מעבר יבק, שפת אמת י״בMa'avar Yabbok, Sefat Emet 12
א׳ממה שאנו רואים כמה פעמים בני אדם בריאים והם מתים מיתה פתאומית זה מורה דבקותו יתברך עמנו ע"י הנשמה ולכן מסלקה כל זמן שרוצה. וילבש האדם חרדה במיתת בניו בחשבו כי בכנפיו נמצאו דם נפשות האביונים נקיים ועונו גרם שנעשקו בירידתם על כי תיקלא לא קיימא באשלמותא ומכרעת לצד החובה ובפרט בחול אם אינו ליל טבילה כדדרשו בזהר על פסוק ואץ ברגלים חוטא דמבעי ליה לאיניש לאנפא לקדושא דמריה ליל שבת ולמימר פסוקי דאתערותא כגון רוח ה' אלהים וגו' עם מה שכתוב בזהר פ' ויקרא. ואמרו כי הורדת דמעות על אדם כשר מציל בניו של אדם ממות כי בזהר פ' אחרי מות דף רנ"ז כתיב כל המצטער על אבודיהון דצדיקייא או אחית דמעין עליהו קב"ה אכריז עליה וסר עונך וחטאתך תכופר ולא עוד אלא דלא ימותון בנוהי בחיוהי. והורדת הדמעה גורם מיתוק הדינים כדאמרי' במדרש איכה על מאמר שאמר הקב"ה למטטרו"ן אם אי אתה מניח לי וכו' אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס וגו' וכן הפסוק אומר ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד שהכל היה למתוק הדין בהורדת טיפי רוגז חוצה. ובזהר בפ' שמות דף י"ט ע"ב אמרו בעשרה כתרי מלכא אית תרין דמעין והן שתי מדות דין שהדין בא משתיהן כד"א שתים הנה קוראותיך וכשהקב"ה זוכר את בניו הוא מוריד אותם לים הגדול שהוא ים החכמה להמתיקן והופך מדת הדין למדת רחמים ומרחם עליהם וא"ר יהודה נקראים שתי דמעות שמהן באים דמעות מהן בא הדין. מצאתי יש בנ"א שכל הנקרא על שמו יחיו ויהיו בניו קיימים ויעמידו תולדות כדכתיב כן יעמוד זרעכם ושמכם. ויש כל אלו להם להפך דכתיב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי וכתיב ולא שם לו על פני חוץ וכתיב אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות לשון שממון שגורם השם ההוא. ולכן אמרו דלא מסקינן בשמייהו של רשעים כיון שהיה בית יד לטומאה וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהן כמותן ולכן טוב ליזהר מזה וכיוצא בזה בתרי הויא חזקה כדאיפסקא ביבמות הלכתא כרבי במקום סכנה. ואמרו ג"כ כי יש נשים שאין לישא אותן כי לא יצליחו שלהיותן מעלמא דנוקבא שרגליה יורדות מות כיון שמתחילות להטות עצמן לצד חוצה אין לך מזיק גדול מהן ואמרו כמה רעה אשה רעה שהיא מר ממות וגם אם אינה רעה במעשיה אם הורע מזלה חוטא ילכד בה ולכן יש דין קטלנית באשה ולא באיש ועיין בסבא וכבר אמרו בית תינוק ואשה אם אין נחש יש סימן. אשה טובה בחיק ירא אלהים תנתן להניח ברכה אל ביתו כי היא מוכנת לקבלה להיותה כלי. ואמרו כי מי שהוא עצרן וקפדן לא ירויחו אחרים בממונו שאין פרוטתו מתברכת כי נותן בעין רעה. וכבר העמידנו בזה המלך החכם באומרו אל תלחם את לחם רע עין וגו' פתך אכלת תקיאנה. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה. שלהיותו מצד כח הדינים המגלדים ועוצרים השפע שעליהם כתוב לפני קרתו מי יעמוד המקבל ממנו מטה אשורו מני דרך ועוזב מקור מים חיים לחצוב לו בורות נשברים כי אולי אם ישא אל אלוה פניו ומתכא דרחמנא יאכל צנור נשמתו יהיה יותר מוכן לקבל בעין יפה. ובזהר פ' שמות דף ג' ר' חייא פתח אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו אל תלחם את לחם רע עין בגין דנהמא או הנאה דההוא בר נש דהוי רע עין לאו איהו כדאי למיכל ולאתהני מניה דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי א"ל ר' יצחק והא גזרה אתגזר א"ל כלא איהו כדקא יאות דהא לא אתגזר דהא לא כתיב כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים אלא בארץ לא להם ואפי' בארעא אחרא. א"ר יצחק מאן דאיהו בעל נפש דמכליה יתיר משאר בני נשא או מאן דהוא אזיל בתר מעוי אי אערא בהו רע עין יכוס גרמיה ולא יכול מנהמא דיליה דלית נהמא בישא בעלמא בר מההוא רע עין. מה כתיב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים הא לך רע עין. ובערובין פ' כיצד משתתפין אמרו שכל המצפה לשלחן חבירו אפי' יהיה טוב עין העולם חושך בעדו אולי ירצו כי לעולם לא יקבל שפעו רק ע"י הנהגת החול ימי חשך שהוא עולם מטטרו"ן הנקרא בשר ודם וחייו אינם חיים מעולם הכסא המחייה הכל רק מעולם המות שהוא מעץ הדעת טוב מטטרו"ן ורע ס"מ. וישראל בהיותם במצרים היו אוכלים לחם העצבים בחנם. ובהיותם תחת הנהגת משה רבינו עליו השלום שהיה ממטיר להם לחם מן השמים היו מתאוים למזון גופניי הבא מכחות הנקראים חנם. ואם תהיה כוונתו ללמוד תורה אם ימות יחיה ולילה כיום יאיר לו לעה"ב ועליו יאמר אדם כי ימות באה"ל: ואפי' מי שיש לו אב עצרן וקמצן בממונו יאכל פתו לבדו ולא ישמור ויצפה לארוחותיו הצרים ומה שאמרו במדבר רבה פ' ח' על פסוק בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך שלבניך יעמוד זכותך שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות. אך שם במה הכתוב מדבר בירא שמים דוקא שנותן בעין יפה דכתיב הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כאברהם ושרה כי טוב עין הוא יבורך ופורתא מדידיה מסעיד סעיד והברכה שרויה במעים כאיוב שוותרן בממונו היה ולכן כל מי שהיה נוטל פרוטה ממנו מתברך. ואמר פתך אכלת לומר ודאי שכיון שבאת לעולם בא ככרך עמך כאשר נגזר בשעה שהובאה טיפתך לפני הפותח את ידו ומשביע לכל חי ברצון. וא"כ השפע שהיה לבא לך ממקום אחר אתה משעבד עצמך שיורק לך ע"י הרע עין הזה ולא יבוסם ולא יערב לך כי שולט בו צד הרע והורק לאשפה ועל כן אמר במקום אחר תחת שלש רגזה ארץ ואחד מהם ונבל כי ישבע לחם והנבל שהוא כלבי מצד בחינת הכלב שמזונותיו מועטים שלכן איחר הקב"ה מזונו במעיו ג' ימים להיותו דין חצוף המתהוה מזווג שור וחמור יחד ע"כ הנבל הזה כשמשפיע לאחרים נבלה ידבר והוא מלשון ידבר עמים תחתינו וע"כ רגזה ארץ החיים שממנה תצא לחם ומזון לכל חי שעל כן מברכים המוציא לחם מן הארץ ועל הארץ ועל המזון יען כי שפחה תירש גברתה כי נות בית תחלק שלל בעין יפה. וכתב הרמב"ן בפ' תולדות יצחק כי המתברכים מפי ה' לא יאונה להם עוני וחסרון וזה על דרך שאמרו ברפואה. ושפחה עינה רעה בשל אחרים וחוטפת וקומצת ואומרת שלי שלי ושלך שלי. וכמו שער בנפשה השפע שקבלה להריק לך שנעשתה מצע תחתיה ואכול ושתה תאמר לך ולבה בל עמך כמו שאמרו על שלשים וחמשה שרים שמצד שמאל שמקמצין מהשפע הניתן להם ונותנים אותו בעין רעה וא"כ למה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה כי שחת דברך הנעימים הנהגותך שאם היו באים לך שלא על יד צר עין זה שמחמת פחיתות נפשך וקוצר אמונתך בה' עיניך תלויות לו מוכנים היו לבא לך מדרכי הנועם העליון ברוב טוב ושפע ואתה שחת אותם ולהיות כי משפיל צמר נשמתו לקבל מהנהגת מטטרו"ן ימי החול ששם כחות החנם גם יחודיו ומעשיו הטובים לא יעוררו אפי' בשבתות וימים טובים רק עד מקום קבלת נשמתו וזהו ושחת דבריך הנעימים שלא יגיעו עד הנועם העליון שהיא בינה דמקננא בכורסייא יען כי בבחינת עבד אתה למטטרו"ן ולהיות בה' מבטחך הודעתיך היום אני. ואמרו במדרש כל ימי עני באמונה הם רעים דוגמת הנחש כי ירא שיחסר לו עפר למאכלו וטוב לב ומאמין בקונו כי יזמין לו פרנסתו משתה תמיד כי גם ה' יתן אליו הטוב מרחובות הנהר כרוחב לבו באמונתו. ושר העולם אמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואי צורבא דרבנן מעני אהדורא אפתחא לא מהדר. ועל הרוב ממרחק תביא לחמה כי בצל החכמה בצל הכסף. ואמרו רבנן כי צרי עין אפי' עופות השמים מכירים אותם שהמלאכים אשר בעולם העשיה ששם ה' משטרם בארץ הנקרא עוף המעופפים על הארץ משפיעים לו גם הם בעין רעה שהכל כפי המקבל וכלי ריקן מברכה אינו מחזיק. ואין טוב לכל אדם רק לצפות מחיתו ומחית בניו מאת אבינו מן השמים שלכן אמרו על ר' פנחס בן יאיר מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. וכ"ש אם הבן בלבו יבין ובאזניו ישמע דהאי גברא לא בעי בר שטוב לו לשית לבו ופני צאנו הבנים בניו והבנות בנותיו לעדרים עליונים אשר בהם די חלב עז ותעצומות ללחם ביתו וחיים לנערותיו ואז לא יירא לביתו משלג וממרחק יביא לחמו והאשת חיל תתן טרף לביתו וחוק לנערותיו ותאמץ זרועותיו ועז והדר יהיה לבושו ותורת חסד על לשונו להודות תמיד לנותן לחם לכל בשר ועיניו יצפו לו כי לעולם חסדו כברכת אשר לא עשאני עבד ובזה יקומו בניו ויאשרוהו מלכות בנותיו ופילגשיו ויהללוהו כי איש כזה ירא ה' הוא יתהלל ומאוצר של חסד יוסיפו לו על פרי ידיו ויהללוהו בשערים מעשיו. וכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו כדאמרי' בשמות רבה פ"ד. ולא תהא עדות גדולה מראיה ואין חכם כבעל הנסיון:
1