לקט יושר, חלק א (אורח חיים) כ״זLeket Yosher, Volume I (Orach Chayim) 27
א׳[כתב שא' מרי מהר"ר משה ס"ל מינץ יצ"ו ממגענץ],1 משמע דמקרא מיברכך ואילך מדקאמר והם עונים ואומרים יברכך אחר קריאת כהנים והוא מקרא וכו' ולא אמר איפכא, והוא מקרא להם והם עונים מלה מלה ואומרים יברכך וכן לעיל מיניה משמע ג"כ דמקרא מיברכך ואילך וז"ל ומגביהים ידיהם נגד כתפיהם ומתחילים יברכך וש"ץ מקרא אותם מלה מלה וכו' עכ"ל, כ"ז נשמט כאן ויש להשלים ע"פ הנדפס וכ"ה בכת"י מינכען. שלומך יסגא לחדא אהובי מוה"ר משה ס"ל יצ"ו. אשר דרשתני על דבר הכהנים בזמן שאינם רוצים לעלות לדוכן הולכים חוץ לביהכ"נ קודם רצה, ואינם חוזרים לבי"ה עד לאחר ברכת כהנים. ולפי דעתך הי' רשאי' לחזור ולכנס מיד לאחר שיתחיל ש"ץ מודים, או לכל היותר לאחר שקרא החזן כהנים. וכתב' שמצאת' במרדכי של ר' שמשון כך בשם ר' יעקב משפירא שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. דע לך כי במרדכי דילן בסוף מגילה כתב ג"כ דברי הר"ר יעקב ממש בסגנון זה שכתב, אבל אינו מסיים שם במידי שיחזרו לאחר שקרא החזן כהנים. אמנם באשירי בההיא פירקא כתב נמי ההיא דירושלמי דר"א נפק לברא, ופי' אשירי הטעם דנפק לברא, כדי שלא יהא בב"ה בשעה שהחזן קורא כהנים, שאז היה עובר בעשה כשלא יעלה כשקורא כהנים. משמע שלאחר שקרא כהנים אין לו קפידא אם הוא בבהכנ"ס. אמנם נראה למצוא טעם למה נהגו הכהנים שלא לחזור עד אחר ברכת (כהנים) [הכהנים], משום דאמר בפ' ואלו נאמרין (דף ל"ח ע"ב): אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, רב אמר אף חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, ול"פ כאן שעלה לפרקים כו'. ונראה דאע"ג דמפרש תלמודא דרב איירי כגון שאינו עולה אפילו לפרקים, מ"מ כיון דחייש תלמודא לפגם כהונה, [משום] (ב)הכי נוהגים הכהנים סלסול בעצמם שלא לכנס כל שעה שהכהנים מברכים, כדי שלא יחשבו עליהן שהן פגומין, ולכך אין עול' ומברכין. אמנם אשר כתבת ודקדקת לפרש דהא דקא' תלמודא כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, היינו דוקא מעצמו אבל אם אומרין לו לעלות עולה, הא ליתא ע"כ מכמה הוכחות. חדא דשוב אינו עולה משמע דאינו עולה כלל. ועוד דפריך תלמודא אהא דריב"ל והא ר' אמי ור' אסי סליקו? ומאי פריך?! דילמא אמרו להם לעלות וסליקו. ותו דפריך בתר הכי אהא דקאמר דסגי דעקר רגליו, ופריך מהא דתנן דש"ץ אם הבטחתו שחוזר לתפלתו רשאי, והא לא עלה2 פסקים וכתבים סי' כ"ב וסיים שם ע"כ השיב מורי למ' מינ"ץ ועי' בב"י ריש סי' קכ"ח. מאי פריך?! דילמא קא' דרשאי כשיאמרו לו. ואשר כתב די"א דיחיד העולה לדוכן שאין יכול לברך אשר קבו"צ, אין נראה כלל דמדקאמר תלמ'3 כגירסת רש"י שם ובגמ' איתא והא לא עקר ועי' בהגהות רד"ל שבש"ס דפוס ווילנא שם?. אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים, לאחד אינו קורא משום דכתיב אמור להם. משמע דלא אימעיט יחיד, אלא ממה שאנו דורשים מאמור להם ולא מגוף המצוה כלל. וההיא דסמ"ק נמי כיון דדרשי' מאמור להם דאינו עובר אלא כד יימרון להון, אבל יחיד דליתא באמור להם לכך אינו עובר. וראיותיך אשר כתבת אינם להוכיח, (דדרשות) דרשות הוא לברך כמו הנשים, אבל שחייב לברך לית לך ראייה. וההיא דמייתי (הוא) [הא] דקאמ'4 שם ד' ל"ח ע"א. אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ורצית לפרש דר"ל אקב"ו, תמיהני אי אברכת אקב"ו קאי איך יתכן לומר מתחיל מעצמו, מה שייך תחילה וסוף בברכה אחת? בשלמא אי קאי אברכת כהנים שמברכים אותה בהפסק שייך לומר תחילה או סוף וק"ל. ועוד דוקא5 ר"ל הרמב"ם. מסיפא דהאי בבא דמסיים ואם הם שנים או יותר אין מתחילין לברך עד שיקרא ש"ץ כהנים והם עונים יברכך כו', מוכח להדיא דמתחילים לברך לא קאי רק אברכת כהנים ולא על ברכת אקב"ו וק"ל.
1
ב׳[וזכורני פעם אחת אמר לי טול ספסל או שרפרף שקורין שעמיל והעמד אותו לפני ארון הקדש בב"ה שלי, כדי שיעמדו עליו הכהנים כשילכו לדוכן, וגבוה השרפרף היה טפח וחצי]. וזכורני כשאינו יכול לעמוד בטוב אחר קדושה היה יושב עד שמגיע ש"ץ לברכת ש"ת ועומד עד אחר שאמר מודים דרבנן. אבל כשיכול לעמוד עומד מתחלת י"ח, עד אחר שא' אמן יהא שמיה כשאין אומ' תחינה. אבל כשיושב לתחנה אינו עומד לקדיש, וכשהיה מוסף הוי יושב ליתברך עד שרוצה החזן לפתוח ארון הקדש.
2