מעבר יבק, אמרי נעם כ״וMa'avar Yabbok, Imrei Noam 26
א׳בימי הקדמונים היה המנהג בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה כדתניא אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו ובראש חדש ובחול המועד אם עונים כלם כאחד מותר ואם אחד מדבר וכלם עונים אחריו אסור כך נמצא בחשובת הגאונים ובזהר פ' תרומה כתב כי בכל חדש מתקשרת הנשמה עם הרוח ונפש כאחד וכל הצדיקים מודים ומשבחים להקדוש ברוך הוא אף על קבריהם ואתגלימו כדיוקנא דהוו בהאי עלמא ועדון זה יהיה לדעתנו לסבת חדוש הלבנה העליונה דאוסיף חדוש בכלא בי"ד עתים של ראש החדש עד דקימא באשלמותא. וכתב רב הא"י כי לומר צדוק הדין יחד דמי לעינוי ונשים במועד מענות ואם א' אומר וכלם עונים אחריו דמי לקינה וכתב הרא"ש כי חכמי גרמיז"א אמרים אותו בראש חדש חנוכה ופורים דרך הלוך וחכמי מגנצ"א אין אומרים אותו אלא על חכם גדול והטעם יהיה כי אמרו בגמרא ואלו מגלחין אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני תלמיד חכם וכן חנוכה ופורים וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא אמר רב פפא ויום שמועה כבפניו דמי ובחלוק המנהגים שבין בני ארץ ישראל לבבל כתוב שלדברי שניהם אין אומרים צדוק הדין בחול המועד וכיון שאין צדוק הדין אין קדיש וכתב הרמב"ן כי צדוק הדין הוא הודאה וקבלת דין שמים ור"י היה אומר שראוי היה לאומרו בבית הקברות אפילו כשקוברין אותו ביום טוב שלמה לא יצדיקו דין שמים ביום טוב כמו בחול ואם נקבר בחול המועד כתב שראה במחזור ויטר"י שיסדו זקנו ה"ר שמחה שהוא מתלמידי רש"י שפעם אחת אירע שהיו שם בני אדם מוחין בידם מלומר צדוק הדין ועמד רש"י ואמר עליו צדוק הדין וקדיש ע"ש במרדכי ריש מסכת מועד קטן ופוק חזי מאי עמא דבר וכבר כתבנו דעתנו בזה בפרק כ"ט מאמר ב'. ומצאתי בירושלמי סמך למנהג שאומרים צדוק הדין על קברו של הנקבר בחול המועד או ברגל דאמרינן התם רבי אבון דמך במועד ולא גמל ליה רבי מונא חסדא אמר בתר מועדא עבדי ליה יקרא. וכתב גם כן שהלכה רווחת כי אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית בין טלית חדשה בין טלית מצויצת משלו וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות וגם שאבא שאול במסכת שמחות צוה את בניו שיקברוהו תחת מרגלותיו של אביו ויתירו תכלת מפוליונו מכל מקום מצינו שטוב לקשר אותו ובזה אין צריך לחוש אם הכתפים לובשים טלית בציצית בעת נשיאתם אותו כאשר כתב הרא"ש ומהרר"י קארו ובפרט עתה שכל הקהל או רובם רוצים לזכות במצות היה צריך להמתין להסיר הציצית מבגד המת סמוך לקבר ולא ראיתי נזהרין מזה על כן טוב לקושרו יעיין במרדכי דף רצ"א ע"א דברי ר"י בזה ועיין במאמר ג' פי"ג מה שהעלינו ברמז הטלית של מתים. ובפרקי רבי אליעזר אומר כל המתים עולים לתחית המתים בתכריכיהן וכן אמרו בפירוש בגמרין פרק אלו מגלחין קל וחומר מחטה וכן למדנו משמואל הנביא שנאמר זקן עולה והוא עוטה מעיל ומעיל זה הוא לבוש מיוחס לראוים לדבר ברוח הקדש כאשר כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש והוא רמז לחלוקא דרבנן כאשר כתב הריקאנט"ו על פסוק ומעיל קטן עשה לו אמו ובתשובת הגאונים נראה שהתכריכין יהיו תפורים בחוט של פשתן וכן כתב הרמב"ם בהלכות אבל. שהפשתן נקרא עץ יורה להנהגת עץ החיים אפילו בסוד מלבושיו שהם רמז לחלוקא דרבנן כנודע ממעשה שהובא בירושלמי פ' הנושא מאותם שראו ארונו שהם באין מחוצה לארץ ואמר רבי אלעזר לרבי נתן קריא כיון שמגיעין לארץ היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונו דכתיב וכפר אדמתו עמו על זה כתבו ההגהות מימוניות בסוף פרק ה' מהלכות מלכים ומלחמות ז"ל מכאן נראה סמך למה שנהגו להניח עפר מארץ ישראל על המתים אע"ג דהאי דירושלמי איירי בארץ ישראל ע"כ וקבלתי כי חלוקא דרבנן נעשה כמין קומה שלמה וגדולה והולך לפני הצדיקים ואולי זה סוד עמודא דנורא ושוטיתיה דההוא סבא כנודע:
1