מעבר יבק, שפת אמת כ״הMa'avar Yabbok, Sefat Emet 25
א׳יזהר האדם הרוחץ המת שלא יעזוב טנוף על בשרו וכן המעיין בקבר המת ומשכיבו יזהר שלא יהיה טפר על פניו שיש לו בושת משאר מתים כי הנפשות הם כתואר הגופים. ומצאתי שאין לעטוף המת אלא בטלית של צמר לבן דכתיב לבושיה כתלג חיור. ועיין בתקון י' דף כ"א ע"ב כוונת הציצית. ומשם תבין טעם לבישת הטלית למת בסוד שרפים עומדים וגו' וכבר כתבנו מזה למעלה. ובתקון י"ח דף כ"ט ע"ב אמר כי מקיימי מצות ציצית לכסות השכינה מבעלי הדין הקב"ה מני למלאכא מרכבתא לנטלא לון בגדפייהו ולפרחא בהון מאתר לאתר ולכסאה עליהון מכל מזיקין ומלאכי חבלה. ונראה לעניות דעתי כי מי שהנהיג עצמו לשום אזוב על שלחנו בשבת בסעודי דמהימנותא קדישא כאשר בא בקונטריסים שלנו שיהיה טוב לצרף עם הזינים ומיני בשמים כשרוחצים אותו אחר מיתתו מעט אזוב עמהם שכבר ידוע כמה יפה כח האזוב לטהרת האדם. ואמר ר' שמעון בן יוחאי בפ' שמות דף ט"ו דלא שליט עליה שום ממנא בר קב"ה בלחודוי כדאמרי' גם כן על ד' מינים שבלולב ומיני תבואה שלכן מברכים המוציא לחם מן הארץ הוא בעצמו ובכבודו. וכתוב בפ' יתרו בכל אתר דבעי קב"ה לדכאה לבר נש באזובא מתדכי מ"ט משום דיתער חיליה מלעילא דאתפקדא עלוהי דחילא דא כד אתתער מבערא רוח מסאבא ואתדכי בר נש. ואם כן טהרה על ידי האזוב מועיל לכל בר נש. ויותר יערב ויבושם לו ולנשמתו של אותו שבקש לטהר עצמו בו בחייו ולהבריח מאהלו ומשלחנו אותם המחשיכים פני הבריות בקטרוגם. ועץ ארז ואזוב רומז לקב"ה ושכינת עזו והוא כטעם האתרוג עם הלולב ואזוב רומז לגן ה' שמשם יזובו כל נפשות הצדיקים והנשמה הקדושה כשתשיג מה שביכלתה תדבק בנפש העליונה ותפשוט מלבוש העפר מעליה ותדבק בשכינה. וזוהי מיתת נשיקה שהוא דבוק הנפש בשרשה בסוד ישקני מנשיקות פיהו. ולכן צדיקים המתים בענין זה אינם מטמאים כאשר בארנו לעיל: והמתקדשים והמטהרים עצמם לפחות בשלש רגלים ובראש השנה ויום הכפורים אם לא בטבילת גופם במ' סאה כי זה היה להם ודאי תקון בטהרה. ברם לפחות מטילים על ראשם או רובם תשעה קבין של מים יראה לי שבכלל החסד של אמת שיעשו עמו העוסקים בטהרתו ביודעם שכך דרכו בחייו הנה מה טוב כי בשטיפתו וריקו על ראשו ועל כל גופו ט' קבין שהם רי"ו בצים כנגד רי"ו אותיות שבשם הגדול שלכן נקרא אריה. וכן אמה על אמה הנאמר במקוה הוא רי"ו טפחים ורום ג' אמות הם גי' רי"ו שיוצאים מן ההוי"ה כנדרש במקומו בתקוני התשובה פרק י"א שכללם יחד תרח"ם והוא סוד מקוה ישראל ה' כי שעור המקוה שהוא תרמ"ח טפחים כשעור השם ומלת תרחם הוא בגימטריא מצפ"ן מצפ"ץ הוי"ה טדה"ד או הוי"ה אהי"ה עם הכולל. ויכוין לג' שמות מלאים ביו"דין שהם ג' פעמים שם ע"ב היוצאים משם ע"ב ס"ג מ"ה שהוא שם הוי"ה מלא ביוד"ין וס"ג מלא ביודי"ן ואל"ף ומ"ה מאלפין לבד. המטהרים שם בן שבשכינה שהוא שם הוי"ה מלא בההי"ן. ועוד יכוין האדם המטהר עצמו בחייו כי הוא מקבל על ראשו ועל גופו שפע תשעה מדות המריקים עליו והוא במדרגת השכינה ועם המשפיעים והמקבלים הם עשר ובזה יכוונו גם אחר מותו לטהרו ולקדשו. ושיעור תשעה קבין שקלתי אותם פה מודינה שמימיה קלים הרבה והוא כמו שלשים ושמנה ליטרא וחצי מים. ואם יהיו כבדים יוצרך להוסיף עליהם כי טוב להוסיף על צד היותר טוב מלפחות אפי' קורטוב שכל מדות חכמים הם מצומצמים ובארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול וכן יהיה בשיעור תשעה קבין שאפילו טפה אחת תעכב הטהרה. וישפכם על ראשו ועל רובו לאט לו ויכוין לטהרת נשמתו. הנשמה רואה בחייה לפעמים מה שעתידים לעשות לגוף לאחר מיתה שנאמר והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי והרי לא אכל העוף בשרו רק אחר שמת וקשה לנשמה זילות הגוף כדאמרו קשה רימה למת. ויש שרצו להסמיך מן התורה שהנשמה לאחר שמת האדם רואה מה שעושים לגוף. וכבר אמרנו שהנשמה אינה עולה עד שיקבר הגוף. וכשם שאין להראות ס"ת שבארון לעובד למולך כי שם הוא תלוי המזל עליון הנוזל רב טוב לבית ישראל שעל כן נענש חזקיהו כך אין להראות לו המת בקבר כי שם שוכב בכבו"ד ואין להשליט בו עינא אחרא דפגעא. עוד אמרו במדרש קהלת ובירושלמי פרק אין מעמידין גם כן בשם רבי זעירא ובשם ר' אשיאן שהמת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום. וכל שאומרים בפניו הוא יודע עד שיסתם הגולל וישוב אל העפר. וכן אמר רב אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא והרבה חכמים במס' מועד קטן שהיו אומרים לספדניא ההוא יומא מאי קאמרת. וההספד יקרא דחיי ודשיכבי הוא כנודע. ובכלל יקרא דשיכבי הוא גם כן מה שנוהגים שכשאחד מקרובי המת לא היה בקבורתו הולך לבית הקברות לבקרו ואולי יש סמך לזה ממה דתניא באבל רבתי מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את רבי טרפון וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו חצר הקבר ויראה והביא ברייתא זו הרשב"א בתשובה רצ"ב. הגם שמנהג זה הוא מדברים שאלו לא נכתבו ראוי להעשות משום יקרא דשכבי ומשום נייחא דדעתא דחיי.
1
ב׳וממה ששמעתי אומרים שהמת יודע מענייני העה"ז קודם רחיצתו יותר מאחר הרחיצה נוכל לומר שברחיצה מרחיקים ממנו ומנשמתו חומריות העה"ז ואחר שמצואתו רוחץ מכאן ואילך תאב ללבוש מחלצות מכתנות אור מעין אויר גן עדן תחתון בסוד וטהרו ואח"כ וקדשו וזה לשון השגור בפי הכל שקוראים לרחיצה זו טהרה ובזה מתמעט ממנו השיח והשיג שהיה לו בענייני חמריות העה"ז. ובירושלמי דאין מעמידין כד דמך רבי נחום בר סימאי חפון איקונתא מחצלן פי' חיפו האקונין במחצלות אמרי כמה דלא חמתון בחיוהי לא יחמתון בדמיכותיה וחכמין אינון כלום אמר רשב"ל אין בינינו ולצדיקים אלא דבור פה בלבד. ובגמרין פרק ג' דמועד קטן גרסינן אשתעו כל צלמניא והוו למחצליא וכן בשבת פרק שואל. ומעובדי דבני ר' חייא דנפקו לקרייתא דכתיבי בפרק מי שמתו ומהנהו קפולאי דקפלי בארעא דרב נחמן בשבת. ומההוא אמגושא דהוה מחטט שכבי דבפרק חזקת הבתים נראה מכל אלו שיודעים ושיש להם ממשות ומרגישים בענייני העולם הזה ואפי' המתים שאינם תלמידי חכמים. אמר רבי אבהו כל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי שמעון ברבי, חד אמר עד שיסתום הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר. ובמסכת ברכות פרק מי שמתו האריך מידיעת המתים בדברי העה"ז מלבד השגתם בעה"ב. וכן במציעא פרק השוכר בר"ל דהוה מציין מערתי דרבנן ואעלמא מיניה מערתא דרבי חייא וכו'. ובחזקת הבתים ברב בנאיה כד מטא למערתא דאברהם ולמערתיה דאדם הראשון:
2