ספר ליקוטי מאמרים, חודשים ומועדים ט״וLikkutei Maamarim, Compositions on the Festivals 15
א׳ענין חנוכה שהוא מהנסים שלא ניתנה לכתוב, אולי רצה לומר שלכן אין מסכת חנוכה במשניות כנודע, כי הכתב הוא מה שגלוי לכל ואין צריך מסורת מאדם וכמה שכתוב בקדושין (ס"ו.) תורה כתובה ומונחת, וכן כל הנסים גלויים גם לכל העמים מה שאין כן חנוכה אין עושין זכר לנס רק מה שמצאו שמן במקדש להדליק, היינו כי ענין נרות דבית המקדש להאיר לפניו יתברך כמה שכתוב במדרש [פרשת תצוה] הוא מאיר לכל העולם ומצוה להאיר לפניו, וכענין זה אמרו במדרש (בראשית רבה פ"ל) באברהם א ע עד שאתה מאיר לפני ממספוטימא וכו' והוא שנאמר בו התהלך לפני וגו' מה בנח ומשלו ז"ל למלך שהיה מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והאיר לו בנר, כי עולם הזה נמשל ללילה [בריש פסחים] וכן בסוטה, [ד' כל אחד א'] למהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפרשת דרכים הוא יום המיתה, והיינו לגבי האדם המהלך בו וכן השם יתברך שמלכותו בכל משלה רק בועלם הזה הוא באפילה שאין אורו יתברך גלוי ורק ממשלתו העלמת ובדרך העלם ונאמר ישית חושך סתרו שהשם יתברך שם העולם הזה שהוא החושך להיות שם סתרו, והוא יתברך מסתתר עמנו גם בכל מיני חשכות והגם דנהורא עמי' שריא זהו מצד עצמותו אבל מצד מלכותו יתברך המושלת בכל אף במקומות היותר חשוכים, שכך רצה יתברך שיהיה מקומות חשוכים מגלוי אור אין סוף והוא העולם הזה בכלל, ובפרט או"ה המשוקעים בכל חמדותיו ולא ידעו את ד' כלל והוא יתברך מושל בגוים גם כן אעל פסוק שהם מבואות האפלים ששם אפל יותר מבשאר מקומות שגם כן יש חשכת לילה בכלל מפאת העדר אור השמש, רק באותן מבואות יש עוד אופל של הכתלים המצללים ומעלימים גם כן אור הלבנה והכוכבים שישראל נמשלו להם, זה גם דאין גמור בעולם הזה דדומה ללילה (כמה שכתוב חגיגה י"ב:) מכל מקום יש להם אור דלבנה וכוכבים היינו אור הנפש מצד עצמה שהיא חלק אלו"ק ממעל ונמשלו לכוכבים ואור הלבנה דלית לה מגרמה רק כפי קיבולה אותו יום מהשמש כפי קירובה וריחוקה במידת סיבובה, אבל או"ה גופות המזוהמים שלהם מעכירים ומאפילים עד שאין שום אור כלל, ומכל מקום אף בהם מלכותו משלה כי אין עוד מלבדו ומלכותו מהלכת גם שם באותן המבואות, ואברהם א ע הוא הראשון שהדליק הנר במה שהרעיש כל העולם לדעת שיש בורא יתברך שמו, ואף אותן שלא האמינו מכל מקום כבר ידעו ונתפרסם מעלת א ע שהאמין באלקות יתברך שמו, וחז"ל אמרו שילהי מנחות דבכל מקום גדול שמו בגויים אלא דקרו לי' אלקא דאלהא, וזהו כל ענין על זה שהתחיל מדור אנוש כמה שכתוב הרמב"מ להאמין שעזר ד' את הארץ, וכן אמרו ז (בראשית רבה פנ"ט) דאמר אברהם אבינו ע עד שלא פרסמתי אלקי השמים ועכשיו אלקי הארץ שפירסם שהוא משגיח בארץ דלא יכלו להכחיש כל או"ה הצלת אברהם אבינו מאור כשדים בכח השגחתו יתברך והיה ידוע להם דאברהם וביתו מושגחים מהשם יתברך עצמו:
1
ב׳וזה נקרא שהאיר לפניו יתברך לפרסם אורו ולא כנח את האלקים וגו' רצה לומר כמו שקיבל מתושלח ומה שלמדו והורה לו לעשות לא היה כדור המבול שהזידו לעבור והוא לא עבר, אבל אברהם א ע אמרו ז"ל (בראשית רבה פס"א) אב לא למדו רב לא היה לו ובן מ"ח הכיר את בורא מה שמקודם לא ידע רק הוא בהשתדלותו הגיע להכיר, ומה שהאדם עושה על פי לימודו הוא מה שהשם יתברך מאיר לו איך לעשות, אבל מה שהאדם משתדל מעצמו כאברהם א ע זה נקרא בהיפך שהוא מאיר כביכול לפניו יתברך, ואמר לו עד שאתה מאיר וכו' היינו כי אברהם א ע היה תחלה לגרים (כמה שכתוב חגיגה ג'.) שהיה נולד מאו"ה כפי התולדה דאחר כך הכיר ונתגייר ולגבי או"ה ההכרה בהשתדלות עצמו זה נקרא מה שהאדם מאיר אולם באמת אברהם א ע זכה אחר כך לשם אזרחי שאינו גר ואמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ג) אברהם נקרא ישראל, והתחלת זה במאמר לך לך וגו' שהוא עד שאתה מאיר וכו' היינו מה שנקרא אצל או"ה הארה, לך לארץ ישראל היינו מה שנקרא אצל ישראל הארה וגילה לו ענין ישראל שהוא להכיר שגם ההשתדלות הוא מהשם יתברך, וזה כל שורש הבדל בין ישראל לעמים שאו"ה חושבים דהם פועלים בהשתדלותם ולכן כשרצו ליתן תורה להם שאלו מה כתיב בה כו' (פסי"ר פיס' דעה"ד) דאולי אין השתדלותה כפי כחם, אבל ישראל כתיב בהו תומת ישרים תנחם כמה שכתוב בפרק רבי עקיבא (פ"ח.) התמימות הוא שלא לחקור אחר השם יתברך כדפירוש רש על פסוק תמים תהיה וגו' והיינו על ידי ידיעה דהכל מהשם יתברך כי גם כל מעשינו פעלת לנו, זהו שורש התמימות דרגא דיעקב איש תם שאינו חונף לרמות פירוש שאין בו כח השתדלות כדרך המשתדלים בכחם ועוצם ידם שזהו איש ציד, ולכן אמר לך לך וגו' דפשטו לך לעצמך כמו שאומרים לתינוק שיכול לילך לעצמו ואין צריך שיוליכוהו, וגילה לו בזה כי מה שחשב שהוא היה מאיר לפניו יתברך והיה כן האמת כפי מדריגת ארצו ומולדתו מאו,ה אין זה אמת לאמתו, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פל"ט) דאברהם א ע ראה בירה דולקת וכו', ודולקת היינו שהשם יתברך מאיר כי מ"ז ההשתדלות הוא מהשם יתברך וזכה למדריגת התהלך לפני והיה תמים, רצה לומר שתהיה בתמימות והשגת מדריגה דהכל מהשם יתברך ועכל זה התהלך לפני, וזה על ידי הברית שבבשרו והוא משאמרו ז"ל (עירובין י"ט.) שאברהם א ע יושב על פתחו של גיהנם ומציל כל שיש לו מילה כי הוא כבר ידע מילדותו כל מיני רעה שעל זה הובטח טל ילדותך כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה שם), וזה נקרא הישיבה על פתחו של גיהנם רק הכניסה של כל מיני רע שזהו שורש הגיהנם שאינו אלא אפי העבירות עצמן דרשעים תרדף רעה כנודע, והמילה היא שורש היהדות כמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"א:) שאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, אבל ישראל אעל פסוק שחטא ישראל הוא על ידי המילה שהוא ברית חותמו יתברך בינינו שאנו שייכים לו ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים, וזהו התהלך לפני דמדריגת תמימות ישראל שאפילו אינו הולך כלל עם השם יתברך וממרה את פיו זה גם כן מתהלך בדרכיו אלא שאינו מתהלך עמו דהוא על ידי דרך השם יתברך הקבוע וידוע שהוא דרך השם יתברך רק הוא מתהלך לדרכו בלא כונה ללכת בדרך השם יתברך כלל ואדרבא אפילו להיפך, ועכל זה ג"ז ברצון השם יתברך כטעם זדונות נעשין כזכיות ובמקום שבעלי תשובה עומדין וכו' (ברכות לא דמי:) דהוא מדריגה יותר גדולה דרגא דהתהלך לפני וזהו על ידי התמימות שיודע שאין לו משלו כלום רק הכל מהשם יתברך:
2
ג׳וזהו הנרות דבית המקדש שאמרו ז"ל ע"ז (שמו"ר פל"ו) למעשה ידיך תכסוף הקב"ה מאיר לכל וכו', שהגם שאנו יודעין שהוא מאיר לכל העולם כולו אנו מאירין לפניו מצד מה שהוא ציוה כן, וזה עצמו נקרא שמאירין לפניו כביכול כיון שהוא מצוה וכוסף שיקיימו מצותו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו הרי זה עצמו נחשב הארה לפניו כביכול מה שישראל שומרין מצוותיו התמימות בהקדמת נעשה לנשמע שזה כל עיקר כוספו יתברך ועל ידי זה זכו למדריגת אעל פסוק שחטא ישראל הוא, וידוע מה שמשלו הספרי מוסר החוטא כלוקח המלך ומוליכו למקום מטונף חס ושלום וזהו מצד החטא אבל אחר שישוב וזדונות כזכיות הרי לא הוליכו אלא למקום קדוש וטהור, ומכל מקום הוא המוליך כי הרי לא היה בדרך התורה וציווי השם יתברך וזה נחשב מאיר לפניו שההארה הוא שיראה מי שמאירין לפניו הדרך ילך, ובהארת הנר מצוה שהוא במעשה הקיום מצות התורה נקרא מה שהשם יתברך מאיר לכל העולם כולו, ומצד מה שהוא כוסף למעשה ידיו ויש לפניו נחת רוח ועשיית רצונו גם מבעלי תשובה שזדונות כזכיות וכן מקיום מצות שחדשו סופרים הרי נעשה נחת רוח לפניו על ידי מצות מחודשות, ומה שהם כביכול מאירים לפניו על ידי נר מצוה וכן על ידי תורה עבור מה שהם מאירים לפניו על ידי תורה שבעל פה שהוא ביד ישראל כדרך שאיתא בהזהב (נ"ט:) נצחוני בני ובהפועלים (פ"ו.) נוכח רבה בר נחמני [ועדבר זה בקידוש החודש אני ואתם נלך לבית דין של מטה אימת קבעו ראש חודש (דבראשית רבה פ"ב)] וזה הכל מהבדל שבין ישראל לעמים דעל ידי שישראל מכירים שהכל מהשם יתברך גם השתדלותם על ידי זה השם יתברך מוסר הכל להם ובידם לחדש תורה ומצות והן הן גופי תורה וחביבים דברי סופרים וכו' (שי"ר פ"א) וגם בפירוש מצות התורה אין לנו אלא מה שפירשו סופרים והלכות שקבעו הם, וזהו גם כן ענין התהלך לפני שזכה אברהם על ידי מצות המילה שהיא מצוה ראשונה המחודשת על מצות בני נח שהיו נוהגות אז בעולם והוא בהשתדלותו הביא מצוה זו לעולם ונקראת על שמו בריתו של אברהם אבינו, ובימיו היה זה בכלל התהלך לפני שהוא הביא לעולם מצוה מחודשת שלא היתה מקודם, ואף על פי שהשם יתברך ציוהו על זה מכל מקום זה היה ביאור כל כלל עובדות דאברהם א ע שאמרו ז"ל (יומא כ"ח:) דקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, והרי הוסיף מצות והתהלך לפניו מה שלא ציוהו אלא שמי יודע ששהיה זה רצון השם יתברך להוסיף, אבל בנתינת המילה מצוה מחודשת נתברר זה שרצון השם יתברך בהוספה על מצוותיו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פי"א) שזה כל ענין המילה להגיד דמעשה בשר ודם משובחין ממעשה השם יתברך דכל מה שברא השם יתברך צריך תיקון, והתורה שבכתב היא דפוס כל הבריאה גם היא צריכה תיקון והוא התורה שבעל פה, (והוא) הראשון לחדש מצות ותורה מלבו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פצ"ה) דנעשו ב' כליותיו כב' מעיינות ונובעות תורה לכך מצוה ראשונה החדשה ניתנה לו, וממנו התחלת ב' אלפים תורה כמה שכתוב בפ"ק דע"ז מואת הנפש אשר עשו בחרן שהוא מה שהאיר לבאי עולם זהו על ידי תורה אור דזולת זה אי אפשר להאיר, ושורש מכוון התורה הוא ההשתדלות והתחכמות להוסיף ולהתהלך לפניו לא במקובלות לבד, ובזה הוא ממשיך אור בעשיית נפשות מחודשות כאלו הוא עשאן דשורש הנפשות הן עצמן שורש התורה כנודע, ותחלתו מואת הנפש וגו' הם גרים שגייר ולא נשאר מהם כלום שהוא על דרך וזרח משעיר וגו' שדרשו חז"ל (ע"ז ב':) שסובב הקב"ה התורה על כל אומה ולשון, שזהו התחלת התפשטות התורה בעולם הולך מתחלה לאו"ה כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, כי מצד תורה שבכתב שהוא מדריגת את האלקים וגו' לילך בדרכיו שמצוה זה אפשר גם לאו"ה להתנהג, אלא שהם שאלו מה כתיב בה וכו' כי אחר שיש אומה ישראל ית אז אפשר לגר להתגייר ונפסחו אל בית יעקב שהם נטפלים לישראל כי זה כל כחם אחר שרואים אומה ישראל ית מתנהגים על פי התורה אז גם הם מתגיירים, אבל שיהיו הם המתחילים בקבלת התורה שואלים מה כתיב בה כי אין להם תמימות, ולכך משנתקרב אברהם אבינו ע להיות תמים נתרחקו גם כן כל אותן הנפש אשר עשו בחרן שלא היו גרים גמורים כי אז עדיין לא היה אומה הישראל ית, רק דאברהם אבינו ע תחלה לגרים שעליו היה תחלה שם גר גמור אף שלא היה עדיין אומה הישראל ית, ומזכה הוא לתמימות ושם ישראל נתבשר בלידת יצחק ואומה ישראל ית יצא ממנו, ואפילו אליעזר ראש לתלמידיו שגייר הדולה ומשקה מתורתו וישמעאל בנו נדחו מירושתו שהוא הטיפול וחבור אליו כי גם ישמעאל אין נקרא זרעו כלל, רק מכל מקום החושך הכנה לאור וזרח משעיר למו ואמרו בזוהר (ח"ג קצ"ב:) דניטל זריחה והופעה מאו"ה וניתן לישראל, הכונה כפמה שכתוב הוא דמכוון התורה להיות הכל ביד ישראל וזה לכאורה דרך או"ה האומרים כחי ועוצם ידי וגו' וישראל הם להיפך מכירים דהכל מהשם יתברך, רק מצד מה שאו"ה במחשבתם ששההשתדלות בידם לא רצו לקבל השתדלות התורה הרי אדרבא מחשבות ההשתדלות מביא העדר השתדלות וישראל בעלי העדר השתדלות קיבלו השתדלות מזה מגיע כן משפטם להיות נחשב שלהם והשתדלותם, וכדרך שאמרו ז"ל (ע"ז י"ט.) לבסוף נקרא תורתו וזה עיקר נתינת התורה ומתן תורה כמתנה להיות שלהם, ומזה זכו לתורה שבעל פה שהוא מצד שהתורה להם מתנה להיות שלהם ולא בשמים היא עוד, והיא מורשה קהלת יעקב כמו שנתבאר שזה ירושה מארבהם א ע שקיים הכל ומצד חכמתו שהיה כל תורה שבכתב אצלו כתורה שבעל פה וכן תורה ציוה לנו משה לנו ולא לאומות העולם, כי אמרו ז"ל (תנחומא תשא) צפה הקב"ה דאו"ה עתידין לומר אנו ישראל אמר מי שמסטורין וכו' כי אחר דתורה כתיבא ומנחה או"ה דורשין בה לכבוד עצמן כרצונן, אלא שבאמת עיקר תורה שבכתב הוא כפי פירושו של חכמי ישראל בתורה שבעל פה ותורה שבעל פה לא עשה כן לכל גוי שאף שיש חכמי או"ה הגם שיחדשו חכמות בענייני עבודת השם יתברך אינו נחשב לתורה שבעל פה רק מה שחכמי ישראל יחדשו, וזה זרח משעיר למו חכמה אנושית שזה עיקר בשעיר כמו שאמרו ז"ל (איכה רבה פ"ב) יש חכמה באדום תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום וזה זרח לישראל להיות להם לבד חכמה אנושית כי אין קרוי חכמה אלא חכמת התורה:
3
ד׳וזה כל ענין ניצוח חשמונאים ליון בזמן בית שני, שאז התחדשות התפשטות תורה שבעל פה אחר חתימת הנבואה כי נודע בתלמוד נקרא חכמת יונית כלל חכמות אנושית והם ההיפוך מתורה שבעל פה שהיא חכמה אנושית של התורה ורצו לבטלה מישראל היינו לבטל שאנו מאירים לפניו כביכול, וזהו טומאת כל השמנים שבהיכל עד שבא חשמונאי ונצחם, ובענין מעשה דיהודית בת חשמונאי ושאר צנועות דמסרי נפשי' לקטלא על באית גוי שהוא שמירת תוקף כח היהדות כמה שכתוב (עירובין י"ט.) על בועל ארמית דלא מבשקר לי' אברהם א ע, כי באיש ואשה נאמר והיו לבשר אחד ונדמה במראית העין לגוי וכן ההיפך באשה, ומסירת נפש על ההבדלה הזו הוא שורש התמימות דישראל כי הן יקטלנו לו נייחל לא כאו"ה דבשעת צרתן התקצף וקילל במלכו ואלקיו, ומעין חתום אלו הבתולות שגזרו על כל בתולה תבעל לטפסר (כמה שכתוב כתובות ג':) שזהו טומאת השמנים כי שורש תורה שבעל פה סטרא דנוקבא כנודע, ולא ידעו דבנות ישראל ימעין חתום אין שליטה לזר בתוכם, וכן נמצא פך חתום בחותמו של כה"ג וממנו הדליקו בבית המקדש היינו מה שאנו מאירין לפניו כביכול, ודבר זה הוא כח תורה שבעל פה שאי אפשר לכתבו בכתב גלוי לכל העמים שהרי הם אומרים שחכמתם אמת, ומה שתורה שבעל פה הוא חכמה האמיתית הוא מצד מה שאנו יודעין שהקב"ה מסכים על ידו להיות זה נחשב כמאירים לפניו, ודבר זה נקרא מסטורין שלו יתברך ואין בו גילוי לעין כל בעולם הזה רק לעתיד יראו כל בשר כי פי ד' דבר, כל דברי תורה שבעל פה הוא מה שפי ד' דבר ושכינה מדברת מתוך גרונם, וזהו מצות הדלקת נר חנוכה שאנו מאירין בעולם ניסיו כי כל ידיע עולם הזה בתורה שבעל פה הכנה לראיית כל בשר דלעתיד על ידי מה שמאירין לפניו בעולם הזה, ממילא זיו יקרי' מליא כל ארעא וניצוצין החוזרין מאירין לכל העולם כולו כמה שכתוב והלכו גוים לאורך וגו', וזהו נר חנוכה שמצותו בחוץ כשאין שעת הסכנה לקיים והלכו וגו':
4