לקט יושר, חלק א (אורח חיים) כ״בLeket Yosher, Volume I (Orach Chayim) 22
א׳[וזכורני שאמר כשחזן מנגן ביו"ט והיחידים מנגנים עמו אינם עושים כדין בל"א עז אישט דענוך ניכט רעכט. וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ד, וז"ל והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש ע"ש]. ויחיד שמתפלל י"ח ברכות וסבר לסיים תפלתו קודם שיתחיל ש"ץ, וכשבא היחיד למחיה המתים התחיל ש"ץ י"ח היחיד אינו רשאי להמתין לש"ץ עד שיגיע למחיה המתים, כדי שיאמר קדושה עם הצבור. אלא היחיד מתפלל תפלתו בלא הפסק כמו שהתחיל. [וכן מצאתי בא"ח בסי' ק"ד, וז"ל והמתפלל אינו פוסק לא ליהא שמיה רבה ולא לקדושה ולא לברכו וכו']. וזכורני דהוה מאריך בכוונה באמן דהאל הקדוש ושל שומע תפלה יותר משאר אמן.1 עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה. וכ"ה בפ"ד ה"ו ועי' בתוס' ברכות ד' כ"א ע"א ד"ה עד שכ' ולכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ובפירוש לבעל ס' חרדים בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה הוסיף ע"ז כלומר זהירות גדולה מאד יותר מבשאר אמן. ועי' בב"י סי' ס"ו ובד"מ שם סק"ג.
1
ב׳[כתב נ"ל אברהם מנדיל], לדזיו ליה כבר בתי' שלם. מן יומא דין ולעלם, אהובי הגביר הרב ר' אברהם יצ"ו. ואשר שאלתני מי שעומד בסוף ברכת השלום בשחרית ומסתפק אם אמר שלום רב או במנחה איפכא. דע כי בימי חורפי דנתי לפני מ"ו הקדוש דודי מוהר"ר אהרן ז"ל. דכיון דכתב במרדכי בשם מהר"ם בסוף מסכת מגילה וז"ל, ואגב אורחיה אבאר מה שנהגו לומר לפעמים אלהי' ברכנו ולפעמים שים שלום, ולפעמים שלום רב כו' משמע דאינו מטבע' חכמים לומר כך וכך אלא מנהג האחרונים. ואנשי כה"ג לא תקנו רק לומר ברכת שלום באיזה פנים שהוא, ולכך אינו חוזר בהן אם משנה. ואם בספיקא נמי למה יחזיר? אפילו קודם החתימה ושלום רב, כנ' וכנ' אהוב' הקט' והצע' שבישראל.
2
ג׳[שאילת י'1 פסקים וכתבים סי' ק"ט. כתב הר"ר בנימין כ"ץ יצ"ו מרעגנשפורק]. מי שמתפלל בלחש בעת שש"ץ חוזר התפלה, ובעת שסיים ש"ץ ברכה שיש לענות אחריה אמן, באותו פעם לא סיים היחיד תפלתו שהיה יכול לענות אמן. אך טרם שסיים הקהל לומר אמן סיים תפלתו, אם יכול ג"כ לענות אמן, נראה, דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור יכול לענות אמן עמהם. דעניית אמן נמי מן הברכה היא, כדאיתא פ' ג' שאכלו2 ד' מ"ז ע"א מ"ש רובא דאכתי לא כליא ברכה. דקא' תלמודא מ"ש מפי רוב העונים, משום דאכתי לא כלתה הברכה, ופרש"י הת' דעניית אמן נמי מן הברכה היא. וכן שמעתי מפי מורי דודי הקדוש מוהר"ר אהרן ז"ל, שהקפיד על הכהנים שהיו עוקרין רגליהן לחזור למקומן קודם שסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת ש"ש. משום דאי' פ' ואלו נאמרין (דף ל"ט ע"ב) שאין הכהנים רשא' לעקור רגליהם עד שיסיים ש"ץ ברכת ש"ש, והיה סבור דקודם עניית אמן לא נסתיים הברכה כדלעיל.
3
ד׳ויכוין רגליו זו אצל זו כמלאכי השרת, בשעה שאומר ש"ץ קדושה, ואין זה מגסי הרוח1 תה"ד סי' כ"ח. ונושא את גופו כלפי מעלה ג' פעמים כשא' קק"ק, וכן מצאתי בא"ח בסי' קכ"ה, וז"ל ובני אשכנז וצרפת נותנין עיניהן למעלה ונושאין גופן כלפי מעלה וכו'. [וזכורני כשא' קד' שותק מעט, ואח"כ אמר ק' שנית ושותק מעט, ואח"כ אומר ק' ד' צבאות בלי הפסק]. וכשאומר ברוך כבוד שחה ראשו מעט בין שהיה ש"ץ בין שעונה עם הצבור וכן כשעונה ימלוך ד'. אבל כשאמר לעומתם או ובדברי אינו שחה ואמר עם ש"ץ לדור ודור עד תחלת הברכה מהאל הקדוש.
4