לנבוכי התקופה ד׳:י׳LeNevukhei HaTekufah 4:10
א׳חיקוי והתבוללות
1
ב׳״חיקוי והתבוללות״ זהו שם אחד המאמרים המרכזיים של ״אחד העם״, שבו באה לידי ביטוי בבהירות נפלאה מהותה של הלאומיות החדשה, שהוא היה דברה הגדול ומבסס יסודותיה האידיאולוגיים. בו הוא מבדיל בין ההתבוללות לבין הלאומיות בזה, שבעוד שהראשונה היא חיקוי של התבטלות – הרי השניה היא חיקוי של התחרות.
2
ג׳ראשית הוא מרבה לדבר על טבעו של החיקוי בכלל, ואומר:
3
ד׳אם, כדעת פילוסופים ידועים, הטוב המוסרי הוא טוב בעצם, והרע – רע בעצם, ואנו מבחינים בין שניהם – לא על פי היקשי השכל – כי אם על פי חוש מוסרי מיוחד הנטוע בלבבנו – אז רשאים אנו בוודאי לחשוב את החיקוי לפחיתות מוסרית אחרי שהחוש המוסרי שבלבנו אינו אומר ״טוב״ למידה של קופים זו. אבל אם כדעת אחרים, ההבחנה בין טוב לרע מיוסדת על שיקול שכר כל דבר כנגד הפסדו ביחס להצלחתה והתפתחותה של החברה האנושית – אז אפשר להטיל ספק בצדק משפטו של החוש המוסרי בנידון זה.
4
ה׳אולם, יש הבדל בין חיקוי לחיקוי, והוא אומר:
5
ו׳במצבו השפל של האדם – שאנו מוצאים אותו גם עתה אצל השבטים הפראים – עיני כל משפחה או שבט היו נושאות אז ביראת רוממות אל ראשה ומגינה, ״נשיא אלוהים״ אשר בתוכה. והישות הפרטית של כל אחד עם כל תכונותיה ונטיותיה כאילו נתבטלה לגמרי מפני הדר גאונו של האידיאל הזה... החיקוי של הכלל למעשי איש חי ורב־פעלים הולך ומתמעט מדור לדור. ועם זה, לא יחדל אומנם בין איש לרעהו בפרטים קטני ערך בלי מרכז אחד כללי. אבל כיום יש חיקוי אחר. תחת ההתבטלות הבאה מיראת הרוממות, רגיל עתה החיקוי להתעורר על ידי התחרות הנוגעת ממקור הקנאה והאהבה העצמית.
6
ז׳ומכאן בא ״אחד העם״ להסתכל בשתי התנועות שקמו לעמנו בזמן האחרון: תנועת הטמיעה והתנועה הלאומית. הראשונה ינקה מחיקוי של התבטלות, ואילו השניה – מחיקוי של התחרות. וכך הוא כותב:
7
ח׳התקרבות בין שני עמים שאחד מהם חלש יותר מחבירו גם בכוחותיו הגופניים וגם בכוחותיו הרוחניים – מביאה לידי התבטלות, וההתבטלות – לידי חיקוי, והחיקוי – להתבוללות. והניסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – לראות ולהבין כי לא החיקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסובבת את ההתבוללות באמצעות החיקוי – ועל כן, תחת לעצור בעד האחרון צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעות החיקוי רק בצורת התחרות.
8
ט׳ומוסר השכל היוצא מזה, אף על פי שלא בפירוש איתמר – אלא מכללא איתמר, הוא כי גם הלאומיות שלנו אי־אפשרית היתה בלי תנועת הטמיעה שקדמה לה, כי אף על פי שלא ראי זה כראי זה, הנה יש צד השווה ביניהן וזהו החיקוי. ולא עוד, אלא שיש גם זכות בכורה לטמיעה, שהיא הסיבה הקודמת למסובב. כי היא סללה את דרך החיקוי, ורק זה הביא ״לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה״ לבנות את הלאומיות החדשה ״באמצעות החיקוי״ הזה ממש.
9
י׳האם יש צורך להאריך בכדי להוכיח שלאומיות כזו מתאימה אומנם לרוח הגויים אבל זרה היא לגמרי לישראל? ביסוד כל בניינו מעמיד ״אחד העם״ את ההנחה, שההבחנה בין טוב לרע מיוסדת על ״שיקול כל דבר כנגד הפסדו״, כלומר – על יסוד של חומרנות גסה, על היסוד שגם לאדם ולבהמה יש רק רגש האנוכיות בלבד, וההבדל בין אדם לבהמה הוא רק בכמות הרגש הזה, שבאדם הוא מפותח יותר... מנקודת השקפה זו הרי גם בחיקוי אין כלל רע מוסרי. אבל, כאמור, זה עומד בניגוד גמור לתורת משה ונביאי האמת והצדק.
10
י״אאם ״כדעת פילוסופים ידועים״, ההבחנה בין טוב לרע באה על פי ״חוש מוסרי מיוחד הנטוע בלבנו״ – כך הוא כותב ועושה עצמו כשוכח כי לא ״פילוסופים ידועים״, אלא כל היהדות, על נביאיה, מורה לנו תורה זו. כל המלחמה של היהדות נגד אלילות היתה מכוונת בעיקרה נגד הזלזול ב״חוש המוסרי המיוחד הנטוע בלבנו״, שראו בו את קול א־לוהים המתהלך בתוך האדם״, והוא – צלם א־לוהים שבאדם.
11
י״בואם גם הוא מניח שאם האמת היא שהטוב המוסרי הוא טוב בעצם, והרע – רע בעצם, רשאים אנו בוודאי לחשוב את החיקוי לפחיתות מוסרית, אחרי שהחוש המוסרי שבלבבנו אינו אומר ״טוב״ למידה של קופים זו – הרי מה עלובה לאומיות זו שמבססה בעצמו מעריכה בהערכה שכזו.
12
י״גברם, נביאי ישראל לחמו באופן נמרץ נגד כל צורות החיקוי – הן של התבטלות והן של התחרות. אם כל היסוד של חיקוי התחרות נובע מתוך הקנאה והאהבה העצמית, כמה זרה מידה זו ליהדות, שכל עיקרה מיוסד על זה שה״קנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ (אבות ד, כא), וכל הנבואה מכוונת נגד אלה שאינם יודעים אלא ״אהבה עצמית״ בלבד, ועוד בעשרת הדיברות שמענו ביחד עם ״לא תרצח״ גם ״לא תחמוד״ – מקור לחיקוי של התחרות. ואגב אורחא, מעניין הדבר ש״אותו האיש״ מסר את עשרת הדברות שלנו בשינוי הנוסח: במקום ״לא תחמוד״ – אמר: ״לא תעשוק״. כנראה שלב הגויים אי־אפשר לו לתפוס את ה״לא תחמוד״, שזהו באמת ״הדבר המעמיד״ את כל עשרת הדיברות.
13
י״דונראה שגם האידיאולוגים של ״הציונות הרוחנית״ ייסדו את תורתם על יסוד של השקפת עולם חומרנית ולא הרגישו את הסתירה הגדולה שיש בזה – כשם שלא הרגישו את הסתירה בין לאומיותם המזויפת לבין הנובעת ממקור הנצח של ישראל.
14
ט״וכמה פרשיות שבתורה מכוונות דווקא נגד חיקוי של התחרות. הנה דוגמה בולטת: ״כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי״ (דברים יז, יד). ועל זה באות האזהרות החמורות (שם שם, טז-יט): ״רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... ולֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו״. ומעניין כי דווקא ב״כי תבוא אל הארץ״ יש סכנה להיות ככל הגויים, ובמקום אחר מובע הדבר ביתר בהירות (שם יב, כט-לא):
15
ט״זכִּי יַכְרִית ד׳ אֶ־לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אַשֶר אַתָּה בָא שָמָּה לָרֶשֶת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְתָּ אֹתָם וְיָשַבְתָּ בְּאַרְצָם. הִשָּמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵש אַחַרֵיהֶם... וּפֶן תִּדְרֹש לֵאלֹהֵיהֶם, לֵאמֹר: אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֶלֹהֵיהֶם וְאֶעֶשֶה כֵּן גַּם אָנִי – לֹא תַעַשֶה כֵן לַד׳ אֶ־לֹהֶיךָ...
16
י״זלאמר: אפילו עבודת ד׳ הבאה מתוך חיקוי, מצד: ״איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם״ – שיש בה משום חיקוי של התחרות – מתועבה היא לא־לוהי ישראל. וגם כאן רואים שהתורה מדגישה את הסכנה אחרי ״וירשת אותם וישבת בארצם״, שמזה למדו חז״ל (ילקוט שמעוני תורה, תתפה) כי ״שקולה ארץ ישראל ככל המצוות שבתורה״. אבל מאידך גיסא, כרוכה בה סכנה גדולה, ולא לחינם מדגישה התורה: ״השמר לך פן תבקש ופן תדרוש״ – כי חיקוי של התבטלות מביא לידי עבודה זרה, וכולם מרגישים בה – לא כן החיקוי של התחרות, שלמראית־עין אפשר לטעות ולחשוב ״קלא אילן״ זה ל״תכלת״ גמורה, כאן אין עבודה זרה אלה רוח זר, ומפני זה יש צורך בשמירה מיוחדת.
17
י״חומדוע סכנת החיקוי של התחרות גדולה יותר בארץ ישראל מכל הארצות? – מפני שהגלות, למרות כל טומאתה, הנה ״אין רע בלי טוב״, והגלות אינה נותנת לנו לשכוח את ה״עברי״ שבנו, שהשם הזה בא להבליט, לפי המליצה התלמודית השנונה, כי ״כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר״. ואת זה מרגיש אפילו המתבולל הגמור, כי רק הוא צריך להתבולל בין הגויים בשעה שהגוי אינו זקוק לכך, וסוף כל סוף מרגיש הוא אפילו מתחת למפתן ההכרה כי יש בנו דבר מה העושה אותנו ל״סגולה מכל העמים״. בעוד שבארץ ישראל, כשאנו מדגישים ביותר את הארץ ולא את השמים שלה, נעשית הרגשה זו מטושטשת יותר, ונדמה לנו כאילו נכנסנו למעבר מכל העולם כולו.
18
י״טרק מתוך כך אפשר להבין משום מה צריכים אנו לכל־כך מצוות התלויות בארץ – מפני שבלי מצוות התלויות בארץ תהיינה לנו עבירות התלויות בארץ. הן מגינות עלינו שלא נהפך בה ל״עם הארץ״, ושנרגיש על כל צעד ושעל כי גם בשבתנו בה הננו עם סגולה מכל העמים.
19
כ׳כל אלה המדברים בשבחו של חיקוי של התחרות שוכחים שאת הכל אפשר לחקות, אבל אי־אפשר לחקות את המקוריות, כי מי שמחקה את האחרים – אינו מקורי.
20
כ״אלכל האומות יש ערכים שווים, וההבדלים שביניהן אינם אלא בכמות ובאיכות, ולהן כל חיקוי לא יזיק. מה שאין כן האומה הישראלית, שכל יציאתה לאוויר העולם הוא על יסוד של ערכים מקוריים, ועיקר העיקרים שלה הוא ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״ (ויקרא יח, ג), על כן כל חיקוי פוגע במהותה.
21
כ״באין ההגדרה של חיקוי של התבטלות וחיקוי של התחרות מתאימה כל־כך להבדל שיש בין הטמיעה לבין הלאומיות, ויותר נכון הוא לנסח את ההגדרה באופן כזה: ההבדל בין חיקוי ל״גוי״ בתור יחיד ובין חיקוי ל״גוי״ בתור גוי ועם. ההתבוללות החלה בתור תנועת חיקוי של יחידים שחפצו להידמות אל הגויים בכל, וממילא קיבלו עליהם את כל המצוות הלאומיות של הנוכרים, בעוד שהלאומיות החילונית התחילה בחיקוי בתור אומה, היינו: לחקות את הערכים של כל האומות מבלי להרגיש בסתירתם לערכינו המקוריים.
22
כ״גוכשתמצאו לומר, הנה סכנת החיקוי מהמין השני גדולה עוד יותר. כי באופן הראשון, המוביל להתבוללות, מרגיש כל מתבולל כי הוא יצא מן הכלל שאליו השתייך קודם – בעוד שהחיקוי מהמין השני מביא להתבוללות הכלל כולו. לכאורה נשאר הכל כמקודם, ואילו באמת רק הצורה נשארה צורה, שנתרוקנה לגמרי מתכניה הגדולים. באופן הראשון באה ההריסה ברשות היחיד ורשות הרבים עדיין קיימת, אם כי יש סכנה שתתרוקן מאחר שהיחידים עוזבים אותה – בעוד שבאופן השני באה ההריסה ברשות הרבים גופא.
23
כ״דקנט היה מגדיר את הציווי הקטיגורי בהגדרה זו: ״עשה רק לפי הכלל שעל פיו יכול אתה לרצות שהוא יהיה לחוק לכל, כי האדם בעת שהוא חוטא מחשב את עצמו תמיד כיוצא מן הכלל״. ואף על פי שהיהדות בנקודת השקפתה המוסרית איננה עומדת רק על ההגדרה הצרה הזו, כפי שביארנו בפרקים הקודמים, אבל בכל האופנים גם הגדרה זו משמשת גורם חשוב מאוד ברגש המוסרי שבאדם.
24
כ״הולעניינינו: המתבולל הגמור לא היה יכול לתאר לעצמו שדרכו תהיה דרך הכלל הישראלי כולו, כי הלוא אז לא יהיה כלל ישראל במציאות, בעוד שהלאומי החילוני אינו מרגיש כלל שהוא יוצא מן הכלל, אלא חושב להיפך – שעל ידי כך הוא מחזק את הכלל.
25
כ״וואולי לזה כיוונו חז״ל (כתובות קי, ב) במימרתם: ״שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א־לוה״, כי אומנם פה אפשר לו לישראל לבוא לכלל טעות ולחשוב שיש לו א־לוהי,ם בעוד שבאמת – לבו חלל בקרבו.
26
כ״זואומנם, כל נביאינו, במלחמתם העקשנית בכל תקופת בית ראשון נגד המלכים, לא היתה מלחמתם אלא נגד חיקוי של התחרות בלבד. כי בוודאי שמלכי ישראל לא חפצו בביטולה של מלכות ישראל, אך בחזוקה על ידי ״איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני״.
27
כ״חוזו היתה גם מלחמת הפרושים בצדוקים ומלחמת החשמונאים במתיוונים.
28
כ״טומכאן – למצב הרוחני בארץ. ההגדרה המתאימה ביותר לזה היא: חיקוי של התחרות. ואם בגלות אוכלת אותנו ההתבוללות בכל פה, גם על ידי מתבוללים בפועל וגם על ידי מתבוללים בכוח – הנה כאן אוכל אותנו החיקוי בכל פה, גם על ידי מחקים בפועל וגם על ידי מחקים בכוח. בגלות יש לנו איזה רגש של הערצה למתבוללים מכל המינים וכן בארץ ישראל איזו יראת הכבוד למחקים שונים, לו גם מחקים מתוך ״חיקוי של התחרות״.
29
ל׳בשביל כך הננו מבינים את ערכו של ״גדוד להשלטת השפה״, אבל אין אנו מבינים את הצורך בהקמת ״גדוד להשלטת התורה״. יש עוד כאלה המדברים בקול רם על שמירת השבת בתור יום מנוחה, אבל מתביישים כמעט לדבר בפומבי על השבת בתור יום קדושה, משום שהרגשתנו נפגמה עד כדי כך, שאי־אפשר לנו להרגיש אלא באותם ערכים שדוגמתם מוצאים אנו גם אצל הגויים. ״ואם יאמר לך אדם יש תורה בגויים – אל תאמין״ (איכה רבה ב, יג), ועל כן אינם מאמינים שיש תורה גם אצלנו...
30
ל״אחיקוי של התחרות. אבל באמת גם הטמיעה בראשיתה באה מטעם זה. וכאשר העמידה היא את כל היהדות על עבודת א־לוהים בלבד, היתה לנגד עיניה תמיד ה״איכה יעבדו הגויים האלה״ ועשו כמתכונתם בבניית ״היכלים״ ובמשיחת ״כוהנים״, והכוונה היתה לשם התחרות. אבל היא הביאה אחרי כן גם לידי התבטלות. ומי יודע אם גם החיקוי החדש ל״עבודת האומה״ של אחרים – לא יביא בסוף גם לחיקוי של התבטלות.
31
ל״בויפה הסביר רנ״ק ב״מורה נבוכי הזמן״ כי אומנם כל המושג ״אומה״, גם אצל אומות העולם, בא ממידת מה של רוחניות המאחדת את כל אישי האומה – כי בלי זה לא ייתכן שום ציור של חיי כלל, ולזה קוראים חז״ל: ״שרה של אומה״. אבל בעוד שלכל האומות שיש רק מושגים רוחניים מקומיים – הנה יש לנו ״הרוחני המוחלט״. אבל ליהדות של חיקוי אי־אפשר שתהיה איזו הבנה שהיא ברוחני המוחלט. ודא עקא, שאת הרוחני המוחלט שכחו הכל, אפילו הציונים הרוחניים, מפני שלרוחני המוחלט אי־אפשר להגיע בשום אופן מתוך חיקוי, ואפילו מתוך חיקוי של התחרות...
32