לנבוכי התקופה ג׳:י״דLeNevukhei HaTekufah 3:14
א׳תרי״ג מצוות לישראל וז׳ מצוות לבני נח
1
ב׳ר׳ חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיהו מב, כא): ״ד׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״. (משנה מכות ג, טז)
2
ג׳ההבדל בין ישראל לכל העמים הוא ההבדל בין המספר ז׳ ובין המספר תרי״ג. כל האומות הוזהרו רק על שבע מצוות, ומחוצה להן הורשה להן לעשות את כל מה שלבן חפץ. בעוד שאנחנו מוזהרים על רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה, וישראל שרוצה לעבור על איזה מצות עשה – מכים אותו עד שתצא נפשו, ועל עבירת לא תעשה יש לפעמים גם כרת, מיתה בידי שמים וגם ארבע מיתות בית דין כידוע. ובכל זאת אומרים אנו על זה ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל״, הייתכן?
3
ד׳אכן, כשנתעמק בדבר נראה היטב, כי יותר קל לישראל לקיים את כל רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה עם כל הסייגים והגדרים של חז״ל שמספרם מגיע לאלפים, משאפשר לאומות לקיים את השבע שהוזהרו בכך.
4
ה׳כי מה הן שבע המצוות שבהן הוזהרו האומות?
5
ו׳אנו מוצאים ברמב״ם הלכות מלכים (ט, א):
6
ז׳על שישה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכת דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים... – הוסיף לנח אבר מן החי.
7
ח׳״על עבודה זרה ועל ברכת השם הן מצוות, אבל אינן מצוות על עבודת השם, על אהבת השם, וכדומה. אכן, מה כבד הוא הדבר לאדם כשלבו חלל בקרבו לגמרי, כשמחד גיסא יש לו שלילה, ומאידך אין לו חיוב. אנחנו בני ישראל קל הוא לנו הדבר להיזהר בלאו של ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה...״, כשיש לנו מקודם עשה של ״אנכי ד׳ א־לוהיך״, ומלבד זה עשה של ״ואהבת את ד׳ א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך״ ו״אחרי ד׳ א־לוהיכם תלכו ובו תדבקון״ וכדומה, ונפשנו מלאה מרגשות קודש אלו, ולבנו מלא על כל גדותיו מ״אתערותא דלעילא״ זו. אבל להן, לאומות, מניח הלאו של עבודה זרה רק ריקניות של מדבר אין־סופי, שממון הנפש עד כדי מחנק. ובמה ימלאו את הריקניות?
8
ט׳קל הוא לנו הדבר להימנע מעבודה זרה כשאנו מזויינים בהרבה כלי זיין המגינים עלינו מגירי דשטן אלה, כמו תפילין, ציצית, מזוזה וכדומה. אבל להן, לאומות, שעומדות ערומות בלי שום כלי הגנה מה קשה להן הדבר, בלי למלא את הריקניות שבנפש ושבלב.
9
י׳אם אנו נזהרים משפיכת דמים ומגזל אין בזה כל חידוש אחרי שאנו מצווים ועומדים גם על ״עזוב תעזוב עמו״, על ״פתוח תפתח את ידך״, על ״ואהבת לרעך כמוך״ לא רק לאוהב אך גם לשונא; וכשיש אהבה ממילא אין שנאה, כמובן. הסיבות הגורמות לשפיכת דם ולגזל הן הקנאה, התאווה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. אבל אנחנו, שכמה וכמה מצוות עשה ולא תעשה מתכוונות לעקור מלבנו את המידות הרעות הללו, ממילא אין אצלנו מקום לעבירות החמורות הנ״ל. אבל מה קשה הוא הדבר לאומות העולם, שעומדות לפני פירצה פתוחה, בהיות שאינן מצוות כלל על האהבה, אינן כלל מצוות על הצדקה, ומותרות להן גם הקנאה, גם התאווה וגם הכבוד – ואיך לא יגזלו, ואיך לא ישפכו דם, ומה תאמר על זה החיה שבאדם?!
10
י״אקל לומר ״לא תרצח״ ו״לא תגנוב״ במקום שביחד עם זה יש גם לאו האומר ״לא תחמוד״, ועל ידי הלאו הזה מתרגל האדם לבלי לחמוד כלל את מה ששייך לחבירו, וכהסברו של הרב אבן עזרא, כי האדם צריך להשריש בקרבו את הרעיון, שכשם שבן כפר אין נפשו חומדת בבת המלך – כך איננו צריך לחמוד את מה שנוגע לחבירו, והדברים עתיקים. אבל מה יעשו הן, אומות העולם, שעל ״לא תרצח״ ו״לא תגנוב״ הן מוזהרות בכל תוקף ועוז עוד יותר מישראל ״ובן עכו״ם נהרג על פחות משווה פרוטה״, אבל הלאו של ״לא תחמוד״ לא נאמר כלל עליהן, ונפשן חומדת את כל מה שרואה אצל אחרים, והחימוד בוער בלבן כיקוד אש. ואיך לא ישפכו דם ואיך לא יגנבו? וגדול נסיונן שבעתיים משלנו.
11
י״ב״על הדינים״ – אבל הן מצוות רק על ״מידת הדין״ ולא על ״מידת הרחמים״. והאם אפשר לדין שיתקיים בלי רחמים? הגעו בעצמכם – אם הקדוש ברוך הוא שברא מקודם את עולמו, כדברי חז״ל, במידת הדין ראה שאי־אפשר לעולמו להתקיים אם לא ישתף יחד עם זה גם את מידת הרחמים – ואיך אפשר לעולמו של קרוץ מחומר שיתקיים במידת הדין לבד? ועל כן נשארה אצלם גם מידת הדין רק בתור חוק על הנייר לבד ותו לא מידי.
12
י״גולבסוף – ״על העריות״. אומנם גם אנחנו אומרים ״אשר קדשנו במצותיו וציוונו על העריות״. אבל מה יפה חלקנו ומה נעים גורלנו שאפשר לנו לסיים את הברכה הזו בדברים: ״מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין״. ויש לנו בזה לא רק שלילה – אך גם חיוב, לא רק איסור – אך גם קדושה, קדושת המשפחה, טהרת המשפחה, עם כל האצילות והעדינות, הרוממות וההוד שבזה. ועל ידי זה באים אנו לכיבוש היצר, ואפשר לנו לומר לפעמים ״גירא בעינא דשטן״. אבל צער לנו עליהן על אותן האומות שאי־אפשר להן כי אם להתחיל את הברכה אבל לא לגמרה. את הרע שבאיסור עליהן לקבל, והטוב שבקדושה אינו חל עליהן כלל. ומה יעשו כשיצרן מתגבר עליהן ונפשן בוערת באש התאווה – אנה ינוסו ואיפה ימצאו מגן ומחסה ממנה?
13
י״דואל לנו להסיח דעת, כי לעם סגולתו נתן הקדוש ברוך הוא – לא רק ימות החול – אך גם ימי שבתות וימים טובים; ועל ידי הנשמה היתירה שהשבת נותנת לנו קל הוא לנו לשמור על קדושת הנשמה הפשוטה. על ידי השבת יש לנו נקודה מרכזית, שנותנת לנו רוח של קדושה וטהרה ושפע של ברכה בכל ימות השבוע. השבת מוציאתנו מעמק הבכא, העמק העכור, עלמא דשיקרא וחנופה, ומרוממתנו אל עולם האצילות, עולם של הכרובים הטהורים, עולם של מלאכי השרת, מלאכי־עליון.
14
ט״ואבל מה עלובות הן אותן האומות, שבמקום שמירת השבת נאמר עליהן: ״גוי ששבת חייב מיתה״ (סנהדרין נח, ב).
15
ט״זבקיצור, מה קל הוא הדבר לשמור את כל תרי״ג המצוות, את כל רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה. ומה קשה וכמעט מן הנמנעות לשמור את ז׳ מצוות של בני נח בלבד.
16
י״זאכן, ר׳ חנניא בן עקשיא מדבר לא רק על צער המצוות, אך גם על דבר תורה, ״לפיכך הרבה להם תורה ומצות״ והעיקר הוא ״יגדיל תורה ויאדיר״. זאת אומרת, כי מלבד המצוות בעצמן שמטילות עלינו חובה גם ללמוד, מפני ש״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ עוד זיכה אותנו הקדוש ברוך הוא בתורה, שהיא חשובה לנו מצד עצמה, מצד המאור שבה. ואומנם גם בחוגי האורתודוקסיה שלנו לא הכל יורדים לתוך עומקו של דבר, ולא הכל יודעים כי צריכים אנו להדגיש ב״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל״ לא רק את ״המצוות״ אך גם את ה״תורה״, ולא רק ״גם״ בתור טפל, אך זהו כמעט העיקר, כמו שמסיים: ״ד׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״, שבכתוב הזה השתמשו חז״ל על פי רוב כשהראו את כוחם בפלפולי דאורייתא, אף במקום שאין נפקא מיניה בזה כלל להלכה למעשה, כי היהדות אינה עומדת רק על מעשה לבד, והתורה אינה נמדדת רק על פי ה״נפקא מינה״ של איזה פרט.
17
י״חואומנם, את זה אמר לא רק רבי חנניא בן עקשיא, אך את זה אמרו כל שישים הריבוא כשעמדו על הר סיני, כפי שהתורה בעצמה מספרת לנו (שמות כג, ג-ד;ז-ח):
18
י״טוַיָּבֹא מֹשֶה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ד׳, וְאֵת כָּל הַמִּשְפָּטִים. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אַשֶר דִּבֶּר ד׳ נַעַשֶה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶה אֵת כָּל דִּבְרֵי ד׳, וַיַּשְכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר, וּשְתֵּים עֶשְרֵה מַצֵּבָה לִשְנֵים עָשָר שִבְטֵי יִשְרָאֵל... וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אַשֶר דִּבֶּר ד׳ – נַעַשֶה וְנִשְמָע. וַיִּקַּח מֹשֶה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אַשֶר כָּרַת ד׳ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
19
כ׳מובן מאליו, כי גם כשאמרו ״נעשה״ התכוונו גם לתלמוד, כי ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״, ובאין לימוד – אין מעשה, אלא שהתכוונו שהלימוד יהיה רק במידה כזו שידע על ידי זה מה לעשות.
20
כ״אוהתורה מספרת, כי כאשר שמע משה מהעם רק ה״נעשה״ לבד, הציב משה ״שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל״, כי יהדות של ״נעשה״ לבד היא יהדות מתה חלילה, ועל המת מקימים מצבות, לאמור: ״פה נקבר הנכבד היקר״ וכו׳; ורק כאשר שמע משה מפי העם גם את ״הנעשה״ וגם את ״הנשמע״, אז קרא: ״הנה דם הברית אשר כרת ד׳ עמכם על כל הדברים האלה״, וכדברי חז״ל: ״שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה״, רק על ידי ״הנשמע״ הבא אחרי ה״נעשה״ תהא הברית חזקה כל־כך ביניכם ובין אביכם שבשמים, עד שכל הדמים שישפכו אויביכם בכם, לא יחלישו כלל וכלל את הקשר הזה, אלא יהא לכם לדם ברית – ״הנה דם הברית״.
21
כ״בהאם איננו רואים זאת מהניסיון גופא? כבר ראינו בימינו ולעינינו מה קרה ליהדות שהעמידה את כל קיומה על ה״נעשה״ לבד. ומה הן התוצאות? – ״שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל״, זוהי יהדות חנוטה ויבשה מבלי טעם וריח. בעוד שהיהדות של ה״נעשה ונשמע״ עמדה בניסיון של כל שבעה מדורי גיהנם ויצאה חיה ושלימה.
22
כ״גשוב רואים אנו כי ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״. כי לכאורה, הרי קשה יותר לקיים את ה״נעשה ונשמע״ מ״הנעשה״ לבד, כי הלוא ״יש בכלל מאתים מנה״. אבל הניסיון מראה לנו, כי כשם שנקל יותר לקיים את כל הרמ״ח עשין ושס״ה לא תעשה מלקיים את שבע המצוות בלבד – כן נקל אלף מונים לקיים את ה״נעשה ונשמע״, מלקיים את ה״נעשה״ בלבד.
23
כ״דשתי פעמים ענה כל העם ״כל אשר דבר ד׳ נעשה״, אחת בפרשת יתרו ואחת בפרשת משפטים, אך רק בפעם השלישית, כשלקח משה את הדם וזרק על המזבח, ענו כולם: ״כל אשר דבר ד׳ נעשה ונשמע״.
24
כ״הבקיצור – אי־אפשר לקיים את שבע המצוות של בני נח בלי רמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה, ואי־אפשר לקיים את תרי״ג המצוות הנ״ל בלי לימוד התורה בתור תכלית בפני עצמה.
25
כ״וועל כן – ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״.
26