ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים ט״זLikkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 16
א׳להבין ענין ב' אדרי"ן, וידוע די"ב חודש נגד י"ב שבטים כמה שכתוב בב"ר [פרשת ויחי] ובשכבר הימים חשבתי הסברא דאדר נגד יוסף שנעשה לב' שבטים ופעמים נמנה א' פעמים ב' והארכתי במילי דאגדתא בזה ואחר כך מצאתי כן בספר קדושת לוי וכיונתי לדעת קדושים, ואולם כפי קבלתי סדרן של ו' עמקים שבספר יצירה שבהם גבולי אלכסונים דהיינו בכל עומק יש ב' קצוות אלכסונים שכל אחד הוא נגד חבירו, וכן הם סדר י"ב שבטים שכל אחד יש לו שבט כנגדו שעומד בגבול אלכסונו שהוא ממש נגדו והיפך לו, וכן הם סדרן של י"ב פשוטות דבספר יצירה שם, ורשום אצלי סדרן בגבולי אלכסונים מסודר נגד האותיות כפי הקבלה שקבלתי ושמעתי לזווג השבטים זה נגד זה ונגד (נמחק תיבה אחת) ונגד האותיות על סדר זה, יהודה יששכר נגד אותיות ל' ז' הם גבולי אלכסונים נגד עומק רום, בנימין ראובן נגד אותיות נ' ח' נגד עומק תחת, אשר יוסף נגד אותיות סו 'ו', לוי דן נגד אותיות ה' ע', גד זבולון נגד אותיות צ' י', שמעון נפתלי נגד אותיות ט' ק', וידוע מספר יצירה סדקן של י"ב פשוטות לחדשי השנה ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' נ' ס' ע' צ' ק' וכפי זה סדרן של חדשים מניסן עד אדר כסדר השבטים הוא לוי יוסף יהודה [וקבצתי בזה טעם על זה גם כן מה דסיון נגד יהודה וניסן נגד לוי אף דניסן ראש השנה למלכים דישראל ויהודה מלך רק בי מלכים ימלוכו, ואין כאן מקומו], ראובן שמעון זבולן יששכר בנימין אשר דן גד נפתלי, וחדשי הקיץ הם אלכסונים לחדשי החורף רק שאינן כסדרן זה נגד זה וכפי זה נפתלי נגד אדר ויש סיוע לזה ממה שכתוב הראבן דוד בספר יצירה בסדר י"ב כחות הנפש דשם סידר שחוק לנפתלי כמה שכתוב נפתלי שבע רצון, [הויינו דרצון הוא היפך כעס וכן תמורת שחוק כעס כמה שכתוב בפירוש רבינו סעדיה שם] וכל כך בבהגר"א שם בשם כתבי האריז"ל, ואדר נגד שחוק כפי נוסח ספר יצירה שבשערי ציון שהוא נוסח האריז"ל על ידי בספ"ה המליך ואת ק' בשחוק וצר וכו' ואדר בשנה וכו' עיין שם וכמה שכתוב בפירוש הגר"א שם מקרא דמשתה ושמחה ליהודים ע"ש, וכן מנהג לעשות כל מיני שחוק בפורים ומנהג ישראל תורה דהוא על דרך שנאמר יושב בשמים ישחק ד' ילעג למו, דיום אשר שברו וגו' נהפוך הוא וגו' דזה שחוק גדול כאשר נהפוך קיווי של רשעים ואו"ה מהיפך להיפך:
1
ב׳ואמרו בעל זה [ג' ב'] אין להקב"ה שחוק אלא אותו יום בלבד דעם בריותיו משחק ולא על בריותיו, והיינו כמה שכתוב במגילה (ו':) דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים אבל אחרים משיש, וזה שייך בכל או"ה דאפשר שיתגיירו או עכמה פעמים יקבלו ז' מצות בני נח ויהיו מחסידי או"ה אכן בעמלק דכתיב תמחה ואמרו במכילתא (בשלח) דאין מקבלין גר מעמלק ומלחמה לד' וגו' ואיך שייך דאין שמח במפלתו, אבל זה השחוק דאותו יום שיוגמר אז מחיית עמלק שהוא ראשית גויים וכחו הוא המעוררם אז להתייצב וגו', כי הוא התמצית של עשו הוא אדום נגד משיח בן דוד שהיה אדמוני נגד עשו כידוע מדברי חז"ל בשוחר טוב וח"ה עי' בי"ר, ואמר ננתקה וגו' ודרשו חז"ל (ירושלמי על זה פ"ב) על ציצית ותפילין שהם ציוני הלבושים דישראל מאו"ה כי כל חפץ או"ה תא ניהוי לעמא חד כמ,ש שובי שובי השולמית וגו' כמה שכתוב בשיר השירים רבה, ובאמת זה אי אפשר כלל כי אפילו ישראל שהמיר דת רצה לומר והגדיל עבירות זו למעלה מזו אעל פסוק שחטא ישראל הוא והמשילהו בסנהדרין [מ"ד א'] לאסא דקאי ביני הוצי, כי גוף הישראל מלידה מבטן מובדל מגוף עכו"ס ואפילו תינוק בן יומו ניכר למי שיוכל להכיר שזה בשר קודש וזה בשר חמורים, ובאחרית ימים כשיבורר זה דכל רואיהם יכירום וגו' וכאשר העידו מהאומות בעת השמדות רצה לומר דלשוא עמלו גם באותם שנשתמדו דאחר החקירה נתברר להם שעדיין לבם לשמים כידוע בספורי הקורות, וע"כ באחרית הימים רצונם עכמה פעמים להיות לעמא חד מצד הלבושים דהיינו מצד הדמיון אף שאינו באמת מכל מקום למראית העין הוא כן על דרך שאיתא בשבועות (ל"א.) א"ל או לבוש כמוהו וכו', כי איש חכם נשפט את איש אויל דכל משפט וטענות שיש על ישראל הוא על ידי או"ה כי שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות הכל אחד דכל זמן שיש מציאות לשורש רע ועמלק ואו"ה יש מציאות חוחים הסובבים השושנה העליונה והוצי דסביב לאסא שהם חטאי ישראל כנזכר, וכמה שכתוב בנדרים (ס"ו.) בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן לילך במלבושים מגונים ונדמים למכוערים, וכמה שכתוב בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש שהכיעור בא מדבר חיצוני הסובב לגוף ויוכלו להעבירו, וכמה שכתוב ביהושע בן יהוצדק כה"ג שהיה לבוש בגדים צואים והסירום והלבישו מחצלות והם בגדי כהן גדול דמפורש בכתיב דנתנו לאהרן לכבוד ולתפארת, וכמה שכתוב בפרק כל כתבי (קי"ג:) ר"י קרי למאני מכבדותא דבלא מתאי תותבאי, (שם קמ"ה:) ועולם הזה נקרא לא מתאי ע"כ ניתנו רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה להיות איש הישראל י מצויין בהם בלבושי כבוד לתפארת דזה כל שורש יעקב א ע תפארת ישראל אשר בך אתפאר, ואמרו בויקרא רבה (פ"ב) למה מזהיר הכל לישראל משל למלך שמזהיר על בגד אחד לפי שאותו לבש וכו' עיין שם כמה משלים הכל על שישראל לבוש של השם יתברך והיינו אשר וגו', כי אף דמלא כל הארץ כבודו אינו מקומו דבכל מקום (בלתי ניכר תיבה א') מלאכים אומרים א' מקום וכו' רק כבודו שהוא לבושין, והיינו על ידי ישראל שפרסמו כבוד מלכותו וכמה שכתוב בסוף מנחות מקרטגוני וכו' מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, דעל ידי בני ישראל נתפרסם הכרת שמו יתברך בכל העולם כולו וכידוע זה בכל או"ה היום באמונות שלהם, וזהו שורש של ישראל בהם תפארתו יתברך ומשם התורה דכתיב בה אמת המפארת את ישראל בעלמא דשקרא שהם דבוקים באמת שתכון לעד:
2
ג׳וידוע מה שכתוב בזוהר אות ק' וה' הם אתוון דאשת זנונים ואשת חיל ובעת א"ז לאתתקנא גרמא כגונא דילה וכו' עיין שם [בפרשת תרומה קמ"ח סע"ב], והם אותיות של חדשי ניסן דניסן החודש הזה לכם שבו גאולת ישראל להיות כנסימן מיוחדת ואשת חיל עטרת בעלה לפאר להשם יתברך דזהו שורש ישראל מצד דיבוקם להשם יתברך דהפעם ילוה אישי אלי דע"כ הוא נגד שבט לוי כפי קבלתי הנזכרת, ובפירוש הראבן דוד לספר יצירה תשמיש ללוי וכו', והוא בלא לבושים כמה שכתוב (כתובות מ"ח.) אם אומר וכו' היא בבגדה וכו' דדביקות ישראל להשם יתברך הוא בעצם בלי שום לבוש כלל כי מצד הלבושים אפשר להיות דמיון שוא, וכן בהתחלת החטא דאחר מתן תורה דאמר מי לד' אלי היינו השורש השייך להשם יתברך שלא להשתנות על ידי חטאים ובאו אליו כל בני לוי שזהו השורש שיש בישראל שדבוק לגמרי בהשם יתברך וע"כ אי אפשר לו לחטוא בעל זה כלל, ותמורת תשמיש סירוס הוא בעולם התמורה אל אחר דאסתרם ולא עביד פירין, ובקצוות אלכסוני שלו כפמה שכתוב למעלה הוא שבט דן דידוע מה שכתוב במדרש (שוחר טוב קא) על פסוק פן יש וגו' או שבט אשר לבבו וגו' זה שבט דן דפסל מיכה יצא ממצרים כאלו חס ושלום יש בהם שורש להיפך אבל גם הוא קדוש לאלקיו מחובר בקדושה שמחובר תמיד עם שבט יהודה נשיאו, ויהודה נקרא כולו על שם הקדוש ברוך הוא דקידש שם שמים בפרהסיא כמו"ש בסוטה (י':), כי ענין יהודה הפעם אודה וגו' ההודיה להשם יתברך שעשה אותנו גם כן חטיבה אחת בעולם (ברכות ו'.) וע"כ הוא נגד סיון שבו מתן תורה שעל ידו נתפארו ישראל ונעשו דוגמתו יתברך וכמה שכתוב (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו יתברך ומה אני וכו' אף אתם וכו' (נדרים ל"ז.) הכל על ידי התורה, ודן ידין עמו כמיוחד שבשבטים לברר דאף בעת שלבבו פונה חס ושלום כאלו חס ושלום אינו מפאר להשם יתברך מכל מקום בפנימיותם עמך כולם צדיקים הנקראים בשמו של הקדוש ברוך הוא וזה היפך אז הרוצה להיות דבוק בחי עולמים גלוי לעין, וכמו שהיה בניסן גאולה גלוי' לעין כל דבני ישראל יוצאין ביד רמה וכן בניסן עתידין ליגאל ואוי למטיל כסותו בין לביא ללביאה כשנזקקין זה לזה, ועל ידי זה זכה אהרן לבגדי כהונה על דרך שאי סוף תענית אין אשה אלא לתכשיטין והיינו הלבושים הוא לכבוד ולתפארת שאין בו שום אחיזה לרע, וממנו שורש התורה משה רבינו עליו השלום וצורבא מרבנן דמורי כמה שכתוב יורו משפטיך וגו' ובכל מקום ובאת אל הכהנים הלויים בספר יוחסין מעזרא ור' יוחנן בן זכאי ע"ש, והיינו שהם מפארים את ישראל לאביהם שבשמים וכמה שכתוב (זוה"ק ח"ג כ.) משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא העוסקים ביחוד וזיווג החו"כ, ושושבינין למה שלא יוציאו שום לעז על הכלה על ידי השפחות כמו שאמרו ז"ל בעגל ובאהרן התאנף וגו' שהוא שושבינה וניצול על ידי משר"ע שושבינא דמלכא, ומשניהם נתברר האמת דלא חטאו ישראל כלל דהרי אהרן אמר חג לד' מחר הוי' והודו לו, ואשת זנונים בעת לאתתקנא וכו' שזה כל חפץ או"ה לומר אנו ישראל אבל רק בעת מצד עולם הזה דשקרא שיש מציאות לרצון שקר אבל לא יכולת, ואות דילה כגונא דקופא אצל בר נש וכו' עיין שם בזוהר תרומה:
3
ד׳ואמרו (בבא בתרא נ"ח.) דהכל בפני שכינה כקוף בפני אדם, וידוע ששכינה הוא כנסת ישראל היינו שכינת השם יתברך בתוך לבבות דישראל, ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) דמדור הפלגה נעשה קופין על שרצו להתדמות לבנות מגדל וראשו בשמים, והוא דוגמת ישראל בבית המקדש ששם שכינתו יתברך ואמרו (בבא בתרא שם) חוה בפני אדם כקוף בפני אדם וכן כביכול למעלה ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה, וזה שאמרו בשבת [ק"ד א'] ק' קדוש וכמה שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני דבזה מתדמים כביכול אליו וכל מקום שאתה מוצא כגר ערוה שם אתה מוצא קדושה והקב"ה נקרא שונא זימה, וגם או"ה אחר דור המבול גדרו עצמם בעריות ורוצין להתדמות לאדם ובאמת אמרו (נדרים ל"א:) הנודר מן המולים וכו' מן הערלים וכו' שאין הערלה וכו', וידוע דברי רמב"מ בספר מורה נבוכים דמצות מילה היא הגדרת התאוה, ויציבא מילתא כי הערלה היא אשת זנונים שהוא עטיו של נחש שבארתי במקום אחר דהוא שורש התאוה כמו שאמרו ז"ל (שבת נ"ה:) על ישי דמת בעטיו של נחש ואמרו (ויקרא רבה פי"ד) על פסוק בעוון מלא אפילו חסיד וכו' על ישי, וזה מותר במחנה ישראל כי אמרו ז (סנהדרין ס"ג:) לא עבדו על זה אלא להתיר עריות וכו' דשורש על זה לא נמצא בישראל כלל, ומה שנאמר פן יש בכם שורש וכו' הוא רק נמשך מיצא דעריות שישנו גם בישראל וע"כ שרו של עשו נגע בכף יריכו כידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים ואף דבאמת כל הרעות מחוברים יחד, ואמרו (בראשית רבה פס"ה) על עשו צד נשים וכו' מכל מקום הוא פושט טלפיו כחזיר לומר מה אבא נשא בן מ' וכו' ופשיטות טלפיים היינו מה שאפשר להטעות בני אדם הרואין לעינים אפילו כעין שמואל הנביא רק ד' יראה ללבב האמת, אבל למראית העין יש לו אחיזה בירך יעקב רומז למקום התאוה כמה שכתוב יוצאי יריכו וכן בירך דסוטה, וזב אסור במחנה לוי' שהם נקיים מזה וע"כ שבט לוי לא עבדו על זה גם כן, (יומא ס"ו:) ובזה הוא הגאולה מאומות כאשר נתברר כח זה בכל ישראל [דכח כל שבט ישנו בכלל הכנסימן דכולם זרע יעקב הכולל הכל רק באותו שבט הוא נגלה בפרט] שאף ערלי ישראל נקראים מולים ודאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, והמילה הוא המבדיל בעצם הגוף בין בשר קודש לבשר טמא כי זה אעל פסוק שחטא ישראל הוא כנזכר למעלה, ומצד הגוף באמת אין אחיזה כלל רק היעקר מצד המלבושים וכמש"נ ותתפשהו בבגדו דבלבוש אפשר להתדמות ועל ידי זה יאחז בירך, ושורש עשו הוא רציחה הנראה היפך מתאוה ותמצית כח עשו הוא עמלק והוא ראשית גוים שורש האשת זנונים דבעית לאתתקנא וכו', וע"כ בחר המן בחודש אדר שנברא תאות הק' כגונא דקופא וכו', ובפירוש הראבן דוד לספר יצירה דצר בו דגים בעולם ולו כח הימים ע"ש, וידוע דמים רומזים לתאוה שמצמיחים כל מיני תאוה וזהו נחל השטים שגם הוא קדוש אצל בני ישראל ומעין מבית ד' יוצא והקשה וגו' וכמה שכתוב ומספר את רובע ישראל, וכמו שאיתא (שוחר טוב מ' צ"ב) מה תמר יש לו תאוה אף ישראל יש להן תאוה ומה הוא תאותן של ישראל הקדוש ברוך הוא, וכמה שכתוב תאות אדם חסדו היא מדת חסד לאברהם א ע שנצטוה על המילה דממנו התחלת הבירור לזרע ישראל דכל תאותן להשם יתברך, ואמרו ז"ל (סוטה י"ט.) בשכר כי אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של ציצית ורצועה של תפילין והם לבושין דיקר של כלל ישראל שמצוינין גם בלבושיהם, והציצית היא בלבושי הגוף להסיר בגדים הצואים על ידי זה וכמה שכתוב באותו תלמיד במנחות (דף מ"ד.) דטפיח ציצותיו על פניו להצילו מתאוה רעה, וכמה שכתוב וראיתם אותו וזכרתם וגו' ולא תתורו וגו' אשר אתם זונים וגו' לשון זנות ואתם דייקא שהוא מצוי בכם, וכמה שכתוב בהחליל (דף נ"ב.) כי הגדיל לעשות דמניח או"ה ומתגרה בישראל וכל הגדול יצרו גדול והיינו יצרא דעריות כדאיתא שם בעובדא דאביי, ואמרו בעירובין (דף י"ט.) שהכל יורדין על עסקי הנם ושם דאברהם א ע מציל בני ישראל דנמולים, והיינו דהמילה מעידה דתאותו להשם יתברך וזהו השורש התקוע מאברהם א ע וע"כ הוא מצילן:
4
ה׳וזהו המנהג להלביש בגד ציצית למתים וכמה שכתוב התוספות ברכות (דף י"ח.) וכמה מקומות מזה דבמתים חפשי רק הציצית הוא עדות וציון על לבושיו גם כן דהיינו בהתפשטות המעשים גם כן לא חטא, מלבד המילה המעידה על שורש גופו ורצועה של תפילין שהיא הקשר שיש לישראל עם אביהם שבשמים עד דראו כל וגו' ואמרו במגילה (דף ט"ז:) אלו תפילין שבראש, כידוע דתפילין של יד הוא קשר כל פעולותיו להשם יתברך וזהו לך לאות ולא לאחרים (מנחות דף ל"ז:) דאין זה גלוי לכל מצד המעשים הנגלים, אבל תפילין של ראש על התקשרות המחשבה וראשית שורש היהדות דהם מקושרים להשם יתברך ומים רבים לא יוכלו לכבות ולנתק, זה גלוי לכל העמים בדורן של שמד דהרבה מפושעי ישראל מסרו נפשם על קידוש השם ואפילו האנוסים בצנעא שמרו כידוע, וזה נקרא מוסרותימו ועבותימו (תוספות על זה ג': בשם ירושלמי) שהם קושרים את ישראל שלא יוכלו לידבק ברע כלל וכשנתגלה זה נופל פחד על האומות ליגע בהם, וכמו שהיה ביציאת מצרים שמעו עמים וגו' כאשר מכירין הדיבוק של ישראל עם השם יתברך גלוי לעין, עד שבא עמלק וקיררה בפניהם ואמרו ז"ל (תנחומא תצא) שחתך מילותיהם וכו' היינו דבזה יש לו טענה למראית העין כנזכר, והוא הראשית גוים לעומת הראש דבני ישראל שבקדושה שמקושר להשם יתברך בגלוי ועל ידי זה ממילא כל הגוף גם כן מקושר והוא מייעץ ננתקה וגו' לנתק קישור זה, ועבותימו הוא תפילין כי עבות הוא המקשר דבר לדבר וזה ירצו להשליך כי לנתק כביכול מכירים שאי אפשר כי הקשר אמיץ רק רוצים להשליך על דרך השליך משמים ארץ תפארת ישראל שעדיין ישנו לתפארת רק שמתבולל בארץ ונטמע בין העמים חס ושלום למראית העין, ומוסרותימו הוא חוטי הציצית שהמוסרות קושרין הדבר בעצמו היינו שלא יוכלו לחטוא ולהתלבש בבגדים צואים וזה רוצים לנתק לגמרי והיינו דהם חושבים דבלבוש עכמה פעמים אפשר להתדמות, וזה כל חפץ אומות בעקבתא דמשיחא להתדמות עכמה פעמים בלבושים ועניינים הנגלים להיות במראית עין לעמא חד, ועל זה אמר למה רגשו וגו' יהגו ריק כי הוא מחשבת ריק ודמיון שמצד שהם בדמיון חושבין שיש ממשות לדמיון, אבל באמת הוא דבר ריק שהדמיון אין בו ממש ואינו אלא כדרך שעושין המשחקין כל מיני דמיונות לשחוק שיוכלו להתדמות מכל דבר, והשם יתברך ברא גם כן ענין זה לשחק כמה שכתוב לויתן זה יצרת לשחק בו [והוא מהדגים] ועיין בהספינה [על דרך סע"ב] דירדן מגלגל ויורד לפיו, היינו כמו שקבלתי דירדן בעולם כמו כבד בנפש וסמך מלשון הגמרא [בכורות נ"ה סע"א] דמסמיך זכרותא דירדנא וכו' זכרותא דדמא כבדא עיין שם, ודממנו כח הכעס דוגמת כבד כועס וע"כ אמרו [נדרים כ"ב סע"א] ונתן לך לב רגז וכו' לא עברי ירדנא יעוין שם, והשחוק תמורת הכעס דע"כ נוצר ענין השחוק בעולם לבטל לב רגז ולהפיגו על ידי זה וע"כ יגיח ירדן לפיו של לויתן לכלותו בפיו וזהו הכל בקדושה כי גם ירדן מכלל ארץ ישראל וארץ הקדושה, אבל בעולם התמורות הם זה לעומת זה כידוע שהעומד כנגד חבירו שמאלו נגד ימינו וימינו נגד שמאלו, וכאשר הם רוצים להדמות ישראל לעכו"ם מי שמכיר באמת דצורת ישראל משונה לגמרי איך לך דמיון של שחוק יותר מזה ומעורר שחוק למעלה דיושב בשמים ישחק למו, וממילא מתעורר בעולם התמורות תמורת שחוק כעס ואז יבהלם באפו ובחרונו וגו':
5
ו׳ושלשה מיני שחוק הם כמה שכתוב בבראשית רבה [פרשה נ"ג] אין מצחק אלא על זה גן עדן וש"ד ע"ש מקראי דמייתי, כידוע דכל דבר חלוק לג' בהכרח אמצעי וב' קצוות והולך כן לעולם כל שאפשר להתחלק כנודע, וכן הצחוק אף שהוא פרט אחד מתחלק גם כן לג' אבות החלוקות, והם ג' מינים שבו ב' מהם מה שמשחק עם הזולת או עם אחר כמו יצחק מצחק עם וגו' או כמו לצחק בי דמייתי בב"ר או על אחר וכן יקימו הנערים וישחקו דהשחוק הוא מן החלש כמו ששוחקין על הנכשל ונופל וזהו משחק על בריותיו דלעתיד. והג' הוא גם בינו לבין עצמו כשעושה דבר של דמיון שאינו אמת רק לצחוק וכמו כמתלהלה וגו' ואומר הלא מצחק אני וכן ויקומו לצחק, ועיקר על זה לפי האמת אינו אלא דמיון כזב הנעשה לצחוק כמה שכתוב בשמות רבה (פמ"ג) לאשה שהיתה מחבקת לדמות של עץ ע"ש, וב' אלה האחרונים הוא מצד התפשטות ענין הצחוק בבריאה, אבל תכלית הבריאה לא היה דמיון שאינו אמת ולא להרע לשום בריה ולעשות דמן של נערים שחוק שזהו השחוק על בריותיו שהוא בע"כ שפיכת דמים והלבנת פנים למי ששוחקין ממנו ומאתו לא תצא הרעות, רק בעיקר היצירה יצרת לשחק בו היינו עם בריותיו שהוא שעשוע גם למי שצוחקין עמו ולא על דרך דמיון כוזב רק על דרך השעשוע להטיב לבו ולהפיג כעס ולב רגז, ושורש ענין לויתן על דרך הסוד עי' זוהר [אחרי נ"ח א'] ובמקדש מלך דרומז לצדיק יסוד עולם, רצה לומר צינור הממשיך השפע מן המשפיע למושפע שזה גורם צחוק בכל העולמות, ופשטי' דלצחק בו היינו בכל עלמין וכן הוא בזוהר [שמות י"א סע"ב] דאשרי לויתן לחידוי לעלמא וכו' עיין שם ואותו ענין גם כן בפרשת שלח [קעל דרך א'] ושם איתא בלחידוי בעלמא וט"ס הוא וצ"ל לחידוי לעלמא, [ואפשר דצ"ל כל חידוי בעלמא וכן הוא במקדש מלך פרשת שמות שם מהגהת הרחס ושלום, אך מה שכתוב שם לויתן חכמה ובעלמא בינה אם קבלה נקבל כי מקום יש בראש לפרש בענין אחר, ואין כאן מקום להאריך בסתרי תורה] ועיין בפרשת ויחי [רמ"ז א'] לאתתקנא למטרוניתא למחדי עילאי ותתאי כמה דאת אמר לויתן וכו' עיין שם ובמקדש מלך שם, ופשט מלת לויתן כמעיר איש ולויות וכלשון הירושלמי דמ"ק (פ"א הוא הדין) לא תעורר אשה לויתה וכדפירוש רש [איוב ג'] על פסוק העתידים עורר לויתן, ודגים פריצי כמה שכתוב בהספינה שם ולויתן שהוא הגדול שבהם כח זה עצום בו יותר, וזהו שורש הצחוק הנוצר בעולם דע"כ אמרו בספר יצירה המליך אות ק' בשחוק הרומז לקדושה וגדר ערוה כנז"ל וכמה שכתוב (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך דיהיה השחוק בקדושה, ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה (כמה שכתוב נדה ל"א.) כי מי ששכלו מזימה ואשת זנונים אין מבין שיהיה שייכות קדושה בזה כלל, וכן נחש שהוא אשת זנונים אמרו ז"ל (בראשית רבה י"ח) ראה אותן ערומים וכו' ונתקנא בזה שיהיה מציאות קדושה וע"כ בעת לאתתקנא ברזא דאשת חיל, אבל לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה דמצרים הוא ערות הארץ ורזא דאשת זנונים, וע"כ נקרא פרעה לויתן כדפירוש רש [תילים על דרך] על פסוק רצצת ראשי לויתן וכן תרגום יונתן [ישעיין כל זה] על לויתן נחש בריח, והיינו מצד שורש נחש דלויתן ומלך כל אומה הוא שורש כח האומה, אבל בישראל יש בזה חיות אלקי וקדושה וע"כ טרם תבוא וגו' דנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ב.) ועמך כולם צדיקים ומצד חטא אדם הראשון גרס דסירס הזכר והרג הנקיבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא כמו שאמרו ז"ל פרק הספינה (שם) ולפניו כביכול גלוי מקודם הכל ולמה לא נברא מתחלה סריס חמה ולא יצטרך לעשות אחר כך דבר שאסרה תורה ובארצכם לא תעשו ועיין שאילת יעב"ץ חלק א' דנוהג גם בדגים, [ויש לעיין בזה לדינא ואין כאן מקומו דעכמה פעמים הוא פעולה ללא צרוך ומגונה] וכן קשה על בהמות בהררי אלף דשם דהיש לומר לברוא מתחלה כן הזכר מסורס והנקיבה מצוננת, וע"כ דתחלת בריאתן היה לפרות ולרבות ולא היו מחריבין העולם, ובפשוטו כי בתחלה שהיה אדם הראשון בגן עדן נראה דכך היה הבריאה משכן אדם בגן עדן ועולם הזה למשכן החיות ולא שייך דיחריבו העולם דהרי לצחוק נבראו, רק אחר דנתגרש אדם מגן עדן והוצרך עולם הזה למשכן בני אדם יש חשש דיחריבו העולם שלא יהיה מקום לבני אדם לשכון בו, ועל דרך הסוד בתחלה היו כל הבריות בקדושה ואחר החטא דיש מקום לרע ויש לירא שלא יתפשט ביותר חס ושלום עד שיחריב העולם, וסירוס זה הוא מה שכתוב בסבא דמשפטים [ק"ג א'] ואל אחר אסתרס וכו' דאלמלא עביד פירין יטשטש לכל עלמא, וידוע מה שכתוב (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצר הרע וזהו שורש אל אחר, וידוע דיש ב' מיני יצר רע כח הכעסני והתאוני ושורש התאוה הוא בקדושה דע"כ זב מותר במחנה ישראל מה מצורע שבא על ידי כעס ולשון הרע משתלח חוץ למחנה ישראל כי זה דנקרא רע אין לו שורש בקדושה, וקודם החטא גבורות קדושות היה רק כח הצמצום שלא יתפשט יותר מן הראוי הגורם חורבן וכמה שכתוב מפי עליון לא תצא הרעות ולא יגורך רע ולא יצא מדת הכעס לפועל, אלא אחר שניתן מציאות לחטא דעל ידי החטא וחרה אף וגו' וכן לדון בדיני סנהדרין ולהיות קנאים פוגעים בחוטאים ולנקום מעכו"ם מה קודם חטא אין מציאות לזה, לכן תחלת חטא אדם הראשון היה בתאוה ואחר כך נמשך חטא קין ברציחה, וגם בבעלי החיים יש יצר רע וכמה שכתוב בהרואה (ס"א.) דהא חזי' דנשכא ובעטא, וזהו כח השור כי יגח ואמרו בפרק על פסוק (קי"ב:) להרחיק משור שחור ביומי ניסן דכשדעתו זחה עליו על ידי מילוי תאותו גובר בו יצר רע דנגיחה, וע"כ המסורסים אין נוגחין כי יצר זה גם כן נמשך רק מתאוה ובהמות בהררי אלף שהוא שור הגדול שבעולם בו תוקף כח זה ביותר, ועל זה אמרו בויקרא רבה [פרשה י"ג] דלעתיד לבוא יהיה קניגיון דלויתן ושור הבר דזה נגחו בקרניו וזה נוחרו בסנפיריו ע"ש, והוא זמן שחיטת היצר הרע שאמרו בהחליל (נ"ב:):
6
ז׳ושני יצרים אלו הם הפכים זה לזה וכל אחד כשהוא בקדושה מבטל את חבירו, ובהספינה שם איתא קניגון זה דלויתן על ידי גבריאל הוא גבורות הקדושות, כי יצרא דשפיכת דמים וכעס יתבטל לגמרי אבל יצרא דתאוה צריך לעבודת ד' גם כן, ואמרו בזוהר (חלק א' קל"ז:) דאיקרי לבן דאתלבן ולא יתבטל וכאמרם ז"ל (זוה"ק חלק א' קל"ז.) ונתתי לב בשר לב להוציא בשר ולא להנאת עצמו, וע"כ יהיה קניגיון שלו על ידי גבורות הקדושות והקב"ה עוזרו כדאיתא שם דלולי זה אפילו חסיד שבחסידים וכו' (ויקרא רבה ריש תזריע) ובעולם הזה אסתרס עכמה פעמים, ועיין שם במקדש מלך [פרשת משפטים] בשם האריז"ל דסירוס זה הוא בראש במוח הדעת והוא גם כן בעץ חיים בשער הקלי' ועל זה נאמר ריצתת ראשי לויתן, ושם הוא משכן עמלק ראשית גוים שבו נאמר תמחה ואין מקבלין גר ממנו (כמה שכתוב מכילתא בשלח) דלא עביד פירין ובלשון הסבא שם דלית לי' תיאובתא שהסריס אין לו תאוה, וזהו שורש עמלק שהוא תוקף כח הרציחה דלהשמיד להרוג ולאבד עד שחושב שאין לו תאוה כלל ושבזה יש לו מעלה על ישראל, וע"כ כשנפל הגורל על אדר שמח דאז מת משה רבינו עליו השלום (מגילה י"ג:) שהוא הדעת דישראל, כידוע (מתיקונים) דמשה מלגאו בסוד הדעת וע"כ הוא הגואל ממצרים ערות הארץ מקום הזימה דאשת זנונים, והוא המעיד דאצל בני ישראל הוא בקדושה דדעת דקדושה הוא ממש היפך זימה דע"כ נקבר מול בית פעור ואחר מעשה דשטים כי הוא ממש הפכו דעל ידי הזימה מסתרס הדעת, וכידוע דעל ידי הרהורים ושטיפות הזנות קשתו ננערת כפירוש רש שאין מוליד רצה לומר (סנהדרין צ"ב.) וזהו סירוס הדעת דקליפה דאסתרס ממילא על ידי התגברותו ביותר, מה דעת דקדשוה אדרבא בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו ותמלא הארץ מקום הזימה גם כן אותם, וע"כ בז' באדר נולד ומת כי חודש זה נגד כח התאות כנזכר ומזלו דגים דפריצי וידגו לרוב דבהם כח הריבוי, ותחלת יצירת כח פרו ורבו נאמר בדגים ובכל התחלה הכח עצום ביותר, ואיתא בראש השנה (ח'.) אימתי לבשו כרים הצאן באדר מתעברות באדר וכו' וישראל נמשלו לצאן שגם הם פרים ורבים ביותר דע"כ נקראים עשתרות שמעשרות (חולין פ"ד:) ומצרים עבדו להם דהם שטופי זימה ועל ידי זה אסתרסו ואין להן שייכות לפרו ורבו ולהדתמות להם רק עבדו לאותו כח שנעשה אצלם כאלוה רצה לומר שזהו שורשם, וכשנגאלו ממצרים שמעו עמים ירגזו זולת עמלק שהיה חושב עצמו היפך כח זה לגמרי וע"כ חתך מילותיהם וזרק וכו' טול מה שבחרת, (כמה שכתוב תנחומא תצא) כי השם יתברך בוחר בקדושת אותו כח והוא מכחיש זה שאין בו מציאות קדושה כלל כי מצא הנחשלים אחריך, ומשה רבינו עליו השלום נולד ז' אדר לברר קדושת אותו כח כי עם ידי הק' הרומז קדושה נוצר כח זה וחודש זה, וז' ימים הם בנין שלם לכל דבר כז' ימי בראשית ו' ימי המעשה ובז' נגמר וישבת וכן היה ז' אדר לידת משה רבינו עליו השלום וגם פטירתו שהוא גניזת אותו כח, וידוע דבפטירת כל צדיק שביק חיים לכל חי דכחו וחיותו נשאר בעולם הזה בתלמידיו וכל שכן משה רבינו עליו השלום שהוריד לנו תורה מן השמים, ועל ידי זה נעשה התפשטות דברי תורה בלבבות בני ישראל עד אין קץ וחיותו הוא התחלת תורה שבעל פה שהוא ריבוי דברי תורה לאין קץ ועד שאמרו (במ"ר פי"ט) ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה עינו של משה רבינו עליו השלום והכל על ידי המשכת משה רבינו עליו השלום וחיותו דשביק והניח בעולם בתורה שבכתב הנקרא על שמו, ונמצא פטירתו הוא התפשטות כחו בגלוי לכל לבבות בני ישראל, וע"כ הקב"ה ממלא שנות צדיקים מיום ליום (כמה שכתוב ראש השנה י"א.) דביום שנולד והתחיל התגלות אורו בעולם בו ביום מת ומתחיל התפשטות אורו בעולם, וע"כ היה בז' אדר שהוא רומז על קדושת כח חודש המתפשט בכל לבבות בני ישראל ובתלמידי חכמים ביחוד הם משורש משה רבינו עליו השלום כידוע, וע"כ הם נמשלו לדגים כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ג':) דאי אפשר לחיות בלא תורה כדגים בלא מים וכן בזוהר [ס"פ שמיני מ"ב א'] ועוד בכמה דוכתי וע"כ אמרו בהחליל (נ"ב.) אלו מאן דסני וכו', וכל קדושת כח התאוה הוא רק על ידי התורה כמה שכתוב (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה [הוא כח התאוה שהוא ניוול גמור כמה שכתוב בשבת (קנ"ב.) חמת מלא צואה וכו', ואמרו לשון זה כמורה באצבע לפי שישנו בכל אחד אפילו חסיד שבחסידים דהכל רצון אחרי'] משכהו לבית המדרש אם אבן נימוח כמה שכתוב אבנים שחקו מים דגם דברי תורה נמשלו למים והוא ממשיך כל תאותו וחשקו בדברי תורה ושם כל שעשועיו ועל ידי זה נימוח לב האבן המורה תוקף תאוה היפך לב בשר לב להוציא בשר, כי כשאין תוקף תאוה יוכל להוציא בשר ולהוליד מה על ידי תוקף תאוה מסתרס כנזכר ונצטנן כחו כאבן על דרך שאיתא (סוטה י"א:) על פסוק על האבנים ירירותי' מצטננות כאבנים וזהו בעת לידה דאז פסק תאותה כמה שכתוב בנדה (ל"א:) דנשבעת שלא ליזדקק, ועל ידי התורה נימוח כח אבן זה ונעשה לב להוציא בשר [ואם ברזל מתפוצץ יש לומר דרומז על יצר דרציחה שהברזל ממית בכל שכן (סנהדרין ע"ו:) והוא חרבא דעשו כידוע]:
7
ח׳וזהו תבלין דתורה ליצר הרע שבבריאה כלשון הגמרא [בבא בתרא ט"ז א'] דבריאת יצר רע היינו בתאוה כנז"ל דזה אפשר להיות בקדושה כשיהיה על ידי תבלין דתורה המגדירתו שיהיה בקדושה ואז הוא מתתבל ונעשה מאכל טוב כי התבלין הוא לתקן הדבר שיהיה טוב, והתורה היא מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי דגוי העוסק בתורה חייב (סנהדרין נ"ט.) ויש תורה באדום אל תאמין (איכה רבה פ"ב) ע"כ אי אפשר להם לדעת מציאות זה בקדושה כלל, וע"כ שמח כשנפל על אדר דבכח זה דימה שיש לו טענה נגד ישראל וראיתא דאז מת משה, דהבין המיתה כמו אצלם דנפסק הכח לגמרי ואצל ישראל אינו כן דזרח השמש ובא השמש היינו דשקיעה הקודמת היא הגורמת זריחה שאחרי' על ידי התפשטות כח הנזכר והראיה דאז נולד גם כן, ואדרבא אותו חודש מיוחד לניצוח ישראל נגד אומות כמה שכתוב (תענית כ"ט:) האי מאן דאית לי' דינא בהדי גוי וכו', דרק על ידי זה הכח הוא בירור מעלת ישראל לעין כל עד דרבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד וגו' דמרדכי נקרא יהודי שכפר בע"ז (מגילה י"ג.) דהיינו הדביקות באמת היפך הדמיון, דזהו כח יהודה שנקרא על שמו של הקב"ה (סוטה י':) היינו שם הוי' המורה מדת אמת ניתן בסיון דהוא נגד יהודה כפי מה שכתוב למעלה, וזה החילוק בין ישראל לעמים דאצלם כל התאות דבוק באמת ואינו דמיון כאשה זונה דנקראת לחם שקר, וכן מה דעמלק חושב עצמו נקי מתאוה הוא רק מצד דמיונו כי עם האמת רציחה נמשך רק מתאוה כנז"ל ובודאי בו שורש הזימה גם כן על האמת וכל העכו"ם ערלים אבל ישראל כולם מולים (כמה שכתוב נדרים ל"א.) דהכל בקדושה, וכאשר נתברר שחוק דקדושה נתעורר בעולם התמורות מדת הפחד עליהם ועל ידי שחוק של דמיון נתעורר החרון והאף דהוא גם כן דמיון של מידה זו להאבידם, אבל על ידי שחוק האמיתית נתעורר מדת פחד אמיתית שהוא פחד יצחק ליפחד מהדר גאונו יתברך עד שעל ידי זה מתיהדים ורוצים לידבק באמת, ואויבי היהודים והמן נעשו לשחוק בעולם שהם מכח הדמיון ונעשה מהם שחוק של דמיון. ונעשה זה על ידי לקיחת אסתר לאחשורוש כי אמרו בפרק עושין פסין (י"ט.) דבועל ארמית נמשך ערלתו ואמרו בפרק אין מעמידין (כ"ז.) אשה כמאן דמהילא דמי וגבה לא שייך משיכת ערלה כלל ולעולם היא כמאן דמהילא, והיינו דבועל ארמית הוא נותן שפע לה ויש לו דיבוק עמה שהיא מקבלת שפעו דאם תתעבר ולדה כמותה ומוליד בן לעל זה על ידי שפעו, מה נבעלת לעכו"ם דהולד כשר וידוע דברי ר"ת בתוספות פ"ק דכתובות דאפילו באשת איש רחמנא אפקרי' לזרעיין דזרמת סוסים זרמתם ונמצא לא קבלה שפע ממנו כלל רק כזוכה מן ההפרק ולא כדבקה על ידי זה בו, והענין כמו שנתבאר דאל אחר אסתרס והוא הדכורא דבי' היה הסירוס, ושורש התאוה הוא בנוקבא כידוע דבה היתה התחלת הסתת נחש לתאוה ואמרו (ד"א רבה פ"א) כל שיחתה של אשה אינו אלא ניאוף שזהו על דרך שאיתא (עירובין נ"ד:) בת"ח כל שיחתן תורה דכל אחד כפי מה שהוא שרשו כן הוא שיחתו, ומכל מקום אמרו ז"ל (כתובות ס"ד) יצרו של איש מרובה וצא ולמד משוק של זונות וכו', כי כבר הרג את הנקיבה אחר החטא דנתקללה ואל אישך תשוקתך שאין תובעת בפה דזו יצרה בפנים ואינו בהתגלות, ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא היינו כשיתלבן כח התאוה אז יוחזר להם כח זה להיות אשת חיל עטרת בעלה ונקיבה תסובב גבר וזהו חדשות שיהיה אז בארץ כנודע מטעם האריז"ל על פסוק זה:
8
ט׳ובסבא דמשפטים [ק"ח סע"ב] איתא גם בלויתן צינן את הנקיבה, ולכאורה הוא נגד גמרא בבא בתרא שם אבל כפמה שכתוב הגמרא שמלמדת לנו הנגלות דברה גם כאן מכח הנגלה ומצד ההתגלות הרגה כנזכר ומלחה רומז ליסורין כמה שכתוב בפרק קמא דברכות (ה'.) מה מלח וכו' והוא קללת הרבה ארבה עצבונך והוא ממתיק הבשר רומז לתאוה כמה שכתוב בסוטה [ה' א'] בשר בושה סרוחה וכו' והבושה היא בתאוה דרק קודם החטא נאמר ולא יתבוששו, והוא טפה סרוחה והוא מהאשה כמה שכתוב (נדה ל"א.) אמו מזרעת אודם ממנו בשר וכו' והמלח ממתיקה דהקללות היו להמתקה דעל ידי זה יומתק כעין תבלין דתורה, ועל ידי זה נמשך הצינון לכח הפנימי שממנו דיבר בזוהר העוסק בנסתרות וגם בזה כוונתו על פנימיותו דאל אישך תשוקתך בלב, ובדבור זה הוחזר לה כח היצר בפנים אחר שמלחה בעצבון ונצטנן כח יצרה, בדגים דפריצי אין הצינון מועיל כי השם יתברך יצר כח זה לקדושה רק פעל ההריגה בחוץ על ידי צינון זה שבפנים דעל ידי כן לא יוכל להתפשט לחוץ כלל, וכל כח תאותה הוא רק מצד צירופה לאיש וע"כ והוא ימשול בך דהכל ממנו, ועל דרך שאיתא בכתובות [נ"א ב'] דבתחלתה באונס יצר אלבשה עד שתוכל לצווח דהיא שוכרתו היפך שוק של זונות כי הוא הלבישה יצר רע שלו, דזהו הדיבוק והיו לבשר אחד ועל ידי זה הוא כח ההולדה להיות לבשר אחד בולד, וזה גם בישראל קדושים אבל באו"ה אמרו בבראשית רבה [פרשת פ"ז] ארורים הרשעים וכו' זו כבהמה שכבה עמי כי גם נקבותיהם עם הדומה לחמור רק דמכל מקום כיון דמולידה ממנו ועובר ירך אמו דע"כ ולדה כמותה אי אפשר לומר אפקרה לזרעה כי היא אין לה זרע רק גופה הוא הפועל בזרע האב, ואף דזרע ישראל בעמי עכו"ם כבמעי בהמה עי' קדושין [ס"ט א'] גבי שפחה ועיין שבת [פ"ו ב'] מכל מקום הרי נעשו לבשר אחד, וע"כ אמרו ז"ל (סוטה ג':) דקשורה בו ככלב שיש לה דיבוק עמו וע"כ קשה לפרוש כי הדיבוק פעל גם בו קצת דיבוק בה, דע"כ אמרו בסנהדרין [פ"ב א'] דלא יהיה לו ער בחכמים ואם כהן הוא וכו' עיין שם דנדבק בו שורש זוהמת גיות שהוא היפף התורה והכהונה דאין להן מציאות בהם כלל, מה בנבעלת לעכו"ם אף דאיתא בנזיר (כ"ג:) גבי יעל דהטיל בה זוהמא היינו דהולד פגום מיהת וכמה שכתוב בהחולץ (מ"ה.) אפילו הוה כיהושע בן נון לא יהבינא לי' ברתי, וכמה שכתוב (במדבר רבה פ"כ) אחת היתה במצרים ופירסמה הכתוב למטה דן כנזכר למעלה דבשבט זה יש מציאות לשורש פורה ראש, והיינו בהולדה מן הגוי דהולד כשר אבל מכל מקום אין לו יחס למטה אבותיו, ואף דהוא ישראל גמור וכמה שכתוב במקום אחר דאין צריך לגיירו מכל מקום הוא לענין יחס אבותיו בקטן שנולד, וזהו נקודה האחרונה מישראל כי דן ירוד שבשבטים והאשה ירודה מן האיש והיא הגרועה מכל הנשים בענין הצניעות השייך לנשים, נמצא היא המדריגה התחתונה שבישראל וע"כ קרה בה ענין (זה) אף דגם היא לא יצאה מכלל קדושת בנות ישראל הכשרות דהרי אותה מעשה היה בטעות כסבורה שהוא בעלה כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"א) מכל מקום מגלגלין חובה וכו' ונגרם לה על ידי שהיתה פטפטנית ושואלת בשלום הכל כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פל"ב), וע"כ נקראת בת דברי ומדברת עם כל אדם נק' במשנה כתובות [ע"ב א'] יוצאה מדת יהודית, ומצד זה נמשך החיבור לגוי, ולעולם דן מחובר ליהודה שהוא הכופר בעל זה ודבוק באמת ממש, והיינו דחיבור זה אינו באמת דרחמנא אפקרי' לזרעיין וע"כ הולד כשר, מה חבור לגויה לא מבשקר לי' עוד (כמה שכתוב עירובין י"ט.) דזהו חיבור גמור דולדה כמותה וע"כ קנאין פוגעין, והוא בתורה על ידי פנחס משבט לוי הדבוק בהשם יתברך שהוא ההיפוך ממש של דיבוק בבת אל נכר וע"כ נקרא בקנאו את קנאתי כמו וקנא את אשתו מזנות וכן קנאת השם יתברך על כנסת ישראל בזנות ממשיי שאפשר ההולדה, וזהו מעשה דשטים שגרם מיתת משה נקום נקמת המדינים ואחר תאסף, ואף דמעין מבית ד' ישקה נחל השטים שהוא בקדושה. זה לא שייך בביאת ארמית דאי אפשר להיות בו קדושה דהרי ולדה כמותה, והוא טען בת יתרו מי התיר לך היינו דבעת נשואין עדיין לא גיירה שהיה תחת ידי יתרו עד שאמרו ז"ל (מכילתא שמות) דהתנה עמו בן ראשון וכו' רק דסופה להתגייר, וגם הם ראו אז במדיינים דסופן הטף בנשים החיו לכם דנדבקו בישראל והשאר נהרגו כולם וחשב דעתידין לידבק הכל ולהתגייר ועל ידי זה נצמח עיקר תאוה זו בהם, ועל דרך שאיתא (ע"ז כ'.) באשת טורנוסרופיס דצפה רבי עקיבא ברוח הקודש דעתידה להתגייר ולינשא לו והיינו דלולי כן לא חמדה לו כי אין שייכות לאו"ה עם ישראל, והיינו עם מי שהוא נקיבאמת מכל פסולת תאוה כרבי עקיבא דרק תחלה על שהיא מטפה סרוחה והכיר בניוולה והיתה מאוסה אצלו בתכלית ואחר כך שחק דהכיר ברוח הקודש כנ"ל, וכל שכן משה רבינו עליו השלום דהיה מסולק מתאוה זו לגמרי והיה קודם מתן תורה דלא נתברר עדיין בגלוי בחירת ישראל מבין העמים עד מתן תורה על ידי משה רבינו עליו השלום עצמו, ואז נתקרב יתרו גם כן וכדפירוש רש בסנהדרין [פ"ב א'] ד"ה בת יתרו, ואף דמכל מקום הם זרע אברהם יצחק ויעקב ונקראין ישראל והוא נקרא גר מכל מקום כמו דעל ידי מתן תורה נתברר קדושת ישראל מימות אברהם יצחק ויעקב כך נתברר אז גירות יתרו מיום שנתחתן בו משה רבינו עליו השלום, כי משה רבינו עליו השלום הוא המברר קדושת כל אחד בשרשו על ידי התורה המבררת הכל ואין כאן מקום להאריך מזה, אבל הם לא היו נקיים מתאות וע"כ לא היו ראויים להם באמת כאשת טורנסרופוס לרבי עקיבא דהרי לא יכלו להמתין עד שיגיירום וישאום בהיתר רק צפו באצטראלגין דיבוק הטף, ועל דרך שאיתא באשת פוטיפר דראתה שיוליד מבתה רצה לומר דלולי זה לא היש לומר מקום לתבוע צדיק כיוסף כלל, ודרגא דידי' שומר הברית בכבישת היצר וע"כ היה מושל מצרים שהיא ארץ זימה ערות הארץ והוא השליט על כח זה, והוא מזרעא דרחל הרומזת לכנסת ישראל שהיא אשת חיל, ומצרים היא אשת זנונים דבעת לאתתקנא וכו' וע"כ רצתה לדבק בו ואמרה כבהמה וביררה בזה דא,א לה לידבק בישראל כלל, והיינו כיון דהולד כבמעי בהמה דאין נקרא על שמו הרי דאין להם דיבוק באמת כלל כיון דאין הוא נקרא אב לאותו זרע:
9
י׳וזהו גילוי דמות דיוקנו של אביו מדת אמת ליעקב להביט על האמת ולא על דמיונו, וגם רומז לתואר אב שנתגלה לו דאין אב לגוי כמה שכתוב ביבמות [צ"ח א'], וע"כ רק בישראל יש תואר ג' אבות כי אצלם יש תואר אב לאומה, וע"כ אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של רחל (בראשית רבה פעל גבי) שהם הבירור והבדל שבין אשת חיל לאשת זנונים, וכל ענין עמלק הוא לדמות אשת זנונים לאשת חיל ומצד זרעה של רחל אין שום חיבור ביניהם כלל, כי היא שורש אשת חיל והם צעירי הצאן כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה שם) על פסוק אם לא יסחבום צעירי הצאן, כי הם נגד מדת צדיק יסוד עולם שהיא מדה אחרונה בקומת אדם כידוע, ושם בברית קודש ההבדל בין ישראל לעמים דאלו מולים ואלו ערלים בשרשם דאין למילה שייכות להם ועל ידי זה אי אפשר להם להתחבר ולהתדמות כלל אף מצד הדמיון, ועל זה היה כל ענין גלות מצרים לבירור זה שיזכו ליבחר להיות אומה מיוחדת נבדל מכל העמים שבירור זה הוא במצרים מקום הזימה, ויוסף היה ראש הנכנסים לשם ובירר זה בנסיון שנבדל מהם ומזרעו יהושע ראש הנלחמים בעמלק ואחריו שאלו מבנימין, והוא השאיר לאגג דנפיק מיני' המן באותה לילה שהניחו חי כנודע, ורחמנות שאול לא היה על דרך רע חס ושלום רק הרגיש בו איזה דבר טוב כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ו: לגי' העל ידי שם) דמבני בניו של המן למדו תורה ברבים ומנו רב שמואל בר שילת, וכבר ביארתי במקום אחר דלדעתי ברור דהיה זה על ידי ביאת אחד מזרע עמלק על בת ישראל דהרי אין מקבלין גרים מעמלק (כמה שכתוב מכילתא סוף בשלח) רק היה בכהאי גונא על ידי שבוי' שנשבית ביניהם או בענין אחר באונס וקיימא לן (יבמות מ"ה:) דהולד כשר ומכל מקום הרי מצינו התורה קראתו בן איש מצרי והכי נמי נקרא מבני בניו של המן, ואולי רב ושמואל בר שילת עצמו שנקרא על שם אמו דשילת שם אשה אחות רבי חייא וכמה שכתוב בתשו' הגאונים היה על דרך רב מרי בר רחל וכמה שכתוב במקום אחר מזה, ובענין זה יש קליטה גם מעמלק בקדושה דודאי חס ושלום למחות אותו הזרע קדוש בן הישראל ית שהוא ישראל כשר, ולפי שקליטת ניצוץ קדוש דהמן היה על דרך זה ע"כ היה נפילתו על דרך זה על ידי לקיחת אסתר בת ישראל לגוי, ותוקף קדושתה דאותה שאמרה עכשיו ברצון אז לבשתה רוח הקודש (מגילה י"ד:) ופשטות רוח הקודש עכמה פעמים הוא רוח קדושה של פרישות עריות, והיינו על דרך שאיתא בנזיר (כ"ג:) גבי יעל כל טובתן של רשעים רעה וכו' דלא מתהניא מעבירה, ובגן עדן הנאה אסרה תורה עי' בת קול [ל"ב א'] ועיין בתוספות יומא [פ"ב ב'] בשם י"מ הרגישו בזה, ועכמה פעמים באסתר היה בירור שגם מצד הדמיון אין דמיון ביניהם כי מצד הדמיון היה נראה לאחשורש כאלו אסתר רודפה אחר תאותה וחרה לו על זה כמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב כ"ב), והיינו דפרסיים צנועים בדבר אחר כמה שכתוב בברכות [ח' ב'] ושם סיים על זה פרסיים המקודשים ומזומנים לגיהנם שלא לספר בשבחו של עכו"ם, ולכאורה מה שכתוב שם מצניעותם בג' דברים הוא סיפור שבחם על זה אמרו דלא כן דעל ידי זה הם מזומנים לגיהנם כי הגם שיש בהם מדת צניעות ופרישות מדבר מגונה עם כל זה מלאי זימה, וכן באחשורש אמרו (מגילה י"ג.) מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא וכו' שהיה בו גם כן צניעות בתאוה זו וע"כ גידל את המן, אבל שבח זה נלמד מתוך גנותו כי כל הפרשה אדרבה מספרת בגנותו וזוהמתו בזימה רק לפי שמתוך הגנות זכה עכמה פעמים להיות ביתו מעין לקדושת אסתר ונעשית למלכת פרס, וזה על ידי הצניעות שיש בהם כי זה מדת אסתר כמו שאמרו ז"ל (אסתר פ"ו) על פסוק אין אסתר מגדת דכל זרע רחל כן, וכן בשאול אמרו ז (ברכות ס"ב:) צניעות שהיתה בך חסה עליך כי זה מדתם בשתיקות וצניעות וע"כ מלכה עליהם ובבית אחשורש ביחוד שגם בו היה מדת צניעות זו, וע"כ חרה לו עליה שלפי דמיונו היה חושב שהיא לא כן וכאשר זה היה טענת המן, וההצלה היה על ידי זה המעשה שנתברר שאף דלמראית עין חשבו כונתה לתאוה על האמת לא מתהניא מעבירה כלל וכונתה רק להצלת ישראל והיא מליאה קדושה:
10
י״אוזהו אפילו בחיבור לעכו"ם שזהו חבור של תכלית הגריעות האפשרי, חוץ משל ישראל בגוי' דגרע עוד וזה אין לו מציאות קדושה דאף יפ"ת במלחמה שהותר אמרו ז"ל (קידושין כל אחד:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ולא מצד קדושה כלל שהרי אין בו מציאות קליטת קדושה, אבל אסתר אף שביאה זו היא גם כן בתכלית הפגם ליבעל לגוי שאין פגם גדול מזה בבת ישראל מכל מקום באותה שעה שהיה הוראת שעה לבשתה רוח הקודש, ושבח הוא לה דבגנות צדקת כזו לא היה הכתוב מדבר חס ושלום ולא מספר זה כלל, וגם מדבר מגונה לא היה נצמח דבר גדול כזה הצלת כלל ישראל, וכיון שמעשיה פעל ההצלה זה מעיד שהיה מעשיה בקדושה והוא עדות על קדושת כלל ישראל בענין זה כי לא כצורינו צורם, רצה לומר צור מורה תוקף וחוזק והוא הכח אמיץ שיש לכל אחד באיזה ענין שהוא בן וכמו פרסיים בצניעות רוח קימעא של תאוה קלה עוכרתו וביקש על ושתי שתעמוד לפני כולם ערומה ואין לך היפך צניעות ומעשה זימה בפרסום גדול מזה, מה ישראל בענין שהם אחוזים בשרשם בו בקדושה אפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם, וחז"ל (אבות פ"ג) המשילו על זה באילן ששרשיו מרובים והיינו דישראל מושרשים בג' אבות האיתנים מוסדי ארץ, אבל או"ה שרשם בעמלק שנקרא ראשית גוים ובו נאמר תמחה ואחריתו עדי אובד ואין להם שורש כלל, והם כל דבר טוב שנראה בהם הוא רק דמיון כוזב כי שרשם ברע, ואצל בני ישראל בהיפך כל דבר רע שנראה בהם הוא רק מצד דמיון כוזב דעל האמת שרשם טוב, וכאשר נתברר האמת אז נתברר דנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו', והוא התפאר אף לא הזמינה אסתר וגו' וחשב זה לגדולה ושבח ובאמת זה היה כונה לאבדונו, ונמצא כל גדולתו היה דמיון ושחוק לבד שהמכיר באמת היה שחוק ממנו גם בשעת מעשה, וההיפך בישראל ולקיחת אסתר לאחשורש בשעת מעשה היה נראה לפגם גדול לה רק מרדכי השכיל לומר שאינו בחנם כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר פ"ו) וכן בסוף על ידי זה זכתה לרוח הקודש וכפי הנראה חבור מגלת אסתר היה גם על ידה וכמה שכתוב ותכתוב אסתר וגו', ועל ידי זה היה הצלת כלל ישראל והיה דבר גדול ושבח לה באמת ולא פגם וגם נתברר על ידי זה קדושת מעשה הצחוק דישראל כנזכר:
11
י״בוזהו מסמך גאולה לגאולה דניסן הוא ראש גאולת ישראל שנעשה לעם מיוחד על ידי שהיו גדורים בעריות במצרים, ואדר הוא סוף כל הנסים שנתנו ליכתב כמו שאמרו ז"ל ביומא (כ"ט.) והכתב הוא הגילוי לכל מה מה שבעל פה, וע"כ אמרו במ"ר (תשא) דלא ניתנה הכל בכתב שלא יאמרו האומות אנו ישראל, כי שבעל פה הוא בלב וזהו מסטורין שלי (תנחומא שם) כי הקב"ה לבן של ישראל כמה שכתוב צור לבבי (שי"ר פ"ה) ואי אפשר לאומות העולם לדמות עצמם מזה הצד, רק מצד הכתב הוא הגלוי הם טוענין שכפי ההתגלות בעולם הזה גם להם יש גיונים של מעלה וטוענין אנו ישראל, ובאמת התורה היא עיקר הבירור שבין ישראל לעמים והתורה שבכתב היא מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי (חגיגה י"ג.) רק מכל מקום בעולם הזה יש להם טענות מצד זה, וי"ב שבטים שהם כוללות ישראל כל אחד הוא ענין מיוחד שבו הוא מיוחד בשם ישראל שאין לו שייכות לעמים ונבדל מהם, ונגדם הוא ישראל דמקדשו לזמנים בכל י"ב חדשי השנה ובניסן היה התחלת ההתגלות לעין כל דבני ישראל יוצאים ביד רמה ונבדלו מהעמים להיות לו יתברך בקבלת התורה והנהגה נסיית בכל מ' שנה דמדבר, ונסים גלוים כאלו פירסמו מעלת ישראל לעין כל עד כי שמעו עמים ירגזון וגו' ולא קמה עוד רוח וגו', וזהו נגד קדושת שבט לוי בדבוקים לגמרי בהשם יתברך והם ממש היפך או"ה המרוחקים לגמרי [וכן שמעתי כי שורש שם ישראל הוא בשבטו של לוי ומי שהוא שונא את הצדיק הנבחר בשבטו של לוי נקרא שונא ישראל ומשבט יהודה נקרא שונא ד' ומשבט יוסף נקרא שונא צדיק ומשבט גד נקרא שונא תם כמה שכתוב אנשי דמים ישנאו תם כך שמעתי ואין כאן מקומו מזה], וזהו התחלת בירור שם ישראל וע"כ אמרה הפעם ילוה אישי שורש יעקב הנקרא ישראל, ותחלה קראה רק על שם עני' וכו' שנואה, ושמעתי פירושו כי שנואה אנכי דדיוקנו של יעקב בכסא הכבוד (חולין צ"א:) והקב"ה נקרא שונא זימה (סנהדרין קל וחומר.) והוא הריח ריח זה בה ובשמעון אמרו ז"ל (ב"ר פצ"ט) כ"ד אלףף שנפלו בשיטים היו משבטו וכשנולד הבינה דבר זה ואמרה ויתן לי גם את זה שהשם יתברך נתן לה להיות קדוש לד' כך שמעתי, וזה כל הבדל בין זרעא דלאה לזרעא דרחל כידוע דיש ב' יצרים תאוה וכעס שהם ב' הפכים, ובזרעא דלאה גובר כח התאוה דגם על ראובן נאמר וישכב וגו' אף דבאמת כל האומר ראובן חטא וכו' מכל מקום הכתוב מעלה עליו כן, (כמה שכתוב שבת נ"ה:) וזהו ראה ד' בעני' עניות בדעת כי אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'.) וכן שמעון עד לוי אמרה הפעם ילוה שבו נתקדש כח התאוה כי הם קדושים לאלקיהם והפעם ילוה, ואז אחר כך יהודה אף שגם בו אירע מה שאירע מכל מקום אצלו כבר היה הכל בקדושה וכמה שכתוב (סוטה י':) ביהודה ממני יצאו כבושים ובדוד דראוי' היתה לו מששת ימי בראשית, (סנהדרין ק"ז.) וזהו הפעם אודה את ד' שכבר נתברר בו ונשתלמה בשלימותה שאין בה שום רע חס ושלום וע"כ אז עמדה מלדת:
12
י״גועשו כחו רציחה וכעס ויש לו טענה נגד העלולים בתאוה לפי מראית העין, אבל באמת אף השטופים בתאוה מישראל נקיים וטהורים בה יותר מן הפרושים מאו"ה וכמה שכתוב למעלה מהא דאסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם, וע"כ אמרו ז"ל בברכות (ז':) מאי ראובן ראו מה וכו' לבן חמי וכו' דעשו משוקע בתאות יותר, ומכל מקום נופל ביד זרעה של רחל (פסי"ר י"ב) כי הם גם כן בכח זה וכמה שכתוב במכות (ט':) בגלעד שכיחי רוצחים בשכם שכיחי רוצחים, וכמו ששמעתי על ירבעם ושם אמו צריעה רצה לומר שרשו כעס כי צרעת מורה כעס, ובהם הבירור דאין כעסו ככעס עשו אשר עברתו שמרה נצח ועכל אחד (פסחים ס"ז.) דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל דמדת כעס שנברא בעולם אינו אלא לחול על ראש רשעים, והוא עמלק שהוא ראשית גוים שבו נאמר תמחה וע"כ עשו שורש הכעס כי בעבורו נברא מדת הכעס בעולם, וע"כ זרעא דיוסף ורחל שבהם מדת הכעס דקדושה הם שופכים חמתם במקום שראוי לכעוס בעמלק, וזהו חוץ למחנה ישראל שלא לשפוך כעסו על ישראל חס ושלום, ולפי שהוא חוץ למחנה נדמה כאלו חס ושלום חוץ לשם ישראל וע"כ ירבעם עשה עגלי זהב לומר אלה וגו' וכן עגל דמדבר נעשה בטס שהעלו יוסף, והיינו שנמשך מצד הפסולת של שורש מדתו שבקדושה כי השובר כלי בחמתו אמרו ז בשבת (ק"ה:) עד שא"ל לך עבוד על זה וכו' והוא אל זר שבגופו של אדם וזה ממש היפך זרעא דלאה, אבל באמת כל ישראל נקראים על שם יוסף שארית יוסף וכנסת ישראל נק' רחל כידוע כי עם האמת אדרבא הם שורש ישראל, ומכל מקום לפי שלמראה העין יש טענה מכה על עיקר שם היהדות ע"כ היתה עקרה עד שילדה לאה את יהודה שבו נתברר ההודי' להשם יתברך שאף במקום החסרון שם אתה מוצא השלימות, והיינו על ידי התשובה שהוא בחלקו של יהודה שיצא ממנו דוד הגבר הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) וכן יהודה שהודה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י':) וגם ראובן אמרו ז"ל (בראשית רבה פפ"ד) דפתח בתשובה תחלה כי כח זה בזרעא דלאה הרומזת לבינה שהוא סוד התשובה כמה שכתוב לבבו יבין ושב, וראובן היה ההתחלה ויהודה ההשלמה, ואז התחילה רחל לצעוק הבה לי בנים כשראתה שגם במקום החסרון יש שלימות אם כן גם אצלה כן וכמו שהיה באמת כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פע"א) דכל ישראל נקראים על שם רחל וזרעה זרע זרעה אפרים. ואמרה בא אל שפחתי וגו' מה שפחה כחה ככח גבירתה רק שהוא בפחיתות יותר ומכל מקום אצל האמהות היה הכל קודש לד' והיא חשבה דיצא סריותה בשפחות ואז אבנה ממנה ועל ידה, אבל באמת גם הם ילדו שבטי י', ומכל מקום התחלת לידת שפחת רחל היה דן הירוד שבשבטים (שמו"ר פ"מ) המאסף לכל המחנות שהולך באחרונה ואמרו ז (תנחומא תצא) דמהם הענן פולטן כי היה חוץ למחנה ישראל, כי בהם שורש הכעס כמה שכתוב בשופטים (י"ח) שהיו מרי נפש וכן אמרו ז (בכורות נ"ה.) ירדן שיורד מדן והירדן רומז לכעס כמה שכתוב למעלה וכן יהי דן נחש וגו', וע"כ אמרה דנני וגו' רצה לומר עורר מדת הדין והכעס ומאותה מידה נולד זה על ידו יתברך דהותר על ידי מדתו זו בקדושה כי באמת כח זה אצלו בקדושה, וע"כ הוא תמיד מחובר עם יהודא דגם דוד אדמוני רק עם יפה עינים אניו הורג אלא מדעת סנהדרין (בראשית רבה פס"ג) שרק על ידי כח התשובה אז נעשה הרע טוב מאוד עד שידין עמו כאחד וגו' כמיוחד שבשבטים, (שם פצ"ט) וזהו על ידי נפתלי שילדה אחר כך דאמרה נפתולי אלקים נתפלתי עם אחותי כפירוש מנחם שמביא רש"י לשון צמיד פתיל וחבור שנתחברה עם אחותה להיות לגוי אחד, אף שהוא נראה היפך אינו כעמים דכל אחד יש לו כח מיוחד לא ישתנה בו, מה ישראל אין להם שום כח רק מהשם יתברך הנותן כח לעשות חיל וכל כחותיהם בידם להטות כרצון השם יתברך אף בהיפך ממש, וע"כ תיכף אחר דן שהוא תוקף הכעס נולד ממנה נתפלי שבע רצון שהוא היפך הכעס ומלא ברכת ד' כי שם צוה ד' הברכה כמה שכתוב (סוף עוקצין) לא מצא כלי מחזיק ברכה אלא שלום היינו על ידי ההתאחדות והתחברות, וכמה שכתוב (בראשית רבה פל"ח) על פסוק חבור עצבים אפרים הנח לו מה שורש כח נפתלי שהוא לשון חבור, ולוי הוא גם כן לשון חבור והוא המחבר ישראל לאביהם שבשמים ונתפלי הוא המחבר ישראל זה לזה דאפרים לא יקנה את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים דמצד העולם הזה זרעא דרחל ולאה ב' הפכים:
13
י״דויהודה שממנו הנבחר מזרעא דלאה משיח בן דוד הוא יהיה היחיד ששב שמוחלין לו ולכל העולם כולו (יומא פ"ו:) עד שיבוקש עון ישראל ואת חטאת יהודה ולא וגו', כי יתלבן יצרא דתאוה כמה שכתוב למעלה דלא יתבטל רק שיהיה גם הוא קדוש לאלקינו, ועל זה אמר ביום ההוא יהיו כל מצילות הסוס קודש וגו' סוס מורה זימה כמה שכתוב בפרק על פסוק (קי"ג:) דאוהב את הזימה וכמה שכתוב כסוסים מזוינים וגו', וע"כ במצרים מקום הזימה שם מוצא הסוסים וסוס עצמו מורה זוהמת הזימה שהיא חלק האומות שמשוקעים בה באמת, ועל זה הוזהרו ישראל שלא להרבות סוס לבל ישיב וגו', רק מצילות שהוא המוצל מתאוה זו לחלק ישראל זה יהיה קודש מה כח כעס ורציחה תכלית הטוב שבו שלכך נברא הוא כדי למחות זרע עמלק ואחר כך יתבטל כח זה לגמרי, וע"כ משיח בן יוסף שהוא יהיה המשיח מלחמה נגד או"ה והוא הנבחר מזרעא דרחל בתכלית הפרישות מתאות וכל כעסו רק למחות שורש הרע וזרע עמלק מן העולם גם הוא יהרג, היינו דכח זה אינו נצחיי עד שיבוא משיח בן דוד לעשות שלום בעולם והוא יחייהו למשיח בן יוסף על ידי מדת השלום המחבר הכל דהכל אחד וכל ישראל באמת בשרשם כולם דבוקים יחד, וחודש אדר המוכן למחיית עמלק ושפיכת הזעם דיוסף דזרעא דרחל על ראש עמלק הוא נגד נפתלי שהוא מבלהה שפחת רחל, והוא הבא לחברה עם לאה לברר דבאמת גם בו אין שום כח של כעס כלל וכל כעס הוא נגד עמלק לבד, ולהיות על ידי תוקף הכעס שהוא היציאה ממחנה ישראל יוכל לדמות לגוים חס ושלום ע"כ מצד זה דייקא הוא תוקף המלחמה נגדם והניצוח להם, ודן ידין וגו' על ידי שמשון שלמראית עין טענו נגדו האין בבנות עמך וגו' שרצה לידבק חס ושלום בהם אבל באמת הכתוב העיד עליו כי מאת ד' הוא לבקש תואנה בפלשתים אדרבא כדי להאבידם על ידי זה לא לידבק בהם כלל, וזהו הרבותא כאחד שבטי וגו' אף דהוא הירוד דומה למיוחד שבשבטים שהוא יהודה המברר מידת התאוה לשם שמים והוא בתאוה של אמת דמאתו יצאו כבושים, ואצל שמשון היה הבירור על תאוה של כזר להתאות לגוי' מזה אי אפשר להיות בו קדושה ולשם שמים כלל ועם כל זה היה גם זה מאת ד', והיינו שבאמת לא היה כאן תאוה כלל רק כעס שהוא היפך התאוה וזהו ידין במדת הדין ושפיכת הזעם על פלשתים על ידי זה, ונמצא תאוה זו גם כן שחוק ועל דרך השחוק של אדר שהוא התראות גוון של דמיון היפך האמת, וזהו הבירור על כל חטאי ישראל שאי אפשר להכניסם לקדושה יבורר שלא היה חטא כלל מצד שלא היה המכוון האמיתי בו כמו שהיה נראה לעין כל, וגאולה דמצרים היה על ידי שהיו גדורים בעריות דלא נתערבו בגוים אחת היתה ופירסמה וכו' (במ"ר פ"כ) למטה דן, ואסתר שהוא סוף כל הנסים היה נראה עירוב בגוים וזהו הסוף שמגיע ממש לגדר ההיפך ממתחלה וגם בו היה ניכר קדושת ישראל ביתר שאת דלבשתה רוח הקודש בעת שהלכה לענין שהוא בתכלית הגנות:
14
ט״ווזהו גאולה אחרונה שניתנה לכתוב בגלוי לעמים תכלית ההבדל שבינם לישראל, דגם בהיות אכתי עבדי אחשורש אנן ואין שם נסים גלוים ביד רמה רק בהתלבשות בדרך הטבע שהמלך נעתר לאהבת אשתו מכל מקום רבים מעמי הארץ מתיהדים וגו', שהיה ניכר לעין כל איך כל ההנהגה מהריגת ושתי ולקיחת אסתר הכל היה מאת השם יתברך לטובת ישראל וגם בעבדותינו לא עזבנו וגו', וכן בענין הקדושה הרוחנית נאמר השוכן אתם בתוך טומאותם ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, (שמו"ר פ"ב) וידוע דמערב נקרא אחרו והוא כטעם וראית את אחורי וגו' דראיית פנים זה היה בבית המקדש ובעת תוקף ההתגלות, אבל מכותל מערבי דהיינו בהעלם זה לא זז מעולם דאף בכל ההעלמות וגם כי אלך בגיא צלמות רצה לומר בכל מיני שיקוע של רע המר ממות לא אירע רע כלל כי אתה עמדי דגם שם ימינך תנחני, וכסבורים אנו שזה גריעות וחסרון ובאמת זה תוקף שלימות כי זהו תכלית הבירור שאפילו ישתקע להיכן שישתקע עם כל זה לבו קשור בקשר אמיץ בהשם יתברך שאי אפשר לינתק כלל וכמו שלא יתגלה אהבת הבן לאב כאשר הוא עמו פנים בפנים והאב מטיב לו בכל מיני טובות ואהבות דאין חידוש אם הבן אוהב לאב גם כן אבל כאשר הבן מרוחק מאביו בתכלית שאין נהנה ממנו כלל ועם כל זה לבו נוהה אחריו זה מעיד על אהבתו, וע"כ לעולם בירור ישראל היה על ידי גלוית וכל גלות ודאי גורם שיקוע ברע ועד שבמצרים הגיעו למה שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) על פסוק גוי מקרב גוי מללו וכו' והללו וכו' וזה היה הכנה למתן תורה, היינו כי נתבררו כל כך שאפילו בתכלית שיקוע עצום עם כל זה הם באמת דבוק לגמרי בהשם יתברך וכמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"א) על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתנקים כי אין החסרון בעצם כלל, ועל ידי זה זכו לתכלית ההתגלות היותר עצום שהיה בעולם הזה להיות נבחרים לעם מיוחד ומשנבחרו ישראל אי אפשר להם עוד להשתנות ואפילו הגדיל עונות עד למעלה אעל פסוק שחטא ישראל הוא (כמה שכתוב סנהדרין מ"ד:) ואי אפשר לעקור ממנו שם ישראל כלל בשום אופן, וכל טענת האומות הוא רק אנו ישראל שגם הם חשובים כמו בני ישראל או עוד יותר, כי מאחר שישראל קדושים אף שעושים כיו"ב לפי דעתם יחשבו שגם הוא כן, ועל זה הוא הבירור גאולה דימי אחשורש לברר דהם לא עשו אלא לפנים ולא עינה מלבו מה אומות העולם מה שעושין הוא באמת, וזה בשבת (פ"ח.) דבהר סיני כפה הר כגיגית והדר קבלוה בימי אחשורש ברצון היינו דמה שאי אפשר לעקור ממנו שם ישראל זה נראה כמסלק הבחירה ממנו והיינו כפיית הר דבע"כ יהיה ישראל, ובימי אחשורש קבלוה היינו שתברר שזה שאינו נעקר משורש ישראל אין זה דרך כפיי' ושלא בבחירה רק דבאמת הוא בשרשו בוחר מרצונו בו יתברך, וכמה שכתוב רמב"מ (ה"ג פ"ב) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דאפילו הוא רשע ואינו רוצה לקבל דברי חכמים אמיתות רצונו אינו כן, וזה היה הבירור אז דהכל לפנים וכעין דרך שחוק וזה תוקף גדול יותר וכמשנ"ת, ועל זה אמרו (מדרש משלי ט') אפילו כל המועדים בטילים ימי הפורים לא יהיו נבטלים, כי ביטול המועדות דלא יאמר עוד חי ד' אשר הוציא וגו' דהיינו היציאה מאיזה שיקוע פרטי דרע כי כבר יצאו לגמרי מכל מיני רע עד שיבוער הרע מן העולם עד שלא ניכר עוד שוע לפני דל, וקדושת כל מועד הוא מה שנקבע בלבבות כל הדורות מישראל אותה קדושה שנתגלה על ידי אותו מופת ונס פרטי שעליו נקבע היום טוב וכאשר יתגלה קדושה יותר אז נתבטל זו על דרך שרגא בטיהרא וכו' (חולין ס':) אבל ענין הפורים דאינו יציאה משיקוע רק פרטי רק היציאה משורש הרע כללי דראשית גוים עמלק שהוא המכחיש השורש, ופורים מברר שורש ישראל שאפילו הם בכל רע אינו אמת זה לא יתבטל דזה ענין בפני עצמו שאין לו שייכות לכל מועדים ולכל מיני גאולות העתידות, שכל גאולה הוא היציאה מרע לטוב אבל פורים אינו יציאה לטוב רק דגם בהיותו רע אינו רע כלל, וקדושה זו שישנה בישראל אינה מתבטלת על ידי קדושה אחרת הגדולה ממנה שהם הכל מצד המעלה מה מעלת ימי הפורים הוא מצד החסרון וכפי גודל החסרון הוא גודל המעלה:
15
ט״זונפתלי הוא אחרון הדגלים כפי סדר הדגלים, שדן מאסף לכל המחנות הוא ראש הדגל ונקרא על שמו מחנה דן אף דהוא הירוד שבשבטים (שמו"ר פ"מ) מכל מקום ענין מאסף המחנות הוא על ידי זה שהוא הירוד ומאסף כל המדרגות היותר תחתונות מישראל וזהו עיקר דגלו, ושבט דם הוא תכלית הירוד אבל אשר ונתפלי הם המחברים הירוד עם המעולה ונפתלי הוא תכלית ועיקר המחבר כמו עושר כבוד מלכותו נראה דהיה לו עושר מופלג מה שלא היה כן לשום מלך, ונראה דאז באותו דור היה מושפע שפע עושר רב מן השמים כי אותו דור דאנשי כנה"ג הואהתחלת תושבעל פה וידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחי' דכר ונוקבא כי תושבעל פה מקבל מתורה שבכתב, ואמרו ז"ל בב"מ (נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו כי היא בחי' הגבורות קדושת שמשם העשירות וזהב יאתה וכן תורה שבעל פה הוא הוספת גיזרות וגדרים, ולהיות ישראל בגלות היו הם בתכלית העוני כמפורש בקרא בעולי גולה ועיין בריבית שמאי לענין שיעור פרוטה דחשיב כסף לכל דבר אף דהוא דבר מועט כי דור אנשי כנסת הגדולה היו עניים ביותר ע"ש, וכל השפע דעולם הזה היה הולך לאו"ה וקיבל הכל מלך או"ה שהוא הראש שישראל היו משועבדים לו, וגם המן להיותו צורר היהודים כל המיצר לישראל נעשה ראש לפי שעה בעלמא דשקרא וכאשר גידלו המלך קלט הוא כל שפע עושר הראוי לישראל, וגם בהמן נאמר ויספר כבוד עשרו ורוב בניו כידוע דאו"ה מונין לחמה וישראל ללבנה (סוכה כ"ט.) וכן נמשלו להם כמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"ו) דלבנה מושלת ביום ולילה וכן ישראל, ואמרו סוף שבת מאן דבחמה אכיל ושתי מדילי' ורזוהי גליין ודבלבנה אכיל ושתי דלאו דילי' ורזוהי כסיין, וכן ישראל כל שפע עולם הזה המגיע להם הוא לאו דילי' כי הם מכירים דלית לי' מגרמי' כלום רק מקבלים הכל מהשם יתברך, ורזוהי כסיין על דרך שנאמר אין אסתר מגדת וגו' ובשאול את דבר המלוכה לא הגיד שלא להתפאר כי אין לו במה להתפאר כיון דידע שאינו שלו רק השם יתברך נותן לו, מה או"ה דסבורים דהכל שלהם הם מתפארים כמו אחשורש בהראותו והמן ויספר, והסוף היה שחזר הכל לישראל והיה מרדכי עם בית המן לא נזכר מיד עושר בפירוש רק ומדרכי יצא בלבוש וגו' שהיה אצלו רק לבושי יקר ומאני מכבדותא כי אין העשירות שייך לו בעצם רק כמו לבוש:
16
י״זואמרו במגילה [ט"ז א'] אתא מלא קומצא דידכו ודחי י' אלפים ככר כסף דידי, ועיין שם בתוספות דהוא נגד ששים רבוא מישראל חצי שקל לכל אחד, והחשבון לכאורה אין מכיון דהוא רק מאה ככר של קודש שהם מאתים של חול, ועיין חזקוני [פרשת תשא] פירש נגד נ' שנה ששוקלים מבן כ' עד בן ע', וזהו כדברי הרע"ב [פ"א דשקלים] דחיוב לשקול הוא מבן כ' ולא משמע כן דברי רמב"מ ושאר פוסקים עיין שם בתוי"ט, ובשכבר כתבתי בגליון הגמרא דאולי צ"ל בתוספות חמשים שקל ועל פי דברי ס' מנחת יהודא [פרשת בחוקתי] בשם ר"י חסיד עיין שם ואחר זמן רב מצאתי בספר אסיפת גאונים הגיה כן בשם הפנים מאירות, ועוד אמרתי לכיון גירסא שלפנינו עפימה שכתוב [פ"א דשקלים] דהיו עולי גולה שוקלים דרכונות שהיתה אז מטבע היוצאה והרע"ב כתב דשויה ב' סלעים אבל הרמב"מ [פ"א מה' שקלים] כתב במשקלה ב' סלעים יעוש"ב, והנה מפורש בעזרא ונחמיה דמטבע דרכונות הוא של זהב, וידוע מדברי חז"ל בב"מ [מ"ד ב'] דינר כסף א' מכ"ה בדינר זהב דשיווי הזהב כ"ה פעם בכסף ואם כן דרכון של זהב השוקל ב' סלעים שוויו נ' סלעים כסף והוא מטבע פרס של אותו דור, והיו שוקלין אז חציו שהוא נ' חצאי שקלים כסף ואם כן מחצית השקל של אותו דור היו מכוון לששים רבוא י' אלפים ככר של חול, ופירוש זה נכון מאוד אלא שאינו מכוון לפ"ד התוספות בב"מ שם ועוד בכמה דוכתי שכתבו דאין השיווי של זהב כל כך רק שהיה עב יותר ע"ש, ומכל מקום אפשר דשיטת התוספות מגילה לא אזלי בשיטתם בב"מ רק כפשטות הגמרא, והיה הזהב יקר בזמנם ועדש"נ בשלמה המלך ע"ה אין כסף נחשב וגו' כך אז במלכות פרס בדור אנשי כנה"ג שהיה שפע עושר כנזכר שע"כ היה מטבע היוצאה דרכון זהב, עד שהוצרכו ישראל עם גודל עניותם להביא מחצית השקל כעשירים שבעשירים חצי מטבע זהב גדולה כל כך כפ"מ שנתבאר, כי אז היה שפע עושר רב בעולם וכשהעושר רק אין כסף נחשב והכסף מזדלזל והזהב מתייקר:
17
י״חאולם דברים בגו עפימה שכתוב ז"ל (יל"ש בשלח) על פסוק וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשים שהרשעים שבהם מתו בימי אפילה, ולמדנו שמספר ס' רבוא הוא רק למסולתים שבישראל ובצירוף הכל הם נ' פעם ששים רבוא, כי כך מדת הזיקוק מן הפסולת כמש"נ מזוקק שבעתים ז' פעם ז' הוא מ"ט בכל אחד יש עדיין פסולת והנ' הוא הכסף צרוף הבא אחר הזיקוק שבעתים, וכן נגדם בתורה נ' שערי בינה דמ"ט נתגלו למשה רבינו עליו השלום (ראש השנה כל אחד:) ותחסרהו מעט מאלקים הוא שער הנ' שהוא המזוקק לגמרי זה אי אפשר להתגלות בעולם הזה, וידוע ששים רבוא אותיות בתורה נגד ששים רבוא נפשות ישראל והם באמת נ' פעם ס' רבוא נגד נ' שערי בינה כי כל אחד כלול מנ', וזהו אחד מחמשים היינו שכל אחד היה אחוז וכולל מהחמשים, וגאולת מצרים שהיה ביד רמה ובאמת בעולם הזה אין יד רמה כל כך לישראל הוצרכו לילך למדבר ולהיות פרושים מעולם הזה לגמרי ולאכול לחם מן השמים כמלאכי השרת אוכלין (יומא ע"ה:) וע"כ זכו לזה רק ס' רבוא המזוקקים לגמרי, כי אז היה בפרסום דתורה שבכתב רזוהי גליין באר היטב בע' לשון שהוא מדת יום מה תורה שבעל פה מדת לילה רזוהי כסיין דהוא מסטורין שלו שאי אפשר לגלות לאו"ה כלל וזהו קבלת התורה בימי אחשורש שהיה בהסתר דאכתי עבדי אחשורש אנן למראית העין ולא חרות מהמלכיות וכן מיצר הרע כי הכל אחד שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות דהא בהא תליא, ובעת מתן תורה היה חרות משניהם מה בימי אחשורש אף דבאמת הדר קבלוה אז מאהבה והוא תוקף מעלה יתירה מכל מקום הוא בהתכסות ובהעלם, דהרי בהתגלות היה עליהם טענות כמו שאמרו ז"ל (מגילה י"ב.) דהם לא עשו אלא לפנים רצה לומר רק מצד ההתגלות במעשה אבל פנימיות לבם הוא לד', וזהו הגאולה דאז המבררת על חטאי ישראל גם בהיותם חוטאים פנימיות לבם לשמים כמו שנתבאר למעלה, וכלל ישראל בצירוף הרשעים שנתבררו אז כי לא ידח ממנו נדח הם נ' פעם ששים רבוא שזהו מספר הפחות מכמה פעמים כי בברכה נאמר יוסף עליכם ככם אלף פעמים שזהו מספר המורה ריבוי בלא שיעור כמה שכתוב הרמב"ן על פסוק הנה נתתי אלף כסף לאחיך וכמה שכתוב בזוהר (חלק א' קס"א) דכל ברכה הוא במספר אלף, וידוע דהמספרים הולכים אחדים עשירות מאות אלפים ואלף הוא ריבוי האחד שממנו חוזר המספר עשרות אלפים מאות אלפים, וזהו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום דנאמר יהודה וישראל רבים וגו' ולא יספר מרוב שאין להם מספר כלל, אבל כשאין עושין רצונו של מקום נאמר והיה מספר בני ישראל וגו' שיש להם מספר כמו שאמרו ז"ל (יומא כ"ב:) ואז המספר בפרטות הכל הם נ' פעם ששים רבוא כמו שהיו בגלות מצרים שלא עשו רצונו של מקום, כי ס' רבוא הוא מספר הפחות מישראל כמו שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"ג רעל גבי) אין דור פחות מששים רבוא וכן אמרו בברכות (נ"ח.) אין אוכלסא פחותה מששים רבוא ובצירוף הרשעים הם עכמה פעמים נ' פעם, ולפי שאז היה הבירור גם על הרשעים ונגדם היה טענת המן ע"כ נתן י' אלפים ככר של חול שהוא נ' פעם ששים רבוא חצאי שקלים שהתורה קראתו כופר נפש:
18
י״טוחז"ל אמרו (שקלים פ"א ה"ד) דנתקשה משה עד שהראה לו מטבע של אש, וקושי זה אין מובן כפשטי' (ע' תוספות מנחות כ"ט. ובחלק א') וברור דענין ההתקשות הוא איך יהיה כופר נפש איש עשרו שהוא ענין שחוץ לגוף לגמרי כי לא במותו יקח הכל ואין לו שום שייכות לעצם האדם, וחז"ל אמרו (מ"ק כ"ח:) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא, כי אלו ג' הוא כלל צרכי האדם בעולם הזה ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא ודבר זה נגזר בתחלת היצירה, חכם או טפש (נדה ט"ז:) והחכמה תחי' בעליה ממנו נמשך חיי, גבור או חלש מזה נמשך בני כחצים ביד גבור כן בני הנעורים וגו' דורכי קשת ומרבים בנים וגו', עשיר או עני הוא שפע מזוני ואלו צדיק ורשע דזכותא לא אמר, ואולם הבטחת התורה הוא כל ג' אלו בשכר התורה ומצות כמה שכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' הרי חיי ובני ונתתי גשמיכם וגו' הרי מזוני, דבאמת כל אלו יש להם שייכות לתורה ומצות באריכות ימים יוכל להרבות תורה ומצות וכן להוליד בנים לעבוד ד' ולהיות פרנסתו מזומנת שלא יטרד ולעשות מצות בממונו, וכל מה שנוגע לתורה ומצות ודאי תליא בזכותא דשכר מצוה מצוה והבא לטהר מסייעין לו בכל מיני סיוע ומשפיעין לו גם כן שפע בני חיי ומזוני הצריך לסיוע לעבודת השם יתברך וכל שכן בני לקיים מצות פריה ורביה, ומה דתלוי במזלא והנגזר ביצירה הוא גם שאינו לסיוע לעבודת ד' ושלמה המלך ע ביקש ריש ועושר אל תתן לי וגו', וזה מה שנוגע לעבודת ד' תלוי בזכותא לשנות המזל וצריך לתפלה גם על עושר השמור לבעליו ולרעתו שלא יתן, ובבני נמי אמרו בס"פ ב' דברכות שלא וכו' בן או תלמיד המקדיח וכו', וכל שכן בחיי להרשיע חס ושלום אלא דבאמת כל פושעי ישראל מליאים מצות כרמון ואעל פסוק שחטא ישראל הוא וע"כ השם יתברך מאריך רוחי' נגדם, וכן בבני אמרו בברכות [י' א'] בחזקיה דנענש על דלא נסיב אף דחזי דהוה לי' בני דלא מעלי דבהדי כבשי דרחמנא וכו' כי מכל מקום יש בו שורש טוב דע"כ ממנו שלשלת המשיח, ובמצרים נאמר וישרצו וגו' ואמרו ז"ל (בשמות רבה ויל"ש) כשרצים הללו שהוא לשון מגונה רק לפי שבכלל הריבוי היה הרשעים שמתו בג' ימי אפלה אמרו כן ומכל מקום רצון השם יתברך היה גם בזה, וע"כ אמרו ז (מנחות כ"ט.) דנתקשה גם כן משה רבינו עליו השלום בשרצים והחודש הזה לכם, שרצים רומז לרבוי בנים טמאים מה תועלת בזה, והחודש הוא קביעת סדר זמנים שהוא רשימת חיי עולם הזה כי חיי עולם הוא למעלה מהזמן אבל המצות כולם ניתנו בזמן שהוא להיות קדושה גם בחיי עולם הזה, והוקשה למשה רבינו עליו השלום זה כי הוא היה דבוק לגמרי למעלה מהזמן דע"כ דורו דור המדבר שהוא חוץ מישוב העולם הזה ושם חלקת מחוקק ספון שלא נכנס לארץ שהיא קדושת עולם הזה במקום ומצוה ראשונה היה מצה, והחודש הזה תלוי בזמן להראות לו כי זה כל התורה שניתנה לעולם הזה דוקא הנגדר בזמן ומקום ולא למלאכים:
19
כ׳ומשה רע"ה נתקשה איך אפשר להיות קדושה בעולם הזה החומרי עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע הכונה כי העולם הזה נקרא הזה כמראה באצבע כי הוא דבר הנגלה לעין מה שאין כן הרוחני הוא נעלם, וזה כל תכלית בריאת עולם הזה להתגלות כבודו יתברך לעין כל כמה שכתוב (תענית ל"א.) עתיד לעשות מחול וכו' וכל עחד מראה עליו בצבע הנה אלקינו זה וגו', וזהו על ידי מעשה התורה ומצות בעולם הזה כמה שכתוב בשבת [פ"ט ב'] דמחוי להו יצחק הקב"ה בעיניי' שזהו ממדריגתו דאורייתא מסטרא דגבורה נפקת (זוה"ק ח"ב פ"א:) ועל יי הצמצום ניתן מקום לתורה ומצות ולהשגת קדושה בעולם הזה גם כן, וזהו שהראה לו הקב"ה באצבע רצה לומר שיש מציאות התגלות גמור כמורה באצבע וכן בשרצים שיהיה מקום לריבוי טומאה, וגם זה רצון השם יתברך שכשם שקילוסו עולה מהצדיקים כך קילוסו עולה מהרשעים (שמו"ר פ"ז), וכן בכופר נפש דשקל שהוא דומם שאין בו חיות כלל כי הצומח יש בו עכמה פעמים נפש הצומחת וע"כ הוא ראוי לאכילת אדם שמתהפך לדם הוא הנפש שבאדם, אבל הדומם אין לו שום שייכות לחיות האדם רק הוא כמו לבוש לאדם כמו"ש למעלה על פסוק ומרדכי יצא בלבוש וגו' וכמה שכתוב (עירובין פ"ו.) רבי מכבד עשירים שהכבוד הוא מצד הלבוש כמה שכתוב מאני מכבדותא (שבת קי"ג:), כי הכבוד הוא מאחרים והאחרים אין מכירים אלא הלבוש ולא הפנימיות דהאדם יראה לעינים, וע"כ נאמר מלא כל הארץ כבודו דהארץ הוא עולם הזה שאין ההתגלות אלא דרך לבושים הוא רק כבודו ולא יראני האדם וחי דאי אפשר להתגלות עצם בעולם הזה כלל, וכן ישראל בועלם הזה רזוהי כסיין דאין העצם נגלה רק הלבושים כי עצם ישראל דבוק בהשם יתברך וכל הטענות שעליהם הוא מצד הלבושים כמה שכתוב למעלה דהמשילו חז"ל (סנהדרין מ"ד.) לאסא דקאי ביני הוצי, וצורך כופר נפש הוא רק מצד החטא וע"כ אז הגם שהיו כולם נקיים בעת המספר הוצרכו לכופר נפש שלא יהיה בהם נגף בפקוד, כי כל מספר הוא מצד שאין עושין רצונו של מקום כמו שאמרו ז"ל (יומא שם), ואף דדור מקבלי התורה היו אז בתכלית הקדושה מכל מקום מה שלא היו בתכלית הריבוי גם כן היה מצד שהיה בהם רשעים ומתו בימי אפלה והרי כל ישראל גוי אחד וחסרון של רשעים הוא נוגע גם לאלו, וכל מספר היה אחר חטא כמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פכל אחד) משל לזאב וכו' וע"כ אף דהנשארים לא חטאו מכל מקום מצד המספר שזה מורה שנחסר מהם על ידי החטא הנה זה מורה חסרון גם בהם שהרי היו מחוברים עמהם להיות אחד ממש, וכן זהו תיקונם של רשעים כמו שאמרו ז"ל (כריתות דף ו':) על חלבנה שנצטרף עם סממני הקטורת ועל ערבה שהיא באגודה אחת עם הלולב ועל ידי זה נתקן הכל, (עיין בבחיי פרשת תשא) וע"כ הוצרכו לכופר נפש מחצית השקל שהוא מטבע היוצאה:
20
כ״אוכלל רכוש דעושר הוא מטבע היוצא שבו יוכלו להשיג כל צרכי אדם בעולם הזה, ונותן מחצית על דרך שנאמר (פסחים ס"ח:) ביום טוב חציו לד' וחציו לכם כי יו"ם הוא קדושת ישראל דמקדשי לזמנים דהיינו ענייני עולם הזה שהוא תחת הזמן וניתן רשות ליהנות מעולם הזה והכל קדוש לד', על דרך שנאמר ברכות (ל"ה.) דאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם ואינו עוד מועל בקדשי שמים כיון שמכיר שהכל מהשם יתברך והוא הנותן, וזה הוא אכילת חול דרשות ואינו מועל, וביום טוב שהוא השגת קדושה בעולם הזה האכילה הוא עוד מצוה ומכל מקום צריך חציו לד', כדרך שאיתא בפרק רבי עקיבא (פ"ט:) דאמר יצחק פלגא עלי ופלגא עלך וכי תימא כולא עלי הא קריבית נפשי קמך, והכונה דעל ידי הקרבת נפש שמסר עצמו כולו להשם יתברך ונעשה עולה תמימה כולו לד' הרי נתיחד בשרשו בלא דבר החוצץ, והרי זה על דרך יחוד איש ואשתו והיו לבשר אחד דכל אחד פלג גוף ושולטין בנהסיהון שוה בשוה כאורח כל ארעא וכמה שכתוב אחשורש לאסתר עד חצי המלכות ותעש ולא יותר להיות שוה לו, וכן הקב"ה וכנסת ישראל כאשר הם דבוקים בו יתברך העולם הזה חלוק חציו לד' וחציו לכם, והוא ביום טוב שזוכין לראיית פנים בעזרה שאז הוא מצד השם יתברך נותן חציו לכם, ומחצית השקל הוא בהיפך מצד ישראל נותנין חצי לד' וזהו כופר החטאים שמצד הלבושים שהם מכירים שגם הלבושים שלהם גם כן מהשם יתברך, ואף לאחר ברכה דהארץ נתן לבני אדם מכל מקום הנאת ישראל מעולם הזה אינו דבר נפרד כי כל אכילתם להיות כח לעבודת ד' וכיוצא אפילו בהחטאים נאמר כי אתה עמדי [וכן שמעתי על פסוק ממרים הייתם עם ד' וכן ידוע המשל ממלך ששינה כסות ולשון] כמה שכתוב למעלה, וזהו ענין מחצית השקל המקדש הלבוש והוא בשקל הקודש להיות הכל נעשה על טהרת הקודש כי באמת בכל דבר יש קדושה, וזהו שהראה למשה מטבע של אש לומר שגם בענייני עולם הזה יש קדושה ורוחנית כמו רוחניות התורה הלא כה דברי כאש. ובנתינת מחצית השקל תרומה לד' הוא כופר על חטאי האדם שבלבוש. וכל טענת עשו הוא מצד הלבוש שגם הוא פושט טלפיו כחזיר ומראה שהלבוש טוב. אבל באמת סימן נפש הבהמית הוא גם כן בשניהם דוקא וצריך העלאת גרה גם כן המורה על פנימיות קרביו ותאותיו. ולפי שהמן חשב דגם ישראל (כן) ולא ידע דהם קדושים בעצם ולפי שראה שמחצית השקל הוא כופר נפש בחיות הלבוש קדוש חשב דהיינו אף שאין העצם כן. על זה אמר שישקול הוא אל גנזיהמלך וידוע דחז"ל ומדרש (אסת"ר פ"ב) דהמלך סתם במגלת אסתר במלכו של עולם הכתוב מדבר, והיינו דהוא היה מקטרג בדבר גם בשמים ממעל ואף דהוא נתן למלך אחשורש מכל מקום הראה בזה פיזור עצום, וכל ענין כופר נפש שמצד נתינת ממון מחצית השקל היינו דמתנדב מרכושו לד' ואף שהוא דבר שחוץ לגוף ויוכל להשיג אחר כך יותר (בלתי ניכר תי' א'). דזהו מצות קלות המצויות גם באו"ה ונקרא חסד לאומים חטאת כמה שכתוב בפרק קמא דבבא בתרא. ואם עכו"ם נותן סלע בשביל שיחיה בנו חשיב לי' בפרק קמא דראש השנה (דף ד'.) לרשע שהחמיץ כי באמת זה אינו כלום. ורק גבי ישראל נקרא בזה צדיק גמור ומועיל לכופר נפש אף שהוא נותן לכופר נפש וכל עשיות שלא לשמה הם לבושי קודש דע"כ זוכה לעושר וכבוד שהם לבוש חיצוני לאדם. וכן בכלל המצות שבענייני עולם הזה אמרו בזוהר שהם לבוש וחילוקא דרבנן לנפש כי הם בשרשם טוב והבירור הוא כאשר לא יהיה לו כן לא יהיה תוהא על הראשונות חס ושלום, וכן שמעתי על מה שכתוב (ברכות כ':) לא אשא להם פנים שהם מדקדקים עד כזית עד כביצה היינו כשאין להם חס ושלום יותר הם מברכים על הצמצום. וזה כל מעלת ישראל הניכר לעין כל כי באומות העולם כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלקיו מה ישראל מברכים על הרעה כשם וכו', (שם נ"ג:) ויאה עניותא לישראל לברר על ידי זה קדושתם כי גם עני שבישראל עושה מצות כפי יכלתו, וע"כ אמר אתי מלא קומצא וכו' כמו שאמרו ז"ל (מנחות ק"ד:) מי מקריב מנחה וע"כ נאמר בו נפש שכאלו נפשו הוא מקריב. וזה דחי לי' אלפי ככרי דידי' וכו' שהוא בא רק מצד העשירות ולהתפאר כי עצמותו אין כן ואלו היה מגיע עד נפשו לא היה עושה, וע"כ אותו דור של תכלית העושר היו ישראל בתכלית העוני שבזה נתבררו שכל העושר הוא שייך לחלקם והוא שלהם באמת כי נתנו את מרדכי עם בית המן. היינו דטלפיים אינו סימן טהרה אלא אצל מי שמעלה גרה אבל מי שאינו מעלה גרה אף שטלפיו בדוקות אינו סימן טהרה. וכן העושר להמן היה שמור לרעתו ופיזורו היה לאבד היהודים שהוא דבר רע באמת, וישראל הגם שהיו עניים היו שוקלים להשם יתברך דרכונות שהיתה מטבע היוצאת אז על ידי עשרם של אומות העולם. וזה ודאי היה התרעמות גדול שהם בתכלית העוני ואו"ה בתכלית העושר ועל ידי עושרן של או"ה הם מוכרחים לתת מחצית השקל מטבע גדולה יותר ולפי תוקף עניים שפרוטה היה נחשב דבר חשוב כמו שנתבאר לקמן מהריבית שמאי ודאי תוספת זה לשקול דרכונות היה רב מאוד בערכם, אבל ישראל ודאי נתנו הכל בלב טוב מאד כי אין בלב ישראל תרעומת על השם יתברך כי עצם לבן דבוק בו יתברך, ועל ידי כך זכו אחר כך לעושר רב במשאמרו ז"ל (סוכה נ"א:) דבית הורדס היה יפה משל שהמלך ע וכן אמרו (ראש השנה כ"ד:) על המנורה העשירו עשאוה וכו' חזרו והעשירו וכו'. וזה על דרך המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות פ"ד) וזה נקרא סופו שהוא נמשך על ידו. ועל דרך שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ':) וההתחלה הוא שלא לשמה וכמה שכתוב בפסחים (ס"ח): מתחלה כי עביד אינש אדעתא דנפשי' ומזה נמשך העושר למשמאילים. וע"כ באמת מגיע לשיראל עשירות מיד. רק לפי שישראל שבאותו דור קבלוה מאהבה והתחילו במדריגת ימין המנוגב מכל טוב רק אחר כך בתורת כל שכן מגיע העושר ע"כ היה להיפך. כי מצד הפנימיות דישראל יאי עניותא בעולם הזה וכמה שכתוב (נדרים ל"א.) במשה רבינו עליו השלום דהעשרי מפסולתן של לוחות דהעושר בא מצד הפסולת דהיינו מצד המשמאלים ומשה רבינו עליו השלום הוא שורש המיימינים, כידוע דמשה מלגאו יעקב מלבר (תיקו"ז י"ג) שהוא שורש הפנימיות דישראל :
21
כ״בוע"כ כשנפל על חודש שמת משה רבינו עליו השלום שמח אותו רשע, כי כל טענתו לא היה (רק) מצד הפנימיות וחשב דמיתת משה מורה שאין שם עוד פנימיות חס ושלום ולא ידע דבאותו חודש נולד ונתגלה ענין המתגלה על ידו בכך נשאר קבוע וקיים בישראל . כי יום הלידה מורה שאותו יום מוכן להתגלות אותו דבר ואם היה מת ביום אחר היה נראה דאותו יום מוכן חס ושלום לאבידת כח ההוא, ובאמת אותו כח שכבר נתגלה אינו נאבד עוד ואדרבא מיתתו הוא קביעות הכח וכמה שכתוב ז"ל (במדבר רבה פי"ד) על פסוק כדרבונות נטועים אימתי דברי חכמים כדרבונות בזמן שבעליהם נאספים מהם דאז נעשה כדרבן הזה הקבוע וקיים וע"כ הוא באותו יום המוכן להתגלות אותו כח ונמצא אדרבא חודש זה מוכן להתגלות הפנימיות. וכמו שראיתי לפרש והלבש אותך מחצלות דמלת מחצלות מורה חילוץ ופישוט הלבוש רק דכך הם מעשה המצות אף דהם גם כן רק לבוש מכל מקום הוא לבוש כזה שהוא פושט הלבוש ומורה הפנימיות וע"כ נקראים לבושי הקדושה מחצלות. וכן חודש אדר הנברא באות ק' שהוא כקופא דאזיל בתר בר נש הוא כענין לבוש, וכן אדר מלשון אדרת שער שהיה לבוש הנביאים והיו לובשים אותו גם למען כחש, כי בלבוש אפשר להתדמות כקוף לפני בני אדם אבל העצם אי אפשר להתדמות כלל, אבל לבוש של בני ישראל הוא לבוש המורה על העצם כי באותו חודש נולד משה רבינו עליו השלום ונתגלה הפנימיות שבישראל שהוא שורש שבט לוי המורה על פנימיות דבוקם בהשם יתברך כנזכר למעלה, והתגלות זה הוא בניסן לגמרי ובאדר הוא רק ההולדה לזה כי עם ידי גילוי קדושת ישראל בלבוש זה מעיד על הפנימיות, וזהו על ידי ההתחברות שיש אצלם ללבוש עם הפנימיות, וזהו שורש כח נפתלי המורה חיבור וניסן הוא ראש לחדשים ולסדר זמנים שהזמנים כולם דישראל שמונין ללבנה דלית לה מגרמה כלום הכל נמשך מהפנימיות שהוא מהשם יתברך, והאחרית הוא אדר שהוא בתכלית הריחוק ממהתחלה ובו הוא העיבור להשוות לשנת החמה כי צריך שיהיה אביב של תקופה גם כן, דהגם דישראל מונין ללבנה אינו ללבנה לבד רק שהם משוים חדשי הלבנה עם שנת החמה, מה או"ה מונין לחמה לבד שהם סבורים כחם ועוצם ידם עשה להם החיל מה ישראל מכירים שחסירים ומקבלים מהשם יתברך זהו צירוף לבנה עם החמה. ועל ידי זה ישראל זוכים גם כן לשפע עולם הזה של או"ה גם כן דמאחר שמכירים שהכל של השם יתברך אחר ברכה הארץ נתן לבני אדם ומונין לחמה גם כן, והחמה משפעת כל מיני עושר כמה שכתוב בזוהר דזהב וכל אבנים טובות על ידי השפעת החמה וכן ממגד תבואות שמש:
22
כ״גועיקר חודש אדר הוא ברבוי בני דידגו לרוב דזהו עשירות של ישראל, דכל ענין עשירות הוא ריבוי ענייני עולם הזה ושלמה המלך ע"ה ביקש עושר אל תתן לי, אבל בבנים נאמר (ברכות ו'.) בהדי כבשי דרחמנא למה לי ומצוה לערב אל תנח ידך (יבמות ס"ב:) וגם זה מתאות עולם הזה אבל כולו קדושה אצל ישראל, וזו ההשפעה מצד חבור הלבנה לחמה, ואו"ה דמונין לחמה לבד הם שורש אל אחר דאסתרס ומקבלין שפע עשירות לבד דהוא משפעה שלפי שעה לבד, מה בנים הוא קיום המין וכן קבלתי דחזק זה של השארת בנים קיום מין אינו בשורש או"ה [ונראה דהוא מלשון זוהר (ח"ב ק"ג:) הנזכר דאסתרס וסריס אין לו תאוה] רק בישראל ואגג באותה שעה שהניחו שאול היה כל אנחתו על שאינו מניח אחריו זרע וזה הדאגה בא לו מצד השורש שהיה בו דמבני בניו למדו תורה ברבים כך קבלתי, וע"כ רק בהמן נאמר דהתפאר וכבוד עושרו ורוב בניו שהתפאר בבנים מה אחשורש, והיה להמן ריבוי בנים שזהו היפך הראול לעמלק שכתוב בו תמחה וכן א' בתנחומא [ס"פ תצא] על עמלק סירסו כמה שכתוב כאשר שכלה וגו', ודע"כ נסמך בתורה לוהחזיקה במבושיו כי זה עסק עמלק לסרס כי טענתו הוא על הרבוי דישראל שזה בא מכח התאוה והרע ושרשו בדעת דרע דשם הסירוס דאל אחר, ולישראל נאסר הסירוס לשום בריה כל שבארצם (כמה שכתוב חגיגה י"ד:) וגם לעו"ם אבל לזרע עמלק כפי הנראה משם לא נאסר, כי ישראל מכירים שכל מה שברא השם יתברך הוא הכל לצורך (כמה שכתוב שמו"ר פ"י) ואפילו בע"ח מזיקים ועכו"ם וכדומה שרואה כפי דעתו שאין ראוי כך אין להתחכם נגד השם יתברך שהוא יודע יותר מה שראוי, ועל זה אמרו בהדי כבשי דרחמנא וכו' אף שלפי ראות העין אין זה ראוי נעשות לשם שמים גם כן אין להתחכם נגדו יתברך, וכמה שכתוב אל תהי חכם בעיניך ירא את ד' וסור מרע ופירוש בס"ח על העושה מזוזה בשמאל מצד התחכמותו לעשות לשם שמים נגד ההלכה ע"ש, וזה על דרך שעשה שאול בהשארה מעמלק לזבוח לד' וא"ל הלא חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, פירוש כל החטא שבקסם הוא רק המרי כי כשפים מכחישים פמליא של מעלה (סנהדרין ס"ז.) ויוכל להמשיך לו שפע נגד רצון השם יתברך וזה אין לישראל לעשות, וכן הקסם בידיעת עתידות נאמר תמים תהיה עם ד' וגו' שלא תתחכם לדעת מה שאין רצון השם יתברך להודיעך, ואם ירצה להודיעך יקים לך נביא מאחיך וגו' שתתודע על פי השם יתברך עצמו ולא בדרכים אחרים שזולת רצון השם יתברך, וזהו המרי שרוצה מה שאינו רצון השם יתברך ואעל פסוק שאינו חטא ואדרבא חושב שיהיה לו ידיעה זו ודבר זה שישיג על פסוק הכישוף והקסם לתועלת גדול להשם יתברך מכל מקום החטא הוא המרי שאין לו להתחכם נגד רצון השם יתברך, וכן און ותרפים הפצר הוראת מלת הפצר בלשון הקודש כמו ויפצר בו היינו ריבוי הבקשה עד שהלה מוכרח לעשות רצונו אף שאינו רוצה באמת כך והיא אותיות פרץ המורה על הפרצה וההקנטה, ונאמר בגחזי ויפרץ בו ויקח אף דהלך ליקח הוא לא רצה ליקח יותר ורק שזה היה פתיחה והתחלה שיוכלו לפעול בו על ידי הפרצה והפצרה כי זולת זה אל היה מועיל כל הפצרה, וכפי הנראה מה שכתוב הנה עתה זה באו אלי ב' נערים וגו' אינו דבר שקר כי לא היש לומר לכתבו דברי שקר שלו או עכמה פעמים היש לומר לפרש על דרך שנאמר גבי נביא השקר שהשיבו לנביא האמת [מלכים א' י"ג] כחש לו, אבל כן היה האמת וכמה שכתוב ולקחתי מאתו מאומה שהיה דעתו לקיח רק דבר מועט לפי שבאו ב' נערים וידע דצריכים מאוד רק אלישע מכל מקום מנע לקבל וחשב הוא אף דהאמין באלישע דודאי אינו ראוי לקבל ממנו ואין זה רצון השם יתברך, מכל מקום כיון דנערי הנביאים רעיבים וערומים ויעשה מצוה גדולה להלבישם ולהספיק להם חשב זה כעבירה לשמה, אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון השם יתברך דגם זה מקרא כתוב עת לעשות לד' הפרו תורתיך ואמרו במנחות (צ"ט:) מצינו ביטולה של תורה זהו יסודה וגם זה עצמו תורה, אבל אם יודע שאינו כתורה כההיא דהתם שהרי אלישע גם כן ידע דחקן של נביאים ועם כל זה לא רצה לקבל והוא נביא אמת לד' הרי ידע שאין הוא רצון ד', רק הוא חשב יבוא הישועה לנביאים מכל מקום וחשב כיון דכונתו לשמים מה בכך אם עושה נגד רצון השם יתברך, וכעין מחשבת שאול שא"ל שמוע מזבח טוב וגו' כי אין המצוה אלא כשהיא רצון השם יתברך ואם אינו רצון השם יתברך אינו מצוה כלל ואפילו כונה לשם שמים אם אינו רצון השם יתברך אינו כלום, ורבא נענש בחולין (קל"ג.) על דאטרח למרי' כולי האי (תענית כ"ד:) אף שנענה דזה נקרא הפצר שמפציר כל כך עד שמוכרח כביכול השם יתברך למלאות רצונו, והוא ראה שהתפלל ולא נענה וידע בבירור דהשם יתברך שומע קול תפלתו וכשאין עונה ודאי יודע שאין זה ראוי, אבל הוא ראה שיהיה קידוש השם גדול בדבר לעיני המלך וחשב יבוא הנס מכל מקום ובא בחזקה באזנינו שמענו וכו', והשם יתברך הוצרך לבטל רצונו כביכול נגד רצון רבא על דרך שאיתא (שם כ"ג.) בחוני המעגל שאתה כבן המתחטא לפני אביו ועושה רצונו, אבל מכל מקום היה נזוף על כך כי אין זה ראוי לשיראל, ונזוף פירוש מרוחק מחוץ למחנה שכינה כי זה שלא עשה עדיין דבר מעצמו רק פעל בהפצרה אצל השם יתברך לא קראו הכתוב ולא נמצא על זה לאו מפורש בתורה אבל מכל מקום אין ראוי לקדושים אשר לפני ד' תמיד:
23
כ״דאבל לעשות מעצמו נגד משפט התורה או רצון השם יתברך זה נחלת הגוים, וזה כל שורש ראשית גוים דעמלק שהוא בשורש אחד עם בלעם שהוא הדעת דרע נגד משה רבינו עליו השלום וכידוע, ובלעם נתנבא במעלת ישראל ועכל זה אמר הנה אנכי הולך ויעץ להכשילם וכן רצה לקללם אף דישע שאינו רצון השם יתברך חישב לעשות ולפעול נגד רצון תחלה בהפצרה על ידי קרבנות שגם השם יתברך יתרצה לזה וכך דרכו של יצר הרע הולך ממדריגה למדריגה היום אומר לו עשה כך ולמחר וכו' (שבת ק"ה:) ואחר כך יעץ במעשה להכשילם שחשב שעל ידי זה חס ושלום יופר עצת השם יתברך הדבוק בישראל ועכל אחד דשב ממדריגת נביא לקסם כי זהו חטאת קסם דנוכר, וכן עמלק אף דשמעו עמים ירגזון וגם עמלק שמע וידע מעלת ישראל וכמו שהמשילו חז"ל (תנחומא תצא) ליורה רותחת ובא וקפץ בתוכה אף דידע דרותחת, ובא בכשפים כמו שאמרו ז"ל (יל"ר בשלח) היינו להכחיש פמליא של מעלה ולעשות נגד רצון השם יתברך, וע"כ חז"ל (ריש חלק) מנו גיחזי באותן שאין להם חלק לעולם הבא בשביל דבר קטן כזה, אבל באמת זה דבר גדול להיות יציאה מכללות ישראל חס ושלום כמו שהשווהו חז"ל עם אותו האיש בחלק ובסוטה, (מ"ז.) ואמרו בספ"ב דברכות ולא תהא סיעתינו וכו' שיצא ממנו וכו' שזה נקרא יציאה ממחנה ישראל, והלך ממדריגה למדריגה דתחלה חשב שכונתו לשם שמים ושגם השם יתברך כביכול יוכרח להסכים על ידו, והיום אומר לו וכו' עד שעל ידי זה בא לויפרץ בו ויקח מה שלא היה לו עוד כונה לשם שמים בו כלל רק על ידי הפצרת נעמן פעל אצלו לעשות נגד רצונו כמו שחשב שיפעול הפצרתו אצל השם יתברך, ובאמת אצל השם יתברך לא היה הפצרה כלל שהרי לא המתין עד שידע שהשם יתברך מסכים על ידו רק עשה מעשה תיכף, אלא דהוא לפי שהיה שורשו מישראל היה זה מצד כונה לשם שמים, אבל מכל מקום זה שורש הרע והוא שורש עמלק שחושב להכחיש ולעשות נגד רצון השם יתברך, ולפי ששאול השיג דמזרע אגג ילמדו תורה ברבים הלך בשיטתו כיון דכוונתו לשם שמים יוכל לעבור רצון השם יתברך וזהו השורש של עמלק שנקלט בישראל כשעושה זה לשם שמים וע"כ השאיר לאגג כדי שיצאו ממנו בני בניו שילמדו תורה ולמיטב הצאן לקרבנות, ושמואל הוכיחו רק ומה קול הצאן ותעט אל השלל ולא זכר מאגג, כי באמת באגג הסכים השם יתברך על ידו שיהיה חי עד בא שמואל שהרי נתעברה אז אשה ממנו ויצא ממנו המן וכמו שאמרו ז"ל במגילה (י"ג.) מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני דלא קטלי' לאגג ונפיק מיני' המן, ואף דנענש על זה מכל מקום כיון שסייע השם יתברך בעיבור ולידה שיארע זה טרם בוא שמואל דזה לא היה על ידי שאול, אף דהגרם היה ששאול השאירו מכל מקום כיון דהסכים השם יתברך על ידו אין זה אלא בגדר הפצר, וע"כ בתוכחתו זכר גם זה דהפצר אבל לא בא בפירוש אלא בטענת המרי שהוא על השלל שהחרימו אחר כך ולא הניח להקריב ולא נשלמו מעשיו ולא היה רצון השם יתברך כלל לזה, ולכך על ידי זה איבד המלכות ואין זה נקרא אצלו יציאה חס ושלום כמו אצל גחזי דשם בא על ידי זה גם כן לעשות על ידי ההפצרה ולעבור מה שלא היה כונתו לשם שמים גם כן, וזה כי היה זה אצלו על ידי יציאה מקדושת ישראל והיה אתחלתא דיציאה בזה, אבל אצל שאול היה זה, רק דבר הנגרם על ידי הצלת אגג שהרגיש קליטת כחו בקדושה וכח אגג הוא שפעל בו זה, והוא כמו כל חטאי ישראל הנמשכים מצד הקוצים המקיפים השושנה וזה כח עמלק גם כן שמכניס חס ושלום כחו הרע בלבות ישראל, וכמו שאמרו ז"ל [בתנחומא תצא] דבעמלק נאמר ולא ירא אלקים והרי בלשון הכתוב מוסב על ישראל, רק הכונה דזכור אשר עשה וגו' היינו דזהו מה שעשה לך שאתה עיף ויגע ולא ירא אלקים שהכניס כחו בך כי זהו כח עשו ועל ידו ויזנב כל הנחשלים אחריך, ואמרו ז"ל שם שבטו של דן שהענן פולטן כמו שנתבאר לקמן כי בשבט זה הוא ענין יציאה ליציאה ממחנה ישראל ובזה הוא אחיזת עמלק ובאמת אצל ישראל הכל אחד ועל ידי זה יוכל להכניס הכח בישראל בדרך שב ואל תעשה עכמה פעמים להיות עיף ויגע וגו', אף שידעו שצריך להזדרז למצות השם יתברך ועבודתו מכל מקום על ידי עייפות ויגיעה הוא יושב בטל ומתעצל והוא היפך ירא אלקים שהוא הגבור שאינו עיף, ועייפות זה הוא שורש של עמלק הנמצא גם בישראל כל זמן שלא נמחה זרעו מן העולם, ובעת מלחמת אגג אף דנצחו העוסק עם מטונף מתטנף, אבל שאול היה בחיר ד' ואמרו ז"ל (יומא כ"ב:) כבן שנה שאין בו חטא דכל מעשיו לשם שמים לגמרי והשיג מה שיולקט ממנו בישראל, ועל ידי השגה זו שהיה לו על הקליטה היה לו שייכות לענין הקליטה ונקלט בו גם כן ענין זה לעבור רצון השם יתברך, אבל רק לשם שמים להקריב קרבנות ולא שיבוא על ידי זה ליציאה לגמרי חס ושלום ולא נענש רק מהמלוכה כי המלך הוא כולל הכנסימן שזהו מדת המלכות, ודוד מלך ישראל שרשו במדת המלכות ומלכותו כירח יכון עולם כידוע ממה שכתוב (ראש השנה כ"ה.) ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, דהוא נמשל ללבנה דלית לה מגרמה כלום וע"כ קרי לנפשי' עני שאין לו רק מה שהשם יתברך נותן לו ואין יכול לעשות דבר נגד רצון השם יתברך כלל, וזהו שורש מדת המלכות דמצד הזה אי אפשר לו כלל לבקש לעשות דבר שאינו רצון השם יתברך:
24
כ״הוהוא שורש כלל כנסת ישראל המונין ללבנה ואין דומין לאו"ה המונין לחמה שחושבין שיש להם כח מעצמם ולעשות דבר נגד רצון השם יתברך, ודוד המלך ע ביחוד שהוא מדת המלכות דישראל קרי לנפשיה עני ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א.) שלא ידע להתחכם כלל נגד השם יתברך, וע"כ בשביל אותה מעשה איבד שאול מלכותו שזה היפך ענין המלכות ואף דכונתו לשם שמים, וזהו שקראו לשון תשלומין ומה שילם לי ימיני (מגילה י"ב:) ודקדק מהרש"א בחא"ג מה תשלומין הוא ע"ש, ובאמת מצינו תשלומין קודם המעשה גבי אליאב דאמרו ז"ל (פסחים ס"ו:) דמאסו ד' ממלך משום ויחר אף אליהב בדוד אף דזה היה אחר כך, והיינו דהשורש כבר היה, והנה שורש זה של עשיי' לשם שמים נגד רצון השם יתברך הוא בזרעא דרחל שטנו של עשו כי יש להם גם כן כח הגבורה הקשה שמשתמשים הכל לשם שמים להיות גבור הכובש יצרו, ומצד הזה באים גם כן לחשוב כח זה דכחי ועוצם ידי עשה לי שהוא ראשית גוים לעשות גם כן לשם שמים, ובאמת נמצא גם כח זה ביהודה אף דדוד המלך ע הוא ממש להיפך זה ובאותה מעשה דבת שבע נאמר למען תצדק בדברך וגו' שהיה יכול לנצח היצר רק לא רצה להיות עבדא דזכי למרי, (כמה שכתוב סנהדרין ק"ז.) ואף שנענש על זה זהו כשידע מפורש דברי השם יתברך באותו ענין בפרט ואדרבא דבר זה היה נגד התורה שהרי היה ראוי לו יותר לשמור מצות התורה שהוא גם כן מצות השם יתברך ושלא לעבור, אבל חשב דהמלך ע לדחות דבור הכללי שבתורה שאפשר להתקיים על ידי אחרים ולא יתבטל אותו דבור פרטי של השם יתברך שדיבר עמו, ומכל מקום נענש על זה כי באמת רצון השם יתברך שינצחוהו בכהאי גוונא ועל דרך שנאמר בב"מ [נ"ט ב'] לא בשמים הוא והקב"ה חייך נצחוני בני, וכן בהפועלים (פ"ו.) נחלקו מתיבתא דרקיע עם הקב"ה שענייני התורה מסורים לבני ישראל ואף זה בכלל ענייני התורה שאין לו לעבור על דברי תורה, והרי זה על דרך שנאמר בס"פ (ב' דחגיגה) גבי אחר דכל מה שאומר בעל הבית עשה חוץ מצא שאין מכל מקום לשמוע להשם יתברך הנועל בפניו דרכי התשובה, הכי נמי אין לו לשמוע לעבור על דברי תורה אם לא כשיאמר נביא להוראת שעה שהוא לצורך כבוד שמים ושרצון השם יתברך כן, אבל זה שלא אמר לו השם יתברך שרצונו כן כלל רק אמר לו לא מנסית (סנהדרין שם) עדיף מהא דאחר, אבל באמת עיקר ענין עת לעשות לד' הפרו תורתך הוא דרגא דדוד המלך ע וכידוע מהזוהר דעת מורה מדת מלכות דבה כל עתים, וזה כל ענין דהמלך ע להביט על הראוי כפי אותו עת הפרטי וענין הפרטי ולדחות מפני זה כללי דברי תורה וע"כ עשה באותו מעשה כן ולא השגיח בכללי דברי תורה, ועל דרך שנאמר גם כן בפרק חלק (שם) על פסוק ודוד בא עד הראש וכו' מוטב וכו' אף דע"ז הוא החמורה בכל עבירות ויש בה גם כן צד חילול השם מלך שכמותך וכו' מכל מקום חשב לדחות כל זה בשביל שלא יחשבו בני אדם תלונות על השם יתברך, וגם בענין שמעי היה כן אף דמורד במלך חייב מיתה על פי דין והרי קיימא לן קדושין [ל"ב ב'] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואם כן מה השיב הלא ידעתי וגו' אדרבא היא הנותנת לחייבו ומה בכך דהוא בשמחה ואינו רוצה להורגו הלא אינו רשאי למחול על כבודו. ואולי למאן דאמר (הובא בפר"ד) דאותן חדשים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בסעירה כהדיוט אם כן לא היה לו אז כלל דין מורד במלכות וזה שאמר כי היום אני מלך ולא מקודם, אך למאן דפליג על זה קשה, ועוד שהרי ציוה שלמה עליו וזכר לו מהשבועה משמע שלולי השבועה היה ממיתו, ונראה דאף למאן דאמר דמתכפר כהדיוט היינו דבאותה שעה היש לומר דין הדיוט אבל אחר שחזר למלכותו ונתחרטו ישראל על מה שהמליכו אבשלום היה לו דין מלך למפרע, ודומה לרשע שעשה תשובה דמקודם היה רשע גמור ומכל מקום אחר התשובה דנעשו זדונות כזכיות חשבינן לי' למפרע כאלו לא חטא מעולם, והארכתי מזה בתשובה בענין זיקת יבם מומר גם לענין הדין דלדעתי גם לפי דעת הגאונים דיבם מומר אינו זוקק היינו באותו שעה בעודו מומר אבל כששב ומתכפר למפרע או זוקק ליבום למפרע גם כן ולא משעה ששב לבד יעוש"ב, וכן בריחת דוד מפני אבשלום שהיה לעונש חטאו כל זמן שלא נתכפר לגמרי בשעת מעשה לא היה לו דין מלך מצד שהעונש מהשמים להעבירו ממלכותו, וע"כ השיב תחלה בשעת מעשה שלא להמיתו משום דה' אמר לו קלל שגם זה מן השמים לענשו וגם מצד ישראל שהעבירוהו, אף דהיה זה חטא להם להעביר משיח ד' ממלכותו מכל מקום כיון דהעבירוהו יש לומר שלא היה לו דין מלך, אבל אחר שהחזירוהו ונתחרטו על הראשונות למפרע ונתכפר חטאם וכן חטא דוד להיות כאלו לא חטא הוה לי' למפרע מלך, וע"כ לא השיב עוד אחר כך ד' אמר לו כו' רק השיב כאלו בידו למחול וזה נגד דברי תורה:
25
כ״ואבל באמת הוא ראה שלשלת גדולה של מרדכי יוצא ממנו והרי לוט ניצול בזכות דוד ואפילו במצרי אמרו ז"ל (שמ"ר פ"א) ויפן כה וכה ראה שאין עתיד לצאת ממנו (וכו') ואעל פסוק שהוא חייב מיתה בדין כמה שכתוב בפרק ד"מ (נ"ח:) וכן אמרו בסוטה (מ"ו:) גבי אלישע לנערים וירא ראה וכו', ומיהו חייב מיתה בדין ודאי אין חוששין למה שעתיד לצאת ממנו ואפילו יאמר נביא אמת שעתיד לצאת ממנו צדיקים גדולים הרבה אין פוטרים אותו ממיתת בית דין כלל על זה, כי משפטי התורה נמסרו לבני אדם הראוים לעינים ודנין כפי מה שהוא ואין משגיחין בעתידות, (עיין בתוספות יבמות ל"ה:) ורק בדיני שמים השם יתברך מטה כלפי חסד בשביל העתיד וגבי משה רבינו עליו השלום אמרו ז (שמו"ר שם) שהרגו בשם המפורש, ובכהאי גוונא שרוצה להרגו בידי שמים היה צריך לראות שאין עתיד וכו' דזולת זה אין משפט שמים להרגו, אבל בשמעי דהיה מורד במלכות וחייב מיתה בדין לא היה מועיל זה דעתיד רק דהמלך ע דחה דברי תורה זה משום עת לעשות, וע"כ אמרו (מגילה י"ב:) מה עשה לי יהודי דאין להתחכם על דברי תורה דאלו לא נולד מרדכי היה טוב יותר לכנ"י באותה שעה טרם הנס, ואף דבאמת כשנאבד המן הרי אדרבא הכל היה לטובה ויפה עשה דהמלך ע וכן אחר שנאבדו כל זרע המן ובאו אותן בני בניו שלמדו תורה ודאי יפה עשה שאול גם כן וע"כ לא אמר לו שמואל החטא מאגג רק מהצאן ובקר וכן לא נזכר בקרא כלל חטא על דור שהחיה שמעי אז, רק כנסת ישראל שבאותו דור טרם הנס צווחי על זה מה עשה וכו' על ידי שורש עת וגו' הפרו תורתך הקבוע בו, ומה שילם וכו' כי עם ידי שורש זה של יהודה הנטוע גם כן בכל ישראל שכולם נקראו על שמו (בראשית רבה פצ"ח) זה גרם לימיני להפר גם כן ציווי פרטי של השם יתברך גם כן מטעם כונה לשם שמים ועת לעשות, וזה נקרא שילם ותשלומין כמה שכתוב כי אין זה בעצם דישראל כלל רק הוא נמשך דרך שילום, ולפי שעל ידי דוד שהוא שורש כנסת ישראל נגרם לידת מרדכי דאיקני בהמן, והם חשבו אז זה לחטא חשבו גם כן דהגיע הגמול מדה כנגד מדה גם כן על ידי ימיני עצמו שהטיב לו במה שהניח לשמים ומה שהניח שאול לאגג מאותו הטעם עצמו בשביל שראה העתיד לצאת ממנו, ועל ידי זה נפק המן דציער לישראל והיה הגמול טרם החטא כי אין העונש מ"ה רק הוא תשלום הנמשך מעצמו, ושפיר יוצדק גם קודם המעשה דמכל מקום ישנו לשורש דבר זה בהם וכמו שנתבאר לקמן [ויש לפרש גם כן שילם לשון השלים וגמר ואף דבמעשה שאול ודוד דשאול קדם מכל מקום בעניינא דמרדכי והמן קדם הא דמרדכי לא יכרע לעורר קנאת המן וכן במגילה נזכר מקודם סיפור מרדכי ואחר כך סיפור המן]:
26
כ״זוהם אז ראו דהכל עונש אותו מעשה דהפרו תורה, ובאמת כל כונתם לעשות לד' אבל לפי שהנגלה לא כן היה להמן טענה, וכן ישראל שבאותו דור שהשתחוו לצלם ודאי לבם בשעת השתחוי' היה לשמים ולא עשו אלא לפנים וחשבו תחלה דאין רע בזה. אבל אחר כך כשראו הגזירה הבינו דאין רצון השם יתברך כך ואז חשבו דדבר זה בא להם משורש ענין שאול ודוד שגם הם עשו כן דברים שלא מפי התורה רק לפי שכונתם לשמים, וע"כ אמרו מה עשה וכו' אבל באמת ד' יראה ללבב ובשביל נגלה של המעשה בא העונש גם כן עדבר זה אלא לפנים, ועל האמת נהפוך הוא וע"כ בא על ידי המן דשורש עמלק גם כן כולו אינו אלא לפנים כי כל שורש עשו פושט טלפיים, וידוע מה שכתוב בויקרא רבה (שמיני) דד' מינים גמל שפן ארנבת וחזיר נגד ד' מלכיות, והחזיר נגד עשו דפושט טלפיים במעשה אבל הפנימיות כולו רע והוא גרה לא יגר לשון עתיד, כי הפנימיות אינו מתגלה אלא לעתיד כאשר השם יתברך הגלהו כמה שכתוב איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו דהאדם אשר יראה לעינים איננו מכיר בו עד שהשם יתברך מגלה מצפוני לבו לעין כל, אבל ג' מלכיות הראשונות מעלי גרה ודרשו בויקרא רבה [ס"פ שמיני] שמקלסית להקב"ה ושמגדלות צדיקים, היינו דקילוסו יתברך עולה גם מן הרשעים כמה שכתוב בעירובין (י"ט.) וע"כ אמרו (ע"ז ג' :) כולם גרים גרורים לעתיד לבוא חוץ מאדום דכתיב ולא יהיה שריד לבית עשו כי אין קילוס עולה מהם כלל כי שורשם ברע הגמור, וע"כ הם עיקר שונאי ישראל אף הצדיקים שהם מכירים שהם צדיקים מכל מקום שונאים כי שורש עשו הוא יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, מה הם מגדלים צדיקים כשמכירים שזה צדיק ושהשם יתברך רוצה בו, וטומאתם הוא בטלפיים היינו במעשה דכל אומה יש לה שורש מעשה מיוחדת ברע שאין יכולה ליפרד ממנו כלל, וכמה שכתוב (ספרי פרשת ברכה) דהחזיר התורה על כל אומה ולשון ועשו אמר מה כתיב בה לא תרצח וישמעאל לא תנאף וכן כולם יש לכל אחת דבר שאי אפשר לו למנוע מזה כלל, מה שאין כן ישראל שרשם אינו כפוף ושקוע בשום דבר שלא יוכל ליבדל ממנו כי שרשם נמשך אחר השם יתברך, דע"כ הקדימו נעשה לנשמע דהם מוכנים לעשות כל מה שיצוה השם יתברך ואו,ה קרו להו על זה עמא פזיזא וכו' אי מציתו קבליתו וכו' כמה שכתוב בפרק רבי עקיבא (פ"ח.) כי חשבו שגם הם כמוהם דיש דברים דלא מציתו ובאמת אצל ישראל לא שייך לא מציתו כלל, והשיבו אנן דסגינן בתמימותא וכו' כי מה שהחזיר השם יתברך התורה על כל האומות אם אין להם שייכות לא היש לומר להחזיר עליהם כלל, אבל הרי בידם להתגייר ומקבלים גרים מכל האומות הרי יש בידם גם כן לשנות עצמם רק כשמתגיירים להיות בשם ישראל יכנו, אבל מצד עצמם אינו כן ומכל מקום כיון שבידם להתגייר הרי בידם לכוף כחם גם כן, אבל יש בכל אומה השורש דעמלק הנקרא ראשית גוים שממנו יניקת שורש כחם, ועמלק הוא תכלית פשיטת הטלפיים שאינו כפוף גם כן תחת שום כח כלל אבל מכל מקום אינו כופף כחותיו להשם יתברך כי הוא הדעת דרע, וידוע דדעת הוא המחבר חכמה ובינה חכמה הוא מה שלמד מזולת או מושכלות ראשונות, וחכמת ישראל הוא מה שמקבלים מהשם יתברך, ובינה הוא מה שמתבונן מעצמו ודעת דקדושה הוא רוח הקודש כדפירוש רש [פרשת תשא] היינו שמחבר בינתו עם חכמתו של השם יתברך ויודע ומכיר שהכל מהשם יתברך וזהו רוח הקודש וכמה שכתוב הרמב"ן [בבא בתרא י"ב א'] ועל ידי דעת זה שבמוחו ולבו ממילא גורם דכל מעשים החיצונים גם כן נמשכים מאמיתות רצון השם יתברך, וזהו משה מלגאו יעקב מלבר (תיקו"ז י"ג) החיצונות הוא מדת אמת ליעקב דכל נגלהו הוא שפת אמת תכון לעד, ויעקב איש תם ותמימות הוא היפך החכמה והיינו שאין לו חכמה מצד עצמו כלל כי מכיר דהכל מהשם יתברך וסגי' בתמימותא שלא לחקור אחריו יתברך כלל, כי הלא אנו מכירין שאין לנו מצידנו שום כח ושום חיות כלל ומאן דיהיב חיי יהיב כח וחכמה וכל השייך לכחות הנפש, אבל דעת דרע הוא שאין מחבר התבוננות עצמו עם חכמת השם יתברך דע"כ אסתרס ולא עביד פירין שהרי אינו מחבר חכמה ובינה כלל רק אדרבא חושב בינתו לדבר נפרד ומתחכם נגד השם יתברך, וזהו שורש וראשית גוים מלגאו ועל ידי זה נמשך כל ע' אומות מלבר שהם ע' כחות שונים ונפרדים הנמשכים מצד חכמת עצמם בלא הכרה שהכל מהשם יתברך, ומספר ע' הוא מצד ההתפשטות במעשה כידוע דכל דבר כלול מי' ג' ראשונות וז' תחתונות ג' ראשונות הם חכמה בינה דעת שבמחשבה וז' תחתונות במעשה וכל אחת כלול מי' הרי ע'. וז' עממין דארץ ישראל הם גם כן כלל ז' אלו שכבשום ישראל מארצם שבהם אין שורש זה וכידוע רמיזתם, וד' מלכיות המושלות הם כלל ד' ספירות חסד גבורה תפארת מלכות דרע וע"כ נקרא אדום בכל מקום סתם מלכות הרשעה, כי הוא שורש מלכות דרע דאמרו ז"ל (קה"ר פ"א) שעתיד להחזיר מלכות לבעלי' ושורש מדת מלכות הוא ממשלה ותוקף כח, וזהו שורש עשו תקיפא ואימתני ועל חרבו יחיה חרב מורה גבורה וכח, ומלכות קדישא דישראל הם מכירים ביותר שאין להם שום כח רק מהשם יתברך, וכמה שכתוב בפרק אין עומדין (לא דמי:) מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף לפי שמצד מלכותו היה נראה מושל ובעל כח ע"כ בתפלה שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים כופף עצמו לגמרי ואין מראה שום זקיפה כלל.
27
כ״חומכל מקום שורש עת לעשות הפרו תורתך הוא במלכי ישראל שאול ודוד כמו שנתבאר לקמן שמכל מקום דבר זה נמשך משורש המלכות, והוא על דרך הקב"ה גוזר וצדיק מבטל (מ"ק ט"ז) שהובטח בו דהמלך ע ביחוד לי דבר צור ישראל מושל וגו', ונאמר בעטרה שעטרה לו אמו לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שי"ר פ"ג) שזהו מדריגת צדיק מבטל זהו בעטרה שעטרה מדת המלכות, אבל אשת חיל היא עטרת בעלה ובעלה מתעטר בה וזהו כל מעלתה וממשלתה, מה מלכות דאו"ה הוא נפרד מהשם יתברך וזהו שורש עשו שממנו יצא עמלק שהוא כח זה להיות כח נפרד דממנו כח הרציחה דעשו שעיקרו בפנימיות, כמה שכתוב במדרש (ויקרא רבה פי"ג) דמלכות זו מצעת הבימה וכו' דמראה כאלו אדרבא הוא דן לשופכי דמים ורציחה וכל מה שהם הורגים ורוצחים הוא הכל בדין וכך ראוי למלך, וכמה שכתוב (בראשית רבה פס"ג) גם כן בדוד המלך ע אדמוני רק עם יפה עינים שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין ואף הם רוצים לדמות עצמם כן, רק החילוק שהוא נמלך בסנהדרין דהיינו חכמת התורה והם דנים עפ"ה נימוסיהם שהוא חכמה אנושית וחושבים חכמתם לחכמה. וע"כ נאמר והאבדתי חכמים ואדום כידוע דמלכות הוא שורש לחכמה אנושית שהיא חכמה תתאה חכמת שלמה מלך ישראל אבל אצלו היה חכמתו ברוח הקודש וד' נתן חכמה לשלמה, ואף אצל או"ה יש גוון חכמה וכמה שכתוב (איכ"ר פ"ב) יש חכמה באדום תאמין אבל כאשר נחפשו עשו אז ממילא אבדה חכמתו גם כן כי כל חכמתם הוא היפך תמימות דעיקב שהוא נקרא על האמת סוף בוגדים ועקשות לא חכמה, ואצל כל מלכות המושלת על ישראל היה תוקף חכמה כמו חכמת מצרים בזמן שהיו ישראל תחת ידם, ובימי נבוכדנצר היה עיקר חכמה בכשדים ואחר כך שנכבשו תחת פרס היה מסתמא אצלם כל חכמת אומות העולם וכמה שכתוב ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כי כן וגו', וזהו שורש חכמת האומות הקדמונים באצטגנינות וידיעת העתים דע"כ אמרו ז"ל (שבת ע"ה.) איזה חכמה ובינה שלעיני העמים זה חישוב תקופות ומזלות, ואחר כך בימי יון התחילה חכמת יונית ואריסטו היה בימי אלכסנדר מוקדן ראש מלכות יון שאז התחילה החכמה אצלם, וכל חכמות אלו הם הכל לימודים של חכמה בידיעות לבד אבל חכמת אדום הוא בנימוסים ובמעשים, וענין חכמת אומות העולם שהכתוב וחז"ל קראום חכמה ותיקנו ברכה שחלק מחכמתו לבשר ודם ודאי יש בו ענין חכמה באמת, וכן אמרו (מגילה ט"ז.) כל האומר דבר חכמה אפילו באו"ה נקרא חכם שנאמר ויאמרו לו חכמיו וגו' דלולי כן לא קראן הכתוב חכמיו, וע"כ כל חכמת עשו בפשיטות טלפיים שמראה סימן טהרה וחכמת אותן מלכיות בידיעת פנימיות שאין להם פשיטת טלפיים במעשה, ואמר אצל כל אחד לשון אחר בגמל אמר פרסה איננו מפריס לשון הוה כי כולו רע מתחלה ועד סוף דהתחלתו נמרוד שהמריד כל העולם כולו וסופו נבוכדנצר וזרעו זרע מרעים, ובארנבת אמר פרסה לא הפריסה כי סזוהר אמרו על חכמייון דאינון קריבין לאורחי מהימנותא ומובא בריקנטי, ובפסיקתא דפרה אמרו אשר אין בה מום זו יון ע"ש, והם שהתחילו לתרגם התורה יונית ללשונם שבהם מיוחס מאלכסנדר מוקדן התחלת טענת האומות אנו ישראל, וע"כ היה אז התחלת תורה שבעל פה שהוא התגלות המסטורין שלו ללבות בני ישראל, וע"כ אחר כך נתחברו יון ואדום יחד כי גם ביון יש קצת פשיטות טלפים בהווה אלא שאין שרשו כן, כי עשו שורשו באמת מיצחק ורבקה וע"כ פשיטות טלפיים שבגופו הוא פשיטת טלפיים גמור וכך שורשו להיות פושט טלפיים לרמות בזה יצחק אביו, מה יון הם רק מתדמים בפשיטות טלפיים אבל שרשם אין כן וע"כ אמר לא הפריסה לשון עבר היינו מצד שרשם, ובשפן אמר ופרסה לא יפרוס לשון עתיד כי במדרש ובפסיקתא דפרה אמרו תמימה זו פרס תמימים היו שאין בידם וכו', וכן בברכות [ח' ב'] ספרו מצניעותם וסמכו לזה למקודשי אלו פרסיים המקודשים ומזומנים לגיהנם, כי באמת צניעות מעלה גדולה ואין קרוי צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא (ברכות ס"ב.) היינו דברים שדרכן לעשותן בהצנע ואין רואה הוא צנוע גם כן זהו תכלית הצניעות, ונאמר את צנועים חכמה כי זהו תכלית המבוקש במעשה ומה ד' דורש וגו' והצנע לכת עם אלקיך ועל ידי שלימות המעשה נמשך החכמה שהוא תחלת התגלות השתלשלות שלימות המעשה כידוע, אבל צניעות זה שהישראל הוא עם אלקיך דייקא מה באו"ה שלא יחשוב שגם כן צניעותם הוא מעלה גדולה ואינו כן דבאמת הם מזומנים ומקודשים לגיהנם על ידי זה, וכמו שלעתיד יתגלה מצפוני ופנימיות דעשו כך בחיצונות דפרס גם כן ההתגלות הוא לעתיד על ידי השם יתברך שיוליכם לגיהנם, ולא מצד התגלות הנעלם כעשו רק מצד התגלות הנגלה שגם עכשיו מקודשים ומזומנים לכך:
28
כ״טומצד הזה הוא חיבור אחשורש מלך פרס שבו גם כן שורש מדת צניעות כמו שאמרו ז"ל (מגילה י"ג.) על פסוק בבוקר היא שבה אעל פסוק שהוא מתוך גנותו שהוא כולו זימה וזנות עם המן שגידלו על כל השרים מה שלא נמצא כן במלכות אחרת לגדל זרע עמלק כל כך, כי יש לו חיבור עמו במה ששניהם אין נגלים עתה רק השם יתברך עתיד לגלותם זה במעשה וזה בפנימיות, וזהו מדת הצניעות שהוא ההעלם והיפך הגילוי, וע"כ היה גדולת ותוקף הנס על ידי זרע בנימין כידוע דחז"ל (בראשית רבה פע"א) דרחל ובנימין וזרעו אחזו פלך השתיקה שהוא גם כן הצניעות והעלם וכל אחד (ברכות ס"ב:) בשאול ויסך שעשה עצמו כסוכה ונכנס גדר לפנים מגדר וכו', ויהודה היפך זה אחז פלך ההודיה (בראשית רבה שם) ומיכל בת שאול שחקה על דהמלך ע על שנגלה לעיני וגו' שהוא היפך הצניעות שלמדה בבית אביה. אבל באמת מה שהוא עושה היפך הצניעות הוא לכבוד שמים וע"כ נענשה שלא היה לה ולד כי היא רוצה שישמש בצניעות גם נגד כבוד שמים, וזה צניעות של או"ה וכמה שכתוב באחשורש דכשנכנסה אסתר כעס שחשב דאין זה דרך צניעות אף דהיא לבשתה רוח הקודש וכונתה לשמים, ואל אחר אסתרס וכל כח של או"ה אין לו התפשטות בישראל כי מעלת צניעות דישראל הוא רק כשאין להם צניעות במקום שאין צריך צניעות שלם שמים, וכמה שכתוב (מגילה י':) בתמר בשביל שהיתה צנועה בבית חמיה יצאו ממנה מלכים ונביאים וזה היה בעת שפשטה גדר צניעותה ותשב בפתח עינים רק שכונתה היה לשם שמים, ואז נתברר צניעותה שראויה לידבק בישראל ויהודא ולצאת ממנה מלכים ונביאים ושאינו כצניעות הפרסיים, וכן אסתר שבה שורש הצניעות זרע שאול נתברר צניעותה באותה שעה דלבשתה רוח הקודש (שם י"ד:) ונראה לי דמה שכתוב בעירובין (צ"ו.) דמיכל בת שאול הניחה תפילין היה אחר אותה מעשה שהרגישה בחטאה שנראה שבא לה על ידי חמלת שאול על אגג דהוא סירס לישראל והיה ראוי מדה כנגד מדה שלא להניחו להוליד וכמו שעשה שמואל, ובאגג נתחדש אז חשק ההשארה שהוא חשק דישראל וכמה שכתוב למעלה מפי השמועה ועל ידי זה החשק חמל שאול, ומכל מקום לפי שלמראית העין היה חמלה להרבות זרע עמלק ע"כ היה העונש במיכל בתו שנדבקה במלכות בית דוד ולא היה לה ולד שידבק במלכות, וזה על ידי חטא שאירע לה שהיה למראית העין חטא של אומות העולם דע"כ מגיע עונש זה ועל ידי זה הניחה תפילין שהם אות ההתקשרות של ישראל לאביהם שבשמים על ידי קשר של תפילין. דע"כ וראו כל עמי הארץ וגו' אלו תפילין שבראש (ברכות ו'.) שהם המבדילים בין ישראל לעמים ומראים התקשרות דישראל שאין ניתוק כלל ושאי אפשר להם להיות כעמים כלל באמת] ואעל פסוק שיש אות שבת ואות ברית המורים על הפנימיות והחיצוניות דישראל שאין דומה לעמים כלל, עיקר דיראו ממך הוא על ידי אות דתפילין שהוא המבדיל בין שורש דראשית גוים שהוא העקשות לעשות בזדון לב נגד רצון השם יתברך, היפך זרע יעקב איש תם הנמשכים בתמימות כצאן אחר הרועה ובאמת גם ישראל נקראים עם קשה עורף שהוא היפך התמימיות, אבל אצלם הקשיות רק בעורף שהוא אחורי האדם ולא בפנים המורה פנימיות האדם דבפניהם כל רואיהם יכירום וגו', כמה שכתוב באיכה רבתי דמי אפך לדיהודייא וכמה שכתוב למען תהיה יראת ד' על פניכם לבלתי וגו' ואמרו [נדרים כ' א'] זו הבושה וכל מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו כו', וכמה שכתוב גם כן ביבמות [ע"ט א'] ג' מדות בישראל ביישנים וכו' וזהו נגד יעקב, והבושה ניכרת בפנים כמה שכתוב (ב"מ נ"ח:) אחוורי אפי הלבנת פנים ונאמר בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך כי עונותי וגו', וזה מדת ישראל שיש להם בושה להרים פנים לפני השם יתברך כשחוטאים מה שורש דאו"ה הוא העז איש רשע בפניו, וסתם רשע היינו עשו כמה שכתוב (מגילה ו'.) על פסוק יוחן רשע ועל פסוק אל תתן ד' מאויי רשע ועוד בכמה דוכתי ובאמת אמרו בביצה [כ"ה ב'] ג' עזין ישראל באומות ודע"כ ניתנה לישראל תורה דדתיהם אש שאלמלא וכו' (עיין שם) אבל עזות וקשיות שלהם הוא בעורף:
29
ל׳וזהו יערוף כמטר לקחי שמתיש קשיות שבעורף כי המים מרככים כל דבר קשה, והוא תורה תבלין דיצר הרע שנקרא לב האבן ואם אבן הוא נימוח (סוכה נ"ב:) ולב אבן דאו"ה שרשו כך ואי אפשר לו לימוח כלל מה לב אבן דישראל אעל פסוק שקשה ביותר וכמה שכתוב בהחליל (שם:) דהניח כל האומות ואין מתגרה אלא בישראל וע"כ הם עזים שבאומות, מכל מקום אינו מצד הפנים המורה הפנימיות ואמיתות הרצון שבמעמקי הלב רק מצד האחוריים דשם אין נגלה אלא החיצונית לבד ואי אפשר להכיר הפנימיות אלא בפנים ולא בעורף כלל, והקשיות שלהם הוא רק מצד הנגלה לזולת בלבד אבל הם עצמם פנימיות קשיותם גם כן דבוק בהשם יתברך, ועל זה הוא קשר של תפילין שהוא בעורף דהוא אות על קשיות ערפם דגם כן דבוק בהשם יתברך, וע"כ נשים פטורות מתפילין דנשים דעתן קלות ואין בהם קשיות עורף, ומכל מקום קשר של תפילין הוא נגד מוח הדעת דבו הוא עיקשות דאו"ה יודעים רבונם ומתכוונים למרוד וע"כ אסתרסו במוח הדעת דנאמר בו תמחה, מה ישראל עקשותם הוא למסור נפשם להשם יתברך ועל זה הם כאבן וכאש שמים רבים לא יוכלו לכבות האהבה וגו', ומשם הוא שורש דתורה על ידי משה רבינו עליו השלום כידוע, והאומר יש תורה באו"ה אל תאמן (איכה רבה פ"ב) דלא עשה כן לכל גוי ועכו"ם שלמד תורה ח"מ (כמה שכתוב סנהדרין נ"ט.) כי הם אין להם שייכות לדעת דקדושה כלל, ואם רוצה ליכנס לדעת מבלי שיתגייר רק שיגיע לשורש הדעת דראשית גוים שם נאמר תמחה וח"מ, וע"כ התורה יערוף כמטר שמסיר הקשיות דלב האבן דיצר הרע ומכניס הקשיות דדברי תורההלא כה דברי כאש, דע"כ נמשלה לאש ומים (תענית ז'.) שהיא כמים לכתוב אש דיצר הרע שהוא גם כן אש כמה שכתוב (קידושין פ"א.) חזי דאת נורא וכו' רק שהוא אש זרה ונכבה על ידי מימי התורה והוא כמטר דמוליד גם כן ברקים ורעמים השופכים אש, וזהו ענין הדעת המחבר חכמה ובינה שהם מוחא ולבא ועל הלב נאמר שפכי לבך כמים נוכח פני וגו', דבעמידה פנים בפנים אין להם קשיות ונימוח לב האבן וההכרה דפנים בפנים הוא בלב שבו כח ההרגשה וכל הפעליות האדם והשתנות הניכר בפנים הכל מן הלב שכחותיו הם המורגשות באדם, אבל החכמה שבמוח אינו עושה רושם ניכר בפנים כלל, וזה חכמת החכמים דעדיף מנביא (בבא בתרא י"ב.) היינו שיכול להשיג יותר מהשגת הנביא, וכידוע מהאריז"ל שהגיד עד היכן השגת משה רבינו עליו השלום והשגת כל נביא והוא דיבר בעולמות עליונים יותר כנודע, ולא שהשיג יותר מהם רק שהוא דיבר מצד השגת החכמה ובודאי הם השיגו בחכמה עוד יותר וכל שכן משה רבינו עליו השלום, רק כל זה השגה נעלמת היינו שאינו מורגשת בלב להיות כרואה פנים בפנים מה השגת הנבואה הוא השגה בחדרי הלב כרואה פנים בפנים:
30
ל״אוכשביקש משה רבינו עליו השלום הראיני את כבודך היינו כל מה שאפשר להתגלות להשגת אדם שזהו הנקרא כבוד אלקים הסתר דבר שהוא סודות מעשה מרכבה המתגלים לחכמי הדורות, וכל מה שנודע לתלמיד ותיק ועתיד לחדש בכל דור ודור ועתיד להתגלות הכל נגלה למשה רבינו עליו השלום, (כמה שכתוב ויקרא רבה פכ"ב) אבל התגלות כבוד זה ביקש רק דרך ראיה כי מה שהוא בלב הוא בקנין וזה אי אפשר רק כל אחד כפי דרגא דילי' ועד מקום שורש נשמתו ולא יותר, אבל דרך ראיה יכול לראות גם מרחוק כידוע דזהו החילוק בין חוש המישוש שהוא מכח ההרגשה היוצא מהלב אינו אלא בפגישה ממשיית מה חוש הראיה שבמוח דרואה גם מרחיק, ונאמר לו וראית את אחורי ופני לא יראו ולא אמר לא תראה, דר"ל כי אי אפשר במציאות כלל להשיג דרך ראיה השגה פנים בפנים שהוא השגה מורגשת בלב כי לא יראני האדם וחי, היינו בעודו מלובש בגוף שאז הוא בעל גבול וגדר כפי הגוף המגדירו אי אפשר לו להשיג דרך הרגשה יותר ממה שמוגדר כפי שרשו, ורק אחורי היינו השגה על דרך הרואה מאחוריו שאין בו הרגשת פנים בפנים, וזהו כי ד' אלקיך אש אוכלה שאי אפשר לידבק בו היינו מצד השגת החכמה והראיה שבמוח, רק הדבק במדותיו הוא בכחות הלב והשגה המורגשת הוא רק במדותיו, ועיקר התורה היא דת אש שעיקרה בהשגת החכמה שבמוח רק שעורפת כמטר בלב לפוצץ היצר, וזהו על ידי הדעת המחבר המוח עם הלב שהוא בעורף, וע"כ אמרו ביומא (ס"ו:) אין חכמה לאשה אלא בפלך שנאמר וכל אשר חכמת לב וגו', רצה לומר שחכמת הנשים עיקרה בלב וכמה שכתוב בנידה (מ"ה:) על פסוק ויבן שנתן בינה יתירה באשה שהבינה שבלב הוא באשה יותר והידים הם ענפי הלב כי כל כחות הפעולה נמשכים מהלב וע"כ חכמת אשה הוא רק בפלך רצה לומר בכחות הפעולה, והמלמדה תורה כמלמדה תפלות (סוטה כ'.) כי כשנכנס דברי תורהנכנס ערמומיות בלב כמו שאמרו ז"ל (שם כל אחד:) על פסוק אני חכמה שכנתי ערמה, וע"כ אמרו ופושעים יכשלו בם דברי תורהוכמה שכתוב (שבת פ"ח:) למשמאילים בה סמא דמותא, וע"כ נאמר מימינו אש דת למו דדת אש שהוא השגת החכמה הוא רק מימינו למיימינים בה מסטרא דחסד, ואף על גב דאורייתא מגבורה נפקת ונקראת אש מכל מקום צ"ל מימינו דוקא כי תורה דכתיב בה אמת היא מדת אמת ליעקב המחבר ב' הקצוות, כי מצד הקצוות נמשך פסולת ואש זרה היוצא מהתוכא דדהבא ואש דיצחק להיות על חרבך תחיה חיותו היא סמא דמותא דס"מ, וחיות האמיתי שאין בו פסולת הוא חיבור אשא ומיא וזה היה ביעקב, ובאמהות היה חלוקות לב' לאה ורחל כי באשה אי אפשר להתחבר יחד כי נוקבא הוא סטרא דגבורות כנודע וכמה שכתוב בפ"ב דסוטה (י"ז.) דאש דידה מצרף וקשה יותר, וע"כ באר בזכות מרים (תענית ט'.) מוצא מים הוא מסטרא דידה דאשה יראת ד' היא תתהלל ויראה הוא בלב כמה שכתוב ביומא [ע"ב ב'] על פסוק ולב אין, וממנה יוצא שפע מימי החסדים וכמה שכתוב בכתובות (ס"ז:) דמיקרבא הנייתה, אבל להתחבר לדת אש היה בא לאש זרה ותפלות ר"ל, וע"כ אין שייכות לנשים עם תפילין שהוא המקשר מוח הדעת להשם יתברך כי הם דעתן קלה שאין בהם חיבור החכמה לבינה, ורק מיכל בת שאול כשראתה בעצמה ענין קשיות עורף דאעל פסוק שראתה שהוא לכבוד שמים והיה גלוי לעין כל דפיזוז דהמלך ע אז היה רק לכבוד הארון ועם כל זה ותבז בלבה, וגרם לה זה מה דנשקפה בעד החלוק וידוע מה שכתוב בזוהר (ח"ג קפ"ד:) על וישקף בעד החלון דאבימלך דהוא חלון דחכמתא, וכן בכל מקום השקפה דרך חלון היא השגת חכמה שלא דרך הלב על דרך לבי ראה הרבה חכמה שהוא ראיה גמורה רק השגת המוח זה נקרא דרך חלון, ולפי שהיא בקשה להתבונן בחכמה שאין ראוי לנשים גרם לה חסרון בלב דותבז לו בלבה שחשבה שאינו ראוי מצד החכמה, ובאמת חכמת ישראל הוא רק לבטל עצמן לגמרי להשם יתברך ובשביל כבודו ואין לכמה לאשה, וכשתחפוץ ליינק מחכמה תתאה שהיא חכמת נשים ולהשקיף על ידי זה בעד החלון דחכמתא תמשך על ידי זה לחכמה זרה דאומות העולם שכל חכמתם הוא השקפה בעד החלון לבד כי אצלם לב אין כלל, וע"כ הניחה תפילין המקשר דעת דישראל להשם יתברך דהיינו שחכמה ובינה מחוברים על ידי הדעת המחבר להשם יתברך וגם קשיות ערפם הנראה בהתגלות נגד רצון השם יתברך גם הוא קשור בו יתברך, ולא מיחו בה חכמים כי היה הוראת שעה לה אז:
31
ל״בובמעשה דהמן שבא על ידי ענין דשאול ודוד בעשיי' נגד המצוה שעל זה הוא טענת המן, דהוא גם כן מצד הנגלה קושי עורף ושלא לימשך אחר השם יתברך ונקרא חכם בעיניך דנמשך מצד חכמה שלמראה עינים ולא מה שהוא חכמה על האמת וזה כל חכמת אומות העולם דעולם הזה אחר כך כשנתגלה דהם לא עשו אלא לפנים נאמר ליהודים היתה וגו' ויקר ודרשו חז"ל ספרק קמא דמגילה זו תפילין שנתגלה התקשרות קשיות ערפם בהשם יתברך, וזהו כי שם ד' נקרא עליך על דרך שאיתא (בבא בתרא ע"ה:) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה היינו דלעתיד יבורר דעמך כולם צדיקים ויהיו חטאיהם מסודרים כשנים הללו דגם מה שעשו נגד רצון השם יתברך אין חטא, וכאלו השם יתברך כביכול מבטל רצונו מפני רצונם ושכל חטאיהם הוא על דרך הקב"ה גוזר וצדיק מבטל והשם יתברך נהנה מזה, וזהו דשם ד' נקרא עליך שזהו ענין תפילין את ד' האמרת וד' האמירך. כי תפילין דמרי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל וגו' (ברכות ו'.) וקשר של תפילין הוא התאחדות גמור על דרך והיו לבשר אחד ובזה ממילא גם קשיות העורף קשור בהשם יתברך. וזה נקרא יקר כי השגה זו בעולם הזה הוא דבר יקר מאוד, וע"כ מצות תפילין רפוי' בידינו (כמה שכתוב שבת ק"ל.) כי צריך גוף נקי כאלישע בעל כנפים היינו נקיות מתאות גופנית, כי אם יתגלה אור קשר זה ללב ממולא מתאות יפרוץ בעבירות וכל רע בחשבו כי מכל מקום מקושר בהשם יתברך וע"כ אי אפשר אלא במי שנקי מתאות, וזהו בעל כנפים הם אהבה ויראה תרין גדפין דהיראה שורפת כל תאות רעות שבלב והאבה מכנסת כל כחות תאותיו להשם יתברך, ושם בשבת [מ"ט א'] אמרו מה יונה כנפירוש מגינות אף ישראל מצות וכו' היינו כמה שכתוב במכילתא העוסק בתורה פטור מהתפילין, כי הת"ח אף דאמרו בהחליל (נ"ב.) דאביי נצטער אלמלא וכו' עד דתני לי' ההוא סבא ובתלמידי חכמים יותר מכולן מכל מקום אמרו סוף חגיגה דאין אור של גיהנם שולט בהם לפי שכל גופן אש, דאור של גיהנם הוא אש התאות כמה שכתוב בעירובין (י"ט.) שהכל יורדין על עסקי הנס ונאמר רוחכם אש תאכלכם שמהחטא עצמו נעשה האש של גיהנם, וע"כ אף דאיתא במנחות [ק' רע"א] גם הוא למלך הוכן האו הת"ח דבו אש היצר גובר יותר הוא רק דרך הכנה לא דרך שליטה חס ושלום, כי אש התורה היא אש אוכלת אש דגיהנם ואין צריך הגנה כלל, וע"כ אין צריך לתפילין שהוא רק אות וקשר והוא כמו מצות מגינות כי יש מקום לראיית עמי הארץ אלא דיראו ממך, מה מאן דאחיד באורייתא אחיד בקובית הלל וד' בדד ינחנןו וגו' דאין מקום לראיית עמי הארץ כלל וכדרך שאיתא (ברכות לא דמי:) כל הנביאים כולם לא נתנבאו וכו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה, והם כל גופן אש היינו יוצא מגדר גוף כלל כי בכל מקום אש רומז דבר רוחני כמו ד' אלקיך אש אוכלה, אבל תפילין הוא קשר הגוף:
32
ל״גוצריך גוף נקי כאלישע, שם זה מורה על טהרה מתאות לשון אלי שע שכל פניית לבו שהוא פונה הוא להשם יתברך, וכן באלישע נאמר איש קדוש הוא ואמרו בברכות [י' ב'] שלא ראתה קרי, ובעל כנפים רצה לומר בעל מצות שיש ב' מיני קדושות כטעם והתקדשתם והייתם קדושים, דוהייתם הוא קדושת הת"ח שהוא מעצמותו על ידי התורה נעשה כל גופו אש ואין צריך להשתדלות קדושה, אבל והתקדשתם בהשתדלות הוא לבעלי מצות שמקדשין עצמן מלמטה להיות גוף נקי, וזהו יקר אותיות קרי כמו ששמעתי על לשון חז"ל (ב"מ כ"ט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי דרומז לשם שרמז האריז"ל בברכת תקע בשופר היוצא מג' מלות יח'ד מארב'ע כנפו'ת בצירוף אותיות שלפני אות אחרונה שבכל תיבה דבכח זה השם הוא קיבוץ ניצוצי קרי שנפזרו לבטלה ושם שכיחי תפילין דגם כן מועילין לענין זה כך קיבלתי, והיינו דנעשה מקרי יקר כידוע דהנשמות היוצאות על ידי טיפי קרי הם יקרות ביותר וכשנקלטו לקדושה נעשה מהם יקר, וכן ביארתי במקום אחר דעל ידי תקינו משיג גם כן דברים יקרים, ועז"א בבמ"ר ותנחומא [פרשת חוקת] על פסוק וכל יקר ראתה עינו דברים שלא נתגלו למשה רבינו עליו השלום נתגלו לרבי עקיבא וחביריו, כי משה רבינו עליו השלום היה מנוקה לגמרי מכל תאוה שאין לו שייכול להם כלל וע"כ הוא שורש לתורה שבכתב שהוא תורת ד' ואחיד בקובית הלל להיות נקרא גם כן תורת משה, כי אותה השגה היה אצלו בקנין גמור עד דנקרא בעלה דמטרוניתא ושכינה מדברת מתוך גרונו, והשגה זו הוא מה שאפשר לאדם להשיג בעולם הזה דרך הרגשה בלב, וע"כ אין נקרא מסטורין שלו רק חכמת תורה שבעל פה שהוא מה שמשיגים בני ישראל מצד חכמתם שאינו על דרך השגת הנבואה, כי חכמות אלו אי אפשר להשיגם כלל בעולם הזה דרך השגת הנבואה שזה נקרא התגלות דמשה רבינו עליו השלום, וע"כ נקרא יקר שזה בעולם הזה הוא יקר כי אינו מהשגת עולם הזה כלל, אבל דרך ראיית עין של חכמה נתגלה לרבי עקיבא וחביריו שהוא היה יסוד תורה שבעל פה כמה שכתוב (סנהדרין פ"ו.) וכולהו אליבא דרבי עקיבא, וחביריו הם י' הרוגי מלכות וכמה שכתוב בפסחים [נ"ח א'] הרוגי מלכות רבי עקיבא וחביריו שהיו י' ניצוצי קרי שיצאו מיוסף הצדיק כנודע, וכשנתקנו ונעשו מהם נפשות יקרות הם השיגו כל יקר כוללות היקר של חכמה והשגה שאפשר להשיג בעולם, וכמו ששמעתי על קנמון תשעה בעולם, וכמו שהיא התשיעית מתתא לעילא והיסוד הוא הט' מעילא לתתא וקנמון רומז על המתקת היסוד הרומז עקשות כאשר הוא דבוק בחכמה דהיינו שהעקשות הוא על פסוק חכמה כך שמעתי, וכן על ידי תיקון היסוד משיג שרשי החכמה, ועיקשות הוא היפך התאוה וכידוע דכל בעל תאוה נוח להתפתות ודרך נשים לו, ומדת צדיק יסוד עולם להיות קשה עורף לטובה וכמו שלוקחין ליסוד הבנין דבר קשה וחזק מאוד שלא יהיה נכפך כלל ואבן שתי' שממנו הושתת עולם הוא אבן קשה שאין בו לחלוח כלל, וכל לחלוח מורה לתאוה כנודע וד' בחכמה יסד ארץ שצריך שיהיה יסוד זה נמשך מחכמתו יתברך, וזה כי אמרו בנדרים (ל"א.) אסור במולי או"ה וכו' היינו דבאו"ה אפילו גדור בתאות בתכלית נקרא ערל, כי כל או"ה ערלי לב שאין להם חיבור הבינה שבלב לחכמה שמשיגים, ואשה דכמאן דמהילא דמי (ע"ז כל זה.) מכל מקום א' אשה בכל אלה לא מצאתי והיינו לפי שאין בה חכמה, ואדם אחד מאלף מצאתי לשון אאלפך חכמה וכן חז"ל (ויקרא רבה פ"ב) דרשוהו על לימוד התורה אלף נכנסין למקרא ואחד יוצא להוראה, שזהו שלימות התורה לשון הוראה להורות המעשה אשר יעשון שיהיו המעשין נמשכים מחכמת התורה שבקרבו, ולכך בן פורת יוסף לשון פרי' ורבי' וכן ברכתם וידגו לרוב וכמה שכתוב לבני יוסף אם עם רב אתה, כי בהעדר התאוה אמרו ז"ל (יומא ס"ט:) אפילו ביעתא בת יומא לא אשתכח אבל יוסף נתברך ההיפך בריבוי, כי עם דבר זה נסמית עינו של אותו רשע (נדה ל"א.) שהתפאר ויודע דעת עליון כי דעת דרע אסתרס ועיקשות שלהם גם בנביאי או"ה כשרוצה לפרוש מתאוה הוא פרוש לגמרי, אבל עקשות דישראל הוא יוצא מחכמה דרך הדעת המחבר החכמה עם שלמטה וכחות המעשה ואינו עיקש אלא לכבוד שמים ואדרבא הוא הצינור להוצאת הנפשות יקרות מישראל, וע"כ אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף (בבא בתרא קכ"ג:) דעמלק הוא שורש העקשות ועיקר טענתו נגד תאות דישראל וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תצא) על פסוק אשר קרך, אבל עקשות שלו נגד רצון השם יתברך ועקשות דזרע יוסף הוא כרצון השם יתברך:
33
ל״דוהמן כבר היה בו שורש מה דבני בניו למדו תורה שהוא היציאה להוראה להיות העקשות נמשך מצד החכמה, וע"כ התפאר הוא ברוב בניו שהוא היפך הראוי לזרע עמלק וכן נתבאר למעלה דכבר היה באגג שורש חשק זה לבנים מה שאינו ראוי לראשית גוים וכמו שנתבאר דזה רק כאשר העקשות נמשך מן החכמה, וחשב המן את עצמו שגם הוא כן וע"כ חידש גזירות להשמיד וגו' דעדיין לא היה גזירה כזו, וגם אחריו כתבו הקדמונים [הובא בספר קרבן מנחה למהר"י חאגיז] דכל גזירות שמדות והריגות שעברו על ישראל היה הכל על ידי גזירת המן כי כתב אשר נכתב בשם המלך מלכו של עולם אין להשיב לגמרי יעוין שם, ואמרו ז"ל (ויקרא רבה פכל זה) דאמר שוטים היו הראשונים וכו' כי כל צוררי ישראל חשבו מחשבות להאבידם לגמרי והגם דידעו דהשם יתברך חפץ בהם זהו כל שורש גוים דחושבים דיוכלו להתעקש ולעשות נגד רצון השם יתברך הנמשך להם מעמלק שהוא ראש הקופצים על ישראל אחר יציאת מצרים שנגלה בחירת השם יתברך בישראל לעין כל, ואמרו ז"ל (תנחומא שם) דקיררה בפני אחרים דעל ידו הוא התעוררות כל אומה ולשון לקום נגד ישראל, אבל כולם על עמך יערימו סוד ויתייעצו וגו' דרך עצה וערמה ותחבולה כי יודעים שאי אפשר לעקרם לגמרי נגד רצון השם יתברך בפירוש רק חושבים להתחכם נגד השם יתברך, והמן כבר הכיר דשוטים היו הראשונים דחכמה זו להתחכם נגד השם יתברך, והמן כבר הכיר דשוטים היו הראשונים דחכמה זו להתחכם נגד השם יתברך הוא שטות רק הוא חשב שיוכל להטות רצון השם יתברך לרצונו, וכידוע דחז"ל (אסת"ר פ"ג) דכל מלך סתם במלכו של עולם הכתוב מדבר ומה שאמר המן למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגדולה יותר ממני הוא גם כן במלכו של עולם שחשב עצמו חשוב בעיני השם יתברך, והכל על ידי כח בני בניו הנזכר לעיל חשב דבאמת גם הוא דבוק בהשם יתברך ועקשותו הוא רצון השם יתברך, וכמו שאול שהניח לאגג היה ענין הפצר דהסכים השם יתברך על ידו כנזכר למעלה וזה היה השורש לביאת המן שגם הוא חשב כחו בהפצרה דיוכל להטות רצון השם יתברך להפצרתו, רק ההבדל דהישראל חושב דבאמת יהיה רצון השם יתברך כך, אבל הוא ידע דאמיתות רצון השם יתברך אינו כן ומכל מקום חשב דבהפצרה יוכרח לעשות רצונו, וגם בישראל הקב"ה גוזר וצדיק מבטל אבל הוא באמת רצון השם יתברך שיבטל וכמה שכתוב למשה רבינו עליו השלום הניחה לי דפתח לו פתח להראות דבהפצרתו תלוי ואז הוא מפציר ומתאמץ לבטל, וזהו כח ההפצרה הנמצא גם בישראל דנגדו הוא שבט נפתלי לשון נפתלי ועקש וכדפירוש רש על נפתלתי נתעקשתי והפצרתי וכו', דכח העקשות הוא בזרעא דרחל ועל ידי נפתלי הוא חיבורם בזרעא דלאה וכמו שנתבאר לקמן והיינו דהעקשות כרצון השם יתברך וזהו עם אחותי וגו', וע"כ כשנפל הפור על חודש אדר שהוא נגד נפתלי שמח כי הפלתו פור היה גם כן כונתו במוסר הדבר לשמים כמה שכתוב בחוק יוטל הגורל ומד' כל מעשהו, אבל ידע דבהכרח יפול על חודש א' וחשב דהשם יתברך יוכרח להסכים למעשיו מצד שהשם יתברך רוצה בו, ובו מת משרע,ה שהוא היה המתעקש ומפציר לרומם קרן ישראל, ונולד גם כן בו דזהו כח שרשו בדעת מקום העורף ודורו דור המדבר צווח עליהם עם קשה עורף וכבר אמרו בערכין (י"ז.) דור לפי פרנס ופרנס לפי דור כי בו היה שורש ענין קשיות עורף הטוב שבישראל למסור עצמו לגמרי וכמה שכתוב מחני נא מספרך וגו' דהכונה אבידת עולם הבא גם כן שימחה חס ושלום מספרן של צדיקים ומזכרונו של השם יתברך לגמרי ורק אך לפעול רב טוב לבית ישראל שזה כל ישעו וחפצו:
34
ל״הוזה ענין חודש אדר שהוא באות ק' כקופא בתר בר נש, שהוא כטעם כי שם ד' נקרא עליך הנזכר למעלה שיוכל להתדמות לגבורה של מעלה להתעקש ולגזור ולבטל, ובו היה מפלת המן כי באמת המלך חפץ לעשות יקר למרדכי שנולד גם כן על ידי הפרת תורה דדוד המלך ע שהניח לשמעי (כמה שכתוב מגילה י"ג.) אבל זה לא היה נגד רצון השם יתברך ורק ישראל יש להם יקר דתפילין דקשיות ערפם דבוק בהשם יתברך ורק להם יחפוץ השם יתברך לעשות יקר, וכאשר מרדכי יצא בלבוש וגו' אז ליהודים היתה וגו' ויקר וחשיב ד' דברים, אורה ושמחה וששון הוא כנגד ביטול גזירות להשמיד להרוג ולאבד, להשמיד הוא גזירת שמד שהוא ביטול תורה דודאי מי שנשתמד היה ניצול לפי גזירתו ובביטולה היה אורה זו תורה, ולהרוג הגורם אבל נהפך לשמחה שהוא היפך אבל וע"כ אמרו ז"ל (שם ט"ז:) זו יום טוב שהוא היפך אבילות דאין אבילות נוהג בו וכמה שכתוב מאבל ליום טוב, כי ענין שמחת יום טוב דכל שמחה נמשך על ידי הרגשת חיות היפך אבל הנמשך מהרגשת מיתה, וביום טוב שנצטוו בראיית פני האדון ד' באור פני מלך חיים יש הרגשת חיות וע"כ הוא זמן שמחה והיה אז להם תמור גזירה להרוג, ותמור לאבד שהוא על דרך האובדים בארץ אשור שהוא אותן הנטמעים בין העמים בקטנותם שאין ניכר אם הם מזרע ישראל שגם בזה היה מתרצה אותו רשע, אחר כך היה להם ששון זו מילה שהוא המבדיל גוף ישראל מקטנותו שלא יוכל להיות נאבד ונטמע בעמים כלל, ונגד נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם הוא היקר דעל ידי זה יראו ממך כי כל שליטת ישראל בשונאיהם הוא על ידי כבישת אותו כח שבהם להכניסם לקדושה:
35
ל״ווהנה מרדכי ידע את כל אשר נעשה ואמרו ז ברוח הקודש, היינו מה שנעשה למעלה דנחתם בטבעתו של מלכו של עולם שאין להשיב, אבל ידע כי רצון השם יתברך להשתדל לטובת ישראל אפילו נגד רצונו וכידוע המשל ממלך שכעס על בנו ומכל מקום נהנה מי שמקרבו, (בבא בתרא י'.) וע"כ חישב לתפוס מדתו של המן לבוא בעקיפין להצילם ושלח לאסתר לבוא לפני המלך אשר לא כדת דבגילוי עריות יהרג ואל יעבור, ואף דאמרו בס"פ בן סורר ומורה קרקע עולם שאני זה נלמד אחר כך מאסתר דבאמת לא היה איסור, אבל הם לא נתברר אצלם עדיין הלכה זו וע"כ לא רצתה אסתר תחלה וגם כן אחר כך אמרה שהוא שלא כדת, אבל נתרצית לעשות שלא כדת ולאבד אף עולם הבא בשביל הצלת ישראל וזה פירוש כאשר אבדתי רצה לומר בעולם הזה שנטמעה בין העמים אבדתי בעולם הבא גם כן חס ושלום, ומרדכי גם כן לא היה מבורר אצלו עדיין דבר זה דקרקע עולם שאני וע"כ נאמר דלבש שק היינו לבוש גרוע וגס, וכבר נתבאר למעלה דמעשה המצות הם לבושי כבוד והעבירות הם בגדים צואים וביחוד נקרא גבי יהושע בן יהוצדק כהן גדול שנתחתנו בניו באו"ה דעל ידי זה היה לבוש בגדים צואים, וגבי אסתר היה היתר ומצוה גדולה באמת רק לפי החשבתו היה עבירה נקרא לבוש שק שאין לבוא בו אל שער המלך מלכו של עולם דזה השער לד' צדיקים דוקא יבואו בו, ולבוש שק הוא בגד דוד המלך ע כמה שכתוב בבבא בתרא [קי"א א'] איהו יאי וגולתי' יאי גששי' דין שיעורי' כשק ולפירוש א' דרשב"מ שם גולתי' יאי היינו טלית של ת"ח ע"ש, וע"כ דשק היינו בגד ע"ה שהמשילוהו גם כן בשבת [קכ"ד א'] למרדעת החמור שאין מקפיד על טליתו ע"ש, ולפי שהיה להם אז העלם דברי תורהוידיעת ההלכה ע"כ נקרא לבוש שק, ושער המלך הוא מקום התפלה לעני העומד בשער ופתח דשם הוא הפתיחת פה וכדרך שנאמר בשער לא יפתח פיו, וכן נודע על דרך הסוד דזו היא התרעא, ובמקום רנה של תורה שם תהא תפלה (ברכות ו'.) ולא מצלי אלא ביני עמודי דגרסי (שם ח'.) ומסיר אזנו משמוע תורה גם וגו' כי קרוב וגו' אשר יקראוהו באמת אין אמת אלא תורה (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ח) שהקריאה יהיה על ידי דברי תורה, ולפי שאז חשב המן שעמד על שטות הראשונים ושהוא דבוק בחכמה גם כן ובאותה שעה שהיתה משחקת לו לפעול בקטרוגו למעלה היה באמת קצת העלם חכמה מישראל . וע"כ לא התעורר מרדכי מעצמו לגזור תענית ולהרבות בתפלה רק ויזעק זעקה גדולה שהוא כצועק מתוך הרגשת כאב עצום שאינו מדבר דבר רק זועק לבד, וע"כ נקרא איש יהודי כמו ששמעתי על פסוק שמע ד' קול יהודה דהכונה על הקול בלא דבור דאינו מתפלל בדבור רק צועק בקול לבד והיינו דביהודה הוא שורש שכח התפלה דרגא דדוד המלך ע ואני תפלה וביקש משה רבינו עליו השלום שישמע השם יתברך גם תפלה כזו שפעמים אי אפשר להתפלל רק צועק לבד בנהמת לבו כי גדול הכאב, וכן הועיל למרדכי שפעל על ידי זעקה כזו דהשם יתברך עזרו על פסוק דרכו לבקש עצות דרך הטבע כאלו מתחכם נגד השם יתברך, ואסתר שלחה בגדים להלבישו הכונה רצתה לעוררו לבוא אל המלך של עולם בתורה ותפלה לבטל הגזירה, ולא קיבל כי הוא ראה שאי אפשר לנצח המן על ידי התעוררות רצון למעלה שזהו נגד כל האומות שבאים נגד רצון השם יתברך, אבל המן חשב דגם הוא מעורר רצון למעלה ושהשם יתברך רוצה בו וחפץ ביקרו היינו שיוכל לפעול נגד רצון השם יתברך ושיהיה גם זה רצון השם יתברך, וע"כ רצה מרדכי לבוא נגדו בתחבולות כאלו כי בזה הוא ניצוחו להראות שישראל אף שיעשו מעשה התחכמות כאלו הם רוצים להתחכם נגד גזירתו יתברך שכבר נחתמה, גם בזה אין כונתם לכבוד עצמם כלל רק לכבוד שמים ולעשות רצון השם יתברך האמיתי שהרי מתרצים להאביד נפשם מעולם הזה ומעולם הבא ואם כן אין כונתם לעצמם כלל, דעיקר הבירור באסתר שהיא מסטרא דנוקבא שאצלה אין שום מקום לקשיות עורף כלל כמה שכתוב למעלה דדעתם קלה וכאמרם ז"ל (פר"א פמ"ה) בנשי דוה"מ שהיא אותו דור עם קשה עורף והנשים לא כן, וע"כ היא לא רצתה לבוא אשר לא כדת ובקשיות עורף רק לבוא בתפלה ותחנונים, ומה שכתוב אל תדמי בנפשך וגו' חלילה שחשדה מרדכי שאינה חוששת לתקנת ישראל, אבל גם היא ידעה דהצלת ישראל יהיה על ידה ועל ידי מרדכי אבל חשבה דהוא על ידי התקרבותם למלך לא יוכל המן להם ולא יהיה שליטתו עליהם וממילא יוכלו הם לפעול בתפלתם בעד כלל ישראל כי רק על ידי שליטת כח המן לא היו יכולים להתפלל גם כן כנזכר, והוא השיבה אל תדמי וגו' כי אם וגו' ממקום אחר ופירוש מקום אחר כמו אל אחר ואלהים אחרים וסטרא אחרא דלעולם אחר הוא היפך אחד יחודו של עולם, וידע מרדכי ברוח הקודש את כל אשר נעשה ודההצלה יהיה דוקא ממקום אחר על ידי זה יבורר קדושת ישראל שהם דבוקים ביחידו של עולם גוי אחד שאין להם שייכות לאל אחר, וכן הליכת אסתר לאחשורש הוא התדבקות בסטרא אחרא, ואמר אם תדמי לימלט בית המלך מלכו של עולם ולהיות אדרבא דבוק בהשם יתברך ולהתפלל לפניו והחרש תחרישי בעת הזאת שאינו זמן תפלה דעי כי ריוח וגו' יעמוד ליהודים ממקום אחר עכמה פעמים, אבל את ובית אביך וגו' כי הם צריכים הבירור בזה שהיה טענה על שאול במה שהניח לאגג וכן על מיכל בתו, דע"כ לבררה היה הבירור גם כן באשה ואי אפשר לברר זה על ידי המלטה לבית מלכו של עולם יתברך היא החזיקה בשלה גם כן לומר לך כנוס וגו' וצומו עלי. שהתפלה לא יהיה בהצלה מהמן שהודית לו דעל זה ל"י בתפלה רק התפלה יהיה עליה שהיא לא נכללה בגזירת המן כל עיקר ובכן אבוא וגו' בצירוף התפלה גם כן:
36
ל״זומרדכי עשה גם בציוי זה דאסתר העברה על דברי תורה כמו שאמרו ז"ל (מגילה ט"ו.) על פסוק ויעבור מרדכי כי התענה ג' ימים של פסח (עיין רש"י אסתר ד') ומפלת המן היה ההתחלה בליל ב' דפסח בזמן קציר העומר והגמר דתליותו ביום בזמן הבאת העומר כידוע עמר בגימטריא קרי, וכן שמעתי על מה שכתוב (מנחות ס"ו.) העומר מנופה בי"ג נפה שרומז על קדושת הזווג צריך להיות נקי מאוד מכל סיג ותאוה רעה וי"ג נפה היינו ז' מדריגות מתתא לעילא ואחר כך חוזר ויורד ו' מדריגות עד היסוד בה ששם קדושת הזווג כידוע והם י"ג כך שמעתי, והענין כמה שכתוב בסוטה (י"ג.) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה, כי זנות נקרא מעשה בהמה שהוא מצד הרע בנפש הבהמית שישנו גם בישראל, כי השם יתברך יצר גם הבהמות ויש בהמות טהורות והאדם כלול בו גם נפש בהמית ומספר את רובע ישראל כאשר הוא כרצון השם יתברך שזה נקרא שהצדיק נוצר ממנה ואפילו אין נוצר בשעת מעשה מכלמקום כל טיפה שיוצא מאדם מישראל אינו לבטלה חס ושלום, ואפילו ט"ק שיצאו מיוסף מאחר שהיה להציל עצמו מעבירה יותר חמורה והיה גם זה רצון השם יתברך לעבור על דברי תורהאז צדיקים גמורים נוצרו מהם כנזכר למעלה, וזהו העומר שמביאים להשם יתברך גם מקציר שעורים שהוא מאכל בהמה כנזכר וכמה שכתוב בריש פסחים צא ובשר לסוסים וחמורים, אבל מכל מקום הרי השם יתברך יצרם ויצר מאכלם שהוא המקיים חיותם ע"כ מביאים גם מזה הראשית להשם יתברך, וכשיעור עומר שהיא מדת מאכל אדם ליום כמה שכתוב במן כי כל ההבאות להשם יתברך הוא מצד נפש הבהמית שבאדם, ובשבועות זמן קציר חטים שהוא מאכל אדם אז הוא מתן תורה שהוא להשלים צורת האדם, ומפסח עד שבועות שסופרין לאותו יום הוא השלמת נפש הבהמית כדי שיהיה מוכן לקבל צורת אדם והוא על ידי הקיווי והחיכוי לזה, ובהתחלה מביא עומר לד' לומר דכל מעשה בהמיית של אדם מישראל כונתו לשמים, וקצירתו גם כן דוחה שבת שגם הוא מכלל ההקרבה עצמה הגם שאינו מקריב עדיין לד' רק מכין ומכשיר להקרבה, כי אף על פי שמצד ההשתדלות בבחירת אדם עיקר ההשתדלות הוא בכפיית נפש הבהמית דבה שורש הרע מכל מקום מצד שורש נשמת ישראל הוא בהיפך, שהרי מצות מילה הוא מורה על קדושת אותה תאוה והוא נימול לח' טרם ידע כלל מאוס ברע ובחור בטוב כמה שכתוב הפייטן מבטן לשמך המה נימולים, ולא עוד אלא אפילו ערלי ישראל נקראים מולים, ואעל פסוק שהוא צריך השתדלות גדול לבוא לשלימות הקדושה המבוררת בזה שיהיה מנופה בי"ג נפה להיות ראוי להקרבה מכל מקום גם התחלת השתדלותו כבר הוא בכלל ההקרבה, והתחלה כל שהוא מושכת והולכת עמה הגמר, וזהו חכמת חכמיו של המן שאמרו לו אשר החילות לנפול וגו' כי נפל תפול וגו', כי כל עיקר טענת המן מצד תאוה ובזמן קציר העומר שעסק אז מרדכי באותם הלכות כמו שאמרו ז"ל במדרש לקיים נשלמה פרים שפתינו לעורר התחלת אותה קדושה ואז התחלת נפילת המן, והתחלה זו היא נכללת בכל הגמר כנזכר וזה שאמר אשר החילות וגו', ולפי שבהמן היה גנוז קצת שורש דישראל מה דמבני בניו למדו תורה (סנהדרין צ"ז.) ע"כ היה מפלתו בניסן ובפסח שהוא זמן המוכן ליציאת ישראל ממיצר הקליפות, וכשיצא יוצא שורש היהדות מכל המקומות שהם משוקעים על ידי שליטת האדם באדם לרע לו, כי כביכול בפסח הוציא גוי מקרב גוי ודרשו חז"ל (שוחר טוב ק"ז) כעובר שבמעי אמו שגם טהרה בלועה נפלט ויצא, ואז ניתן מרדכי עם בית המן וקלט כל הטוב וממילא הרע נאבד:
37
ל״חאבל מחיית כל עמלק היה באדר שהוא זמן המוכן למחיית עמלק, ולא בניסן שהוא רק רוממות ישראל שהם נדבקים עם השם יתברך וממילא נשאר הרע כמצולה שאין בה דגן, ובכלל עמלק אין שורש טוב כלל שהרי אין מקבלין גר מעמלק (מכילתא בשלח) ואף המן היה השורש בבני בניו אבל בו עצמו נאמר עודם מדברים וגו' ויבהילו וגו', כי עפ"י דברי חכמיו התחיל להתבונן קצת בטעותו ולפי שהיה בו קצת שורש דבני בניו אפשר היה עוזב עקשותו שהרי הוא החשיב עצמו כן דכל עקשותו כרצון השם יתברך, אולם באמת השם יתברך בוחן לבבות ידע דהוא שרשו עמלקי גמור ואפילו עזב עקשותו היה רק למראית עין ובהתגלות לבו לא בפנימיותו, ולפי שמכל מקום אין מדת השם יתברך להעניש אלא מצד הנגלה ומביא הדבר לגילוי דע"כ נאמר איך נחפשו עשו וגו' דהשם יתברך מגלה פישוט טלפיו דכל זמן שהוא בהסתר לא נתמלא סאת העונש, ע"כ מן השמים הבהילוהו על דרך הכבדת לב פרעה ובהמן שהיה גנוז שורש דבני בניו שנקלטו בישראל אצל ישראל לא יועיל הכבדת הלב רק נמצא אזניו הכבד אבל גבי לב נאמר השמן היינו שישתקע בתאות ועל ידי זה נכבדים אזניו משמוע דברי נביא אבל אם אין הלב משוקע בתאות הוא נכון לימשך אחר השם יתברך וכמה שכתוב (סנהדרין ס"ג:) דלא עבדו על זה אלא להתיר עריות כי אין בישראל אלא שיקוע תאות המסיר אזנם משמוע תורה וזולת זה לבם דבוק בהשם יתברך, והמן החשיב עצמו נקי מתאות ושיהיה גם הוא נקל בעיניו לימשך אחר השם יתברך והוא על דרך גר המתגייר להיות בשם ישראל מתכנה, אבל אין מקבלין גר מעמלק ע"כ מן השמים לא קיבלוהו והבהילוהו ושם נתברר ונתגלה דאדרבא הוא אין נקי מתאות, וכמה שכתוב הגם לכבוש את המלכה וגו' ובודאי דבר שקר גמור לא נכתב במגילה, אבל הם חשבו דאסתר חס ושלום משוכה אחר תאות ממה דבאתה לאחשורש מבלי שיקראוה וע"כ נפל על המטה וחז"ל אמרו (מגילה ט"ז.) מלאך בא והפילו ואין הקב"ה בא בטרוניא להעליל עליו עלילת זנות, אבל הוא על דרך שאיתא (בראשית רבה פמ"ט) בלוט מי שלהוט אחר בולמס עריות סוף וכו' אף דאז מינס אנוס כי אין מגלגלין הדבר אלא למי ששייך לו, והרי יצר הרע הוא מלאך כמה שכתוב רב עמרם חסידא חזי דאת נורא ורצה גם כן להפילו ולא יכול לו כמה שכתוב בסוף קדושין (פ"א.) וכן גבי ר' מאיר דשם וגבי ר' מתיא בן חרש באדר"נ, אבל זהו בישראל ששרשם באמת מנוגב מכל תאוה, אבל או"ה בהיפך אין הערלה נקראת אלא על שם או"ה ואפילו מי שנקי לגמרי שורשו בהיפך מזה ע"כ בהתגברות מלאך וכח עליון מסית לא יכול לינצל כלל אפילו דבר שהוא נגד שכל אנושי לגמרי, וע"כ פני המן חפו ומדבר שקר אין האדם מתבייש, וכל מעלת המן בעת מעלתו היה בפניו על דרך חכמת אדם תאיר פניו והוא היה אז שורש החכמה הנמצא באדום, וזנות נקרא שטות כמה שכתוב (סוטה ג'.) על פסוק כי תשטה אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וע"כ אז פניו חפו, ובזה נחפשו עשו והיה מפלתו תיכף באמירת חרבונא גם הנה העץ וגו', ומלת גם הוא כמסייע להקודם כי באמת מרדכי היה ראש הצדיקים שבאותו דור בענין קדושת הברית וע"כ אמרו ז"ל (אסת"ר פ"ו) מה מר ראש לכל הבשמים וכו', כי זנות הוא ריח רע וכמה שכתוב (שבת קנ"ב.) אשה חמת מליאה צואה וכמה שכתוב (ע"ז י"ז.) בשעת הרגל דבר הפיחה וכו' וכן החלבנה שריחה רע רומז לפושע ישראל בעבירה (כמה שכתוב כריתות ו' :) ובשמים בעלי ריח טוב הם הצדיקים שומרי הברית והוא היה הראש. וזה שאמר אשר דבר טוב על המלך והמלך סתם במלכו כל עולם מדבר וטוב הוא דרגא דצדיק כנודע, והמן שרצה להתקומם נגדו ולתלותו ע"כ שהוא בשרשו היפך ממנו, וכל שורש עשו פשיטת טלפים שלו הוא היפך מה שבשרשו ומדהוצרך השם יתברך לגלות מצפוניו נראה דלא בנקל הוא לעמוד על מצפון עומקו כי אפילו הוא עצמו חושב דהוא כן, והבירור הוא בעת הנסיון כי אצלו אמרו בא מלאך וכו' ולא כמה שכתוב בבראשית רבה [פרשת פ"ה] גבי יהודא זימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, דשם היה זה מאמיתות רצון השם יתברך והשם יתברך רצה שהמלאך יסיתו לכך לא יכול לעמוד נגדו ולכפותו, אבל אצל אותו רשע לא זימן הקב"ה המלאך רק בא מלאך מעצמו, ובאסתר רבה איתא דהוא מיכאל רצה לומר שהוא שר ישראל כמה שכתוב בדניאל רצה לומר כח המליץ בעד ישראל ומתקומם נגד המקטריגים גרס לו זה דנבעו מצפוניו לעין, וזה היה שלימות מפלתו והתעלות מרדכי מצד קדושתו וקדושת אסתר באותו ענין באמת היפך מחשבת המן עליהם:
38
ל״טולהצלת כלל ישראל ואבידת כלל עמלק היה צריך עדיין השתדלות שני' דאסתר לפני המלך, שזה ענין בפני עצמו לברר דכל מעשה ישראל הגרועים הוא רק לפנים ואפילו רשעי ישראל ושאין צדיקים כמרדכי וריקנין שבהם מליאים מצות כרמון, וההיפוך בראשית גוים וזרע עמלק זה היה באדר, כי ניסן הוא ראשון לחדשי השנה שהם חדשי הלבנה הרומז לכנ"י רזא דאשת חיל שבו התחלת תיקון כנסת ישראל להתקרב לדודה, ואדר שהוא אחרית השנה הוא באות ק' רזא דאשת זנונים דמתתקנא כגוונא דאשת חיל, ואין מעברין אלא אדר שהעיבור הוא להשוות שנות הלבנה לשנות החמה כדי שיהיה האביב בזמנו דאעל פסוק שקביעת הפסח ושאר מועדות לחדשי הלבנה צריך שיהיה גם כן בזמן אביב של חמה, וע"כ נקרא חודש האביב דאין נקרא ראשון אלא כשהוא בזמן אביב דרק אז התחלת חדשי הלבנה כשיהיה זמן אביב בתקופות החמה כי כל כח הלבנה הוא מה שמתחברת לחמה ומקבלת ממנה, וידוע דסוד חמה ולבנה רומזים לקובית הלל ושכינתי' שכן כנסת ישראל לית להם מגרמם רק מה שמקבלים מהשם יתברך, ואו"ה מונין לחמה היינו כמה שכתוב במנחות (ק"י.) על פסוק בכל מקום מוקטר מוגש וגו' דקרו לי' אלקא דאלקא היינו שכופרים רק בשכינתו יתברך בתחתונים שסוברים שעזב את הארץ, וזה שורש כל העל זה שהתחיל בדור אנוש וכמה שכתוב רמב"ם [ריש הל' על זה] וע"כ הם סבורים שיועיל השתדלותם בענייני עולם הזה אם על ידי על זה וכשפים או על ידי סיבות טבעיות, כי סבורים דעולם הזה הוא נבדל מעצמותו יתברך שמו ומסור לטבע או לצבא השמים ושאר כחות נפרדים, וישמעאל מונין ללבנה אבל אין משוים חדשיה עם שנות החמה כנודע, והיינו כי הישמעאלים אינם עובדי על זה וכנודע מדברי הרמב"מ בהמ"א וביו"ד ס"ס קכ"ג ושאר פוסקים ומייחדים יחוד גמור ומאמינים בהשגחתו בתחתונים ושאר דברים שלקח נביאם מתורתינו כל שרשי האמונה, רק שמכל מקום לא קיבלו עליהם תורת משה ולהתגייר ולהיות בשם ישראל יכנו, וע"כ אין שום חילוק ביניהם לשאר גוים כלל כי משוקעים במה שמשוקעים כמוהם ממש רק גרועים מהם במה שהם כעין יודעים רבונם ומתכוונים למרוד, וכמו עמלק לפי שבא מזרע ב' אבות יש בו קצת שורש להכיר האמת וגרע על ידי זה יותר שנמחה לגמרי ואין מקבלין גר ממנו לפי שאין בו דבר טוב כלל, כי עשו נקרא בפרק קמא דקדושין (י"ח.) ישראל מומר כי בא מיצחק שנימול לשמונה ונקרא כבר בשם ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ג) דיצחק נקרא ישראל, ויש בו שורש מישראל וכמו שאמרו ז"ל (ת"י ויחי) דראשו נקבר במערת המכפלה בעטפירוש דיצחק, אבל כל שלא היה עדיין חוט המשולש היה אפשר לשם ישראל גם כן להשתנות על ידי קלקול מעשיו, ורק מיעקב ואילך אי אפשר לשורש ישראל להשתנות עוד אפילו יגדיל ק' עונות זו למעלה מזו והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ומהרה דמארי עלמא אמרו בסוף גיטין (פ"ח:) דהוא תתנ"ב שנה והקדים ב' שנים עיין שם ובאגרת תימן לרמב"ם גירסא אחרת יעוין שם, וזה כדי שלא ינתק לגמרי כי יש מכל מקום מציאות קצת לינתק כאותן שנמנו שאין להם חלק לעולם הבא רצה לומר וי' השבטים למאן דאמר נטמעו בין העמים ובספרק קמא דיבמות (י"ז.) לא זזו משם עד שעשאום כגוים גמורים, וגם זה הוא רק על הגופות ההם אבל שורש ישראל מזרע יעקב לא ידח ממנו נדח, ואפילו אותו אשר בשם ישראל יכנו גר שחזר לסורו דינו כישראל כדאיתא בהחולץ לענין קדושין, אבל עשו שהיה רק מב' אבות היה יכול להמיר עצמו לגמרי ועל ידי תמורה זו הוא השורש והראשית דגוים, כי לעולם הראשית דרע יש לו שייכות ואחיזה עם הסיום דטוב ומצד הזה הוא גרוע מהכל על דרך שאיתא (פסחים מ"ט:) שנה ופירש קשה מכולם כי ידע ומרד, וישמעאל נולד מאברהם עד שלא נימול דאף דאמרו ז"ל (ב"ר שם) דאברהם נקרא גם כן ישראל היינו אחר שנימול אבל תחלתו נקרא בריש חגיגה תחלה לגרים, וכן ישמעאל הוא כמו גר שהמיר גירותו וטרם שהיה הכינוי דשם ישראל דהיה יכול עדיין להמיר גירותו שישוב לגיות, וגרע גם כן מצד זה משאר גויים, ותפלת אברהם א ע לו ישמעאל יחי' לפניך פעל זה שאינם עובדי על זה כלל דזה נקרא יחי' לפניך, כי עם זה ועובדי' נקראים בכל מקום מתים כמו זבחי מתים ובפרשת רבי עקיבא דהוקש על זה למת, אבל אינו חיות באמת כלל רק לפנים כי פני ד' נקרא התגלות ההשגה שבלבבות הנבראים שבזה הם מסתכלים ומשיגים, וזה שאמר פני ילכו והניחותי לך כי כל מדת הדין נמשך מן הפנים הללו שיש פנים של זעם חס ושלום, כי בהשגת עצמותו נאמר ופני לא יראו ותכלית הידיעה היא שלא נדע וזהו מראה אחוריים, וזהו השגת בני ישראל ונביאיהם שהוא מצד דביקות האמיתי ואהבתו יתברך לישראל, אבל יש גם כן הכרה מצד מדת זעמו חס ושלום כדרך שכתב רש"י [ר"פ וארא] כשהקב"ה עושה דין ברשעים הוא יראוי ומתקדש, ועל הכרת פנים כזה רומז בפני ילכו שאינו עצמות הפנים דלא יראו רק הגוונים הסובבים הפנים, והתגלות הכרה ישנו גם באו"ה על דרך ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד מרדכי וגו', וכן אנשי הספינה שהיו עם יונה שיראו יראה גדולה, ותשובת אנשי ננוה, והכרת אבימלך אחר לקיחת שרה וכדומה, כשרואים אמיתות השגחתו יתברך בתחתונים שלא יוכלו להכחישו הם מודים בע"כ שיש אלוה משגיח ונופל יראת העונש עליהם, ומצד הגוון וההתגלות נראה זה כהכרת בוראו וירא מפנים ועל דרך זה הוא הכרת הישמעאלים:
39
מ׳ואברהם א ע השיג זה כי אין להם שייכות בעצם לידבק בהשם יתברך כלל, וכידוע דיראה אמיתית מושכת אחרי' אהבה ממילא, מה יראה פסולה זו שאינה אלא באו"ה דאין להם שייכות לאהבה כלל שהוא רק בישראל דנאמר בהם ואתם הדביקים וגו' אתם ולא שום אומה ולשון כלל, וזה ענין שאין מחברים מנין הלבנה עם החמה דדבר זה הוא על ידי כנסת ישראל המתחברת עם דודה ומקבלת עיבורה ממנו הם נפשות מישראל המתחדשות בכל עת, וכן דברי תורה וחכמה שבלבבות בני ישראל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שכל זה הוא רק בישראל, דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין ואין בו ריבוי כלל, וכל מיני חכמות שמחדשין חכמי או"ה הוא נמשך על ידי חכמת ישראל, כי כאשר א' מישראל מחדש איזה דבר בחכמת התורה שהיא חכמת השם יתברך חכמה זו מתפשטת בכל עלמין וגם בעולם הגשמי מתחדש כנגדה איזה דבר חכמה שבענייני עולם הזה הנמשך על ידי חכמה זו שנתחדשה בתורת ד' ועבודתו יתברך ויוכלו לקולטה חכמי או"ה שבאותו הדור ולחדשה ויחשוב הרואה שהם חידשוה, ושמעתי כי מסכים לדבריי אלו הוא מאמר ז"ל פרק הבעל ידי (ס"ג:) אפילו ספינה הבאה מגליא לאספמיא אין מתברכת אלא בשביל ישראל ושכן הגיד אחד קדוש כי גם מיני ארוגות בגדים שונים המתחדשים מידי יום בא על ידי מה שמחדש איזה נפש מישראל איזה דבר בעבדות ד', וזה דבר מבורר אצלי ונתבאר אצלי בכמה מקומות ואין להאריך בו כאן, וגם ריבוי שבאו"ה בא רק על ידי מעללי ישראל וכידוע דעל ידי זיווגים וכדומה נוצרים נשמות הגרים וכן על ידי מעללים רעים הוא יצירת נפשות העכו"ם, וסופן ליאבד כשיבוקש עון ישראל ואיננו וישאר מהם רק מה שיהיה גרים גרורים ועבדים לישראל שהעבד הוא קנוי קנין עולם לרבו כמו בהמה ובע"ח ואין לו נפש בפני עצמו כלל, ועיקר ענין הריבוי וברכת פרו ורבו שיסד השם יתברך בעולם הוא בשביל ישראל דבהם הוא ריבוי האמיתי, ולא למראית עין לבד כריבוי דאו"ה דהוא רק מצד העולם הזה אבל אין בהם ריבוי אמיתי המתחדש ונוסף תמיד, שזהו רק בישראל דבהם יש אפילו חידוש גמור להיות יש מאין כדרך שנאמר ועם נברא יהלל י' ובריאה בכל מקום מורה יש מאין כידוע, ועל דרך שנאמר לב טהור ברא לי וגו' דזה כח ישראל בתפלתן לפעול אפילו בריאת יש מאין בדבר שיש בו חסרון משורש יוכל לתקן השורש עד שיהיה נברא טהרה מחודשת בלבו ויש מאין, וכן מי שנברא להיות עקר רצה לומר שלא יוליד יוכל לשנות בתפלתו, ואותו מזמור דתפלה לעני נאמר על זה וכמה שכתוב בשימוש תילים דהוא מסוגל לעקרה שתלד והוא הדין לעקר שבתפלה זו נקרא עני כי יעטוף, אף דכל המבקש ד' נקרא עני מכל מקום אין עטיפת נפש כל כך כי הרבה סבות טבעיות לפרנסה והעשיר יכול לעזור לעני ולפרנסו ולמראית העין נראה כי יוכל לבטוח באדם, מה שאין כן בזה דרק לפני ד' ישפוך שיחו ואמר פנה אל תפלת הערער זה שאין לו בנים שהוא כערער בערבה, ואעל פסוק שהוא ערער בשרשו דע"כ נקרא הערער סתם בה' הידיעה מכל מקום לא בזה את וגו' ונותן לו יש מאין, ותכתב זאת לדור אחרון רצה לומר תפלה זאת נכתבת בספר שבו חקוקין כל הנפשות כמה שכתוב (ראש השנה ט"ז:) ספרן של צדיקים וכו' וספרא דאדם הראשון (ב"מ פ"ה:) וכן בכמה דוכתי, דנפשות מישראל הם כתיבת הספר שלמעלה ותפלה הוא לשון חיבור כי כל תפלה הוא התחברות והתיחדות קובית הלל ושכינתי' דע"כ הוא בלחש ועל ידי התפלה עצמה הוא לידת הנפש המחודשת וע"כ היא נכתבת בספר שנעשה מזה התחדשות נפשות ולהיות דור אחרון ועם נברא יש מאין, ויש אנקת אסיר שהוא רק אסיר ועצור על דרך כי עצור עצר ד' וגו' וכן עצרני ד' מלדת שיש בו כח בשורש רק שהוא עצור, ועל זה אמר שם לשמוע אנקת אסיר ולפתח בני תמותה שהוא פתיחת המאסר והעוצר של בני תמותה דמי שאין לו בנים חשוב כמת כמו שאמרו ז"ל (נדרים ס"ד:):
40
מ״אובחודש אדר שבו הוא הריבוי דישראל, אז הוא זמן העיבור שנה שניתוסף חודש והוא על ידי חיבורה עם החמה ומקבלת עבור כנזכר למלעה לשון חז"ל מתעברות באדר, וזה ענין נפתלי מלא ברכת ד' ומצינו בלשון חז"ל יצתה מליאה על אשה מעוברת (יבמות קי"ט.) וידוע מה שכתוב בזוהר (ח"ב קע"ח:) ה' ד' הות ובתר דקבילת עוברה נעשית ה', כי הה' רומז לכנסת ישראל הדלה דלית לה מגרמה רק קבלת העובר ברכת השם יתברך וזהו נגד לוי שהוא הדיבוק בהשם יתברך, וזהו העובר ברוחניות דהיינו התחדשות דברי תורה וחכמה שהוא העיקר בלוי דיורו משפטיך ליעקב וגו' ונאמר ובאת אל הכהנים והלוים ונאמר שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו וגו' וכן בכמה דוכתי, וכן מתן תורה על ידי משה ואהרן וכמו ששמעתי על אחד קדוש שאמר דבפרשת החודש היה מרגיש חידושין דאורייתא דברים מחודשים, כי אז בקריאת החודש הזה לכם שהוא התחדשות שבט (של) ניסן שהוא נגד אות הה' הוא קליטת התחדשות דברי תורה, וקליטת עובר גופני הוא באדר שנגד אות הק' דהוא גם כן דוגמת אות ה' דריש הוות וקבילת עוברה, וריש גם כן לשון דלות ורישות רק שעוברה הוא בעקימות כי עקוב הלב מכל דהוא נגד אשת זנונים משכא דחויא שהוא כתנות עור הגוף דאדם, ואשת זנונים הוא חומר הגופני לבד שאין בו שום קדושה וזהו הק' שהוא מאתוון דשקרא (זוה"ק חלק א' ראש השנה:) ועיין בפע"ח ריש שער השבת, אולם בקדושה הוא נגד נפתלי המחבר כל ישראל יחד, ואדר הוא סמוך לניסן כי בישראל הק' רומז קדוש שיש גם בגוף קדושה על ידי התחברותו עם הנפש שעיקרה הוא כח החכמה כידוע דנפשות ישראל הם מאותיות התורה, והם ס' ריבוא נפשות דדור המדבר ונפשות שאר הדורות הם מהתחדשות תורה שבעל פה שבאותו (הדור) וע"כ עיקר קבלת העיבור האמיתי מצד הנפש החי' הוא באות הה' דניסן אבל אות ק' הרומז לעיבור גופני ישנו גם באומות העולם, אלא דבישראל קבלתם העיבור הוא רק מהשם יתברך ואין עיבור גופני בלא עיבור רוחני כלל ושניהם צריכים זה לזה כמו שאמרו ז"ל בפרק חלק (צ"א:) במשל דגוף ונפש באים לדין לעונש וכן לענין השכר, וחיות הגוף הוא הנפש והתגלות ביאת הנפש לעולם הזה הוא על ידי הגוף וכן ביאת ניסן בזמן אביב הוא על ידי עיבור אדר:
41
מ״בושני חדשים אלו הם זמן פקידת עקרות שיעקרו בנפשות מישראל, דכנסת ישראל נקרא עקרה כמה שכתוב רני עקרה לא ילדה וחז"ל (ברכות י'.) פירשו דלא ילדה בנים לגיהנם, פירוש דלידה הוא התחדשות שאינו כלל בהקודם וכל התחדשות נפשות מישראל הרי אף הם בכלל הכנסימן ואין קרוי לידה חדשה אלא אם היתה יולדת בנים לגיהנם חס ושלום, וזהו תשובה לאותו מין על פי דרך שאלתו, ופשטי' דקרא הרינה מה שיתחדש אז כי חלה גם ילדה ציון כי אז יהיה לידה חדשה לכלל ישראל וכמה שכתוב כימי צאתך וגו' אראנו נפלאות, שכמו ביציאת מצרים ידוע דנקרא לידה לישראל שיצא אז בהתגלות לעין כל ענין אומה ישראל ית וקדושתם, כן יהיה אז לידה מחודשת דהתחדשות קדושה יתירה בישראל מה דעין לא ראתה ולא נוכל להשיגו כלל מה הוא, רק הנביאים וחז"ל הגידו לנו כ"ד מה שהשיגו מהתחדשות הלידה אז דרך כלל, ועתה היא עקרה כי כן היה התחלת אומה הישראל ית דיצחק אבינו שהוא ראש הנולדים מלידה ומבטן בקדושה היה דרך נס, דאברהם ושרה שניהם עקורים ונאמר אחד קראתיו וגו' רצה לומר שנוצר להיות אחד ועל ידי תפלה פעל זה כנזכר למעלה דהתפלה הוא החבור ודיבוק כנ"ל, ובפסח נולד יצחק (ראש השנה י"א.) שהוא חודש האביב ונקרא על שם הצחוק שהוא כח חודש אדר, וע"כ ילדו אברהם לק' שנה שהוא כח אות הק' כי זה כל כח קדושת איש הישראל י להנולד ישראל י שגם גופו קדוש לד', והגוף הוא קוף [וג' מתחלף בק' כידוע] המתדמה בפני אדם האמיתי אבל בישראל הוא מתדמה לגמרי בקדושה וזהו הצחוק שעשה, וכן הלידה דלעתיד הוא גם כן על ידי עקרות הקודם ועל ידי ריבוי תפלות והשתדלות כנסת ישראל בכל ימי הגלות בתורה ומצות וזכו ללידה זו, ובניסן עתידים ליגאל ויהיה מקודם מחיית עמלק באדר והוא זביחת היצר שהוא השחוק שיהיה להקב"ה באותה שעה ויהיה כתנות אור תחת עור ומשכא דחויא, ומזה יהיה הסעודה דלויתן ושור הבר שהיא דוגמת סעודת פורים דע"כ אמרו ז"ל (אס"ר פ"ב) דבמשתה אחשורש אמר להם אם יש לכם כזאת לעולם הבא, כמה שכתוב במקום אחר כי משתה אחשורש הוא מה שהתחיל להתעורר ימי משתה ושמחה דפורים ומצות סעודתה והיא סעודה דעולם הבא, והוא ענין אוכלה מטעמים בעבור תברכך נפשי דיצחק ועל ידי סעודת פורים נעשה מלא ברכת ד', ויצחק אמר גם כן ואוכל מכל שטעם כל מיני טעמים והוא מעין סעודת עולם הבא דעל זה רומז מכל (ב"ר פס"ג) ועל ידי זה לקח הברכות מעשו, וע"כ מאן דאית לי' דינא בהדי עכו"ם לימשכי' עד אדר (תענית כ"ט.) שאז ניצוח ישראל נגד עמים כי לקיחת יעקב הברכות מעשו לזכות לטוב עולם הזה גם כן היה על ידי כח אותו חודש, ואף דמעשה היה בפסח כמו שאמרו ז"ל (פר"א פל"ב) ב' גדיי עזים אחד לפסח זהו קבלת רוחניות הברכות שזהו העיקר אצל ישראל, אבל זה לא היה שייכות לעשו כלל ולא לקח ממנו ומה שלקח מחלקו הוא רק גשמיותם בעולם הזה זהו על ידי כח אדר הקודם לניסן, וע"כ משנכנס אדר מרבין בשמחה היפך חודש אב דממעטין בשמחה (תענית שם) ומשמיט עצמו שהוא נגד שבט שמעון האלכסוני לנפתלי, כי הוא לא נזכר בו ברכה בפירוש כלל בפרשת וזאת הברכה כי הוא נגד אות הט' שאמרו בזוהר (חלק א' ג'.) דטובי' גניז בגוי', היינו שהוא בהעלם אבל בהתגלות לא כן וכמו שאמרו ז"ל (יל"ש ברכה) דלא בירכם מפני מעשה דשטים שהיה משבטו, וזהו כל טענת האו"ה ואחיזת עשו בכף יריכו בזנות שהוא חסרון שבגוף משכא דחויא עד שנראה למראית העין בעולם הזה כאלו אותו גוף חס ושלום אין ראוי לברכה, ובאמת פנימיותו אך טוב שהוא רזא דצדיק שומר הברית כמה שכתוב אמרו צדיק כי טוב כנודע אבל הוא גניז בגוי' בהעלם:
42
מ״גובאדר הוא ההתגלות דמלא ברכת ד' ושמחה הוא התגלות הנייחא שבלב וטובה שמרגיש בפנימיותו להיות גלוי על אבריו בחוץ גם כן, וע"כ באחד באדר משמיעין על השקלים וקורין פרשת שקלים בשבת שמברכין אדר, כמה שכתוב למעלה דענין השקלים הוא קדושת עניינים הגופנים ועיקר תשמיש שקלים החדשים לצורך קרבנות מתחיל בניסן ואדר הוא המכין לו שיהיה לו שקלים לקרבנות, וזה כמה שכתוב למעלה מענין אדר וניסן שהם דוגמת גוף ונפש הפועלת דרך אברי הגוף, וקדושת ענייני הגופנים היינו שיוכל לפעלם בקדושה ולא יצטרך למנוע עצמו משום דבר שלבו חושק לפי שהכל קדוש לד' זה גורם שמחה, וכמה שכתוב בתענית (ט"ו.) לא הכל וכו' אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר ולישרי לב שמחה, וצדיק הוא המוגדר וכובש תאותיו והוא שרוי בלא שמחה כל כך רק זוכה לאורה זו תורה שהוא הרגשה פנימיות, אבל ישרי לב שהלב ישר ואינו מתאוה רק למה שהוא רצון השם יתברך שיתאוה ואין צריך להגדיר עצמו זה יש לו שמחה, וזה עיקר שמחת אדר על ידי התגלות ישרת לב דישראל, ובפרק קמא דמגילה אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית וכו', ולא אמר הא לענין משתה ושמחה וע"כ נחלקו הפוסקים בזה, אבל באמת עיקר ההתגלות וממילא כשאין מקרא מגילה לא שייך שמחה, וכן כשאין מתנות לאביונים לא שייך משתה דצריך שיתן גם לאביון מסעודתו וכדאיתא בזוהר, ובהגהת רמ"א סוף שולחן ערוך או"ח מסיים וטוב לב משתה תמיד ורוח ד' דיבר בו דפתיחתו בשולחן ערוך או"ח שויתי ד' לנגדי תמיד שזהו התחלת קדושת ישראל בפנימיותו דחודש ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה בזמן וכן בנפש ההתחלה הוא בזה ואחר שהשלים נפשו על ידי השתדלות אברי גופו בכל מעשה המצות מגיע לאחרית שנה באדר דאז הוא טוב לב שכבר נתיישר לבו בהשתדלותו, וכשנתעברה שנה לא נוסף חודש י"ג שהרי אין לו שם בפני עצמו רק הא' נקרא אדר הראשון, וכמו שיש בשמן על דרך משל ראשון ושני כמה שכתוב פ"ב דמנחות אלא דשם הא' משובח וכאן דהשבח הוא הסמיכות והחבור לניסן הב' הוא המשובח, אבל הראשון גם כן דוגמת השני אלא שזה יצא ראשון וכעין קליפה הקודמת לפרי, וזה כשרוצים לכוון את חג הפסח שיהיה במועדות דהיינו שיהיה ליווי ויחוד ישראל עם אביהם שבשמים כראוי, וזה על ידי קדושת חודש האדר הקודם שלא יהיה דבר גופני וחומרי חוצץ ביניהם, ופעמים שמתרחק שנת הלבנה משנת (החמה) ואז צריך להוסיף ימים על שנת הלבנה, ובודאי כיון יש שתוספת ימים יתירים והארכת זמן עד שיגיעו לקדושת חג הפסח מסתמא אין יכולים ישראל אז להגיע לקדושת אור הפסח אלא בהשתדלות של ריבוי זמן יותר, כי לא לחנם נתארך הזמן והקב"ה חפץ למהר יום שמחת לבו בקדושת המועדים עם ישראל, אבל מצד ריחוק זמן האביב ע"כ רומז איזה ריחוק בישראל שצריכים להתקדש יותר, וע"כ ההוספה רק באדר שהוא התקדשות כל פעולות הגופנית דישראל שמצדם הוא הריחוק, ואז נחלק זה של אדר לב' והיינו כנ"ל דיש בישראל שנראה כעין שנדחו לגמרי כגון אותן שאין להם חלק לעולם הבא, ואדר הוא נפתולי אלקים המחבר כל הפסולת שבישראל לקדושה כאשר מרוחק לגמרי עד שמצד משפט הגלוי לנו מפי חז"ל בתלמוד אין להם חלק לעולם הבא חס ושלום נעשה אדר א' שנקרא גם כן אדר המורה לבוש של גבורה לשון אדרת שער ולשון אדיר במרום כי הגוף הוא לבוש דנפש, ואין בין אדר א' לב' אלא וכו' דבאמת שניהם קודש לד' רק מקרא מגילה המורה התגלות הוא רק בשני, כי בראשון אין התגלות של קדושת הגוף שהרי כפי ההתגלות אין להם חלק לעולם הבא, אבל מכל מקום גם הם יש להם חיבור לקדושה על דרך שאיתא בראש השנה (י"ז.) דרוח מפזרת אפרן תחת כפות רגלי הצדיקים, וכן יש הרבה מדרגות שנקרא אין לו חלק אבל מכל מקום קיום יש לו ואינו נכלה לגמרי כנפשות או"ה רק קיום לעד על ידי דיבוקו בשרשו באלקים חיים הקיים לעד רק שחלק מיוחד אין לו, מלבד מה דדורשי רשומות אמרו כולם יש להם חלק לעולם הבא, (סנהדרין ק"ד:) הגם דהם אמרו על אותן הנפשות הפרטים שנמנו במשנה מן הפרט ילמוד על הכלל כולו, וכמה שכתוב במקום אחר כי אלו ז' פרטים של אנשים רשומים שנמנו הם נגד ז' ענייני קלקולים שאפשר ליאבד חלק עולם הבא על ידן:
43
מ״דוענין דורשי רשומות, היינו שיוכלו להשיג מה שאין בו התגלות גמור רק רשימה מה, כי מה ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא הוא מצד ההשגה הנגלית שהיה לחכמי ישראל בענין עולם הבא, אבל באמת עצמות עולם הבא עין לא ראתה ואינו אלא השגה דרך חכמה (אין ניכר תי' א') יש בו מעמקים שאינו מושג לכל חכמי ישראל בעולם הזה כלל דעל זה נאמר עין לא ראתה אלקים זולתך (כמה שכתוב ברכות לא דמי:) ומאותן מעמקים יש גם כן רשימות קצת שמתגלות לדורשיהם אשר ידרשום באמת שיוכלו להשיג שמץ דבר כמשיג רשימו מגוף הדבר, ועל ידי השגת רושם זה הם אמרו דגם לאלו יש להם חלק לעולם הבא, כי באמת שורש ישראל אינו נאבד כלל וכל הקלקולים הם מצד העולם הזה אף הקלקולים דעולם הבא הוא על ידי העולם הזה, כמה שכתוב (ע"ז ג'.) משל לעיין שם ושבת ויבשה וים וזהו כל ההשגה דעולם הבא שבעולם הזה דמשיגים אותו רק דרך העולם הזה והיינו מן מצד שעולם הזה הכנה לו, אבל באמת יש בעולם הבא עוד דברים נעלמים בעולם הזה לגמרי לפי שאין הכנה להם אלא דרך רשימו, רצה לומר ההכנה הוא רק מצד קדושת השורש שהיה בעולם הזה בתכלית ההעלם כעין רשימו לבד, ודורשי רשומות משיגים רושם קדושה שיש אפילו בהיותר גרוע שבישראל ועל ידי זה משיגים הרשימה של חלק עולם הבא שיש גם לאלו מצד רושם מה של קדושה הנמצא בשרשם, וכידוע דכל אור וקדושה המסתלקת מנחת במקומה רושם הנקרא אצל ח"ה רשימו, וכן קדושת יהדות הוא מלידה מבטן אף שאחר כך קלקל מעשיו עד שנדחה חס ושלום לגמרי ונסתלק האור מכל וכל עד שאין לו חלק לעולם הבא מכל מקום הרשימו נשאר, ומצד רשימו זה נשאר בו עדיין קצת קדושה אלא שאינה גלוי' ודורשי רשומות בדרישתם מכירים, ומכל מקום גם חכמי המשנה ידעו מזה וע"כ אמרו (מגילה ו':) אין בין אדר א' לב' וכו' כמה שכתוב דאלו שאין להם חלק לעולם הבא הוא רק מצד ההתגלות אבל ידעו שיש בהעלם מה שלא נגלה בעולם הזה דשם אין שום פסולת כלל, וזהו צחות לשון רמ"א על ענין שמחה דאדר ראשון דטוב לב משתה תמיד, וכבר נזכר למעלה דהוראת מלת טוב המורה כמה שכתוב בזוהר (חלק א' ג'.) ובבת קול (נ"ה.) על טוב הנעלם דטובי' גניז בגוי' וכן נאמר מה רב טובך אשר צפנת וגו' שהטוב הוא הצפון ונעלם שאין מושג לברי', וישרי לב הוא כשמושג ישרות הלב על האברים, אבל טוב לב הוא מה שמשיג הטוב בפנימיות הלב לבד וגניז בגוי' והוא השגת הטוב צפון, ומי שמשיג זה הוא משתה תמיד גם באדר א' שמשיג שלימות כל מעשה הגופנים דישראל אפילו היותר גרועים בתכלית דבאמת אין בישראל פסולת כלל, וע"כ הוא משתה תמיד כי זה עונג תמיד שאין בו דאגה וצער כלל והבן:
44