לנבוכי התקופה ד׳:ב׳LeNevukhei HaTekufah 4:2
א׳תקופת מנדלסון
1
ב׳הגאון חת״ם סופר זצ״ל היה קורא למנדלסון: ״רמ״ד״, ואמר: ״בספרי רמ״ד אל תשלחו יד״.
2
ג׳וחסידיו ומעריציו קראו לו בשם המצלצל: ״רמבמ״ן״, כלומר: רבינו משה בן מנחם, ואמרו: ״מימות משה״ – משה בן מיימון – ״עד משה״ – משה מנדלסון – ״לא קם כמשה״.
3
ד׳לכאורה, הלוא צודקים האחרונים שהמשילו אותו לרמב״ם – שניהם רצו להתאים את התורה אל החוכמה, שניהם עמדו על יסוד של אמונה וחקירה, שניהם כתבו גם בשפות לועזיות כדי לקיים מה שנאמר (בראשית ט, כז): ״יַפְתְּ אֱ־לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״ – שתהא יפיפותו של יפת באהלי שם.
4
ה׳אבל הניסיון ההיסטורי מראה לנו כי החת״ם סופר וחבריו הגאונים היו חכמים הרואים את הנולד. צדקו אלה שאמרו גם אז בדרך מליצה־הלצה על המאמר: ״מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?״ שלכאורה מדוע מדגיש הוא דווקא את ״תלמידיו״ ואינו שואל סתם: ״מה בין בלעם הרשע לאברהם אבינו״? מפני שבין אברהם אבינו ובלעם הרשע גופא אי־אפשר היה כלל להבחין ולהבדיל, כי שניהם לבשו אצטלא דרבנן ושניהם התנהגו בחסידות, אבל מן התלמידים אפשר לדון על רבותיהם, ומן התולדות אפשר לפעמים לדון על האבות.
5
ו׳שלכאורה לא נבדל רמ״ד מהגר״א מווילנה ז״ל שחי אז בתקופתו ובזמנו, שגם הוא הורה שעל אדם המעלה לדעת – לא רק את התורה – אלא גם את כל שבע החוכמות, אבל את ההבדל שביניהם ראה אחר כך העולם כולו על ידי תלמידיהם.
6
ז׳כי כאמור, תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הגר״א מווילנה הרביצו תורה ויראת שמים במשך דורות רבים עד דורנו זה ועד בכלל, ואילו תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרמבמ״ן המירו את דתם והתבוללו לגמרי בין הגויים, ולא נודע אפילו כי באו אל קירבם, עד שבא היטלר והזכיר להם את גזע מחצבתם.
7
ח׳ההשכלה של תקופת מנדלסון לא היתה השכלה לשמה, לשם ידיעה וחוכמה, כמו שהיתה בתקופת הרמב״ם וכדומה, והשכלה ממין זה בוודאי הורתה ולידתה בקדושה, אלא שהיתה זאת השכלה לשם התבוללות – להתבולל בעמים. כי גם אחרי שנפלו חומות ירושלים עדיין נשארו חומות התורה שהגינו עלינו מכל הרוחות הרעות, גם מרוחות המצויות וגם מרוחות שאינן מצויות. ההשכלה הנ״ל, שבאה לשם התבוללות, הפילה את חומת התורה לגמרי, ופרצה גדרי היהדות מעיקרם. ״בבל״ זו הכניסה אצלנו – לא רק שמות חדשים של מלאכים, כמו שאמרו חז״ל (ירושלמי ראש השנה ו, א): ״שמות המלאכים עלו בידן מבבל״ – אלא שנכנסו על ידי זה מלאכים רעים לגמרי, וגם מלאכי חבלה אשר לא ידעו אבותינו ואבות אבותינו.
8
ט׳ההבדל בין תקופת ההשכלה של הרמב״ם ובין זו של מנדלסון בולט הוא מאוד – הרמב״ם היה חפץ להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם – כדי לפאר ולקשט את האהלים שלנו, והאחרון היה חפץ לסתור את אהלי שם לגמרי כדי שלא תהיה כלל מחיצה בינינו וביניהם.
9
י׳ולכשתרצו, הייתי לוקח בתור ציור כדי להבליט ההבדל שבין תקופת ההשכלה של הרמב״ם לזו של הרמבמ״ן את ההלכה הפסוקה בבית המקדש, ש״לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול – הרי הן חול, ולשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש – הרי הן קודש״ (על פי יומא כה, א).
10
י״אתקופת ההשכלה של הרמב״ם היתה מעין הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, וגם החולין שלקח מההשכלה היוונית הביא אל הקודש פנימה והכניסם תחת כנפי השכינה – בעוד שבתקופת ההשכלה של הרמבמ״ן היה להיפך – מעין לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול, כי גם יסודות הקדשים הובאו אל החול על ידי ה״פתח״ שלהם נתכוונו, ובמקום לקדש את החולין – חיללו את הקודש.
11
י״בלגדולי ישראל שבנו יש חוש ריח מיוחד להרגיש בהרגשה אינסטינקטיבית את מה שמסוכן לנו אף בדברים המעוטפים בטלית שכולה תכלת. על כן הרימו קול צווחה על כל הדברים שהביאה תקופת השכלה זו, ואף על העתקת התנ״ך לגרמנית, אם כי מתרגמיו הדגישו בכל תוקף ועוז כי כוונתם רק להראות למלכים ושרים את יופייה של היהדות. ואף על ״חוכמת ישראל״, שגם בזה היתה לכאורה מטרה ״קדושה״, כדי שיאמרו כל העמים: ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״ – גם על אלה הדברים הרימו גדולי ישראל קול צווחה, בהיות שהרגישו כי כל אלה הן לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול.
12
י״גמספרים על ה״מגיד מישרים״ ר׳ יעקב מדובנא ז״ל, הידוע במשליו החרוצים והנפלאים, שביקר בימי מנדלסון את העיר ברלין, ומצא גם עליה ועל השכלתה – השכלת מנדלסון – משל נמרץ מאוד, ואמר: משל, למה הדבר דומה?
13
י״דלבעל ואשה, חנווני וחנוונית, שהיו רגילים תמיד בשבתם בחנות לחרף ולגדף זה את זו, ופיהם מלא תמיד קללות נמרצות לעיני כל הקונים. התחילו הקונים להתמעט מיום ליום, כי מי רוצה לשמוע דברים כאלה? ראו שאין זה תכלית, ועליהם עוד מעט לנעול את החנות לגמרי, ומאין יקחו את פרנסתם? טיכסו עצה ביניהם וגילו המצאה חדשה להפוך את הקללות לברכות, כלומר: שלמראית עין יהיו פיותיהם מלאים ברכות שיברכו זה את זו בקול רם ובכל הברכות שבעולם, אך סימנים עשו ביניהם שכל נוסח של ברכה מרמז לאיזו קללה נמרצת...
14
ט״והתחילו הקונים לבוא אל החנות והשתוממו לראות כי חלה מהפכה לטובה בין הזוג, ובמקום הקללות שומעים כל היום אך ברכות יוצאות מפיהם: אם החנווני אומר למשל לחנוונית שתאריך ימים עד מאה ועשרים שנה, מברכת היא לעומתו שיתענג על כל טוב, ויהיה אך מאושר כל ימיו, וכדומה. כמובן שהקונים היו שמחים על זה, אך בבוקר לא עבות אחד, כשנכנסו אל החנות, ראו שבתוך ההתלהבות הגדולה של הברכות נפלו זה על זו בחימה שפוכה והתחילו להכות זה את זו בהתלהבות גדולה, והדבר היה לפלא מאוד בעיניהם – מה עניין הברכות להכאות? במקום לראות איך הם מחבקים זה את זו מתוך ברכות חמות כאלה, ראו דו־קרב ביניהם... עד שנודע להם הסוד, שלפי ההסכם שביניהם, הנה, כל ברכה חמה משמשת סימן לקללה ידועה, וכשהגיעו לשיא ״הברכות״ – התנפלו זה על זו.
15
ט״זהנמשל מובן מאליו, שגם כל ״הברכות״ בתקופתו של מנדלסון, ברכות ל״מאור שבתורה״, לקדושת התנ״ך, ל״חוכמת ישראל״ וכדומה – היו רק רמזים לקללות, והראייה – המכות הנמרצות שהיכו אחר כך תלמידיו ביהדות...
16
י״זאולי המשל חריף יותר מדאי כדרכם של כל ממשלי משלים, שבכדי שהנמשל יוסבר היטב לוקחים הם להם משל יותר חריף מהנמשל גופא, אבל מקצת אמת, והרבה יותר ממקצת אמת בוודאי יש בו...
17
י״חאין להשוות כלל את תקופתו של הרמבמ״ן לזו של הרמב״ם, אפילו במה שנוגע לכיוון. הכיוון של הרמב״ם היה להיות מורה נבוכים, ואילו הכיוון של האחרון היה להרבות בנבוכים. הראשון כיוון להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם כדי להרחיב להגדיל ולפאר על ידי כך את אהלי שם שיהיו בבחינת ״כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״, ואילו זה האחרון כיוון שיפיפותו של יפת תתפשט באהלי שם עד שתפיל לגמרי את כתלי אהלי שם אלה.
18
י״טהרמב״ם, כאשר אמרתי במקום אחר, הלך לשיטתו, ופסק בפרק ט׳ מהלכות ביאת המקדש (הלכה ז): ״הדלקת הנרות כשרה בזר, לפיכך, אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ – מותר לזר להדליקן״ – כלומר, שהעיקר הוא ההלכה שהטבת הנרות צריכה להיות דווקא על ידי כוהנים בפנים העזרה, אבל אין לנו נפקא מיניה בדבר מי המה המדליקים, ובאיזה מקום תתקיים ההדלקה. וכך נהג הרמב״ם הלכה למעשה גם בהשתמשו בנרות החוכמה שפילוסופי יוון הדליקום, וההדלקה היתה מחוץ לעזרה בארצות העמים ש״גזרו טומאה עליהן״. אבל הוא היה מומחה גדול שאין דוגמתו להכניס את הנרות הללו ולקדש אותם בקדושת העזרה, ולהטיב אותם עד שיקבלו – לא רק צורה חדשה – אלא גם תוכן חדש, עד שקשה יהיה אפילו להכיר מי היו המדליקים הראשונים ובאיזה מקום הודלקו, ונראה כאילו לכתחילה עצם הורתם ולידתם בקדושה ובטהרה היו, על ידי קדושים וטהורים משלנו.
19
כ׳וכל זה מפני שכוונתו היתה לטובה, להטיב את הנרות, להוציא גם מנרות של חולין את ניצוצות הקדושה, להוציא יקר מזולל – ואילו בתקופתו של מנדלסון מוצאים אנו כיוון הפוך: להוציא את הנרות שלנו לחוץ דווקא, ובמקום להטיב את הנרות באה כוונה של להרע, להראות על ניצוצות של חולין גם בנרות הקודש שלנו.
20
כ״אאם ההבדלים הללו לא באו לידי ביטוי אצל מנדלסון בעצמו, הנה באו לידי ביטוי אצל תלמידיו, ועל זה נאמר: ״מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו...״.
21