לקט יושר, חלק א (אורח חיים) נ״הLeket Yosher, Volume I (Orach Chayim) 55

א׳ופעם אחת היה חלש ל"ע והיה מעביר הסדרא שעברה בליל ג' אחר שבת. והיכא שאינו מעביר הסדרא עד יום ד' אחר שבת, אז אינו מצוה יותר משאר למוד, אע"פ שבשבת אח"כ אינו קורא סדרא אחרת, כגון דהוה יו"ט בשבת. ואמר לי כשאתה מעביר הסדרא מאם בחקותי אל תפסיק בתוכחה [מצאתי בא"ח בהלכות סדר השנים¹ ד' ח' ע"ב ד"ה ישלים. סעד לזה וז"ל: קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא כלן]. וזכורני שפ"א היה מפסיק בתוכחה כשמעביר הסדרא תרגום, וכשגמר הענין התחיל בתחלת התוכחה להעביר בודאי. אבל אני מסופק אם התחיל קודם התוכחה בדבר טוב, וגם אני מסופק באיזה תוכחה שהיה. ואחד מן הבחורים רצה לעלות לתוכחה ולא הניחו הגאון זצק"ל. ושלח אחר זקן אחד שהיה בבית הכנסת של הקהל וקרא אותו זקן בשם לס"ת, ואח"כ אמר לו מי שברך פלוני בר פלוני בעבור שקבל עליו תוכחת התורה בשכר זה יצילהו הקב"ה כו'. לשנה אחרת לפ' והיה כי תבא קרא החזן יעמוד מי שירצה ואמר לי עמוד לס"ת! משום דאמרינן בסוף בני העיר (ל"א ע"ב) אמר ר' חייא בר גמדא אמר [קרא] מוסר ה', ובסיפא דקרא אמר ואל תקוץ בתוכחתו, וא"ל מי שברך כדלעיל. ושמעתי הוא בעצמו עמד לתוכחה. פ"א לשנה אחרת היה חוזר ואמר בעבור שקרא תוכחה וכו'. לשנה אחרת היה חוזר ואומר בעבור שקבל עליו תוכחת התורה. ואמרתי למה אתה חוזר? ואמר כלנו היינו מקבלים עלינו התוכחה! ושמעתי משמו של הזקן טעבל² סוף סי' תכ"ח. חזן זצ"ל, שאמר בעבור שקרא תוכחת התורה לכבוד התורה [אבל כשקרא אחד לס"ת כל השנה לא אמר לו מי שבירך באושטריך]. מצאתי במסכת סופרים (פ' י"ב)³ לעבל. מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות. א"ר חייא בר גמדא מ"ט דכתיב ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצין קוצין. א"ר לוי אמר הקב"ה אינו דין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. א"ר יוסי בר' אבין לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב.

ב׳וזכורני שהיה מהדר אחר תרגום ירושלמי על השמות מעטרות ודיבון¹ הלכה א' וב'. ואם לא מצא תרגום קרא אותם ג' פעמים, וכן מצאתי בא"ח בסי' רפ"ה וז"ל: ומ"מ נהגו כרש"י להחמיר ע"ש. וזכורני ששאלתי לו למה אינו תרגום על יברכך, ואמר שאינו רוצה לפרש אותו כי יש בו סודות, [וכה"ג מצאתי פירש"י במסכת מגלה בסוף פ' הקורא² עי' ברכות ח' ע"ב תוס' ד"ה ואפילו. ע"ש אם יש ראייה לכאן].

ג׳כשמברך ר"ח בשבת בבי"ה החזן אמר בשנה מעוברת¹ ד' כ"ה ע"ב. אדר הראשון או אדר השני וכן לעניין גיטין. וגם הורני מר² עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' ג'. אם חייב אדם ביו"ט להחזיר הפרשה שמו"ת כמו בשבת או לא? ונ"ל ראייה קצת דאינו חייב כדאיתא בהג' במיימוני פי"ב³ שם סי' ל"ד סק"ב. וז"ל דגרסינן במסכת סופרים (פ' י"ח) מן הדין לתרגם לטף ונשים כל סדר וסדר והנביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזהו שאמרו בשבת מקדימים לבא כו' ומאחרים לצאת כדי שישמע העם פירושו של סדר. אבל ביו"ט כו' ומקדימים לצאת שאין מן הדין לפרש להם, דאמרי' רב לא אוקי אמורא עליה מיו"ט לחבריה עכ"ל. ומזה משמע דלא צריך. אכן אינה ראייה גמורה דקא' שאין מן הדין לפרש כו', משמע מן הדין ליכא הא מנהגא איכא. ועוד דקא' לפרש להם משמע להמון העם אין צריך לפרש הא כל אחד לנפשיה יתרגם ויפרש. ועוד קצת ראייה כדאיתא בהג' בסוף פי"ג⁴ מה' תפלה סק"ח. במיימוני מרב ביבי בר אביי דסבר לאשלמינהו לכלהו פרשתא דכולא שתא כו'. ור"ח גורס להני פרשיות דכלה פי' ד' פרשיות של אלול, ואם היה צריך גם להחזיר הפרשיות של יו"ט ה"ל טפי מד'. אכן יש ליישב דשמא עיקר הדרשה היה בשבת ולכך לא היה לו פנאי, אבל ביו"ט היה לו פנאי להחזיר הפרשיות. אכן לפי הטעם שכתוב אח"כ באותה הג' דילמא לא יכוין דעתיה בבית הכנסת, ולפי האי טעמא נכון להחזיר גם ביו"ט. ואת"ל דאין צריך לתרגם ביו"ט מ"מ מבעי לי בשבת בחוה"מ אם חייב לתרגם, כי לפי הנראה דחייב. דביו"ט שמא הטעם דלא מתרגם משום דמאחרין לבא, משום דצריכין לתקן מאכלם, ולכך לא הטריחום לאחר כ"כ בב"ה, אבל בשבת אזלא האי טעמא, נראה דצריך לתרגם אמנם אין הלשון משמע כן וק"ל.