לנבוכי התקופה ד׳:ה׳LeNevukhei HaTekufah 4:5
א׳שיוויון זכויות
1
ב׳כלל גדול הוא – ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״ (אבות ב, ד), ״והווי דן את כל האדם לכף זכות״ (שם א, ו). עלינו לחפש גם את כף הזכות של תקופת ההשכלה וההתבוללות, ונמצא שהסיבה הראשית לכל הדברים האלה היתה הרדיפה אחרי שיוויון זכויות. אומנם במידה ידועה עלה הדבר בידם, בימיהם נתבטל הגיטו המצומצם שבו ישבו אבותינו ואבות אבותינו מאות בשנים, בתור ״בני אדם יושבי חשך וצלמוות, אסירי עוני וברזל״ – ובימיהם נפלה מחיצת הגיטו ויצאו למרחבי־ה, ונכנסו לרשות הרבים של כל האזרחים, אזרחי המדינה; נתבטלו, לכל־הפחות להלכה, כל החוקים של הפלייה בין יהודים לנוכרים, והתחילו להביט עלינו כעל בני אדם, ולא רק כעל יהודים. באופן שעבירה זו, אפילו העבירה של עזיבת יסודי היהדות, העבירה של ביטול יסוד תורת חיים – לא היתה עבירה לשמה, לשם עבירה כשהיא לעצמה, אלא עבירה לשם מתן שכרה בצדה.
2
ג׳אכן, לא רק על מצוות אמרו: ״שמתוך שלא לשמה אתה בא לשמה״, אלא גם על עבירות נאמר הדבר הזה, וחלוקת היהודי לשתי רשויות – לרשות אחת של ״אדם בצאתך״ ולשניה של ״יהודי באהלך״ – ומחיקת החיים של ״תורת חיים״, שכאמור, נעשו בתור עבירות שלא לשמן אלא לשם מתן שכרן בצדן – גם בזה נתקיימו הדברים, שמתוך שלא לשמן באים לשמן. מתחילה עשו את זה מאונס, אבל זה היה בבחינת ״תחילתו באונס וסופו ברצון״ – מתחילה מתוך יראה, מהיראה ״למה יאמרו הגויים״ אם יתראו כיהודים גם בצאתם, והתורה תהא להם לתורת חיים. ידעו אומנם שאולי אינם מתנהגים כשורה, אבל מה לעשות כשאין יד ישראל תקיפה, ואנו זקוקים לחסד הגויים. אבל מתוך יראה באו לידו אהבה, ויאהבו יותר את החלק של ״האדם בצאתך״ מהחלק של ״יהודי באהלך״ עד שזה השפיע – לא רק על החופשיים, על הרפורמים – אלא גם על היראים, על האורתודוכסים, שגם הם כאילו עמדו על החלוקה הזאת, על החלוקה של ״אדם״ ו״יהודי״.
3
ד׳אלא, שבמקום שאצל היהודים החופשיים היה המובן של ״יהודי באהלך״ רק ״אחת בשנה״, ביום הכיפורים, הנה אצל היהודים החרדים היה המובן של ״יהודי באהלך״ בכל שס״ה ימות השנה, להקפיד על תפילת ותיקין דווקא, ובדייקנות גמורה ברגע שבו צריכים להתחיל ובו צריכים לגמור, ולא ״כחצות״ אלא בחצות ממש, כמנהג גרמנים טהורים שמקפידים מאוד על זה. אבל גם הם לא הסיחו דעת אף לרגע שמהעיקר ״אדם בצאתך״ אסור לזוז, גם אצלם נעשה לימוד התורה רק ללמוד ה״דת״, אלא שבמקום שאצל החופשיים יצאו בקטכיזמוס לבד, למדו אלה את קיצור שולחן ערוך.
4
ה׳בוודאי שעלינו לדון את אלה האחרונים לכף־זכות, ולהכיר שכוונתם היתה לשם שמים, לא ראו עצה אחרת לפניהם, וחפצו להציל לכל הפחות את המקסימום האפשרי. הם היו צריכים ללכת נגד הזרם של התבוללות והיו מוכרחים לקבל את הרע במיעוטו. חדל העם בארצות אירופה המערבית להרגיש שהתורה היא גם כן החוכמה שלנו, ״כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים״, והלומדים שלנו דווקא הם־הם נקראים אצלנו ״תלמידי חכמים״ או ״חכמים״ סתם, מפני שאצל הגויים חוכמה לחוד ודת לחוד, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אף כמלוא הנימא. והמה לא היו יכולים ללכת לגמרי נגד הזרם הזה, להביט על הכל רק מנקודת אמת המידה של הגויים, אלא מצאו עצה לתקוע תריז גם במבצר של ההתבוללות גופא.
5
ו׳ומנקודה זו אפשר ללמד זכות גם על אחינו האורתודוכסים, הללו שגם הם לא התייחסו ביחס כל־כך חיובי לציון וירושלים, שאף על פי שלא מחקו, כמו הרפורמים, את זה מתוך הסידור, והתפללו גם על ציון וירושלים בכוונה כמו בכל התפילות – אבל בחיים לא תפסו ציון וירושלים מקום ניכר גם אצלם, שגם זה בא מתוך שראו שאי־אפשר לשחות נגד הזרם, והזרם היה שיוויון זכויות שבשבילו, כולי עלמא הודו, כדאי להביא את כל הקורבנות. ושיוויון זכויות קשור בפטריוטיזם, בהדגשת ארץ המולדת, והיו מוכרחים להראות לזרים שהמה פטריוטים טובים לא פחות מהמתבוללים, ואולי עוד יותר מזה.
6
ז׳אכן, גם אצל האורתודוכסים ראינו את הכלל של ״מתוך שלא לשמה בא לשמה״, שמ״תחילתו באונס״ באו ל״סופו ברצון״, שמתוך יראה – באו לידי אהבה. והנגיעה שיש בלב כל אדם, אפילו באדם המושלם מאוד, הנגיעה של ״אין אדם רואה נגעי עצמו״ הלוא סוף־סוף ישנה גם בהם, והתחילו לא רק להצדיק בדיעבד את הקולטורה הגרמנית לכל פרטיה ודקדוקיה, אלא גם לגרוס אותה לכתחילה, ולהראות שאת זו צריכים – לא רק בשביל האינטרסים של ״האדם בצאתך״ – אלא גם בשביל ״היהודי באהלך״, שאין היהודי שלם בלי הקולטורה הגרמנית, וכל המרבה בה הרי זה משובח.
7
ח׳ואותו דבר גם בנוגע ליחסם לציון וירושלים, שבוודאי כאמור, היתה תחילתם באונס, אבל לבסוף מצאו – כי יגעת ולא מצאת אל תאמין – שהיחס השלילי הזה הוא דווקא מצוה מן התורה, ואפילו שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כי יש איסור גמור לעשות איזה דבר ממשי בעד ארץ ישראל.
8
ט׳ואומנם, הגאונים האמיתיים שחיו בתקופתו של מנדלסון, הם היו באמת חכמים הרואים את הנולד. ולא שמחו כלל על שיוויון הזכויות שהשיגו אז, ואפילו היו עצבים על נפילת חומות הגיטו.
9
י׳אז בוודאי לא הבינו אחרים את זה, וחשדו אולי שאין בהם בחכמי ישראל אלה שום חוכמה ושאינם מן הישוב, והגאונים הללו גם להם קשה היה להסביר את רגש הפחד שקינן בלבותם לקראת נפילת חומות הגיטו. אבל כמדומני שעכשיו, אחרי שאנו רואים את התוצאות מכל זה, יכולים אנו להסביר את טעמם ונימוקם יותר ממה שידעו להסביר את זה הם בעצמם.
10
י״אכי כלל גדול הוא: ״אין לך דבר שאין לו מקום״ – ובכלל זה אין יוצא מהכלל, אם כי לכאורה היוצא מן הכלל הוא העם הישראלי כולו, שבתור עם לא היה לו מקום אפילו של ד׳ אמות, ובכל זאת התקיים בתור עם.
11
י״באך באמת, גם בכל משך ימי גלותנו היה לנו מקום, תמיד היתה לנו רשות היחיד שלנו, ואלו הן הגטאות. וכשנפלו חומות ירושלים הוקמו חומות הגטאות, ברוב ארצות העולם; והיה רק שינוי מקום, אבל לא ביטול המקום לגמרי. ואל נחשוב שהגטאות באו אלינו מן החוץ מתוך גזירות של הגויים, מתוך שנאתם אלינו, אלא זה בא גם מרצון אינסטינקטיבי־פנימי, מתוך גזירת ד׳, מתוך האהבה שהוא יתברך שמו אוהב אותנו, ואנחנו אוהבים את עצמנו. וכמו שיש לכל בעל חיים אשר על פני האדמה אינסטינקט טבעי לקיומו – כך נתן לנו ד׳ בתור אומה גלותית את האינסטינקט לחפש ולמצוא בכל מקום פזורנו איזה גיטו ששם נתרכז. ועוד טרם שהקימו הגויים חומות בכל ארבע רוחות הגיטו מסביבנו, הקמנו אנו בעצמנו חומות גיטו רוחניות שהחזיקו מעמד גם אחרי שחומות האבן – שהקימו לנו הגויים – נפלו.
12