מעבר יבק, שפת אמת ט״זMa'avar Yabbok, Sefat Emet 16
א׳ברוך אשר לו נתכנו עלילות והכתיב בתורתו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי טעם המיתה היא רחמנות ותקון והיא מלשון תמימות ודא בגין דיתמחי יצר הרע דבגויה כדפירשו בזהר על פסוק ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. וזהו והנה טוב מאד זה מות כי אברי האדם ביום ברוא אלהים אדם על הארץ הם רמז לדברים רוחניים: והאדם הוא צל העליונים ואפילו הרמת ידו מתראה למעלה שכל אבריו ועורקיו וגידיו בפרט וצורתו בכלל נרמזים למעלה כדאיתא בר"מ פרשת בהר סיני ובתוכם האלהות נסתר ונגלה כנראה מר' אלעזר בר' שמעון וממעשה דר' דכל בי שמשי הוה אתי לביתיה. וסטרא דמסאבותא הוא המגשים הרוחני. נמצא כי הסתרת נפש האדם בגוף כהסתרת מדה אחת במה שלמטה ממנה בספירות העליונות. ועל זה נאמר וייצר ה' אלהים את האדם ויפח כי שני שמות אלו הם נרתק זה לזה ונשמת האדם מאירה בתוכו כאור המזהיר בספיר. וכאשר עצב רוח קדשו הוזקק למיתה דשם סטרא דמסאבותא ונטמן בעפר כי נחש עפר לחמו והטומאה מתמעטת ויצר הרע נגדע. ועם היות המות מסטרא דרע מאחר שבה יתבטל הרע הנה היא הטוב על הדרך מי יתן טהור מטמא לא אחד. והמיתה הנאמרת בתורה אם לא יחטא אדם יהיה פי' אדם כי ימות באהל והשאר המיתות הנזכרות בה במיתת המלכין קדמאין דאינון עולמות שעלו במחשבה שהיא חכמה להבראות ומרוב האור אצטנעו ורמזו סוד עמוק זה בפ' ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום ופי' באידרא ובספרא דצניעותא לאו דמיתו אלא דאצטנעו ונתעלו למעלה אל מקורם. וזהו בונה עולמות ומחריבן כי עולמות רוצה לומר סדר זמנים שהוא מחסד ולמטה. ומחריבן ירצה מסתיר אותם בסיבתן העליונה. ומורי מפאנו זצ"ל הביא בדרושיו מה היתה המיתה הזאת קודם החטא יעויין שם וגורי האר"י זצו"קל בהקדמותיהם הראשונות דברו מזה על אזן שומעת. ועיין עוד בתקונים תקון ס"ו על איזה אדם נאמר אדם כי ימות באהל. ובזה נבין אומרו יתברך ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם והפך זה דבר על יד נביאו ובחרת בחיים אלא אם יחיה בעודו ביצר הרע ודאי ימות מיתה נפשית ועתה במותו יחיה כי נחית לעפרא בגין דיתמחי יצר הרע דבגויה ולזה גורש מגן עדן שלא יאכל מעץ החיים וכל מדותיו יתברך אפי' הנראים לכתחלה דין הם רחמים על ברואיו כי חפץ חסד הוא ועיין מזה פרשת פקודי דף רמ"ב ובזה יצא לנו טעם לשבח על גלותינו. עיין בר"מ ויערב לך ומשם מתבאר למעיין בו למה הוצרכנו למשניות וברייתות בעת הזה ועיין פרשת פקודי דף רנ"ז מסוד המשנה והברייתא: ומצאתי להראב"ד בפי' משנה ג' מפ"ד מספר יצירה כיצד המליך אות ב' בחיים וקשר לו כתר וצר בו שבתאי בעולם ויום ראשון בשנה ועין ימין בנפש ואמר כי שבתאי הוא ממונה על החרבן לפי שאינו חפץ בענייני הגוף ולכן מחריבן ואינו משגיח בקישוטן אלא על השכלים הפשוטים ועל השגת הש"י ועל השגת השביעית והוא ממונה על החלאים והמות ובית הסוהר והדלות והקלון והחרפה מזה העולם דוקא ועל כל עכוב. ובסוף כתב ולהיותו ממונה על החכמות והדעת הוא ממונה על שומרי שבת ולפיכך הם בצרה בזה העולם ע"כ. ואם קבלה נקבל והאריך בפרטי ממשלותיו יע"ש בדף ע"ט ופ'. וגם הבוטריל האריך בשבח רוכב שבתאי ואיקלים שלו בשם הרב ר' ברוך מקובל גדול בספר הנקרא חשן משפט. עוד בזהר דף רנ"ח גם כן נתן טעם לשבח גלות וגם בפרשת תצוה דף ק"צ יש משל ונמשל נאה על זה ולמה לא היתה גאולה שלימה בבית שני:
1
ב׳ובזה נדע למה שבר משה רבינו ע"ה הלוחות שהיה כדי לבטל החירות ממ"ה ומגלות כטעם מניעת עץ החיים מאדם הראשון ולא נבנה בית המקדש בימי משה כדי שתשפכנה אבני קדש וכפר אדמתו עמו ואם כן בשביר' לוחות סר עוננו וחטאתנו תכופר וזה שנאמר בשבירת הלוחות והלוחות מעשה אלהים המה כי זה טעם שבירתם ולכן משה הביאם עמו שלכאורה נראה כיון ששמע מהקב"ה לך רד כי שחת עמך למה ירד עם הלוחות בידו היה לו להניחם שם ולא להביאם למטה אז היה יכול לומר תדון כפנויה עד יכופר עון ישראל. ברם ידע כי זה היה תקונם כנזכר. עוד היינו יכולים לומר בזה כי לא חשב עון ישראל כ"כ גדול ולפחות היה סובר שאחר שעשו העגל היו מתחרטים מהעון על דרך שאמרו הרשעים מלאים חרטות ע"כ הביא הלוחות בחשבו כי תוקף אורם יבריחו המזיקים ורוחות הטומאה שהכניסו ישראל ביניהם אך כאשר ראה העגל ומחולות שהיו שמחים לאיד אז ויחר אף משה והכבידו הלוחות על ידיו שהאורות שהיו בהם נסתלקו אל נרתקן ואז מה שמתחלה היו שניהם על ידו אחת דכתיב ושני הלוחות בידו בעת שבירתן כתיב וישלך מידיו שהחזיק בהם בשתי ידיו כי מתחלה היו נושאים את נושאיהם וכשהגיעו לעשרה טפחים התחתונים שהם רשות הרבים והקליפות שגירו ישראל בהם האור חמק עבר מהם כי קצר המצע מהשתרע הקדושה עם הטומאה והכבידו על ידי משה ועל כרחו הוצרך להניח אותם ונשברו ע"ד אותיות פורחות וגוילים נשרפים. אך לפי דרכנו יאות יותר הדרך הראשון ששברן לטובת ישראל וזה אשר שברת ישר כחך ששברת: ועל פי הדברים האלה לא נכנס משה בארץ שלא יכופר עון ישראל בחרבן כי לא היו האויבים יכולים לשלוט במעשי ידיו ולא לעקור ישרחל מהארץ כי רצונו היה לנטעם שם וזהו תביאמו ותטעמו וגו' הנה חרבן בית המקדש כטעם שבירת הלוחות וכן הגליות והמיתה היה רב טוב לבית ישראל: ובטל שהקב"ה עתיד להחיות את המתים צדיקי ישראל שהוא מאור שירד מאריך אנפין בסוד מלכין קדמאי בדרוש עולם התהו' עולם הנקודות לגורי האר"י מטל זה יתהוו בני התחיה אחר שחלק הבשר שהוא מחלק נחש הקדום שבשר הוא ש"בר ישוב לעפרו כי נחש עפר לחמו יצורף ויתוקן הויה וחבור ד' יסודות זכים וקיימים: ומזה נדע מנהג הוותיקים הפורשים מאכילת בשר ימי השבוע שהוא שליטת החול ועיין מזה בר"מ פרשת לך לך דף פ"ט ע"ב. וכתב הברבנילו שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות האוכלות הבשר הם אכזריות ורעות אבל אותן המתפרנסות מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע. ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן וביאר הסיבה באומרו לא ירעו ולא ישחיתו וכן בעל העקדה בשער מ"א אמר כי אכילת הבעלי חיים הם זבחי ריב וקנטור לאיש השלם כמו שאמר החכם טוב פת חריבה וגו' ואולי נאמר שלכן לאדם הראשון השלם בבריאתו לא הותר לו אכילת בעלי חיים. וכן אמרו חכמינו ז"ל על פסוק אשר יצוד ציד חיה או עוף. מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ודור דיעה שמקור נשמתם היה מהבינה לא הותר להם רק אכילת בשר שלמים ואכילת הכהנים מבשר קדשי קדשים ואכילת הבעלים השלמים היה תקון לאכילת בשר תאוה בזמן שבהמ"ק קיים ועתה יהיה אכילת שבתות וי"ט וסעודות מצוה תקון לזה שגם בשפלנו זכר לנו למען חסדו הגדול. ובשר הוא מצד מדת הדין ואותיותיו מורות זה. וכן אמרו בפנים חשוכות נתן השלו לישראל ברם המברך על מזונו כראוי וכפי כוונת לבו ממתק הדין והדם נעשה לו חלב וזריז דלא עבד איסורא ונשכר דאכיל בשרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ויאכל וחדי וכל שכביצה ביצה טובה הימנו לחיי דברייתא חוץ מבשרא:
2