לקט יושר, חלק א (אורח חיים) צ״גLeket Yosher, Volume I (Orach Chayim) 93

א׳תנן התם שכל ה' מיני ירקות מצטרפין לכזית וברכה, כך פי' אשירי שבשביל שצריכנא לברך עליו על אכילת מרור צריך כזית, דאין אכילה פחות מכזית. ומרדכי והג' במיימוני כתב משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בעינן כזית, ואתמהא דההיא אכילה אפסח קאי¹ מתיבת ואח"כ וכו' עד כאן הוא מגליון מו"ה אביעזרי שטיין הנ"ל.

ב׳[משקעי"ן בחרוס"ת דקיהו"י ודסמיכ"א]. ה"ק תלמודא דצריך לשקועי בחרוסת אע"ג דדחי לה לראיי' התם¹ עי' פסקים וכתבים סי' רמ"ה. מ"מ מהר"ם יסדו בסדרו. וכן א"ח² פסחים קט"ו ע"א. לפסק הלכה, דקיהויא ודסמיכא הכי מסיק תלמודא³ סי' תע"ה. דצריך לקיהויא זכר לתפוח ולסמוכי זכר לטיט. וכתבו התוספות⁴ פסחים קט"ז ע"א. דנהגו ליקח פירות, שכנסת ישראל נמשלה להם, תפוחים אגוזים תאנים תמרים ורמונים ושקדים על שם שהקב"ה שקד על הקץ. ורוב בני ארצנו נהגו לטול תפוחים אגוזים ואגסים דהני שכיח להו, וקאמר נמי תלמודא שצריך לגבל בה תבלין זכר לתבן שבטיט. וכתב אשירי (משום) דנוטלין עצי קינמון חתוכי לאורכה שדומים לתבן.

ג׳[ולשהוי"י בי"ה ל"א אריכ"ה] הכי מסיק תלמודא¹ שם ד"ה צריך. דלא לישהה אינש מרור בחרוסת דלא ליבטל טעמא דמרירות. אריכה כלומר טוב, דאריך לשון טוב הוא. [דאיתעב"ד לטיבו"ל בלילת"ו רכ"ה] כלומר בשעת טיבול מקלשין אותו ביין זכר לדם. כך כתבו הגאונים והביאו ראייה מן הירושלמי. ואיכא למימר דאפילו בשבת שרי ולא מחייב משום לש, כי מצאתי בתו' נכרי' דהקשה אהא דקאמר² שם קט"ו ע"ב. כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ומייתי עלה טיבול דחרוסת, והא חרוסת מאכל הוא? ומתרצים דחרוסת נמי כל זמן שהוא לח טופח ע"מ להטפיח נקרא משקה. ומייתו ראיה לזה ממתני' דפ"ג דטהרות, וא"כ לא שייך לש גבי משקה. אמנם בתו' דידן³ שם ע"א. כתוב הכי ובירושלמי כתוב אית דעבדי זכר לדם ומשו"ה קרי ליה טבולו במשקה משמע מדבריהם דבלא קלישא לא מקרי משקה. וכן בא"ז בהלכות שבת לא משמע הכי דאקרי משקה כדלעיל. ראיתי כתב [הג' זו] בספרו על הגליון.

ד׳[ואי"ן כא"ן זיקו"ק הטיי"ה ונמיכ"ה]. כלומר אין צריך הסיבה, הכי מסיק תלמודא. והטעם משום דאוכלין אותן זכר לעבודת פרך וקשה. [מצ"ה שלישי"ת ומרו"ר בכריכ"ה] הכי מסיק תלמודא¹ קט"ז ע"א ד"ה צריך. דהדר אכל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל שהיה כורכו הכל יחד לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו. ובמצה שלישית עבדינא לה, כי היכי דתתקיים מצוה בכל חדא. [בל"י ברכ"ה אב"ל טיבו"ל צריכ"ה] כך כתבו רוב הגאונים שערי בינה, טיבול בכריכה. והטעם משום דעבדינא כמו שהיה הלל עושה, והלל לא היה עושה שום טיבול כ"א בכריכה. ואע"ג דראבי"ה² קט"ו ע"א. כתב דלא מטבלינין בכריכה משום דתרי טיבולין אשכחן בלילה הזה ולא ג', יראה ליישב דלא צריכנא לטובלו ב' פעמים. אלא בטיבול ראשון יקח שעור ב' זיתים, ויאכל חציו לבדו וחציו בכריכה אחריו מיד, דנראין הדברים דהלל לא היה טובל אלא המרור לבדו. ואח"כ היה כורכו עם הפסח ומצה, דפסח ומצה דעקרו זכר לחירות מה עניינו לחרוסת שהוא זכר לטיט? הג', רצוני לומר מה עניינם לחרוסת שיהא חובה לטובלו בחרוסת, אבל אם ירצה לטובלו בחרוסת אגב הכריכה דמרור אין קפידא. והכי משמע באשירי ומרדכי בסדרם שכתבו שהלל היה טובל כל הכריכה פסח מצה ומרור בחרוסת. ויראה לפרש דלאו לחובה או למצוה עבדי הכי כדפי' דמה עניינם לחרוסת אלא לרשות. אבל אם ירצה לטבול המרור לבדו ולכורכו אח"כ שפיר דמי, ומשום דאפשר בב' טיבולים לא נקט התנא אלא מטבילין ב' פעמים ע"כ ודו"ק. ודלא כרב עמרם והרמב"ם שכתב' שטבל מצה ג"כ בחרוסת, כי כל גאונים האחרונים לא כתבו כן.