לקוטי תורה, שיר השיריםLikkutei Torah, Shir HaShirim
א׳ שיר השירים אשר לשלמה ישקנו מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הנה נודע שהקב״ה נקרא חתן. וכנ״י נקרא בשם כלה. והיינו ע״ש המשכת והשפעת התורה לישראל. וכמארז״ל ביום חתונתו זה מ״ת. ולכן המשמח את החתן זוכה לתורה שניתנה בה׳ קולות בפ״ק דברכות כי חתן חות דרגא. דהיינו ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה להתלבש בתורה. וכנס״י היא מקור נשמות ישראל וכן כל ניצוץ וניצוץ מישראל בפרט הוא בבחי׳ כלה. והנה כלה יש בו ב׳ פירושים. הא׳ מלשון כליון שמכלה ומבלה הכל מלשון כלה. (וכמו כלה שארי) (בתהלים ע״ג) דתרגם יונתן אשתיצא גושמי דהיינו לשון כליון וכן (בישעיה ט״ז ד׳) וכך ג״כ בכלה בפתח י״ל הפי׳ ג״כ עד״ז וכ״ה בזהר פ׳ אחרי (דע״ב) ע״פ כי כלתו היא שצייתא כו׳. כי מלת כלה היא שם דבר המורה על הפעולה כמו רכה זכה דקה ונק׳ כלה ע״ש שמכלה כו׳. וכן איתא ברבות שנתכלו. והב׳ מלשון כלתה נפשי כו׳ (תהלים פ״ד) והיינו תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית׳ (וכמו דת״י שם תאיבת נפשי שהוא לשון תשוקה כמו ואל אישך תשוקתך ותרגומו תיאובתיך) והענין דהנה בק״ש יש ב׳ בחי׳ מס״נ. הא׳ למסור נפשו באחד. והב׳ ואהבת בכל נפשך אפי׳ נוטל את נפשך כו׳. ולהבין ענינם וההפרש שביניהם. ועוד צ״ל איך שייך ואהבת בכל לבבך. אחר בחי׳ מס״נ באחד שהרי באהבה כתיב ס״פ נצבים לאהבה כו׳ כי הוא חייך. אבל המס״נ הוא להשליך חייו מנגד שהוא ביטול במציאות לאור א״ס ב״ה ממש (וע׳ בפ׳ שמות בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך ובד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וא״כ איך אחר מעלת ומדרגת הביטול דמס״נ באחד יהי׳ שייך בחי׳ ואהבת יש מי שאוהב והענין כי הנה הבחי׳ הא׳ למסור נפשו באחד הוא מחמת שמע ישראל כו׳ כי שמע מלשון הבנה שהיא התבוננות בגדולת א״ס ב״ה איך שהוא אחד כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי כו׳ אתה הוא עד שלא נברא כו׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. פי׳ אלקים המעלים ומסתיר כו׳ כי לפניו ית׳ אין שום העלם מעלים ומסתיר כלל כי כולא קמיה כלא חשיב כו׳.
1
ב׳ואי לזאת ולא תחללו את שם קדשי כו׳ שלא לעשות מקום חלל כו׳ להיות דבר נפרד ממנו ית׳ ח״ו וממילא בטלים כל התאוות והישות ולגרמיה כו׳ וזהו לשון כליון שמכלה לגרמיה כו׳ שיתבטלו כל רצונותיו ולא ישאר שום רצון רק אליו י״ת (וזהו ענין כלה שארי ולבבי כמו שת״י אשתיצא גושמי וכמ״ש בזהר פ׳ אחרי הנ״ל שצייתא דעלמא היא כליון כל הרצונות. וע״ד שנת׳ במ״א ע״פ כי תצא להיות נקודת פנימי׳ הלב עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ולא מהעוה״ז לבד כו׳ אלא אפי׳ מג״ע התחתון והעליון וכמ״ש מי לי בשמים כו׳ כלה שארי כו׳) והבחי׳ הב׳ היא מלשון כלתה נפשי שהוא לשון תשוקה ואהבה שהוא בחי׳ ביטול היש דהיינו שהוא יש ודבר (ולא כליון היש לגמרי כמו בבחי׳ הא׳) אלא שמבטל א״ע שרוצה ליכלל וליבטל כו׳. ולכן מפסיקים בין ב׳ בחי׳ מס״נ הנ״ל בבשכמל״ו בחי׳ יחו״ת שמבחי׳ מלכותו נתהוו כל הנבראים מאין ליש לפי שאין מלך בלא עם זהו מקור קיום וחיות כל הנבראים.
2
ג׳וכתיב ומבלעדי אין אלקים מבלעדי דוקא דהיינו חוץ ממנו ית׳ ח״ו. אבל הוי׳ בעצמו הוא אלקים אני הוי׳ אלקיכם אני בעצמי כו׳ שמצמצם ומסתיר אור א״ס ב״ה הבלתי בע״ג להיות גילוי בחי׳ נבראים בבחי׳ יש וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ ובי׳ ומבחי׳ זו של בשכמל״ו נמשך להיות ואהבת בבחי׳ יש מי שאוהב כו׳ משא״כ יחו״ע הוא בחי׳ ביטול ממש במס״נ. (ובזה מתורץ איך שייך ואהבת אחר המס״נ באחד דהיינו ע״י שמפסיקים בבשכמל״ו ועמ״ש מענין זה בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו באופן אחר קצת. והמ״י שעולה בקנה א׳). וב׳ בחי׳ אלו נקרא בלשון הקבלה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה כו׳. והן הם ב׳ בחי׳ כלה שנאמרו בשיר השירים שכל שיר השירים מדבר על ב׳ בחי׳ כלההנ״ל כידוע כי ב׳ פעמים נאמר ונשנה בשיר השירים החיבוב שבין חתן וכלה ורומז על ב׳ בחי׳ כלה הנ״ל (ועיין בפרדס ש״ח פי״ג מענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ובזהר הרקיע ר״פ בראשית גבי מש״ש בזהר מה שושנה כו׳ אוף כנ״י כו׳ ועמ״ש בפי׳ כנ״י לקמן בד״ה ששים המה מלכות בשם המשנת חסידים ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ וע׳ בסה״מ סי׳ קנ״ו והמכוון הכל אחד שהוא ענין שני המדרגות דיחו״ע ויחו״ת ועמ״ש עוד מענין ב׳ בחי׳ כלה בד״ה וארשתיך לי בהפטרה דפ׳ במדבר ואפשר הוא ענין אחר קצת והיינו כמ״ש סד״ה כי אתה נרי בענין דורות הראשונים ודורות האחרונים):
3
ד׳ב והנה מב׳ בחי׳ כלה הנ״ל נמשך להיות ב׳ בחי׳ חתנים בחי׳ חות דרגא וזהו קול מצהלות חתנים מחופתם חתנים תרי משמע. והענין יובן במאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול.
4
ה׳ולכאורה אינו מובן מהו שם גדול וקטן וכן צריך להבין מה שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד איך שייך בחי׳ שם עד שלא נברא העולם שעדיין לא הי׳ מי שיקראנו בשמו. ויובן ע״פ מה שנודע שהשי״ת נקרא גמרא ובמדרשים בשם הקב״ה שבחרו בשם זה ולא בשמות וכינוים אחרים כמו רחום וחנון לפי שהוא מורה שהוא קדוש ומובדל כו׳ (ועמ״ש בפ׳ מקץ בביאור ע״פ כי עמך מקור חיים ולקמן בדרוש הראשון שע״פ צאינה וראינה) ואין ערוך המשכות והתלבשות אור א״ס בראשית ההשתלשלות אלא כטפה מים אוקיינוס. וזהו מארז״ל הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳ פי׳ עצמותו ית׳ קדוש ומובדל אלא שיושב ומשפיל א״ע להיות מתלבש בתורה כאדם היושב שמשפיל קומתו והארה זו נקרא בחי׳ שם שאינו אלא זיו והארה (וענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. היינו המקור והשרש והיכולת שיש בא״ס ב״ה שיוכל להיות גילוי בחי׳ זיו והארה שיהיה ממנה התהוות עולמות שיעלה בחפצו ורצונו. וכמו זיו השמש הכלול במאור שהוא השמש עצמה. אלא שבנמשל הוא באופן נעלה יותר אין קץ שהרי השמש מאירה הזיו שלא בטובתה משא״כ למעלה מהמשכת וגילוי הזיו עד״מ היינו כשעלה ברצונו כו׳ א״כ הזיו הכלול בו היינו מה שיש ביכולת בו ית׳ להאיר בחי׳ זיו והארה כו׳ אשר יכולת וכח זה נקרא שמו וזהו מ״ש כח אדנ בכחך הגדול והיינו לפי כי מהותו ועצמותו אינו בגדר השפעה והמשכה כלל עמ״ש בד״ה אתם נצבים. ולכן כח ומקור ההמשכה נקרא שמו וכמ״ש במ״א בפי׳ כי עמך מקור חיים שגם בחי׳ מקור חיים הוא נקרא עמך שהוא בחי׳ הטפל וכלא חשיב כו׳). וזהו ענין שמו הגדול שלמעלה מן ההשתלשלות ושמו הגדול הזה הוא משובח ומפואר עדי עד בבחי׳ א״ס וזהו כי הוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד ועיקר חי העולמים הוא רק בחינת מלך כו׳ כי השתלשלות העולמות אינו דרך עילה ועלול כמ״ש בספרים שא״כ היה בחי׳ שינוי כביכול כי בעילה ועלול יש שינוי בהעילה ע״י ההשפעה כמו עד״מ בשעה שהרב משפיע לתלמידו בהכרח משים עיונו בההשפעה ואין שכלו פנוי לעיין בענינים ושכליים כמו שהי׳ פנוי קודם ההשפעה אבל בו יתברך הרי אתה הוא קודם שנברא העולם ומשנברא העולם בלי שום שינוי ח״ו. והיינו לפי שמקור חיות העולמות הוא רק מבחי׳ שמו לבד בחי׳ מלכות (ועיין עוד מענין שמו הגדול בפ׳ שלח ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתיך מא מ״צ. ובפ׳ פינחס בד״ה צו את בנ״י כו׳ מענין שמו גימ׳ רצון. וע״פ ואלה שמות כו׳). ובאמת כי נשגב שמו לבדו. ואין ההמשכה מבחי׳ שמו ע״י עילה ועלול שא״כ היה הכל בחי׳ א״ס. אלא שההמשכה ע״י צמצום ודילוג עד שנמשך רק בחינת קו וחוט ממלכות דא״ס ועוד כמה צמצומים והעלמות אין מספר (ע׳ בספר של בינונים ח״ב פ״ט בהג״ה) עד שיוכל להיות בחי׳ השלתלשלות עילה ועלול וכידוע ענין סוכ״ע וממכ״ע כו׳. והנה התלבשות והמשכה זו משמו הגדול להתלבש בתורה יושב ועוסק בתורה היא בחי׳ רננה דאורייתא כי אורייתא מחכמה נפקת. נפקת דייקא היינו בחי׳ גילוי של התורה היא מחכמה אבל הארה העליונה להיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא היא בחי׳ טעמי התורה ורננה דאוריי׳ זרקא מקף שופר כו׳ (כי הנה הטעמים הם ג״כ כמו בחי׳ אותיות שהיא ענין המשכו׳ וכנודע מענין טנת״א. אך כי הם אותיות והמשכות מבחי׳ תענוג עליון בחי׳ כי עמך מקור חיים מה שלמעלה אפי׳ מבחי׳ ח״ע ואצ״ל שהם למעלה מבחי׳ אותיות הדבור שהם נמשכים מן החכמה. והענין דכמו שיש אותיות הדבור ויש אותיות המחשבה. כך יש אותיות הכלולים בשכל וגם בלמעלה מהשכל. וזהו ענין הטעמים וטעם ג״כ לשון טוב טעם ומתיקות והיינו שהם אותיות והמשכות תענוג עליון מבחי׳ שעשוע המלך בעצמותו וכדכתיב ואהיה אצלו שעשועים. ומשם נמשך להתלבש בחכמה עילאה וזהו אני תורתך שעשעתי וכמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון כו׳ ועיין עוד מענין רננא וטעמים שבתורה ע״פ ויהי מקץ שנתים ימים. ובפ׳ אמור ע״פ והניף הכהן אותם. ובפרשה וזאת הברכה על פסוק תורה צוה כו׳ ובמקום אחר נתבאר שזהו מ״ש ויהי בישורון מלך כי ישורון יש לומר ג״כ לשון שיר. וגם כמו שהשיר הוא עגול כך בהניגון נעוץ סופו בתחלתו שכשמסיים הניגון יומשך התחלה שלו כו׳. וכך למעלה הנגינות וטעמים הם המשכת בחינת סוכ״ע ממש והמשכה זו היא בבחי׳ מלך כמאמר ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם אקב״ו):
5
ו׳ג וזהו שיר השירים אשר לשלמה. כי שיר הוא ענין ההתכללות ברצוא ושוב ולמעלה הוא בחינת מטי ולא מטי כו׳ (ועיין בעץ חיים דבחינת מטי ולא מטי נמשך מפה דא״ק שהוא בחינת אורות הטעמים דא״ק כו׳ וזהו שיר כו׳ מנשיקות פיהו ועמ״ש עוד מענין המשכה שבבחינת מטי ולא מטי בביאור ענין מוצאיהם למסעיהם כו׳ ע״ש) וזהו שיר השירים פי׳ שיר שממנו מקבלים השירים שלמטה שיש כמה בחינת שיר ממטה למעלה כי מקור הנבראים המחיה ומהווה מאין ליש (שהיא בחינת מל׳ דאצילות) היא העולה ומתכללת בבחינת ביטול במאצילה ב״ה בבחינת שיר ברצוא ושוב וגם אחרי התלבשות בבי״ע הנה עליות העולמות שעולים ומתכללים כו׳ נקרא בחינת שיר כמו הנגון בנגן המנגן שיש בו קולות עולים ויורדים במעלות ומורדות ויש כמה מיני עליות עד אין קץ ושיעור והכל בבחינת שיר וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר כו׳ (ועיין מ״ש ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית וע״פ ושם אחיו יובל) והנה כל השירים הללו שממטה למעלה נקרא שירה בה׳ לשון נקבה כמ״ש השירה הזאת בחינת כלה ומבחינת כלה נמשך בחינת שמחת חתן מהעלם לגילוי משמח חתן עם הכלה פירוש על ידי הכלה שע״י בחינת השירה בה׳ בחינת כלה נמשך שיר העליון בחינת דכר (ועיין בזהר פרשת וילך דף רפ״ד ע״ב ורפ״ה ע״א) הוא המשכת אור א״ס הסוכ״ע מבחינת שמו הגדול טעמי התורה ורננה דאורייתא בחינת ענג העליון להתלבש בתורה (ועיין מענין שיר השירים ברבות סוף פסוק שיר השירים זח״ב מ״ח ב׳ קל״ב א׳ קמ״ג א״ב קמ״ד א״ב קמ״ה ב׳ ח״ג ע״ד ב׳ רפ״ד ב׳) (ואפ״ל פי׳ שמע ישראל שיר אל כי בנשמות ישראל יש מבחינת שיר ומבחינת השירים עיין לקמן בביאור ע״פ צאינה וראינה ובזח״א ויחי) (דרמ״ה) ועמש״ל מענין ישורון ומ״ש בפ׳ בלק ע״פ ולא ראה עמל בישראל כו׳:
6
ז׳אשר לשלמה כענין עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ב׳ הפכים כו׳ כך להיות התחברות והתכללות שני הפכים ממטה למעלה ומלמעלה למטה כי הוא יתברך קדוש ומובדל ואין ערוך כו׳ וכטפה מים אוקינוס כו׳.
7
ח׳והעולמות הם בחינת יש ונפרד וכדי להיות התלבשות אור א״ס בטפה זו שאין ערוך ממש וכו׳ מוכרח להיות המשכת עונג עליון שיתענג בהמשכת הטפה כו׳ ועונג זה הוא ענין השיר שמזה נעשה השלום התקשרות המשפיע במקבל כו׳ ויהיה אשר לשלמה כי בתיבת לשלמה נכלל בחינת דכר ונוק׳ גם יחד כי שלמה בחול״ם מלך שהשלום שלו הוא המשכת טפת דכר. וגם שלמה בה׳ מורה על לשון נקבה היא בחינת ההעלאה שמלמטה למעלה שבהתחברות שניהם נעשה יחוד עליון ונמשך שיר להשירים ועיין מענין שלמה בהרמ״ז (דקע״ו ע״ב) והגורם כל זה הוא מה שכתוב ישקני מנשיקות פיהו כי המשכת בחינת שמו הגדול בבחינת שיר וטעמים נקרא בחינת נשיקין גילוי אהבה פנימית כאהבת האב לבנו יחידו שמרוב האהבה הגדולה אשר תוכו רצוף אהבה כאש בוערה אינה יכולה לצאת מכח אל הפועל בגילוי כ״א בבחינת צמצום גדול שמתצמצמת בהבל הפה ורוח פיו ואף שזהו מעשה גשמיות אעפ״כ בזה דוקא מתגלה פנימית האהבה מה שאינה מתלבשת בשום כלי אחר לא באותיות הדבור כו׳ (ועיין מ״ש מזה בד״ה מי יתנך כאח לי כו׳ אשקך כו׳) כך התשוקה הזאת והעונג עליון הזה להיות התגלות והתלבשות אור אין סוף בבחינת הטפה וההשפעה שבתורה היא בבחינת דילוג וקפיצה שלא בבחינת ההשתלשלות כי אם בבחינת צמצום גדול יושב ועוסק בתורה כו׳ משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. וזהו יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. שיומם ע״י ישראל העוסקים בתורה ממשיך חסד עליון בכל יום בחינת השפעה מלמעלה למטה וכמארז״ל פרק לפני אידיהן (ד״ג ע״ב) שלש שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן שלישית יושב וזן וכו׳ שהוא ענין התלבשות אור א״ס בהשפעה (פי׳ יושב ועוסק בתורה היינו המשכת מוחין חב״ד ובשניות יושב ודן היינו בחינת חג״ת ובשלש שעות שלישי׳ יושב וזן היינו בחינת נה״י כנודע שנצח והוד נקרא לחמו בלחמי. ועיין בזהר פ׳ פנחס) (דרי״ז ב׳) בענין ולחם לבב אנוש יסעד ההוא לחם דאזילו שחקים כו׳ שהם נו״ה ועמ״ש באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה אבל בלילה שירה עמי הוא שיר המלאכים ממטה למעלה שהוא אחר המשכות ישראל ביום יומם יצוה ה׳ חסדו כו׳ ושירה כתיב שירו קרי הוא ענין יחוד זו״נ כנ״ל ולכן כתיב פיהו ולא פיו בתוספת ה׳ בחינת דכר ונוקבא:
8
ט׳ד והנה כל זה הוא בחינת חתן הא׳ חות דרגא המשכת אור א״ס להתלבש בתורה חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא וכו׳. ובחינת חתן הב׳ הוא כשכבר נמשך ונתלבש אור א״ס ב״ה בתורה שיהא נמשך גם למטה בבי״ע ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל (וע׳ בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח על פסוק זה) להיות גילוי אור א״ס למטה כמו למעלה ויהא נמשך גם למטה עונג העליון בתורה ומצות דבי״ע. וזהו שארז״ל אלפים שנה קודם שנברא העולם קדמה התורה פי׳ אלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה שמתחלה המשכה ראשונה דתורה היא משמו הגדול בחכמה ובינה וזהו בחינת חתן חות א׳ ואח״כ בחינת חתן ב׳ הוא מה שנמשך התורה מב׳ אלפין הנ״ל בעולם הוא בחינת המדות דז״א (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל בפ׳ אמור ובד״ה והיה אור הלבנה כו׳ בפ׳ צו ובביאור ע״פ שוש אשיש גבי כחתן יכהן פאר) דהיינו מה שנמשך התורה למטה בבי״ע. וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר הוא עונג העליון נמשך במצותיו ובתורה כי התורה אינה רק פירוש וביאור המצות. והנה במצות נאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פירוש שהאדם עושה אותם להיות מצות וכמ״ש ועשיתם אותם אתם כתיב ואח״כ וחי בהם שמקבל מהם חיות שהן למעלה ממדרגת האדם. דהנה כל המצות הם מדברים גשמיים אתרוג סוכה ציצית וקרבנות מן הבהמה מן הבקר וצאן ששרש הבהמה היא מבחינת התהו לפני מלך מלך לבני ישראל כו׳ למעלה מבחי׳ אדם וכמארז״ל אפילו יתוש קדמך אלא שנפל למטה בשירה.
9
י׳ומה שהיה יכול להתברר וליכלל בקדושה נתהוו מלאכים מיכאל וגבריאל כו׳ ומה שלא היה יכול להתברר נפל למטה מטה עד שבעולם העשיה נתהוו בהמות וחיות גשמיים וכל אשר נעשה תחת השמש ועל ידי האדם (שם מ״ה בחינת התיקון בחינת חכמה) שמעלה ומקריב קרבנו על גבי המזבח הנה זאת תורת הבהמה היא העולה למקורה ושרשה שבעולם התהו למעלה מבחינת אדם עד שהאדם הוא מקבל חיות מהם וחי בהם כו׳. ועד״ז הוא בכל המצות שציצית הוא מצמר גשמי ותפילין מקלף כו׳. הוא ג״כ עד״ז שלמטה הנה האדם הוא העושה אותם להיות מצוה שיומשך בהם המשכת אור א״ס. אבל למעלה הנה מעלת המצות הגבה ומאד נעלה כי תרי״ג מצות דאורייתא ושבעה דרבנן תר״ך עמודים כמו העמוד שמחבר מעלה ומטה וז״ש אחור וקדם צרתני כו׳ והנה המשכת ב׳ חתנים הנ״ל להיות חות דרגא הוא ע״י ב׳ בחינות כלה משמח חתן עם הכלה כי מבחינת כלה הא׳ בחינת מסירת נפש וכליון גורם אתעדל״ע המשכת אור א״ס שמו הגדול להתלבש בתורה חכמה עילאה והחכמה מאין כו׳. ומבחי׳ הכלה הב׳ כלתה נפשי כו׳ בחינת יש מי שאוהב כו׳ כנ״ל נמשך המשכת חכמה עילאה להתלבש גם בתורה ומצות דבי״ע (ועמ״ש בד״ה לבבתני אחותי כלה) ולכן אחר ואהבת בכל נפשך כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי כו׳ מי שאנכי מצוך כו׳ ודברת בם. וכענין אני המשנה המדברת בפיך כו׳ וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. וזהו משכיל לאיתן כו׳ פי׳ איתן אתנים הם תנאים שבלימוד התורה ממשיך בחינת משכיל שהוא חכמה עילאה להיות נמשך למטה לעולם על ידי בחינת חסד וזהו חסדי ה׳ עולם אשירה שנמשך לעולם בחינת שיר ותענוג רננא דאורייתא וזהו דירה בתחתונים.
10
י״אוהנה כדי שיהיה התגלות בחינת חתן צריך להיות תחלה בחינת חופה ומקיף המשכת סוכ״ע ואח״כ נמשך ההתגלות בבחינת פנימית חתן. וזהו ובצל ידי כסיתיך הוא בחינת חופה ומצהלות חתנים הוא מחופתם מבחינת מקיף כו׳ (ועמ״ש מענין חופה בד״ה כי על כל כבוד חופה ובד״ה תורה צוה כו׳ וע״פ לסוסתי ברכבי פרעה ובד״ה עיני כל אליך ישברו):
11
י״בכי טובים דודיך מיין. הנה ארז״ל עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וכתב תירושי המשמח אלקים כו׳ מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין כו׳. והענין כי היין בענבים מבלע בליעי ויוצא מן ההעלם לגילוי.
12
י״גולכן נכנס יין יצא סוד כו׳ ויין ישמח כו׳ להוציא מן ההעלם לגילוי וכל דבר שהיה בהעלם והסתר ביותר הנה הגילוי שאח״כ ביתר שאת ואין לך דבר בגילוי שלא היה בהעלם תחלה וכמו הולד שהיה טמון בבטן האם וכו׳ וכן הזריעה צ״ל הגרעין טמון ומכוסה ונרקב בעפר וכל מה שטמון ומתרקב בארץ יותר. גדילה התבואה אח״כ בתוספת וריבוי הברכה ביותר. וכן כל הגליות הם בחי׳ העלם אותותינו לא ראינו כו׳ ולפי שהיה צ״ל גילוי פנים בפנים במתן תורה לקבל התורה נגלית היה די בהעלם וגלות רד״ו שנה תחלה וכעת אריכות הגלות הוא לפי שלע״ל יתגלה פנימי׳ וטעמי התורה (ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה וידבר אלקים אל משה) וכמ״ש זורע צדקות מצמיח ישועות שעל ידי הצדקה להחיות רוח שפלים בכסף וזהב גשמיים מצמיח ישועות לשון וישע ה׳ כו׳ גילוי ש״ע נהורין וזהו ענין יין המשמח אלקים כי אלקים הוא בחינת ההסתר והעלם כמ״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים שבחינת שם אלקים הוא בחינת מגן ונרתק להעלים ולהסתיר להיות נראה ליש ודבר וכשיוצא מהעלם לגילוי אז תהיה השמחה גדולה לאלקים דוקא.
13
י״דוזהו נכנס יין יצא סוד כו׳ סוד הוי׳ ליראיו כו׳ ויין המשומר בענביו הוא בחינת העלם והסתר גדול מששת ימי בראשית שהגילוי שיהיה לעתיד לבא יהיה בבחינת א״ס עין לא ראתה כו׳.
14
ט״וועיין מענין יין המשומר בענביו משי״ב בד״ה ענין ברכת הזימון בסופו. אך הנה כל זה הוא בבחינת השתלשלות העלם וגילוי בחי׳ יין כו׳. אבל דודיך שהוא למעלה מן ההשתלשלות למעלה גם מבחינת ההעלם למעלה מבחינת סובב וממלא כי אין ערוך כו׳ קדוש ומובדל וקמיה כחשכה כאורה. פי׳ כי כשנמשך ההעלם לידי גילוי הרי זהו נחשב למטה כמו שיוצאים מאפילה לאורה שמתחלה כשהיה האור בבחינת העלם החושך יכסה ועל ידי הגילוי הנה ראו אור גדול ותהיה השמחה גדולה לאלקים אבל קמיה עצמותו ית׳ הנה אור וגילוי זה שוה עם החשך שמתחלה דכל נהוראן מתחשכאן קמיה וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא איהו כו׳.
15
ט״זוזהו כי טובים דודיך התגלות בחינת מהותו ועצמותו הנמשך ע״י תורה ומצות בחינת שיר השירים כו׳ התגלות שמו הגדול כו׳ הנה טובים מיין כו׳ [ועמ״ש בד״ה מצה זו כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון בענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ועמ״ש בד״ה אשי רה לה׳ כי גאה גאה בפירוש אדון הנפלאות ובפי׳ כי גאה גאה כו׳ ומ״ש בד״ה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי בפירוש וענין משל הקדמוני. קדמונו של עולם כו׳ ועיין עוד מענין כי טובים דודיך ברבות בשיר השירים ובפרשת נשא פי,ד בענין ביום השביעי נשיא (זח״ב י״ב ב׳ צ״ד ב׳ צ״ה א׳ ק״נ א׳. ומענין ישקני ברבות בשיר השירים ובפרשה כי תשא פמ״א. זח״א מ״ד ב׳ ע׳ א׳. קל״ז א׳. ח״ב קכ״ד ב׳ ק״כ ב׳ קמ״ז ב׳ רנ״ו ב׳ ח״ג רפ״ז א׳)]:
16
י״זשיר השירים אשר לשלמה. להבין ענין קבלת פני שכינה דהנה ארז״ל (רפ״ב דברכות) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך פי׳ כנסת ישראל נק׳ אתה כמ״ש בזח״ב (ק״ד א׳) ור״פ ויגש ור״פ ואתה תצוה ואמרו שאין חיוב לאדם בתפלה רק שישמע ויתבונן מה שאתה הוא כנסת ישראל מוצא מפיו פי׳ חיותו ונשמתו יעקב חבל נחלתו וכל ישראל אחד מעורב בחבירו מה שחסר לזה נמצא בחבירו וכשיצטרפו כולם כאחד הם קומה שלימה כידוע ולכן כאשר יתפרד אחד מחבירו באיזו פירוד שמנתקת לבבו ורצונו ממנו מאחד הדברי׳ והענינים והמדות שלו או משכלו ועבודתו במילי דשמיא בתורה ובתפלה וכאשר כן בלבבו אז הוא מחסר במזימות לבו אבר אחד.
17
י״חונמצא שאין שמו שלם וע״כ החרד לדבר ה׳ מאד מאד יזהר בזה ולכן כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף פי׳ נפש הבהמית המתהוה היא המתפלל רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפלל והיא מדבר בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמר בה והיא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת וכאשר יגמר בלבו כן ויעשה כן זאת העבודה נק׳ קבלת פני שכינה פירוש שעבודת כנס״י המתחננת ומתנפלת לפני ה׳ נקרא פני השכינה וענין שמיעת האדם רנתה ותפלה נק׳ קבלת פני השכינה ככלי המקבל מה שבתוכה פי׳ שאינה אלא לבוש לה ויש כלי רע אשר לא יוכל לקבל הטוב שבה ותפלטמו דהיינו שלא יוכל לכפוף אזניו ולבבו להבין דברי התפלה והעבודה זה נקרא אין זוכין להקביל פני השכינה שהוא מעשה היצר ותחבולותיו לדחותו ולהסירו מאחרי ה׳ לבלתי ישמע באזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.
18
י״טוזהו שיר השירים פי׳ השירים הוא פרטית ישראל כל אחד מובדל מחבירו ושיר השירים הוא כנס״י והמ״י. וזהו התהללו בשם קדשו דלכאורה אינו מובן לשון התהללו שהוא לשון נפעל כמו נשבע ונאכל דמשמע שבהן נמשך בחי׳ תהלה והרי אדרבה הם מהללים את ה׳ והל״ל הללו את שם קדשו ומהו לשון התהללו. אך הענין הוא עפמ״ש אד׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך וביאור פסוק זה יובן עד״מ הנה כשאדם מתפלל ברוב העתים צריך ליגיעה רבה בהתבוננות עד שיתפעל בלב ולפעמים א״צ ליגיעה כלל רק מיד שתעלה במחשבתו אחדות ה׳ וגדולתו תמשך הלב מאליה בהתפעלות מבלי שידע מי הוא המושכה בעבותות אה״ר וכפלא יחשב בעיניו מהיכן באה לו הכוונה ברעותא דלבא מאליו וממילא כו׳. אך הענין הוא דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום.
19
כ׳וכתיב אלקים אל דמי לך ופי׳ בזוהר דקאי על בחי׳ מל׳ שמזמרת תמיד נהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו׳. וזהו ואני תפלה אני היא בחי׳ מל׳ היא בחי׳ תפלה כו׳. ובחי׳ מל׳ כלולה מע״ס חב״ד ומדות ודבור ובחי׳ הדבור ממנו נמשכו עשרה מאמרות המלובשים בעולמות ובפרט בנשמות ומלאכים כו׳ שמקבלים שלא ע״י העלם כ״כ כו׳.
20
כ״אוהנה כשיש גילוי אור א״ס בתהלה זו של מדת מל׳ היינו שהגילוי בחב״ד ומדות עד גם בבחי׳ הדבור שבמל׳ כמ״ש למען יזמרך כו׳. אל דמי לך כו׳. והנה עד״מ באדם התחתון כשמתפלל ברעותא דלבא וגילוי תשוקת הלב שאז הדבורים יוצאים מעומקא דלבא ורשפי אש ודבר היוצא מן הלב נכנס ללב השומע עד שהוא ג״כ מתפעל מזה משא״כ אם הדבור בקרירות כו׳.
21
כ״בוכמ״כ יובן עד״מ למעלה בענין ואני תפלה דבחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ חב״ד ומדות שבמל׳ עד גם בחי׳ הדבור שהוא בחי׳ האותיות כח הפועל שבנפעלים נשמות ומלאכים מאירים בבחי׳ גילוי אלקות דברים היוצאי׳ מן הלב כו׳ עד שמאיר בחי׳ זו גם בנשמות שלמטה שנמשכי׳ מאליהן להתפעל ולהתלהב לבו לה׳ בלי יגיעה וזהו בחי׳ אהוי״ר הנמשכים מלמעלה עבודת מתנה אתן כו׳. משא״כ לפעמים כשאין נמשך בחי׳ דבור העליון בבחי׳ גילוי למטה כמ״ש נאלמתי דומיה כרחל לפני גוזזיה נאלמה וגם מחמת גשמיות וחומריות האדם שאין לו כלי לקבל גילוי זה דהיינו כי כדי לקבל דו״ר הבאים מלמעלה הוא ע״י שמעורר תחלה אהוי״ר בנפשו.
22
כ״גוזהו ענין אד׳ שפתי תפתח. בחי׳ שם אד׳ שהוא בחי׳ מל׳ הוא הפותח שפתי האדם המתפלל. ופי יגיד תהלתך לשון יגיד הוא המשכה כמשל המושך מים מגבוה לנמוך שהמים הולכים מאליהם ורק שהאדם גרם בהטותו כלי המים העליונים כמ״כ התהלה והשבח שהנשמה משבחת אינה מצד השגת הנשמה עצמה שהיא המשיכה דבר מה רק התהלה היא תהלתך העצמי ממדת מל׳ ופי אינו אלא המגיד וממשיך בבחי׳ גרם בעלמא.
23
כ״דוהיינו שהפה שבאדם היא כלי להשראת דבור העליון כו׳. וזהו ענין התהללו בשם קדשו לשון נפעל ולא נאמר הללו דהיינו כשיש בחי׳ גילוי מלמעלה אז אומר לנשמות ומלאכים עליונים שתהלתם ושבחם בהשגות שלהם באלקים חיים שאין התהלה שלהם לשיאמר הללו רק שנמשך להם בחי׳ תהלה זו מלמעלה ופיהם יגיד תהלתו ית׳ הנמשך בהם מלמעלה (ולכן נאמר זה הפסוק התהללו כשהביאו את הארון לירושלים שאז ע״י גילוי אלקות שבארון שהיא בחי׳ נורא תהלות נורא אותיות ארון כמ״ש בסה״מ סי׳ ע״ז עי״ז נמשך בהם גילוי בחי׳ תהלה להיות התהללו כו׳). (ועיין בזח״א דקנ״ג סע״א ע״פ וישרנה הפרות ח״ב דקל״ח ע״א). ומכ״ז יובן ענין שיר השירים וכנ״ל:
24
כ״הלריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. (רבות בשה״ש ע״פ זה ובפסוק שובי שובי השולמית ור״פ לך לך ויקרא ספ״ג נשא פי״ג בקרבן נחשון גבי בלולה בשמן ור״פ תבא) הנה פעמים נקרא התורה יין ופעמים שמן כי טובים דודיך מיין. הענין דכתיב (זכרי׳ ט׳ י״ז) ותירוש ינובב בתולות ובגמ׳ פ״ק דב״ב (די״ב) מי שלבו אטום כו׳ היין מפקחו נכנס יין יצא סוד השמחה שהי׳ בהסתר מתגלה כו׳. ובעבודת ה׳ כי טובים דודיך מיין פי׳ דודיך אהוי״ר בהתלהבות הבא מהתבוננות שהוא בחי׳ יין בינה להתבונן איך שמלכותך עלמא דאתגלייא הוא בחינת התגלות מאין ליש מחיה בחי׳ מקום וזמן וממשלתך בכל דור ודור כו׳. וזהו בחי׳ הסוד המוסתר בתוך העולמות עד שנדמה העולם ליש בפני עצמו. והדחילו והרחימו שנולד מזה ההתבוננות יצא הסוד הנ״ל כאלו נראה בחי׳ האלקות איך דכולא קמיה כלא חשיב ממש כידוע כו׳. (וזהו ענין מי גילה לבני רז זה מי היינו בינה והוא ענין גילוי החסדים המכוסים ביסוד אימא היינו גילוי האהוי״ר כו׳). וידוע שכנ״י נק׳ כלה והוא בהיות שהסוד יצא בהתגלו׳ שמאיר אור אלקות בנשמות ישראל. וזה נק׳ כד קבילת דכר (בזהר בא דל״ח ע״ב וע׳ בזהר הרקיע שם ובסה״מ ד״ט ע״א סי׳ כ״א) שהקב״ה נק׳ חתן. וכלה לית לה מגרמה כלום כ״א מה שנותנים לה מלמעלה כי בועליך עושיך כו׳ וכבוד ה׳ עליך זרח כי אשב בחושך ה׳ אור לי ואתקרי׳ בחי׳ נערה בה׳ ה׳ גבורות דדכורא שנותן לה בביאה ראשונה שהם דודיך הנ״ל עיקרם מעלמא דאתכסייא אלא שיוצאים דרך נוק׳ כו׳ (וע׳ בפע״ח שער ק״ש שעל המטה פי״א ד״ה לקוטים ופרק ו׳ ובמק״מ ר״פ צו) ועד לא קבילת שעדיין לא זרח אור אלקות בתוכה ונק׳ נער בלא ה׳ גבורות הנ״ל והוא מי שלבו אטום כבתולה שלא נתפעל בדו״ר מענין התבוננות עלמא דאתגלייא הנ״ל ונקרא עלמות (ועמ״ש ע״פ עיני כל שאז נק׳ כל חסר ה׳ דכלה ה״ג דדכורא כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יחיינו מיומים כו׳ ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי כו׳ וע״פ ואשה כי תדור כו׳ וע״פ כי תצא כו׳ ואח״כ תבא אליה כו׳ וע״פ טוב לחסות):
25
כ״ווהעצה שיהי׳ אף בחי׳ עלמות אהבוך הוא בחי׳ שמן לריח שמניך טובים. והתורה נק׳ שמן תורק שהורק מכלי אל כלי שמה שלמטה בא למעלה שהוא מתהפך כו׳ אז עולה הריח משולי הכלי הראשון ובמלואו משמן הי׳ הריח למטה כנ״ל כו׳ והנמשל שהתורה נשתלשלה בעניני גשמיות וסיפורי מעשיות ואותיות גשמיות ה׳ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא שמתהפך מה שלמטה למעלה ומה שלמעלה למטה כו׳. וזהו שמן תורק שמך כל התורה הם שמותיו של הקב״ה אז לריח שמניך כו׳ ואותיות נקראו סוסים שבאים מהשתלשלות רבות מעלמא דדכורא בחי׳ שמן כו׳ (ונק׳ שמן תורק שמתהפך כו׳ כי האותיות עם היות שהן למטה מהשכל והמדות ונק׳ אבנים בס״י שהם בחי׳ דומם אבל שרש האותיות והדומם מקורם למעלה מהשכל אלא שהוא כחותם המתהפך כו׳ ועמ״ש ע״פ מזמור שיר חנכת הבית מענין אותיות ואבנים כו׳ וע״פ ויגש אליו יהודה כו׳. וזהו לריח שמניך שנמשכין משמן המריח שהוא בחי׳ ומדרגת שמן המשחה. ועמ״ש מענין אפרסמונא דכיא בביאור ע״פ מי יתנך כו׳ ועמ״ש מענין שמן המשחה) (לקמן) פ׳ נשא ע״פ זאת חנוכת המזבח ביום המשח כו׳ ובהרמ״ז פ׳ אמור (דפ״ט) גבי ההוא שמן עילאה כו׳ וע׳ באגה״ק ד״ה ויעש דוד בענין שרש האותיות שמקורן הוא משכל הנעלם וקדמות השכל כו׳ ועמ״ש ס״פ מקץ בד״ה נר חנוכה מצוה כו׳ שאותיות התורה שרשן למעלה מעלה מבחי׳ התורה כו׳ וע״ש שבתורה נאמר ותורה אור והאותיות שרשן מבחי׳ אויר שהוא מקור האור כו׳ ואויר היינו רוח.
26
כ״זוזהו ענין לריח שמניך כי ריח ורוח ענין א׳ כמ״ש במ״א וכמארז״ל ע״פ ריח ניחוחי נחת רוח לפני כו׳. ולכן נק׳ האותיות סוסים שמגביהים מאד למעלה וכל העלאות ממטה למעלה ע״י האותיות דהרהור לא עביד מידי כו׳ ועיין במבוא שערים ש״ג ח״ג פ״ג בענין מפיו דעת כו׳ והרוכב על הסוס הסוס ישאנו למקום רחוק שלא היה יכול להגיע ברגלים כו׳. וכמ״כ עד״מ בשומו כל מחשבתו באותיות מגביהים ומעלים אותו למקום גבוה (וכמ״ש מזה לקמן סד״ה לסוסתי כו׳) אבל כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה. פי׳ כשאינו מעמיק חב״ד שלו בהאותיות כ״א מחשבתו בלבד הרי זה כרכיבת הסוס בלבד שרגליו לבד דבוקים בסוס והסוס רץ והוא אינו עושה כלום כו׳ כ״א רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו פי׳ שיעמיק חב״ד שלו בהתבוננות גדולת ה׳ עם דיבוק מחשבתו בהאותיות (ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי וע״פ אז ישיר) וישים בלבו ענין עצה היעוצה כשרואה שהוא רחוק מאד מהתפעלות הלב והתלהבות מהתבוננות כו׳ ומשפיל א״ע בתכלית לאמר מה אני כי יה יה לי התלהבות כי לבי אטום היות כי אני מרוחק בתכלית הריחוק מה׳ אחד רק זאת בידו לבקש על נפשו לחפוץ לדבקה בה׳ והוא ענין המיחלים לחסדו שמצפים ומשתוקקים בתשוקה רבה שיהיה התגלחת אלקות כו׳.
27
כ״חואני איני רוצה להיות נפרד כו׳. זהו פירוש לחסדו ח״ס דלי״ת התגלות אלקות. וזהו לצפירת תפארה למצפים תפארתו והדר גאונו ומזה יוכל להמשיך חסד ה׳ עליו שיתפעל לבו כו׳. וכן בענין לימוד התורה שבע״פ התגלות רצונו ית׳ בזה העולם הגשמי טהור טמא ומותר אסור כו׳ ומי שאין לו אפי׳ בחי׳ המיחלים לחסדו הנ״ל עליו כתיב זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל בחי׳ נוק׳ כו׳ על ישראל אמונתו. ולבית ישראל ממשיך גם אמונה כו׳:
28
כ״טולתוספת ביאור ענין שמן תורק הוא עפמ״ש במ״א פי׳ הזהר (בראשית דכ״ז ע״ב) בענין משנה אתתא דההוא נער כו׳ שבדיני התורה הנגלית שלפנינו מלובש ונמשך בזה עצמיות ח״ע מה שאין גילוי זה אפי׳ בעולמות העליונים כי גם בג״ע מאיר רק זיו השכינה והארה לבד מח״ע כו׳ וכמ״ש הטעם לזה במ״א (גבי פורים בד״ה כי אברהם לא ידענו) ממשל הארי כו׳ פני אריה אל הימין כו׳ וכמו כן הארת ח״ע מוכרח להתלבש במקום היותר נמוך דהיינו עניני הלכות טמא כשר כו׳ ע״ש והוא ג״כ עד״מ הנזכר באגה״ק קרוב לסופו ועוד זאת שהרי הדבור כו׳ רק הארה כו׳ משא״כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה ע״ש.
29
ל׳ועיין עוד שם ד״ה בר״מ פ׳ נשא. וזהו ענין שמן תורק שהורק ונמשך עצמיות השמן ממש למטה. וזהו מה שלמעלה בא למטה דייקא כנ״ל. וענין שמן תורק שמך הנה נת׳ הפי׳ למעלה דהיינו כמארז״ל כל התורה היא שמותיו של הקב״ה כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ ואלה שמות בנ״י ובפ׳ יתרו בד״ה משה ידבר איך דכל מעשה המצות הן לאתקנא רזא דשמיה כו׳ ע״ש. ובזהר פ׳ צו (דל״ד ע״א) פי׳ שמך היינו מל׳ שבה הורק ונמשך השמן דח״ע ע״ש (ועיין בזהר פ׳ יתרו דפ״ז ע״ב ע״פ טוב שם משמן טוב ובזהר ח״א דצ״ו סע״א) והיינו כמ״ש בזהר פ׳ תרומה (דקמ״ה ע״ב) ירותא דאבא ירתא ברתא כו׳ והיינו כנודע מענין בחכמה יסד ארץ דייקא משא״כ כונן שמים בתבונה וכמ״ש מזה בפ׳ בראשית בד״ה להבין הטעם כו׳ ובענין וייצר כו׳ את האדם עפר כו׳ והנה בחי׳ מלכות פה תשבע״פ קרינן לה כו׳ וע׳ מ״ש לקמן בד״ה שחורה אני בענין ערבים עלי דברי סופרים כו׳ שהן למעלה מבחי׳ ספר הוא בחי׳ תשב״כ כו׳ ע״ש וע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי במש״ש אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן כו׳. וזהו שמן תורק שמך. שבההלכות תשבע״פ נמשך מבחי׳ עצמיות השמן שהוא גבוה מאד נעלה היינו כמ״ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כו׳ וכמ״ש (לקמן) בד״ה בהעלותך את הנרות שבחי׳ דיקנא דכהנא רבא בחי׳ שערות אלו הלכות כו׳ וע״ז יש בחי׳ שמן מלמעלה כו׳ ע״ש ומ״ש ב״פ הזקן זקן י״ל עפמ״ש לקמן בד״ה שחורה אני שההלכות שבמצות עשה שהן מבחי׳ חסד נמשכים מבחי׳ דיקנא עילאה שהוא בחי׳ לבנונית כתלג חיוור ועמר נקא וההלכות שבמצות ל״ת נמשכים מבחי׳ קווצותיו תלתלים שחורות וכו׳ עיין באדרת נשא (דקל״ב תחלת ע״א). וזהו ענין לריח שמניך טובים כי בחי׳ כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ שרשו גבוה מאד נעלה. ולכן נק׳ שמן המריח וזהו ענין תליסר נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין (בגמרא תענית דכ״ ה ע״א) שהוא בחי׳ גבוה יותר מסתם שמן וכמ״ש במ״א בפ׳ תרומה סד״ה הנה כתיב ועמך כולם צדיקים כו׳ ועיין בזהר ר״פ אמור (דפ״ח ע״ב) וע׳ בזהר ר״פ תרומה (דקכ״ז ע״ב). וע׳ מענין לריח שמניך בזהר פ׳ אחר (דנ״ח סע״ב) ובפ׳ בהעלותך (דק״נ ע״א) ובפ׳ צו (דל״ה סע״א) ור״פ וירא (דצ״ו א׳) ובהרמ״ז שם:
30
ל״אעוד יש לומר בפי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ע״ד משמעות פי׳ המדרש שיר השירים דמפרש שמן תורק הוא מדרגה גבוה יותר מן לריח שמניך שאינו אלא כעין ריח בעלמא מהשמן אבל שמן תורק היינו כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו שנותן לו השמן בעצמו. והוא עפמ״ש במ״א (בד״ה תורה צוה לנו כו׳ בפ׳ הברכה) שבההמשכה מתשב״כ שהיא בחי׳ חתן לתשבע״פ שהיא בחי׳ כלה יש ב׳ בחינות ומדרגות. הא׳ ע״ד נובלות חכמה שלמעלה תורה ונקרא אירוסין שהוא המשכה חיצוניות וזהו ענין לריח שמניך. וכמ״ש בלק״ת בתלים ע״פ ויקם עדות ביעקב כו׳. וזהו שאינו אלא כעין ריח בעלמא הארת יסוד אבא ולא מהותו ועצמותו ממש. אמנם הבחי׳ הב׳ הוא שיומשך מבחי׳ חתן לכלה מבחי׳ פנימיות תשב״כ והוא ענין נשואין ויחוד חתן וכלה ע״ש. וזהו שמן תורק שמך שנמשך עצמיות השמן דח״ע בבחי׳ מל׳ תשבע״פ כו׳:
31
ל״בוהנה מכ״ז נמשך על כן עלמות אהבוך. דהיינו בחי׳ בי״ע שמקבלים מבחי׳ מלכות שהיא מקור דבי״ע וכמ״ש בזהר ח״ג (דנ״ח סע״ב) ח״ב קמ״ד ב׳ (וע׳ עוד ח״א צ״ח א׳ ח״ג נ״ט א׳ ע״א ב׳) וכן מבחי׳ מל׳ דאצי׳ נמשך להיות גילוי למטה בכל א׳ מישראל ע״י שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ואזי בעסק התורה נמשך בו ג״כ מבחי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ והיינו ג״כ ע״ד ב׳ בחי׳ הנ״ל דאירוסין ונישואין והיינו להיות נקלט ונתפס במוח ובלב אור ה׳ דאורייתא וקב״ה כולא חד כו׳ ושתכנס ההתבוננות בקרב איש ולב עמוק כו׳ וכמארז״ל המאור שבה מחזירו למוטב וכמ״ש סד״ה בהעלותך בענין כשמן הטוב כו׳ שיורד ע״פ מדותיו כו׳ ושמן ימינו יקרא כו׳ ע״ש.
32
ל״גוזהו דמתחלה אמר כי טובים דודיך מיין יין הוא ההתבוננות בעלמא דאתגלייא שמזה ההתבוננות נמשך להיות בחי׳ כלה כו׳ כנ״ל. אך כדי שיהי׳ אף בחי׳ עלמות אהבוך דהיינו אפילו מי שלבו אטום ולא נתפעל מהתבוננות הנ״ל. הנה הוא ע״י עסק התורה שהיא בחי׳ שמן כנ״ל שהיא בחי׳ אשר אנכי מצוך כו׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולפי שהוא מבחי׳ עליונה מאד ע״כ יוכל לעשות חקיקה וכלי גם במי שלבו אטום כו׳ וכענין משנ״ת בפ׳ בחקתי (ד״ה מבואר בע״ח) שעי״ז נעשה חקיקה מבפנים בנה״ב כו׳ וזהו ענין באר חפרוה שרים כו׳ ע״ש וכענין המבואר עוד במ״א (בד״ה וארשתיך לי) בענין לבי בושרי ירננו אל אל חי כי הנה הלב והבשר לפי שהם כלים גשמיים כו׳ אינם נכספים לחצרות ה׳ שהוא מקור וחיי הנפש וכענין בחי׳ ההתבוננות בעלמא דאתגלייא הנק׳ יין כנ״ל כי אם כאשר ירננו אל אל חי בעצמו ובכבודו כו׳ שכל מה שהיא בחי׳ עליונה יותר יכולה היא לירד ולהתפשט למטה יותר ועי״ז באה ונגעה עד הלב ובשר כו׳ ע״ש באריכות. ועד״ז הוא כאן דלפי שבחי׳ ריח שמניך ושמן תורק הוא המשכה מבחי׳ עליונה הרבה יותר ממדרגת היין ושמן צף ע״ג יין כו׳. ובגמ׳ פ״ק דשבת (ד״ה ע״ב) שנחלקו רבנן ורבי יוחנן בן נורי אי הוה חיבור זה לזה והיינו מפני שהשמן הוא גבוה מאד בבחי׳ חכמה עילאה דכולא כמ״ש בזהר פ׳ צו (דל״ד ע״א) ולכן הוא לעיל׳ לעילא מבחינת היין כו׳ ולכן יוכל להפעיל גם במי שלבו אטום שיחוק לבו ע״י דברי תורה שיהי׳ גם עלמות אהבוך כו׳ וכענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו׳:
33
ל״דב עוי״ל בפי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ע״ד המדרש הנ״ל שזהו ענין לעולם ישלש אדם תלמודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. והנה בלימוד המצות משנה ותלמוד משיג ותופס המהות חכמתו ית׳ מאחר שנתלבשה בדברים גשמיים שהן רצונו וחכמתו ית׳ ממש. וזהו ענין שמן תורק כו׳ משא״כ בסיפורי מעשיות שבתנ״ך שאינו מושג כלל חכמתו ית׳ המלובשת בתיבות וצירופי אותיות. וכמ״ש בזהר בהעלותך (דקנ״ב ע״א) שפשטיות המובן מן הסיפור מעשיות שבתורה נקרא לבושא דאורייתא וביאר הרמ״ז שם כמו עד״מ פ׳ ואלה כו׳ בארץ אדום כו׳ שודאי מעשה היה כך היה ואין יוצא מידי פשוטו אבל אין כוונת ה׳ בו בעצם אבל בה נגוזו סודות עולם התהו כו׳ ע״ש ובזהר שם (דקמ״ט ע״ב) שהאריך בזה. ובפרדס שער כ״ז פ״א האריך בביאור מאמר הזהר הנ״ל וכתב וז״ל. אבל כאשר יבוא האדם ללמוד בתורה צריך שיהי׳ כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם וכו׳ ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור ואין צריך לומר זה אלא אפי׳ מי שלא יבין כלל כו׳ גם יש לו שכר טוב עכ״ל ולכן האותיות התורה ופשטיות הסיפור נק׳ ריח שמניך כי עם היות שאינו מובן ומושג כלל פנימיות חכמתו ית׳ הגנוזה ומלובשת בסיפור מעשה ואותיות ההם (משא״כ בהשכלת פשט הדינים והמצות כמו שבאו בביאור המשנה והגמ׳ שגם הפשטיות המובן נק׳ גופי תורה ולא לבושא לבד ע״ש בזהר ובפרדס) עכ״ז האותיות ופשטיות הסיפור הן הן ריח שמניך שבהם ועל ידם ממשיך הקורא במקרא ריח והארה מבחי׳ שמן משחת קדש וכמו עד״מ שמריחים ריח הטוב אע״פ שאינו טועם אותו בפיו כלל ואע״פ שהוא רחוק ממנו כו׳ ואדרבה הריח הזה נמשך ממקום עליון ביותר שהוא בחי׳ שמן המריח שלמעלה מבחי׳ שמן סתם ח״ע כו׳ ולפי שהוא גבוה יותר במעלה לא יכול לבא בהתגלות בבחי׳ קירוב בבחי׳ טעם כענין שמן תורק כו׳ אלא בבחי׳ ריח לבד כו׳ (וכמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בנ״י בענין ירדן יריחו) וז״ש בזהר בהעלותך (דקמ״ט ע״ב) דההוא מלה דההוא ספור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתי אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי כו׳ ע״ש. ואעפ״כ יש ג״כ מעלה יתירה ועצומה בבחי׳ שמן תורק שהוא המשכת עצמיות ח״ע ולא ריח והארה לבד כו׳ ושניהם כאחד טובים. והנה לימוד הזהר וכהאריז״ל הוא בכלל שליש במקרא. וכמ״ש במ״א בפי׳ הזוהר דבראשית (דכ״ז ע״ב) הנזכר למעלה הטעם לזה. וקיצור הענין דהרי מדרש הזהר וכן מדרש רבה ושאר המדרשות הן פי׳ המקרא ופירש״י בפ״ק דברכות (די״א ע״ב) שמדרש הוא קרוב למקרא כו׳ ע״ש ואף שבהלכות ת״ת מבואר דמדרש תורה שהוא ספרא וספרי וכה״ג הן בכלל שליש במשנה היינו עכ״פ מפני שהן פי׳ דיני וגופי התורה כמו המשנה ממש. אבל בלימוד סודות הזהר אין השגה אפילו לגדולי החכמים רק ידיעת המציאות מההשתלשלות ולא השגת המהות כלל וה״ז כעין לימוד המקר׳ שהוא קורא בשמותיו של הקב״ה אע״פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן כנ״ל וכעין זה הוא בלימוד הזהר וע״ח. ולכן הוא בכלל שליש במקרא (ומתורץ בזה מ״ש הר״ן ספ״ק דע״ז שהרי המשנה חמורה מן המקרא כו׳ ולמה צריך שליש היום למקרא) ולכן ג״ז נקרא לריח שמניך שידיעת המציאות היא כמו ריח בעלמא לגבי השגת מהות חכמתו ית׳ שבמשנה ותלמוד. וע״ד שנתבאר באגה״ק קרוב לסופו שבלימוד סדר ההשתלשלות אף אם השיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות כו׳ אלא מצד שידיעת המציאות הוא ג״כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ״ש וידעת היום דע את אלקי אביך כו׳ ומביאה ללב שלם. ועוד שגם הריח וידיעת המציאות הוא הארה מבחי׳ פנימיות התורה כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ אחרי דע״ג א׳ תלת דרגין כו׳ וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא כו׳ ע״ש ועמ״ש מזה ע״פ כי קרוב אליך הדבר) ולכן צ״ל ב׳ הבחינות לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ומזה נמשך שעל כן עלמות אהבוך כנ״ל:
34
ל״הלריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. הנה נשמות שאינן בגוף בעוה״ז נק׳ עלמות אל תקרי עלמות אלא עולמות. והנה כתיב כי בועליך עשיך כו׳ הם נשמות שהם בעוה״ז ועיין מזה ברבות בא ס״פ ט״ו זח״ג תצא (דרע״ז א׳) והנה ירידת הנשמה בעוה״ז הוא ירידה גדולה א״צ לומר בזמן שאין בהמ״ק קיים אלא אף קודם זמן הגלות הוא גלות וירידה גדולה לנשמות להתלבש ולהתגשם בגוף בעוה״ז דהנה הנשמה קודם בואה לעוה״ז היתה נהנה מזיו השכינה ואיתא מוטב דלידיינא וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם לבא אח״כ לתענוג ג״ע התחתון אפילו ויש ג״ע תחתון וג״ע עליון וכשהנשמה צריכה לעלות לג״ע עליון יש עוד גיהנם מקודם הנק׳ נהר דינור דנגיד ונפיק וא״כ מה צורך ולמה ירדה הנשמה לעוה״ז ירידה גדולה כזו אך ירידה זו צורך עליה ומהו עליה יותר כנ״ל הנה איתא יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. דהנה כל חיי עוה״ב ג״ע התחתון וימות המשיח וכו׳ הוא רק זיו השכינה הארה אחת ביוד נברא עוה״ב יוד צמצום גדול ומחשבה אחת כמו למשל אות אחת לגבי עצמות מהותו ועצמותו ומבשרי אחזה אלוה למעלה באור א״ס ב״ה מהותו ועצמותו הוא רק מחשבה אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות במאמר אחד יכול להבראות בראשית נמי מאמר הוא יוד צמצום הארה אחת כל ימי חיי עוה״ב לשון רבים שיש כמה ג״ע תחתון וג״ע עליון וימות המשיח גבוה מעל גבוה בכל חמשים אלף יובלות כי כל שיתא אלפי שנין הם רק שמיטה אחת ויש בהם ג״ע תחתון וג״ע עליון וימות המשיח כו׳ וא״כ כל חיי העוה״ב הוא רק זיו והארה אחת מאור א״ס ב״ה מהותו ועצמותו ולית מחשבה תפיסא בי׳ כלל במהותו ועצמותו:
35
ל״וב וזהו ירידה צורך עליה ע״י תשובה לעלות לעלוי זה להכלל במהותו ועצמותו ויפה שעה אחת כו׳ דייקא בגלות וירידה בגוף גשמי ע״י תשובה מעומקא דליבא באתעדל״ת מהתבוננות ירידתו ממקום גבוה מאד נעלה דע מאין באת מלמעלה מהחכמה והחכמה מאין תמצא הוא ראשית הגילוי ולאן אתה הולך להתלבש בעוה״ז אף שלא חטא אעפ״כ הוא נתגשם ונפרד ממהותו ועצמותו בתכלית הריחוק וצריך להיות ממארי דחושבנא לידע אינש בנפשו כו׳ ולעורר רחמנות על ירידתו כו׳ בלב נשבר על חיי דנשמתא וממילא הוא נמשך בהשתלשלות רחמים על בני חיי ומזוני זכרנו לחיים כו׳.
36
ל״זוזהו ברחמים גדולים אקבצך ע״י תשובה מעומקא דליבא בהתבוננותו כי ברגע קטן עזבתיך שהעזיבה הוא רק רגע קטן מחשבה אחת כל שיתא אלפי שנין וג״ע התחתון וג״ע העליון וימות המשיח ותחיית המתים וכל החמשים אלף יובלות (ועיין מזה בד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך). ואי לזאת ירידתו לעוה״ז היא ירידה גדולה עי״ז מעורר תשובה מעומקא דליבא רחמים רבים ממהותו ועצמותו להמשיך י״ג מדות הרחמים שלא יכול להתמשך בכלי אחד רק בי״ג מדות ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ה׳ המשכה ממהותו ועצמותו שיהיה ה׳ י״ג מדות כו:
37
ל״חג וזהו כי בועליך עושיך וגו׳. ואיך שייך אצלו ית׳ שאין לו דמות הגוף לגבי נמשות רוחניות לשון זה וכתיב כי יבעל בחור בתולה וגו׳. אך הנה איתא על זה (סנהדרין דף כ״ב ב׳) אין אשה כורתת ברית כו׳. דהנה ע״י ירידתה בעוה״ז בגלות נתגשמה ונטמטם לבו והי׳ לאבן אף שאינו נפש החוטאת באיסור ח״ו גם ע״י היתר כשאינו מקדש עצמו כו׳ וע״י התעוררות רחמים רבים אתערותא דלעילא בי״ג מדה״ר נפתח לבו שיש כח במדה זו לפתוח מי שלבו אטום כבתולה כמו שאנו רואים באדם אכזרי שלבו אטום וכשמעוררים לו איזה רחמנות נפתח לבו.
38
ל״טוזהו כי בועליך עושיך ע״י תשובה מעומק׳ דליבא בהתבוננות כי ה׳ צבאות הם כל חיי עוה״ב כו׳ הוא רק שמו הודו על ארץ ושמים זיו השכינה ומקור נשמתו הוא גבוה מאד נעלה כו׳ וירידתה הוא ירידה גדולה כו׳ עי״ז הוא מעורר י״ג מדות כו׳ ברחמים רבים לפתוח לבו שיהיה כלי ומכון לשבתך פעלת ה׳ כו׳ יאר ה׳ פניו אליך שעי״ז כמים הפנים כו׳ יחזור פניו ג״כ בתשובה וזהו ג״כ עשרת ימי תשובה הוא חזרת פנים בפנים כי כל השנה אף שעובדים את ה׳ כו׳ הוא בחינת עורף כי פנו אלי עורף ולא פנים כי כל עיקר חיות האדם וכל החושים ראיה ושמיעה דיבור ריח הוא בפנים ובעורף הוא רק עצם כו׳ כמו כן צריך להחזיר כל עיקר נקודת לבבו ורצונו ומחשבה דיבור ומעשה רק לה׳ לבדו וכאמרו מי לי בשמים כו׳ ג״ע תחתון וג״ע עליון כו׳ שהוא רק זיו והארה אחת כנ״ל וקודם עשי״ת כל חודש אלול מעורר י״ג מדה״ר שעי״ז יהיו עשי״ת פנים בפנים אחד באחד בכל נפשך וגו׳ להכלל ולהבטל במהותו ועצמותו רחמי׳ רבים ורב חסד:
39
מ׳ד והנה כל זה הוא בנשמות שהם בעוה״ז בגלות וירידה גדולה כו׳. אך הוא ע״י תשובה כנ״ל ובמקום שבעל תשובה עומד כו׳. אבל הנשמות שבג״ע שהם בחינות צדיקים גמורים שמשיגים מזיו השכינה כנ״ל וא״כ ע״י מה הוא עלייתם להכלל כו׳ שאינו שייך אצלם לב נשבר מעומקא דליבא כו׳ זהו לריח שמניך טובים כו׳ ע״כ עלמות אהבוך ופי׳ שע״י התורה שעסקו בה בהיותם בעוה״ז מלובשים בגופים שהתורה נתלבשה ג״כ בדברים גשמיים וזהו שמן תורק שמך כל התורה שמו של הקב״ה הורק מכלי אל כלי בהשתלשלות להתלבש בעוה״ז בדברים גשמיים וכל מה שהורק למטה כו׳ ריחו נודף יותר כמו שאנו רואים בשמן גשמי שמה שהי׳ למעלה כשהורק מכלי אל כלי נעשה למטה ריחו יותר כמו כן התורה נעוץ סופן בתחלתן סוף מעשה במחשבה תחילה עי״ז יש להם עלייה להכלל כנ״ל. וזהו ע״כ עלמות הם נשמות שאינם בגוף בעוה״ז אהבוך הוא אהבה רבה רב חסד כי טל אורות טליך כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו (בכתובות קי״א ב׳) וזהו טובים ל׳ אור את האור כי טוב והנה ע״י תשובה מעומקא דליבא בעוד הנשמה בעוה״ז יכול לעלות ולהגיע ג״כ לאהבה רבה כנ״ל. וזהו ישקני מנשיקות פיהו וכו׳ והנה איתא ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה הן המאה ברכות שמברכין בכל יום ברוך אתה ה׳ שהן מד״ס שיהי׳ התגלו׳ והמשכה מן העולם ועד העולם אלקינו שיהי׳ אלקינו לא למעלה בחינת כו׳ רק בשכל והתבוננות אך צריך שיהי׳ התגלות נקודת לבבו שיהי׳ רצון אחד לבדו ית׳ ובכל אחד מישראל יש אהבה מסותרת כל חד לפום שיעורא דילי׳ בגילוי בתפלה יש מתפלל בבחי׳ צעק לבם אף שרואה בעצמו שהוא מגושם ומלובש בתאוות ומדות גשמיות אך עכ״ז האמת אינו כן כי הוא רק שקר מעלמא דשקרא והאהבה הנ״ל הוא האמת ולכן נקרא כנסת ישראל בשם אגוז אל גנת אגוז ירדתי כמו האגוז שיש בו מוח וקליפה המכסה כמו כן בנשמות כו׳ בעודן בגוף בעוה״ז וזהו סוד האהבה מסותרת הנ״ל אך על ידי מה יכולה לבא לגילוי רב הוא ע״י התעוררות סוד העליון ישת חשך סתרו כו׳ לבא להתגלות עי״ז מתגלה סוד התחתון אהבה כנ״ל כמ״ש בד״ה כי תהיין לאיש שתי נשים כו׳ ע״ש וזהו נכנס יין יצא סוד ע״י תשובה יוצא הסוד העליון והסוד התחתון כנ״ל וזהו מי גלה רז זה לבני כו׳:
40
מ״אשחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו׳. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש וגו׳. ויובן ע״פ מארז״ל שהתורה נתנה באש שחורה על גבי אש לבנה כמבואר בשה״ש רבה ס״פ ראשו כתם פז ובזח״ג נשא קל״ב א׳ (ועיין עוד ברע״מ שופטים ער״ה א׳) והנה כשם שכל התורה ניתנה כך כמ״כ מה שארז״ל ביוד נברא העוה״ב כו׳ הוא ג״כ בבחי׳ אש שחורה ע״ג אש לבנה. וביאור הדבר הוא הנה צריך להבין כי הנה בחי׳ העוה״ב ג״ע העליון הוא תענוג הנשמות מהשגת אלקות תענוג נפלא עד אין קץ ואין תכלית בלי שיעור וגבול ולכן אמרו על אלישע אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי כי כדאי כל יסורי גיהנם י״ב חדש בכדי לקבל אח״כ קור׳ רוח ותענוג העה״ב לפי שתענוג הזה אין לו קץ וגבול ואין לשער ולערוך נגדו כל יסורי גיהנם כי אלו היה איזה שיעור וגבול לתענוג הזה היה שייך איזה משקל ופלס לחשוב כמה יסורים נגד התענוג. משא״כ באמת הוא בלי שיעור וגבול לכן אין ערוך אליו כלל וכלל ומוטב דלידייניה כו׳.
41
מ״בוא״כ צריך להבין מהו בחי׳ היוד שממנו נברא עולם התענוג הגדול הזה. ולהבין זה מבשרי אחזה אלוה כמו עד״מ שאנו רואים בחוש באדם הגשמי שגילוי אותיות ההברה הוא במחשבה ודיבור אבל בשכל עדיין אין שם בחי׳ אותיות כלל אלא שכאשר הוא מחשב ומהרהר בהן אזי נולדו בחי׳ אותיות (עמ״ש מזה בד״ה מי מנה בפ׳ בלק) ונתגלו בהעלם במחשבתו ובא לידי גילוי יותר כשמדבר לזולתו והם בחי׳ לבושין להשכל שמתלבש באותיות המחשבה והדיבור אבל אינן עצמותו ומהותו שהרי בעצמיות השכל עדיין אין ניכר ונרגש שום הברת האותיות (ועמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ גבי ופתחת עליו פתוחי חותם) ומ״מ גילוי אותיות אלו אף שאינן נרגשים במבטא בדיבור אלא בה׳ מוצאות הפה אין שם התחלתם והתהוותם מאין ליש (כמ״ש באריכות ע״פ ויעש דוד שם) וכן אותיות המחשבה אין התהוותם מבחי׳ השכל המושג המאיר במחשבה אלא ההתהוות להיות כח האותיות במחשבה ובדבור הוא קבוע במהות הנפש עצמה שהנפש מליאה אותיות והם בחי׳ כחות להיות המשכות שבירידתם מטה מטה עד בחי׳ המחשבה יצטיירו בבחי׳ הברת אותיות ממש כי גם במחשבה מצטיירי׳ האותיות ע״ד הברתן כמו שמוציאים בפה (ועד״ז אמרו בגמ׳ שתי רוחות מספרות זו עם זו שהדיבור והסיפור שלהם הם אותיות דקים ורוחניים כמו אותיות המחשבה שאצלנו והמחשבה שלהם דקה עוד יותר וכמ״ש במ״א) אלא שהוא בהעלם. משא״כ הדבור הוא מגלה ממש לזולתו ומקורם למעלה מבחי׳ השכל דהיינו מבחי׳ הנפש עצמה (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אם בחקתי תלכו) ולא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה ממש כי מהות הנפש שכל ומדות כו׳ (ר״ל שהוא מקור השכל והמדות כמ״ש בביאור ע״פ ולא תשבית מלח ובד״ה הן עם אחד ובד״ה פתח אליהו) אלא שהנפש עצמה ג״כ כלולה מכחות האותיות להיות נמשך ממנה בבחי׳ המחשבה בדרך התפשטות הארה בלבד ועמ״ש בד״ה כה תברכו מענין שהנפש מלאה אותיות:
42
מ״גקיצור. ענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה וכן עד״ז היו״ד שבו נברא העוה״ב ויש להקדים ענין אותיות המחשבה ודיבור שהם לבושים לבד להנפש ולהשכל ומ״מ שרש האותיות בהנפש עצמה:
43
מ״דב והנה ככל המשל הזה הוא למעלה באור א״ס ב״ה כי הנה גילוי השגת הנשמות באלקות ולהתענג על ה׳ אף שהוא תענוג נפלא עכ״ז הוא רק מבחי׳ אותיו׳ (וע׳ בד״ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר שמלכות דאצילות שהיא אותיות הדבור דאצי׳ נעשה עתיק דבריא׳ שהוא מקור ושרש ג״ע העליון כו׳ ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו גבי בורא קדושים ישתבח שמך כו׳) ג״ע העליון הוא אותיות המחשבה וג״ע התחתון בחי׳ דיבור וזהו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו בחינת המחשבה ג״ע העליון. יצרתיו בחי׳ הדיבור וג״ע התחתון. אף עשיתיו הוא עולם המעשה העוה״ז הגשמי (ועמ״ש בד״ה מי מנה דאף הוא לשון רבוי ומרבה בחי׳ רביעית שלמעלה מבחי׳ מחשבה ודיבור ומעשה שהם רק לבושים לאור א״ס ב״ה והיינו בחינת רצון העליון שהוא אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שנמשך ע״י קיום המצות בעוה״ז כו׳ ע״ש ועד״ז י״ל גם במש״כ שבג״ע העליון הגילוי מבחי׳ אותיות המחשבה ובג״ע התחתון מבחי׳ דבור שעכ״ז ע״י קיום התומ״צ בעוה״ז ממשיכי׳ תוספת אור בג״ע והוא ענין התלבשות רצון העליון וחכמה עילאה בהמחשבה ודבור ע״ד מאד עמקו מחשבותיך. וכמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים מענין ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה ובד״ה אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳ ועמ״ש בד״ה אני דפ׳ ציצית בענין ב״פ אני כו׳ להיות לכם לאלקים. והנה ביוד נברא העוה״ב אבל העוה״ז נברא בה״א ויש בחינה בה״א בשרשה גבוה מהיוד כמ״ש ע״פ לך לך בענין ה׳ דאברהם ע״כ ע״י התשובה ומע״ט בעוה״ז ממשיכים תוספת אור בג״ע. ונחזור לעניננו בענין האותיות מו״ד) והם רק בחי׳ לבושי׳ לאור א״ס ב״ה כמ״ש בת״ז לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו׳ אבל באור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לא שייך שום גילוי השגה כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ הוא היודע והוא המדע כו׳ (עמ״ש בד״ה הן עם אחד הנ״ל מענין פי׳ אנת חכים ולא בחכמה ידיעא) וע״ז נאמר ישת חשך סתרו חשך הוא דבר שאינו נראה בו שום תפיסא והשגה כלל (ועמ״ש בד״ה ראשי המטות גבי ועליו נאמר ישת חשך סתרו כו׳ ובד״ה ויקרא אל משה) והנה כל זה הוא ממטה למעלה נקרא מה שלמעלה מהשגת הנבראים בשם חשך פי׳ מה שאינו מושג כמאמר יוצר אור ובורא חשך שהחשך הוא בבריאה למעלה מאור הגילוי שהוא ביצירה (כי בריאה הוא מחשבה ויצירה דיבור והנה לגבי התלמיד הדבור של הרב נקרא אור וגילוי אבל מחשבה של הרב היא עדיין חשך אצל התלמיד אבל לגבי הרב עצמו הרי הדבור שלו כלא חשיב נגד מחשבתו ומה שחושב במחשבה ברגע א׳ צריך לדבר ע״ז כמה דיבורים ע״כ נקרא אצלו המחשבה אור והדיבור נק׳ חשך לגבי המחשבה ועוד הנה בבריאה מאיר חב״ד דאצילות שנק׳ עלמא דאתכסיא לגבי המדות דאצילות שנק׳ עלמא דאתגליא המאירים ביצירה כי על חו״ב דאצילות נאמר הנסתרות לה׳ אלקינו. ועמ״ש בד״ה באתי לגני. ולכן גם השרפים שהם בבריאה נקרא עומדים ממעל לו פי׳ ממעל לוי״ו ו״ק המקננים ביצירה ואין עבודתם ברעש כמו החיות והאופנים המתנשאים ברעש לפי שהם מעלמא דאתגליא. וגם איתא כשאומר יוצר אור ימשמש בתש״י ובבורא חשך ימשמש בתש״ר ומבואר במ״א דתש״י נק׳ חותם שוקע התלבשות האורות בהכלים אבל תש״ר נק׳ חותם בולט אורות שלמעלה מהכלים ומרומז דוקא בבורא חשך לפי שעכשיו אין בחינה זו באה בהתגלות עד לע״ל. הרי מכ״ז מובן דאצלנו מה שמתגלה נקרא אור ומה שלמעלה מהגילוי נקרא חושך כו׳ ועד״ז כל מה שלמעלה במדרגה יותר נק׳ אצלנו חושך יותר) אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך כי מה שבא יותר לידי גילוי ההשגה הוא יותר בגדר החושך לגבי אור א״ס בעצמו ובכבודו כמ״ש בזוהר דכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו׳ וכולהו אתחשכאן קמיה כו׳ וכתיב כולא קמיה כלא חשיב (וכה״ג נתבאר במ״א בענין כיאל דעות שממטה למעלה נק׳ למטה יש ומה שלמעלה נקרא אין אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך כמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו נעשה ובד״ה ביום השמיני עצרת ושאר דוכתי) ולכן אור הא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו מה שהוא למעלה מגדר ההשגה נק׳ אור והוא בחי׳ אש לבנה (ומה שלמטה ממנו כו׳ אפי׳ כתר נק׳ חשך כנ״ל ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה וגם כמו עד״מ שרגא בטיהרא למאי אהני הרי הנר נק׳ חשך לגבי אור היום אף שלגבי הלילה נק׳ נר. ועד״ז אמרז״ל כל הנביאים בטלים לעתיד ומבואר במ״א הענין שאור הנבואה של הנביאים יהיה כלא חשיב נגד הגילוי דלע״ל כשרגא בטיהרא כו׳. וכ״ש לגבי אור א״ס ב״ה אשר כדי שיומשך ממנו הארה להיות מקור לע״ס היה צריך להיות צמצום ומקום פנוי ואח״כ נמשך רק קו וחוט כנודע. והנה ענין שנקרא אש רק שיש אש לבנה ואש שחורה היינו כמ״ש במ״א בד״ה אתם נצבים בפי׳ מ״ש כי הוי׳ אלקיך אש אוכל הוא כו׳ ועוד דהנה דרך כלל יש ד׳ יסודות אש רוח מים עפר שהם נגד ד׳ עולמות אבי״ע והאש הוא בחי׳ אצילות דכמו שטבע האש להסתלק כך אצילות מרומם ונשגב מבי״ע כי בי״ע הם נבראים ואצילות הם אלהות. והנה באצילות עצמו יש ג״כ אבי״ע שהכתר או גם החכמה עילאה נק׳ אצילות שבאצילות. ובינה נק׳ בריאה שבאצילות וזו ״נ הם יצירה ועשיה שבאצילות ודרך כלל יותר יש אבי״ע דכללות ואצילות היותר עליון נקרא אש. ועכ״ז היא נק׳ אש שחורה לגבי המאציל א״ס ב״ה שנק׳ אש לבנה כו׳. וגם בכלל ז״א לגבי ע״ק נק׳ אש שחורה לגבי אש לבנה) אך לפי שהעולמות אינם יכולים לקבל ולית מחשבה תפיסא ביה כו׳ לכך וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז. ונגנז בבחי׳ ישת חשך סתרו כו׳ וזהו יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן לצמצם ולהעלים את האור בכמה צמצומים ומסכים המבדילים ומסתירים את אורו ית׳ להיות בחי׳ גילוי למטה בחי׳ ג״ע העליון תענוג הנשמות כו׳ והשגתם באור ה׳ כו׳ בראתיו יצרתיו כו׳. (ועמ״ש ע״פ וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם כו׳ באל שדי שאמר לעולמו די. ועיין בשער היחודים פרק שמיני יחוד ה׳ בענין אור מים רקיע שנמשך ע״י שם שדי ויובן עפמ״ש בענין זה ע״פ הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו ועמ״ש בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו׳ שהוא ג״ע העליון שנק׳ רקיע ושיומשך להם מבחי׳ אורו ית׳ הוא ע״י כמה צמצומים כו׳ כנ״ל) וזהו ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית פי׳ ובטובו מה שראה כי טוב לגנוז האור מזה נתהווה בחי׳ חידוש מעשה בראשית להיות מאין ליש בבחי׳ גילוי התענוג וההשגה (וכמ״ש להנחיל אוהבי יש דקאי על הג״ע שנק׳ יש מאין ועיין מענין כי טוב לגנוז ר״פ פקודי דף ר״כ ע״ב ור״פ אמור דפ״ח ע״א וברבות בראשי׳ פ׳ ג׳ בא ס״פ י״ח ועמ״ש מענין ובטובו מחדש כו׳ ע״י בחי׳ יו״ד שהוא בחינת צמצום כו׳ בד״ה ואתחנן ובד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה):
44
מ״הקיצור וכמ״כ למעלה שגילוי האיר בג״ע הוא רק מבחי׳ אותיות ביו״ד נברא העוה״ב שהם לבושי׳. אבל בעצמותו ית׳ לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וע״ז נאמר ישת חשך סתרו וזהו ממטה למעלה נק׳ מה שאין בו השגה בשם חשך. אבל מלמעלה למטה הוא בהיפוך. וזהו כי טוב לגנוז בבחי׳ חושך כדי להיות גילוי בג״ע וזהו ובטובו מחדש:
45
מ״וג והנה צמצום זה של ענין כי טוב לגנוז האור במקום החושך הוא כמו במשל בחינות אותיות שבנפש עצמה כדי להיות גילוי אותיות ממש במחשבה ודיבור (ר״ל דכבר נתבא׳ שאף שצורת כ״ב אותיות הוא קבוע במהות הנפש עצמה מ״מ לא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה שעצמות הנפש היא למעלה גם ממהות שכל ומדות המאירים ממנה בגוף כי אם שנעלית מהם בעילוי רב אלא שהארה וכח ממנה כשנמשך ומתלבש במוח נעשה מקור השכל שבמוח. ובעוד הכח ההוא כלול בעצם הנפש הוא למעלה מבחי׳ ומהות מקור השכל שבמוח. ועד״ז גם האותיות הכלולים בנפש הוא ענין כחות שבירידת׳ להתגלות במחשבה ודיבור יצטיירו מהם בחי׳ אותיות. ועכ״ז כוחות אלו עם שהם למעלה עדיין מבחינת אותיות המחשבה והדבור ממש עכ״ז הוא בחי׳ ירידה וצמצום לגבי מהות הנפש ועצמותה ממש. וצמצום זה הוא בשביל להיות מזה אח״כ גילוי אותיות המשחבה ודבור שהן בחי׳ אותיות חומריים ממש והוא עוד צמצום גמור ממש. וראשית צמצום זה הוא מה שמתהוים בחי׳ צורת האותיות בלי חומר בהנפש עצמה וכל בחי׳ צמצומים אלו הוא משל לענין כי טוב לגנוז. פי׳ דאיתא בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה והוא ענין הצמצום להיות התהוות אותיות החקיקה עד״מ. והענין כמ״ש ע״פזאת חקת התורה שהחקיקה הוא גבוה יותר מאותיות הכתב שהרי הוא מיניה וביה. וזהו ענין חרות על הלוחות כו׳ משא״כ אותיות הכתב הדיוט הוא דבר בפ״ע וגם משחיר הקלף לגמרי אך הנה האותיות החקוקים אף שהם מיניה וביה עכ״ז הם ג״כ משחירים קצת האבן הטוב הבהיר שכשעושין בו חקיקה נחשך קצת בהירותו שהיה קודם החקיקה שבמקום החקיקה אינו בהיר כל כך. והנמשל מובן שזהו ענין ישת חשך סתרו בחי׳ כתר עליון שנמשך ממל׳ דא״ס בחי׳ אותיות שעם היותו עדיין בחי׳ א״ס. וכמו אותיות החקיקה מיניה וביה ולמעלה מבחי׳ חו״ב שנק׳ עשיה ממש לגבי א״ס כמו דיו ע״ג הקלף כו׳ עכ״ז גם הכתר נק׳ חושך ואש שחורה לגבי א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהכתר ונק׳ אש לבנה והרי צמצום זה כדי להיות התהוות אח״כ בחי׳ חו״ב וג״ע שהוא כמשל אותיות שנכתבים בדיו כו׳ בחי׳ שחור ממש וזהו ג״כ עד״מ ענין התהוות אותיות הנפש שהם כמו אותיות החקוקים מיניה וביה כדי שיתהוו אח״כ אותיות ממש במחשבה ודבור חומריים ממש אש שחורה ממש. והנה אף שלגבי הא״ס נק׳ אותיות שבחקיקה ג״כ בחי׳ חשך כנ״ל עכ״ז לגבי האותיות שבכתב דהיינו בחי׳ חו״ב מקורי הג״ע ונהר יוצא מעדן נק׳ הכתר אש לבנה ממש שהרי הוא רק מיניה וביה עד״מ ולכן נק׳ הז״א דאצילות לגב י הכתר אש שחורה ע״ג אש לבנה) (כמ״ש בפ׳ נשא קל״ב א׳) ועד״ז גם הז״א נקרא לגבי המלכות דאצילות נהורא חיוורא והיא נק׳ אצלו נהורא אוכמא (כמ״ש בפ׳ בראשית בדף נ״א ע״א ובפ׳ לך לך דף פ״ג ע״ב ובפ׳ שופטים ער״ה א׳) כי מלכות שהיא מקור לבי״ע נקראת מדת לילה וחושך שמוסתר ומלובש בה אור א״ס בבחי׳ הסתר והעלם מלכותך מלכות כל עולמים מלשון העלם. משא״כ בחי׳ ז״א שהוא אצילות יחודא עילאה נק׳ יום ואור. וכמ״ש בד״ה רני ושמחי גבי רננא ברמשא ושמחה בצפרא ועמ״ש סד״ה וידעת היום וזהו ביו״ד נברא העוה״ב וכמשל הדיו שע״ג הקלף שהקלף החלק רומז לבחי׳ אש לבנה אור א״ס ב״ה בעצמו כביכול דלית מחשבה תפיסא ביה (ועמ״ש ע״פ שימני כחותם) אלא ע״י היוד בחי׳ נקודה שחורה שמשחיר הקלף כדי להיות בחי׳ גילוי והשגה בתמונת אות היוד. והנה כמו במשל הנ״ל כאשר בא לידי גילוי אותיות המחשבה אף שאינן רק לבושים להשכל מ״מ אינן דבר נפרד לגמרי להיות דבר בפ״ע שהרי מה שמחשב ומהרהר באותיות אלו הוא בחי׳ השכל עצמו. וכן עד״מ בחי׳ היו״ד שעל הקלף שהדיו משחיר את הקלף להתגלות תמונת יו״ד הנה הדיו בעצמו אינו דבר ממשי להיות נחשב לדבר בפ״ע אלא שמשחי׳ את הקלף כדי שהקלף יגלה תמונה של היו״ד (היינו שעם היות תמונת היו״ד הוא רק מהדיו הרי בלתי הקלף הנושאו וסובלו לא היה ממנו שום תמונה כלל. ולכן ארז״ל כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה א״כ הדיו אינו אלא שמשחיר כו׳ כדי שהקלף יגלה כו׳ ור״ל בנמשל כי הקלף עצמו שהוא א״ס ב״ה מגלה את היו״ד שהוא חכמה עילאה כי אנת חכים אנת ממש שאור א״ס ב״ה נמשך ומאיר בחכמה עילאה. ועמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה בפי׳ ויקרא הוי׳ הוי׳ ומ״ש מזה ג״כ סד״ה שובה ישראל) כך הנה בנמשל ע״י הצמצומים הרבים מתגלה אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו בגילוי למטה. וזהו ביוד נברא העוה״ב תענוג הנשמות באור א״ס ב״ה ממש (ועיין בפ׳ בלק) (קצ״א א׳) ועמ״ש בד״ה שרי אשתך. וענין שהיו״ד בחי׳ נקודה ואות קטן מכל האותיות עמ״ש בביאור ע״פ מים רבים גבי וזהו אחות לנו קטנה ועזח״ב תרומה (קס״ה ב׳) בגין דאית כו׳ אע״ג כו׳ והוא ענן מיעוט הכלי ורבוי האור ע״ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה (ועיין בגמרא פ״ג דמנחות דכ״ט סע״ב):
46
מ״זקיצור. וצמצום זה הוא כמשל בחינת אותיות שבנפש ואח״כ נמשך מזה ההתלבשות באותיות המחשבה. והוא כענין חקיקה וכתיבה וכמו שמ״מ מהו מחשב באותיות המחשבה הלא השכל עצמו וכן הדיו מתאחד עם הקלף הלבן הסובלו. כן בנמשל ע״י אות יו״ד שנברא בו העוה״ב נמשך ומתגלה אור א״ס ב״ה בעצמו:
47
מ״חוזהו שהשרפים אומרים קדוש מחמת השגתם אור א״ס ב״ה שהוא מובדל ולית מחשבה תפיסא ביה וג׳ פעמים קדוש נגד תלת עלמין בי״ע מלא כל הארץ כבודו שהתלבשות בחי׳ קדוש הוא הכל כו׳ (ור״ל כמו שבג״ע העליון מאיר אור א״ס בבחי׳ השגת הנשמות כמ״כ השרפים לפי שהם ג״כ בעולם הבריאה אומרים קדוש כו׳ שמשיגים איך אור א״ס מובדל ואיך שכל ההמשכה רק ע״י צמצום אות יוד. אבל עצמיות אור אין סוף הוא קדוש ומובדל כו׳ ולפי שהם בבריאה שהוא ראשית התהוות היש מאין ע״כ משיגים שהוא ית׳ קדוש כו׳ וענין ג׳ פעמים קדוש עמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל וע״פ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו) והנה האופנים שהם למטה מהם במדרגה אומרים ברוך כבוד ה׳ זו מדת מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים שכל עולמים הם רק בחי׳ אותיות כו׳ וברוך ונמשך מבחי׳ סוכ״ע מעלמא דאתכסיא כו׳.
48
מ״טוביאור הענין כי הנה יש שני בחינות במלאכים יש שהם בחי׳ משפיעים שהם משפיעים כל ההשפעות לעוה״ז ע״י המזלות כו׳ והם בחי׳ האופנים שאומרים ברוך כבוד כו׳ ברוך הוא המשכה שיומשך כבוד ה׳ מבחי׳ מקומו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וזהו ענין ברוך המקום והוא ענין המשכת השפע דלעילא שממשיכים האופנים באמרם ברוך.
49
נ׳ויש מלאכים שהם בחינת מקבלים שמקבלים דין מן דין ואינם משפיעים כלל למטה רק הם בחינת מקבלים והוא בחי׳ השרפים שאומרים קדוש כו׳ והם נעלים מבחינת המלאכים המשפיעים. וז״ש אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון (בדניאל סי׳ ז׳) פי׳ קדמוהי יקומון היינו בחי׳ השרפים המקבלים כו׳ שאומרים קדוש ועמ״ש במ״א בענין משריין ורתיכין הנזכר בפ׳ בשלח (דמ״ח ע״ב) ומ״ש בד״ה ואתא מרבבות קדש והיינו כמ״ש יוצר אור ובורא חושך. פי׳ יצירה הוא בחי׳ אור שמשם נמשך ההשפעה למטה והוא מדרגת האופנים המשפיעים למטה לכל הבהמות וחיות וגם קטן עד י״ג שנם מקבל מבחי׳ האופנים.
50
נ״אולכך נקרא אור שהוא בחי׳ אש לבנה לגבי דידן לפי שמאיר ומשפיע למטה. ובורא חושך הוא בחינת השרפים שבבריאה שהם בבחי׳ אש שחורה שהוא החושך. והוא מפני שמסתלקים רק למעלה שאומרים קדוש כו׳ לכך הם בבחינת אש שחורה וחושך ע״ש ההסתלקות כו׳.
51
נ״בוכמ״כ הוא ענין קדוש וברוך כי קדוש הוא מה שמובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל והוא בחי׳ ישת חשך סתרו כמבואר לעיל אות ב׳. ובחינת ברוך זהו ענין אש לבנה להיות גילוי למטה. אך זהו ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה הוא בהפך שבחי׳ קדוש נקרא אש לבנה לגבי המשכת בחי׳ ברוך כבוד שהוא בחי׳ מלכותך בחינת אותיות כו׳ כיקדוש הוא בחי׳ כתר כו׳ יש בו ב׳ בחינות כבוד תתאה היא מדת מלכותו ית׳ וכבוד עילאה חכמה עילאה והכל נק׳ אש שחורה לגבי כתר עליון כנ״ל מענין דיו ע״ג קלף לבן כו׳ ועמ״ש מענין קדוש וברוך בד״ה אם בהרת קדמה כו׳ ובד״ה לבבתני אחותי. נמצא קדוש וברוך שאומרים השרפים והאופנים זהו ענין בחי׳ אש לבנה שעל גבי אש שחורה כנ״ל וזהו שנק׳ כן הקב״ה בשני בחינות אלו יחד דקדוש וברוך כי עד״ז הוא המשכת וגילוי אור א״ס ב״ה שהוא קדוש וברוך הוא.
52
נ״גוהנה האופנים לפי ששומעים בחינת קדוש שאומרים השרפים לפיכך מתנשאים ברעש גדול וענין הרעש הוא ענין הביטול באור א״ס ב״ה לצאת מנרתקם והשגתם כפי מזגם ותכונתם מחמת ששומעים דבר חדש מה שלמעלה מכח השגתם משא״כ השרפים אף שהם ג״כ בטלים ודאי באור א״ס ב״ה ביתר שאת ומעלה אך הנה שרפים עומדים ממעל לו כתיב שאין השגה זו אצלם חידוש כ״כ למעלה מהשגתם לכך לא נאמר אצלם ברעש גדול כמו באופנים (ועמ״ש מזה בד״ה והיה מדי חדש שזהו ענין המשל כבן כרך שראה את המלך או כבן כפר כו׳ והוא ההפרש שבין חול לשבת כו׳ והנה השרפים לפי שהביטול שלהם הוא בבחינת אתכסיא ופנימית ע״כ ממשיכים ג״כ בחי׳ קדוש מה שהוא בבחי׳ העלם והאופנים שביטולם בבחי׳ אתגליא ע״כ ממשיכים ג״כ בחינת ברוך בחי׳ אותיות שהוא בחי׳ אתגליא כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי וכל קרב וכליות יזמרו לשמך:)
53
נ״דקיצור. וזהו ג״כ ענין שהשרפים אומרים קדוש והאופנים ברוך כי השרפים מבריאה בורא חושך אש שחורה בחי׳ קדמוהי יקומון ע״כ אומרים קדוש מובדל ישת חשך סתרו. והאופנים מיצירה. יוצר אור משפיעים למטה ואומרים ברוך כבוד כו׳ וכ״ז נקרא כן מלמטה למעלה וכנ״ל):ד והנה ככל הדברים האלה הוא בעבודת ה׳ בכל אדם בחינת אהבהג לויה ובחי׳ אהבה מסותרת (והיינו דוגמת ב׳ בחי׳ הנ״ל דאופנים ושרפים. והאהבה המסותרת נק׳ אש שחורה ע״ד שנתבאר לעיל בענין השרפים שנק׳ אש שחורה אלא שהנשמות הם במחי׳ פנימית יותר) כי הנה גילוי האהב׳ ע״י ההתבוננ׳ בגדולת א״ס ב״ה שיוליד מבינתו רשפי אש וצמאון כו׳ להכלל ולהבטל אליו ית׳ במציאות ובמס״נ אין זה ע״י פעולת ההתבוננות לבדה שמתהווה מכח בינתו מדת האהבה מאין ליש אלא ההתבוננות הוא הגורם להיות נמשך מבחינת אהבה המסותרת שישנה בטבע האדם מבחי׳ שלמעלה מן הדעת בבחי׳ חשך והסתר פנים להיות בגילוי הלב ע״י התבוננות ודעת ולהגדיל מדורת אש האהבה כו׳ (ור״ל שזהו כדמות ראיה למציאות אהבה המסותרת כי גילוי האהבה כו׳ אין זה כו׳ אלא כו׳ כנ״ל) והתהוות האהבה מאין ליש היא קבוע בנפש ומהות הנפש עצמה היא שכל ומדות אהבה ויראה כו׳ כי חלק אלוה ממעל הוא וכבן שנמשך ממוח האב כו׳ אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ויכול למסור נפשו על קדה״ש כו׳ כמ״ש בס׳ של בינוני׳ (ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח את העם ששרש אהבה זו נלקח מבחי׳ קדם מבחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳ ישת חשך סתרו כו׳ ועמ״ש בד״ה אם בחקתי שבחי׳ זו הוא מצד בעבר הנהר ישבו אבותיכם עלו במחשבה היינו מו״ס אותיות החקוקים כו׳ גליף גליפו בטהירו עילאה נשמה שנתת בי טהורה היא והוא ענין האותיות שמיניה וביה. וזהו ענין ששזפתני השמש אש לבנה כדלקמן כי החקיקה היא באש לבנה מיניה וביה רק שהחקיקה היא מקור ושרש לשחרות דאש שחורה שלמעלה למטה כנ״ל) ובכדי שתהיה בבחי׳ גילוי הלב לצאת מההעלם אל הגילוי הוא ע״י התבוננות באור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. ועד״ז ניתקן סדר התפלה ופסוקי דזמרה וברכת יוצר אור איך שבטובו הגנוז מחדש כו׳ והמלאכים אומרים קדוש כו׳ והוא בחי׳ רעש התחדשות ההשגה כי בלילה בשינה אחד מששים כו׳ ובבקר נעשה בריה חדשה אתה נפחתה בי כו׳. ואחר הרעש אש הוא בחי׳ ק״ש ואהבת כי נר הוי׳ נשמת אדם כנר ושלהבת העולה מאליה (ועמ״ש בד״ה והקרבתם עולה אשה) דהיינו כמ״ש אליך הוי׳ נפשי אשא להכלל מחשבה במחשבה ודבור בדבור ודברת בם בשבתך בביתך כו׳ וזו היא התגלות אמיתית אור האהבה בקרב איש ולב עמוק אלא שצריך להקדים בחי׳ הרעש מבחי׳ החושך כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ערב בחינת חשך ואח״כ הבקר אור להתגלות בבחינת יום וגילוי בחי׳ אחד (ועמ״ש בד״ה תחת אשר לא עבדת ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בבקר בבקר בהטיבו את הנרות כו׳ ועיין בזהר בלק דף ר״ד סע״א וע״ב ועמ״ש ע״פ וישכם לבן בבקר וסד״ה להבין ענין הברכות וע׳ בזהר ויקרא דכ״ב ב׳ ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ואחר האש קול דממה דקה הוא בתפלת שמונה עשרה ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם שיהא ברוך ונמשך בחי׳ הוי׳ אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ותמן קאתי מלכא כו׳ וגילוי הוי׳ למטה במלכותו מלכות כל עולמים הוא ע״י כי הוי׳ אלקינו שאנחנו בטלים אליו ית׳ ואנחנו ממשיכים ג״כ להיות מלך העולם כו׳ כמ״ש במ״א. ובזה יובן מ״ש אל תראוני שאני שחרחורת. פי׳ שחרות כפולה כי האהבה מצד עצמה היא מסותרת שאינה נראית ונגלית בלב. וגם היא מכוסה בלבוש שק שמלובשת בנפש הבהמית (וא״כ פי׳ וענין שחרות כפולה הוא ע״ד מה שמלמטה למעלה ומלמעלה למטה שניהם יחד כי מלמטה למעלה נק׳ שחרות מה שאינו מושג כלל. ומלמעלה למטה נקרא שחרות מה שהוא למטה במדרגה. ואם כן שני הבחינות יש בהנשמה כי ענין האהבה המסותרת כיון שהיא בהעלם מאד ולמעלה מהשכל הרי נקראת אש שחורה לגבי האדם כענין בורא חשך וזהו ענין חשך שמלמטה למעלה. ומה שהיא מכוסה ולובשת בנפש הבהמית זהו החשך שמלמעלה למטה שהיא הבחינה היותר שפלה במדרגה החשך יכסה ארץ) (בישעיה סי׳ ס׳) והכסיל בחשך הולך (קהלת סי׳ ב׳) ואעפ״כ אל תראוני כי מה שהיא מסותרת מצד עצמה הוא מפני ששזפתני השמש בחינת שמש הוא בחי׳ אש לבנה שאין העולמות יכולים לקבל וע״כ טוב לגנוז במקום החושך ולכן האהבה בבחינת חשך והעלם שאינו מתגלה בגוף (וזהו אתי מלבנון כלה ששרש הנשמה מבחינת לבנון וזהו ונוזלים מן לבנון נוזלים היינו בחינת מזלייהו מקור ושרש הנשמה הוא מבחינת לבנון רק כי טוב לגנוז בבחינת אש שחורה והוא בבחי׳ יחידה שבו מתלבש ניצוץ אלקי כו׳ כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג על פסוק אני אמרתי אלקים אתם כו׳ ועמ״ש סד״ה בשברי לכם כו׳ ואפו כו׳. והנה ברכות בשה״ש ע״פ שחורה אני איתא שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת והענין שבחי׳ אהבה המסותרת הנק׳ אש שחורה בכל ימות השבוע היא בבחי׳ העלם ולכן היא בבחינת שחורה אני העלם. אבל בשבת יוצאה ונמשכת מההעלם אל הגילוי כמ״ש במ״א בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך. וכן בשבת מאיר בגילוי מבחי׳ עולם הבריאה מה שנקרא בורא חושך כנודע מענין חצר הפנימית הפונה קדים בחי׳ קדמוהי יקומון הנה בשבת מאיר ונמשך האור משם. וזהו ונאוה אני ביום השבת) ומה שהיא נכנסת בלבוש שק זהו באמת בני אמי נחרו בי. נחרו מלשון נפעל. ופי׳ בני אמי היינו היצה״ר והיכלות דק״נ המקבלים ההשפעה מבחי׳ מלכותו ית׳ כי מלכותו בכל משלה (וע׳ בפ׳ משפטים דקכ״ה סע״ב ע״פ בחלב אמו) והם שרש כל המדות רעות הם הם בעצמו נחרו ובוערים בתאוותם אלה שהם בי שנתלבשו בי ומהם תצא הרעות האלה. אבל אין פועלים בנפש אלקית עצמה בנקודת אהבתה שהיא תשאר בקיומה וחזקה וכמ״ש וכבודי לאחר לא אתן (עיין ברע״מ ר״פ תצא דרע״ו א׳ ובפי׳ הרמ״ז שם) ויכולה למשול ולשלוט עליהם ולהפכם מן הקצה אל הקצה ולהיות במס״נ ממש ולכן ארז״ל על פושעי ישראל גיהנם כלה והם אינם כלים לפי ששרש נשמתם מבחי׳ א״ס ממש שאין לה קץ ותכלה ולכן בני אמי נחרו בי פי׳ שהם פועלים הרע וכלים. משא״כ הנשמה היא חלק אלוה אתה נפחת בי שאין לה קץ ותכלה והראי׳ שאפילו פושעי ישראל עדיין האהבה היא בשלימות שהרי שמוני נוטרה את הכרמים כי כל תאות היצה״ר להחטיא את ישראל כדי לינק ולקבל חיות מהקדושה וא״כ מוכרח להיות שעדיין יש בו קדושה שאע״פ שחטא ישראל הוא ואותו כח הקדושה שיש לו הוא בבחי׳ אין קץ ותכלה וע״כ יכול למשול ולשלוט ברוחו ולהפך לבו מן ההפך אל ההפך (והיינו ע״י והוי׳ יגיה חשכי כמ״ש סד״ה כי אתה נרי והנה פי׳ נחרו יובן ממ״ש במ״א בד״ה ושבתי בשלום בענין וילך חרנה חרן לשון נחר גרוני כו׳ וע״י התשובה נעשה מבחי׳ חרן רנה. וכמ״כ יובן מבחי׳ נחרו בי ע״י התשובה שיהפך לבו כו׳ תתעלה הנפש להיות ונאוה כאהלי קדר כו׳. ועמ״ש סד״ה כנשר יעיר בענין יצרנהו כאישון עינו השחור שבעין שם גילוי הראיה להיות עין בעין יראו כו׳:)
54
נ״הקיצור. וכמ״כ באדם יש בחי׳ אהבה גלויה ואהבה מסותרת כענין ב׳ מדרגות דאופנים ושרפים. רעש ואש. וזהו שחרחורת ב׳ שחרות שעיקר האהבה אינה גלויה כ״א שחורה ומסותרת ועוד שמכוסה בלבוש שק דנה״ב ואעפ״כ אל תראוני כי על השחרות א׳ התירוץ ששזפתני השמש ששרש האהבה מאש לבנה וטוב לגנוז בבחי׳ אש שחורה. ועל השחרות הב׳ הוא ענין בני אמי נחרו בי בכדי שמבחי׳ חרן יהי׳ בחי׳ רנה):ה וזהו שחורה אני ונאוה שחורה מבחי׳ השחרחורת כו׳ ונאוה כי השחרות הוא מבחינת החושך ישת חושך סתרו כמשל הדיו שעל הקלף שמשחיר את הקלף שהקלף הוא בחי׳ אש לבנה נעשה נאה ע״י כן (ע״ד אימתי גדול כו׳ כשהוא בעיר אלקינו וע״ד שנתבאר מזה בד״ה וידבר אלקים כו׳ אני הוי׳ וארא כו׳. וכמו שמבואר לעיל שע״י האותיות נמשך גילוי השכל עד״מ. נמצא צמצום זה הוא סיבת הגילוי ועמ״ש סד״ה ויקח קרח וזהו שבחינת אש לבנה נעשה נאה ע״י כן וכמ״ש במ״א בפי׳ יפתי שעושה בחי׳ לבושים יפים להקב״ה הוד והדר לבשת. והיינו להיות בהם ועל ידם דירה בתחתונים. ובמ״א נתבאר עוד פי׳ ונאוה כי הנה בחי׳ אש לבנה דתורה זהו ענין ושער רישיה כעמר נקא ועכ״ז הוא רק בחי׳ שערות ואינו ערוך להעצמיות אך ע״י הירידה באש שחורה לברר ולהפך החושך דנה״ב יומשך יתרון האור ממקור הלבנונית ואפשר לומר שזהו הנמשך מצד בירור שחרות הב׳ וכנ״ל מענין יצרנהו כאישון כו׳. ועמ״ש עוד מענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה בד״ה ועשו להם ציצית. ועיין עוד מענין שחורה אני ונאוה ברבות בשלח פכ״ג ויקהל פמ״ט):
55
נ״וכאהלי קדר. שהם שחורים מבחוץ אבל מבפנים הם כיריעות שלמה. יריעות שלמה הם יריעות פנימים (וזהו וייצר את האדם בתרין יודין בחי׳ אש לבנה ואש שחורה כו׳ ועמ״ש סד״ה בשברי לכם כו׳) וענין יריעה הוא מ״ש נוטה שמים כיריעה פי׳ כמו היריעה שהגג והדפנות נעשו מדבר אחד וכמו שהיה במשכן חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן. כך נוטה שמים שהשמים מתעגלים למטה מתחת לארץ כמו למעלה בהשוואה אחת והכל בחי׳ אחת.
56
נ״זוכן הגלגלים הסובבים בשמים ממעל הם הסובבים מתחת לארץ. וזהו כיריעות שלמה מלך שהשלום שלו שאצלו ית׳ כחשיכה כאורה והכל בהשוואה אחת נגדו ומעלה ומטה שוין לפניו והוא מבחי׳ סוכ״ע. משא״כ בבחי׳ ממכ״ע הוא לפי סדר ההשתלשלות בראתיו יצרתיו כו׳ ג״ע עליון ותחתון כו׳. אבל בבחי׳ סוכ״ע כולא קמיה כלא ממש ובבחינה זו יכול הוא להפך אפי׳ מן הקצה אל הקצה.
57
נ״חוזהו ישא ה׳ פניו אליך פי׳ שכאשר יהיה התנשאות הפנימית בבחי׳ סובב כל עלמין אזי יוכל להתפשט עד שיגיע אפי׳ אליך אם יהיה נדחך בקצה השמים כו׳ וישם לך שלום בחי׳ התקשרות להיות נפשו שוקקה לדבקה בו ית׳.
58
נ״טוזהו בחי׳ שלום בפמליא של מטה ממטה למעלה אליך ה׳ נפשי אשא והיינו ע״י בחי׳ אהרן שושבינא דמטרוניתא אהרן אותיות נראה דהיינו שיראה כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שיהי׳ בחי׳ רעש ואחר הרעש אש כו׳ עבודת אהרן בהעלותך את הנרות כשלהבת העולה מאליה ממטה למעלה והשראת והמשכת קדוש בתוך מעיו הוא ע״י בחי׳ משה שושבינא דמלכא בחי׳ הדעת שהיא ברוך ונמשך בחי׳ הוי׳ להיות מלך העולם ע״י בחי׳ אלקינו כו׳ כנ״ל.
59
ס׳וזהו קרוב ה׳ לכל קוראיו כו׳ באמת ב׳ אמת מלמעלה למטה וממטה למעלה שימשיך למטה בחי׳ אמת ה׳ וגילוי אא״ס ב״ה בנפשו כדי להעלות ולקשר נפשו בה׳ חיי החיים ב״ה. (ובכל הנ״ל יובן מ״ש המולך מהודו ועד כוש שהוא כענין מ״ש כחשכה כאורה כי הודו מלשון כסה שמים הודו. הודו על ארץ ושמים. וכמ״ש הוד והדר לפניו. וגם הודו לשון הודאה כי הודאה היינו לבחי׳ סוכ״ע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל כמ״ש במ״א ע״פ יהודה אתה. עד כוש היינו בחי׳ שחרות שהוא סוף השתלשלות העולמות שהחשך יכסה ארץ אלביש שמים קדרות עמ״ש מזה סד״ה יונתי בחגוי ובלק״ת פ׳ בהעלותך ופ׳ שופטים דכוש בחי׳ שכ״ה דינין שמהם השתלשלות החיצונים כו׳ אך מלכותך מלכות כל עולמים ומלכותו בכל משלה וגם החיצונים לא יוכלו לעבור את פי ה׳. וכמ״ש מזה סד״ה וכל העם רואים. וזהו המולך מהודו ועד כוש. וזהו שבע ועשרים ומאה מדינה [עיין ר״פ חיי שרה דקכ״ג ע״ א] והוא כללות ההמשכה ממל׳ דא״ס וזהו מהודו עד מל׳ דעשיה המתלבשת בבחינת קדרות וזהו ועד כוש. אך מצינו ג״כ דכוש נאמר לשבח כמ״ש גבי שאול שנק׳ כוש בן ימיני וכן הלא כבני כושיים אתם לי ות״י הלא כבני רחימין אתון חשיבין קדמי. וכן פרש״י בפ׳ בהעלותך בענין האשה הכושית. ובזהר פ׳ תרומה) (דק״ל ריש ע״א) פי׳ ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם דכתיב כי אשה כושית לקח הלא כבני כושיים אתם לי כו׳. והענין כי מבואר למעלה בענין כתרא עילאה שהוא בחי׳ החשך העליון דישת חשך סתרו שלמעלה מההשגה.
60
ס״אוז״ש בזהר ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם מפני שלגודל אורו אינו מושג כלל והנה משם שרש האהבה המסותרת שהיא בחי׳ אש שחורה וזהו ענין הלא כבני כושיים אתם לי כי אהבה זו דאש שחורה שמבחי׳ ישת חשך סתרו הוא כאהבת הבן אל האב כבן שנמשך ממוח האב אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ויכול למסור נפשו על ק״ה כו׳ וז״ש כבנין רחימין והיינו ע״ד מ״ש בסש״ב פמ״ד בשם הרע״מ כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו׳.
61
ס״בופי׳ מהודו ועד כוש היינו כמבואר לעיל בענין את האור כי טוב שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה הגנוז ומלובש בבחי׳ כתר הנק׳ ישת חשך סתרו. וגם באדם הוא ניצוץ אלקות המלובש בבחי׳ יחידה שבנפש ועש״ז נקראו כל נש״י בשם יהודים שעי״ז נמשך הביטול למס״נ כו׳. ובכ״ז יובן ג״כ מארז״ל פ״ק דמגילה (די״א ע״א) רב ושמואל חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם. דהיינו כפי׳ הראשון דכוש הוא החשך דעשיה בחינת קדרות וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו פי׳ בהדי הדדי זהו ענין החשך העליון שנגנז בו האור דהיינו בחי׳ כתרא עילאה חוורא מלגאו אוכמא מלבר א״נ הודו היינו הוד והדר לבשת בחי׳ ה׳ מלך גאות לבש כמ״ש בד״ה יונתי בענין יפתי וכוש היינו בחי׳ בורא חשך עולם השרפים וזהו בהדי הדדי הוה יתבי כי מל׳ דאצילות נעשית מקור לבריאה כו׳ ומתלבשת בחכ״ב דבריאה וע״ז נאמר שחורה אני כו׳ לפי שמתלבשת בבחי׳ ובורא חושך כו׳ וכמ״ש במ״א וזהו ענין התורה שניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה.
62
ס״גוגם תשב״כ ותשבע״פ כנ״ל וכשם שמלך מהודו ועד כוש כי שם הוא תכלית היחוד והביטול כו׳ כך מלך כו׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים ואין עוד מלבדו והכל בהשגחה פרטית אין אדם נוקף כו׳ ועמ״ש בד״ה ומרדכי יצא גבי ולכן ביטל כו׳ את המעוררים כו׳ כי באמת אני הוי׳ לא שניתי ומשם מובן דשייך בחינה זו במגילת אסתר וגם בחינה הראשונה בענין הודו וכוש שבהדי הדדי דהיינו ע״ד שניתנה התורה באש שחורה ע״ג אש לבנה שייך ג״כ לזה כי הדר וקבלוה בימי אחשרוש וכמ״ש וקבל היהודים כו׳:
63
ס״דשחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה. הנה בנות ירושלים נק׳ הנשמות שעדיין לא ירדו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש הבהמית ועודן כלולות במאצילן ב״ה בבחי׳ אין ממש ונקרא טהורה היא כי טהורה פי׳ שעדיין היא בבחי׳ אין ואח״כ אתה בראתה יש מאין כו׳. לפי שכל נשמות טרם ירידתם לעוה״ז הן עומדות שם בביטול והתכללות ממש באור א״ס ב״ה. וכמ״ש באליהו חי ה׳ אשר עמדתי לפניו ולא אליהו בלבד אלא כל נשמות קודם ירידתן והתלבשותן בגוף ונפש הבהמית ואזי נקראו בנות ירושלים (בפרדס בערכי הכינויים ערך בנות ירושלים הביא בשם הזהר פרשת ויחי שני פירושים בזה והפי׳ הראשון הוא כדפי׳ כאן ע״ש בפ׳ ויחי דרמ״ב ע״א) שמקבלים עליהם בחי׳ יראה שלם דהיינו שלימות היראה כי היראה הוא מבחינת מלכותו ית׳ מלכות כל עולמים למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית שהיא בחי׳ א״ס ובהשתלשלות המדרגות בנבראים אין בהם כח לקבל יראה זו בשלימות וכמ״ש להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שכבוד הדר מלכותו הוא מה שהמלאכים מקבלים עליהם עול מלכות שמים מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל כו׳ אלף אלפים וריבוא רבבות כו׳ ולגדודיו אין מספר. שכל זה הוא יקר ותפארת גדולת מלכותו ית׳ ולהודיע לבני האדם אין זה אלא בבחי׳ גבורותיו הן בחי׳ הצמצומים רבים ושונים שבהשתלשלות המדרגות משא״כ הנשמה טרם בואה לעוה״ז להתלבש בגוף שהן בחי׳ אין ממש הם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בשלימות כמו שהוא בבחי׳ א״ס ממש ונקראו בנות ירושלים בבחי׳ בתולות אחריה רעותיה מובאות לך (עיין בזח״ב קצ״ז ב׳ דרל״ה א׳ רל״ח א׳ ובמק״מ שם וצ״ל דהוא לפירוש השני שבפרדס וממילא מובן דלפי׳ הראשון יש לפרש גם זה כמ״ש כאן ועיין עוד בפ׳ משפטים דק״ה סע״ב ובפ׳ אחרי דס״ז ע״ב) ונקראו ג״כ עלמות כמ״ש עלמות אהבוך. והנשמות שירדו ונתלבשו בגוף ונפש הבהמי׳ בעוה״ז היא נקרא כנסת ישראל היא מקור נשמות ישראל בשם כלה כי הקב״ה נקרא אצלם בשם חתן מלשון חות דרגא הוא בחי׳ המשכות אור א״ס ב״ה בנשמות.
64
ס״הוהיינו במ״ת דכתי׳ ביום חתונתו שאז הוא זמן הנשואין שכמו הנשואין עד״מ בחי׳ הזווג והיחוד הוא המשכת הטפה הנמשכת מן המוח של המשפיע בבחי׳ המקבל כו׳. כך התורה היא בחי׳ חכמתו ורצונו ית׳ בבחי׳ א״ס ב״ה ממש חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ והמשכה זו בבחי׳ א״ס ממש היא נתפסת ונקלטת בנשמות ישראל ס״ר אותיות התורה הן ס״ר המשכות לס״ר נשמות ישראל ולכן ארז״ל שמלמדין את התינוק בבטן אמו את כל התורה כו׳ כדי להיות נתפס ונקלט בנשמתו אור וחיות מאותיות התורה שהן הארת אור א״ס ב״ה חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ ואזי נקרא נשמות ישראל בשם כלה שמקבלת הטפה כו׳ ועיין באדרא זוטא (דף ר״צ ע״ב):
65
ס״וב והנה בחי׳ כלה זו שהיא בחי׳ מקור לנשמות שירדו ונתלבשו בגוף אומרת לבנות ירושלים הן הנשמות שלא ירדו שעדיין הן בבחינ׳ טהור׳ היא שהן כלולות במאצילן בבחי׳ אין ממש. עם היות כי שחורה אני מחמת ירידתי לעוה״ז והתלבשותי בגוף הגשמי הריני נאוה יותר מבנות ירושלים כי הנה ענין שחורה אני בבחי׳ כלה הוא כמ״ש קוצותיו תלתלים שחורות כעורב תלתלים תלי תלים של הלכות שהן קוצותיו בחי׳ שערות ונימין הנמשכות מן המוח בריבוי התחלקות וכך הן תלי תלים של הלכות המשכות מחכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳. הן בבחי׳ שחורות.
66
ס״זוהענין יובן בהקדים לבאר כי הנה כתיב ושער רישי׳ כעמר נקא שהשערות הן בבחי׳ לבנונית וכתיב קוצותיו תלתלים שחורות כו׳. אך הענין כי הנה בחי׳ השערות הן המשכות שהן מבחי׳ חסד ורב חסד שנמשך ונתפשט עד למטה כמשל השערות שנמשכות באורך רב והן תלי תלים של הלכות ודקדוקי סופרים שבכל מצוה כמ״ש (משלי ד׳) סלסלה ותרוממך. פי׳ סלסלה כמארז״ל (ר״ה כ״ו ב׳) קא מהפך בשעריה כו׳. אך יש שערות שנמשכות ומתלבשות בבחי׳ לבנונית הוא בחי׳ חסד שהן ההלכות רבות שבמ״ע בקרבנות ותרומות ומעשרות וציצית ותפילין ושבת כו׳. איך תהי׳ המצות נעשית בקרבן להיות עולה לרצון לפניהוי׳ וריח ניחוח כו׳.
67
ס״חוכן בשאר כל המצות שהן המשכות חכמה עילאה בבחי׳ חסד להעלות הדברים הגשמיי׳ בעשייתן כמצותן ולקשרם באור ה׳ וקדושתו והן השערות הנמשכות מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא שהוא לובן העליון וחסד עליון דאקרי רב חסד כו׳ אבל השערות השחורות הן הלכות שנמשכו ונתפשטו במצות ל״ת להפריד הרע מן הטוב ולדחותו מן הקדושה שאינו עולה ונכלל באור ה׳ וקדושתו.
68
ס״טוע״ז נאמר שחורות כעורב. פי׳ כעורב שהוא אכזרי כך יש בבחי׳ שערות הללו בחי׳ אכזריות שהרי גם בדבר האסור ופסול כו׳ נמשך נצוץ וחיות אלקי המחיה ומהווה אותו שבלעדי ניצוץ וחיות אלקי לא יתקיים כלל ועכ״ז לא יעלה הניצוץ אלקי שבו לרצון לפני הוי׳ להתכלל באורו וקדושתו ית׳ רק נדחה לחוץ והרי זה כמו אכזריות על הניצוץ אלקי שבו גם צריך האדם להתנהג בנפשו במדת אכזריות להיות סר מרע בבחינת אתכפייא כו׳ בכמה גדרים וסייגים דקדוקי סופרים קדש א״ע במותר לך כו׳ ולכן נקרא בבחי׳ שחורות כעורב (וע׳ בזהר ח״ג קל״ב א׳ ק״מ ע״א ע״ט ב׳ קכ״ז ב׳. ח״ב קי״ו א׳) וע״ז נאמר שחורה אני שמקבלת בחי׳ הטפה היא בחי׳ ח״ע בבחי׳ שחורה דהיינו בבחי׳ ההלכות ודקדוקי סופרים שהן קוצותיו תלתלים שחורות כעורב כנ״ל. וגם שחורה אני בבחי׳ קיום המצות מעשיות שהן בדברים המלובשים בגשמיות ממש וכללותן היא צדקה שהיא בגשמיות ממש וחיובה הוא ע״י עסק האדם בעוה״ז שעוסק בפרקמטיא ומרויח בה שעי״ז נתחייב בצדקה. ובשעה שהוא עוסק בפרקמטיא נמצא שהוא מלובש בעניני עוה״ז ממש. עכ״ז ונאוה שבצדקה כתיב וצדקה תרומם גוי שע״י שנותן צדקה לעני מעמלו ויגיעו חיי נפשו הוא מעלה ומרומם את כל נפש הבהמית וחיותה:
69
ע׳וזהו ונתתם חמישית לפרעה שע״י הצדקה שנותן חומש מיגיעו נעשה בחי׳ פרעה הוא בחי׳ גילוי מלשון כי פרעה אהרן שנמשך גילוי אור א״ס ב״ה ממש על נפשו לכן אומרים קודם כל מצוה ברוך אתה הוי׳ אלקינו שברוך ונמשך אור א״ס ב״ה מעולם ועד עולם בבחי׳ אתה דהיינו בבחי׳ גילוי כאלו הוא לנוכח להיות הוי׳ אלקינו ממש להיות נתפס ונקלט אלקותו ית׳ בנפש ממש ועל ה אמרו רז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דהיינו שיהא נתפס ונקלט בו בחי׳ תלמודו שהוא בחי׳ חכמה עילאה כמו האשה שקולטת הטפה עד״מ שאם אינו נתפס ונקלט בבחי׳ נשמתו אור התורה הרי זה כמו האשה הפולטת כו׳ (עמ״ש מענין קליטה גבי שמיני עצרת בד״ה ה׳ לי בעוזרי ובד״ה טוב לחסות וגם בשאר דרושים שם) וזהו ונתתם חמישית לפרעה שנעשה בחי׳ פרעה וגילוי בנפשו ממש (עמ״ש על פסוק זה בע״ח) (שער ל״א פ״ז) ובלק״ת פ׳ ויגש ומזה נמשך להיות וארבע הידות יהי׳ לכם כי הנה בחי׳ ארבע הידות הן יד הגדולה יד החזקה יד רמה וזרוע הנטויה. יד הגדולה הוא מ״ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים. פי׳ שאפילו בבחינת מצרים יש בחי׳ המשכת והתפשטות בחי׳ היד הגדולה שנמשכה ונתפשטה עד למטה מאד אפילו בבחינת מצרים דהיינו שנמשך חסד עליון כ״כ שאפילו בבחינת נפש השפלה ממדרגות תחתונות שבעשיה ומלובשת בגשמיות ממש נופלין הרהורי תשובה.
70
ע״אוזהו ענין יד הגדולה אך הנה נודע שלאום מלאום יאמץ וזה לעומת זה עשה אלקים ואלמלא הקב״ה עוזרו כו׳ ועזר זה וסיוע זה נקרא יד החזקה לנצח ולכבוש כו׳ ויד רמה היינו לרומם ולקשר נפשו בקיום ואהבת בכל לבבך כו׳ וזרוע הנטויה הוא ג״כ בחי׳ יד שביד יש ג׳ פירקין העליונה נקרא זרוע היא בבחי׳ נטויה שהיא פשוטה למטה מטה בבחי׳ וימינו תחבקני כאדם החובק כו׳. שלא להיות בבחי׳ נפרד ח״ו כו׳. וכ״ז הוא נמשך ע״י הצדקה שע״י זה וארבע הידות יהי׳ לכם לזרע השדה שבזמן הגלות הכל הוא רק בבחינת זריעה אור זרוע לצדיק כו׳ כמ״ש במדרש:
71
ע״בג ובבחי׳ התורה שהיא בבחי׳ שחורה והלכות ודקדוקי סופרים שבמצו׳ ל״ת שהן בבחינת שחורות כעורב הנ״ל. הנה אמרו ז״ל ערבים עלי ד״ס יותר מיינה של תורה. והענין כי הנה בשלשה דברים ברא הקב״ה את עולמו בספר וסופר וסיפור. ספר זו תורה שבכתב וסופר למעלה מבחי׳ ספר היא בחי׳ תורה שבעל פה כי לכן נקרא דברי חכמים דברי סופרים שהן למעלה מבחי׳ ספר (ועמ״ש מזה בד״ה זה שמי וד״ה לבך יהגה אימה איה סופר ובמ״א על פסוק ושאבתם מים בששון) הוא בחי׳ תורה שבכתב שמח״ע שהוא בחי׳ נר מצוה ותורה אור. והנה אור הנר המאיר הוא מגוון הסמוך לפתילה אבל הגוון לבן המקיף עליו הוא אינו מאיר בעצמו אלא הוא מקור האור שממנו נמשך ומתפשט האור המאיר וכך הם דברי חכמים נק׳ דברי סופרים שמהם נמשך להיות בחי׳ הספר היא בחי׳ תורה אור והם הם בבחי׳ מקור האור בחי׳ המקיף שהוא בחי׳ ישת חשך סתרו ולכן רוב דקדוקי סופרים הם במצות לא תעשה ששם הרבה גדרים וסייגים לתורה יותר מבמצות עשה כי בחי׳ מצות ל״ת יש בהן יתרון ומעלה יתירה מבמצות עשה. כמארז״ל זכרי עם ו״ה רמ״ח שמי עם י״ה שס״ה שהל״ת הם בבחינת י״ה שהוא למעלה מו״ה כי המ״ע הם בבחי׳ שם ו״ה עלמא דאתגליא כי רמ״ח פיקודין רמ״ח אברים דמלכא שהן כלים ומשכן להחיות הנמשך ומתפשט בהם מעצם הנפש שהחיות מתלבש בהם ממש להיות האברים נשמעים לרצונו כו׳. אבל הל״ת הם בבחינת י״ה שהוא בבחי׳ עלמא דאתכסייא שאין החיות ואור א״ס מבחי׳ זו מתלבש בגילוי הנפש אלא בבחי׳ העלם בבחי׳ ואתה משמרה בקרבי לפי שאין בנפש כלי ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה בבחי׳ זו להיות בבחי׳ גילוי בהתלבשות ממש אלא בבחי׳ שלילה בחי׳ לא כמ״ש בארץ לא זרועה שהוא זרועה בבחי׳ לא כו׳ וכמ״ש במ״א שזהו ענין דביקת הנפש באלקות למעלה בשרשה בבחינת סובב ישת חושך סתרו כו׳ בחי׳ חושך ולא אור נגלה כו׳ שא״א להגיע לבחי׳ זו בבחי׳ מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם אלא בבחי׳ ל״ת שהוא בחי׳ שלילה ולא כו׳.
72
ע״גועי״ז יערה עליו רוח ממרום השראת אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין בנפשו ובזה תתעלה גם נפשו הבהמית כי הנה הנפש הבהמית שרשה מבחי׳ פני אריה פני שור שבמרכבה כו׳ משמרי אופנים שהן למטה מהשרפים כו׳. אך הנה כתיב והאופנים ינשאו לעומתם והאופנים ברעש גדול כו׳. כי הנה השרפים אומרים קדוש ומובדל כו׳ הוי׳ צבאות אות היא בצבא דילי׳ אלף אלפים ורבוא רבבן מספר גדוד אחד ולגדודיו אין מספר כולם אין מקבלים חיות רק מבחינת אות א׳ מלא כל הארץ כבודו. כבודו הוא ל״ב נתיב ות החכ מה כי אין כבוד אלא תורה והיא המתלבשת להיות מלא כל הארץ הלזו התחתונה בבחי׳ כבודו היינו בבחינת זיו והארה בעלמא והאופנים המקבלים מהם ינשאו לעומתם ומרעישים ברעש גדול מחמת עוצם קדושת אור א״ס שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳.
73
ע״דוהנה לא ברעש ה׳ ואחר הרעש אש בבחינת צמאון ותשוקה בכלות הנפש ממש בבחי׳ ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה למעלה מכדי שתוכל נפשם שאת וצמאון ותשוקה זו אינה בבחי׳ כבודו היא בחי׳ זיו והארה בלבד. אלא בבחי׳ את השמים ואת הארץ אני מלא בחינת אני ממש דהיינו השראת א״ס ב״ה הסוכ״ע ממש.
74
ע״הוזהו והאופנים ינשאו שמתנשאים לעומת השרפים למעלה מהם. ומבחינת צמאון זה ותשוקה זו נמשך להיות כמ״ש צמאה לך נפשי כו׳ כן בקדש חזיתיך קדש מלה בגרמי׳ בחי׳ קדש ומובדל חזיתיך להיות גילוי אלקות וכמו שיהיה לעתיד ונגולו כספר השמים וכתיב השמים החדשים והארץ החדשה שלא יהיו שמים וארץ גשמיים המעלימים ומסתירים כבוד ה׳ להיות יש ודבר בפני עצמו שהרי בכל דבר נמשך אור א״ס ב״ה כמ״ש והר סיני עשן כולו עולם שנה נפש עולם בחינת מקום ששם נמשך בחי׳ א״ס כמ״ש הנה מקום אתי.
75
ע״ווכן בבחינת שנה בבחי׳ זמן מלך מלך וימלוך עבר עתיד הוה הכל הוא בבחי׳ א״ס כו׳. וכן בנפש יש הארת אור א״ס וכל החיים יודוך סלה וגן עדן העליון ותחתון ויש גן עדן למעלה מגן עדן עד אין קץ ותכלית בעילוי אחר עילוי כו׳.
76
ע״זולעתיד כשיזדכך העולם וחומריות וגסות שבו אזי עין בעין יראו כו׳. וזהו שחורה אני ונאוה שעל ידי בחי׳ שחורה היא בחי׳ דביקת הנפש בקיום ושמירת מצות לא תעשה שהן בבחי׳ שחורות כעורב על ידי זה יהיה לעתיד גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא למעלה מגדר עלמין שהוא למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת אלא בבחינת שלילה ארץ לא זרועה ובבחי׳ זו נאוה יותר מבנות ירושלים כו׳. (ועמ״ש מענין שחורה אני ונאוה בד״ה קול דודי. דקאי על תשבע״פ כו׳ והוא ע״ד שנתבאר למעלה בענין דברי סופרים כו׳ וע׳ בפ׳ בראשית דמ״ט סע״א ובסה״מ סי׳ קל״ז וסוף ח״א סי׳ ה׳ ובפ׳ שמות י״ד א׳ ובפ׳ אחרי דנ״ט ב׳ בלק קצ״א א׳):
77
ע״חביאור ענין שחורה אני ונאוה. הוא מאמר כנסת ישראל לבנות ירושלים הן הנשמות הופשטות מן הגוף. והענין כי השכינה היא מל׳ דאצי׳ המתלבשת בבי״ע ושכנתי בתוכם. השוכן אתם בתוך טומאותם. היא האומרת ששחורה אני ואעפ״כ נאוה. וביאור בנות ירושלים הוא כי הנה הנשמות מתחלה היו כלולים בבחי׳ עיבור באצי׳ ואח״כ נמשכים בבחי׳ לידה בבי״ע (ועמ״ש מזה בד״ה הים ראה וינוס) ואזי נעשו בעלי גבול כי אין בחי׳ א״ס אלא באצילות ששם מסתיים הארת הקו וחוט מאור א״ס כו׳ (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב). משא״כ בבי״ע לא מיבעיא מלאכים מיכאל באהבה וגבריאל ביראה ופחד ג״כ קדוש בי״ב שעות כו׳ הכל הם בבחינת גבול כו׳ והמלאכים שקטרגו ואמרו מה אנוש הושיט אצבעו כו׳ כי לא יוכלו לקבל יותר מבחי׳ גבול ומדה שבהם וז״ש להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שלא כל מדת מלכותו ית׳ מלובשת בהם אלא כבוד וזיו ואעפ״כ זיו זה המעט מזעיר הדר הוא להם כו׳ אלא אפי׳ נשמות כמו נשמות האבות אברהם יצחק ויעקב יש בחי׳ אברהם יצחק ויעקב באצי׳ דאיהו וחיוהי חד. אבל אברהם יצחק ויעקב שבבריאה הם בבחי׳ בע״ג כו׳.
78
ע״טובחינת גבול זה הוא בלידת הנשמות בבי״ע. משא״כ בבחי׳ עיבור באצי׳ שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד. כי שם מאיר אור א״ס ונשמות אלו שבבחי׳ עיבור נקראו בנות ירושלים שלפי שהן בבחי׳ עיבור במל׳ נקראו בנות ונקראו ע״ש ירושלים שמקבלות יראה שלם שלימות היראה בבחי׳ ביטול אמיתי דאיהו וחיוהי חד שבבחי׳ אצי׳.
79
פ׳והנה מאמר השכינה להם שחורה אני ואעפ״כ נאוה כי הנה שחורה אני בירידה בבע״ג כי נעשה שחרות מחמת מרירות על עוצם ריחוקה מיחו״ע ועל זה נופל רחמנות גדולה כמאמר אלקי עולם ברחמיך הרבים כו׳ ואזי נקרא המל׳ שחרחורת ב׳ בחי׳ שחרות. הא׳ ממרירות הנ״ל ומבשרי אחזה מרירות האדם בנפשו לעורר רחמים רבים על נפשו שמרירות זו משכנה בלב בחלל השמאלי המלא דם כו׳ ועל בחי׳ מרירות זו שבמל׳ כתיב ששזפתני השמש פי׳ יחו״ע שנקרא שמש ומגן שזפתני בזכרי על בחי׳ יחו״ע נעשה בחי׳ שחרות ומרירות כנ״ל וכדפירש בפ׳ תזריע (דמ״ה ע״ב) ששזפתני השמש דאסתלק מני שמשא מלאנהרא לי כו׳ ע״ש:(וזהו ענין מארז״ל מצות נר חנוכה משתשקע החמה. פי׳ כי עיקר ירידת המל׳ לבי״ע היינו בזמן שאין בהמ״ק קיים ואז הוא בחי׳ דאסתלק מני שמשא כו׳ וזהו ענין משמשקע החמה. וכדי להאירה הוא ע״י נר חנוכה וכמ״ש מזה בביאור ע״פ רני ושמחי בת ציון כו׳ אור ושמן ופתילה כו׳ הכל ממשיכים גם למטה כו׳ ע״ש והנה מצות נר חנוכה היא מדברי סופרים שהוא בחינת מקור האור כו׳ שעי״ז הוא המשכת בחינת ונאוה בבחינת שחורה אני כנ״ל) והשחרות הב׳ הוא הירידה עצמה להתלבש במצות מעשיות ולא מחמת ששזפתני השמש לבד אלא מחמת גשמיות הירידה עצמה שמלובשת בענינים גשמיים שבהם נעשו המצות קרבנות מבעלי חיים ציצית מצמר תפילין מקלף כו׳ (ועמ״ש בפ׳ במדבר סד״ה וידבר כו׳ במדבר סיני מענין בחינת ומדרגת הרחמנות די״ב שבטים לעורר רחמים על ניצוץ אלקות שירד ממקום כבודו כו׳ והרחמנות דבחינת ע׳ נפש יוצאי ירך יעקב לעורר רחמים רבים מאד על נפשו ולא בשביל הירידה לבדה שירדה ממקום כבודה אלא אף גם זאת שנתלבשה בגוף החומרי ע״ש. וזהו ענין ב׳ בחינות שחרות הנ״ל הא׳ מה שירדה ממקום כבודה. הב׳ גם זאת שנתלבשה בגוף החומרי כו׳) והנה זאת נחמתה הגם כי שחורה אני אעפ״כ ונאוה שמזה השחרות דוקא נעשה בחינת ונאוה כי הנה ע״י השחרות שבמרירות הריחוק הנה ע״ז נאמר ורב תבואות בכח שור דכד אתכפיא סט״א אסתלק כו׳ וע״י השחרות בהתלבשות במצות מעשיות הנה המצות הן תרי״ג ארחין ועם ז׳ דרבנן תר״ך בחינת כתר דהיינו רצון עליון כי יש רצון תחתון המתפשט מחו״ב למדות. אבל רצון העליון הוא הממוצע בין מאציל לנאצלים כנודע.
80
פ״אוזהו ונאוה יותר מבנות ירושלים שהן הנשמות שבאצילות שעם היות שמדורם ומשכנם באצילות עצמו ואין להם ירידה בבי״ע הנה חיותם וקיומם הוא מבחינת אותיות כי ס״ר נשמות הן ס״ר אותיות התורה והאותיות הן בחינת כלים אלא שהנשמות הן מבחינת פנימית הכלים ומ״מ בחינת כלים הם משא״כ ע״י ירידת המל׳ הנה היא עולה בבחינת האורות (ועמ״ש מזה ע״פ ושמתי כדכד) ולא עוד אלא שעולה מעלה מעלה עד רום המעלות עד עצמיות א״ס הפשוט כו׳:
81
פ״בכאהלי קדר. אברהם שיצא ממנו כו׳ בחינת קדר סיגים ופסולת אך מ״מ יש בו איזה חיות מועט דקדושה שאם לא כן היה כלה ונפסד אלא שהחיות ההוא הוא בבחינת מקיף והוא ענין לבונה שבי״א סממני הקטורת כי עשרה סממנים הן מתלבשים בקליפות והי״א הוא בבחינת מקיף שהוא בעצם לבן כו׳. וזהו כאהלי קדר שיש להם אהל ומקיף. כך יש אצלי בחינת אוהל ומקיף מבחינת יחודא עילאה ששזפתני השמש כו׳ שמש ומגן כו׳ (ור״ל דאם יש בחינת מקיף המחיה אותם שהם משבירת הכלים כו׳ מכ״ש וכ״ו שנמשךמ מקיפים עליונים בקיום המצות מעשיות שהוא תיקון ובירור ק״נ ולהיות ובערת הרע כו׳ ועמ״ש לקמן סד״ה לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך ועיין בד״ה ויהי בשלח פרעה בענין לעושי רצונו על אחת כמה וכמה):
82
פ״גכיריעות שלמה. מקיפים יותר עליונים כי יש בחינות במקיפים האחד שמתגלים עתה. והב׳ שאין באים לידי גילוי אלא לימות המשיח (ועמ״ש מזה בפ׳ שמות בביאור על פסוק הבאים ישרש כו׳) ואותן נק׳ יריעות שלמה ע״ש הפסוק או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי פי׳ ענין שלום הוא התחברות ב׳ הפכיים דהיינו אורות עליונים שטבעם לעלות ולהסתלק למעלה יאירו למטה וב״פ שלום בפמליא של מעלה ושל מטה פמליא של מטה התחברות מל׳ דאצילות להיות עתיק לבריאה ופמליא של מעלה להיות המשכה והתחברות מבחינת א״ס דכולם בחכמה עשית שהחכמה נקרא עשייה גשמיות לפניו ית׳ להיות עתיק לאצילות (ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה במלך שלמה) וכל העוסק בתורה לשמה ע״י קריאה באותיות התורה ממשיך זאת. וזהו אשר יקראוהו באמת. באמת זו התורה כי חכמה נקרא אמת אורייתא מחכמה נפקת כו׳ ויקראוהו באמת פי׳ בתוך אמת יקראוהו וימשיכוהו כו׳ ונקרא יריעות שלמה בה׳ ה׳ עילאה ה׳ תתאה.
83
פ״דוהנה ענין שלום ושלמה עצמן היינו בבחינת התלבשותו בעולמות ועושה שלום ביניהם. אבל כיריעות שלמה היינו מקיפים עליונים ואין לעומתם בקליפות כלל כי אהלי קדר בחינת לבונה נגד בחינת מקיף דקדושה. אבל נגד יריעות שלמה אין לעומת זה כלל וזה יתגלה לע״לדוקא כו׳.
84
פ״הוזהו שחורה אני בב׳ מיני שחרות הנ״ל ואעפ״כ ונאוה כנ״ל והנה כל זה מרומז ג״כ בפסוק מפני שיבה תקום כו׳. פי׳ שיבה היינו מ״ש ושער רישי׳ כעמר נקא שהשערות הם בבחינת לבנונית והן ההלכות רבות שבמ״ע והדרת פני זקן היינו מ״ש קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכמארז״ל דפי׳ זקן היינו שקנה חכמה. והן ההלכו׳ שנמשכו ונתפשטו במצות ל״ת כו׳. ויראת מאלקיך היינו דברי סופרים וז׳ מצות דרבנן וכמארז״ל חמורים דברי סופרים מדברי תורה אני הוי׳ דכולא חד:
85
פ״וביאור הדברים ע״פ שחורה אני ונאוה
86
פ״זהנה בין המאציל לנאצלים צריך להיות בחינת ממוצע כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג והוא משום דלאו ביה מכל אינון מדות כלל. ואפילו בהע״ס מה שנקרא ספירת חכמה היינו הכלי המגביל את האור דע״ס נקרא בשם חכמה וכן בבינה וחסד כו׳. אבל עצם האור לא שייך לקרותו בשם חכמה רק אור המהווה ספי׳ חכמה.
87
פ״חוהאור הוא רק זיו והארה מעצמות המאציל ואין פועל שום שינוי במהותו ועצמותו. וזהו אני הוי׳ לא שניתי כמו קודם שנבראו כל העולמו׳ ובזה מתורץ קושיית הפלסופים איך כל התוארים אין פועלים שום שינוי בעצמות כי אינם שייכים כלל להעצמות (ר״ל מ״ש בתורה ותחת רגליו כו׳ כתובים באצבע אלקים כו׳ עיני ה׳ אזני ה׳ וכיוצא וכבר האריך בזה בפרדס שער כ״ב פ״א והשל״ה בהקדמה) (דף י״א י״ג י״ד) ע״ש שביארו הענין אל נכון אך עכ״ז אינו שייך רק בע״ס. וכן המדות כמו רחום או נוקם כו׳ אף שבאמת המדות עליונות אינן כלל מעין וסוג המדות שבנבראים וכמשנ״ת באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה. אך עכ״ז הם שייכים רק בבחינת הכלים דע״ס לבד וכמאמר הת״ז כולא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו כו׳ מכל אלין מדות כלל ועיין בסש״ב (ח״א פ״ב בהג״ה וח״ב פ״ט בהג״ה). ואעפ״כ מתייחס כ״ז לו ית׳ ממש שהוא עצמו ית׳ ממש הרחמן והחסדן או הנוקם כו׳ ע״י התלבשות האור שהוא ית׳ מאיר ממנו בהכלים להחיותן והאור מתייחד עמהן דאיהו וגרמוהי חד ממש ומ״מ אין זה פועל שום שינוי והתפעלות בעצמותו ית׳ כי גם האור המתלבש בע״ס הוא רק כענין זיו והארה לבד אבל עצמותו ית׳ קדוש ומובדל כו׳ ואינו כדמיון הנשמה שהיא עצמה מתלבשת בגוף כו׳ וגדולה מזו כתב בפרדס שער עצמות וכלים פ״ד שאפילו בהאור והזיו המלובש בהכלים דע״ס אין בעצמות ההוא שינוי וגוון כלל לא דין ולא רחמים לא ימין ולא שמאל כו׳ ואע״פ שכל פעולות אלו הבאים מהרחמים והדין נשפע ונמשך מהאור דייקא. ע״י הכלים. והנה הכלים דאצילות הם ג״כ אלקות ממש ואיהו וגרמוהי חד (ועיין מזה באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי כו׳. ועמ״ש ע״פ ארדה נא ואראה כו׳) ואף האור המהוה כל הספירות הוא רק כמו זיו השמש אשר אינו פועל שום שינוי בעצם המאור לכן נקרא בשם אור א״ס שהוא לשון זיו והארה בעלמא. אך גם זאת כדי שיהיה האור א״ס יכול לבוא לידי גילוי שיתהוה מזה כל הספירות צריך להיות מקודם בחינת ממוצע בין המאציל לנאצלים ואז יוכל האור א״ס להוות ולהחיות הספירות והממוצע זהו כתר. שיש בו מבחינה אחרונה שבמאציל ויש בו בחינה שנקרא שרש הנאצלים. לכן לפ עמים נקרא הכתר אור א״ס (דהיינו מצד בחינה האחרונה שבמאציל שיש בו שבחי׳ זו אינה במנין ע״ס כלל ומצד בחינת שרש הנאצלים נמנה בע״ס ע״כ הוא בחינת ממוצע) כי עצמותו ומהותו של המאציל עצם א״ס אינו בגדר כל עלמין שיוכל לבוא בגילוי האור וההשפעה ממנו אף בעולם אצילות אם לא ע״י בחינת ממוצע הנ״ל (ומה שיש להבין איך שייך לומר באין סוף בחי׳ אחרונה. כי לא שייך בחי׳ אחרונה או ראשונה רק במקום ששייך לומר ראש וסוף והיינו בע״ס שהחכמה נקרא ראשית ההשתלשלות כו׳ והמל׳ נקרא סופא דכל דרגין. משא״כ בא״ס ב״ה שאין לו קץ וראש והוא פשוט בתכלית הפשיטות מהו ענין בחי׳ אחרונה. והיה נראה לומר ע״פ משנ״ת בכמה דוכתי בפירוש מארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. דידוע הקושיא איך שייך קודם בריאת העולמות להיות בחינת שם להקב״ה ומי קראו בשמו. אך הענין כי התפשטות החיות הנמשך ממנו ית׳ להחיות כל העולמות והע״ס אין התפשטות והמשכה זו רק בחינת שם שהוא רק זיו והארה בעלמא ונקרא אור אין סוף אבל מהותו ועצמותו ית׳ הוא רם ונשא כי אני ה׳ לא שניתי כתיב כו׳. והנה גם קודם שנברא העולם. מה שיכול להיות מתגלה ושיומשך ממנו ההארה והזיו ברצונו הפשוט זהו הנקרא בחינת שמו שהיה עד שלא נברא העולם. שכח ויכולת זה נקרא בחי׳ שמו הכלול בעצמותו. וזהו ענין בחי׳ אחרונה שבמאציל וכמו שם האדם עד״מ שהוא אין ואפס ממש לגבי עצמותו כו׳. ומבחינה זו לבד הוא שנמשך להיות עתיק וכתר האצילות כו׳ ויצדק מאד לקרוא זה בחינה אחרונה לפי הלשון המבואר במ״א כי לא זה הוא עיקר האלקות מה שהעולמות מתהוים ממנו ומקבלים חיותם והתהוותם מאלקותו ית׳ שהרי אתה הוא עד שלא נברא העולם ולאחר שנברא בשוה ממש. וגם אילו לא היה בורא העולמות הי׳ הכל שוה לפניו ית׳ כמו עכשיו שברא כו׳. אלא מה שמחיה ומהוה העולמות זהו רק ע״י הארה לבד ממנו ית׳ והיא חיי החיים של כל השתלשלות העולמות אבל מהותו ועצמותו ית׳ הוא למעלה אין קץ מבחי׳ הארה זו שהיא חיי החיים של כל העולות. וכלא ממש חשיבי קמי׳ ית׳ ולכן נקרא הארה זו בחי׳ היותר אחרונה מכל האפשר בא״ס המאציל ב״ה דהנה גם בחינת זיו ואור המתפשט מן השמש הנה זה פשוט שאור וזיו הזה ישנו ג״כ בגוף כדור השמש עצמו כו׳ ונחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש לגבי גוף כדור השמש שהוא מקור האור והזיו הזה כו׳ וכמ״ש באריכות בסש״ב) (שער היחוד והאמונה פ״ג) שבהיותו כלול בשמש אין נופל עליו שם יש כלל רק שם אין ואפס כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש כו׳ ע״ש והנה זיו השמש מאיר מהשמש שלא ברצון ובחירה מהשמש. וכ״ש וק״ו באלף אלפי הבדלות לאין קץ למעלה שלהיות גילוי האור הוא כשעלה ברצונו וחפצו. וא״כ כח זה הכלול בעצמותו הוא אין ואפס ממש לגבי מהותו ועצמותו. כמו שם האדם ממש לגבי עצמותו. וזהו ענין עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד וז״ש האריז״ל בחינה היותר אחרונה מכל האפשר כו׳.
88
פ״טוהנה מדברי האריז״ל אלו הוא הכרח וראיה גמורה למ״ש בכמה דוכתי דפירוש אור א״ס היינו האור והגילוי אבל מהותו ועצמותו הוא עד״מ בחי׳ המאור שהוא מקור האור כו׳. דאל״כ מהו פי׳ בחינה תחתונה ושפלה מכל בחי׳ א״ס דקאמר האריז״ל. אלא ודאי דר״ל עד״מ האור והזיו כו׳.
89
צ׳וכ״כ הרמ״ז בהג״ה בתחלת האוצ״ח וז״ל דוקא הארה מן הא״ס אבל לא מעצמותו ב״ה. וזהו המשיך ר״ל מאורו בלבד האיר למטה עכ״ל. גם הרמ״ע בהקדמת ספרו יונת אלם כתב דאין סוף הוא שייך לומר על שמו ית׳ ולא על מהותו ועצמותו כו׳. אך אמנם עם היות שאמת נכון הדבר דעל האור לבד יתכן לומר מ״ש בע״ח בחי׳ היותר אחרונה כו׳ מ״מ באמת פי׳ בחי׳ היותר אחרונה שבא״ס דקאמר בע״ח אין הכוונה על כללות האור והזיו ממש. כ״א עוד זאת ר״ל שבחי׳ היותר אחרונה שבהאור והזיו מזה נמשך להיות עתיק לאצילות וכנודע שמתחלה הי׳ צמצום בהאור ואח״כ נמשך רק קו וחוט לבד מהאור א״ס כו׳.
90
צ״אוהקו הוא נקרא בחי׳ אחרונה לגבי האור כו׳ ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב. ובביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות כו׳ ומהקו הוא שנמשך להיות בחי׳ עתיק דאצילות והנה בחי׳ עתיק נמשך ומתלבש בא״א שהוא שרש ומקור הנאצלים.
91
צ״בוזהו ענין שהכתר נקרא ממוצע בין המאציל לנאצלים כו׳ דהיינו שכדי להיות הארת אור א״ס נמשך ומתלבש בכלים דע״ס דאצי׳ הוא על ידי שמתחלה נמשך ומתלבש בחי׳ תחתונה שבהאור והזיו בשרש הע״ס דהיינו בבחי׳ שבכתר הנקרא שרש הנאצלים שגבהה מעלתו לאין קץ מבחי׳ פרטי הע״ס וגם כוללן יחד. ועי״ז אח״כ נמשך הארה מבחי׳ זו להתלבש בכל פרטי הכלים דע״ס לכל כלי כפי ערכו כו׳. ועיין בסש״ב פנ״א. שהמשל ונמשל הנזכר שם יובן כאן בדרך נפלאה יותר לאין קץ. (ועיין בע״ח שער שמיני פרק חמישי ולעילא מגולגלתא דיליה כו׳ עתיק דאצילות ומ״ש מזה בביאור ע״פ מוצאיהם למסעיהם):
92
צ״גב והנה כתיב לך ה׳ הגדולה והגבורה היינו שהמדות דאצילו׳ בטלים בעצמות אור א״ס דלאו ביה מכל אינון מדות כלל וכמ״כ בחי׳ מלכות דאצי׳ היא בטילה ומיוחדת בא״ס ב״ה כמ״ש לך ה׳ הממלכה.
93
צ״דוכנודע דבאצי׳ איהו וגרמוהי חד אפילו בבחי׳ הכלים. משא״כ עולם הבריאה הוא בחי׳ יש מאין שהנברא הוא יש ודבר נפרד ואפילו הכלים דע״ס דבי״ע הם נבראים ולאו איהו וגרמוהי חד בהון.
94
צ״הולכן כדי להיות ההמשכה מע״ס דאצילות בע״ס דבי״ע הוא ג״כ ע״י בחי׳ ממוצע שבחינת מלכות דאצילות נעשית עתיק לבריאה. ופי׳ בע״ח שמ״א פ״ד שמתלבשת בכתר דבריאה דהיינו בא״א דבריאה. ולכן זהו בחי׳ ממוצע בין אצילות לבריאה וכנ״ל בענין הכתר דאצי׳ כו׳ ונמצא יש בבחינת מלכות דאצילות ב׳ בחינות. הא׳ הוא בהיותה באצילות קודם שיורדת להיות עתיק לבריאה אשר באצילות הוא בחי׳ היחוד באור א״ס לך ה׳ הממלכה. הב׳ כשנמשכת מאצילות ומתלבשת בבריאה להיות עתיק לבריאה וזהו בחי׳ מלך מלך וימלוך שאז נעשית מקור להתהוות הזמן עבר הוה ועתיד משא״כ באצי׳ אין שייך בחי׳ זו שהוא היה הוה ויהיה ברגע א׳.
95
צ״ווהנה כשיורדת המל׳ בבריאה נקראת בלשון הגמרא והתרגום אונקלוס בשם שכינה ששוכן בהיכל קדשי קדשים שהיה שורה שם בחי׳ אלקות כמבואר בסש״ב פנ״ג ושם [בהיכל ק״ק דבי״ע וכן בהיכל ק״ק שבבהמ״ק] שייך לשון שכינה משא״כ בהיותה באצי׳ לא שייך לשון שכינה מאחר שמיוחדת שם באור א״ס בתכלית היחוד ואינה מתלבשת ושורה במקור הנבראים עדיין. רק כשנעשית בחי׳ עתיק לבריאה ומתלבשת בא״א דבריאה. שהוא שרש ע״ס דבריאה. ובריאה הוא נבראים. ושורה שם התגלות אלקות שייך לשון שכינה שבחינת מלכותו ית׳ שבאצילות שבה מלובש הקו מאור א״ס ב״ה שוכנת בתוך בריאה (וכמ״ש בפרדס בעה״כ ערך שכינה שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון כו׳ ע״ש וע״ז נאמר ושכנתי בתוכם כו׳ לשכנו תדרשו כו׳. ועפ״ז יתבאר מ״ש המגיד להבית יוסף בענין פי׳ שכינתא הביאו השל״ה בסוף ההקדמה בד״ה ולשלימות ענין זה אעתיק דעת דברי המגיד כו׳ עד ועליה רמז הרמב״ן במ״ש כי היא עמהם באחדות ולא באצילות ורבים נבוכו בפי׳ דבריו אמנם לפי׳ המגיד מבואר היטב כי שכינתא מטרוניתא היא עם י״ס עילאין באחדות א׳ כו׳ ואינה עמהם באצילות כו׳ עכ״ל השל״ה. אשר לכאורה הוא נגד המבואר בכהאריז״ל דשכינתא היא מל׳ דאצילות. ולפמ״ש א״ש דכוונתו הוא ג״כ כמש״ל בשם האריז״ל שהמלכות דאצי׳ יש בה ב׳ בחי׳ הא׳ מה שהיא מיוחדת בע״ס דאצי׳ והב׳ מה שנעשית עתיק לבריאה. ושכינתא נקרא הבחי׳ השנית שבמל׳ דוקא. מיהו ע״פ שיר השירים נתבאר לעיל בחינת שכינתא עילאה והיינו בחי׳ בינה ופי׳ הטעם בפרדס שם מפני שמשכנת ג׳ ראשונות על שבע ספירות הבנין. וכמ״כ י״ל דהבחי׳ מל׳ כמו שהיא באצי׳ נק׳ כן עיין בזהר הרקיע ר״פ בראשית ובספר אשל אברהם שם גבי כשושנה כו׳ כן רעיתי כו׳. והנה בליקוטי הש״ס להאריז״ל בד״ה דע משארז״ל לכי ומעטי את עצמך משמע ג״כ כמ״ש המגיד להרב״י ע״ש במ״ש ולבחינה זו נאמר לכי ומעטי את עצמך כו׳ כי המלכות דאצילות אינו יורדת למטה כו׳ ע״ש. ובע״ח שער מ״ז רפ״ה כ׳ והנה סוד ע״י דבריאה הוא סוד נקודת מלכות דאצי׳ שאמר לה הקב״ה לכי ומעטי והוי ראש לשועלים כי זו היא ראש לכל הבריאה והוא סוד ע״י דבריאה עכ״ל וע״ש ג״כ שמ״א ספ״ב. ובשער מ״ז פ״א. והנה כל דבר שבקדושה עושה רושם במקומו אע״פ שנסתלק משם ותמיד נשארה נקודה זו בראש הבריאה כו׳ ע״ש) (ועיין בפרדס שער המציאות פ״א ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ יתרו דס״ז ע״ב גבי אית מלך לתתא כו׳):
96
צ״זוהנה כמ״כ בנשמות יש ב׳ בחי׳ כי הנה הנשמות שרשן הוא מבחי׳ פנימית הכלים דאצי׳. והגם שהנשמה היא בעל גבול. אך כי הנה ענין אורות וכלים דאצי׳ האורות הם א״ס אבל הכלים הם בבחי׳ גבול ותכלית (וכמבואר באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי) ועז״א שיעור קומה של יוצר בראשית רל״ו אלפים רבבות פרסאות כו׳ ולכן בענין גילוי ההארה מע״ס יש כמה בחינות שונות פעמים האור גובר על הכלי. ואז הגילוי בבחי׳ ע״ס ופעמים הכלי גובר כו׳ והנשמות נמשכו מפנימית הכלים לכן הם בבחי׳ גבול. שהכלים מגבילים האור. ולכן שייך להקרא בשם נשמה וגם שהנשמה קטנה הרבה מהכלים עצמן וכטפה מים כו׳.
97
צ״חוהנה בעוד הנשמות למעלה נק׳ אחים ורעים לז״א ואח״כ נמשכים ע״י יחוד זו״נ להיות בבחי׳ עיבור במל׳ דאצילות וזהו מאמר אליהו חי ה׳ אשר עמדתי לפניו ואז נקרא בנות ירושלים לפי שכשהנשמה עומדת שם היא בתכלית היחוד וביטול באור א״ס שקודם הפרסא מעין ביטול הכלים דע״ס עצמן דאיהו וגרמוהי חד. (ועמ״ש בפ׳ יתרו בביאור דזכור את יום השבת כו׳ וע״פ ושמתי כדכד) וזהו יפ׳ בנות ירושלים שיכולים לקבל בחי׳ יראה שבמלכות בשלימות וזהו בחי׳ נשמה שנתת בי טהורה היא דהיינו בעודה באצי׳ כנ״ל ואח״כ אתה בראתה היינו כשיורדת הנשמה לבריאה וידוע שבין אצי׳ לבריאה יש פרסא הנקרא בלשון הגמרא פרגוד כדי שיוכל להיות בחי׳ נברא. נמצא כמו שבבחי׳ מל׳ יש ב׳ בחי׳. הא׳ היותה באצילות. הב׳ מה ששוכנת בהיכל קדשי קדשים דבי״ע ונעשי׳ עתיק דבריאה כנ״ל כמ״כ בהנשמות שנמשכין מפנימי׳ הכלים דמל׳ יש ג״כ ב׳ בחי׳ עד״ז. וזהו ענין טהורה היא אתה בראתה כו׳ והנה בירידת הנשמה בבי״ע (וכן בבחי׳ מל׳) אז נקראת כלה לשון כלתה נפשי. וכמ״ש באדר״ז (דף ר״צ ע״ב) כדין אקרי כלה כו׳ והיינו דלפי שירדה בבריאה שהוא בעל גבול (משא״כ באצי׳ הרי האורות הם בחי׳ א״ס) ע״כ כלתה נפשה מתי אבוא ואראה התגלות אור א״ס. כי בבריאה ההתגלות הוא בבחי׳ גבול וצמצום וע״י הפרסא. שלכן המלאכים אומרים ג׳ פעמים קדוש. שבכל ד׳ שעות אומר קדוש מחדש. כי ההשגה וההשפעה הנמשך לו הוא בגבול ונמשך לו ההתפעלות מזה ד׳ שעות עד שאח״כ אומר עוד קדוש כו׳. שאילו היה נמשך לו התגלות ההשגה מבחי׳ מלכות יותר היה מתבטל ממציאותו וכמאמר הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהן ושרפן.
98
צ״טולכן הנשמה שהיא שם בבחי׳ בע״ג אז הכלות הנפש לבוא מבחי׳ בע״ג להתגלות בלתי בע״ג הוא התשוקה בהתגלות וכלות הנפש יתירה מתי אבוא ואראה כי עדיין לא בא וזהו זכרו את ה׳ מרחוק.
99
ק׳וע״כ נקרא כלה. אבל הנשמות העומדים בבחי׳ אצי׳ נקראו אחותי שאין האהבה ברשפי אש ע״ד בחי׳ כלה כ״א אהבה בהסתר ובבחי׳ ביטול ושם נאמר בתולות אחריה רעותיה כו׳ בהיכלי מלך שעומדים שם בהיכלות דאצילות ומקבלים בחי׳ יראה שבשם בשלימות ולכן נק׳ בנות ירושלים ואע״פ שהם שם ג״כ בבחי׳ בעל גבול כמש״ל שהנשמות נמשכים מפנימי׳ הכלים מ״מ שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד והאור הוא בבחי׳ א״ס.
100
ק״אולכן עכ״פ הם בטלים בתכלית הביטול לאור א״ס קודם הפרגוד. משא״כ בבריאה ולכן נק׳ כלה ונמצא א״כ ירידה וריחוק זה גורם עלייה יתירה שעי״ז נעשים בבחי׳ כלה ואז דווקא הקב״ה נקרא אצלם בשם חתן וכמ״ש ביום חתונתו זו מ״ת. כי נובלות חכמה שלמעלה תורה וכמשל הטפה גשמיות שיורדת ונמשכ׳ מהמוח ממש וע״י ירידת׳ בהשתלשלו׳ דרך חוט השדרה נתגשמה ונעשה טפה גשמיות ומ״מ יש בה מכח המוחין ועצמיותם ממש להוליד בדומה לו כמ״כ התורה נמשכה מבחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא ונשתלשלה למטה עד שיוכל להיות מלובשת בגשמיות וע״כ נקרא נובלות (ועמ״ש בד״ה ושבתה הארץ בענין זריעת הגרעין כו׳ ומ״ש במ״א ע״פ המאמר בזוהר בפ׳ בראשית דכ״ז אעשה לו עזר דא משנה) וכמו הטפה שנתגשמה כו׳ ונקלטת בבחינת כלה היינו בנשמות ישראל שלומדים התורה בעוה״ז לכן הנשמות קודם שנבראים בעודם בבחינת עיבור במל׳ דאצילות מלמדים אותה כל התורה ואח״כ בא מלאך וסטרו כו׳ כדי שע״י יגיעתו יחזור ללימודו שהוא קליטת הטפה עד״מ שהוא התורה כמו שהיא למטה ולכן ביום חתונתו זו מ״ת כי בחינת התגלות התורה וירידתה למטה הוא בחינת חתן חות דרגא לבוא בהתגלות התורה מחכמה עילאה עד שנקלטת בבחינת כלה.
101
ק״בולכן בשיר השירים נזכר הכל בלשון חתן וכלה וגם בלשון דודי. שכמו שהוא בכל נשמה בפרט שבירידתה בבי״ע דוקא נקרא כלה כך הוא בבחינת מל׳ שבירידתה להיות עתיק לבריאה אז דוקא נקרא בשם כלה.
102
ק״גופי׳ כלה כל ה׳ היינו כל ר״ל בחי׳ כלליות מכל המדות כי ע״ס דמל׳ נמשכים מעשר מלכיות דע״ס דאצילות ממל׳ שבכתר נעשה כתר שבמל׳ כו׳ והה׳ הוא בחינת התגלות ועמ״ש ע״פ עיני כל אליך ישברו כו׳.
103
ק״דוזהו פי׳ שחורה אני ונאוה שמקור נש״י שבבריאה שהיא בחי׳ המל׳ כשנקרא שכינה כנ״ל אומרת לבנות ירושלים היינו הנשמות שבאצילות שחורה אני מחמת הירידה בבחינת בעל גבול. אעפ״כ ונאוה שעי״ז יש התגלות יותר מכמו שהיתה בבחינת בנות ירושלים שהיתה הנשמה אז בהיכלות דאצילות וזהו הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברנה נושא אלומותיו וכמ״ש הפי׳ בזה בד״ה שובה ישרא ל ע״ש (והטעם כנ״ל שאז דייקא נעשית בבחינת כלה והקב״ה נקרא אצלה בחינת חתן דהיינו המשכת התורה מעצמיות ח״ע יותר גבוה בשרשה מההשגות שהיה להן בהיכלות דאצילות וכמ״ש בפ׳ לך לך בד״ה ענין לך לך בענין נובלות חכמה שלמעלה תורה כו׳ ע״ש. ובזה יובן מ״ש המגיד להב״י הובא בשל״ה שם שכל מה שנאמר בענין יחוד תפארת ומלכות הכל הוא בבחינת הארתם בנרתק שלהם דהיינו בבחינת מל׳ הנקרא שכינתא. והיינו כמ״ש כאן שאזי דייקא נקרא כלה כו׳ וכדלעיל. והטעם לזה דלכאורה אינו מובן הרי המל׳ כמו שהיא באצילות היא בחי׳ עליונה יותר הרבה כנ״ל ולמה א״כ ענין היחוד דזו״נ שנקרא יחוד קב״ה ושכינתיה שהוא המשכת סוכ״ע בממכ״ע שהוא בחינה והמשכה היותר עליונה יהיה כל זה נמשך דייקא בבחינת כלה שהוא המל׳ שירדה לבריאה כו׳ אלא שהיא עולה באצילות ומתייחדת שם עם ז״א פב״פ עיין בע״ח שמ״ז פ״א ובפע״ח בכוונות ק״ש ושמ״ע. ועיין בזהר בראשית) (דמ״ט סע״א). אמנם הענין יובן בהקדים מ״ש במ״א אשר צריך להבין בענין היחודים העליונים למה כינו אותן בזהר וע״כ בלשון זיווג גשמי ונקרא זיווג ז״א ונוקבא וכיוצא. והרי עיקר ענין פי׳ הזיווג והיחוד אינו אלא שפע וגילוי האור מן המשפיע למקבל. א״כ לכאורה יותר היה נראה להמשיל ענין השפעה זו עד״מ משפע הרב לתלמיד או מהשפעת העשיר לעני צדקה כו׳ ולמה הוצרכו להלבישו במשל גשמי מאד. אך הענין הוא שיש הפרש גדול בין שפע הרב לתלמיד ובין יחוד דכר ונוקבא כי בשפע הרב לתלמיד אין כאן רק השפעה מהרב לבד והתלמיד הוא טפל לגמרי שאינו אלא בחינת מקבל לבד משא״כ ביחוד דכר ונוקבא הרי האשה ג״כ מזרעת אודם שממנו בשר כו׳ וכמ״ש אשה כי תזריע וארז״ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ ואדרבה עיקר הווית הולד הוא מזרע הנקבה רק שמ״מ נקרא הנקבה בחינת מקבל כי זרע הנקבה אין בה כח להקפיא ולהתרקם ממנו הולד רק ע״י זרע הזכר וכמו החלב שנקפא להיות גבינה ע״י שנותנים בו קיבה וכה״ג וז״ש כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני כו׳ והנה למעלה ביחוד העליון הוא ג״כ בחינת מ״ן ומ״ד עם היות שבחינת המ״ד הוא המשכת חכמה עילאה שבתוכה מלובש אור א״ס ב״ה. אך זהו על ידי העלאת מ״ן שהוא בירורי רפ״ח ניצוצים על ידי שהאדם מתפלל באהוי״ר בכח האכילה ושתיה שהוא בירורי ק״נ וכן צמר דציצית וקלף דתפילין כו׳ וזהו ענין מ״ן דנוקבא שהמלכות דאצילות מתלבשת בבי״ע לברר הרפ״ח ניצוצים כו׳.
104
ק״הוהנה שרש המ״ן גבוה מאד לפי שהיא מעולם התהו מלפני מלוך מלך כו׳. אלא שמ״מ המ״ד הוא המברר המ״ן כו׳ אבל אחר הבירור עולה בס״ג שלמעלה ממ״ד דמ״ה וכנודע מענין אשת חיל עטרת בעלה. ולכן הוכרחו להמשיל יחוד העליון לזיווג דכר ונוקבא דייקא אע״פ שהוא משל גשמי מאד. (ועמ״ש סד״ה קול דודי בענין מקפץ על הגבעות כו׳ ובביאור ע״פ אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳) ועפ״ז יובן הטעם דהיחוד עליון הוא דייקא בבחינת שכינתא שהיא המל׳ שיורדת בבריאה כו׳ כי עיקר בירור הרפ״ח ניצוצים הוא בבי״ע משא״כ באצילות לא יגורך רע כתיב ובירידתה לבריאה היא מבררת המ״ן ועי״ז דוקא נעשה היחוד העליון והיינו שהיא עולה באצילות פב״פ עם ז״א כו׳ ומ״מ הענין הוא ע״ד מ״ש הרמ״ז פ׳ כי תשא (בדף קפ״ט ע״ב) ודע כי שושנה העליונה היא מלכות דאצילות הנקרא רעיתי וארז״ל מפרנסתי מפני שכל הבירורים המתעלים מלמטה ע״י מלכות התחתונה עולים עד מל׳ דאצילות והיא מעלה מ״ן לבעלה ועי״כ יורד השפע לעולמות עכ״ל ועיין מ״ש סד״ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין אבן מאסו הבונים כו׳ ועמ״ש הרמ״ז פ׳ כי תצא (דרע״ו) ד״ה ואיהו גדיל לה ומזה נלמוד כו׳ ע״ש. ובפ׳ פנחס (דרט״ו ב׳) לאה ורחל נעשים אחד וכ״כ עוד ר״פ תרומה (דקכ״ו ע״ב) גבי מי זאת כו׳ ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה זכור את יום השבת בענין עליית הנשמות ע״י ירידתן ב גוף שמתחלה היו מבחינת היחוד דאיהו וגרמוהי חד וע״י התלבשותן בנה״ב מתעלות להיות בבחי׳ היחוד דאיהו וחיוהי חד ומובן זה ג״כ עפמ״ש כאן שכשהן באצילות נמשכו מפנימית הכלים שזהו ענין איהו וגרמוהי כו׳ וע״י ירידתן בבי״ע יתעלו יותר כמשי״ת בפי׳ שחורה אני ונאוה (ועמ״ש בד״ה אם בחקתי הנה מבואר בע״ח):
105
ק״וג והנה להבין ביאור ענין שחורה אני שמקבלת בחינת הטפה היא בחינת ח״ע בבחינת שחורה דהיינו בבחינת ההלכות ודקדוקי סופרים שהן קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. הענין דאיתא באדרא דנשא (דקל״ב) וז״ל דתניא כתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב ושער רישיה כעמר נקא. לא קשיא הא בדיקנא עילאה הא בדיקנא תתאה. וע״ד כד אתייהיבת אורייתא לישראל אתייהיבת באש שחורה על גבי אש לבנה עכ״ל ודף קל״ו ע״א איתא קוצי דשערי אוכמן כו׳ דאחידן ביה דכיין ומסאבן ומכאן אתאחדן טעמי אורייתא בדכייא במסאבא עכ״ל דפי׳ דכיין ומסאבן היינו מה שהוא כשר ופסול טמא או טהור. נמצא שרש ההלכות שבל״ת נמשכין משערות דז״א וההלכות שבמצות עשה נמשכים מבחינת עמר נקא שערות דא״א.
106
ק״זוהענין כי הנה כבר נתבאר למעלה שכשנצרך להיות המשכה והתגלות חדשה מאור א״ס ב״ה צ״ל הכל ע״י כתר שהוא ממוצע בין המאציל לנאצלים. וזהו המחדש בטובו. פי׳ שממשיך האור חדש ממקור בחינת א״ס ב״ה על ידי טובו הוא בחינת ורב חסד שהוא מדת הכתר ועי״ז אח״כ אור חדש על ציון תאיר.
107
ק״חוהמשכה זו מהכתר בע״ס הוא רק ע״י בחינת שערות כמ״ש בע״ח ובזהר דאו״א יונקים ממזלות. והענין כי הנה בעצמותו יתברך נאמר אני הוי׳ לא שניתי ולאו ביה מכל אינון מדות כלל ולכן בכדי שיהיה ההמשכה והתגלות מא״ס בבחינת חכמה שיומשך מאנת בחינת חכים. זהו ירידה גדולה והוא על ידי רב חסד וכמ״ש עולם חסד יבנה שישפיל את עצמו שיהיה נקרא בשם חכים ומבין.
108
ק״טואי אפשר להיות נמשך מבחינת ורב חסד בחכמה כ״א על ידי בחינת שערות לבד. והכלי לזה שיהיה זה הגילוי מאור א״ס הוא על ידי המצות תרי״ג ארחין דגלגלתא שרש המצות רצון עליון ונמשך ע״י שערות י״ג תקוני דיקנא דא״א מדה״ר ורב חסד ואבא יונק ממזל השמיני התגלות טעמי המצות. אך הנה כל בחי׳ ההשתלשלות הנ״ל הוא רק מבחינת יוד אחרונה דשם ס״ג שבטהירו עילאה כמ״ש בספר עמק המלך שער ג׳ (והובא מזה במק״מ פ׳ בראשית על דף ט״ו) ובזהר פ׳ שמות (נ״א פ׳ בראשית) איתא שהתהוות כל העולמות הוא ע״י מחשבה אחת ולכן הכל נחשב כטפה בים אוקיינוס. לכן בעצמותו ית׳ לא שייך לומר אפילו סכ״ע שאינו בגדר עלמין כלל וגם מה שאמר אנת חכים דהיינו שמבחינת אנת נמשך להתלבש בבחי׳ חכים כנ״ל הנה בעצמותו ומהותו אין שייך גם זאת אלא אנת ר״ל על סכ״ע. כי עצמות א״ס פשוט בתכלית הפשיטות ואור צח ומצוחצח אוכם הוא קמי׳ וכלא ממש חשיבי אני הוי׳ לא שניתי וכמו קודם שנברא העולם וכל מקור ההמשכה וההתגלות הוא רק מבחי׳ מל׳ דא״ס. אבל בעצמות א״ס לא שייך גם זאת שיהי׳ מקור שיתגלה איזה הארה ואינו שייך לעולמות כלל שיאמר אנת חכים. רק מבחי׳ מל׳ דא״ס אף שהוא אור א״ס מ״מ היא בחי׳ שיוכל לומר ולהשתלשל מזה עולמות אבי״ע סוכ״ע ע״י דילוג והארת קו וחוט. וע״ז אמר אנת חכים.
109
ק״יוהנה התגלות האור מבחינ׳ זו מבחי׳ אנת לבחי׳ חכים דהיינו שיהיה נמשך התגלות מסכ״ע הארה לעלמין שהחכמה היא ראשית עולם האצי׳ וכתיב כולם בחכמה עשית. הוא ע״י מצות עשה וע״ז הגילוי נאמר ושער רישי׳ כעמר נקא בחי׳ לובן עליון התגלות רצונו וחסדו ממש. (וע׳ מזה בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי) והוא פי׳ דיקנא עילאה דר״ל דיקנא דא״א והיינו ע״י קיום רמ״ח מ״ע רמ״ח אברים דמלכא שע״י שעושין המצוה ומקיימין רצונו ית׳ ממשיכין רצונו ממש בעולמות. והאבות קיימו את התורה ברוחניות הי׳ ההתגלות למעלה באצי׳ ע״י עובדות שלהם אבל כדי שיהי׳ ההתגלות למטה ממש מבחי׳ עשר רישי׳ כעמר נקא הוא ע״י מעשה המצות בגשמיות ממש שע״י זה נמשך גילוי בחי׳ סכ״ע למטה שיהי׳ למטה ג״כ הגילוי כמו למעלה בחכמה עילאה שנמשך בחי׳ אנת בבחי׳ חכים כנ״ל (ועמש״ל בפ׳ לך לך ועמ״ש מענין השערות ע״פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו׳ ומ״ש ע״פ והיה לכם לציצית בפי׳ והייתם קדושים). אך שיהי׳ התגלות עצמותו כביכול שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע לא יוכל להיות כ״א לעתיד לבוא (ועיין בהרמ״ז בפ׳ בראשית) (בדף ד׳ ע״ב) שכתב. וז״ל ונלע״ד שעיקר התיקון הוא לזמן תיקון העולמות אחר זמן המשיח שאז יהיה בנו כח להמשיך הטפה מפנימיות עתיק משא״כ עתה עכ״ל והנה אז יהיה הגילוי גם למטה ממש (ועמ״ש ע״פ שימני כחותם) ועל ידי שמקיימין מצות ל״ת כמשי״ת והנה מצות ל״ת הם בבחינת דיקנא תתאה דהיינו דיקנא דז״א קווצותיו תלתלים שחורות כעורב תלתלים תלי תלים של הלכות דברי סופרים בחי׳ סופר שלמעלה מבחי׳ ספר וגם גדרים וסייגים שמדרבנן רובם הם במצות לא תעשה והם שחורות כעורב בבחינת אכזריות דהיינו שנצרך לזה ג״כ מדת גבורות לפסוק שהדבר פסול ולא יוכל להתעלות אף שבהכרח יש בו ניצוץ מקדושה עכ״ז דוחין אותו.
110
קי״אוז״ש באדרא דשערי אוכמן כו׳ דאחידן בי׳ דכיין ומסאבן לפסוק שזה הוא טהור וכשר ויכול להתעלות ודבר אחר טמא ופסול ואינו יכול להתעלות אף שיש בו ניצוץ. ויש בדברים אסורים ג״כ ב׳ בחינות דכמו שבקדושה יש פנימי ומקיף כן יש בקליפה ג״כ ב׳ בחי׳ הנ״ל כמו לא תאכל חלב וכדומה זהו בחינת פנימית שהמאכל נכנס בפנימית ויש בחינת מקיף היינו אף שאין נכנס בפנימית שום דבר נטמא גופו כשנוגע בו וזהו בחי׳ מקיף דקליפה שזהו כל ענין סדר טהרות.
111
קי״בולכן ארז״ל ודעת זה סדר טהרות. שצ״ל שלא יהיה שום מסך מבדיל לא מפנימי ולא ממקיף דקליפה ועל ידי זה לעתיד לבוא יהיה התגלות הארה מעצמותו ומהותו. וזהו שחורה אני ועי״ז דוקא ונאוה. היינו דעם היות שהנשמה כשיורדת בבי״ע בבחינת גבול היא בבחינת שחורה אני. אבל על ידי קיום המצות ג״כ בבחינת קוצותיו תלתלים שחורות כעורב בדקדוקי סופרים גדרים וסייגים שהם מבחי׳ גבורות קדושות ונדחה עי״ז הסט״א. לכן אף שלמטה אני שחורה ג״כ כעורב שלא בבחינת המשכה. אבל עי״ז ונאוה כי המצות ל״ת הם כלים שעל ידי קיומן יהי׳ לע״ל התגלות עצמותו ומהותו מה שנאמר בו אני הוי׳ לא שניתי ואינו בגדר שום הארת המשכה מאתו יתברך (ואמנם מה דהלכות דל״ת תלויין בדיקנא דז״א שהוא למטה הרבה מבחי׳ דיקנא דא״א דשם תלויין הלכות דמ״ע ובמ״א איתא דל״ת נמשכין מי״ה ומ״ע מו״ה ית׳ לקמן אי״ה):
112
קי״גד ולבאר הטעם צריך להקדים ענין תוהו ותיקון דהנה שבה״כ דתהו הי׳ מחמת שהיה האור רב והכלים קטנים מהכיל ולא יכלה הכלי להגביל את האור לכן נשברו הכלים ונפלו למטה והאורות נסתלקו בעצמות המאציל. ואח״כ נבררו ונתקנו והתיקון הוא שנעשו בבחינת פרצופים ולהיות כל מדה כלולה מעשר ובריבוי הכלים נתקנו האורות וכמ״ש הרח״ו בפי׳ האדר״ז כי סוד התיקון הוא המעטת האור ואדרבה זו היא סיבה שיוכלו לקבלו הכלים המתבררים.
113
קי״דוהנה תחלה נתברר מהכלים דתהו מה שנכלל בעולם האצי׳ בכלים דע״ס דתיקון ומה שלא היה יכול להכלל באצילות ירד לבי״ע ונבררו שם שנתגלו נשמות ומלאכים. ולכן יש כח בהמלאכים להיות והחיות נושאות את הכסא ועל הכסא כמראה אדם בחי׳ אורות וכלים דאצי׳. וזהו לפי ששרשם מעולם התהו ואורות דתהו גבוהים יותר מאורות דתיקון שהרי התיקון הוא המעטת האור (דרך נקבים וצינורות ושערות) רק שמחמת שבה״כ נסתלקו האורות במאצילן והכלים נפלו למטה אכן אחר שנבררו הכלים ונתעלו מנפילתן חוזר להתגלות בהן שרשן אורות דתהו שהוא בחי׳ לפני מלך מלך לבנ״י. וזהו שע״י הביטול שבחיות המרכבה זעות מחיל כסא שהוא בירור ותיקון מה שיש בהם משבה״כ שנברר ונתקן עד שנכלל בבחי׳ ביטול אז נתגלה בהם הארה מאורות דתהו שנסתלקו לעצמות המאציל ועי״ז נושאות את הכסא והאדם שעל הכסא לבחי׳ עצמיות א״ס ב״ה בחי׳ כי לא אדם הוא והנה המלאכים הם שכבר נברר וזהו ואשר משרתיו כולם עומדים שעומדים בבחי׳ ביטול וכן הנשמות וכמ״ש בע״ח שהנשמה עצמה אין צריכה תיקון ולא ירדה רק לברר הנה״ב כו׳.
114
קי״הוהנה כמו שיש ג׳ שותפים באדם אב ואם והקב״ה נותן בו נשמה. כמ״כ בבהמה הגשמי׳ יש בה נפש מבחי׳ החיות שבמרכבה מבחינת השמרים והפסולת שעדיין לא נברר והם מתבררים על ידי האדם שאוכלן ובכח שאכל הבהמה יוכל לומר אחד ואהבת בכל לבבך בב׳ יצריך ולהתפלל במס״נ על ידי זה נבררו גם הבהמות וכל הדברים המותרים לאוכלן ועי״ז מתגלה הארה מאורות דתהו כנ״ל בענין והחיות נושאות כו׳ וכן כשעושין מהם מצות עשה כמו שופר סוכה ולולב ציצית ותפילין ממשיכים התגלות האורות דתהו שנסתלקו שיתגלו בכלים דתיקון (ויומשך גילוי זה בנפש האלקי׳ וכמו למעלה והחיות נושאות את בחינת האדם שלו). וכ״ז הוא בדברים המותרים לפיך. משא״כ הדברים האסורים שלא יוכלו להתעלות כלל. והנה צ״ל דבמרכבה הקדושה פני אריה אל הימין הרי הוא קודם במעלה וגבוה מפני שור ולכן ג״כ בקרבנות הי׳ אריה דאכיל קרבנין.
115
קי״וומדוע למטה השור מותר לאוכלו ויוכ ל להתעלות ע״י האדם שאוכלו או שמקריבו ע״ג המזבח שעי״ז נתעלה עצם השור ונכלל בקדושה משא״כ האריה הוא מחיות טמאות אשר אסורים באכילה ואינו ראוי לכל דבר שבקדושה שלא הוכשר למלאכת שמים אלא מן המותר בפיך. והענין כי הנה נודע שהקליפה קדמה לפרי. ולא שהקליפה ממש קדמה לפרי ח״ו אלא שהאור וחיות הלובש בתוכו בבחינת גלות ונפל שמה משבה״כ הנה הוא ממדרגות עליונות יותר מהפרי עצמה (וכמ״ש בד״ה ויהי בשלח פרעה) וכנ״ל מענין תוהו ותיקון ואעפ״כ הקליפה עצמה היא סיגים וקליפה. ולכן האריה למטה הוא חיה טמאה ולמטה מהשור שהוא לגבי האריה כמו פרי לקליפה ואמנם שרש האור והחיות והניצוץ המלובש בו הוא מבחינת שלמעלה מהשור שהרי למעלה פני אריה אל הימין כו׳.
116
קי״זוהנה כענין התהוות הארי׳ שלמטה מפני ארי׳ כך עד״ז הוא ענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל פי׳ שיצא ממנו בבחינת סיגים שנפרדו מהכסף ואז נעשה אברהם מרכבה לחסד דאצילות כמו הכסף לאחר שהוטהר מהסיגים.
117
קי״חובעת שהיה קודם בירור הכלים דתהו הי׳ כלול ישמעאל ג״כ בבחינת אברהם ונעשה שבה״כ וישמעאל קדם ליצחק כמו קליפה קדמה לפרי ולכן היה הוא הבכור והיינו כמו בחינת האריה שלמטה לגבי השור עד״מ כי בחינת יצחק הוא כמו בחינת פני שור שבמרכבה הקדושה וישמעאל הוא כמו בחינת האריה שלמטה שהרי שרשו גבוה יותר דהיינו מבחינת פני אריה אמנם הוא עצמו יצא בבחי׳ סיגים וקליפה (ומזה יובן ענין שחורה אני ונאוה כאהלי קדר כדלקמן) וכמו השליא שמקפת לולד וזהו לפי שבשרשה כשהיתה כלולה בהטפה היא נעלה יותר ואח״כ ע״י הבירור נפרדת וזורקין אותה. והענין הוא כי מה שהוא גבוה יותר בשרשו כשנופל בבחינת שבה״כ נופל למטה יותר. ולכן גם בענין שבה״כ דתהו יש כמה בחינות שמה שנפל למטה יותר זהו מפני ששרשה היה גבוה יותר שהיו האורות גבוהים יותר ולכן הכלים לא הכילום ונפלו בכח למטה יותר ויש מבחינת הכלים שנשברו ונפלו שנשתלשלו בבחינת בהמות וחיות המותרים באכילה ומה שגבוה יותר בשרשו נפל למטה יותר בדברים שאסור באכילה.
118
קי״טוהנה קיום המצות ל״ת הוא הכל בדברים האסורים ששרשן גבוה יותר מהדברים המותרים כמו אריה נגד שור ועל ידי קיום רצונו ית׳ בבחינת הל״ת היינו בבחינת דחייה שדוחין אותן הפנימי׳ ומקיפים דקליפה היינו על ידי מניעת האכילה לא תאכל או שנזהרים מלטמא בהם וכל הגדרים והסייגים שבהם עי״ז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה שום הסתר וקליפה ומתגלה עי״ז עצמיות האורות עליונים הגבוהים יותר מהאורות המתגלים ע״י מ״ע שבד ברים המותרים כו׳ וכמו שלמעלה גילוי בחינת פני אריה הוא גבוה מבחינת פני שור כו׳ ועמ״ש בפ׳ עקב ע״פ ויאכילך את המן כו׳:
119
ק״כה וזהו שחורה אני כו׳ אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. היינו כי אף שלמטה אני בבחינת שחרות ובע״ג ובקיום דברים גשמיים אבל ע״י כל זה דוקא הנני בא למעלה גדולה שעי״ז יתגלה חדשות התגלות עצמותו ומהותו דהיינו דרך כלל ע״י קיום כל המצות מ״ע ומצות ל״ת. שהם בדברים גשמיים אשר שרשם מעולם התהו ואורות דתהו נסתלקו בעצמות המאציל ולכן ע״י קיום רצונו רצון העליון דוקא בדברים הנ״ל יתגלה אור א״ס גילוי יותר נעלה ממה שנתגלה באורות דתיקון.
120
קכ״אואף שלמטה אני בהסתר וצמצום אבל ששזפתני השמש. כי שמש ומגן הוי׳ אלקים ושמש הוא בחינת יחו״ע לך הוי׳ הגדולה כו׳ שבטלים באור א״ס. ולכן כשמאיר למטה השמש התגלות הארה מבחי׳ יחו״ע בנפש ע״י ההתבוננות בק״ש בבחינת יחודא עילאה. איך דכולא קמיה כלא חשיב וע״י קיום המצות כי כל התגלות אור חדש מאור א״ס שאינו בגדר ההשתלשלות צ״ל ע״י בחינת ממוצע היינו בחינת כתר וע״י תרי״ג ארחין שנמשכו מגלגלתא ונשתלשלו למטה בקיום רצונו ממש.
121
קכ״בועי״ז ונתגלה האור מסוכ״ע ע״י קיום רצונו בדברים גשמיים אשר שרשם מעולם התהו שנסתלקו האורות למעלה כנ״ל. אך מעלת הגילוי שע״י קיום מצות ל״ת יותר מהגילוי שע״י קיום מ״ע הוא כי הנה בבחינת סכ״ע יש ג״כ ב׳ מדרגות האחד מה שנקרא סוכ״ע א״כ הוא שייך לעלמין שאף שהוא סובב ואינו מתגלה מ״מ שייך לקרותו בשם סובב לעלמין ושיהיה הסכ״ע בבחי׳ גילוי ממש הוא ע״י קיום המ״ע שהם בדברים המותרים. אבל עצמותו ומהותו לא שייך לקרותו באמת בשם סוכ״ע כנזכר לעיל והוא בחינת אני הוי׳ לא שניתי כמו קודם שנברא העולם ממש.
122
קכ״גוהוא המתגלה ע״י קיום מצות ל״ת דוקא ע״י גבורות ודחיי׳ הקליפה כי הגבורות בשרשם גבוהים מהחסדים כמו מעלת הזהב על הכסף או כמו שמלח ממתיק הבשר. היאכל תפל מבלי מלח שע״י המלח נתגלה הטעם הרי טעמים שהוא בחינת גבוה (וחיך אוכל יטעם. לכן גם אותיות גיכ״ק שמהחיך גבוהים משאר אותיות כמ״ש ע״פ וספרתם לכם ממחרת כו׳ עיין באדר״ז דף רצ״ה ע״ב) מתגלה ע״י המלח דוקא שהוא בעצמו למטה מהמאכל שהרי אינו ראוי לאכילה והוא בבחינת גבורות וגם כמו מלה בסלע משתוקא בתרין דהיינו ע״י קיום הל״ת בבחינת שלילה אשר הם בדברים האסורים אשר הניצוצים שנפלו בהן שרשן ממקום גבוה יותר לכן ע״י קיום רצונו ית׳ בהן לדחות הקליפה עי״ז הוא התגלות עצמותו ומהותו ממש.
123
קכ״דוזהו ענין שחורה אני ונאוה. כאהלי קדר. כי הנה מבואר למעלה בענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל. שיצא בבחינת סיגים כמו התהוות האריה למ טה מבח ינת פני אריה שבמרכבה. ואעפ״כ מקבל חיותו מאברהם אלא שהחיות הוא עיקר בבחינת מקיף כי הסט״א אינו יכול לקבל את הקדושה בבחינת גילוי פנימית רק בבחינת מקיף וכמו י״א סממני הקטורת שהעשרה הן המלובשים בקליפות בבחינת גלות והי״א הוא בבחינת מקיף והוא לבונה שהוא בעצם לבן ועיקר חיותם הוא מהמקיף כו׳ (ועמש״ל מזה בפ׳ תולדות ע״פ ראה ריח בני כו׳) והנה יש ב׳ מקיפים האחד כמו בחינת לבוש שהוא מקיף מקרוב הב׳ מקיף עליון יותר כמו אהל ודירה שהוא מקיף ג״כ אך הוא מקיף מרחוק וגם האהל והדירה יקר יותר מהלבוש כו׳.
124
קכ״הוהנה מה שהקדושה מחיה לסט״א הוא רק מרחוק. וזהו ענין אהלי קדר. אהל דוקא ואומרת כנ״י שכך יש אצלי גילוי בחינת מקיף עליון אשר הוא מקיף מרחוק כדכתיב זכרו את ה׳ מרחוק. והיינו כי בחינה סוכ״ע נקרא סובב לעלמין. וזהו ענין הלבושים הנעשים ממעשה המצות והוא בקיום מ״ע אמנם ע״י שחורה אני בקום מצות ל״ת שהוא בחינת שחורות כעורב עי״ז ונאוה כאהלי קדר שנמשך גילוי עצמותו ומהותו שאין שייך לקרותו אפילו סובב לעלמין כנ״ל (והיינו דכמו שהמקיף המחיה הסט״א הרי רחוק הוא בערך מהם וכמ״ש בע״ח שער עשירי פרק י״א כי אין קדש מתערב בחול כו׳ כמ״כ לגבי עצמות א״ס ב״ה הרי גםהעולמות היותר עליונים כלא ממש חשיבי ורחוקים יותר בערך לגבי אור א״ס ב״ה יותר לאין קץ מערך ריחוק שבמשל דלעומת זה לגבי בחינת המקיף שלהם דאהלי קדר. ולכן נמשל מקיף זה העליון הנמשך מאור א״ס ב״ה ממש. למשל אהלי קדר כו׳ דוקא. ועמ״ש ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית מענין ב׳ מקיפים אלו דלבוש ובית כו׳ ועוד יש להטעים הענין שנמשל לאהלי קדר דוקא כי הנה בקדושה הם ע״ס עשר ולא אחד עשר וכמ״ש בס״י והובא ברע״מ ר״פ כי תשא. ור״ל כי בכתר יש ב׳ בחינות עתיק ואריך ובחינת עתיק אינו ממנין הע״ס וזהו ולא אחד עשר כו׳ ועיין בע״ח שער כ״ב פ״א אות ד׳ ואין אנו מונין כו׳ וכן בכל כללות האצילות עתיק יומין כו׳. והנה המשכת בחינת מקיף העליון הנ״ל שבבחינת אהל ובית שלמעלה מבחינת לבוש כו׳ זהו בחינת עתיק שהוא בחינה תחתונה שבמאציל אור א״ס ב״ה ממש. ולכן נמשל לאהלי קדר דוקא משום דשם ודאי אין המקיף בערך הפנימי כנ״ל כמ״כ אפילו עולמות היותר עליונים רחוקים מאד בערך לגבי א״ס ב״ה יותר לאין קץ מערך ריחוק שבמשל דאהלי קדר לא מיניה ולא מקצתיה. ועכ״ז גם מקיף העליון זה מתגלה ע״י קיום מצות ל״ת. ומטעם הנ״ל. וע״פ לשון הקבלה י״ל הטעם שנמשל לאהלי קדר דוקא כי הנה בקדושה הם עשר ולא אחד ע שר דהיינו ע״ס והתחלתן מבחינת א״א ופי׳ ולא י״א היינו כי בחינת עתיק אינו ממנין הע״ס והנה א״א נקרא סוכ״ע אכן בחינת עתיק אינו נקרא אפילו סוכ״ע לכן נמשל לאהלי קדר ששם יש י״א כתרין והבחינה הי״א שזהו בחי׳ לבונה נקרא בחינת אהלי קדר כנ״ל. וא״כ ע״י דקדושה שאינו ממנין העשר ספי׳ נמשל לבחינת זו דוקא. וזהו שהיו במשכן י״א יריעות עזים שיומשך גם בחינת מקיף העליון כו׳. ועיין מ״ש בד״ה ויקרא אל משה בפי׳ ולא יכול משה לבוא אל אהל ועד כי שכן עליו הענן ע״ש. והנה הגם דבמ״ע נמשך ג״כ מבחינת עתיק אך כי במ״ע נמשך מז״ת דע״י המלובשים בא״א אבל בחינת ג״ר דע״י שאינן מלובשים כלל בא״א נמשך ע״י קיום מל״ת דוקא וכדלקמן ועפ״ז יובן ג״כ הטעם דמצות ל״ת תלויין בשערות דז״א דוקא ומ״ע בת״ד דא״א. וזהו ענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה כמש״ל בשם האד״ר) (דקל״ב) ור״ל דאש שחורה זהו בחינת מל״ת ואש לבנה זהו בחי׳ מ״ע וכ״ה בסה״מ סי׳ קל״ט בשם הרמ״ז. והענין דכתיב ותורה אור והנה עיקר אור הנר המאיר הוא מגוון הסמוך לפתילה אבל הגוון לבן המקיף עליו הוא אינו מאיר בעצמו כו׳ כן הוא לעיל ולכאורה אדרבה עיקר האור הוא מגוון לבן משא״כ הגוון הסמוך לפתילה הוא שחור או גוון תכלת ואינו מאיר כ״כ. אמנם נראה שהכוונה ע״ד מ״ש בזהר בראשית (דנ״א ע״א) ועל נהורא חוורא שרייא לעילא נהורא סתימאה דאקיף ליה וכ״כ בפ׳ לך לך (דפ״ג ע״ב) ופי׳ הרמ״ז (הובא בסה״מ סי׳ קל״ט) דנהורא סתימאה הוא על סוד הכתר הסתום ומקיף את הכל כו׳. ומעתה יש להבין ג״כ בענין התורה שנתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה שהם בחינת ב׳ גוונים הראשוני׳ וזהו ותורה אור.
125
קכ״וויש עוד בחינת נהורא סתימאה שהוא מקור האור וזהו ענין דברי סופרים שמהם נמשך להיות בחינת הספר הוא בחינת ותורה אור כו׳ והנה מ״ע הוא בחינת נהורא חיוורא הוא אור אשר יוכל לבא לידי גילוי האור וחסדו מאתו ית׳ קיום רצונו בקום ועשה והוא בחינת שערות דא״א שהם בחינת כעמר נקא נהורא חיוורא שכדי שיהיה האור בבחי׳ גילוי א״א רק ע״י בחי׳ שערות וכמש״ל בענין התיקון שהוא הממעטת האור כו׳. אבל הל״ת הם תלויין בשערות דז״א שנקרא שחורה נהורא אוכמא שלמטה מת״ד דא״א שנקרא אש לבנה והיינו כי אין האור בא בבחינת גילוי רצונו בקום ועשה רק בבחינת לא ולכן נקרא ג״כ נהורא תכלא שמכלה דבר אחר כי עיקר אתכפיא סט״א הוא ע״י קיום מל״ת. אמנם אף שהה למטה משערות דא״א שהם אש לבנה כעמר נקא. אבל באמת שרש האור שבל״ת גבוה יותר מאש לבנה דמ ״ע דהיינו שהוא מבחינת נהורא סתימאה המקיף על נהורא חיוורא אשר לגודל מדרגתו אינו מושג ענינו ומהותו וכמ״ש בפע״ח שער השבת ספ״ד ועיין מ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודים מענין יסוד האש עצמו כו׳ ע״ש והתגלותו הוא ע״י שערות שחורות דז״א שהם בחינת נהורא אוכמא ממש שכמו שהם למטה הם למטה הרבה משערות דא״א שהם כעמר נקא בחינת ורב חסד להעלות הדברים המותרים שתהיינה כלים ממש לאור א״ס משא״כ בחינת שערות דז״א שחורות כעורב בבחינת גבורות לדחות הדברים האסורים אף שיש בהן ניצוץ כו׳ עכ״ז דוחין אותו בשתי ידים והרי מעלת ורב חסד גבוה יותר מבחינת הגבורות. אמנם מ״מ בהגבורות דנהורא אוכמא דוקא מתלבש ונמשך בחינת נהורא סתימאה הנ״ל ולא בנהורא חיורא. משום כי ע״י נהורא חיורא ורב חסד שמזה נמשך ימין מקרבת להעלות הדברים המותרים שתהיינה כלי לגילוי אא״ס. הנה א״א להיות כלי לאור א״ס אשר אינו בגדר המשכה ולא בגדר סובב רק הם כלי לאור הסכ״ע ולא לעצמותו ומהותו שאינו בגדר שום המשכה אכן בתלת חללי גלגלתא דז״א אשר שם הוא מקור התחלקות מדות חסדים וגבורות ולכן שם הי׳ יכול להיות גילוי מעלת הגבורות שהוא בחינת ל״ת והדחיה לדחות דברים האסורים אשר ענין דחיה זו הוא קיום הרצון עליון בדבר גבוה יותר מקיום הרצון שבדברים המותרים וכנ״ל בענין קליפה קדמה לפרי כו׳ וזה לא היה יכול להיות בדיקנא דא״א אשר שם הכל בחינת רחמים רבים ורב חסד נהורא חיורא כעמר נקא ומעלת הגבורה בדחיה זו שרשה גבוה יותר מן ורב חסד הנ״ל וכענין מלה בסלע משתוקא בתרין דהיינו שעי״ז יהיה גילוי עצמות אור א״ס נהורא סתימאה סתימא דכל סתימין. לכן אף שלמטה השערות דז״א הן ודאי למטה במדרגה משערות דא״א מ״מ בהן ועל ידן ע״י קיום מצות ל״ת התלוין בהן נמשך ומתגלה עצמות אור א״ס שלמעלה מהגילוי שע״י מ״ע הנמשך ע״י שערות דא״א שהן כעמר נקא. וזהו מ״ש באד״ר (דק״מ ע״א) ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכן כתיב מגלה עמוקות מני חשך וע״ש בביאור האדרא מהאריז״ל. והכוונה כנ״ל שע״י הל״ת נמשך גילוי עמוקות מה שאינו מתגלה עמוקות כאלו ע״י נהורא חיורא דמ״ע כו׳.
126
קכ״זוכענין ממעמקים קראתיך כו׳. וז״ש מאד עמקו מחשבותיך כו׳ בפרוח כו׳ להשמידם עדי עד שע״י דחיית הקליפות דוקא נמשך גילוי מבחינת עומק המחשבה עליונה כו׳. ועד״ז מצינו במצות ציצית דהתכלת גבוה מהלבן כו׳ עיין בפע״ח והיינו הך ממש כי ע״י מצות ציצית כתיב ולא תתורו כו׳ זהו קיום מצות ל״ת והוא ע״י גוון תכלת שמכלה הרע ודוחהו וע״י גוון לבן כתיב למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי קיום המצות עשה וכמ״ש במ״א. ועוד יתבאר לקמן בטעם שהמל״ת נמשכים משערות דז״א דוקא:
127
קכ״חו והנה פי׳ וענין ונאוה הענין הוא כי הנה המדות שלמעלה מהחכמה היינו שהם מקור המדות וכמו שבמוסף ר״ה ויוה״כ ובנעילה אומרים מי כמוך אב הרחמים שהוא גילוי בחינה עליונה יותר מבחינת אב הרחמן כי פי׳ אב הרחמן היינו בהתלבשות האור במדת הרחמנות והוא ממדות דאצילות אבל אב הרחמים פי׳ שמהווה וממשיך מדת רחמנות לרחם על העולמות ולהחיותם (וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך) והוא בחינות המדות שלמעלה מהחכמה ולכן אומרים זה במוסף ונעילה כשאומרים קדושת כתר. והנה להיות הגילוי משם במדות דאצילות הוא ע״י בחינת שערות. שהשערות הן רק בחינת צומח עד״מ כי גם המדבר כלול מדצח״מ ובחינת שערות הם רק בחינת צומח שבו שהוא בחינת המדות שנקרא צומח. משא״כ החכמה נקרא חי שלמעלה מבחינת צומח וכמ״ש והחכמה תחיה.
128
קכ״טוכמו שהחכמה דאצילות היא למעלה מהמדות דאצילות ונקרא חיה והמדות הן בחינת צומח כך ג״כ בבחינת ע״י וא״א המדות נקרא צומח וזהו בחינת ושער רישיה כעמר נקא. ומשם שרש הגילוי שע״י מ״ע. אבל ע״י הל״ת נמשך גילוי חב״ד דע״י. כי הנה מ״ע ומל״ת נמשכים משם הוי׳ הל״ת מי״ה ומ״ע מו״ה ואין הפי׳ שהם משם הוי׳ שמלובש בע״ס דאצילות שהרי מבואר למעלה באריכות שהמצות הם גילוי אור א״ס ע״י בחינתהכתר שהוא הממוצע כו׳. אלא הפי׳ שנמשכים משם הוי׳ דע״י וא״כ המ״ע שנמשכים מו״ה היינו גילוי בחינת ז״ת דע״י שהם המדות וגילוי זה הוא ע״י בחינת השערות ושער רישיה כעמר נקא בחינת צומח אמנם הל״ת שנמשכים מי״ה היינו חב״ד דע״י א״א שיהיה גילוי בחינה זו ע״י שערות ובחינת צומח כו׳.
129
ק״לומ״מ נמשך גילוי זה ע״י שערות שחורות דז״א שהן למטה משערות דא״א וזהו מגלה עמוקות מני חשך כו׳. והענין כי אדרבה לפי שבחינת חב״ד דע״י הוא בחינת היותר גבוה לכן יהי׳ התלבשותו בבחינת שלמטה יותר וכענין הנזכר לעיל מאריה ושור דהאריה שרשו גבוה יותר הרבה משרש השור והרי למטה האריה הוא למטה במדרגה אלא דהיא הנותנת כו׳ וכך עד״מ זה להבדיל יובן גם למעלה יותר אשר האור מבחינת חב״ד דע״י לא יוכל להתלבש בשערות דא״א רק למטה מהן בשערות דז״א אשר שם האור מאיר על ידי הדחייה בדרך לא כו׳.
130
קל״אובזה יובן הפי׳ שחורה אני ונאוה שלהיות גילוי בחינת ונאוה הוא דוקא ע״י שחורה אני שחורות כעורב והענין כי פי׳ ונאוה היינו כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו והוא בחינת יאר ה׳ פניו אליך שהוא תיקון השביעי מי״ג תקונים דא״א תיקון ואמת שהוא הארת פנים שהפנים פנוי משערות כי הוא למעלה מבחינת שערות וצמצומים שהן רק בחינת צומח. אבל חכמת אדם תאיר פניו היינו עצמות חכמה שבכתר שלמעלה מבחינת צומח כנ״ל (ועיין מ״ש מענין זה בביאור ע״פ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ועיין בהרמ״ז בפרשה ויקרא בתחלת הפ׳ שכ׳ שבתיקון ואמת מאיר דעת דעתיק כו׳ ע״ש). וזהו שחורה אני ונאוה שע״י קיום מצות ל״ת שהם נמשכים מבחי׳ שערי אוכמי. עי״ז ונאוה הוא גילוי הארת פנים שהוא למעלה מעלה מבחינת השערות דא״א וכנ״ל. ועוד בחינה גבוה יותר והוא ענין כיריעת שלמה שהשלום שלו ע״ש הפסוק או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ב״פ שלום היינו בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. פי׳ בפמליא של מטה היינו שיהיה התאחדות וגילוי אצילות בבי״ע צ״ל ע״י שלום המחברן ומקשרן.
131
קל״בושלום בפמליא של מעלה היינו התקשרות וגילוי אור המאציל בנאצלים הוא על ידי בחינת יסוד המייחדן ועושה שלום בין דברים רחוקים אשר אין ערוך זה לזה שהרי הוא יתברך המתנשא מימות עולם דאצילות ומ״מ מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כו׳ (ולפמ״ש בשל״ה פ׳ ואתחנן דטוב במלופם הוא הטוביות התוכיות הנבחרת מהטוב כו׳ עכ״ל ועיין בזהר תרומה קס״ה י״ל דטובו הוא הבחי׳ העליונה שבכתר שעי״ז מחדש וממשיך האור ברב חסד דא״א כו׳ ועיין בזהר ר״פ אמור ובהרמ״ז שם ועמ״ש בד״ה ואתחנן מענין ובטובו מחדש כו׳) גם באצילות לבד יש ב״פ שלום היינו יחוד חו״ב ע״י הדעת המחברן והתכללות חו״ג ע״י הת״ת גם להיות כל מדה כלולה מעשר כ״ז הוא ענין עושה שלום במרומיו.
132
קל״גוכל זה הוא ענין התלבשותו בעולמות ועושה שלום ביניהם עיין באגה״ק ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום אבל יריעות שלמה היינו שהשלום שלו שאין שייך כלל שם לומר שיש שני דברים שצריך לעשות שלום ביניהם כ״א הכל כלא ממש חשיבי. אפילו אור צח אוכם הוא קמיה ובטלים במקורן כזיו השמש במקורו אשר אין שייך לקרוא בשם אור מחמת כי הוא בטל במאור (וזהו כענין יחוד וביטול ע״ס דעקודים במאצילן שהם עקודים בכלי אחד שמעוצם הביטול בא״ס ב״ה הרי הם בכלי אחד כו׳ ואין שייך לומר שיש שנ דברים שצריך לעשות שלום ביניהם כמו בע״ס דאצילות שכל אחד בכלי מיוחד) ולע״ל יתגלה בחי׳ זו גם כן דיריעות שלמה דהיינו כאשר יהיה התגלות עצמותו ומהותו אני הוי׳ לא שניתי זהו נקרא יריעות שלמה שהוא מקיף על כל בחי׳ השלום וגבוה מהם. הנה יריעות שלמה הם לבנים דהנה כתיב וישכם לבן בבקר היינו הארה מבחינת לובן העליון התגלות חסד עליון בכל הפרצופים וינשק לבניו ולבנותיו הם בחינת עילה ועלול משפיע מקבל ואח״כ וישב ל בן למק ומו אך זהו הכל בחינת הארת החסד א״ס ב״ה המתגלה באצי׳ אמנם מרבע״ה ביקש אעברה נא ואראה את ההר הטוב הזה והלבנון ופי׳ לבנון כפל לשון הליבון היינו מקור הלבנונית שאינו יכול להתלבש כלל בע״ס ומאיר רק בבחינת מקיף (וז״ש ואראה כו׳ כי עצם הגילוי יהיה רק לעתיד והתהלכתי בתוככם או אעפ״כ על ידי קיום מצות התלויות בארץ יוכל לבא לבחינת שיראה את בחינת הלבנון בבחינת ראיה לבד) ונקרא יריעות שלמה. נוטה שמים כיריעה. והענין דמבואר למעלה דעל ידי קיום מל״ת נמשך גילוי חב״ד דע״י וזהו מ״ש דל״ת נמשכים מי״ה. ועל גילוי זה אמר ונאוה כאהלי קדר וכמש״ל הטעם שהמשיל גילוי זה כאהלי קדר. ואח״כ אמר עוד שיתגלה בחינת גבוה יותר והיינו מקיפים דחב״ד דע״י וזהו בחינת כיריעות שלמה (ועיין במבוא שערים) (שער שני חלק שלישי פ״ה) החלק המעולה והגדול מאד הוא הנשאר מקיף כו׳ ע״ש. וצ״ל ממ״ש (בשער ג׳ ח״א פ״ה) כי אור הפנימי גדול כו׳ וכ״כ בע״ח (במהדורא קמא ש״י ספ״ב). וכ״כ במ״ח מס׳ עתיק ספ״א. ועיין מש״ש במבוא שערים (ש״ג ח״א רפ״ה) ואולי המעיין כו׳ ע״ש ועיין בהרמ״ז ר״פ שמיני מענין א״פ וא״מ דעתיק שהא״מ הוא מתפשט וכו׳ עד אין חקר עכ״ל והיינו כמ״ש כאן והכל על ידי בחי׳ שחורה אני שירדה הנשמה למטה בכדי לקיים בחינת אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ על ידי סור מרע ועשה טוב שעי״ז יתבררו כל הסיגים ממה שנפל משבירת הכלים ולא יהיה שום מסך מבדיל. ונגלה כבוד ה׳ עין בעין יראו. ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. (ויובן עוד ענין בחינת יריעות שלמה ממ״ש במ״א סד״ה עד דלא ידעי בין ארור המן לברוך מרדכי כי ארור המן הוא הקליפה המכסה ומסתיר שם י״ה בחינת הל״ת וברוך מרדכי הוא המשכת מ״ע בחינת ו״ה. ובחינת תשובה עילאה עולה למעלה מבחינת י״ה ומבחינת ו״ה וכמ״ש גבי יום הכפורים לפני הוי׳ תטהרו למעלה מבחינת שם הוי׳ שבו תלויין המצות עשה ומצות לא תעשה כו׳. וכן בפורים זכו לגילוי זה ע״י המס״נ בגזירת המן שהושחרו פניהם וזהו בחינת שחורה אני ונאוה כיריעות שלמה. ולכן השמחה עד דלא ידעי בין כו׳ כי הוא גבוה הרבה מב׳ הבחינות דעשה ול״ת כו׳ ולכן ביוהכ״פ היה מלבין הלשון של זהורית והוא ע״י ההמשכה ממקור הלבנונית וכענין והלבנון כו׳):
133
קל״דז ואחכ״ז יובן ג״כ פי׳ הפסוק מפני שיבה תקום כו׳. דהנה מבואר בלק״ת מהאריז״ל בטעמי מצות סוף פר׳ קדושים. דמפני שיבה תקום. היינו דיקנא דא״א. והדרת פני זקן. היינו דיקנא דז״א.
134
קל״הואיך שייך לומר על האדם שלמטה שיקום מפני אריך וז״א כו׳ והלא לית מחשבה תפיסא כו׳ וכתיב כי לא יראני האדם וחי כו׳. אלא הענין דהכוונה על קיום התורה ומצות שהן נמשכין מדיקנא דא״א ומדיקנא דז״א. המ״ע הן המשכות מדיקנא דא״א והלא תעשה הם בדיקנא דז״א.
135
קל״ווכשמקיים המצוה בהידור מצוה כדין ה״ז מקיים מפני שיבה תקום כו׳ וביותר לפמ״ש במ״א שהמצות נקרא שלוחי ה׳ ושלוחו של אדם כמותו א״כ זהו ממש מפני שיבה תקום כו׳ וכן בכלל זה הידור ת״ח וקימה מפני ס״ת וכמבואר בזהר ס״פ קדושים רב המנונא סבא כד הוה חמא ס״ת הוה קם מקמי׳ ואמר מפני שיבה תקום כו׳. וזהו דקיי״ל (בקידושין דף ל״ב ע״ב) דמפני שיבה תקום היינו זקן וחכם. והדרת פני זקן היינו שקנה חכמה ואפילו יניק וחכים והיינו כפירוש הלק״ת דמפני שיבה תקום היינו דיקנא דא״א שהוא בחי׳ סבא כמ״ש ועתיק יומין יתיב כו׳ ושער רישי׳ כעמר נקא אבל והדרת פני זקן היינו בדיקנא דז״א אשר הוא בחי׳ קווצותיו תלתלים שחורות כו׳ אלא שקנה חכמה קנין הוא המשכה מההעלם אל הגילוי שנמשך בו מח״ס וכדפי׳ באדרא (דק״מ ע״א) ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכן כתיב מגלה עמוקות מני חשך כו׳ שנמשך ע״י קיום מל״ת בחי׳ עומק הח״ע עמקו מחשבותיך כו׳. וכמבואר לעיל באריכות. והנה פי׳ ויראת מאלקיך פי׳ בלק״ת שם שהוא בחי׳ נוק׳ מל׳ דאצילות.
136
קל״זוהענין דזה קאי על תשבע״פ דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וז׳ מצות דרבנן ושאר סייגים וגדרים שמדברי סופרים וכן משמע בזהר שם אמר ר׳ שמעון מכאן רמז לתשב״כ ורמז לתשבע״פ וכמ״ש במק״מ שם דתשבע״פ היא בחינת נוק׳ וע״ז נאמר ויראת מאלקיך והענין כי המל׳ היא למטה מז״א וכ״ש מאריך וע״ז נאמר שערך כעדר העזים כו׳ ולכן הוצרך לומר על זה ויראת כי באמת חמורים דברי סופרים מדברי תורה כו׳ וכנודע מענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ששרשן מבחינת סופר שלמעלה מתשב״כ שהיא בחי׳ ספר.
137
קל״חוכמ״ש עוד במ״א בפי׳ בינה יתירה ניתנה באשה מבאיש. דקאי על תשבע״פ. דענין שבע מצות דרבנן כמו נט״י ועירובין ונר חנוכה ענינם ג״כ לדחות יניקת החיצונים כמו במצות ל״ת שע״י נט״י לא יינקו החיצונים מהמדות מהצפרנים כו׳ וזה נעשה במצות דרבנן ע״י קום ועשה מה שבתשב״כ לא יוכל להיות בחי׳ זו רק על ידי לא שזהו ענין מל״ת ובתשבע״פ בא ונמשך בחי׳ זו בז׳ מצות דרבנן שהם מ״ע דרבנן וזהו בינה יתירה ניתנה באשה ועמ״ש בביאור ע״פ כה תברכו בענין ואיך לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית כו׳ דהיינו שהם המשיכו מלמעלה מבחינת ההמשכה שעל ידי תשב״כ כו׳ ע״ש ועמ״ש מזה עוד בפרשה מטות בד״ה ושמע אביה את נדרה ולכן נאמר על זה ויראת מאלקיך בחינת מל׳ תשבע״פ קרינן לה.
138
קל״טועיין מ״ש סד״ה קול דודי בענין הרים וגבעות אבות ואמהות כו׳ ועל דרך זה יובן גם כן בענין תשב״כ ותשבע״פ וסיום הפסוק אני הוי׳ דכולא חד וכמ״ש סד״ה את שבתתי תשמרו כו׳:
139
ק״מלסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי הנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ. והענין כי הנה כתיב כי תרכב על סוסיך כו׳ כי מלשון אם תרכב על סוסיך שיש כמה בחינת מרכבות להקב״ה מרכבת יחזקאל פני ארי׳ פני שור כו׳ ומרכבות זכריה סוסים שחורים סוסים לבנים כו׳. וגם אמרינן בגמ׳ (ע״ז ג׳ ע״ב) ובלילא מאי קעביד רוכב על כרוב קל שלו ושט כו׳. וכמשל המלך שיש לו כמה מיני מרכבות פעם משתמש במרכבה זו ופעם במרכבה זו. והנה כל בחי׳ ומדריגות המרכבה הוא לגבי בחינת אדם העליון וכמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ שהוא בחינת רמ״ח מצות עשה רמ״ח פיקודין רמ״ח אברין דמלכא ושס״ה לא תעשה שס״ה גידים שהם בחי׳ אורות וכלים ורמ״ח אברים בחינת כלים ושס״ה גידים בחינת אורות הממשיכים הדם הוא הנפש חיות האברים וכמארז״ל י״ה עם שמי שס״ה.
140
קמ״אוזכרי עם ו״ה רמ״ח ששס״ה מצות לא תעשה מבחינת י״ה ורמ״ח מ״ע מו״ה ובחינת אדם זה שהוא בחינת אורות וכלים המשכת אור א״ס ב״ה והארתו בתחתונים בבחינת ירידה והשתלשלות בששת ימי המעשה יום ראשון בחסד כו׳.
141
קמ״בוהנה תכלית ירידות המדרגות והשתלשלות הארות אור א״ס ב״ה בששת ימי המעשה הוא כדי שיהיה עליה ביום השבת כנודע כי ירידה לצורך עליה היא כנודע. דהיינו ע״י בירור מלבושי נוגה כו׳ בימות החול. ולכן צריך המשכות אור א״ס ב״ה מבחינת אדם דוקא כי האיש דרכו לכבוש ולעשות מלחמה לאכפייא כו׳.
142
קמ״גוהנה כתיב סוס מוכן למלחמה שבכדי לירד למקום המלחמה צ״ל בחינת סוס רץ כמו עד״מ שהסוס רץ למקום שאין האדם מגיע שם מפני מרחק המקום, וכך עד״מ מפני הירידה הגדולה מאיגרא רמה כו׳ להיות אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אור א״ס ואין תכלית כו׳ שורה ומתגלה בתחתונים צ״ל בבחינת מרכבות סוסים רצים כו׳.
143
קמ״דולכן ישעיה ויזקאל שהיו בזמן הבית וקרוב לו שאז היו ישראל במעלה עליונה לא היה אור א״ס ב״ה בבחי׳ ירידה והשפלה כ״כ שימות החול אינם רחוקים כ״כ מיום השבת לכך ראו את המרכבה בבחינת פני אריה פני שור כו׳ שהחיות נושאות ומנושאות עם הכסא שהכסא נושא אותם גם כן שאינם בבחי׳ ריחוק מקום כ״כ שיש להם איזה שייכות בצד מה לגבי הארות אור א״ס ב״ה הרוכב עליהם. משא״כ זכריה ראה את המרכבה בבחינת סוסים שהם רצים כו׳ ואינם מנושאים כלל שאין להם ערך ויחוס והשגה במה שרוכב עליהם כלל שהסוס הוא בחינת אותיות כו׳ שאין בהם השכלה. (והיינו לפי שירידת המלכות בגלות היא בחינת הירידה שלא בדרך ירידת וסדר המדרגות רק בבחי׳ אותיות שירדו מלמעלה מעלה ונתלבשו למטה מטה מ שא״כ ישעיה ויחזקאל ראו המרכבה פני אריה ופני שור כו׳ שהן המשכות המדות שנלקחו מחכמה דרך ירידת סדר המדרגות והתלבשות החכמה עצמה היא במדות כו׳ ועמ״ש ההפרש בין קבלת המדות מהשכל ובין האותיות בד״ה וייצר כו׳ את האדם בפ׳ בראשית ע״ש). והנה כמו שהירידה היא בבחינת סוס כך הוא עלי׳ ג״כ בבחינת סוס כמ״ש נפשי אויתיך בלילה. פי׳ בזמן שאין בהמ״ק קיים נפשי אויתיך בלא טעם ודעת בבחי׳ נפשי בבחי׳ אותיות כו׳.
144
קמ״הוכתיב עד מהרה ירוץ דברו שהסוס רץ למקום שאין האדם יכול לילך בעצמו ברגליו כך עד״מ כתיב והארץ הדום רגלי והסוס רץ למקום שאין רגליו משיגים והוא דוקא בזמן שאין בהמ״ק קיים שאין כח ברגלים להיות בחי׳ חיות נושאות ומנושאות כו׳ אזי הסוס רץ למעלה מעלה עד רום המעלות למעלה מבחי׳ אדם שעל הכסא כי בחינת אדם הוא אדמה לעליון משא״כ עליון ממש כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ אתם נצבים מענין פי׳ עליון כו׳) כדכתיב ה׳ איש מלחמה פי׳ מה שהוי׳ נקרא בשם איש הוא בבחי׳ מלחמה להיות נקרא בשם איש ואדם. אבל באמת כי לא אדם הוא להנחם כתיב (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ זכור את יום השבת לקדשו) והגם שהוא בבחי׳ סוס שאין בו השכלה להשיג את הרוכב כו׳ מ״מ יש בו בחי׳ זו להעלות את הרוכב מעלה מעלה כו׳. (ועיין מ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות בענין וסוס אשר רכב עליו המלך שריצת הסוס גדולה מריצת הכרוב כו׳ ובד״ה וקבל היהודים ובפ׳ בשלח בד״ה אז ישיר משה ובד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה) אך הכח שיש לבחינת סוס כנ״ל. הנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ שגבורת הסוס הנ״ל לא מצד עצמו הוא כ״א רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו חסדו של הקב״ה בכבודו ובעצמו דהיינו מהותו ועצמותו של אור א״ס ב״ה נמשך ונשתלשל למטה להעלות בחינת סוס הנ״ל. וזהו בחינת טלא דנטיף מעתיקא קדישא בשבת כו׳ שהוא המשכות אור א״ס ב״ה מריש כל דרגין למטה ליתן כח ועוז לעליית הסוס כו׳ (והיינו כענין מ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי שיש סוסין נוקבין וסוסין דוכרין אתעדל״ת ואתעדל״ע כו׳ אך יש עוד אתעדל״ע שהם אותיות זכרים שהם באים שלא על ידי אתעדל״ת כלל כו׳ והיינו המשכות מבחינת עתיקא כו׳ ע״ש והנה משם הוא שנמשך הכח ועוז לעליית הסוס דאתעדל״ת וע״ש עוד ע״פ ויאמר משה אכלוהו היום מענין מוריד הטל כו׳). וזהו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. פי׳ כמו שיש זה לעומת זה בחינת סוס ברכבי פרעה דקליפה שהחיות אלקות שיש בהם אינו נתפס ומושג בהם להיות בהם בחינת ביטול כו׳ אלא בבחי׳ מקיף עליהם מלמעלה והיא בחינת לבונ ה זכה שבקטורת.
145
קמ״וולכן קרו לי׳ אלקא דאלקייא כו׳. כך דמיתיך רעיתי פרנסתי שישראל מפרנסין ומתפרנסין כו׳ שהוא ענין המשכת חיות ואור א״ס ב״ה בתוך עלמין על ידי התורה ומצות. כמו שהמאכל ממשיך חיות מהמוח לשאר האברים כו׳. נמשל לבחינת סוסתי ברכבי פרעה שהוא בחינת מקיף לפי שהתורה ומצות מעלים את האדם העליון כמו סוס כו׳ (ועיין בהרמ״ז פ׳ כי תצא) (דער״ה סע״ב) והנה היכל קה״ק הוא כו׳ הנהגתו ע״י הסוסים ועיין בסש״ב פנ״ב גבי ומהו הלבוש כו׳ דלעילא לעילא כו׳ בהיכל קה״ק ועיין מ״ש מזה סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ומשם יובן מש״כ שהתומ״צ מעלים כו׳ כמו סוס כו׳ ועמש״ל מענין אותיות התורה בד״ה לריח שמניך כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי׳ שעושין ומתקנין בחינת אדם שיתעלה למעלה מעלה לבחינת כי לא אדם כו׳ וד״ל (ועיין עוד מענין לסוסתי ברבות בשה״ש במקומו ובפ׳ בשלח ס״פ כ״ג נשא רפ״ח ובזהר ס״פ ויגש דרי״א ע״ב ובפ׳ בשלח דמ״ו סע״ב):
146
קמ״זלסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. פי׳ רעיתי פרנסתי כמאמר רז״ל ישראל מפרנסין כו׳. ולהבין איך הם מפרנסין כו׳. וגם להבין דמיון הכתוב בחינת רעיתי לסוסתי כו׳. הענין הוא כי הנה כתיב והוא כחתן יוצא מחופתו כו׳. פי׳ והוא קאי על השמש הנזכר למעלה לשמש שם אהל בהם שהוא כחתן וכו׳ (עיין בזהר ר״פ בהעלותך קמ״ח ב׳ תרומה דקל״ז א׳ בראשית ח׳ ע״א פ׳ תצא דרע״ט ב׳) והרמז על תורה שבכתב כי תשב״כ נקרא שמש ותורה שבעל פה ירח שכשם שהירח מקבלת אורה מהשמש שע״י כן תזרח אורה כך תורה שבע״פ היא המקבלת מתשב״כ. וכמו שאמר בגמ׳ מנלן דכתיב כו׳ או מנא הני מילי כו׳. אך תורה שבכתב היא בחי׳ כלל ותשבע״פ בחי׳ פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שגם בתשב״כ הוא ענין התרי״ג מצות בכללם שפרטיהם מבוארים בתורה שבעל פה והכל בחי׳ א׳ יחשב.
147
קמ״חולהבין איך הוא כחתן יוצא כו׳. הנה כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. פירוש חסד יבנה שהחסד הוא נבנה ומתהוה ויבנה לשון הוה שתמיד הוא נבנה וכמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וטובו והתהוותו של חסד זה הוא מבחינת חסד עליון כי חפץ חסד הוא (ועיין בזח״ג נשא קל״ג ב׳ ח״א ויחי ר״ל סע״ב בראשית ד״י ע״ב ח״ב קס״ו ב׳ ע״ט א׳. ח״ג ע״ז א׳ קמ״ה ב׳ רנ״ז א׳) והנה בא״ס ב״ה לא שייך מדת החסד כלל וכמ״ש בתיקוני זהר לאו דאית לך צדק ידיעא כו׳ ולאו מכל אלין מדות כלל אלא ע״י כמה צמצומים והשתלשלות מעילה לעלול נמשך אור א״ס ב״ה ונתלבש במדת החסד כו׳. אך כדי להיות נמשך הארה והמשכה זו הנה נודע שתחלת בריאת העולמות הי׳ מפני כי חפץ חסד הוא מאליו וממילא ועכשיו באתערותא דלתתא תלי׳ אתערותא דלעילא שיהי׳ נמשך אור א״ס להיות חפץ חסד שיהיה חסד יבנה ואתערותא דלתתא זו הוא מה שכתוב כי אמרתי כו׳ שאמר דוד המלך ע״ה בעד כלל ישראל כי אמרתי פי׳ כאשר אני אומר אזי חסד יבנה ובחי׳ אמירה זו היא בלב בחינת מחשבה ורעותא דליבא ע״י התבוננות בה׳ אחד מקרב איש ולב עמוק ואזי חסד יבנה ואתערותא דלתתא רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.
148
קמ״טוכמ״ש את ה׳ האמרת כו׳. וכמארז״ל עשיתוני חטיבה אחת בעולם דהיינו בחי׳ ה׳ אחד כו׳. וזהו כי כל בשמים ובארץ שמים שם מים הוא בחינת חסד עליון המתפשט ומתלבש למטה בארץ וכי כל בחי׳ נו״ן שערי בינה בגימטריא כל שהוא בחינת התבוננות הנ״ל הוא הממשיך להיות בשמים בחי׳ חסד (ע׳ במק״מ בפי׳ הזח״א ויחי) (ר״ל ע״ב) וע׳ בזהר פ׳ ויגש (ר״ז א׳) ע״פ כונן שמים בתבונה כל יומא ויומא כו׳ וזהו יבנה לשון הוה וגם יבנה אותיות בינה ומשם בארץ וכנס״י נקרא כלה שמקבלת מבחי׳ כל. ופי׳ כלה מלשון כלתה נפשי שע״י רעותא דליבא רוח אייתי רוח כו׳ וזהו לעולם ה׳ דברך נצב בשמים שדבר ה׳ מקור נש״י. הן הממשיכים בחינת שמים שם מים כו׳:
149
ק״נב אך להבין איך יש ערך ויחוס נברא לגבי הבורא ית׳ להמשיך אור א״ס ב״ה שיתלבש בבחי׳ חסד כו׳. הנה כתיב כי על כל כבוד חופה. פי׳ כבוד הוא מ״ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם בחי׳ כבוד והתלבשות אור א״ס בתוכם כסדר כל ההשתלשלות ועל כל כבוד שהוא עליהם וגבוה להם הוא בחי׳ חופה שהוא מבחי׳ מקיף וסובב שאינו יכול להתלבש תוך עלמין (ועיין מ״ש מענין חופה בד״ה תורה צוה ובד״ה כי על כל כבוד חופה) והוא הנותן כח ועוז לאתערותא דלתתא להיות תליא בה אתערותא דלעילא כי לפי שהוא בחי׳ עליונה מאד נעלה מבחי׳ סובב כו׳ לכך יכולה להיות סובבת ומקפת גם למטה מטה וכמו שכתוב ומתחת זרועות עולם כי בחינת מעלה ומטה שוין כו׳ והוא בחינת עונג העליון דהיינו בחינת אור א״ס ב״ה ממקור התענוגים ומקור החיים כמו שכתוב כי עמך מקור חיים שהוא המתלבש בתורה ובמצות גם שהם מלובשים בענינים גשמיים כו׳.
150
קנ״אוזהו אשר קדשנו להיות תלוי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שלמעלה מעלה מבחינת עוה״ב. כי ביו״ד נברא עוה״ב הגם שהוא תענוג הנשמות תענוג נפלא עד אין קץ ותכלית עד שאמרו בגמרא על אלישע אחר מוטב דלדייני׳ כו׳ שכל יסורי גיהנם כדאי בשביל עונג זה אפי׳ בשביל ג״ע התחתון.
151
קנ״בוכ״ש בשביל ג״ע העליון עכ״ז הוא רק בחי׳ יו״ד שהיא הארה אחת קטנה כו׳. אבל התורה והמצות נמשכים מעונג העליון שלמעלה מעלה מזה דהיינו מבחי׳ אור א״ס ב״ה ממש בעצמו ובכבודו שלכן אמרו יפה שעה אחת כו׳. וכמ״ש במ״א ומשם נמשך כח ועוז לנפש האדם שהוא בסדר ההשתלשלות בי״ע בחי׳ כבוד כו׳ להיות תלוי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שלמעלה מסדר ההשתלשלות (ועמ״ש ג״כ מזה באריכות בד״ה ביום השמיני עצרת. גדול תלמוד שמביא כו׳) ועי״ז נמשך הארת אור א״ס ב״ה להיות בחי׳ חסד יבנה. וכמו עד״מ בגשמיות בתענוגות בני אדם הנה התענוג מעדן הבשר והאיברים להעבותם ולהגדילם כך הנה התענוג העליון המלובש בתורה ומצות הוא המגדל ומעבה כח הנפש להעלותה ולקשרה למעלה מעלה להיות אשת חיל עטרת בעלה שתוכל להמשיך אור א״ס ב״ה שיתלבש בבחי׳ חסד יבנה כו׳.
152
קנ״גוזהו דברך נצב בשמים נצב מלשון שררה וכמ״ש נצב מלך שבחי׳ דבר ה׳ זו הלכה שלומד הנה הגם שהוא למטה מלובש בענינים גשמיים. אעפ״כ עושה פרי למעלה להיות בבחי׳ אשת חיל עטרת בעלה. דהיינו בבחי׳ מלוכה וממשלה על בחי׳ שמים חסד כו׳.
153
קנ״דוהיינו שהוא המשכת אור א״ס ב״ה להיות בחי׳ שמים כו׳. והיינו לפי אשר קדשנו במצותיו של הקב״ה עצמו. וכמארז״ל הקב״ה מניח תפילין כו׳ הק ב״ה יושב ושונה כנגדו כו׳ שהוא ענין המשכת אור א״ס ב״ה בבחי׳ תפילין כו׳ ות״ת הוא ענין המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת כנגדו פי׳ שאין המשכה זו יכולה להתלבש תוך עלמין אלא בבחינת סובב ומקיף מלמעלה.
154
קנ״הוכמ״ש ה׳ צלך בחי׳ צל ולא אורה נגלית וענין הצל הוא עד״מ כמו צלו של אדם שכל תמונתו נראה בצלו אלא שמראה הצל הוא בחי׳ חשך כך כביכול ה׳ צלך בחי׳ צל שלך שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא אלא שבאתערותא דלעילא הוא בחי׳ צל וחושך וכמ״ש ישת חושך סתרו דהיינו שאינו מושג ונראה לעיני השכל של הנבראים רק כמו עד״מ שעשועי המלך בעצמותו כו׳ וכמ״ש במ״א.
155
קנ״ווזהו על יד ימינך פי׳ שע״י בחי׳ ימינך דהיינו בחי׳ אהבה כו׳ ואתעדל״ת לדבקה בו ית׳ עי״ז אייתי רוח ואמשיך רוח להיות הקב״ה מניח תפילין כו׳ ויושב ושונה כו׳ וכן כל הרמ״ח מצות הם אברים המשכות והארת אור א״ס ב״ה בחסד כו׳:
156
קנ״זג והנה דרך כלל נחלקים כל הרמ״ח מצות לג׳ בחי׳ תורה ועבודה וגמילות חסדים וע״ז נאמר יום ליום יביע אמר אמר ר״ת אש מים רוח. אש הוא בחי׳ עבודה ממטה למעלה כשלהבת העולה כו׳ לדבקה בו ית׳ דהיינו שתתפשט הנפש מלבושי נוגה בתענוגות בני אדם להתענג על ה׳ לבדה.
157
קנ״חועד״ז הי׳ הקרבנות אשה ריח ניחוח ממה שהוא מקריבים חלב ודם כי חלב הוא בחינת תענוג שהתענוג הוא המעדן את הבשר ונעשה שמן ובעל ריבוי חלב והתענוג של בהמי נקרב לה׳ ע״י שהוא נכלה ונשרף באש שלמעלה להיות עולה ונכלל במקור התענוגים ועכשיו התפלה במקום הקרבנות דהיינו ע״י רשפי אש האהבה שמעורר בתפלה אהבה עליונה כמאמר אהבת עולם אהבתנו כו׳ הבוחר בעמו ישראל באהבה עי״ז תתפרד ותתפשט הנפש מתענוגי הבהמית להיות מתענג על ה׳ ולדבקה בדביקה וחשיקה כו׳ ומים הוא בחי׳ גמילות חסדים וצדקה שנמשלו למים.
158
קנ״טוכמ״ש אשריכם זורעי על כל מים כו׳ מפני שכמו שהים יורדין ממקום גבוה למקום נמוך כך הוא בחי׳ צדקה וחסד להחיות רוח שפלים למאן דלית ליה מגרמי׳ כלום כו׳. רוח הוא בחי׳ דיבור שהוא בחי׳ עסק התורה שעיקרה בדיבור וכמ״ש ודברת בם וכמ״ש בזהר ברוחא דלעאן באורייתא כו׳ (עמ״ש לעיל בד״ה לריח שמניך מענין רוח זו מזהר ועמ״ש ע ״פ והי׳ מספר בנ״י כחול הים כו׳ ובד״ה וארשתיך לי מענין מאמר כו׳ ובד״ה ביום השמע״צ הנ״ל בענין ואשים דברי בפיך כו׳ ועיין בסמוך בד״ה נאוו לחייך כו׳) וג׳ בחי׳ אלו שהם אמ״ר הוא מה שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה. פי׳ כי אמרתי שע״י בחי׳ אמר שלי עי״ז גם את הוי׳ האמרת להמשיך משם הוי׳ בחי׳ אמ״ר שהוא ענין הקב״ה מניח תפילין כו׳ שהוא ענין המשכת אור א״ס ב״ה מלמעלה מסדר ההשתלשלות כנ״ל. (ועיין בפ׳ תרומה קל״ו ב׳ בפי׳ אמר ובזהר פ׳ הנ״ל דקס״ו ב׳ שלעולם שלשה כו׳ ועמ״ש בד״ה היום הזה כו׳ את ה׳ האמרת) וזהו כחתן יוצא מחופתו חתן מלשון נחות דרגא שהתורה נמשכה וירדה ממעלת׳ וכבוד׳ שהיא כלולה באור א״ס ב״ה ממש מקור התענוגים וירדה להתלבש בענינים גשמיים ובחי׳ נחות דרגא הנ״ל הוא יוצא מחופתו מבחינת חופה בחי׳ סוכ״ע. ישיש כגבור לרוץ אורח בחי׳ אורח כנשים דהיינו לבחינת כלה שהיא כנס״י מקור נש״י ליתן להם כח ועוז להיות תלוי אתערותא דלעילא ע״י אתערותא דלתתא ונקרא בשם אורח כנשים. כמ״ש ברחל כי דרך נשים לי ע״ש שנותנת חיות ממותרי השפע והפסולת שדוחה לחוץ להחיות גם עו״ז שיניקתם ואחיזתם ממותרי השפע והפסולת מבחי׳ דרך נשים כו׳.
159
ק״סוהיינו כשהשכינה מתלבשת בבי״ע כרחל לפני גוזזיה נאלמה. משא״כ בשרה כתיב ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים שמבחי׳ זקנים וימים עליונים אין יניקה ואחיזה לקליפות וסט״א ולכן חדל להיות לשרה כו׳. (ועוד י״ל עפמ״ש בזהר ויקהל) (דרט״ו ע״א) ע״פ וארח צדיקים מה בין ארח לדרך כו׳ דרך איהו פתח לכולא כו׳ ע״ש שמבואר בהדי׳ דאורח היינו שצדיקים לבד קיימי ושלטי בההוא אתר ואין משם יניקה לחיצונים כלל וארח כנשים שאני. שהוא ענין דרך נשים מותרי השפע והפסולת שדוחה לחוץ כו׳ ולפ״ז בפסוק לרוץ ארח שנזכר סתם ארח. י״ל דהיינו להיות ע״ד בחי׳ ארח צדיקים שבזהר הנ״ל. לבלתי יהיה יניקה לחיצונים וע׳ במק״מ תרומה (קל״ז א׳) ובפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ בהעלותך בפי׳ לרוץ ארח. וזהו ענין מעין חתום. וביאור ענין זה היינו כי והוא כחתן קאי על תשב״כ ישיש כגבור לרוץ ארח היינו לבחי׳ תשבע״פ שהיא בחי׳ כלה.
160
קס״אומבואר בפ׳ בראשית סד״ה להבין ענין הברכות ענין זכה נעשית לו סם חיים כו׳ משא״כ לא זכה ח״ו וכמו דואג ואחיתופל כו׳ זהו ענין שנמשך אחר הפסולת דארח כנשים כו׳ אבל צ״ל חתום תורה בלימודי להיות וכל בניך למודי ה׳. וזהו ענין חותם בברוך וזהו לרוץ ארח בחי׳ וארח צדיקים כו׳ ועמך כולם צדיקים כו׳. ופי׳ ישישי״ל בגימטריא תר״ך המשכת תר״ך עמודי אור שמהם שרש תרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן שכנגד זה ג״כ תר״ך אותיות בעשרת הדברות. נמשכים לרוץ אורח שהתגלותם בתשבע״פ וכמ״ש באגה״ק בד״ה אשת חיל עטרת בעלה:
161
קס״בד והנה לפי שכל בחי׳ וסדר ההשתלשלות הנ״ל היא נעשה ע״י ישראל שהם הם הממשיכים חיות ואור א״ס ב״ה בכל העולמות מריש כל דרגין כו׳ ע״י התורה והמצות שיתלבש אור א״ס ב״ה להיות חפץ חסד ועולם יבנה שהכח הזה ניתן לישראל עם סגולתו דוקא. משא״כ עו״ג אין יכולים להמשיך כלום כמ״ש במ״א לכן נק׳ כנס״י רעיתי פרנסתי וכמו עד״מ המאכל שמפרנס את האדם שהוא הוא הממשיך חיות מן הנפש במוח לכל האברים כי חיות האדם תלוי במוחו שהוא הוא הממשיך חיות לכל האברים כו׳ אלא שאם אינו אוכל כמה ימים מתחלש מוחו ואין הנפש שבמוחו בכחה להיות מקושרת בגופו להחיות האברים ועי״כ משתנים חושי כח הראיה כו׳.
162
קס״גוהמאכל הוא המחזיר כח הנפש והמקשר אותה עם הגוף להמשיך משם חיות. כך עד״מ ישראל הם הם הממשיכים חיות ואור א״ס ב״ה מבחי׳ סובב כל עלמין להיות ממלא כל עלמין ושיהיה עולם חסד יבנה ע״י התורה והמצות בחי׳ דברך נצב בשמים שיהיה בחי׳ אתערותא דלעילא לעילא מן ההשתלשלות כו׳ כנ״ל (ועמ״ש עוד מענין רעיתי ע״פ אני ישנה ולבי ער. ובד״ה הנך יפה רעיתי וע״פ כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ) ועם זה יובן מה שכתוב לסובתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי שבחי׳ רעיתי פרנסתי הנ״ל הוא דומה לסוסתי ברכבי פרעה. והענין כי כמו עד״מ הסוס שברכבי פרעה הגשמי מפני שהיה מלך בוודאי היה מקושט בתכשיטין כמו שעושין לסוסי שרים ומלכים בעת שרוכבים עליהם או כשהם מקושרות במרכבה.
163
קס״דוהנה הסוס עצמו אינו יודע ומשיג הקישוטין ולא את המרכבה ורוכבו רק הקישוטין והמרכבה הוא בשביל הרוכב עצמו וכשהוא צריך לרכוב מקשטין את הסוס ונותנו במרכבה שכך נאה לו. וזהו תענוגו שמתענג על ידי הסוס.
164
קס״הוכך עד״מ הנה כתיב אצל הקב״ה כי תרכב על סוסיך כו׳ שיש מרכבה שהיא בחי׳ סוסים וכמ״ש בנבואת זכריה סוסים שחורים סוסים לבנים כו׳. משא״כ ישעי׳ ויחזקאל ראו פני אריה פני שור כו׳.
165
קס״ווהיינו כי בחי׳ פני אריה פני שור כו׳ הוא ע״י איזה השכלה והשגה באור הנמשך עליהם. וע״כ הוא בבחי׳ שרפים כרשפי אש אהוי״ר כו׳. אבל בחי׳ סוסים הם בחי׳ אותיות שאין בהם השכלה ושכל אלא השכל רוכב ומנהיג אותם רק שהם מרכבה וביטול לגבי הרוכב עצמו שיהי׳ לו הנאה והתענוג משעשועי המלך בעצמו שאינו נראה ונתפס בבחי׳ מרכבתו כלל וזהו דמיתיך רעיתי שרעיתי פרנסתי הוא להיות בבחי׳ כי אמרתי כו׳ כדי שיהי׳ את ה׳ האמרת כו׳ הוא ג״כ בחי׳ סוס שאין נפש האדם עצמו משגת כלל באור א״ס ב״ה עצמו ובכבודו להיות מתענגת על אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ש הוא לב דו הוא מקור החיים מקור התענוגים והעוה״ב תענוג הנשמות הרי ביו״ד נברא אלא עיקר אתערותא דלעילא הוא לפי שהמצות הם קשוטי כלה מעונג העליון ולכן על ידי ביטול הנפש מעונג זה יכולה היא להמשיך כו׳. אך עונג הזה הוא למעלה מסדר ההשתלשלות ואינו נתפס ומושג בשום שכל והשגה ולית מחשבה תפיסא כלל וביטול הנפש לגבי עונג זה הוא כמו למשל סוס שברכבי פרעה שבחי׳ ביטול שבמרכבה זו היא לגבי עונג ושעשועי הרוכב עצמו הגם שהמרכבה עצמה אינה משגת כלל ואינה מרגשת שום תענוג והתפעלות כלל. (וקרוב לזה איתא במבוא שערים) (שער שלישי ח״ב ספ״ה) וז״ל כי אלו הם תכשיטין לפני אחר ולפני העלם אחר העלם כו׳ ע״ש ועיין בפ׳ משפטים (צ״ה א׳). וברבות פ׳ דברים איתא ע״פ אלה הדברים. א״ר יהודה בר׳ סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסוגלת. מסגלת לבעליה. כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים עכ״ל. והוא מובן ע״פ הנ״ל:
166
קס״זנאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. וארז״ל לחייך הם שני לוחות בתורים הם שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (עיין רבות בשה״ש) ולהבין מהו בתורים והוה ליה למימה בתורות. ונקדים להבין המשל כפשוטו כי תורים הם תכשיטין הנעשים כעין ראש תור שהוא תבנית משולש (ע׳ בשבת דפ״ה ע״ב) והיה דרכו לעשות שני תכשיטין כעין תורים לתת בלחיים. ולהבין הנמשל מזה הנה התורה והמצות נחלקים דרך כלל לג׳ בחינות תורה ועבודה וגמ״ח שהם בחי׳ אמ״ר (וכמש״ל ע״פ לסוסתי כו׳). אש ממטה למעלה בחי׳ עבודה כו׳. ומים הוא חסד וצדקה להחיות רוח שפלים למעלה למטה והבחי׳ הממוצעת היא התורה והנה בחי׳ אמ״ר היא בחי׳ סגול וסגול הוא מלשון סגולה כמו עד״מ שיש ענינים מרפאים בדרך רפואה וטבע ויש שהם מרפאים בדרך סגולה שעפ״י דרך הטבע אין דרך להיות רפואה עי״ז אליו ומ״מ יש איזה סגולה בדרך רחוקה ונפלאה במה שאינה מושגת בהשגת והשכלת הרופאים הטבעים להיות על ידי זה רפואה זו וכן על דרך משל נקראים ישראל עם סגולתו שאותנו בחר ה׳ שלא כסדר ודרך ההשתלשלות מעילה לעילה אלא ישראל עלו במחשבה למעלה מסדר ההשתלשלות שמה שנמשך למעלה מסדר ההשתלשלות נק׳ בשם סגולה (ועיין בזהר ר״פ תרומה דקכ״ו סע״א ח״א פ׳ נח ס״ה א׳ ויצא קס״א ב׳. ח״ג במדבר קי״ט ב׳ האזינו דרצ״ח ב׳. ועמ״ש מענין סגול סד״ה אסרי לגפן עירה) וכן בחי׳ אמ״ר הנ״ל נמשך למלה מסדר ההשתלשלות כו׳. וגם הם בבחי׳ נקודת סגול כי ענין סגול היינו שנקודה האמצעית הוא תחת שני הנקודות שכן סדר העבודה תחלה צריך להיות בבחי׳ אש ממטה למעלה כו׳. ואח״כ אם רץ לבך שוב לאחד להיות המשכות מלמעלה למטה בבחינת צדקה וגמ״ח להחיות רוח שפלים כו׳ והתורה היא בחי׳ ממוצעת דהיינו שהוא להיות למעלה ולמטה שוין כמ״ש ולא תחללו את שם קדשי פי׳ שלא לעשות חלל והפסק להשראת שם קדשו שיהיה גם למטה כסא ומכון לשבתו ית׳ כמו למעלה (וכמ״ש בפ׳ ראה סד״ה כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ ע״ש ובפ׳ יתרו סד״ה משה ידבר והאלקים יעננו כו׳ ועמ״ש בד״ה ביום השמיני עצרת בפי׳ ואמת ה׳ לעולם. ואמת זו תורה) והיינו ע״י עסק התורה כי הלומד דבר הלכה הוא רק שנמשך אחר התנאים והאמוראים כמו ר׳ אליעזר אומר ב״ש אומרים. וגם לפעמים לומד במסכת שאין צריך לה כלל למעשה אלא עיקר כוונת הלימוד כדי להיות ואשים דברי בפיך שדבר ה׳ זו הלכה היא המדבר בפיך וצריך לעשות פיו כלי ומכון להיות בחינת ביטול לדבר ה׳ וזהו בחינת סגול שתי נקודות שוות והשלישית ממוצ ע׳ תחת יהם.
167
קס״חוהנה כל זה הוא בסדר העבודה שלמטה באדם. אבל הנה באתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא שם נעשה שלש בחי׳ נקודות הנ״ל בבחי׳ סגולתא שהנקודה אמצעית היא למעלה עומדת על גבי שתי הנקודות. שממטה למעלה בעבודת האדם הנה הנקודה אמצעית היא האחרונה שמתחלה צריך להיות סדר העבודה ממטה למעלה כו׳. ואח״כ המשכה כו׳. ואחר כך יכול לבא ולעלות ולהגיע למדריגת בחינת ביטול דבחינת ולא תחללו כו׳. אבל מלמעלה למטה באתערותא דלעילא שם בחינת נקודה האמצעית היא בעצם וראשונה:
168
קס״טב והנה כתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. (ע׳ רבות נשא ס״פ י״ג) פי׳ שבחי׳ סגול זה הוא בבחי׳ נקודות הוא בבחי׳ כסף בחי׳ אהבה של קרירות אבל בבחי׳ ומעלת הזהב על הכסף שהוא בבחי׳ רשפי אש וכו׳ נעשה נקודות אלו בחי׳ תורים כמו ראש תור בגמרא בחינת משולש דהיינו להמשיך קוין לנקודות אלו כי בהיותן נקודות הם כמו ענינים נפרדים להיות תחלה ממטה למעלה רשפי אש כו׳ ואח״כ מים כו׳. והיינו בהיות האהבה בקרירות הם ענפין מתפרדין כו׳ אבל בהתלהבות והתלהטות האהבה הנה נעשו בבחינת התכללות זו בזו. ועל זה נאמר והחוט המשולש כו׳ [ועיין מענין תורי זהב בפ׳ נשא (קמ״ג סע״ב ודקמ״ב סע״א) בענין מי זהב (קל״ה ב׳). ובפ׳ האזינו (דרצ״ב סע״א) תולדות (קמ״ה ב׳) בענין הנחמדים מזהב בפ׳ נח (ע״א ב׳) ויחי (רמ״ז א׳). ור״פ קרח. האזינו (רצ״ה ב׳). ובפ׳ תרומה (קמ״ח א׳) דודאי זהב סליק יתיר כו׳ הובא בפרדס ש״י פ״ג ועמ״ש מענין האהבה שבהתלהטות שהיא בחינת כמעלת הזהב בד״ה ועשית ציץ זהב טהור ובד״ה ויושט הלך לאסתר את שרביט הזהב ובפ׳ מקץ בד״ה כי עמך מקור חיים ובפ׳ בהעלותך בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב ובפ׳ בהר בד״ה כי תבאו כו׳ ושבת הארץ ובפ׳ שלח ע״פ והיה לכם לציצית ובפ׳ תשא ע״פ שמאלו תחת לראשי ובס׳ ש״ב פ״נ.
169
ק״עומענין התכללות המדות בפ׳ תולדות בביאור ע״פ מים רבים בענין רבקה של שלש שלש בקר כו׳ ובביאור ע״פ וקבל היהודים בסופו ובפ׳ ואתחנן ע״פ וידעת היום. ומ״ש בסמוך בענין ב׳ תורים ב׳ תורות כו׳ י״ל שהן עצמן בחי׳ זו״נ כשהן בהתכללות ועמ״ש סד״ה כי ההרים ימושו בענין ואגודתו על ארץ כו׳ ואגודתו היינו ג״כ בחינת התכללות וע׳ עוד מענין תורי זהב בזח״א בראשית (דף א׳ ע״ב) וירא (צ״ז ב׳) ע״פ וקול התור ויקרא (דף ד׳ ע״ב)] והנה כמו שבחי׳ נקודת סגול הם ב׳ בחי׳ סגול וסגולתא דהיינו ממטה למעלה וממעלה למטה כן בבחי׳ תורים הם ג״כ ב׳ תורים ממטה למעלה וממעלה למטה והם ב׳ בחי׳ תורות תשב״כ ותשבע״פ וזהו נעוו לחייך בתורים כו׳ פי׳ לחייך לחי עליון ולחי התחתון מקום מוצא הבל הדיבור כי הבלא סליק לעילא כו׳ בחי׳ גבורות והסתלקות הוא בחי׳ רשפי אש מעלת הזהב על הכסף (ועמ״ש בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר הבל הלב אותיות להב כו׳ וגם הוא כלול מכל ג׳ בחי׳ אמ״ר ועמ״ש הרמ״ז פ׳ פנחס) (דרט״ו) בד״ה האי אומאה בענין אמ״ר מעלת האהבה כו׳ הנ״ל נעשה ונמשך בחי׳ תורים לבחינת נקודות אלו ונעשה מהם קוין בהתכללות הנקודות זו בזו וכל זה בבחי׳ לחיים שהוא מ קום מו צא הבל הדיבור כו׳ כי הבל סליק לעילא (עמ״ש מענין הבל הדיבור בד״ה ביום השמע״צ וע׳ בע״ח שער העקודים פ״א וע׳ בזח״ג בפ׳ תזריע מ״ז ב׳ ח״ב שמות ג׳ א׳ ובמק״מ שם):
170
קע״אג אבל צוארך בחרוזים הוא בחי׳ אבנים טובות ומרגליות מופרדים וקבועים ותלויים בחוט שהחוט נכנס בהם ומחברם שלא יתפרדו. וכך עד״מ נמשך הקל קול יעקב יוד עקב הוא מדתו של יעקב בחי׳ חוט מבריח מן הקצה אל הקצה (עמ״ש מענין זה דיעקב בפ׳ צו בד״ה והיה אור הלבנה כו׳ ובד״ה משמח חתן כו׳ וע׳ בזהר ס״פ תרומה קע״ה ב׳) דהיינו אפילו בבחי׳ קצה אחרון שהוא רחוק מקצה הראשון לגמרי דהיינו בחי׳ עלמא דפרודא דברים זרים ונפרדים כו׳ ונמשך קול והמשכה עליונה מלמעלה שיתחברו ויתייחדו גם הם ליחודו ית׳. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו כו׳ כי הוא יתברך מקומו של עולם כמאמר ברוך המקום בחינת ממכ״ע ואבנים הם בחינת אותיות שנפלו בשבירת הכלים ויעקב הוא המביאן ומעלה אותם למעלה בבחינת מראשותיו (ועמ״ש מענין זה ר״פ ויצא בד״ה ושבתי בשלום כו׳). וכשם שבמשל החרוזים מאבנים טובות שהם נקובים וחלולים כך צריך לעשות מקום חלל כמ״ש ולבי חלל בקרבי להיות כלי ריקן מחזיק המשכות אור א״ס ב״ה שאין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו במציאות לגמרי בבחינת אין ממש שלא יהיה תופס מקום כלל ליש ודבר.
171
קע״בוכדי להיות ביטול זה הוא על ידי בחינת קול יעקב שהקול מעורר הכוונה והכוונה אינו מחשבה לבדה כ״א להיות מכוון כו׳. וכך בחי׳ כנ״י נקרא כוונה ע״ש שצריך לכוון את לבו לגבי א״ס ב״ה בבחינת ביטול כו׳ שיהיה מכוון נגד בחינת אין ערוך לך כו׳ שיהיה נתפס במוחו ולבו כי אין עוד מלבדו.
172
קע״גוזהו ענין שיכוונו את לבם שבמשנה רפ״ה דברכות היינו כאדם המכוין לזרוק חיצו במקום ידוע כך תהיה כוונת הנפש לצאת מנרתקה ולהשתפך אל חיק אביה בבחי׳ ביטול במציאות ולהתכלל במקורה מקור החיים מקור התענוגים אור א״ס ב״ה שיהיה אור א״ס ב״ה ממש שורה ומתגלה בנפשו כי אין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל אליו והוא בחינת עשיית הנקבים והחלולים שבאבנים טובות (ועמ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב מענין מצות צריכות כוונה ומ״ש בד״ה ושמתי כדכד בפי׳ ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ) כדי שיכנוס בהם החוט המחברם וכך הוא עד״מ בחינת ביטול הנ״ל להיות בבחינת ולב חלל בקרבי שהוא בחי׳ כלי ריקן. וזהו מ״ש הקל קול יעקב. והנה קול הראשון חסר וי״ו שהוא בחינת תפלה והעלאה ממטה למעלה להיות כאריה ישאג. אך א״א להיות העלאה זו בלתי על ידי המשכה בחינת קול העליון מלמעלה למטה. וכמ״ש במ״א ע״פ הקל קול יעקב ועד״ז איתא בזהר בשלח (דף נ׳ ע״א) בתוספתא עד לא אשתקע אוירא דכיא ולא נהיר א בנין נקיבן הוו סתימאן. שצ״ל המשכה בתחלה מבחי׳ אוירא דכיא שעי״ז יהיו האבנין נקיבן והוא בחי׳ המשכת מ״ד לעורר המ״ן דב״ן אבן א׳ בן וכו׳. וזהו ענין הקול וההמשכה מלמעלה לעורר הקול שמלמטה למעלה והכוונה כו׳. והקול הב׳ דיעקב המלא וי״ו הוא בחי׳ בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה והוא בחינת חוט הנכנס בתוכם לחברם שיהיו לאחדים שהחוט הוא בחינת המבריח מן הקצה אל הקצה שיהיה בחי׳ אני ה׳ לא שניתי ואני ראשון ואני אחרון בשוה (והוא בחי׳ תורה וכנ״ל ממ״ש ע״פ כי תשמע בקול כו׳ לעשות הישר כו׳ והיינו שהתורה היא פנימית רצונו וחכמתו יתברך והוא וחכמתו ורצונו הכל אחד וזהו בחינת החוט הנכנס לתוך האבנים לחברם כו׳ ועמ״ש סד״ה ויקח קרח בענין בן פורת יוסף). וזהו כה אמר הוי׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון. כי מלך ישראל הוא בחי׳ מלכותו ית׳ השוכן ומתלבש בתחתונים בהשתלשלות וירידת המדרגות מאור א״ס. וגואלו של מלך פי׳ שיגאול ויפדה מדת מלכותו ית׳ מהתלבשות בק״נ ולהיות בבחינת את השמים ואת הארץ אני מלא בבחינת שמים ובבחינת ארץ בשוה להיות הגילוי למטה כמו למעלה ואז אני ראשון ואני אחרון בשוה (ועמ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין ומשם יפרד כו׳ מפלגא דלעילא כו׳ אכן על ידי זורע צדקות נמשך מצמיח ישועות להיות הגילוי למטה כמו למעלה. וזהו ענין אני ראשון ואני אחרון בשוה כו׳. ועיין בפרדס בעה״כ ערך גאולה בענין וגאלתיך אנכי ועיין ר״פ ויגש) (דר״ה ע״ב) גבי אין מפסיקין בין גאולה לתפלה כמה דלא מפסיקין בין תש״י לתש״ר והארה והמשכה זו להיות בבחינת אני ראשון ואני אחרון בשוה תלוי בישראל עם קרובו וכמ״ש במצות אשר יעשה אותם האדם שהאדם עושה אותם למצות. כי הנה המשכיל יבין דענין הנ״ל ויקח מאבני המקום כו׳ שייך גם כן בתורה ומצות שהם מלובשים בענינים גשמיים ונקרא בחינת אבני המקום בחינת אותיות וישכ״ב י״ש כ״ב הם נובלות חכמה שלמעלה וכדי להיות בהם בחי׳ גילוי הארת אור א״ס ב״ה מחכמה עילאה וגם להיות הארת אור א״ס ב״ה בחכמה (ובחסד) מבחינת כי חפץ חסד הוא (עמ״ש בד״ה לסוסתי גבי כי אמרתי עולם חסד יבנה). הנה הארתם והמשכתם הוא על ידי ישראל כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכתיב ועשיתם אתם שישראל עושים אותם להמצות כנ״ל (ועמ״ש בד״ה תורה צוה לנו משה כו׳) והיינו ע״י רוח אייתי רוח. והכח הזה לישראל הוא בחינת קול והמשכה עליונה מבחינת אריה ישאג כמ״ש במ״א להיות רוח אייתי רוח ואח״כ הקול הב׳ להיות המשכה באמשיך רוח שיהיה הארת אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בת״ת ומצות בחי׳ אני הוי׳ לא שנת ולמעלה ולמטה שוין והוא בחינת חוט המחברם וזהו כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה (פי׳ מדברך היינו הדבור בד״ת וכמ״ש בזח״א בפ׳ ויחי) (דרמ״ו ע״ב) ונקרא ג״כ אמרי שפר כו׳ ע״ש. אך בענין כחוט השני צ״ע דהנה איתא בזהר ויקרא (דכ״ג ב׳ ודכ״ה סע״א וע״ב) שע״י עסק התורה נמשך עליו חוט של חסד ע״ש וכמ״ש בגמרא. והרי חוט השני משמע בחי׳ גבורה כמ״ש בזח״א בפ׳ ויחי (דרל״ח ב׳) ע״פ כי כל ביתה לבוש שנם וע״ש (דרמ״א סע״ב) ובפ׳ בראשית (דמ״ד ב׳) בענין חוט השני ובלק״ת ביהושע. אך בזהר תרומה (דקל״ט א׳) בענין ותולעת שני לפי׳ המק״מ שם היינו בחינת חסד וגם א״ש דקאי על עסק התורה שזהו בחי׳ תולעת שאין כחו אלא בפיו וכמ״ש במ״א ע״פ זאת חקת התורה כו׳ ושם נתבאר דהוא גבורה שבחסד כו׳ ועיין עוד בזח״ג בפ׳ חקת (קפ״ד א׳). ואפשר משום דמלכות היא תשבע״פ שבנינה מן הגבורות. וזהו ענין דקדוקי סופרים והם ג״כ ודקאי בחי׳ גבורה שבחסד. ולכן נקרא כחוט השני כו׳ ועמש״ל ע״פ שחורה אני ונאוה שע״י גבורות אלו נמשך גילוי אור א״ס ממש מה שלמעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא כו׳. ועמ״ש במ״א ע״פ המאמר הזהר וישלח (דקע״ה ב׳) בפסוק כי ישרים דרכי הוי׳ כו׳ ע״ש והנה ע״י ביטול הנפש בתפלה בבחי׳ אריה ישאג והמשכת אור א״ס ב״ה למטה בבחינת דירה בתחתונים שהוא בחינת תורה ומצות אזי גם הדברים זרים ומפורדים לגמרי בבחינת עלמא דפרודא נמשכים ועולים מאליהם לאתהפכא מחשוכא לנהורא שגם עליהם נאמר ויקח מאבני המקום בחי׳ מקומו של עולם שנפלו בשבה״כ מבחי׳ לפני מלך כו׳.
173
קע״דוזהו שמתחלה נאמר נאוו לחייך בתורים שהוא תשב״כ ותשבע״פ כנ״ל. ועי״ז אח״כ צוארך בחרוזים שצוארך בחי׳ הקול והמשכה מלמעלה למטה להיות בחי׳ עשיית נקבים בכל מיני אבנים טובות שהם האותיות המלובשות בגשמיות כו׳ ע״י ולבי חלל כו׳ ועי״ז אח״כ בחרוזים להיות המשכת החוט בכל סדר ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין מבריח מן הקצה אל הקצה. ועמ״ש ע״פ לבבתני כו׳ באחד ענק מצוארניך:
174
קע״ההנך יפה רעיתי יפה עיניך יונים כו׳. הנה ענין הכפל ב״פ הנך יפה וגו׳. הוא שהא׳ כנגד נעשה והב׳ כנגד נשמע. והנה רעיתי יש בו שני פירושים ושניהם עולים בקנה אחד. האחד הוא כמארז״ל במדרש שה״ש ע״פ לסובתי כו׳ רעיתי מפרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום וארז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וכתיב רועה ישראל האזינו דהפי׳ שהוא ית׳ רועה ומפרנס נש״י (וכמ״ש ביחזקאל) (ל״ד י״ד) במרעה טוב ארעה אותם וכתיב ותשב באיתן קשתו כו׳ משם רועה אבן ישראל וכתיב ביחזקאל (ל״ד י״ב) כבקרת רועה עדרו כו׳ כן אבקר את צאני ואומרים זה בפייט בר״ה והיינו לפי שאז הוא בחינת הרועה בשושנים וכמ״ש בבהמ״ז רוענו זוננו פרנסנו. והפי׳ השני ברעיתי הוא כפשוטו לשון ריעות ואהבה כמ״ש או רעך אשר כנפשך וכתיב למען אחי ורעי וכתיב זה דודי וזה רעי.
175
קע״ווהענין כמו עד״מ למטה שהתקשרות והתחברות הנשמה עם הגוף הוא ע״י המזון שכשאוכל לחמו שמתברר האכילה במעיו בבירור אחר בירור עד שהמובחר שבמאכל נתהפך לדם הנפש ועולה ללב ומהלב עולה המובחר אל המוח.
176
קע״זוכמ״כ יובן למעלה כי הנה א״ס ב״ה אין ערוך אליו כלל וגם כל הנאצלים כלא חשיבי וכל התהוותם רק מבחינת מחשבה אחת לבד שעלה במחשבתו ית׳ אנא אמלוך כו׳ שמחשבה זו היא חיות כל העולמות ולפי שמחשבה זו הוא להיות בחי׳ מל׳ ע״כ נאמר אחת היא יונתי כו׳ וזהו סוף מעשה במחשבה תחלה.
177
קע״חועד״ז כל אורך זמן של חורבן בהמ״ק נחשב ממש כרגע אחד אצלו ית׳ כמ״ש הסתרתי פני רגע ממך כו׳ ואי לזאת הרי מחשבה זו האחת צמצום גדול ועצום מאד הוא אצלו ית׳ ובתחלת הבריאה הי׳ זה בחסד חנם ועכשיו צריכים להמשיכו ולעשות רצון אצלו ית׳ להתלבש במחשבה זו והכח הזה בנש״י לפי שעלו במחשבה וזהו ענין ישראל מפרנסין שמשיכים גילוי אור א״ס במחשבה עילאה כמו שע״י המאכל מתחזק המוח שה״ז התחברות הנשמה עם המוח ומהמוח מתפשט ללב ולכל האברים כך הנה למעלה ממחשבה עילאה נמשך ומתפשט אח״כ בכל הט׳ מאמרות כו׳ אך הנה במה ממשיכים היינו פי׳ השני דרעיתי לשון אהבה וריעות שע״י שמעוררים בחי׳ הרצון אליו ית׳ שלא להיות חפץ ורצון אחר כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ עי״ז מעוררים ג״כ רצה״ע שישפיל א״ע להתלבש במחשבה זו:
178
קע״טב והנה כתיב יפה את רעיתי כתרצה. והענין כי יש ב׳ בחינות ברצון. הא׳ הוא הרצון השורה במוחו בהעלם שכשיתבונן המשכיל בגדולת א״ס ב״ה נולד ונתעורר הרצון במוחו ועיין בס׳ ש״ב פי״ו ועדיין הוא שורה במוחו ואינו מתפשט בלבו ממש וזהו הנקרא רצון בלה״ק (וכנודע דגלגלתא נקרא רצון כמ״ש והיה על מצחו תמיד לרצון ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש גבי רצון העליון שלמעלה מעלה מבחינת חכמה והוא מתגלה בראש השנה שהוא בחינת ראש וגלגלתא דחפיא על מוחא כו׳ ע״ש). והב׳ כשהרצון נמשך בבחי׳ גילוי בלב ממש אזי נק׳ רעותא דליבא והוא תרגום של רצון שבלה״ק כמו שהתרגום ענינו הוא פי׳ הלשון הקדש וגילויו כמארז״ל אלמלא תרגומו דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר כו׳ כמ״כ הרעותא דליבא זהו הגילוי של הרצון שבמוח כי כשמתגלה הרצון ונמשך בלב זהו גילוי יותר שהלב גשמי וקרוב לגוף יותר מהמוח כמש״כ בסש״ב ח״א פי״ו וזהו בחי׳ רעיתי לשון ריעות וחיבה והוא רעותא דליבא וזהו יפה את רעיתי בחי׳ הרעותא דליבא. כתרצה כבחי׳ הרצון שבמוח והיינו כשמתחברים הב׳ רצונות של הלב והמוח ביד וזהו ואהבת בכל לבבך ואהבת ב״פ אור היינו ב׳ רצונות הנ״ל.
179
ק״פוהנה עי״ז שנש״י מתעוררים במוח ולב להיות רעיתי כתרצה עי״ז מעוררים כן למ עלה גילוי רצון העליון במחשבה הא׳. ונקרא רעיתי פרנסתי כמשל המאכל שגורם התפשטות והתחברות הנשמה במוח ומשם ללב ולכל האברים כך נמשך למעלה גילוי אור א״ס בחכמה ובינה תרין ריעין כו׳.
180
קפ״אוהנה עי״ז כשנמשך האור בח״ע אזי נמשך ג״כ המשכת ח״ע ורצון העליון המלובש בה גם בכל נש״י והוא כמו עד״מ כשמתחזק המוח ע״י המאכל ונמשך בו חיות הנפש אזי נמשך ומתפשט מהמוח החיות לכל אברי הגוף אף גם בבחי׳ הרגלים שיש לו כח להגביה רגליו ומעמידו על רגליו כו׳ וגם בכל צער וכאב שברגל מרגיש תומ״י במוחו כו׳ כמ״כ למעלה כשנמשך אור א״ס להתלבש בח״ע נק׳ אבינו כי ח״ע נק׳ אבא והצדיקים נקראים בניו כמ״ש בנים אתם לה׳ אלקיכם והיינו כי ברא כרעא דאבוה הוא בחינת רגל ועמ״ש ע״פ והארץ הדום רגלי וכשנתלבש אור א״ס ב״ה במחשבה עילאה אזי מתפשט ונמשך בבחינת רגל כמו שאנו רואים שהמחשבה נמשכת בהרגל להטותה ככל אשר תחפוץ והיינו דוקא כשנתלבש אור א״ס ב״ה בח״ע אזי נק׳ אבינו כו׳ וזהו שאומרים אבינו מלכנו רוענו כו׳ פי׳ שזהו שנק׳ הקב״ה רועה שמפרנס הנשמות שנמשך ומאיר חכמתו ורצונו ית׳ בנשמות שהן בחי׳ רגל וכמ״ש פותח את ידך יודיך ח״ע ומשביע לכל חי רצון כו׳ להיות מתקרבים יחד הרצון של הקב״ה עם הרצון של הצדיקים והיו לאחדים ממש שאין להם רצון אחר זולתי מה שרוצה הקב״ה. וכמ״כ הקב״ה עושה רצון יראיו ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים בענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את כו׳ וענין מן השמים היינו כמש״כ בפי׳ מפרנסים לאביהם שבשמים (ועוי״ל בענין רעיתי כתרצה שהם ב׳ בחי׳ דחו״ב הנזכר ע״פ ראה אנכי כו׳ נקודה בהיכליה כו׳ ע״ש וזהו ותשב באיתן כו׳. משם דייקא רועה אבן כו׳ שעי״ז מעוררים למעלה ההמשכה בחו״ב ועי״ז אח״כ משם רועה אבן וכו׳ וכנ״ל) (ועיין בפ׳ ויחי דרל״א ע״ב). עוי״ל כי אביהם שבשמים היינו אור אבא המלובש בז״א שנק׳ שמים חו״ג והיינו כי התנהגות העולמות ע״י המדות אך צריך להמשיך בהם גילוי ח״ע כמ״ש בד״ה באתי לגני ועל כן אור המשכה זו הוא ע״י ב׳ הבחינות שבאדם הרצון שבמוח והרעותא דליבא וזהו ענין יפה את רעיתי כתרצה:
181
קפ״בג והנה פי׳ הנך יפה רעיתי פי׳ כמו שלמטה בגשמיות עיקר היופי והנוי הוא בציור ומראה הכולל ג׳ גוונים יחד שאז הוא עיקר הנוי והתפארת והם דרך כלל ג׳ גוונים לבן, אדום וירוק שכאשר הם נכללים יחד אז הציור נאה ומהודר משא״כ גוון לבן לבדו או גוון אדום לבדו אין בו שלימות התפארת כ״כ (וכענין מ״ש כמראה הקשת אשר כו׳ וידוע דג׳ גווני הקשת הם חיוור סומק וירוק וע׳ בפ׳ נח דע״א ב׳) פי׳ גוון לבן שבכנ״י הוא מדת האהבה והחסד לאהבה את ה׳ ולדבקה בו שאהבה הוא בחי׳ כסף כמו נכסוף נכספתה לבית אביך שהוא גוון לבן ובמ״א נתבאר שזהו ענין האהבה הטבעית המושרשת בכ״א מישראל שלפיכך נמשל לגוון לבן שהוא גוון עצמי ואינו מורכב. כך הוא ענין האהבה הנ״ל שהיא מצד עצמיות הנשמה שלמעלה משכל המושג כו׳ אך אחר האהבה והכוסף והתשוקה הנ״ל צריך להשפיל א״ע בבחי׳ שמאל דוחה בבחי׳ יראה ועמ״ש ע״פ השמים כסאי כו׳ וזהו גוון האדום שבהנשמות שהוא מבחי׳ גבורה והם ב׳ בחי׳ דאברהם אוהבי ופחד יצחק.
182
קפ״גוגוון שלישי הוא בחי׳ הירוק שהוא הממוצע בין שני גוונין ההפכיים הנ״ל והיינו מדתו של יעקב שהיא מדת הרחמים לעורר רחמים על נפשו בראותו גדולת ה׳ ית׳ אשר לגדולתו אין חקר ויתבונן בירידת נפשו מעיקרא רמה כו׳ ועי״ז יכמרו רחמיו אשר רחמנות זו ממוצעת בין חו״ג כי מה שיכמרו רחמיו ויחם לבו מאד זהו כעין בחי׳ גבורה כו׳ ומ״מ עיקרה מטה כלפי חסד ואהבה (וע׳ בפרדס שער הגווני׳ ספ״ג וספ״ב). והנה מדה אחת אינו יפה כ״א כשיש כל הג׳ מדות ביחד שע״י יוכלו להיות מהלכים לעלות בעילוי אחר עילוי כו׳. ועמ״ש בד״ה שניך כעדר הרחלים כו׳ ובביאור ע״פ וידעת היום גבי ונאספו שמה כל העדרים כו׳ וכל המדות האלו בתפלה איתנהו כי תפילות אבות תקנום שהם אברהם יצחק יעקב שהם מקור הג׳ מדות אלו ומפני כך כל המדות האלו חג״ת איתא בתפלות שתקנו האבות כנ״ל וזהו ליעקב אשר פדה את אברהם כי מדת אהבה מדת אברהם בלתי מדת רחמנות שהוא מדת יעקב אינו נחשב ליפה אבל כשיש התכללות זו המדה בג׳ מדות אזי היא יפה ויוכלו לעלות עד אין קץ ועמ״ש סד״ה שניך כעדר הרחלים וזהו כל המדות חג״ת אהבה ויראה ורחמנות אז הוא יפה כמו למטה במראות.
183
קפ״דוהנה זה הוא היפה הראשון הוא בחי׳ נעשה שהוא יפה על ידי עשיה שלנו באהבה ויראה ורחמנות לדבקה בו ולבטל רצונך מפני רצונו ביטול במציאות אבל יפה השני גדולה מבחינת יפה הראשון כמו שאמרו רז״ל הבא לטהר מסייעין לו הרבה שבא לטהר ולהתקדש והוא ענין המשכות המדות העליונות בחי׳ ישראל אשר בך אתפאר והוא בחינת ישראל דלעילא כי שרית עם אלקים כחתן יכהן פאר לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת וכנס״י היינו שמקבלת הפאר מבחי׳ ישראל דלעילא וזהו ענין הנך יפה השנ ועמ״ש עוד מזה ע״פ ועשו להם ציצית כו׳ (ועמ״ש סד״ה בהעלותך את הנרות בענין שיורד ע״פ מדותיו דהיינו מדותיו של הקב״ה ועמ״ש סד״ה אני ישנה גבי פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כו׳ ועמ״ש בד״ה כי תצא בענין פי׳ יפת תואר ומ״ש בענין ורחל היתה יפ״ת ויפת מראה בד״ה אם לא תדעי לך כו׳ ועמ״ש בד״ה כה תברכו בענין יאר ה׳ פניו אליך ובביאור ע״פ אלה מסעי בענין תתן אמת ליעקב כו׳ ועמ״ש ע״פ מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וכ״ז הוא ענין הנך יפה בנשמע היינו בחינת יופי הנמשך מלמעלה ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי בענין ומראך נאוה) והנה מ״ש עיניך יונים הוא עד״מ כמו זוג יונים אחד זכר ואחת נקבה והנקבה מקבלת השפעה מהזכר כך ע״ד משל למעלה הקב״ה נמשל לחתן וכנסת ישראל נמשלה לכלה והם נקראו בחינת מקבלים מהקב״ה וכמו יונים שמסתכלים זע״ז כך מכל דבר יוכלו להסתכל ולראות שאין עוד מלבדו והוא אחד כנ״ל ולהיות ביטול במציאות עד שיהיה בטל רצונך כו׳. וזהו עיניך יונים כי הנה היונים הם זכר ונקבה שמסתכלים תמיד זה בזה ומתענגים בראייתם זה את זה כך כנ״י היא בבחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא ומכל דבר יוכלו לראות ולהסתכל שאין עוד מלבדו.
184
קפ״הוהנה כתיב כי עין בעין יראו. פי׳ עין הראשון הוא ההסתכלות מלמטה למעלה והב׳ הוא השפעה מלמעלה לראות עין בעין כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזהו עין ה׳ אל יראיו למיחלים לחסדו כו׳ ועי״ז להציל ממות נפשם דהנה כתיב רגליה יורדות מות שלפעמים יורד השפע של בחינת ממכ״ע להיכלות הקליפות וכמ״ש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כו׳ וכמ״ש במ״א אבל על ידי המיחלים לחסדו אזי יציל ממות נפשם נפשם הוא בחי׳ ממכ״ע שלא יהיו רגליה יורדות וכמ״ש רחצתי את רגלי ועמ״ש ע״פ והארץ הדום רגלי ולהחיותם ברעב דהנה כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו׳ לחם היינו בחינת התורה.
185
קפ״ווזהו ענין הנך יפה בנעשה ולא זה בלבד הוא החיות כי על כל מוצא פי ה׳ הוא בחי׳ ההשפעה שנמשך מלמעלה דהיינו הנך יפה בנשמע ע״ד השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ואזי נק׳ התורה מוצא פי ה׳ ודברי אשר שמתי בפיך תען לשוני אמרתך וכמ״ש במ״א סד״ה להבין מ״ש ביום השע״צ וזהו לחיותם ברעב שהחיות שלהם הוא מבחי׳ הרעב גופא מה שהם רעבים וצמאים אליו ית׳ וז הו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף פי׳ נפשם מבואר למעלה. בהם תתעטף היינו כמ״ש נפשנו חכתה לה׳ וזהו ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו׳ כי על כל מוצא כו׳ ועמ״ש סד״ה ויאכילך את המן ועוד אפשר לומר בענין להחיותם ברעב שזהו ענין יוהכ״פ שנאמר בו ועניתם את נפשותיכם כי הוא למעלה מבחי׳ אכילה כו׳ כי אכילה הוא מה שמתברר המאכל ונהפך לדם ונכלל בבחינת חיצוניות הלב כמו שכל הקרבנות היו רק על מזבח החיצון אבל פנימיות הלב הוא למעלה מבחינת אכילה וכמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח. וע״ז נאמר ולהחיותם ברעב כו׳ כנ״ל והיינו ע״י עין ה׳ אל יראיו כו׳:
186
קפ״זקול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. דומה דודי לצבי כו׳. וצריך להבין שינוי הלשון שבהרים כתיב מדלג ובגבעות מקפץ. הנה פסוק זה נאמר על יציאת מצרים שהיה הגאולה בדלוג מארבע מאות שנה לרד״ו שנה כמ״ש במדרש שיר השירים בפסוק זה.
187
קפ״חולהבין כל זה הנה אנו אומרים בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע״ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם. והנה לכאורה אין זה טעם מספיק כי ענין התגלות זו שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים היה אחר חצות. כמ״ש ויהי בחצי הלילה כו׳. ואכילת מצה שאנו אוכלים (וכן בפסח מצרים) צריך להיות קודם חצות דייקא כמ״ד שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ובפסח נאמר על מצות ומרורים וגו׳. ולהבין כ״ז הנה ארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. דהנה חיות כל העולמות שנמשך ממנו ית׳ אינו אלא בחינת אור וזיו בלבד ממנו ית׳. כמו עד״מ זיו השמש או זיו הנר שאינו נוגע אל העצם כלל.
188
קפ״טוהראיה שאף אם יש מסך מפסיק באופן שאין הזיו יכול להתפשט מ״מ אין בהעצם שום שינוי. כמ״כ למעלה כח אלקי המחיה כל העולמות נק׳ בשם אור שאינו נוגע לעצמותו ית׳ כלל ואינו פועל בו שום שינוי כמ״ש אני ה׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳.
189
ק״צונק׳ גם כן בחינת שם וכמ״ש יהללו את שם כו׳. וכמו עד״מ האדם כשהוא בפ״ע אינו צריך לשם כלל רק לזולתו שיקראו אותו בשמו ואינו נוגע לעצמותו כלל. כן הוא בחינת כח האלקי המחיה כל העולמות הוא רק בחינת שם בלבד ואינו נוגע לעצמותו כלל.
190
קצ״אונק׳ בחינת מלך. כמו למשל המלך על מדינתו שאין עצמותו ומהותו נתפס ומתפשט במדינה כולה רק שמו לבדו שנקרא מלך עליהם. כמו״כ למעלה מה שאלקות מחיה כל העולמות הוא רק בחי׳ מלכות שבמה שהוא מלך עליהם מחיה ומהוה אותם דהיינו שמו יתברך בלבד אבל מהותו ועצמותו ית׳ אינו בגדר המשכה והתגלות כי הוא לבדו מרום וקדוש כו׳ אתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳.
191
קצ״בוהנה בנוסחא הישנה הי׳ כתוב אתה הוא עד שלא בראת ועתה הוא הנוסחא עד שלא נברא כו׳. והעיקר הוא כנוסחא זו כי כן הוא לשון הפסוק יהללו את שם כו׳ כי הוא צוה ונבראו כו׳.
192
קצ״גוההפרש בין בראת לנברא הוא כי בראת משמע שהעצמות נמשך ג״כ בבחינה זו כמו עד״מ האדם כשחושב ומעיין באיזה דבר אזי עצמותו ג״כ נמשך במחשבה זו שאינו חושב דבר אחר. אבל אצלו ית׳ הוא אינו כן שאינו נוגע לעצמותו כלל רק דרך זיו והארה בעלמא והרי הוא כאילו נברא ממילא כי אינו פועל שום שינוי ח״ו בעצמותו כלל. ולכן נכון הוא זאת הנוסחא עד שלא נברא כו׳ (וכמ״ש השל״ה בהקדמה דף ג׳ ע״ב) וכמו זיו השמש מן השמש שאין שייך לומר שהשמש מאיר זיוו רק שנמשך ממילא הזיו מן השמש. וכמ״כ למעלה כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם האציל והמשיך מבחי׳ אורו ית׳ שאינו נוגע לעצמותו ב״ה כלל רק דרך זיו והארה בעלמא והארה זו היא מקור חיות והתהוות כל העולמות והרי הוא רק כאילו צוה ונבראו ממילא שאין להם ערך ויחוס כלל אליו יתברך.
193
קצ״דוזהו מלכותך מלכות כל עולמים כי יש ב׳ בחינות היינו בחי׳ מלכותך ובחינת מלכות כל עולמים. פי׳ מלכות כל עולמים היינו מה שמחיה כל עולמים והוא בחי׳ מלכותו לבד כו׳. ויש כמה עולמות בי״ע כי הנה כתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו היינו בחי׳ בריאה והיינו בחי׳ הנשמות שהמה בחי׳ בריאה כי בריאה הוא יש מאין ממש וכמו למשל המחשבה הוא בחי׳ בריאה שהוא יש מאין ממש כי קודם שחושב לא היו האותיות כלל ואח״כ בבחי׳ מחשבה הם האותיו׳.
194
קצ״הוכמו״כ נשמות ישראל עלו במחשבה כו׳. ולכן נק׳ בחי׳ בריאה. יצרתיו הוא עולם המלאכים שהמה בחי׳ יצירה כי המה בחינת דיבור בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כו׳. וכמו הדיבור שנמשך מהמחשבה כי מה שהאדם חושב הוא מדבר ואינו בחי׳ יש מאין רק בחי׳ יש מיש רק מה שהיה בתחלה בהעלם המחשבה ועתה הוא בגלוי בדבור ואינו רק בחינת חומר וצורה חומר הוא ההעלם כח היולי וצורה הוא הגילוי ולכן נקרא בשם יצירה כו׳ (כמ״ש מזה במ״א בד״ה מי מנה בפ׳ בלק ובד״ה שובה ישראל) אף עשיתיו היינו בחינת עולם העשי׳ כוכבים ומזלות כו׳. וכל העולמות הנ״ל אינם מקבלים חיותם רק מבחינת שם בלבד כל הנקרא בשמי כו׳. וזהו הכל בחינת מלכות כל עולמים אבל בחינת מלכותך הוא כמו שבחינת מל׳ הוא בטל בעצמותו כמו עד״מ זיו השמש הכלול בשמש עצמו שאינו נראה שם כלל רק הוא בטל בעצמותו ואין אורו וזיוו ניכר ונראה רק על הארץ כו׳. וזהו קודם שנברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד דהיינו שהי׳ שמו נכלל בעצמותו (ועמ״ש בד״ה תקעו בחודש מזה ובד״ה שיר השירים ובביאור ע״פ שחורה אני ונאוה) וזהו ג״כ ענין נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ב״ה כו׳. מלך היינו בחינת מלכות כל עולמים שמחי׳ כ״ע בחינת זיו ושם לבד כו׳ ובחינת מלך מלכי המלכים היינו בחינת מלכותך כמו שנכלל בבחינת עצמותו הוא ושמו לבד. (ועיין בפרדס בעה״כ ערך מלך והיותר מתיישב אצלנו כו׳ ע״ש) וזה היה נגלה עליהם אז בחי׳ מלכותך שלמעלה מן ההשתלשלות שהוא בחינת מהותו וע צמותו כו׳. וזהו כי אז היה יציאת מצרים כי ענין מצרים הוא בחינת מיצר וגבול כמו עולם הגשמי הוא גבול מהלך ת״ק שנה ואף עולם המלאכים הוא בחינת גבול וצבא השמים לך משתחוים בחינת יש כו׳.
195
קצ״ווגם עולם הנשמות המה בחינת גבול כי כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו ממילא הם בחינת גבול ויש גבול להשגתן וכשנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳ בחינת הוא ושמו לבד שלמעלה מההשתלשלות העולמות בחי׳ מהותו ועצמותו אז הי׳ יציאת מצרים כו׳. (ועמ״ש מענין בחינות מצרים ויציאת מצרים בד״ה בחדש השלישי לצאת בנ״י מאמ״צ ובד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ס״פ שלח):
196
קצ״זב והנה כדי שיהי׳ בחי׳ גילוי זה היו צריכים לאכול מצה. וענין מצה הוא ע״ד שארז״ל (ברכות ד״מ סע״א) אין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום דגן הנה יש בבחי׳ דגן כח שעל ידו יוכל התינוק להכיר אביו ואמו כמ״כ ע״י בחי׳ מצה הכירו את אלקות בחי׳ מהותו ועצמותו דע את אלקי אביך לשון הכרה והרגשה כו׳.
197
קצ״חוהנה יש ב׳ בחי׳ מצה א׳ שהי׳ קודם חצות וזו צריכה שמור ושמרתם את המצות כו׳. והב׳ שהוא בחי׳ עד שנגלה כו׳ שם נאמר לא הספיק בצקת של אבותינו כו׳ שאינה באה לידי חימוץ כלל.
198
קצ״טוצריך להבין ענין חמץ ומצה חמץ הוא בחי׳ הגבהה וההתנשאות ויש בו טעם. ומצה הוא בחי׳ שאין בה גובה והתנשאות כלל ואין בה טעם כלל. כמארז״ל בלע מצה יצא וכמ״כ בעבודה ענין מצה הוא בחי׳ ביטול בטל רצונך כו׳ וזה הי׳ בחי׳ מצה הראשונה שאכלו קודם חצות היינו אתעדל״ת בחי׳ בטל רצונך כו׳. בחי׳ אתכפייא כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ ויקהל בד״ה קחו מאתכם תרומה) שלא להיות בחי׳ גסות הקליפה אם תגביה כנשר כו׳ וכידוע שבחי׳ גסות נקרא אבי אבות הטומאה שהוא מקור על התאוות כו׳ ולכן בבחי׳ בטל רצונך ממילא היא בחי׳ אתכפיא וכמ״ש ובערת הרע כו׳.
199
ר׳וזהו ע״י בחי׳ מצה גם מלשון מצה ומריבה שהיא מלחמה גדולה לבטל היש כו׳. ובבחינת מצה זו היה ג״כ בחי׳ מרור על מצת ומרורים יאכלוהו כי בחינת מצה זו בחי׳ בטל רצונך לא היו יכולים לבוא אליו כ״א ע״י בחי׳ מרור בחינת מרירות כו׳. דהנה כפי סדור הקערה הוא מרור באמצע בחי׳ קו האמצעי ולכאורה הי׳ צריך להיות המרור בקו שמאל כי הוא בחי׳ גבורות כו׳ (כמבואר בסש״ב בפל״א וכמ״ש ג״כ) (לקמן) בפ׳ במדבר בד״ה וידבר כו׳ מענין הג׳ לוים. מררי הוא בחי׳ המרירות כו׳ ע״ש וכ״ה בלק״ת מהאריז״ל פ׳ נשא והוא מבחינת גבורות כו׳ ועמ״ש מענין מררי בביאור ע״פ נשא את ראש בני גרשון אך מפני זה הוא בקו האמצעי מפני שבחינת מרירות מעוררת המשכת רחמים רבים כי בחי׳ רחמים אינו שייך כ״א על מי שהוא במדרגה התחתונה ואין טוב לו אבל על מי שהוא במדרגה העליונה ולא חסר לו כלל לא שייך עליו רחמנות כלל ומפני זה בחינת רחמים הוא בחינת קו האמצעי.
200
ר״אולעורר בחינת רחמים רבים הוא על ידי בחי׳ מרירות כשמתבונן בשכלו איך שחיות כל העולמות הוא רק בחינת זיו ושם בלבד אבל מהותו ועצמותו ית׳ אני הוי׳ לא שניתי אתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ בחי׳ הוא ושמו לבד ואין פועלים בו שום שינוי כי אין לו תחלה ולא תכלה כו׳ ואזי תשתפך במר נפשו ויבא לידי מרירות גדולים איך שהוא רחוק מאלקות ועל ידי זה מעורר בחינת רחמים רבים כו׳ וכמו שאומרים בכל יום ביוצר אור המלך המרומם לבדו הו׳ היינו כנ״ל מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית כו׳ הוא רק מבחינת המלך בחינת מלכות שם בלבד. אבל המרומם לבדו כו׳ היינו כמו שהוא לבדו בחי׳ הוא ושמו בלבד הוא מרומם שאין לו ערך ושינוי כלל אין ערוך לך כו׳ המתנשא מימות עולם ואם כן הרחמנות גדולה עלינו ומפני זה אנו אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו כו׳. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ והנה מנורת זהב. וז״ש בחנה והיא מרת נפש ועל ידי זה ותתפלל על ה׳. עמ״ש בד״ה לא תהיה מכשלה. וזהו וימררוהו כו׳ ועל ידי זה ותשב באיתן קשתו עמ״ש מענין איתן בד״ה ראה אנכי נותן. ובחרבי ובקשתי היינו בצלותי ובעותי) וזהו ענין מרור קו האמצעי כו׳. ועל ידי זה יכולים לבא לבחי׳ מצה הנ״ל בחינת בטל רצונך כו׳ בחינת אתכפיא בלי טעם ובלי שום התנשאות והגבהה וצריכה שמור ושמרתם את המצות שלא תבא לידי חימוץ ח״ו הגבהה והתנשאות (ועיין בפרדס בעה״כ ערך ושמירה אחת. ועיין בזח״ב) (דקל״א א׳) בענין ליל שמורים. (ודל״ח ב׳). ור״פ בראשית גבי כשושנה בין החוחים לסחרא לה לכנסת ישראל ולנטרא לה כו׳ ועיין מ״ש בד״ה צו את בני ישראל את קרבני כו׳ תשמרו להקריב לי. שארז״ל שמור זו משנה כו׳ והיינו לפי שבתורה שבעל פה הוא גילוי רצה״ע כו׳ ע״ש. וע׳ עוד בפרדס ערך מצה ודבריו יובן עפמ״ש בד״ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ועיין ברבות ר״פ עקב (דף רצ״ב ב׳) על פסוק ושמר ה׳ לך כו׳ ושמרתם את המצות כו׳ ועיין מ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו ומ״ש במ״א ע״פ לעבדה ולשמרה. וזה היה הכל בחי׳ מצה ראשונה בחינת אתעדל״ת שהיו ישראל עושים ועי״ז היה אחר כך אחר חצות בחי׳ מצה שניה בחי׳ ביטול ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳.
201
ר״בובחי׳ מצה זו היא שלא הספיק בצקת כו׳ שאינה צריכה שימור כלל שאינה באה לידי חימוץ כלל מחמת שנגלה עליהם כו׳ והיא בחי׳ ביטול אמיתי שאין יכול לבא לידי בחינת הגבהה והתנשאות כלל ונגלה עליהם בחי׳ זו כדי שיהיה יציאת מצרים כי מחמת שהיו אז ישראל במדרגה שפלה מאד משוקעים בין הקליפות כידוע לא היו יכולים לצאת מבחי׳ זו עד שנגלה עליהם כו׳ ועל ידי גילוי הארה גדולה כזו היו יכולים לצאת כו׳ ולא היה בה מרור כלל כי היה גילוי מלמעלה למטה הארה גדולה כנ״ל ולא תוכל לבא לידי חימוץ אבל מצה הראשונה הי׳ עבודתם מלמטה למעלה (ועמ״ש עוד מענין ב׳ בחינות מצה הנ״ל ע״פ ששת ימים תאכל מצות) ולכן היו צריכים מרור כו׳ לעורר רח מים רב ים. וזהו שאנו אומרים מרור זה שאנו אוכלים ע״ש מה ע״ש שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים אבותינו הם המדות כידוע וחיי אבותינו הם המוחין שבמדות ובחינת מצרים ממררים את המדות כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ שמות בד״ה קול דודי):
202
ר״גג ועתה יובן פי׳ הפסוק קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים כו׳ דקאי על יציאת מצרים כו׳ פי׳ קול הוא בחי׳ המשכה בלשון פסוק ואינו דוקא קול גשמי דהיינו בחי׳ הדבור דאדרבה זה נקרא קול זוטא שנמשך מן המדות אל הדבור ה׳ מוצאות הפה כו׳ ויש קול גדול ולא יסף היינו בחינת קלא פנימאה דלא אשתמע כי בחינת קול זוטא הנ״ל נקרא קלא דאשתמע ובחינת קול גדול הנ״ל הוא קלא דלא אשתמע (עיין מענין קול גדול ברבות יתרו ס״פ כ״ח וס״פ כ״ט. במדבר רבה ס״פ בלק) (סוף ד׳ רע״ט). ובזח״א בראשית (דף נ׳ ע״ב. דר״י ע״א) ח״ב (קל״ז א׳). ח״ג (דרס״א א׳). ועיין מ״ש מענין קול סד״ה הבאים ישרש ובד״ה וכל העם רואים. ובד״ה הקל קול יעקב ובד״ה ויהי קול מעל לרקיע. ובד״ה משה ידבר ובענין מהרה ישמע כו׳ קול חתן וקול כלה כו׳ והיינו בחי׳ המשכה מההעלם אל הגילוי היינו מן השכל אל המדות או אל השכל מלמעלה מן השכל שנמשך הכל מהעלם אל הגילוי נק׳ קול בחינת המשכה וכמ״כ הוא כאן שנגלה עליהם מלך כו׳ הארה גדולה שלמעלה מהשתלשלות מהותו ועצמותו כו׳ נקרא גם כן בחינת קול המשכה מההעלם אל הגילוי. (ופירוש הנה זה בא עמ״ש לקמן בענן והגדת לבנך כו׳ בעבור זה כו׳):
203
ר״דמדלג על ההרים כו׳. שבחי׳ הארה גדולה לגילוי זה בא עליהם דרך דילוג ולא כסדר השתלשלות שהוא דרך עילה ועלול שיש ערך ושייכות זה לזה כמו עד״מ מבשרי אחזה שהדבור נמשך מהמחשבה ומחשבה ממדות ומדות משכל כל זה נק׳ בחי׳ השתלשלות כו׳. אבל בחינת גילוי זה שהיה בשעת יציאת מצרים שנגלה עליהם מלך כו׳. מבחינת הוא ושמו לבד שלמעלה מהשתלשלות והארה כזו אינה יכולה לבא בדרך השתלשלות רק דרך דילוג כמו עד״מ א׳ שמדלג מהר להר אחר שרחוק ממנו שאינו יכול לילך לשם רק דרך דילוג יכול לדלג עליו כו׳ כמ״כ כאן נגלה עליהם בחי׳ והארה גדולה כזו מלמעלה למטה לפי שלא ערכם דרך דילוג והיינו ובמורא גדול זה גילוי שכינה היינו שנגלה עליהם בחי׳ מלך בחי׳ הוא ושמו לבד ונגלה עליהם בגילוי כ״כ עד שנפל עליהם מורא גדול ופחד מפני ה׳ כמ״ש או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי כו׳. מדלג על ההרים בזכות הרים היינו אבות וכמ״ש בגמרא (פרק קמא דראש השנה דף י״א א׳) ובמדרש (שמות רבה פרשה ט״ו) והיינו שעל ידי פסח מצה ומרור שאכלו שהם בחי׳ ג׳ קוין היו מעוררים למעלה בחי׳ אורות עליונים שהמה אברהם יצחק ויעקב מדות דאצילות ועל ידם היה בחי׳ דילוג בחי׳ ונגלה מדלג כו׳ והנה בשיר השירים נאמר בלשון דילוג ובתורה נקרא בלשון פסח כמ״ש ופסח ה׳ על הפתח והוא ג״כ דילוג וקפיצה והענין הוא שבתורה נאמר לאיזה מקום היה הדילוג דהיינו על הפתח היינו בחי׳ מל׳ זה השער לה׳ כו׳. ראשית חכמה יראת ה׳ כו׳ והיינו בחינת מלכות הנקרא מלכות כל עולמים שיורדת להחיות כל עולמים ונגלה בחי׳ מלך כו׳ הארה גדולה הנ״ל בבחי׳ מל׳ היינו בגילוי שנקרא פתח כו׳ שיכול להיות ובמורא גדול שיהיה פחד ויראה מפני ה׳ שזה נק׳ זה השער כו׳ זהו התחלת עבודת ה׳ בחינת יראה כו׳ רק שאז נגלה עליהם בבחי׳ זו הארה מבחינת מלך הוא ושמו כו׳. וזהו ובמורא גדול כו׳. וזהו ופסח ה׳ על הפתח כו׳ שנגלה עליהם בבחי׳ פתח (ועיין בפ׳ אמור דף צ״ה ע״א בפי׳ פתחי לי) ובשה״ש לא נאמר לאיזה מקום היה הדילוג רק נתפרש באיזה אופן היה הדילוג היינו על ההרים כו׳. ויש בזה ב׳ פירושים. א׳ על ההרים בזכותן כנ״ל והב׳ על ההרים למעלה מן ההרים שהם מדות דאצי׳ שהארה הנ״ל היה למעלה מהם דהיינו בחינת מלך כו׳:
204
ר״הד מקפץ על הגבעות. ארז״ל גבעות הם אמהות. ולהבין זאת הנה ההפרש בין דילוג לקפיצה הוא כי דילוג ברגל א׳ וקפיצה בב׳ רגלים וכמבואר במשנה פ״ח דאהלות והדולג ממקום למקום והקופץ ממקום למקום (ע״ש בפי׳ רבינו עובדיה מברטנורה ובפי׳ המשניות להרמב״ם וגם בירושלמי פ״ה דביצה קיפוץ עוקר שתי רגליו כאחת כו׳). ולהבין זה דהנה כל בחי׳ דילוג והארה גדולה שבאה מלמעלה אינה יכולה להתגלות כי אם בבחינת רגלים כי זהו הכלל בכל גחינת גילוי אינו נגלה כ״א בבחי׳ רגלים כו׳ כמ״ש ועמדו רגליו ביום ההוא כו׳ והארץ הדום רגלי (ועמ״ש בד״ה כיצד מרקדין לפני הכלה כו׳ ובד״ה למנצח על השמינית וע׳ בלק״ת ס״פ משפטים בד״ה מצות ראיה כו׳). ויש ב׳ בחי׳ רגלים היינו ב׳ בחינות בבחינת גילוי והארה הנ״ל בחינת קו הימין וקו השמאל בחי׳ אהוי״ר כו׳. והנה ע״י ההרים אבות הנ״ל היה נגלה עליהם הארה הנ״ל רק בבחי׳ אהבה וימינו תחבקני.
205
ר״ווזהו מדלג ברגל א׳ על ההרים אבות ומקפץ על הגבעות בב׳ רגלים היינו שהיה גילוי זה בבחי׳ יראה ובמורא גדול כו׳. על הגבעות אלו אמהות והנה בחינת אהבה בנקל יכול לבא לידי גילוי מבחי׳ יראה כנראה בחוש שכל אדם יכול להתפעל בבחי׳ אהבה כרגע ובבחי׳ יראה אינו כ״כ מפני שבחי׳ יראה עילאה הוא למעלה במדרגה מבחי׳ אהבה כו׳ (ועיין בפ׳ מקץ בביאור על פסוק כי אתה נרי שאהבה רבה היא בחינת ה׳ עילאה ויראה עילאה היא בחי׳ יוד כו׳ וגם למעלה יותר כי הנה יש טורי נהורא וטורי חשוכא פי׳ טורי נהורא הם המדות שנמשכים מן השכל חג״ת דז״א וטורי חשוכא הם המדות שלמעלה מהשכל אהבה רבה חג״ת דא״א וזהו ענין מדלג על ההרים שנמשך מבחי׳ טורי חשוכא חג״ת דא״א בחג״ת דז״א וזהו ענין ההרים רקדו כאילי׳ עליי׳ חג״ת דז״א והתכללותן בגילוי אור חג״ת דא״א וכמ״ש במ״א בד״ה הים ראה כו׳ ההרים רקדו כו׳. אכן יראה עילאה שרשה במו״ס שהיא מגבורה דעתיק כמ״ש ע״פ כי אתה נרי הנ״ל וכמ״ש הרמ״ז פ׳ וישב דקע״ט ב׳. והוא למעלה מבחי׳ חג״ת דא״א ומשם נמשך בחי׳ גילוי זה במורא גדול כו׳ שהוא התגלות יראה עילאה זו בבחי׳ יראה תתאה הנמשך מבחי׳ מלכות כל עולמים וע״ז נאמר ופסח ה׳ על הפתח כו׳ וזהו ענין מקפץ על הגבעות בחי׳ קו הימין וקו השמאל כו׳ וכתיב בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה כו׳ ושמים וארץ זהו בחינת האבות ואמהות כו׳ ולכן יראה עילאה נמשך בזכות האמהות דייקא ועמ״ש ע״פ שימני כחותם בענין אשה כי תזריע וילדה זכר) ולהבין מפני מה ע״י האבות לא היה הגילוי רק בבחינת אהבה בח ינת רגל אחת וע״י האמהות היה הגילוי גם בבחינת יראה בב׳ רגלים כו׳ ולכאורה האבות הן במדרגה גדולה מן האמהות כי המה בחי׳ משפיעים בחינת דכר והאמהות הם בחינת מקבלים בחינת נקבה. אך האמת הוא ודאי כן שהמה בחי׳ מקבלים אבל הם גבוהים מן האבות במדרגה אחת והמה השפיעים. דהנה בשרה נאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה שהיה אברהם צריך לקבל ממנה וכמארז״ל שהיה אברהם טפל לגבי שרה בנביאות וברבקה נאמר טובת מראה מאד בלי גבול ותרד העינה ותמלא כדה ותעל ותאמר שתה וגם לגמליך כו׳ שהיתה גם כן בחינת משפיע ותרד העינה שבחינת חכמה כ״ד ספרים הם בחינת ירידה נגדה (ועמ״ש בזה בפ׳ תולדות) ולהבין זאת דהנה ארז״ל שלשה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין עולם הבא אברהם יצחק ויעקב שנאמר בהם בכל מכל כל כו׳. והנה לעתיד כתיב נקבה תסובב גבר היינו שיתעלה בחינת המקבל ויהיה למעלה מבחי׳ דכר המשפיע אשת חיל עטרת בעלה כו׳ מחמת שסוף מעשה במחשבה תחלה כו׳ (שם ב״ן שרשו למעלה משם מ״ה כו׳) ומפני שהאבות הטעימן מעין עולם הבא ולכן היה אצלם גם כן בחי׳ זו שהיו מקבלים מהאמהות כו׳ אף שודאי האמהות היו בחינת נוק׳ בחינת מקבלים רק שיש ב׳ בחי׳. מלמעלה למטה היו האבות משפיעים והאמהות מקבלים. אבל מלמטה למעלה בבחינת או״ח היו האמהות למעלה במדרגה סוף מעשה כו׳ (ועמ״ש לקמן בביאור על פסוק כי על כל כבוד ועל פסוק הראיני את מראיך ובביאור על פסוק עלי באר) כי כן כל מדות דקדושה נעוץ סופן בתחלתן ותחלה בסוף שיש בסוף מבחינת תחלה סוף מעשה כו׳ ובבחינת ההשתלשלות הוא סוף במדרגה כו׳ (וכמ״ש ע״פ השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו׳) וזהו למעלה בחינות אבות ואמהות וגם למטה יש שני הבחי׳ והיינו תורה ומצות שבבחי׳ א׳ תורה גדולה כמארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה דהיינו ע״י חכמת התורה יודעים האיך לעשות המצות כידוע ואם אין עושים כן רק באופן אחר אין זו מצוה ובבחי׳ ב׳ מצוה גדולה גדול תלמוד שמביא לידי מעשה נמצא המעשה היא גדולה ולא המדרש עיקר אלא המעשה כו׳ והיינו מפני ששרש המצות הוא בבחי׳ כתר תר״ך עמודי אור כידוע תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן הם תר״ך ששרשם בבחינת כתר וכמ״ש והחכמה תחיה בעליה דהיינו בבחי׳ מלמעלה למטה החכמה מחיה המצות דהיינו שע״י חכמת התורה יודעים היאך לעשות המצוה אבל אעפ״כ המצות הם בעליה של החכמה ששרשם של המצות הם גבוהים במדרגה מבחי׳ החכמה כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב) וזהו מדלג על ההרים בזכות התורה שהתורה נקר׳ ג״כ הר ישאו הרים שלום והתורה נקרא שלום ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי כו׳ והמצות נקראו ג״כ שלום והיה מעשה הצדקה שלום כו׳. כי יש שני בחינת שלום מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ועל ידי התורה נגלה בחי׳ הארה הנ״ל בבחינת אהבה שהוא בחי׳ רגל א׳. מקפץ על הגבעות היינו בזכות המצות כי המצות נק׳ גבעות כמ״ש וגבעות בצדקה כו׳.
206
ר״זועל ידי המצות נגלה בחי׳ הארה הנ״ל בחינת הוא ושמו בלבד כו׳ בבחינת ב׳ רגלים היינו בבחינת יראה גם כן מפני שהמצות בשרשם הם למעלה במדרגה מבחי׳ התורה כו׳ ע״כ על ידם יכול להתגלות בבחי׳ יראה גם כן וזהו הכל בבחינת יצ״מ וכתיב הנה בא לשון הוה ולשון עתיד ג״כ שאז יהיה ג״כ בחינת גילוי והארה גדולה זו שלמעלה מבחי׳ ההשתלשלות בחי׳ דילוג כמ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות דהיינו שיתגלה בבחינה זו נפלאות שהיה בבחי׳ פלא מופלא ומכוסה כמו שהיה בבחינת יציאת מצרים כו׳ שנגלה עליהם אז מבחינת מלך כו׳ סתימו דכל סתימין להיות בגילוי ובמורא גדול כו׳. כן יהיה לעתיד ג״כ אראנו נפלאות כו׳ ועמ״ש במ״א בפי׳ אשר עשה עמכם להפליא והיינו ע״י תורה ומצות שעושים עתה ממשיכים בחי׳ זו רק שעתה אינה בגילוי ולעתיד יהיה בחי׳ זו בגילוי וראו כל בשר כו׳ (ועמ״ש ע״פ כי ההרים ימושו כו׳ וחסדי מאתך לא ימוש כו׳):
207
ר״חה דומה דודי לצבי וגו׳. הנה ארז״ל שנמשל לצבי מה צבי מחזיר ראשו לאחוריו כו׳. וענין משל זה הוא למעלה גם כן מחזיר ראשו לאחוריו היינו בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא ואף למעלה מבחינת חכמה דהיינו קרקפתא דתפילין גלגלתא דחפיא על מוחא ירד ונשתלשל בבחינת אחוריים היינו בחי׳ מצות שהם הכל בדברים גשמיים כמו ציצית ותפילין בבחי׳ אחוריים כו׳. ושרשם מבחי׳ כת״ר תר״ך כו׳. דהיינו שנמשך ונתלבש רצונו הפשוט שלמעלה מבחי׳ חכמה אפילו מבחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ בדברים גשמיים למטה דוקא כמו כל המצות כו׳ (ועמ״ש מזה גם כן בד״ה ויושט המלך לאסתר כו׳) וזה הכל היה בפסח בחינת יציאת מצרים בחי׳ דילוג כו׳ שלא היו ישראל ראויים לזה שהיו במצרים בתכלית השפלו׳ ולא היה אתערותא דלתתא כלל רק שנגלה כביכול מעצמו בבחי׳ דילוג כו׳ אבל אח״כ נאמר קומי לך היינו בחי׳ ספירה היום יום א׳ לעומר כו׳ שהיו ישראל סופרים כל ימי הספירה מ״ט יומין והיינו לטהר כל המדות כידוע שיש ז׳ מדות.
208
ר״טוכ״א כלולה מז׳ והוא מ״ט והיינו הכנת עצמם שיהיו בחי׳ כלי לקבל בחי׳ גילוי אלקות שיהיה אח״כ בשבועות מתן תורה שאז נגלה ג״כ בחי׳ גילוי שלמעלה מההשתלשלות בחי׳ כתר כו׳ רק שאז נגלה ה׳ פב״פ כו׳ כי היו אז ישראל ג״כ בבחי׳ פנים בחי׳ כלי לקבל גילוי אלקות ע״י עבודתם וע״י ספירה כו׳. והיינו ע״י אתעדל״ת. אבל לא כמו שהיה בפסח בחי׳ מצה כו׳ שלא הספיק בצקת כו׳. ואדרבה בשבועות היו מביאים לחם מצה (והיינו לפי שנזדככו המדות כו׳ ואז ההתנשאות אינה אלא בבחי׳ הקדושה המתנשא מימות עולם כו׳ וכמ״ש מזה גבי שבועות בד״ה וידבר אלקים כו׳ ע״ש). וזהו קומי לך בחי׳ קימה מלמטה למעלה דקאי על בחי׳ ספירה שאחר הפסח כדי שיהיה בחי׳ פב״פ ולעתיד יהיה ג״כ בחי׳ גילוי זה שלמעלה מהשתלשלות סתימו כו׳ אראנו נפלאות כו׳:
209
ר״יולהבין ענין מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כו׳ בביאור היטב. הנה יובן ע״פ מ״ש בעגלה ערופה וערפו אותה אל נחל איתן. ופירשו במשנה ובגמרא פ״ט דסוטה (דמ״ו) נחל איתן שהוא קשה שאינו עושה פירות. אמר הקב״ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף כו׳ ויכפר על מי שלא הניח לעשות פירות מאי פירות אילימה פריה ורביה אלא מעתה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות.
210
רי״אוהנה מבואר כאן שקורא מצות בשם פירות. ולהבין ענין המשל מפירות שדימה ענין המצות להם והיינו ענין הזריעה שזורעין הגרעין בארץ ונרקב הגרעין ההוא ואח״כ נצמח ממנו אילן ועושה פירות כדוגמת הגרעין ההוא כמו תפוחים וכיוצא. והנה עיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שבארץ ממאמר תדשא הארץ דשא כו׳ והוא בחי׳ רוחני ויכול להצמיח בלי שיעור וגם התחלקות טעמים שיש בין הפירות מתוקים או חמוצים כו׳ הכל הוא מכח הצומח הנ״ל והוא לפי ענין ההרכבה והמזיג׳ התכללות חסדים בגבורות או גבורות בחסדים כו׳ (כמ״ש במ״א בד״ה פתח אליהו) וא״כ צריך להבין למה הוא ענין זריעת הגרעין בארץ. אך ענין זריעת הגרעין הוא בחינת העלאת מ״ן לבחי׳ כח הצומח שהוא כח רוחני ואינו יכול להתלבש ולהתצמצם כי אם שיהיה מתחלה בחינת כלי ואזי הוא שורה ומתגלה בחינת כח הצומח ומצמיח כדוגמת הגרעין ההוא דוקא כנראה בחוש שלפי הרע שנזרע בארץ כמ״כ יהיה ענין הצמיחה וההולדה מן הארץ. ועפ״ז יובן ענין המצות שדימה אותן לפירות. כי הנה כתיב אור זרוע לצדיק כו׳ שאור א״ס הנמשך ונאצל ממנו יתברך נקרא בשם זריעה כנ״ל (ועיין בזהר תרומה קס״ו ב׳) והיינו כי באמת לגבי עצמותו ומהותו יתברך לאו מכל אינון מדות כלל כו׳. ואפילו בחי׳ חכמה היא בחי׳ עשייה גשמיי׳ וכידוע מ״ש בע״ח ע״פ מאמר הזהר כד סליק ברעותא למברי עלמא. פי׳ סליק ברעותא הוא ענין הצמצום והסתלקות בחי׳ עצמותו כדי שיאצלו בחי׳ י״ס דאצילות בחינת התלבשות אורות בכלים והוא ענין אריכות המוזכר בע״ח ענין קו וחוט וחלל כו׳ שהוא בחי׳ צמצומים רבים ועצומים שיתהוה בחי׳ אצי׳ וזה הי׳ בתחלת הבריאה עולם חסד יבנה. אך עתה הכל תלוי במעשה התחתונים דוקא וכידוע סדר ההשתלשלות ובפרט כדי להמשיך אור חדש לזה צריך העלאת מ״ן ואתעדל״ת.
211
רי״בוזהו ענין אור זרוע לצדיק כנ״ל שהוא קיום המצות בפועל ממש דוקא עי״ז שורה ומתגלה אור א״ס להיות בבחי׳ כלי והשגה עד שיוכלו ליהנות מזיו השכינה בג״ע כאו״א לפי מדרגתו ועבודתו בקיום התורה ומצות שבעוה״ז. (ועמ״ש מענין משל הנ״ל דזריעת הגרעין ומהנמשל כו׳ בפ׳ ב הר בד״ה כי תבואו אל הארץ. ובד״ה כי כארץ תוציא צמחה. ובד״ה הבאים ישרש. ובאג״ה ע״פ זורע צדקות. ומענין אור זרוע לצדיק בד״ה ששים המה מלכות):
212
רי״גב וכמו מצות ספירת העומר שנצטוו בנ״י עליו ביום המחרת של פסח והיינו כי ענין הפסח שהי׳ בלילה הראשון הוא בחי׳ דילוג כנ״ל מבחי׳ עצמות א״ס עצמות המאציל כו׳ על הפתח שהוא בחינת מל׳ דאצילות ומכאן ואילך הוא ע״י המשכת האור במעשה [המצוה זו והוא ענין הספירה שאומרים היום יום א׳ וכו׳. יום הוא בגימט׳ אל הוי׳ כו׳ והוא רמז על בחי׳ המשכת האור מבחי׳ א״ס לבחי׳ המלכות הנק׳ עומר כו׳.
213
רי״דוהיינו לפי שיש כמה בחינות ומדרגות. המל׳ שבבחי׳ אצי׳ נק׳ בחי׳ אדם כמ״ש ודמות פניהם פני אדם כו׳ ועל דמות הכסא כו׳. וכשמתלבשת בעולם הבריאה נק׳ בחי׳ בהמה כמ״ש מצמיח חציר לבהמה כו׳ בהמות בהררי אלף כו׳ והוא ענין מדרגה התחתונה שבמל׳ מל׳ שבמל׳ שיורדת ומסתתרת בבי״ע ותתן טרף לביתה.
214
רי״הוזהו מנחת העומר מן שעורים שהוא מאכל בהמה פי׳ כמו ענין מאכל אדם שעל ידו יתחזק ומתפשט כח החיות שלו באבריו כן הוא ענין מנחת שעורים שהוא מאכל בהמה שעורה שעור ה׳. פי׳ כי כדי שיתלבש בחי׳ מל׳ להחיות נבראים בחי׳ בע״ג ותכלית לזה צריך שיומשך הארה מלמעלה והוא ע״י הקרבן שהקריבו ע״ג המזבח שנעשה ע״פ חכמתו ורצונו ית׳ דוקא כמו שנאמר בתורה כבש תמים כו׳.
215
רי״וומנחתו שני עשרונים דוקא. משא״כ בשאר הקרבנות נ אמר ועשרון א׳ לכבש האחד ונסכה יין רביעית היין. ואף השמן שניבלל עם מנחתו לא היה רק רביעית היין. שאף על פי שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים. (ענין שמנחתו כפולה י״ל ע״ד אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה כי העומר עיקרו העלאת ש׳ ב״ן כו׳. א״נ י״ל ע״ד מ״ש במ״א גבי צדקה שמדה בינונית ליתן מעשר ועשירי יהי׳ קדש. ומצוה מן המובחר ליתן חומש כי נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. כמאמר עשר אעשרנו לך. ב׳ פעמים מעשר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. ועד״ז י״ל גם כאן. כי לפי שהעומר היא בחי׳ מל׳ והמל׳ היא מלמעלה למטה בחי׳ עשירית. ומלמטה למעלה היא בחי׳ כתר. וכמ״ש ע״פ הראיני את מראיך כו׳ שהוא ע״י הפרסא המפסקת בסיום האצי׳ בוקע האור בבחי׳ אור חוזר כו׳ ע״ש. ולכן הואיל וענין העומר הוא העלאת ש׳ ב״ן בחי׳ א״ח לכך הכבש הבא עם העומר הי׳ מנחתו שני עשרונים כו׳ בחי׳ מל׳ ובחי׳ כתר כו׳ מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כאחד. א״נ ע״ד מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה ובלק״ת שם דשם ב״ן נק׳ המכפלה. וע׳ בפרדס בעה״כ בערך עשרון וברע״מ פ׳ פנחס דף רנ״ה) והנה עי״ז שהיו מקריבים הקרבן ע״ג המזבח כהלכתו וכמשפטו ע״י הכהן שהי׳ יודע לכוין בזה הי׳ שורה ומתגלה אש שלמעלה על המזבח והוא ענ ין המשכת והשראת אור א״ס בבחי׳ מל׳ ע״י עשיית המצוה זו וכדומה בשאר המצות ציצית ותפילין שהמה ממש כדוגמת זריעת הגרעין בארץ שנבלע ונרקב בארץ ועל ידם שורה ומתגלה כח הצומח בבחי׳ כלי שהוא בחינת מל׳.
216
רי״זוזהו ענין ספירת מ״ט יום שממשיכים הארה והמשכה לבחי׳ מל׳ במ״ט יום עד שבועות שהוא בחי׳ כתר להיות שוין בקומתן שהוא ענין עליית המלכות ואז נק׳ בחינת אדם. ובשבועות היו מקריבין שתי הלחם שהוא בא מחטים שהוא מאכל אדם כו׳ חט״ה הוא כ״ב אותיות התורה ואז הוא זמן מתן תורה.
217
רי״חוהטעם לזה שע״י עשיית המצוה זו נמשך ונתגלה בחינת הארה מלמעלה לפי שקיום המצות הם נעשים מדברים גשמיים דוקא כמו קרבנות מכבשים ועזים וכן ציצית מצמר ותפילין מקלף גשמיים ושרשם הם מבחינת רפ״ח ניצוצין שמעולם התהו ואלה המלכים כו׳ ועל ידי קיום המצות עולה ומתברר הטוב למקומו ושרשו הוא ב״ן דס״ג שלמעלה משם מ״ה המברר שם ב״ן והוא ענין כל התורה כולה וידבר ה׳ אל משה לאמר משה הוא בחינת חכמה בחינת מ״ה גילוי אור א״ס בחכמה דבר אל בני ישראל כו׳ הם בחינת נצח והוד כו׳ סדר ההשתלשלות והמשכות מלמעלה למטה:
218
רי״טג והנה לזאת נקראו הרמ״ח מצות בשם רמ״ח אברין דמלכ׳ עד״מ כמו החיות המתפשט ומתלבש בכל אבר ואבר לפי מזגו הוא ע״י הדם. כי הדם הוא הנפש והוא חום הטבעי וכידוע שעיקר חיות הנפש הוא ע״י חום הטבעי ורתיחת הדמים משא״כ ח״ו בהיפוך הוא הקרירות שהוא הסתלקות החיות מהגוף כן הוא ענין המצות ששרשם ומקורם מבחי׳ כתר תר״ך עמודי אור כו׳.
219
ר״כוכמשל העמוד שע״י נמשך מלמעלה למטה כו׳. כן ע״י המצוה נמשך אור א״ס להתלבש בבחי׳ כלי ועיקר המשכה זו הוא בחי׳ גבורה דוקא ולא בחי׳ דין ח״ו אלא אדרבה הוא עיקר ההתפשטות החיות ושרשם מבחי׳ ה״ג דעתיק בוצינא דקרדוניתא שלמעלה מבחי׳ חסדים (ועמ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר בענין ושמתיך בנקרת הצור ובד״ה שוש אשיש בענין תגל נפשי באלקי ובד״ה ושאבתם מים גבי כוס ישועות) כי מבחי׳ חסדים נעשה בחי׳ מקיף לבד. כמ״ש וימינו תחבקני כו׳ בחי׳ אחוריים לבד. ואף שבזה גדול בחי׳ כח החסדים שהמה מתפשטים למקום נמוך מאד כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל אך עכ״ז הוא רק בבחי׳ מקיף לבד ולא בבחי׳ פנימי כמו שהשפעת הגבורות הם בבחי׳ פנימי דוקא כמו השפעת החיות בהאבר כו׳ ולזאת נקראו המצות בשם פירות שהוא עד״מ כמו המזון שהוא פנימי׳ והוא עיקר חיות הגוף כי לא יחי׳ בלי טרף ומזון אף שיתלבש בכמה לבושים אא״כ יאכל אז יתחזקו כוחות הגוף שלו (ועמ״ש ג״כ מזה בד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר וסד״ה כי ההרים ימושו איך ע״י המצות נמשך א״פ וא״מ). וגם המצות נק׳ בשם לבושים כנודע מאמר הזהר ע״פ ואברהם זקן בא בימים שהם לבושים פי׳ בחי׳ מקיף. והיינו כי באמת אין הנשמה יכולה לקבל ולהיות נהנה מזיו ואור ג״ע העליון בלתי לבוש שהוא לבושי המצות וזהו מ״ש וגבעות בצדקה קאי על מעשה המצות כי דרך כלל נקראו כל המצות בשם צדקה כמבואר בלק״א והאדם המקיים אותם נק׳ ג״כ בשם צדיק כו׳ שהוא עושה צדקה כמו עד״מ מעשה הצדקה בגשמיות שנותן פרוטה לעני ובזה מחייהו כן הוא הענין בקיום המצות נקראו המצות בשם צדקה כי איהו צדיק ואיהי צדקה בחי׳ מלכות מקור הגבורות כו׳ ואז נק׳ צדק. אך ע״י הצדקה נמשך בה ה׳ ונק׳ צדקה כו׳.
220
רכ״אוזהו ענין מדלג על ההרים שהם בחינת אבות ודילוג הוא ברגל א׳ משא״כ מקפץ על הגבעות שהקפוץ הוא בחי׳ ב׳ הרגלים כאחת שהוא בחי׳ שמאל דוחה וימין מקרבת וכנ״ל שבבחי׳ המצות יש ב׳ בחינות אלו פנימי׳ ומקיפים ובחינת פנימי הוא שמאל דוחה שלא תהי׳ ההשפעה רק לפי ערך המקבל משא״כ בחינת החסדים שהוא שרש המקיפים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך מאד.
221
רכ״בולז את דימה האמהות שהן בחינת המצות כנ״ל לגבעות בצדקה שהם היו במעלה יותר מהאבות ולכך היו עקרות כי נשמותיהם היו בבחינת דכורא כו׳. אך עתה הוא שם מ״ה המברר שם ב״ן אבל לאחר הבירור אז יהי׳ א״ח עט״ב ב״ן יתעלה בס״ג והוא ע״י בחינת ובכל מאדך שהוא בלי גבול. משא״כ ובכל נפשך עדיין הוא בבחי׳ כלי אבל בחי׳ מאד הוא למעלה מבחי׳ כלי ע״י אתכפייא מבחי׳ גבורות דוקא כידוע מעלת בעל תשובה שהוא בחילא יתיר כו׳ וד״ל. (ועמ״ש בד״ה ואלה המשפטים בענין וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה כו׳ אדם הוא בחי׳ דעת נשמות דאצילות. בהמה ב״ן נשמות דבריאה ומשם ממשיך בחינת הדעת גם בבי״ע כו׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך והיינו לפי שהוא מבחי׳ דעת העליון כו׳ ע״ש ועד״ז יובן משנ״ת לעיל בענין עליית המל׳ מבחי׳ שנק׳ בשם בהמה לבחי׳ אדם והיינו בשבועות מתן תורה שהתורה היא מבחי׳ דעת היותר עליון כמ״ש הרמ״ז ר״פ קרח ועי״ז נמשך בחי׳ דעת בכנס״י. והנה מבואר במ״א בפ׳ שלח בד״ה ואם האכל יאכל בענין מנחת נסכים שהסלת הוא המשכת הדעת והשמן והיין הם חו״ב כו׳. וא״כ לפ״ז הכבש הבא עם העומר שמנחתו היתה כפולה שני עשרונים סלת י״ל שהוא ענין המשכת הדעת ממדרגה עליונה יותר. ואפשר לומר ע״ד שנת׳ בד״ה ואלה המשפטים הנ״ל שכדי להמשיך הדעת גם בבחי׳ בהמה היינו בבי״ע צ״ל מקור ההמשכה מלמעלה מאצי׳. והיינו כמ״ש כי אל דעות הוי׳ שכולל ב׳ בחי׳ דעת כו׳ וכמ״ש ג״כ ע״פ משה ידבר שמשם דייקא נמשך הכח שיהי׳ הגילוי גם למטה כו׳. וזהו ענין שני עשרונים לרמוז לדעת עליון ודעת תחתון. שעם היות הדעת המתפשט לקיום המדות וחיותן נק׳ דעת תחתון אך כדי שיומשך ויתפשט גם בבי״ע צ״ל מקור ההמשכה מדעת עליון כו׳ והגם דבחי׳ זו שמבחינת בהמה מתעלה בבחי׳ אדם הוא בשבועות דייקא י״ל דגם בקרבן העומר וספירת העומר צ״ל הכנה לזה להמשיך בחי׳ דעת שהרי גם להפך המדות דנה״ב הוא ע״י הדעת דייקא. ועוי״ל בענין שני עשרונים סולת ע״פ מ״ש בפע״ח שער ספירת העומר פ״ג כי מן הדעת כו׳ הוא כפול בבחי׳ א״פ ובחי׳ א״מ כו׳. ועיין עוד בפרדס בעה״כ בערך עשרון):
222
רכ״גיונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. הראיני את מראיך וגו׳. הנה פסוק זה נאמר על זמן שאין בהמ״ק קיים שכנס״י היא בגלות אזי היא בסתר המדרגה (כן הוא ברבות בשיר השירים בשם ר׳ יוסי הגלילי וע׳ עוד מענין יונתי ברבות בסדר לך לך פמ״ה בשלח פכ״א) ועל זמן יציאת מצרים נאמר כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף וגו׳. התאנה חנטה פגיה וגו׳ קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך כמ״ש ברבות שיר השירים הובא בפירש״י.
223
רכ״דוביאור הענין זה הוא כי הנה ענין רעיתי יפתי הוא ע״י התורה והמצות שהתורה כמו שהיא לחם ומזון לנפש. כך ע״י התורה מפרנסין ישראל לאביהם שבשמים ועי״ז נקרא כנסת ישראל רעיתי ומהמצות נעשים לבושים לנפש בג״ע וככה על ידן נקרא כנסת ישראל יפתי שעושה לבוש מלכות למלך מלכי המלכים הקב״ה.
224
רכ״הולהבין זה היטב הנה נודע שלא כל הנשמה כולה בכללה היא מלובשת בגוף האדם למטה שהרי מלאך בשליש עולם עומד והנשמה היא יותר עליונה. ואיך תוכל להתלבש בגוף האדם למטה שהוא קטן מהכיל. אלא קצת הארה מן הנשמה היא המתלבשת בגוף וכל הנשמה כולה היא למעלה בבחינת מקיף ונקרא מזל בלשון רז״ל שאמרו אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ואין הכוונה על מזל ממש שהרי אין מזל לישראל אלא הכוונה על הנשמה שלמעלה שאינה מלובשת בגוף ונקרא מזל מלשון יזל מים מדליו ונוזלים מן לבנון שהיא מזלת ומנטפת טפת השפעה והארה מלמעלה להנשמה המלובשת בגוף לקשרה ולחברה בגוף (ועמ״ש בד״ה האזינו השמים ובד״ה ציון במשפט תפדה). וזהו אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳. דלכאורה איפכא הוי ליה למימר אתה בראתה כו׳ טהורה היא כו׳ כי קודם שנבראת לא שייך לקרוא אותה בשם טהורה אלא דטהורה היא קאי על חלק הנשמה שלמעלה מן הגוף בבחינת מקיף שהיא אינה בבחינת בריאה אלא אתה בראתה ואתה יצרתה כו׳ השתלשלות המדרגה הן רק כדי להתלבש בגוף כי בריאה הוא יש מאין יש דייקא דהיינו להיות בחינת יש והתחלקות שכל ומדות ושאר כחות הנפש (עמ״ש מזה בפ׳ בשלח בד״ה אז ישיר משה) והיינו כשהיא בהשתלשלות המדרגות להיות מלובשת בגוף. אבל למעלה היא בבחי׳ אין וכמו עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד כו׳. כך הנשמה היא בבחינת יחוד למעלה במאצילה ב״ה ושם היא טהורה היא ועמ״ש בפ׳ משפטים בביאור ע״פ וכעצם השמים לטוהר. לטהירו עילאה כו׳ ע״ש וגם כאן י״ל כן בפי׳ טהורה היא וכמ״ש במ״א.
225
רכ״וועל בחינת נשמה זו אמרו בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ולא פירש הכתוב בהדיא בישראל כי בישראל יש ב׳ בחינות. ה א׳ חלק הנשמה המלובשת בגוף האדם. ועל זה אמרו בזהר תלת קשרין מתקשראן ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה שישראל הם למטה במדרגה מהתורה אבל הבחינה הב׳ היא הנשמה שלמעלה בבחי׳ מקיף ועל זה אמרו ישראל שנקרא ראשית ישראל עלו במחשבה קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הוא ראשית ומקור התורה כי בכל התורה כולה כתיב דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל שכל התורה כולה נבנית ומיוסדת על בחי׳ ישראל. ונמצא שבחי׳ ישראל שעלו במחשבה היא המקור והיסוד התורה (וכדאיתא במדרש רבה ר״פ בראשית מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. דהיינו גם קודם לתורה ע״ש). וזהו ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל פירוש ביעקב וישראל שבהם ועל ידם הקים עדות ותורה שם שמהם נמשכה התורה (וע׳ בזח״ג בפ׳ נשא) (קל״ד א׳) בפי׳ הכל תלוי במזל אפילו ס״ת בהיכל. פי׳ היכל תשבע״פ שהיא כלי לתשב״כ והכל נמשכים מבחינת מזלא כו׳ וכבר נתבאר דשרש נש״י הוא ג״כ מבחינת מזלא ונוזלים מן לבנון כו׳ וע׳ בפרדס בעה״כ ערך מזל וערך זכות ובזהר ס״פ אחרי דע״ז ב׳:
226
רכ״זב אך הנה המשכת התורה מבחינת ישראל שלמעלה למטה לבחינת הנשמה המלובשת בגוף הוא ע״י אתערותא דלתתא בתפלה כי תפלה הוא מלשון התחברות שהוא התקשרות והתדבקות הנפש בשרשה ומזל העליון ע״י רעותא דליבא בכל לבבך ובכל נפשך וגו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים הנ״ל) כי התפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהיא בחי׳ עליה ממטה למעלה בתחלה פסוקי דזמרה שהם סיפור שבחו של מקום להלהיב לבו לה׳ ואח״כ יוצר אור והאופנים ברעש גדול כו׳ עד שמגיע לק״ש שמע ישראל הוא ישראל העליון דהיינו הנשמה שבבחי׳ מקיף ושם הוי׳ אלהינו בחי׳ ביטול במציאות ממש עד שהוי׳ אחד בבחינת יחודא עילאה כי כל התחלקות והשתלשלות ריבוי המדרגות אינן אלא זיו והארה בעלמא ואפילו גן עדן העליון צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה כו׳ ונקרא בשם קבלת פרס מלשון פרוסה חלק מובדל מעצמיות ב״ה משא״כ בבחי׳ אין לא שייך שום התחלקות רק שם הוא יחוד אמיתי ומאחר שישים אל לבו את כל זאת תכלה ותכסוף נפשו אליו לבדו ית׳ עד שיבא לקיום ואהבת את ה׳ אלהיך. פי׳ ואהבת מלשון אבה שהוא לשון חפץ ורצון וכשבא לגילוי הלב נקרא אהבה בתוספת ה׳ וחפץ ורצון זה יהיה שהוי׳ הוא מקור בחינת הנשמה שלמעלה שהיא בחי׳ טהורה היא בחינת אין שהיא מיוחדת במאצילה ב״ה ית׳ יהיה אלהיך ממש בגילוי בנפש האדם המלובש בגוף בכל לבבך ובכל נפשך למסור נפשו באחד.
227
רכ״חוכמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא ואזי ודברת בם כו׳ מלשון ידבר עמים שהוא לשון הנהגה והמשכה שהוא ממשיך התורה למטה שבהמשכות התורה בבחי׳ זו נקרא עוסק בתורה לשמה לשם התורה כדי שתהיה בבחי׳ תורה שיהיה אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בה כי אורייתא מחכמה נפקת והרי הוא יתברך רם ונשא כו׳ וכולם בחכמה עשית עשיה גשמיות וכולא קמיה כלא וכו׳.
228
רכ״טוהנה המשכה זו להיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה הוא על ידי אתערותא דלתתא בתפלה דוקא אם ישים אליו לבו וכו׳ רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. וזהו לעשות את כל דברי התורה הזאת שישראל הם העושים את התורה (ועיין מ״ש בד״ה שיר השירים ובד״ה השמים כסאי ובד״ה תורה צוה לנו משה) וממשיך גילוי זה למטה על נפשו היא ההארה המלובשת בגוף. וזהו שאמרו רז״ל א״ת בניך אלא בוניך שבונים את ההארה המלובשת בגוף להיות שורה ומתגלה בה המשכת יחוד אור א״ס ב״ה על ידי עסק התורה.
229
ר״לוזהו קומי לך פי׳ לך לעצמך דהיינו לבחי׳ הנשמה שלמעלה דהיינו להיות דביקות הנפש שלמטה בשרשה שלמעלה. ואזי תוכל להיות רעיתי להמשיך מזון התורה שאזי נקרא התורה מזון כמו מזון עד״מ הוא המחבר ומקשר חיות הנשמה להתפשט בתוך הגוף כמו הלחם אשר הוא אוכל שעליו יחיה האדם ויתקיים. וכך הנה כתיב לכו לחמו בלחמי שהתורה נקרא לחם ומזון שבה ועל ידה נמשך חיות מאור א״ס ב״ה והתלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה רק אם ישים אליו לבו להיות קומי לך (ועמ״ש ע״פ אלה מסעי בנ״י בפי׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם). והנה הקרי לך והכתיב לכי שאותיות הכתיב מרמזות על שרש ומקור הנפש שהוא בחי׳ כ״ף ויו״ד כלומר קומי לבחי׳ כ״ף ויו״ד שע״י זה תהיה רעיתי (וכ״ף ויו״ד היינו ב׳ מקיפים יחידה וחיה שהם מקיפים על בחי׳ נר״ן שמלובשים בפנימיות האדם):
230
רל״אג וביאור ענין יפתי שהם המצות שנקראו לבושים יובן בהקדים ביאור לשון מצוה שנקרא כך על שם שהיא מצות המלך וצוויו ופקודתו אשר יצא דבר מלכות מלפניו ומחוייבים כל עמו לשמוע אליו.
231
רל״בוהנה בחינת מלכות היא בחינת לבוש. כמ״ש יביאו לבוש מלכות וכתיב ה׳ מלך גאות לבש וגו׳ שעיקר בחינת מלוכה היא כמו לבוש עד״מ שהיא כיסוי עשוי לכסות בו את הגוף שלא יהי׳ בגילוי וכך היא בחי׳ מלכותו ית׳ כי הנה בגילוי אלהותו ית׳ לעתיד לבא כשיקוים ונגלה כבוד ה׳ וגו׳ כתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה שלא יהי׳ שמים וארץ גשמיים רק השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה אני דייקא (עמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו בפי׳ אני) ומה שכהיום נראו שמים וארץ גשמיים הוא מבחינת עולם מלשון העלם והעלם זה הוא מבחי׳ מלכותו ית׳ שלפי שאין מלך בלא עם כו׳. לכן העלים גילוי אלהותו ית׳ שלא יהיה בבחי׳ גילוי ושיהיו נראים שמים וארץ גשמיים וכל הדרים כו׳ כדי שיהיה נקרא שמו ומלכותו כו׳ והגורם המשכת לבוש מלכות זה הן המצות שע״י מצות המלך שמקיימים למטה נמשך מלמעלה להיות לבוש מלכותו וזהו יפתי שעושה בחינת לבושים יפים וכמ״ש הוד והדר לבשת (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש שופר מענין ה׳ מלך גאות לבש כו׳ שבחי׳ מלכות נקרא לבוש ושההמשכה להיות לך העולם הוא על ידי המצות כו׳ וע׳ מזה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי עושי דברו כו׳ ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות ובפ׳ תצוה סד״ה ועשית בגדי קדש ועוד נתבאר מענין לבושי הנפש מהמצות בפסוק ואלה המשפטים גבי שש שנים יעבוד וסד״ה לא תהיה משכלה כו׳ את מספר ימיך אמלא ובפ׳ חיי שרה בד״ה להבין משארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים וכמה דוכתי). אך להיות המשכת בחי׳ לבוש זה צריך להקדים גם כן בחי׳ קומי לך ולכי לכ״ף ויו״ד כנ״ל להיות בחי׳ אליך ה׳ נפשי אשא. כי הנה כתיב אלביש שמים קדרות שמים אש ומים שהם המדות חסד דרועא ימינא כו׳ שמתלבשת במעשה המצות ויש זה לעומת זה קדרות וחושך כמ״ש ואני בתוך כו׳ שמתלבשת ליתן חיות ושפע לקליפות וסטרא אחרא שהם היפוך הקדושה שבקדושה כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים מה שאין כן בסטרא אחרא הוא פריקת עול שהחריבו בית המקדש (ועיין בזהר בפ׳ וישב) (דקפ״ב סע״א) ובפ׳ אחרי (ע״ה א׳) ועוד בפ׳ ויגש (דר״י סע״א) שמות (י״ח א׳) חקת (קפ״א ב׳). ואתחנן (רס״ז א׳). האזינו (רצ״ג סע״ב). ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו בענין אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו׳ ואגודתו על ארץ כו׳ מה שאין כן כו׳ ע״ש וז״ש כאן שכדי להמשיך הלבוש על ידי המצות צריך להיות בתחלה בחינת קומי לך כו׳ דייקא. והנה רוח אייתי רוח ואמשיך רוח אם ישים אליו לבו כו׳. דהיינו כשיהיה קבלת עול מלכות שמים אזי יכול להמשיך מה שאין כן בפריקת עול אפילו אם מקיים כל המצות אינו ממשיך כלום (ועמ״ש על פסוק ועתה יגדל נא וע״פ אסרי לגפן בענין כבס ביין לבושו) וזהו אשר קדשנו במצותיו וצונו שקדשנו בקדש העליון וצונו בהתחברות והתקשרות למצוה זו על נטילת ידים או להניח תפילין וכיוצא בהם שנתאחד עמהם בבחינת ביטול וקבלת עול והיינו על ידי קומי לך. וזהו פי׳ הברכה שקודם המצוה ברוך שנמשך בחי׳ הוי׳ אלהינו היינו בחינת תורה היא בחינת אברים הפנימי׳ ומלך העולם היינו בחי׳ מעשה המצות שהם לבושין ובחי׳ אברים החיצונים שע״י המצות נמשך לבוש להיות מלך העולם. והיינו ע״י אשר קדשנו וצונו כו׳:
232
רל״גד והנה כל הבחי׳ הללו נאמרו בזמן יציאת מצרים כשהיו ישראל בבחינת אחרי הוי׳ תלכו וכמ״ש לכתך אחרי במדבר שבבחינה זו נאמר קומי לך ולהיות רעיתי יפתי. אך בזמן שאין בה״מ קיים כתיב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה שכשהיונה היא בחגוי סלע דהיינו בין חקיקת הסלעים אי אפשר לה לפרוש כנפים לעוף שהכנפים נאחזים ונלכדים שם כך בזמן הגלות הנה הכנפים הם האהבה והיראה דבלא רחימו ודחילו לא פרחא לעילא הן נאחזות ונלכדות בפח הגוף הגשמי שמתלבשות בו ונמשכות אחרי דאגת הפרנסה שהיא בחי׳ שעבוד מלכיות וגלות כו׳ עמ״ש בד״ה מים רבים כו׳ מי נח כו׳ בסתר המדרגה פירוש שאין האהבה ויראה בהתגלות לבו רק בחינת אהבה טבעית לבד המסותרת ומלובשת בלבוש שק וכו׳ וכמ״ש במ״א.
233
רל״דוהעצה היעוצה לזה היא הראיני את מראיך וגו׳. והענין כי כנס״י נקראת מראה בפסוק מראות אלהים במראה אליו אתודע והוא כי הנה ענין המראה עד״מ הוא שמראה הצורה המסתכלת בה לפי שהוא מצופה גציפוי הכסף הידוע ולכן היא מעכבת את הראיה מן העין הרואה שלא יראה מעבר לעבר כמו בזכוכית פשוטה רק מהפכת וחוזרת הראיה אל הרואה שרואה חזרת הראיה אליו.
234
רל״הוזהו דוקא כשהיא מצופה ומכוסה בכיסוי וציפוי דק וקלוש כמו הכסף אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עב וחשך לא יראה בה כלום ומעכבת את רהאיה לגמרי כך נקרא כנסת ישראל בחינת מראה כי הירידה והתלבשות הנשמה בגוף לצורך עליה היא לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה׳ ולדבקה בו יתברך על ידי ירידה זו כמשל אור השמש כשנופל על הארץ מכה בכח וחוזר ועולה ממטה למעלה (ולכן אויר התחתון חם ביותר) כידוע. אך היינו כשאין הנשמה מלובשת בגוף כל כך אלא בצרכי עולם הזה המותרים שבנוגה אבל אם נטמאה וירדה השלשה קליפות הטמאות לגמרי הרי היא אסורה וקשורה בהם ואינה יכולה לעלות וצריכה לתשובה לעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות כו׳.
235
רל״ווזהו יונתי בחגוי הסלע שהיא אחוזה וקשורה בחריצי הסלעים ואינה יכולה לעורר את האהבה והיראה לעלות. זאת העצה הראיני את מראיך שיזכור וישים אל לבו איך שהוא אינו אלא בבחינת מראה שירד רק לצורך עליה וחזרה.
236
רל״זועל ידי זה יעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות שבנפשו שירדה מאיגרא רמה כו׳. ויצעק אל ה׳ בצר לו ועל ידי זה נמשך מלמעלה למטה בחי׳ קולך ערב ומראיך נאוה קול הוא ענין המשכת התורה יהיה בבחינת עריבות ומתיקות יותר כי במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד דמשכין ליה בחילא יתיר וכו׳. ומראיך נאוה בחינת מצות שהן יפת י תהיינה בבחינת נאוה יותר כמאמר תשובה ומעשים טובים שעל ידי התשובה יהי׳ המעשים טובים שיהיו מאירים כמו שכתוב את האור כי טוב וגו׳ (ועי׳ מענין יונתי בחגוי הסלע בזהר בפרשה לך לך) (דפ״ד ע״ב) ובפ׳ אחרי (דס״א ע״א). וההפרש שבין בחינת הראיני את מראיך שהוא בחי׳ אור חוזר לבחי׳ קומי לך שהוא גם כן העלאה ממטה למעלה להיות דביקת הנפש בשרשה שלמעלה אפשר דהיינו כי קומי לך היינו כסדר המדרגות ממטה למעלה והיא מדרגת הצדיקים ההולכים לפני ה׳ ממדרגה למדרגה. אבל כשכנסת ישראל היא בסתר המדרגה אזי ההעלאה היא בבחינת ויצעקו אל ה׳ בצר להם שהוא בחינת תשובה בחילא יתיר וכנודע דתשובה אינו דוקא על עבירות אלא על הריחוק כו׳ ועמ״ש בד״ה שובה ישראל והנה יעקב אמר כסדר המדרגות כו׳ והנה סדר התשובה הוא שלא כסדר השתלשלות המדרגות כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה אלה מסעי ממשל מרוצת המים כשיש דף המונע ומעכב מרוצתם והם בכחם בוקעים ועוברים על דבר המונעם אזי תגדל מרוצתם ביתר שאת ויתר עז כו׳ ועד״ז יובן ענין הראיני את מראיך כו׳ ועמ״ש בד״ה וישב יעקב בפי׳ ובקשתם משם כו׳ ועמ״ש עוד מענין שנק׳ כנס״י מראה בפ׳ בראשית ע״פ אעשה לו עזר כנגדו ובפ׳ מקץ בד״ה ת״ר מצות נר חנוכה יום ראשון כו׳ גבי ענין מראות הצובאות:
237
רל״חביאור ע״פ יונתי בחגוי הסלע וגו׳
238
רל״טהנה כתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ומבואר במ״א שאינו מובן לפי פשוטו כי מלתא דפשיטא היא שאין ערוך מחשבותינו המלובשות בגוף לגבי מחשבתו של הקב״ה שאין לו דמות הגוף ואינו גוף ח״ו והענין הוא כי הנה באדם הרהור דהיינו מחשבה לא עביד מידי כי הנה המחשבה נק׳ נהר כנודע בפי׳ ונהר יוצא מעדן והיינו דכמו הנהר שנובע מן מקורו והולך בתמידות לא ינוח ולא יעמוד. כך המחשבה היא נובעת בתמידות ממקורה מהשכל ולא תנוח אפי׳ רגע שתמיד תשוטט מחשבת האדם באיזו דבר.
239
ר״מואעפ״כ לא תפעול שום פעולה מורגשת ולא תעשה רושם כלל ולא כמו הדבור והמעשה שעושין רושם. כמו עד״מ כאשר ידמה אדם במחשבתו להוות ולעשות איזו מציאות שיהיה הנה מחשבתו לא תפעיל ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצנוו להוות עכ״ז והיה כלא היה עד יפעל ויצא לפועל ע״י כח המעשה דוקא או ע״י הדבור שמצוה לאחרים לעשות. ונמצא המחשבה אין לה כח לפעול ולעשות כמו הדבור והמעשה שעיקר הפעולה אינה אלא ע״י המעשה דייקא או הדבור (וזהו דהרהור לא עביד מידי שהמחשבה היא בחינת אין לגבי הדבור והמעשה שהם היש והעיקר וכדלקמן). ואין כן למעלה במחשבתו ית׳ שהמחשבה דייקא היא תפעיל (והיא היש) כי כאשר עלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל האצילות הנה אז נאצל ונתהווה ממש על ידי מחשבה זו כו׳ וכמ״ש כ״ז בפרדס (שער הצחצחות פ״ג) ועמ״ש מזה גם כן בד״ה תקעו בחדש ואדרבה שם נהפוך הוא שהתהוות המציאות שע״י מחשבה הוא הרבה גבוה במעלה ומדרגה מהמציאות שנתהווה על ידי הדבור. שהרי ידוע מענין צופה ומביט עד סוף כל הדורות במחשבה אחת. ששם הוא למעלה מבחי׳ גדר זמן.
240
רמ״אוכמ״ש בזהר שבמחשבה אחת נבראו כל העולמות אבי״ע וגם תח״ה ואלף השביעי וכל העליות הכל נכלל במחשבה זו שממנה התהוותם אך כשבא השפע בבחי׳ הדבור הוא שנתצמצם האור בבחינת מיעוט אחר מיעוט ובבחי׳ התחלקות עד ששם נעשה ונתהווה בחינת זמן להיות שנים וחדשים וימים כו׳ וכמ״ש בסש״ב ח״ב פ״ז שהתהוות הזמן הוא רק מבחי׳ מלכות שהוא דבור העליון אבל בבחי׳ המדות דאצילות שלמעלה מהדבור כתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. שכולל אלף שנים ביום א׳ עד שבמחשבה עילאה הוא למעלה מהזמן הנ״ל גם כן שהרי צופה ומביט עד סוף כל הדורות במחשבה וסקירה אחת (ועמ״ש מזה בפ׳ בראשית בד״ה צאינה וראינה כו׳ לבבתני כו׳ ע״ש) נמצא מובן מזה שלמעלה עיקר ההתהוות הוא מבחי׳ המחשבה דייקא עד שגם כל מציאות כשעלה במחשבה ונתהווה שם עי״ז הנה יש בו חיות ואור יותר הרבה מכמו שהוא מהותו ועצמותו כשנמשך אח״כ למטה ע״י הדבור כו׳ להתהוות בבי״ע. שהרי מה שנמשך ונתהוה על ידי הדבור ירד ונמשך תחת הזמן ממש משא״כ מה שהוא בבחינת מחשבה הוא למעלה מזה כו׳.
241
רמ״בועמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה דלשם נתבאר ג״כ ענין זה איך שעיקר ההתהוות הוא ע״י כל אשר חפץ ה׳ עשה. ומה שהיה צ״ל מאמר ודבור כדי שיהיה בחינת יש כו׳ ע״ש.
242
רמ״גוזהו כי לא מחשבותי מחשבותיכם שבאדם גשמי נראה מחשבתו נחשבת לאין שלא יומשך ממנה שום התהוות מחמת דקותה. ומה שהולך ומתעבה לבחינת הדבור ומעשה נחשב יותר ליש שמהם יומשך התהוות דבר. אבל מדת הקב״ה אינו כן שהוא ית׳ הסוכ״ע הוא היש ואין בלתו ומה שהולך ומתפשט יותר בעולמות עליונים ותחתונים הוא נחשב יותר לאין כי הכל בטל נגדו וכולא קמיה כלא לחשיב לכן כמ״כ בענין מחשבה ודבור שלו ית׳ שהם הארות והתפשטות אלקותו ית׳ הנה המחשבה הוא בחינת יש וע״ז נאמר להנחיל אוהבי יש וממנה עיקר ההתהוות עד שהדבור נחשב לבחי׳ אין וכלא חשיב לגבי מחשבה זו כו׳ ועיין מ,ש מזה במ״א ע״פ ויהי קול מעל לרקיע (ועמ״ש עוד במ״א בענין מ״ש כל אשר חפץ ה׳ עשה וכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו ושם נת׳ ג״כ דעיקר ההתהוות הוא מבחינת חפץ׳ ורצונו העליון והוא בחי׳ מחשבה הנ״ל. בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות בד״ה להבין ההפרש כו׳):
243
רמ״דב והנה ישראל עלו במחשבה הנ״ל והוא הנק׳ מחשבה הקדומה וכמארז״ל בבראשית רבה פ״א מחשבתן של ישראל קדמה לכולן. והענין כי תכלית הבריאה והתורה והמצות הוא להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דהיינו שיהי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה דייקא. ולא בשביל הגילוי באצילות כי הרי באצילות בלאו הכי נמי איהו וגרמוהי חד בחי׳ ביטול כו׳. אמנם בי״ע שהם יש ודבר נפרד וע״י תורה ומצות ממשיכים בהם ג״כ בחי׳ דירה והשראת אור א״ס כמו באצילות זהו תכלית הבריאה (וכענין צחוק עשה לי אלקים כו׳ ועמ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין אור זרוע כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים ובד״ה לא הביט און ביעקב). ואיך נעשה זה על ידי התורה ומצות הענין כי רמ״ח מ״ע הם רמ״ח אברים דמלכא פי׳ אברים היינו כמו עד״מ על ידי האבר נמשך ומתגלה אור וחיות מהנפש כח הראיה בעין כו׳ כך למעלה ע״י ע״ס דאצילות נמשך ומתגלה אור א״ס ב״ה ממש. וזהו ענין איהו וחיוהי וגרמוהי חד ולכן הם הנקראים רמ״ח אברים דמלכא. והן הן ג״כ המצות כי תפילין הם המשכות אור א״ס בחכמה בינה דעת כו׳ צדקה וגמ״ח בחי׳ חסד כו׳ וחשבון רמ״ח אברים ורמ״ח מ״ע היינו לפי שז״א הוא בעל ט״ס (כמ״ש במ״א בד״ה אלפי שנאן בפ׳ יתרו ועיין בזהר נח דס״ה א׳ ובע״ח שער א״א פ״ב) חב״ד חג״ת נה״י וכל א׳ כלולה מט׳ הרי ט׳ פעמים ט׳ עולה פ״א וכל בחינה יש בה ג׳ כלים ראש תוך סוף הרי רמ״ג וה״ח המגדילים הרי רמ״ח. והנה ענין מתן תורה שהוא התלבשות המצות עליונים רמ״ח אברין דמלכא מה שהקב״ה מניח תפילין כו׳ במצות גשמיות תפילין בקלף ודיו וציצית בצמר וכן סוכה ולולב כו׳ ושאר כל המצות היינו שעל ידי קיום המצוה בגשמיות ממשיכים אור א״ס ב״ה המתגלה ברמ״ח אברים דמלכא שיתגלה למטה ממש בעשיה היינו על ידי תפילין ממשיכים בחינת חכמה ועל ידי צדקה בחינת חסד כו׳ עד שיד האדם הנותן צדקה תהיה בחי׳ כלי לגילוי אלקותו ית׳ כמו שחסד דרועא ימינא שבאצילות הוא כלי לגילוי אור א״ס דאיהו וגרמוהי חד. כך יהיה גילוי זה ממש בבי״ע וזהו ענין דירה בתחתונים שנעשה על ידי קיום התורה ומצות שהן רמ״ח אברין דמלכא הנקרא ז״א דאצילות שעי״ז יומשך גילוי זה שבאצילות גם בעשייה ממש (וכמ״ש מזה בד״ה משה ידבר בפ׳ יתרו ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית בפ׳ שלח בפי׳ וזכרתם את כל מצות כו׳ ע״ש). אך איך יהיה התקשרות האצילות עם העשיה גשמיות והרי אין ערוך זה לזה ואיך יומשך על ידי המצות מעשיות גילוי האצילות עליון כו׳. אך הענין הוא מפני שישראל עלו במחש בה הקדומה ומפני זה כשישראל עושין המצות הם ממשיכים ומקשרין האצילות הרוחני בעשייה הגשמיות. לפי שבחינת מחשבה הקדומה הוא מבחינת סוכ״ע דאצילות ועשייה שוין נגד בחי׳ זו כי היא כוללת כולן יחד שהוא בחינת א״ק שהוא כתר הכללי דאבי״ע.
244
רמ״הולכן אצילות ועשיה שוין לגבי בחינה זו ועמ״ש מזה בד״ה למנצח על השמינית כו׳ ולכן יכול לקשר ולחבר האציק עם העשייה אע״פ שהם רחוקים זה מזה בתכלית. ויובן זה ג״כ עד״מ באדם דהנה אנו רואים באור וחיות הנפש המלובש באברי הגוף שבכל אבר מלובש כח פרטי כמו ראיה שמיעה ריח טעם ודבור שכח הראיה מלובש בעין וכח השמיעה באזן כו׳ כל א׳ הוא בחינה ומדרגה בפ״ע. אבל המחשבה הנה מקושרים ואחוזים בה כל האברים והכחות שבהן מהראש עד צפורן הרגל שהרי ירגיש במחשבתו כל הנפעל ברמ״ח אברים וגם כל האיברים בטלים למחשבתו והיא מושלת על כולן וגם היא שורה בכולן ומקפת אותן. שהרי מיד כשעולה במחשבתו לנענע רגלו תומ״י תתנענע הרגל בלי שום שהיית זמן כו׳ (ועמ״ש מזה במ״א בד״ה להבין מפני מה יו״ט דפסח הוא ביום שנעשה בו נס. ובביאור ע״פ ויקח קרח כו׳). והנמשל מזה למעלה דהשתלשלות העולמות אבי״ע כל בחינה הוא פרט בפ״ע וע״כ בין אצילות לבריאה יש פרסא כו׳ והוא כמשל כח הראיה בעין שהוא מובדל מכח ההילוך שברגל וגם יש פרסא מפסקת בין אברי הנשימה לאברי המזון דהיינו חצר הכבד כו׳ אבל בחינת מחשבה הקדומה היא כוללת כולן יחד ולכן רגלי א״ק נמשכים גם בעשייה ואין הפרסא חוצצת בפניו כו׳ וע״כ נש״י שעלו במחשבה זו יש להם הכח לקשר ולחבר האצילות עם העשייה ע״י התורה ומצות להמשיך בחינת רמ״ח אברים דמלכא בעשייה ממש כנ״ל. ועמ״ש ע״פ ויהי קול מעל לרקיע ולכן נאמר בכל התורה דבר אל בנ״י כו׳ צו את בנ״י כו׳ (ומזה יובן שרש ענין המבואר במ״א בד״ה זכור את יום השבת לקדשו בענין זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כו׳ ע״ש והיינו על ידי גילוי בחינת כתר שהוא בחינת א״ק שכולל אפילו אצילות ועשייה יחד ממש כנ״ל ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה הנ״ל שבפרשה בראשית בענין אשר לשלמה כו׳ גם בד״ה שיר השירים אשר לשלמה ובד״ה שחורה כו׳ בענין כיריעות שלמה עוד נתבאר כהאי גוונא גבי קריעת ים סוף שלהיות הפך ים שהוא עלמא דאתכסיא ליבשה עלמא דאתגליא הוא על ידי המשכה מבחינה הגבוה משניהם דים ויבשה שוין שם כו׳ ועד״ז הוא כאן):
245
רמ״ווזהו ותורה שם בישראל שמהם נמשכת התורה כי התורה היא ח,ע דאצילות. וח״ע היא ראשית הגילוי שבאצילות חח״ן קו ימין כו׳ והיא מקור רמ״ח אברים דז״א כו׳ והיא מקבלת ונמשכת מבחי׳ א״ק כו׳ וזהו בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. היינו בחינת ראשית שבישראל שהוא שרשן במחשבה הקדומה שבחינה זו נקרא ראשית שע״ז אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל שכדי להיות גילוי זה בנשמה המלובשת בגוף הוא ע״י התורה. כי הנה בישראל יש ב׳ בחי׳. הא׳ מציאותן ושרשן במחשבה הקדומה ונקרא ישראל דלעילא והוא חלק הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף אלא בחינת מקיף כו׳.
246
רמ״זוהב׳ הוא הנק׳ ישראל זוטא וכנסת ישראל היינו מקור הנשמה המתפשטת ומתלבשת בגוף. ומקור זה הוא בחי׳ מלכות דאצילות ונק׳ ג״כ אימא תתאה ומטרוניתא והנה בחינת מלכות דאצילות היא סופא דכל דרגין וכדי שיומשך בה האור מבחינת כתר שהוא בחי׳ א״ק מחשבה הקדומה הוא ע״י ח״ע שהיא התורה כו׳ וע״ז אמרו ישראל מתקשראן באורייתא כו׳ וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך שנש״י שהם בניך דבחינת מלכות דאצילות שהרי ממנה לוקחה חלק הנשמה המתפשטת בגוף הם ג״כ בוניך דבחינת מלכות דאצילות והארה שממנה המלובשת בגוף והיינו מצד שרשן במחשבה הקדומה שעי״ז ותורה שם בישראל והם העושים התורה וממשיכים הגילוי בבחי׳ ח״ע ומח״ע במל׳ דאצילות כו׳ ולכן בחי׳ בוניך היינו דוקא ע״י עסק התורה וכדכתיב בחכמה יבנה בית והיינו שכדי להיות ההמשכה מבחי׳ מחשבה הקדומה הנ״ל במל׳ דאצילות הוא ע״י התורה דייקא שהיא בחי׳ חכמה עילאה כו׳ (ועמ״ש בד״ה באתי לגני ובד״ה וידבר כו׳ אנכי כו׳ אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועמ״ש בד״ה ויאכילך את המן גבי ברכת הארץ שצריך שיזכיר בה ברית ותורה. וכדברים האלה מבואר ג״כ בזהר בפ׳ ויחי) (דרמ״ה סע״א) תלת נשמתין אינון כו׳ ע״ש ועיין מ״ש עוד מענין ב׳ בחי׳ הנ״ל שיש בהנשמה ע״פ כי תצא כו׳ גיב ויברא אלקים את האדם בצלמו כו׳:
247
רמ״חג וזהו ענין רעיתי יפתי. רעיתי הוא ע״י עסק התורה לכו לחמו בלחמי כמו מזון עד״מ הוא מקשר ומחבר חיות הנשמה להתפשט בתוך הגוף כו׳ כך ע״י התורה נמשך התלבשות אור א״ד ב״ה בחכמה עילאה כו׳ וביאור ענין יפתי שהם המצות שנקראו לבושים כענין יביאו לבוש מלכות כו׳ וזהו יפתי שעושה בחי׳ לבושים יפים כו׳ משא״כ בחינת אלביש שמים קדרות כו׳ והענין הוא כי מבחי׳ כתר שהוא ארך אפים מאריך אף כו׳ כי קמיה כחשכה כאורה כו׳ א״כ גם החיצונים יוכלו לקבל יניקה כי שממית בידים תתפש כו׳ וכענין שאמר אברהם לו ישמעאל כו׳ (ועמ״ש סד״ה מצה זו ובד״ה ויאבק וע׳ בלק״ת ס״פ וישלח כי א״ק הוא ראשון המקבל שפע מא״ס והנה דע כי נשתלשל ממנו ניצוץ א׳ נחלק לב׳ מוח וקליפה כו׳ ע״ש). ולכן כדי שיומשך השפע רק לסטרא דקדטשה ולא לחיצונים זהו ע״י מעשה המצות שמהם נמשך בחינת לבוש מלכות שהוא הלבוש היפה שכשנמשך ע״י לבוש זה שממעשה המצות נמשך רק בטרא דקדושה כו׳ המקבלים עליהם עול מלכות שמים כו׳ וכמו הלבוש שמגין על האדם להצילו מהשרב והגשמים כך לבוש הנ״ל הוא המגין מיניקת החיצונים כו׳ ולכן ארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו אלא תורה וגמ״ח לפי שעל ידי המצות דוקא נמשך לבוש הנ״ל משא״כ בתורה לבד הרי לפעמים נאמר אלביש שמים קדרות שמים אש ומים רצוא ושוב הוא בחינת תורה מימינו אש דת כו׳ ב״ש וב״ה כו׳ ולפעמים ח״ו יוכל להיות מלובשים בקדרות יניקת החיצונים מהמדות אש ומים חו״ג כענין אברהם שיצא ממנו כו׳ אבל על ידי מעשה המצות נעשה בחי׳ יפתי לבוש מלכות כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ בלק) (דף ר״ד ב׳) ע״פ בקר אערך לך ואצפה כו׳ אתא דוד ואתקין האי בוצינא חופאה להאי בקר דיוסף לאתחפאה ביה כו׳ כד״א ויצפהו זהב טהור והיינו שדוד תיקן בחי׳ מלכות דאצילות לבוש וכיסוי להאי בקר דיוסף כו׳ ע״ש ונתבאר במ״א וזהו ג״כ מ״ש ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני. פי׳ בי יומשך השפע מבחינת יוסף כי יהודה הוא ג״כ בחינת מלכות והרי זהו דייקא הכלי והלבוש כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ ויגש ועיין עוד בזהר פ׳ אחרי (דנ״ח ע״ב) גבי בגין כך לא יטעי לחברא עת אחרא לגבי מלכא כו׳ בזאת יבא כו׳ (ודף ע״ד ב׳) גבי וכדין לבשו שמים קדרות ובמק״מ שם ועיין בפרדס שכ״ה פרק ו׳ ע״ש וזהו ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא ואתחנן הוא המשכה שע״י התורה כמ״ש במ״א והמשכה זו צ״ל בעת ההיא שהיא בחינת מלכות כו׳ והוא בחי׳ המצות שעליהם נאמר ועת לכל חפץ כו׳ כמ״ש במ״א בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ושם נתבאר ג״ כ איך המשכה זו להיות מלך העולם נמשך על ידי המצות וכמשנ״ת גם כן בד״ה תקעו בחדש שופר כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו ויובן עוד ענין לבוש שעם היות הלבוש מעלים ומסתיר להיות בחי׳ עולם מלשון העלם כו׳ הנה שרשו ממקום גבוה מאד וכענין שנתבאר במ״א בפ׳ לך לך בד״ה והבדילה הפרוכת גבי ולהבין ענין חשמל זה כו׳ וגם בד״ה ענין לך לך גבי וידבר שלשת אלפים משל כו׳ ועוד נת׳ זה במ״א בפי׳ השמים כסאי כי בחי׳ יחידה שאין לה כלי היינו כתר שסובב ומקיף מראשו ועד רגלו ומבדיל בין אצי׳ לבריאה ונעשה פרגוד ומסך.
248
רמ״טור״ל ששרש הפרגוד והמסך שהוא הלבוש הנ״ל שרשו מבחי׳ יחידה וכתר. וזהו השמים כסאי כי שמים פי׳ גם כן מקיפים ומהם נמשך הכסא כס א׳ לבוש ומסך הנל ועמ״ש ע״פ ואברהם זקן בא בימים ועד״ז יובן ענין יפתי כו׳ וזהו יפיפית מבני אדם כו׳ שעל ידי קיום המצות עושה לבושים יפים למלך מלכי המלכים הקב״ה. א״כ כביכול מה שיפיפית הוא מבני אדם כן פי׳ הגאון החסיד ר׳ לוי יצחק ז״ל מבאדיטשוב והיינו מ״ש יפתי ועמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש שבלבושים אלו שממעשה המצות יש ג׳ בחינות ומדרגות והנה מבואר במ״א שיניקת החיצונים הוא בב׳ אופנים הא׳ מלמטה מחמת ריבוי הצמצומים וההסתר כו׳ והב׳ ע״י אם תגביה כנשר כו׳ שרוצים לקבל מבחי׳ דקמיה כחשכה כאורה כנז׳ לעיל והנה התיקון לב׳ יניקות אלו הוא ע״י לבושים דמעשה המצות והנה התיקון לבחי׳ הא׳ פשוט הוא שכשנמשך ע״י לבוש מל׳ דאצילות אין להם יניקה יתירה מלמטה אך התיקון לבחינה הב׳ היינו כמש״ש שיש מדרגה עליונה בלבושים דמעשה המצות וע״ז נאמר ועשית בגדי קדש לאהרן שמשה הוא העושה אותם כו׳ וענין לבוש זה מבואר בפע״ח שער י״ב פרק ח׳ כי ממדה ו׳ ואילך כו׳ מתלבש בשמנה בגדים כו׳ ונמצא כי התיקון ו׳ מתלבש כו׳ ע״ש הביאו הרמ״ז בפ׳ אמור (דפ״ח) וע׳ מזה בזהר הרקיע בפרשה משפטים (בדף צ״ה) ותיקון ו׳ היינו כי חפץ חסד הוא ולכן על ידי לבושים אלו שמלבישים לבחי׳ כי חפץ חסד הוא גורם שיומשך בחי׳ חסדו הגדול הזה רק לסטרא דקדושה ולא להיכלות דנוגה ונמצא שע״י לבושים דמעשה המצות נעשה תיקון גם לבחי׳ יניקה הב׳ ועמ״ש בד״ה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו הוי׳ אלקינו:
249
ר״נד אך להיות המשכת אור א״ס בחכמה עילאה ע״י התורה ולהמשיך ע״י מעשה המצות בחי׳ לבוש הנ״ל צריך להקדים בחי׳ קומי לך לעצמך דהיינו לבחי׳ הנשמה שלמעלה כו׳ והיינו ע״י ק״ש ותפלה והנה הכתיב לכי בכף יו״ד כו׳ והענין כי הנה בחי׳ מחשבה הקדומה הוא בחי׳ ממוצע בין עצמות אור א״ס לנאצלים להיות כי מחשבה הקדומה היא בחינת מקיף וסובב כל ההשתלשלות וכוללם יחד שע״י מחשבה זו הוא התהוותם כו׳ נמצא מחשבה זו היא בחינת אור כללי הכולל כל פרטי ההשתלשלות ובעצמות אור אין סוף לא שייך כל זה שאין שייך ח״ו לומר בו שהוא מקור וכלל שכולל חיות העולמות שהוא מרומם ונשגב מגדר העלמין לגמרי והיה יכול להיות רבוא רבבות השתלשלות באופנים אחרים כו׳ ורבוא רבבות ספירות שלא ממהות הספירות הנאצלים כמ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות ע״ש בד״ה להבין ההפרש כו׳.
250
רנ״אועמ״ש בפ׳ בשלח סד״ה להבין ענין לחם משנה וגם אין שייך לומר באור א״ס שהוא מקיף וסוכ״ע כו׳ כנודע ולכן כדי שיתהוו פרטי העולמות מעצמות אור א״ס הוא ע״י בחי׳ מחשבה הקדומה שהוא בחי׳ התהוות אור כללי הכולל כל ההשתלשלות יחד כו׳ והרי הוא כלל של הפרטים כו׳ והיינו כי מחשבה הקדומה היינו בחי׳ א״ק והוא בחי׳ כתר דאבי״ע כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ד ומבואר יותר בשערי קדושה להרח״ו ח״ג שער א׳ וז״ל א״ק קוצו של יו״ד והיא הספירה העליונה מכולן ונקרא כתר עכ״ל ולכן נק׳ מחשבה הקדומה בחינת הממוצע ע״ד שנת׳ באריכות בע״ח שמ״א פ״ג שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ע״ש והנה הממוצע יש בו מבחינה היותר תחתונה שבמאציל ומבחי׳ היותר עליונה שבנאצלים ועי״ז מתחבר אור המאציל בנאצלים וזהו ענין אוף כ״ף והיינו כי הכ״ף הוא מספר עשרים דהיינו שיש בו ב״פ ע״ס א׳ בבחי׳ תחתונה שבמאציל שנמשכה להיות בחי׳ כתר לנאצלים שכיון שנמשכה להיות נשמה לשרש האצילות ע״כ מעתה שייך לומר בה בחי׳ ע״ס וזהו הנקרא ע״ס הגנוזות.
251
רנ״בוהב׳ ע״ס שרש הנאצלים וכמ״ש בע״ח שא״ שהוא שרש הנאצלים כולל כולם כו׳ וכמ״כ בבחינת עתיק שהוא בחינה תחתונה שבמאציל יש ע״ס כו׳ וכללות שניהם הוא בחי׳ כתר ולכן נק׳ כ״ף וגם עוד יש טעם למה שנק׳ כ״ף שהוא מלשון כף היד שנק׳ כן ע״ש שכופף אותה ונעשית כמו חלל באמצעו והיד מקפת וסובבת את הדבר שתבוכה וכמ״ש (שמות ד׳) ויהי למטה בכפו ובעודה בכפו יבלענה (בישעי׳ סי׳ כ״ח) וכך בחי׳ מחשבה הקדומה מפני שמקפת כל ההשתלשלות דאבי״ע והם מוקפים ממנה לכן נק׳ כ״ף וזהו שנאמר ומתחת זרועות עולם דלכאורה אינו מובן איטך שייך ענין זרועות מתחת העולם אלא הענין שהוא בחי׳ סוכ״ע שהוא עד״מ זרוע וידו הכפופה שמקפת הדבר מכל צד כו׳ והו ג״כ פי׳ כתר לשון כותרת ולשון כתרו את בנימין שהוא ענין היקף וסיבוב כו׳ זהו ענין הכ״ף ועיין ברבות נשא פי״ג גבי כף אחת עשרה זהב כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקב״ה כו׳ ועמ״ש מענין הלוחות בד״ה אם בחקתי וענין היו״ד הוא בחי׳ חכמה דאצילות ראשית הגילוי מבחי׳ כתר כו׳ וזהו קומי לכי היינו שאומר לבחי׳ כנ״י מל׳ דאצילות קומי לך לשרשך העצמי והכתיב לכי היינו לבחי׳ כ״ף ויו״ד הנ״ל שהן שרשך כי ישראל עלו במחשבה כו׳ (וזהו מראש מקדם נסוכה מראש היינו חכמה עילאה כי ראשית חכמה ומקדם היינו מחשבה הקדומה וי״ל שהן ב׳ מקיפים חי׳ יחידה כו׳ ועפ״ז י״ל פי׳ זה יתנו כו׳ מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל כי שקל הקדש היינו מה שקדש העליון נמשך בבחינת משקל עד״מ שהוא ע״י צמצום ומקום פנוי ואח״כ נמשך רק קו והארה כו׳ והיינו כדי שיהי׳ מקור להתהוות העולמות סוכ״ע וממכ״ע וכללות שקל הקדש הזה הוא עשרים היינו בחי׳ כ״ף ב״פ ע״ס כנ״ל והנה כתיב אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה ואיתא בזהר הרקיע בפי׳ הספ״ד פ״ה כפכה כ״ף שלך ור״ל בחי׳ כ״ף הנ״ל שהוא בחי׳ מחשבה הקדומה שמשם שרש הנשמה כו׳ ואפשר לומר שזהו ג״כ ענין ב׳ יודין שבתיבת וייצר ה׳ אלקים את האדם היינו שהם רומזים לב׳ בחינות ע״ס הנ״ל וקרוב לזה איתא בפ׳ נשא) (קמ״א ב׳) אך הנשמה יש בה אחור וקדם שהרצון נק׳ אחור לגבי בחי׳ התענוג אהבה בתענוגים וכמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון כו׳ ושרש דשרש ב׳ בחי׳ האלו הם מב׳ בחי׳ ע״ס שבכ״ף הנל״ שהן ג״כ רצה״ע ומקור התענוגים כו׳ והנה בחינת אהבה בתענוגים לא כל אדם זוכה לזה וכמ״ש בסש״ב פי״ד כו׳ אבל בחי׳ האהבה והרצון לה׳ זהו חובה על הכל וכמ״ש בפ׳ כי תשא בד״ה זה יתנו כו׳ ובאגה״ק ע״פ מה יפית ומה נעמת כו׳ וזהו זה יתנו כו׳ מחצית השקל וברע״מ ר״פ תשא דמחצית השקל הוא י׳ והיינו כמ״ש בסש״ב פי״ח שזהו בחי׳ החכמה שבנפש כו׳ ע״ש והנה ענין קומי לכי היינו ע״י התפלה שנקרא סולם כו׳ וראשו מגיע השמימה לבחי׳ כ״ף הנ״ל סוכ״ע.
252
רנ״גוהענין כי התפלה יש בה מהארת בחנית שבת והנה בשבת יש באדם נשמה יתירה וענין הנשמה יתירה היינו כי בשבת הוא עליית המל׳ עד שבמנחה דשבת היא במקום אבא ממש ונמשך לה שם מבחינת כתר כו׳ והיינו בחי׳ סוכ״ע ומחשבה הקדומה ומשם נמשך נשמה יתירה לכל נשמות ישראל שבגוף היינו שמאיר בהן בחי׳ שרשן שבמחשבה הקדומה ועמ״ש מענין זה בד״ה וי קהל משה את כל עדת בנ״י כו׳ ע״ש וזהו ענין קומי לכי לבחי׳ כ״ף יו״ד חכמה עילאה וכתר כו׳ וז״ש בפע״ח שער השבת פכ״ג בפי׳ כי מאתך היא מנוחתם מאת כ׳ שהיא הכתר משם מנוחתם עתה כו׳ והנה הארה מבחינת גילוי זה ששבת נמשך ג״כ בכל ים בשעת התפלה כו׳ כנ״ל וזהו שעל התפלה נאמר קומי לכי ועי״ז אח״כ תהי׳ רעיתי יפתי להמשיך האור מלמעלה למטה ע״י תורה ומצות כו׳ וכמשנ״ת למעלה ועמ״ש סד״ה ויקהל משה הנ״ל שזהו ענין שאמר מרבע״ה לישראל תחלה שמירת שבת ואח״כ מעשה המשכן שזהו כמ״ש בענין קומי לכי ואז אח״כ בחינת רעיתי יפתי כו׳. והנה זה הפסוק נאמר על יצ״מ לפי שאז היה גילוי אור א״ס ב״ה בכנ״י כמ״ש וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ובעמוד אש לילה וכמ״ש בזהר פ׳ בלק (דקצ״א ע״ב) וה׳ זקיף טעמא לעילא כו׳ ועי״ז היו יכולים להיות בבחינת קומי לך ועמ״ש מענין זה ג״כ בפ׳ בשלח סד״ה וה׳ הולך לפניהם וזהו כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף כו׳ אבל בגלות אין כח לכנס״י לעלות בבחינת קומי לך לשרשה העצמי מחמת שירדה בסתר המדרגה כו׳ ונקרא סוכת דוד הנופלת (ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו מענין זה) הנה לזה הוא אומר עצה לאופן עלייתה גם בהיותה בסתר המדרגה והוא ע״י הראיני את מראיך שישים אל לבו איך שההסתר הוא כדי להיות בחינת אור חוזר שנמשך דוקא מחמת ההסתר כו׳ שבחינת אור חוזר הוא תוקף האהבה יותר מבבחי׳ קומי לך וע״ד בעלי תשובה שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים כו׳ וכענין מ״ש ע״פ ואני אראה בשונאי ע״ש היטב בענין שהתפלל דוד כן בקדש כו׳ ומזה נמשך כי קולך ערב קולך היא התורה שהיא המשכת אור א״ס מלמעלה למטה כנ״ל בענין רעיתי אך מחמת הירידה בסתר המדרגה שעי״ז נעשה בחינת או״ח הנ״ל יומשך שיהיה ההמשכה על ידי התורה מבחי׳ עליונה יותר מבחי׳ ההמשכה שע״י קומי לך רעיתי כו׳ ועמ״ש לעיל כה״ג סד״ה לסוסתי ברכבי שלפי שבגלות הירידה היא יותר למטה ביומין דחול ע״י מרכבה דסוסים שנז׳ בזכרי׳ עי״ז העלי׳ יותר שהסוס רץ למעלה מעלה כו׳ ע״ש וזהו ענין כי קולך ערב דהנה רעייתי היינו ישראל מפרנסין שהתורה נק׳ מזון לכו לחמו בלחמי. אך פי׳ קולך ערב היינו עד״מ המזון שיש בו עריבות שע״ז אמרו רווחא לבסומי שכיח (במגלה ד״ז ע״ב ובעירובין פרק ח׳ דפ״ב ע״ב) נמצא המאכל שיש בו עריבות ומתיקות יש בו מעלה יתירה כו׳ ע״ש ועד״ז ענין התורה שנקרא לחם אך כשנמשך בה גילוי תענוג עליון ממקור התענוגים וכמ״ש אני תורתך שעשעתי אז נק׳ קולך ערב שהמזון הזה עד״מ הוא במעלה ע ליונה יותר כו׳ וכן ומראך נאוה הם המצות שע״י התשובה נעשו המעשים טובים ומאירים יותר כו׳ (ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה וכל העם רואים כו׳ ועמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש שיש כמה מדריגות בענין הלבושים שממעשה המצות וכנז״ל ולכן ע״י הראיני את מראיך נמשך שיהי׳ הלבושים הנעשים ממעשה המצות שהוא בחי׳ יפתי מבחינות היותר עליונות כו׳):
253
רנ״דעוד ביאור הדברים ע״פ יונתי בחגוי הסלע וגו׳
254
רנ״ההנה ארז״ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. כי התורה הנגלית היא בחינת הארת החכמה המתלבשת במדות ולכן הם גם כן שיתא סדרי משנה כנגד ששה מדות עליונות סדר זרעים מבחינת חסד כו׳ והענין הור כי כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי נמשך מהמדות עליונות דהיינו כשר ומותר וטהור זהו בחינת חסד וימין מקרבת שיתעלה אותו דבר ליכלל באור א״ס ופסול ואסור וטמא היינו בחינת גבורה שמאל דוחה שלא יוכל להתעלות כו׳ וכ״ז הוא ע״פ חכמתו ית׳ חכים ולא בחכמה ידיעא הנמשכת ומתלבשת במדותיו ית׳ ולכן נקרא התורה נובלות חכמה של מעלה (בבראשית רבה פרשה י״ז) כי חכמה זו המתלבשת במדות היא בחי׳ נובלות לבד לגבי עצמיות חכמה עילאה חכמתו ית׳ שהיא רמה ונשגבה למעלה מהמדות כו׳ (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי כו׳ דקאי על התורה שנקרא כסאי לבחינת רצונו וחכמתו ובינתו כו׳ והיינו מה״ט וע״ש מענין זה) ולכן נאמר בישראל קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הוא ראשית ומקור התורה כי הנה ישראל עלו במחשבה. פי׳ מחשבה היינו בחינת חכמה ועלו במחשבה היינו בבחינה העליונה שבמחשבה (והיינו כענין במחשבה תחלה דהיינו תחלת המחשבה) והענין כי הנה בענין השתלשלות עילה ועלול הנה פנימית העילה הוא דבוק בעילתו רק חיצוניותו הוא הנמשך בההשפעה להעלול. ועד״ז הוא נמשך ומשתלשל מעילה לעילה הכל רק באופן זה שמבחינת חיצוניות העליון נעשה פנימיות לתחתון (ועמ״ש מזה באריכות קצת בפ׳ שלח בד״ה ענין נסכים) וא״כ לפ״ז הכלל הרי החכמה עילאה שמקבלת מבחינת כתר כמ״ש והחכמה מאין תמצא הרי הבחינה עליונה שבחכמה ופנימיותה דבוקה בכתר עליון (וע׳ בפרדס שער שלישי פ״ג כל ספירה וספירה תבחן בג׳ בחינות כו׳ ובשער הנתיבות רפ,ג הנתיב האחד כו׳ יחוד החכמה בכתר כו׳ ועוד שם שכל מופלא נדמה למאציל כו׳ ועיין בפ׳ פנחס) (דרנ״ו סע״ב) ומה שנמשך ומתפשט מבחינת חכמה למטה במדות זהו רק מבחינת חיצוניות החכמה וזהו ענין נובלות חכמה כנ״ל אכן נש״י שעלו במחשבה היינו בבחינ׳ העליונה שבמחשבה כי לכן הרי נאמר בנים אתם לה׳ בני בכורי ישראל שכמו עד״מ הבן הנמשך ממוח האב הרי מלובש בהטפה מעצמיות ומהות החכמה שבמוח האב כו׳.
255
רנ״ווכך נש״י שרשן ומקורן מעצמיות ופנימית ח״ע ממש שלמעלה מבחי׳ נובלות וחיצוניות כו׳ וכמ״ש בד״ה ששים המה מלכות כו׳ בפי׳ כנס״י שבפנימיות ז״א כו׳ ע״ש. ועמ״ש ג״כ בד״ה אני ישנה. בפי׳ עלו במחשבה דהיינו בחינת מחשבה שבמחשבה כו׳ ע״ש וא״כ עד״ז גם כאן היינו שנש״י שרשן מבחינה העליונה שבח״ע ולכן הם ראשית תבואתה והם מקור ויסוד התורה שהיא בחי׳ נובלות חכמה.
256
רנ״זולכן נקראת התורה תורת משה כו׳ והיינו לפי שנשמת משה שרשה מעצמיות ח״ע שזהו מקור התורה וכמ״ש מזה בד״ה להבין ענין לחם משנה בפ׳ בשלח. שלכן נאמר במשה כבד פה לגבי אורייתא דבע״פ כו׳ וכבד לשון לגבי תשב״כ שלא היה יכול להשפיל א״ע להיות נמשך ממנו התורה שהיא בחי׳ נובלות חכמה כו׳ ועמ״ש בד״ה משה ידבר. ועמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש שזהו ענין שהתורה נק׳ כלה ומאורסה וישראל הם בחי׳ חתן המשפיע כו׳.
257
רנ״חוהנה הגם שזהו בחינת משה אך כמ״כ יש ג״כ נשמות גבוהות מאד שיש בהם מבחינת משה וזהו שאמר רב ספרא לרבא משה שפיר קאמרת כו׳ והן הנשמות שנק׳ אחים וריעים למקום כמ״ש למען אחי ורעי כו׳ ומבואר בזהר שהן למעלה אפילו מבחי׳ בנים (ע׳ זהר ח״ב דקכ״א סע״ב וד׳ צ״ד סע״ב ח״ג ד״ז ע״ב) והיינו שנמשכו מיחוד או״א דאצילות ולכן נקראים אחים לז״א דאצילות והם למעלה מבחי׳ תורה וכמשנ״ת ג״כ בביאור ע״פ ששים המה מלכות הנ״ל בענין חסידים הראשונים שבגמ׳. אמנם הנשמות הנמשכים מזיווג זו״נ דאצילות היינו שהנשמה נמשכת מאין ליש שהוא מאצילות להיות בחי׳ בריאה ממש אבל נשמה דאצילות היינו בחינת אלקות ממש שהוא בחינת אצילות כמו שהוא באצילות ממש למעלה מעלה מבחי׳ בריאה יש מאין אלא שהן רק מבחי׳ הכלים דאצילות כי פי׳ כלים דאצילות הוא בחינת הגבול שיש גם באצילות שע״ז אמרו שיעור קומה רל״ו אלפים רבבות פרסאות. והנשמות הנמשכים מהכלים הרי הנשמה היא כמו טפה א׳ לגבי הכלים ממש ומ״מ היא בחינת אלקות וכמ״ש במ״א ביאור ענין זה ע״פ מאמר הזהר פ׳ פנחס (דף רמ״ט ע״א) ע״פ ובחדש הראשון כו׳ מאי אילת השחר כו׳ ע״ש וזהו ענין הנשמות שנמשכו מיחוד או״א שנק׳ אחים ורעים לזו״נ דאצילות ע״ש שנאצלו ג״כ מאו״א כמו שנאצלו הכלים דזו״נ דאצילות אלא שהם הארה קטנה מאד לגבי הכלים דזו״נ שהם הע״ס. משא״כ הנשמות שנולדו מיחוד וזיווג זו״נ דאצילות היינו שלידתם הוא לעולם הבריאה כמ״ש בע״ח שער סדר אבי״ע פרק ד׳ ה׳ והיינו שנמשכה הנשמה להיות בריאה יש מאין וע״ז אמרו ישראל מתקשראן באורייתא ואף לפמ״ש במ״א שגם מזיווג זו״נ דאצילות נולדים ונמשכים ג״כ לפעמים נשמות גבוהות מאד הנק׳ נשמות דאצילות ממש וכדמשמע בזהר ויקרא (דכ״ד סע״ב) ובזהר משפטים (דצ״ד ע״ב) ובשא דוכתי. מ״מ כיון ששרשן מזיווג זו״נ דאצילות ולכן נק׳ בנים למקום וא״כ אינן אלא טפה א׳ הנמשכת ממוחין דזו״נ. והתורה היא עצם חב״ד דזו״נ דאצילות ממש. ואצ״ל נשמות דבי״ע כו׳ ולכן ע״ז אמרו ישראל מתקשראן באורייתא ומ״מ אפילו נשמות דבי״ע ממש כולן שרשן מאצילות העליון ממש.
258
רנ״טוגם עלו במחשבה ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים גבי כי תקנה עבד עברי כו׳ וא״כ צ״ל מהו הפי׳ והענין שהצדיקים הראשונים דייקא לבד הן הן נשמות דאצילות משא״כ שאר כל הנשמות שהן דבי״ע כו׳ אך הענין כי נשמות הצדיקים הראשונים היינו שהנשמה המלובשת בגופם ממש היא בחינ׳ אצילות ממש כמו נשמת רשב״י שהיה לו נשמה דאצילות מלובשת ממש בהגוף שלו למטה ממש וע״ד מ״ש באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי שאף לאחר שירדו הנר״נ דאצילות לעוה״ז לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנו מהותן להיות דבר נפרד מאלקות כו׳ ע״ש משא״כ שאר כללות נש״י צדיקים ובינונים כו׳ הנק׳ נשמות דבי״ע היינו שעם היות שרש כל הנשמות הוא מאצילות אבל עכ״ז בחי׳ זו דשרש הנשמה שמאצילות אינו מלובש ולא מאיר בהגוף כלל אלא נשאר האור בבחינת אצילות בבחינת העלם ומקיף בלבד על הנשמה המתלבשת בגוף והנשמה הנמשכת ומתלבשת בגוף היא נפש או רוח או נשמה דבי״ע לבד ולא מבחינת אצילות כלל ולכן נקרא נר״נ דבי״ע לבד אך עכ״ז שרש דשרש בחינת מזלייהו והמקיף יש בכל נש״י מבחינת שעלה במחשבה וע״כ מצד זה נאמר על כל נש״י קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שהן הן מקור התורה ויסודה. ומצד הנשמה המלובשת בגוף הן בחינת מתקרשאן באורייתא כו׳:
259
ר״סב ומעתה יובן ענין קומי לך רעיתי. רעיתי היינו ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כי הנה אין ערוך כלל אצילות לגבי א״ס ב״ה יותר לאין קץ ממה שאין ערוך בי״ע לגבי אצילות כו׳ ולזאת צריך להמשיך המשכת אור א״ס ב״ה באצילות וכמ״ש בד״ה לסוסתי בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה וע״ז אמרו ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים שממשיכים להיות עולם חסד יבנה.
260
רס״אוזהו פי׳ לאביהם שבשמים כי שמים אש ומים הם המדות עליונות ואביהם שבשמים היינו אור אבא הנמשך בז״א ומשם בחינת התורה ג״כ וישראל ע״י שעלו במחשבה שהיא עצמות אור אבא לכך ממשיכים אור א״ס הנמשך ומלובש בח״ע להיות נמשך בז״א כו׳ והוא המשכות תוספת אורות בכלים.
261
רס״בוזהו ועשיתם אתם. וארז״ל כאילו עשאוני ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳. וזהו יאר פניו אתנו כי כדי להיות המשכת ח״ע בז״א שהוא ענין חכמת אדם תאיר פניו הוא אתנו ע״י ישראל מטעם הנ״ל דעלו במחשבה כו׳ וגם פי׳ אתנו מתפרש על הנשמה שבגוף ממש והיינו כי ישראל מתקשראן באורייתא וע״י שנמשך אור א״ס ומתלבש בהתורה כו׳ עי״ז יומשך האור אתנו דוקא לסטרא דקדושה דוקא וכמ״ש במ״א בד״ה כי עמך מקור חיים באורך נראה אור ע״ש בפי׳ השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. אך מתחלה צ״ל קומי לך ע״י התפלה שנקרא סולם כו׳ והוא להיות דביקות הנפש בשרשה שעלה במחשבה ע״י מס״נ באחד בק״ש ועי״ז נמשך האור מא״ס ב״ה שאין ערוך לך כו׳ בח״ע ועי״ז אח״כ מפרנסין לאביהם שבשמים וית׳ לקמן.
262
רס״גוהנה רעיתי זהו המשכת אור א״ס באצילות והיינו ע״י התורה ובחינת יפתי היינו ע״י המצות שעי״ז נמשך גם כן בבי״ע והענין כי כדי להיות המשכות האור בבי״ע הוא דייקא ע״י התלבשותו תחלה במלכות דאצילות (ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה שהמלכות דאצילות היא הממוצע לחבר אור האצי׳ בבי״ע כמו שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים כו׳ וע״ש ועמ״ש בפ׳ ואתחנן בד״ה למען תירא) והיינו ג״כ ע״י שמל׳ דאצי׳ מתלבשת תחלה במסך ופרסא שיש בין אצילות לבריאה ובוקעת את המסך ויורדת לבריאה אזי דוקא יוכל לימשך האור בבי״ע כו׳ משא״כ אם לא בחינת המסך הנ״ל לא היה הבריאה יכול לקבל כלל.
263
רס״דוזהו שהמלכות נק׳ לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש וכתיב יביאו לבוש מלכות. ותלבש אסתר מלכות. וזהו פי׳ יפתי שהמכת בחנית לבוש מלכות זו נמשך ע״י המצות ולכן נק׳ מצות המלך וכמו שאנו אומרים בברכת המצות בא״י אלקינו מלך העולם כו׳ והוא בחנית לבושים יפים ומזה נמשך להיות ישראל אשר בך את פאר כו׳ והוא ע״ד שנתבאר בפי׳ יאר פניו אתנו סלה שע״י התורה וכך ע״י המצות שהוא בחינת יפתי הוא בחינת אשר בך אתפאר כו׳ בך דייקא. אך כדי להמשיך בחינת לבוש זה צריך להקדים מתחלה בחינת קומי לך כו׳ כי הנה לעומת לבוש הנ״ל שהוא הפרסא ולבוש מלכות יש ג״כ בחינת אלביש שמים קדרות כו׳ והוא ע״ד מ״ש מלך אלקים על גוים כו׳ עובדי גילולים (ועמ״ש בד״ה בחדש השלישי בענין הטעם דאנשי יריחו היו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת בבשכמל״ו כו׳) ויובן זה ע״ד מה שנאמר בעולם התהו ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבנ״י כו׳ והיינו כי ענין עולם התיקון הוא התלבשות האור בכלים ולבושים כי תרגום ולא ילבש גבר ולא יתקן גבר כו׳ וזהו הענין שבתוהו היו הע״ס בבחי׳ נקודות ובתיקון נעשו בבחי׳ פרצופים שעיקר ענין בחי׳ פרצוף היינו תיקוני הלבושים והכלים (ועיין בע״ח שער התיקון פ״ג ובספר קול ברמה בבאור האדרא רבא ד״י ע״ב ודי״א ע״א) וע״י לבושים וכלים אלו דקדושה נעשה הפעולה שיוכלו לסבול האור וגם שעי״ז יומשך האור רק למקום הראוי לבד שזהו הגנת הלבושים לצמצם האור לא יומשך רק כמו שצריך כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ויהי בשלח פרעה ובד״ה ויאבק איש עמו ובפ׳ לך לך בד״ה פי׳ מגן אברהם ובד״ה והבדילה הפרכת לכם) ולכן לבושים אלו דתיקון זהו בחינת לבושים יפים דהוד והדרת לבשת. אבל בעולם התהו לפי שלא היו האורות בבחינת התלבשות בבחינת פרצוף ע״כ נמשך מזה שלא היה בחינת לבוש מלכות לאורות דתהו מיוחד בקדושה האלקית אלא היו ג״כ לבושים זרים מלבישים אותם דהיינו שנמשך השפע גם לחיצונים מהמדות עליונות דתהו כו׳ והן בחינת זמ״ל דעולם התהו שע״ז נאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום כו׳ (והיינו כי לבוש מלכות דקדושה זהו להיות קבלת עול מלכות שמים בבחי׳ ביטול למדת מלכותו ית׳ ה׳ מלך גאות לבש שהוא היש האמיתי וכולא קמיה כלא חשיב ועמ״ש מענין מלכות בביאור ע״פ והיה לכם לציצית בענין תכלת כו׳ אבל לבוש מלכות דסט״א זהו שנוטלים היש לעצמן ואין להם ביטול אליו ית׳ והיינו כמאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני ביחזקאל סי׳ כ״ט רק דקרו לי׳ אלקא דאלקיא כו׳) אמנם אחר שנעשה עולם התיקון בחינת פרצוף שנתתקן ונמשך האור בלבושים וכלים דעולם התיקון אזי נמשך שלא יתפשט האור לסט״א ולעובדי כוכבים וכמ״ש מלך אין באדום כו׳. אך עכ״ז יש דוגמת הנ״ל גם אחר עולם התיקון (והיינו בגלות מצרים ובבל ואדום) והיינו לפי דבגלותא קב״ה סליק לעילא לעילא וזהו נקר א בחי׳ שינה כו׳ ומסיבת עליי׳ זו אין האורות מלובים בלבושים וכלים דבחינת התיקון וכמ״ש בפע״ח שבמצרים היה עיבור ז״א בבטן אימא כו׳ שנסתלקו האורות והמוחין דזעיר אנפין מהכלים שלהם ועולים בבחי׳ אימא עילאה ועוד למעלה יותר אשר שם נאמר אם צדקת מה תתן לו כו׳ ומחמת זה נמשך להיות מל׳ דאצילות מתלבשת בקליפות בלבושים זרים דקדרות כי הא בהא תליא כו׳ שמחמת שזעיר אנפין הוא בבחי׳ שינה וסליק מהכלים והלבושים לעילא לעילא נמשך אלביש שמים קדרות וכמו בעולם התהו שעל ידי שנסתלקו האורות עליונים למעלה נפלו הכלים למטה כו׳ (ועמ״ש מענין זה בד״ה וארא אל אברהם כו׳ ובד״ה שיר המעלות כו׳ היינו כחולמים ובד״ה אני ישנה כו׳) ולכן כדי לתקן ולהמשיך בחי׳ לבוש מלכות צרים להיות מתחלה המשכת המוחין לז״א שיומשך מבחינת דסליק לעילא לעילא להתלבש בכלים ולבושים דתיקון דפרצוף ז״א דאצילות ואזי ממילא על ידי זה יומשך אחר כך על ידי מעשה המצות ההמשכה בלבוש מלכות דאצילות ושלא יהיה בחי׳ אלביש שמים קדרות כו׳ (ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו בענין אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו׳) והנה ידוע בע״ח שכדי להיות המשכת המוחין לז״א הוא על ידי יחוד או״א שמולידים המוחין לזו״נ והנה או״א צריכים לקבל הכח מלמעלה יותר מאור הכתר והוא המחבר וממשיך אור המאציל בנאצלים כו׳ (ועיין מ״ש בפע״ח שער הק״ש פרק י״א) ולכן יחוד או״א הוא נעשה דוקא על ידי מסירת נפש ויחוד זו״נ הוא ע״י תורה ומצות כי יחוד או״א הוא המשכת אור חדש ממקורא דכולא מהמאציל ב״ה אשר אין ערוך אליו כלל כו׳ והמשכה זו א״א כ״א על ידי מסירת נפש כי מס״נ עולה למעלה מעלה ממש דהיינו בבחי׳ עצמות המאציל ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י ולכן אמר המגיד להב״י שיזכהו למס״נ עק״ה דמשמע שיהיה זכות זה גדול מכל מה שיאריך ימים בתורה ומצות כו׳ והיינו מטעם הנ״ל וזהו גם כן ענין למס״נ באחד בק״ש כי ק״ש הוא נק׳ יחוד דאו״א דהיינו המשכת אור חדש מא״ס ב״ה וזהו דייקא ע״י מס״נ כו׳ וכענין הידוע במעלת התשובה דבחילא יתיר יש קונה עולמו בשעה אחת כו׳ וזהו ענין פסוק ראשון דק״ש שהוא יחוד או״א ואזי אח״כ נאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו׳ שלהמשיך האור אח״כ מאו״א בז״א ונוק׳ הוא ע״י תורה ומצות כו׳ וזהו נקרא עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה להיות אור התורה נמשך בז״א מפנימית ח״ע שלמעלה מבחי׳ נובלות כו׳ שזהו ע״י המס״נ בתחלה שעי״ז נמשך יחוד או״א כו׳ המשכת אור חדש ומזה נמשך ג״כ בז״א כו׳. ומזה נמשך ג״כ שע״י המצות יהי׳ בחי׳ יפתי הוד והדר לבשת ולא יהי׳ בחי׳ אלביש שמים קדרות כמו בעולם התהו (ועמ״ש במ״א בפי׳ מאה״ז פ׳ בלק דקצ״א ע״א ע״פ שחורה כו׳ וכדין כו׳ נפיק דודה כו׳ אתבניאת ואתעבידת בתיקונהא כו׳) וזהו שמתחלה צ״ל קומי לך לבחי׳ שרש הנשמה והוא ע״י למס״נ באחד שמזה נמשך יחוד או״א (ולכן נקרא קומי לך לבחי׳ כ״ף עיין בפע״ח שער נפ״א ספ״ה) ועי״ז אח״כ תהיה רעיתי להמשיך המוחין בז״א ויפתי במל׳ והוא ענין יחוד זו״נ כו׳. והנה כ״ז נאמר על זמן יציאת מצרים שע״ז נאמר כי הנה הסתיו עבר כו׳ היינו שאז נתגלה בחי׳ עולם התיקון ועבר הסתיו וחלף הגשם דהיינו ההסתר דאלביש שמים קדרות כו׳ הנמשך מעולם התהו ומגלות מצרים כו׳ וענין הכפל לשון סתיו וגשם עיין ברבות בשה״ש ועיין בזהר הרקיע ר״פ ויחי.
264
רס״הואז נאמר קומי לך רעיתי כו׳ אבל בזמן הגלות נאמר יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה כו׳ שאינה יכולה להיות בבחי׳ קומי לך כו׳ והעצה לזה הוא בחי׳ הראיני את מראיך שיזכור וישים אל לבו שההסתר אינו אלא בבחי׳ מראה שירד מאיגרא רמה כו׳ ויצעק אל ה׳ בצר לו כו׳:
265
רס״וג וביאור ענין זה הנה יש ע״ס מלמעלה למטה דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר מלמטה למעלה (וכמ״ש בע״ח שער מ״ן ומ״ד פי״ד ובפרדס שער ממטה למעלה) והיינו ע״י הפרסא המפסקת בסיום האצילות בוקעים האורות ועולים בבחינת אור חוזר ונעשה כח״ב למטה וכמ״ש מזה באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי. וביאור זה באדם למטה הוא ע״ד מ״ש ואהבת את הוי׳ כו׳ בכל מאדך ומאד הוא בלי גבול והיינו בחינת א״ס.
266
רס״זוהוא עד״מ למעלה המשכת אור הכתר שמאיר באצילות שלזה היה תכלית ירידת הנשמה שהיא צורך עלייה כו׳ כי הנה הנאצלים המה בבחי׳ ההשתלשלות כי כללות השכל האנושי נמשך מחכמה דעשייה על ידי אמצעות הנפש דעשייה וחכמה דיצירה היא מקור לחכמה דעשייה הגם שהיא רוחניות יותר וחכמה דבריאה מקור לחכמה דיצירה וחכמה דאצילות מקור לחכמה דבריאה ואם כן השכל אנושי נמשך על ידי השתלשלות מחכמה דאצילות (ועמ״ש מענין השתלשלות זו בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא) ומפני זה נאמר כולם בחכמה עשית שלגבי המאציל הרי הוא מרומם לבדו ואינו בערך החכמה ובינה כו׳ ואצילות המה רק מדות הדבק במדותיו מה הוא רחום אבל המאציל הוא בחי׳ אליו ולא למדותיו כו׳. ועיקר התהוות אבי״ע מן המאציל הוא רק מבחינת שמות שאין ערוך השם לגבי עצם המהות וכמ״ש בע״ח דיו״ד מקור לאצילות וה״א בבריאה כו׳ וכמ״ש הודו על ארץ ושמים כו׳.
267
רס״חוהנה הממוצע לזה שמוריד השפע מהמאציל לנאצלים הוא אור הכתר והיינו מ״ש בת״ז כתר עליון כו׳ איהו שם מ״ה דאיהו אורח אצילות ואיהו שקיו דאילנא כו׳ דהיינו חיות עולם האצילות שהוא על ידי הכתר כי עמך מקור חיים כו׳. (ועמ״ש בד״ה פתח אליהו הנ״ל שעל הכתר אמרו אנת הוא חד ולא בחושבן כו׳ שאין ערוך אליו כו׳ והחכמה מאין תמצא ולא כסדר ההשתלשלות הנ״ל דאבי״ע). וזהו ענין ירידה צורך עלייה כו׳. שזהו ההפרש בין מלאכים לנשמות שמצד שמלאכים הן למעלה ואין שום דבר מסתיר להן והן בבחינת ההשתלשלות אינן יכולים להמשיך אור חדש מאחר שאינו ממהותן ומפני זה הן נקראים עומדים כו׳. (ועמ״ש מזה בד״ה ועתה יגדל נא בפ׳ שלח) אבל למטה בישראל שנשפלו בגוף שמסתיר על קדושת הנפש ושארי דברים המונעים הרי מסיבת הסתר זה שאין מניח להתפשט למטה נעשה אור חוזר מלמטה למעלה בנקודת הלב ועי״ז ממעמקים קראתיך הוי׳ להיות קראתיך הוי׳ בע״ס דאצילות והיינו על ידי עומקא דליבא תשובה עילאה כו׳ דמשכין ליה בחילא יתיר שעל ידי זה אור חדש על ציון תאיר כו׳. והיינו על ידי בחי׳ בכל מאדך (ופי׳ אור חדש ר״ל כמ״ש בפרי עץ חיים שער הק״ש פרק י״א וז״ל. אמנם סוד הענין הוא כי זיווג העולמות הוא נמשך מן מוחי או״א עצמן בלתי שיקבלו מלמעלה כי כיון שכולם נמשכו מהם אם כן ודאי יש בהם כח נגד כל מה שלמטה מהם. אך זיווג שהוא להוציא נשמות חדשות בזה צריך שיקבלו אור חדש מלמעלה ושמור כלל זה בידך עכ״ל. אך מ״ש בלתי שיקבלו מלמעלה צריך ביאור דהא ודאי החכמה מאין תמצא תמיד שאילו היה נפסק השפע מהמאציל ב״ה היו הספי׳ כלא היו וכ״כ בהקדמת מהרנ״ש לפרע״ח ולזה הם שואפים שפע בעבודה ההיא לקיומם כו׳ ע״ש וצ״ל הכוונה שאין השפעה זו עצמה נמשכת ממש מלמעלה מהחכמה כמו זיווג דפנימי׳ שהשפעה זו עצמה היא אור חדש ממש מלמעלה מהחכמה ואורות ונשמות חדשות ממש. מה שאין כן בזיווג דחיצוניות שהוא רק לחזק הישנות ואין כל חדש כו׳ והפרש זה אפשר הוא כעין מ״ש בע״ח שער תיקון נוקבא פ״ב אות ה׳ צריך שתבין כו׳ כי כאשר כו׳ וכאשר יתעכב כו׳ ע״ש. ועוד שגם ההמשכה שהחכמה מאין תמצא תמיד אינה ערוך לגבי השפעת אור חדש הנ״ל. וכמ״ש בהקדמת מהרנ״ש הנ״ל שלא יחשוב קצבתם הקצובה אליהם מאת הבורא ית׳ בערך התוספת ההיא כו׳ ע״ש באריכות. וכמשנ״ת במ״א ההשפעה זו היא גילוי ממש מבחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות מה שלמעלה מההשפעה שחכמה מאין תמצא תמיד כו׳. ואפשר לומר עוד דוגמא להבין מזה ההפרש בין ב׳ השפעות אלו ע״ד משארז״ל ספ״ד דמגילה שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן וכתב התוספות וברוח הקדש. מה שאין כן שבתורת כהנים מפי הגבורה אמרן ונעשה שליח לומר כך אמר לי הקב״ה כו׳ כדפרש״י שם ור״ל דמפי עצמו היינו כדפי׳ בפ׳ ואתחנן) (דרס״א ע״א) ע״ש במק״מ שהוא מז״א דאצילות והיינו לפי שמשם היה שרש נבואתו והשגתו לכן זה נקרא מפי עצמו אבל מה שנאמר לו מפי הגבורה היינו שנמשך מלמעלה מעלה יותר מז״א דאצילות כ״א שנמשך ע״י משה ואינו אלא שליח כו׳. וזהו ע״ד מ״ש בזהר (בפרשה ויחי דף רמ״ו ע״ב) וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא ובפ׳ בלק (קפ״ז א׳) כד איהו שליחא מלעילא כו׳ ע״ש. וע״ד שיש הפרש בענין המלאך שבשעה שאינו שליח הרי הוא אומר קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות כלומר ששם הוי׳ קדוש ומובדל מהם וכשוא שליח מלעילא מצינו שהמלאך עצמו נקרא בשם הוי׳ לפי׳ הרמב״ן פ׳ וירא. הרי דבחינה כשהוא שליח מלעילא מאיר בו הארה עליונה יתירה ונפלאה מההארה שמאיר בו מצד עצמו אף שגם תמיד יש לו השגה עליונה כו׳. ועד״ז יובן ההפרש בין בחינת משה מפי עצמו ברוח הקדש לגבי כשהוא שליח מהקב״ה שאין ערוך זה לזה. ועיין עוד בענין הפי׳ משה מפי עצמו אמרן בפרשה ויקרא (דף ז׳ ע״א) ועמ״ש בד״ה וידבר דעשרת הדברות פי׳ משנה תורה. ועד״ז יובן כאן ההפרש בין ההמשכה שנמשך ממוחין דאו״א עצמן ובין אור חדש כו׳ עם היות דמעצמן שרשו גם כן ממה שנמשך להם מלמעלה עכ״ז נקרא מעצמן כענין משה מפי עצמו כו׳ מה שאין כן בחי׳ אור חדש היינו שנמשך מלמעלה מעלה משרש חו״ב עצמן דהיינו כמ״ש בלק״ת פרשה וירא שנמשך מהמאציל העליון ממש שהוא לבדו יש בו כח לחדש תמיד כו׳ רק שנמשך לאו״א כו׳ (ועיין בפ׳ אחרי דס״א ע״ג ובפ׳ בשלח דס״ג ע״ב) והמשכה זו נמשך ע״י אתעדל״ת. בבחי׳ בכל מאדך להיותו בחי׳ מאד בלי גבול ע״כ ממשיך גילוי אור חדש בחי׳ א״ס ממש. והנה מאד זה יצה״ר שלהיות בכל מאדך בלי גבול נמשך מצד ההסתר שעי״ז נמשך האו״ח בחי׳ מאד כו׳.
268
רס״טומזה מובן ג״כ למעלה שע״י סים הפרסא שאינו מניח להתפשט למטה נעשה או״ח בבחי׳ פנימי׳ נקודת הלב והיינו שמל׳ נעשה כתר כו׳ וה״ז כמשל מרוצת המים ע״י הדף המסתיר שעי״ז יתגברו וירוצו בכח גדול יותר ממרוצתם מצד עצמן קודם הסתר הדף ועמ״ש ע״פ אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳. וזהו בחי׳ מראה שעי״י ההסתר של המראה נעשה או״ח מלמטה למעלה לראות מה שמונח לאחוריו כו׳ וכמ״כ המל׳ נק׳ מראה מצד זה כו׳:
269
ר״עד השמיעני את קולך. קלא דאורייתא שממשיכים עי״ז אור א״ס שיתלבש בתורה שהיא חכמה דאצילות וכמ״ש ותורה שם בישראל כו׳ והיינו מ״ש כי קולך ערב עריבות מתיקות בחי׳ תענוג והיינו שממשיכים תענוג העליון בהתורה ואז תתענג כו׳ היינו המשכת הכתר בחכמה שכתר היא מקור התענוגים. וזהו מ״ש אני תורתך שעשעתי שהוא התענוג ושעשועים עליונים וכמ״ש ואהיה שעשועים ים יום פי׳ יום יום או״א (ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון). וזהו ההפרש בין הלימוד שקודם התפלה ובין הלימוד שאחר התפלה כי עיקר המשכת הכתר בחכמה ע״י התורה הוא בהקדים תחלה בחינת ובכל מאדך שהוא המשכת הכתר הנ״ל. אבל ע״י התורה שקודם התפלה הוא רק המשכה מחכמה ששם שרש התורה בעצמה דאורייתא מחכמה נפקת והיא נק׳ רעיתי שמפרנסין כו׳. וזהו שארז״ל אבא בנימין אומר על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כי התורה צ״ל אחר התפלה כדי שיהיה המשכת הכתר בחכמה כנ״ל. (ועמ״ש בד״ה באתי לגני בפי׳ אריתי מורי עם בשמי ועמ״ש בפ׳ ראה בד״ה כי תשמע בקול קול היינו המשכה כו׳ אבל בקול היינו פנימיות הקול כו׳ ע״ש ועמ״ש בפ׳ הברכה בביאור ע״פ תורה צוה לנו משה). ומראיך נאוה אלו המצות כי הנה אמרו פושעי ישראל מלאים מצות כו׳ וא״כ מה הפרש יש בין צדיקים העושים מצות לרשעים אך הוא כמש״ל משל לשנים שצלו פסחיהן כו׳ שזה ממשיך המשכה יותר עליונה מזה הגם שהמצוה אחת היא סוכה אתרוג כו׳ (ועמ״ש ע״פ כבס ביין לבושו וסד״ה ועשית בגדי קדש גבי ג׳ בחי׳ ומדרגות שיש בעשיית הלבושים כו׳ וע׳ בפרדס ש״ח פ״א) והיינו בחי׳ נאוה ויפתי שהן ת״ת כי הנה ת״ת דאימא נעשה כתר לז״א ושליש התחתון דת״ת דז״א כתר לנוקבא כו׳ (צ״ע בע״ח שער עשרים פ״ב ב׳ שלישים תחתונים כו׳. אמנם מן המוח כו׳ רק חצי שליש). כי ת״ת וכתר הכל ענין אחד דהיינו כח ההתחברות ששניהם מקו האמצעי כו׳ וכמו שהכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים שהוא המחבר הארת המאציל א״ס ב״ה להנאצלים כך ת״ת הוא ממוצע המחבר כמו מאימא לזעיר אנפין ומז״א לנוקבא כי נה״י הוא עצם ההשפעה אבל הממוצע המוריד השפע באמצעיתו הוא ת״ת כו׳.
270
רע״אוזהו שעל ידי הראיני את מראיך דהיינו המשכת הכתר בבחי׳ ובכל מאדך נעשה אחר כך מראך נאוה בבחינת ת״ת שנעשה כתר וזהו ענין תשובה ומעשים טובים שע״י התשובה בחי׳ בכל מאדך נעשו המעשים טובים ומאירים וירא אלקים את האור כי טוב. (ועמ״ש עוד מענין תפראת בפ׳ נח בד״ה הן עם אחד ושפה אחת ובד״ה אם בהרת קדמה ועמ״ש במ״א ע״פ המאמר פ׳ חיי שרה) (דקל״ג א׳) בענין תפלת ע רבית רשות. ועמ״ש על פסוק כנשר יעיר. וענין ומראיך נאוה י״ל הפי׳ שעי״ז נמשך הכתר דנוקבא מבחינה עליונה יותר. וע״ד מ״ש הרמ״ז בפ׳ וירא (בד׳ צ״ז סע״ב) ד״ה דא קול דנפיק וניתקן כתר דידה שמאיר משליש העליון דתפארת בסוד ושמתי כדכד שמשותיך כו׳. וזהו ענין בזמן שישראל עושים רצונו של מקום דהיינו דוקא על ידי בחינת ובכל מאדך שעל ידי זה עושין וממשיכים כתר דנוק׳ הנקרא רצונו של מקום מבחינ׳ העליונה.
271
רע״בועיין מ״ש מענין זה בפ׳ שלח בד״ה וימצאו איש מקושש עצים כו׳ ע״ש. והיינו כי לפי שבחי׳ בכל מאדך הוא בחי׳ כתר שבע״ס דאו״ח לכן זהו העלאת מ״ן לעורר ולהמשיך ג״כ מבחינת כתר עליון דאור ישר אור חדש מהמאציל א״ס ב״ה עד שנמשך גם כן בכתר דנוקבא להיות ומראיך נאוה שיומשך זה הכתר מבחי׳ היותר עליונה כו׳ ממה שהוא תמיד.
272
רע״גועיין בע״ח שער מיעוט הריח פרק א׳ ב׳ שיש בזה כמה מדרגות זו למעלה מזו עד שמקבלת כתרה ג״כ מת״ת דאימא כו׳. ועפ״ז אפשר להבין יתרון העליי׳ שע״י בחי׳ הראיני את מראיך על בחי׳ קומי לכי. כי הנה מבואר לעיל בפ׳ בשלח סד״ה וה׳ הולך לפניהם יומם שעליית המל׳ דאצילות שהיא כנס״י באתעדל״ת אינה אלא עד בחי׳ חכמה כו׳ לפי שמשם מקורם כו׳ ע״ש והיינו כמש״כ בפי׳ ישראל עלה במחשבה שהוא בחי׳ העליונה שבחכמה נמצא עלייה זו דבחי׳ קומי לך זהו בבחי׳ חכמה כו׳ והוא ג״כ ע״י בחי׳ חכמה שבנפש עיין בסש״ב פי״ח י״ט מענין בחינת חכמה שבנפש. אבל למעלה מהחכמה דאצילות דהיינו בבחי׳ כתר אינו מגיע האתעדל״ת דבחי׳ קומי לך שהוא מדרגת הצדיקים כיון שהוא למעלה משרשם וכמ״ש מזה סד״ה אני ישנה שאינו במנין ע״ס כו׳. אמנם ע״י הראיני את מראיך שהוא בחי׳ תשובה בחילא יתיר שמצד ההסתר נעשה א״ח כיון שעי״ז המל׳ נעשית בחינת כתר שבע״ס דא״ח לכן עי״ז מעורר וממשיך מלמעלה ג״כ מבחי׳ כתר דאור ישר ממש שלמעלה מהחכמה כו׳.
273
רע״דוזהו שנזכר שם שביוהכ״פ הוא עליית המל׳ לבחינת כתר והרי זהו למעלה מהחכמה אלא דהיינו ע״י התשובה. וזהו שבמקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ ואע״ג דלעיל נת׳ שיחוד או״א שממשיכים בק״ש ההמשכה היא מכתר וע״י עבודת הצדיקים שהיא בחי׳ קומי לך לשרשך שמע ישראל כו׳ נמשך יחוד זה. אך זהו מחמת כי הכתר יש בו בחי׳ מה שמלובש באו״א ועי״ז שמלובש באו״א יכולים להמשיך כו׳ ועין בע״ח שער הנסירה ספ״ג אבל להיות ההמשכה מבחי׳ כתר מה שלמעלה מעלה מההתלבשות בחו״ב זה נמשך ע״י התשובה דוקא כו׳.
274
רע״הועד״ז נת׳ במ״א בד״ה תקעו בחדש שהרצון עליון יש לו ב׳ בחינות כו׳ ע״ש. ועד״ז י״ל פי׳ נפלה ולא תוסיף קום. קום היינו בחי׳ קומי לך כסדר המדרגות כו׳ אבל עכשיו שירדה בסתר המדרגה אזי העלייה אינו כסדר המדרגות אלא ע״י התשובה.
275
רע״ווכמארז״ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו׳ ותשובה הוא שלא כסדר השתלשלות המדרגות כו׳. וזהו ענין הראיני את מראיך שהמל׳ נעשית כתר ע״י אור חוזר. נמצא הבחי׳ היותר עליונה שהוא כתר מתגלה למטה בבחינת מל׳ ואין זה כסדר המדרגות כו׳. וכמשל האור חוזר ע״י הכאת השמש בארץ שאויר התחתון דוקא חם משא״כ אויר האמצעי כו׳ ועי״ז נמשך ג״כ אתעדל״ע להיות גילוי אור א״ס ב״ה למטה דוקא וכמ״ש בזהר ויקרא (ד״ו ע״ב) ולא תוסיף קום אלא מלכא ייתי לגבה. וזהו ביום השלישי יקימנו דהיינו שגם למטה יהיה בחינת קימה מעלייתא כו׳. ועמ״ש בד״ה כי תצא כו׳ ובד״ה ויושט המלך לאסתר כו׳. וזהו כי הנני בא ושכנתי בתוכך כו׳.
276
רע״זוי״ל ג״כ שב׳ בחי׳ אלו זהו ענין שמע ישראל ובשכמל״ו כי שמע ישראל זהו ענין קומי לך לשרשך לבחינת ישראל דלעילא כו׳ ואנשי כה״ג תקנו לומר בשכמל״ו שהוא כשירדה כנס״י בחגוי הסלע כו׳ להיות בחי׳ הראיני את מראיך א״ח שמזה נמשך בחי׳ בכל מאדך. ועמ״ש מענין בשכמל״ו בפ׳ ואתחנן בד״ה שמע ישראל כו׳. ועוי״ל ע״פ מ״ש הרמ״ז בפ׳ כי תשא (בדף קפ״ח ע״ב) גבי במערבא מתרצי לה הכי לא תוסיף עוד לנפול קום בתולת ישראל כו׳ וקשה דהל״ל קומי בתולת ישראל כו׳ עד אבל לעתיד שיר זכר כו׳ ע״ש. ועפ״ז י״ל גם כאן דהיינו שע״י או״ח דהראיני את מראיך נמשך שיהיה בחי׳ קום שהוא שיר זכר שלמעלה מבחי׳ קומי לך דיצ״מ שהוא כענין שירה נקבה כו׳ וזהו ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. לפניו דוקא דהיינו בחי׳ פנימית עתיק יומין שיתגלה לע״ל. משא״כ עכשיו אין כח להמשיך משם כו׳.
277
רע״חולכן ארז״ל במדרש בבראשית רבה פי״ז נובלות העוה״ב שבת כי גם בשבת שהוא עליות העולמות עד שז״א דאצי׳ מתעלה בדיקנא דא״א והמל׳ באור אבא כו׳ וגם הוא המשכת טלא דנטיף מעתיקא קדישא כו׳ עכ״ז אין ההמשכה רק מחיצוניות עתיק.
278
רע״טולכן נק׳ נובלות לגבי עוה״ב שיהי׳ גילוי פנימית ע״י כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ שימני כחותם. וזהו יונתי בחגוי הסלע מל׳ נק׳ יונה ויורדת בחגוי הסלע בבי״ע שהגם שהמל׳ הוא סופא דכל דרגין מ״מ מאחר שהוא בבחינת האצילות דאיהו וגרמוהי חד שאור א״ס שורה בהן א״כ בירידתה בבי״ע צמצום גדול הוא ונעשית בחינת הקודה כו׳ ש״א לקבל גם בגן עדן העליון זיו השכינה אא״כ נתצמצמה תחילה בבחינת גבול נקודה כו׳ וע״פ עבודה למטה בשעת התפלה הוא התפשטות אהבה ויראה ואח״כ כל היום בצמצום ולמחר נעשה התפשטות כו׳. והנה חגוי הסלע הוא הירידה בנוגה וסתר המדרגיות יותר למטה שהרי יש כמה ירידות שונות כמו ביום או בלילה ותתן טרף לביתה כו׳ וד״ל:
279
ר״פ צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ואמרז״ל ביום חתונתו זה מתן תורה. להבין מהו לשון צאינה כי מהיכן תצאנה ויציאה זו מה ענינה. הנה ארז״ל לא זז הקב״ה מחבבה לכנסת ישראל עד שקראה אמי.
280
רפ״אולהבין זה צריך להבין מה שנקרא שם ה׳ בלשון חכמים תנאים ואמוראים בשם הקב״ה ולמה בחרו חכמים שם זה משאר שמות שיש לו ית׳. אך הענין כי פי׳ וביאור מלת קדוש בוי״ו שהוי״ו מורה על המשכה שהיא המשכת קדושתו ית׳ להיות ממכ״ע ווסוכ״ע שהוא המשכה והארה בעלמא שאין ערוך אליות ית׳ כי הוא אחדות פשוט והנבראים המה בעלי גבול ואפילו נבראים עליונים אלף אלפין ורבי רבבן היש מספר לגדודיו שהם בבחינת אין מספר ואין סוף מ״מ הרי הם בבחינת התחלקות אלא שההתחלקות הוא בתוספת ורבוי עד אין קץ ותכלית. משא״כ בא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לא שייך כל זה כי הוא ית׳ אחדות פשוט בתכלית הפשיטות אלא שנמשך המשכה והארה מצומצמת בכדי שיהיו העולמות והנבראים יכולים לקבל כאו״א לפי מדרגתו ומ״מ הארה והמשכה ההיא נק׳ בחינת קדוש ומובדל כי הארה והמשכה זו אינה כדמיון הנשמה המתפשטת בתוך הגוף להחיותו ולקיימו שהיא מתפעלת ממקרי הגוף לפי שהיא מלובשת ממש בתוך הגוף. שהרי כשמתלבשת במחשבה אחת היא נתפסת ומוקפת בה עד שאינה יכולה להתלבש במחשבה אחרת. משא״כ ההארה וההמשכה שממנו יתברך להחיות ולהוות עולמות רבים ונבראים עד אין קץ ותכלית ברבוי התחלקות מדרגות רבות ושונות וכולם אין דעותיהם שוות ואין מחשבותיהם שוין זה לזה ואין מחשבה ודעה אחת תופסת ומקפת את החיות הנמשך בה להטריד ולבלבל שלא יתלבש במחשבה ודעה אחרת לפי שהארה והמשכה זו אינה אלא בבחינת השגחה בעלמא (פי׳ עם היות שהיא השגחה פרטית על כל דרכי איש ועלילות מצעדי גבר אך אין זה כידיעת האדם שכשרוצה לידע איזו דבר הנה ידיעתו מלובשת באותו דבר הידוע. אבל בו ית׳ אינו כן אלא ע״ד הכל גלוי וידוע לפניו וכמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי בפ׳ מקץ וע״פ ארדה נא ואראה בפ׳ וירא) ואינה נתפסת ומלובשת ממש בתוך הנבראים רק צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת וכמ״ש היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ולכן נק׳ ההארה וההמשכה ההיא בחי׳ קדוש ומובדל אלא שהוא קדוש בוי״ו שמורה על המשכה שהיא המשכת ההשגחה וסקירה אחת. וזהו ענין המלאכים שאומרים ג״פ קדוש עד שאומרים הוי׳ צבאות אות הוא בצבא דילי׳ כו׳ וזהו אין קדוש כהוי׳ ופי׳ בזהר פ׳ תזריע (דמ״ג א׳) דכמה קדישין נינהו כו׳ ולאו קדישין כהוי׳ ע״ש. והענין כי שם הוי׳ היינו שמהוה את הכל ואע״פ שמהוה את הכל אעפ״כ הוא קדוש ומובדל מהם בבי׳ סוכ״ע ואינו כדמיון הנשמה כו׳ כנ״ל.
281
רפ״בולכן בחינת קדוש כזה לא נמצא בכל בחינות קדישין דלעילא מפני שבכל סדרי ההשתלשלות מי שנקרא קדוש שהוא מובדל מאיזו דבר לא ימצא בו ההפכי היינו ההתפשטות והאחזה בדבר שהוא קדוש ומובדל ממנו. משא״כ למעלה באור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא קדוש ומובדל ואעפ״כ הוא דוקא המהוה כל העולמות שעיקר החיות וההתהוות הוא מבחינת המקיף וכמ״ש בסש״ב ס״פ כ״ג וס״פ מ״ח וכ״ה בע״ח שהמקיף מצחצח הכלי מבחוץ כו׳ ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות. ולכן אין קדוש כהוי׳. וזהו דאיהו תפיס בכולהו עלמין ע״י שסוכ״ע ומהוה ומחיה אותם עי״ז מאין ליש ועכ״ז לית מאן דתפיס ביה והוא קדוש ומובדל כו׳:
282
רפ״גב והנה כתיב שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳ כי המשכת קדוש להיות הוי׳ צבאות צריכה ברכה והמשכה תמיד בכל דור ודור שלא יסתלק החיות מפני הדור שאינו ראוי לכך. וצריכים להמשיך מחדש המשכת קדושתו יתברך וברכה והמשכה זו היא מבחינת קדש העליון שהוא למעלה מעלה מבחינת קדוש בוי״ו שהוא ענין ההמשכה להיות ממכ״ע וסוכ״ע. משא״כ קדש בלא וי״ו אינו בגדר עלמין כלל והוא למעלה מעלה מבחינת ממכ״ע ומבחינת סוכ״ע ועליו נאמר אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו שאין העוונות פוגמים שם כלל ומשם נמשך שפע ברכה והמשכה להיות המשכת אור א״ס ב״ה בנבראים גם שלא לפי מעשיהם וזהו לשון הקב״ה שהקדוש בוי״ו שהוא ענין ההמשכה להוות ולהחיות הנבראים הוא ברוך ונמשך מקדש העליון תמיד בכל דור ודור. אך הגורם להשפיע שפע ברכה והמשכה מקדש העליון להיות קדוש בוי״ו הם ישראל ע״י שאו ידיכם קדש.
283
רפ״דוהענין כי ידיכם ב׳ ידים הם ב׳ פסוקים הראשונים שבק״ש שמע ישראל וברוך שכמל״ו שהם צריכים כוונת הלב לעכב והם יחודא עילאה ויחודא תתאה. יחודא עילאה למסור נפשו באחד במס״נ ממש שתשתפך נפשו להיות בטילה ונכללת באור א״ס ב״ה ומיוחדת במאצילה ב״ה כמו שהיתה קודם שירדה לעוה״ז כי בהתבוננותה באחד בבחינת יחודא עילאה איך שהוא אחד ממש שהוא לבדו הוא ואין עוד מלבדו. אי לזאת תכלה ותכסוף הנפש לצאת מנרתקה הוא מאסר הגוף כו׳.
284
רפ״הויחודא תתאה היא בחינת בע״כ אתה חי דהיינו אחר שכבר נמשך שם כבוד מלכותו להיות מלכות כ״ע להוות מאין ליש דוקא ומוכרח להיות יש גשמי יהיה בבחינת ביטול היש שיהא היש בטל ונכלל גם כן באור א״ס ב״ה בקיום עוצם עיניו מראות ברע ובשמירתו ממחשבות והרהורים אשר לא לה׳ המה ולא תתורו אחרי לבבכם כו׳ (ועמ״ש מענין זה בד״ה שיר השירים). וב׳ בחינות אלו הם הן ב׳ ידים כי דרועא ימינא וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו שלא יזוז ממנו אנה ואנה. וכך הוא ענין יחודא עילאה בחינת יחוד ממש במאציל העליון ב״ה כלה שארי ולבבי כו׳ ובחינת יחודא תתאה היא בחינת דרועא שמאלא בחינת גבורות שמאחר שרואה גשמיות העולם ליש דבר נפרד צריך להיות בבחי׳ התגברות מאוד הן בסור מרע עוצם עיניו כו׳ והן בבחינת ועשה טוב יותר מטבעו ורגילותו וכמ״ש בסש״ב פט״ו וב׳ בחינות ידים אלו הן בחינת נשיאות והעלאה לקדש העליון להיות בטל ונכלל באור א״ס ב״ה ממש שאינו בגדר עלמין כלל למעלה מבחי׳ ממלא ומבחינת סובב ועי״ז וברכו את ה׳ להיות נמשך שפע ברכה והמשכה להיות גילוי אור א״ס ב״ה מלמעל ה למטה וכמו שכתוב אם ישים אליו לבו אזי רוחו ונשמתו אליו יאסוף רוחו ונשמתו הן הן חיות ואור א״ס ב״ה בחינת קדוש אליו יאסוף להיות גילוי אור א״ס ב״ה גם למטה וזהו לא זז מחבבה עד שקראה אמי שכמו שהאם מברכת את בנה עד״מ כך ישראל מברכין לאביהם שבשמים כביכול שהם הם הממשיכים בחינת קדוש להיות הוי׳ צבאות מקדש העליון ע״י נשיאות ידיהם ביחו״ע ויחו״ת וזהו שארז״ל הקב״ה קראה אמי פי׳ בחינת קדוש בוי״ו המורה על ההמשכה קרא לכנסת ישראל אמי שהם הם הממשיכים כנ״ל ועיין בזהר ויקרא (די״ג ע״א):
285
רפ״וג והנה המשכה זו דרך כלל היא מ״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך הדברים האלה היא המשכת התורה שהיא מבחי׳ אנכי ממש מצוך לשון התקשרות והיא המשכת ח״ע כי אורייתא מחכמה נפקת והיא בחי׳ יו״ד של שם הוי׳ שבה מתלבש אור א״ס ב״ה ממש כידוע. אך דרך פרט הנה איתא בכוונת ק״ש שע״י רמ״ח תיבין שבק״ש ממשיכים בחי׳ רמ״ח אברי׳ עילאין לבחי׳ אדם העליון ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ להמשיך בחי׳ אדם כו׳.
286
רפ״זוהגם שא״א לבאר להשכיל היטב דבר זה בפרטיות כי אין לו דמות הגוף כו׳ ח״ו. אך מ״מ מאחר שכך דברה תורה בדרך משל ומליצה יש לנו רשות לדבר בם. ולהבין משל ומליצה אפס קצהו.
287
רפ״חוגם רז״ל אמרו מעלה אני עליכם כאילו עשאוני. והענין כי הנה כתיב ביעקב ויקרא שמו ישראל ופי׳ ישראל לי ראש שישראל הם העושים בחינת ראש להקב״ה כביכול דהיינו עד״מ כמו שיש בראש מוחין חב״ד ועצם הגולגלת החופף על המוחין כך ישראל הם הממשיכים בחינת מוחין חכמה מוחא איהו מחשבה מלגאו היא המשכת התורה המלובשת בגשמיות שהוא בחינת ח״ע לא ידע אנוש ערכה שלפי פשוטו הנה כל המקרא תנ״ך הוא מלא כמעט בסיפורי מעשיות (ועיין בזהר בהעלותך קמ״ט ב׳ קנ״ב א׳) וגם תשבע״פ הלכות שרשן ויסודותן מח״ע שהיא חכמה נפלאה שאין שכל אנושי משיג טעמי תורה וההלכות ואפילו ע״פ קבלה מפי סופרים ומפי ספרים הנה מעט אשר נמצא כתוב אצלנו ואפי׳ במועט זה אין די באר פרטיות כל הענינים לעומקם ולאשורם והמשכה זו שמחכמה עילאה להתלבש בגשמיות הענינים כמו תרומות ומעשרות וסיפורי מעשיות שבתנ״ך וגם התלבשות אור א״ס בחכמה שחכמה עילאה הגם שהיא לא בחכמה ידיעא אך מאחר שהיא בחינת חכמה והשגה אלא שהיא השגה נפלאה שאינה מושגת לשכל הנבראים רחוקה היא מאד מאור א״ס ב״ה ממש שהוא רם ונשא לאין קץ וכו׳ תלויה בישראל למטה ע״י בחינת שאו ידיכם קודש ביחו״ע ויחו״ת ואח״כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו׳ שעי״ז ממשיכים להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש בחכמה כו׳ ובחינת עצם הגולגלת החופף על הראש הוא בחינת הרצון שלמעלה מהמוחין כי הרצון הוא למעלה מטעם ודעת המושג ומובן (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחד שופר) וזה ממשיכים ישראל ע״י בחינת ביטול רצון שיש לכל אחד ואחד מישראל בחינה זו בטל רצונך כו׳ הגם שאין לו השגה בתורה וגם אין לו התבוננות גדולה בנפשו המשכלת ומתבוננת בגדולת ה׳ אשר לא יכול להרחיב ולהעמיק שכלו ובינתו מ״מ ע״י ביטול רצון פשוט בלי טעם ודעת ממשיך רצון העליון ב״ה כמאמר יהי רצון עושים רצונו של מקו ם להיות המשכת ממכ״ע וסוכ״ע וגם חסד דרועא ימינא ממשיכים ישראל ע״י צדקה וחסד שעושים למטה וגבורה דרועא שמאלא ע״י התגברות האדם נגד רצונו וטבעו הנמשך מנפש הבהמית ותפארת גופא היא מדת הרחמנות המו מעי לו והנה רחמנות היא בחי׳ התפעלות שהיא רחוקה מאד מאור א״ס ב״ה שהוא אחדות פשוט ובחי׳ רחמים פשוטים אלא שישראל ממשיכי׳ להיו׳ התלבשות אור א״ס ב״ה במדת הרחמנות ע״י פסוד״ז במה שמשבחים ומהללים אותו ית׳ שעי״ז מעוררים למעלה להמשיך אור א״ס למטה להתלבש במדת רחמנות ולהיות בבחי׳ המו מעי לו ובחי׳ נצח והוד תרין שוקין ממשיכים ע״י בחי׳ ניצוח שבישראל דהיינו שעושה גם נגד רצונו ושכלו רק בדרך אתכפיא בלי טעם ודעת והיא עבודת האדם לכל היום גם אחר התפלה שחולפת ועוברת האהבה ורצון שמחמת ההתבוננות מ״מ נשאר רשימו קצת דהיינו ההסכמה שעלה במוסכם אצלו לילך בדרך טובים ולהתרחק מן הרע ומחמת זה יש לו בחי׳ ניצוח גם בלי טעם ודעת וגם בחי׳ הודיה מודים אנחנו לך להיות בטל לרצון העליון ב״ה ולהתגבר נגד תועבת ה׳ אשר שנא ולכן נקרא בחי׳ נצח והוד תרין שוקין כמו בחי׳ שוקיים עד״מ שאין בהם גילוי טעם ודעת. וזהו וגם נצח ישראל לא ישקר שבחי׳ נצח אינה חולפת ועוברת כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי ובאגה״ק ד״ה להבין משל ומליצה) ובחי׳ יסוד סיומא דגופא אות ברית קדש הוא בחי׳ התקשרות ע״י התקשרות ודביקות ישראל באלקים חיים שלא למשוך אחר חומריות גופו וחומריות העולם. ובחי׳ מלכות פה ע״י עסק התורה בפה ודברי אשר שמתי בפיך וכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. וזהו ענין המשכת בחי׳ אדם העליון שיעור קומה שלמעלה שהן ע״ס העליונות ע״י עשר כחות הנפש שבהן ועל ידן נמשך אור א״ס ב״ה להתלבש בע״ס העליונות כו׳ ולכן קרא הקב״ה לכנס״י אמי:
288
רפ״ט ד אך בעטרה שעטרה לו אמו עטרה היא בחינת כתר מלכות שהיא למעלה מגוף המלך (כמ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ו שהכתר אינו מכלל גופו כו׳) עד״מ שמכתירין אותו באבנים טובות שעם היות שהאבנים הן דומם מכל מקום לפי שהן טובות ומאירות נעשין לו כתר על ראשו. וכך עד״מ על ידי אותיות התורה המלובשות בגשמיות תרומות ומעשרות כו׳ נעשה בחי׳ כתר למעלה (ועמ״ש מענין זה בד״ה נר חנוכה מצוה להניחה כו׳ משמאל כדי שתהא מזוזה מימין בפ׳ מקץ) והענין כי הנה ארז״ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים א׳ כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וביאור הדבר כי הנה פי׳ וביאור מלת נשמע הוא להיות בטל לדבר תורה המדברת בפיו שהיא רצונו וחכמתו יתברך כאלו שומע שהשכינה מדברת מתוך גרונו כמ״ש תען לשוני אמרתך וזהו השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דהיינו בחי׳ אתה הוא המוציא כו׳ והקדימו לזה בחינת נעשה להיות בטל לבעל הרצון הוא אור א״ס ב״ה לבדו בעצמו שעל ידי ביטול זה נמשך בחי׳ נשמע המשכה מלמעלה למטה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח.
289
ר״צוזהו שארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו והיינו כי אין התורה שייכה אליו ואינה נמשכת לו מאור א״ס ב״ה אלא על ידי בחינת ביטול רצון לגמרי לה׳ לבדו להיות בטל ונכלל באור א״ס ב״ה ממש וביטול רצון שבבחי׳ נעשה ובבחי׳ נשמע נק׳ כתרים (ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים בענין וגלה על ראשה כו׳ וע׳ בזהר פ׳ צו דל״ד ע״ב) וכך עד״מ למעלה נקרא בחי׳ כתר בחינת ביטול רצון כביכול שמבטל רצונו העליון ב״ה שהוא בלתי סוף ובלתי תכלית להיות לו רצון בתורה ומצות שהוא ית׳ רם ונשא מרצון זה וכמ״ש אם צדקת כו׳ רק רצון זה המלובש בתורה ומצות הוא חסד וצדקה אשר עשה אלהים לנו וזהו תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק ולכן כל המצות נקראות בשם צדקה וכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת שכל המצות הן צדקה וחסד אשר המשיך ה׳ בהן את רצונו העליון שהוא בלתי סוף ובלתי תכלית והגורם המשכה זו וצדקה וחסד זה הוא עסק התורה בבחינת ביטול רצון וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך הגם כי זאת התורה אדם שהתורה היא בחי׳ אדם דאורייתא מחכמה נפקת. מ״מ היינו בבחי׳ יציאתה מההעלם אל הגילוי. אבל שרשה ויסודתה העליון שממנו לוקחה כתיב וממדבר מתנה מדבר היא בחי׳ עליונה למעלה מעלה מבחי׳ אדם כי במדבר כתיב אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם כי בחי׳ איש הוא מ״ש ה׳ איש מלחמה מלחמה להוי׳ בעמלק דהיינו כשכבר נמשך בבחי׳ הוי׳ אחר המשכת ג״פ קדוש בוי״ו. אבל במקורו ושרשו באור א״ס ב״ה ממש נקרא בחי׳ מדבר אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שהוא למעלה מעלה מבחינת אדם (וע׳ בספ״ד בזהר תרומה דקע״ז א׳ ובזהר הרקיע שם) ומשם נמשך להיות בחינת כתר על הראש ומוחין שהוא למעלה מעלה מבחי׳ הראש ומוחין:
290
רצ״אוזהו צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה כי הנה ענין מלך שלמה. מלך שהשלום שלו וכתיב שלמה בה״א. והענין כי להיות המשכה מאור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ להחיות עולמות ונבראים שהם בעלי גבול. הנה המשכה זו היא מן ההיפוך אל ההיפוך לגמרי.
291
רצ״בוהמחבר ההמשכה והעושה שלום לחבר שני הפכים הוא ענין מלך כי מלכותך מלכות כל עולמים. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך. כלומר שהוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד אלא שחי העולמים הוא רק בחי׳ מלך מחשבתו הקדומה אנא אמלוך. וזהו מלך שהשלום שלו וכתיב שלמה בה״א שהשלום נמשך עד בחי׳ ה״א תתאה היא המחיה את הנבראים ומהוה אותם מאין ליש ומוציאם מהעלם אל הגילוי ומכח אל הפועל (ועמ״ש מזה ג״כ בפ׳ בראשית בד״ה צאינה וראינה) ומי הוא הגורם שלום זה והתחברות זו היינו עטרה שעטרה לו אמו דבאתעדל״ת תליא מלתא. והנה הנשמות שבג״ע יש מהן שנקראו בנות ירושלים. ויש מהן שנקראו בנות ציון. בנות ירושלים הן הנשמות שעדיין לא נתלבשו בגופות בנ״א שמקבלות יראה שלם דהיינו שלימות היראה שהיא בבחי׳ א״ס מה שאין המלאכים עליונים יכולים לקבל כ״א כפי מה שנמשך להם במדה לכל א׳ וא׳ לפי מדרגתו. משא״כ יתר מכדי מדתן ארז״ל הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן שנתבטלו במציאות לפי שהושיט אצבעו הקטנה יתר מכדי מדתם הראויה להם לפי שהם נתלבשו בבחי׳ גופות מיסוד האש ויסוד הרוח וכמ״ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. אבל הנשמות שעדיין לא נתלבשו בגופות יכולות לקבל אור א״ס ב״ה כמו שהוא בבחי׳ א״ס וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו לפי שהן כלולות ומיוחדות במאצילן ב״ה ממש (וכמ״ש מזה לעיל בד״ה שחורה אני כו׳) ובנות ציון נק׳ הנשמות שבגן עדן שבאו מעוה״ז כי ציון מלשון ת״ח שבבבל מצוינים. פי׳ מלובשים שנעשה להם בחי׳ לבושים מעסק התורה והמצות אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה כמו שא״א להסתכל באור גדול בלי כלי ולכן כל הנביאים ואפילו משה רבינו ע״ה ראה באספקלריא אלא שמרע״ה ראה באספקלריא אחת המאירה ושאר הנביאים דרך ז׳ אספקלריאות.
292
רצ״גוזהו ימים יוצרו ולא אחד בהם ולו קרי כי ימים הם לבושים והם יוצרו בכדי שיהי׳ בחי׳ אחד מאיר בהם. אך לבוש זה אינו אלא ליהנות מזיו בבחי׳ ההשגה הנפלאה שהוא בחי׳ חכמה כי חכמת אדם תאיר פניו ובאור פניך נתת לנו תורת חיים שהתורה היא בחינת אור פניו ית׳ שנהנין מזיו זה הצדיקים בג״ע והוא זיו התורה והמצות אבל בעטרה שעטרה לו אמו הן הם התורה והמצות עצמן שהן למעלה מעלה מבחינת חכמה שממדבר מתנה בחי׳ מדבר אשר לא ישב אדם שם ולא ניתן ליהנות לבני אדם בהשגתם והשכלתם כלל. הנה ע״ז נאמר צאינה וראינה. כלומר צאינה מן הלבושים כי אין צורך ללבוש שאין הלבוש אלא כדי להיות כח לקבל ההשגה הגדולה והנפלאה. אבל בעטרה אין כח ההשגה מגעת לשם כי היא למעלה מעלה מכח ההשגה והחכמה כנ״ל (ובזהר נז׳ מענין צאינה וראינה בפ׳ תרומה קל״ד א׳ וברבות ס״פ פקודי פ׳ אחרי ספ״ך במדבר ספ״ב פי״ב דרמ״ח ג׳ ובשה״ש רבה ע״פ צאינה וראינה):
293
רצ״דלהבין ענין הטעם למה שהאתדל״ע הבאה אחר האתעדל״ת והוא מ״ש ואשה כי תזריע תחלה אזי וילדה זכר שהיא בחי׳ האהבה רבה בנשמו׳ מי לי בשמים כו׳ שלא ע״מ לקבל פרס כו׳ משא״כ התעוררות האהבה בנשמות הבאה מבחי׳ אתעדל״ע שמאליו מלמעלה למטה שלא ע״י אתעדל״ת בתחלה והוא הנק׳ איש מזריע תחלה אזי אינו אלא וילדה נקבה שהוא בחי׳ אהבה זוטא ע״ד נשים דעתן קלות שהוא האהבה על מנת לקבל פרס לדבקה בו וליהנות מזיו כו׳ בבחי׳ לגרמיה כו׳ וכמבואר כ״ז בפ׳ תזריע בד״ה שוש תשיש.
294
רצ״הוגם להבין הטעם למש״ל בפי׳ צאינה וראינה בנות ציון כו׳ בעטרה שלראות בעטרה שעטרה לו אמו שהוא בחי׳ כתר אין צריך ללבושים משא״כ השגות הנשמות בג״ע טעמי התורה שהוא בחי׳ חכמה הוא דוקא ע״י הלבושים דלכאורה כלפי לייא הרי העטרה והכתר הוא בחי׳ גבוה יותר הרבה וא״כ אם בהתגלות הזיו א״א בלי לבוש (ועמ״ש מענין לבושים אלו ע״פ ואברהם זקן בא בימים ובד״ה ועשית בגדי קדש) שבו ועל ידו יושג הזיו כמו שא״א לראות אור גדול אלא ע״י הפסק זכוכית עד״מ. איך בהתגלות הכתר נאמר צאינה מהלבושים וראינה בעטרה כו׳. ויובן זה ע״ד המבואר בע״ח בענין כללות ירידת החיות והמשכת השפע מאור א״ס ב״ה בכללות כל ההשתלשלות בכלל שיש ב׳ מיני השפעה. הא׳ הוא הבא ונמשך תמיד מלמעלה למטה אף גם שלא על ידי אתעדל״ת והעלאת מ״ן רק נמשך מאליו מלמעלה מצד כי חפץ חסד הוא.
295
רצ״ווכמ״ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובחי׳ ירידת השפעה זו עם היות שרש ירידתה הוא מצד עוצם רב טוב וחסד עליון שמאור א״ס ב״ה ממש עכ״ז אינו נמשך ויורד אלא מבחינת חיצוניות ולא מבחי׳ פנימית האור ולכן ג״כ אינו מאיר ומתגלה בהם להיות בהם איזה שינוי ותוספת על מדרגתו אלא רק לחדש הישנות שלא תחסר ולא תעדיף כו׳ (ע׳ בהקדמת מהר״נ שפירא בפע״ח ולזה הם שואפים כו׳ ובענין זה אין להם חלק בתחתונים כלל כו׳ אמנם יש עוד רב תועלת בעבודתנו כו׳ ויהיה תוספת כו׳ עד שלא יחשוב קצבתם כו׳ בערך התוספת ההיא כו׳ והיינו המיוחס כו׳ ע״ש וזהו הבחינה השנית דכאן). והבחינה השנית הוא בחינת ההשפעה הבאה ונמשך מבחינת פנימית יותר מההשפעה הראשונה ויש בזה מעלות ומדרגות אין קץ ועל ידי זה ההוספת אור יזדככו העולמות זיכוך רב כו׳ לפי ערך האור והגילוי ובחי׳ השפעה פנימית זו הוא הבא ע״י העלאת מ״ן דוקא שהוא בחינת הביטול וההעלאה מלמטה למעלה שאז דוקא יאיר ויומשך המשכה זו כו׳ (ושני בחי׳ אלו הוא מ״ש בסידור האריז״ל בכוונת ק״ש והוא בפע״ח שער הק״ש פ״ו ופי״א כי יש ב׳ מיני יחודים באו״א האחדזיווג פנימי דאו״א כו׳ וזה אינו תדיר רק ע״י עליות מ״נ דזו״נ וזה נעשה על ידי תפלתנו ומצותינו כו׳. וזיווג ב׳ הוא זיווג חיצונית דאו״א והוא רק לחיות העולמות קיום הכרחי וזה אינו נפסק כי א״א להיות בלי חיות וזה נעשה מעצמו שלא על ידי מ״נ דזו״נ ולא על ידינו וכ״ה בע״ח שער הזיווגים פ״א ובשער הנסירה רפ״ב ועמ״ש מענין זה בד״ה שוש אשיש בה׳ ועמ״ש בביאור על פסוק זכור את יום השבת לקדשו ועמ״ש במ״א ע״פ המאמר הזהר פ׳ פנחס) (דרמ״ט) ואעלת לגו טורא דחשוכא ומתמן ארחת מזונא כו׳. והנה עפ״ז יובן ענין הנ״ל דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהיינו כשההתעוררות בנש״י נמשך מבחי׳ האתעדל״ע הבאה מלמעלה מעצמו שעם היות ההתעוררות זו הוא ממקום ומדרגה גבוה שהרי סיבת המשכה זו הוא כי חפץ חסד הוא וכמו שהיה בבריאת העולם. אמנם עכ״ז אינו נמשך ומאיר בהם אלא בבחינת חיצוניות (וכנ״ל שנקרא זיווג חיצוניות דאו״א) וע״כ אף כשנמשך מזה הולדה והתפעלות בכנסת ישראל הוא רק בחינת יולדת נקבה שהוא קטנות האהבה. משא״כ בחי׳ האתעדל״ע הבא מלמעלה למטה בנש״י ע״י קדימת בחי׳ העלאת מ״ן בבחי׳ ביטול ואתעדל״ת מלמטה למעלה דוקא והוא ענין אשה מזרעת תחלה אזי האתעדל״ע פועל להיות יולדת זכר שהוא בחינת אה בה רבה כו׳ לפי שאתעדל״ת זו נמשך מבחינת פנימית ונמשך להם ג״כ בבחי׳ פנימי וגילוי לפועל ולהוליד בהן אה״ר ופנימית הלב:
296
רצ״זב ועתה יובן ג״כ ענין צאינה וראינה כו׳. דהנה ההפרש שבין תורה למצות למטה הוא כי התורה הוא הביאור והשכל לפרש כל פרטי עניני המצות איך ומה לעשותם. ונמצא שהתורה היא בחי׳ הפנימית והמצות הן בחינת חיצוניות ועכ״ז הרי גוף המצוה דוקא היא היא עצם רצונו ית׳ אע״פ שהוא רק חיצוניות ומעשה לבד והתורה אע״פ שהיא בחי׳ פנימית מ״מ הרי אינה רק הפירוש איך ומה תיעשה המצוה ונמצא המצוה הוא עיקר (ועמ״ש מזה בפ׳ בהעלותך בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כו׳ ע״ש. ולכן אפילו בהמצוה עצמה גבי מצות חליצה שיש בה קרייה ומעשה איתא במשנה ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב אבל קרייה לא מעכבא הרי המעשה הוא היסוד בכל דבר) ולכן מצינו שהפליגו חז״ל בענין המעשה יותר כמאמר ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואעפ״כ מפני שהתורה היא בחינ׳ פנימית לכן מצד בחי׳ זו מצינו שהפליגו במעלתה יותר ממעלת המצות וכמו דאיתא בירושלמי פ״ק דפאה וחד אמר אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן תורה ושניהם אמת. דהנה כמו שהיא בתורה ומצות שלמטה כך הוא ג״כ למעלה במקורן ושרשן דהנה התורה נמשכה מבחינת חכמה עילאה וכמאמר אורייתא מחכמה נפקת משא״כ המצות שרשם מבחינת כתר עליון וכנודע שלכן הם תרי״ג מצות ועם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך אותיות כתר שיש בו תר״ך עמודי אור ע׳ בפרדס ש״ח פ״ג וידוע שהכתר הוא למעלה מעלה מהחכמה. אך הנה הגם שהתורה מחכמה נפקת אין זה אלא יציאתה לידי גילוי עד למטה מטה בבחי׳ תורה הנגלית לנו אבל שרש ומקור התורה בבחינת פנימית טעמי התורה הנה שרשה הוא מבחי׳ ח״ס דא״א שהוא בחינת חכמה שבכתר שנק׳ מוחא סתימאה שהוא סתום ונעלם שלמעלה מעלה מבחי׳ חכמה דאצילות ונק׳ שכל הנעלם מכל רעיון.
297
רצ״חוע״כ פנימית טעמי התורה לא נתגלו עכשיו כ״א לעתיד יתגלו וזהו ישקני מנשיקות פיהו שלעתיד יהיה גילוי מו״ס מה שעכשיו הוא סתים כו׳ אך הארה מבחי׳ זו מתגלה לנשמות בגן עדן וזהו ענין לימוד התורה של הנשמות בגן עדן שהוא השגת פנימית טעמי התורה ולכן אמרז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כי להיות הנשמה היא בחינת נברא ובע״ג א״א לה ליהנות ולהשיג בבחי׳ השגתה ממש בבחי׳ פנימית טעמי התורה שהוא הארה מבחי׳ ח״ס שהוא מבחינת פנימית הכתר היינו חכמה שבכתר אם לא ע״י שתלמודו בידו שהלימוד שלמד בבחי׳ הנגלות שבתורה מזה נעשה בחי׳ לבוש שבו ועל ידו יוכל להשיג פנימית התורה ולכך נקרא התורה משל הקדמוני כמו שעל ידי המשל דוקא יוכלו לעמוד על הנמשל משא״כ בלא המשל והלבוש הוא בחי׳ סתימאה ולא יוכל להשיג כלל ולכן נק׳ הנשמות בג״ע בנות ציון ע״ש הלבושים שנעשה להם מהתורה ומצות כו׳. אך הנה המצות שרשם הם מבחינת גלגלתא דא״א והוא הנקרא כתר שבכתר שהוא למעלה מבחינת מו״ס שהוא חכמה שבכתר.
298
רצ״טולכן המצות והמעשה הוא העיקר והיסוד. ולכן צריך להיות גם כן מעשיו מרובים מחכמתו כמו שלמעלה גלגלתא חפיא על מוחא. אבל עכ״ז הרי בחי׳ גלגלתא דא״א הוא בחי׳ חיצוניות הכתר עד״מ מבשרי אחזה הגלגלת היא רק עצם וחיצוניות והמוחין שבתוך הגלגלת הן בחינת פנימית לגבי הגלגלת וכנודע מחכמי הרופאים והניתוח שבג׳ חדרי המוח מלובש בהן בחינת פנימית המוחין שהן חכמה בינה ודעת ועל כן כאשר יהיה איזה קלקול בגשמיות המוח מתמעט בחי׳ פנימית שבמוח ההוא כמו ריבוי השכחה נמשך מקלקול המוח שבו תלוי הזכרון כו׳ משא״כ בעצם הגלגלת אין בו גילוי החיות ע״ד זה כלל וכלל.
299
ש׳ולכן ניקב קרום של מוח הוא טרפה במשהו ואינו יכול לחיות משא״כ בגלגלת. וכך הוא למעלה שגלגלתא דא״א הוא בחי׳ חיצוניות הכתר אבל המוחין הם בחינת פנימית ומו״ס הוא בחי׳ פנימית הכתר ולכן מצד בחי׳ זו התורה גבוה יותר ממצות כמו שאין ערוך מהות העצם לגבי המוחין וזהו מאמר האומר שכל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה כנ״ל.
300
ש״אואעפ״כ המעשה הוא העיקר. כי הנה הרי בחינת עצם הגלגלת עם היותה בחינה גשמיות וחיצוניות ממש עכ״ז הרי היא מקפת וסובבת על המוחין ומוכרח להיות ששרשו יותר נעלה מבחי׳ המוחין. והענין הוא כמ״ש בע״ח שער כ״ב ספ״ו וז״ל כי הנה כמו שכתר אינו מכלל גופו דז״א רק בחינה מקפת עליו זולתו כך הוא באדם התחתון שהכתר שלו הוא אור רוחני מקיף עליו ואינו נגלה וניכר לעין כל אמנם החיצוניות שלו המתפשטים למטה הוא נגלה למטה והוא הגלגלת המקיף את המוחין של האדם עצמו עכ״ל נמצא הגלגלת באדם עם היות מצד עצמה היא חיצוניות והמוחין הם הפנימית לכן בהם עיקר גילוי החיות עכ״ז הוא בחי׳ חיצוניות של המקיף הרוחני של האדם אשר אותו מקיף רוחני הוא גבוה למעלה מעלה מבחי׳ הפנימית של המוחין וכנודע שאין ערוך אור הפנימי לגבי האור מקיף.
301
ש״בוהחיצוניות של המקיף זהו הגלגלת ולכן מצד זה היא ג״כ בחי׳ מקיף וסובב על המוחין. אך מ״מ להיותה בעצמה רק החיצוניות לבד של אותו אור מקיף לכן המוחין אשר בהם מתגלה האור הפנימי דהיינו חב״ד בגילוי גמור הן מצד בחי׳ זו מעולים על הגלגלת ואע״פ ששרשה גבוה יותר הרי אותו השרש הוא אור מקיף שאינה מתגלה וא ינו נראה וניכר כלל לא כן האור המלובש במוחין שהוא נראה ונגלה דהיינו השכל והבינה והדעת כו׳.
302
ש״גונמצא מובן מזה שיש מעלה במוחין מה שאינה בגלגלת דהיינו שהם בחי׳ פנימית והגלגלת הוא רק בחי׳ חיצוניות ויש מעלה בגלגלת למעלה מהמוחין להיותו בחי׳ החיצוניות של אור המקיף הרוחני שלמעלה מעלה לאין קץ מפנימית המוחין.
303
ש״דוהנמשל מכל הנ״ל יובן למעלה בענין שרש התורה והמצות שהתורה מחכמה דאצילות נפקת ושרשה מחכמה שבכתר שהוא בחי׳ פנימית והמצות הן מבחינת גלגלתא שהוא חיצוניות הכתר וסובב ומקיף על המוחין אשר מצד היות החכמה בחי׳ פנימית וגלגלתא בחי׳ חיצוניות לכן מצד מעלה זו הפליגו חז״ל בשבח התורה יותר מבמצות. ואעפ״כ המעשה הוא העיקר כי הגלגלתא הוא חיצוניות של בחינת המקיף הרוחני שלמעלה מעלה מבחינת פנימית המוחין (ועיין בהרמ״ז בפ׳ אמור) (דפ״ח סע״ב) בפי׳ דנגיד ונפיק כו׳ על הראש כו׳ וז״ל כי גם כתר אריך נחשב מעולם א״ס כדרך כל כתר שמתייחס למה שלמעלה ממנו ועיקרו של אצילות מתחיל ממוחא סתימאה שהוא חכמה דאריך עכ״ל וכמ״ש מזה בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר נמצא גולגלתא שהיא החיצוניות של בחינת כתר אריך היינו כתר שבכתר הוא מה״ט גבוה מבחי׳ חכמה שבכתר עם היותו בחי׳ פנימית.
304
ש״הועד״ז נתבאר בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות ד״ה והנה התורה כו׳ ע״ש. ולכן הגלגלתא הוא ג״כ בחי׳ מקיף על מו״ס. ג ובזה יובן ענין צאינה וראינה. כי הנה עונג הנשמות בגן עדן הוא מהשגת סודות התורה שעסקו בעולם הזה בנגלה ששרש הארה זו מבחינת ח״ס שהוא בחי׳ פנימית ונמשך בהשתלשלות רבות עד שמתגלה ג״כ לנשמה בגן עדן בבחי׳ פנימית ממש שמשיגים ונהנים ע״כ אי אפשר לנשמה בגן עדן להשיג ולהתענג מבחינת פנימית העונג ושכל הנעלם אם לא על ידי לבוש הנמשך מההלכות והמצות שעסקו בעולם הזה וע״כ בעטרה שעטרה לו אמו כו׳ נאמר צאינה וראינה לצאת מבחינות הלבושים. (ר״ל אע״ג דגלגלתא גבוה ממו״ס שהרי הוא בחינת כתר דאריך אך להיותה בחינת חיצוניות לכך יוכל לירד ולהתגלות למטה בלי לבוש משא״כ הפנימית וכנודע דחיצוניות העליון יורד למטה. ואע״ג שהוא חיצוניות מבחי׳ העליונה יותר הרי אדרבה כל הגבוה גבוה יותר יוכל לירד ולהתגלות למטה יותר והיינו ע״י חיצוניות שלו. וכענין מ״ש במ״א בפי׳ אל עליון גומל חסדים טובים שנה״י שרשן מהכתר והיינו לפי שבחינת נה״י הם חיצוניות המשפיע היורד ומתגלה להמקבל וכח ירידה זו היינו מהכתר שלמעלה מהחכמה כו׳ ועמ״ש כה״ג בביאור ע״פ משה ידבר בענין תלת עלמין דנפקין מתיקונא קדמאה כו׳ ע״ש. ולכן להיות וראינה בעטרה א״צ ללבושים כו׳. ועוד והוא העיקר כי הנה פי׳ וראינה הוא ע״ד מ״ש בביאור על פסוק חכלילי עינים בענין הסתכלות ז״א במצחא דא״א כי הראיה היא בחינת חיצוניות משא״כ שארי כחות כמו כח החכמה או כח המדות כו׳ והענין כי להיות מסתכל במצחא דא״א שעל ידי זה מקבל ש״ע נהורין כו׳ א״א כ״א על ידי עינים בחינות ראיה מבחוץ שאינו נכנס בפנים כו׳ ע״ש והגם שהעינים הם גם כן מבחינת חכמה שהראיה היא מבחינת חכמה שלכך נק׳ החכמים עיני העדה. אלא שהעינים הם מבחינת נו״ה שבחכמה שנתלבשה בגשמיות. מה שאין כן כח החכמה עצמה חב״ד שבחכמה כו׳ ולכן להיות הגילוי בז״א מבחינות מצחא שהוא סיומא דכתר אריך א״א להיות הגילוי בפנימית ממש בחב״ד דז״א רק בבחינת עינים הסתכלות כו׳. ועד״ז יובן כאן בפי׳ וראינה בעטרה שאין התגלות זו כמו התגלות שמבחינת חכמה עילאה שנמשך בבחי׳ שכל והשגה לנשמות שבג״ע בחב״ד שלהן וע״כ צריך ללבוש כו׳ אבל גילוי שמבחי׳ זו לא ניתן ליהנות בו בהשגה כי הוא למעלה מכח ההשגה רק הגילוי בבחי׳ וראינה בעטרה בבחינת ראייה בעלמא ע״ד הנ״ל וע״כ א״צ ללבוש כו׳ ועיין מ״ש עוד מענין הסתכלות וראייה בד״ה ואתחנן אל ה׳ בפי׳ ואראה את הארץ כו׳ ועוי״ל בזה ע״ד מ״ש במ״א בענין ג׳ בחינות מזון לבוש בית שהם ממכ״ע וסוכ״ע ומה שלמעלה מסוכ״ע והנה כמו״כ באדם מזון הוא א״פ בחינת תורה לוכ לחמו בלחמי ולבושים נעשה ממעשה המצות ועל ידי לבושים אלו יוכל ליהנות ולקבל הארה מבחינת לבוש העליון של הקב״ה בחינת סוכ״ע. אך בחינת בעטרה שעטרה כו׳ הוא מה שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע וא״כ הוא למעלה גם מבחי׳ לבוש מלכות של הקב״ה כ״א בחי׳ כתר מלכות בחי׳ מקיף למקיף. וכיון שהוא למעלה משרש הלבושים א״כ לא שייך להיות וראינה בעטרה על ידי הלבושים. ולכן נאמר צאינה מהלבושים וראינה בעטרה כו׳. ואפ״ל פי׳ צאינה ע״ד מ״ש במ״א בפי׳ ובני ישראל יוצאים ביד רמה שיוצאים מן הכלי וגבול והוא בחינת נשיאת נפש לקיים מ״ש אליך ה׳ נפשי אשא והוא בחינת תשובה עילאה כו׳ שהיא למעלה מהלבושים הנעשים על ידי מעשה המצות כנודע ועמ״ש סד״ה עד דלא ידעי בין כו׳ וסד״ה כי כארץ תוציא צמחה וסד״ה השמים כסאי גבי איזה בית אשר תבנו לי) והנה בחינת העטרה וכתר הנ״ל הוא אשר הנשמות דווקא ממשיכים על ידי בחינת הביטול רצון בקיום המצות מעשיות ועל זה נאמר בעטרה שעטרה לו אמו שהוא מקור הנשמות שנקרא אמו ועמ״ש סד״ה יביאו לבוש מלכות אך הנה לא שהנשמות הם העושים מחדש ממש את העטרה הנ״ל כי הרי מבואר למעלה ששרש העטרה הנ״ל הוא בבחי׳ גלגלתא דא״א ששרשו מבחינת המקיף דסובב כל עלמין ולא שנמשכת מבחינת אימא לבד אלא רק בחינת המשכת העטרה להיות כתר ומקיף על ראשו שהן י״ס דאצילות כו׳ הוא אשר תלוי בהנשמות שהן ממשיכין להיות ניתן הכתר מלכות בראשו. ע״ד דוגמא מנוהג שבעולם הכתר והעטרה שנותנים על ראש המלך בשר ודם בעת שמכתירים אותו שהנה הכתר והעטרה זו הרי מכבר ומקודם היתה עשויה על ידי הבעל מלאכה היודע לעשותה. כ״א ענין שמעטרים אותו הוא נתינתה על ראש המלך וכמ״ש ואשר ניתן כתר מלכות בראשו. וכך הוא עד״מ למעלה פירוש וענין בעטרה שעטרה לו אמו. שהמשיכו העטרה והכתר כביכול מא״א להיות נמשך על י״ס דאצילות כו׳ ע״ס דז״א (ועמ״ש בפרשה במדבר סיני בביאור ע״פ שאו וגו׳ לגולגלתם מענין המשכת הכתר לז״א בשבועות וע׳ במק״מ פ׳ אחרי) (בדף ס״ו ע״ב) גבי בעטרה שעטרה לו אמו מ״ש בשם ספר עמק המלך:
305
ש״וד וזהו ענין וממדבר מתנה. ומבואר למעלה הענין כי הגם כי זאת התורה אדם שהתורה היא בחינת אדם דאורייתא מחכמה נפקת מ״מ היינו בבחינת יציאתה מהעלם אל הגילוי אבל שרשה ויסודתה העליון שממנו לוקחה כתיב וממדבר מתנה מדבר הוא בחי׳ עליונה למעלה מבחי׳ אדם כי במדבר כתיב אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם כו׳ שהוא למעלה מעלה מבחינת אדם העליון שעל הכסא ומשם נמשך להיות בחי׳ כתר על הראש ומוחין.
306
ש״זוזהו ענין בעטרה שעטרה לו כו׳. והענין ע״ד מ״ש בספרא דצניעותא רפ״ב ביקירותא ההיא כתיב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם לבר הוא ובז״ה בשם האריז״ל כ׳ וז״ל פי׳ אדם הוא בז״א ולא בא״א ואף בז״א אינו נקרא אדם אלא מהחוטם ואילך כמ״ש באד״ר (דקל״ו ע״ב) עכ״ל ובאד״ר שם כ׳ דבחינת מצחא דא״ק הוא מבחינת כי לא אדם הוא כו׳ ע״ש והענין דהנה השתלשלות ע״ס דאצילות הבאים בבחינת ק׳ קוין חח״ן מימין בג״ה משמאל דת״י באמצע הוא הנקרא פרצוף האדם למעלה ועל זה נאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מה שאין כן בבחי׳ כתר שהוא למעלה עדיין מבחי׳ התחלקות והשתלשלות ולאו מכל אינון מדות איהו כלל נאמר בו כי לא אדם הוא להנחם ועמ״ש מזה במ״א ע״פ זכור את יום השבת ולכן נאמר שבחי׳ מצחא שהוא כלי לגילוי הרצון הוא בחינת שלמעלה מבחינת אדם ויובן ע״ד דוגמא באדם התחתון הנה עיקר פרצוף האדם הוא מן החוטם ואילך למטה שלכך ארז״ל שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם (כמ״ש במשנה סוף מסכת יבמות). והענין הוא כי מן החוטם ולמטה נמשך האור והחיות בבחינת התחלקות המדרגות והתכללותן שזהו עיקר בחינת אדם כמו שני נקבי החוטם תרין עיינין תרין אודנין תרין ידין וגופא תרין רגלין כו׳ שהן בחי׳ הכלים לבחי׳ רוחניות החיות פנימי הבא בהתחלקות מעשר כחות חב״ד חג״ת נהי״ם והן הן תרין עיינין הם כלים לבחי׳ גילוי האור מהחכמה שהחכמים נקראים עיני העדה ומתחלק לתרין עיינין לקו הימין וקו השמאל וכן עד״ז תרין אודנין מבחינת בינה.
307
ש״חודרועא ימינא הוא בחי׳ חסד. דרועא שמאלא בחינת גבורה. נו״ה תרין שוקין כו׳ שכולם הם בבחינת התחלקות כל אחד בכלי בפ״ע וגם בבחינת התכללות דהיינו התקשרות והתחברות כל האברים זל״ז ע״י גידין ועורקין כו׳ וזהו בחי׳ התיקון וע״כ בבחי׳ זו יש ריבוי שינויים פעמים התכללות בענין שהחסד גובר ופעמים להיפוך וכן בשאר הכוחות ולפי שינויי אופן ההתכללות בפנימית הכוחות כך יהי׳ השינוי ניכר בחיצוניות בפרצוף פנים שלפעמים יאדימו פניו ופעמים ילבין. וע״כ בפנים דוקא ניכר שינוי פרצוף אדם זה מחבירו שאין אחד דומה לחבירו כו׳ ע׳ במשנה ספ״ד דסנהדרין. משא״כ בחינת מצחא נקרא כי לא אדם הוא (אף על גב דבברייתא ביבמות שם איתא פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין כו׳ הרי שההכרה תלויה גם כן במצח היינו כמ״ש התוס׳ רפ״ח דבכורות שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת שנקרא הכרת פניהם שבו ועל ידו מכירים את הפנים. אבל ודאי שאינו מגוף הפנים ובקה״ע בירושלמי ביבמות שם ר״ל דהמשנה והברייתא פליגי והניח בצ״ע. אבל זהו נגד הגמרא שלנו ביבמות שם דהברייתא והמשנה עולה בקנה אחד וכדמייתי גם כן עובדא דאבא בר מניומי כו׳ ונגד הש״ס דבכורות שם ונגד כל הפוסקים ואעפ״כ אין מכ״ז שום סתירה למ״ש בזהר והאריז״ל דכוונת הזהר היינו רק שאינו מכלל פרצוף פנים ולכן נק׳ כי לא אדם הוא אבל מ״מ על ידו מכירים את הפנים) ששם אין התחלקות עדיין לב׳ בחי׳ כמו תרין עיינין כו׳ והיינו לפי שהמצח הוא הכלי לבחי׳ הרצון שלמעלה מהחכמה וכמ״ש והיה על מצחו תמיד לרצון (כמ״ש בד״ה ועשית ציץ כו׳) והוא בחי׳ הנק׳ רעוא דכל רעוין שהוא למעלה עדיין מהתחלקות ע״ד לית שמאלא בהאי עתיקא. והגם שעיקר בחי׳ זו הוא במצחא דא״א מ״מ גם במצחא דז״א מאיר בחי׳ זו שהמצח הוא הרצון ע״ד גלגלתא דחפיא על מוחא כו׳ ולכן בבחי׳ זו נאמר כי לא אדם הוא להנחם שאין שייך שם שינוים כמו בבחי׳ אדם ששם יש שינויים פעמים החסד גובר ופעמים להפך משא״כ בבחינת מצח הרצון כו׳ וכמ״ש אני הוי׳ לא שניתי.
308
ש״טוע״כ גם באדם למטה המצח הוא תמיד במדרגה א׳ ואין ניכר בו שינויים כמו בפנים. ולכן נק׳ בחי׳ מצחא מדבר בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שהוא למעלה מבחי׳ אדם ונקרא מדבר כמו המדבר שאין בו זריעה וצמיחה כך בבחי׳ זו אין שייך זריעה וצמיחה שהן שינויים קטנות וגדלות וע״כ המצח הוא פנוי מהשערות ואינן צומחים בו שערות. ולכן התורה שנמשך מבחי׳ רצון העליון רעוא דכל רעוין דא״א. נאמר בה וממדבר מתנה אלא שהתגלותה הוא בבחינה אדם כנ״ל (ועיין באדר״ז דף רפ״ח ע״ב מענין מצחא ובע״ח שער א״א פי״ד). וכמ״כ יובן בעבודת ה׳ בכל נש״י שנקראי׳ גם כן בשם אדם וכמ״ש נעשה אדם בצלמנו כו׳. אדם אתם. ולכן כמו שבבחינת אדם העליון יש גם כן בחינת א׳ שנקרא כי לא אדם הוא וזהו מבחינת מצחא ולמעלה כנ״ל בשם האדרא והאריז״ל. כך הוא ג״כ בהנשמה כי בחינת אדם הן עשר ספי׳ שבנפש האלקית שהיא כלולה מע״ס היינו הביטול וההשגה דחו״ב ואהוי״ר ושאר מדות שבלב.
309
ש״יוהנה יש בהן שינויים רב ים לפעמים הן בקטנות ולפעמים הן בגדלות. וכן בבחינת התשובה ולב נשבר לפעמים הוא מעומקא דליבא ולפעמים שאין הלב נשבר כו׳ ולא סליק ביה נהורא דנשמתא בזמן ההוא מצד גשמיות הגוף וחומריותו שנעשה מסך מבדיל כו׳ והוא כמו עד״מ השינויים שנמצא בגשמיות בפרצוף פנים של האדם מאודם ללובן כו׳ (ועמ״ש בפי׳ ורחל היתה יפת תאר בד״ה אם לא תדעי לך היפה בנשים כו׳). אמנם יש בהנשמה עוד בחינה שלמעלה מעשר כחות הנ״ל שראשיתן חו״ב כו׳ והוא בחי׳ הביטול ומס״נ בבחי׳ עצמיות הרצון שלמעלה מהשכל כנודע דאית רצון ואית רצון כו׳ וכמ״ש ע״פ ויקהל משה והיינו דרצון זה שרשו מבחינת רצון העליון שלמעלה מהשכל המושג ולכן נקרא ישראל לי ראש. ראש היינו בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה אני כו׳ אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ כו׳ ועמ״ש בד״ה ראה אנכי נותן ובבחי׳ זו אין שייך שינויים כלל וכדכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר כו׳ כי לא אדם הוא כו׳ נצח ומצח הכל בחי׳ אחת ועיין בסש״ב פרק י״ט ובחי׳ זו מעורר למעלה ג״כ בבחי׳ כתר ומקיף דאצילות והנה שם כחשכה כאורה ממש. וע״כ הזדונות נהפכים לזכיות ממש (ועמ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודים וקבל לשון יחיד כו׳ ע״ש):
310
שי״אה והנה עם כל הנ״ל יובן גם כן מ״ש על פ׳ שוש תשיש דעל ידי שמחה של מצוה ממשיכים שאפילו כשכנסת ישראל היא בבחי׳ עקרה רק שהאתעדל״ע נמשך מעצמו עכ״ז תהיה יולדת זכר כו׳ ע״ש.
311
שי״בויובן בהקדים לבאר עוד ענין שייכות וקשר ההקדמה הראשונה שנתבאר למעלה מענין ב׳ בחי׳ אתערותא דלעילא להקדמה השניי מענין ההפרש שבין תורה למצות. והענין כמו שבתורה ומצות יש מעלה יתירה בתורה מבמצות ויש מעלה יתירה במצות מבתורה. כמ״כ עד״ז ומעין זה הוא ג״כ בענין ב׳ בחינת אתעדל״ע הנ״ל. היינו שעם היות אשר האתעדל״ע הנמשך ע״י אתעדל״ת הוא בחי׳ הארה פנימית מא״ס ב״ה ולמעלה מעלה מבחי׳ אתעדל״ע המאיר תמיד ממילא ומאצמו לצורך חיות העולמות שהוא רק גילוי הארה חיצוניות. אעפ״כ שרש ומקור אתעדל״ע זו הנמשך מעצמו הוא ממקום גבוה יותר. מאחר שהוא נמשך מעצמו כמו שהיה מתחלת הבריאה שנמשך מבחי׳ כי חפץ חסד הוא הרי א״כ שרשה נמשך מבחי׳ העצמות ממש אשר אין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל רק כי חפץ חסד הוא וע׳ בע״ח שער מ״ן ומ״ד דרוש ב׳ בפי׳ כד סליק ברעותיה כו׳.
312
שי״גוזהו ענין שנאמר אחר המבול עוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו׳ יום ולילה לא ישבתו. דהיינו שבחי׳ זו דחיות העולמות לא תהי׳ נפסקת לעולם אף אם ח״ו לא אכשור דרי מטעם הנ״ל דשרשה נמשך מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל.
313
שי״דועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית וסד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא בענין פי׳ התירוץ שנז׳ במדרש על הקושיא איך הקב״ה מוריד גשמים ומצמיח דשאים בשבת כו׳ ע״ש דמהתירוץ מובן שמקור ושרש האור וחיות העולמות נמשך ממקום שלמעלה אפילו מבחינת שבת והשבת הוא אתעדל״ע הנמשך על ידי אתעדל״ת דכל ששת ימי המעשה. א״כ מבואר מזה דשרש אור וחיות העולמות הוא מבחי׳ שלמעלה מאתעדל״ע זו שעל ידי אתעדל״ת דהיינו מבחי׳ שאין שייך שם כלל מעלה ומטה כו׳. ועיין מ״ש במ״א בביאור מאמר הזהר פ׳ וירא (דקי״ב ע״א) ע״פ וגם אמנה אחותי בת אבי כו׳ איך דרך כלל שרש היחוד תמידי נקרא זיווג דאו״א והיחוד דלהוליד נשמות חדשות נקרא ע״ש זיווג זו״נ כו׳ והוא הנמשך ע״י אתעדל״ת דייקא.
314
שי״הוכן נתבאר עוד במ״א בביאור ע״פ והיה לכם לציצית בפי׳ קדושתי למעלה מקדושתכם היינו שיש אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת וזהו פי׳ קודשתכחם ויש אתעדל״ע קודם אתעדל״ת להעלות ממטה למעלה ואתעדל״ע זו גדלה מעלתה מאד מאותה שע״י אתעדל״ת שאין אתעדל״ת יכולה להגיע אליה וכמאמר הבעש״ט נ״ע על הבת קול שמכרזת שהם הרהורי תשובה והם באים מלמעלה שאין אדם עושה מאומה מצד עצמו והיינ ו כי חפץ חסד הוא.
315
שי״ווזהו ענין קדושתי למעלה מקדושתכם. ועמ״ש ג״כ במ״א בד״ה לסוסתי בפי׳ ואתם תחרישון כו׳ לא תתערון מידי כו׳ ע״ש והנה מכ״ז מבואר שאתעדל״ע הנמשך מעצמו לעורר אתעדל״ת גדלה מעלתה מאותה אתעדל״ע שע״י אתעדל״ת.
316
שי״זובאמת בכמה מקומות מבואר בהיפך שהאתעדל״ע שנמשך ע״י אתעדל״ת גבוה יותר וזהו ענין אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי. שהאתעדל״ע שלפני אתעדל״ת הוא רק בחינת הארה חיצוניות וע״ד וימינו תחבקני אבל אתעדל״ע שאחר האתעדל״ת הוא המשכה בחי׳ פנימית להיות מזה הולדה כו׳. אך הענין דשניהם אמת דשרש ומקור אתעלד״ע זו שנמשך מעצמו נמשך מבחי׳ כי חפץ חסד הוא דהיינו ממקום שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל אך מ״מ ההמשכה הוא רק בחי׳ חיצוניות לבד אלא שהיא חיצוניות מבחינה עליונה ביותר וכמבואר שם בד״ה למנצח על השמינית ג״כ בענין שרש חיות העולמות שהוא מבחינת א״ק כו׳. אבל מ״מ הוא בחינת חיצוניות א״ק וכמשל העור כו׳ וגם שמאיר רק בבחי׳ מקיף שמקיף את כולם בהשוואה א׳ כו׳ ע״ש משא״כ האתעדל״ע שנמשך ע״י אתעדל״ת זהו גילוי בחינת פנימיות ממש ולא חיצוניות לבד ולכן עם היות שהגילוי הוא רק מבחינה שאתעדל״ת מגיע שם מ״מ להיותו גילוי בחי׳ הפנימית יש בזה מעלה יתירה יותר מאתעדל״ע שמעצמו וכמאמר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ וכנ״ל. נמצא שהחילוק בין ב׳ בחי׳ אתעדל״ע האלו הוא מעין ההפרש שבין מעלת המצות ומעלת התורה. דאע״פ שההמשכות שע״י מצות ותורה הרי שניהם הם ע״י מעשה התחתונים ולא כמו אתעדל״ע הנמשך מעצמו ממש. מ״מ נוכל להשכיל מזה דכמו שיש מעלה יתירה בתורה מבמצות אע״פ שהמצות שרשן גבוהים מהתורה רק לפי שהתורה היא בבחי׳ פנימית היינו מו״ס והמצות הן חיצוני׳ בחי׳ גלגלתא.
317
שי״חוע״כ אמרו בירושלמי שאין כל מצותיה של תורה שוות נגד הלכה אחת מן התורה. וכך הוא ענין מעלת האתעדל״ע שנמשך ע״י אתעדל״ת שהיא בחינת פנימית לכך היא גבוה יתירה מאתעדל״ע הנמשך מעצמו שהוא בחי׳ חיצוניות וגם מאיר רק בבחינת מקיף וימינו תחבקני וכנ״ל. וכמו שיש מעלה יתירה במצות מבתורה לפי שעם היותן מבחינת חיצוניות הרי החיצוניות הוא מבחי׳ עליונה ביותר כו׳ כנ״ל באריכות. כך יש מעלה יתירה באתעדל״ע הנמשך מעצמו לעורר אתעדל״ת עם היותה בחי׳ חיצונית אכן שרשה מבחי׳ היותר עליונה שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל.
318
שי״טוהנה יש עוד בחי׳ ג׳ בענין אתעדל״ע והוא ג״כ האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת דהיינו שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל. כענין קדושתי למעלה מקדושתכם וכנ״ל. אלא שאעפ״כ אינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים שכבר נשפע עליהם אתעדל״ע שלפי ערך אתעדל״ת אזי שורה ומתגלה ג״כ האתעדל״ע שלמעלה מעלה מערך האתעדל״ת כלל.
319
ש״כוכמ״ש במ״א ע״פ אני ישנה כו׳ פתחי לי כו׳ שזהו ענין פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם כו׳ ע״ש וכמ״כ גבי שבת ארז״ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה והיינו שיש עוד בחי׳ בשבת שלמעלה מאתעדל״ת וזהו בחינה שנקרא שבת שבתון והוא מתנה דייקא שלמעלה מאתעדל״ת וכמ״ש במ״א אלא שאעפ״כ הרי ארז״ל מי שטרח בע״ש יאכל בשבת שאין נמשך מתנה זו אלא לאחר האתעדל״ע הנמשך תחלה בשבת ע״י אתעדל״ת בכל ימי החול שע״ז נאמר לעשות את השבת כו׳ ועיין מ״ש כיוצא בזה במ״א סד״ה כי כאשר השמים החדשים כו׳ והיינו שבחינת גילוי זה הוא אשר אני עושה למעלה מאתעדל״ת ואעפ״כ אינו נמשך ומתגלה אלא לאחר שלימות גילוי האתעדל״ע שע״פ האתעדל״ת.
320
שכ״אוכמ״כ הוא ענין הנז׳ במילה בשמיני שהוא כדי שיעבור עליו שבת א׳ כמ״ש במ״א. והענין כי בחינת גילוי אתעדל״ע זו הוא גילוי פנימית ממש מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגיע שם ולא בבחינת חיצוני׳ לבד כמו האתעדל״ע שלפני אתעדל״ת שעם היותה ג״כ מבחינת כי חפץ חסד הוא אכן מ״מ הגילוי רק בבחינת חיצוניות ובבחינת מקיף לבד ולכן נמשך גם קודם אתעדל״ת ואתעדל״ע שעל ידה. אבל שיומשך גילוי פנימית בחינה זו ממש בגילוי ממש בבחינת פנימית הוא דוקא אחר שתחלה יש אתעדל״ת עד היכן שהיא מגעת ושנמשך האתעדל״ע שעל ידה אז נמשך ג״כ בבחי׳ פנימי ממקום שאין אתעדל״ת מגעת שם כלל. וכך נת׳ עוד במ״א על המאמר פ׳ חיי שרה (דקל״ג ע״א) בענין הטעם דתפלת ערבית שתיקן יעקב בחיר שבאבות הוא רשות דתוכן התירוץ לפי שבחינת יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם לפיכך היא רשות אלא שאעפ״כ אין נמשך בחינה זו אלא לאחר שיש אתעדל״ת עד היכן שהיא מגעת דהיינו תפלת שחרית ומנחה שתיקנו אברהם ויצחק כו׳ ועמ״ש ע״פ יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
321
שכ״בוהנה כמו כן יובן ג״ככ בענין אור הנמשך ע״י המצות והתורה אשר התורה היא בחינה פנימית אך היינו פנימית החכמה שבכתר ונקרא מו״ס והמצות הם מבחינת כתר שבכתר אך מבחינת חיצוניות היינו גלגלתא דחפיא על מוחא. אכן יש עוד בחינה ג׳ הגבוה משני הבחינות והוא אותו הפנימית של כתר שבכתר אשר הגלגלתא הוא בחינת החיצונית שלו ואפשר שזהו ענין בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זו מ״ת וכמשי״ת שהרי בע״ח שכ״ב ס פ״ו כ׳ שהוא אור רוחני מקיף עליו כו׳ וה״ז ממש כמו בחי׳ בעטרה שהיא מקפת על הגלגלת כו׳:
322
שכ״גו ומעתה יובן ענין שמחה של מצוה. כי הנה השמחה הוא גילוי ההעלם וכמשל המלך שדרכו שיושב בחדרי חדרים כי כל כבודו פנימה אך בזמן שמחתו מתראה ומתגלה לעין כל והנה המצות שרשן מאד נעלה מבחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה. אך עצמיות הכתר אינו מתגלה כלל רק בחי׳ החיצוניות היינו בחי׳ גלגלתא שהוא בחי׳ רצון העליון. אך ע״י השמחה בקיום המצוה שהשמחה מעורר גילוי הפנימית לכן עי״ז ממשיך גילוי בחי׳ פנימית הכתר.
323
שכ״דוזהו בעטרה שעטרה לו אמו דוקא אם הבנים שמחה וישמחו בך ישראל כו׳ שע״י השמחה של מצוה מעורר התענוג עליון שהוא בחי׳ העטרה והכתר כו׳. ועמ״ש לקמן בד״ה שוש אשיש ובד״ה ה׳ לי בעוזרי.
324
שכ״הוהנה מבואר למעלה שבחי׳ זו הוא ענין בחינה הג׳ שבאתעדל״ע הגבוה משני בחי׳ ראשונות. ולכן בגילוי בחי׳ זו נמשך שגם כשאיש מזריע תחלה תהיה יולדת זכר כו׳. כי זה דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה זהו כשנמשך הגילוי מבחי׳ חיצוניות שאז ענין אתעדל״ע המעורר אתעדל״ת הוא שיהיה יולדת נקבה אהבה זוטא כו׳ משא״כ על ידי שמחה של מצוה שנמשך הגילוי מאתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת מבחינת הפנימית ממש הרי היא גבוה גם מאתעדל״ע שע״י אתעדל״ת ולכן יולדת זכר כו׳ וזהו שוש תשיש כו׳ בקבוץ בניה דוקא כו׳. (ועיין מ״שבביאור ע״פ כה תברכו את בנ״י מענין ג׳ ברכות דברכת כהנים יברכך יאר ישא ועמ״ש בענין כשמחך יצירך בג״ע מקדם. ועמ״ש סד״ה בשלח פרעה שהשמחה אמיתית ודביקות בה׳ אחד הוא בבחי׳ הכנעה וביטול וע״י קבלת עול מלכות שמים בעסק התורה ומצות כו׳ ע״ש). והנה עפ״ז יובן ג״כ מ״ש בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זו מ״ת כי הנה ענין פסח וספה״ע ושבועות זהו קרוב לענין ג׳ בחי׳ הנז׳ שבאתעדל״ע. כי בפסח הי׳ בחי׳ דילוג וגילוי אתעדל״ע מעצמו. אך שאין הגילוי בבחי׳ פנימית כמו בשבועות אשר במ״ת דבר ה׳ פא״פ.
325
שכ״וואחר יום א׳ דפסח מתחילים לספור ספה״ע והוא המשכת אתעדל״ע ע״י אתעדל״ת דזיכוך נה״ב שזהו ענין העומר שעורים מאכל בהמה כו׳. וזהו מ״ט יום ואח״כ ביום החמישים הוא גילוי שער הנ׳ שלמעלה מאתעדל״ת וזהו ביום השלישי בהיות הבקר וארז״ל ברבות בראשית פנ״ו שזהו ענין ביום השלישי יקימנו וע״כ אין בו ספירה והגילוי נמשך בבחי׳ פנימית ממש. משא״כ בפסח כו׳ שלא היה הגילוי בבחינת פנימית עדיין כמו בשבועות. וז״ש בזהר פ׳ אמור (דצ״ו ע״ב) בענין שבועות שהוא יום אחד. קשורא דלעילא רישא וגלגתא ומוחי. וע״ש במק״מ ובהרמ״ז רישא הוא עיקר הכתר והוא המקיף העליון שהגלגלתא הוא סיום חצניותו ומוחא הוא ח כמה כו׳ והיינו שבשבועות מתקשרים כל הג׳ בחינות הנ״ל יחד ומאירים למטה.
326
שכ״זובמ״א נת׳ ענין ג׳ בחינות אלו שבתומ״צ בע״א קצת היינו שאותו בחי׳ פנימית הכתר שגולגלתא הוא חיצוניותו זהו מו״ס כמ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ה וזהו ב׳ בחי׳ והבחי׳ הג׳ מלמעלה למטה היא חכמה דאצילות דאורייתא מחכמה נפקת מחכמה דאצילות והמצות הן מבחי׳ גלגלתא שמתפשטת גם למטה ומלבשת גם לבחינת חכמה דאצילות כמ״ש בע״ח שם.
327
שכ״חולכן יש מעלה בתורה שהיא בחי׳ פנימית כי חכמה מוחא משא״כ המצות מבחינת גלגלתא שהיא חיצונית כמו עצם הגלגלת החופף על המוחין. ויש מעלה במצות שמבחינת גלגלתא שהם חיצוניות של בחינה היותר עליונה הוא בחינת ח״ס דעתיקא כו׳ שהיא בחינת פנימית הכתר ממש. ועד״ז יש לומר ג״כ פי׳ רישא וגלגלתא ומוחי. רישא היינו פנימית הכתר מו״ס וגלגלתא היינו סיום חיצוניותו ומוחי הוא חב״ד דאצילות. ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳. וע׳ עוד מענין בעטרה שעטרה לו אמו בזהר פ׳ נח (דף ע״ד א׳) ובפ׳ בשלח (דנ״ח א׳) ופ׳ יתרו (פ״ד א׳) ובמשפטים (דף ק׳ ע״ב) ויקרא (ד״ד ב׳) ופ׳ אחרי (דע״ז ב׳) והנה במשנה סוף תענית משמע דביום חתונתו זה מתן תורה היינו יוהכ״פ שבו נתנו לוחות אחרונות כדפרש״י שם ובודאי דביוהכ״פ שייך בחינת גילוי בעטרה שעטרה כו׳ שהוא ענין בחינה הג׳ הנ״ל שמלמטה למעלה וכמ״ש ע״פ ביום השלישי יקימנו.
328
שכ״טוזהו ג״כ שעטרה לו אמו כי כל העליות ביוהכ״פ ע״י בינה כו׳ וענין שאו ידיכם קדש וברכו כו׳ כמו שהאם מברכת את בנה עד״מ והיינו ענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי כנזכר לעיל היינו כנודע שאו״א מלבישים לזרועות דא״א וכמ״ש מענין זה גבי תנופת שתי הלחם ע״ג שני הכבשים בפרשה אמור.
329
ש״לוא״כ כשממשיכים ברכה והמשכה לז״א מאו״א הנה ברכה והמשכה זו הו ג״כ מזרועות דא״א המלובשים בהם. וזהו ממש כמו הברכה שהיא על ידי הידים כמ״ש וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים כו׳ ועד״ז פי׳ בספר עמק המלך שער י״א פ״ג ושער ט״ו פרק קמ״ח ענין שאו ידיכם קדש שהוא סוד אבא שבתוכו יד ימין דא״א וברכו את הוי׳ שהוא ז״א כו׳ ועיין מ״ש מענין המשכה זו שמחסד דא״א בז״א על ידי או״א בד״ה הוי׳ יחתו מריביו.
330
של״אוכדי להיות המשכה זו הוא ע״י שאו ידיכם שהוא ענין שמע ישראל ובשכמל״ו. ועיין בע״ח של״א פ״ז ע״פ וארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה כי ב׳ ידות דא״א תרוייהו שקילי כחדא ונק׳ יד אחת מלבד דלית שמאלא בהאי עתיקא דהא עתיקא כולא ימינא כו׳ וע״ז נאמר והחמישית לפרעה שהיא אימא עילאה הנקרא פרעה דתמן אתגליין ואתפרעין כל נהורין כנזכר בזהר ויגש (דר״י) ועיין בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) נמצא כי יד דא״א מתגלה באימא עילאה. וז״ש בר״ח שער הענוה ספ״א דאימא נקרא אוצר מתנת חנם כו׳. ולכן ע״י שאו ידיכם שהוא בחינת כלות הנפש בק״ש שעי״ז ממשיכים מבחי׳ א״א ואו״א בז״א זהו ענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי. ועמ״ש מזה בד״ה רני ושמחי וגו׳:
331
של״בצאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. וארז״ל ביום חתונתו זה מתן תורה. ולהבין זה יש להקדים תחלה ענין התורה. דהנה ידוע דהתורה נמשלה לכמה דברים ללחם ויין ושמן כמ״ש לכו לכמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (ועיין ברכות דנ״ז סע״א ובמסכת ע״ז דל״ה ע״א) וכן נקרא שמן וכמ״ש ברבות בשיר השירים ע״פ לריח שמניך כו׳. ולהבין ג׳ בחי׳ אלו דודאי שינוי השמות לחם ויין ושמן הם בחי׳ ומעלות שונות שיש בתורה. הענין הוא ע״פ מ״ש ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. ויש להבין ההפרש בין בחינת שמחה הנמשך מבחי׳ יינה של תורה לבחי׳ צהלה הנמשך מבחי׳ שמן (ולכאורה שניהם ענין שמחה כמ״ש והעיר שושן צהלה ושמחה) גם צ״ל לשון להצהיל דהל״ל ושמן יצהיל פנים אבל לשון להצהיל משמע שיין משמח כו׳ בשביל להצהיל פנים משמן ולכאורה יין ישמח בפ״ע אף אם לא יהיה שמן. והנה תחלה צ״ל ענין ולחם לבב אנוש יסעד. פי׳ כי אנוש יש בו ב׳ פירושים הא׳ לשון איש והב׳ לשון חלישות כמ״ש (ירמיה י״ז) עקוב הלב מכל ואנוש הוא דפי׳ לשון חלישות וחולי. והיינו לפי שעקוב הלב מכל שהוא לשון עיוות ועיקום דהיינו שנמשך אחר תאוות ותענוגים גשמיים ששרשם ומקורם מבחי׳ המזלות אין לך עשב שאין לו מזל כו׳ והמזלות מקבלים משמרי האופנים שנפל שמה בבחי׳ שבה״כ מבחי׳ פסולת כו׳ וכנודע ע״פ וכל קרבי כו׳ שהחיות הנמשך ומתלבש בתענוגי עוה״ז הוא רק כמו בחי׳ פסולת הנדחה ע״י בירור בקרביים ומעיים ולכן כמו שאין ערוך הפסולת לגבי מה שנתברר מהמאכל שנעשה ממנו חיות לאדם ונכלל בבחי׳ אדם משא״כ הפסולת שנדחה אינו ראוי אפילו למאכל בהמה רק כו׳. כמו כן לפי ערך זה אין ערוך תענוגי עוה״ז בכלל לגבי תענוג רוחני אפילו בג״ע התחתון עד שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ ולכן כל הישר הולך ראוי לו למאוס בתענוגי עוה״ז בבחי׳ אתהפכא או אתכפיא עכ״פ ולהיות טעמו וראו כי טוב ה׳ וכמ״ש ראה נתתי לפניך את החיים וכו׳ ואת המות כו׳ ובחרת בחיים ונודע שבחינת הגשמיות נקרא מות והרוחניות נקרא חיים ועל זה נאמר לאהבה את ה׳ אלקיך כי הוא חייך.
332
של״גוהנה אהבה זו היא הנמשכת מבחי׳ ממכ״ע שזהו בחי׳ למען חייך ולכן האהבה מוגבלת בכלי. ויש בחי׳ אהבה הבאה מחמת התבוננות באור א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וחיות כל העולמות הוא רק מבחי׳ הארה בעלמא שאמר והי׳ העולם אמירה לבד כו׳ ואי לזאת יהי׳ נכספה וגם כלתה נפשו להיות בבחי׳ ביטול ממש אליו ית׳ לבדו שאין בכח הל ב להכיל האהבה. אבל אם ח״ו נמשך אחר תאוות הגשמיות ע״ז נאמר עקוב הלב מכל שאין לך עיקום ועיוות גדול מזה ולא די שאין לו בחי׳ כלות הנפש הנ״ל וכמו שאמר אני ה׳ לא שניתי ואיך אתם בני יעקב לא כליתם בכלות הנפש לבחי׳ זו דלא שניתי כו׳. אלא אף גם האהבה ראשונה דבחי׳ ובחרת בחיים ולמען חייך השליך ממנו וכמ״ש אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים הם כל תענוגיחם ואהבת גשמיים הנמשכים משבה״כ ונקרא בורות נשברים כו׳ ומחמת ההתקשרות בתענוגים גשמיים ממילא נחלש כח הנפש ואין לו אהבה האלקית. וכמ״ש כשל בעוני כח שע״י העונות נכשלש ונתחלש כח הנפש וכמ״ש כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם ולא עוונות ממש אלא גשמי׳ הגוף וחומריותו (כי עון לשון עיקום והיינו כענין עקוב הלב כנ״ל. והעיקר הוא מה ששמים אור לחשך וחשך לאור מר למתוק ומתוק למר. ולכן נקרא זה אנוש לשון כאב וחולי שכמו שהחולה טועם מתוק למר כו׳ ומתאוה דוקא למאכלים הרעים. כך עד״ז חולי הנפש ונקרא חולת אהבה שתאוות העולם עריבים עליו ואינו טועם טעם באלקות כמ״ש טעמו וראו כי טוב ה׳) הוא שנעשה מסך מבדיל שמגביל ומלביש את הנפש עד שמורידה לימשך אחריה ואין לה יכולת לעלות ולצאת ממנה:
333
של״דב והנה בבחי׳ זו נקרא האדם אנוש כי יש כמה שמות אנוש איש אדם ואדם גבוה מכולן. כמ״ש בפ׳ תזריע (דמ״ח) כי אדם הוא בחינת שלימות כמ״ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם כו׳. וידוע איך בחיבור דו״נ משפיע ומקבל יש שלימות וגילוי הארה עליונה. גם אדם לשון אדמה לעליון ואיש הוא למטה מבחינת אדם ודרך כלל איש היינו בחי׳ המדות אהוי״ר כמ״ש לפי שכלו יהולל איש.
334
של״הואדם היינו כשיש לו מוחין דגדלות כו׳. ומ״מ גבי איש נמי כתיב אשרי איש ירא את ה׳ כו׳ גבור בארץ כו׳. אבל אנוש הוא למטה מכולם דהיינו אדרבה כשהוא בבחינת חלישות כח הנפש כנ״ל מלשון עקוב הלב מכל ואנוש כו׳ וכ״ה בזהר תרומה (קס״ח א׳) ע״פ מה אנוש כי תזכרנו כו׳ והנה כמ״כ למעלה דהנה הקב״ה כתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ וכתיב ה׳ איש מלחמה. אבל אנוש הוא בחינת מט״ט כמ״ש בפרשה פנחס (דרי״ז) ע״פ אנוש כחציר ימיו כו׳ שהוא בחי׳ המלאך הנ״ל שנאמר בו נער הייתי גם זקנתי כו׳. ונמשל לחציר. כי הנה החציר הוא העשב שקוצרים אותו כמה פעמים וחוזר ונגדל במעט זמן וחוזרים וקוצרים אותו ונקרא אספסתא (בגמרא דחזקת הבתים) והנה כמו כן בחינת מלאך הנ״ל שהוא המלביש לבחינת אור ההמשכה הנמשך בששת ימי החול יום ראשון בחי׳ חסד כו׳. שבחי׳ החסד מתלבש במלאך הנ״ל ונקרא לכך מנעל דשכינתא כו׳.
335
של״וונקרא נער כלומר כמו שהנער שכלו ומדותיו קטנים ביותר לגבי אדם הגדול כן ויותר מכן אין ערוך בחי׳ מדות דיצי׳ שהוא בחי׳ מט״ט שהחסד מתלבש בהשפעה גשמיות לגבי מדות דאצילות ששם גילוי אור א״ס ובכל שבת שהוא בחי׳ עליות העולמות מתעלה ג״כ בחי׳ מלאך הנ״ל לאצילות כנודע בענין מה יפו פעמיך בנעלים כו׳.
336
של״זוזהו גם זקנתי דסליק לסיבו שהוא עלי׳ גדולה מבחי׳ נער ואנפי זוטרא לבחי׳ אנפי רברבי וזקנה כו׳. אך בחול חוזר ונמשך להיות בבחינת נער שהוא אנפי זוטרי כו׳ ולכך נאמר כחציר ימיו כמו שחציר גדל תמיד מחדש כך זה האנוש מתחדש תמיד להיות בחי׳ נער.
337
של״חותדע שהרי אנו מונין היום יום ראשון בשבת יום שני כו׳ עד יום השבת הוא יום שביעי. וקשה הרי כבר עברו רבבות ימים משימ״ב עד עתה וא״כ איך אומרים היום יום ראשון כו׳ אלא מפני שבשבת העלי׳ של בחי׳ נער שר העולם באצילות ושם למעלה מבחי׳ זמן ע״כ כל יום א׳ הוא ממש יום ראשון כמו יום א׳ של ששת ימי בראשית שנתחדש הזמן מלמעלה מהזמן כך מתחדש כל יום ראשון שאחר השבת. שהשבת הוא העלי׳ באצי׳ שלמעלה מהזמן וביום א׳ נמשך בבחי׳ מט״ט ו״ק דיצי׳ בחי׳ זמן וא״כ הרי אנוש כחציר ימיו שגידולו רק ו׳ ימים ובשבת עולה ונכלל בלמעלה מהזמן וחוזר ונמשך אחר כך ו׳ ימים אחרים וה״ז כחציר כו׳ (ומה שנמשל עלייתו באצילות בשם קצירה היינו שבעלייתו שם הוא בבחי׳ ביטול כנר בפני האבוקה כו׳ וע״ש בפרשה פנחס) (דרי״ז ע״ב) בפי׳ ואיננו כו׳. והנה הרי מובן מזה איך שאין ערוך לשון אנוש שהוא בחי׳ מלאך בעל גבול כו׳ לגבי בחינת איש ואדם שנאמר ה׳ איש כו׳ שהוא בחינת א״ס קדמון ונצחי וכן מובן גם כן לפ״ז לפי ערך באדם שלמטה כשנקרא אנוש מורה על חלישות כחו וירידה ממדרגת בחינת איש ואדם כו׳ והיינו כנ״ל באריכות בענין עקוב הלב מכל ואנוש הוא שענין החלישות הוא כשאין לו כח להתגבר על יצרו כי איזהו גבור הכובש את יצרו להיות כמ״ש ואהבת בכל לבבך בשני יצריך [וכן למעלה הנה ביצירה דהוא בחי׳ אנוש שם עיקר בחי׳ עה״ד טו״ר כמ״ש הרמ״ז ר״פ וישלח ובמק״מ פ׳ מקץ קצ״ד א׳]:
338
של״טג והנה יש מקוה לישראל על זאת היינו ע״י התורה שנקרא לחם ועל זה נאמר ולחם לבב אנוש יסעד. שיסעד לבב אנוש וחלוש הזה ויחזקנו להיות בו כח ועוז לכבוש גם לנפשו הבהמית. והיינו לפי שהתורה נקרא עוז וכמ״ש ה׳ עוז לעמו יתן שנותנת כח ועוז בנה״א להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית וגסותו לצאת ממסגר אסיר (וכמ״ש מזה בד״ה בחדש השלישי לצאת בנ״י מארץ מצרים. בפרשת יתרו ע״ש באריכות) ולכך נקרא התורה לחם עד״מ הלחם גשמי שסועד הלב ומחזקו. והיינו שמקשר ומחבר חיי הנפש באברי הגוף שאם ירעב ולא יאכל כל היום יתחלש ויסתלק קצת כחות חיי נפשו ועל ידי הלחם יסעד הלב ותשוב נפשו אליו (והעיקר נקרא ע״ש הלב שבו דם הנפש שהנפש מתלבשת בדם שבלב כו׳ ומבואר במ״א דדוקא לחם סועד הלב הגם שהבשר מרבה דם יותר מהלחם עכ״ז לחם דוקא סועד הלב ומחזקו ומגביהו להתקשר עם המוח) וכך בחי׳ לחמה של תורה והוא עשוי מחטה בחי׳ כ״ב אותיות התורה כמנין חט״ה ולכן בשבועות מביאין שתי הלחם מחטים והוא גם כן התחלת קציר חטים כמ״ש במ״א הנה הוא מחזקו ונותן כח ועוז לנפש האלקית להתגבר על חומריות הגוף ונפש הבהמית. והנה התורה נקרא ג״כ לחמי שהוא בחי׳ לחם אצלו ג״כ כביכול (ואף שנאמר ולחם לבב אנוש י סעד דהוא בבחי׳ מלאך מט״ט הנ״ל מ״צ הרי בחינת אדם ג״כ צריך ללחם כו׳ היינו בחינת ממכ״ע שמקבל אור וחיות מבחינת סוכ״ע ע״י התורה ומצות ועמ״ש מזה בד״ה ראשי המטות רק שאפילו לבב אנוש וחלוש גם כן יסעד הלחם) וענין שייכות בחי׳ זו למעלה הענין דכמו צורך האדם ללחם הוא שלפי שהנפש הוא רוחני והגוף הוא גשמי ואינו ממהות וערך נפש רוחני ע״כ בכדי שיהי׳ התחברות והתקשרות הנפש בגוף צ״ל ע״י ממוצע המחברם והוא הלחם שנעשה ממנו דם ומקשר הנפש להתלבש בדם כו׳.
339
ש״מוכך הוא למעלה בכדי שיהי׳ נמשך אור א״ס ב״ה להתלבש בנאצלים ונבראים שהרי מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא. וכמו שאין ערוך גוף גשמי לגבי הנפש הרוחניות כן ויותר מכן אין ערוך בחי׳ חכמה כו׳ ומדות כו׳ לגבי אין סוף ב״ה.
340
שמ״אולכן כדי שיהי׳ התקשרות והתחברות א״ס ב״ה במדות הוא ע״י לחם המקשר ומחבר להיות הוא ית׳ מתלבש בהן כנשמתא לגופא כו׳. וזהו כי אמרתי עולם חסד יבנה שצריך להיות החסד יבנה כדי להיות בחי׳ קיום העולם. כי להיות התהוות העולמות הוא ע״י מדות עליונות שעקרן החסד.
341
שמ״בוגם ע״י בחי׳ חב״ד המתלבשות בהן וכמארז״ל בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת וארז״ל בראשית נמי מאמר הוא ד בראשית היינו בחי׳ חכמה שאפי׳ חכמה נקרא ג״כ מאמר לבד לגבי א״ס ב״ה וכנ״ל בענין גופא לגבי נשמתא כו׳.
342
שמ״גולכך כדי שיהיה נבנה בחי׳ החסד והחכמה הוא ע״י כי אמרתי דהיינו ע״י הדיבור בד״ת שנקרא לחם עד שהוא בחי׳ לחמי ממש להמשיך אור א״ס ב״ה במדות עליונות דאצילות שצ״ל ג״כ ע״י בחי׳ לחם זה דוקא [ועמ״ש מזה סד״ה לסוסתי ובד״ה באתי לגני] ולחם אפילו לבב אנוש יסעד להמשיך חיות והמשכת אור א״ס ב״ה גם למטה בבחי׳ אנוש שהוא בחי׳ נער ושר העולם להיות ההמשכה והחיות נמשך גם כן בעולמות תחתונים עד שעי״ז נמשך רחמים וטוב בעולם והשפעת חסד ומזון גשמי׳ גם כן לעולם (ועיין ס״פ ויקרא) (דכ״ה ע״ב) על פסוק הרעיפו שמים ממעל כו׳ עד ומזונייהו דבני נשא אשתכח בעלמא. והרעיפו הוא כמ״ש יערוף כמטר לקחי דקאי על התורה וכמ״ש במ״א וכמו שהוא למעלה כך הוא גם כן למטה בנפש דלחם אפילו לבב אנוש וחלש יסעד עד שהחלש יאמר גבור אני להיות גבור הכובש את יצרו והכל ע״ח לחמה של תורה. ואפי׳ מי שהוא בחינת אדם גם כן צריך ללחם זה כנ״ל בנמשל וכן הוא למטה שכדי להיות המשכת אור אין סוף בנפש א״א רק על ידי התורה:
343
שמ״דוזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. פירוש כל הדברים האלה היינו כללות כל התורה כולה שכלולה בעשרת הדברות וכמ״ש הרמב״ן שבעשרת הדברות יש תר״ך אותיות. לאמר פי׳ כדי שיהיה על ידי זה קיום וחיות לעשרה מאמרות כנ״ל בענין לחמי וכו׳. וז״ש רז״ך (סנהדרין צ״ט ב׳) על פסוק או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי שהעוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה פי׳ בפמליא של מעלה היינו בחינת התקשרות והתחברות אור א״ס בחכמה ובתבונה כו׳ שבהן נבראו ונאצלו כו׳ שנקרא פמליא של מעלה. ופי׳ בפמליא של מטה היינו בנה״א בגוף שכובש גם לנפשו הבהמית מפני העוז והכח שניתוסף לניצוץ האלקי ע״י לחמה של תורה.
344
שמ״הוהנה עיקר הטעם לזה שהתורה ביכולתה לחבר אור א״ס בנאצלים ונבראים. היינו לפי שהתורה שרשה בבחינת רצון העליון שהוא בבחינת כתר תר״ך עמודי אור דהיינו בחינת כשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא כו׳ שזהו מקור כל העולמות והוא למעלה גם מבחינת החכמה ועי״ז הרצון העליון נמשך אור א״ס בחכמה וכן בתבונה ובדעת כו׳ (כי הכתר הוא בחי׳ ממוצע המחבר אור א״ס ב״ה עם הנאצלים כנודע) ועל זה נאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון א״ת ידיך אלא יודיך ועל ידי זה משביע לכל חי מבחי׳ רצון העליון. והוא כמ״ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שנמשך בחי׳ אור וחיות גם באדם העליון כו׳. וזהו כאלו עשאוני. וזהו ענין שתי הלחם שהקריבו בעצרת שעל ידי בחי׳ שתי הלחם שהקריבו למטה נמשך לכללות נשמות ישראל בחינה סעודת הלב (ועמ״ש בפ׳ שלח בד״ה ענין הנסכים) והיינו לחבר אור האלקי בכללות נשמות ישראל ולכבוש את היצה״ר על ידי הכח והעוז הזה כנ״ל והוא ענין השלום בפמליא של מטה וכמ״כ באתערותא דלעילא כמים הפנים לפנים כן לב האדם כו׳ נעשה למעלה בחי׳ לחמי לעשות שלום בפמליא של מעלה התלבשות אור א״ס בחכמה ובתבונה כו׳ (ואפ״ל שזהו ענין שלמי צבור שני כבשים שהקריבו בשבועות ושתי הלחם ע״ג שני הכבשים. כי שלמים הוא בחי׳ שלשום וכמ״ש בזהר ויקרא) (די״א סע״ב ודי״ב) והיינו שמבחי׳ שתי הלחם שהן תורה שבכתב ותורה שבעל פה נמשך להיות שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ולכן שלמי צבור הנזכר הן קדשי קדשים עיין בזהר ר״פ צו ובפי׳ הרמ״ש שם בענין קדשי קדשים ויובן שכל בחי׳ ההם ישנן בבחי׳ השלום שנמשך ע״י התורה ועמ״ש בביאור ע״פ החלצו מאתכם כו׳.
345
שמ״ווזהו ענין במלך שלמה במלך שהשלום שלו כו׳. ד ועתה צריך להבין ענין ויין ישמח לבב אנוש. ויובן זה ע״פ ביאור לשון הלכו לחמו בלחמי כו׳ מהו ענין הליכה זאת. אך פי׳ לכו היינו שצריך לילך מביתו כו׳ ואף מגופו ועצמותו הם הנאת עניני עוה״ז וכל כיוצא בו ולשום כל שכלו רק בתורה שלא ישאר מן שכלו כלל ואפי׳ מעט ובעניני עוה״ז ישים רק מעט משכלו ועי״ז יתעלה במחשבתו ישראל עלה במחשבה כ״א לפי מדרגתו.
346
שמ״זולכן אנו רואים שלעתים ע״ה מצליח בדרכו יותר. מפני שהוא אינו משים שכלו בעניניו לפי שאין לו שכל אבל מי שיש לו שכל ומשים כל שכלו בעניני עוה״ז יותר מדאי ע״כ אינו מצליח רק ישים כל שכלו בדעת התורה לפי מדרגתו הן בנגלה הן בפנימיות ובעניני מו״מ לא יעמיק יותר מדאי כו׳ וזהו לכו לחמו. אבל לפי שאפשר להיות העסק בתורה שלא לשמה להתגדל כו׳ לכן אמר עוד לכו כו׳ בלחמי לשון יחיד לצאת מטורי דפרודי לבחינת רשות היחיד שהוא ית׳ יחידו של עולם ועיקר הליכה זו הוא על ידי התבוננות בתפלה באור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין ואיך שנשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ כו׳ ויתפעל על ידי זה באהבה לצאת ממאסר הגוף הגשמי לדבקה בו והוא הנקרא הילוך (עמ״ש במ״א ע״פ אם בחקתי תלכו וע״פ כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים כו׳ וע״פ למען אנסנו הילך בתורתי) וכשיהיה עסק התורה אחר כך בבחינה זו להיות הילך בתורתי אז יתעלה מעלה מעלה (דהגם שנת׳ למעלה דהתורה לבב אנוש וחלש יסעד והרי בחינת לבב אנוש היינו אף שאין לו אהבה כלל עדיין להיות לכו ממאסר הגוף מ״מ ודאי זה אמת אבל הרי גם בחינת אדם צריך ג״כ ללחם והוא בחינת לכו לחמו בלחמי ממש והתורה שבבחי׳ זו תגביה הנפש ביתר שאת כו׳ ועמש״ל בד״ה יונתי בענין כי קולך ערב כו׳). וזהו ענין משארז״ל עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו פי׳ רצונו הוא בחי׳ רצון העליון שהוא למעלה מעלה אפילו מבחינת חכמה עילאה כנ״ל וכידוע שבחינת וענין הרצון למעלה אינו כמו באדם שרוצה דבר מצד שחסר לו הדבר ולכך נולד רצונו ע״פ השכל. שהטעם והשכל יחייב איך שצריך לאותו דבר ולכך יומשך הרצון אליו. משא״כ למעלה שהוא ית׳ שלימותא דכולא ואין לך דבר שחוץ ממנו וכלום חסר כו׳.
347
שמ״חולכן בחי׳ הרצון שלו ית׳ הוא למעלה מהשכל ואינו מושג כלל. והנה כדי שיהיה רצון האדם נמשך אליו ית׳ לדבקה בו הוא מתחלה ע״י התבוננות טעם ושכל מה שמתבונן בגדולת א״ס ב״ה. וכמ״ש בזהר וירא (דק״ג ב׳) ע״פ נודע בשערים. לפום מה דמשער בלביה כו׳ וע״ז אמרו עשה רצונו כרצונך. פי׳ כרצונך שהוא למטה מהשכל ונמשך מהשכל. כך עשה רצונו להתבונן בגדולת ה׳. ומההתבוננות יומשך הרצון לה׳.
348
שמ״טוגם פי׳ עשה רצונו וכו׳. פי׳ שע״י עסק התורה תמשיך רצונו העליון ב״ה שיתלבש בחכמה ובתבונה כו׳. וא״כ הרי תעשה רצונו להיות כרצונך כמו שרצונך הוא בבי׳ חכמה כך תעשה רצון העליון שעם היות שמצד עצמו גבהו דרכיו למעלה מבחי׳ ח״ע כנ״ל עכ״ז עי״ז יתלבש בבחינת חכמה בכדי שאח״כ יעשה רצונך כרצונו. פי׳ שכמו שרצונו הוא הגבה למעלה מבחי׳ הטעם והחכמה ונקרא רצון העליון. כך יפעל ויעשה הוא ית׳ להיות רצונך ג״כ בבחי׳ זו והוא מה שיאיר בך מבחי׳ אה״ר הבאה מלמעלה שהיא בחינת אהבת בכל מאדך בלי גבול שלמעלה מבחי׳ האהבה הנמשך ע״פ השכל לפום מאי דמשער הנ״ל (עמ״ש סד״ה אני ישנה ולבי ער בענין ואני אפתח לך כפתחו של אולם. ועמ״ש בד״ה זה יתנו כל העובר על הפקודים והנה בחי׳ זו דשיעשה רצונך כרצונו זהו ענין עטרה שערה לו כו׳ וכדלקמן) ואח״כ אמר עוד בטל רצונך כו׳ כי הנה בחי׳ זו שיעשה רצונך כרצונו בבחי׳ אה״ר כ״ז שייך בשעת התפלה דוקא שאז נותן לבבו בעיון תפלה ובפסוד״ז בהתבוננות כדי להגיע לאהבה ואח״כ יאיר בו גם אה״ר הנ״ל. אך אחר התפלה וכמו בעסקו בכל היום במו״מ ודאי גילוי אהבה זו חולפת ועוברת וע״כ אמר בטל רצונך. היינו לבטל רצונות הזרות בתאוות גופניים ועניני עוה״ז החומריי׳ לאכפייא לסט״א מה שהוא נגד רצון ה׳ שלזה עכ״פ יוכל כל אדם להגיע גם בעת עסקו במו״מ הגם שכבר חלף ועבר גילוי האה״ר עכ״ז יכול לבטל כל רצון זר עכ״פ.
349
ש״נוזהו שאמר אח״כ גם בטל רצונך כו׳ והיינו אף שלא בשעת התפלה. דאלו בעת התפלה שנפשו צמאה לה׳ אין שייך לשון ביטול רצון זר. כי אז אין לו רק לב אחד כו׳. רק אפילו אח״כ שחלפה נעימות האה״ר ושייך רצון זר עכ״ז בטל רצונך עכ״פ. כדי שיבטל רצון אחרים הם הקליפות וסט״א.
350
שנ״אוענין ביטול רצונם היינו ע״ד מארז״ל מלאך רע עונה אמן בעל כרחו. והוא ענין בכל לבבך בשני יצריך כו׳. וזהו ענין ויין ישמח לבב אנוש. כי הנה ארז״ל נכנס יין יצא סוד וענין הסוד הוא דבר המוסתר ומוצנע.
351
שנ״בוכך הנה העולם נראה ליש ודבר ובאמת היא בטל במציאות לגבי אור ה׳ המהווה אותו רק שביטול זה מוסתר וזה הוא בחינת הסוד. ועל ידי יין שהוא בחינת ההתבוננות יצא הסוד בגילוי להיות נמשך מזה בחינת אהבה לאור וחיות זה המוסתר וכמ״ש לאהבה כו׳ כי הוא חייך. וזה הוא בחינת ומדרגת עשה רצונו כרצונך הנ״ל שהוא המשכת הרצון באדם על ידי ההתבוננות שהוא בחינת יין (ועמ״ש מזה בד״ה לריח שמניך) והנה יין הוא הגורם שמחה. והיינו כידוע שקיום התורה ומצות צ״לבשמחה דוקא כמ״ש בשמחה ובטוב לבב. וכן בתורה חדאי נפשאי לך קראי כו׳ וכן ונשמח בדברי תורתך כו׳ והדרך להגיע לשמחה זו הוא על ידי ההתבוננות שעם היות שהתומ״צ הן בחינת רצון העליון שלמעלה מבחינת חכמה ומבחינת התבוננות עכ״ז על ידי ההתבוננות ידיע לשמוח מזה.
352
שנ״גוהוא מ״ש אשר קדשנו במצותיו. אשר מלשון הילול ושבח כמו באשרי כי אשרוני. כי זהו דבר יפה עד מאד להלל מה שקדשנו במצותיו שהן הן בחינת רצון העליון שלמעלה אפילו מהשגת חכמה עילאה.
353
שנ״דוכן בעוסקו בתורה כשיתבונן שעל ידי עסק זה מתגלה בנפשו בחינת רצון העליון הנ״ל והרי רצונו כרצונך מזה ישמח ויגל עד מאד. ובחינת התבוננות זאת היינו בחינת יינה של תורה שמשמח לבב אנוש. וזהו ענין וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. פירוש מקדשי שמך היינו כי שמך הוא בחי׳ מלכות שהוא בחינת ממכ״ע מלכותך מלכות כל עולמים שהחיות המתלבש בעולמות הוא רק בחינת זיו והארה בעלמא כמו אותיות השם בלבד ונש״י הם ממשיכים גילוי בחינת קדש העליון סוכ״ע בבחינת מל׳ (והיינו ע״י תורה ומצות. וזהו ענין ישמח לבב אנוש שהמל׳ כשמתלבשת בבי״ע בנער מט״ט נעלא דשכינתא נקרא ג״כ אנוש על שמו כי רגליה יורדות כו׳ ועל ידי יינה של תורה נמשך להיות ישמח לבב אנוש). וזהו וישמחו בך שממשיכים מבחי׳ מהו״ע לבחינת שמך ועמ״ש מזה ע״פ אוסרי לגפן עירה והכח הזה בנשמות ישראל להמשיך מבחי׳ קדש העליון הוא כי עלו במחשבה והיינו בחי׳ מחשבה סתימאה שבה התלבשות התענוג שהתענוג השראתו בחכמה ונשמות ישראל נמשכים מפנימית ח״ע שהרי נקראו בנים למקום ועד״מ הבן הרי הטפה נמשכת מהמוחים ששם השראת כח השכל.
354
שנ״הולכן יש תענוג בהמשכת הטפה והתענוג דוקא בגמר ביאה שהתענוג הוא מההשפעה כענין יותר משהעגל כו׳ הפרה רוצה להניק. וכן בנשמות ישראל עד״מ שנקרא ג״כ אור זרוע לצדיק מלובש בהן בחנית התענוג עליון ולפיכך ביכלתו להמשיך בחינת המשחה ותענוג עליון וזהו וישמחו בך כו׳ בבחי׳ פנימיות תענוג עליון ועי״ז ביכולתם להיות מקדשי שמך ג״כ להמשיך בחינת קדש זה בבחינת מלכות. ה להצהיל פנים משמן. פי׳ יין ישמח. אבל צהלת פנים הוא מן השמן זהו פשוטו.
355
שנ״ווהנה ההפרש בין שמחה לצהלת פנים דלכאורה ע״י היין ג״כ כשישמח יאדימו הפנים. אך הנה ענין מה שהיין משמח היינו שפעולת היין להביא מן ההעלם אל הגילוי ולכך הוא ממשיך גילוי פנימית הדם מה שהיה בבחינת העלם ע״י היין בא אל הגילוי ולכן יאדים הפנים ולפי שחיות הנפש מלובש בדם וע״כ בפנימיות הדם מלובש חיות פנימי מהנפש יותר מהחיות המלובש בחיצוניות הדם ולכן על ידי היין מתגלה פנימית החיות מההעלם אל הגילוי מחמת גילוי פנימית הדם.
356
שנ״זוזהו ענין השמחה. נמצא ענין שמחה הבאה מהיין הוא מחמת גילוי פנימית הדמים. אמנם ענין צהלת פנים אינו נמשך כלל מסיבת הדמים רק הוא ענין הארת פנים שבא באדם מצד אור החכמה שמאיר בו כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו וכמו שהשיב ר׳ יהודה למטרוניתא שראתה פניו צהובים ואמרה לו מורה ורוי ואמר לה שאינו שותה יין כלל אלא חכמת אדם תאיר פניו (נדרים מ״ט ב׳) וכמו שאמרו בר׳ אבוה דנהירין אנפוי מפני שמצא תוספתא חדתא כו׳. והרי זהו בחינת הארת הפנים שאינו בא מחמת קיבוץ הדמים אלא בא ונמשך אור מלמעלה שמאיר ומצהיב הפנים והיינו אור המשכיל שכל חדש והוא הנקרא שמן שהוא למעלה מבחינת יין כמארז״ל שמן שצף על גבי יין נחלקו אם הוא חיבור כו׳. וזהו להצהיל פנים משמן דוקא (והיינו כי שמן הוא למעלה מבחינת מים עם היות כי מים הוא גם כן בחינת חכמה אך שמן הוא מקור החכמה כו׳ ועיין מה שכתוב בד״ה בהעלותך את הנרות בפירוש שמן משחת קדש ובד״ה מנורת זהב ועל פסוק כי אתה נרי). והנה שרש ענין ההפרש בין הארת פנים שבא משמחת היין ובין הארת פנים שבא רק מצד הארת החכמה היינו במה שמן הדם עולה החיות הפנימי בפנים מלמטה למעלה בבחינת קיבוץ והעלאה. וזהו בא בבחינת רשפי אש חמימות בוער כשלהבת ועולה ומתגלה בפנים. אבל בחי׳ הארת פנים שמאיר מן החכמה מאיר ובא מלמעלה למטה ואין בזה שום רשפי אש כי החכמה נקרא כח מ״ה שהוא בחינת ביטול וכו׳:
357
שנ״חויובן כ״ז הענין בעבודה שבלב זו תפלה שמחמת ההתבוננות באה השמחה ברשפי אש שלהבת התלהבות והתלהטות הלב והוא ענין קיבוץ פנימיות החיות שבדם כנ״ל כמו יין ישמח כנ״ל. וזהו עבודת חיות הקדש שבמרכבה עליונה דכתיב בהו בוערות כמראה הלפידים כו׳.
358
שנ״טובכל הפרשה נאמר בהן וכנפיהן שר״ל בחינת אהוי״ר בהתפעלות התלהבות והתלהטות לעוף כלפי מעלה להבטל וליכלל באור השכינה המאיר עליהם כו׳ וכן במתן תורה כתיב וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים כי הנה הקולות והלפידים לא באו כדי להפחיד את ישראל אלא היו ענין ובחינת אתערותא דלעילא ברשפי אש לעורר את האהבה בישראל באתעדל״ת שיתלהבו נפשותם ברפיש אש התשוקה לה׳ אחד ולזה היו הקולות והלפידים להלהיב כנ״י.
359
ש״סוכן הי׳ שעל כל דיבור פרחה נשמתן שהקולות והלפידים הלהיבו בנפשותם התלהבות אורה ושמחה בבחי׳ כלות הנפש ממש עד שפרחה נשמתם על כל דבור כו׳ וכ״ז הוא בחינת שמחה בהתבוננות כמו יין ישמח כנ״ל. אבל הנה בבחי׳ החכמה להיות כי אור החכמה מאיר מלמעלה למטה ובאה בבחי׳ ביטול המציאות הפך ההתלהבות וזהו שנאמר בחיות הקדש ועל ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. פי׳ קרח כמו עד״מ הקרח הגשמי שנגלדו בו המים כך בחי׳ החכמה ממשכת בראשי החיות בחי׳ ביטול במציאות עד דאגלידו מיא ונעשו כעין הקרח והוא בחי׳ הנקודה של החר״ק שתחת האותיות כי חרק אותיות קר״ח להיות בחי׳ הביטול תחת האותיות.
360
שס״אואזי נאמר בחיות בעמדם תרפינה כנפיהם פי׳ שכנפיהם בהתלהבות אהוי״ר תרפינה למטה כי מתבטלים ממציאות שלהם ועומדים בבחי׳ ביטול לגמרי. וזהו להצהיל פנים משמן דלכאורה אינו מובן הלשון להצהיל כו׳ והל״ל ושמן יצהיל פנים כמו שאמר ולחם כו׳ יסעד ויין ישמח כו׳ וכמ״ש לעיל. אך הענין הוא לפי שכל עיקר בחי׳ ויין ישמח הוא כדי שיהיה אח״כ להצהיל פנים משמן כי כל עיקר השמחה ברשפי אש התשוקה בתחלה בבחינת רצוא שהוא נקרא יין הוא רק כדי שיהיה אחר כך בחינת השוב והוא בחינת ההמשכה וגילוי אור הבא על ידי החכמה שהוא בחינת חכמת אדם תאיר פניו כו׳ נמצא שמהכוון העקרי הוא בחינת השוב שהוא בחינת להצהיל פנים משמן כי בזה יש קיום יותר. אך בהיות שא״א שיבא לבחינת שוב אלא א״כ קדם לו בחינת הרצוא ברשפי אש דוקא והיינו כדי לצאת ממאסר הגוף שזהו על ידי ההתבוננות ורשפי אש כו׳ (עמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י ובד״ה והיה לכם לציצית) ע״כ אמר תחלה ויין ישמח ואחר כך להצהיל שהוא עיקר המכוון כו׳ (וע׳ מענין ויין ישמח כו׳ בזהר ויחי דר״מ ע״א שמיני ל״ט ע״א קרח קע״ז ב׳. פנחס דרט״ז סע״ב דרי״ז סע״א. ויקרא י״ב ע״ב. משפטים קכ״ד ב׳. פקודי דרמ״ו סע״א). (ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן עירה אסר יו״ד שבחינת יו״ד הוא ח״ע הוא אוסר ומקשר לבחינת גפן כו׳ ע״ש) ובכ״ז יובן מה שאנו אומרים כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו׳ כי התורה מחכמה נפקת והוא בחינת הארת פנים (ועוי״ל ע״ד שנתבאר לעיל בפי׳ עשה רצונו כרצונך שהוא הרצון הנולד ונמשך מהשכל וההתבוננות שזהו בחינת יין והיינו כדי שעי״ז אח״כ יעשה רצונך כרצונו רצון העליון שלמעלה מהשכל וזהו בחינת העטרה דלקמן וזהו ג״כ בחי׳ שמן שהוא מקור החכמה שלמעלה מהבינה והדעת ושכל המושג ומובן נמצא מה שיין משמח שהוא בחי׳ עשה רצונו כרצונך תכליתו הוא להצהיל פנים משמן דהיינו ענין שיעשה רצונך כרצונו כו׳ וכדלקמן בפי׳ מצהלות חתנים מחופתם):
361
שס״בו ומעתה נבוא לענין הפסוק צאינה וראינה כו׳ בעטרה שעטרה לו אמו כי הנה עטרה הוא בחי׳ רצון העליון כמ״ש כצנה רצון תעטרנו שהוא בחי׳ מקיף עליון והוא בחי׳ כתר תורה והוא למעלה מבחינת לחם ויין שהוא מה שנמשך בבחינת א״פ משא״כ עטרה הוא מבחינת גילוי אור א״ס עצמו הסוכ״ע (וע״ד מ״ש בזהר ר״פ בהעלותך) (דקמ״ח ע״ב) בפי׳ והוא כחתן יוצא מחופתו מאן איהו חופתו דא איהו עטרה שעטרה לו אמו כו׳ ומבואר לעיל בד״ה לסוסתי שבחי׳ חופה הוא סוכ״ע ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה תורה צוה וע׳ בזהר בראשית ד״ח ע״א ולכן ארז״ל אלעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם שלעתיד יומשך ויתגלה אור א״ס הסובב כל עלמין בבחי׳ גילוי והנה מבחינת בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו נמשך בחי׳ להצהיל פנים משמן וכמאמר קול מצהלות חתנים מחופתם.
362
שס״גוהענין כי הנה ארז״ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. פירש שהתורה כמו שירדה למטה נמשכה מבחינת אחוריים דח״ע כמ״ש באגה״ק ד״ה עוטה אור וזהו בחינת התורה שנק׳ לחם ועמ״ש בענין דומה דודי לצבי מה צבי מחזיר ראשו לאחוריו כו׳ אמנם בחינת להצהיל פנים היינו ענין יאר ה׳ פניו שיומשך בהתורה גילוי עצמיות ח״ע ממש שלמעלה מבחי׳ נובלות חכמה כו׳ וכענין חכמת אדם תאיר פניו שהוא ע״י רוב הגילוי אור חדש ממקור החכמה הנובע כ׳ו וזהו ענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה שיהיה אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בה וזהו להצהיל פנים משמן דייקא כי שמשן הוא מקור הח״ע ועצמיותה ושרשה וכמשנ״ת לעיל ומשם דייקא נמשך בחי׳ להצהיל פנים יאר ה׳ פניו כו׳ אך עכ״ז בחי׳ להצהיל ומצהלות חתנים נמשך מחופתם דוקא שהוא מבחי׳ סוכ״ע שמשם נמשך הגילוי להיות בחי׳ להצהיל פנים משמן דהיינו שע״י בחי׳ עטרה וחופה הנ״ל נמשך להיות גילוי בחי׳ עצמיות ח״ע הנקרא שמן מה שלמעלה מבחי׳ נובלות כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה תורה צוה הנ״ל ועיין בזהר ויקרא) (דף ז׳ ע״ב) ע״פ כשמן הטוב כו׳ ובזהר הרקיע שם ור״פ אמור (דפ״ח) גם י״ל במש״כ ועיקר העטרה היינו גילוי אור אבא בחינת שמן שהוא ע״ד מ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג ומתפארת דאבא נעשה לו נשמה כו׳ וכתר אמיתי נעשה כו׳ ע״ש וע׳ בזהר אמור (דק״ב סע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם גבי וכדין ירית מלכא לאו״א כו׳ ע״ש אך עיקר המכוון כאן הוא כנ״ל והכל עולה בקנה א׳. אך מכל מקום נקרא בעטרה שעטרה לו אמו כי אף שהעטרה עצמה היא למעלה מעלה מבחי׳ אימא (וכמ״ש הרמ״ז וכמ״ש ג״כ במק״מ פ׳ אחרי בדף ס״ו ע״ב) שהיא בחי׳ יין ישמח כמ״ש אם בנים שמחה עכ״ז שעטרה לו אמו. כי להיות גילוי והמשכת עטרה זו צ״ל כסדר המדרגות וכמאמר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ונת׳ למעלה בפי׳ שיעשה רצונך כרצונו שהוא ענין גילוי בחינת רצון העליון שלמעלה מהחכמה דהיינו המשכת הכתר שהרצון העליון שהוא רצונו יומשך ויתגלה ברצון התחתון שנקרא רצונך וכדי שיהיה בחינה זו צ״ל תחלה עשה רצונו כרצונך. והוא על ידי התבוננות בחינת יין ישמח שעי״ז מולידים הרצון התחתון. והוא גורם לגילוי רצון העליון. וזהו בעטרה שעטרה לו אמו כו׳. (וז״ש בזהר אמור) (דצ״ד ע״א) והאי יין מעטרא למלכא בעטרוי הה״ד שעטרה לו אמו. ועיין מה שכתוב בד״ה ויקהל משה מענין רצון התחתון שהוא כלי לגילוי רצון העליון כו׳ ועל ידי עטרה זו נמשך בחינת להצהיל פנים משמן כו׳ וענין במלך שלמה מלך שהשלום שלו נתבאר למעלה שעי״ז נמשך שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. ומקור בחינת שלום זה נמשך מבחי׳ העטרה וכתר תורה.
363
שס״דוהנה כדי להיות גילוי בחינת עטר זו צ״ל צאינה וראינה צאינה בבי״ע וכמו עד״מ שאבן טוב המבהיק ביותר א״א לראות ולהביט בו נגד השמש ממש רק דייקא במקום שאין שם אור כ״כ וגם כמו שא״א להסתכל באור האבוקה מקרוב ממש אלא מרחוק כו׳ (גם יש לומר דוגמא לזה ממ״ש בע״ח של״א פ״א בשם הזהר בפי׳ ותתצב אחותו מרחוק. מרחוק ה׳ נראה לי כי כל אורות אבא הם מרחוק ולא מקרוב כו׳ ובפע״ח שער העמידה ס״פ י״ג) ועוי״ל כפשוטו בפי׳ צאינה שזהו ענין לכו לחמו כו׳ כי עם היות דהעטרה היא שעטרה לו אמו שהיא בחי׳ אם הבנים שמחה וישמחו בך כו׳ אך שמחה זו היא בחי׳ יינה של תורה כנל וכמו שא״א לשתות יין אליבא ריקנא כך מתחלה צ״ל ולחם לבב אנוש יסעד והיינו לכו לחמו בלחמי וזהו צאינה כו׳ ואח״כ ויין ישמח כו׳ להצהיל פנים וזהו וראינה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו׳ (ועיין מענין צאינה וראינה בעטרה כו׳ בזח״א ויחי רמ״ו א׳ רמ״ח סע״ב ח״ב וארא כ״ב א׳ תרומה קל״ד א׳ ח״ג אמור צ״ח א׳ נשא קמ״ח ב׳ בלק ר״ט א׳):
364
שס״הביאור הדברים. הנה הכתר הוא למעלה מכל הע״ס והוא מקור התענוג בחינת סכ״ע והתחלת השתלשלות האצילות ממכ״ע הוא מחכמה (כ״ה בע״ח שער מוחין דצלם פ״ בשם ספר יצירה וכ״כ עוד בשער כ״ה דרוש ה׳ וכ״כ הרמ״ז פ׳ ואתחנן בדף רס״ו ועיין בזהר ויקרא ד״י סע״ב קדמאה י״ה וע׳ מק״מ שם) וחכמה הוא שרש האציחלות כי עיקר האצילות הוא התיקון מעולם התהו ובחכמה אתברירו והטעם כי ענין השבירה מעולם התהו היינו שנפלו בבחי׳ יש והתיקון הוא להיות אין והיינו ע״י החכמה כח מה. והנה החכמה עצמה יש בה ע״ס ומכתר שבחכמה עד ת״ת שבחכמה נקרא אבא והנו״ה נקרא ישראל סבא (ע׳ בפע״ח שער חג המצות פ״א) ומשם נמשך שרש הנשמות כי הנה הנו״ה הם השפעת החכמה (שהנו״ה הן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון) רק שהוא השפעה שבאצילות קודם שבא לבחי׳ גילוי הנשמה עצמה וגילוי הנשמה עצמה היינו ישראל שלמטה אבל שרש הגילוי שבחכמה נקרא ישראל סבא וישמחו בך ישראל (וזהו ענין בחי׳ מזלי׳ של הנשמה שבבחינת מקיף המבואר לעיל בד״ה יונתי בחגוי הסלע. אך צ״ל דהא שם בד״ה יונתי נת׳ דבחי׳ מזלי׳ זהו בחי׳ ישראל עלה במחשב׳ ועלה במחשב׳ היינו הבחינה יותר עליונה שבחכמה מה שהוא דבוק בכתר כו׳ ע״ש וגם עוד פי׳ שם דעלו במחשבה היינו בחינת א״ק מחשבה הקדומה כו׳ ועד״ז נתבאר ג״כ בד״ה האזינו השמים וישראל סבא היינו נו״ה דאבא שהוא הבחי׳ אחרונה שבחכמה כו׳. מיהו בפרשה בראשית) (ד״ו ע״א) גבי רב המנונא סבא אבל אבא דילי הוה רב ויקירא ועתיק יומין ופי׳ באשל אברהם לרמוז על ישראל סבא שנקרא ג״כ עתיק יומין דתיבת סבא ותיבת עתיקא כולא הוא חד והיינו לומר שנשמת רב המנונא סבא נמשכה מבחי׳ ישראל סבא אמנם מ״ש דישראל סבא נקרא ע״י י״ל שזהו ע״ד שמבחי׳ תבונה נעשה כתר לז״א ולכן ישראל סבא שהוא נשמת כתר זה נקרא ע״י לגבי ז״א כי ע״ח הוא פנימית הכתר ונשמה שלו.
365
שס״ווא״כ לפ״ז שפיר י״ל שהנשמה שנמשכת מישסו״ת נקרא מזליה לגבי הנשמות שמזו״נ וכ״מ קצת בז״ה ר״פ נח גבי ענין שנאמר נח נח ב׳ פעמים נגד א״פ של הנשמה ואור מקיף כו׳ אכן באמת כמו שכתר אמיתי דז״א נעשה מא״א עצמו כמ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג. כך אמיתית בחינת מזליה של הנשמה הוא מהכתר דאצילות ומחשבה הקדומה כו׳ כנ״ל. ועוי״ל דענין שרש הנשמות הנמשכים מבחינת יש״ס ותבונה זהו מ״ש בע״ח שער מ״ן ומ״ד דרוש ד׳ ע״פ הזהר ר״פ משפטים (דף צ״ד סע״ב) ואקרי בן לקב״ה כו׳ זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאו״א כו׳ שבאותו זיווג העליון דאו״א יוצאין משם נשמת בני אדם כו׳ אלא שעדיין אינן ראויות ואינן נשלמות עד שיזדווגו זו״נ דאצילות ואז הם יוצאים מזווג ההוא כו׳ עכ״ל. ועיין בזהר משפטים (דקכ״א סע״ב ודקכ״ב א׳) ובמק״מ שם ובזח״ג ויקרא (ד״ז ע״ב ודכ״ב א׳ ודק״ס ע״ב) ובמק״מ שם שע״ז נאמר למען אחי ורעי שמפני שיש להן חיה ונשמה מאו״א הם נקראו אחים וריעים לזו״נ דאצילות כו׳ ולכן מקדשי שמך שמך היינו מלכות שירדה לבי״ע והיא עולה לאצילות ע״י ישראל מקדש שמך שממשיכים בחי׳ קדש ג״פ קדוש הם חב״ד כי בחכמה אתברירו (וזהו ענין מקדשי שמך להיות נמשך שם מ״ה לברר שם ב״ן ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן) ובחינת החכמה ממשיכים ישראל למטה לפי שהם משרש ישראל סבא ותבונה כי תבונה היינו גילוי ההתבוננות שמזה נמשך בחינת עונג הגן עדן עליון ותחתון דהיינו גילוי התענוג שבכתר מקור התענוגים כי עדן הוא חכמה שם עדייחן אין התענוג בבחי׳ גילוי ועיקר הגילוי הוא בתבונה כמו עד״מ באדם שעיקר גילוי התענוג הוא בסוף הבנת השכל כ׳ו ומקור נש״יח הוא מבחינת תענוג זה כנודע שההזרעה הוא בגמר ביאה בעת התענוג וכמ״ש גבי שמשון ותאלצהו כו׳ וכך נש״י נמשכו מעונג שלמעלה שהוא בעת ההשפעה כי למעלה לא שייך שום תענוג אלא שהתענוג הוא במה שמשפיע כמארז״ל יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו׳ וזהו בחינת התענוג שלמעלה והיינו תענוג השפעת הנשמות. ולכן יש בהן כח להעלות את המלכות להיות מקדשי שמיך לקדש אותה ממטה למעלה כמו הרי את מקודשת לי פי׳ שתהיה מקודשת לז״א בעלה באצילות ותעלה מבי״ע (והנה מ״ש כי למעלה לא שייך שום תענוג אלא כו׳ לכאורה אינו מובן שהרי אדרבה כתיב כי עמך מקור חיים מקור התענוגים עוז וחדוה במקומו אך הענין כמ״ש במ״א כי התענוג שלמעלה כביכול אינו כמו עד״מ התענוג שבאדם שהאדם מקבל התענוג מאיזה דבר אחר שחוץ ממנו כמו מהשגת חכמה מפוארה או מאכילת מאכל ערב ואפילו הנשמות המתענגים על ה׳ בג״ע הרי הם מקבלים התענוג על ידי מה שמשיגים זיו השכינה משא״כ אצלו ית׳ הרי אין לך דבר שחוץ ממנו שיתכן לומר שמקבל תענוג מהדבר שחוץ ממנו ח״ו אלא אדרבה שהוא עצמו ית׳ הוא מקור התענוגים א״כ הוא והתענוג שלו יתברך כביכול דבר אחד כמו שהוא היודע והוא הדעה עצמה כו׳ וזהו ענין שעשוע המלך בעצמותו הנז׳ בספר עמק המלך ובע״ח לא נזכר מזה כלל וזהו גם כן מ״ש ואהיה אצלו שעשועים כו׳ אך הרי הוא ית׳ מקבל תענוג ממעשה הצדיקים וכמ״ש הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים הוא כו׳ ובזהר בדוכתי טובא קוב״ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בג״ע כו׳ והרי בחינת תענוג ושעשוע זה הוא ענין קבלת תענוג ואיך יתכן לומר שיהי׳ הוא ית׳ בחי׳ מקבל ח״ו והרי כלום חסר בבית המלך שיצטרך לקבל ואדרבה אנת הוא שלימותא דכולהו וממך הכל. אך התירוץ שענין השעשוע עם הצדיקים הוא שמתענג כביכול ממה שמשפיע להם שהוא תענוג אין קץ כמארז״ל יותר ממה שהעגל כו׳ א״כ אינו בחינת מקבל ח״ו כ״א אדרבה התענוג ממה שמשפיע כו׳ אלא שהשפעה זו א״א להיות כ״א כשהם צדיקים שאזי יוכלו לקבל ההשפעה שמהתורה ומצות נעשו לבושים ומזון לנפש שעי״ז יוכלו לקבל הזיו כו׳. וזהו מ״ש כאן כי למעלה לא שייך שום תענוג ר״ל שיקבל תענוג מאיזה דבר ח״ו אלא שהוא עצמו מקור התענוגים אלא דשייך בחינת קבלת תענוג במה שמשפיע כמארז״ל יותר ממה כו׳ והתהוות שרש נש״י הוא מבחינת תענוג זה כמארז״ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים ועמ״ש בע״ח שער מ״ן ומ״ן דרוש ב׳. גם בפירוש כד סליק ברעותי׳ כו׳ ע״ש. ולכן יש בהם כח להיות מקדשי שמך כו׳ וע׳ בזהר ויחי) (דרמ״ה). ועמ״ש במ״א בענין צחוק עשה לי אלקים שהוא ענין צחוק ותענוג עליון הנמשך משם אלקים שהוא ענין להיות יש ודבר נפרד וביטול היש שעי״ז נעשה צחוק ותענוג למעלה וזהו ענין לויתן זה יצרת לשחק בו וכמ״ש בד״ה צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו׳ ובד״ה אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ ועמ,ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי בענין זמן שמחתנו ישמח ה׳ במעשיו כו׳ ובד״ה ביום השמע״צ גבי הנה עד״מ שיש שני מיני תענוג לפני המלך ובד״ה שוש אשיש גבי שהיא מפעלת את השמחה בהוי׳ כו׳:
366
שס״זב וזהו ענין ויין ישמח לבב אנוש נכנס יין יצא סוד והסוד הוא התענוג שבישראל וגילוי תענוג זה היינו שמחה של מצוה אשר הוא תענוג אשר אהיה כו׳ וגילוי שמחה זו היא עשה רצונו כרצונך שרצונך הוא למטה מן הדעת כדי שיעשה רצונך כרצונו שלמעלה מן הדעת בעטרה שעטרה לו אמו שבחי׳ העטרה אינה אימא עצמה אלא שנעשית מאימא כמו עטרה גשמית שהיא דבר בפני עצמו ועיקר העטרה היינו גילוי אור אבא כי להיות ויין ישמח לבב אנוש בבחנית פנימית בלבד כמו עד״מ כששותים מעט יין אזי משמח הלב משא״כ ריבוי יין מבלבל המוח ולכן היו מנסכין ע״ג המזבח במדה חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל כו׳ כי מזבח הוא בחינת מלכות והיין היינו המשכת הבינה וצ״ל במדה כי בינה דינין מתערין מינה ולכן היה חטא אדה״ר שסחט אשכול ענבים וגם חטא נח וישכר ויתגל בתוך אהלה שמזה נמשך וירא חם כו׳ אלא צ״ל במדה כדי לשמח הלב בלבד בבחינת פנימית כדי לעורר הכתר היינו העטרה שהוא תענוג העליון שמתעורר על ידי שמחה של מצוה אבל אחר שנתעורר הכתר העיקר להמשיך מוחין דאבא להצהיל פנים משמן שמן בחשאי בעמדם תרפינה כנפיהם. כנפיהם מה שמעופפים היינו מה שהיו בוערים כו׳ ואחר כך תרפינה נעשה בבחינת ביטול וגילוי אור אבא הוא שבוקע אורות דאימא ויעבור ה׳ על פניו כו׳ לירד למטה דהיינו בהתלבשות אורות בכלים אור התורה שנתלבשה בענינים גשמיים תרומות ומעשרות כו׳ (ועיין בפע״ח שי״ב פ״א). וזהו ענין אדם א׳ דם כיח ההתפעלות והשמחה זהו נמשך מבחי׳ הדמים שבלב וכמו ויין ישמח. והאלף הוא בחי׳ חכמה להמתיק הגבורות. ותחת אשר לא עבדת בשמחה היינו התחלה אבל אין זה התכלית כי אין זה אלא בחינת רצוא וצ״ל בחינת שוב לאחד והיינו המשכת אור אבא דוקא שיהיה אור אבא דוקא בגילוי ואורות דאימא אינן אלא כדי לשמח בלבד ולכן בברכת שים שלום שהוא בחינת הזיווג כי באור פניך נתת לנו תורת חיים גילוי אור אבא וזהו להצהיל פנים משמן דוקא שהוא בחינת אבא. (ועמ״ש בד״ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ועמ״ש ע״פ מאה״ז בפרשה וירא דקי״ב א׳ ע״פ בת אבי היא ובפרשה אמור דף ק׳ ע״ב ומ״ש מזה ג״כ בד״ה שובה ישראל ועמ״ש סד״ה יהודה אתה גבי בני אביך) אך שמן זה היינו בחי׳ ביטול שמחמת השמחה של יין הוא במקורו למעלה במוחין. אבל כשיורד אבא למטה בנצח והוד נקרא לחם כמ״ש ולחם לבב אנוש יסעד. ויסעד היינו עוז של התורה שנותנת כח לחלישות הנשמה כמ״ש במ״א על פסוק בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים כו׳ ע״ש וכך לבב אנושהיינו מלכות שירדה לבי״ע רגליה יורדות מות. (עיין במאורי אור אות א׳ סעיף ק״ד) והכח הזה להיות עולה באצילות הוא ע״י ירידת אור אבא בנו״ה דז״א שהם בחי׳ אותיות (כי נו״ה נקרא שוקי האיש ורגליו שהן בחי׳ אותיות כמו שהרגלים מוליכים את האדם ממקום למקום. כך על ידי האותיות נמשך השכל כו׳) והיינו בחי׳ חטה כי חטה בגימט׳ כ״ב שהן כ״ב אותיות כי החטה היא ג״כ בחי׳ חכמה שהרי אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן אלא שבחי׳ חכמה זו היא בחינ׳ קטנות מאד ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם גבי חג השבועות והיינו בחינת אותיות שבחכמה והם בנו״ה דז״א ולמטה ששם עה״ד טוב ורע שם הוא התלבשות החכמה וירידתה בבחי׳ לחם להיות עוז ואינה בבחי׳ שמחה כמו היין כי לחם אין בו טעם מתיקות והוא בחי׳ מלכות כמ״ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (וכמ״ש בזהר ויחי דר״מ ע״א) ואעפ״כ תחלה הוא הלחם כנודע שאי אפשר לשתות יין אליבא ריקנא ושם הוא לחמו בלחמי שתי הלחם הם נו״ה איהו בנצח ואיהי בהוד כו׳ והוד הוא בניקוד מלאפום ולכן נקרא חלמו גם לחמו לשון רבים היניו עליות המלכות מרה״ר טורי דפרודא כו׳ ולחמי היינו איהו בנצח שהוא בניקוד חירק שאח״כ יוכל להיות יין המשמח ולהיות להצהיל פנים משמן דוקא בעטרה שעטרה לו אמו כו׳ אך בחינת העטרה זו צ״ל צאינה וראינה צאינה מאצילות כי באצילות הכל בבחינת מקיפים ואיהו וחיוהי חד ואינו נראה ונגלה כו׳ רק צאינה וראינה בנות ציון היינו בהיכלות דבריאה שם מורגש ונגלה כבוד גילוי התענוג כו׳:
367
שס״חג והנה להבין עניל הלחם שאנו רואים שהלחם דוקא יסעד לבב אנוש יותר מהיין כו׳ וגם כאן מבואר ששרשו מאבא שהוא למעלה מבחי׳ יין שהוא אימא כו׳ ויובן ע״ש מ״ש באגה״ק בתחלתו ע״פ חגרה בעוז מתניה אין עוז אלא תורה שהיא נותנת כח ועוז לבחי׳ מתנים כו׳ ע״ש. והנה המתנים הם נו״ה שנקראים תרין שוקין ובמקום המתנים בפנים שם הם הכליות שנו״ה נק׳ ג״כ כליות יועצות. ומבואר בע״ח שנה״י חדשים נמשכים מהכתר (בפע״ח שער העמידה פי״ד איתא וז״ל אריך אנפין שהוא הכתר הנקרא אל עליון שהוא הגומל חסדים שהם נה״י דזעיר אנפין המוציא אותם בסוד תוספות מחדש עכ״ל) ועיין בפי׳ הרמ״ז בפ׳ בראשית (דף ח׳ ריש ע״א) גבי לכל עושיהם מ״ש בשם ספר הליקוטים בדרוש נה״י החדשים כו׳. וזהו חגרה בעוז מתניה עוז היינו התורה ששרשה מהכתר ממנה נמשך הכח ועוז לבחי׳ מתנים שהם נו״ה. והענין הוא כמו עד״מ שאנו רואים שיש אדם שאע״פ שמשיג השכל עכ״ז אינו יכול לללמדו לזולתו כ״א לעצמו הוא מבין אבל אינו יכול להשפיעו ולהבינו לאחרים והטעם הוא מפני שהוא אינו בר שכל גדול כל כך לכך די לו להפקיע את עצמו אבל לא יוכל לשית עצות בנפשו איך להשפיע לזולתו כמ״ש באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה שכדי להשפיע צריך להתייעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה. שאם יאמרנה כמו שהיא בשכלו לא יוכל הבן שהוא קטן להבין ולקבל רק צריך לו לסדר בסדר וענין אחר דבר דבור על אופניו מעט מטע ובחי׳ עצה זו נקרא נצח והוד שהן כליות יועצות כו׳ וגם נו״ה נק׳ שחקים ורחיים ששוחקים מן לצדיקים כמו הטוחן ברחיים עד״מ שמפרר החטה לחלקי׳ דקים מאד כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו ולחלקו לחלקים רבים לומר לו מעט מעט במועצות ודעת כו׳ כמ״ש כ״ז באגה״ק שם.
368
שס״טולכן מי שאינו בר שכל גדול לא יוכל לשית עצות איך להשפיע ע״כ אע״פ שמבין השכל בפ״ע אינו יכול להשפיע לזולתו רק דוקא מי שהוא בר שכל גדול הוא שיכול להשפיע כי מחמת גודל שכלו ועמקות דעתו יוכל להתייעץ איך להשפיע אפילו להבן שהוא קטן כו נמצא עצה זו שהיא בחי׳ נו״ה שרשו נמשך דוקא מגדלות השכל שלמעלה מעצם השכל שהוא משפיע כו׳ לכן יש שמשיג השכל ואעפ״כ אינו יכול להשפיע. וכך יובן הנמשל למעלה שזהו ענין שנה״י החדשים נמשכים מהכתר. (ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ אלה מסעי). כי הנה עולמות בי״ע הם בעלי גבול ותכלית ואינן ערוך כלל לאצילות שבו מלובש אור א״ס ב״ה לכן כדי להיות השפעת האור והחיות מצילות לבי״ע זהו ע״י נו״ה שנק׳ מא זני צדק ששוקלי׳ איך וכמה יהי׳ ההשפעה מבחי׳ צדק מל׳ דאצילות המחיה בי״ע וזהו ענין כליות יועצות כו׳.
369
ש״עולכך גם נבואת משה הי׳ רק מבחי׳ נו״ה וכמ״ש האריז״ל בשער הנבואה פ״א וכמ״ש באגה״ק בד״ה עוטה אור שלמעלה מנו״ה אין שום השגה לנביא וחוזה. ולכן התהוות נה״י חדשים שהם בחי׳ עצה הנ״ל איך להשפיע למקור דבי״ע נמשך דוקא מבחינת הכתר. ע״ד המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ דהפי׳ כי לפי שהוא גבוה מאד נעלה ע״כ שמים וארץ ומעלה ומטה שוין לפניו. ולכן משפילי לראות אפי׳ בארץ כמו בשמים כו׳. וזהו מ״ש בזהר פ׳ בלק (דקצ״ג ע״ב) ע״פ ה׳ אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן (בישעיה סי׳ כ״ה) עצות מרחוק מאן נינהו אינן תרין בדי ערבות דכל עיטא דנביאים מתמן אתיא אינון איקרון עצות מרחוק. ור״ל שבחי׳ נו״ה שנק׳ עצות הם מקבלים הכח לזה מרחוק דהיינו מבחי׳ חכמה וכתר וכמ״ש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וע״ז נאמר ג״כ כי עשית פלא כו׳ שנמשך מבחי׳ פלאות חכמה שלמעלה מהשכל המושג כו׳ וזהו פלא יועץ כו׳ ע״ש. וזהו ענין חגרה בעוז דוקא מתניה כנ״ל וזהו ענין מעלת ומדרגת הבחי׳ בתורה מה שנקרא לחם שהוא בנו״ה וז״ש בזהר (פ׳ פנחס דרי״ז ע״ב) ההוא לחם דאזילו שחקים וטחנין מנא למיכלא דצדיקייא כו׳ וכמ״ש לעיל עד״מ שמפרר החטה לחלקים דקים מאד. כך נמשכו אותיות התורה למטה עד שכל אדם יוכל לקבל כו׳ וכן התחלקות הלכות תשבע״פ.
370
שע״אוא״כ אף שנשפל למטה מבחי׳ יין ואין בו טעם מתיקות וכמו נו״ה נק׳ בדי ערבות שאין בהם טעם כו׳ אעפ״כ שרשן גבוה יותר דהיינו מבחי׳ החכמה והכתר כנ״ל וזהו עצות מרחוק. וכמו שאמר שלמה המלך ע״ה והיא רחוקה ממני ששרשה משכל הנעלם מכל רעיון ונק׳ פלא כו׳ ומשם נמשכה בבחי׳ נו״ה להיות בבחי׳ לחם חטה ע״י שמפרר החטה לחלקים דקים כנ״ל וזהו ממרחק תביא לחמה וכמ״ש בזהר (פ׳ צו דל״ה ע״ב) ור״ל שבחי׳ לחם שרשו ממקום גבוה מאד דהיינו מבחי׳ שהיא רחוקה מגדר ההשתלשלות ולכן לחם זה לבב אנוש יסעד. ובזה יובן ג״כ ענין הלוחות דהנה מבואר במ״א ע״פ אם בחקתי תלכו במ״ש חרות על הלוחות אשר נחקק מהם ובהם שזהו ענין גליף גליפו בטהירו עילאה והיינו בחינת כתר ע״ש באריכות וגם לכן יש תר״ך אותיות בעשרת הדברות וצ״ל דהנה בפרדס בעה״כ כ׳ שהלוחות הם נצח והוד וכ״כ באוצ״ח דפ״ה ובע״ח של״ז פ״ו.
371
שע״בולפי הנ״ל א״ש והיינו ע״ד מ״ש בפע״ח בפי׳ אל עליון כתר גומל חסדים טובים נו״ה דאבא וכנ״ל. ועמ״ש מענין אותיות התורה בד״ה נר חנוכ ה כו׳ מזוזה מימין כו׳ וזהו בחי׳ לחם וכמ״ש בד״ה וספרתם לכם גבי חטה כ״ב אתוון דאורייתא ששרשן מאותיות החקיקה כו׳ ע״ש:
372
שע״גד וביאור הענין דלחמו בלחמי. הנה שתי הלחם הם תשב״כ ותשבע״פ וזהו ג״כ ענין לחמו ולחמי. כי לחמו לשון רבים זהו תשבע״פ ולחמי לשון יחיד זהו תשב״כ. כי הנה תשבע״פ עיקרה להשיג ולהבין הדין וההלכה שאם אומר ההלכה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד כלל (כמ״ש במג״א סי׳ נ׳) ומאחר שהוא בבחינת השגה הרי כל א׳ משיג לפי מדרגתו ולכן נקרא לחמו לשון רבים שיש לכל א׳ חלק בפ״ע כפי ערך השגתו והוא רשות הרבים. ותשב״כ נקרא לחמי לשון יחיד דהנה עיקר תשב״כ היא הכתובה תמונת אותיות כפי התמונה כן הוא רמיזתו למעלה. אבל השגת שכל האדם אין בהם כלל כי הם למעלה מן השכל כו׳ חכים ולא בחכמה ידיעא ולכן נקרא תורה שבכתב ואין תלוי בדעת ואפילו ע״ה אם אמר הפסוק בלתי שום דעת כלל נקרא עוסק בתורה שבכתב ולפיכך כל ע״ה מברך ברכות התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לס״ת.
373
שע״דולכן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע״פ כי באמת א״א להביאם בשכל ודעת וכן דברים שבע״פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב כי הם הדעת והכתיב הוא למעלה מהדעת כו׳ וע״כ נקרא תשב״כ לחמי לשון יחיד דלא שייך לומר בה התחלקות המדרגות כ״א לפי השגתו מאחר שבאמת היא למעלה לגמרי מהשכל כו׳ והפשטיות המושג נקרא רק לבושא דאורייתא לגבי פנימיותו הרמוז בהאותיות ועמ״ש בפ׳ ברכה בד״ה תורה צוה כו׳ ע״ש.
374
שע״הועוד טעם שנקרא תשבע״פ לחמו לשון רבים דהנה מבואר במ״א באגה״ק ד״ה והמשכילים יזהירו וז״ל והנה כשהמל׳ דאצילות מתלבשת בק״נ כדי לברר הניצוצות שנפלו בשבה״כ אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם עה״ד טו״ר לגבי ז״א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ החיים כו׳ יעו״ש ונודע כי עיקר בחינת רשות הרבים טורי דפרודא הוא בשבה״כ וע״כ גם המלכות שהיא בחינת תשבע״פ מל׳ קרינן לה שמתלבשת שם כדי לברר הניצוצות נקרא ג״כ בלשון רבים כמו שנקרא בשם עה״ד וזהו ענין ורב להושיע כל רב מבבל כמ״ש במ״א משא״כ תשב״כ שהיא בחי׳ ז״א דאצי׳ שאינו יורד שם נק׳ לחמי ל׳ יחיד:
375
שע״וומעתה יובן ג״כ מה שבחי׳ ב׳ התורות תשב״כ ותשבע״פ נקראו בשם שתי הלחם דוקא. דעחם היות שמבואר הטעם דבתשבע״פ שייך לחמו ל׳ רבים ובתשב״כ לחמי ל׳ יחיד מ״מ צ״ל למה נרמז זה ההפרש שבין תשב״כ לתשבע״פ בבחי׳ לחם דוקא. הלא התורה נק׳ בכמה שמות לחם יין ושמן ולמה נרמזו בבחי׳ לחם דוקא.
376
שע״זוהן אמת י״ל הטעם כפשוטו מפני דלחם זהו הנגלה שבתורה אשר בחלק הנגלה שייך לומר ב׳ בחי׳ הנ״ל דלחמו ולחמי אמנם באמת עוד אפשר לומר הטעם דהנה מבואר במ״א בפ׳ בשלח בענין לחם משנה דשבת שהם כנגד ב׳ בחי׳ לחם. לחם מן הארץ ולחם מן השמים שהוא המן וכנגד ב׳ לחמים אלו הם ב׳ ברכות ראשונות דבהמ״ז ברכת הזן וברכת הארץ כו׳ דהנה פי׳ לחם מן הארץ כי בחי׳ ארץ הוא בחי׳ שם ב״ן ולחם מן הארץ היינו בחי׳ בירורים דתהו שמתבררים ע״י המל׳ היורדת לברר כו׳ ולחם מן השמים ירד בזכות משה שהוא שם מ״ה כו׳ וזהו ענין ברכת הזן שתיקן משה שהוא כנגד לחם מן השמים כו׳ וברכת הארץ נודה לך כנגד לחם מן הארץ כי יש ברכה והודאה יחו״ע ויחו״ת כו׳ ע״ש באריכות.
377
שע״חוהנה תשב״כ ותשבע״פ נקרא ג״כ שמים וארץ וכמ״ש במ״א בד״ה השמים כסאי כו׳ ובאשר דוכתי. ולכן הן הן ג״כ ב׳ בחי׳ לחם הנ״ל תשבע״פ שהיא בחי׳ מל׳ המתלבשת בק״נ לברר הנצוצות שנפלו בשבה״כ נקרא לחם מן הארץ וזהו לחמו לשון רבים ותשב״כ שהיא מבחי׳ ז״א שאינו יורד שם נקרא לחם מן השמים לחמי לשון יחיד.
378
שע״טועוד יתבאר זה יותר חממ״ש בפ׳ משפטים ע״פ כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר כו׳ שאותיות דתשב״כ נק׳ אבנים שהן בריאה בידי שמים. וזהו ענין כעצם השמים ואותיות תשבע״פ נק׳ לבנת הספיר והלבינה עשוי׳ ע״י האדם מעפר הארץ רק שנעשו ג״כ כאבנים.
379
ש״פולכן שתי הלחם הם בנו״ה דכמו הברכה על לחם מן הארץ נתקן בנודה לך בחי׳ הודאה כך תשבע״פ הוא בחי׳ איהי בהוד וכמו הברכה על לחם מן השמים תיקן משה ברכת הזן כו׳ כך זהו תשב״כ איהו בנצח שהוא נקודת חיר״ק בחי׳ נקודה וביטול כי נצח ענף החכמה וכן משה בחי׳ נצח דאבא כו׳.
380
שפ״אופי׳ לכו לחמו בלחמי היינו שיהי׳ העסק בתשבע״פ לשמה שיהי׳ לחמו ג״כ בבחי׳ לחמי למהוי אחד באחד. והיינו כמ,ש וכל בניך למודי הוי׳. ויובן זה ממ״ש במ״א בפ׳ בראשית בענין ב׳ ברכות ראשונות של נשואין יוצר האדם ואשר יצר את האדם שהם כנגד תשב״כ ותשבע״פ ושלכך בברכת אשר יצר חותם בברוך כו׳ ע״ש.
381
שפ״בומעתה יובן ג״כ ענין תנופת שתי הלחם. כי הנה תשב״כ ותשבע״פ נק׳ ג״כ חתן וכלה. ועד״מ כדי להיות יחוד חתן וכלה צ״ל תחלה בחי׳ נשואין שהוא בחי׳ חופה שהיא בחי׳ המקיף על שניהם וזהו בחי׳ בעטרה שעטרה לו אמו שבחי׳ העטרה זהו בחי׳ כתר שלמעלה משתי הלחם שהם נו״ה איהו בנצח ואיהי בהוד וזהו ענין שמניפין שתי הלחם להלותן לשרשן ומקורן בבחי׳ מקיף הנ״ל בחי׳ העטרה וכתר כו׳ ועי״ז נעשה היחוד וההמשכה מתשב״כ בתשבע״פ וכמש במ״א מענין זה בפ׳ הברכה בד״ה תורה צוה כו׳ הנ״ל ועמ״ש גבי ענין לחם משנה שבשבת ג״כ עולי׳ ב׳ לחמים הנ״ל לבחי׳ שלמעלה משניהם כו׳:
382
שפ״גה אך בחי׳ העטרה זו צ״ל צאינה וראינה מאצילות בהיכלות דבריאה כו׳. ולכאורה זה אינו מובן כלל איך בהיכלות דבריאה יוכלו לראות מה שא״א לראות באצי׳ והלא אין ערוך בריאה לאצילות וכבר נז׳ למעלה שהוא ע״ד וכעין מ״ש מרחוק ה׳ נראה לי כו׳. אך י״ל עוד דהנה כעין זה איתא בפע״ח גבי כוונת ק״ש כי אין בנו כח לעורר או״א בהיותנו באצי׳ רק בהיותנו למטה בבריאה כו׳ ע״ש. ואפשר לומר ע״ד שארז״ל בגמ׳ (ביבמות דמ״ט) גבי מנשה שהרג את ישעי׳ אמר רבא מידן דייני׳ וקטלי׳ אמר לי׳ משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה׳ כו׳ ופריך הש״ס מ״מ קשו קראי אהדדי ומשני כדתני׳ כל הנביאים נסתכלו באספקרליא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. ומבואר הפי׳ במ״א (בד״ה ת״ר נר חנוכה ב״ש אומרים כו׳) דאספקלריא המאירה היינו עד״מ זכוכית הבהירה אשר בה ועל ידה יכולים לראות גם מרחוק ורואים מהות הדבר ועצמותו ממש. אבל אספקלריא שאינה מאירה היא הזכוכית הנק׳ (שפיגע״ל) שיש צפוי דק על הזכוכית ולכן אין רואים בה ועל ידה מהות הדבר הנראה ממש רק דמותו ותבניתו וע״כ נק׳ אספקלריא שאינה מאירה שהרי אין רואים בה כלל מהות הדבר ממש משא״כ באספקלריא המאירה שרואי׳ עצם הדבר הנראה ממש אמנם מ״מ באספקלריא שאינה מאירה יכולים לראות עכ״פ הדמות גם מהדבר שא״א לראותו כלל ע״י אספקלריא המאירה כמו שיכולים לראות את עצמו ע״י (השפיגעל) וגם לראות מאחוריו. רק שרואה הדמות ולא עצמיות המהות כו׳ אבל באספקלריא המאירה א״א לראות כלל א״ע ולא מאחוריו עד״מ ועיין בפ׳ וארא (דכ״ג ע״ב) מענין אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. ובת״ז תיקון כ״ב ותיקון מ׳ ובשער היחודים פרק א׳ ובסה״מ סי׳ קנ״ו ובפרדס בעה״כ ובמא״א באות אלף סעי׳ קנ״ט. והנה מרבע״ה ראה באספקלריא המאירה אשר בה רואין המהות ממש ובבחינה זו נאמר כי לא יראני כו׳ משא״כ שאר הנביאים נתנבאו רק באספקלריא שאינה מאירה וזהו שכל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה ועמ״ש מענין זה בד״ה וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ ופי׳ כה היינו בחי׳ כדמותנו וזהו וביד הנביאים אדמה כו׳ אך לפיכך יכול לראות גם בחי׳ עליונות יותר שלא ניתנו לירד ולהתגלות בבחי׳ אספקלריא המאירה כו׳ כנ״ל במשל ולכן באמת אמר ישעיה ואראה את ה׳ והיינו בבחינת אספשא״מ כו׳.
383
שפ״דועד״ז מובן מש״כ צאינה וראינה כו׳ שבחינת העטרה שהיא בחינת כתר א״א כלל לראות ולהשיג בבחינת אספקלריא המאירה אלא צאינה וראינה בבחינת אספקלריא שאינה מאירה שעי״ז וראינה בעטרה כו׳ והנה נודע גם כן דההפרש שבין משה לשאר נביאים היינו שמשה היה רואה בעולם האצילות ע״י מעבר הבריאה משא״כ שאר הנביאים היו רואין בעולם האצילות ע״י התלבשות גמור בבריאה כו׳ ע׳ בשע״ק ח״ג ש״ו וע׳ בפי׳ הרמ״ז בפ׳ וארא (דכ״ג ע״א) בענין האבות ומשה וא״כ לפ״ז צ״ל דגילוי האצי׳ נק׳ אספקלריא המאירה וכשהוא ע״י התלבשות גמור בבריאה נקרא אספקלריא שאינה מאירה. וא״כ לפ״ז א״ש הפי׳ דלעיל צאינה מאצי׳ בהיכלות דבריאה ושם וראינה כו׳ דהיינו ע״י אספקלריא שא״מ כו׳.
384
שפ״הועד״ז יובן ג״כ מ״ש בפע״ח גבי ק״ש כי הנה בחי׳ אספשא״מ שהראי׳ נמשך בבחינת אור חוזר מחמת הצפוי דק המעכב ומונע התפשטות הראות כו׳ הוא בעבודה בחי׳ בכל מאדך שמחמת ההסתר דנה״ב נעשה תוקף האהבה בבחי׳ מאד ועי״ז דוקא מעורר למעלה יותר ועמש״ל בפי׳ הראיני את מראיך כו׳ ובחי׳ זו שייך בהיותנו בבריאה כו׳ וע״ד שנת׳ בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה כו׳ שבירידת המל׳ בבריאה דוקא נעשית בחי׳ כלה כלתה נפשי כו׳ ע״ש באריכות ועמ״שש בד״ה ואהי׳ אצלו אמון בפי׳ ממושבותיכם תביאו כו׳ שהוא בחי׳ ק״ש שהיא מיושב כו׳ שמשם דוקא מביאין ומניפים שתי הלחם להעלותם לבחי׳ העטרה כו׳ והוא מטעם הנ״ל:
385
שפ״ולבבתני אחותי כלה. לבבתני באחת מעיניך (באחד כתיב באחת קרי). באחד ענק מצוורניך. הנה אמרז״ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים והענין הוא דכתיב את קרבני לחמי לאשי שהקרבנות שמקריבים חלב ודם מן הבהמה נק׳ בחי׳ לחם אצלו ית׳ כו׳ והוא פלאי. אך הנה ארז״ל ג׳ שותפין יש באדם כו׳.
386
שפ״זוהנה כמ״כ הוא בבהמה רק שבאדם הקב״ה נותן בו נשמה שנשמתו היא חלק אלוה ממעל ובבהמה הנפש היא מבחינת פני שור שבמרכבה וע״י הקרבן עולה החיות של הנפש ונכלל בשרשו בחיות הקדש והחיות נושאות את הכסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳.
387
שפ״חוכולם מתנשאים ומתעלים ומתרוממים ע״י הקרבן בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות עד אור א״ס ב״ה ממש כדי להיות ריח ניחול לשון נחות דרגא דהיינו להיות בחי׳ המשכה מלמעלה למטה התהוות שם הוי׳ צמצום והתפשטות כו׳ ולהיות גם למטה גילוי אור א״ס ב״ה.
388
שפ״טוהיינו ע״י הכהן המקריב שהוא איש החסד המעלה את נה״ב של הבהמה ע״ג המזבח ליכלל בשרשה בחיות הקדש שבמרכבה ומשם היא עולה למעלה מעלה ע״י הכהן העליון הוא חסד עליון. דאית חסד ואית חסד דאקרי רב חסד כו׳ עד שישוב החיות ליכלל באור א״ס ב״ה ממש כדי שיהיה ריח ניחוח והמשכה כו׳.
389
ש״צולכן נק׳ הקרבנו׳ בשם לחם כמו הלחם שעליו יחיה האדם עד״מ שהוא המתעכל עד שישוב לדם ובשר ממש ועי״ז ממשיך חיות הנפש בגוף. ככה הוא החיות העולה מן הקרבן עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ממש ועי״ז פועל ישועות להמשיך חיות ואור א״ס ב״ה למטה.
390
שצ״אוהנה אמרז״ל תפלות כנגד קרבנות תקנום. והענין הוא שגם באדם יש נה״ב ששרשה מבחי׳ חיות הקדש שבמרכבה וירדה ונתלבשה בגוף הגשמי. וצריך להעלותה לשרשה ומשם למעלה מעלה כו׳ והעלאה זו היא בק״ש וברכותי׳ ע״י התבוננות ביוצר אור איך שהוא ית׳ אחד ממש.
391
שצ״בואין עוד מלבדו דכולא קמי׳ כלא חשיבי ואין ערוך אליו ית׳ אפי׳ כערך טפה מן הים אוקיינוס כו׳ ואי לזאת תכלה הנפש בתשוקה וצמאון לדבקה באור א״ס ב״ה ממש עד שתצא הנפש מנרתקה היא מאסר הגוף. כמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ.
392
שצ״גופי׳ חפצתי הוא שיש בחי׳ רצון ובחי׳ חפץ. וההפרש שביניהם כי רצון נק׳ אפילו מה שעושה בע״כ רק שהרצון מסכים לכך בהסכמה בעלמא. ואפילו או כופין אותו עד שיאמר רוצה אני נק׳ בשם רצון. משא״כ חפץ שהוא חפץ בפנימי׳ נקודת לבו ששם משכן התענוג שמתענג בדבר ההוא אשר יחפוץ לו וע״כ כל חפצו וכל ישעו ומגמת פניו ישים בדבר הזה כי כך הוא חפץ ומתאוה ובכך הוא נרצה לו התענוג.
393
שצ״דוזהו ועמך לא חפצתי בארץ שאין לי שום חפץ ותענוג בעניני עוה״ז רק בבחי׳ רצון בע״כ כי בע״כ אתה חי ואין לי חפץ אלא עמך כי עמך מקור חיים ומקור התענוגי׳ ושם כל חפצו וכל ישעו להתענג על ה׳ (וע׳ מענין חפץ ורצון בד״ה אני ישנה ובד״ה ואהי׳ אצלו אמון ובד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק. וי״ל שבחי׳ זו זהו ענין הקטרת האימורין שבקרבנות כי החלב נמשך מהתענוג וע׳ לקמן בד״ה להבין ענין תפלה. וע׳ בשה״ש ע״פ לסוסתי):
394
שצ״הב והנה נודע שיש ב׳ בחי׳ בהמשכת אור א״ס ב״ה לכל העולמות והנבראים בחי׳ ממכ״ע ובחי׳ סוכ״ע ממכ״ע היינו דרך התלבשות והשתלשלות המדרגות מעילה לעלול בי״ס ואח״כ לנשמות ומלאכים שהמה רוחניים ואח״כ בגשמיים כו׳ שהחיות נמשך לכל עולם לפי מה שהוא ומזה נמשך ריבוי התחלקות מדרגות עד אין קץ ועולמות עד אין מספר בבחי׳ רבות ומשונות זו מזו כו׳ אבל בחי׳ סוכ״ע היינו שהוא ג״כ חיות ואור א״ס ב״ה המחיה את העולמות והנבראים אמנם אין החיות נמשך בדרך התלבשות והשתלשלות המדרגות רק בבחי׳ סובב ומקיף מלמעלה.
395
שצ״וונק׳ אור מקיף פי׳ שהוא אור וחיות אלא שבא בבחי׳ מקיף ומקיף את כולם בהשוואה א׳ עליונים ותחתונים בלי התחלקות המדרגות כי אני ה׳ לא שניתי כתיב שוה ומשוה קטן וגדול ורוחניות וגשמיות שוין לפניו וכחשכה כאורה. ומזה נמשך משארז״ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך כי מבחי׳ סוכ״ע אפי׳ ההדיוט יכול להמשיך כו׳.
396
שצ״זוהנה בחי׳ סוכ״ע עכשיו הוא בחי׳ העלם שאינה באה לידי גילוי אלא לימוה״מ כי אז עין בעין כו׳ רק שעכשיו הוא בבחי׳ היום לעשותן להמשיך גילוי זה שלעתיד כנודע והיינו ע״י בחי׳ ביטול רצון שבק״ש באחד בשומו ללבו איך שהוא א׳ ואין עוד מלבדו כנ״ל שעי״ז תכלה נפשו לדבקה בו ית׳ באור א״ס ב״ה ממש ולא יהי׳ לו רצון אחר כלל ואז עולה ונכלל החיות באור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא למעלה מבחי׳ התלבשות בגדר עלמין בדרך השתלשלות.
397
שצ״חומשם נמשך חיות ואור א״ס ב״ה בפלת י״ח בבחי׳ ברוך אתה להיות ברוך ונמשך אור א״ס ב״ה כו׳ והנה ביאור מלת ברוך יש בו ב׳ פירושים. הא׳ פי׳ כמו והמלך שלמה ברוך שפי׳ ל׳ נפעל שמקבל הברכה שנמשך עליו ממקום עליון יותר.
398
שצ״טוהב׳ כמו רחום וחנון כו׳ שאינו לשון נפעל אלא לשון מקור שהוא מקור הרחמים. וכך הוא ענין ברוך אתה שבתפלה יש בו ב׳ פירושים ושניהם אמת שע״י אתעדל״ת התכללות החיות באור א״ס ב״ה נמשך ברכה ממקור הברכות הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע כו׳ ממש בבחי׳ את״ה הן הם בחי׳ אותיות שמאלף ועד תי״ו וה׳ מוצאות הפה והוא ענין המשכת בחי׳ סובב לבחי׳ ממלא שיהי׳ גם בבחי׳ ממלא בחי׳ גילוי סוכ״ע.
399
ת׳וזהו ענין יציאת מצרים כי בחי׳ ממכ״ע נק׳ מצרים שהוא בחי׳ השתלשלות המדרגות ברבוי התחלקות שונות והרי לכל מדרגה יש לה גבול ומיצר. אבל המשכות גילוי בחי׳ סוכ״ע נק׳ יצ״מ שהוא השראת אור א״ס ב״ה ממש שכשמו כן הוא אין לו סוף.
400
ת״אובהמשיך האדם על נפשו גילוי בחי׳ זו הרי הוא כאלו יוצא ממצרים בחי׳ מיצר כו׳. וזהו ענין כפל ב׳ פעמים אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳ וחזר ואמר אני ה׳ אלקיכם. פי׳ הוי׳ אלקיכם הוא גילוי בחי׳ סוכ״ע עד שנעשה בחי׳ הוי׳ לבחי׳ אלקי׳ כו׳ וכמ״ש במ״א. ויש בזה ב׳ בחי׳ סוכ״ע ובחי׳ המשכת גילוי בבחי׳ ממכ״ע. ולזה כפל ג״כ הוי׳ אלקינו ה׳ אחד. הוי׳ אלקינו הוא בחי׳ סוכ״ע בעצמו (והיינו ענין יחוד דאו״א שהמשכה זו מגילוי זה נק׳ בחינת סוכ״ע קודם שנמשך עדיין בבחי׳ ממכ״ע כי או״א נק׳ ג״כ הנסתרות להוי׳ אלקינו עלמא דאתכסיא וגם החכמה היא למעלה מהשכל המושג ומובן כו׳ וכמ״ש במ״א בפי׳ וענין מוחין דאבא והבינה היא ג״כ בחי׳ מקיף וגם כלולה ומיוחדת עם החכמה כו׳ והמשכת סוכ״ע כשבא בגילוי בממכ״ע זהו הנקרא יחוד זו״נ וב׳ המשכות אלו זהו ג״כ ב׳ הפירושים שבמלת ברוך וזהו פי׳ הקדוש ב״ה קדוש היינו סוכ״ע ממש ברוך הוא היינו מקור כל ברכה והוא ההמשכה מכתר בחו״ב עלמא דאתכסיא. וגם ברוך הוא שנמשך בבחי׳ ממכ״ע בבחי׳ אתה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אם בהרת קדמה כו׳. ואפשר לומר שב׳ המשכות אלו זהו ענין דעת עליון ודעת תחתון המבואר לקמן בהביאור כי דעת עליון מחבר חו״ב ודעת תחתון ממשיך מחו״ב במדות כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ כה תברכו את בנ״י מענין ב׳ בחי׳ דעת כו׳ ובד״ה החלצו מאתכם) והוי׳ אחד הוא כשבא לגילוי בבחי׳ ממכ״ע והיינו בחי׳ יחו״ע כי בשכמל״ו הוא בחי׳ יחו״ת כנודע. וזהו ענין תפלות כנגד קרבנות תקנום שכמו שהקרבנות נק׳ לחם. כך נאמר על ק״ש אכלתי יערי עם דבשי שנעשה בחי׳ אכילה כביכול למעלה דהיינו בחי׳ ביטול והתכללות הנפש באור א״ס ב״ה הסוכ״ע להמשיך חיות וגילוי אוא״ס ב״ה בבחי׳ ממכ״ע:
401
ת״בג אך הנה ארז״ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה כו׳. והנה העבודה הוא הקרבנות וכנגדן התפלה כו׳. אמנם ביאור ענין התורה. הנה כתיב זאת התורה אדם שהוא בחי׳ אדם שעל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳ דהיינו בחינת רמ״ח אברין רמ״ח מצות עשה כו׳ פי׳ כמו שהאברים הם כלים ומשכן להמשכת החיות הנמשך מן הנפש המתפשט ומתחלק לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך המצות הם בחי׳ כלים ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע השורה ומתלבש ממש בתוכן בבחי׳ התחלקות ההמשכה כל מצוה ומצוה לפי מדרגתה.
402
ת״גוכל ההמשכות הן מבחי׳ סוכ״ע שהוא ענין ביטול באור א״ס ב״ה שכל עניני התורה ומצות שהן מלובשים בענינים גשמיים זרעים מועד כו׳ תרומות ומעשרות קרבנות כו׳ בדברים שתחת קליפת נוגה כו׳ הוא כדי להמשיך בהן אור א״ס ב״ה כדי שיהיה היש מקליפת נוגה בטל ונכלל באור ה׳ וקדושתו.
403
ת״דוהמל״ת הן להפריד הרע כו׳. ולכן נקרא התורה בשם לחם כמ״ש לכו לחמו בלחמי כו׳ כמו שהלחם שעליו יחיה האדם כי הגם שעיקר החיות אינו אלא מהנפש החיוני׳ והלחם הוא רק הגורם הקיום שלא יסתלק הנפש מן הגוף והוא רק מחבר ממש חיות הנפש אל הגוף כי לחם לבב אנוש יסעד. מ״מ המשכת החיות של הנפש והתקשרותה בגוף הוא מחמת גרם הלחם כי הלחם הוא הגורם והממשיך חיות. משא״כ שאר מיני מאכלים ומשקים הם מיני תענוג אבל עיקר הממשיך חיות הוא הלחם.
404
ת״הוכך התומ״צ המה הגורמים המשכת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע דלאו מכל אינון מדות כלל ונקרא רבון עלמין למעלה מבחי׳ עלמין להתלבש בבחי׳ עלמין להיות אנת הוא חכים כו׳ וע״י התורה נמשך ומתלבש אור א״ס ב״ה בחכמה והמצות כללותן הוא בחי׳ צדקה וחסד נמשך ונתלבש אור א״ס בחסד כנודע מענין עולם חסד יבנה שהחסד צ״ל נבנה כו׳ וכמ״ש במ״א בשה״ש בד״ה לסוסתי. שכדי להיות התלבשות אור א״ס במדות לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ באתעדל״ת תליא מלתא אשר קדשנו במצותיו כו׳.
405
ת״ווזהו את קרבני לחמי לאשי שבחי׳ לחם הוא בחי׳ ביטול היש לאין להמשיך בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה נעשה ע״י הקרבן אשה ריח ניחוח להוי׳. וע״י התפלה שכנגד קרבנות אכלתי יערי עם דבשי כו׳ (ועמ״ש בפי׳ את קרבני לחמי בד״ה צו את בנ״י את קרבני כו׳ איך שמרומז בזה ההמשכה שע״י עסק התורה וההעלאה שע״י הקרבן כו׳ ע״ש). אך בחינת לחמי צ״ל לאשי בחינת רשפי אש והתלהבות הנפש שבק״ש בהעלותו את נה״ב ליכלל באור א״ס ב״ה וכל בחינת רשפי אש הוא מצד העלאת נה״ב והתהפכותה כו׳ שעולה כשלהבת בחי׳ שרפים כו׳.
406
ת״זוהחיות נושאות את הכסא וזעות מחיל כסא כדאיתא בתדב״א שהמלאך אינו אומר רק ג״פ קדוש כל היום מפני שכשאומר פעם א׳ קדוש מתבטל במציאות ואין נפשו חוזרת אליו עד ד׳ שעות וכן בפעם הב׳. ונמצא שג״פ קדוש אומר ביב״ש היום. אך גדול ורב כח של העלאת וביטול הנפש מישראל מבמלאכים. כי החיות נושאות את הכסא ועל הכסא כמראה אדם מלמעלה ולא נמשך ומתלבש בחי׳ אדם שעל הכסא עד שנתגלה בחי׳ בכל מאדך (עיין פ׳ וישב בד״ה כה אמר כו׳ בענין פי׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים) כי אד״ם הוא אותיות מא״ד והיינו בחינת בכל מאדך לכל חד וחד כפום דרגא דיליה כמו שהוא עצמו למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת ונק׳ מאד שלו לכל נפש לפי מדרגתו ממשיך חיות מבחי׳ אדם שעל הכסא אדם היינו בחינת א׳ דם הדם הוא הנפש וחיות הנמשך מבחי׳ אדם דהיינו מבחי׳ סובב לבחי׳ ממלא.
407
ת״חועמ״ש מענין אלף על פסוק ויקרא אל משה כו׳. אך כל זה הוא ע״י הכהן המקריב את הקרבן כו׳ והיינו בחי׳ אהרן ונחנו מ״ה שהוא בחי׳ משה ואהרן כו׳ בחי׳ ביטול באוא״ס ב״ה בחי׳ יחו״ע ובחי׳ יחו״ת וכו׳ שבזה נמשך אור א״ס ב״ה מלמעלה למטה ג״כ בבחי׳ אנת הוא חכים ובבחי׳ לך ה׳ הגדולה והגבורה ונמשך מזה בחינת התהפכות נה״ב וכחותיה לקיים ואהבת בכל לבבך בב׳ יצריך דהיינו להיות לו ב׳ בחי׳ לבבות. הא׳ לאהבה ולכלות נפשו אליו לדבקה בו והב׳ להכניע את היצה״ר לאכפיא לסט״א ולאהפכא כו׳. (ועיין בזהר פרשה תרומה דקס״ב סע״ב). והן הם בחינת חדוה תקיעא בליבאי מסט׳ דא ובכי׳ תקיעא בליבאי מסטרא דא בכי׳ היא המרירות על נפשו שירדה ממעלתה ומדרגתה ישראל עלו במחשבה ונתלבשה בגוף הגשמי שהוא רחוק מאד מאור א״ס ב״ה ומסך מבדיל להיות נראה ליש ודבר נפרד בפ״ע. וחדוה מסטרא דא שהרי גם למטה בדברים גשמיים נמשך ומתלבש אור אין סוף ב״ בתומ״צ המלובשים בענינים גשמיים תרומות צדקה כו׳ ואי לזאת יגיל וישמח מאד בה׳ השוכן בתוך תורתו ומצותיו. וזהו ישמח ישראל בעושיו לשון רבים הם המצות שנמשכו בענינים גשמיים שהן בבחינת רה״ר טורי דפרודא כו׳:
408
ת״טד וזהו לבבתני. שהקב״ה אומר לכנס״י לבבתני. כלומר שאתה הוא הגורם לי שאהי׳ בבחי׳ לב. והענין כי הלב הוא משכן הדם הוא הנפש וחיות של כל הגוף כי המאכל מתעכל ונעשה דם ונוטל הכבד ריבוי הדם ושולח המובחר ללב ולבא פליג לכל שייפין. וכך הוא למעלה כב״י שע״י בחי׳ לחם ואכלתי יערי עם דבשי נעשה הקב״ה בבחי׳ לב להמשיך חיות ואור א״ס ב״ה הסוכ״ע לממכ״ע ולבבתני ב׳ בחי׳ לבבות הם ב׳ בחי׳ המשכות החיות בחי׳ אנת הוא חכים ובחי׳ לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ (ועמ״ש ע״פ שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ חתן כו׳ וב׳ המשכות אלו זהו ענין איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי ע׳ בע״ח שמ״א פ״ז). הנמשך ע״י התומ״צ שהם בחי׳ לחם. כי באתעדל״ת אתעדל״ע. ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל וכתיב אשר יעשה אותם האדם כו׳ שהאדם הוא העושה התומ״צ בבחי׳ לחם ע״י ביטול היש כו׳ ועל ההיפך הוא אומר אשר לא יקים כו׳. ובהם וע״י נמשך חיות ואור א״ס ב״ה והמשכות בחי׳ לב. והן ב׳ בחי׳ המשכות שהן חו״ג מים ואש בב׳ משכנות שבלב חלל הימני וחלל השמאלי כו׳ (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דצ״ג ע״ב ע״פ לך אמר לבי) אך הגורם להמשכה זאת ביאר הכתוב אחותי כלה. היינו ב׳ בחי׳ בחי׳ אחותי ובחי׳ כלה. אחותי מלשון איחוי אלכסנדרי׳ שהיא האחוה והאהבה הקבועה תמיד בנפש בתולדתו רק שהיא מוסתרת וצריך עדיין לגלותה מההעלם כו׳. ובחי׳ כלה הוא בחי׳ כלתה נפשי שהוא בחינת רשפי אש האהבה מחמת התבוננות בינה לבא כו׳. והן הן בחי׳ מחשבה ודבור עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגליא כי בחי׳ האהבה המסותרת הטבעית היא מבחי׳ עלמא דאתכסיא והוא בחי׳ תרין ריעין כו׳ ובחי׳ כלה הוא בחי׳ עלמא דאתגליא. (ועיין בזהר באדר״ז) (דר״צ ע״ב) וי״ל דב׳ בחי׳ אלו זהו ג״כ בחי׳ שכינתא עילאה ושכינתא תתאה המבואר בד״ה שיר השירים ע״ש ועמ״ש בפ׳ בהר בד״ה כי תבאו אל הארץ בענין פתחי לי אחותי:
409
ת״ילבבתני באחד מעיניך. באחד כתיב באחת קרי. הענין הוא כי עיניך הם עיני העדה חכמים כו׳. ובחי׳ חכמה הוא בחינת אסתכלותא ביקרא דמלכא וכענין עיניך יונים. כמו זוג יונים שמסתכלים זה בזה תמיד ונהנין ומתענגין בראייתן והסתכלותן כו׳.
410
תי״אוכך דרך העבודה של בחי׳ חכמים ועיני העדה ההולכים לפני האלקים מסתכלים ביקרא דמלכא תמיד ורואין יקר תפארת גדולתו של יוצר בראשית להיות תמיד בבחי׳ ביטול כו׳ ויש בזה ב׳ בחי׳. הא׳. מחמת יחודא עילאה איך שהוא ית׳ אחד ממש וכולא קמי׳ כלא חשיב.
411
תי״בואי לזאת הוא תמיד בבחי׳ ביטול באור א״ס ב״ה ממש בבחי׳ אין כו׳. והב׳ מחמת יחו״ת בשכמל״ו איך שהוא ית׳ מלך העולם וכל חיות העולם שנראה ליש מורגש אינו אלא בבחי׳ מלך ומלכותו מלכות כל עולמים כו׳. והוא ענין בחי׳ ביטול היש לאין דהיינו שהוא יש ואעפ״כ מתבטל כו׳ וזהו תכלית התהוות יש מאין. כדי שיהי׳ היש בטל כו׳. וב׳ בחי׳ הללו הן מ״ש באחד וקרי באחת. כי באחד הוא ענין יחו״ע כי שם הביטול הוא בבחי׳ אחד ממש איהו וחיוהי חד כו׳ (וזהו אחד היה אברהם ועמ״ש במ״א בענין עיני האדם לא תשבענה בד״ה אני ישנה). באחת הוא בחי׳ יחו״ת שיהיה בבחי׳ יש ושיהיה היש בטל כו׳. אחת לשון נקבה בחי׳ נוק׳ המקבל מאחד כו׳ ועיקר המכוון בפסוק זה שע״י בחי׳ עיניך הוא בחי׳ אסתכלותא ביקרא דמלכא בין בבחי׳ אחד היינו בחי׳ יחו״ע בין בבחי׳ אחת הוא יחו״ת נעשה לבבתני המשכת בחי׳ לב. להיות המשכת חיות אור א״ס ב״ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין:
412
תי״גה באחד ענק מצורניך. הנה ענק הוא תכשיט של אבנים טובות ומרגליות הנקובים ותלוים בחוט על הצואר שאבנים טובות ומרגליות הן מדומם אלא שהן טובות ומאירות ונאה להתקשט בהם וכך עד״מ הן אותיות התורה שנק׳ אבנים כמ״ש בס״י ב׳ אבנים בוונת כו׳ והן מאירים מאור א״ס הנמשך בהן מבחי׳ סוכ״ע שהוא למעלה מעלה מגדר עלמין שנמשך דוקא למטה מאד נעוץ תחלתן בסופן דוקא והם נקובים וחלולים שנמשך בהם חוט והמשכה בחי׳ הקול קול יעקב קול היינו המשכה ונק׳ צוארך בחרוזים. חרוז ממקרא למשנה כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה נאו לחייך בתורים.
413
תי״דולכן נק׳ בחי׳ ענק ותכשיט שמתקשט ומתענג בו. מחמת שאור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא רם ונשא שוכן בהן. ובאחד היינו אפילו פרק א׳ והלכה אחת נעשה בחי׳ לבבתני הוא בחי׳ גילוי המשכת החיות כנ״ל.
414
תי״הוכמארז״ל אפילו פרק אחד שחרית ופרק א׳ ערבית כו׳. ובזה יובן הלשון ופרק אחד ערבית כו׳ דהל״ל ופרק שני. אלא ר״ל פרק אחד דפרק הזה שלומד יהי׳ נמשך בחי׳ אחד הוא אור א״ס ב״ה ממש.
415
תי״ווזשארז״ל כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה״ב שנאמר הליכות עולם לו. א״ת הליכות אלא הלכות שההלכות הן הליכה והמשכה מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע מעולם ועד עולם. וזהו הליכות עולם לו. שהן הליכותשלו בעולם. לכן אמרו מובטח לו שהוא בן עוה״ב. כלומר שהוא נולד ונמשך מבחי׳ עוה״ב עלמא דאתכסיא כו׳ כי שם חביון עוזו מבחי׳ סוכ״ע. אלא שעכשיו בזה הזמן הוא בהעלם ובחי׳ זריעה אור זרוע לצדיק. אבל לע״ל מצמיח ישועות ולכן אמרו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש. שיהי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה דוקא ואז יקויים הפסוק כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו׳ שלא יהיה השמים והארץ גשמיים המעלימים ומסתירים אור ה׳ הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע וקדושתו רק שמים חדשים כו׳ להיות בחי׳ אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין בבחינת גילוי למטה:
416
תי״זקיצור. ישראל מפרנסין וכמ״ש את קרבני לחמי. והיינו שע״י הקרבן עולה נפש הבהמה לשרשה פני שור ועי״ז והחיות נושאות כו׳ ונעשה העלאה עד רום המעלות עד שעי״ז אח״כ ניחוח להוי׳ פי׳ נחות דרגא והמשכה וזהו ענין הלחם.
417
תי״חועכשיו תפלה במקום קרבנות העלאת נה״ב ע״י התבוננות בק״ש וברכותיה אמוי״צ כו׳ וחביב ונחמד כו׳ ע״ד ועמך לא חפצתי. ופי׳ ניחוח להוי׳ כי יש ב׳ בחי׳ סוכ״ע וממכ״ע והיום לעשותם להמשיך מסוכ״ע להיות לע״ל עין בעין כו׳ והיינו ע״י ההעלאה וביטול רצון שעולה החיות בסוכ״ע ואח״כ ההמשכה ויש בזה ב׳ בחי׳ ב׳ שמות הוי׳ שבפסוק ראשון דק״ש בחי׳ סוכ״ע וההמשכה שמסכ״ע בממכ״ע וזהו ניחוח להוי׳ והיינו בא״י שבשמו״ע המשכה ממקור הברכות שהוא ברוך בעצם לבחי׳ אתה את קרבני וזהו אכלתי יערי כו׳. אך ארז״ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח (ע׳ סד״ה אני דפ׳ ציצית) ועבודה נת׳ שהוא הקרבנות אך תורה כתיב זאת התורה אדם י רמ״ח מ״ע רמ״ח איברים המשכות מסוכ״ע בבחי׳ כמראה אדם (ע׳ בד״ה זכור ושמור בדבור אחד שממשיך מבחי׳ כי לא אדם בבחי׳ אדם א״נ עפמ״ש במק״מ משפטים) (קכ״ב א׳) אדם הוא א״א כמראה אדם ז״א ונק׳ לכך לחם (ועמ״ש סוף ביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון בענין ממושבותיכם תביאו לחם כו׳ ע״ש והא דלעיל נת׳ שהקרבנות נק׳ לחם י״ל הקרבנות יסוד האש הקרבן עצמו והתורה ג״כ לחם בחי׳ נסכים סולת ושמן כו׳ סולת דעת מחבר כו׳ המשכת אור א״ס בחכמה וחסד כו׳ אך הלחם צ״ל לחמי לאשי. רשפי אש. מאדך מאד אותיות אדם א׳ דם וכ״ז ע״י הכהן אהרן ונחנו מה. בכל לבבך בכיי׳ וחדוה) (ניסוך היין לשיתין כמ״ש בפ׳ שלח גבי נסכים):
418
תי״טביאור על פסוק לבבתני
419
ת״כהנה תחלה יש לבאר ענין סובב וממלא. כי הנה נודע ענין ההשתלשלות שהוא ענין שיורד ונמשך החיות מרוחניות לגשמיות כגון האור שנברא ביום ראשון היינו שנמשך ויורד בו הארה מבחי׳ אור הרוחני ונשתלשל להיות אור גשמי (וכמו ע״ד אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל נמצא גידול העשב והפרי הגשמי הוא ממזל שלמעלה שהוא רוחני והמזלות מקבלים מע׳ שרים כו׳ וכך עד״ז הוא השתלשלות וירידת ההארה בהאור הגשמי מבחי׳ האור הרוחני) ולכן נברא האור ביום ראשון למע״ב שהוא בחי׳ מדת החסד והחכמה היא מקור חהסד והיא בחי׳ אור. דכמו שפעולת האור הגשמי שעל ידו יכולים לראות הדבר משא״כ בחשך. כך הוא פעולת בחי׳ החכמה ברוחניות שע״י החכמה רואה ומשיג הדבר (ועמ״ש במ״א גבי קי״ס על ענין אראנו נפלאות כו׳) והסכלות הוא חושך שאינו תופס ומשיג שום דבר וכמ״ש והכסיל בחשך הולך אבל החכם עיניו בראשו שרואה את הנולד. נמצא החכמה היא בחינת אור רוחני וכן בחינת בינה היינו ג״כ בחי׳ אור שמבין דבר מתוך דבר וכך עד״מ בחי׳ חו״ב שלמעלה זהו בחי׳ אור. אלא שהוא רוחני. וההשתלשלות הוא שנמשך מהם הארה להיות מזה התהוות האור הגשמי. אך בודאי זה גופא שמהרוחני יתהוה הגשמי הוא למעלה מהשתלשלות שהוא רק יכולת הקב״ה שהוא כל יכול (כי הוא צוה ונבראו להיות מתהווה האור גשמי מהחכמה משא״כ מבחינת חכמה עצמה אף שהוא אור רוחני לא היה מתהוה ממנה האור גשמי. שאין ערוך ויחוס לגשמיות עם הרוחניות אלא שזהו רק יכולת הקב״ה לבדו. ומ״מ שייך לומר שהתהוות האור הגשמי הוא מהחכמה דהיינו שבחי׳ חכמה שהיא אור רוחני נשתלשל ונמשך ממנו האור הגשמי ע״י רצונו ית׳ הכל יכול וז״ש כל אשר חפץ ה׳ עשה ומ״מ בעשרה מאמרות נברא העולם וכמ״ש במ״א בביאור לפסוק יביאו לבוש מלכות ובחינת רצון עליון וסוכ״ע נק׳ ג״כ דעת עליון כדלקמן אי״ה) והנה לכן נברא האור ביום ראשון כי המשכת הארה זו מבחי׳ חכמה לירד ולהתלבש בגשמיות זהו ע״י מדת חסד שגורם ההמשכה וכמ״ש משוך חסדך. וע״י החסד מתלבשת בצירופי אותיות מאמר יהי אור ועי״ז היא מתלבשת ממש בהאור הגשמי. שהאותיות הן המוליכים ומביאים ההמשכה מלמעלה למטה (ועמ״ש ע״פ יביאו לבוש מלכות כו׳ וסוס אשר רכב כו׳ שלכך נק׳ האותיות סוסים שמוליכים האדם כו׳) ועד״ז ביום ב׳ מאמר יהי רקיע וכנודע מענין ג׳ בחי׳ אור מים רקיע אור הוא החכמה ומים הוא החסד כי יים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך בחי׳ משוך חסדך. ורקיע הוא בחי׳ גבורה ולכן נברא ביום ב׳ שהוא השתלשלות מבחי׳ גבורה הרוחניות בגשמיות להיות מבדיל בין מים למים כו׳ ג״כ ע״ד הנ״ל באור כו׳.
420
תכ״אוהנה הארה זו הנמשכת מבחינת חכמה שהוא האור הרוחני. מה שמתלבש ממש בהאור הגשמי ע״י מאמר יהי אור. היא מעט מזעיר מעצמות האור העליון. מאחר שבחי׳ המשכה זו נגבלת ומתלבשת בגוף מאור הגשמי שהוא מוגבל. אבל עצמיות האור העליון לא יוכל להיות נתפס ונגבל בהאור הגשמי ואעפ״כ מאיר הוא בבחי׳ מקיף עליו:
421
תכ״בב ומזה יובן ג״כ כללות ענין ממכ״ע וסוכ״ע דהנה כתיב כי אל דעות הוי׳ פי׳ שיש ב׳ בחי׳ דעת בחי׳ דעת עליון הוא מבחינת א״ס ממש ונק׳ סוכ״ע ולכן נק׳ דעת עליון פי׳ עליון על כל העולמות שאינו יכול להתלבש תוך עלמין כלל (ע׳ בד״ה ראשי המטות בפי׳ רצון העליון ודעת עליון שאינו יכול להתלבש כו׳) ובחי׳ דעת תחתון הוא בחי׳ ממכ״ע. כי שי״ב הן ששה מדות עליונות שבהן ועל ידן נמשך ההמשכה מבחי׳ חב״ד בעשרה מאמרות שהן האותיות המתלבשים בעולמות להוותן מאין ליש והנה בחינת ההמשכה והתלבשות בחינת חכמה ובינה בהמדות עליונות היינו ע״י הדעת כי הדעת הוא המתפשט ומתלבש במדות והיינו בחי׳ דעת תחתון משא״כ חו״ב הם למעלה מהמדות כנודע. (ולכן נק׳ דעת תחתון ממכ״ע וע״כ מבואר באד״ר) (דקל״ו ע״א) ע״פ ובדעת חדרים ימלאו שמהדעת מתפשט אלף אלפין אדרין כו׳ משא״כ חו״ב שהחכמה מתפשט ונמשך רק בל״ב נתיבות ובינה בנ׳ שערים. אבל הדעת נמשך בריבוי מדרגות שונות להיותו נמשך ומתפשט במדות ועי״ז נעשה ריבוי ההתחלקות לכל חד לפום שיעורא דילי׳ וכמ״ש נודע בשערים כו׳ נודע דוקא שהוא מבחי׳ הדעת.
422
תכ״גוהיינו בחי׳ דעת תחתון והוא מקור ונשמה לדעת דבי״ע וע״י ריבוא רבבות השתלשולות נמשך ונתהוה ממנו גם הדעת שבאדם. וכמו במשל השתלשלות והתהוות האור הגשמי מהאור הרוחני כדלעיל. וכל זה מבחי׳ ד״ת אבל בחי׳ דעת עליון אינו נמשך ומתפשט במדות כלל. והוא בחי׳ סוכ״ע. כי הוא מבחי׳ כתר. וביאור ענין דעת עליון היינו שהוא מהארת א״ס שאינו נגבל בשום כלי ואינו נמשך ומתפשט במדות שאין כלי המדות יכולים להגבילו ולכן נק׳ סכ״ע שהוא בבחי׳ מקיף כיון שאפילו בהמדות עליונות אינו נמשך. ויובן זה ע״ד מ״ש (איוב י״א) וירא און ולא התבונן דהפי׳ שלא נתפעל לנקום וכמ״ש לא הביט עון ביעקב שאין הכוונה שלא הביט ולא ראה כלל אלא כדפרש״י שאינו מדקדק אחריהן להתבונן בהאון ועמל שלהם. וכך עד״ז הוא פי׳ וירא און ולא התבונן. (ולמה הוא דבשלמא גבי לא הביט און ביעקב כו׳ נאמר הטעם מפני שהוי׳ אלקיו עמו ועמ״ש ע״פ ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם אבל גבי וירא און ולא יתבונן דלא נז׳ ביעקב דוקא ליכא למימר טעם הנ״ל ועוד דהא כתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אלא שזה מיירי בעצמות אור א״ס במקום אשר שם אין הפגם מגיע כלל לכן אע״פ כי וירא און עכ״ז לא נמשך משם המשכה להתפעלות המדות דאצילות לשלם לעושה הרע כרעתו) והוא כמ״ש אם צדקת מה תתן לו כו׳ וטהור עינים מראות ברע שאין ראייתו הרע עושהרושם ו התפעלות כלל כי שממית בידים תתפש כו׳ ומשם מקור הסליחה והרחמים מחוק ברחמיך הרבים כו׳ וזהו הנק׳ דעת עליון שאינו נמשך ומתפשט להתלבש במדות דאצילות שהמדות הן בחינת התפעלות מה שאין כן בו ית׳ נאמר אני הוי׳ לא שניתי. והשכר והעונש נמשך מבחינת דעת המפשט ונגבל במדות (ועמ״ש בביאור לפסוק שחורה אני וממ״ש כאן יובן זה ביותר) וכמו עד״מ למטה יש ג״כ מוחין דגדלות ומוחין דקטנות פי׳ מוחין דקטנות הוא עד״מ כמו קטן מתפעל מאד ממה שהוא נגד רצונו ומתכעס ומתקצף ובוכה אפי׳ מדברים קטנים רק שהם הפך רצונו אפילו בקצת ומעט שנגד רצונו וזהו מצד שהדעת אצלו בקטנות לכן יתפשט מיד במדות ולא יוכל לשלוט בעצמו שלא יתפעל. משא״כ מוחין דגדלות שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו עכ״ז לא יכעוס כלל והוא מפני גדלות הדעת אז אין נמשך ממנו התפעלות המדות כ״כ ויש בזה מדרגות רבות חלוקות זו למעלה מזו.
423
תכ״דוכל שהדעת רחב יותר אזי קשה לכעוס וכמ״ש רז״ל ארבע מדות בדעות כו׳ קשה לכעוס כו׳ הרי שזה תלוי לפי הדעת וכן מצינו בהלל בגמ׳ פ״ב דשבת והלל לא יקפיד כו׳ וכנודע ג״כ מענין אב הרחמן כי אב פי׳ מקור החכמה ושם נמשך הרחמים והסליחה רק מבחינת החב״ד כשמתלבשים במדות משם נמשך העונש כו׳ (כמ״ש ג״כ ע״פ באתי לגני אחותי כלה ועמ״ש באד״ר) (דקכ״ח ע״ב) והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים כו׳ שלא יתפעל משום דבר ולכן נק׳ בחי׳ זו מוחא סתימאה משא״כ בז״א מוחי׳ אתפשט ונפיק כו׳ שנמשך הדעת תחתון ומתלבש במדות. אבל דעת עליון שרשו ממ״ס ואפילו מבחי׳ אוירא שעל קרומא דחפיא על מו״ס כמ״ש בפ׳ מטות בביאור ע״פ החלצו מאתכם כו׳ ואיתא שבבחי׳ אוירא יש התגלות דעת דע״י כמ״ש בספר מבוא שערים שער ג׳ חלק ב׳ פרק ג׳ באריכות.
424
תכ״הונז׳ ג״כ בקצרה בע״ח שער א״א רפ״ד נמצא שפיר נק׳ דעת עליון סוכ״ע שהרי שרשו מלמעלה יותר אפילו מבחי׳ ז״ת דע״י ועמ״ש עוד מזה בפ׳ וירא ע״פ ארדה נא בהג״ה. ובלעם ששיבח א״ע ויודע דעת עליון עמ״ש ע״ז בלק״ת להאריז״ל פ׳ בלק ד״ה ענין בלק ובלעם. אך מ״מ הדעת המתפשט ונגבל במדות הוא מקבל חיות מהדעת העליון שהוא אור א״ס.
425
תכ״ווזהו הפי׳ שנק׳ דעת עליון ג״כ אור מקיף וסוכ״ע שהמקיף הוא ג״כ אור המחיה דהיינו שבחי׳ דעת עלין הוא אור המחיה לד״ת. כי לפי שהדעת המפשט במדות הוא בחי׳ א״פ ונתפס ומתלבש בתוך הכלי המגבילו הי׳ לו קצבה והפסק שבזמן מה היה כלה ונפסק שמאחר שהוא נתפס בתוך הכלי כו׳ אלא ע״י שדעת עליון שהוא בחי׳ א״ס מאיר תמיד בבחי׳ ד״ת עי״ז הוא מקיים אותו כמ״ש לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שבחינת הגדולה והגבורה שהן ו״ק הנמשכים מהדעת תחתון הן בבחינת לך הוי׳ שיש בהן הארת אור א״ס ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.
426
תכ״זועד״ז בנשמת האדם אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. פי׳ אתה נפחת׳ בי. הוא חלק הנשמה המתלבשת בתוך הגוף שלא כל הנשמה מלובשת בתוך הגוף רק הארה ממנה. ועיקר הנשמה הוא בבחי׳ מקיף ואינ׳ מתלבשת בכלי הגוף ואעפ״כ עיז הוא ואתה משמרה בקרבי שע״י המקיף תתקיים הנשמה שבפנימית ועי״ז נשמרת בקרבי.
427
תכ״חוכך יובן ג״כ בענין ב׳ בחינות דעת הנ״ל שהד״ת הוא נשמת המדות עליונות ומתלבש בפנימיותן והד״ע הוא בחי׳ ואתה משמרה כו׳ וזהו כי אל דעות הוי׳ שב׳ בחי׳ דעת אלו מתאחדים יחד. שלא נדמה שהם ב׳ בחי׳ נבדלות זמ״ז כיון שזה מתלבש במדות ועולמות וד״ע אינו נתפס בכלי כלל קמל דמ״מ הם דבר א׳ ממש שהד״ע ובחי׳ סוכ״ע מאיר תמיד בד״ת וממכ״ע והכל א׳ (וכמש״ל גבי פסח בענין ויוציאנו ה׳ אלקינו) וכמ״ש בע״ח שהמקיף מאיר בפנימי כו׳. והנה כ״ז הוא עתה אבל לעתיד יהיה גילוי סוכ״ע היינו שבחינת דעת עליון יאיר ויומשך בבחינת גילוי ממש והיינו לפי שרוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות כו׳ אז יהיה באפשרי לקבל גילוי זה. (וכמובן מדברי האריז״ל במבוא שערים שם שלעתיד היהי הגילוי מבחינת דעת דע״י ועי״ז תהיה ומלאה הארץ דעה. כי לגבי בחינת סוכ״ע אין שום התחלקות ומעלה ומטה שוין ועמ״ש בד״ה וידעת היום ומה שכתוב ע״פ שניך כעדר הרחלים כו׳):
428
תכ״טג ועתה נבוא לענין הקרבנות (איך שבהן ועל ידן הוא המשכת והתגלות סכ״ע) והכהן דוקא מקריב וכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר אך זה הוא משום שצ״ל המתקת הגבורות והיינו ע״י שהכהן איש החסד עוסק בהבערת האש והוא להיותו בכוונת רחמים וחסד ולכן היה בבקר דוקא בעת שהחסד מתעורר וכמ״ש כ״ז בזהר פ׳ צו (דכ״ז ע״ב) וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר כו׳ בגין לבסמא עלמא ולבסמא דינין וכדפי׳ הרמ״ז שם. אך זהו רק ענין סידור שני גזרי עצים (ואפשר לומר שני גזרי עצים כנגד ב׳ בחינות מיתוק הגבורות הא׳ הוא ענין אור החסד שבכלי הגבורה הב׳ אור הגבורה שבכלי החסד וכנז׳ בהרמ״ז שם ובמ״א נת׳ ענין ב׳ בחי׳ אלו שזהו ענין שם מ״ב שבפ׳ שמע ושם ע״ב שבפ׳ והיה אם שמוע כו׳ ועיין בזהר בפ׳ בשלח דצ״ח ע״ב) אבל ענין הקרבנות שני כבשים בכל יום ומוספין הם כוונה וענין אחר. והוא מ״ש את קרבני לחמי לאשי פי׳ לאשי אשים שלי הם השרפים שהם תמיד בבח׳ רשפי אש והקרבנות הם לחם לאשים הללו ולבאר זה צריך להקדים ענין תהו ותיקון כי הנה בבחי׳ התהו הי׳ האור גדול והכלים קטנים שלא יוכלו להכיל את האור ולכן נשברו ונפלו ופי׳ כי הנה האור הוא המשכת אור א״ס הנמשך בעולמות כדי להיות בחי׳ חכמה וחסד כו׳ והכלים הוא החכמה והחסד ושאר המדות שמקבלים ומגבילים את האור והי׳ האור ההוא הנמשך לבחי׳ המדות גדול כ״כ עד שלא יכול להתהוות ממנו בחי׳ המדות חג״ת כו׳ ולכן נשברו הכלים ונפלו בבי״ע והנה לאחר הבירור נתהוה מהם מלאכים מיכאל וגבריאל פני אריה ופני שור שכחם רב ועצום ומהם הוא שנמשך החיות גם לבהמות וחיות ועופות גשמיים שבעה״ז דכמו שג׳ שותפין באדם כן הוא בבהמה אלא שבאדם הקב״ה נותן בו נשמה ובבהמה נמשך הנפש מחיות המרכבה כי נפש כל החיות הוא מבחי׳ פני אריה שבמרכבה ונפש כל הבהמות הוא מבחי׳ פני שור ונפש כל העופות הוא מבחי׳ פני נשר אלא שהבהמו׳ וחיות ועופות גשמיי׳ נלקחו מבחי׳ השמרים שלא נבררו עדיין וכשמקריבין חלב ודם ע״ג המזבח ומתעלים באש שלמעלה נתעורר כן למעלה בכל המדרגות עד שנותן כח ועוז בחיות הקדש להיות נושאות ונשואות עם הכסא שמתעלים מבי״ע אל מקור שרשם בעולם התהו שהאורות בו מרובים והיינו ע״י בחינת הכהן כי כשם שלמטה העלאת החיות מן הבהמה הוא ע״י הכהן איש החסד שהוא בחי׳ ימין מקרבת להעלותה למעלה כן למעלה כהן הוא חסד. אך אית חסד ואית חסד. דהיינו חסד דלגאו וחסד דלבר. והנה בחי׳ חסד דלגאו ורב חסד הוא בחי׳ כהן עליון שלמעלה מאצילות (ע׳ מ״ש בפ׳ תצוה ע״פ ועשית בגדי קדש ובפע״ח שי״ב פ״ח וע׳ עוד בזהר ר״פ יתרו דס״ז ע״ב בענין אית מלך לעילא כו׳ ותחותיה אית כהן כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם) והוא המעלה את המלאכים דבי״ע בשרשם הנ״ל והם נושאות את הכסא וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא הם מגביהים להיות העלי׳ מאצילות ששם הכלים מרובים בלמעלה מהאצילות אשר שם האורות מרובים וזהו ענין שרפים עומדים ממעל לו פי׳ כביכול שהם מעלים בחי׳ האדם שעל הכסא כי זהו ענין המרכבה כמו הסוס שנושא את רוכבו למקום אשר לא יוכל לילך בעצמו וזהו שנאמר בקרבנות לחמי לאשי פי׳ כמו שהלחם מחיה את האדם שעם היות שמדרגת האדם הוא למעלה מן הלחם שהוא בר של והלחם צומח מ״מ הלחם ומזון מחיה אותו והיינו לפי ששרשם נעלה ממנו כי באדם נאמר אחור וקדם צרתני אחור למע״ב כו׳ שדצ״ח קדמו לו לפי שהם מבחי׳ עולם התהו הגבוה מעולם התיקון ולכן ירדו למטה יותר ע״י שבה״כ לכן יש כח בבירור שנברר מהלחם באצטומכא וכבד להיות חיות להאדם לחבר הנפש עם הגוף וזהו כי על כל מוצא פי הוי׳ יחיה האדחם פי׳ מוצא מקור כמו מוצא מים דהיינו מקור ושרש פי הוי׳ שלמעלה מהאצילות כו׳ שישנו בהלחם כו׳ וכמ״כ עד״ז נק׳ הקרבנות לחמי לאשי אשי הם השרפים שהם לאחר הבירור דהיינו שהם בבחינת ביטול מיכאל ביטולו באהבה וכלות הנפש וגבריאל ביראה זעות מחיל כסא כו׳ ומ״מ הם בבחינת גבול כי גם במלאכים יש אורות וכלים והכלים מגבילים ולכן קדוש שהם אומרים פועל בהם כלות הנפש ד׳ שעות ולא יותר ואח״כ צריך לומר עוד פעם שני קדוש לעורר האהבה והכלות הנפש והביטול כו׳ ולכן בי״ב שעות היום אומרים ג״פ קדוש.
429
ת״לולכן הקרבן שמקריבים הבהמה גשמיות שהיתה תחלה קודם הבירור שהוא למטה מטה מבחינת המלאכים שכבר נבררו וגם הבהמה גשמיות היא בחי׳ לחמיט לאשי הם המלאכים השרפים ע״י שמתבררת ע״ג המזבח דהיינו שגורם עליי׳ המלאכים במקורם ושרשם שמעולם התהו שלמעלה מהכלים המגבילים.
430
תל״אוע״ד שהלחם גשמי מחיה את האדם שהוא לפי שבשרשו גבוה יותר מהאדם שלכן נפל למטה יותר. כן הבהמות גשמיים שנלקחו מבחינת השמרים שלא הובררו הנה בשרשן בחי׳ זו נלקחה מעולם התהו מבחי׳ עליונה יותר משרש חיות המרכבה עצמן ולכן דוקא נפלו למטה יותר וכנודע ממשל נפילת החומה שממקום גבוה יותר נופל למטה יותר. לכן כשמתבררים נעשי׳ בחי׳ לחם וחיות לבחי׳ אשי הם השרפים כו׳:
431
תל״בועתה התפלה היא במקום קרבנות כי הנפש אלקית אף שאינה צריכה תיקון מ״מ אהבתה מוגבלת לפי שנלקחה מבחי׳ גבול כי גם עולם הבריאה שמשם נמשך בחי׳ נשמה הוא בעל גבול וכ״ש רוח שנמשך מיצירה ונפש דעשי׳.
432
תל״גוא״א להנשמה להגיע לבחי׳ בכל מאדך בלי גבול כ״ע ע״י בירור נפש הבהמית דוקא שהוא קודם הבירור ושרשה מתהו כו׳ וע״ד הנ״ל בפי׳ לחמי לאשי דקרבנות כו׳ וזהו ענין ריח ניחוח להוי׳ ריח הוא העלאה ממטה למעלה וכמשל הריח שעולה ומשיב את הנפש והיינו בחי׳ ק״ש ועי״ז אח״כ ניחוח חות דרגא להמשיך מלמעלה למטה להוי׳ וזהו בחי׳ שמו״ע ברוך אתה ה׳ המשכת אור א״ס למטה וכן התורה היא בחי׳ המשכת אור א״ס וזהו על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח עבודה היא בחי׳ העלאה ותורה וגמ״ח הן בחי׳ המשכות:
433
תל״דד והנה מבואר למעלה בפנים איך כי גדול ורב כח של העלאת וביטול הנפש בישראל מבמלאכים כו׳ שלא נמשך ונתגלה בחי׳ אדם שעל הכסא עד שנתגלה בחינת בכל מאדך כי אדם הוא אותיות מאד והענין כי סיבת היות ההשפעה מהמדות בבחי׳ גבול אינו מפני שהספירות והמדות עצמן הם בבחינת גבול כי זה אינו שהע״ס הם בבחי׳ א״ס רק שההשפעה מהמדות היא בבחי׳ גבול מחמת ההרכבה והתכללות החסד מגבורה והגבורה מחסד לכן עם היות שבחי׳ חסד מצד עצמה הוא בבחי׳ א״ס והיתה מתפשטת עד אין קץ רק לפי שיש בחי׳ המנגדת לזה היא בחינת גבורה המצמצמת אותה ומונעת התפשטות החסד בלי גבול כו׳ להיות שאמר לעולמו די.
434
תל״הוז״ש ביריעות המשכן ארבע באמה שמנה ועשרים באמה ולא כתיב ארבע אמות שמנה ועשרים אמות אלא שהיריעות מצד עצמן הם בבחינת בלי גבול רק יש בחי׳ אמה המודדת ומצמצמת עד פה יהי׳ חסד ועד פה גבורה. שעי״ז נעשו בבחי׳ מדות והוא ענין קו המדה וקנה המדה שביחזקאל. וכמ״ש בזהר פ׳ פקודי (דרל״ג ע״א) וזהו שבחינת אדם היינו בחי׳ מאד ממש ואעפ״כ נקרא אדם (ויין מ״ש בפ׳ יתרו בד״ה להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה מש״ש וצ״ל הלא שם מ״ה כו׳ אך באמת הא בהא תליא כו׳ ומשם יובן ג״כ ענין אדם אותיות מאד בע״א והוא שכדי לעשות בחי׳ אדם זה שיהי׳ בהתכללות כו׳ הוא ע״י המשכה מבחי׳ מאד ממש שבלי גבול שנמשך בבחי׳ אדם כו׳ ע״ש והיינו ע״י בכל מאדך בק״ש כו׳):
435
תל״ווזהו לבבתני שהקב״ה אומר לכנס״י שאתה עושה אותי לבחי׳ לב כי הנה כל חיות וקיום ומזון של כל האיברים שבאדם והגוף בכללו הוא תלוי ונמשך מן הלב כי הלב הוא משכן לנפש החיונית וכמ״שש כי הדם הוא הנפש שבהדם שבלב נקשרה ונתלבשה הנפש החיונית.
436
תל״זוהלב הוא המחלק החיות והדם לכל האיברים אך מאין יהיו הדמים בלב אינו מצד עצמו לבד כי מצד עצמו אין בו רק רביעית דם לבד ואין בו כדי התפשטות והילוך הדם בכל האיברים רק שמוסיפים בו תמיד דם ע״י המאכל אשר יאכל האדם שמתעכל עד שנעשה לדם ונוטל הכבד ריבוי הדם והפסולת ושולח המובחר ללב.
437
תל״חוכך הנמשל שע״י העלאת נה״ב בעבודה שבלב זו תפלה שנק׳ לחמי לאשי נעשה בחי׳ המשכת החיות בבחי׳ לב. דהיינו שע״י הבירורים דבי״ע ששרשם מעולם התהו ניתוסף האור והחיות באדם דאצילות ועי״ז נמשך ממנו התפשטות החיות בהעולמות ועמ״ש מזה ע״פ אני ישנה ולבי ער וזהו לבבתני שאתה עושה אותי לבחי׳ לב.
438
תל״טוהנה בלב יש ב׳ חללים חלל הימיני וחלל השמאלי חלל השמאלי הוא משכן הדם וחלל הימיני הוא מלא אויר ורוח שהוא עיקר הרוח חיים כי הדם בעצמו לא הי׳ יכול להתפשט ולהלוך בכל האיברים זולתי הרוח חיים שמוליכו וגם עוד נוסף ברוח החיים שממשיך אל המוח ומחבר אתץ המוח אל הלב שבמוח אין שם הילוך הדם רק האויר ורוח חיים שבלב הוא המקשר ומחבר הלב למוח ומן המוח חוזר ושב אל הלב כנודע וכך למעלה לבבתני היינו ב׳ בחי׳ שבלב. חלל הימיני וחלל השמאלי והיינו שהחיות הנמשך ומתפשט מאצילות לבי״ע להחיות נשמות ומלאכים זהו כמו בחינת התפשטות החיות מחלל השמאלי לכל אברי הגוף והמשכת האור והחיות מעצמות א״ס ב״ה שאינו בגדר ספי׳ כלל להיות נמשך התהוות החכמה דאצי׳ אנת חכים כו׳ היא כמו התפשטות והמשכת החיות מחלל הימיני שבלב שהוא מלא רוח שממשיך ג״כ אל המוח וכך הוא ההמשכה להיות בחי׳ חכמה כו׳ (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור) (דצ״ג ע״ב) ע״פ לך אמר לבי בקשו פני כו׳ שהאריך שם בענין לב ושאור אבא מאיר בחלל ימיני שבלב שבו רוח החיות ואימא מאירה בחלל השמאלי שבו הדם כו׳. ופנימית הלב הוא פנימית ע״ב ס״ג כו׳ וכ״כ עוד בפ׳ פנחס (בדף רכ״א). וא״כ עפ״ז מובן מש״כ דהחיות שמתפשט מאצילות להחיות עולם הבריאה זהו מבחי׳ חלל השמאלי שבלב היינו כי אימא מקננא בכורסייא אבל אצילות הוא בחי׳ חכמה בכלל שהוא בחי׳ חלל הימיני כו׳ ונק׳ רוח כמ״ש בע״ח שער מוחין דצלם פ״ה שכתב בשם ספר יצירה שהחכמה נק׳ רוח אלקים חיים ועמ״שש מענין רוח ע״פ והיה מספר בניישראל כחול הים. א״נ עפמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה מימין כו׳ בענין אויר אור י׳ שהארת אור הנר הוא ע״ח שיש אויר סביב האור כו׳ ע״ש נמצא האור שהוא בחי׳ חכמה כמש״ל מקבל מבחי׳ אויר שהוא בחי׳ כתר כו׳ ואויר היינו רוח. לכן ההמשכה מא״ס ב״ה להיות התהוות החכמה נק׳ בשם רוח הנמשך מחלל הימני שבלב וב׳ המשכות אלו דלבבתני הוא ע״י ב׳ בחי׳ אחותי וכלה שהם ב׳ אהבות אחותי היא אהבה הנמשכת מבחי׳ חכמה אחותי רעיתי תרין ריעין דלא מתפרשין כו׳ והיא אהבה בנחת ע״ד דברי חכמים בנחת נשמעין והוא בחי׳ אהבה הטבעית שהיא מבחינת חכמה כמ״ש בסש״ב. ועי״ז מעורר וממשיך המשכת החיות בנאצלים הנקרא רוח (וזהו אמור לחכמה אחותי את). וכלה היא בחי׳ אהבה כרשפי אש כלתה נפשי שהוא מבחי׳ בינה ליבא ועי״ז נמשך אור א״ס בבי״ע והיינו ע״י המדות לך ה׳ הגדולה כו׳:
439
ת״מה וב׳ בחי׳ אהבות אלו הוא ג״כ מ״ש ע״פ באתי לגני כו׳ מענין ההפרש שבין בחי׳ ריעים לדודים שבחי׳ ריעים הם דלא מתפרשין שאהבתם תמידית ולכן אין שייך רשפי אש וצמאון וזהו בחי׳ מי שתורתם אומנתם כו׳ ודודים הוא שאהבתם לפרקים ועתים מזומנים בשעה שמעורר את האהבה כמו בשעת תפלה וכיוצא בזה ולכן באהבה זו שייך צמאון ויסוד האש כו׳. ולכן א״ש שע״י בחינת אחותי מעורר וממשיך מבחי׳ עליונה יותר וע׳ בזהר ויקרא (דקי״ב א׳) ע״פ אחותי ובזהר פ׳ אמור (דף ק׳ ע״ב) ועמ״ש ע״פ שיר השירים בענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ומ״ש ע״פ והקרבתם עולה אשה כו׳. גם אפשר ב׳ אהבות אלו נמשכים מב׳ בחי׳ דעת כי דעת עליון מייחד ומחבר חו״ב לכן עי״ז נמשך האהבה דבחי׳ אחותי שהיא מבחי׳ חכמה כמ״ש בזהר ע״פ אמור לחכמה אחותי את. ודעת תחתון מחבר וממשיך התפשטות השכל במדות מזה נמשך בחי׳ אהבה הב׳ דבחינת כלתה נפשי כו׳ וכן פי׳ הרמ״ז ברע״מ פ׳ שופטים (דער״ה א׳) ענין קירות לבו שהם כחות שבשני חללי הלב הם חו״ג הנמשכים מהדעת. וכמ״ש מזה במ״א הנ״ל. ובחי׳ עומקא דליבא י״ל ששרשו מדעת עליון וזהו ענין אחותי ועמ״ש מענין אחותי ע״פ ושבתה הארץ ארעא אתבטלת כו׳ ועמ״ש מענין דעת עליון שבנפש בביאור ע״פ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו׳. ולכן ע״י ב׳ בחי׳ אלו נמשך מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע וכמש״ל בענין כי אל דעות כו׳ שבאמת כולא חד.
440
תמ״אוהנה כ״ז הוא דעת עליון וד״ת שבנפש האלקית. אך עוד י״ל כפשוטו כי אפילו ע״י אהבה הנמשכת מהדעת תחתון של הננ״א מעוררים וממשיכים למעלה מבחי׳ דעת עליון שהוא בחי׳ סוכ״ע. והיינו לפי שבאדם יש ג״כ נפש הבהמית שהיא ג״כ נפש המשכלת אלא שהיא הנמשכת אחר הגשמיות שהיא מק״נ. אבל נה״א עיקרה היא נפש המשכלת ומתבוננת תמיד ומשגת באור א״ס ב״ה ואין לה השכלה אחרת ועמ״ש מזה בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ולכן כל בחי׳ מהדעת של נפש האלקית נק׳ בודאי דעת עליון לגבי הדעת ושכל האנושי הנמשך מנה״ב שבאדם שהיא משכלת ומשגת גשמיות עה״ז וגם יכולה להשכיל ג״כ באלקות וכי הנה״ב כלולה מטו״ר ואפשר שזהו ענין עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע עץ הדעת טוב ורע הוא בחינת דעת דנה״ב ועץ החיים הוא דעת וחכמה דנה״א כו׳ הגם שבמ״א נתבאר שגם בנה״א שייך בחי׳ עץ הדעת וכמ״ש ע״פ מקושש עצים. מ״מ אינו נק׳ כלל עץ הדעת טוב ורע ח״ו וכמ״ש בפרדס בערך עץ. אבל עיקר עה״ד טו״ר ממש היא ק״נ שמשם נמשכה הנה״ב וע׳ מזה בד״ה ברע״מ פ׳ נשא והמשכילים יזהירו כו׳ והנה כשהאדם מגביר החב״ד של הנה״א על השכל שבנה״ב שמעמיק בשכלו ומחשבתו בהתבוננות בגדולת א״ס ב״ה בק״ש ותפלה אזי יתבטל דעת ושכל הנה״ב ויתכלל בדעת של הנה״א ואזי גם המדות הנולדות מהשכל הגשמי לתאוות עולם הזה יתבטלו במדות הנולדות מהדעת של נפש אלקית לדבקה בו ית׳ בדביקה וחשיקה וחפיצה בבחי׳ אחותי או בבחי׳ כלה כלתה נפשי כו׳ נמצא התפלה שהיא בירור הנה״ב גורם ביטול והעלאת דעת תחתון שבאדם בדעת עליון שהוא בחי׳ בירור והתחברות עץ הדעת בעץ החיים ולכן עי״ז מעורר וממשיך ג״כ מלמעלה המשכה מדעת עליון הסוכ״ע בדעת תחתון וממכ״ע שנקראים ג״כ עץ החיים ועץ הדעת לפעמים וכה,ג איתא דיצ״ט ויצה״ר שרשן מב׳ חללי הלב דז״א כדפי׳ הרמ״ז פ׳ אמור (דצ״ג) הנ״ל. וז״ש לא הביט און ביעקב כו׳ וכ״כ למה כי ה׳ אלקיו עמו דהיינו ע״י שממשיך האדם אלקות בנפשו שהשכל ומדות של נה״ב הנק׳ עה״ד טו״ר יתבטלו לגבי שכל ומדות של נפש האלקית הנק׳ עץ החיים הן שהביטול בבחי׳ אחותי הן שהביטול בבחי׳ כלה עכ״פ הכל ביטול נה״ב והתכללותה בנה״א שהשכל ומדות דנה״ב ג״כ מסכימים לאהבה זו. לכן עי״ז מעורר מלמעלה בחי׳ דעת עליון שלמעלה בא״ס ב״ה שהוא בחי׳ סוכ״ע והמדות הנמשכים ממנו הן ורב חסד חסד דלגאו ועי״ז לא הביט און ביעקב כו׳ כי המעט שמלמטה מעורר הרבה למעלה וכמ״ש בסש״ב ח״ג (ספי״ב) ולכן הקרבנות מכפרים וזהו לבבתני אחותי כלה:
441
תמ״בו לבבתני באחת מעיניך. באחד כתיב עיניך הם עיני העדה שתורתם אומנתם והם בבחי׳ דמסתכלין ביקרא דמלכא אך יש בהם ב׳ בחינות. הא׳ שהם בבחי׳ הביטול דיחו״ת ביטול היש שהוא יש רק שבטל ומשתחוה והב׳ בחי׳ יחו״ע שאין עוד מלבדו ממש והוא ביטול האמיתי והן ב׳ בחינות אבינו מלכנו וזהו ענין באחד ובאחת יחו״ע היא בחי׳ באחד כתיב עולם המחשבה שהיא עלמא דאתכסיא ויחו״ת באחת קרי עולם הדבור עלמא דאתגליא. ומכל א׳ משני בחינות אלו גורמים בחי׳ לבבתני:
442
תמ״גבאחד ענק מצורניך. ענקק תכשיט של אבנים טובות ומרגליות שהם דומם ואעפ״כ מאירות ונאות להתקשט בהן וכך מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה בחי׳ אותיות הדבור שהן בחי׳ דומם שתי אבנים בונות כו׳ ואעפ״כ נמשך בהן אור א״ס הסוכ״ע והן בחי׳ ענקים לגרגרותיך לפי שהן מאור העליון ועמש״ל ע״פ צוארך בחרוזים.
443
תמ״דוכלל הפסוק שלבבתני בין בבחי׳ אחותי ובבחי׳ כלה שבשעת התפלה ובין בבחינת עיניך שהוא הביטול לכל היום בעיני העדה ובחי׳ ענק הוא בחי׳ אותיות התורה לבעלי עסקים שאינן יכולים להיות בביטול כל היום ואזי אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית כו׳ וזהו באחד ענק כו׳ כנ״ל:
444
תמ״הועוי״ל בפי׳ לבבתני בסגנון אחר קצת והוא ע״פ משנ״ת בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין יחד לבבי דפנימית הלב היא בחי׳ יחידה שלמעלה גם מחב״ד והוא ענין רצון העליון בחי׳ כתר ועד״ז נתבאר ג״כ במ״א ע״פ והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול דאורייתא מחכמה נפקת ואורייתא מתקשראה בקב״ה והקב״ה נק׳ צור לבבי והיינו כי פנימית הלב הוא למעלה מהחכמה דלב היינו בחינת מל׳ ולמטה מהחכמה כמ״ש בזהר פ׳ שלח (דקס״א ב׳) ובפ׳ תרומה (דקכ״ח ב׳) היינו בח׳י חיצוניות הלב. וגם נודע דהמל׳ שרשה בכתר וזהו ענין איה מקום כבודו כי המל׳ נק׳ כבוד בגימ׳ ל״ב נתיבות חכמה שזהו ג״כ פי׳ ל״ב וזהו ענין ל״ב שמות אלקים שבמעשה בראשית ושרשן מכבוד עילאה ל״ב נתיבות הח״ע כמ״ש בפרדס ערך לב.
445
תמ״וואיה מקום כבודו היינו שרש ומקור המל׳ בכתר וזהו בחי׳ אי״ שאינו מושג כו׳ וזהו ענין מחשבה הקדומה שעלה במחשבה שיהיה מלך על עם וזהו ענין מלכותך מלכות כל עולמים ולכן נק׳ בחי׳ זו פנימית הלב כי לב היינו מחשבה ורצון וע״ז נאמר ולבי ער וכמ״ש באדרא (דקכ״ט ע״ב) שבא״א נאמר הנה לא ינום כו׳ אך הנה עצמותו ית׳ הוא למעלה מעלה גם מבחי׳ רצון וכמ״ש במ״א בד״ה צאינה וראינה שבחינת המשכת הכתר נק׳ למעלה ביטול רצון כו׳ שהוא ית׳ רם ונשא מרצון זה וכמ״ש אם צדקת מה כו׳.
446
תמ״זוהגורם המשכה זו הוא ע״י אתעדל״ת בעסק התורה בבחי׳ ביטול רצון כו׳ ע״ש וזהו לבבתני שאתה הוא הגורם לי שאהיה בבחי׳ לב והיינו ע״י אתעדל״ת דאחותי כלה כו׳ שעי״ז נמשך אתעדל״ע ב׳ בחי׳ לב כתר עליון שהוא מקור להתהוות אצי׳ ומל׳ דאצי׳ שיוצאת כנגד הלב דז״א שהיא מקור להתהוות בי״ע והיינו בחי׳ סכ״ע ובחי׳ ממכ״ע ולכן נאמר בפסוק זה לבבתני ב׳ פעמים וזהו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם פי׳ לב האדם א״א לאדם ז״א והיינו ב׳ בחי׳ לב הנ״ל כי המל׳ מקבלת מהלב דז״אוע׳ בזהר בתרומה (דקמ״ו סע״ב) ועמ״ש ס״פ בראשית בד״ה צאינה וראינה בענין וביום שמחת לבו.
447
תמ״חבאתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים. (רבות נשא פרשה י״ג קרוב לר״פ ס״פ ואתחנן ובשה״ש רבה ע״פ זה ובפסוק מה יפו דודיך) פי׳ באתי לגני היינו גילוי אלהות שבג״ע התחתון בחצות לילה שאז הקב״ה משתעשע בנשמות הצדיקים שאחר שזוכר על החורבן ומקרקר כו׳ תהי׳ זאת נחמתו ושעשועו בנשמות הצדיקיחם ע״י עסק תורתם כמ״ש היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני.
448
תמ״טוהנה ביאור ענין זה להבין מהו ענין השעשוע והנחמה של הקב״ה בעסק התורה הלא הכל היה כבר גלוי וידוע לפניו ית׳ וגם להבין למה בחצות הלילה דוקא ואחר שזוכר את החורבן. הנה כתיב ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה שעיקר תכלית בריאת האדם לעבוד את הג״ע דהיינו להמשיך גילוי אלהותו ית׳ ועמ״ש מזה בד״ה כי כאשר השמים החדשים.
449
ת״נוהנה ארז״ל גלו לבבל שכינה עמהם שכינה הוא בחי׳ עלמא דאתגליא דהיינו גילוי אלהותו ית׳ להוות עולמות עליונים ותחתונים הגם שגם בגלות עולם כמנהגו נוהג ועוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו׳ וכמאמר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית אך ההפרש הוא בבחי׳ גילוי והעלם שבזמן שאין ביהמ״ק קיים עלמא דאתגלייא היא בבחי׳ העלם והסתר פנים וכמ״ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. פי׳ ביום ההוא בבחי׳ עלמא דאתכסייא שהחשך יכס׳ ארץ והנה כמו שנראה בחוש בסדר והנהגת העולם בחושך ואור של עוה״ז שבעתות ערב מתחיל להאפיל ולהחשיך ומחשיך ובא עד חצות לילה ומחצות ואילך מאיר ובא מעט מעט כך הענין בגלות השכינה שזמן ירידתה ונפילתה הוא עד חצות שאז נאמר ותפול לפני רגליו ומחצות ואילך הוא מתרוממת מעט מעט שמתעלית ע״י אנשי מעשה הקמים בחצות לעסוק בתורה ובשחר יש לה קימה מעלייתא ע״י התורה ועבודת התפלה והמצות של כללות נשמות ישראל.
450
תנ״אולהבין מהו ענין הגילוי וההעלם הנה מבשרי אחזה שכמו שיש אצל האדם שכל ומדות ומחשבה כו׳ כך עד״מ הגם שנאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם הרי נאמר מאד עמקו מחשבותיך מאד עמקו שהם בחי׳ עלמא דאתכסיא ואינם נראים ונגלים בהנהגת עולמות רק הנהגתם הוא ע״פ מדותיו ית׳ וראשיתן הוא החסד כמ״ש עולם חסד יבנה והם כל מאמרות שבהן נברא העולם יהי אור כו׳ וששת ימי בראשית יום ראשון חסד כו׳ וכל ימות עולם הם רק ששת ימים אלו כי שבת זמן עליות העולמות למקורם ואח״כ חוזרים ומתחדשים ימות החול יום ראשון כו׳ וא״כ הרי ששת ימים השניים הם עצמן ששת ימים הראשונים שנתחדשו ועיקר עבודת האדם שיהיה בבחינת מחשבותיך שעמקו מאד להיותן בבחי׳ גילוי וע״ז נאמר ממעמקים קראתיך הוי׳ וכדפי׳ בפ׳ בשלח (דס״ג ע״ב) ובפ׳ ואתחנן (דרס״ה ע״ב) וע׳ בפ׳ ויחי (דרכ״א ע״א) ובפ׳ אחרי (דף ע׳) ועיין ברבות פ׳ ויקרא (ספ״ג) מים עמוקים כו׳ ממעמקים כו׳ ופי׳ ממעמקים מבחי׳ ההעלם שהוא בחינת עמקו מחשבותיך עלמא דאתכסיא קראתיך כאדם הקורא לחבירו שיצא מביתו לחוץ להיות בבחינת גילוי. כי הנה איתא בתיקוני זהר לאו דאית לך צדק ידיעא כו׳ אלא לאנהגא בהון עלמין כו׳ כפום עובדיהון דבני נשא פי׳ שהנהגות והמשכות המדות להיות בהן הנהגת העולמות בעובדיהון דבני נשא תליא שהמעשה אשר יעשה האדם למטה באתעדל״ת אתעדל״ע שע״י צדקה וחסד שעושים למטה מעוררים למעלה להיות אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה ומתלבש במדת החסד וכן עד״ז בכל המדות (ועמ״ש בד״ה לסוסתי) אך אין אור א״ס שורה ומתגלה אלא בבחינת חכמה דכתיב בראשית ברא אלהים ות״י בחוכמתא שהחכמה הוא החיות וקיום המדות והנה כתיב כולם בחכמה עשית שבחי׳ חכמה מלובשת בכל המדות. אך מ״מ אינו דומה החכמה שמלובשת תוך המדות ואינה נראית ונגלית בהם לבחי׳ גילוי החכמה עצמה שהיא למעלה מעלה במדרגה מן המדות וגילוי המדות נמשכין ממנה שהחכמה תחיה כו׳. (ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש גבי וביום החדש יפתח) ולכן כדי להמשיך אור א״ס ב״ה למטה צ״ל ע״י התורה שהיא בחי׳ חכמתו ורצונו ית׳ והיא היא שעשוע של הקב״ה כמ״ש ואהיה שעשועים כו׳ וזהו בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה ונקרא בחינה זו בשם אב שהוא שורש ומקור כל ההשתלשלות וע״ז אנו מתפללים סלח לנו אבינו שהוא אב הרחמים והסליחות לפי ששם אינו מגיע פגם החטא ועון וכמ,ש אם צדקת כו׳ (עמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפי׳ שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳ ועמ״ש בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳ מענין מוחין דאבא ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויקרא בדף ז׳ ע״ב בד״ה כשמן הטוב) משא״כ כשאינם נראים ונגלים רק מדותיו ית׳ שמנהיג בהן את העולם ה״ז בחי׳ העלם ולכן כתיב בכל ששת ימי בראשית ויאמר אלהים שהוא מדת הצמצום רק בשבת שהוא התגלות בחי׳ חכמה כתיב ויכל אלהים פי׳ שכלתה בחי׳ ומדרגת אלהים שנעשה קץ ותכלה למדרגה זו רק אח״ז כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה׳ אלהים כו׳ ששתף מדת ה׳ כו׳ וזהו ענין שבחצות לילה הקב״ה משתעשע בנשמות הצדיקים ע״י עסק תורתם דהיינו אחר שזוכר את החורבן שהיא נפילת וירידת בחי׳ עלמא דאתגליא בגלות והסתר פנים תהיה זאת נחמתו להיות גילוי בחי׳ השעשועים שלמעלה שהם מבחי׳ חכמה עילאה והיינו ע״י עסק התורה להיות המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה ולהתלבש במדות כו׳ ועי״ז מתחיל עליית בחי׳ עלמא דאתגלייא מההסתר כו׳ כמבואר למעלה:
451
תנ״בב אך הכח הזה לישראל להיות בהם וע״י המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה כי הרי הוא ית׳ למעלה מעלה מבחי׳ חכמה וכולם בחכמה עשית שהיא עשייה גשמיות הנה ע״ז נאמר אריתי מורי עם בשמי כו׳ כי הנה מור ובושם הם מיני ריח והנה אנו רואים שהריח מחזק המוח ומשיב את הנפש וריח זה של המור נעשה מדם חיה טמאה שנקרש כך הנה ע״י בחי׳ לאכפיא סט״א בסור מרע בתכלית דהיינו בשמירת כל ל״ת בפרטן ודקדוקן מד״ס שלא לעבור על אחת מהנה ולכוף את היצה״ר ונפשו הבהמית שלא תמשך אחרי טבעה ורצונה וכמשל חיזוק וקרישות הדם של החיה הטמאה כך ע״י שיתחזק נגד כח המתאוה שלו אזי מזה נעשה בחי׳ ריח ניחוח לה׳ להיות עולה לה׳ ונכלל באור א״ס ב״ה וכמ״ש וירח את ריח בגדיו בגדיו בחי׳ לבושים שהוא בחי׳ מקיף וגם נעשה מבגדיו לשון בוגדיו כמו בגד בוגדים בגדו שע״י בחי׳ הרע כשנהפך לטוב נעשה בחי׳ ריח שעי״ז ויברכהו ויתן לך מטל השמים פי׳ שמים הוא בחי׳ חכמה שם מים מקור הליחות שבמוח כו׳ וטל השמים הוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה שנמשך בחכמה כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ תולדות סד״ה ראה ריח בני כו׳) וזהו אריתי מורי פי׳ הריח של המור בשמירת מצות ל״ת עם בשמי הוא בחי׳ הריח מכל שאר עצי בשם שהוא בחי׳ לאכפייא סט״א בשמירתמ״ע דהיינו לכוף טבעו בלמוד התורה יותר מהרגילות ובנתינת הצדקה יותר מטבעו וכן בזריזות קיום כל המצות ולהסיר כל מונע מבית ומבחוץ שע״י בחי׳ לאכפייא בסור מרע ועשה טוב זוכה להיות מזה בחי׳ ריח חזק העולה למעלה שעי״ז ישיב את הנפש שיהיה המשכת אור א״ס ב״ה בחכמה כו׳ (ועמ״ש בד״ה ואהי׳ אצלו אמון ואהיה שעשועים בפי׳ אני תורתך שעשעתי ועמ״ש בד״ה אני ישנה ובד״ה יונתי כו׳):
452
תנ״גאכלתי יערי עם דבשי. פי׳ יערי נק׳ המלאכים שהם נק׳ עצי שטים עומדים ונק׳ עומדים כמו שרפים עומדים כו׳ ועליהם נאמר ויצמח ה׳ אלהים כו׳ כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל שהם בחי׳ המאכל שבהם וע״י מגיע ההשפעה לישראל ולכל העולם הן ברוחניות הן בגשמיות כמארז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה כו׳ גם ברוחניות ההשפעה להיות חכמה ובינה כו׳ הגם כי ה׳ יתן חכמה הנה המלאכים הם השלוחים שהם שלוחי ההשפעה כי להיות אור א״ס ב״ה יורד ומשתלשל כ״כ א״א כ״א ע״י צמצומים רבים במדרגות שונות וכמה דרגין על דרגין כו׳ והם הם בחי׳ המלאכים שבכל עולם שהם כלים לאור א״ס ב״ה שמתצמצם ומתלבש בתוכם ומהם מקבלים נש״י אהבתם ויראתם לה׳ ועד״ז תקנו יוצר אור כו׳ איך שהמלאכים עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו׳ וכמשל מי שבא לפני מלך גדול שתפול עליו אימה ופחד מפני ראותו כמה שרים ונכבדי ארץ נופלים על פניהם והרי קבלת יראה זו מן השרים וכן ברכת אהבת עולם איך שאהבה וחמלה יתירה חמלת כו׳ וקרבתנו לשמך הגדול כי הנה חיות המלאכים הוא מרוח פיו ית׳ משא״כ ישראל עלו במחשבה כו׳ ועי״ז נתעורר בו אהבה מפני ראותו התקרבותו למלך אחרי ראותו שרים רבים ונכבדים ועכ״ז אינן קרובים כ״כ למלך (ועיין מ״ש מזה באריכות בסש״ב פמ״ו) נמצא מקבלים נש״י אהוי״ר ע״י המלאכים (ועמ״ש מזה בד״ה כנשר יעיר קנו) וכן זה לעומת זה כל ההשפעה לס״א להיות תענוג גשמי וחכמה גשמיות הוא ג״כ ע״י המלאכים שזה לעומת זה עשה אלהים מדרגות הטומאה נגד מדרגות הקדושה והאדם הוא בעל בחירה לבחור הטוב ולעשות עצמו מרכבה לקדושה שיושפע לו שפע אלהות ע״י מלאכים הקדושים וזהו יערי עם דבשי דבשי פי׳ מיני מתיקות שהם כל הפירות של העצים הנ״ל שכל הפירות נקראים ע״ש מתיקות והיינו בחי׳ התפעלות הנפש שנמשך מחמת ההשפעה של המלאכים ביוצר אור ואהבה ולכן נק׳ פירות היער שהרי אהוי״ר זו דישראל נולדה ונמשכה ע״י עצי היער שהן המלאכים וכ״ז הוא בחי׳ אכלתי כי הנה על המלאכים נאמר וטוב למאכל שהוא כמשל המאכל המחיה את האדם עכ״ז האדם הוא במעלה יותר ממנו והמאכל מתעלה ע״י האדם שמדצ״ח נעשה בחי׳ אדם כך ע״י שמקבלים ישראל מהמלאכים מתעלים המלאכים על ידם כי הרי נשמות ישראל עולים למעלה הגבה יותר ע״י מס״נ באחד שעי״ז נעשה בחי׳ לאשתאבא בגופא דמלכא ולמהוי אחד באחד ממש משא״כ המלאכים מצד עצמם אין יכולים לתאחד כ״כ (ועמ״ש בד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים ובד״ה כנשר יעיר הנ״ל וע״פ וכל בניך בענין כתפוח בעצי היער ועמ״ש מענין אכלתי יערי עם דבשי בד״ה אני ישנה ולבי ער הנ״ל):
453
תנ״דשתיתי ייני עם חלבי. ייני הוא בחי׳ יין המשמח אלהים כו׳ וחלבי פי׳ עד״מ כמו חלב המגדל את הלד שע״י יניקתו מהחלב נעשה גידול אבריו כך הנה בחי׳ גילוי אלהותו מחכמתו ית׳ הוא מגדל את המדות שבנפש וניתוסף בהם תוספת אורה ודביקות הנפש באלהים חיים ועד״ז תקנו ברכות אמצעות של תפלת י״ח ברוך חונן הדעת ברוך הרוצה בתשובה כו׳ להיות תוספ׳ ברכה והמשכת גילוי אלהות נמשך בבחי׳ דעת ותשובה וסליחה כו׳ וכשם שהוא מלמטה למעלה כך הוא למעלה ענין שתיתי ייני יין המשמח אלהים היינו בחי׳ אלקים וצמצום המסתירים את אור החכמה שבמדותיו ית׳ נמשך בחי׳ יין ויוצא סוד שנמשך ההעלם דעלמא דאתכסיא בבחי׳ גילוי אור כו׳.
454
תנ״הועמ״ש בד״ה ענין נסכים ועד״ז הוא ענין חלבי היינו המשכת גילוי אור א״ס ב״ה במדותיו שיתנהגו המדות בבחי׳ גדלות ובבחי׳ תוספת וריבוי נקרא בשם חלב וזהו ענין י״ב ברכות אמצעיות שע״י הברכה בא״י שהוא תוספת וריבוי האור במדותיו ית׳ נמשך להיות חונן הדעת כו׳ סלח לנו כו׳ וכמבואר למעלה בענין אב הרחמן כו׳ (ועיין מענין בחי׳ חלב בפ׳ תרומה בד״ה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי):
455
תנ״ואכלו רעים. הנה צדיקים נק׳ ריעים למקום כמ״ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך והיינו ע״י עסק התורה שבה מלובש אוא״ס ב״ה נמשך אור א״ס ב״ה על נפשו וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך ודברי ממש ואמרו מתניתא מלכתא שהרי המשנה הוא כמלך שמצווה שרוח ה׳ ממה הוא דבר ההלכה המדבר בו דין זה או הלכ׳ זו היא כך וכך כו׳ וע״ז ארז״ל יהיו בעיניך כאלו נתנה היום מהר חורב שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת כו׳ שאותו דבר ה׳ ממש שדבר ה׳ פא״פ הוא השכון ומתלבש בו בעת הזאת בשעה שלומד לפיכך נעשה בחי׳ ריע כאלו כביכול תרין ריעין דלא מתפרשין שהתורה שהיא בחי׳ חכמה שהוא עדן ותענוג העליון וכמ״ש ואהיה שעשועים ושעשועים אלו הם שעשועי את בני אדם ונמצא אור א״ס ב״ה שוה למטה כמו למעלה ממש. וכמ״ש סד״ה ביום השמע״צ וע״ז נאמר אכלו רעים בבחי׳ אכילה דהיינו כמ״ש ותורתך בתוך מעי. (ועמ״ש מענין אכלו רעים בפ׳ משפטים ע״פ ויחזו את האלקים כו׳ ע״ש ועמ״ש עוד מענין אחים למקום בפ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי גבי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ובד״ה מי יתנך כאח לי):
456
תנ״זשתו ושכרו דודים. הנה בחי׳ דודים הוא בחי׳ אהבת ישראל למקום שאהבה זו היא מוסתרת ומלובשת בנפש הבהמית ולעתים מזומני׳ יעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה והנה באהבה זו יש בחי׳ צמאון שהיא מבחי׳ רשפי אש וע״ז נאמר הוי כל צמא לכו למים כי מים מכבין אש ומרוין הצמאון וזהו שתו בחי׳ שתיה שיהא עסק התורה לרוות הצמאון משא״כ בבחי׳ ריעים לא שייך צמאון מאחר שנפשו קשורה ודבוקה באלהים חיים ממש והוא בחי׳ בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא כו׳ רק למטה בבחי׳ דודים שאהבה הוא לפרקים אז שייך בחי׳ צמאון וע״ז נאמר שתו וגם שכרו לעורר בחי׳ יין המשמח משא״כ למעלה בבחי׳ ריעים הוא בבחי׳ שמן בחשאי כו׳ וד״ל:
457
תנ״חביאור ע״פ באתי לגני
458
תנ״טהנה עד חצות לילה הוא בחי׳ ירידה ומחצות ואילך מתחיל עליית שחרית ובמנחה התחלת הירידה מעט מעט עד לילה ותתן טרף לביתה ראש לשועלים (ועיין מזה בזהר ר״פ שלח דקנ״ו ב׳ ובפ׳ אמור ד״צ ע״א בשעתא דכנס״י אתערת כו׳ ובמק״מ ובהרמ״ז שם. ובהרמ״ז ר״פ צו שבלילה רחל יורדת לבריאה בזמן הגלות בסוד גלות ובזמן ביהמ״ק לתת טרף כו׳ ועיין בזח״ג בפ׳ בהר דק״ז סע״ב מצורע דנ״ב ע״ב ויקרא די״ג ע״א. ח״א לך לך דצ״ב סע״א ויחי דרל״א ע״א ח״ב בא דל״ז ב׳ בשלח דמ״ו א׳ תרומה דקע״ב סע״ב). והנה הקב״ה ז״א שהוא מדות הנהגות העולם ובו מלובש המוחין דאו״א והמוחין המלובשים בו הוא בחינת עלמא דאתכסיא. (ר״ל שהחכמה נעלמת בהמדות ועיקר הגילוי בעולמות הן המדות כו׳ כי חו״ב נקרא עלמא דאתכסייא הנסתרות לה׳ אלקינו וזו״נ הן הנגלות דהיינו שע״י המדות הוא הנהגת העולמות. ולכן אפילו בחינת המוחין דאו״א המתלבשים בז״א הן נעלמות בבחינת העלם כו׳ ועוד זאת כי גם בהמדות עצמן אין המוחין מתגלים רק ע״י שמתלבשים בנה״י דאבא ואימא שהן בחי׳ לבושים להמוחין וע״י לבושים אלו הם מתלבשים בהמדות וכמ״ש בע״ח שער למ״ד פ״ב ונמצא א״כ כי חב״ד דז״א דמצד אבא יש עליהם ב׳ כיסויים וב׳ מסכים כו׳ ועיין שער ל״א פ״ח וע׳ בהרמ״ז ר״פ בהעלותך) (בדף קמ״ח ע״ב) בד״ה ת״ח אילנא דחיי. והנה ידוע ג״כ בענין כי אל דעות שמלמטה למעלה אצל המקבל נקרא למטה היש ומה שלמעלה הוא אין מפני שאינו מושג משא״כ מלמעלה למטה אצל המשפיע נקרא למעלה היש וכל מה שלמטה נק׳ אין כי כלא חשיב לגביה. שהרי מבחי׳ התחתונה שבמשפיע נשפע להמקבל ומזה לבד כל התהוותו ולכן ארז״ל רגלי החיות כנגד כולם כו׳ שוקי החיות כנגד כולן כו׳ ועד״ז גם כאן מה שנמשך ממוחין דאו״א לז״א אינו אלא בחי׳ הארה ונקודה בעלמא מלובשת בז״א.
459
ת״סוזהו ענין שם אלקים שנזכר במעשה בראשית בכל יום מששת ימי בראשית. כי הנהגת המדות הם ששת ימי בראשית יהי אור יהי רקיע כו׳ וכולם בחכמה עשית שהחכמה מתלבשת במדות אלא שהמשכה זו הוא ע״י שם אלהים שהוא בחינת צמצום (ול״ב אלקים דעובדא דבראשית הם ל״ב נתיבות החכמה שהחכמה מתחלקת לל״ב נתיבות והם בחי׳ צמצום והעלם כו׳) לצמצם ההמשכה משא״כ בשבת שהיא התגלות מוחין דאבא (שז״א מלביש לעצמיות המוחין דאבא כו׳ וכן המל׳ עולה במקום אבא במנחה וגם במוסף היא במקום אימא ממש ומקבלת מז״א שבתוכו אור אבא ממש. וע׳ פע״ח שער העמידה) (ס״פ י״ד) וע׳ בהרמ״ז פ׳ פקודי (דר״כ ע״ב) בענין מזמור שיר ליום השבת טוב להודות כו׳ לכן נאמר בשבת ויכל אלהים וכתיב אח״כ ביום עשות הוי׳ אלהים כו׳. והנה עד״ז הוא ג״כ ענין עסק התורה לשמה כי אורייתא מחכמה נפקת ולכן על ידי אתערותא דלתתא כל העוסק בתורה למטה לשמה הקב״ה שהוא ז״א קורא ושונה כנגדו שהוא ענין המשכת מוחין לז״א מעצמיות מוחין דאבא כו׳ שלמעלה מעלה מהארת החכמה המתלבשת במדות ע״י שם אלקים להנהגת העולמות וחיותן כו׳ שהוא רק בחי׳ צמצום ולכן הן נק׳ אין וכלא חשיב לגבי עצמיות המוחין דאבא כנ״ל (ועיין בזהר ויקרא) (די״ג ע״א) שעל עסק התורה נאמר שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳. את תברך לקב״ה כו׳ והיינו כנ״ל שממשיכים לז״א הנק׳ הקדוש ב״ה מבחי׳ אור אבא שהוא בחי׳ קדש העליון ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה וגם בענין כי אל דעות הנה התורה היא המשכת דעת עליון וכנודע שהתורה נק׳ תורת אמת כו׳ שממשיכים בז״א ע״י עסק התורה.
460
תס״אועוד פי׳ לשמה לשם ה״א להמשיך הארה היוצא מיסוד דאבא להמתיק דיני לאה כמ״ש בפע״ח שער י״ז ריש שער הנהגת הלימוד והיינו ע״י הלימוד בעיון ובהעמקה כי לאה היא בחי׳ אותיות המחשבה מל׳ דתבונה תחתית המדרגה דתבונה והתגלותה בחי׳ אותיוך המגלים כל דבר ולכן נק׳ דינים וגבורות מחמת שהם מגבילים השכל לבלתי יתפשט בלי גבול וגם הם לבדם אין בהם שום שכל והראיה שיוכל לחשוב אותיות מבלי שיודע השכל שבהם והנה ידוע שמוחין שבעולם התחתון הוא בחי׳ אותיות לגבי עולם העליון וכמ״ש בד״ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר וכשלומד תורה אף שהוא מבין אך שהוא שלא בעיון הוא נק׳ בחי׳ אותיות ואין בו התגלות כ״כ וכדי להמתיק דיני לאה להביא מוחין בתוך האותיות צריך להמשיך הארה מיסוד אבא הענין ידוע שמוח העיון ומוח הזכרון הוא בחי׳ חכמה שלמעלה מהבינה ונקר׳ משכיל שמשם בא השכל וצריך ללמוד בעיון עד שיומשך שכל מבחי׳ חכמה שבו מה שהיה תחלה צפון ונעלם ונעשו מוחין להאותיות ונמתקו דיני לאה ונעשה כן בכל העולמות מוחין להאותיות.
461
תס״בולכן עיקר ההמשכה צ״ל מבחי׳ חכמה יסוד אבא כי בחכמה שורה אור א״ס ע״ד מ״ש דבאצי׳ איהו וגרמוהי חד משא״כ בבי״ע הוא ע״י מסך מבדיל דהיינו ע״י התלבשות גמור דרך הבינה דאצילות ואף שבאצילות מאיר ג״כ ע״י החכמה כולם בחכמה עשית מ״מ חכמה דא״ק המלובשת בחכמה דאצילות (ע׳ ע״ח שמ״ז פ״ג) אינו נק׳ מסך כלל שאינו מסתיר ומעלים אור א״ס ב״ה מפני שהוא בחי׳ אין והחכמה מאין תמצא כח מ״ה ולכן ניצוץ אלקות שבכל א׳ וא׳ מישראל הוא מלובש בבחי׳ חכמה שבו מחמת דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן אינו יכול להתלבש אלא בבחי׳ חכמה כמ״ש בסש״ב פי״ח.
462
תס״גוהנה איתא בפע״ח שי״ז פ״ב בפי׳ ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו׳ ולכן ויחרד האיש כו׳ והיינו לפי שנדחית רחל למטה ולאה היא דינים וגבורות ולכן נשתבחו אותם העוסקים בתורה אחר חצות שעי״ז ממשיך האור לזו״נ דהיינו לבחי׳ רחל לתקנה לעליית שחרית וכמ״ש בזהר אמור (ד״צ ע״א) וגם שאז נמתקים דיני לאה עיין בזהר הרקיע פ׳ בא (בדף ל״ז ע״ב) ועיין בפי׳ הרמ״ז בפ׳ אמור שם ידוע כו׳ אבל העיקר כו׳:
463
תס״דב אך כיצד יגיע לבחינה זו להיות ע״י עסקו בתורה המשכת עצמיות חכמה עילאה הנה לזה צריך להמשיך מבחי׳ יותר גבוה מבחי׳ ח״ע דאצילות עד שמחמתו יומשכו מוחין דאבא למטה לז״א וכמו עד״מ הרב שצריך להסביר לתלמידו איזה שכל עמוק שמוכרח להיות שכלו בעצמו גדול יותר הרבה וגם בשעת ההשפעה מוכרח לעורר עצמיות שכלו להתייעץ איך להשפיע השכל העמוק להתלמיד שהוא קטן הרבה מהרב כו׳ ועד״ז יובן גם כאן בהנמשל שכדי להיות המשכת ח״ע בהמדות צ״ל מקור ההמשכה מלמעלה מהחכמה וזהו ענין אריתי מורי עם בשמי. כי הנה הריח הוא מחוטם וטעם הוא בפה וחיך. הרי הריח גבוה יותר במדרגה שהחוטם יותר נעלה.
464
תס״הוז״ש ותהלתי אחטם לך וגם אנו רואים בחוש שהטעם הוא ע״י לעיסת המאכל ואז דייקא טועם החיך והגרון וגם כשהחיך טועם שוב אינו ראוי למאכלץ. משא״כ כל זה בריח שתיכף ומיד מגיע לו הריח וגם כשהוא שלם ולכן אין הדבר כלה שחוזר ומריח כמה פעמי׳ וכך למעלה טעמים בחכמ׳ גבי טנת״א שהיא ראשית האצילות משא״כ הריח הוא למעלה מאצילות חוטמא דעתיק (כמ״ש באדרא דק״ל ע״ב) (ופי׳ דכמו עד״מ הריח הוא בחי׳ מקיף משא״כ הטעם הוא בחי׳ פנימי ולכן הריח הוא קצת בחי׳ נצחי שלא יפסק ויכלה כמו שיכלה הטעם שכשהחיך טועם ש וב אינו ראוי למאכל שלפי שהטעם הוא בחי׳ פנימי הוא מוגבל ומצומצם יותר מן הריח. וכך למעלה שבאצילות הוא התלבשות האורות בכלים שהכלים מגבילים האור אבל בחי׳ עתיק הוא למעלה מהכלים ונק׳ א״ס לגבי האצילות כנודע וזהו ענין לבעל החוטם אני מתפלל כו׳ ובפי׳ הספ״ד לתלמיד האריז״ל) (פ״א דק״ח ע״א) כתב כי אוירא שע״ג קרומא דמחפיא על מו״ס ממשיך דרך החוטם (וע׳ בי״ד סי׳ ל״א ס״ג ושם ס״ט ט״ו בשם שבילי אמונה) וא״כ מובן שע״י החוטם עולה הריח למעלה מעלה גם ממו״ס וזהו ענין שהנשמה נהנית ממנו עפמ״ש בע״ח שער א״א ספ״ז שבאוירא מאיר הדעת דע״י והוא נשמה דא״א וע׳ מזה בביאור דפ׳ ציצית ועמ״ש מענין זה דריח בד״ה אלה מסעי כו׳ בענין ירדן יריחו ובד״ה וישלח יהושע מן השטים כו׳.
465
תס״ווזהו וירח את ריח בגדיו לבושים שהוא מקיף וגם בגדיו לשון בוגדיו כמ״ש במדרש שהוא מן ההיפוך כמשל דברים החריפים כשממתיקים אותם נעשים מוטעמים ביותר כך ע״י המתקת הגבורות נעשה הריח כי הגבורות שרשן גבוה משבירת הכלים עקודים נקודים כו׳ והיינו על ידי תיקון שם מ״ה כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ תולדות ע״פ ראה ריח בני כו׳) ועד״ז נאמר לע״ל על יצחק כי אתה אבינו שכעת הוא מדת הדין ואח״כ נמתק ע״י ישראל כו׳ (וע׳ בלק״ת בישעי׳ ע״פ ולא בכסף תגאלו כו׳) ומורי. הוא סור מרע. ובשמי. הוא ועשה טוב כו׳. (וע׳ מ״ש בד״ה ויושט המלך לאסתר מענין ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים כו׳ ועוד מענין מור בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא) (ולקמן) ובד״ה נשא את ראש בני גרשון. גבי ענין מררי:
466
תס״זאכלתי יערי עם דבשי. יערי כל עץ נחמד כו׳ מלאכים שהנשמות מקבלים מהם ביוצר אור ובאהבה כו׳ כמשל אימת המלך מפני שרואה שרים רבים נופלים ומשתחוים לפניו ואהבתו מפני התקרבותו. כך אהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה כו׳ וקרבתנו לשמך הגדול ישראל עלו במחשבה והמלאכי׳ מרוח פיו כו׳ והכל כמשל האכיל׳ שמחיה את האדם וגם המאכל יש לו תיקון ועלייה ע״י האדם שמדומם צומח חי נכלל בבחי׳ אדם כך הנה הנשמות מקבלים מהמלאכים ומ״מ עי״ז גם המלאכים מתתקנים ונק׳ עבודה שמתעלים ג״כ בבחי׳ מ״ן ברחם הנוק׳ ע״י הנשמות ונמשך מ״ד ומברר את המ״ן והיו לבשר אחד. (ועיין בהרמ״ז בזהר פרשה אמור ד״צ ע״א בד״ה מאן ביתה ונפקדים בתוך יסודה כו׳ ע״ש):
467
תס״חשתיתי ייני עם חלבי. ייני מוחין דאימא. חלבי מוחין דאבא המלובשי׳ במוחין דאימא (כעין מ״ש במ״א בפי׳ מקרא קדש) והיינו מוחין ליניקה לגדל הולד כי ז״א כשהוא בבחי׳ עיבור הוא תלת כלילן גו תלת. ואח״כ בחי׳ לידה. ואח״כ בחי׳ יניקה שהמדות דז״א מקבלים מחו״ב ועי״ז מתגדלים איבריו בבחי׳ ע״ס כו׳ אך אינו פרצוף אבא עצמו רק המלובשים בז״א ממש (ועמ״ש מזה בד״ה ע״פ השמים מספרים) ואינו מוחין דאימא. והכל שתיתי ייני עם חלבי שנבלע במקורו למעלה כו׳ (ועמ״ש במ״א בביאור מאמר הזהר פ׳ שלח) (דקע״א ע״א) ומסגיאו חלבא דיניק כו׳ איך ע״י המשכת החלב במדות דז״א שעי״ז מתגדלים המדות ומתכללים להיות החסד כלול מע״ס עד״מ עי״ז נשפע ג״כ למטה בבי״ע רבוי ההשפעות מבחי׳ החסד כו׳ ועמ״ש מענין חלב בפ׳ שלח בד״ה ויאמרו כו׳ טובה הארץ גבי פי׳ זבת חלב ודבש ובפ׳ ויחי ע״פ ולבן שנים מחלב. ובפ׳ תרומה בד״ה מי יתנך כו׳. ובד״ה וארא אל אברהם כו׳ גבי פי׳ באל שדי מלשון ברכות שדים כו׳ ושם נת׳ ענין עיבור ולידה ויניקה בעבודת ה׳ ועיין בפרדס בערכי הכינויים ערך חלב ובשער ח׳ פ״ו ובזהר משפטים (דקכ״ב ע״ב) בענין רחוצות בחלב ובאדרא רבא דקל״ו ע״ב:
468
תס״טאכלו רעים. נשמות ישראל נקראו רעים לז״א כמ״ש למען אחי ורעי והענין הוא כי למוד התורה לשמה להמשיך אור א״ס ב״ה למטה. תורתו אומנתו פטור מתפלה. מפני שהוא המשיך אור א״ס ב״ה ממש. כי ואהיה אצלו אמון כו׳ ושעשועי את בני אדם שהם טעמי מצות שהם בחכמה וחכמה הוא עדן שהוא תענוג הגם שלא נתגלה למטה וזהו ודברי ממש אשר שמתי בפיך ונמצא אור אס ב״ה שוה ממש למטה בנפש כמו למעלה ובכל בי״ע בכולם נמשך אור א״ס בה עד למטה בנפש האדם ומעורר ע״י אתעדל״ת התלבשו׳ אא״ס ב״ה בחכמה כי כולם בחכמה עשית ולכן גם נשמות דצדיקים הם כמו רעים דלעילא:
469
ת״עשתו ושכרו דודים. פי׳ דודים הם זו״נ כמ״ש בזהר (ויקרא דף ד׳ ע״א) והיינו לפי שיחודם הוא לעתים ואינן בבחי׳ רעים דלא מתפרשין ולכן הם בבחי׳ צמאון שהצמאון מיסוד האש כלתה נפשי. ולרוות הצמאון שתו מים הוי כל צמא לכו למים (ועמ״ש בד״ה והי׳ מספר בנ״י) ואעפ״כ אח״כ ושכרו לעורר גבורות דאימא יין המשמח שנעשה חסדים למטה אשר ברא ששון ושמחה שהוא בחי׳ יין. משא״כ גבורות דזו״נ שמשם יוכל להיות יניקת החיצונים לפי שהם גבורות דלתתא וכמו בחי׳ רשפי אש. ע״ז אמר כל צמא לכו למים כו׳ אבל בחי׳ יין הוא בחי׳ שמחת הנפש בה׳ ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן שהוא בחי׳ חמר חוורין עתיק כו׳. אך עכ״ז זהו שייך בבחי׳ דודים משא״כ לעילא בבחי׳ רעים הוא בחי׳ שמן דבחד קטירא אתקטרנא הוינא אכלו רעים אכילה הוא הבלעה במקורו ולכן גם נשמות ישראל כמו רעים דלעילא ועמ״ש מענין מעלת השמן על בחי׳ יין בד״ה צאינה וראינה כו׳ בזהר פי׳ פסוק באתי לגני כו׳ (ח״א קס״ד סע״א דרל״ט ע״ב דרמ״ח א׳ ח״ג ד״ג ע״ב ד״ד ע״א דרכ״ו א׳ ב׳. וע״ש דר״מ ע״ב דרמ״א א׳ וסע״ב דרמ״ב א׳ דרמ״ד א׳). (ועמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר פ׳ בראשית) (דכ״ז ע״ב) ע״פ אעשה לו עזר כנגדו דא משנה אתתא דההוא נער כו׳ מענין בפלגות לילא קוב״ה אתי לאשתעשע עם צדיקייא בג״ע שאז נמשך הגילוי מעצמיות ח״ע כו׳ וכן משמע בזהר פ׳ בא (דל״ו ע״ב) דאיתא התם בשעתא דקב״ה אתחזי על גנתא כל גנתא אתכנש ולא מתפרש מעדן כו׳ והיינו דההמשכה הקצובה בג״ע הוא מבחי׳ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אבל בשעתא דקב״ה אתחזי על גנתא נמשך בגנתא מעצמיות בחי׳ עדן ממש שלמעלה מבחי׳ ומדרגת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כו׳ וזהו כענין משנ״ת בד״ה ששים המה מלכות יתרון בחי׳ ומעין מבית ה׳ יצא על בחי׳ ונהר יוצא כו׳ ע״ש באריכות וע״ד שנת׳ במ״א בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו יתרון בחי׳ מוחין דאבא על מוחין דאימא. ואפשר שזהו ענין מעין גנים. מעין דוקא. וע״ש עוד בזהר פ׳ בא (דל״ו ע״א) ר׳ שמעון אמר בשעתא דאתפליג ליליא כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם. ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויקרא (בדף י״ג) בד״ה שאו ידיכם כו׳ שבחצות הלילה נעשה זיווג או״א ליתן מוחין כו׳ ועיין מזה בפע״ח שער ק״ש שעל המטה ספ״ו ופרק י״א בד״ה ליקוטים. ועיין מק״מ רפ צו (בדף כ״ו ע״ב). ועיין בזהר הרקיע פ׳ ויחי בפי׳ מ״ש בתוספתא שבזהר פ׳ ויחי שם (דרל״ב סע״א) שרגא דדליק אתחזי בליליא ביממא אסתתרת כו׳ ע״ש. ועמ״ש בד״ה להבין ענין משמח חתן בפ׳ צו פי׳ וענין כשמחך יצירך בגן עדן מקדם כו׳ ועמ״ש בד״ה וילקט יוסף בענין האי אור זרע ליה קוב״ה בגנתא כו׳ ע״ש:
470
תע״אאני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי כו׳. וברבות בשה״ש אני ישנה מן הקץ ובזהר פ׳ אמור (צ״ה ע״א) אני ישנה בגלותא והענין כי הנה הגלות דומה לשינה כמו שהשינה הוא ע״י שנתסם מראה עיניו. כך הנה בגלות נאמר אותותינו לא ראינו פי׳ אותותינו כמו אותיותינו דהיינו אותיות התורה והתפלה כי הנה כתיב (ישעיה מ״ה י״א) האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני. והענין הוא כי הנה אותיות הוא מלשון אתא בקר שהן המביאות והממשיכות אור א״ס ב״ה מההעלם אל הגילוי להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש בנפש האדם למטה שלכן נקראו האותיות בשם סוסים כמ״ש במ״ת כי תרכב על סוסיך כו׳ שהן אותיות התורה ונמשלו כמו סוס לגבי רוכבו שכשם שהסוס רץ ומוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב מגיע לשם מצד טבעו בעצמו כך האותיות הן כסוס לגבי רוכבו הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות והתלבשות המדרגות ולית מחשבה תפיסא בי׳ שאינו מתלבש כלל בירידת והשתלשלות סדר המדרגות כ״א ע״י שנתפס ומתלבש באותיות התורה (ועמ״ש בד״ה ויאמר משה אכלוהו היום ובד״ה נר חנוכה כו׳ מזוזה מימין ובד״ה לריח שמניך וע׳ בע״ה שער א׳ פ״ד) וזהו האותיות שאלוני על בני כו׳ האותיות עצמן הן הן המשכות על בני שבאותיות התורה והתפלה נשמך גילוי זה בנפש האדם למטה להיותה משכלת ומתבוננת בגדולת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין ערוך אליו כו׳.
471
תע״בוכולא קמי׳ כלא ממש ואי לזאת תכלה אליו הנפש בבחי׳ ביטול ממש להיות גילוי אור א״ס ב״ה למטה כמו למעלה. אך בגלות אותותינו לא ראינו שאינו נראה ונגלה גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע בבחי׳ גילוי ממש בעולם כמו שיהי׳ לעתיד כי עין בעין יראו כו׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר כו׳. אך מ״מ ולבי ער ופי׳ בזהר ולבי דא קוב״ה וכ״כ ברבות בשה״ש גבי ולבי ער איכן מצינו שנק׳ הקב״ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכתיב צור לבבי וחלקי אלקים לעולם.
472
תע״גוזהו לבבתני אחותי כלה. ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמע״צ והיינו שהלב הוא חיות כל האברים שבו משכן הדם הוא הנפש המחיה את כל הגוף כך הקבה הוא הוא חיינו ואתה מחיה את כולם. אך להבין למה נקרא עד״מ בשם לב דוקא ולא בשם מוח עד״מ שהרי גם המוח הוא משפיע החיות לכללות הגוף דתלת שליטין אינון מוחא ולבא וכבדא אך אינו דומה סיבוב והילוך השפעת החיות שמן הלב לאברים להילוך ההשפעה שמן המוח לאברים כי הנה על הלב נאמר כל הנחלים הולכים אל הים כו׳.
473
תע״דובמקום שהם הולכים שחם הם שבים ללכת שנמשך הדם מכל האברים אל הלב וחוזר מן הלב ונמשך לכל האברים. וגם הנה השפעת החיות שמן הלב לאברים הוא מן הדם שהוא הנפש והדם מתהווה מן המאכל שמתעכל ונעשה דם הנפש ממש.
474
תע״הוהנה תחלת בישול המאכל הוא בכבד ששם נעשה דם ומתברר ומהמובחר שולח ללב ואזי נסגר הדם בתוך הלב ואח״כ נפתח הלב ע״י כח ההמשכה שנמשך מן המוח ופותח את הלב להמשיך הדם בכל האברים ולכן הלב דופק תמיד שמחמת סגירה ופתיחה הנל שהן תמיד כי תמיד מתרר ונשלח דם חדש מן הכבד אל הלב ונסגר ואח״כ נמשך כח מן המוח ופותחו ולכן הוא רצוא ושוב תמיד בבחי׳ סגירה ופתיחה וזהו הדפק שדופק הלב תמיד מחמת זה נמצא שהשפעת החיות שמן הלב לאברים מדם הנפש שבו היינו מה שמקבל החיות מן הכבד שאותו הדם נסגר בתוכו ואח״כ נפתח כו׳. משא״כ המשכת החיות שמן המוח לאברים היא המשכה והשפעה לבדה ובזה יובן מה שהקב״ה נקרא עד״מ בשם לב דוקא כי כל השפעות החיות שמשפיע לברואיו באתעדל״ת דוקא תליא מילתא כנודע.
475
תע״וואתעדל״ת זו הוא מ״ש ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ואהבת הוא מלשון אבה דהיינו ראותא דליבא בחשיקה וחפיצה שיהי׳ כל רצונו וחפצו להיות הוי׳ הוא אור א״ס ב״ה ממש בבחי׳ אלקיך דהיינו בגילוי הנפש כאלו הוא לנוכח ורצון וחפץ זה יהי׳ בכל לבבך ובכל נפשך שלא יהי׳ רצון וחפץ אחר זולתו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳.
476
תע״זוכל צרכי עוה״ז שצריך האדם להשתמש בהם לחיי גופו יהיו בע״כ וכמאן דשדי בתר כתפוי כי בע״כ אתה חי ולא מחפץ האמיתי. וזהו לא חפצתי כו׳ שיש הפרש בין חפץ לרצון שרצון נקרא מי שרוצה הדבר אף שלא מרצונו וחפצו האמיתי ואף מי שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני נקרא רצון אצלו שרוצה מ״מ אבל חפץ נק׳ חפץ ורצון האמיתי דהיינו שיש לו חפץ ותשוקה מחמת שמוצא קורת רוח ותענוג באותו הדבר שרוצה וע״ז נאמר ועמך לא חפצתי בלשון חפץ ולא בלשון רצון שכל חפצו וכל ישעו יהי׳ רק לדבקה בו ית׳ שהוא מקור החיים ומקור התענוגים ועמ״ש בפי׳ וכל גבולך לאבני חפץ בד״ה ושמתי כדכד וע״ז אומרים באמת ויציב ואהוב וחביב ונחמד ונעים כו׳ הדבר הזה והיינו הדבר הזה שבק״ש ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך והיו הדברים האלה כו׳.
477
תע״חוהנה באתערותא דלתתא זו אתעדל״ע גילוי פנימיות רצונו ית׳ וחפצו האמיתי להיות המשכת התורה והמצות וכמ״ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל ונמשך בהן עונג העליון כמאמר אשר קדשנו במצותיו אשר הוא מלשון באשרי כי אשרוני בנות שהוא לשון שבח והילול ע״ד וטוב ויפה הנאמר באמת ויציב ואהוב וחביב ונחמד ונעים כו׳. שנמשך עונג העליון מאור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא מקור חיי החיים מקור התענוגים להתלבש בתורה ומצות שלפנינו הנגלות לנו המלובשות בענינים גשמיים אשר כח זה להיות המשכה זו שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות יורדת ומתלבשת למטה מטה באתעדל״ת זו תליא (ועמ״ש ג״כ מזה בביאור ע״פ יונתי בפי׳ כי קולך ערב ומראך נאוה ובד״ה ואהיה אצלו אמון בפי׳ ואהיה שעשועים יום יום ועמ״ש בד״ה אוסרי לגפן ובפסוק וזכרתם את כל מצות ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש בפי׳ כי תהיו אתם ארץ חפץ כו׳) ולכן אמרו רז״ל שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח״כ עול מצות כי א״א לקבל עול מצות ולהיות נמשך בהן עונג העליון ב״ה כ״א ע״י קבלת עול מלכות שמים תחלה והיינו ואהבת שבפ׳ רעשונה.
478
תע״טועמ״ש מזה בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב והנה על בחי׳ אתעדל״ת ועתעדל״ע זו נאמר ולבי ער כי הגם שאני ישנה בגלותא שאותותינו לא ראינו כנ״ל מ״מ אף בגלותנו לא עזבנו ה׳ מבחי׳ רעותא דליבא בחי׳ רצון ותשוקה שיש בכל נפש מישראל לעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושים שבנוגה ובאתעדל״ת זו נמשכה אתעדל״ע המשכת עונג העליון בתומ״צ אלא שהן בבחי׳ העלם ולא בגילוי.
479
ת״פוזהו אותותינו לא ראינו לא ראינו דייקא שאינו נראה ונגלה לעיני בשר עין בעין ממש. אבל מ״מ אותותינו קיימות שהן אותיותינו דהיינו אותיות התורה ותפלה הנמשכות למטה מאור א״ס ב״ה. וע״ז נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו שממשיך נפלאות גדולות תמיד אלא שהן בבחי׳ לבדו דהיינו בבחי׳ העלם כי תפלה במקום קרבנות תקנום רק שע״י הקרבנות אשה ריח ניחוח לה׳ היה עי״ז גילוי שכינה ממש בבהמ״ק והיה אש יורד מלמעלה אריה דאכיל קורבנין משא״כ ע״י התפלה נעשה המשכה זו בבחי׳ העלם ועמ״ש מזה סד״ה צו את בנ״יט ואמרת אליהם את קרבני כו׳ אבל מ״מ גם ע״י התפלה מתעלה הנפש לאשתאבא בגופא דמלכא ולהמשיך משם חיים וחסד שפע אור א״ס ב״ה הנעלם ומתלבש באותיות התורה והתפלה ולא עוד אלא שקול דודי דופק הוא על היד והיינו הארה והמשכה בבחי׳ חיצוניות שהוא חיצונית ההארה מן הלב שכמו שנמשך בדפיקא דליבא בבחי׳ פנימיות כך מתראה המשכה זו בבחי׳ חיצוניות דפיקא על היד והנה בבחי׳ פנימיות בדפיקא דליבא נמשכו המשכת התורה והמצות ויקם עדות ביעקב כו׳ ובבחי׳ חיצוניות הן המשכות חסדי ה׳ עמנו תמיד כעל כל אשר גמלנו לעושה נפלאות גדולות וגו׳ נותן לחם לכל בשר כו׳ הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד כו׳ וזהו ענין דפ״ק אותיות פק״ד שמזה נמשך להיות וה׳ פקד את שרה פקד פקדתי אתכם ו את העשוי לכם במצרים ועמ״ש ע״פ אלה פקודי כו׳ אשר פקד ע״פ משה:
480
תפ״אב והנה על התעוררות בחי׳ רעותא דליבא זו אמר הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי אחותי היא האהבה הטבעית המסותרת בלב כ״י ובנפשם האלקי׳ שטבע זו היא מחמת מקור חוצבה ושרשה שהיא חלק אלוה ממעל ממש כי חלק ה׳ עמו ולכן נקרא אהבה הטבעית זו בשם אחותי שהיא כאהבת אח ואחות שאהבתם היא בטבעם מחמת תולדותם. ואמר פתחי לי שאהבה זו צריך לפתוח ולהוציאה ממסגר ומאסר הגוף והנפש הבהמית ע״י בחי׳ רעותא דלבא לעורר את האהבה כו׳ וכנ״ל (ועוד נתק ענין אחותי בד״ה כי תבאו אל הארץ בפ׳ בהר וענין רעיתי נת׳ שם באופן אחר) ורעיתי פי׳ פרנסתי ע״ד מארז״ל ישראל מפרנסין כו׳ ועמ״ש רועה ישראל האזינה כו׳ שהקב״ה כביכול רועה וניזון מישראל שישראל עושין לו מרעה ומזון. וכמ״ש אכלתי יערי עם דבשי דקאי על ק״ש וברכתויה (כמ״ש פ׳ פנחס דרכ״ו ע״ב) יערי אלו המלאכים כי שרפים עומדים נקר׳ עצי שטים עומדים וכולם עומדים ביראה כו׳. והיינו מה שאומרים בברכת יוצר איך שהמלאכים מקדישים כו׳ והאופנים ברעש גדול כו׳ שתשוקתם וחפצם להתכלל באור ה׳ א״ס ב״ה ובטלים אליו ית׳ שביטול והתכללות זה נקרא בשם אכילה כמו המאכל עד״מ שנבלע באברים באברים ומתאחד עם דם הנפש.
481
תפ״בודבשי אלו הנשמות שהם פירות היער ויש בהם מתיקות ותענוג מהעז יצא מתוק ארץ זבת חלב ודבש כו׳. והיינו מה שאומרים בק״ש שמע ישראל דקאי על הניצוץ אלקות ורמ״ח תיבין דק״ש כנגד רמ״ח אברי האדם שיהיו רמ״ח אברי האדם בטלין ונכללים באדם העליון ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו׳.
482
תפ״גונקרא בחי׳ זאת בזוה״ק לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו להיות בבחי׳ ביטול והתכללות ממש באור ה׳ א״ס ב״ה כמו המאכל שנעשה ממנו דם שמתאחד עם דם הנפש ממש. וכך יהיו כל כחותיו רק לה׳ לבדו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ וכל כחות הנפש הבהמיות כח המתאוה כו׳ יהיו בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא כו׳.
483
תפ״דואזי תשוב הנפש לאלקים ותתהפך לבחי׳ אלקו׳ ממש עד שלא יהיה לה חיות ותענוג אחר זולת לה׳ לבדו והוא הבאה מחמת ההתבוננות נפש המשכלת שמתבוננת בגדולת א״ס ב״ה אשר אין ערוך אליו ית׳ וכולא קמיה כלא חשיבא וכטפה מים בים האוקיינוס ואי לזאת תבטל הנפש במציאות אליו ית׳ וישליך מנגד כל החיות וכל התענוגים אשר לא לה׳ המה לדבקה בו לבדו ית׳ באור א״ס ב״ה ממש מקור החיים ומקור התענוגים בלי שום תערובות זר ופניות דלגרמיה כו׳ רק בבחי׳ ביטול והתכללות באלקות ממש.
484
תפ״הוהנה כמו שהמאכל המתעכל ונעשה דם הוא המתאחד עם דם הנפש ומחבר ומקשר השראת נפש בגוף לתת ל ו חיים כך ע״י אתעדל״ת בבחי׳ ביטול והתכללות עד שתתהפך לבחי׳ אלקות ממש נמשך חיות ואור א״ס ב״ה כביכול להתחבר ולהתקשר בבחי׳ גופא הן הם מדותיו ית׳ כמ״ש בזהר וכמה גופין תקינת לון כו׳ חסד דרועא ימינא גבורה כו׳ שמדות חסדו וגבורותיו ית׳ הן בבחי׳ גוף לגבי הנשמה הוא אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו דלאו מכל אלין מדות כלל כו׳.
485
תפ״וואפי׳ בחכמה עילאה כתיב כולם בחכמה עשית שנחשבת כעשייה גשמיות. וכמ״ש כי אמרתי עולם חסד יבנה שהחסד צריך להיות נבנה ומתהווה להיות התלבשות אור א״ס ב״ה במדת החסד וכן בשאר המדות ובחכמה (ועמש״ל מזה בד״ה לסוסתי) ובנין זה הוא מאתעדל״ת זו שהיא בבחי׳ ביטול והתכללות ממש שכמו שא״א להיות התקשרות הנפש עם הגוף מן המאכל עד שמתעכל ונעשה דם שמתאחד עם דם הנפש ממש. כך א״א להיות המשכות החיות מאא״ס ב״ה ולהיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה ובחסד מחמת אתערותא דלתתא כ״א שתהיה בבחי׳ ביטול והתכללות ממש עד שתשוב הנפש בבחי׳ אלקות ממש כנ״ל:
486
תפ״זאך להבין הטעם לכל זה מאין הוא הכח הזה לנפש המלובשת בגוף לאתעדל״ת כזו להתאחד עם אלקות ולהמשיך חיות ואור א״ס ב״ה במדותיו הקדושות יובן בביאור הטעם שהמאכל הגשמי שהוא מדצ״ח שהם למטה ממדרגת האדם שהוא מדבר ועליו יחיה האדם אלא היינו מפני שעל כל מוצא פי ה׳ שבמאכל יחיה האדם והמוצא פי ה׳ הוא הוא המחייהו. אך הנה האדם יש בו ג״כ מוצא פי ה׳ ולמה צריך עוד למוצא פי׳ ה׳ שבמאכל. אך הענין הוא דכתיב אחור וקדם צרתני אחור למע״ב כו׳ ולכן המוצא פי ה׳ שבמאכל הוא ממדגות עליונות וגבוהות יותר ולזאת יש בו כח להמשיך המשכות חיות נפש האדם והתקשרותה ותהלבשותה בגוף.
487
תפ״חוהנה כמו שהוא במשל שהמאכל הגשמי מחיה את האדם ומחבר נפש האדם בגופו מפני מוצא פי׳ ה׳ שבו כך הוא בנמשל באתערותא דלתתא זו בבחי׳ ביטול והתכללות שנקרא בשם אכילה למעלה שממשיך חיות ואור א״ס ב״ה להתלבש בבחי׳ גופא חסד דרועא ימינא גבורה כו׳ הוא מפני מוצא פי׳ ה׳ הוא כח וחיות אלקות שיש לישראל בשרשם שהוא ממדרגות עליונות שבאור א״ס ב״ה כי ישראל עלה במחשבה.
488
תפ״טופי׳ עלה במחשבה כי יש ג׳ מיני מחשבות כמ״ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם לשון רבים מחשבה שבמחשבה דהיינו שחושב מחשבת שכל והבנה ודבר שצריך בו עיון הלב. ודבור שבחשבה שחושב דברים בעלמא שאין בהם רק צירופי אותיות ואין מלובש בהם שום שכל והבנה. ומעשה שבמחשבה הוא כח המדמה שהוא רק דמיון לכל מה שרואה במעשה גשמיות ובפועל ממש. ועלה במחשבה היינו מחשבה שבמחשבה שהיא מחשבה עליונה (ועמ״ש ע״פ ויכתוב משה את מוצאיהם ובד״ה יונתי בחגוי הסלע. ובד״ה אם בחקתי תלכו ועמ״ש מענין ב׳ בחי׳ שבמחשבה בד״ה שובה ישראל עד) ושרש התהוות העולמות והתלבשות אור א״ס ב״ה בבחי׳ חכמה וחסד הוא מבחי׳ דבור ואמירה שבמחשבה כמ״ש כי אמרתי עולם כו׳ ויאמר אלקים יהי אור כו׳ והן הן צירופי אותיות נמשכות מאור א״ס ב״ה להאציל כלים די״ס כמבואר במ״א ולכן יש כח בשרש נש״י שהוא מבחי׳ מחשבה שבמחשבה להמשיך חיות ואור א״ס ב״ה ע״י שבטל ונכלל ממש באלקות באתעדל״ת זו והוא הוא בבחי׳ המאכל שמתעכל ונהפך לדם הנפש וממשיך חיות כו׳. וזהו כי אמרתי עולם חסד יבנה שהחסד נבנה ע״י כי אמרתי אמירה בלב שלי שישראל עלה במחשבה (ועמ״ש מזה לעיל בד״ה לסוסתי וע׳ בפי׳ הרמ״ז בפ׳ תולדות בדף קל״ה על ענין בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות כו׳ ע״ש) ופי׳ כי אמרתי עולם שהאמירה באה לבחי׳ עולם בעשרה מאמרות שנברא העולם יהי אור יהי רקיע כו׳. ומזה נמשך חיות העולמות בפנימיות ובחיצוניות. בפנימיות ויקם עדות ביעקב כו׳ ובחיצוניות קול דודי דופק אותיות פק״ד פקד פקדתי כו׳. וזהו האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני על בני בבחי׳ פנימיות ועל פועל ידי בבחי׳ חיצוניות:
489
ת״צג והנה באתערותא דלתתא זו שע״י בחי׳ פתחי לי אחותי רעיתי יעלה ויבא ויגיע למדרגה יותר עליונה הוא בחי׳ יונתי והוא בחי׳ עיניך יונים כמו זוג יונים שמסתכלים תמיד זה בזה ונהנים בראייתם זע״ז.
490
תצ״אולא זזה חיבתם מלהסתכל זה בזה. כך יהיה האדם בבחי׳ זו שהוא בחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא לאסתכלא תדיר. ועל זה נאמר עיני האדם לא תשבענה. פי׳ עיני האדם הוא האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו שעליו נאמר הלוך ונסוע תדיר בלי הפסק תמיד הלוך ונסוע ממדרגה למדרגה עד הנגבה שנקרא אברהם אוהבי ותמיד לא זזה חיבתו להמקום ב״ה. ולכן אמרו רז״ל בכל יום יהיה בעיניך דברי תורה כחדשים שלא שבעתם העין. (ועמ״ש בפ׳ בחקתי בפי׳ ואכלתם ולא תשבעו) והיינו מחמת התבוננותו בגדולת א״ס ב״ה שאין לו סוף כו׳. ואין ערוך עליו ית׳ דכולא קמיה כלא כו׳ וכטפה מים אוקיינוס כו׳ והוא המחדש בטובו בכל יום תמי מע״ב מאין ליש ממש והתחדשות זו היא רק הארה בעלמא הודו וזיוו של שמו על ארץ כו׳ שהזיו מתחדש מאין ממש מאין תמיד ותמיד הוא מתחדש ולזאת וקדושים בכל יום יהללוך סלה קדושים אלו הנשמות שלמעלה בכל יום תמיד יהללוך סלה בלי הפסק ממדרגה למדרגה עד רום המעלות למעלה עד אין קץ וסוף ולמטה עד אין תכלית.
491
תצ״בואי לזאת לא תשבע עין מלראות ולאסתכלא ביקרא דמלכא תדיר ולהיות שש ועלז בה בראיה זו ולהתענג על ה׳ הוא אור א״ס ב״ה המתגלה בנפשו המשכלת שהיא קרבת ה׳ ממש וצדיק באמונתו זו יחיה כו׳ כמ״ש בסש״ב פל״ג.
492
תצ״גובאתערותא דלתתא זו אתעדל״ע כך ממש עין ה׳ אל יראיו למיחלים לחסדו ע״י עיני תמיד אל ה׳ כו׳ ומזה נמשך עוד בעילוי אחר עילוי עד שיהיה בבחי׳ תמתי שארז״ל ברבות בשה״ש תמתי תאומתי שכנס״י הם תאומתו של המקום ב״ה שהקב״ה נקרא בשם חתן וכנס״י בשם כלה המזדווגת להחתן ונעשית לו תאומתו ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שנקרא תמתי מלשון שלימות שהיא משלמת אותו ית׳ כביכול להיות נקרא בשם תם ושלם ובלעדי כנס״י אין לו תמות ושלימות אמיתי כביכול כי דכר בלא נוקבא נקרא פלג גופא (ע׳ בזהר ויקרא ד״ז ע״ב). ועל זה אמרו רז״ל ע״פ ועשיתם אתם אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני כו׳. וביאור ענין זה דלכאורה אינו מובן איך שייך עשיי׳ כלפי מעלה. אך הענין הוא כי שלימות הבורא מה שנקרא רחום וחנון ארך אפים וכו׳ לא בא לידי גילוי כ״א בהתהוות העולמות והברואים שנמשך ונתלבש אור א״ס ב״ה דלאו מכל מדות כו׳ בבחי׳ מדת החסד ורחום וחנון כו׳.
493
תצ״דוהמשכה זו באתעדל״ת תליא כנ״ל כי חסד דרועא ימינא ע״י צדקה וחסד שישראל עושין למטה. וגבורה דרועא שמאלא ע״י בחי׳ שמאל דוחה שהוא בחי׳ אתכפייא סט״א נעשה שמאלו תחל לראשי שגורם נשיאת ראש בבחי׳ הסתלקות דאסתלק יקרא דקוב״ה וע״י אתהפכא סט״ע בועשה טוב גורם בחינת וימינו תחבקני הוא בחי׳ ימינו וחסדו של הקב״ה. כמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ שהיא המקפת את הנפש כאדם החובק את חבירו מאחוריו ומקיפו שאינו מניחו להפרד ממנו כך הוא האהבה הבאה מלמעלה שהיא למעלה מכדי שתוכל נפש האדם שאת ואינה מתלבשת ומתעלמת בתוך הנפש רק שהיא מקפת וסובבת אותה עד שתהא צרורה ומוקפת בצרור החיים את ה׳ ממש לבלתי הפרד ממנו.
494
תצ״הוזהו כאלו עשאוני דקאי על עשיית החסד והגבורה שהן בחי׳ כלים ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה כי אור בלא כלי אינו אור הנגלה ומושג כלל ואין העולמות יכולים לקבלו והתהוות העולמות הוא כדי להראות גילוי שלימותו ית׳ רחום וחנון כו׳. ולכן עשיית הכלים נחשבת כאלו עשאוני ממש להיות המשכת גילוי שלימותו ית׳ שהוא ע״י התלבשות אור א״ס ב״ה בבחי׳ כלים בחכמה ובחסד ע״י אתעדל״ת של ישראל. (ועמ״ש עוד מענין יונתי תמתי בסמוך בד״ה ששים המה מלכות כו׳):
495
תצ״ואך הנה הגורם לכל בחי׳ הללו הוא מ״ש שראשי נמלא טל. והענין הוא דכתיב אהיה כטל לישראל לא כגשמים שנצרים לפעמים מחמת מעשה התחתונים אבל טל אינו נעצר לעולם אפילו שנים כשני אליהו שאמר אם יהיה טל ומטר כו׳ ואעפ״כ לא פעל אלא עצירת המטר ולא הטל.
496
תצ״זוהטעם כי הנה יש אתעדל״ע שתלוי באתעדל״ת. ויש אתעדל״ע שאינו תלוי כלל באתעדל״ת כי אתעדל״ע זו היא מדרגה עליונה מאד נעלה באור א״ס ב״ה הסוכ״ע כו׳. שאין אתעדל״ת מגעת לשם ואינה נחשבת שם למאומה וכחשיכה כאורה ומשם יורד הטל. ולכן אין לו מעצור ממעשה התחתונים שאינו מעכבו חטא ועון כלל כי למענו ית׳ יעשה ולפניו כחשיכה כאורה. (ועמ״ש מזה סד״ה האזינו השמים). וזהו שראשי נמלא טל ראשי דוקא דהנה מבואר למעלה בענין ולבי ער שאין דומה ההשפעה והילוך החיות שמהלב אל האיברים להשפעה שמהמוח לאיברים שההמשכה מהלב יש בה העלאה תחלה ואח״כ הוא המשכה משא״כ ההשפעה מהמוח היא המשכה לבדה. ולכן ענין הטל שהוא האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת נקרא שרשי נמלא טל הוא בחי׳ מוחא ועיין זח״ג פ׳ שלח (דקס״א ע״ב) וזהו שארז״ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם ורמזו בזה למ״ש בפ״ב דמדות כל השערים שבמקדש היו להם דלתות חוץ משל אולם. והענין הוא כי הנה השערים הם שערי ההשפעה להמשיך חיות ומזון לעולם והדלתות הם לסגור השער כו׳ (עמ״ש מזה בד״ה והבדילה הפרכת) כי לפעמים השערים נסגרים לפי מעשה התחתונים אבל פתח האולם לא היו בו דלתות שתמיד היה פתוח לפי שהוא רומז לההשפעה היוצאת תמיד בלי הפסק ובלי מעצור ממעשה התחתונים שאין אתעדל״ת מגעת עד שם אך זהו דוקא בהשפעה הנשפעת לעוה״ז הגשמי שהיא מושפעת מבחי׳ חיצוניות של עולמות עליונים אבל בבחי׳ פנימיות עולמות עליונים צריך להיות תחלה כל האתעדל״ת כולה עד היכן שכחה מגעת ואח״כ דוקא מתגלה ויורדת בבחי׳ פנימי׳ עליונה ומאד נעלה מה שאין אתערותא דלתתא מגעת עד שם וזהו שאמרו רז״ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.
497
תצ״חולהסביר זה הענין בעבודת ה׳. הנה נודע כי ראשית ההשתלשלות הוא מחכמה ולמטה. ומחכמה ולמטה הנה הנפש האלקית היא מתלבשת בגוף ונפש הבהמית וצריך האדם להגביר הנפש האלקית ולהוציאה ממסגר הגוף ונפש הבהמית. אך רצון שבנפש הוא בבח׳ רצון עליון שהוא למעלה מההשתלשלות.
498
תצ״טוכך רצון זה אינו מתלבש בנפש הבהמית כלל. אך אינו שורה ומתגלה בנפש האדם בבחי׳ גילוי עד שיעשה כל מה שבכחו והנה אין בכח נפשו להגביר כ״א מחכמה ולמטה דהיינו שי שים עיקר חכמתו בחכמת התורה וכן מדותיו שהוא אהוי״ר כו׳ יהיו רק לה׳ לבדו. משא״כ הרצון שהוא בבחי׳ מקיף ואינו מלובש כלל בנפש אין בכח נפשו לשנותו רק כשיהי׳ שלימות מחכמה ולמטה כל מה שיש בכח הנפש אזי ממילא יאיר ויתגלה אור הרצון עליון ב״ה ברצון הנפש בבחי׳ גילוי (וכמשנ״ת לעיל בד״ה צאינה וראינה בפי׳ עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ועמ״ש בד״ה כי תצא בפי׳ מ״ש בזהר מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא כו׳). ובזה יובן פתחו לי כחודה של מחט דהיינו מבחי׳ ההשתלשלות מחכמה ולמטה שהוא בחי׳ חודה של מחט לגבי אור א״ס ב״ה הסכ״ע שאין ערוך עליו ית׳ כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיו של שמו על ארץ ושמים כו׳. ואני אפתח לכם כפתחו של אולם היינו אתערותא דלעילא העליונה שלמעל׳ מההשתלשלות ורצון זה הוא הגורם להיות נמשך ממנו רעותא דלבא לעורר את האהבה בבחי׳ אחותי רעיתי יונתי תמתי מחמת שראשי נמלא טל שהטל שהוא מבחי׳ רצון העליון בה נמשך ונתלבש בבחי׳ ראשי היא בחי׳ חכמה כו׳ וד״ל (ועיין ברבות ע״פ אני ישנה כו׳ שמות פ׳ ב׳. ק״כ ב׳. ר״פ תרומה. ס״פ פקודי ובשה״ש ע״פ אני ישנה ובקהלת ע״פ דברתי אני עם לבי באסתר ע״פ בימי אחשורות זהר ר״פ האזינו ובהרמ״ז שם. וירא קי״ב א׳ בשלח מ״ו א׳ צו ל״ג ב׳ אמור כ״ה א׳ שלח קע״ד ב׳ פינחס רל״ג א׳ כנרשם בספר בית אהרן ע״פ אני ישנה):
499
500להבין ביאור הדברים ע״פ אני ישנה ולבי ער כו׳. הנה הנשמה ירדה מלמעלה מבחי׳ אלהות כמו נשמת אברהם מעולם האהבה כי הנה יש בנשמות ע״ס היינו שכל ומדות ומתלבשות בע״ס של נפש הבהמית וכשההנשמה מעוררת אהבה ויראה שלה הן אהבה הטבעית כנר לפני האבוקה והן אהבה שכליות וכיון שהיא מלובשת בנפש הבהמית שבאדם הרי גם נפש הבהמית מסכמת ומתרצית לאהבה זו ואתכפייא ואתהפכא כו׳ וזהו תכלית ירידתה לצורך עלייה.
500
501ולהבין מפני מה נקרא עלייה כשנהפכה נה״ב והענין כי הנה נפש הבהמית נלקחה מפני אריה פני שור כו׳ שהם חיות הקדש והנה בבריאה הם שרפים וביצירה חיות ובעשיי׳ אופנים וכולם בקדושה עצמה שכבר נתברר דהיינו שנמשך בהם בחי׳ ביטול והאופנים ברעש גדול כו׳ אך נפש הבהמית שבאדם שהיא בחי׳ נפרד היא נלקחה מבחי׳ שמרי האופנים ופסולת שבהן שעדיין לא נבררו וצריכים בירור מבחי׳ שמרי האופנים ופסולת שבהן שעדיין לא נבררו וצריכים בירור ע״י הנשמה ויש בהם בחי׳ פנימית ובחי׳ חיצוני׳. הפנימי׳ ממנה היא נפש הבהמית שבאדם והיא בעלת שכל ומדות וחיצוני׳ ממנה היא נפש בהמה ממש.
501
502והנה מקור ושרש פני אריה כו׳ הם מעולם התהו מלפני מלך מלך וימלוך וימת כו׳ שנפלו בשבירת הכלים ולכן הבהמה יותר חזקה ובריאה מאדם מפני שהיא מבחי׳ הגבורה ששרשה מעולם התהו ולכן כשמתעלה הנפש הבהמית היא בעילוי יותר וכענין מקום שבעלי תשובה עומדין כו׳ אך עלייה ובירור זה אינה נעשית בפעם אחד אלא לעולם כל ימי שדנותינו בעוה״ז צריך בירור אחר בירור שהרי ומלכותו בכל משלה וכענין גלו לאדום שכינה עמהם היינו התלבשות השכינה וירידתה בע׳ שרים להחיותם כו׳ וצריך להעלותה תמיד והוא נקרא בחי׳ אכילה למעלה רועה ישראל דהיינו עד״מ כמו המאכל שמחיה את האדם מפני שהוא מוצא פי ה׳ היותר גבוה מן מוצא פי ה׳ שבנשמת האדם כמארז״ל אחור למעשה בראשית כך הנפש הבהמית ששרשה מעולם התהו שהוא לפני מלך מלך וע״י הבירור היא נעשית בחי׳ אלהות ע״י התהפכות בבחי׳ ביטול לאלהות ממש ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל חפץ ותענוג מי לי בשמים כו׳ ונחמד ונעים ונורא כו׳. וזהו תכלית עליית׳ לאשתאבא בגופא דמלכא ממש ועי״ז היא ממשכת חיות ואור א״ס בכלים דאצילות וזהו ועשיתם אתם כאלו עשאוני (ועיין לעיל נתבאר בע״א קצת דהיינו שמצד שרש נה״א עצמה שעלו במחשבה כו׳ למעלה מחיות הכלים דע״ס עי״ז יש בכחן להמשיך חיות ואור א״ס ב״ה בע״ס כו׳ ועמ״ש ע״פ ביום השמיני שלח ושני הענינים אמת ואפשר שזהו ג״ג ב׳ בחינות ד אחותי ורעיתי וכדלקמן) ולכן נקרא הקב״ה בשם לב כמ״ש צור לבבי כו׳ כי הלב מקבל הדם מהכבד שהכבד מבשל הדם ושולח המובחר ללב ונסגר ואח״כ נמשך כח מן המוח ופותח את הלב ואזי נמשך ומתפשט הדם ממנו ולחוץ שיוצא ממנו לריאה ומתחבר ונמשך לכל האברים כך הקב״ה נקרא בשם לב עד״מ שמקבל מאתעדל״ת מבירור נפש הבהמית שנתברר בבחי׳ ואהבת בכל לבבך כו׳ שהוא נקרא העלאת מ״ן עד״מ המאכל שנתברר והכבד שולח המובחר ללב כו׳ ועי״ז נמשך המשכת מ״ד שיורד המשכה מח״ע ופותח את הלב ומשפיע החיות שבתוכו למטה ולכן כמו שהלב דופק ברצוא ושוב מפני הסגירה והפתיחה הנ״ל כן החיות רצוא ושוב כו׳:
502
503והנה בגלות נאמר אני ישנה אותותינו לא ראינו שההעלאה אינו בשלימות בכל לבבך וגם ההמשכה אינה בבחי׳ גילוי ממש להיות נגלה אור א״ס ב״ה לעיני בשר כמו בזמן בית המקדש שהיו רואין אש שיורד מלמעלה אריה דאכיל קרבנין כו׳ וגם אותות ומופתים שראו את היד הגדולה אשר עשה ה׳ כו׳ משא״כ בזמן הגלות שדומה כאילו העולם כמנהגו נוהג כפי הטבע אך מ״מ ולבי ער שלכן הגלות דומה לשינה שכל החיות הוא בשלימות רק שנסתם מראה עיניו שאינו רואה וכן ההעלאה והמשכה הנ״ל נעשה אלא שאינו בגלוי כי הנה ארז״ל שתפלות במקום קרבנות תקנום אך ההפרש שבין תפלה לקרבנות שבקרבנות בזמן המקדש הי׳ נמשך גילוי אלהות בגילוי ממש אבל בתפלה הוא בהעלם ומזה נמשך עוד להיות קול דודי דופק דפק שעל היד הוא חיצוניות ודפק שבלב הוא פנימית וכ״ז נמשך ע״י המשכה מהמוח ללב כו׳ וכמ״כ למעלה ע״י האתעדל״ת והרצוא נמשך האתעדל״ע והשוב ג״כ בב׳ בחינות פנימית וחיצוניות הפנימית היינו המשכת התורה ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל תשב״כ הוא בחי׳ מוחין דאבא ותשבע״פ מבחי׳ מוחין דאימא וההמשכה היא פנימית בלב ממש (וע׳ מענין קול דודי דופק בפי׳ הרמ״ז בזהר וארא דכ״ו ע״א ואי אתער כו׳) אך ההמשכה הב׳ היא חיצוניות והיא נמשכה מבחי׳ אחוריים דאבא והוא בחי׳ הדפק שדופק על היד כמו שדופק על הלב שהדפק ההוא ג״כ מבחי׳ חכמה ולכן יש בו בחי׳ נקודות קמ״ץ פת״ח כו׳ שעי״ז ניכר החולי באיזו בחי׳ פגם כמ״ש בלק״ת פ׳ וירא ובמ״ח והיינו כי הנקודות הם בחכמה ושם הוא אור א״ס כי אין אור א״ס שורה אלא בחכמה ומשם נמשך הדפק אלא שהוא נמשך מבחי׳ אחוריים היינו כי דפק אותיות קפ״ד (שהוא מספר וחשבון אחוריים דשם ע״ב ע׳ בע״ח שער רפ״ח ניצוצין פ״ב מדרגה ח׳ כו׳) ושם הוא שרש הפקידה וה׳ פקד את שרה דהיינו כשנמשך בחי׳ אחוריים קפ״ד פקד אבל בבחי׳ פנימית שרה אין לה ולד כי כשבא הארה מבחי׳ אחוריים דחכמה אזי יכול להיות נמשך ולד לשרה אבל מבחי׳ פנימית אינו יכול לבא בהשתלשלו׳ למטה להיות ולד לשרה וכמ״ש בלק״ת שם כי אין פנימית אבא עצמו יורד למטה רק מבחי׳ אחוריו נמשך בחי׳ פקד את שרה וכן פקד פקדתי את העשוי כו׳ שנמשך אפי׳ בבחי׳ מצרים כו׳ (וע׳ בע״ח שער הק״ש פט״ו מענין פנימית אבא וע״ז נאמר ופני לא יראו רק לע״ל יהיה גילוי בחינה זו וע״ז יאמרו ליצחק לעתיד דייקא כי אתה אבינו ועמ״ש בד״ה ואכלתם אכול):
503
504ב פתחי לי. הנה ארז״ל פתחו לי כחודה של מחטה ואני אפתח לכם כפתחו של אולם כי כל השערים הי׳ להם דלתות חוץ משל אולם שהדלתות פמים נסגרים והם כנגד אתעדל״ע אשר לפי אתעדל״ת וכשיש אתעלד״ת נפתח הדלת כו׳ אמנם אתעדל״ת אינו יכול להגיע רק לבחי׳ חכמה ראשית ההשתלשלות וכולם בחכמה עשית ע״כ יכול אתעדל״ת להמשיך משם אתעדל״ע אבל למדרגת כתר אשר הוא למעלה מגדר ההשתלשלות (ועמ״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה שאין הכתר ממנין ע״ס כו׳ וההתחלה הוא מחכמה וגם מכתר למדרגת חכמה בא דרך דילוג) איך יכול העלאת מ״ן לעורר משם מ״ד רק ההמשכה משם הוא בא מעצמו (ועמ״ש מזה בפ׳ בשלח בד״ה וה׳ הולך לפניהם יומם) וע״ז רומז פתחו של אולם אשר לא הי׳ לו דלתות כלל. רק הוא פתוח תמיד מעצמו. אבל עכ״ז אין הארה זו מהכתר נמשך ומתגלה רק אחרי שיש שלימות למטה דהיינו בבחינת השתלשלות מחכמה ולמטה אזי שורה ג״כ מה שלמעלה מהשתלשלות והיינו כשהאדם עושה כל מה שבכח נפשו בחכמתו ומדותיו אהוי״ר ואזי ממילא נמשך רצון העליון שאין כנגדו בכח נפש האדם ולכן גם לכנוס לתוך פתחו של אולם הי׳ צריך לילך דרך כמה שערים שהי׳ להם דלתות אלא שאז בהגיע אח״כ לפתחו של אולם עצמו א״צ לפתוח דלתות כי הוא פתוח ואין לו דלתות כו׳ ודוגמא זאת מצינו בהארת הכתר בחג השבועות שהוא שער החמשים מנש״ב וע״ז נאמר תספרו חמשים יום.
504
505והרי אין סופרין רק מ״ט ימים שהם המשכות מ״ט שערי בינה ע״י שסופרין היום יום אחד היום שני ימים כו׳ ויום החמשים אין סופרין בשבועות. והיינו כי לשם אין מגיע כלל מעשה התחתונים ואין בנו כח להמשיכו ע״י ספירה אלא הוא נמשך מאליו וממילא בלי ספירה שלנו. אלא שעכ״ז אינו נמשך אלא בהקדים תחלה ספירת העומר מ״ט ימים דהיינו אחר שיאיר ויומשך האתעדל״ע מה שבכח האדם להמשיך כי אחר שיש לו שלימות מלמטה ג״כ בבחי׳ ההשתלשלות אזי דוקא שורה ונמשך ג״כ ממילא מה שלמעלה מהשתלשלות ואתעדל״ת כו׳ ולכן נאמר תספרו חמשים יום כו׳ שמעלה עלינו הכתוב כאלו המשכנו יום החמשים הגם שאין שייך בו בעצם ספירה והמשכה שלנו אך לפי שיום החמשים והתגלותו שממילא תלוי ג״כ בספירת מ״ט ימים תחלה. ועד״ז הוא ענין פתחו לי כחודה של מחט כי כל ההשתלשלות נק׳ חודה של מחטה נגד רצון העליון כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה ויקח קרח והנה פתחו של אולם היה ארבעים אמה והוא ב׳ פעמים כ״ף דההה ההפרש בין אני לאנכי הוא הכ״ף כי אני הוא בבחי׳ מלכות אבל אנכי הוא כתר ולכן אנכי הוא בחי׳ התנשאות יותר מאני כענין מלך המלכים גם כ׳ ר״ת כתר וכן עשרים הוא גימי׳ כתר. והנה כתיב אנכי אנכי ב״פ אנכי היינו ענין כי גאה גאה ב״פ גאה והוא ענין ב׳ הבחי׳ שבכתר בחינה התחתונה שבמאציל ושרש הנאצלים וזהו שתוק כך עלה במחשבה כך היינו ב״פ כ״ף הנ״ל ע׳ בפע״ח שער נפ״א פ״ה ולכן ע״ז רמז פתחו של אולם שהיה גבוה ב״פ עשרים אמה והוא ענין מ״ש לע״ל הנה ישכיל עבדי כו׳ וגבה מאד וזהו ואני אפתח לך כפתחו של אולם גם אולם לשון כח וחוזק וגם כמ״ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ כו׳). והנה ענין הפתיחה זו של פתחי לי נחלקת לב׳ בחי׳ הא׳ היא אחותי היא אהבה הטבעית שבטבע הנפש מתולדתה כאהבת אח ואחות שאהבתם היא טבעית מצד תולדותם שהם ממקור ושרש א׳ אך אין זו עבודה ולא נקרא עובד ה׳ כי עבודה היא מלשון עורות עבודים להיות עבודת עבד ועבודת משא כמ״ש בזהר פוחלנא דרחימותא והיינו לשנות את טבעו והרגלו כמ״ש בסש״ב פט״ו ולשנות את טבעו בבחי׳ עבודה היא בחי׳ ב׳ דפתחי לי שהוא בחי׳ רעיתי להיות אתכפייא ואתהפכא שנעשה מזון ומרעה כמו המאכל שמתכל כו׳ והיא באה מחמת התבוננות נפש המשכלת בגדולת א״ס ב״ה איך דכולא קמיה כלא ולזה צריך יגיעת נפש ויגיעת בשר כו׳ כמ״ש בלק״א וד״ל:
505
506ג יונתי היא מדרגה שלמעלה מזו שהיא בחי׳ הסתכלות ביקרא דמלכא תמיד ועל זה נאמר עיני האדם לא תשבענה האדם הוא האדם הגדול בענקים זה אברהם שנאמר בו הלוך ונסוע תמיד ברצוא ושוב בלי הפסק בבחי׳ ביטול וע״ז רמזו רז״ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כו׳ ומי איכא זקנה קמי׳ כו׳ והענין כמ״ש באדרא באסתכלותא דמצחא שע״ה נהורין שהוא ענין ישועות מצמיח ישועות וישע ה׳ אל הבל כו׳ שהוא גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מן ההשתלשלות וכשמו כן הוא אין לו סוף. ולכן ההסתכלות הוא תמיד כיונים שנהנים תמיד מראייתם זע״ז ואינם שבעים מהנאתם כו׳ (ועמ״ש ע״פ חכלילי עינים כו׳ וע״פ לבבתני באחד מעיניך וע״פ ואתחנן כו׳ ואראה את הארץ):
506
507תמתי הוא בחי׳ ומדרגה היותר גבוה ועליונה מכולם כי כולם הם בנפש האדם עצמו לצורך תיקון נפשו ממש אבל תמתי היינו להשלים כל החסרונות היינו של זולתו ג״כ כמו משרע״ה שהיה כולל כל ישראל תיקן בעד כלל ישראל וכן בכל דור ראשי הדור הם הצריכים לתקן ולהשלים כל החסרונות והפגמים שלמעלה אך היינו מי שהוא משרש א׳ כי האדחם עץ השדה שיש בו כמה ענפים ויש שהם משרש א׳ וענף א׳ ומי שהוא משרש א׳ או מענף א׳ הוא ערב בעד חבירו יותר מכלל ישראל שכולם ערבים זה בזה. אך זה צריך לבא בבחי׳ גלגול ועיבור בשביל פגם חבירו כמ״ש בספר הגלגולים פרק ד׳ ותיקון הפגם והשלימות הוא ע״פ יחודים עליונים וזהו מעלת תמתי שלתיקון הפגם צריך להמשיך אור חדש מלמעלה מעלה כידוע ליודעים כי להשלים החסרונות צריך להמשיך אור א״ס שנקרא שלימותא דכולא ועי״ז נקרא תמתי שמשלים כל הפגמים והחסרונות כו׳. (ואפ״ל ג״כ שארבעה בחי׳ אלו אחותי רעיתי תמתי הם נגד בחי׳ שם הוי׳ שיש בהנשמה כמ״ש ע״פ ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה):
507
508שראשי נמלא טל. פי׳ כי כל הבחי׳ הללו הגורם הוא בחי׳ טל שהטל אינו נעצר שהרי לא פעל אליהו אלא עצירת גשמים ולא הטל והיינו מפני שהטל יורד ממקום גבוה שלמעלה מעלה מהשתלשלות ומשם הי׳ יורד המן לישראל ונק׳ טלא דבדולחא והוא מז׳ תיקונים דגלגלתא כמו עד״מ במוח האדם יש לחלוחית במוח יסוד המים רוחני משכן כח המשכיל כך עד״מ זהו ענין טלא דבדולחא לחלוחית דמו״ס כו׳ והוא למעלה מהתחלת ההשתלשלות ושם אינו מעכב חטא ועון דלא באתעדל״ת תליא מילתא וז״ש אהי׳ כטל לישראל כו׳ מפני שהוא אתעדל״ע בלי אתעדל״ת שאין אתעדל״ת מגעת שם אלא שלהיות ההשפעה משם בפנימית העולמות הוא כאשר יש שלימות למטה אזי שורה ממילא בבחי׳ גילוי.
508
509והנה כתיב שראשי נמלא טל שהטל מתלבש בבחי׳ חכמה אך קווצותיו רסיסי לילה קווצותיו הן בחי׳ שערות כי השתלשלות העולמות מא״ס ב״ה הוא רק דמיון ההארה היוצאת דרך שער כנודע שיש ב׳ בחי׳ בהשתלשלות הא׳ התלבשות הפרצופים והיינו בדרך השתלשלות והתלבבשות חכמה במדות ומדות במחשבה שחכמה עצמה היא מלובשת במדות וכן המדות במחשבה אבל השתלשלות העולמות מאור א״ס ב״ה שלמעלה מההשתלשלות שאין אור א״ס ב״ה נמשך דרך התלבשות כלל דלית מחשבה כו׳ ורק מ״מ ההארה בא ממנו ואין עצמותו מתלבש בזה ולכן לא מצאו בעלי הקבלה להמשיל ההארה ההיא אלא שיש לה אחיזה ויניקה כמו שערות שהן מותרי מוחין כו׳ והן הן י״ג ת״ד דהיינו מה שנקרא הקב״ה בי״ג מדות הרחמים ה׳ ארך אפים לא שייך לפניו ית׳ מצד עצמו מאחר שאין העולם תופס מקום כלל נגדו אלא מצד ההארה הבאה לידי התהוות מקור ההשתלשלות והשערות הנ״ל נק׳ קווצותיו קוצא דשערי כו׳ יודי״ן ווי״ן כו׳ שהוא רק קוץ כו׳. ולכן נאמר רסיסי לילה שהטל שיורד בלילה נעשה רסיסים לירד דרך בחי׳ שערות כו׳ וד״ל:
509
510הסבי עיניך וגו׳. והענין דהנה הצדיקים נקראו עיני ה׳ כמ״ש עין ה׳ אל יראיו וכתיב יצרנהו כאישון עינו. והנה העינים הם בחי׳ פנים ששם עיקר החיות ראיה שמיעה וגם במקום שאדם רואה שם מחשבתו משא״כ בחי׳ אחוריים אין שם רק חיות מועט מה שנלקח מהארה וזיו שבפנים והוא ענין השערות שאחורי עורף שהוא רק התפשטות הארה וזיו בלבד מן החיות שבפנים כמ״כ ענין ישראל שהם בחי׳ פנים ששם ראיה ושמיעה עיני ה׳ משוטטות כו׳ כדכתיב יאר ה׳ פניו אליך היינו שה׳ מאיר להם לישראל שיהיה להם בחי׳ פנים ורצון ותשוקה אליו ית׳ (וכמ״ש לך אמר לבי בקשו פני שיהיה גילוי פנימית הלב והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש כמ״ש כמ״א ע״פ כי תצא כו׳ וזהו כמים הפנים לפנים כו׳) ומ״ש אח״כ עוד ישא ה׳ פניו היינו אף גם אם לפעמים עוונות מבדילים שאין לנו בחי׳ פנים עכ״ז ה׳ בטובו עושה לנו בחי׳ פנים אף בלי דעת כלל וזהו ישא ה׳ פניו אליך כו׳ (וכמ״ש במ״א שבחי׳ ישא הוא העלאה למעלה לבחי׳ שאין שם בחי׳ אחוריים כלל שהוא למעלה מבחי׳ צמצום ולכן משם יומשך יתר שאת לישא ולהמשיך בחי׳ פנים אף גם בשעה שאין לנו בחי׳ פנים וכמאמר פנים אין לנו פניך לחלות ובחי׳ ראשונה נמשך ע״י מצות התורה וזהו את פניך הוי׳ אבקש והב׳ ע״י מצות דרבנן כמ״ש בגמרא והם מדקדקים עד כזית כו׳) והנה פרעה אותיות הערף דהיינו שאין לו בחינת פנים כלל וכל החיות שלו הוא רק מאחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי וז״ש עשו אחי איש שעיר אף בהיותו אחי בקבלת הארה וזיו מעט מהקדושה הוא רק מבחי׳ שערות שהוא אחורי עורף ולא בחי׳ פנים כלל.
510
511וזהו עבדים היינו לפרעה כו׳ ויוציאנו כו׳ בבחי׳ פנים ולכן כ״א מישראל הרצון שלו תמיד לדבקה בה׳ אחד ואינו רוצה בשום אופן ליפרד ממנו ואף בעת עסקו במו״מ הוא רק בחי׳ שכחה שהוא ג״כ בחי׳ אחוריים. שהרי אף כשנזכר בעת עסקו על ה׳ אחד יתעורר לבבו מאד לה׳ אחד וזהו ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אף בהיותו בחי׳ ארץ הוא גוי אחד (ועמ״ש ע״פ שובה ישראל כו׳ בהיותו קרוב כו׳ החזרת פב״פ) ומה שנדמה לנו שאינו כן הוא רק מחמת רוח שטות כו׳. וזהו סמכוני באשישות דהנה בזמן הבית היה הקב״ה עמנו פב״פ בלי שום מסך מבדיל (עמ״ש בפסוק כי ההרים ימושו) וה״ע אהבה בתענוגים משא״כ עכשיו בגלות מחיצה של ברזל מפסקת כו׳ ונק׳ חולת אהבה שנחלשו חושי האהבה ואומרים על מר מתוק מפני שאין לנו טעם וריח כמ״ש טעמו וראו כי טוב ה׳ כו׳ טועמיה חיים זכו טוב ה׳ לכל ולכן אף שבעת התפלה יש לכל א׳ בחי׳ פנים להשתוק ק מאד לדבקה בה׳ אחד עכ״ז בעת עסקו במו״מ הוא בהסתר פנים מה׳ אחד (וזהו יונתי בסתר המדרגה כי יונתי הוא כמ״ש עיניך יונים בחי׳ פנים ועכשיו הוא בסתר המדרגה כו׳) ואף בלימוד התורה בפשטים גשמיים שנתלבשה התורה בהשתלשלות רבות ושונות ג״כ אין לו בחי׳ פנים ודביקות לה׳ אחד מפני מחיצה המפסקת עתה להיות בחי׳ חולת אהבה ולכן מבקשת סמכוני באשישות גרבי יין המשומר שהוא בחי׳ המקיים ומחזק את האהבה בל תמוט (וכמ״ש בד״ה חכלילי עינים מיין ממה שטועם יינה של תורה פנימי׳ התורה נכנס יין יצא סוד הוא גילוי בחי׳ אהבה רבה כו׳ ונעשה חכלילי עינים התלהבות האהבה וגם חכלילי חיך הטועם כו׳) רק תמיד יהיה בבחי׳ כלה כלתה נפשי לה׳ אחד וזהו בקשת כנס״י סמכוני באשישות שעי״ז יהי׳ תמיד עיני אל ה׳ ולא לעסוק כלל בדברים תחתונים. וע״ז משיב לה הקב״ה הסבי עיניך וגו׳ (בפ׳ ויחי דרמ״ז א׳ קדושים פ״ד א׳ וברבות בשה״ש) כי עם היות שזהו בחי׳ גדולה אבל זה צ״ל רק לפי שעה בשעת התפלה בחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא אבל אח״כ צ״ל בבחי׳ שוב והוא תכלית הבריאה כי בשביל הרצוא בחי׳ חכלילי עינים כו׳ לא היה צריך להיות ירידת והתלבשות הנשמה למטה כי למעלה הרצוא יותר.
511
512ואין זה תכלית העבודה וכמ״ש במ״א ע״פ כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. אלא צ״ל בחינת רצוא ושוב אם רץ לבך שוב לאחד דהיינו כשמתעורר אהוי״ר ורצון להדבק בה׳ אחד שוב לאחד להיות לו דירה בתחתונים להמשיך אלהות בזה העולם דוקא ע״י לימוד התורה בענינים הגשמיים באו״ה ודיני ממונות ומעשה הצדקה וגמ״ח ותפלה בכוונה עד״ז יהיה עיקר העבודה ולא בבחי׳ רצוא בלבד. וזהו הסבי עיניך שלא להיות הכל בבחי׳ רצוא בלבד וזהו מנגדי כמבואר בפ׳ אחרי (דע״ט ב׳) בענין שרפים עומדים ממעל לו. ועמ״ש בד״ה וישלח יעקב בענין בן עזאי שהם הרהיבוני פי׳ לשון גדולה וכמ״ש והתגדלתי כו׳ כי בחי׳ רצוא הנ״ל נמשך מההתבוננות בגדולת ה׳ איך שלגדולתו אין חקר וכולא קמי׳ כלא חשיבי ולכן ירצה ויחפוץ להתכלל למעלה ולא להיות למטה. אך רצונו ית׳ דוקא להיות לו דירה בתחתונים כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו משא״כ בחי׳ רצוא לבד הוא בחי׳ הרהיבוני בחי׳ גאה וגדלות להתעלות למעלה מבלי שיהיה בחי׳ הדירה בתחתונים הנק׳ ענותנותו וכמ״ש אשירה לה׳ בחי׳ רצוא כי גאה גאה בחי׳ רוממות כו׳.
512
513והוא בחי׳ ועבד הלוי הוא להתעלות מעלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא הנק׳ הוא בחי׳ אתה הוא ה׳ לבדך ולכן היה עבודת הלוים לשורר כו׳ אבל הלוים היו כפופים לכ הנים כמ״ש וילוו עליך וישרתוך כי העיקר הוא ההמשכה שאח״כ בחי׳ שוב כו׳ וגם ניגון הלוים היה בבחי׳ רצוא ושוב ולכן והניף אותם אהרן כו׳ להמתיק הגבורות בחסדים. כי בחי׳ השוב זהו אמיתית גדולתו יותר וכמאמר וענוה גדולה מכולם.
513
514ותדע שהוא כן שהרי נאמר רם על כל כו׳ מי כה׳ אלקינו כו׳ המשפילי כו׳ פי׳ שעכו״ם מנשאים ג״כ אותו ומפני רוב התנשאותם אותו דקרו ליה אלהא דאלהיא הגבה למעלה הם ממעטים המשכת אלהותו בזה העולם כי אומרים שזהו השפלה אצלו להשגיח למטה. אבל באמת מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת יותר מן הרוממות שהם מחשבים כי הם סוברים שההתהוות ממנו ית׳ ע״ד עילה ועלול ושיש רבוי השתלשלות עילה ועלול כך כך עד שנתהוה עולם השפל.
514
515ולכן הוא השפלה לעילה וסבה ראשונה להשפיל א״ע כ״כ למטה ועל כן סוברים שאינו משגיח למטה כו׳ אבל באמת שהוא ית׳ למעלה מעלה מבחי׳ זו דעילה ועלול כי הוא ית׳ בחי׳ סכ״ע ואצלו תית׳ הח״ע ועשייה גשמיות שניהן שוין א״כ כמו שמשגיח בח״ע כך ממש משגיח בעשיה הגשמיות ובכל מעשה האדם הלוכו ושבתו וקומו וכל צרכיו כו׳ וזהו וענוה גדולה מכולם והיינו כי גאה גאה שרוממותו יותר מבחי׳ גאה וגדולה והיינו המשפילי לראות בשמים ובארץ.
515
516ומזה נשכיל ג״כ בדרך העבודה שאם העבודה רק בבחי׳ רצוא לבד להתכלל למעלה זהו שהם הרהיבוני שגדולתו ית׳ למעלה ואין זה רק מצד בחי׳ ממכ״ע והשתלשלות עילה ועלול בבחי׳ זו שייך לומר כן שגדולתו מתגלה למעלה יותר אבל באמת בבחי׳ סוכ״ע מעלה ומטה שוין ולכן עיקר העבודה דוקא בבחי׳ שוב בלימוד התורה בענינים גשמיים וצדקה וגמ״ח בפועל ממש וזהו מאמר הקב״ה לכנ״י שלא תהיה רק בבחי׳ רצוא לבד רק הסבי עיניך מנגדי ותהי׳ עבודתך בדברים תחתונים להמשיך אלהות למטה וזהו ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך וזהו יתגדל ויתקדש כו׳ בעלמא די ברא כו׳ שלפי שהוא ית׳ קדוש ומובדל מכל העולמות ע״כ יומשך גילוי אלקותו בעוה״ז הגשמי כו׳ וכמ״ש במ״א בפי׳ המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ המלך הגדול היינו בחי׳ ממכ״ע אבל הקדוש הוא סוכ״ע ולכן הוא בשמים ובארץ בהשואה א׳:
516
517שערך כעדר העזים. פי׳ אם תאמר איך יתכן הדרך הזה לעסוק בעבודה בדברים תחתונים הלא ח״ו בהעמיק מחשבתו בדברים תחתונים ישאר בלא שום דביקות וקדושה כלל לה׳ אחד וע״ז אמר שערך כעדר העזים ששערות הם מותרות הגוף לא עצמיות הגוף ולכן איתא בזהר שבשערות העזים יש יניקה לחיצונים. (וכך כשעוסק בדברים תחתונים נופל מבחי׳ פנים הנז׳ לעיל בבחי׳ אחוריים שמשם נמשך השערות והמותרות והוא ההתחכמות בעניני העולם ונק׳ מותרי מוחין והוא בחי׳ כעדר העזים משא״כ מבחי׳ פנים אין מקום לשערות אלו כנ״ל וא״כ איך אמר הסבי עיניך כו׳ שלא להיות בבחינת רצוא כו׳ כ״א בבחי׳ שוב בעבודה בדברים תחתונים והלא מזה יוכל להיות נמשך בחי׳ שערך כו׳ דעם היות התומ״צ הם אדרבה תכלית בחי׳ פנים כמ״ש באור פניך נתת לנו כו׳ אך כיון שנתלבשו בענינים גשמיים אשר הענינים גשמיים אלו הם בחי׳ אחוריים א״כ יוכל להיות נמשך אחר גשמיות הענינים ולכן אמרו האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו ועמ״ש סד״ להבין ענין הברכות בענין חותם בברוך) אך ע״ז אמר שגלשו מהר גלעד גלישא תרגום קרחת גלישתא ובזהר פ׳ ויחי (דרי״ז) מאן דגליש כו׳ ועמ״ש בד״ה כי תצא גבי וגלחה את ראשה. והיינו שאדרבה ע״י עסק התורה ומצות שהם עצמן מבחי׳ פנים לכן אף שנתלבשו בענינים גשמיים יש בכחן לדחות ולהעביר המותרי מוחין כשישים לבו לזה. וזה נמשך מהר הגלעד פי׳ שזה כבר נעשה בימי יעקב ולבן ששמו גלעד מחיצה הפסקת כדכתיב עד הגל הזה אם נסתר כו׳ שלא יתקרבו הקליפות להקדושה כשיתראה הגל הזה. (והוא בחי׳ המסך המפסיק בין הקדושה לסט״א בחי׳ חשמ״ל ושרשו מהמסך המפסיק בין אצי׳ לבריאה שע״י מסך זה לא יוכלו הקליפות להתקרב לקדושת האצילות שהוא אור התומ״צ) וענין הגל הזה בעבודה ומה שנק׳ הר הגלעד הוא מ״ש רז״ל רשעים נדמה להם כחוט השערה וצדיקים נדמה להם כהר ועמך כולם צדיקים פי׳ שכל איסור קטן נדמה להם כהר ומסך מבדיל בינו לבין קונו (וזה בא ונמשך מבחי׳ יראת חטא וענין יראת חטא הוא בחי׳ יראה הכלולה באהבה שמצד עוצם האהבה מתיירא מן החטא שלא ינתק חבל האהבה כו׳ ולכן נדמה לו כהר ומסך מבדיל ונקרא הר הגלעד שהוא מחיצה המפסקת כו׳. או הר הוא אהבה וחסד דקדושה שמזה נמשך יראת חטא להיות גל עד ומחיצה מפסקת בינו לסט״א ועמ״ש מענין יראת חטא בד״ה ויקח קרח ובד״ה ראשי המטות ובד״ה אלה מסעי) וממילא כשישים אל לבו כל הנל שהוא בחי׳ הר ומחיצה מפסקת אפילו עבירה קלה שבקלות ממילא לא ישאר ח״ו בעניני גשמיים בלי כוונת הלב המשכת אלהות בזה הדבור וזהו גליש למטרוניתא עי״ז העבודה כי הוא גלישת השערות דמטרוניתא ועמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח גבי לפני קרתו כו׳. גלעד הוא של אבנים כשהבית נופל ונעשה חורבה נק׳ גל כמ״כ אבנים הם אותיות וכשהצירופי אותיות הם בדברים בטלים נעשה בית חורבה ולכן זהו הר ומסך מבדיל כו׳:
517
518 שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות. הנה פי׳ כעדר הרחלים הוא ע״ד מ״ש במ״א בד״ה אלה המשפטים בפי׳ מ״ש וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה. שנשמות דאצילות נקרא אדם ונשמות דבי״ע נקרא בהמה וכן המלאכים נק׳ בהמה פני אריה פני שור כו׳ וע״ז נאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך שהוא המשכת הדעת והיינו ע״י משה רעיא מהימנא וזהו ענין קדוש ג״פ דישראל ומלאכים מקדשי ליה לעילא ותתא כחדא שעי״ז נמשך הדעת כו׳ כמ״ש בפע״ח שער עשירי פ״ד וספ״ג וע״ש שער ז׳ פ״ב והנה ע״ז נאמר כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה. כמשל הרועה שמרחיץ צאנו ע״ש גבי שש שנים יעבוד כו׳.
518
519ולהבין מהו ענין שעלו מן הרחצה וענין שכולם מתאימות יש להקדים ענין ג״פ קדוש. דהנה עצמות המאציל ית׳ הוא רם ונשא וכל סדר השתלשלות דאבי״ע כלא חשיב קמיה וכמו משל ביטול טפה א׳ בים אוקיינוס ויותר מכן כי אין ערוך כלל אליו ית׳ וזהו אני הוי׳ לא שניתי אתה הוא קודם שנברא העולם אתה הוא משנברא העולם ואין העולמות פועלים בו ח״ו שום שינוי בהבראם מאחר דכלא ממש חשיבי ולכן ההשפעה הנמשכת ממנו ית׳ להחיות הע״ס וכל העולמות מכונה בשם שערות וכמ״ש באד״ר (דקכ״ח סע״ב) ת״י נימין דשערי כחושבן קדוש כי פי׳ קדוש לשון הבדלה שהוא ית׳ מרומם לבדו ואינו נתפס ומתלבש בעולמות כ״א הוא סובב כולא עלמין בשוה. השוה ומשוה קטן וגדול ומה שנמשך ממנו בתוך העולמות זהו רק כמשל הארה היוצאת דרך נקבי וחלל השערות שאינו נוגע כלל להעצמיות ולכן קדושה תליא בשערא דדוקא מבחי׳ סכ״ע שהוא קדוש ומובדל משם א״א שיומשך ההשפעה רק בבחי׳ שערות משא״כ למטה בהשתלשלות עילה ועלול כו׳ וז״ש בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו שהנזיר עולה למקום גבוה ידמה לעליון.
519
520ולכן ממשיך השפע משערות דא״א שהוא בחינת קדוש אשר החכמה מאין תמצא היינו מבחינת שערות הנ״ל ונקרא אבא יונק ממזלא כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י וזהו שאמרז״ל גבי נזירות הריני מסלסל פי׳ שמסלסל וממשיך מבחי׳ שערות דא״א שיתהוה מזה חכמה דאצי׳ כו׳ וזהו פי׳ קדוש קדש ו׳ שהוי״ו מורה על המשכת השפע מבחי׳ קדש העליון דרך השערות שהם כמו בחי׳ ווי״ן וביאור ענין כינוי ההשפעה בשם שערות (מבואר בד״ה ולא אבה וע״פ ועשית בגדי קדש בענין זקן אהרן כו׳) שהשערות הן חלולין ויונקים מהמוחין שבראש ועכ״ז אין להם ערך ויחוס כלל עם המוחין כו׳ וכן הוא בחי׳ האותיות דבורי הרב שבהם עובר השפעת השכל כו׳ ע״ש. אכן באמת גם משל זה אינו דומה להנמשל שבהנמשל הר י עיקר ושרש התהוות החכמה הוא ע״י ההשפעה הנמשכת מבחי׳ שערות הנ״ל שהם בחי׳ האותיות משא״כ בהמשל בדבורי הרב לתלמיד שהתלמיד יש בו כח השכל מקודם רק שמבין שכל הרב ע״י עברו דרך האותיות כו׳ ולכן השגת התלמיד יש לה ערך לגבי השגת הרב שהרי לא מהאותיות של הרב נתהוה עצם שכלושכ כי אם מנפשו המשכלת ולולי זה לא הי׳ מבין מאומה ע״י דיבורי הרב ואעפ״כ לא קאים אינש אדעתי׳ דרביה עד ארבעין שנין מאחר שעברה ההשכלה דרך צירופי אותיות הדבור כו׳ אבל למעלה בהנמשל שהתהוות עצמיות חכמה דאצילות מהמאציל ית׳ הוא רק ע״י ההשפעה העוברת דרך אותיות הנקראים שערות ע״כ אין החכמה ערוך כלל לגבי למעלה מהחכמה כו׳:
520
521ב והנה המשכת השפע מן המזלות דא״א לחו״ב הוא ע״י העלאת מ״ן מהבירורים דבי״ע שע״י אתעדל״ת מעורר אתעדל״ע המשכת מ״ד מהמזל השמיני ונוצר חסד. וזהו ענין שאומרים המלאכים וישראל קדוש להעלות מ״ן להמשיך מ״ד כו׳. והנה עד״מ שמביאין מנחה לפני המלך שהעיקר הוא להביא דבר חדש כמו צפור המדברת שעי״ז ימשיך ויעורר לב מלכים אין חקר שיפנה לבקשת ההדיוט. וזהו ענין העלאת מ״ן מבירורי רפ״ח להיות ביטול היש כו׳ ולכן עיקר העלאת מ״ן תלוי באתעדל״ת דנש״י המלובשים בגוף וז״ז בזהר בלק (דק״צ ע״ב) כיון דאתו ישראל כו׳ נטלי עשייה ממלאכי השרת כו׳ כי עם היות במלאכים שייך ג״כ ביטול היש שהרי המלאך יש לו ג״כ גוף ולכן נאמר בהם ג״כ עושי דברו עושי לשון תיקון היינו ע״י ביטול היש כו׳ באמרו קדוש וברוך אך לפי שהגוף שלהם רוחני וגם כלום יצחה״ר יש ביניהם כו׳ לכן ביטול היש של האדם למטה שהגוף ונה״ב מסתירים כו׳ הוא ממשיך אור גדול יותר וזהו דנטלי עשייה מנייהו ואין הכוונה שאינם כלל בבחי׳ עשייה ותיקון דעושי דברו שהרי הם אומרים קדוש וברוך גם עתה כו׳. אלא הענין שהעשייה וההמשכה של המלאכים בטל לגבי עשייה והמשכה של ישראל וכמו ביטול והתכללות הדבור במחשבה או המדות בהשכל דר״ל שבטלים כנר לגבי אבוקה כו׳ ולכן אין המלאכים אומרים קדוש עד שישראל אומרים כמש״ש בזהר. ואעפ״כ המלאכים ג״כ אומרים קדוש שזהו עבודתם כו׳ ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים.
521
522והנה העלאת מ״ן דנשמות ישראל הוא ע״י אתכפייא ואתהפכא מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו בשבירת תאוות הגוף ובמצות מעשיות וז״ש בפסוק שאחר שיניך כו׳ כפלח הרמון כו׳ ישראל מלאים כרמון שתיכף כשנולד מקיים מצוה ראשונה שנמול ביום השמיני ומטיפין ממנו דם ברית המילה שזהו סיגוף לגוף לאכפיא כו׳ ואח״כ כשגדל מעט הולך לבית הספר ומלמדים אותו תורה ומחנכים אותו למצות וכשאינו רוצה ללמוד מכין אותו ברצועה ע״ד שכ׳ בהלכות ת״ת נמצא בכ״ז הוא מהפך מחשוכא לנהורא ולאכפיא לסט״א וכן בכל המצות כולן הוא סיגוף לגוף להכניע היצה״ר ולכופו בע״כ לקיום מ״ע ול״ת ודרבנן ולקדש א״ע במותר לו שעי״ז הוא מברר בירורים דבי״ע ונעשה מהם העלאת מ״ן למעלה להמשיך עי״ז מ״ד מבחי׳ מזלות דא״א והנה כ״ז הוא בחי׳ ומדרגת ההעלאת מ״ן שבבחי׳ חיצוניות דהיינו ממעשה המצות וקיומן בפועל ממש וסיגוף הגוף והכנעת היצה״ר במעשה וכנ״ל שאפי׳ בתינוק שייך בו בחי׳ זו וזהו מצות מילה כנ״ל. אך יש עוד מדרגה ב׳ והוא העלאת מ״ן בבחי׳ פנימית דהיינו להיות מתפעל ומתלהב ברשפי אש האהבה אליו ית׳ וכן ביראה ופחד ה׳ שזהו העלאת מ״ן בבחי׳ פנימית. ועד״ז הוא ההעלאת מ״ן של המלאכים שאומרים קדוש שבוערים באהבה ושלהבת עזה וכלות נפשם אליו ית׳ (וזהו ההפרש בין העלאת מ״ן שע״י התפלה להעלאת מ״ן שע״י המצות ששניהם הם בחי׳ העלאת מ״ן מבירורים כמ״ש בפע״ח שער א׳ פרק א׳ וז״ל והנה אי אפשר שיתבררו הניצוצין מאליהן אם לא ע״י מי שיבררו אותם והוא כי ע״י התפלה והמצות כולם של בני אדם התחתונים נעשה הבירור הזה כו׳ עכ״ל. אך התפלה עיקרה העלאת מ״ן דפנימית שהוא קיום מצות ואהבת והיראה והביטול ולכן נקראת עבודה שבלב למסור נפשו ורצונו אליו ית׳ וכמ״ש בזה בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר כו׳ והמצות הן העלאת מ״ן בחיצוניות וכמ״ש בע״ח שער פנימית וחיצוניות דרוש ג׳ וז״ל והוא שכל בחי׳ מעשה בחיצוניות ולכל בחי׳ דבור ותפלה הוא בפנימיות עכ״ל וכמ״ש מזה פ׳ חיי שרה בד״ה עיין בע״ח):
522
523והנה באמת יש מעלה בהעלאת מ״ן דחיצוניות מה שאינו נמצא בהעלאת מ״ן דפנימית ויש מעלה בהעלאת מ״ן דפנימית מה שאינו בהעלאת מ״ן דחיצוניות. המעלה שבהעלאת מ״ן דחיצוניות שהוא בחי׳ מעשה היינו שעי״ז נמשך המ״ד ממקום גבוה היינו מבחי׳ המקיפים לפי שבחי׳ החיצוניות שרשו מבחי׳ המקיפים דהיינו שממשיכים שפע המ״ד מן המזלות דאריך שהן בחי׳ מקיפים (וע׳ בפע״ח שער י״ב פ״ה) משא״כ העלאת מ״ן דפנימית ממשיך מ״ד מבחי׳ הא״פ שהוא למטה במדרגה מבחי׳ המקיפים. והמעלה הנמצאת בהעלאת מ״ן דפנימית היינו שהמ״ד נמשך מבחי׳ פנימית ועי״ז מתלבש בתוך הכלי ממש ומתגלה בו בבחי׳ גילוי. משא״כ בהעלאת מ״ן דחיצוניות שאע״פ שהמ״ד נמשך ממקום גבוה יותר מבחי׳ מקיפים אך אינו מתגלה בבחי׳ גילוי בהכלי רק בבחינת מקיף שהוא כמ״ש כצנה רצון תעטרנו כצנה זו שמגין על האדם כך הרצון עליון הנמשך על ידי מעשה המצות תעטרנו להאדם בבחי׳ אור מקיף וכמ״ש כי אתה ה׳ מחסי עליון שמת מעונך כו׳. (וביאור הדבר הנה ההעלאת מ״ן בפנימית שהוא בתפלה מה שהאדם מעורר אהוי״ר בנפשו ועי״ז נמשך אתעדל״ע מבחי׳ אהוי״ר עילאין מבחי׳ אצילות להתגלות בנפשו שתפול עליו מלמעלה פחד ה׳ ואהבה רבה כמ״ש בהערה לתיקון חצות נמצא זה המ״ד מתגלה בנפשו בבחי׳ גילוי ממש. משא״כ המשכת האור שע״י מעשה המצוה אינו מאיר רק בבחי׳ מקיף על הנפש ולא בבחי׳ פנימי׳ ממש ועוד אפשר לומר כמ״ש באגה״ק בסופו וז״ל אבל התפלה היא המשכת אור א״ס ב״ה לבי״ע כו׳ לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה משא״כ בתומ״צ שאין שינוי בקלף התפילין כו׳ ע״ש והנה תורה ומצות הם ג״כ פנימית וחיצוניות ועמ״ש מזה במ״א בביאור לפסוק וידבר אלקים את כל הדברים ובביאור ע״פ אלה מסעי):
523
524ג ומעתה נבוא לענין מ״ש בזהר דישראל ומלאכים מקדשי לי׳ לעילא ותתא כולא כחדא. דהנה בדרך כלל ההעלאת מ״ן של נש״י כמו שהם למטה מלובשים בגוף נקרא העלאת מ״ן בבחי׳ חיצוניות לגבי העלאת מ״ן דמלאכים שאינן בגופות גשמיים ולכן מתלהבים ברשפי אש האהבה בפנימי׳ וכן ביראה זעות מחיל כסא.
524
525ולכן העלאת מ״ן דמלאכים נקרא העלאת מ״ן דפנימית. וזהו החילוק שבין הקדושה שישראל מקדשים למטה ובין העלאת מ״ן של קדושת המלאכים ויש עוד מדרגה שלישית בהעלאת מ״ן והוא העלאת מ״ן דמקיפים עצמן. דהיינו הנשמות כמו שהם למעלה בלתי מלובשים בגוף. שזהו העלאת מ״ן מבחי׳ מקיפים עצמן כי הנשמה כמו שהיא למעלה אין לה גוף וכלי המגביל כלל משא״כ המלאכים שיש להם גופים שהם רוחות ואש לוהט. וכמ״ש מזה במ״א בד״ה מזמור שיר חנוכת הבת ולכן העלאת מ״ן דנשמות שבלי גופים נקרא העלאת מ״ן דמקיפים לגבי העלאת מ״ן דמלאכים (אך כבר נתבאר למעלה דעיקר האתעדל״ת והעלאת מ״ן זהו מנשמות ישראל המלובשים למטה בגוף. אשר ע״כ צ״ל דבחינת העלאת מ״ן שבבחי׳ מקיף שייך ג״כ למטה ממש בנשמה המלובשת בגוף. וכמשנ״ת במ״א בד״ה ראה ריח בני גבי ריח בוגדיו שבחי׳ תשובה הוא העלאת מ״ן שבבחי׳ מקיף כו׳ וכן בכל אדם צ״ל כל ימיו בתשובה וזהו בחי׳ בכל מאדך שהוא בחי׳ גלי גבול של הכלי והיינו בחי׳ מקיף אלא שזהו באמת בחי׳ גילוי מן הנשמה שלמעלה מן הגוף שבבחי׳ מקיף וכמ״ש במ״א סד״ה שמאלו תחת לראשי. שבכל מאדך הוא בחי׳ עבודת עיקר הנשמה היינו בחי׳ המקיף כו׳ והמכוון שהמקיף מאיר בבחי׳ הנשמה שבגוף להיות בחי׳ בכל מאדך ועד״ז נתבאר בד״ה שאו את ראש כו׳ לגלגלתם בפ׳ במדבר. ובד״ה כי תצא להמשיך גילוי אלקות מבחי׳ מזל היא הנשמה שלמעלה מן הגוף כו׳. ובביאור ע״פ ששים המה מלכות. בענין חסידים הראשונים כו׳ ע״ש ובד״ה ויקהל משה בענין הנשמה יתירה שמתגלה בשבת כו׳. והנה בכל לבבך ובכל נפשך זהו העלאת מ״ן דפנימית אך פי׳ בכל נפשך הוא ג״כ לבושי הנפש מודומ״ע אשר המעשה הוא העלאת מ״ן דחיצוניות כו׳. נמצא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך זהו ג׳ בחינות העלאת מ״ן הנ״ל וג׳ בחי׳ אלו י״ל שזהו כענין ג׳ בחי׳ מזון לבוש בית המבואר במ״ כי מזון היינו א״פ. ולבוש זהו מעשה המצות והוא העלאת מ״ן דחיצוניות. ובית זהו בכל מאדך כו׳ כמ״ש סד״ה השמים כסאי) נמצא יש ג׳ מדרגות בהעלאת מ״ן היינו בחי׳ מקיפים ופנימים וחיצוניות והן דרך כלל ג׳ עולמות בריאה יצירה עשיה כי יוצר אור ובורא חשך שיצירה נקרא אור פנימי ובריאה נקרא חשך ר״ל בחי׳ מקיף שאינו מושג ביצירה וכך הוא סדר ההשתלשלות שמהמקיף נמשך אח״כ הארה להיות בבחי׳ א״פ ועצם האור נשאר בבחי׳ מקיף.
525
526ואח״כ מהא״פ נעשה מקיף למטה בעולם תחתון שנחשב האור מקיף התחתון בחי׳ חיצוניות לגבי הא״פ שלמעלה ממנו כו׳. וזהו בחי׳ עשייה [ומ״מ עשייה שרשו לעילא כנ״ל שהחיצוניות שרשו גבוה מהא״פ כו׳ וכמ״ש ג״כ ע״פ יביאו לבוש מלכות איך התהוות העשייה גשמיות הוא דייקא מבחי׳ סכ״ע וכמ״ש בזהר וירא (קט״ו א׳) עשייה איהו לעילא כו׳ וכ״ה בפ׳ בהר דק״ח ע״ב]. וזהו ענין ג׳ העדרים ששלח יעקב מנחה לעשו אחיו שהוא העלאת מ״ן לעולם התהו שמשם נפלו הכלים ונשברו ונתהוה מזה עשו וכמ״ש בד״ה ויקח מן הבא בידו וג׳ עולמות בי״ע הן שנתהוו משבה״כ לכן העלה מ״ן ג׳ עדרים שהן ג׳ בחי׳ הנ״ל מקיפים ופנימיים וחיצוניות.
526
527ונקרא כל א׳ עדר בפ״ע שהוא בחי׳ ומדרגה משונה ומובדל מזולתה. כמו החילוק בין נשמות שבגופים לגבי המלאכים. וכן חילוק מדרגת המלאכים שהם בגופות רוחניים לגבי הנשמות שהם בלי גוף כלל.
527
528וז״ש עדר עדר לבדו כו׳ ויצו את הראשון כו׳ ויצו גם את השני גם את השלישי כו׳ הרי חלקם לד׳ מדרגות ממש. אף שדרף פרט גם בכל מדרגה מג׳ מדרגות הללו שי בה כמה ריבוא רבבות בחי׳ ומדרגות שונות זה מזה מ״מ כולם בבחי׳ סוג א׳ כמו העלאת מ״ן דחיצוניות נקרא דרך כלל העלאת מ״ן דעשייה וזהו כמשל העדר א׳ אף שבעדר זה יש ג״כ כמה מדרגות יש שעיקר עבודתם בצדקה וגמ״ח ויש שעיקר עבודתם בעסק התורה ויש שעיקר עבודתם בתפלה ויש בתענית וכיוצא בזה ועכ״ז כללותם קומה אחת וכמו עד״מ בעדר אחד יש כמה שינויים בצאן זה מראהו וקומתו וטובו כך וזה כך מ״מ הכל עדר א׳ והעלאת מ״ן דפנימית הוא בחי׳ וסוג אחר כו׳ ולכן נק׳ עדר בפ״ע כו׳ והעלה יעקב מ״ן מכל ג׳ בחי׳ אלו להמשיך עי״ז מ״ד משרשן ומקורן בעולם התהו:
528
529ד והנה ע״ז נאמר כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה. כי העלאת מ״ן הנ״ל צריך ליבון ורחיצה וכענין ליבון הלכתא. ורל שכל ההלכות שהם שיתא סדרי משנה צריכים ליבון ורחיצה וכן במעשה המצות כו׳ והכל ע״י משה רעיא מהימנא.
529
530והיינו כי במשה כתיב כי מן המים משיתיהו דהיינו מבחי׳ ים החכמה העליונה וכל התורה אינה אלא כד מן הים ותמלא כדה כו׳ ונקרא בחי׳ זו ג״כ בעבר הנהר למעלה מבחי׳ הנהר נהר הוא מלשון המשכה שנמשך דרך השתלשלות מעילה לעילה לפי ערך כמ״ש ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד כו׳ ועבר הנהר הוא למעלה מההשתלשלות. ומשם נמשך המשכת מיין דוכרין שמרחיץ ומלבן את המ״ן כו׳ (ועמ״ש ע״פ ואלה שמות מענין ליבון הלכתא ובד״ה אסרי לגפן בענין כבס ביין לבושו ובד״ה לא תהיה כו׳ את מספר ימיך אמלא. ועמ״ש עוד בפי׳ מן המים משיתיהו בד״ה אלה מסעי ושם נת׳ פי׳ וגם דלה דלה לנו שממשיך בחי׳ הביטול דיחו״ע בנש״י שהוא כביטול הטפה בים כו׳ וזהו ענין הריחוץ והכיבוס של הלבושים ע״י ביטול דיחו״ע. וזהו שנמשלו כעדר הרחלים דוקא שעלו מן הרחצה. דלבושים הנעשים מתומ״צ נמשלו לצמר רחלים. כדכתיב לבושי׳ כתלג חיור וכתיב הנותן שלג כצמר וגם כתיב ושער רישי׳ כעמר נקא כו׳ וכמ״ש במ״א) (ועמ״ש מענין רחלים בד״ה והניף הכהן אותם על לחם הבכורים בפ׳ אמור. ובד״ה צו את בנ״י כו׳ את הכבש אחד תעשה) והנה על ידי שעלו מן הרחצה אזי נעשים הג׳ עדרים הנ״ל כולם בבחי׳ עדר אחד וזהו כעדר הרחלים. כעדר אחד כי כשהם בבי״ע הם בחי׳ ג׳ עדרים שמתחלקים לג׳ בחי׳ כנ״ל אבל כשעלו מן הרחצה אז נקראים עדר אחד והיינו לפי שמקבלים המ״ד ממים עליונים שמלמעלה מהשתלשלות ששם הוא למעלה מגדר ההתחלקות השוה ומשוה קטן וגדול שהוא הנק׳ קדש העליון שהוא למעלה מבחי׳ קדוש בוי״ו (שהויו מורה על המשכה היא המשכת קדושתו ית׳ להיות ממכ״ע וסכ״ע שהוא המשכה והארה בעלמא כו׳ משא״כ קדש בלא וי״ו אינו בגדר עלמין כלל והוא למעלה מעלה מבחי׳ ממכ״ע ומבחי׳ סכ״ע כו׳ וכמש״ל ע״פ צאינה וראינה) ונקרא הרחצה ששם נרחץ כל פשע ועון לפי ששם אין הפגם תופס מקום וזהו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו׳. והנה קדוש נאמר ג״פ שהוא ג׳ המשכות לג׳ עולמות בי״ע משא״כ קדש בלא וי״ן לא נאמר כ״א פ״א ולא ג״פ מפני שהוא למעלה מגדר ההתחלקות.
530
531ולכך גם המלאכים ונשמות כשעלו מן הרחצה. שמתעלים לקבל מבחי׳ מים עליונים שבעבר הנהר שהוא בחי׳ קדש העליון אז גם הם נכללים כולם בהתכללות אמיתי ונעשים עדר אחד. וזהו שכולם מתאימות כתאומ ים שנולדו בבת א׳ ממש. כך הג׳ עדרים כשמתעלים לרחוץ במים העליונים דבחי׳ קדש העליון הם מתאימות כתאומים ממש בהתכללות אמיתי בלי שום התחלקות כלל ולכך נקרא אז עדר הרחלים שנכללים כאחד בעדר אחד.
531
532וז,ש בזהר דמקדשין ליה כולא כחדא. דהיינו ההעלאת מ״ן של קדוש דמלאכים ושל ישראל שלמטה. אף שהם למטה מחולקים בבחי׳ התחלקות עדר עדר לבדו לפי שאין העלאת מ״ן דעשייה דומה כלל להעלאת מ״ן דיצי׳ כו׳ שזהו מבחי׳ חיצוניות וזהו מבחי׳ פנימית מ״מ התחלקות זו הוא רק מצד ההעלאת מ״ן ולכן אומרים ג״פ קדוש נגד ג׳ מיני העלאת מ״ן הנ״ל. אבל ע״י שעלו מן הרחצה שהוא בחי׳ קבלתם המ״ד שהוא מבחי׳ קדש העליון שהוא למעלה מבחי׳ התחלקות אזי נעשים גם הם כעדר א׳ ומתאימות. ולכן מקדשי ליה כולא כחדא. וז״ש באדרא (דקל״ו ע״ב) ע״פ רוחצות בחלב בחוורא דלעילא כו׳ שהוא מבחי׳ ע״י כו׳ ע״ש. והענין הוא כמבואר לעיל בביאור ע״פ ואלה המשפטים שבבחי׳ יושר הוא דשייך התחלקות ראש ורגלים משא״כ בעגולים סוכ״ע שאין בו מעלה ומטה כו׳ ומשם הוא ההמשכה ע״י משה דעת עליון כו׳ שע״כ אפשר לנשמת משה להמשיך הדעת אפילו לבחינת בי״ע בחינת בהמה כשיתבונן ויעמיק מחשבתו בגדולת ה׳. לפי שממשיך מבחי׳ סוכ״ע שאין שייך שם מעלה ומטה ראש ורגל ואדם ובהמה תושיע ה׳ ששניהם שוין.
532
533והנה מה שבי״ע הם נחלקים לג׳ בחי׳ עדרים זהו ג״כ מבחי׳ יושר שיש בו ראש וגוף ורגל חב״ד חג״ת נה״י אשר חב״ד מתגלים בבריאה ושם בחי׳ שרפים וחג״ת ביצירה וזהו בחי׳ חיות ונה״י בעשייה וזהו בחי׳ אופנים אבל ע״י המשכה מבחי׳ עגולים סכ״ע שאין בו מעלה ומטה הרי אפילו אדם ובהמה שוין קמיה כ״ש בי״ע עצמן ולכן ע״י שעלו מן הרחצה שהוא בחי׳ המשכה דמשה מן המים משיתיהו כו׳ עי״ז נקראים עדר אחד.
533
534וכיוצא בזה נתבאר ע״פ את שבתותי תשמרו בענין שביעית שנאמר לך ולעבדך כו׳ ולהבמתך ולחיה כו׳ שתלה הכתוב אדם בחיה שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה כו׳ והיינו מחמת שבשביעית הוא עליות העולמות לבחי׳ המקיף וסובב דאדם ובהמה תושיע כו׳ כע״ל בשער היחודים קרוב לסופו כתב שעלו מן הרחצה הוא ר״ת משה ועש״.
534
535ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ מים רבים בענין רבקה של שלש בקר כו׳ בחינת דעת עליון שממשיך המדות מהכתר ושם אין שייך התחלקות כלל כו׳. עוי״ל בפי׳ וענין שמקבלים מבח׳ קדש העליון דהיינו ע״ד עליות העולמות בשבת שג׳ עולמות בי״ע עולים באצילות כמ״ש במ״ח גבי מנחה דשבת והמלכות דאצי׳ מקור דבי״ע היא במקום אבא וזהו שמקבלים מבחי׳ קדש ממש ולכן אז הם עדר אחד שבאצילות איהו וגרמוהי חד ועמ״ש הרמ״ז בפ׳ שלח (בדף קנ״ט סע״א) באצילות הם ביחוד עצום כו׳ ועמ״ש כעין זה בד״ה כנשר יעיר שבבי״ע התחלקות המדרות פני אריה אל הימין ופני שור וכו׳ משא״כ באצי׳ ולכן במ״ת היו רואים את הנשמע לפי שהי׳ גילוי אלקות בלי שום התחלקות כו׳ ואין שום פירוד ח״ו בין ראיה לשמיעה ופי׳ שניך היינו כמ״ש בפרדס שער האותיות באות שין שהוא מלשון שניך כעדר כו׳ והנה בת״ז תיקון נ״א איתא שי״ן איהו כליל תלת עדרי צאן כו׳ תלת אבהן כו׳ ובגין דא וכל שיח כו׳ ע״ש.
535
536וזהו שאנו אומרים בקדושה כנועם שיח וכמ״ש במ״ח דשיח אותיות ח״י שי״ן והיינו כי השין הוא ג׳ ווין והיינו ענין ג׳ ווין דג׳ פעמיים קדוש כי קדוש היינו קדש ו׳ והיינו ג׳ בחי׳ קדוש דג׳ עדרי צאן.
536
537וזהו השבח שניך דהיינו ג׳ בחי׳ העלאת מ״ן של נש״י דחיצוניות ופנימיות ומקיפים שהם ג׳ עדרי צאן הנכללים באות שין הם בתכלי׳ השלימות וגם שניך כפשטוט הוא כמ״ש במ״א ע״פ ולבן שנים מחלב שהוא לדקדק במעשיו ולבררם כמו השני׳ שהן טוחנו׳ כו׳ והוא העלאת מ״ן דמעשה שזהו ההתחלה והיסוד כו׳ וגם למי שאין יד שכלו מגעת כו׳ תהיה זאת עבודתו בבחי׳ העלאת מ״ן דמעשה וע״ד משנ״ת סד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בפי׳ ובו תדבקון עיין שם.
537
538ועי״ז הם כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שהוא המשכת מ״ן מבחי׳ קדש העליון ונעשו כעדר א׳ וגם י״ל בפי׳ שניך כעדר שעי״ז שעלו מן הרחצה אזי השין הוא מבחי׳ גבוה יותר ע״ד מ״ש בפ׳ אמור בד״ה והניף הכהן אותם על לחם הבכורים בענין שין דכשבים שהשין קודם לבי״ת שהוא ענין המדות שלמעלה מהחכמה והם הנמשכים מדעת עליון כו׳ והיינו ענין שעלו מן הרחצה ע״י משה רעיא מהימנא דעת עליון כו׳ וע׳ ברע״מ פ׳ משפטים (דק״כ ע״א) ש׳ דמשה קדושה לך ישלשו כו׳. וע׳ בת״ז שם שיש שין עילאה שין תתאה ובכסא מלך שם ובקל״ת ר״פ נח ובזהר ר״פ בראשית גבי עאלת שין כו׳ ובזהר הרקיע שם ובספר אשל אברהם שם כ׳ שהשין מרמזת לכח״ב ומרמזת לחג״ת ומרמזת לנה״י והביא מהרע״מ פ׳ פינחס (דרנ״ז ע״א) דאומר שכינתא אתקריאת שבת. מסטרא דתלת דרגין עילאין דאינון ש׳. ג׳ כתרין כח״ב. ואיהי בת רביעאה לון דהיינו שבשכת מתעלית לשם. וזהו שניך כו׳ שעלו מן הרחצה וכנ״ל:
538
539ה ועיין בזהר ס״פ האזינו (תחלת דרצ״ז) כד אתחברן כולהו קדושי כחדא אקרון קדש וכולהו סלקין ומתכנשין לההוא אתר עילאה דאקרי קדש ובג״כ ק׳ ק׳ ק׳ קדש ישראל מנייהו כו׳ ע״ש ועיין מזה ג״כ בזהר משפטים (דקכ״א ע״ב). ופי׳ כד אתחברן דוקא דהיינו התחברות והתכללות השלשה מיני העלאות מ״ן דחיצוניות ופנימיות ומקיפים שהוא ענין אמירת ג׳ פעמים ק׳ ק׳ ק׳ כנ״ל כאשר מתחברים כולהו כחדא אז ע״י התחברות והתכללות זו הם מתעלים לבחי׳ קדש העליון מה שכל בחי׳ העלאת מ״ן מצד עצמו לא יוכל להגיע בבחי׳ זו כי הוא למעלה גם מבחי׳ סוכ״ע ואור מקיף ושם הוא בחי׳ אם צדקת מה תתן לו כו׳ וכמ״ש בד״ה צאינה וראינה בפ׳ קדושים.
539
540ועכ״ז ע״י התכללות ג׳ בחי׳ העלאת מ״ן דאמירת ג״פ קדוש שמתכללים יחד עי״ז מתעלים לבחי׳ קדש העליון. והוא עד״מ מצירוף האותיות יחד שידוע שהאותיות הם בחי׳ כלים להמשכות עליונות וכמ״ש בסש״ב ח״ב פי״ב כי כל אות היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה בענין האותיות שאלוני כו׳ ע״ש.
540
541והנה ע״י צירוף כמה אותיות להיות תיבה אזי מלבד ריבוי מיני כחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה זו עוד זאת העולה על כולנה המשכת כח עליון וחיות כללית שלמעלה מכלמיני הכחות וחיות פרטיות של האותיות כו׳ כמ״ש בסש״ב שם.
541
542וכמו עד״מ למטה באותיות הדבור שבאדם כגון ג׳ אותיות א׳ מ׳ ת׳ כשהם כל אות בפ״ע אין מלובש בהם שום השכלה זולת שהוא אות א׳ או מ׳ כו׳ אבל כשהן נצטרפו יחד ונעשה מהן תיבה אמת מתלבש בהן השכלה גדולה שהוא ענין אמת.
542
543וכתיב וה׳ אלקים אמת הרי ע״י הצירוף וההתכללות נמשך בהן כח וחיות מה שלמעלה מערך הכח והחיות של כל אות בפ״ע. וכך הנמשל למעלה כי הנה ג׳ אותיות א׳ מ׳ ת׳ הם ראש תוך סוף.
543
544וזהו ענין תלת עלמין המוזכר בזהר פ׳ שלח שכנגדם ג״פ קדוש. וגם אפשר לומר שג׳ אותיות הנ״ל הן מקור לג׳ עולמות בי״ע שהן ג״כ בחי׳ ראש תוך סוף א״מ וא״פ וחיצוניות כנ״ל. ועכ״ז בחי׳ קדש ממש הוא למעלה מבחי׳ זו כנ״ל ואינו נמשך ומאיר כ״א ע״י התלבשותן יחד דייקא וקרא זה אל זה ואמר ק׳ ק׳ ק׳ עי״ז דייקא מאיר בחי׳ קדש שהוא בחי׳ אמת ממש (ועמ״ש בענין וקרא זה אל זה בד״ה ויקרא אל משה) וכנודע שבחי׳ אמת הוא מדרגה גבוה מאד והוא חותמו של הקב״ה וכמ״ש במ״א ע״פ ויכתוב משה את מוצאיהם כו׳. מה שלמעלה מעלה מכל אות בפ״ע. ועד״ז ג״כ בכל אדם שהאדם כלול מג׳ עולמות בי״ע הנ״ל וזהו ענין עבודה ותורה וגמ״ח ועמ״ש מזה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפי׳ ו לכבודי בראתיו יצרתיו כו׳ ע״ש באריכות.
544
545וע״י כל העלאת מ״ן בפ״ע ממשיך אתעדל״ע מבחי׳ קדוש וע״ז נאמר כי עם קדוש אתה כו׳ אך ע״י התכללות ג׳ בחי׳ יחד ע״ז נאמר שאו ידיכם קדש כו׳ קדש ישראל כו׳ ועד״ז ג׳ תיבות חכמה בינה ודעת הם גימטריא כתר והזו ברכנו אבינו כולנו כאחד ועמ״ש מענין מעלת ההתכללות בד״ה הן עם אחד ואם לעוברי רצונו כו׳. ועמ״ש בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב ובד״ה אתם נצבים היום כולכם:
545
546ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי. ודרשו רז״ל (ע׳ ברבות בשיר השירים במקומו ובפ׳ קרח גבי ובני קרח לא מתו) ששים המה מלכות אלו ס׳ מסכתות ושמונים פילגשים אלו ברייתות ועלמות אין מספר אלו הלכות שבגמ׳. אחת היא זו כנס״י מלשון כניסה שהיא מקור נש״י ונקראת אחת לפי שהיא מקבלת מבחי׳ ישראל דלעילא שנקרא׳ אחד כו׳. ונק׳ תמתי כו׳ וכמארז״ל תמתי תאומתי לפי שע״י נשמות ישראל נעשה יחוד זו״נ כו׳. והנה מזה מובן שהנשמות הם למעלה במדרגה מבחי׳ התורה וכמ״ש ממה שאמרו רז״ל (פסחים מ״ט ב׳) ע״פ תורה צוה לנו משה מורשה א״ת מורשה אלא מאורסה שהתורה היא מאורסה לישראל שישראל הן בחי׳ חתן והתורה היא בחי׳ כלה ונמצא מובן ג״כ שהנשמו׳ הם למעל׳ מבחי׳ התורה ובמקום אחר מצינו שארז״ל תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל מתקשראן באוריית׳ כו׳ ונמצא מובן להיפוך לגמרי שהתורה היא למעלה במדרגה מישראל.
546
547ולהבין את כל הנ״ל הנה כתיב אור זרוע לצדיק פי׳ שהנשמות הנקראים בשם צדיק הם בחי׳ אור הנזרע למטה להתלבש בגוף בשר ודם הגשמי בכדי שעל ידם יהיה צמיחה בתוספת הרבה להיות המשכות גילוי אור א״ס ב״ה למטה ע״י תורה ומצות מעשיות שעוסקים בעוה״ז כאשר יתבאר לקמן בעז״ה והוא ממש כדוגמת הזריעה שזורעין בארץ הגשמי שזורעין גרעין א׳ ונרקב בארץ ונצמח מזה אח״כ בתוספת וריבוי גרעינים הרבה מאד כמ״כ ע״י מצות מעשיות שעושים נשמות ישראל בעוה״ז הגשמי שהוא כדוגמת הזריעה הנ״ל מגרעין א׳ נעשה עי״ז צמיחה ורבוי בתוספת וריבוי להיות גילוי אור א״ס ב״ה למטה (עמ״ש מענין זריעה בד״ה ויהי בשלח פרעה ובד״ה הבאים ישרש ובד״ה כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ וסד״ה שמע ישראל ובד״ה כי כארץ תוציא צמחה וסד״ה שובה ישראל גבי הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע ובד״ה כי כאשר כו׳ כן יעמוד זרעכם) ולהבין זה הנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים פי׳ כל עולמים שהם ריבוי רבוות השתלשלות כל העולמות דבי״ע שהם עד אין קץ וכמ״ש היש מספר לגדודיו כו׳ עכ״ז מקור ושרש חיותם המחי׳ ומהווה אותם מאין ליש אינו אלא מבחי׳ מלכותו בלבד שאינו אלא אור וזיו בלבד לגבי מהותו ועצמותו ית׳ כמ״ש הודו על ארץ ושמים שארץ ושמים אינו אלא הודו וזיוו בלבד שהוא בחי׳ מלכותו ית׳ המחיה ומהווה אותם מאין ליש להיות נבראים נפרדים בע״ג ואינם כלל בערך לגבי אור א״ס ב״ה המתגלה בעולמות עליונים שהוא בבחי׳ א״ס ממש ושם הוא בבחי׳ יחוד וביטול בתכלית ומכ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ שאף שי ש שם ג ״כ בחי׳ גדולה וגבורה שהם מדות עליונות דאצילות כו׳ חו״ג הם בבחי׳ יחוד וביטול בתכלית לך ה׳ כו׳ וחיוהי וגרמוהי שהם בחי׳ אורות וכלים דאצי׳ חד בהון ממש בבחי׳ א״ס ממש וכמאמר אליהו ולאו מכל אינון מדות כו׳ משא״כ למטה בבי״ע בחי׳ חיות אלקות המהווה אותם מאין ליש מצומצם ומוסתר מאד להיותם בעלי גבול ונבראים נפרדים עד שבריבוי הצמצומים וההשתלשלות מטה מטה עד עולם העשי׳ שהחיות אלהות הוא מוסתר לגמרי עד שנראה כאילו הם יש ודבר נפרד לגמרי שיכולת המינים לומר שיש ב׳ רשויות ח״ו כמבואר בגמרא (סנהדרין דל״ט א׳) שאמר המין מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי דאהורמיז (ועיין הפי׳ בערוך) לפי שהוא בחי׳ עלמא דפרודא וכמ״ש ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד שאף שלמעלה בעולם האצי׳ הוא בחי׳ יחוד בתכלית ואור א״ס מאיר שם בבחי׳ גילוי עכ״ז ומשם יפרד שנמשך מבחי׳ מלכותו ית׳ בריבוי צמצומים והסתרים להסתיר ולהעלים את אור השם עד שיהיו נבראים יש מאין בעלי גבול ועולמות נפרדים.
547
548ואי לזאת אינו בערך כלל לגבי אור ה׳ המאיר ומתגלה בעולמות העליונים שהוא בבחי׳ א״ס וכידוע שמספר א׳ לגבי ריבוא אבבות אלפים יש לו ערך כי הוא ג״כ בבחי׳ מספר אבל דבר שהוא בבחי׳ גבול לגבי בלי גבול בבחי׳ א״ס אין לו ערך לגמרי ומספר א׳ ומספר רבוא רבבן שוה ממש לגבי בחי׳ בלי גבול כו׳ וכמ״ש בסש״ב פמ״ח ולזאת עיקר חיותם אינו אלא מבחי׳ אורו וזיוו בלבד שהוא בחי׳ מלכותו בלבד. אכן בכדי שיהי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה בעולמות התחתונים ג״כ ממש כמו שהוא בעולמות עליונים שזהו תכלית המכוון מבריאת העולמות בכדי שיהיה לו דירה בתחתונים דוקא לזאת נזרע בהם בחי׳ אור מלמעלה והיינו בחי׳ נש״י שיורדים ומתלבשים למטה בגוף בשר ודם כו׳ בכדי שע״י התורה ומצות מעשיות שעושין בעוה״ז ימשיכו בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה למטה בעולמות התחתונים ג״כ כמו שהוא בעולמות העליונים ממש שיהיה בחי׳ יחוד העולמות עליונים ותחתונים ולא יהיו בבחי׳ עלמין דפרודא ובבחי׳ הסתר פנים וכמ״ש ולא יכנף עוד מוריך כו׳ ועמ״ש בד״ה ואתחנן וזהו זורע צדקות מצמיח ישועות פי׳ שע״י צדקה שנותנים למטה לעני דלית ליה מגרמיה כלום ומשפיע למקום חושך. כמ״ש הייתי ככוס חרבות כו׳. הנה עי״ז מעוררים מלמעלה ג״כ המשכת אור א״ס ב״ה למטה בעולמות התחתונים שהם חשך ועלמין דפרודא וזהו מצמיח ישועות שהוא בחי׳ צמיחה בתוספת וריבוי להיות המשכת שע״ה נהורין עילאין למטה. וכמו שבצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול שנע שה מזה בחי׳ גילוי א״ס שנק׳ חשבון גדול כו׳ (ועמ״ש מענין לחשבון גדול בד״ה וילבש צדקה כשריון ועמ״ש ע״פ יתקע בשופר גדול) וגם ישועות הוא מלשון שעה כמ״ש וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כו׳ שהוא בחי׳ ירידת והמשכת גילוי אור א״ס ב״ה למטה ע״י המצות מעשיות שעושים ישראל למטה ולזאת נק׳ כל המצות בשם צדקה סתם בירושלמי.
548
549וזהו שמצוה ראשונה מתריג מצות היא מצות פריה ורביה כמ״ש פרו ורבו שהוא ריבוי ותוספת כמ״כ ע״י כל המצות מעשיות שעושים ישראל נעשה ריבוי ותוספת כו׳. וזהו בן פורת יוסף כי יוסף הוא צדיק עליון וכתיב אור זרוע לצדיק להיות עי״ז תוס׳ וריבוי. וכמ״ש ברבות ר״פ שמות יוסף על שם והיה ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו כו׳:
549
550ב וזהו כוונת הברכה שמברכין קודם עשיית כל המצות ברוך אתה ה׳ כו׳ אשר קדשנו במצותיו כו׳. פי׳ אשר הוא לשון תענוג כמ״ש באשרי כי אשרוני בנות כו׳ שהוא בחי׳ תענוג העליון שהוא בבחי׳ א״ס עד שארז״ל גבי אחר. מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי. ונמשך העונג העליון הנ״ל למטה ע״י עשיית המצות כו׳.
550
551והנה כמו שבזריעת הגרעין בארץ הגשמי צריך מתחלה לחרוש את הארץ היטב בכדי לרפות את הארץ כי חרישה מרפי ארעא ובאם לאו יאבד הגרעין בארץ לגמרי כמ״כ קודם הזריעה של נש״י בבחי׳ ועשה טוב בקיום כל המצות מעשיות צ״ל מקודם לכן בחי׳ סור מרע שהוא בחי׳ חרישה לנפש הבהמית להפך את כל המדות רעות ולבטל את כל הרצונות אשר לא לה׳ המה ולא יהיה לו רצון אחר כלל כ״א לה׳ בלבד להיות לב נשבר ונדכה כו׳. ואז יכולים להמשיך אח״כ בבחי׳ ועשה טוב גילוי אור א״ס ב״ה למטה שהוא בחי׳ צמיחה בתוספת וריבוי שנעשה ע״י בחי׳ הזריעה של נש״י במצות מעשיות שעושים למטה כו׳. (ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים וב״ה ושאבתם מים) וזהו ואל קין ואל מנחתו לא שעה מפני שקין היה מארי דרוגזין שלא היה בבחי׳ סור מרע להפוך את כל המדות רעות שהוא בחי׳ חרישה כנ״ל ולכן לא היה ביכולתו להמשיך אור ה׳ למטה ע״י הזריעה שלו במנחתו כו׳ משא״כ הבל שהיה בבחי׳ סור מרע בתכלית כתיב ביה וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו שהוא בחי׳ הזריעה שלו כו׳ וזהו שלעתיד כתיב בחריש ובקציר תשבות שלא יצטרכו עוד לבחי׳ חרישה הנ״ל לפי שנאמר ואת רוח הטומאה עאביר מן הארץ.
551
552וזהו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו׳ היינו ע״י שממשיכים אור א״ס ב״ה שהוא קדוש ומובדל למטה. ועם כל הנ״ל מובן איך שבזה גדלה מעלת נש״י על בחי׳ התורה כי הנה אף דאורייתא מחכמה עילאה נפקת עכ״ז כשנמשך ובא לבחי׳ דבר ה׳ זו הלכה וכמאמר אליהו מלכות פה תורה שבע״פ קרינן לה כו׳ וכל פרטי הלכות שהם בחי׳ נימין ושערות ודלת ראשך כארגמן שם עד אין קץ כשיהיה כך יהיה הדין כך וכמ״ש ועלמות אין מספר שהם הלכות כנ״ל אזי אין בהם תוספת וריבוי רק כפי ההלכה שנמשך בבחי׳ דיבור העליון כו׳ וכמו המלאכים שנמשכים מבחי׳ דבר ה׳ כמ״ש וברוח פיו כל צבאם כו׳ אין בהם ריבוי ותוספת כלל וממלאך אחד אין יכול להיות מלאך שעי ולזאת אין בהם פריה ורביה כו׳ משא״כ נשמות ישראל הם דוקא ממשיכים תמיד בחי׳ אור א״ס ב״ה למטה ע״י מצות מעשיות שעושין בבחי׳ ריבוי ותוספת וכמ״ש אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו׳ וחי בהם שהם הם הממשיכים בחי׳ חיות מאור א״ס ב״ה וכמ״ש ועשיתם אותם אתם כתיב (וכמ״ש בד״ה תורה צוה בפי׳ אל תקרי בניך אלא בוניך שנש״י הם הממשיכים היחוד מבחי׳ תשב״כ שנקרא חתן לבחי׳ תשבע״פ שנק׳ כלה ועי״ז נק׳ בוניך כו׳) אך כ״ז הוא דוקא ע״י ביטול במס״נ של ישראל מקודם בבחי׳ ואהבת שבק״ש ואז נק׳ אחת היא רעייתי כו׳ שמקבלין מבחי׳ אחד יחידו של עולם (וברבות נשא) (פי״ד) כף אחת עשרה זהב שנאמר אחת היא יונתי כו׳ ומה שנקראת כף אחת יובן עם מ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע בענין ולכי לך ואז יכולים להמשיך אור א״ס ב״ה למטה ושיהיה יחוד עולמות עליונים ותחתונים ממש שלא יהיה בחי׳ עלמין דפרודא להיות נראים כאלו הם יש ודבר נפרד בפ״ע עד שנראה כמו שהוא ב׳ רשויות ח״ו כמו שסובר המין מפלגך דלעילא מפלגך דלתתא כו׳ להיות שלמעלה הוא בחי׳ יחוד בתכלית כנ״ל ובהשתלשלות למטה מטה הוא בחי׳ עלמא דפרודא כמ״ש ומשם יפרד כו׳. אכן כשישראל ממשיכים גילוי אור א״ס ב״ה למטה ג״כ ממש כמו שהוא בעולמות עליונים אזי נעשה בהם בחי׳ יחוד עליונים ותחתונים בתכלית. וזהו תמתי לשון תמימות (ובל״א מאכט מיך גאנץ) שע״י כנס״י נעשה יחוד א״ס ב״ה למטה כמו שהוא למעלה ממש וזהו גם כן תאומתי שהוא בחי׳ יחוד זו״נ שהם מדות עליונות דאצי׳ ובחינת מלכות דאצי׳ שמתלבשת בבי״ע שמתייחדים בתכלית ע״י בנ״י כנ״ל. אך מתחלה צריך להיות בחי׳ יונתי וכמ״ש עיניך יונים כו׳ שכמו זוג יונים שעיקר התענוג שלהם הוא ההסתכלות שמסתכלים זה על זה. כמ״כ למעלה שיהיה בחי׳ תמתי תאומתי שהוא יחוד זו״נ חתן וכלה כו׳ הוא ע״י בחי׳ יונתי מקודם שהוא בחי׳ התענוג שצריך להיות בנש״י לאסתכלא ביקרא דמלכא כו׳ שהוא בחי׳ ההתבוננות בגדולת אור א״ס ב״ה ונק׳ שמחת כלה שהוא התענוג של הכלה מההסתכלות על החתן שהוא בחי׳ יקרא דמלכא כו׳ ועי״ז מלמעלה למטה ג״כ כתיב עין ה׳ אל יראיו. יראיו הוא בחי׳ ביטול היינו כשישראל הם למטה תמיד בבחי׳ ביטול לה׳ כו׳ נתעורר מזה בחי׳ תענוג גדול למעלה וכמ״ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכמו האדם שמקבל תענוג מכלי יפה כו׳ ותענוג זה שנעשה למעלה נקרא שמחת חתן דהיינו יחוד אצילות שנקרא חתן. מלשון נחות דרגא להיות משפיע למקור דבי״ע שנק׳ כלה וא״א זאת כ״א ע״י בחי׳ יונתי מקודם כו׳.
552
553וע״י השמחה של החתן וכלה שהוא התענוג של שניהם כנ״ל יכול להיות בחי׳ תמתי שהוא בחינת יחוד חתן וכלה שהוא בחי׳ זו״נ כנ״ל וכמו שיהי׳ לעתיד דכתיב ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים כו׳ שלא יהי׳ בחי׳ עלמין דפרודא כלל כ מו שהוא עתה וכמ״ש ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד וכו׳ משא״כ לעתיד יהי׳ בחי׳ תמתי שהוא בחי׳ תאומתי כו׳ וד״ל:
553
554ג להבין בתוספת ביאור מ״ש (יואל סי׳ ד׳ י״ח) ומעין מבית ה׳י צא והשקה את נחל השטים הנאמר על לעתיד. הנה לכאורה אינו מובן מ״ש ומעין יצא ולא נאמר ונהר יוצא כמ״ש ונהר יוצא מעדן וגו׳. אך האמת הו משום דבנהר כתיב ומשם יפרד כו׳ משא״כ במעין לא נאמר ומשם יפרד רק אדרבה והשקה כו׳. וביאור זאת יובן ע״פ מה שמבואר בדברי רז״ל נהרא מכיפי׳ מבריך ולא חיישי׳ שמא ירבה נוטפי׳ כו׳. פי׳ שהתוספת וריבוי שלה שמתרב כשנעשה נהר מכמו שהיתה תחלה בהמעין שממנו יוצא הנהר הוא ממקורו ומאליו ומעצמו מתרבה (ובערוך בשם רבינו גרשם מכיפיה מבריך מגדותיו מתברך שאינו מתגדל ממימי הגשמים אלא מעצמו וכן פרש״י בנדרים) (ד״מ סע״א) וע׳ בפרש״י בשבת (דס״ה ב׳) משפתו כו׳ והוא כי תרגום והירדן מלא על כל גדותיו מלי על כל כפוהי. (ביהושע סי׳ ג׳). שפת היאר. כיף נהרא (וביחזקאל מ״ז) על שפתו על כיפיה ולא ממימי הגשמים ואף שהמעין אינו בהתפשטות מרובה כ״כ עכ״ז אחר שיוצא מהעלם של המעין לידי גילוי והתפשטות יותר להיות נהר נעשה מאליו ומעצמו בתוספת מרובה.
554
555ויובן זה יותר מבחי׳ שכל ומדות שהנה עיקר הולדת והמשכות המדות הם מהשכל של דבר שיעמיק בשכלו ויבין שטוב הוא יתעורר ממילא בלבו אהבכה ותשוקה לדבר ההוא אשר לזאת בקטן ששכלו קטן מאד מלהכיל ולהבין אזי גם מדותיו הם ג״כ לדברים קטנים וכמ״ש לפי שכלו יהולל איש כו׳ שהמדות נק׳ איש הם נולדים ונמשכים לפי ערך השכל ונמצא מובן מכל הנ״ל שכל עיקר המשכת המדות הם מהכל ואעפ״כ נראה בחוש שאחר שבאו מהשכל לידי גילוי בלב נעשו בחוזק ותוספת וריבוי הרבה יותר מכמו שהי׳ תחלה בעודם בשכלו כו׳ כמו הכעס כו׳ והיינו כנ״ל מפני שבשכל עדיין המדה היא בחי׳ העלם בתכלית ולזאת אינה בהתפשטות מרובה כ״כ אכן כשבא מהעלם השכל לידי גילוי בלב נעשה ממילא בריבוי התפשטות וחוזק האהבה או הכעס כו׳ (וכיוצא בזה מבואר בע״ח שכ״ה דרוש ו׳ ובשער תיקון הנוקבא פ״ה כי כאשר יצאו מהיסוד דאימא ונתגלו כו׳ ע״ש) וכמ״כ הנהר אף שכל עיקר המשכתו מבמעין עכ״ז אחר שיוצא מהעלם המעין לידי גילוי הנהר מתפשטט מאליו בתוספת וריבוי כו׳. וזהו נהרא מכיפי׳ מבריך כו׳. ומכל הנ״ל יובן למעלה ג״כ במ״ש ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד כו׳. כי הנה עדן הוא בחי׳ חכמה עילאה דאצי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא בחי׳ העלם וביטול בתכלית וכמ״ש והחכמה מאין תמצא כו׳ שהוא בחי׳ אין ממש ונק׳ מעין שהוא כדוגמת המעין שעדיין הוא בבחי׳ העלם כנ״ל ונהר יוצא מעדן הוא בחי׳ בינה דאצי׳ שיוצא ונמשך מבחי׳ חכמה להשקות כו׳ שהוא בחי׳ אם הבנים מקור המדות עליונות דאצי׳ שנמשכין מבחי׳ בינה דאצי׳ ונק׳ רחובות הנהר שהוא בחי׳ התפשטות השכל יותר מכמו שהיה בבחי׳ חכמה שהוא בחי׳ אין אף שבחי׳ בינה נמשך מבחי׳ חכמה עכ״ז מאחר שבא מהעלם לגילוי השגה שהוא מאין ליש ממש ממילא מתרבה בהתפשטות יותר כדוגמת הנהר הגשמי שיוצא מהמעין והמדות שבלב נמשכים מהשכל שבמוח כנ״ל.
555
556וזהו דגבי ונהר יוצא כתיב ומשם יפרד פי׳ אחר שנמשך מבחי׳ בינה דאצי׳ לבחי׳ מלכות דאצי׳ שמתפשטת ומתלבשת למטה בבי״ע נעשה בחי׳ פירוד לגמרי להתהוות נבראים בע״ג ועלמין דפרודא אכן כ״ז הוא לאחר התפשטות והמשכות הנהר הנ״ל שהוא בחי׳ בינה ומדות דאצי׳ בבחי׳ מלכות דאצילות להתלבש בבי״ע.
556
557וכמ״ש ומשם יפרד שנמשך משם ולמטה להיות בחי׳ עלמין דפרודא אבל עצם הנהר הנ״ל עדיין הוא בבחי׳ יחוד וביטול בתכלית כמ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ וחיוהי וגרמוהי חד כו׳ שאף שכבר נמשך מבחי׳ חכמה שנק׳ עדן להיות התפשטות בבחי׳ נהר ע״ז מאחר שיוצא ומקבל תמיד מבחי׳ עדן הנ״ל עדיין הוא בבחי׳ יחוד וביטול בתכלית אך עכ״ז הוא בחינת מקור שיומשך משם ולמטה בבי״ע יפרד כו׳ מאחר שכבר יצא מבחי׳ העלם המעין שהוא בחי׳ חכמה עילאה שנק׳ עדן לידי גילוי והשגה בבחי׳ בינה ומדות אזי יכול לירד ולהשתלשל עוד בהשתלשלות וצמצומים שיתהוו גם נבראים נפרדים ממש כאלו הם יש ונפרד בפ״ע אבל מבחי׳ המעין עצמו שהוא בחי׳ חכמה עילאה אינו בבחי׳ מקור כלל שיוכל להיות בחי׳ התהוות היש והנפרד הואיל והמעין אין בו התפשטות כמו בנהר והיינו לפי כי החכמה מאין תמצא ולזאת כשיתגלה לעתיד בחי׳ עצם החכמה עילאה למטה אזי לא יהי׳ בבחי׳ עלמא דפרודא כלל רק יהי׳ למטה ג״כ יחוד אור ה׳ ממש כמו שהוא למעלה וזהו ומעין מבית ה׳ יצא שעצם המעין שהוא בחי׳ חכמה עילאה כנ״ל יומשך ויתגלה למטה כמו שהוא בבחי׳ מעין ולא כמו עכשיו ונהר יוצא כו׳ ואזי אף והשקה את נחל השטים שיטים הוא מלשון שטות וגם מלשון שטו העם שהם בחינת עלמין דפרוד ונחל השיטים הוא מקור המגדיל כל תאוות ותענוגי עוה״ז אשר לא לה׳ המה והוא ג״כ ע״ד שנת׳ במ״א בד״ה שמע ישראל ענין מים תחתונים שהם מגדילים כל תענוגי עוה״ז שהם בחי׳ פסולת והיינו ע״י שנמשך בחי׳ רקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים עד שמזה נסתעף למטה במים תחתונים בחי׳ נחל השיטים ועיין ס״פ ואתחנן (דף ע״ד ע״ב) ומבואר שם שכשיתגלה בחי׳ עצם המעין אזי אף בבחי׳ נחל השיטים יהי׳ בחינת גילוי אור ה׳ וכמ״ש והלכו לאורך כו׳ ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו כו׳ שיהי׳ לעתיד ולא יהי׳ בחי׳ פירוד כלל כמו שהוא עתה שנראה כאלו הם שתי רשויות ח״ו כדעת האפיקורוס וכמו שהשיב לו האיך שביק מיא לאעבורי כו׳ שבאמת הכל נמשך ממנו ית׳ רק שע״י רבוי השתלשלות וצמצומים להעלים ולהסתר את אור ה׳ החיה ומהווה אותם מאין ליש הם נראים כלאו הם יש ונפרד בפ״ע והיינו לפי שכל ההשתלשלות הוא מהנהר וכמ״ש ונהר יוצא ומשם יפרד כו׳ אבל לעתיד שיתגלה בחי׳ עצם המעין למטה אזי יהי׳ יחוד למטה כמו למעלה ממש והיינו בחי׳ תמתי תאומתי כנ״ל וד״ל ועמ״ש עוד מענין זה בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י כחול הים כו׳ (ועיין בע״ח שמ״ז פ״ג דכל עיקר ענין המסך שבין אצילות לבריאה זהו ענין שהבינה דאצי׳ מלבשת התלבשות גמור להחכמה והיא בחי׳ מסך מבדיל בין א״ס וחכמה אל בריאה משא״כ באצילות לא הועילה הבינה רק למעבר בלבד כ׳ו ואינו נחשב רק שמקבל מחכמה. והיינו שהבינה[היא בחי׳ נהר שהוא בחי׳ יש והתפשטות כו׳ אבל חכמה היא בחי׳ מעין שהוא אינו בבחי׳ התפשטות כ״א בבחי׳ ביטול בחי׳ יו״ד דשם הוי׳ והיינו לפי שהוא אצל המקור ממש וזהו פי׳ אצילות מלשון אצלו אצל המאציל ב״ה ולכן איתא בע״ח) (שמ״ע פרק זיין) דהתלבשות אור א״ס בבינה ומדות דאצילות נק׳ איהו וגרמוהי חד אבל יחוד אור א״ס בחכמה עיאלאה דאצילות נק׳ איהו וחיוהי חד שלמעלה ממדרגת גרמוהי כו׳ ועיין בסש״ב (פל״ה) בהג״ה אלא שמ״מ בבינה דאצילות עצמה ובכל האצי׳ הואיל ומיוחדים עם החכמה נק׳ הכל אצילות משא״כ בבריאה שאינה מקבלת רק מהבינה לבד ע״כ ומשם יפרד כו׳. ובזה יובן ענין אור זרוע לצדיק שלהיות הגילוי בבי״ע ג״כ כמו באצילות ממש זהו דייקא ע״י נש״י שהם בחי׳ אור הנזרע למטה להתלבש בגוף כו׳ והיינו לפי שנש״י עלו במחשבה דהיינו בעצמיות חכמה עילאה דאצי׳ בחי׳ והחכמה מאין תמצא ממש וכמשי״ת לקמן וכמשנ״ת בביאור ע״פ יונתי המתחיל הנה ארז״ל נובלות חכמה כו׳ ע״ש וע״כ ע״י שירדו בעשיה הם יכולים להמשיך גילוי חכמה עילאה למטה בבי״ע כמו בצי׳ ולא יכנף עוד כו׳ ע״י המסך ופרסא כ״א ומעין מבית ה׳ יצא כו׳ גילוי בחי׳ חכמה עילאה ועיין בע״ח שער מ״ז פ״ג הנ״ל ובז״ה בפ׳ פקודי (בדף רל״ד) דענין חכמה זו היינו כי הא״ס בה מלובש תוך החכמה עליונה דא״ק וחכמה זו מתלבשת באצילות כו׳ ע״ש ועד״ז ממש יהי׳ הגילוי בבי״ע וזהו שארז״ל ע״פ כי בי״ה ה׳ צור עולמים ביו״ד נברא העוה״ב בה׳ נברא העוה,ז כי ה׳ הוא בחי׳ רחובות הנהר ונהר יוצא ולכן ומשם יפרד כו׳ וזהו ענין העוה״ז אבל היו״ד הוא בחי׳ המעין ולכן אין בו התפשטות כמו בה״א ולכן בו נברא העוה״ב שאזי ומעין מבית ה׳ יצא ועמ״ש הרמ״ז פ׳ שלח (קנ״ט א׳) מענין כי ביה ה׳ צור עולמים ברבות מבואר ע״פ ששים המה כו׳ אחת היא כו׳ במדבר (ר״פ ד׳) נשא (פ׳ ט׳) גבי ולקח הכהן מים קדושים. (פ׳ י״ד) גבי ביום עשתי עשר יום. קרח (פי״ח) מקץ (ר״פ צ׳) ויגש (ר״פ צ״ד) ובשה״ש רבה:
557
558לבאר הדברים ע״פ ששים המה מלכות כו׳ ודרשו רז״ל ס׳ מלכות אלו ס׳ מסכתו. ושמונים פילגשים אלו שמונים ברייתות. ועלמות אין מספר אלו הלכות. ולהבין דלפ״ז מהו שכתו אח״כ אחת החא יונתי דקאי על כנס״י שמפליג במעלתה יותר מבמעלת התורה וכדמשמע ג״כ ממה שנקרא ישראל חתן והתורה כלה בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה כו׳ ואמנם לפעמים משמע בהיפוך שהתורה היא יותר גבוה עד שאמרו ישראל מתקשראן באורייתא ולא עוד אלא שלפעמים מבואר שהתורה נק׳ חתן וישראל נק׳ כלה כמ״ש רז״ל ע״פ ביום חתונתו זו מתן תורה וזהו היפוך כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה תורה צוה) ולהבין כ״ז כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. צריך להקדים מ״ש במ״ח דפי׳ כנ״י הגם שמתייחס לספי׳ המלכות אינו בחי׳ המל׳ הנעשית פרצוף בפ״ע אלא הוא בחי׳ פרצוף המלכות שבתוך פנימית דז״א ושם הם שוים כי היא גדולה כמוהו ממש כו׳ ע״ש וזהו ענין כלת משה (וע׳ בז״ה ר״פ בראשית גבי כשושנה כו׳ כן רעיתי כו׳ ובסה״מ סי׳ קנ״ו) וביאור הענין הנה נודע שכל ההשתלשלות הם פנימית וחיצוניות וגם בי״ס יש פנימית וחיצוניות כמו בבחי׳ חכמה שיש בה פנימית והוא על דרך משל עומק ותוכן המושכל שהוא למעלה מהתלבשות באותיות המחשבה ודבור וכמ״ש במ״א ועיין בביאור ע״פ והניף הכהן אותם בסופו ובד״ה הנה ים סוף ובביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר ויש בה חיצוניות והוא הארת השכל במלובש במו״ד וכן במדות חסד וגבורה שפנימיותם הוא בחי׳ עומק ותעלומות ההתפעלות שבבחי׳ חסד או גבורה שאינו יכול להוגבל ולהתלבש באותיות הדבור וחיצוניותם הוא הארת המדה המתלבשת בדבור שמפרשנה לזולתו כו׳ (וז״ש בזהר ס״פ קדושים) (דפ״ו ע״א) ע״פ ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי איקרי כי דוד הוא בחי׳ מל׳ עולם הדבור הוא מקבל מאחוריים דז״א וגם נה״י דז״א הם מוחין לנוק׳ ולכן נקרא אחרי ועמ״ש ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ועד״ז הוא בכל ההשתלשלות והנה ידוע שבהשתלשלות עילה ועלול נעשה מחיצוני׳ העילה בחי׳ פנימיות בהעלול כי הפנימית של העילה א״א להעלול לקבל אותה כלל מאחר שהוא רחוק בערך המעלה והמדרגה וא״כ הרי בחי׳ חכמה שהיא ראשית הנאצלים והתחלת ההשתלשלות דאצילות כי מחכמה נמשכה הבינה ומבינה נמשכו המדות כו׳ מעולם לא נמשך ממנה בהשתלשלות רק החיצוניות אבל הפנימיות הוא למעלה מההשתלשלות ואינו מתלבש בבינה עד״מ מהתלבשות השכל בהשגה שהחיצוניות בלבד מתלבש ולא עמקותו כו׳ (וע׳ בזהר בראשית) (ד״כ ע״א) דא לגו מן דא כו׳ עד דאשתכח דהאי קליפה להאי כו׳ נקודה קדמאה כו׳ אתעב יד חד היכלא כו׳ ועם כל דא לאו דקיק וזכיך איהו כההוא נקודא קדמאה כו׳ ע״ש והוא מובן ע״פ הנ״ל ועמ״ש במ״א בד״ה עוטה אור כשלמ וסד״ה ואלה שמות בנ״י:
558
559והנה שרש הנשמות הוא מבחי׳ פנימיות החכמה ושרש נשמות מלאכי׳ הוא מבחי׳ חיצוניות כי המלאכים נולדים מזיווג נשיקין דזו״נ שהוא רוחני והיינו שנמשכה השפע כסדר ההשתלשלות והרי נתבאר שבהשתלשלות אינו נמשך רק מבחי׳ חיצוניות החכמה משא״כ הולדת נש״י להיותם מזיווג גופני שהוא נמשך יותר במדרגה והוא גשמי בערך הנה נעוץ סופו בתחלתו שבו דוקא נמשך הארת הפנימיות (וע׳ בפי׳ הראב״ד בס״י גבי נעוץ סופן בתחלתן) ויובן זה עד״מ מנפש האדם שבדבור יש הארת והתלבשות השכל ע״י השתלשלות ממחשבה כו׳ והוא רק חיצוניות השכל בלבד מפני שהפנימי׳ א״א לו להתלבש כלל בהשתלשלות והרי אנו רואים שהמשכת הטפה הנולדת ממוח האב הוא מפנימי׳ כח המשכיל עד שמוליד בדומה והוא פלאי לכאורה שהרי הדבור יותר רוחני אלא שהיא הנותנת שהדבור להיותו רוחני וא״כ המשכת השכל בו הוא בדרך השתלשלות וקירוב ע״כ א״א רק בחי׳ חיצוניות אבל בבחי׳ גשמיות יוכל להיות השראת הפנימיות כו׳ וכמ״כ יובן למשכיל למעלה להיות שהמלאכי׳ נולדי׳ מזיווג רוחני שהוא בבחי׳ השתלשות הם רק מבחי׳ חיצוניות אבל נש״י שהם מזיווג גופני בחי׳ טפת אבא והיא דוקא מבחי׳ הפנימי׳ דחכמה כנ״ל (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי כו׳ המתחיל הנה ארז״ל נובלו׳ חכמה כו׳) ולזה הטעם יובן מה שהנשמות דוקא יש בהן כח ההולדה אברהם הוליד ואין כן במלאכים והגם שממלאכים דבריאה מסתעפים מלאכים ביצירה זהו רק המשכת והתנוצצות בלבד מבריאה ליצירה כמו שמכל הבחי׳ דבריאה מסתעפים כמ״כ ביצירה ומיצירה בעשיי׳ אבל לא שהמלאכים דבריאה או דיצירה עצמם יולידו כדוגמתן כו׳ (כי לשון התנוצצות ענינו הארה בעלמא משא״כ הולדה שהיא המשכ׳ המהות והתהוות בדומה לו ממש ויובן ענין התנוצצות ממ״ש בע״ח שער כסה״כ אורות המתנוצצים כו׳ איך מתנוצץ אור כו׳ אמנם הוא אור המתפשט מהם לא הם עצמם וע״ש בפ״א ואל תאמר כי תנה״י עצמו כו׳ רק מאירין כו׳) וזהו מסבה הנ״ל להיות כי עיקר ההולדה הוא מצד הארת והתלבשות אור א״ס שמוליד ומשפיע מאין ליש ואור א״ס מלובש בחכמה דוקא כמ״ש הוי׳ בחכמה והיינו בפנימיות החכמה ולזאת הנשמות מפני ששרשן מפנימיות החכמה יש בהם כח ההולדה שהוא ג״כ דוגמת בחי׳ כח א״ס שמאיש א׳ יוכל להיות כמה דורות כו׳ וזהו ענין אור זרוע לצדיק זורע צדקות כו׳ כמו שהזורע גרעין א׳ מוציא כמה וכמה גרעינין כו׳ מפני שזרוע בארץ שבה יש ג״כ כח ההולדה כי הכל היה מן העפר וארץ ממנה יצא לחם כתיב ולזאת יש כח ההולדה גם בבהמות מפני שניזונ ות מצו מח שנצמח מהארץ כו׳ וסיבת מציאות ח ההולדה בהארץ הוא משום שנעוץ תחלתן בסופן כנ״ל בענין הנשמות (ועמ״ש בפ׳ שמות בד״ה הבאים ישרש בפי׳ וענין אשה יראת ה׳ היא תתהלל) אבל המלאכים להיות שרשם מחיצוניות בלבד אין בהם כח ההולדה ולזאת ארז״ל שאין מלאך א׳ עושה שתי שליחות משום שהוא בחי׳ עומד שכמו שהוא כך ישאר אם הוא בבחי׳ ומדרגה זו אין בו בחי׳ ומדרגה אחרת מפני שנמשך מבחי׳ האותיות וכמו שאות א׳ לא יוליד זולתו וגם בו עצמו לא יהיה הגדלה תוספת וגרעון שכמו שנמשך ממקורו כך ישאר כך המלאכים כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה אם בחקתי תלכו):
559
560וזהו ששים המה מלכות תשבע״פ היא מבחי׳ מל׳ דפה קרינן לה והיינו בחי׳ המל׳ שנעשה פרצוף בפ״ע והיא בחי׳ דבור העליון ושרשה מחיצוניות אבא כמשל השכל שבדבור וז״ש נובלות חכמה שלמעלה תורה נובלות בלבד ועלמות אין מספר היינו פרטי ההלכות ב״ש אומרים כך וב״ה אומרים כך כאו״א לפי שרשו ומדרגתו זה בחסד ע״כ מכשיר הכל שיהיה בחי׳ עליות וזה מגבורה וע״כ אוסר כלומר שאינו ראוי להתעלות כי לפי אופן המדה והחסד שבלב כך מדבר כו׳ והלכות אלו הם לאין מספר שהם המשכות פרטיים מכללות החכמה דנוק׳ שהיא תשבע״פ ונקראים בזהר נימין כו׳ ועכ״ז אחת היא יונתי תמתי תאומתי היינו כנס״י שהיא בתוך ז״א ונק׳ תאומה (עיין בזהר פ׳ ויצא קנ״ב ב׳ שמות דף י״ד ב׳ בשלח נ״א א׳ נ״ה א׳ נ״ב סע״ב האזינו ר״צ סע״ב חיי שרה קכ״ד ב׳ קכ״ה א׳) והוא בחי׳ יונתי עיניך יונים כד ז״א מסתכל במצחא מקבל ש״ע נהורין דהיינו שהוא בחי׳ הארה גבוה כ״כ שא״א להית נמשך בז״א כ״א ע״י בחי׳ הסתכלות שהוא בחי׳ חיצוניות דוקא כי א״א הוא מעולמות הא״ס שלמעלה מאצי׳ וכמ״ש בזהר דעד חכמה נק׳ עולמות א״ס וז״ש מצמיח ישועות מענין וישע אל הבל והוא ענין ש״ע נהורין כו׳ (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ חכלילי עינים ובד״ה ואתחנן גבי וא ראה את הארץ) ולפיכך קרוין אחת שהיא בחי׳ מקבל מאחד היא בחי׳ כתר וזהו ענין תאומתי שוין בקומתן כו׳ כתר א׳ כו׳ וכמ״ש בס׳ הקבלה בפי׳ מאמר אין אשה אלא ליופי שהטעם לסיבת מציאת היופי בנשים יותר מבאנשים הוא מחמת הארת הכתר שמאיר במל׳ יותר כי נעוץ סופן כו׳ וגם לפי שצריכה שמירה כו׳.
560
561וה״ז למעלה מבחי׳ ס׳ מלכות שהוא בחי׳ תורה שנק׳ נובלות בלבד כו׳ והוא ענין המבואר בגמ׳ בחסידים הראשונים שהיו שוהים בתפלתם ט שעות ולפי שחסידים היו תורתם נשמרת דהיינו שהיה בהם בחי׳ רעותא דליבא בחי׳ בצכ מאדך בלי גבול (והוא למעלה ממדרגת בכל נפשך שהוא כפי אופן הכלי כו׳) שהוא בחי׳ כתר שלמעלה מתורה וע״כ ממילא היתה נשמרת כו׳ אבל מי שאין בו בחי׳ רעו״ד שיגיע למעלת ומדרגת הכתר ופנימית החכמה א״כ התורה היא למעלה ממנו ובזה הוא שארז״ל ישראל מתקשראן באורייתא והתורה נקראת חתן כו׳:
561
562ששים המה מלכות ושמונים פילגשים כו׳. וארז״ל ס׳ מלכות אלו ס׳ מסכתות ושמנים פיגלשים אלו הברייתות. ועלמות קאי על הלכות (היינו מימרות האמוראים. ולשון מדרש שיר השירים רבה ועלמות אין מספר אין קץ לתוספת). וצ״ל למה נק׳ המשניות בשם מלכות וברייתות פילגשים כו׳. גם להבין מ״ש בתחלת עשרת הדברות וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר דמאחר שעשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי הקב״ה א״כ איך שייך תיבת לאמר. דבשלמא בשאר מצותיה של תורה שישראל שמעו מפי משה. ומשה הוא ששמע מפי הקב״ה שייך לשון לאמר היינו שהקב״ה אמר למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל אבל בעשרת הדברות שכל ישראל שמעו מפי הקב״ה אין לומר כן (וכה״ג איתא במשנה פ״ה דסוטה דף כ״ז ע״ב על לאמר שבאז ישיר משה ובנ״י את השירה הזאת לאמר שאין תלמוד לומר לאמר):
562
563והנה צריך להקדים פי׳ הפסוק קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. קול דודי קאי על מתן תורה כי במ״ת כתיב וכל העם רואים את הקולות. ומה שנאמר הנה זה בא שהוא לשון הוה ולא אמר לשון עבר הוא לפי כי באמת קול זה הנה זה בא גם עכשיו בכל עת ובכל זמן שאדם יושב ועוסק בתורה אזי בא ונמשך אותו הקול עצמו שהיה בעת מ״ת וכמשי״ת לקמן אי״ה.
563
564ולהבין כל זה וגם ענין מדלג על ההרים. צריך להבין תחלה ענין ההשתלשלות דהנה כתיב בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אמנם דוד המלך ע״ה אמר רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כו׳. והענין דהנה באמת גם חכמי אומות מודים באלקותו ית׳ וזהו בכל חכמי הגוים כו׳ מאין מכוך. ופי׳ בזהר (משפטים צ״ו א׳) דהכוונה שגם הם יודעים שאין כמוך כו׳. רק שאומרים שהבריאה היא בדרך השתלשלות עילה ועלול. וידוע כי לכל עילה יש ערך ויחוס עם העלול איזה ערך שהוא עכ״פ עד״מ באדם יש שכל ומדות ומחשבה ודבור וכל א׳ נתהווה מחבירו. דהיינו מההתבוננות בשכלו נולדה המדה לעשות חסד וכה״ג. הנה הגם שאין המדה ממהות השכל. מ״מ יש שייכות זה לזה שכפי ערך השכל איך ומה הוא כך היא המדה בהתגלות לעושת חסד.
564
565ולכן הקטן מתאוה לדברים קטנים לפי עניות דעתו והגדול ששכלו גדול מואס בהן וכמ״ש לפי שכלו יהולל איש. הרי המדה אהוי״ר וכיוצא היא לפי השכל גם השכל מתלבש אח״כ בהמדה איך לעשות החסד כו׳.
565
566וזהו בחי׳ עילה ועלול שהעלול יש לו ערך ויחוס להעילה. וכמ״כ המדה לגבי המחשבה שמתלבשת בהמחשבה והמחשבה בדבור וכל א׳ נתהווה זה מזה בהשתלשלות ולכן פועל כל אח׳ שינויים בחבירו שיש שינוי בהעילה ע״י שמתלבש בהעלול ואינו כמו שהיה במהותו קודם לזה. כמו כשמתבונן בשכלו באיזו אהבה הרי בהכרח השכל מלובש בזה ואינו יכול להתבונן אז במושכלות לפי של שכלו ממולא מענין המדה. נמצא יש שינוי בהשכל למה שהיה תחלה בפ״ע בציור המושלות ובין למה שנמשך אח״כ בהלול שהוא בענין האהבה כו׳. וכך הוא בכל בחי׳ עילה ועלול.
566
567והנה מאחר שהעולמות והנבראים נתהוו מחשבתו ית׳ היה יכול לעלות על הדעת ח״ו שגם הם נבראו ע״י השתלשלות עילה ועלול. וכדעת חכמי האומות הקדמונים. ע״ז אמר דוד המלך עליו השלום רבות עשית כו׳ אין ערוך אליך. כי כל העולמות אין פועלים שום שינוי בו ית׳.
567
568וכמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא. כו׳ ר״ל בשוה בלי שינוי כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי. והיינו משום שהעולמות אין ערוך כלל להבורא ית׳ וא פילו לגבי החיות הנמשך להן ממחשבתו ית׳ והתהוותם ע״י בחיי׳ דילוג וצמצום ולא בבחי׳ עילה ועלול ח״ו וכמשי״ת אי״ה.
568
569ולכן כלא ממש חשובים קמי׳ ית׳ וכמו קודם שנברא העולם ממש וזהו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. פי׳ שע״י מחשבתו ית׳ נעשה התהוות והשתלשלות העולמות. וז״ש רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו ר״ל שריבוי העולמות והברואים כולם נתהוו ע״י מחשבתו ית׳. אך אעפ״כ אין ארוך אליך ממש היינו שהתהוות העולמות ממחשבתו ית׳ אינו בבחי׳ עילה ועלול רק שהם אין ערוך ממש לגבי מחשבתו ית׳ המהווה ומחייה אותן מאין ליש. אגידה ואדברה עצמו מספר פי׳ כי מאחר שהוא ית׳ אין סוף א״כ אם הי׳ התהוות העולמות ממחשבתו ית׳ ע״י השתלשלות עילה ועלול לא היה כלל העולמות בבחי׳ גבול ותכלית כמו שהן עתה אלא הי׳ הכל א״ס ובלי גבול וזהו עצמו מספר דהיינו שהיו בבחי׳ בלי גבול וזהו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה. שההמשכה ממחשבתו ית׳ אלינו הוא ע״ד שאין ערוך ממש ולא בבחי׳ עילה ועלול ח״ו (או י״ל הפי׳ כי הנה נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך היינו בחי׳ סוכ״ע וכדלקמן בפי׳ קדוש ומובדל אך להיות נמשך הארה בתוך העולמות ע״ז אמר אגידה ואדברה עצמו מספר הצמצומים רבוא רבבות מדרגות עד אין מספר כו׳ עד שנמשך הארה להתלבש בהעולמות ועמ״ש בפי׳ פסוק זה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי ובד״ה ויהי מקץ כו׳):
569
570ב והנה לכן קראו חז״ל הבורא ית׳ בשם הקב״ה היינו שהוא קדוש ומובדל מכל העולמות ואין העולם ומלואו פועלים בו שום שינוי והיינו משום שאין להם כלל ערך ויחוס אליו ית׳.
570
571וזהו ענין שנק׳ סובב כולא עלמין וידוע דאין הפי׳ סובב ומקיף מלמעלה דהא את השמים ואת הארץ אני מלא כתיב. רק הענין שאין ההשפעה ממנו באה בבחי׳ גילוי בהעולמות כמו בחי׳ עילה ועלול הנ״ל כי בהשתלשלות עילה ועלול הנה העלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע״י השגה זו והיינו ששפע העילה בעלול היא בבחי׳ גילוי ממש משא״כ בנבראים לגבי האור והכח השופע בו מא״ס ב״ה להוותו מאין ליש שהכח השופע בו אינו מושג אצלו כלל וכלל.
571
572ולכן הנברא הוא יש ודבר נפרד בעיני עצמו מחמת הסתר זה רק שבאמת הוא כמו דקמי׳ ית׳ כולא כלא חשיבי וזהו בחי׳ סוכ״ע שההשפעה ממנו ית׳ באה בבחי׳ הסתר כי אלו היה בבחי׳ גילוי לא הי׳ יכול להשתלשל ולהיות כלל עלמין אלא הי׳ הכל בחי׳ א״ס כנ״ל אבל באמת לית אתר פנוי מיני׳ כמו קודם שנברא העולם.
572
573וזהו שנק׳ הקב״ה דהיינו שהוא ית׳ קדוש ומובדל מהעולמות. והבריאה היא יש מאין ממש שהאור וחיות המתלבש בהעולמות היא כלא חשיבא קמי׳ ית׳ דהיינו שעיקר התהוות העולמות הוא ע״י מדת מלכותו ית׳ כמאמר יחיד חי העולמים מלך היינו שבאמת הוא יחיד ומיוחד כמו קודם בריאת העולם.
573
574וחי העולמים הוא רק מבחי׳ מלך. כמו עד״מ מלך בשר ודם שבחי׳ היותו מלך על המדינה אינו בחי׳ ממהותו ועצמותו כי מהותו ועצמותו הוא מה שהוא חכם ונבון ורק ענין מלכותו הוא מה ששמו נקרא עליהם שמולך על הארץ.
574
575וכך יובן למעלה שהתההות ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים הוא רק ע״י מדת מלכות שאין לכל העולמות ערך ושייכות למהותו ועצמותו ית׳ שהוא רם ומתנשא מהם והחיות והתהוות העולמות נמשך להם רק ממה שנק׳ הוא ית׳ מלך עליהם ואין מלך בלא עם ולכן נק׳ בחי׳ מלכות בשם כתר מלכות כמו כתר שהיא עטרה על הראש ונעשה מאבנים טובות ואין לה שייכות עם עצם הלובשה מ״מ בהיות הכתר עליו אז נגלה וניכר בחי׳ מלכותו מכ״כ ענין בחי׳ מלכות דאצי׳ הוא שכל העולמות אין שייכים לעצמותו שיהיו פועלים בו איזה שינוי ח״ו רק חיות והתהוות העולמות והנבראים הוא מבחי׳ מדת מלכותו ית׳ שע״י העולמות ניכר מדת מלכותו ונקרא אז מלך עליהם כי אין מלך בלא עם הו מלשון עוממות היינו בחי׳ צמצומים והסתרות שע״י צמצומים אלו אז שייך להיות בחי׳ מלך. אבל באמת הוא סכ״ע ואני הוי׳ לא שניתי כמו קודם שנברא העולם ואת השמים ואת הא רץ אני מלא.
575
576ולכן בחי׳ מל׳ נק׳ ג״כ שם כי שם מורה על גילוי כי מה שנק׳ מלך הוא רק שנגלה בחי׳ מלך ע״י הסתר והעלם עצמותו. ולכן נק׳ הקב״ה פי׳ שהוא ית׳ קדוש וברוך. היינו כי הוא במהו״ע קדוש ומובדל מהעולמות ואעפ״כ הוא ג״כ ברוך פי׳ לשון ברכה והמשכה ונמשך בתוך העולמות ע״י בחי׳ שמו ומלכותו שמבחי׳ מל׳ נמשך התהוות כל העולמות כנ״ל:
576
577וזהו שאמרו נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים דהיינו שיהיה התהוות עולמות תחתונים ע״י ריבוי הצמצומים אשר עצמו מספר ואעפ״כ שם ג״כ יהיה דירה והשראת אור א״ס ב״ה ונגלה כבוד ה׳ עין בעין יראו כו׳ והיינו ע״י המשכה מבחי׳ סוכ״ע אשר קמיה רוחניות וגשמיות ועליונים ותחתונים הכל שוין.
577
578והוא ע״ד מארז״ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. פי׳ ענותנותו הוא מה שהוא ית׳ משפיל עצמו להשגיח בשמים וארץ הגשמיות כ״כ בפרטי פרטיות להיות בוחן כליות ולב ומה׳ מצעדי גבר כוננו הכל בהשגחה פרטיות שזהו ענוה גדולה שהוא ית׳ א״ס ומשפיל א״ע להשגיח בבריות שפלים כו׳ וזהו ג״כ גדולתו. כי באמת מאחר שהוא ית׳ קדוש ומובדל וסכ״ע אין שייך לומר שזהו גדולתו דוקא מה שברא עולמות עליונים כי אפילו ג״ע העליון הוא רק זיו והארה בעלמא ולפניו כחשיכה כאורה ואפי׳ אור צח אוכם הוא קדם עילת העילות. רק אדרבה מה שהוא ית׳ משפיל א״ע לראות בשמים ובארץ זהו גדולתו.
578
579והענין כי הנה איתא בגמ׳ ע״פ ומספר את רובע ישראל זרע היוצא מהן מן התשמיש שלהן ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע באמרו טהור עינים מראות ברע כו׳. והיינו כי לפי טעותם שהתהוות העולמות ממנו ית׳ הוא דרך השתלשלות עילה ועלול א״כ נמשך מזה שראוי שיהיה הוא ית׳ בבחי׳ רם על כל גוים ה׳ בלי שישפיל עצמו לראות בהשגחה פרטית בעוה״ז. כי מה שהוא בדרך השתלשלות עילה ועלול הנה התלבשות העילה בהעלול פועל בו שינוי לכן אמר אין נכון שיתלבש הוא ית׳ כ״כ בעלולים השפלים שבעוה״ז להיותו טהור עינים מראות ברע והיה ראוי יותר שיהיה רם ומרומם בלי שישפיל א״ע כ״כ למטה. אבל לפי האמת שהוא ית׳ קדוש ומובדל מכל העולמות ואין ההשפעה ממנו בבחי׳ התלבשות ועילה ועלול.
579
580וכמש״ל באריכות בענין נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך. אין ערוך ממש ולא מיני׳ ולא מקצתי׳ מהערך שבהשתלשלות עילה ועלול עד שאע״פ שהוא ית׳ מחיה ומהוה העולמות מאין ליש עכ״ז אין פועלים בו שום שינוי ע״י חיות זה שמשפיע הוא ית׳ אליהן וכמאמר יחיד וחי העולמים רק מבחי׳ מלך כו׳.
580
581ושלכן הוא ית׳ בשוה ממש גם עתה כמו קודם שנברא העולם ממש. א״כ כיון שמה שהוא מחיה העולמות אין פועל בו שום שינוי כלל. ולכן אין שום דבר גדול וקטן נעשה חוץ ממנו בכל העולמות עליונים ותחתונים וכמארז״ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א״כ מכריזין עליו מלמעלה וכתיב שאול ואבדון נגד ה׳ כו׳ ידע מה בחשוכא כו׳ אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳ וכל אלו ההשגחות הפרטיים אין פועלים בו שום שינוי ח״ו כמו שהיותו מחיה ומהווה אותן מאין ליש אין פועל בו שינוי ח״ו מטעם הנ״ל דאין ערוך כו׳ ולכן זה שהוא ית׳ משפיל א״ע להשגיח בשמים וארץ גשמיי׳ זהו גדולתו יותר ממה שברא עולמות עליונים כי כל השבחים וגדולותיו ועולמות עליונים כו׳ באמת כלא חשיבי קמי׳ ית׳ רק זהו גדולתו שמשפילי א״ע לראות בשמים ובארץ שהוא מפני כי אני הוי׳ לא שניתי כו׳ ושאין ערוך אליו ב״ה ואת השמים ואת הארץ אני מלא והתהוות העולמות הוא רק מבחי׳ שם מלכותו והוא ית׳ סכ״ע.
581
582ויובן עוד ענין זה עפמ״ש ומתחת זרועות עולם פי׳ כי הנה עד״מ אופן בתוך האופן היינו עיגול בתוך עיגול שהעיגול הגדול שמבחוץ כמו שמקיף למעלה בגובה העיגול הפנימי כך הוא מקיף ג״כ בתחתיתו למטה ושם הוא נמוך מעיגול הפנימי ונשפל יותר ממנו כך בו ית׳ כתיב ומתחת זרועות עולם כו׳.
582
583ואף שאין לו דמות הגוף מ״מ הוא עד״מ דהיינו לפי שהוא ית׳ סוכ״ע ומרומם ונשגב מכל העולמות ואין ערוך כו׳ א״כ מה״ט הוא משפילי לראות גם למטה מטה. וז״ש רם על כל גוים כו׳ מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי כו׳ שמה שהוא ית׳ משפילי לראות כו׳ זהו מפני שהוא ית׳ מגביהי שמהו״ע ית׳ רם ונשא עד שאין ערוך אליו ממש ולא כעו״ג שאומרים רם כו׳ לפי שהיו סוברים שההשתלשלות עילה ועלול. אלא דאין ערוך ממ. וזהו שהגדולה והענוה הם במקום א׳ כנ״ל:
583
584ג והנה ע״פ כל הנ״ל יובן ענין יחוד קוב״ה ושכינתיה כי שכינה הוא בחי׳ מלכותו ית׳ השוכן בתחתונים כי מלכותך מלכות כל עולמים והוא בחינת ממכ״ע שהוא רק הארה בעלמא מבחי׳ מהו״ע ית׳ הסוכ״ע כנ״ל.
584
585ובחי׳ סוכ״ע הוא קדוש ומובדל. ויחוד קוב״ה ושכינתיה היינו כאשר יש התגלות בחינת סוכ״ע מה שהוא קדוש ומובדל ונמשך ונתגלה בעולמות תחתונים וזהו ענין דירה בתחתונים שהיא תכלית בריאת כל העולמות. אך ע״י מה נעשה התגלות זה הנה ע״ז נאמר ששים המה מלכות כו׳ כי משניות נק׳ מלכות כמארז״ל מתניתא מלכתא כי הנה אמרז״ל כל הקורא ושונה הקב״ה יושב ושונה כנגדו וכמ״ש המגיד להב״י אני המשנה המדברת בפיך.
585
586וזהו מ״ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך כו׳ דהל״ל תזכיר. אך הוא כמאמר דוד רוח ה׳ דיבר בי ומלתו על לשוני. שהדבור שהאדם מדבר בד״ת הוא ממש דיבורו ית׳. היינו שה׳ מדבר בו ממש ע״י פיו של האדם וכמ״ש דוד המלך ע״ה אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כי הכל מאתו יתברך רק פי יגיד יגיד הוא לשון המשכה כמו נגד ונפק מן קדמוהי שהפה הוא רק הכלי שיומשך על ידו ויתגלה דבורו ית׳ וחכמתו ורצונו ממש כי באמת לית אתר פנוי מיניה ואתה מחיה את כולם ולך הוי׳ הגדולה כו׳ ואין עוד מלבדו ממש. רק שהעולמות נראים ליש ודבר נפרד בפ״ע לעינינו לבד מחמת ההסתרות ורבוי הצמצומים. אכן קמיה ית׳ שאין שייך שום צמצום והסתר לפניו הרי באמת אין ואפס זולתו ית׳ אחד האמת.
586
587והכל רק אלהותו ית׳ המהווה הכל והיש בטל לגמרי באמת. והלכך כשהאדם עוסק בתורה שהיא חכמתו ורצונו בלי הסתר פנים אזי גורם לאהפכא חשוכא לנהורא שמתבטלים הצמצומים וההסתרות ואז הוא גילוי האמת.
587
588ונמצא שדיבור האדם בתורה הוא ממש דבר ה׳ הדובר בו חכמתו ורצונו וזהו אזכיר את שמי שמה שהאדם קורא ושונה הוא באמת בחינת אזכיר את שמי כמו שהשי״ת דיבר בו. וזהו ענין מהפכין חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. פי׳ מרירו למיתקא הוא קאי על שבירת התאוה שיהפוך כל מדותיו ורצונותיו לה׳ וחשוכא לנהורא הוא כשמחשבתו ודיבורו בתורה אז במקום החשך יאיר אור ה׳ להיות גילוי חכמתו ורצונו בדבור שמדבר האדם שהוא בחי׳ רוח ה׳ דיבר בי כי אני המשנה המדברת בפיך כנ״ל ועי״ז מהפך ממש חשוכא כו׳ כי הוא כמלך הגוזר ואומר שיהיה כך וכך שדבר מלך שלטון להיות נעשה עי״ז כך וכך. כך כשעוסק בתורה ואומר מותר עד״מ הוא בחי׳ חסד שמתיר את הדבר שהי׳ קשור בידי החיצונים שנפל לשם ע״י שבה״כ וכעת הוא מתיר אותו שיתהפך מחשוכא לנהורא ויוכ לל באל קות ע״י שיאכל את הבשר היתר ויעבוד את ה׳ בכחו זה ועי״ז יתבטל ויתכלל למעלה באלקות.
588
589וכשפוסק אסור הוא מצד הגבורה שמאל דוחה שלא יוכל המאכל לעלות ולהבטל וליכלל באין ועד״ז אמרו מאן מלכי רבנן היינו שעל ידי דיבורם בתורה הרי גורמים וגוזרים עליית הניצוצים שנפלו בשבה״כ שיתהפכו מחשוכא לנהורא או להפך וזהו מבחי׳ חו״ג כי מצד החסד מים יורדים מגבוה לנמוך שמתפשט החסד למטה חסד דרועא ימינא מתיר את הדבר שיוכל ליכלל באחד כי ימין מקרבת ומצד הגבורה שמאל דוחה כו׳ וכ״ז הוא על ידי החכמה שמתלבשת בהמדות ובחכמה אתברירו דאורייתא מחכמה נפקת ומה שראוי ע״פ החכמה שיכול לעלות באחד נמשך עי״ז מדת החסד להתיר וכן להיפך נמשך מדת הגבורה והכל ע״י חכמתו ורצונו ומ״ש ששים המה מלכות הוא נגד ששה מדות וכל אחד כלול מעשר כנודע (וע׳ בזהר פ׳ שמות י״ד ב׳ ובמק״מ שם בשם הרח״ו ז״ל בפי׳ ששים המה מלכות) והכח הזה בדבור האדם בתורה הוא לפי שדיבורו הוא ממש דבר ה׳ וכמ״ש ואשים דברי בפיך וכנ״ל. וזהו יחוד קוב״ה ושכינתיה כי שכינתיה הוא בחי׳ ההארה שנמשך ממנו ית׳ להיות שוכן בתחתונים בבחי׳ ממכ״ע וע״י לימוד התורה נמשך להיות יחוד וגילוי אור ה׳ הסוכ״ע שהוא בחי׳ קדוש ומובדל הנה הוא נמשך ומתגלה למטה בשכינתיה היינו בבחי׳ ההארה מה ששכון בתחתונים שם נגלה אור ה׳ הסוכ״ע ממש והיינו מטעם הנ״ל שבשעה שהאדם קורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. אזכיר את שמי כמו שהקב״ה בעצמו אומר הדין בפיו כי אני המשנה המדברת בפיך א״כ היינו ממש גילוי בחי׳ אור א״ס הסוכ״ע בשכינתיה ונק׳ יחוד קוב״ה ושכינתיה וזהו ענין מהפכין חשוכא לנהורא:
589
590ושמנים פילגשים אלו ברייתות. הנה הענין הברייתא היא לבאר המשנה בפרטיות יותר כדי שיובן גם לתלמידים שאינן גדולים כל כך כי לחכמים גדולים היה די במשנה לחוד שבאמת נרמז במשנה כל פרטי הדינים שבברייתא כמאמר אילפא מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא ליה ממתניתין כו׳ רק היינו אילפא דוקא שהיה חכם גדול יוכל להבין ברמז ושמו מעיד עליו לשון אאלפך חכמה. אבל שאר תלמידים לא יבינו כלל וכ״ש כשנתמעטו הלבבות לכן הוצרכו לבאר המשנה בפרטיות יותר ועד״מ בהשפעה מרב לתלמיד שכדי שיבין התלמיד צריך הרה לשישת עצות בנפשו איך להשפיע לו שיוכל לקבל וציך לומר לו פסקי פסקי ולקצר ולהעלים עומק המושכל עד שיהיה ביכולת המקבל להכיל ההשפעה.
590
591וזהו לשון ברייתא דהיינו לשון חוץ הוא ההשפעה לזולתו לבר מגופא. וע״כ אין הגילוי אור א״ס כ״כ בדיני הברייתא כמו בהמשנה שהוא גילוי אור א״ס ממש. אבל בהברייתא הוא בהסתר קצת כנ״ל במשל שההשפעה למקבל צ״ל ע״י הסתר והעלם.
591
592וכן אנו רואים ג״כ בחוש שהטעמים של דיני המשנה נגלים ומבוארים יותר מטעמים של הדינים שבברייתות כגון ע״ד דוגמא דין המשנה סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה יכולים למצוא הטעם של דין זה. משא״כ סוכת גנב״ך ורקב״ש א״א למצוא כל כך הטעם של דין זה. ולפיכך נק׳ המשנה מלכתא והברייתא פלגש. כי עד״מ המלך עם המלכה הם דרים תדיר יחד משא״כ עם פלגשו הולך אליה בצנעה ולא בגילוי גם היחוד אינו בתדירא רק באקראי. כמ״כ במשנה אור א״ס מאיר שם בחינת גילוי ובתדירא כידוע שהתגלות אור א״ס הוא בחכמה (ועמ״ש סד״ה מה טובו וסד״ה ביאור ע״פ וכל בניך למודי) לפיכך נק׳ מתניתין מלכתא. אבל ברייתא היא בחינת השפעה דלבר מגופא שם אין הגילוי כ״כ רק ע״י הסתר ולבוש וצנעא ע״כ נקרא פלגשים שהיחוד בצנעא ובאקראי (ועמ״ש עוד מזה מזה בפ׳ שמות בדבור המתחיל ואלה שמות ובד״ה קול דודי ובפ׳ חיי שרה בד״ה ויצא יצחק לשוח בשדה):
592
593ד ועלמות אין מספר הם הלכות שבגמרא ומימרות האמוראים ונקרא עלמות לשון העלם. בתולה ואיש לא ידעה שלא היה עדיין עמה יחוד כלל. והענין כי התלמוד עיקרו להבין הטעמים והטעמים הם באמת בבחינת העלם שאין יכולים לעמוד על שרשו של הטעם ועיקרו שלא יכול כלל לבא בהתגלות למטה (רק לעתיד יתגלו טעמי תורה). ואף שבגמרא מפרש הטעם מ״מ בעיון ובעמקות לא בא הטעם בהשגה כגון ע״ד דוגמא קיי״ל כסות לילה פטור מציצית מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכסות סומא חייב בציצית שישנו בראיה אצל אחרים. והנה באמת אם באנו לפסוק רק מצד השכל הנה אדרבה לפי שכלו יותר היה ראוי לחייב כסות לילה (שישנו בראיה אצלו ע״י הנר משא״כ סומא אינו רואה כלל. אלא שע״פ חכמת התורה נתחייב כסות מפני שישנו בראיה אצל אחרים אף שהוא אינו רואה כלל. וא״כ זה שנתפוס טעם זה לעיקר היינו מה שישנו בראיה אצל אחרים יותר ממה שכסות לילה נראה ע״י אור הנר לא בא כלל בהתגלות למטה) לכך הנה אף שאנו יכולים ללמוד התלמוד בעמקות כגון להעמיק אח״כ מהו כסות לילה מ״מ עצם שרש הטעם דכסות לילה פטור הוא בבחי׳ העלם מאתנו. כי הטעם שבא בתלמוד הוא רק דרך כלל מדכתיב וראיתם אותו פרט כו׳ אבל לא בא בהתגלות כל פרטי עני ני הטעם בעמקות (מדוע לא נתמעט כסות סומא כנ״ל) כי זה אינו יכול לבא כלל בהתגלות בעולמות וכמ״ש מאד עמקו מחשבותיך. ואף שבהשתלשלות נמשך ונשתלשל איזו השגה עד שיוכל האדם להשיג הטעם של המשנה וא״כ לכאורה איך שייך ע״ז מאד עמקו כו׳ אבל באמת אדרבה מה שנשתלשל יותר למטה הנה שרשו ממקום גבוה יותר. ולכן גם כשנשתלשל למטה מ״מ אינו יכול להתגלות עומק המושג. ולכן נקראו המימרות עלמות לשון עלמה בתולה ואיש לא ידעה שלא קיבלה עדיין טפת דכר שלא בא התגלות הטעם ועומקו למטה רק נשאר בהעלם (וע׳ עוד מענין ועלמות אין מספר בפ׳ פנחס דרט״ז סע״א ובת״ז תיקון כ״א וע׳ עוד בפ׳ ויצא דקנ״ט ע״א ובפ׳ פקודי דרכ״ז סע״ב) והנה בזה יובן ענין מעלת עסק ההלכה בעיון ועומק הדעת ועי״ז מוציא דין חדש או שעומד על טעם של איזה דין שהיה נעלם תחלה. הנה זהו בחי׳ הליבון היינו שמה שהיה תחלה בחי׳ עלמות והעלם גמור כעת נמשך בבחי׳ גילוי ועי״ז נמשך בגילוי אור א״ס בחי׳ לובן העליון שהלובן מורה על גילוי אחדות הפשוטה כמ״ש במ״א.
593
594ואף שנת׳ שעומק הטעם של ההלכות א״א לעמוד עליו מ״מ זהו שרשו ועיקרו של הטעם כנ״ל בענין כסות לילה כו׳. אבל זה יכולים אנו לפלפל בקושיות ופירוקים בטעמי הגמ׳ עצמן שלא יה יה סתירה ממקום למקום וה״ז ג״כ גילוי ההעלם ונק׳ ליבון הלכתא.
594
595ונמצא גם ע״י עסק התורה שבבחינת עלמות שהם גמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים לעמוד על עומקי הסברות נמשך ג״כ גילוי אור א״ס ב״ה להיות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כנ״ל בענין מתניתין מלכתא ואדרבה ליבון הלכתא היא מעלה יתירה שמגלה הנעלם ותעלומות חכמה וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הרע״מ והמשכילים יזהירו כו׳ ועיקר פי׳ ליבון הלכתא נתבאר בפ׳ שמות בד״ה קול דודי ע״ש. (ועמ״ש בד״ה תורה צוה ארוסין ונשואין) והנה כשהאדם לומד ע״ד הנ״ל ע״ז נאמר קול דודי הנה זה בא שע״י עסק התורה בא ונמשך קול דודי הוא התגלות אור א״ס גם עתה ממש. וזהו הנה זה בא לשון הוה כי הקב״ה קורא ושונה כנגדו (ועמ״ש סד״ה מצה זו גבי בעבור זה ומ״ש בפ׳ יתרו סד״ה משה ידבר בענין ידבר ויעננו לשון הוה) והמשכה זו הוא בבחי׳ מדלג על ההרים כי א״א להיות ההמשכה בדרך השתלשלות עילה ועלול כמבואר למעלה באריכות ע״פ נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כו׳ דאין ערוך ממש ולא מיניה ולא מקצתיה מהערך שבין עלול לעילתו אפי׳ בריבוי השתלשלות עילה ועלול רבבות אין שיעור מ״מ שייך ערך מהעלול היותר נמוך לעילה הראשונה אבל נפלאותיך ומחשבותיך אלינ ו אין ערוך ממש עצמו מספר כו׳.
595
596ולכן להיות ההמשכה מאור א״ס ב״ה להתלבש בתורה ולהיות קורא ושונה כנגדו אזכיר את שמי וכו׳ הוא ע״י דילוג מדלג על ההרים כו׳. דהיינו שבא ההתגלות דרך דילוג וקפיצה שלא על ידי השתלשלות עילה ועלול:
596
597ה אך עוד אחת היא העולה כל כולנה. והוא כי מתי בא התגלות הנ״ל ע״י עסק התורה שיהיה בחי׳ קול דודי הנה זה בא להיות יחוד קוב״ה ושכינתיה ע״י עסק התורה שהן ס׳ מסכתות הנק׳ ס׳ מלכות כו׳. כ״ז הוא דוקא בהקדים תחלה בחי׳ אחת היא יונתי דהיינו שיהיה אצל האדם בחי׳ ומדרגת הנק׳ אחת. פי׳ אחת הוא לשון נוקבא שהוא בחי׳ מקבל מבחי׳ אחד.
597
598והוא כשמקבל האדם בפנימיותו בחינת יחודו ית׳ באמרו שמע ישראל וכו׳ הוי׳ אחד כי שמע הוא לשון אסיפה בתוך תוכו ולא ידיעה לבד כ״א ע״י העמקת דעתו בהתבוננות ובבחי׳ לאסתכלא ביקרא דמלכא (דלשון לאסתכלא היינו כמו מי שמסתכל על דבר הפלא ופלא שלא תשבע עינו מהסתכל בו כך ויותר מזה לאין קץ כשיתבונן המשכיל בעין השכל בגדולתו ית׳ שהוא למעלה עד אין קץ כו׳ ובנפלאותיו הגדולים ואשר ברא עולמות עליונים לאין קץ ותכלית ורגלי החיות כנגד כולן כו׳ היינו שסוף בחי׳ שבעליון כוללת כל מה שלמטה ממנה שהוא כאין לגבי הגבוה מהם. ועד״ז יש עולמות לאין קץ גבוה מעל גבוה שומר כו׳ והכל כאין ואפס אצלו ית׳ ממש. ואין ערוך אליך ממש שהוא ית׳ אדון הנפלאות. אזי לא תשבע עין השכל מלהסתכל ולהתבונן בזה היטב ולהתענג תענוג נפלא לאין שיעור מזה). וזהו בחי׳ יונת י כמו יונים מסתכלים זה בזה וזהו התענוג שלהם ממה שמסתכלים זה בזה. כמ״כ תקנו פסוד״ז הוא ענין התבוננות כל חד לפום שיעורא דיליה. ברוך שאמר והיה העולם אשר באמירה אחת ברא כל העולמות ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
598
599ולשון והיה העולם דמשמע ממילא הוא ע״ד מ״ש כי הוא צוה ונבראו דלשון ונבראו משמע ג״כ כן וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא וכו׳ והכוונה בזה הוא דלפי שאין ערוך כלל כל העולמות שהם בעלי גבול לא״ס ב״ה אשר אין לו תחלה וכו׳. והתהוותם ממנו ית׳ הוא ע״י צמצומים רבים ועצומים להסתיר ולהעלים האור עד שיוכל להבראות עולמות כו׳ לכך נאמר נבראו כאלו הוא ממילא להורות על ריחוק הערך ושהוא ית׳ סתימו דכל סתימין (כי כשההשפעה בגילוי מן המשפיע למקבל בבחי׳ עילה ועלול שהעלול יש לו השגה בעילתו הרי המקבל יודע מי הוא המשפיע לו. משא״כ ההארה מבחי׳ סוכ״ע א״ס ב״ה בהעולמות שהוא באה בבחינת העלם והסתר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל כנ״ל לכך שייך ע״ז לשון נברא כאלו הוא ממילא ר״ל שאין העולמות משיגים הכח השופע בהם ומהווה אותם מאין וזהו ברוך שאמר והיה העולם דאיתא ע״ז בכוונת האריז״ל רדל״א. פי׳ לא אתיידע הוא כמ״ש והחכמה מאין תמצא נזכר לשון מציאה שאין ה מוצא מציאה יודע ממי בא לו המציאה והוא ענין אחד עם בחי׳ נבראו והמ״י). וז״ש יהללו את שם הוי׳ כי הוא צוה כו׳. דהיינו שנבראו כדי שיתגלה שם ה׳ ומלכותו. ופי׳ כי הוא צוה היינו כי דבר מלך שלטון כי הוא אמר ויהי. וכ״ז מפני שכך עלה ברצונו שאין מלך בלא עם הללוהו כל מלאכיו היינו שהמלאכים הם תמיד בביטול מחמת התבוננות בהתהוותם תמיד מאין ליש וכמאמר אתה קדוש וכו׳ וקדושים הם המלאכים יהללוך סלה שההילול שלהם הוא סלה בלי הפסק מחמת התבוננות שלהם בבחי׳ שמך קדוש המהווה ומחיה אותם כנ״ל.
599
600והנה ע״י התבוננות כל אחד ואחד לפי ערכו בכל פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה ע״ד מ״ש בהעמקת הדעת לאסתכלא ביקרא דמלכא יקבל יחודו ית׳ בתוך תוכו לאמתו ויבא מזה לבחי׳ ואהבת כו׳ בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך וכמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא. כי זה יכול כל אדם להיות לו מס״נ כי נשמת ישראל שרשה למעלה מעלה כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא מבחי׳ טהירו עילאה ומשם נמשכה ע״י השתלשלות רבות אתה בראתה וכו׳ עד שנפחת בי והירידה צורך עליה ואתה עתיד ליטלה כו׳ ולהחזירה וא״כ אליך ה׳ נפשי אשא עכשיו.
600
601ומחמת ששרש הנשמה גבוה מאד נעלה לכך יש בכח כל איש למסור נפשו ע״י התבוננות בהעמקת דעתו שעי״ז יאיר בו אור נשמתו. לכך אחר שאמר שמע ישראל וכו׳ לשון הסכת ושמע היינו שהתבונן והאזין וקיבל היטב במוחו ותבונתו יחודו ית׳ שהוא הוי׳ אחד ושהוא אלקים ממש כי ברא כרעא כו׳.
601
602ועי״ז נתגלה אור נשמתו בגופו שלא יסתיר שום דבר ואזי גם נפש השכלי׳ תסכים ע״ז שלא יהיה מניעה משום דבר. ואח״כ אומרים בכל מאדך בכל ממונך כי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. מה גם כי כל המס״נ אינו בפועל ממש רק הסכם ורצון על מס״נ אכן כשנותן אח״כ צדקה אזי הוא מקיים בפועל ממש מעין בחינת מס״נ שנותן מיגיע כפיו מה שעמל ויגע בהם בגופו ונפשו ונותן מחמת מצות ה׳. ומה לי קטלי׳ כולא כו׳.
602
603והנה אחר שקיבל יחודו ית׳ בתוך תוכו להיות ואהבת בכל נפשך ומאדך וזהו בחינת אחת היא יונתי היינו שמקבל מבחינת אחד. אזי אומרים אח״כ בק״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום. שהוא להיות המשכת אור א״ס הסכ״ע למטה שיתגלה בעולמות ע״י עסק התורה שעי״ז ממשיכים להיות יחוד קוב״ה ושכינתיה כנ״ל באריכות בענין ששים המה מלכות כו׳ משא״כ בעסק התורה לבד בלי קדימת בחינת מס״נ הנ״ל לא ימשיך כ״כ גלוי אור א״ס ב״ה הסכ״ע כו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ הראיני את מראיך השמיעני את קולך כו׳ ומ״ש בד״ה והנה מנורת זהב בענין כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות) ולכן דוקא ע״י בחי׳ אחת היא יונתי שהוא המס״נ והעלאה ממטה למעלה ולהיות יחודו ית׳ בתוכיות הלב אזי יוכל להיות אח״כ ההמשכה למטה ע״י עסק התורה מבחינת סכ״ע להיות קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳ כנ״ל. (ועד״ז יובן ענין הזאת כה״ג ביוהכ״פ אחת למעלה בינה ושבע למטה חג״ת נהי״מ וכך היה מונה אחת כתר אחת ואחת חו״ב כו׳ עד אחת ושבע בינה וחג״ת נהי״מ והיינו כי אחת למעלה הוא המס״נ דכנ״י שע״ז נאמר אחת היא לאמה היינו שעי״ז עולין לשרשן ישראל עלו במחשבה ע״ד המבואר בד״ה יונתי בפי׳ קומי לך רעיתי כו׳ וע״י העלאה זו נמשך גילוי אור א״ס מלמעלה למטה בח״ע עד מל׳ דאצילות מקור דבי״ע וזהו שגם בכל השבע שלמטה הוא מונה עמהם אותה אחת שלמעלה כי ההעלאה דאחת היא יונתי הוא הגורם שיומשך האור מבחי׳ סכ״ע בכל השבע שלמטה כו׳). וזהו אשר אנכי מצוך היום ענין היום היינו בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ואף שהתורה ניתנה מכבר זה יותר משלשה אלפים שנה. אך הואיל וע״י מס״נ ממשיך מבחי׳ אנכי מי שאנכי בחי׳ סוכ״ע שאינו בגדר זמן ומקום וא״כ בכל יום הם כחדשים ממש שהרי נמשך מבחי׳ שלמעלה מהזמן לגמרי.
603
604ובזה יובן פי׳ וענין תיבת לאמר שבתחלת עשרת הדברות דלכאורה אינו מובן פירושו כנזכר לעיל. אך הענין והפי׳ לחזור ולאומרו בכל זמן ולדוררות דהיינו גם עכשיו כשאדם לומד יהיה ממש כמו שהקב״ה בעצמו אומר ומדבר כמו בשעת מ״ת כי כך הוא באמת הלימוד הוא המשכת סוכ״ע אני המשנה המדברת בפיך כנ״ל (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ גבי פי׳ לאמר זה הדבר כו׳ ובפ׳ יתרו בד״ה החדש השלישי כו׳) והנה ז״ש לאמר אנכי הוי׳ אלקיך פי׳ שע״י עסק התורה בבחי׳ זו יהיה אנכי הוי׳ אלהיך שיומשך מבחי׳ אנכי מי שאנכי סוכ״ע להיות אלקיך שלך ממש והוא יחוד קוב״ה ושכינתיה הקב״ה שונה כנגדו וה״ע דירה בתחתונים.
604
605ולכן יהיה בכל יום כחדשים כמוכ אז בשעת מ״ת מאחר שהגילוי יהיה מבחי׳ אנכי סכ״ע וכנ״ל. ואזי יהי׳ בחינת תמתי פי׳ תמתי שישראל גורמים התמימות והשלימות יחוד קוב״ה מה שהוא קדוש ומובדל ואינו יכול לבוא בהתגלות תוך עלמין הנה ע״י כל הנ״ל בעסק התורה יומשך ויתגלה להיות יחוד ותמימות ממש אחרי שמסרו נפשם בבחי׳ ביטול ממש שעי״ז יוכל להיות הגילוי כו׳ והיינו ג״כ מארז״ל תמתי תאומתי כו׳ ברה היא ליולדתה מלשון ברה כחמה היא בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ וזהו נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. ראוהבנות ו יאשרוה מבואר בזהר ויחי (דרמ״ה סע״ב) והוא כענין המבואר במ״א בפי׳ אשר קדשנו במצותיו. אשר הוא בחינת תענוג עליון כו׳:
605
606הנה ענין מדלג על ההרים הוא עד״מ שההפרש בין הילוך לדילוג שמי שהוא הולך כדרכו הרי רגליו עומדות על הארץ ממש ואף בשעה שהוא הולך הוא מגביה רק רגלו אחת אבל רגלו השנית עומדת על הארץ ואף מי שהוא רץ במרוצה היינו רק שהוא מגיה רגלו במהירות גדול אבל מ״מ רגל אחת ימין או שמאל עומדת על הארץ ורגלו השני׳ באויר אבל הדילוג הוא שמגביה כל גופו ושני רגליו מן הארץ ונעשה חלל ומקום פנוי ואויר בין רגליו לארץ עד שאח״כ עומדות רגליו על הארץ.
606
607ועד״ז יובן הנמשל ענין מדלג כי הנה כדי שיהיה התהוות עולמות אבי״ע מאור א״ס ב״ה לא היה יכול להיות על ידי השתלשלות עילה ועלול כי מאחר שהוא א״ס איך יכול להתהוות מזה עולם ע״י השתלשלות שהרי העלול יש לו ערך לעילתו משא״כ העולמות לגבי א״ס ב״ה ולכן היה צ״ל צמצום ומקום פנוי כמבואר בתחלת ספר ע״ח דהיינו שמתחלה צמצם אורו לגמרי שנסתלק ונכלל האור במקורו במאור ונעשה חלל ומקום פנוי ואח״כ נתגלה קו וחוט והארת הקו הוא ממלכות דאור א״ס ב״ה ולא מעצם אור א״ס ב״ה דאם היה הגילוי מעצמותו ית׳ הי׳ חוזר לקדמותו בלי שום עלמין וז״ש מלכותך מלכות כל עולמים שמבחי׳ מלכותך הי׳ התהוות כל העלמין ע״י קו״ח (וענין מלכות דאור א״ס עיין בע״ח) (שמ״א פ״ג) וז״ל וכאילו נאמר דרך משל שהוא בחינת מלכות שבמלכות ואע״פ שאין כן כי אין שם דמות וספירה ח״ו רק לשכך האוזן נדבר כך עכ״ל:
607
608ועל זה נאמר קול דודי כו׳ מדלג כי הנה אורייתא מחכמה נפקת וההתגלות וההמשכה מאור א״ס ב״ה לבחי׳ חכמה בא בבחי׳ דילוג דוקא שהרי צריך להיות מקודם חלל ומקום פנוי ואח״כ נמשך הקו ה״ז בחי׳ דילוג כמשל הדולג שקודם נעשה חלל ומקום פנוי ואויר בין רגליו לארץ (ועמ״ש סד״ה קול דודי גבי מדלג ומקפץ) ואח״כ יעמדו רגליו על הארץ משא״כ בהילוך וכך הוא למעלה שההמשכה מא״ס ב״ה לחכמה נמשך שלא ע״י דרך וסדר ההשתלשלות כי לשון ההשתלשלות הוא כמו שלשלת אשר טבעת זה אחוז ואדוק בזה בלי שום הפסק בינתיים משא״כ בהתגלות הנ״ל והתהוות העולמות מא״ס ב״ה היה צריך להיות תחלה הסתלקות האור לגמרי והגבהתו למעלה ואח״כ בא ההתגלות לחכמה דרך קו וחוט זהו בחי׳ הדילוג וכ״ז הוא בההמשכה מא״ס ב״ה לאצי׳ אבל כל המשכות בעולמות אבי״ע אפילו מאצי׳ לבי״ע לא נק׳ בחי׳ דילוג כי הוא דרך השתלשלות והגם שבאצי׳ איהו וחיוהי וגרמוהי חד היינו עצמותו והאור והכלים הכל אחד וא״כ איך יכול להיות מזה השתלשלות עולמות בי״ע שהם בעלי גבול מ״מ בכלים דאצי׳ גם כן שייך בחינת גבול ולכן שלשים כלים דזו״נ מתלבשים בבי״ע ממש ונעשים נשמה להן (וכמשל הנשמה שמתאחדת עם הגוף וכשיש מכאוב ברגל מרגשת הנשמה אף שהגוף גשמי והנשמה רוחנית כך ע״ס דבי״ע הם גופים וכלים לכלים דאצי׳ שנעשים נשמה להן) וכמו שדרך גילוי והתלבשות הנשמה בגוף הוא בדרך השתלשלות שבהראש מאיר יותר מן מה שמאיר בידים ובידים יותר מברגלים כך הוא סדר התלבשות למ״ד כלים דאצילות בבי״ע שבבריאה מאיר גילוי בחי׳ עליונה יותר כמו עד״מ גילוי הנשמה במוחין שבראש כו׳ והגם שצריך להיות פרסא מפסקת בין אצילות לבריאה אעפ״כ לגבי הצמצום ומקום פנוי שבין א״ס ב״ה לאצילות שהוא הנקרא דלוג אין הפרסא נקרא בשם דילוג כלל רק בחינת השתלשלות שהפרסא הוא כמו אור המאיר דרך המסך וכמו שמתלבש השכל בלבוש המשל שאע״פ שהוא העלם והסתר מ״מ לא היה תחלה סילוק כל עצם האור כי אדרבה עצם האור נמשך ומאיר דרך המסך וכן עצם השכל מתלבש בהמשל כ״א שיש מחיצה ומסך כדי שיוכל המקבל לקבל אבל מאור א״ס ב״ה המאציל לאצי׳ צריך להיות תחלה הסתלקות כל האור למקורו והגילוי נמשך אחר כך רק הארה דרך קו כנ״ל וזהו הנק׳ דלוג ונק׳ למעלה מסדר ההשתלשלות (ועמ״ש ע״ז ג״כ בד״ה פתח אליהו):
608
609ב והנה מאצילות ולמטה נק׳ בשם ממלא כל עלמין ודרך השתלשלות כי בחי׳ כלים דמל׳ הם בחי׳ בי״ע ובחי׳ מל׳ מקבלת מכל ע״ס דאצילות כידוע שמבחי׳ מל׳ דחסד דאצי׳ נעשה חסד דמלכות דאצי׳ ומספי׳ מל׳ דגבורה דאצי׳ נעשה גבורה דמל׳ דאצי׳ לכן שייך לומר בכלל ממכ״ע הגם שעולמות בי״ע הם בע״ג יש בכלל מאתים מנה ובחי׳ ממכ״ע והשתלשלות הוא דרך עו״ע (וכבר נת׳ שמ״מ יש פרסא מפסקקת כו׳) ובחי׳ הארה וזיו מאור מל׳ דאצי׳ מאיר ומחיה כל עולם ויש הארה והתלבשות בכל עולם לפי ערך המקבל דרך עו״ע. וכמו ד״מ מן השכל נשתלשלו המדות והשכל נתלבש במדות ובמחשבה דבור ומעשה וגם במעשה הכתב נתגלה השכל וכותבין דבר שכל בכתב וא״כ השכל עצמו נשתלשל ע״י עילה ועלול עד שנשתלשל ונתלבש עצם השכל במעשה הכתב נתגלה השכל נמצא יש ערך לעשייה גשמיות של מעשה הכתב עם השכל הרוחני.
609
610וכ״ש משכל למדות ולפי ערך השכל כן נשתלשלו המדות וקטן ששכלו מעט גם מדותיו בדברים קטנים כך בעולמות נשתלשל האור ומאיר בכל עולם לפי ערכו ומחיה ומהווה אותם בבריאה מאיר יותר בגילוי וכו׳ עד עשייה שם נתצמצם האור ומחמת זה יכול להיות שינויים בעולמות כמו קיץ וחורף בנין הבית וחורבנו וימות המשיח כל זה הוא מחמת שהוא רק הארה שמאיר בכל עולם ומחיה אותם בבחי׳ ממלא וא״כ ממילא אין הגילוי בשוה בכל העולמות רק בצמצום בכל עולם לפי ערכו ככה נתגלה בחי׳ ממלא ולבעבור זה יש שנויי׳ לפי ערך הגילוי אכן בחי׳ סוכ״ע שהוא עצם האור הרי לגבי עצמותו ומהותו אני הוי׳ לא שניתי מעלה ומטה שוין גשמיות ורוחניות כמו קודם שנברא העולם וכמו ד״מ זיו השמש שמאיר יכול להיות מסכים המסתיר את האור והזיו אבל מכל זה אין שום שינוי בעצם השמש כמ״כ לגבי עצם אור א״ס אשר את השמים והארץ אני מלא אין שום שינוי והסתר כחשכה כאורה כלאר חשיבי קמיה. רק כשנסתר ונתצמצם האור העצם ונמשך רק הארה ומאיר הזיו דרך דילוג וחלל ומקום פנוי כנ״ל אז שייך שינויים כנ״ל אבל לע״ל כשיהיה התגלות האור מבחי׳ סכ״ע יקום גם גוף הגשמי בתחית המתים וליהנות מזיו השכינה ולחיות בלא אכילה ושתיה כי בפני עצם האור אין שום הסתר כלל ולבעבור זה יכול להשגיח על כל פרטי פרטים וכמ״ש מה׳ מצעדי גבר כוננו ואין אדם נוקף אצבעו וכו׳ ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא כי לפני עצמותו מעלה ומטה שוין הכל כלא חשיבי קמיה וזהו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ אשר לבעבור שעצמותו מגביהי לשבת סכ״ע ואינו בערך עלמין כלל לכן אין שום הפרש בין שמים וארץ ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע באמרו ומספר את רובע ישראל והיינו לפי טעותו שההתהוות הוא דרך השתלשלות והתלבשות בעלמין לכן יש חילוק מעלה ומטה ורחוק אצלם ה׳ בתכלית שישתלשל כ״כ למטה בהשגחה פרטיות בארץ מתחת כמו בשמים ממעל ולכן אומרים על השמים כבודו אבל באמת במקום גדולתו שם ענותנותו שמחמת שמגביהי לשבת משפילי לראות אשר לגבי סוכ״ע ושאין בגדר עלמין כלל אין שום הפרש מעלה ומטה וכלא ממש חשיבי ומתחת זרועות עולם כו׳:
610
611והנה שיאיר בחי׳ סובב בבחי׳ מלא הוא ע״י עסק התורה קול דודי הנה זה בא כי מתניתין מלכתא ובעסקו בתורה ואומר טהור וכו׳ אני המשנה המדברת בפיך והגילוי מאיר מאור א״ס במשנה בתדירא ו״ק מקננין ביצירה ופסקי הדינין הם בחי׳ מדות דיצירה והמדות ששה קצוות מאירין שם בגילוי ובתדירא כידוע שהתגלות אור א״ס בחכמה ואורייתא מחכמה נפקת וכל הדינין כשר ומותר וכו׳ המבוארים במשניות הם ע״י חכמה אתברירו מברר הטוב מרע ומאיר שם עצם הגילוי ומברר ופוסק הדין שמותר לאכול ועי״ז נתעלה הדבר ההוא או להיפוך וע״ז נאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו׳ משא״כ בברייתא ההאאה והגילוי בהם מועטת ואין בתדירא וכמשל ההולך אל פלגשו וכו׳ כי המשניות הם בחי׳ חג״ת שהם כלים אמצעים תפארת גופא וכו׳ אכן ברייתות הם בחי׳ נה״י שהם לבר מגופא כלים חיצוני׳ לכן נקרא ברייתא לשון חוצה ומתלבשים גם בעשי׳ לכן נתרבו הברייתות דוקא בזמן הגלות כי אז מטי רגלין ברגלין בחי׳ נה״ח ולכן ההארה והגילוי בהן מועט. אכן מקודם היה הכל נכללין במשנה וע״ד מ״ש אילפא ולא פשיטנא ליה ממתניתין כו׳.
611
612ועלמות הוא הלכות תלמוד בבלי ע״י שמותיב ומפרק ניתוספו דינים חדשים ומדמה מילתא למילתא ותלמוד בבריאה שמאיר שם חכמתו יתברך וכמ״ש בע״ח אימא מקננא בבריאה ונקרא עלמין לשון העלם וכמו שאיתא יוצר אור זהו יצירה ובורא חושך עולם הבריאה נקרא חושך והטעם לזה כי יצירה ששם מקננין ו״ק דאצילות שהם מדותיו יתברך יכולין לירד ולהתלבש שהמקבל יכל לקבל חסד ממש במדה ומרגיש הטוב הגם שאין ערוך לעצם החסד דאצי׳ כי ביצירה הם בע״ג אעפ״כ שייך לשון אור שהמקבל מקבל על בוריו. אכן בחי׳ חכמתו אין יכול להשתלשל כ״כ למטה ולכן כל מה שמשיג השגה אינו משיג לשרשו ולעמקו כי חכמתו ובינתו ודעתו של אור א״ס ב״ה שבאצי׳ אינו יכול לבא בהתגלות כלים בע״ג חכים ולא בחכמה ידיעא ולכן אף שלמעלה באצי׳ שם חכמה מאיר יותר אבל בהתגלות למטה בבריאה בע״ג נקרא בורא חושך ויצירה נק׳ אור כי חכמתו אינו יכול לקבל בע״ג ולכן על תלמוד בבלי נאמר במחשכים הושיבני כי לבעבור שתלמוד הוא טעמי המשנה וחכמתו ית׳ זהו במחשכים כי אין יכול לבא בהתגלות שיבינו הטעם על מכונו ושרשו. ולכן תפלה ש״י נק׳ יוצר אור שמאיר בה מדותיו משא״כ תפילין של ראש שהוא בחי׳ מוחין נק׳ ובורא חושך שהתגלות מחכמתו ית׳ בא בהעלם ואין מאיר בגילוי ממש (ואפשר להבין ענין זה ע״ד דוגמא ממ״ש במ״א בענין אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה דבחי׳ עליונה ביותר לא יכול לבוא בהתגלות ע״י אספקלריא המאירה כ״א ע״י אספקלריא שאינה מאירה וכמ״ש בישעי׳ ואראה את אד׳ אע״פ שמשה אמר כי לא יראני כו׳. ואספקלריא שאינה מאירה היא בחי׳ חושך לגבי האור דאספקלריא המאירה. ועד״ז הוא ענין הנ״ל דיוצר אור ובורא חושך דלפי שביצירה אין מאיר רק ו״ק דאצילות ע״כ מבחינה זו יוכל להיות הגילוי על בוריו כמו עד״מ ע״י אספקלריא המאירה ע״כ נק׳ יוצר אור אבל חב״ד דאצי׳ שעז״נ מאד עמקו מחשבותיך. הנסתרות לה׳ אלקינו. לכן א״א שיאירו בבחי׳ גילוי בבי״ע ע״ד בחי׳ אור ממש. וע״כ נאמר ובורא חושך שבבריאה אשר שם נמשך מחב״ד דאצי׳ א״א להיות הגילוי כ״א עד״מ אספקלריא שאינה מאירה או בחי׳ חשוך והעלם יותר) (ועמ״ש סד״ה צאינה וראינה בעטרה כו׳) ומפני זה ג״כ נק׳ עלמות לשון עלמה שהיא בתולה ואיש לא ידעה מאחר שטיפת החכמה אין מא יר בתוכה בגילוי ממש. אך אעפ״כ נתגלה איזה הארה אכן לא על בוריו לכן ובורא חושך שהתגלות הארה כמו בחושך עד״מ שנתבטל מהותו ואין רואה שום דבר היטב רק מה שרואה איזה דבר אין רואה על בוריו ועל מכונו ואין מקיף את הדבר שרואה בעיני ראי׳ שלו (ועיין מ״ש במ״א בענין משגיח מן החלונוץ מציץ מן החרכים) וזהו לרקמות תבל למלך בתולות אחריה רעותיה כי בהלכות שהם נקראים עלמות שהם שבעה היכלות דבריאה והם נקראים בתולות שלא קיבלה ההארה בתוכה בהתגלות רק בבחי׳ ביטול מהותה כי מ״מ איזה הארה יש מאיר אך לא יכול לבא בהתגלות בכלי בע״ג אשר לבעבור זה נתבטל המהות ולכן נק׳ אחריה רעותיה וכשיש עליה לבחי׳ מלכות ותובל למלך כו׳ אז נתעלים גם ז׳ היכלות הנ״ל מובאות לך ממילא כי לא קיבלו ההשפעה תוך תוכם ואין מאיר בה בהתגלות בתוך הכלי שאין הכלי יכול להגביל אורה אך מחמת ההתגלות שיש מובאות לך ממילא (ועמ״ש במ״א ע״פ והנה רבקה יוצאת וע׳ בפ׳ ויקהל קצ״ז ב׳ פקודי רל״ה א׳ רל״ח א׳ ועיין פ׳ אחרי ס״ז ב׳):
612
613ג והנה להמשיך ע״י עסקו בתורה כל הנ״ל צריך להיות מקודם אתעדל״ת ע״י ק״ש ותפלה וכידוע שתפלה היא ח״י ברכאן דצלותא שמחברת ח״י חוליות שבשדרה מראש עד הרגלים וזה נעשה ע״י העלאת מ״ן שבק״ש.
613
614וז״ש אחת היא יונתי פי׳ שצ״ל בחי׳ אחת ואחת הוא לשון נוק׳ שמקבלת מאחד ז״א. וע״י העלאת מ״נ למטה בבחי׳ אחת אז רוח אייתי רוח ואמשיך רוח וזהו יונתי ע״ש עיניך יונים ע״י אסתכלותא ביקרא דמלכא בא לבחי׳ אחת ע״י התבוננותו בפסוד״ז משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול פי׳ כל השבחים והתפארות מריש כל דרגין עד אין קץ זהו עדי עד הוא רק מבחי׳ שמו הגדול היינו רק בחי׳ הארה וזיו מעצמותו ישתבח שמך לעד שכל בחי׳ השתלשלות מרום המעלות הכל הוא בחי׳ שמך.
614
615והנה ע״י התבוננות בפסוד״ז באריכות אז הוא בא לבחי׳ אחד ואהבת וכו׳ כל מאדך בלי גבול מס״נ ולבעבור זה אומרים לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה היינו שגם למטה צריך להיות יחוד מס״נ. גם במה ששוכן בתחתונים ע״י העלא׳ מ״נ בלי גבול ובכל מאדך אז ע״י אתעדל״ת אתעדל״ע יחוד סובב וממלא ובלא זה אין יכול להיות התגלות סובב בממלא ואין יכול להמשיך ע״י למודו התגלות הסובב מה שהוא קדוש ומובדל ואין בגדר עלמין כלל והאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. כ״א כשיש לו מס״נ בלי גבול בחילא יתיר יותר מהכלי אז ממשיך ע״י עסק התורה התגלות סובב (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה כו׳) ולכן שייך הלשון יחוד קוב״ה ושכינתיה שנעשה יחוד מ״נ ומ״ד לשון הגמרא אין טפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולים מלמטה. וע״י תפלה נעשה הבירור מק״נ כי מחמת שאכל המאכלים המותרים ניתוסף בו כח וחיות ובכח זה הוא מתפלל ואומר שמע ישראל כו׳ ואהבת וכו׳ עי״ז נתבררו הניצוצים מק״נ ונכלל בחי׳ אחת בחי׳ אחד וע״י התבוננות בתפלה מאיר הנשמה בהגוף שלא תהיה שום מונע מהגוף אכן המס״נ הוא מצד נשמה נפש אלקית כי חלק וגו׳ שהנשמה הוא חלק הוי׳ ברא כרעא דאבוה ממש שאין שום מניעה מחמת הרגל ד״מ ולכל אשר יחפוץ הראש להושיט את הרגל אם במקום קר או במקום חם היא בטלה ועושה מחמת כי היא באחדות ממש עם הראש וכל החיות שלה בטל לשם. ככה ממש הנשמות חלק אלקים וכרעא דאבוה ויש בזה בכח כל נפש למס״נ ממש רק המניעה הוא מחמת נפש השכלית של בהמיות. אכן ע״י התבוננות בתפלה כנ״ל אז גם נפש השכלית תסכים ע״ז לאשתאבא בגופא דמלכא מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ ואדרבה אז נתעלה יותר א״ח עטרת בעלה כמבואר במ״א והלימוד שבכל יום עולה בתפלה של אותו היום ותפלה של כל השבוע עולה בתפלה של שבת לכן ע״י יונתי היינו בחי׳ הסתכלות ביקרא דמלכא נעשה תמתי תמימות ושלימות בכל הבחי׳ יחוד קוב״ה ושכינתי׳ וע״י מס״נ כנ״ל נעשה ונתגלה יחוד סובב בממלא כנ״ל.
615
616וזהו אחת היא לאמה כשהיא בבחי׳ אחת הנכללת בחד כנ״ל אז היא עולה לבחי׳ אמה בינה אם הבנים כי הנה בדבר ה׳ שמים נעשו והנה ד״מ באדם הדבור נמשך ממחשבה. אכן הנשמות עלו במחשבה וכשנשמתו הגיע לבחי׳ אחת ושגם הגוף מסכים על מס״נ יחדו קב״ה ושכינתי׳ שנכלל בבחי׳ אחד אז עולה כל השתלשלות ונתעלו למקורן ושרשן וזהו ברה היא ליולדתה בינה אם הבנים וע״י תורה ותפלה נגמר כל הבירורין וברה היא ונכללים ועולים ליולדתה כנ״ל אשר נתבררו הבירורים מק״נ ע״י שאכל המאכלים אשר שרשם מק״נ ובזה הכח התפלל אחד ואהבת וכו׳ וידוע כי שרשם הוא מעולם התהו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחיה האדם שהמוצא פי הוי׳ שבמאכלים הם גבוהים יותר בשרשם ולכן כשמתפלל במס״נ בכח המאכלים כנ״ל אז נכלל הכל ונעשה מזה אח״ז התגלות סובב בממלא העלאת מ״נ כנ״ל והמשכת מ״ד כנ״ל. ולכן ע״י תפלה שהיא העלאת מ״נ מקודם אז ע״י עסקו בתורה נמשך התגלות סובב בממלא קול דודי הנה זה בא וכו׳:
616
617מה יפו פעמיך בנעלים כו׳. הנה ארז״ל ספ״ד דסוכה (דמ״ט ע״ב) ובפ״ק דחגיגה (דף ג׳ ע״א) שהפסוק הזה נאמר על כנס״י בשעה שהיו עולים לרגל. כמ״ש שלש פעמים בשנה יראה כו׳ את פני ה׳ אלקיך. ועתה משחרב בהמ״ק תפלה במקום קרבן שבחינת יראה את פני ה׳ אלקיך הוא עתה בתפלה רק שאז היה השראת השכינה למטה במקום גשמי כמ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי כו׳ לזה היה אז בהתחלקות ג׳ זמנים פסח שבועות סוכות נגד ג׳ אבות אברהם יצחק יעקב.
617
618ועתה בתפלה השראה זו היא בבחי׳ הרוחניות הוא בלי התחלקות כי התפלה כלול מג׳ בחי׳ אברהם יצחק יעקב כי תפלות אבות תקנום כי יש פסוקים בתפלה מבחי׳ אברהם בחי׳ האהבה ויש מבחי׳ יראה ויש מבחינת יעקב מדת הרחמנות כמ״ש אתה ה׳ לא תכלא רחמיך כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ פנחס סד״ה צו את בני ישראל כו׳ גבי להקריב לי במועדו) והנה כתיב כה אמר ה׳ ליעקב אשר פדה את אברהם כי הנה עיקר בקשת הרחמים בשתי ברכות שלפני ק״ש הוא על ניצוץ אלקות שאין לנו אהוהי״ר מחמת העדר ההתבוננות כי בחי׳ בינה הוא המוליד אהבה ויראה לזה אנו מבקשים רחם עלינו ותן בלבנו בינה להיות מבין דבר מתוך דבר. היינו להתבונן בהתהוות מאין ליש איך שכל בריאת העולם הוא בדבור אחד כביכול כמ״, בדבר ה׳ כו׳.
618
619וכמארז״ל במאמר אחד יכול להבראות כו׳ ומבשרי אחזה כמשל באדם שדבור אחד בטל לגבי מהות הנפש וכלא ממש חשיבא. וכמ״שכ למעלה כל העולמות עליונים ותחתונים כו׳ הם בדבור אחד כביכול וכולם כלא ממש חשיבא לגבי עצמותו ית׳.
619
620ומאריכות ההתבוננות הנ״ל נולדה מדת אהבה בחי׳ אברהם ואח״כ אברהם הוליד את יצחק כו׳ ולא נבוש כו׳ לעולם ועד. פי׳ לעולם ועד שיהיה אז התגלות אלקות כמ״ש ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר כו׳ אז יהיה הבושה לעולם ועד על מעשה עוה״ז הקשים ורעים בבחי׳ יש ונפרד לגמרי דבאמת אני הוי׳ לא שניתי כו׳ וגם עתה אין דבר מסתיר לנגדו ית׳. כי אתה הוא עד שלא נברא ואתה הוא משנברא כו׳. ולזה היא הבושה לעולם ועד כו׳ (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה והנה מנורת זהב):
620
621ב והנה ארז״ל סנד״ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל הנה בלשון הגמרא נק׳ סנד״ל (כי של נעליך תרגום ירושלמי סנדלך והדריך בנעלים תרגם יונתן בסנדלין) ובלשון המקרא נק׳ נע״ל הוא החופה את רוב הרגל והוא הקושר כתרים מתפלות של ישראל מתפלות הוא בחי׳ ש״ע כי כל הבקשות שבשמונה עשרה חננו מאתך כו׳ וגאלנו כו׳ רפאנו כו׳ הוא הבקשות להיות שינוי הרצון למעלה מבחינת תורה כי אורייתא מחכמה נפקת כו׳. והנה הנהגת העולמות הוא ע״פ ד״ת כי אין יסורים בלא עון. וכמ״כ אריכת הגלות ג״כ בודאי ע״פ ד״ת לזה אנו מקשים שיהיה שינוי רצון כ׳ו למעלה מבחי׳ הרצחן הנמשך בהתורה דמחכמה נפקת כו׳ היינו שיומשך מבחי׳ בעל הרצון כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחדש גבי כי רצון העליון יש לו שני בחינות כו׳) והנה כדי שנוכל להתפלל ש״ע בבקשות כנ״ל צריך בתחלה לסמוך גאולה לתפלה הוא בחי׳ מס״נ שבק״ש שמע ישראל כו׳ בכל לבבך ובכל נפשך כו׳ פי׳ שמע הוא לשון התבוננות איך שהוי׳ אלקינו הוי׳ אחד בחי׳ אחדות פשוט כו׳ וכל העולמות הם רק בדבור אחד כנ״ל וכלא ממש חשיבא לגבי מהותו ועצמותו ית׳ כנ״ל ובהעמקת ההתבוננות באכיכות כנ״ל אזי נכספה וגם כלתה נפשו להיות נכלל בעצמותו ית׳ מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. פי׳ ועמך אפילו כל האורות עליונים גבוה מעל גבוה כו׳ לא חפצתי (עמ״ש סד״ה כי קרוב אליך הדבר) רק ליכלל בעצמותו ומהותו ית׳ בחי׳ אחדות פשוט והיינו ע״י והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך שהוא ע״י התקשרות מחשבתו ודבורו בתורה להיות דבר ה׳ דבר בו כמ״ש ואשים דברי בפיך וכמארז״ל אלו ואלו דברי אלהים חיים כו׳ (ועמ״ש בד״ה כי ביום הזה יכפר) ואח״כ בפ׳ שניה שבק״ש כתיב ואספת דגנך הוא מעשה הצדקה כו׳ וע״י מס״נ שבק״ש כנ״ל שהוא למעלה מבחי׳ התורה כמבואר בכמה מקומות וכמו שמרומז ג״כ בגמרא יש קונה עולמו בשעה אחת כו׳ שעה מלשון וישע כו׳ עי״ז נוכל אח״כ להתפלל שמו״ע שיהיה שינוי הרצון למעלה מבחי׳ התורה כו׳ (ועמ״ש ע״פ אחת היא יונתי תמתי תאומתי) אך מחשבותינו ודבורנו שבתפלה הוא גשמי ואיך יכול לעורר למעלה לבחי׳ רצון כתר עליון כו׳ הוא ע״י המלאך סנד״ל המקבל תפלות של ישראל ומפשיט׳ מגשמיות לרוחניות וקושר כתרים כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה נר חנוכה כו׳ מזוזה מימין ובד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני וע׳ בזהר פ׳ בשלח נ״ח א׳ וישלח קס״ז ב׳. תצא רע״ח א׳). והנה ענין בחי׳ סנדל ונעל הנ״ל צריך להבין תחלה ענין השתלשלות העולמות והתהוות מאין ליש דהנה באמת הגם שבחי׳ השתל שלות הוא ע״י בחי׳ מדותיו ית׳ כמו יום ראשון נמשך בחי׳ יהי אור שהוא בחי׳ חסד עליון וביום ב׳ יהי רקיע כו׳. עכ״ז מהשתלשלות חסד עליון לא היה יכול להתהוות בחי׳ יש ובע״ג בבחי׳ נפרד רק אדרבה ביטול לגמרי כמשל זיו השמש בשמש אך עיקר התהוות מאין ליש הוא ע״פ מדת מלכות כי אין מלך בלא עם הוא בחי׳ שם אלקים שהוא בחי׳ נרתק המכסה ומסתיר לשם הוי׳ וכמו דכתיב כי שמש ומגן הוי״ה אלקים והוא ע״י כי הוא צוה ונבראו כו׳ ודבר מלך שלטון שהוא בחי׳ צווי המלך כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה למען תירא ובד״ה מי מנה) אך עכ״ז היה העולם מתפשט בלי גבול וקץ ושיהיה התהוות בבחי׳ גבול מהלך ת״ק שנה כו׳ הוא ע״י המלאך סנד״ל שהוא בחי׳ נעל החופה את רוב הרגל בחי׳ מל׳ הנ״ל. וכמ״ש והארץ הדום רגלי והוא החופה את בחי׳ מל׳ הנ״ל להיות בבחיק גבול מהלך ת״ק שנה והוא ע״י בחי׳ המלאכים שהם בחינת יש והם בבחינת ביטול ואינם בבחי׳ נפרד כלל וכמ״ש וצבא השמים לך משתחוים כו׳ (וע׳ ברע״מ בפ׳ תצא דרפ״ א׳ נעלו דא סנד״ל כו׳ ונעל לגבי שכינתא ובזהר חוקת דק״פ ע״א ובהרמ״ז שם ובפרדס שער ט״ז פ״ד ובעמה״מ שער י״ד פ״ג דפ״א ע״ג ושער ט״ז פי״א דקכ״ט ע״ג) ולזה כחו רב ועצום להיות קושר כתרים לקונו והיינו ע״י כי נעוץ תחלתן בסופן וסוף מעשה במחשבה תחלה והיינו במחשבה הקדומה אנא אמלוך כו׳ בחי׳ מל׳ דא״ס כי עיקר תכלית הבריאה היה להיות בחי׳ יש ובטל אליו ית׳ (וכמ״ש בד״ה שובה ישראל עד גבי כי עמך הסליחה למען תורא):
621
622ג והנה כמ״כ יובן למטה ענין בחינת נעל בנפש האדם (כי הנשמות נק׳ רגל יעקב י׳ עקב וגם בכלל דכתיב בנים אתם וברא כרעא דאבוה ובחינת נעל ולבוש של הרגל הוא בחינת נפש הבהמית כמשי״ת) דהנה נפש הבהמית היא הנמשכת משמרי האופנים כי בחי׳ המרכבה פני אריה הוא בחי׳ אהבה פני שור הוא בחינת יראה והן נושאים את הכסא ומזיעתן של חיות היינו שא״א להם לסבול עול עוצם האהבה והפחד הנמשך בהם לזה והחיות זעות מחיל כו׳ הוא בחי׳ פוסלת הנמשך מהם כמשל הזיעה היוצא דרך נקבי העור. אך מהעור עצמו הוא בחי׳ חיצוניות של דו״ר של החיות שבמרכבה והן בחי׳ אותיות וכו׳ מהן נמשך למטה (וע״י השתלשלות ובחי׳ נוגה תערובות טוב ורע כו׳ כנודע) נפש הבהמית והטבעיות ואין כל הטבעיות שוים כי יש טבעו אוהב כבוד או ממון כו׳. והנה כמשל הבהמה שבשר גידים ועצמות שלה הוא הפנימי׳ שלה והעור החיצון הוא מלביש אותה. (ועמ״ש מענין העור בפ׳ פנחס בד״ה צו את כו׳ את קרבני לחמי הנזכר לעיל) ומהעור עושים מנעלים וכמ״כ בנפש הבהמית הנמשך מבחי׳ חיצוניות של אופנים שבמרכבה הנ״ל ע״י אתכפיא ואתהפכא של בחי׳ נפש הבהמית הנ״ל במס״נ שבק״ש בכל לבבך כו׳ בשני יצריך נעשה בחי׳ נעל החופה את רוב הרגל. דעיקר ההילוך הוא ברגל שמוליך גם את הראש (עמ״ש בד״ה שיר המעלות ממעמקים ובד״ה שמאלו תחת לראשי וע״פ והארץ הדום רגלי ומ״ש ע״פ חגרה בעוז מתניה) כך ע״י אתכפיא ואתהפכא של בחינת נפש הבהמית הנ״ל במס״נ בק״ש שהוא בחי׳ סוף מעשה הוא במחשבה תחלה כי תכלית המכוון הוא להית לו דירה בתחתונים כנ״ל ועי״ז נוכל אח״כ להתפלל בשמונה עשרה שיהיה שינוי רצון מבחי׳ כתר עליון למעלה מבחי׳ התורה כנ״ל. והנה בתפלה יש ג׳ מדרגות כנגד ג׳ עולמות בי״ע והיינו תחלת התפילה הוא עליות עולם העשיה ברוך אתה כו׳ ואח״כ קטורת ואח״כ ברוך שאמר ופסוד״ז הללויה כו׳ הללו לשון בהילו כו׳ י״ה בחי׳ חו״ב היינו שמאיר בחי׳ חו״ב שלא יהיה בחי׳ טמטום המוח וטמטום הלב כו׳ (ועמ״ש בד״ה להבין ענין טמטום הלב) שהוא ע״י ההתבוננות איך שכל העולמות הם רק זכר מבחי׳ רב טוב כמ״ש זכר רב טובך כו׳ ולהודיע לבני האדם גבורותיו הן בחי׳ הצמצומים אבל לגבי מהותו ועצמותו ית׳ כלא חשיבי ויחיד חי העולמים מצלך עד ברכת יוצר אור הכל היא תפלת היצירה שהוא עליית עולם היצירה ואח״כ ברכת יוצא אור שהוא תפלת עולם הבריאה והאופנים וחיות כו׳ ברעש כו׳ איך שהוא לבדו מרום וקדוש כו׳ ואח״כ בחי׳ ק״ש בכל לבבך כו׳.
622
623ואח״כ תפלת שמונה עשרה בלח ש בחי׳ אצילות כו׳ ועליות כל תפלות ימות החול הוא בשבת שאז הוא זמן עליות העולמות כמ״ש עולת שבת בשבתו כו׳ כי בו שבת כו׳ לכך בשבת ויו״ט מותר בנעילת הסנד״ל שגם בחינת נעל שהוא בחינת נפש הבהמית נתעלה בשבת (ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה גבי נער הייתי גם זקנתי דקאי על עליית מט״ט ביום השבת) לכך מצוה לאכול בשבת כמארז״ל במה מענגו כו׳. משא״כ ביוהכ״פ שאסור באכילה ושתיה אסור בנעילת הסנד״ל (ובמ״א נתבאר ענין שאין יוצאין במנעלים ביוהכ״פ ודוקא של עור אבל של צמר מותר בהיות בחי׳ עור הוא לבוש אב חומרי יוצא מגדר הגוף יותר משא״כ משאר לבושים שנכללים בהגוף בעצמו. והנה למעלה מדרגה היותר תחתונה שאינה כלל מעצמות מדרגה העליונה כל עולם לפי ערכו כו׳ הוא בחינת עור והוא בחי׳ עבד מט״ט הוא לבוש התחתון להשכינה. וחנוך היה תופר מנעלים בחינת מנעלים אלו כו׳ שזהו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב שהוא בחינה המשפעת חסד וטוב לכל העולמות כו׳ למשל עורות עבודים שכל עיקר עבודה שבשבילה נברא האדם הוא לתקן בחינת העור. להפכו מחשוך לאור. וזהו ויעש כו׳ כתנות עור ועמ״ש בד״ה ואלה המשפטים גבי שש שנים יעבוד. והנה ביוהכ״פ מתעלה בחי׳ בת הנ״ל למעלה מעלהעד שאין בחינת מנעלים של עור לבוש לה כו׳ ולכן אין השטן יכול לקטרג בהיות עיקר אחיזתו במקום בחינת עור כו׳. אבל של צמר בטל ומתעלה ג״כ וזהו בחי׳ משה עבדי ועמ״ש ע״פ אעשה לו עזר ועמ״ש בזה השל״ה במסכת יומא שלו בפרק תורה אור ועמ״ש סד״ה שובה ישראל עד). והנה בעליות נפש הבהמית בשבת ע״י אתכפיא ואתהפכא שבימות החול בתפלה כו׳ ע״ז נאמר מה יפו פעמיך בנעלים שגם הנעלים הם יפים ואדרבה עיקר היופי הוא בנעלים. כי סוף מעשה במחשבה תחלה.
623
624וזהו תכלית בריאת העולמות כו׳ אך שלהיות בכחנו למסור נפשו באחד הוא ע״י הארת והמשכת חסד עליון הבא מלמעלה. וזהו בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנק׳ נדיב שנתן מלחמו גם לערביים כו׳ ולמעלה הוא בחי׳ הארת חסד עליון הנמשך למטה בכל בקר כמ״ש וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו כדי שנוכל להתפלל בבוקר כי כל ההתחלות קשות ומה גם בעדמו משינתו שהוא אחד מס׳ כו׳ הוא ע״י הארת והמשכת חסד עליון הבא מלמעלה כנ״ל (ועמ״ש בד״ה אז ישיר ישראל גבי כרוה נדיבי העם וסד״ה קחו מאתכם תרומה. גבי כל נדיב לב יביאה ועיין בפ׳ ויקהל דף קצ״ז ע״ב. ועיין מענין מה יפו פעמיך בנעלים ברבות כי תשא פמ״א קרוב לר״פ ובסדר לך לך ס״פ מ״ג בא פט״ו ק״ל ג׳ ובשה״ש רבה. ועמ ״ש סד״ה ויקח קרח):
624
625ד חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. פי׳ יריכים הם לבר מגופא שהיא התורה שנקרא׳ גופא ובחי׳ ירכים שלבר מגופא הוא בחי׳ מעשה הצדקה שהוא ע״י עשייה גשמיות שהולך ברגליו בעסקי מו״מ ואח״כ נותן מיגיע כפו אשר הלך ויגע ונותן לעני כו׳ (ועמ״ש מזה ע״פ במחוקק במשענותם) אך ברגליו יש ג׳ פרקין פרק העליון הוא הנק׳ בשם יריכים שהוא בסתר כך הוא עיקר מיצות הצדקה הוא מתן בסתר כו׳ (כמ״ש בפ״ג דמ״ק) (ט״ז ב׳) מוקי לה בצדקה ופי׳ חמוקי ירכיך פרש״י בסוכה (דמ״ט ע״א) סתרי ירכיך. כמו חלאים פי׳ חלאים הם תכשיטי אשה שעל הראש כמ״ש וחלי כתם ובלשון המשנה נק׳ טוטפת וסרביטין והיינו ע״י מעשה הצדקה מלמטה נעשה מה בחי׳ תכשיט ועטרה שעל הראש כמ״ש וילבש צדקה כו׳ כובע ישועה בראשו (עמ״ש באגה״ק בד״ה וילבש צדקה כשריון ובפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו ועיין בזהר פקודי) (דרמ״ז ע״א) וקיימא בנהירו סתימו דנהיר מעילא כו׳ ברזא דכתי׳ חמוקי ירכיך כמו חלאים ובמק״מ שם שזהו ענין המשכת ש״ע נהורין ומקורן ושרשן. והמשכה זו ע״י דנטיל לתתא העלאת מ״ן ממעשה המצות כו׳ כי למעלה נאמר ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים כו׳ הוא בחי׳ תשב״כ ותושבע״פ והוא בחי׳ תכשיטי איש וע״י מעשה הצדקה נעשה תכשיטיאשה והוא ע״י מעשה ידי אמן כמו אומן המלבן ומצרף מעפר ואדמה להיות תכשיט ליופי כמ״כ ע״י מעשה הצדקה מיגיע כפו ועסקו במו״מ כו׳.
625
626ואח״כ נותן מיגיעו לעני להחיות רוח שפלים הוא בחי׳ הבירור והצירוף שנעשה בחי׳ תכשיטי אשה ואין תכשיט אלא ליופי עי״ז נמשך אהבה מלמעלה ונעשה בחי׳ יחוד קוב״ה ושכינתי׳ להיות כי כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו כי מה שייכות יש לו עם התורה להמשיך בחינת התורה ח״ע להיות דברי אלקים חיים והיינו להיות כי בחי׳ אלקים שהוא בחינת הצמצום בבחי׳ חיים רוחני׳ מחיי החיים א״ס ב״ה. אך ע״י מעשה הצדקה למטה להחיות רוח שפלים באתעדל״ת אתעדל״ע לעורר מלמעלה ג״כ בחי׳ המשכת התורה למטה.
626
627וז״ש תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק פי׳ שלהיות תען לשוני אמרתך מלשון עונה אחריהם מה שהם אומרים בפ״ג דסוכה שהוא בחינת המשכת התורה מלמעלה למטה שהוא בחי׳ תר״ך עמודי אור כמשל העמוד שמחבר מעלה ומטה הוא ע״י כי כל מצותיך צדק והיינו ע״י מצות מעשיות שנק׳ בשם צדקה כמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו׳ כל החוקים כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה גבי בעטרה שעטרה כו׳ תען לשוני כו׳ ע״ש). אך הנה פסוק זה נאמר גם על בחי׳ התורה כמארז״ל מה ירך בסתר אף ד״ת בסתר כו׳ וכמ״ש בפ״ד דסוטה (דמ״ט ע״ב) והיינו כי בחינת התורה נמשך למטה בבחינות גשמיות זרעים וכדומה (ושייכות בחי׳ ירכין בתורה והרי לעיל נתבאר דהתורה היא בחי׳ גופא אך הענין מבואר בזהר פקודי) (דרנ״ח א׳) שהברייתות הם נק׳ חמוקי יריכיך והיינו כי המשניות הם מבחינת חג״ת שהוא בחינת גופא וברייתא הוא ענין לבר מגופא דהיינו בחינת נה״י אלא שהם פרק העליון שבנה״י ע״ש במק״מ וזהו חמוקי ירכיך כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ששים המה מלכות ובד״ה ויצא יצחק לשוח בשדה ובד״ה ואלה שמות. וא״ש מעשה ידי אמן כדפרש״י במ״ק (ט״ז ב׳) שהתורה היא מעשה אומנתו של הקב״ה וע׳ בפ׳ תרומה (קס״א א׳) ועיין עוד מענין מעשה ידי אמן ברבות כי תשא ס״פ מ״ז והנה יש ב׳ בחי׳ מנעלים [על אחד הוא עליות נפש הבהמית ע״י עשיות כל המצות וצדקה כנגד כולם והוא הנמשך מבחי׳ מחנה גבריאל שבמרכבה בחינת יראה ופחד.
627
628ונעל הב׳ הוא בחי׳ שמחה של מצוה שהוא ג״כ מבחי׳ נפש הבהמית כמ״ש בשמחה ובטוב לבב שעיקר השמחה הוא בלב ששם משכן נפש הבהמית כי הדם הוא הנפש וכנודע מספרי הטבעי׳ שהעצבות הוא מעכירת הדם שבלב כשהוא עכור והשמחה היא כשהדם צלול והוא ע״י אשר קדשנו מצותיו אשר לשון תענוג העליון קדשנו במצותיו כו׳ וכל המצות צריך לעשותן בשמחה כמ״ש תחת אשר לא עבדת בשמחה ובצדקה נאמר ג״כ ואל ירע לבבך בתתך לו והוא בחינת נעל הב׳ של בחינת נפש הבהמיות הנמשך ממחנה מיכאל בחינת אהבה (ובז״ה ר״פ משפטים) (על דף צ״ד) כתב שהמנעלים הם מט״ט וסנד״ל והם מתלבשים בק״נ כדי להנהיג העולם השפל הזה בששת ימי החול ובשבת הם מתעלים כו׳ וגם ק״נ מתברר ומתעלה כו׳ ע״ש באריכות. (והנה לפי כי עיקר ענין הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים נאמר על כנס״י בשעה שהיו עולים לרגל בשלש רגלים שאז התגלות היופי בבחינת נעלים הנ״ל ע״כ איתא במשנה ספ״ה דכתובות ומנעלים ממועד למועד ע״ש):
628
629מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי כו׳. הנה זה המאמר אומרת כנס״י להקב״ה בזמן שאין בהמ״ק קיים וענין כאח לי הוא שישראל נק׳ אחים וריעים כמ״שש למען אחי ורעי אדברה נא וסיפיה דקרא למען בית אלקינו דהיינו בזמן שבהמ״ק קיים נקרא אחים ורעים ולכן מבקשת גם עכשיו מי יתנך כאח לי.
629
630והנה ידוע שיש ב׳ מיני מדרגות בישראל צדיקים ובע״ת. ופעם משמע מדברי חז״ל שמעלת בע״ת גדול מצדיקים כמ״ש מקום שבע״ת עומדין אין צ״ג כו׳ ופעם שבחו מעלת צדיקים מאד בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים ולא אמרו בע״ת כו׳ וכתיב ועמך כולם צדיקים כו׳. הנה הצדיקים הוא ע״ד מ״ש באברהם ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה כו׳ (עמ״ש מזה בד״ה אשירה להוי׳) בהיות ידוע שתכלית הבריאה הוא להיות דירה בתחתונים כי עד שלא נבה״ע היה הוא ושמו לבד (עמ״ש מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני) דהיינו שיומשך בחי׳ אחד גם למטה כמו למעלה. וזהו ענין דרך הוי׳. כמו הדרך עשוי לילך מעיר לעיר כו׳ מן שם הוי׳ להיות הולך ומתגלה גם למטה בעולם העשיי׳ עולם החושך נק׳ דרך כלומר שעי״ז הוא הולך כו׳. וזהו בחי׳ צדקה כמו שהצדקה הוא מעשיר לעני להחיות רוח שפלים כו׳ כן המשכת שם הוי׳ לעולם החושך כו׳. וע״כ כל המצות נק׳ בשם צדקה כמ״ש והעמדנו עלינו מצות כו׳ כי תר״ך מצות הם תר״ך עמודי אור כו׳ המשכה מלמעלה והוא בחי׳ צדקה (והנה י״ל ענין דרך הוי׳ היינו המשכה משם הוי׳ בבי״ע ועמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת. אמנם במ״א נתבאר פי׳ דרך הוי׳ היינו המשכה להיות שם הוי׳ וכמ״שש ע״פ אשירה להוי׳. אך י״ל שני הענינים הכל נכלל בפי׳ דרך הוי׳ ועמ״ש בד״ה לבבתני ב׳ בחינות לבבות כו׳ ע״ש והיינו ב׳ המשכות הנ״ל. ואפשר לכן דרך גימטריא ב׳ פעמים הוי״ה אלקים ע״ד מ״ש במ״א בד״ה שובה ישראל בענין מ״ש ויאמרו הוי׳ הוא האלקים ב׳ פעמים שזהו ענין מ״ש ושבתי בשלום אל בית אבי והי׳ הוי׳ לי לאלקים ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ בפי׳ צור לבבי וחלקי אלקים לעולם ועמ״ש במ״א על המאמר פ׳ וישלח) (קע״ה ב׳) כי ישרים דרכי ה׳ כו׳ וביאור הענין דהנה כתיב מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית כו׳. וענין מה רבו הוא ענין רבוא רבבות השתלשלות העולמות המושגים לנו ושאין מושגים כו׳ כנודע בזהר באדרא רבוי השתלשלות והם כולם בבחי׳ עשיי׳ בלבד ואפי׳ אותם שאינם מושגים והם בבחי׳ פלא אמון מופלא אמון מכוסה אמון מוצנע כו׳ עכ״ז נק׳ עשייה עושה פלא לעושה נפלאות כו׳ ולכאור יש להבין מהו ענין המשל לעשייה מאחר שהם רוחניים איך יתכן לומר בהם עשייה כו׳. אמנם הוא עד״מ כמו עשייה גשמיי׳ באדם שלמטה אין התחברות לה עם שכלו וחכמתו ואין בה בחי׳ השכל רק הארת השכל הארה בעלמא כו׳ ע״י כמה התלבשות (ועמ״ש בד״ה מי מנה בפי׳ אף עשיתיו ובד״ה בחודש השלישי בפי׳ על כל שבח מעשה ידיך) וכן למעלה הו א רק כח הפועל בנפעל כח בלבד כו׳. וזהו עשית עשייה דוקא (ועמ״ש בד״ה אוסרי לגפן גבי עשה פלא) והנה הכח הפועל שמתלבש שם נק׳ ממכ״ע ועצמיול הפועל כו׳ הוא בחי׳ סוכ״ע כו׳ וכמו העיגול שאין בו מעלה ומטה כן קמיה ית׳ שוים עליונים ותחתונים כחשיכה כאורה ולכן כתיב איה מקום כבודו שאין מושג גם לעליונים ולמטה כתיב מלא כה״כ והוא מטעם הנ״ל שאין חילוק קמיה ית׳ בין עליונים לתחתונים כו׳. אמנם פי׳ דירה בתחתונים הוא להיות אחד למטה כמו למעלה והיינו כמו שמלכותך מלכות כ״ע בחי׳ מלכותו ברצון כו׳ כן יהיה גם למטה בחי׳ מל׳ ולא ממשלתך כי ממשלתך בכל דור ודור הוא בחי׳ מושל בע״כ ולא ברצון כו׳ (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד גבי כי עמך הסליחה למען תורא והכח הזה שיהיה בחי׳ דירה גם בתחתונים נמשך מבחינת סוכ״ע דקמיה מעלה ומטה שוין ועמ״ש מזה בד״ה ששים המה מלכות) וזהו ענין בחי׳ ביטול שלא להיות בבחי׳ אין אני והוא יכולים לדור כו׳ רק שיהיה בבחי׳ ביטול וע״כ שורה א״ס בחכמה כי חכמה הוא כ״ח מ״ה כו׳ והנה בחי׳ זו נק׳ דרך הוי׳ דהיינו כי כל מצוה יש לה ג׳ לבושין מחדו״מ.
630
631והנה ההמשכה מלמעלה ע״י המצות הוא להיות התלבשות מחשבה במחשבה ודבור בדבור ומעשה במעשה בכל נפשך כו׳ והגם דכתיב כי לא מחשבותי מחשובתיכם כו׳. עכ״ז הרי סיים בסיפא דקרא ולא דרכיכם דרכי כלומר אימתי לא מחשבותי מחשבותיכם כשדרכיכם לא דרכי. אבל אם דרכיכם דרכי יכול להיות גם מחשבותי מחשבותיכם. ודרכיכם דרכי היינו להיות דרך הוי׳ כו׳ להיות הלימוד לשמה ע״י התפלה תחלה כו׳ כי מחשבה תלוי׳ בדבור כי א״א לדבר בלי מחשבה וע״כ ואשים דברי בפיך כו׳ התלבשות דבור בדבור וממילא יהי׳ גם מחשבה במחשבה כו׳ (וג׳ בחינות מודו״מ היינו ג׳ עולמות בי״ע שגם בעלמין דפרודא יומשך גילוי אא״ס ב״ה וכמ״ש במ״א ע״פ אחת היא כו׳ תמתי תאומתי והמשכה זו זהו ענין מי יתנך כאח לי שיהי׳ גילוי שם הוי׳ למטה אזי נקרא כאח לי משא״כ כשהוא בבחי׳ העלם. וע׳ לקמן עוד בפי׳ כאח לי) וזהו יונק משדי אמי והוא עד״מ כמו ע״י היניקה נתגדל הולד בכ״ד חדשי היניקה מה שלא יתגדל בזה בכ״ד חדשים אחרים וההגדלה שע״י היניקה אינה לפ״ע גידולו בשאר שני חייו כו׳ כן הוא להיות ג ילוי שם הוי׳ ב״ה למטה והיינו כי ממה שהי׳ בתחלה לית מחשבה תפיסא בי׳ סתימו דכ״ס יתהווה להיות ההגדלה להיות מתגלה למטה להיות בחי׳ מחשבותי מחשבותיכם כו׳ (ועיין בפ׳ האזינו רצ״ו א׳ ע״פ ושדי כמגדלות). וזהו מי יתנך דהיינו שבחי׳ מי הוא עושה לי כ״ז כו׳ (ע׳ בפ׳ ויחי דרל״ז ב׳ ע״פ מי יקימנו מי ירפא לך ועמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא בענין אד׳ מי יעמוד ועד״ז י״ל מ״ש בפ׳ ואתחנן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה כו׳) והנה בחי׳ אמי הוא עד״מ אם הבנים שמחה שהוא בחי׳ שמחה עד״מ כמו השמחה לא נעשית על ידה שום תוספת והתחדשות החיות רק התפשטות והילוך החיות שבתחלה הי׳ בבחי׳ כיווץ ועי״ז נעשה התפשטות. אשקך מיין הרקח נכנס יין יצא סוד גילוי אלהות כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה שוש אשיש בהוי״ה ובד״ה הוי׳ לי בעוזרי) וזהו ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו כו׳ ושעשועי את בנ״א דהיינו ב׳ שעשועים ועי״ז נעשה התגלות למטה ושעשועי את בנ״א כו׳. וזהו אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני בתחלה ההמשכה לבחי׳ אימא בינה ואח״כ ההמשכה משם למטה מבחי׳ אמי שיהי׳ דירה בתחתונים וע״כ נאמר בלשון תלמדני כי אמי הוא בחי׳ תשב״כ. ותלמדני הוא בחי׳ תשבע״פ כו׳ (ועמ״ש בד״ה אני לדודי בענין אל בית אמי ואלחדר הורתי ועמ״ש במ״א בפי׳ על תורתך שלמדתנו ומ״ש ב״ה וכל בניך למודי הוי׳ ועי׳ מענין תשב״כ ותשבע״פ בפ׳ ויקהל דף רי״ש ובפ׳ בראשית ד״נ ע״ב) והמדרגה הזאת הוא בחי׳ צדיקים שנק׳ אחים כאח לי כו׳ כנ״ל שכל עבודתם מלמעלה למטה להמשיך כו׳ [והם ממשיכים דירתו ית׳ בתחתונים ועמ״ש בד״ה רני ושמחי גבי וביאור ענין אחותי וע׳ מענין כאח לי ברבות בשה״ש. ובפ׳ שמות ר״פ ה׳. ובזהר וישב (קפ״ד א׳) ובפ׳ שמות (ד׳ י״ח) ומענין אנהגך אביאך אל בית אמי בפ׳ פקודי דרנ״ז סע״ב]. ב והמדרגה השנית הוא בחי׳ בע״ת וע״ז נאמר אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. כי הנה בע״ת אינו על עבירות דוקא כ״א גם על מי שהוא נפרד ואינו בבחי׳ התלהבות כו׳. כי הנה בעלי עסקים שאינם תמיד לה׳ רק קובע עתים לתורה כו׳ הנה כשחוזר מעסקו במילי דעלמא ללמוד נק׳ תשובה. דהיינו ששב ממה שעסק בתחלה כו׳. ועי״ז נעשה גודל ההתפעלות ביתר שאת מאם לא הי׳ עוסק בתחלה במילי דעלמא כו׳ (וכמ״ש מזה ע״פ מים רבים כו׳ כי מי נח כו׳) כי באמת במלאכים כתיב כולם עומדים ברום עולם. כי ענין עומדים היינו שהם תמיד במדרגה א׳ והיינו מפני שהם תמיד בבחי׳ ביטול. לאיזה מהות אחר ישתנה שיהי׳ התפעלות שהוא שינוי המהות כו׳. אבל בעסק הו א בחי׳ התפעלות שנשתנה מהותו במה שהי׳ עוסק בתחלה במילי דעלמא להיות לומד תורה כו׳.
631
632והגם שהתפעלות הוא רק בבחי׳ נפש החיונית בלבד עכ״ז הוא למעלה מאד כו׳. והיינו מפני שהוא בבחינת אתכפייא סט״א כו׳. ועי״ז שאתכפייא סט״א הוא מעורר ממה שהיה בתחלה ואסתלק יקרא דקב״ה לעילא לעילא והיינו ממה שהיה תחלה הסתלקות אלהותו ית׳ כענין סליק לעילא לעילא בזח״ג (ד״כ ע״ב) שנסתלק הגילוי מלמטה לבחי׳ מהותו ועצמותו הנה משם ממש יומשך הגילוי וההמשה למטה. כי הנה כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלות והוא כמו בבחי׳ מ״ת דכתיב פב״פ דבר ה׳ גילוי אלהות למטה בבחי׳ פנים היה צ״ל תחלה הסתר פנים גלות מצרים רד״ו שנה כדי שאח״כ יכול להיות פב״פ כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה וידבר אלקים כו׳ אני הוי׳ וארא כו׳) וכן עד״ז בחורבן בית ראשון ושני שהוא מחמת דקוב״ה אסתלק לעילא לעילא בבחינת הסתר כ׳ו והכוונה בהסתר פנים הוא שיהיה גודל התפעלות למעלה כמשל האב עם הבן שכאשר האב מסתתר ממנו אזי צועק הבן לעלות אליו וזהו רצון האב שירצה הבן לעלות אליו לכן הוא מסתתר כו׳. וכן מחמת הסתר פנים תורה ותפלה עי״ז יהיה ההתפעלות במאד אתכפייא סט״א ומעורר ממה שהיה בחינת הסתלקות לעילא לעילא שיהיה בחי׳התגלות למטה כנ״ל. וזהו אמצאך בחוץ אשקך אמצאך בחוץ היינו מה שהוא בבחי׳ חוץ שהוא בחי׳ בע״ת (וע׳ בפ׳ אחרי דע״ח א׳ עפ מולדת בית או מולדת חוץ ובפ׳ תולדות קמ״א ב׳ ע״פ חכמות בחוץ ועמ״ש מזה בד״ה בהעלותך כו׳ שלך גדול משלהם) עי״ז נעשה אשקך בחי׳ נשיקין אתדבקות רוחא ברוחא כו׳ בא״י שיהי׳ מבחי׳ ברוך כו׳ המשכה בגילוי אתה כו׳. אך מי יתנך כאח לי ואמצאך בחוץ כו׳ שניהם בב״א דהיינו שיהיה בחי׳ התחברות צדיקים ובע״ת כענין מאמר הזהר עתיד משיחא לאתבא צדיקיא בתיובתא כו׳ (וכמ״ש מזה בד״ה יו״ט שני גבי שמע״צ) וכעצת חז״ל כל ימו בתשובה. דהיינו שגם הצדיק יעשה תשובה. דהיינו על מה שלא היה הביטול כ״כ כמו שלא היה בביטול כ״כ בתפלה כו׳ (ועמ״ש בד״ה מה טובו גבי והתשובה הג׳ ועמ״ש בד״ה שובה ישראל בענין מ״ש יעקב אבינו אם יהיה כו׳ והיה כו׳) ועכשיו הגיע לבחי׳ הביטול זהו תשובה שלו ועי״ז יהיה כל דינין מתעברין מיניה שאין שום אחיזה לחיצונים גם לא יבוזו לי. וכמארז״ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים כו׳. שעיקר ההסתר הוא מחמת דאסתלק קוב״ה לעילא כו׳ וע״י התשובה מעורר להיות התגלות למטה וממילא נגאלין כו׳ ותשובה ותפלה וצדקה כו׳ דהיינו צדיקים ובע״ת ביחד משא״כ כשכאו״אבפ״ע כו׳:
632
633שימני כחותם על לבך כו׳. הנה החותם הוא ענין תפילין חותם על לבך תפילין של ראש דהיינו רצועות דתליין על לבא חותם על זרועך תפלה של יד (ברבות בשה״ש ע״פ זה ת״ז תיקון כ״ב ובזח״ג מצורע נ״ד ב׳ במדבר ק״כ ע״ב ועיין ברבות וישב פ׳ פ״ה גבי חותמך ופתילך ובפ׳ במדבר ספ״ה גבי ד״א ותהלתי אחטם לך כ׳ו שימני כחותם) והיא בקשת כנס״י להיות החותם ממנה וכמארז״ל תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך כישראל כו׳ ומי גוי גדול כו׳. וביאור ענין חותם זה הוא עד״מ יש חותם שחותמין אותו בשעוה ונעשה עוד חותם על השעוה והנה אם האותיות שעל החותם שוקע נעשה על השעוה בולט ואם האותיות שעל החותם בולט נעשה על השעוה שוקע.
633
634ולהבין זה בנמשל הנה נודע שניצוץ אלהות מתלבש בנפש להיות שכל ומדות ומחשבה דבור ומעשה והוא בחי׳ אהבה המסותרת וצריך להוציאה מההעלם אל הגילוי להיות עולה למעלה כרשפי אש לצאת מנרתקה ונקרא בחי׳ הר שבולט מן מישור הארץ. וזהו לא כאברהם שקראו הר שבחי׳ הר הוא בחי׳ אברהם אהבה להיות ואהבת לשון רצון את הוי׳ שיהיה אלהיך ולא כמו שמלובש בנפש כו׳ (ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו ובד״ה קול דודי כו׳ מדלג על ההרים) והיינו ע״י שמע ישראל ישראל הוא ניצוץ אלהות המלובשבנפש ומפוזר בפיזור הנפש בהתחלקות שכל ומדות מחשבה דבור ומעשה ושמע מלשון אסיפה וקיבוץ שיתקבץ למעלה לשרשו מחמת כי הוי׳ אלקינו בחי׳ תרין ריעין כו׳ שההתחדשות מאין ליש הוא תמיד כמאמר המחדש בטובו כו׳ הוי׳ אחד בלי שום שינוי. לפי שאינו מלובש ממש כל הפועל בנפעל כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו׳ רק בשכמל״ו כי הארץ הלזו הגשמי׳ הוא בחי׳ מל׳ דעשיה וג״ע תחתון היא מל׳ דיצירה וג״ע עליון מל׳ דבריאה והכל רק בחי׳ מל׳ בלבד צדיקים נהנין מזיו השכינה ושכינה היא מל׳ שהיא בחי׳ שם בלבד יחיד חי העולמים מלך ולכן ואהבת את הוי׳ אלהיך כי מי לי בשמים כו׳ כלה שארי ולבבי כו׳ בבחי׳ ובכל מאדך בלי גבול שאין לו כלי המגביל רק לדבקה בו ממש בא״ס ב״ה מקור החים מקור התענוגים. אך איך יבוא למדרגה זו הוא ע״י פסוד״ז וברכות ק״ש פסוד״ז רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות לזמר עריצים על ידי רוממות אל ק״ש וברכות ק״ש איך שהמלאכים מקדישים בבחי׳ ביטול והאופנים ברעש גדול מפני שהם בבחי׳ יש אלף אלפין ורבו רבבן וכשרואין ביטול היש כי קדוש הוי׳ צבאות דהיינו הנמשך בצבאות הוא עצמו בחי׳ קדוש ומובדל ע״כ מרעישים בקול רעש גדול. משא״כ שרפים עומדים ממעל לו וכ״ש הארץ וכל אשר עליה צ״ל יותר בקול רעש גדול מחמת ביטול היש וזהו ענין ק״ש בבחי׳ רעש על הביטול למהוי אחד באחד עד שמסיים אני הוי׳ אלקיכם ממש ואח״כ שמו״ע תפלה בלחש כמדבר באזני המלך בלחישו וע״ז אומרים אדני שפתי תפתח כדי להיות ופי יגיד תהלתך ברוך אתה כו׳ וכ״ז נקרא בחי׳ הר הוא גילוי האהבה המסותרת לצאת מהעלם אל הגילוי כו׳ אך יש עוד בחי׳ הר ההר הר ע״ג הר בחי׳ כפה עליהם הר כגיגית שנמשך הר העליון ע״ג הר התחתון להיות הר ע״ג הר כי ע״י בחי׳ ובכל נפשך לאתדבקא רוחא ברוחא מחשבה במחשבה כו׳ נמשך אתערותא דלעילא מאליו וממילא בלא יגיעה להיות והיו הדברים האלה אשר אנכי כו׳ והוא בחי׳ הר העליון כי אורייתא מחכמה נפקת פי׳ חכמה שבבחי׳ ביטול (כי כולם בחכמה עשית ומה יתרון לחכמת התורה אלא שהיא חכמה שבבחי׳ ביטול שמן משחת קדש) שכל התורה היא להביא הכל לבחי׳ ביטול לאחד לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ולהפריד הרע מן הטוב לברר כו׳ ובחכמה אתברירו להיות ביטול לה׳ אחד ע״י רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת ע״י מ״ע לדבקה שהם רמ״ח איברים דמלכא כלים ומכון לשבתו ית׳ וע״י ל״ת להפריד הרע כו׳ ובחי׳ ביטול זה נמשך באתערותא דלתתא להעלות את הנפש להיות מה הוא רחום כו׳ אשר קדשנו במצותיו במצותיו דייקא וע״ז נאמר ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן:
634
635ב וכל זה הוא בחי׳ עליות העולמות ממטה למעלה והוא בחי׳ חותם הבולט ונעשה מלמעלה למטה בחי׳ חותם השוקע כי לאו דאית לך צדק ידיעא ולאו מכל מדות כו׳ אלא ע״י אתעדל״ת כל העוסק בתורה הקב״ה שונה כנגדו כו׳ התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה כו׳ ועשיתם אתם כתיב לעשות ולקיים את כל דברי כו׳ (ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ גבי ופתחת עליו פתוחי חותם ועמ״ש בד״ה השמים כסאי בפי׳ לעשות ולקיים כו׳ עד וזהו השמים כסאי כו׳ ע״ש וזהו ענין אחד עם מש״כ בענין החותם שוקע שנמשך מלמעלה ע״י הבליטה שמלמטה) וזהו ענין שוקע וירד ה׳ על הר סיני שנעשה התלבשות אור א״ס בבחי׳ העלם כו׳ וזהו תפילין של יד דמיושב שהוא כנגד ק״ש וברכותיה בחי׳ תפלה דמיושב בחי׳ רעש גדול ממטה למעלה קדש לי כל בכור הוא חכמה ראשית וכנגד זה מלמעלה למטה למען תהיה תורת ה׳ אורייתא מחכמה נפקת בפיך בבחי׳ שוקע.
635
636ופ׳ שנייה יציאת מצרים הוא גילוי האהבה המסותרת מהעלם המוח אל הלב שכל זמן שהוא במוח לבד הוא בבחי׳ מיצר וגלות שאינה בגילוי. משא״כ בהתגלות נקרא בחי׳ לידה ומולדותיך ומכורותיך ביום הולדת כו׳ והוא בחי׳ גילוי השמחה של מצוה אם הבנים שמחה תחת אשר לא עבדת כו׳ בשמחה כו׳ והיינו גילוי פ׳ שמע והיה א״ש שהם אהוי״ר ובמעשה הגילוי הוא בצדקה כשם שע״י פרשה ראשונה נמשך תורה כך ע״י פרשה זו נמשך צדקה שהוא בחי׳ רחמנות ועי״ז מעורר למעלה ג״כ בחי׳ רחמנות כי לאו מכל מדות כו שהרחמנות הוא התפעלות ולא שייך זה באור א״ס ב״ה שאין בו שום שינוי רצון ח״ו אלא שמתלבש בבחי׳ רחמנות ע״י מעשה הצדקה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כן צדקה לחיים כן ובסיס לחיי החיים מכון לשבתך וזהו ג״כ בחי׳ שוקע מלמעלה למטה כי להיות התלבשות אור א״ס ב״ה במדות הוא ענין שוקע ובחי׳ העלם.
636
637והנה כל ענין חותם זה שממטה למעלה הוא בולט ומלמעלה למטה הוא שוקא נקרא חותם על זרועך כי שמאלו תחת לראשי. לראשי אותיות ישראל ולהיות תחת לראשי דהיינו להיות גורם העלאת ישראל הוא ניצוץ אלקות מלמטה למעלה הוא מבחי׳ שמאלו:
637
638ג אך בחי׳ חותם הב׳ שממטה למעלה הוא שוקע הוא ענין שמו״ע תפלה בלחש השתחוואות בחי׳ ביטול באור א״ס ב״ה ממש (וכמ״ש בד״ה יהודה אתה יודוך וסד״ה השמים כסאי הנ״ל בפי׳ איזה בית כו׳) והלוואי שיתפלל אדם כל היום הוא ענין רשימו להיות ונפשי כעפר לכל ולא בבחי׳ יש שאינו יכול לבטל א״ע רק בטל רצונך כו׳ והיינו בבחי׳ מצות ל״ת שהם למעלה מבחי׳ מ״ע שמי עם י״ה שס״ה שבחי׳ תפילין של יד הוא בחי׳ ו״ה לדבקה בו במ״ע להיות העלאה בבחי׳ הר כו׳. אבל י״ה הוא להיות הביטול במצות ל״ת בבחי׳ לא כו׳ ועי״ז נמשך מלמעלה חותם הבולט כי הנה בזמן שאין בהמ״ק קיים אותותינו לא ראינו כו׳ שהכל הוא בבחי׳ העלם ועמ״ש מזה בד״ה אני ישנה ולבי ער. משא״כ לע״ל ולא יכנף עוד מוריך כו׳.
638
639וביאור ענין זה הנה יש תורה ויש תורה יש תורה ודברי אשר שמתי בפיך בבחי׳ שוקע להיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה והחכמה היא לבוש כמ״ש עוטה אור כשלמה. אך שלא יהיה לבוש זה מסתיר ומעלים את אור א״ס המלובש בה אלא כי עין בעין יראו כו׳ חשף ה׳ את זרוע קדשו כו׳ וראו כל אפסי ארץ כו׳ לעיני הגוים גלה צדקתו כו׳ ע״ז נקרא קורא בתורה. כי ענין לימוד התורה אף שכבר יודע ההלכה מצוה לעסוק בה כדי להמשיך אור א״ס ב״ה שיהיה גילוי אור א״ס למטה ולא יהיה הלבוש מסתיר כלל (ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול) וגילוי זה הוא וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו ואינו מניחו ליפרד כו׳ ועמ״ש מענין וימינו תחבקני בד״ה ביום השמע״צ ונקרא כחותם על לבך מרצועות דתליין על ליבא כי הנה התפילין הם אותיות הכתובים על הקלף וצריך להיות מוקף גויל מד׳ רוחותיו כי האותיות הם בחי׳ העלאת הנפש בהשגתה. אבל הקלף הוא למעלה מן האותיות כי הוא הנושא וסובל את האותיות והנה קלף זה הוא העור שממנו הרצועות הכל הוא רק בי׳ עור בהמה טהורה והרצועות הנמשכות מן הקלף הזה הם תליין על ליבא להיות גילוי האהבה בלב להיות וימינו תחבקני.
639
640וזהו שימני כחותם על לבך כי עזה כמות אהבה כמו שהנשמה אע״פ שאינה צריכה לגוף מ״מ קשה עליה פרידתה הגם שהגוף מחשיך ומעלים את אור הנשמה לפי שהגוף הוא הכלי להנשמה כך מבקשת כנס״י שימני כחותם על לבך אע״פ שיהיה חשך והעלם דאזיל אנה ואנה כו׳ דיוקנא אשתאר בך הוא בחי׳ הביטול בשמו״ע ואע״פ שאחר התפלה האהבה היא חולפת ועוברת יהיה כחותם להיות וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו מאחוריו כך תהיה וימינו תחבקני אפי׳ בבחי׳ אחוריים דהיינו כשפונה אנה ואנה מפני שכנס״י היא בחי׳ כלי וכמ״שנושאי כלי ה׳ שבשעת התפלה הוא בבחי׳ ביטול ולכן דייקא אשתאר להיות הלואי שיתפלל אדם כל היום כנ״ל (ועיין בזהר ויחי דף רמ״ד סע״ב ודף רמ״ה ובמשפטים דף קי״ד ע״א) וזהו אשה כי תזריע וילדה זכר וארז״ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר פי׳ כשההעלאה ממטה למעלה הוא בבחי׳ שקיעה כי יסוד דנוק׳ שוקע והיא בחי׳ היראה כענין ותתצב אחותו מרחוק ועי״ז יולדת זכר שנמשך מלמעלה בחי׳ חותם בולט.
640
641וזהו וצאצאיו חתם באות ברית קדש. ועמ״ש בפ׳ ויקהל ע״פ קחו מאתכם תרומה בענין אתכפיא ואתהפכא איך שע״י אתכפיא בבחי׳ נפשי כעפר מעורר אתעדל״ע מבחי׳ סוכ״ע למעלה ממה שמעורר ע״י בחי׳ אתהפכא כו׳ ע״ש וזהו ג״כ ממש כענין המבואר כאן. ועמ״ש בפ׳ בחקתי ע״פ ואפו עשר נשים כו׳ דר״ל שעשר כחות שבנפש יהיו בחי׳ נוק׳ דהיינו שידע שבאמת הטוב שיש בו הוא מקבל זה מלמעלה שבעל האמת נותן לו האמת ע״ד וה׳ יגיה חשכי כו׳ וזהו ג״כ ענין אשה כי תזריע כו׳:(עוי״ל בענין שימני כחותם שהם תפילין כי הנה ענין הקב״ה מניח תפילין היינו מה שנמשך אא״ס ומאיר בחכ׳ ובינה כו׳ ולכן בפ׳ ראשונה נאמר כי מי גוי גדול כו׳. ומי גוי גדול. כי היא חכמה עילאה ובהתלבשות אא״ס בחכמה עילאה דאורייתא מחכמה נפקת אזי ישראל נראים גוי גדול וכמש״ש בד״ה כי עמך מק״ח בענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל כו׳ יעו״ש. והנה החכמה נק׳ חותם כמ״ש בד״ה אלה מסעי בענין ויכתוב משה כי חותמו של הקב״ה אמת וזהו מדרגת החכמה.) (ועיין בסש״ב פרק ל״ה בהג״ה). וזהו שימני כחותם שבתפילין דמארי עלמא שהן חותמו של הקב״ה מה כתיב בהו כי מי גוי גדול כו׳ אף כי עכשיו אותותינו לא ראינו זהו לפי שההמשכה מבחי׳ חותם שוקע ועמ״ש סד״ה ואלה שמות בנ״י הבאים מצרימה. אך לע״ל כי עין בעין יראו זהו ענין חותם בולט והיינו לפי שיהיה גילוי בחי׳ חכמה עילאה סתימא דכל סתימין כו׳ וזהו כחותם על לבך וימינו תחבקני בחי׳ חסד דלגאו הנק׳ חסד דקשוט (באד״ר קל״ג ב׳) בחי׳ מקור האמת שהוא ית׳ אחד האמת ואין זולתו כו׳. ועפ״ז אפ״ל מ״ש בגמרא (פ״ק דתענית דף ד׳) שני דברים שאלה כנס״י שלא כהוגן והקב״ה השיב כהוגן. א׳ ויבא כגשם והקב״ה השיבה אהיה כטל כו׳. הב׳ שימני כחותם כו׳ והקב״ה השיבה הן על כפים חקותיך ובשה״ש רבה בפסוק שימני כחותם מבואר הענין באריכות יותר והנה ענין ויבוא כגשם זהו ענין אתעדל״ע הבאה ע״י אתעדל״ת ואד יעלה כו׳ אבל אהיה כטל הוא אתעדל״ע שנמשכה מאליה שלא ע״י אתעדל״ת מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם כמ״ש במ״א בד״ה האזינו השמים.
641
642ועד״ז יובן ג״כ ענין שימני כחותם כי הנה עד״מ החותם הוא עשיה גשמיות שחוקק שמו על החותם רק שמ״מ הוא קיום על כל דבר. והוא ענין חכמה עילאה שנקרא חותמו של הקב״ה אמת והחכמה נקרא עשייה אצלו ית׳ כמ״ש כולם בחכמה עשית ויש בזה חותם בולט וחותם שוקע ח״ע וח״ת כנ״ל.
642
643וכוונת הבקשה בזה כי בהתלבשות א״ס בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת שם נראה כנס״י לדבר חשוב מאד נעלה שבכל התורה נאמר דבר אל בני ישראל צו את בנ״י כו׳ אבל בבחי׳ שלמעלה מהחכמה כתיב אם צדקת כו׳.
643
644ולכן בקשה שימני כחותם דוקא. והקב״ה השיבה כהוגן הן על כפים חקותיך כי בקשתה זו שימני כחותם הוא נקרא עדיין שלא כהוגן שהרי החותם הוא עדיין עשייה גשמיות ודבר נבדל מהעצמות וכך אור א״ס ב״ה מרומם רבות מדרגות אין קץ למעלה מהחכמה כמ״ש בסש״ב ח״ב ספ״ט ואף בחי׳ הנקרא חותם בולט בחי׳ גילוי נפלאות כמו יצ״מ ולא כמו שאותותינו לא ראי נו הרי כתיב עושה פלא שגם בחי׳ פלא הוא עשייה גשמיות אצלו ית׳ שנקרא אדון הנפלאות וכמ״ש מזה בד״ה אשירה להוי׳ כי גאה גאה. אבל באמת ישראל עלו במחשבה שהיא בחי׳ מחשבה הקדומה שלמעלה מהחכמה ועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית ומ״ש בפ׳ ציצית בענין פי׳ ישראל לי ראש.
644
645וזהו ענין על כפים חקותיך בחי׳ אותיות החקוקים בעצמותו ית׳ משא״כ החותם הוא אותיות החקוקים בדבר נפרד כו׳ ועמ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו וע״פ זאת חקת התורה והוא ענין גליף גליפו בטהירו עילאה שלמעלה מהחכמה ושם שרש נש״י כו׳:
645
646ביאור על זה
646
647הנה כתיב והחיות רצוא ושוב שיש ב׳ מיני עבודה מלמטה למעלה בעבודת האדם בחי׳ רצוא ובחי׳ שוב. בחי׳ רצוא נק׳ חותם הבולט ובחי׳ שוב נק׳ חותם השוקע. ופי׳ בחי׳ רצוא היא אהבה ורשפי אש בתשוקה והוא הגתלות האהבה המסותרת ממטה למעלה מישראל לא״ס ב״ה וזהו ענין כאברהם שקראו הר כמו הר הבולט מן מישור הארץ כמ״כ התשוקה הנ״ל שרוצה לצאת מנרתקו זהו בחי׳ בליטה ונקרא חותם הבולט.
647
648והנה עד״מ כשמדפיסים בחותם הבולט על השעוה נעשה בהשעוה חותם שוקע. כך על ידי בחי׳ אתעדל״ת שבבחי׳ רצוא שהוא בבחי׳ חותם בולט והוא בחי׳ יש מי שאוהב כו׳ עי״ז נמשך אתעדל״ע מלמעלה בחי׳ חותם שוקע והיינו שנמשך מה התגלות והמשכת אורות בכלים. וכמו שיתבאר. וזהו ענין הר ההר הר ע״ג הר (ועיין בפ׳ משפטים) (ק״ט ב׳) ובז״ה שם כי חג״ת דז״א הם נקרא הרים אמנם נה״י דאימא נקרא הרים ע״ג הרים כו׳ וכ״כ בלק״ת בישעיה ע״פ כי ההרים ימושו ולכן א״ש שהר ההר נק׳ חותם שוקע שמלמעלה שנה״י דאימא הם לבוש וכיסוי להמוחין והם מתלבשים בז״א ועיין בזהר בשלח (ד״נ סע״א) בענין עד לא אשתקע אוירא דכיא. ואפשר שייך ג״כ לבחי׳ חותם שוקע ועמ״ש עוד בענין הר ההר בד״ה נשא את ראש בני גרשון משא״כ ע״י העבודה הב׳ שמלמטה למעלה בחי׳ שוב היינו ביטול הרצון בתכלית ונפשי כעפר ירא׳ בושת זהו בחי׳ חותם השוקע שמלמטה ועי״ז נמשך אתעדל״ע מלמעלה בחי׳ חותם בולט דהיינו התגלות אור א״ס שלא בהתלבשות כלל כמו שיהיה לעתיד דכתיב ולא יכנף כו׳ עין בעין כו׳ התגלות אלקות וזהו ג״כ בחי׳ מצות ל״ת וכנודע של״ת גדלה מעלתן מבחי׳ עשה כי ל״ת הם מבחי׳ י״ה ומ״ע ו״ה. דהנה נודע ד׳ אותיות הוי׳ יוד בחי׳ חכמה בחי׳ צמצום וביטול כמו נקודה והוא בחי׳ יראה עילאה יראה פנימית יראה בושת. ה׳ בינה המשכת אהבה עילאה וזהו דחילו ורחימו וענין ו״ה ו׳ אהבה זוטא ה׳ יראה תתאה וזהו רחימו ודחילו נמצא ל״ת שהם מבחי׳ י״ה י׳ ביטול במציאות כו׳ (ועוד יובן מענין זה ענין חותם שוקע שמלמטה שממשיך מבחי׳ גבוה יותר שהרי ע״י אהבה זוטא דבחי׳ ו׳ חג״ת דאצילות בחי׳ הרים חותם בולט ממשיכים מלמעלה מבחי׳ בינה ה׳ ראשונה אהבה רבה חותם שוקע אבל יראה תתאה חותם שוקע שרשה ביראה עילאה אבא עילאה שנק׳ חותם בולט לגבי בינה וזהו בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא וכונן שמים בתבונה כו׳ וכמ״ש לקמן בענין אשה מזרעת תחלה) והנה להמשיך מבחי׳ א״ס שלמעלה מע״ס אי אפשר רק ע״י ביטול היש שהוא בחי׳ שקיעה מלמטה שעי״ז נעשה התגלות ובליטה מ למעלה עין בעין כו׳ וזהו ענין הל״ת כי זהו הכלל דסט״א הכל בחי׳ יש ודבר ולכן ע״י מצות ל״ת לא תלבש שעטנז מבטל היש וכו׳ אתכפיא סט״א וכן באדם ביטול עצמותו הן ולאו שוין בחי׳ שקיעה ממילא נעשה מלמעלה בחי׳ בליטה התגלות אור א״ס ולא יכנף עוד כו׳. אכן ע״י בחי׳ אהבה וקיום מ״ע לא יוכלו להמשיך מלמעלה מהשתלשלות כי אהבה הוא ג״כ בבחי׳ יש וכלי לכן ממשיכים מלמעלה ג״כ התגלות אורות בכלים אשר הכלים מלבישים להאורות וזהו בחי׳ חותם שוקע שמלמעלה כנ״ל. וזהו זוכר חסדי אבות אבות היינו או״א ומביא גואל לבני בניהם היינו נה״י כי בניהם היינו חג״ת ובני בניהם היינו נה״י (עיין בזהר ר״פ שמיני דל״ו סע״א ובמק״מ שם) למען שמו היינו מל׳ נמצא זהו ענין התלבשות אור א״ס בע״ס דאצי׳ מאו״א עד מלכות. וזהו באהבה ב׳ אהבה דהיינו שע״י האהבה מלמטה למעלה נמשך מלמעלה ג״כ אהבה להיות האהבה דוחקת שיומשך אור א״ס להתלבש בע״ס.
648
649וזהו כמים הפנים כ׳ו וזהו ואהבת ב״פ אור שע״י גילוי אור האהבה המסותרת מלמטה למעלה נמשך מלמעלה אור אהבה עליונה וכן ע״י קיום מ״ע כמו שע״י צדקה מעורר מלמעלה ג״כ רחמנות וצדקה כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים שמצד עצמות המאציל אין שייך שום מדה כי לאו דאית לך צדק ידיעא כו׳ רק ע״י אתעדל״ת נמשך מלמעלה מדות הנ״ל אורות בכלים:
649
650ב אמנם ע״י קיום מצות ל״ת ובטול היש בחי׳ שקיעה שמלשמטה נמשך מזה מלמעלה ג״כ שלא בדרך השתלשלות בבחי׳ גילוי ובליטה וכמו שמבואר בע״ח שיש ב׳ בחי׳ העלאות היינו עליית העולמות בשבת הוא שפנימית עולם התחתון עולה ומלביש עולם העליון וחיצוניות עולם העליון נמשך לפנימי׳ עולם התחתון והיינו מחמת כי ההעלאה מעולם התחתון הוא ע״י אהבה בחי׳ בליטה ולא בבחי׳ ביטול ממש לכן נמשך מלמעלה בחי׳ שקיעה להתלבש בתוך פנימית עולם התחתון בבחי׳ צמצום. אבל יש עוד העלאת בחי׳ מ״ן בבחי׳ עיבור בבטן אימא תלת כלילן גו תלת היינו שנתבטל ממהותו לגמרי בחי׳ שקיעה ונכלל בעליון ממש ונמשך מזה מ״ד המשכת מוחין חדשים וזהו ענין יצ״מ כי גלות מצרים היה בבחי׳ עיבור ונעשה הגאולה ויצ״מ מוחין חדשים (וע׳ בפע״ח) (שער כ״א פ״א) שהם מוחין עליונים מאד מאד כו׳ וגם באו שלא בהדרגה משא״כ בשום פעם אחרת רק במדרגה כו׳ ע״ש ועמ״ש לעיל בד״ה קול דודי בפי׳ שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה ועוד שיצ״מ וקי״ס גילוי הנסים בשינוי הטבע לגמרי בשמים ובארץ בחי׳ חותם בולט שהוא ההפך מבחי׳ אותותינו לא ראינו כו׳ וזהו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר היינו כשההעלאה ממטה למעל׳ הוא בבחי׳ שקיעה כנודע יסוד דנוק׳ שוקע אזי יולדת זכר שנמשך מלמעל׳ בחי׳ בליטה ולהיפך איש מזריע תחלה ממטה למעלה בחי׳ בליטה ע״י אהבה יולדת נקבה מלמעלה בחי׳ שקיעה המשכת אורות בכלים (בענין חותם שוקע וחותם בולט שמלמעלה י״ל כי הנה ע״י תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן ממשיכים מבחי׳ כתר אך מ״ע שהן מבחי׳ ו״ה היינו ז״ת דא״א ולפי שהן מתלבשים באצי׳ כי או״א מלבישים חו״ג דא״א כו׳. ולכן נקרא חותם שוקע. אמנם הל״ת שהן מבחי׳ י״ה היינו ג״ר דא״א שאינם מתלבשים כלל לכן נקרא חותם בולט כו׳ ולפמשנ״ת בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה בענין מצות ל״ת ומ״ע שהמ״ע ממשיכין האור מז״ת דע״י והל״ת ממשיכין מג״ר דע״י. והנה איתא בע״ח שער א״א) (פרק א׳ ב׳) שז״ת דעתיק מתלבשין תוך א״א והוא מושג ונודע אצלנו ע״ח וא״א אך ג״ר דעתיק א״א שיתלבשו תוך א״א. וזהו ענין רישא דלא אתיידע כי אפילו א״א עצמו לא ידע ליה יעו״ש.
650
651ונודע דבחי׳ עתיק הוא מבחי׳ מל׳ דא״ס ובחי׳ א״א הוא שרש הנאצלים וא״כ ז״ת דעתיק זהו ההארה מא״ס הנמשך ומתלבש עכשיו בשרש הנאצלים. אכן ג״ר דעתיק שאי אפשר שיתלבשו תוך א״א היינו האור מא״ס מה שאינו נמשך ומתלבש עכשיו כלל אפילו בשרש האצילות.
651
652ולעתיד יהיה גילוי בחינה זו זהו הנק׳ חותם בולט. ועוי״ל ועיק ר עפמ״ש בפע״ח בכוונת ק״ש שהמדרגה היותר עצומה שאפשר להמשיך מוחין עכשיו הוא מחיצוניות עתיק כו׳. משא״כ פנימית עתיק הוא סתום וגנוז ולכן פנימית יסוד עתיק זהו בחי׳ חותם בולט וזהו שיתגלה רק לעתיד וע״ז נאמר וברית שלומי לא תמוט כו׳ ועיין בהרמ״ז בזהר ח״א (בד׳ ד׳ סע״ב) בד״ה ועלאת בח״י עלמין כו׳ ובפ׳ בא (בדף מ׳ ע״ב). עוי״ל בזה עפמ״ש במ״א בענין וקבל היהודים כו׳ מה ראו כו׳ שם נזכר ג״כ מענין אשה מזרעת תחלה והוא בד״ה חיי אינש. ועיין מ״ש הרח״ו בספר מבוא שערים שער שלישי ח״ב פ״ב וזהו ענין השני חותמות כחותם על זרועך כחותם על לבך תפילין של יד ותפילין של ראש:
652
653ג ויובן בהקדים מארז״ל כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה כי ענין האותיות הוא לשון אתא שבא דבר חדש והתהוות חדשה דהיינו שיתהווה מבחי׳ חסד דאצילות יהי רקיע או שיתהווה מחכמה מדות נק׳ אותיות כמ״כ שיתהוה מלמעלה מן הדעת בחי׳ חכמה נק׳ ג״כ אותיות אך שם הוא רק בבחי׳ שערות שאין ערוך לעצמותו כלל כמו שאם חותך השער אין נוגע למהותו כלל ולא איכפת ליה כלל רק אעפ״כ השערות הוא המשכה כל שהוא ממהותו.
653
654וזהו אבא יונק ממזל ח׳ בחי׳ שערות כו׳. ומקור שרשן הוא בחי׳ גלגלתא לבנונית חסד דעתיק ומשם נמשך הארת שערות שיתהוה מזה בחי׳ חכמה דאצילות ראשית ומקור השתלשלות כמו כן באדם הגלגלת בעצם היא לבנה ומקפת על המוחין ומשם צומח שערות (ועיין מזה בע״ח שער א״א פ״ה ויש בחי׳ שערות מעולין כו׳ ויש בחינה אחרת כו׳ וזה נתבאר במבוא שערים ש״ג ח״ב ספ״ט) וזהו ענין סופר וספר פי׳ סופר היא חכמ׳ ראשי׳ ומקור ההשתלשלות שמאתו בא האותיות והתהוות חדשות בספר שהוא בינה ונקרא פתוחי חותם כשנבקע יסוד אימא נפתח ונתגלה בחי׳ אותיות המדות (כאן מדבר בענין ההמשכה מחו״ב לז״א ע״י אותיות שלכן הלבנונית הסובל האותיות זהו בחי׳ חכמה כו׳ ולעיל דיבר בהמשכה מכתר לחו״ב ע״י אותיות שהלבנונית הוא גלגלתא דא״א כו׳ ועיין ברע״מ פ׳ שופטים) (דער״ה א׳) גבי גרמין בנויין על מוחא כו׳ אינון חיוורין כו׳ וכתיבא אוכמא לא אשתמודע אלא מגו חוורא כגוונא דאורייתא כו׳ ובפי׳ הרמ״ז שם דחוורו ואוכמא הם חו״ב כו׳ וכמו עצמיות השכל הוא נושא וסובל את האותיות שנתהוו בו כשנמשך השכל בהשגה והבנה כו׳ וכמ״ש במ״א וזהו שבינה נקרא ספר בחי׳ אותיות וחכמה סופר ראשית ומקור כו׳ בחי׳ חוורו.
654
655וכן נתבאר בביאור ע״פ ועשית ציץ בפ׳ תצוה גבי ופתחת עליו פתוחי חותם. ובע״ח שער כ״ה דרוש ה׳ בענין ת״ת דאימא שנעשה כתר לז״א כתב כי כל בחי׳ אימא לובן ורחמים בערך ז״א ורישא חוורא דגלגלתא היא לבנונית ת״ת דתבונה כו׳ ועד״ז תבין בא״א כו׳ ע״ש א״כ לפ״ז י״ל דספר דהיינו בינה כולל הגויל הלבן שהוא בחי׳ חוורא דגלגלתא שמת״ת דאימא וגם כולל האותיות שנמשכים מיסוד דאימא כו׳ וסופר שהוא ח״ע היא למעלה מב׳ בחי׳ דספר דחוורא ואוכמא.
655
656וע״ד שנתבאר במ״א בענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה לפי ששרשם מח״ע שנק׳ סופר שלמעלה מבחי׳ תשב״כ שנק׳ ספר והרי תשב״כ שנקרא ספר יש בה חוורא ואוכמו כנ״ל שכל אות שאינו מוקף גויל כו׳ וצ״ל דסופר הוא למעלה מזה והיינו כמ״ש בע״ח דרישא חיורא דגלגלתא הוא לבנונית ת״ת דתבונה וא״כ ח״ע שהוא בחי׳ סופר הוא למעלה מבחי׳ זו ואפשר לבאר זה עפמ״ש ע״פ שחורה אני ונאוה שבחי׳ ספר היא בחי׳ מקור האור המקיף שלמעלה מבחי׳ נהורא חיוורא ונהורא אוכמא כו׳ ע״ש וזהו ענין האותיות שבתפילין והגויל כי ד׳ פרשיות הם המשכת ד׳ מוחין קדש לי כל בכור חכמה להיות נמשך ומתגלה למטה בחי׳ חכמה כדכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך אני המשנה המדברת בפיך עוסק בתורה לשמה להמשיך לה אורות בכלים. והיה כי יביאך מוח בינה כו׳ והגויל הלבן המקיף את האותיות הוא בחי׳ גלגלתא לבנונית אשר הוא מקיף ומקור למוחין כו׳:
656
657 ד ועתה יובן ענין כחותם על לבך דקאי על תש״ר ונקרא על לבך כי רצועות תש״ר תליין על ליבא כי הנה הרצועות נעשים ג״כ מעור שהוא ג״כ כמו קלף וגם כשרים כשנעשים הרצועות מקלף כי הרצועות הם המדות עליונות (עיין בזהר פ׳ פנחס דרל״ו ע״ב) שהם נמשכין ג״כ מבחי׳ לבנונית דגלגלתא שזהו ענין הגויל כנ״ל ואף שאנו רואין שהמדות נמשכים מן השכל והתינוק ששכלו קטן אהבתו ג״כ בדברים קטנים אעפ״כ יש במדות מקור ג״כ מלמעלה מהשכל וכמו שאיתא באדרא זוטא (דף רצ״ב ע״א) ז״א בעתיקא קדישא תלייא ואחיד ששרש המדות דאצי׳ מבחינת עתיקא וגלגלתא רק ההמשכה הוא דרך השכל וכמכו שאנו רואים בחוש שהתפעלות המדות נעשה התחלתן מן השכל. אבל אח״כ כשנתפעל גדלה ההתפעלות למעלה מן השכל כמו שאם אדם רואה אוהבו שלא ראה אותו מזמן כביר נעשה השמחה והתפעלות גדולה למעלה מן השכל והטעם שהוא מפני שמקור המדות הם מלמעלה מהשכל כו׳ כי או״א אתכלילו במזלא וביה תליין וביה אחידן שנמשכין מבחי׳ שערות וז״א שהוא המדות בעתיקא אחיד ותלייא (ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה ענין האבות הן הן המרכבה בפ׳ יתרו) שהוא הגויל הלבן לכן הרצועות נמשכו ונעשו ג״כ מגויל שבעצמות הגויל הוא בחי׳ לובן היינו חסד דעתיק ומשם נמשכו על הלבשהוא בחי׳ מדות רק שהארה והמשכה זו מחסד דעתיק למדות אי אפשר להתלבש בפנימית המדה כמו התלבשות השכל רק בבחי׳ מקיף על המדה וזהו וימינו תחבקני פי׳ ימינו חסד דעתיק תחבקני בבחי׳ מקיף כמו אדם המחבק חבירו הוא בבחי׳ מקיף לכן הרצועות נמשכין ותליין על הלב בבחי׳ מקיף ושרשן מהגויל שהוא לבנונית דלעילא היינו הקלף הלבן המקיף להאותיות כנ״ל רק מחמת שנשתלשלו למטה במדות אין בהם בהירות והארה כמו שהן במקורן לובן הגויל כי אין ערוך בחי׳ הרצועות שהם המשכות בחי׳ חסד דעתיק למטה כו׳ למקור בחי׳ הגילוי שהוא לבנונית חסד דעתיק.
657
658ולכן אמרו רצועות שחורות הלמ״מ ואף על הבתים מבואר בפוסקים שצריכין להיות שחורים ולא כמו הפרשיות עצמן שהקלף הוא לבן כו׳. וזהו שימני כחותם על לבך אלו תש״ר שרצועות תליין על ליבא (ועמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה בענין מצות ל״ת שנמשכים ג״כ מבחי׳ קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כו׳ ואעפ״כ זהו לפי שאדרבה שרשן למעלה ממ״ע הנמשכות מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא ועד״ז י״ל כאן שהרי הרצועות שהן שחורות שרשן מבחי׳ לבנונית דגלגלתא חסד דעתיק שלמעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא. שהשערות אינן ערוך לעצמיות הגלגלתא כנ״ל רק שיש להם אחיזה שם והרצועות שהן עצמן קלף לבן ה״ז מעצמיות הגלגלתא וחסד דעתיק רק שכדי להיות בחי׳ זו נמשך למטה צ״ל ע״י שיהיו שחורות כו׳. והיינו ע״ש שנתבאר דתש״ר הוא בחי׳ חותם בולט הנמשך ע״י שקיעה שמלמטה תפלת שמונה עשרה כו׳ וזהו ג״כ בחי׳ האור הנמשך ע״י קיום מל״ת וכנ״ל שהל״ת הן בחי׳ שקיעה וביטול עצמותו שעי״ז נמשך מלמעלה בחי׳ חותם בולט. ולכן כמו של״ת הן מבחי׳ שחורות כעורב דוקא כמבואר שם באריכות. כך נק׳ חותם זה דתש״ר כחותם על לבך שהוא בחי׳ הרצועות דתליין על לבא שהן שחורות כו׳ והיינו לפי ששרשם ממקום גבוה מאד הלבנונית דגלגלתא לכך לא יוכלו להתגלות למטה כ״א בבחי׳ שחרות כו׳. וכן הבתים הם שחורים דייקא. וממש״כ יובן ג״כ לשם בענין המבואר שם דשרש האור הנמשך ע״י שערות שחורות דז״א ע״י קיום מל״ת הוא גדול במעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא דא״א והיינו ששרשו ממקור הלבנונית ע״ש די״ל ענין מקור הלבנונית היינו לבנונית גלגלתא דא״א שבו חסד דעתיק שזהו ודאי למעלה מבחי׳ שער רישיה כעמר נקא עצמן. והגם דשם נתבאר בע״א מ״מ גם פי׳ זה יש לו פנים ועיין מ״ש בביאור ע״פ שוש אשיש וע״פ כי כארץ תוציא צמחה בנין י״ג מדה״ר שהם ממלאים כל הפגמים כו׳ וע״פ תורה צוה דממש״ש אפשר שיש ראיה לפי׳ זה):
658
659ה וענין כחותם על זרועך הוא תש״י וזהו ענין ק״ש ושמו״ע שאמרו בזהר פ׳ במדבר (דק״כ ע״ב) שצלותא דמיושב לקבל תפלה של יד והיינו עד שמונה עשרה. לבתר צלותא דמעומד דהיא לקבל תפלה דרישא ודא כגוונא דדא כו׳ פי׳ כי ק״ש וברכותיה הוא תפלה מיושב שהוא בחי׳ נוק׳ באשה קראה מושב כו׳ וישב ה׳ מלך לעולם בחי׳ מלכות דאצילות שמתלבשת בבי״ע (ועמ״ש מזה סד״ה מי כהוי׳ אלקינו המגביהי לשבת ועיין מ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון בפי׳ ממושבותיכם תביאו כו׳) והיינו האהבה שממטה למעלה בבחי׳ ובכל מאדך הוא בבחי׳ בליטה והר שיש מי שאוהב כו׳ נמשך מזה מלמעלה בחי׳ הר ההר היינו המשכת ההר עליון לפי ערך העלאת ההר מלמטה והיינו התלבשות אור א״ס ב״ה בע״ס בחי׳ כלים דאצילות ואור א״ס מלובש ומכוסה בתוך כלים דאצי׳ וזהו ענין המשכת ובנין רמ״ח איברים דמלכא ז״א דאצילות ע״י רמ״ח תיבין שבק״ש שיש ג״כ תשעה בראש (כנזכר במשנה ספ״ק דאהלות) והיינו כל בחינת זעיר (ועמ״ש מענין זה דרמ״ח תיבין שבק״ש הם בנין והמשכת רמ״ח איברים דמלכא בד״ה צאינה וראינה) ולכן נק׳ המשכה הנ״ל תפלה של יד שכתוב בה והיה לך לאות ולא לאחרים לאות מפני שהאורות מכוסים ומלובשים בתוך הכלים בבחי׳ שקיעה. משא״כ שמו״ע בחי׳ ביטול היש שהוא ענין כריעות והשתחוואות ולכן הוא בלחש מחמת שע״י הביטול נתקרב כו׳ והוא כמשל המדבר עם הקרוב אליו בלחש ונמשך מזה בחי׳ בליטה גילוי אור א״ס שלמעלה מי״ס דאצי׳ והוא תפילין שבראש בבחי׳ גילוי וזהו שמאלו תחת לראשי בחי׳ ק״ש ותש״י ואח״כ וימינו תחבקני תש״ר כנ״ל. (והנה בכ״ז מתורץ מה שהקשה הרמ״ז ס״פ במדבר וז״ל שלפי הנזכר תפילין אלו הכל הוא באצי׳ והנה הרב ז״ל מסר לנו בפי׳ שתפלה של יד הוא בבריאה ותש״ר הוא באצילות וכן מוכח מכאן כו׳ עכ״ל. ועמ״ש במ״א בד״ה עיין בע״ח שמ״ט דתש״י בבריאה היינו שהתקון נעשה לדחות החיצונים מג״ת דבריאה ע״ח המשכת האור מאצי׳ כו׳ ע״ש אכן לפמש״כ לק״מ דמ״ש דתש״י הוא בבריאה היינו ממש מ״ש בזהר שם צלותא דמיושב לקבל תפלה של יד. וצלותא דמיושב הוא בבריאה והרי לא אמר רק דהוא לקבל תש״י. ור״ל שצלותא דמיושב הוא העלאת מ״ן המעורר וממשיך המשכה דתש״י וכנ״ל. דצלותא דמיושב הוא בחי׳ רצוא שהוא חותם בולט שמלמטה. וזהו ודאי בחי׳ בריאה ששם שייך בחי׳ הרצוא והתשוקה ליכלל באצי׳. אבל ההמשכה שעי״ז מלמעלה שהיא בחי׳ חותם שוקע שמלמעלה דהיינו תש״י הוא ודאי באצילות המשכת אור א״ס בכלים דאצי׳ כו׳ וכנ״ל. ומ״ש דתש״ר הוא באצילות היינו מ״ש בזהר שם לבתר צלותא דמעומד דהיא לקבל תפלה דרישא. ור״ל שגם מה שהוא בחי׳ לקבל תפלה דרישא דהיינו ההעלאת מ״ן הגורם המשכת חותם בולט דתש״ר שזהו פי׳ לקבל תפלה דרישא הנה בחי׳ זו הוא באצילות. וזהו ענין שמו״ע שהוא בחי׳ אצילות שהוא בחי׳ ביטול כי אצילות הוא חכמה בכלל שהיא בחי׳ ביטול יראה בושת כו׳ חותם שוקע שמלמטה בחי׳ שוב ואולם ההמשכה שעי״ז הוא תש״ר דמארי עלמא חותם בולט שמלמעלה גילוי אור א״ס שלמעלה מע״ס דאצי׳ כנ״ל ועיין מ״ש בפ׳ ויחי בד״ה יהודה אתה יודוך דק״ש ואמת ויציב הם בחי׳ המשכות מאור א״ס ב״ה לבחי׳ ממלא כל עלמין. אבל בחי׳ שמו״ע שהוא בחי׳ יהודה הודאה וביטול והתכללות באור א״ס ב״ה הסוכ״ע כו׳ ועמ״ש בד״ה השמים כסאי כו׳ אך אי זה בית כו׳ המשכת מקיפין מבחי׳ סובב כ״ע הנמשך ע״י תפלת שמו״ע וממש״ש יובן ג״כ ענין חותם שוקע הנזכר כאן שהוא ע״ד בחי׳ השמים כסאי כו׳ וחותם בולט הוא בחינת המשכת המקיפים מבחי׳ סוכ״ע כו׳ שזהו ענין אי זה בית כו׳ ואל זה אביט כו׳):
659
660כי על כל כבוד חופה. הנה פי׳ כי על כל כבוד משמע ב׳ מיני כבוד. והענין הוא כי פעם נאמר מלא כל הארץ כבודו (עיין זח״ג צ״ג א׳ ח״ב נ״א) ופעם נאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו איה מקום כבודו והענין הוא כי מלא כל הארץ כבודו הוא בחינת כבוד תתאה שהוא בחינת המלכות הממלא כל עלמין המחיה עולמות בי״ע שהם מחודשים מאין ליש ובעלי גבול ואינם בערך הא״ס ית׳ וע״כ צריך הכח האלקי המחיה אותם להתצמצם את עצמו צמצום גדול שלא להשפיע רק הארה וזיו בעלמא שיתהווה יש מאין ונקרא כבוד שהוא רק בחינת אור וזיו בלבד ואף שנאמר את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש שהוא בחינת עצמותו ית׳ היינו בבחינת העלם לבד כו׳ וכבוד זה הוא הנקרא כבוד נברא. (נראה שהוא מקור בי״ע ושורשם שבאצילות כמ״ש במ״א גבי וכרוב אחד מקצה מזה. ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש בענין בראשית ברא אלקים ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו בענין כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא). אך יש עוד כבוד ב׳ והוא בחינת כבוד עילאה ונקרא כבוד נאצל (ועיין בפי׳ הרמ״ז במדבר קי״ח גבי הראני את כבודך) והיינו בחי׳ כבוד. שהוא בלי גבול למעלה מבחי׳ אור וזיו ולמעלה מבחי׳ השגה וע״ז הוא שנאמר איה מקום כבודו. והענין הוא כי הנה יש ב׳ דעות. הא׳ שלמטה הוא היש ולמעלה הוא האין כמאמר מאין ליש.
660
661ודעה הב׳ הוא שלמעלה הוא היש ולמטה הוא האין. אך שניהם אמת שמלמעל׳ למטה למעלה הוא היש אמיתי בחי׳ סוכ״ע ולמטה הוא האין לפי שכל האורות והמשכות להחיות את הנבראים אינו רק הארה בעלמא וכולא קמי׳ כלא חשיב ולכך נק׳ אין.
661
662ומלמטה למעלה אזי למטה הוא היש לפי שהוא בבחי׳ השגה כבוד תתאה ולמעלה הוא האין לפי שהוא למעלה מהשגה ולית מחשבה תפיסא ביה כו׳ אבל באמת הוא היש האמתי שהוא מהותו ועצמותו שבלי גבול ונקרא כבוד עילאה.
662
663וזהו ענין כבוד חתן וכבוד כלה כי חתן הוא מלשון חות דרגא שהוא בחי׳ ירידת אור והמשכתו מלמעלה למטה כמים שיורדים ממקום גבוה כו׳ והוא הנקרא כבוד חתן. וכלה הוא מלשון כלתה נפשי שהוא מלמטה למעלה מי לי בשמים כו׳ כלה שארי ולבבי כו׳ צמאה לך נפשי כו׳ והוא כטבע האש לעלות למעלה ליכלל ביסוד האש שלמעלה. כמו כן מקור נש״י שהיא בחינת מלכות דאצילות תמיד היא עולה ונכללת למעלה כמ״ש למען יזמרך כבוד כו׳ קארי תדיר ולא שכיך כו׳ בחי׳ צמאה לך נפשי ונקרא כבוד כלה וא״כ החתן והכלה הם ב׳ הפכים שזה טבעו מלמעלה למטה וזה טבעו מלמטה למעלה וכדוגמת מים ואש שהם ב׳ הפכים בתכלית וא״כ היאך יכולים להתחבר ע״ז יש בחי׳ חופה ש למעלה משניהם שהוא מקיף עליהם מבחינת סוכ״ע וע״י הארת המקיף הנ״ל שלמעלה משניהם יכולים להתחבר יחד אף שהם ב׳ הפכים בתכלית כידוע ע״פ עושה שלום כו׳. אך הנה בדרך פרט יש שני חופות חופה לחתן וחופה לכלה וכמ,ש כי על כל כבוד חופה והיינו על כל בחינת כבוד משני כבוד הללו שהוא כבוד חתן וכבוד כלה יש בחי׳ חופה שהוא בחי׳ מקיף והענין הוא כי בחי׳ כבוד כלה הוא מ״ש למען יזמרך כבוד כו׳ וכמ״כ בנפש הוא בחי׳ האהבה והתשוקה המוגבלת בלב ונקרא אהבת בכל נפשך שהוא בחינת כלי שנמשך על ידי ההתבוננות בגדולת הבורא ית׳ כמ,ש נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלבו ונמשך מזה בחי׳ אהבה המוגבלת בלב. משא״כ אהבת ובכל מאדך היא בחינת האהבה שהיא גדולה מאד בלי גבול שאין ביכולתה להוגבל בלב כ״א היא בבחי׳ מקיף מלמעלה והיא בחי׳ נקודה הפנימית הנקרא רעותא דלבא כמ״ש בקשו פני כו׳ ולכך נקראת חופה על אהבת בכל נפשך הנ״ל שהיא בחינת כבוד כלה לפי שאינה יכולה להוגבל בלב (ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח גבי בצל שדי. ועיין מענין בכל מאדך בזח״ב כ״ז א׳) וזהו בכל מאדך מאד הוא בלי גבול ופי׳ מאדך שהוא מאד שלך שמקיף זה הוא רק אצלך שלפי ערך קוטן הכלי מהכיל אור אהבה זו היא בבחי׳ מקיף. משא״כ אצל מי שכלי שלו רחבה יותר יכולה להיות האהבה זו בבחינת פנימי ואינו בבחי׳ מקיף כלל. והנה באעתדל״ת אתעדל״ע שע״י החופה של הכלה שהיא בחי׳ בכל מאדך הנ״ל אזי מעורר למעלה ג״כ חופה של החתן שהוא בחי׳ סוכ״ע שמתחברים שני חופות הנ״ל יחד ועי״ז מתחברין ממילא יחד החתן והכלה הנ״ל. אף שבטבע הם שני הפכים כו׳ (ועיין מענין כי על כל כבוד חופה בב״ב דע״ה א׳ וברבות ס״פ פנחס ורישיה דקרא וברא כו׳. בסדר לך לך ס״פ מ״ד. וס״פ ויקהל זח״א ויחי רי״ט א׳ ויקהל רי״א א׳. אחרי נ״ט א׳):
663
664ביאור הדברים ע״פ כי על כל כבוד חופה הנה כבוד תתאה הוא בחינת מלכות ונקרא כבוד הוי׳ כי הוי׳ היינו זעיר וכבוד הוי׳ הוא בחינת מלכות וברוך היינו מלשון ברכה ושפע והמשכה שיומשך לבחי׳ מל׳ כבוד הוי׳ ממקומו היינו חכמה עילאה אשר בחי׳ מל׳ דבר ה׳ מקומה ושרשה מח״ע כי אבא יסד ברתא ואבא הוא נקרא כבוד עילאה מקור השכל ונקרא משכיל כבוד חכמים ינחלו כבוד בגימטריא ל״ב נתיבות חכמה ונק׳ כבוד שהוא בחי׳ זיו יקריה דהיינו כברק המבריק בחי׳ התגלות שלמעלה מן ההשגה משא״כ בינה רחובות הנהר שהשכל בא בגדר השגה והרחבה.
664
665והנה ז״א ונוקבא הם ב׳ הפכים כי בחינת מל׳ עיקר בנינה מן הגבורות קארי תדיר ולא שכיך למען יזמרך כבוד ולא ידום תשוקתה הכל למעלה מעלה בלהב השמימה כטבע האש שעולה למעלה.
665
666וז״א הוא רובו חסדים כנודע שז״א הוא מסוף עולמות הא״ס שהוא בחי׳ השפעת המאציל העליון במדה וגבול למקור דבי״ע היא המלכות ועמ״ש מזה בפ׳ תרומה בענין כרוב אחד מקצה מזה כו׳ בכדי להיות התהוות הנברא מוגבל במדה וגבול ואפי׳ אברהם ומיכאל וכה״ג נשמות ומלאכים היותר גדולים הרי עכ״ז השגתם מוגבלת שעד כאן ישיגו ולא יותר ולכן גם ההשפעה הנשפעת מן המאציל העליון להחיותם מוכרחת להתצמצם במד׳ וגבול והיינו ע״י המדו׳ חג״ת חסד הוא בבחי׳ ההתפשטות וגבורה הוא בחי׳ כח הצמצום ות״ת הוא הממוצע המכריע ביניהן.
666
667ומכל הנ״ל מובן שזו״נ הם ב׳ הפכים ולזאת בכדי שיהיו יכולים להתחבר יחד להיות בחינת יחוד זו״נ ע״ז יש בחינת חופה. והענין כי הנה ידוע דת״ת דאימא נעשה כתר לז״א ונוק׳ (ע״ש בפ׳ תרומה בד״ה ביאור לענין הכרובים וכתר אחד לשניהן כו׳ ועיין באגרת הרמ״ז סי׳ כ״ז) והוא המחבר אותם וכענין שארז״ל על פסוק עושה שלום כו׳ בין שר של מים ובין כו׳ שע״י התגלות דבר הגבוה מערך שניהם שהוא הקב״ בעצמו ובכבודו עי״ז הם מתחברים וכמו״כ ע״י התגלות בחי׳ ת״ת דאימא שהוא בחי׳ כתר ומקיף לזו״נ עי״ז הם מתחברים יחד (ועמ״ש באגה״ק ד״ה והיה מעשה הצדקה) ולהבין ענין ת״ת דאימא הנה עד״מ כמו שיש מדות הגלויי׳ שמשכנם בלב והן אהוי״ר והתפארות כו׳ כך יש מדות אלו בשכל והן השרשיים והמקורים למדות שבלב וכנראה בחוש כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד אזי נתעורר בשכלו אהבה לאותו דבר גם טרם שבאה ונמשכה האהבה בלב להיות חפץ ומשתוקק בפועל ממש וכך גם בעבודת ה׳ אהבה זו שבשכל היא בתמידית על ידי ההתבוננות משא״כ האהבה שבלב היא לפי העת והזמן כו׳ ועמ״ש מזה בענין שמע ישראל דענין ע׳ רבתי הם המדות שבשכל.
667
668וכמ״כ גם למעלה יש בחי׳ מדות גם במוחין או״א היינו חג״ת נה״י שהם השרשיים למדות דז״א חסד דאימא הוא שרש ומקור לחסד דז״א כו׳ ות״ת דאימא שהוא כללות המדות דאימא כי הת״ת הוא כלול מחו״ג כידוע מענין הגוונין כו׳ הוא שרש ומקור לכללות המדות דז״ ולכך ת״ת דאימא נעשה כתר ומקיף לזו״נ והוא המחבר אותם כו׳ (ועיין עוד מזה לקמן ובמ״א נתבאר בענין תפארת דמה שהמל׳ מקבלת מחו״ג זהו ההמשכה מבחי׳ סדר ההשתלשלות עילה ועלול אבל ע״י ת״ת נמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות כו׳. וי״ל משום חסד ענף החכמה וגבורה ענף הבינה אבל ת״ת קו האמצעי עולה עד הכתר וכמ״ש בזהר ס״פ תרומה) (דקע״ה ב׳) ועמ״ש במ״א ע״פ הזהר וישב (דקפ״א) ע״פ הנה ישכיל עבדי כו׳ מאד מסטרא דיעקב. גם בחי׳ שער החמשים דבינה איתא בכתבי האריז״ל שהוא בשליש עליון של תפארת דבינה. ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ פינחס (דרנ״ג ע״א) ועמ״ש מענין שער החמשים בפ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם. והנה מבואר למעלה שדרך פרט יש ב׳ חופות חופה לחתן וחופה לכלה כו׳ וחופה דכלה היינו בחי׳ בכל מאדך ונראה שזהו בחי׳ כתר דנוקבא וכדרך שנזכר במ״א בד״ה מקושש עצים דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הנזכר בפ״ו דברכות זהו בחי׳ בכל מאדך שלכן בפרשה והיה אם שמוע שלא נזכר בכל מאדך נאמר ואספת דגנך כו׳ ורצונו של מקום הוא בחי׳ כתר דנוקבא ובאתערותא דלתתא אתעדל״ע עזי מעורר למעלה ג״כ החופה של החתן שהוא בחי׳ ת״ת דאימא כו׳. ועפ״ז י״ל טעם למנהג שנהגו שמתחילה החתן פרס סודר על הכלה הנקרא (דעקטוך) שזו כעין חופה של הכלה בפ״ע ואח״כ שניהם נכנסין תחת יריעה ע״ג כלונסות זהו חופה המקיף לשניהם וכמבואר בש״ע אה״ע סי׳ נ״ה ס״א בהג״ה ובחלקת מחוקק שם סק״ט ובב״ש שם סק״ה דזה שמכסין ראש הכלה בסודר נקרא ג״כ חופה לדעת התוס׳ וזהו ענין הינומא והוא בחי׳ חופה של הכלה כנ״ל:
668
669ב והנה כמו שת״ת דאימא הוא המקיף ומחבר זו״נ יחד כך יש בחי׳ מקיף כללי המחבר או״ ומזווגן יחד כי או״א הם ג״כ ב׳ הפכיים כי אבא הוא מקור כל החסדים ואימא היא מקור כל הגבורות ומתחברין יחד ע״י בחי׳ כתר הכללי דאצילות מלכות דא״ק והוא בחי׳ החופה שעל הכבוד העליון (ועמ״ש מענין יחוד זו״נ ויחוד או״א בד״ה אלה פקודי המשכן משכן העדות כו׳) דהיינו כמו שת״ת דאימא חופה על זו״נ (ומחברן יחד אף שהם ב׳ הפכיים מ״מ מתחברין ע״י ת״ת דאימא) והוא ע״ד שבפרשת בראשית נאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ומחמת זה היה הסברא לחיוב ואח״כ בפרשת נח לא אוסיף עוד כו׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו הנה אותו טעם בעצמו נתהפך אח״כ לזכות וזהו הכל מחמת כי במקורן ושרשן קודם שבא המדה לידי התגלות אל לבו לכל אשר יחפוץ יטנו אם לזכות או לחיוב יש בשכל טעם לזה. לכן נקרא ת״ת דאימא חופה שחופה ומקיף המדות יחד ונבטלים שם הכל בהשואה יחד כשבא בהתגלות אור ת״ת דאימא כו׳ (ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין אל מול פני המנורה) כמ״כ יש חופה על כבוד עליון או״א מל׳ דא״ק אשר מקיף וכוללם יחד ושם הם אינן בערך דבר מה רק הארה וזיו בעלמא. והענין דהנה ידוע כי אית רצון ואית רצון רצון התחתון היינו הנולד מן השכל מחמת שמשכיל בשכלו יופי של אותו הדבר לכן רוצה בזה שזהו רצון התחתון וזהו ענין כתר דזו״נ שנמשך מת״ת דאימא. אכן אית רצון העליון כענין מה שאמרו שתוק כך על במחשבה ואין יכול להשיב לו טעם ע״ז זו תורה כו׳ רק רצונו הוא כך בלי טעם זהו רצון העליון כי רצון התחתון אדרבה הוא ע״י טעם שרואה בשכלו טעם הדבר לכן רצונו בזה והיה יכול להשיב טעם הדבר וא״כ מה שאמר לו שתוק זהו מפני שנמשך מרצון העליון שלמעלה מהשכל לכן לא היה יכול להגיד לו טעם כי הרצון הוא גבוה הרבה ואינו יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי בשכל. אך א״כ הוא ח״ו יראה כעקשות שרוצה אף נגד השכל רק ידוע כי שי מוחא סתימאה הכוונה לזה שנקרא סתימאה כי בודאי יש טעם ע״ז הרצון עלין שרוצה כך רק הטעם הוא נשגב ונעלה גבוה שאין יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי לזולתו רק כמוס ונעלם לו לבדו הוא לכן נקרא מוחא היינו שכל גבוה רק סתימאה מכל נעלם לכן אמר לו שתוק בחי׳ שתיקה כך עלה במחשבה שהוא בחי׳ חכמה וטעם עליון שאינו יכול להשיג לזולתו ולזולתו נראה כי הוא רק רצון בלבד בלי שום טעם ורק לו לבדו טעמו ונימוקו ושם שורה התענוג מן הדבר ההוא תענוג עליון וזהו בחי׳ עתיק כי התענוג של הדבר נעתק מכל ורק במהותו ועתמותו יש התענוג מן הדבר ההוא ונגד זולתו נק׳ רצון העליון היינו רצון בלי טעם גלוי רק כך עלה במחשבה לכן יש בבחי׳ כתר ב׳ בחי׳ הללו היינו בחי׳ עתיק אשר משם הוא מו״ס טעמו ונמוקו עמו ובחינה השנית הרצון הגלוי לזולתו אשר נחשב לרצון בעלמא בלי שום טעם ונקרא גלגלתא דחפיא על מוחא (ועמ״ש מזה ע״פ אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳ בפ׳ שלח ע״ש) כי רצון התחתון היינו ת״ת דאימא שנעשה כתר לז״א היינו רצון שנולד ונמשך מחמת השכל כנ״ל וגלגלתא דא״א היינו רצון שלמעלה מהשכל וברצון יש טעם כמוס הנקרא מו״ס כנ״ל (וזהו ענין החופה שעל בחי׳ כבוד העליון דהיינו או״א ועמ״ש בד״ה תורה צוה כו׳ מענין החופה שהיא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מהחכמה. והרמ״ז בפ׳ בראשית) (בדף ח׳) כתב דענין חופה היינו מה שאו״א הם מחופים ומכוסים בדיקנא דאריך:
669
670ג והנה התורה הנגלה היא בחי׳ רצון המתגלה הנל וכמ״ש בזהר דתרי״ג מצות נמשכין מן תרי״ג ארחין וזהו בעטרה שעטרה לו אמו כי הרצון הנ״ל נקרא עטרה וכתר הנעשה מן האבנים טובים והם דומם ואעפ״כ יש בה יופי הדר אשר מאיר בה אור מהודר ונעלם (וכך המצות נעשים מענינים גשמיים ציצית מצמר ותפילין מקלף זהו כמשל דומם ואבן אך שאבן טוב והדר הוא) והוא כמשל הרצון הנ״ל שהוא רק בחי׳ חיצוניות של מו״ס הנעלם בפנימית של הרצון וכמ״כ התורה הנגלה אין בה טעם גלוי ומספיק לנו על כל המצות כמו דממעט כסות לילה מוראיתם אותו ומרבה כסות סומא ואין הטעם מספיק והיינו כי שרשה הוא רק מחיצוניות שנגלה לנו כעת רצון בלי טעם כו׳. אבל לעתיד איתא שיותן לנו תורה חדשה ברבות שמיני פי״ג הכוונה ע״ז כמ״ש רש״י ע״פ ישקני מנשיקות פיהו שיתגלו לנו טעמי תורה הפנימית היינו מו״ס יבא בהתגלות הטעם והעונג של הרצון אז תתענג על הוי׳ שהתענוג גבוה משם הוי׳ וכעת הוא בהעלם ונסתר מאתנו. אכן אז כשיתגלה הטעם והתענוג של מו״ס יהיה התענוג על הוי׳. וזהו ג״כ שרש ענין אירוסין ונשואין כי במ״ת היה רק בחי׳ אירוסין שהאשה מקבלת רק טבעת קדושין העגול (וה״ע קדשנו במצותיך כמ״ש ע״פ טוב לחסות) אבל לעתיד יהיה בחי׳ נשואין וכמ״ש ברבות סדר בא ס״פ ט״ו כי בועליך עושיך שהאשה נקנית בביאה והטיפה נמשכת ממוח האב מפנימית היינו שלעתיד יהיה התגלות בחינת פנימית מו״ס והתענוג יבוא בהתגלות נגלות לנו לכן אז נשואין ע״י ביאה בועליך עושיך כו׳.
670
671והטעם לזה שההתגלות הנ״ל יהיה דוקא לעתיד כי הנה ידוע דשרש המצות הוא רק לברר מעשייה הטוב דנוגה במ״ע והל״ת להפריד הרע כי בכל דבר ואפילו בכל נפש מישראל יש טוב ורע אשר ע״י נפילת רפ״ח ניצוצין אשר נתערבו ברע צירך ע״י המ״ע והל״ת להפרידם ולבררם ולאחר הבירור אז הם גדולים וגבוהים הרבה כי שרשם מתוהו אשר נעלה במדרגה יותר מן התיקון אחר הבירור.
671
672ולכן עבור זה המאכל מחיה את האדם כי שרש המאכל הגם שכמו שהוא למטה הוא מעורב ברע אכן שרשו הוא מתוהו ולכן כשאדם אוכלן ומברר הטוב ומגרש הרע והפסולת לחוץ אזי אחר הבירור הטוב מן המאכל אזי אדרבה הם מחיים את האדם ומוסיפין לו כח וחיות בנפש כי אחר הבירור ועלייתם למקורם הם במדרגה יותר נעלית דהיינו מעולם התוהו שקדם לתיקון תוהו שם ס״ג ותיקון שם מ״ה. ולכן הנה לע״ע קודם שנברר עדיין הניצוצים שנפלו (ר״ל קודם שיושלם כל הבירור) עדיין אין בהתגלות התענוג כי הם מעורבים טו״ר אכן אחר הבירור שישו בו למדרגתם הקודמת אז יהיה גמר וסוף מעשה אשר במחשבה היה תחלה ולא יהיה שום הסתרה מרע אז ממילא יהיה נגלה התענוג מאור וזיו העליון. ודוקא מבירור דברים תחתונים שכעת. וזהו ענין אשת חיל עטרת בעלה שבה יהיה מאיר אור טוב טעם ודעת הגנוז ונעלם דהיינו בחינת מו״ס (שהוא למעלה גם מבחינת כבוד עילאה כבוד ל״ב נתיבות ח״ע אבל מו״ס לא אתפתחא בנתיבות) שכעת הוא באבן טוב בחי׳ דומם ויהיה האור אז בהתגלות ויהיו תוהו במדרגה יותר גבוה מן התיקון כי גם תיקון יהיה אז אבל תוהו יהיה האור יותר גבוה אחר הבירור (נמצא המכוון שבחינת ההתגלות מפנימית הכתר שהוא מו״ס ועתיק זה יהיה דוקא אחר שלימות הבירורים דתוהו ועיין הטעם לקמן בסוף הדרוש) וזהו שבשני ברכות אחרונות דנשואין אומר תחלה משמח חתן וכלה. ובאחרונה אומר משמח חתן עם הכלה כי לע״ע הכלה מקבלת מהחתן וזהו משמח חתן וכלה. אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן כתר ע׳ לשניהם כמו שהיתה קודם המיעוט זהו משמח חתן עם הכלה (שע״י הכלה משמח החתן כי א״ח עט״ב) אומר גם כן ישמע קול חתן וקול כלה כי לעתיד יהיה לכלה קול. קול היינו המשכה והתגלות כמו קול גשמי שנמשך ונתגלה מהבל הלב לקנה. ולעתיד כשיהיה א״ח עט״ב אז יהיה להכלה קול המשכה והתגלות והוא ע״ד מ״ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני שהמל׳ תהיה עטרת ומשפיע לבעלה גבוה מן התיקון רק מחמת שגם התיקון לא יתבטל לכן קול חתן וקול כלה שלשניהם יהיה קול המשכה והתגלות ב׳ המאורות הגדולים אחר הבירור. והנה מו״ס הוא מקור כל הבירורים כי מ״ש בחכמה אתברירו שרשה מן מו״ס הנעלם ששם עיקר הבירור (כמ״ש בד״ה למה נסמכה כו׳) ואחר שיתבררו אז יהיה גילוי מו״ס תענוג עליון תכלית השלימות ואז יהיה התגלות פנימית טעמי התורה ישקני מנשיקות פיהו. לכן לע״ע הוא צלותא בלחש כיון שאין להכלה קול שעתה בחי׳ דבור בטל לגבי מחשבה ומדות אשה טפלה לגבי בעלה. אבל לעתיד לבא אחר הבירור כשיתגלה מו״ס טוב טעם ודעת אז יהיה להכלה קול גדול ולא יסף שמונה עשרה בקול רם ויהיה המל׳ עיקר אחע״ב כנודע שבע״ס דאו״ח המל׳ הוא כתר ויסוד (המשפיע עכשיו למל׳) הוא חכמה כו׳ ועיין מ״ש בד״ה ואכלתם אכול ס״פ ויגש:
672
673תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה ב״ש אומרים כלה כמות שהיא וב״ה אומרים כלה נאה וחסודה. הנה כלה הוא בחי׳ כלתה נפשי דהיינו בחי׳ כלות הנפש שיש בכל ניצוץ נשמות ישראל ליכלל ולידבק בה׳ ית׳ ואהבה זו ישנה בהם בתמידות וכמ״ש למען יזמרך כבוד קארי תדיר ולא שכיך ואפילו בפחותי הערך ע״ה ועוברי עבירה יש בהם בחי׳ אהבה זו אלא שאינה מורגשת בנפשם בבחי׳ גילוי (ועמ״ש בד״ה שחורה אני אש שחור שהוא ענין שהאהבה מסותרת) אלא שהיא בבחינת מקיף מלמעלה ואע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי:
673
674ב אך כדי להוציא אהבה זו הנק׳ בשם כלה מההעלם אל הגילוי להיות מאיר בנפשם בבחי׳ גילוי הנה ע״ז שאלו רז״ל כיצד מרקדין כו׳ אמרו ב״ש כמות שהיא כו׳ כי להיות בית שמאי שרשם מבחי׳ הגבורות עליונות ע״כ נק׳ שמאי כענין שארז״ך ע״פ ושם דרך כו׳ כל השם אורחותיו דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא. היינו שלפ״ע הסור מרע כך יהיה המשכה אח״כ מבחי׳ כלה כלות הנפש שמלמעלה. וזהו כלה כמות שהיא כלומר כמו שהיא העלייה מלמטה מבחי׳ אתכפיא מסור מרע אם רב ואם מעט וכך יהיה המשכת בחינת גילוי כלות הנפש בנפשו (וכמ״ש בד״ה ושמע אביה והפר כו׳ ובד״ה שחורה אני ונאוה השני גבי ענין מצות ל״ת ודברי סופרים שהם בחי׳ אתכפיא ועי״ז יערה עליו רוח ממרום ובזה תתעלה גם נפשו הבהמית כו׳ ע״ש):
674
675ג אבל ב״ה שרשו מבחי׳ החסדים חולק על ב״ש שלא יהיה המשכה לפי ההעלאה אלא אדרבה תחלה יהיה המשכה מלמעלה למטה ויהיה אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה׳ המה והיינו שהעשה טוב יהיה קודם לסור מרע כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך וע״כ נק׳ הלל מלשון בהילו נרו עלי ראשי. וגם הלל מלשון שבח והילול דהיינו ע״י שבחים בהתבונות גדולת ה׳ ממילא יפול הרע (ועמ״ש בד״ה כי כארץ תוציא צמחה גבי יצמיח צדקה ותהלה) וזהו משכני אחריך נרוצה הוא ממטה למעלה והיינו ע״י שמתחלה משכני מלמעלה למטה עי״ז ממילא אחריך נרוצה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אדם כי יקריב מכם ובד״ה נשא את ראש בני גרשון וזהו פי׳ כלה נאה וחסודה חסודה הוא לשון נפעל כידוע למדקדקים שחסיד וחסידה הוא שם התואר כו׳ אבל חסודה במלאפו״ם הוא שם הנפעל דהיינו שנעשית חסודה ע״י המשכת חסד עליון מלמעלה למטה להיות גילוי אלהות אזי ממילא יפול הרע ויהיה בחי׳ גילוי כלות הנפש בנפשו להיות כלה נאה וישראל אשר בך אתפאר ואפילו חיגרת ואפילו סומא דקמיה שוה ומשווה אם צדקת כו׳ וז״ש אז ידלג כאיל פסח כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה וארשתיך לי וז״ש חסד עליון בל ימוט שע״י גילוי החסדים מלמעלה למטה אז ממילא ידחה הרע והיה כלא היה ויהיה בחנית האבה תקועה בלבו כיתד בל תמוט (ועמ״ש בד״ה אם בחקתי השני שכדי להיות בחי׳ חקיקות בנפש כמו כלי שצריך חקיקה מבחוץ ומבפנים זהו ע״י פסוד״ז שנק׳ הילול רוממות אל בגרונם כו׳ וע״י קיום המצות כו׳ ועמ״ש סד״ה ועתה יגדל נא) משא״ לדברי ב״ש צ״ל תחלה סור מרע וזה א״א להיות בתכלית וע״כ אמרו כמוכת שהיא אבל לא אפילו חגרת וסומא [ודברי ב״ש מדבר שקר תרחק ותשובת ב״ה הוא כעין מ״ש ברבות פ׳ ח׳ בענין חסד ואמת. חסד אומר יברא שכולו מלא חסדים ואע״פ שאינו של אמת כו׳ ע״ש וכמארז״ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה] אך מ״ש כיצד מרקדין ענין זה מהו הענין הוא שכדי להיות התחברות חתן וכלה שהם שני הפכיים מנגדים זה לזה להיות החתן הוא בחי׳ המשכה שמלמעלה למטה כמים שיורדים ממקום גבוה כי הוא בחינת משפיע שמשפיע מלמעלה למטה והכלה בחינת מקבל ממטה למעלה כמבואר לעיל שכלה היא כלתה נפשי וכו׳ והוא כדוגמת האש שעולה בלהב ג״כ מלמטה למעלה והרי הם ב׳ הפכיים כמים ואש ולהיות יחוד חתן וכלה היינו כמארז״ל ע״פ עושה שלום במרומיו בין שר של מים כו׳ היינו ע״י המשכות בחי׳ היותר גבוה מערך הב׳ אשר עי״ז יתבטלו ממציאותם ויהיו יכולים לשתוות יחד וזהו ג״כ כאן ע״י החופה כי על כל כבוד חופה הוא בחינת המשכתכ המקיפים עליונים מבחי׳ סוכ״ע עי״ז מתחברים החתן והכלה יחד.
675
676וזהו כיצד מרקדין לפני הכלהה פי׳ לפני הכלה למעלה מן הכלה דהיינו המשכות בחי׳ סוכ״ע מקיפים עליונים איך ומה הוא נמשך לזה אמר כיצד מרקדין שנמשך ע״י הריקוד כי הריקוד הוא ברגלים בחי׳ ממכ״ע נמשך מלמעלה מבחינת חיצוניות המקיף סוכ״ע (ועמ״ש סד״ה קול דודי בענין מדלג ומקפץ ובד״ה והניף את העומר) כי פנימית א״א להכיל ולכך נותנים כבוד לחתן וכלה ומגביהים ומנשאים אותם היינו בכדי להעלותן לבחינת סובב כל עלמין שהוא בחי׳ מקיף ועמ״ש סד״ה זאת חנוכת המזבח וז״ש צדיק ה׳ בכל דרכיו שהוא בחי׳ התחברות שלום בפמליא שלש מעלה כו׳ ועמ״ש בפי׳ ריקוד בענין ההרים רקדו כאלים בד״ה הים ראה וינוס ובענין אז תשמח בתולה במחול בד״ה ביום השמיני שלח:
676
677כי כאשר השמים החדשים כו׳. כתיב השמים כסאי כו׳ להבין ההפרש שבין שני בחינות אלו כתיב ויניחהו בג״ע לעבדה זו רמ״ח מ״ע וזהו תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה לעבוד את הג״ע (ועמ״ש בד״ה עלי באר) כי ג״ע מצד עצמו הוא בחי׳ זיו השכינה כי הנה א״ס ב״ה נקרא מקור התענוגים כי עמך מקור חיים. אך מאחר שהנשמות הם נבראים ובע״ג א״א להם לקבל התענוג מא״ס ב״ה עצמו כ״א ע״י זיו מבחי׳ מלכותו ית׳ ממכ״ע מלשון ושכנתי בתוכם. אך הנשמות שירדו למטה בעולם הזה הם ע״י עבודתם לבטל את הגוף שממשכא דחויא עי״ז ממשיכים תוספת אור בג״ע מעצמותו ית׳ וזהו העבודה דלעבדה כו׳ (והענין י״ל כמ״ש באתי לגני אחותי כלה. ופי׳ ברע״מ פ׳ ויקרא) (דף ג׳ סע״ב) לגני איהי מל׳ אד׳ ופי׳ בז״ה היינו מל׳ שירדה לבריאה כו׳ וא״כ פי׳ באתי לגני היינו שנמשך שם תוספת אור מעצמותו ית׳ וכענין הנז׳ בד״ה אסרי לגפן בענין מקדשי שמך שישראל ממשיכים מבחי׳ אתה קדוש לבחי׳ ושמך קדוש כו׳ עד וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא וז״ל כ״י אדמו״ר נ״ע בת״א פ׳ חיי שרה והנה ג״ע העליון הוא מבריאה.
677
678וא״ש הא דתנן יפה שעה א׳ כו׳ מפני שהזיווג זו״נ הוא באצילות והמצות ממשיכות מ״ד דאצילות ושרשן ממו״ס דא״א עכ״ל וא״כ פי׳ באתי לגני היינו יחוד זו״נ שהוא ענין המשכה ממו״ס הנק׳ עדן העליון סתימא דכל סתימין (באדר״ז דר״צ ע״א) שלמעלה מעלה מבחי׳ ג״ע עצמו. וזהו ג״כ ענין הנז׳ בזח״ב בא (דל״ו ע״ב) בשעתא דקודשא בריך הוא אתחזי על גנתא. ועמ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין מ״ש לע״ל ומעין מבית ה׳ יצא. שזהו המשכה מבחי׳ חכמה עילאה הנק׳ מעיין שלמעלה ממדרגת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא בחי׳ בינה. והנה כנס״י נקרא מעיין גנים היינו שע״י העבודה ממשיך בג״ע מבחי׳ מעיין כו׳ והוא מלמעלה מן ההשתלשלות או כענין ההמשכה מבחי׳ בינה שלמעלה מבחי׳ תבונה הנקרא עלמא דאתי. והנה במדרש רבה בראשית ס״פ ט״ז פי׳ לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. שנאמר תעבדון את אלקים וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו. והענין כמ״ש בזח״ג פנחס (דר״ב ע״ב) באתי לגני בגין דכל קרבנין דעלמא כד סלקין כולהו סלקין לגו גנתא דעדן בקדמיתא רזא דכנ״י. ובמק״מ שם בשם הרח״ו שנכנסים ביסוד דנוק׳ לשורש מ״ן עכ״ל. ועי״ז נמשך המ״ד שזהו ענין באתי לגני וזהו ענין ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה דהיינו שע״י עבודת הקרבנות ממשיך בחינת באתי לגני. ובזח״א מקץ (דקצ״ט ב׳) איתא פתח ואמר ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה. ואוקמו ה ברזא דקרבנין איהו ת״ח לעבדה דא מלכא עילאה ולשמרה דא מלכא תתאה עלמא עילאה ועלמא תתאה לעבדה ברזא דזכור ולשמרה ברזא דשמור כו׳ ופי׳ במק״מ וז״ל שע״ח מצות עשה שעושה האדם מתקן זעיר וממשיך לו מוחין מאימא.
678
679וזהו לעבדה. וע״י לשמרה שהוא שומר מלעבור על ל״ת מתקן המל׳ ושומרה מן החיצונים כו׳ עכ״ד. וזהו כענין מ״ש במ״א בד״ה מה טובו ענין ג׳ תשובות שע״י סור מרע שלא להיות עונותיכם מבדילים ממשיך בחינת ממכ״ע וזהו תיקון המל׳ וע״י ועשה טוב ממשיך בחי׳ סוכ״ע. וזהו ענין לעבדה ולשמרה. ודקדוק לשון ויניחהו בג״ע הענין עפמ״ש בזח״א ר״פ נח (דנ״ט ע״ב) ונהר יוצא מעדן כו׳ ועייל לגנתא ואשקי ליה משקיו דלעילא ועביד ליה נייחא כו׳ ופי׳ הרמ״ז שזהו ענין המתקת הגבורות בחסדים ועמש״ש ומבחי׳ נייחא ותענוג זה נמשך ג״כ לאדם וזהו ויניחהו וכן פי׳ במדרש דלעיל ויניחהו כד״א וינח ביום השביעי כו׳ ועיין בזח״א תולודת (קמ״א א׳ ב׳) ע״פ ונחך ה׳ תמיד והשביע בצחצחות נפשך כו׳ ויניחהו בג״ע כו׳. ויותר י״ל כי הנה בקרבנות כתיב לריח ניחוח להוי׳ אשר פי׳ ניחוח לשון נחת רוח וגם לשון חות דרגא והמשכה זו היא מעצמותו ית׳ לשם הוי׳ וזהו ניחוח להוי׳. והיינו ענין מקדשי שמך שממשיכים מבחי׳ אתה קדוש לבחי׳ שמך כו׳ וזהו ענין לעבדה ולשמרה ומבחי׳ זו נמשך ג״כ לאדם וזהו ויניחוה המשכת תענוג שמבחי׳ ניחוח להוי׳ כו׳ ועיין עוד מענין לעבדה ולשמרה ברע״מ פ׳ ואתחנן (דרס״ג ע״א) ובזח״ב ויקהל (דר״י ע״ב) גבי דא עדן עילאה כו׳ דאיהו ידע לנקודה תתאה כו׳ הנק׳ גנתא שהוא ההמשכה מאור אבא במל׳ הנק׳ ג״ע וגם אבא מקבל מאריך ועתיק עד א״ס כמ״ש במק״מ שם ובאדר״ז (דר״צ ע״א הנ״ל) נמצא המשכה זו היא מעצמותו ית׳ ועמ״ש מענין פי׳ מוחין ע״פ והנצח זו ירושלים דלשם נת׳ שהמשכה זו באה מלמעלה מסדר השתלשלות ממו״ס ורדל״א ומזה יובן פי׳ ענין לעבדה שנת״ל שהוא המשכת מוחין דז״א כו׳. ועמ״ש בד״ה במדבר סיני גבי מאין מאת ולאן אתה הולך כו׳ ועיין עוד בזח״ב תרומה (דקמ״ב) דהאי נשמה סלקא גו נביעא דעתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין כו׳ ואמנם איך יוכלו הנשמות שהם נבראים לקבל גילוי אור שבבחי׳ א״ס אך זה א״א כ״א ע״י הלבושים שנעשו להם מתומ״צ וכמ״ש באגה״ק בד״ה אחעט״ב שמבחי׳ אור זה תשתלשל כו׳ עד שיברא ממנה לבוש אחד כו׳.
679
680ודרך לבוש זה כו׳ ויבא משה בתוך הענן כו׳ ועמ״ש מזה בת״א פ׳ חיי שרה בד״ה ואברהם זקן ובפ׳ מקץ בד״ה ת״ר נר חנוכה בש״א יום ראשון מדליק שמונה כו׳ שהוא כענין המשל שבו ועל ידו עומדים על השכל כו׳ ע״ש באריכות. ומזה יובן שעד״ז הוא ענין השמים כסאי דלקמן שהוא ענין הפרסא שבין אצילות לבריאה שבה ועל ידה דוקא נמשך האור עליון בג״ע כו׳ כמו המשל שבו ועל ידו נמשך השכל כו׳:
680
681קיצור ג״ע זיו השכינה וע״י לעבדה ממשיכים אור בג״ע מעצמותו ית׳. ובהג״ה שזהו ענין באתי לגני מבחי׳ אתה קדוש לשמך קדוש המשכת יחוד זו״נ שרשו ממו״ס עדן עילאה לעבדה ולשמרה מוחין דזו״נ ע״י עשה טוב וסור מרע ויניחהו נייחא וינח ונחך ה׳ כו׳ ואיך יוכלו לקבל זהו ע״י הלבושים):
681
682ב והיכולת הזה להמשיך מעצמותו ית׳ תוספת אור בג״ע הוא דוקא כשהנשמה מלובשת בגוף שמפני שהגוף מחשיך ומסתיר עי״ז מתעורר בתשובה בכח גדול בחילא יתיר אשר ע״ז ארז״ל במקום שבע״ת עומדים כו׳ כי בצדיקים האהוי״ר הן לפי ערך ההשגה אם אין חכמה אין יראה אבל הבע״ת שנמשך לו הרעו״ד מצד המנגד הוא למעלה מכח ההשגה וכמשל המים העוברים דרך עפר הארץ שעי״ז נעשים צלולים יותר ונק׳ מים חיים כמ״ש במ״א או כמשל המים שמעכבים אותם שכשהם גוברים על העיכוב אזי הולכים בכח גדול יותר ועמ״ש בד״ה עלי באר ובד״ה ראה ריח בני והנה תשובה זו אינו דייקא על עבירות כ״א על הריחוק כו׳ ורעו״ד זו היא ליכלל בעצמותו יתברך ממש.
682
683ועמ״ש מענין רעותא דליבא בד״ה וישב יעקב ובד״ה מי מנה עפר יעקב ושם נת׳ בענין אף עשיתיו שבעשיה דוקא יוכלו להגיע לבחי׳ רעות׳ דליב׳ שלמעל׳ מהשכל ולהמשיך עי״ז גילוי רצון עליון בחי׳ כתר עליון שלמעלה מהחכמה כו׳ ע״ש באריכות והנה לזאת תיקנו אכנה״ג התפלה קודם הלימוד מפני שהתפלה היא בחי׳ תשובה עילאה וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה דפי׳ סולם קאי על התפלה שהיא עליית הנפש מלמטה למעלה וראשו מגיע השמימה שהוא בחי׳ בכל מאדך בחי׳ יחידה שבנפש שהיא בחי׳ אור מקיף למעלה מכדי שתוכל הנפש שאת בבחי׳ או״פ ולכן נק׳ שמימה הוא אור מקיף וכמשי״ת לקמן.
683
684ועי״ז ממשיכים ברוך אתה להמשיך מלמעלה למטה גילוי אור א״ס ממש שיהיה בבחי׳ אתה לנוכח להיות הוי׳ אלקינו. ועמ״ש מענין פי׳ בא״י בד״ה מה טובו ובת״א סד״ה השמים כסאי וזהו שמע ישראל כו׳ פי׳ שהוי׳ יהיה בבחי׳ אלקינו והיינו ע״י ואהבת בכל נפשך דכמו שלמעלה יש ע״ס שעל ידם נמשך השפע מא״ס בעולמות כך יש באדם עשר בחי׳ הנפש שכל ומדות וזהו עבודת האדם לקשר כל בחי׳ הנפש בשכל ומדות של הקב״ה הנק׳ ע״ס והיינו להתקשר עי״ז באור א״ס המלובש בהן כי צ״ל אליו ולא למדותיו ע׳ בפרדס של״ב אלא שהתקשרות זו הוא ע״י שמקשר מוחו ושכלו בחב״ד של הקב״ה שהוא התורה וכן הדבק במדותיו וזהו אהבת בכל נפשך היינו עשר בחינות שבנפש אך הנה נמצא למעלה עוד בחי׳ אחת שלמעלה מע״ס אשר אינה נמנה עמהן כלל לפי שהיא ג״כ בחי׳ א״ס והיינו בחי׳ רצון העליון ב״ה וכמ״כ נמצא בחי׳ זו בנפש בחי׳ רצון שלמעלה מהשכל (ועמ״ש מזה בד״ה ענין ק״ש שזהו ענין יחידה שבנפש) להיות מי לי בשמים כו׳ כלה שארי כו׳ וזהו ענין בכל מאודך והיינו שבחי׳ בכל נפשך זהו בחי׳ נר״נ שהם שכל ומדות ובחי׳ בכל מאדך זהו בחי׳ רצון הנ״ל שהוא מבחי׳ יח ידה וחיה שהם מקיפים על השכל והמדות ולמעלה מהשגה (והזוכה לזה הוא בחי׳ הבעל תשובה וכמשנת״ל ממשל המים כשמעכבים אותם כו׳. ועמ״ש מזה בפ׳ תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי כו׳) אך איך יגיע האדם למדרגה זו לעורר בחי׳ רצון עליון שבנפשו מה שאינו נמנה בעשר ספירות שבנפש שהוא בחי׳ מאדך הוא ע״י התעוררות רחמים שהוא מדתו של יעקב שנק׳ נחלה בלי מצרים והיינו מה שאנו מקדימים בברכת יוצר אור ברחמיך הרבים רחם עלינו לעורר רחמים רבים על הנשמה שירדה מאיגרא רמה כו׳.
684
685והנה באמת בחי׳ רחמים רבים שייך גם על עולמות עליונים מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא ואפילו על ג״ע העליון משום שהוא רק זיו והארה כו׳ ועמ״ש בזה בד״ה כי ההרים ימושו ולכן נק׳ נחלה בלי מצרים כיון ששייך בחי׳ זו גם על עולמות היותר עליונים כו׳. והנה ע״י התעורות רחמים יוכל להגיע ולבוא לבחי׳ ומדרגת בכל מאדך וכמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. שבחי׳ נשר הוא התעוררות רחמים שעי״ז ואביא אתכם אלי ממש למהותו ועצמותו ית׳ (וזהו ג״כ ענין דרך הנשר בשמים וכמשי״ת דבחי׳ בכל מאודך ורצון העליון נק׳ שמים. ולהגיע לבחי׳ זו זהו דרך הנשר כו׳ כי קו האמצעי נק׳ בריח התיכון שמבריח מן הקצה העליונה בחי׳ סוכ״ע ורצון העליון עד קצה התחתונה וכמ״ש בזהר תרומה) (דקע״ה ע״ב). ועמ״ש מזה ג״כ סד״ה וידבר כו׳ במדבר סיני בענין שאו כו׳ למשפחותם לבית אבותם. דפי׳ למשפחותם היינו ע׳ נפש יוצאי ירך יעקב שהוא הכל בחי׳ רחמים שעי״ז יבואו לגולגלתם הוא בחי׳ רצון העליון כנודע. וז״ש בזהר פקודי (דרמ״א ע״א) ת״ח השמים כסאי דא רקיעא דיעקב שריא ביה. פי׳ שע״י מדת רחמים דבחי׳ יעקב יוכל לבא לבחי׳ השמים כסאי כו׳ וזהו מי יעלה לנו השמימה כו׳ כי קרוב אליך הדבר היינו ע״י בחי׳ רחמים הנ״ל ולכן ארז״ל צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה״כ שהוא בחי׳ השמים כסאי כו׳.
685
686והנה בחי׳ בכל מאודך בחי׳ תשובה עילאה נק׳ בחי׳ שמים כי הוא מבחי׳ יחידה שבנפש שהוא בחי׳ אור מקיף כי נר״נ מתלבשים בכלים משא״כ חיה יחידה והיינו כי נשמה היא בחי׳ בינה שהיא השכל המושג ומובן והוא אם הבנים הם המדות שנולדו מהבינה ודעת אבל החכמה היא כח מה הביטול שלמעלה מהשכל המושג ומובן וכמ״ש בסש״ב ס״פ י״ח ובאגה״ק סי׳ ד׳. לכן נק׳ מקיף והוא בחי׳ חיה וחכמה תחיה.
686
687ובחי׳ יחידה הוא ג״כ למעלה מהחכמה ונקראו שמים ושמי השמים כמ״ש במ״א. ועוד טעם שבחי׳ תשובה עילאה בכל מאדך נקרא שמים דהנה איתא בס״י שלש אמות אמשבעולם רוח מים אש. שמים נבראו תחלה מאש.
687
688וארץ נבראת ממים. ואויר נברא מרוח מכריע בינתיים וכן איתא שם ג׳ בחי׳ אלו בנפש ראש נברא מאש כו׳. ומבואר במ״א בד״ה אתם נצבים ושאר דוכתי בענין כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא שהוא בחי׳ הסתלקות והיינו לפי שאין ערוך לך כו׳ כי גם אצילות הוא השפלה מלשון ויאצל מן הרוח כו׳ ונק׳ אדם דעשייה וע״כ האור א״ס הוא בבחי׳ הסתלקות ליכלל במקורו. וזהו אל עליון כו׳.
688
689והנה מזה נמשך בנפש ג״כ הרצוא בבחי׳ אש ליכלל למעלה נר הוי׳ נשמת אדם. וכנס״י נק׳ אשה עולה אשה אש ה׳ כו׳ וגם עולה כשלהבת העולה מאליה ולכן נק׳ בחי׳ זו שמים שהם מאש. ומ״ש ראש נברא מאש כי עיקר הרצון הוא בראש כמ״ש והיה על מצחו תמיד לרצון גלגלתא דחפיא על מוחא כמ״ש בד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ.
689
690והנה שמים וארץ הם מ״ה וב״ן והיינו כמ״ש במ״א דהרצוא ושוב שבכל עולם הם בחי׳ מ״ה וב״ן הרצוא נמשך משם מ״ה בחי׳ ביטול ליבטל ולהכלל באור א״ס ממש והשוב נמשך מבחי׳ ב״ן וזהו ענין והארץ הדום רגלי כמשי״ת לקמן אי״ה וזהו יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וארז״ל בסנהדרין ר״פ חלק (דצ״א ע״ב) אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ זה הגוף וכ״ה במדרש רבה פרשה ויקרא פ׳ ד׳. ויש לפרש בזה עוד עפמ״ש ברבות ס״פ האזינו השמים ד״א למה לשמים ולארץ כו׳ ואיני יודע להיכן נפשי הולכת אם לשמים אם לארץ שנאמר מי יודע כו׳ עא״ש דלכאורה תמוה שיסתפק מרבע״ה שמא ח״ו לארץ. אך הענין עפמ״ש בזח״א פ׳ ויחי (דרמ״ה סע״א) תלת נשמתין אינון כו׳ עד כגופא דאיהו מאנא לנשמתא. והמכוון שע״י יחוד זו״נ נמשכים ב׳ בחינות בהנשמה. כי ז״א הוא סוף עולמות הא״ס כמ״ש בענין הכרובים כרוב אחד מקצה מזה ובו ועל ידו נמשך מא״א ועתיק עד א״ס והנוק׳ היא שרש דבי״ע הנקרא גופא והנשמה הנולדה מיחוד זו״נ כלולה מב׳ בחי׳ אלו והיינו ענין מ״ה וב״ן שהם זו״נ הנק׳ שמים וארץ וזהו שהנשמה יש בה ג״כ בחינות שמים וארץ והיינו בחי׳ מ״ה וב״ן או מקיפים ופנימיים יחידה חיה ונר״נ כו׳ אשר בחי׳ נר״נ נק׳ גוף לגבי חיה יחידה כו׳ והנה יש נשמות עליונות שעיקר הנשמה מז״א הנק׳ שמים וקצת מהמל׳ הנק׳ ארץ ויש להפך וכמ״ש במק״מ בראשית (דל״ז ע״ב) וזה היה ענותנותו דמשה שנסתפק מאיזה משני בחי׳ הנ״ל הוא עיקר נשמתו כו׳ ובאמת שרש נשמתו מלמעלה מעלה וע״ש ברבות:
690
691קיצור וכדי שיהיה נמשך תוספת אור הנ״ל זהו דוקא ע״י העלאת מ״ן מעוה״ז בבחי׳ רעו״ד בכל מאדך שזהו ענין במקום שבע״ת עומדים ועמ״ש בד״ה וישב יעקב ובד״ה מי מנה בענין אף עשיתיו ובד״ה עלי באר. וענין בכל נפשך ע״ס שבנפש ובכל מאדך רצון יחידה ולבוא לבחי׳ זו זהו ע״י רחמים. וזהו דרך הנשר בשמים כי בחי׳ זו דיחידה נק׳ שמים מקיף סולם כו׳ מגיע השמימה. שמים מאש רצוא מ״ה ארץ שוב ב״ן יקרא אל השמים מעל כו׳):
691
692ג והנה ע״י אתעדל״ת שבבחי׳ בכל מאדך שהוא בחי׳ תשובה נמשך מלמעלה אתעדל״ע שיהי׳ השמים כסאי. פי׳ כמו עד״מ האדם כשיושב על הכסא שנשפל בחי׳ אחוריים של הגוף לישב על הכסא וגם עי״ז נשפל ראשו כו׳. כך ענין בחי׳ כסא למעלה הוא להיות ישיבת והמשכת א״ס ב״ה ממש עי״ז (כדכתיב) (דניאל ז׳ ט׳) עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וידוע הפי׳ עתיק יומין הוא בחי׳ המתנשא מימות עולם דהיינו למעלה מגדר השתלשלות כו׳ והגם שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שהוא בחי׳ ז״א. אך כי בז״א מלובש בחי׳ ע״ק וא״א ממש ולכן נאמר כמראה אדם דהיינו כמו בחי׳ א״א עיין בפ׳ משפטים (דקכ״ב א׳) ובמק״מ שם נשא (קל״ה א׳) אחרי (ס״ו ב׳) גבי בי נשבעתי ועמ״ש עוד מענין כסה״כ בסידור אחר עלינו לשבח בד״ה ביאור למ״ש בלק״א פנ״ב כי הנה עם היות שהיושב על הכסא הוא בחי׳ הגוף עד״מ ולמעלה הוא בחי׳ המדות עליונות שנק׳ גופין חסד דרועא ימינא כו׳ תפארת גופא כו׳. שהע״ס נק׳ רק גופא וכלי של המאציל ב״ה כדי שעי״ז יהיה הנהגת העולמות אך כמו שהנשמה מתלבשת בגוף ומיוחד עמו בתכלית כמ״כ א״ס ב״ה מלובש במדותיו ית׳ ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד.
692
693וע״ז ארז״ל בעשרה לבושים נתלבש הקב״ה וברא את העולם כו׳ ולכן כאשר נמשכים המדות עליונות הנק׳ גופא ע״י הכסא להאיר בג״ע זהו תוספת אור מעצמותו ית׳ ממש וכמש״ל אות א׳ בענין באתי לגני כו׳ ועמ,ש בד״ה והיה לכם לציצית וזהו השמים כסאי. פי׳ שמים הוא בחי׳ אש ומים חו״ג דאצילות רצוא ושוב שמתייחדים ע״י תפארת קו האמצעי הוא נשפל לישב על הכסא. להאיר למטה להתהוות בחי׳ ג״ע נברא (ופי׳ שמים הם אש ומים יחד היינו יחוד הרצוא ושוב אז גם השוב הוא במעלה עליונה מאד כי השוב מבחי׳ ב״ן וכשנפרד מבחי׳ הרצוא דמ״ה יוכל להיות נמשך בבחי׳ יש אבל כשמיוחד בתכלית עם הרצוא יחוד מ״ה וב״ן זהו ענין שמים היינו שגם במה כלול ב״ן) ומי הוא הגורם לזה שיתהוה בחי׳ כסא הנ״ל ושיושפלו המדות למטה לישב על הכסא הוא בחי׳ שמים שהוא רצון העליון ב״ה בחי׳ מקיף על הכלים שא״א לו להתלבש בכלים הנה משם דוקא נמשך להיות בחי׳ ישיבה והשפלה זו (וביאור הענין כי הכסא הוא הפרסא המפסיק בין אצילות לבריאה שבה וע״י דוקא יומשך להיות נמשך אור האצילות בבריאה משא״כ אם לא היה הפרסא לא היה אפשר כלל להיות התחברות אצילות בבריאה וכמו בעולם התהו לא היה כלל התחברות וגילוי אצילות בבריאה. וכדי שיהיה התחברות זו זהו דוקא ע״י הפרסא וכענין ויבא משה בתוך הענן. וכענין המשל שבו ועל ידו דוקא אפשר להשיג השכל ואף שהמשל מעלים עליו הנה זהו סיבה שיוכל להשיגו משא״כ בלא המשל א״א להשיגו כלל. א״כ ההעלם של המשל הוא סיבת הגילוי. ובאמת שרש פרסא זו נמשך ממקום גבוה מאד וכמ״ש בת״א בד״ה והבדילה הפרוכת וזהו ענין השמים כסאי שע״י שמים תשובה עילאה רצון העליון ממשיכים בחי׳ כסא הנ״ל וזהו ענין סולו לרוכב בערבות בי״ה שמו ועיין מזה בהרמ״ז תרומה) (קס״ה ב׳). גם י״ל בענין השמים כסאי עפמ״ש במ״א בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י בענין ג׳ פעמים קדוש אשר הקדוש הראשון דאסתלק ו׳ רזא דשמים עילאין לעילא כו׳ ולבתר נהיר ההו נהירו עילאה על כורסייא דאיהו שמים כו׳ וכדין אקרי קדוש כו׳ ע״ש. ומבואר שם פי׳ דאסתלק ו׳ זהו ענין למסור נפשו באחד ועי״ז נמשך יחוד או״א להיות נמשך אור חדש כ׳ו נמצא בחי׳ שמים שייך לתשובה עילאה. אלא שבחי׳ כסאי היינו כשנמשך אח״כ האור מלמעלה למטה כו׳ ועמ״ש ע״פ השמים מספרים כו׳ מנהרי ומנצצי כו׳ ועיין עוד בזח״א ויחי (דרכ״ט ע״א) ע״פ היושבי בשמים כו׳ על כורסייא דאקרי שמים כו׳ ועמ״ש סד״ה המגביהי לשבת כו׳. ועפ״ז אפשר לפרש עוד במ״ש ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם כו׳ ואח״כ נאמר ויקח כו׳ את האדם ויניחהו בג״ע ולכאורה הוא כפל ענין שכבר נאמר וישם שם את האדם אך הענין דמבואר במ״א ע״פ שמח כו׳ כשמחך יצירך בג״ע מקדם דהיינו כמו שבתחלת בריאת העולם היה הגילוי באתעדל״ע מצד עצמו וזהו ענין מ״ש תחלה וישם שם את האדם אשר יצר דהיינו בחי׳ אדם העליון וכמ״ש בפ׳ בראשית (דכ״ו ע״א) וזהו אשר יצר ע״ד יוצר אור ובורא חושך כו׳ כמ״ש במ״א. ופסוק ויקח כו׳ את האדם קאי על אדה״ר ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה דהיינו שמעתה ימשיך זה ע״י אתעדל״ת דוקא:
693
694קיצור וזהו השמים תשובה ממשיך כסאי וע״י יתיב לרוכב בערבות. וישם שם את האדם כו׳ כשמחך כו׳:
694
695 ד והארץ הדום רגלי. פי׳ שלצורך המשכת השמים כסאי צ״ל העלאת מ״ן בבחי׳ בכל מאדך שהוא בחי׳ רצוא מלמטה למעלה. אבל בחי׳ והארץ הדום רגלי הוא בחינת השוב בחי׳ שמאל דוחה שמשפיל א״ע לומר מי אנכי אשר אבוא להתקרב אל המלך וירא מגשת אליו בבחי׳ יראה ופחד כמ״ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק שמקבל עליו עול מלכות שמים ביראה ופחד כמ״ש שום תשים עליך מלך.
695
696והנה ע״י אתעדל״ת בקבלת עומ״ש שמשפיל א״ע שירא מגשת ומקבל עליו עול מצות כמ״כ מעורר למעלה בזה האופן שיושפל שפע א״ס ב״ה להתלבש למטה בדברים תחתונים גשמיים היינו במעשה המצות גשמיים ועז״נ והארץ הדום רגלי שהוא מדה כנגד מדה שכמו שמשפיל א״ע להיות בבחי׳ יראה מרחוק כו׳ כמ״כ נשפל ונמשך מלמעלה אור וגילוי בענינים גשמיים במצות מעשיות וזהו והארץ היא בחי׳ קבלת מלכות שמים הוא בחי׳ שוב הנ״ל הדום רגלי (ועיין מענין השמים כסאי ברבות בא ר״פ י״ז משפטים תוך פל״א בחקתי ר״פ ל״ו נשא ר״פ י״ב) והנה כ״ז הוא עתה שהשפע שלמעלה נמשכת ע״י העלאת מ״ן ואתעדל״ת שכפי ערך ההעלאת מ״ן כך הוא האתעדל״ע והמשכת מ״ד. והיינו ענין השמים כסאי שהוא ע״י בחינת רצוא והארץ הדום שהוא בחי׳ שוב אבל לעתיד לבא באלף השביעי אשר אז יהיה עיקר הגמול והשכר כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני. פי׳ אני עושה אותן בעצמי בלתי אתעדל״ת שאין מגיע לשם בחי׳ אתעדל״ת כ״א הוא בעצמו ית׳ עושה אותם בלתי אתעדל״ת כלל והם בבחי׳ עומדים לפני היינו בחי׳ פנימיות והוא למעלה מעלה מבחי׳ השמים כסאי שהרי על הכסא נמשך ומתגלה רק בחי׳ אחורי האדם היושב על הכסא וכנודע שגם בבחי׳ רצון העליון יש חיצוניות ופנימיות וכמ״ש במ״א בד״ה ואהיה אצלו אמון כו׳ ולכן בבחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה כתיב עומדים לפני דוקא וזהו שנאמר אלעתיד לבא הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד שיתעלו כל העולמות עד בחי׳ מאד הגבוה.
696
697והיינו כי מבואר למעלה בפי׳ וענין שמים שהוא בחי׳ בכל מאדך תשובה עילאה בחי׳ מקיף אכן וגבה מאד היינו שיהיה בחי׳ מאד ממדרגה הגבוה יותר הרבה ממדרגת בחי׳ בכל מאדך [שבחי׳ בכל מאדך נמשך מבחי׳ יחידה ולע״ל יומשכו נשמות חדשות שלמעלה גם ממדרגת יחידה שבאדה״״ר כמבואר בספר הגלגולים ר״פ שביעי וז״ל ודע כי יש שני מיני נשמות. א׳ אותן שנכללו באדה״ר. ב׳ הם אותם שלא נכללו באדה״ר ואלו הנשמות הם יותר גבוהים ומעולים מכל הנשמות שנכללו באדה״ר וכמו שביארנו בפ״א כי נשמות אדה״ר כוללות מן נפש דעשייה עד יחידה דאצילות כן אותם הנשמות שלא נכללו באדה״ר הם עד״ז כו׳ ובאלף השביעי יתעטרו אלו הנשמות שנכללו באדה״ר באותם הנשמות היותר גבוהים מהם כל חלק וחלק עם הדומה לו עכ״ל.
697
698ועמ״ש מזה בד״ה ואכלתם אכול והנה ברבות ר״פ בראשית פרשה א׳ רב הונא בשם ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אמר אפילו אותן שכתוב בהן כי הנני בורא שמים חדשים (בישעיה סי׳ ס״ה) כבר הן ברואין מששת ימי בראשית הה״ד כי כאשר השמים החדשים כו׳ ע״ש והיינו כמ״ש בספר הגלגולים שם שגם הנשמות החדשים הנ״ל נבראו בששת ימ״ב. ועמ״ש בענין והיה אור הלבנה כו׳ בפי׳ אור שבעת הימים וע׳ עוד מענין כי כאשר השמים החדשים בפ׳ בראשית (כ״ה ב׳) ויקרא (י״ו א׳) אחרי (ס״ח ב׳) ס״פ ואתחנן דע״ר ע״ב] ע״כ אז יהיה שמים וארץ חדשים אשר אני עושה מעצמי:
698
699ה כן יעמוד זרעכם ושמכם. הנה ידוע שע״י קיום המצות בעוה״ז בבחינת היום לעשותם מוסיפים אורות למעלה ויתגלו לע״ל ונק׳ בשם זריעה וצמיחה וכמ״ש בד״ה הבאים ישרש ובד״ה כי תבואו אל הארץ כו׳ ושבתה הארץ כו׳ ובד״ה ששים המה מלכות כו׳ ע״ש והוא כמשל הזריעה שזורעין הגרעין בארץ וע״י כח הצומח שבארץ נצמח בתוספת וריבוי מאד ובעילוי רב וכל מה שמשתהה הגרעין בארץ יותר אזי יהיה הצמיחה והתוספת בעילוי רב כמ״כ עד״מ בחי׳ היום לעשותם הוא בחי׳ זריעה שזורעים בארץ העליונה ע״י קיום המצות והצמיחה יהיה לע״ל ועד״ז נק׳ ג״כ בשם עיבור ולידה כמ״ש חלה וגם ילדה ציון כו׳.
699
700וכל מה שמשתהה עתה בהארץ יותר היינו אריכות הזמן שעד ימות המשיח ותחה״מ שהמשכות אלקות הוא בהעלם עדיין בבחי׳ זריעה או בבחי׳ עיבור יהיה הצמיחה לע״ל בתוספת עילוי רב. וזהו ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו פי׳ זה ה׳ הנגלה לנו עתה הוא ע״י שקוינו לו דהיינו שעשינו בחי׳ קוין והמשכות כל משך היום לעשותם רק שאותותינו לא ראינו ועתה רואים בבחי׳ גילוי ואומרים זה ה׳ אשר קוינו לו כו׳ ועיין במדרש שמות רבה ס״פ כ״ג והנה בצדיקים כתיב אור זרוע לצדיק ובבעלי תשובה כתיב אשריכם זורעי על כל מים שלצדיקים כבר נזרע האור. אבל הבע״ת הם הזורעים עתה בכל משך דעכשיו וע״ז מבטיח להם הנביא כן יעמוד זרעכם הוא בחי׳ זריעה הנ״ל ושמכם הוא כמ״ש ויעש דוד שם והוא קבלת עול מלכות שמים שקדם לעול מצות כמארז״ל שמתחלה יקבל עליו עומ״ש ואח״כ יקבל עליו עול מצות כי להיות בחי׳ כח הצומח להצמיח האור מהזרע הזורע זהו ע״י קבלת עול מלכות שמים ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש.
700
701ואז יהיו מתעלים בחי׳ שמים וארץ דעכשיו שהם בחינת השמים כסאי והארץ הדום רגלי שזהו ענין זרעכם ושמכם רצוא ושוב ג״כ לעמוד לפני כמו בחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה אשר למעלה מבחי׳ השמים כסאי שעל הכסא אינו יכול לישב רק הגוף ולא הראש:
701
702ו והנה איתא ברבות פ׳ אמור ס״פ כ״ט יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה כו׳ בכל המוספים כתיב והקרבתם וכאן ועשיתם כו׳ כאלו היום נעשיתם לפני כו׳ בריה חדשה כו׳ הה״ד כי כאשר השמים החדשים כו׳ עכ״ל וצ״ל מהו ענין נעשיתם לפני לענין השמים החדשים.
702
703ואפ״ל דהנה מבואר באגה״ק סי׳ י״ד ע״פ ארץ אשר כו׳ עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה שבכל ר״ה נמשך אור חדש יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ העליונה כו׳ וא״כ הרי זה כעין ארץ חדשה מה גם כי ודאי גם בח״ע נמשך אור חדש זה מלמעלה דוגמת יחוד חו״ב שבק״ש כו׳ וענין שמים חדשים היינו כמ״ש בד״ה שובה ישראל ע״פ וידעת היום כו׳ בשמים ממעל כו׳ שגם בנשמה יש שמים וארץ שכל ומדות כו׳ וי״ל שהם ח״י ונר״נ כנ״ל.
703
704ובד״ה שוש אשיש נתבאר איך נשמת אדה״ר מתחדש בכל ר״ה כי ר״ה יום ברוא אדה״ר ומבואר לעיל שהנשמה יש בה מבחי׳ שמים וארץ וה״ז כענין התחדשות בחי׳ שמים וארץ גם הנה אדה״ר הוא חכמה עילאה כמ״ש בדה מי יתנך והתחדשותו י״ל מבחי׳ כי לא אדם הוא א״א כו׳ וע״כ שמים וארץ חדשים שהם רו״ש חדשים שנמשכים ממקורם באתעדל״ע כי הרצוא דשמים שמבחי׳ יחידה הרי מתחדש בר״ה וכמ״כ השוב שמבחי׳ ארץ כו׳ וזהו ענין יום תרועה כי התרועה רו״ש תכופים שזהו רו״ש כמו שמיוחדים ביחוד גמור בחי׳ מטי ולא מטי שאין השוב נפרד כלל מהרצוא כו׳ גם ענין ועשיתם עולה ועמ״ש ע״פ והקרבתם עולה אשה. גם כי הנה מבואר בד״ה אתם נצבים שבכל השנה הוא בחי׳ אחרי הוי׳ ילכו ולכן כארי׳ ישאג אבל בעשי״ת בקשו פני כו׳ א״כ זהו כמו השמים כסאי בחי׳ אחוריים לגבי שמים חדשים אשר עומדים לפני בבחי׳ פנימיות. גם כמו בחי׳ ראש הוא למעלה מבחי׳ גוף כך ראש השנה בחי׳ ראש גלגלתא כו׳.
704
705ועמ״ש בד״ה ויקרא אל משה כו׳ לב לדעת ועינים לראות עד היום הזה ס״פ תבא שבר״ה נמשכים דו״ר עילאין מלמעלה. גם י״ל דהנה איתא מלכא משיחא עתיד לאתבא צדיקייא בתיובתא שהתשובה בחי׳ מאדך אכן שהצדיק שלא חטא יבא לבחי׳ זו זהו כענין שמים חדשים. היינו שאין התשובה מחמת ההיפוך רק מחמת כי גם ג״ע עליון מדבר יחשב וגם ח״ע עשייה ממש.
705
706וזהו ענין וגבה מאד לכן בחי׳ זו לא יהיה רק ע״י משיח שאז יתגלה בחי׳ עתיק מה שאפילו ח״ע נחשב כעשייה ממש נגד גילוי זה ולכן דוד בקש במזמור בהיותו במדבר יהודה כן בקדש חזיתיך שיזכה לבחי׳ זו כמו שיוכל לבוא לבחי׳ צמאון מבחי׳ מדבר כו׳ כך גם בקדש יהיה בחי׳ זו והיינו נגד קדה״ק או נגד בחי׳ קדושתי שלמעלה כו׳ וזה יומשך רק ע״י משיח וכמו אלו לא ח טא אדה״ר היה תשובה עד״ז והנה מעין זה יש בעשי״ת שגם הצדיקים גמורים והנביאים שאין בהם שום חטא צריכים לתשובה אז ועמ״ש סד״ה שובה ישראל בענין מ״ש יעקב אם יהיה כו׳. א״כ אין השמים והארץ שהם תשו״ע ותשו״ת או רו״ש באים מצד ההיפך כמו מחמת הסתר כו׳ כ״א כעין שמים וארץ חדשים והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש ושבת שבתון שאפילו שבת חשוב נגדו כימות החול כו׳ גילוי רעוא דכל רעוין וזהו דרשו ה׳ בהמצאו היינו עשי״ת גילוי עשר עמקים כו׳ מבחי׳ ע״ס הגנוזות במאצילן כו׳ וכך באדם בכל השנה העבודה ע״י חו״ב אבל בעשי״ת ע״י עומק הרצון שלמעלה מהשכל כנז׳ בדרוש שובה ישראל (השני) ועוד י״ל דהנה הרמ״ז ר״פ תולדות פי׳ שענין הנשמות כמו שיהיו לע״ל בתחה״מ יהיו מבחי׳ יצחק ועמ״ש מזה בד״ה אלה תולדות יצחק כי יצחק הוא ענין צחוק ותענוג שיתגלה לעתיד כו׳. והנה ר״ה הוא ג״כ מבחי׳ יצחק בסוד שמאלו תחת לראשי. וכמ״ש בזח״ג פנחס (דרי״ד ב׳) ע״פ חשף ה׳ את זרוע קדשו. ועמ״ש במ״א ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה כו׳ דקאי על ר״ה ויוהכ״פ שאזי אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה יעו״ש וצמיחה זו זהו כעין בחי׳ שמשים החדשים והארץ החדשה שכמו״כ בר״ה בריה חדשה כנ״ל. ובחי׳ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ זהו האתעדל״ת והאתעדל״ע מקיום המעשה המצות שבכל השנה כולה וזהו ע״ד מ״ש כי כאשר השמים החדשים כו׳ כן יעמוד זרעכם כו׳ וכנ״ל:
706
707ביאור ע״פ כי כאשר השמים כו׳. הנה השמים בחינת תשובה עילאה כסאי הוא השפלת הגוף והמדות. הנה איתא בתיקונים שבאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. הנה נפש רוח נשמה יש להם בחי׳ כלים היינו שהם בחי׳ אור פנימי שמתלבש בכלי נשמה במוח ורוח בלב כו׳ ובחי׳ חיה יחדה אין להם בחי׳ כלים כ״א הם בבחי׳ מקיף לבד והם ב׳ מקיפים למ״ד מ״ם דצלם.
707
708ויובן עד״מ באדם אנו רואים שיש בחי׳ אור וכלי בחכמה שבמוחו וגם לבוש דהנה כח השכלי המשכיל על כל דבר חכמה אינו מעצמות הנפש ממש כ״א הוא בחי׳ התפשטות הנפש ולכן יש בו שינויים פעם הוא בגדלות ופעם לא כן שמוחו ושכלו אינו זך וצלול כ״א מבולבל כו׳ והנפש עצמה אין שייך בה שינויים אלא שכח השכל הוא בחי׳ כלי שמקבל השפע הנמשך לו מהנפש והנפש היא האור המאירה בתוך הכלי שהוא כח השכל (ומזה י״ל שיובן ענין אוירא שלמעלה ממו״ס שי״ל שזהו האור המאיר לכח הכל וכמ״ש במ״א בענין אויר ואור) והדבר חכמה שמשכיל הכח השכלי כמו חכמת התכונה ודומיה מה שמבין איזה דבר פרטי זהו רק בחי׳ לבוש שמלביש את כח השכל וכמ״כ עד״מ בענין המדות כח האהבה מה שמתאוה לאיזו דבר וכן כח החסד הוא בחי׳ כלי להנפש ע״ד הנ״ל בכח השכל וחיצוניות המדה מה שגומל חסד והיא השפעת החסד זהו בחי׳ לבוש (וכח החסד נק׳ חיצונית הכלי לגבי כח האהבה שהיא פנימית הכלי כמ״ש במ״א) אף שלכאורה נראה שהתהוות המדות הוא רק מהשכל כי לפי שכלו יהולל איש באמת זה אינו דמ״מ הם ג״כ כלים להנפש ואור מהנפש נמשך ומאיר בהם רק שהם רחוקים יותר מהנפש ומקבלים מהנפש ע״י אמצעות חב״ד שדרך המוחין נמדד ונמשך השפע ואור הנפש להכלים שהן המדות כו׳. נמצא כלל העולה שכל עשר בחינות הנפש חב״ד ומדות הם רק כלים של הנפש והיא הנפש היא האור המאיר בתוכן אך בענין השכל יובן הדבר היטב יותר ממה שיובן בענין המדות וכנ״ל.
708
709וכמ״כ יובן עד״מ למעלה ענין חיוהי וגרמוהי שהן בחי׳ אורות וכלים פי׳ גרמוהי נק׳ כלים דאצילות כמו עד״מ המדות דאצילות הם רק בחי׳ כלים של המאציל א״ס ב״ה כמאמר אליהו חסד דרועא ימינא כו׳ שהם נק׳ בחי׳ גוף לגבי האור הנמשך ומתלבש בהם מא״ס ב״ה והאורות נק׳ חיוהי. אך המאציל א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה מבחי׳ אור ולא כמו במשל נפש שהנפש עצמה היא האור המאיר בתוך הכלים משא״כ א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה (מבחי׳ אור של הכלים וזהו ישת חשך סתרו שהוא למעלה אפי׳ מבחי׳ אור מקיף כו׳) רק שממנו נמשכים האורות וזהו ענין איהו וחיוהי איהו היינו עצמות המאציל חיוהי הם הא ורות גרמוהי הם הכלים והנה זהו הכל בחי׳ נר״נ שהם בחי׳ אורות המתלבשים בכלים כנ״ל בענין המשל אבל חיה יחידה אין להם בחי׳ כלי להתלבש בה כ״א הם בחי׳ מקיפים:
709
710(קיצור. ענין נר״נ יש להם כלים היינו כח השכל הוא כלי והשכל שמשכיל הוא לבוש להכלי ואמנם האור הוא הנשמה הנמשך בכח השכל ועד״ז הרוח במדות כמ״כ למעלה זהו ענין חיוהי וגרמוהי כי למעלה גם האור אינו רק הארה מהעצמות והנה חיה יחידה הם אורות מקיפים שאין להם כלים):
710
711ב ועתה צ״ל ענין השמים כסאי דהנה ידוע שבאמת עצמות א״ס ב״ה לאו מכל אלין מדות דאצילות איהו כלל ואצילות המדות הוא כדי לאנהגא בהון עלמין. אך באמת צ״ל כיון שהמדות דאצילות נק׳ עכ״פ גופא לגבי אור המאיר מא״ס ב״ה ואין ערוך כלל המדות שבנבראים דבי״ע לגבי המדות דאצילות כמו שאין ערוך הגוונים אדום ולבן גשמיים לגבי המדות חו״ג רוחניים שבנפש האדם שהרי גם הגוונים מורים על בחי׳ המדות חו״ג שנמשכו ממש ממדות עליונות בהשתלשלות רבות עד שנעשו למטה בחי׳ גוונין גשמיים גוון לבן נמשך ממדת החסד וגוון אדום מגבורה וכמ״ש בפרדס בשער הגוונים וכן כסף וזהב גשמיים מורים על חו״ג שנמשכו בהשתלשלות רבות והרי עכ״ז נראה בחוש שאין להם ערך ודמיון לגבי מדת חסד וגבורה רוחניים שבנפש האדם דמה דמיון גוון לבן לגבי חסד והאהבה כו׳ כמ״כ ויותר מכן אין ערוך המדות רוחניים שבנפש לגבי מקורם המדות דאצילות שנבראו מהן נר״נ שבאדם שהרי מה שנק׳ הקב״ה רחמן א״א לומר שהוא מעין ואופן הרחמנות שבאדם שהוא בחי׳ התפעלות ממש אבל הקב״ה כתיב ביה אני הוי׳ לא שניתי ואין שייך בו ית׳ התפעלות ושינוי כ״א בחי׳ הרחמים שלמעלה הוא באופן ומהות נעלה לאין קץ ממהות הרחמים שבנבראים לכן גם הנביאים לא השיגו רק עד בחי׳ נו״ה שהוא תולדות של המדות ולא יוכלו להשיג המדות עצמן וגם מה שהשיגו בחי׳ נו״ה היינו ע״י התלבשות גמור בבריאה כו׳ וגם משרע״ה שזכה להשיג בחי׳ המדות עצמן היינו ג״כ רק בחי׳ אחוריים וכמ״ש וראית את אחורי כו׳.
711
712וא״כ לפ״ז צ״ל איך יכול להתהוות בחי׳ ג״ע יושבין ונהנין מזיו שהוא תענוג של הנבראים איך יומשך זה מהמדות דאצילות מאחר שאין ערוך כלל השכל והתענוג והמדות שבנבראים אל המדות דאצילות וכמ״ש במ״א ע״פ ואנכי עפר ואפר. אך הענין הוא דהנה מבואר בע״ח שמ״א שיש פרסא ומסך המבדיל בין עולם האצילות לבריאה ומה שנמשך מהמדות דאצילות בבריאה היינו הארה שלהם שעובר דרך המסך הנ״ל (ועיין בע״ח שמ״ז פ״א בשם הרר״ג הלוי) ולא העצמיות המדות וע״י דוקא הוא שיוכל לימשך מהם ג״כ השפע בג״ע לנשמות הנבראים. וזהו השמים כסאי פי׳ כמשל באדם כשיושב על הכסא שנשפל בחי׳ אחוריים של הגוף לישב על הכסא וגם על ידי זה נשפל ראשו שכשעומד ראשו ומוחיו גבוהים מן הארץ וע״י הישיבה נשפל קומתו כך הוא ענין הפרסא הנ״ל שנק׳ כסא שבו וע״י נמשכים ונשפלים המדות דאצי׳ הנק׳ גופא ועובר ונמשך הארתם בהפרסא להאיר בבריאה כדי שיתהוו מזה תענוג נברא [ועמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו:
712
713 קיצור. כיון ע״ס שבנבראים אין ערוך כלל לגבי מהות ע״ס דאצילות איך אפשר שמע״ס דאצי׳ יומשך ויתגלה בג״ע לנשמות דבי״ע אך זהו ע״י הפרסא שבין אצי׳ לבריאה והיא הנק׳ כסאי]:
713
714ג והנה בחי׳ כסא הנ״ל נמשך מבחי׳ שמים פי׳ שמים הוא תפארת דאימא שת״ת נק׳ שמים שכלול מאש ומים שהם חו״ג וגם שמים הם מקיפים והיינו תפארת דאימא שנעשה כתר לז״א אשר בחי׳ כתר הוא יחידה שהוא בחי׳ מקיפ והמקיף דיחידה הוא מקיף הראש והרגל בהשוואה אחת כמ״ש בע״ח שער העקודים פ״ה בהג״ה ממה״ק שלכן נק׳ יחידה כו׳ ולכן כמו שמקיף על חב״ד דז״א מלמעלה עד״מ כך הוא מקיף ג״כ מתחת רגליו מלמטה ולכן ממנו נמשך ג״כ הפרגוד והמסך שבין אצילות לבריאה (וכמ״ש בע״ח שמ״א שהמסך הוא החשמל שנמשך מבחי׳ בינה ומבואר בהרמ״ז ס״פ יתרו) (בדף ע״ח) שסוד החשמל הוא בת״ת בין דאימא בין דז״א נמצא שהמסך הנ״ל נמשך מת״ת דאימא וזהו השמים ממש כסאי אלא שמ״מ מבואר שם בע״ח פ״א ואל תטעה לומר כי זהו האור המקיף כו׳ ע״ש דהמסך הוא החיצוניות דת״ת דאימא ואמנם היחידה והמקיף דז״א הוא עצמיות ת״ת דאימא ומ״מ המקיף עצמו הוא הגורם להיות בחי׳ כסא ומסך הנ״ל ולכן המסך הנ״ל נק׳ רקיע כנודע מענין יהי רקיע כו׳ ויהי מבדיל כו׳ ולכן נק׳ ג״כ ג״ע מתיבתא דרקיע לפי שהתענוג הנמשך בג״ע נמשך ע״י בחי׳ רקיע הנ״ל ועמ״ש מזה בד״ה קא מיפליג במתיבתא דרקיע אם בהרת כו׳ והגם שנאמר וממעל לרקיע כו׳ דמות כסא כו׳ אך כי יש כמה בחי׳ מסכים בין עולם לעולם יש שנק׳ רקיע ויש שנק׳ כסא וע׳ במק״מ פ׳ נח (דע״א ב׳) וס״פ ויגש ובע״ח שער כסה״כ והוא ג״כ הגורם שנשפל הגוף בבחי׳ אחוריים לישב על הכסא ומאירים המדות דרך המסך שיוכל להיות בחיי׳ השפעת חסדו בג״ע בחי׳ זיו כו׳ והנה גם בין אריך לאצילות יש ג״כ בחי׳ פרסא תפארת דאריך כתר לאו״א (ועמ״ש בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה ועיין בפ׳ נח דס״ה א׳) והנה המשכת בחינת השמים כסאי הנ״ל הוא ע״י תשובה עילאה בכל מאדך רעותא דליבא שזהו בחי׳ הכתר דכנ״י שהוא בחי׳ יחידה (ועיין בד״ה כי על כל כבוד חופה הנ״ל וע״פ מקושש בענין עושין רצונו של מקום) שמתוקף רצון זה שמעומקא דליבא אזי אין יוכל להיות במוחו שום הרהור ורצחן אחר ע״כ נק׳ יחידה שאין בלבו אלא אחד והוא כמו עד״מ כשמוליכין את האדם לדון דיני נפשות אין לו שום מחשבה ורצון אחר רק לדבר זה להציל נפשו כו׳ שרצון זה לפי שנוגע לעצמיות נפשו ממלא כל מוחו ולבו ומקיפו מראשו עד רגלו עד שא״א ליכנס במוחו שום רצון אחר משא״כ ברצון שאינו נוגע כ״כ עד מיצוי הנפש ממש אע״פ שנוגע לו הרבה כמו כשיעסוק בפרנסה ברצונו אעפ״כ יכול להיות אצלו רצון אחר ועד״ז יובן ענין בחי׳ יחידה באלקות שנגע כ״כ הרצון עד שהנפש ממש ועד בכלל עד שאין לו שום רצון אחר כלל וכלל מעניני עוה״ז כו׳ ועז״נ מכפירי׳ יחידתי לכן עי״ז ממשיכים ג״כ למעלה בחי׳ יחידה וכתר דז״א שיהיה השמים כסאי ולכן פעם נקרא בחי׳ תשובה עילאה בינה ופעם נק׳ כתר היינו תפארת דאימא שנעשה כתר לז״א (ועד״ז נק׳ שער החמשים דבינה בשם כתר וכמ״ש במ״א וע׳ בזהר ויקרא) (דט״ו ע״ב ודף י״ו ע״ב) בענין תשובה וזהו נכון כסאך מאז ועפמ״ש סד״ה ביום השמיני שלח בענין אז תשמח כו׳ וזהו שארז״ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וזהו ענין בינה מקננא בכורסייא ועי״ז נמשך תוספת אור בג״ע כי ולתבונתו אין מספר כתי׳ משא״כ על בחי׳ מל׳ נאמר המוציא במספר צבאם וע״י כורסייא נמשך בג״ע מבחי׳ בינה ולתבונתו כו׳ וזהו שבינה ותבונה נק׳ העולם הבא:
714
715(קיצור. והנה כסא ופרסא הנל שרשה נמשך מת״ת דאימא שהוא כתר לז״א המקיף ונק׳ יחידה וגם בין א״א לאצי׳ יש ג״כ פרסא שנמשך מת״ת דא״א שנעשה התר לאו״א והוא נמשך ע״י תשובה עילאה בכל מאדך יחדה שאינו סובל שושם רצן אחר כו׳ נכון כסאך מאז):
715
716 ד והארץ הדום רגלי. היינו להשפיל א״ע מי אנכי להתקרב ויירא מגשת אליו וגם התורה ירדה ונתלבשה בלבושים גשמיים רק בחי׳ שום תשים עליך מלך עול מלכות שמים ועול מצות וכמ״כ מעורר למעלה שיורד מדת מלכות להחיות נבראים (וזהו כמשל הרגל שיורדת למטה מהכסא ועמ״ש בזה בד״ה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר) ולכן בנין המל׳ מהגבורות וז״א מחסדים (ועמ״ש מזה בד״ה וכל בניך בענין א״ת בניך אלא בוניך) כי בחי׳ מלכות אין מלך בלא עם דינא דמלכותא דינא ולכן נק׳ מזבח דכתיב והאש תמיד תוקד על המזבח ונק׳ אשא תכלא דאכיל כו׳ ולפעמים נק׳ בחי׳ נר בהעלותך את הנרות שיש כמה גבורות שונים ומיני צמצומים בספי׳ המלכות אבל הכלל שבנינה מן הגבורות ע״כ המשכה זו הוא ע״י קבלת עול כו׳ (ועמ״ש סד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק). והנה בזהר פקודי (דרמ״א א׳) פי׳ ובגין דבעי לאתפשטא יתיר לתתא אמר הדום רגלי דהיינו כידוע מענין רגליה יורדות כו׳ שמתלבשת גם בהשרים של עובדי כוכבים להחיותם אבל בזמן בהמ״ק לא היתה מתלבשת בהם לכן נק׳ בהמ״ק הדום רגלי אלקינו (בדברי הימים) ועמ״ש סד״ה הנך יפה בענין הנה עין ה׳ אל יראיו כו׳ להציל ממות נפשם כו׳ ועד״ז משחרב בהמ״ק אין להקב״ה אלא ד״א של הלכה וזהו ג״כ והארץ הדום רגלי כי ארץ נק׳ תשבע״פ. ואולי הדום זהו הפרסא שבבי״ע עצמו בין עולם לעולם או היכל ק״ק דיצירה ועשיה ועד״ז נאמר בשבת אם תשיב משבת רגלך. ועמ״ש ע״פ הזהר פ׳ קרח (דקע״ח ע״א) בשעתא דבעא יומא לאתקדשא כו׳ ועמ״ש בד״ה ויקהל משה בענין סמיכת שבת למלאכת המשכן כי אחר המשכה צ״ל א״ח שלא יומשך יותר מדאי ועמ״ש ע״פ המאמר שמות רבה פכ״ג ע״פ אז ישיר בענין אגוסטוס יושב כו׳ דמעלת הישיבה על העמידה שהרגלים נגבהים כו׳ והיינו שלא יהיה רגלי׳ יורדות. וזהו ע״פ שני עדים כו׳ יקום דבר ופי׳ ברע״מ פ׳ שופטים (דער״ה א׳) דהיינו מ״ש העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי הנה פי׳ יקום דבר הוא עליית המל׳ להיות לה קימה מעלייתא וכינין אגוסטוס יושב וכמ״ש בפ׳ ויחי (דרל״ט ע״א) מתל למלכא דהוה יתבי בכורסייא כו׳ אקרי מלך עילאה כד נחית ואזיל לבי עבדיה מלך זוטא אקרי ועמ״ש מזה בד״ה והיה מדי חדש שזהו ההפרש בין שבת לחול שבשבת הוא עליות הדב ור לבחי׳ תענוג העליון וח״ע וזהו אם תשיב כו׳ ודבר דבר כו׳ וז״ש ותקם את דבריך כי צדיק אתה וקימה זו הוא ע״פ ב׳ בחי׳ הנ״ל דשמים וארץ כו׳ רצוא ושוב כי השמים כסאי וזהו בחי׳ מלך עילאה כנ״ל והארץ הדום שלא יתפשט יותר מדאי כנ״ל:
716
717(קיצור. ענין והארץ הדום כו׳ כי ארץ שפלות שמשפיל א״ע בבחי׳ שוב ועד״ז למעלה המשכה בעשיי׳ אך צ״ל הדום שרפרף כו׳ ואפ״ל שמים ג״ע עליון כנ״ל ע״י כסאי. והארץ ג״ע התחתון שנמשך מבחי׳ רגלי נה״י מדלג ומקפץ כו׳ והדום ג״כ פרסא שבבי״ע עצמו בין עולם ועולם כו׳ ואולי היכל ק״ק דעשיי׳ או דיצירה):
717
718ה ועתה צ״ל ענין ההפרש בין בחי׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי ובין בחי׳ השמים החדשי׳ כו׳. דהנה ידוע שג״ע הוא רק לפי שעה ועיקר הגמול הוא רק באלף השביעי למחר לקבל שכרם והנה בזה הזמן הכל ע״י אתעדל״ת אתעדל״ע שלפי הערת המ״ן הוא המשכת המ״ד שהוא המשכת המוחין ולפי המוחין הוא הכתר שלפי ערך הפנימי כך הוא המקיף רק שכתר הז״א האמור למעלה הוא בחי׳ גדלות ואף בראשית בריאת העולמות שהיה שלא ע״י העלאת מ״ן אעפ״כ הוא ע״י שעלה במחשבה התענוג מההעלאת מ״ן שיהי׳ אח״כ כמאמר בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית ישראל עלו במחשבה שיעלו מ״ן וארז״ל ע״פ עם המלך ישבו במלאכתו במי נמלך בנשמתן של צדיקים והיינו ע״י בחי׳ בכל מאדך נמשך הכתר כנ״ל. אמנם לע״ל כתיב וגבה מאד פי׳ שגם המאד יוגבה ברום המעלות יותר מבחי׳ ההעלאה והמשכ׳ דבחי׳ בכל מאדך כי הנה מאד אותיות אדם והענין כי בחטא אדה״ר ירדו העולמות ולע״ל יתעלו העולמות כמו שהיה מקומם באמת. עיין מזה בספר הגלגולים פי״ז אך לא זו בלבד כ״א שיומשכו נשמות חדשו׳ מה שלא נכללו באדה״ר כלל והם גבוהים ומעולים מכל הנשמות שנכללו באדה״ר וכמ״ש בספר הגלגולים פ״ז שבחי׳ יחידה דנשמות אלו הוא למעלה גם מיחידה דאצי׳ שבאדה״ר והיינו לפי שהם יומשכו מפנימיות עתיק משא״כ בכל ההמשכות עכשיו הוא רק מחיצוניות עתיק ופנימית עתיק הוא למעל׳ מהשבירה והתיקון והוא ענין אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת לגמרי וזהו ענין השמים החדשים והארץ החדשה המשכת מקיפים ופנימים חדשים שלמעל׳ מהשבירה והתיקון כו׳ שהם מ״ן ומ״ד כו׳ אשר אני עושה שנמשכי׳ באתעדל״ע לבד עומדים לפני לפני הפרסא וגם פי׳ לפני שהוא מפנימיות עתיק (וזהו ההפרש בין השמים כסאי כו׳ שנמשכים ע״י אתעדל״ת וא״א להמשיך רק מחיצוניות עתיק ע״כ נק׳ כסאי כמשל היושב על הכסא שרק אחוריים שלו נמשכים על הכסא ועד״ז נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו משא״כ בהשמים והארץ החדשים כתיב עומדים לפני דייקא שהם מפנימי׳ עתיק שלמעלה מעלה לאין קץ מבחי׳ אחוריים וחיצוניות ובמ״א נת׳ שהמשכה זו שרשה מלמעלה מהקו וחוט כו׳ כמ״ש מזה ע״פ ואכלתם אכול). אך השמים והארץ דכעת לא שיתבטלו לגמרי רק גם הם יתעלו ויעמדו לפני למעלה מהפרסא כי כעת הכל בירורים אבל לע״ל שלא יהיה שייך עוד בירורין שכבר נתברר הכל בהיום לעשותם יעלו הם ג״כ לפני (ועמ״ש כעין זה בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י כו׳ אשר לא יספר כו׳ ובפי׳ הרמ״ז במדבר דקי״ז סע״ב) כחן יעמוד זרעכם כתיב אור זרוע לצדיק שבחי׳צדיקים זרוע להם האור מכבר ובבעלי תשובה זורעי על כל מים שזורעים תמיד ע״י שמהפכים חשוכא לנהורא כו׳ והבטיח להם הנביא שכ״ז יעמדו לפני כנ״ל ושמכם הוא בחי׳ ויעש דוד שם היינו הארץ כו׳ יעמוד ג״כ לפני ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש שבחי׳ הזריעה זהו דוקא בבחי׳ ארץ היא כנס״י וזהו ענין ושמכם.
718
719והיה מדי חדש כו׳. פי׳ שיש ב׳ בחי׳ בעליית הנשמות לעתיד לעמוד לפניו ית׳ שיש שיתעלו לגמרי שיעמדו שם תמיד וע״ז נאמר כן יעמוד זרעכם ושמכם ויש שלא יתעלו לעמוד לפניו תמיד כי אם מיד חדש ומדי שבת יתעלו גם הם להשתחוות לפני כו׳:
719
720קיצור. ענין השמים החדשים כו׳ מקיפים ופנימים חדשים שלא באו עדיין בהשתלשלות ונק׳ עומדים לפני למעלה מהפרסא:
720