לנבוכי התקופה ד׳:י״אLeNevukhei HaTekufah 4:11
א׳הציונות הרוחנית והציונות המדינית
1
ב׳מה בין המרכז הרוחני של ״אחד העם״ לציונות המדינית?
2
ג׳האידיאולוגיה של הראשון באה מתוך עיוות ההיסטוריה, והאידיאולוגיה של השני באה מתוך מחק על כל ההיסטוריה שלנו, כאילו רק היום יצאנו לאוויר העולם, או, במילים אחרות, זהו הבדל בין ״שנה ופירש״ ובין ״תינוקות שנשבו בין הגויים״.
3
ד׳עיוות ההיסטוריה שלנו. כי בוודאי מי שמעמיד את הנקודה המרכזית של האומה הישראלית – לא על אחדות השם – אלא על אחדות האומה, ואת התכלית העיקרית שלנו – לא על יסוד של ״קידוש השם״ – אלא על יסוד של הצלחת כל האומה בארץ נחלתה, על כורחו מוכרח הוא לגלות פנים – לא רק בתורה שלנו – אלא גם בכל ההיסטוריה שלנו שלא כהלכה.
4
ה׳וה״שלא כהלכה״ זה הוא בחילוף הסיבה במסובב והמסובב בסיבה, בחילוף המרכז של המחשבה בהיקף וההיקף במרכז. בוודאי שאחדות האומה היא גם כן עיקר אצלנו, אבל אחדות השם הוא עיקר העיקרים. האחרונה, אחדות השם – זוהי הסיבה, והראשונה – אחדות האומה, רק בחינת מסובב. במחשבתנו הלאומית תפס קידוש השם את הנקודה המרכזית, והצלחת האומה את ההיקף. לא האומה הישראלית יצרה לה את אלוהיה בשביל מלחמת הקיום שלה – אלא א־לוהי ישראל יצר לו את האומה חבל נחלתו ״עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ״ (ישעיה מג, כא); וחילוף הסיבה במסובב, את המרכז בהיקף, מהפך את כל הקערה על פיה.
5
ו׳כמה מן הזיוף ההיסטורי יש כבר במאמרו הראשון של ״אחד העם״: ״לא זו הדרך״ שהיה ליסוד כל דרכו ב״מרכז הרוחני״. במאמר זה הוא אומר, שבכל הברכות והקללות אשר שמה לפנינו תורת משה – רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כל האומה בארץ נחלתה, ואל אושר איש הפרטי לא תשים לב, כל איש מישראל הוא בעיניה רק איבר אחד מעם ישראל והטוב אשר ישיג את הכלל הוא השכר למעשי הפרט; כי אחד הוא העם בכל דורותיו ואנשים ההולכים ובאים בכל דור אינם אלא כאותם החלקים הקטנים בגוף החי ההולכים ומתחדשים בכל יום. אבל אחרי החורבן הראשון, אחרי שירדה האומה פלאים, בעת ההיא התחילו בני עמנו להתאונן ביושר על גורל האיש הצדיק האובד בצדקו, והתחילו החקירות הידועות על דבר ״צדיק ורע לו״. מה עשו חכמי הדורות ההם? יצאו ודרשו כי ה״עולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא״ – כלומר, תחת התכלית הלאומית שלא הספיקה עוד – נתנו למצוות הדת תכלית חדשה פרטית כצורך זמנם.
6
ז׳כלומר: כל ההיסטוריה הישראלית בת ארבעת אלפים שנה בנוייה רק על יסוד ההתפתחות הדרווינית שכל בעל חיים לוחם את מלחמת הקיום שלו, וכל ההתפתחות באה רק מרגש האנוכיות שבקרבו, ובשביל הרגש הזה בדו להם חכמי ישראל את שכר ועונש של הפרט, במקום שכר ועונש של הכלל של תורת משה.
7
ח׳אחד העם בעצמו מוסיף על זה:
8
ט׳אם באמת הגיע בזמן מן הזמנים רגש האהבה הלאומית למדרגה כזו בלב עמנו בכלל או לא היה אלא אידיאל מוסרי בלב חלקו היותר נכבד – קשה להגיד בבירור.
9
י׳אבל כמדומני שיותר קל הוא להכניס פילא בקופא דמחטא מלקבוע את תרי״ג המצוות שבתורת משה לשם מטרה אחת של ״הצלחת כל האומה בארץ נחלתה״. כמדומה שיותר קל הוא להאמין בשכר ועונש של עולם הבא מלהאמין שהיה זמן מן הזמנים בישראל שהרגישו ש״האנשים ההולכים ובאים בכל דור אינם אלא כחלקים קטנים בגוף החי ההולכים ומתחדשים בכל יום מבלי לשנות במאומה תכונות האחדות הכללית של הגוף כולו״, וכל אחד נזהר בתרי״ג המצוות רק מפני טובת הנאה של הדורות הבאים ״מבלי לשים לב כלל אל אושר איש הפרטי״.
10
י״אההיסטוריה שלנו גם בזמן בית ראשון וגם בזמן בית שני מראה לנו ממש את ההיפך – תמיד היינו נחלקים ונפלגים לשבטים שונים ולמפלגות שונות והכוח המעמיד היה רק הבית, בית המקדש, מקדש ד׳, שרק בשמו דיברו כל הנביאים, ולא בשם האומה בלבד.
11
י״באבל אם המרכז הרוחני של ״אחד העם״ בנוי על עיוות ההיסטוריה שלנו – הנה הציונות המדינית בנוייה בעיקרה על המחק של ההיסטוריה כולה. היא, מבראשית יציאתה לאוויר העולם, לא לקחה כלל בחשבון את כל העבר שלנו, את כל אוצרותינו הרוחניים שנוצרו מימי קדם ואפילו לא את כל תכונותינו הלאומיות שנשתרשו בנו, תהיינה מאיזו סיבה שתהיה, אלא ראתה לפניה רק את השנאה של הגויים אלינו, ואת הרדיפות שהם רודפים אותנו, ועל יסוד זה רוצה הציונות ליסד מדינה חדשה. מדינת היהודים אינה מחייבת – לא את הדת הישראלית ואפילו לא את הלאומיות שלנו, היא רק ״מקלט בטוח״ לאלה ״שאינם רוצים ואינם יכולים להתבולל״.
12
י״גלהגיע לאידיאה כזו בתור פיתרון לשאלת היהודים, העם הכי עתיק יומין אשר היה ״אור גויים״, אפשר היה רק לאלה שהיו בבחינת ״תינוקות שנשבו בין הגויים״ ששום מושג מהיהדות, אפילו מושג של בר בי רב דחד יומא, לא היה להם. ב״מדינה״ כזו אפשר היה לבוא אפילו לצוענים ולקרוא את שמה ״מדינת הצוענים״, שגם המה נרדפים ושנואים.
13
י״דבעוד אשר ה״מרכז הרוחני״ של ״אחד העם״ מבקש לכל הפחות מרכז בארץ ישראל בשביל ״תחיית״ הלבבות להגדיל את האהבה לחיי הכלל להאדיר את התשוקה להצלחתו, עד שיתעורר הרצון – שאומנם כפי שאמרנו, הננו חולקים עליו בהחלט במה שהוא רואה בזה את הסיבה לקיומנו בעוד שזהו רק מסובב, אבל על כל פנים גם למסובב ישנה איזו חשיבות – הנה ״מדינת היהודים״ לא מביאה אף זה בחשבון. אין ״אומה ישראלית״ – אלא יש ״מדינת היהודים״, מדינה בשביל תושביה ששם יתאספו ״אלה שאינם רוצים ואינם יכולים להתבולל״. ומכלל הן אתה שומע לאו – שאלה הרוצים ויכולים להתבולל – אדרבא! תבוא עליהם ברכה וישארו במקומותיהם הם, כפטריוטים נאמנים של הגויים.
14
ט״ו״מדינת היהודים״ חולקת – לא רק על ה״רוחניות״ שב״מרכז הרוחני״ – אלא גם על המרכז שבו. אדרבא, אם יש עכשיו איזה קשר בין בני ישראל בכל קצווי תבל, הרי הוא רק קשר שלילי, קשר השנאה של הגויים, אבל כשתיווסד ״מדינת היהודים״ יופסק לגמרי הקשר שבין אלה המאושרים שישבו במדינת היהודים, ובין אלה שירצו להתבולל בין הגויים וישארו שם.
15
ט״זואם ״המרכז הרוחני״ של ״אחד העם״ עדיין דורש איזה צנז מאלו שיתיישבו בארץ ישראל, שיהיו קשורים לאומה הישראלית באהבה ומסירות ויעמדו על בסיס הרוח של האומה, אם כי כאמור מגלה ״אחד העם״ פנים ברוח זה שלא כהלכה – הנה ל״מדינת היהודים״ לא דרוש שום צנז. במדינה זו תהיה כל הרוחניות דבר פרטי ומכל שכן שהדת תחשב לעניין פרטי וגם ליהודים שיתנצרו או יתאסלמו יהיה להם מקום במזרח... ועל זה באמת הסתובב הפולמוס בין ״אחד העם״ וד״ר הרצל. אבל דא עקא, שגם הראשון, ראש המרכז הרוחני, לא כיוון כלל לרוחניות שלנו.
16
י״זואז בא המזרחי.
17
י״חומה היה יחס המזרחי לכך? – הוא בא דווקא בתור פדרציה של הציונות המדינית, ולא בתור איזה זיקה שהיא אל ״המרכז הרוחני״ של ״אחד העם״ שלזה התייחס בשלילה גמורה. ומה פשר הדבר הזה? אם התנגדו ובצדק למרכז הרוחני של ״אחד העם״ שעדיין היתה לו זיקה כלשהיא ליהדות – הלוא על אחת כמה וכמה שהיה צריך להתנגד בהחלט לציונות המדינית שעשתה מחק על כל היהדות כאילו היא לא נתקיימה כלל בעולם! הלוא גם ״אחד העם״ מנקודת מרכז הרוח שלו – שבאמת כפי שאמרנו, בנוי יותר על השיטה החומרנית מכפי שהוא בנוי על השיטה הרוחנית – התנגד לציונות המדינית ולחם בה כל ימיו וראה בזו סכנה גדולה ליהדות – מכל שכן המזרחי העומד על יסוד הרוחני המוחלט שבוודאי ובוודאי צריך היה לראות את הסכנה הכרוכה באלה שרואים תשועת ישראל לא על ידי נביאים – אך על ידי דיפלומטיה!
18
י״טאך נראה, שאדרבא – זו היא הנותנת! המזרחי הרגיש יותר את הסכנה של הציונות הרוחנית של ״אחד העם״ שהתלבשה אז בדמות הקולטורה הידועה, מהסכנה של הציונות המדינית שדבר אין לה כלל עם הרוח, לא עם רוח ישראל סבא ולא עם רוח ישראל החדש. בתור ההסברה לכך, אולי יכול לשמש לנו אותו הכלל ההלכתי שהרבה השתמשו בזה חז״ל (זבחים ג, א): ״דמינה מחריב בה, דלאו מינה לאו מחריב בה״. ובשביל כך אמרו (שם) בקדשים: ״חטאת ששחט לשם עולה – פסול, חטאת ששחט לשם חולין – כשר״, מפני שגם חטאת וגם עולה המה קדשים וזהו בכלל ״דמינה מחריב בה״, בעוד שחולין הוא ״לאו מינה ולא מחריב בה״.
19
כ׳ובשביל כך סבר המזרחי שהסכנה מאלה ש״גילו פנים בתורה שלא כהלכה״ היא יותר גדולה מהסכנה מאלה שהם בבחינת ״תינוקות שנשבו בין הגויים״. המזרחי ראה סכנה יותר גדולה מעיוות ההיסטוריה מהסכנה מאלה שעשו מחק להיסטוריה כולה, על הראשונים חשש מפני ״דמינה מחריב בה״, ועל האחרונים אמר: ״דלאו מינה לא מחריב בה״.
20
כ״אהטענה של הציונות הרוחנית על הציונות המדינית היתה, שזו האחרונה רוצה לפתור רק את שאלת היהודים ולא את שאלת היהדות; מרגישה בצרת היהודים ולא בצרת היהדות. אך בדבר זה דווקא התאחדו גם ד״ר הרצל וגם הרב ריינס ז״ל, ששניהם חשבו בציונות שלהם רק על שאלת היהודים ולא על שאלת היהדות. הראשון, מפני שהיה בזה בבחינת של ״אינו יודע לשאול״, והשני – שאלת היהדות נפתרה לו מזמן מתן תורה על הר סיני...
21