לנבוכי התקופה ג׳:ט״וLeNevukhei HaTekufah 3:15
א׳האהבה והשנאה בתור מצוות שבתורה
1
ב׳הננו מצווים ועומדים מפי הגבורה – לא רק על מצות אהבה – אלא גם על מצות שנאה. מצות האהבה מבוארת ומפורשת בתורה בכמה פסוקים, כמו: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט, יח), ״וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ״ (שם שם, לד) וכו׳. ומצות השנאה למדים אנו מן הכתוב (שמות כג, ה): ״כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, שלכאורה קשה – ״ומי שריה למסנייה? והכתיב (ויקרא יט, יז): ׳לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ׳? אלא דחזיא ביה איהו דבר ערווה״, ומזה למדים אנו שלישראל כזה מותר לשנאותו, או שגם ״מצוה לשנאותו״ (פסחים קיג, ב). אלא בעוד שמצוות האהבה נאמרו בלשון מבואר באר היטב, הנה מצות השנאה באה רק ברמז, בדרך אגב אורחא ״ולא בפירוש אתמר אלא מכללא איתמר״, ולא עוד, אלא שמאותו הכתוב גופא שאנו לכאורה למדים ממנו מצות השנאה, למדים אנו, שאדרבא, עלינו עוד לתת משפט הבכורה לשונא הזה ולקרבו עוד יותר מהאוהב גופא. כי הרי נאמר דווקא ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ (שמות כג, ה), וכדברי חז״ל ש״אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו״ (בבא מציעא לב, ב).
2
ג׳ובכן, לא רק שבנוגע למעשה שניהם שווים, גם האוהב וגם השונא, אלא אדרבא, שעוד עלינו לתת לו, לשונא, שמצוה לשנאותו, זכות הקדימה! ולא רק כששניהם נמצאים בתנאים שווים, שניהם צריכים לפריקה או שניהם צריכים לטעינה, אלא אף במקום שהאוהב נמצא במצב הרבה יותר חמור וקשה מהשונא, הוא, האוהב, זקוק לפריקה והשונא זקוק רק לטעינה, ובכל זאת – השונא, ידו על העליונה, באופן שדווקא מפני שמצוה לשנאותו לכן הוא ה״יחסן״. ולכאורה, הייתכן הדבר? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? – על זה כבר עמדו בתוספות (שם בפסחים), ומבארים זאת כך: ״כיון שהוא שונא – גם חבירו שונא אותו, דכתיב (משלי כז, יט): ׳כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם׳, ובאין מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפיית יצר״.
3
ד׳אולם, אי־אפשר לנו להבין את דברי התוספות הנ״ל בלי ההנחה היסודית, כי אף על פי שגם מצות שנאה היא מצוה מן התורה, בכל זאת יש הבדל יסודי בינה ובין מצות האהבה, וגם בינה ובין כל מצוות התורה בדרכים ובאופנים של קיומה. למשל, בכל המצוות הוא כלל גדול, ש״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה״ (פסחים נ, ב). אבל בוודאי שבמצות שנאה הנ״ל לא נאמר כך. כי השנאה בעצם הלוא היא מעשה עבירה, ויש על זה לאו מיוחד של ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, אלא, שהיא בבחינת ״גדולה עבירה לשמה״. ואם כן, ה״לשמה״ בוודאי מעכבת בזה, ואם הוא מקיים את מצות שנאה הנ״ל בשביל אילו פניות עצמיות, הנה, לא רק שאיננו מקיים מצוה, אלא להיפך! יש בזה משום מעשה עבירה חמורה. ומה גם אם מקיים הוא את המצוה של שנאה מפני שיש לו תכונת נפש כזו, תכונה של אכזריות ושנאת הבריות, אף על פי שמשתמש הוא בתכונה זו רק כלפי אלה שמצוה לשנאותם, אבל סוף־סוף יש לו בזה עונג עצמי, שיש לו שעת כושר להוציא את תכונתו הרעה זו מכוח אל הפועל, שבוודאי ובוודאי באופן כזה פיגול הוא לא ירצה לשי״ת.
4
ה׳אמת, שבכל המצוות השמעיות נאמר: ״אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה והקדוש ברוך הוא שבשמים גוזר עלי״ (על פי ילקוט שמעוני ויקרא, תרכו, מובא ברש״י ויקרא כ, כו). וכהאי גוונא גם במצוות עשה, ששם להיפך – אל יאמר אפשי ואפשי, אלא – אי אפשי, אבל מה אעשה והקדוש ברוך הוא שבשמים גוזר עלי. בכל זאת מובן מאליו, כי אם הוא זהיר מעבירות ומקיים מצוות מחפץ עצמי וחשק משלו, בוודאי ובוודאי שאיננו בכלל עבריין. לא כן מי שאומר אפשי ואפשי במצות שנאה, מפני שזה מביא לו הנאה מיוחדת, ההנאה של רודף וכדומה, שזה בוודאי – לא רק שאינו עושה מצוה של המובחר – אלא שהוא מבליט בזה את יצר הרע שבקרבו ומוסיף לו כוח ועוצמה. כי אומנם כל המצוות ״לאו ליהנות ניתנו״, ובכל זאת גדולה ״שמחה של מצוה״ ו״אין השכינה שורה... אלא מתוך שמחה של מצוה״ (ברכות לא, א), כידוע. אבל את המצוה של שנאה הנ״ל – אדרבא! על האדם לקיימה מתוך צער מרובה, צער על מה שנפש אחת מישראל באה למדרגה כזו שמצוה לשנאותה.
5
ו׳זאת ועוד אחרת. הנה הרב בעל ״התניא״ היה רגיל לבאר את המאמר: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״ – כי גם את יצר הטוב נחוץ להרגיזו מזמן לזמן ובלי לתת לו מקום, כי בלי זה אפשר לו ליצר הטוב עצמו להתהפך ליצר הרע. והוא מבאר זאת על פי דרכו, כי גם האדם הצדיק שהתחיל להתעסק בתורה ובמצוות לשמה ולשמו של הקדוש ברוך הוא הנה סוף־סוף ״הרגל נעשה טבע״, וברבות הימים תחדל ההתלהבות וההתרגשות שלו בתורה ומצוות והוא עושה אותן רק בתור מצות אנשים מלומדה, באופן שיצר הטוב גופא מאבד את רוח החיים שבקרבו. והעצה היעוצה לזה היא, ש״לעולם ירגיז אדם יצר טוב״, לרגזו ולבלי לתת לו מנוח אף לרגע, להיות תמיד בבחינת ״מעלין בקודש״ ולהוסיף קדושה על קדושה, ולא יעשה רק כ״דאתמול״ וכ״דאשתקד״; כי זה כבר נעשה לו להרגל, ובזה אינו צריך להרגיז את יצר טוב, כי הוא עושה זאת באופן אוטומטי. אלא על מה הוא צריך לו להרגיזו? על ההוספה שהוא מוסיף בקודש. אומנם מובן מאליו שגם אם אינו עושה כן, אם כי בוודאי איננו מתנהג בחסידות, אבל על כל פנים אי־אפשר לומר עליו שיצר הרע ירש את מקומו של יצר הטוב לגמרי.
6
ז׳לא כן במי שמקיים את מצות השנאה מתוך הרגל, אף על פי שלכתחילה התחיל במצוה זו מתוך כוונה לשם שמים, אבל כיון שההרגל הזה נעשה אצלו טבע, טבע של שנאה לשם שנאה, משטמה לשם משטמה ואכזריות לשם אכזריות, והדבר גורם לו תענוג נפשי ורוחני, הנה יש בזה פשוט מעשה היצר, יצר הרע שבקרבו. ואולי זהו המכוון במאמר חז״ל (ברכות לג, א): ״גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (תהלים צד, א): ׳אֵ־ל נְקָמוֹת ד׳׳. כלומר, כי למצוה זו, מצות נקמה או מצות שנאה, נחוצה זהירות מרובה ויתירה, שאלמלא כן אפשר לך לבוא – לא רק לידי מצוה הבאה בעבירה, – אלא לעבירה גרידתא בלי מצוה כלל וכלל, שנאמר: ״א־ל נקמות ד׳״ – א־לוהים מתחילה וד׳ בסוף, ולא ככל המצוות שאפשר להתחיל לכתחילה שלא לשמה ולבוא לבסוף לשמה – שזהו ד׳ בסוף לבד – או להיפך, להתחיל מתחילה לשמה ולעשות אחרי כן מתוך ההרגל לבד – זהו א־ל בתחילה לבד, אלא ״א־ל נקמות ד׳״, שצריכה להיות הנקמה תחילתה לשם שמים וסופה לשם שמים, וגם באמצע ובינתיים עלייך להתבונן בכל רגע ורגע ולבחון היטב אם יצר הטוב מדבר מתוך גרונך או יצר הרע מדבר מתוך גרונך.
7
ח׳כל זה נכלל בתורה גופא כפי הסברת התוספות, כי לכאורה, בוודאי התורה מדברת באדם צדיק וחסיד, שאם הוא עובר על ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ עושה הוא זאת אך ורק לשם שמים, שמקנא בזה קנאת ד׳ צבאות. ובכל זאת מתוך החששא, שמא מתוך הלשמה שבתחילה יבוא לשלא לשמה בסוף, אף על פי שהלשמה הוא בגדר ודאי והשלא לשמה הוא בבחינת ספק וכלל גדול בכל מקום ש״אין ספק מוציא מידי ודאי״ – אבל בנידון זה חמור כל־כך הספק עד שהוא דוחה גם את הוודאי. ואולי מרמזת לנו התורה בזה גם מה שאמרנו לעיל, כי מצוה זו, מצות השנאה, אי־אפשר לה להיעשות מתוך שמחה, כי אם מתוך צער, ואם יש בזה, בקיום המצוה, גם כן איזו נטייה עצמית, אז פוגמת היא את המצוה לגמרי וצריך לחוש שוב שיש בזה מעשה היצר. וזהו שאמרה התורה: ״וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו״, כלומר: כי באופן כזה צריך לומר מתחילה אפשי ואפשי לעזור לו – אבל מה אעשה והקדוש ברוך הוא שבשמים גוזר עלי, והאמירה בכאן היא לעיכובא; אבל אם ״וחדלת מעזוב לו״ – כלומר, שאתה מרגיש בנפשך שאין לך כל נטייה לעזוב לו, אז אדרבא! עליך לכוף את יצרך, כי זה שוב בא מיצרך הרע ולא מיצר הטוב.
8
ט׳אין כוונתי בזה – לא לפרש אגדות נפלאות ולא לברר הלכות – כוונתי בייחוד להראות בזה עד כמה גדולה ורוממה היא מידת ״אהבת ישראל״, ומכל המידות שמנו חכמים היא עולה על כולן. ואם נמצא פעם אחת בתורה גם מידת השנאה, הנה באה היא בתור ״שטר ושוברו עמו״ – כלומר, שדווקא בשביל שאתה שונא אותו, ואף על פי שהשנאה באה אומנם בצדק והיא כדין וכדת, ובכל זאת – דווקא בשביל כך אתה צריך לקרבו יותר ויותר. והסברם של התוס׳ בזה באמת נוקב ויורד עד תהום והוא מראה לנו עד היכן אהבת ישראל מגעת. כי לכאורה, מה בכך אם יתערב בשנאה גם איזה חלק מצד ״כמים הפנים לפנים״, הלוא סוף־סוף גם שנאה מעין זו לא תהיה שנאת חינם, אלא למדוד לו במידה כנגד מידה? אלא, שאין לך דבר העומד בפני ״אהבת ישראל״.
9
י׳״אהבת ישראל״ היתה ל״מזמור שיר״ של החסידים והחסידות. גם החסידים הראשונים וגם החסידים האחרונים היו מספרים תמיד סיפורים נפלאים מאדמו״רים שלהם – לא רק על דבר אהבת השי״ת – אלא גם על דבר אהבת ישראל, כי שתי האהבות הללו היו אצלם בבחינת ״היינו הך״. ומרגלא בפומייהו לאמור, כי לא לחינם באה ברכת ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״ לפני קריאת שמע של ״ואהבת את ד׳ א־לוהיך״, משום שבלי אהבת ישראל אי־אפשר לבוא לאהבת השי״ת. ״אוהב ישראל״ זהו התואר הגדול ביותר שעטרו ושענדו בו את בחיריהם. מי אינו יודע את כל סיפורי המעשיות הנפלאים מר׳ לוי יצחק מברדיטשוב, מר׳ משה ליב מסאסוב וכדומה וכדומה. ואומנם, גדולי ישראל בוודאי לא עברו, חלילה, גם על ה״מצוה לשנאותו״, אבל בזה לא התיימרו, וגם ״חסידיהם״ עברו על זה בשתיקה, אבל את ״אהבת ישראל״ הדגישו בכל תוקף ועוז.
10
י״אגם במידה זו היו נאמנים לחז״ל שהביטו על אהבת ישראל כעל מידת חסידות ומן הראשונה, כלומר, ממידת אהבת ישראל, באה האחרונה, מידת החסידות. למשל, ראה במסכת סנהדרין (קי, ב):
11
י״בדור המדבר – אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר... דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר... רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר... אמר רבה בר בר חנה, אמר ר׳ יוחננ: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה.
12
י״גועוד שם:
13
י״דעשרת השבטים אינן עתידים לחזור, שנאמר... דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר:...מה יום מאפיל ומאיר – אף עשרת השבטים שאפילה להם – כך עתידה להאיר להם.
14
ט״וושוב: ״אמר רבב״ח, אמר רבי יוחנן: שבקיה ר״ע לחסידותיה״. ובפירוש רש״י שם: ״שרגיל לזכות את ישראל והשתא מחייב להו...״.
15
ט״זבוא וראה מה גדול ההבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. בדורות ראשונים היה חשוב מאוד מי שהיה רגיל לזכות את ישראל, על ידי כך זכה לתואר חסיד ולסמל החסידות ואילו בדורות אחרונים... ר׳ יוחנן מתמה על ר״ע שהיה אפשר לו גם כן לדרוש שדור המדבר ועשרת השבטים יש להם חלק לעולם הבא ודרש להיפך, שאין להם חלק לעולם הבא. ואילו בדורות אחרונים הפליאה היא דווקא על מי שדורש לזכות, בעוד שיש לו יכולת לדרוש לחובה – על מי שדורש לשבח בעוד שיש לו לדרוש לגנאי. כי בולמוס המפלגות, עם כל הקוצין והתגין שיש במפלגות פוליטיות, אחז אותנו. ואם כי תמיד היו אצלנו חילוקי דיעות גם ב״מילי דשמיא״ ולא רק בפרטים, אך גם בכללים, ובית ישראל נחלק לבתים שונים ״בית שמאי ובית הלל״ וכדומה, לכיתות שונות, הכיתות השונות בבית שני, ולתנועות שונות, כמו תנועת החסידות, המוסר – אבל לא נתחלקנו למפלגות פוליטות. מהמכה הכתובה בתורה הזו לא ידענו. לא ידענו מה זו אמביציה מפלגתית, פרסטיג׳ה מפלגתית.
16
י״זמפלגה פוליטית מה זו אומרת? יותר משהיא מדברת על אהבה הדדית של החברים, חברי המפלגה, היא מדברת על השנאה למי שאינו שייך למפלגה זו. ממפלגות פוליטיות על פי דרך התורה – כלום אפשר שלא יהיה בזה משום ״תרתי דסתרי״? התורה אומרת: ״קבל את האמת ממי שאמרה״, והפוליטיקה המפלגתית מתייראת תמיד פן יבולע להפריסטיג׳ה שלה. התורה מלמדת לבלי לדבר אחד בפה ואחד בלב, לבלי להשתמש בלישנא דמשתמעא לתרי אנפי וכו׳ – ואילו הפוליטיקה המפלגתית? ברור הדבר כי כל עיקר המושג מפלגה פוליטית בא אלינו מן החוץ. מהפרלמנטריזם באו המפלגות הפוליטיות, כי לא הצדק מושל בעולם – אלא הכוח, ויש כוח של יחידים ויש כוח של ציבורים. הפרלמנטריזם זהו הכוח מהמין השני, וכל מפלגה פוליטית חפיצה לכבוש לה את הכוח הזה. אבל אצלנו אין צדק של כוח, אלא צדק של תורה, שהיא צריכה לשלוט בכל חדרי חיינו.
17
י״חעל ידי היסוד של מפלגה פוליטית לא ימלט שלא נעבור על הלאו של ״לא תשנא את אחיך בלבבך״.
18