מעבר יבק, שפת אמת כ״זMa'avar Yabbok, Sefat Emet 27
א׳סוד קבורת מתים הוא נחת רוח לנשמה וכל זמן דגופא לא נחית בדוכתא אף רוחא הכי הוא. ונקרא חסד של אמת וכן כל מה שעושים עם המתים כי האדם בחייו קרוי אדם דהיינו אמת ויש בעשור אמת מ"ה כדאיתא בתקונים ואמת הוא יחוד ת"ת ומלכות כדאיתא בזהר בעובדא דינוקא דהיינו א' א"ס ובהסתלק הבינה א' מאמת ויתעלם הת"ת מהמלכות והיינו שיעשה מת דהיינו מוצנע ומתעלם וישלוט למטה המיתה רגליה יורדות מות. והטעם כי בינה משפעת חיים ובהנטל החיים כתיב הן אני עץ יבש. ונפרד מן הארץ התחתונה והאדם הוא חי מקיים היחוד וקושר נשמה מהבינה. ברוח מהת"ת. בנפש מהמלכות. ומטהר הגוף מן הטומאות שלא ישלטו בו החצונים כשמת הפריד היחודים האלה שלש מדות אלו שהם בינה ת"ת ומלכות. וכל זמן שלא נקבר אין הנשמה עולה כלל ולכן תקונו להתעסק בצרכי קבורתו כדכתיב כי עפר אתה וגו' דהיינו הכל היה מן העפר ואפי' גלגל חמה כי מן העפר מוצא הכל וכל טבין וטיבו דעלמא מיניה נפקין ולכן הדל דלית ליה מגרמיה כלום אמר הכתוב מקימי מעפר דל כי נפיק מההוא עפרא ובג"ד הוא דל ברם אבק לא עביד פירי וכן אפר על כן כתיב ברשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ועפר איהו כללא דעילא ותתא והוא בבינה ועקרו במלכות ומצד כחות הדין פ' נשא ובלק ועוד שהיא יסוד העפר שכל ג' יסודות אחרים מראים פעולותיהם בה. והיא עושה פירות כעפר. ולכן המת ניתן לקבורה דהיינו עפר מלמטה ה"א תתאה ועפר מלמעלה ה"א עילאה ואדם וא"ו באמצע אוחז בשני ההי"ן והיינו דמהדרינן א' לגבי מת ואהדר אמת ואנו גורמים שתעלה הנשמה למעלה למעלה בכוונת הקבורה ובמעשה ובעלייתה מייחד וקושר סוד אמת שהוא היחוד עליון והיינו חסד של אמת. ועקר הסוד הזה בעפר ארץ ישראל כי בה הוא סוד העפר דוקא ולזה אמר יעקב ועשית עמדי חסד של אמת אל נא תקברני במצרים. ואמרו שהקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כי מקדש מול מקדש ומזבח מול מזבח וכבר נודע מה הוא מזבח של מעלה א"כ הקבור בא"י הוא קבור תחת קו השוה ונשאר בתוך כמו המרכז באמצע הגלגל והשקד שממנו יתהוה האדם כנזכר למעלה נשאר שם לעולם. ונשאתני ממצרים. וכן כתוב בתקון כ"א דף נ"ז וצדיקים שהם דגים הגדלים על מי התורה נאמר בהם אסיפתם לעמיהם זהו מיתתן וכנפי מצוה מכסין על דמן שאין שולט בהם מלאכי חבלה שהן כלבים חצופים בסוד כסוי הדם והדם הוא הנפש ועפר שמכסים עליו הוא בסוד וכפר אדמתו עמו וקבורה משום כפרה והספד יקרא דחיי ושכבי כדאי' בפ' נגמר הדין וה"ה ללויה. ועכ"ז אפי' בח"ל תועיל ודאי הכוונה. ולכן כל אחד מהקהל משתדל לשום עפר עליו לסייע ליחוד ולהריק עליו משפע הבינה ולהסתירו בכנפיה. דלא דחילת מנץ הטורף וישליכו עליו העפר ג"פ נגד בחינתה המקבלת ובחינת עצמה ובחינת השפעתה או להגן על נפשו רוחו ונשמתו ועוד שממנה מוצא קו החסד וקו הדין וקו הרחמים ומים אש ורוח מראים פעולתם ביסוד העפר הקדוש והוא מחפה על גופו ומגין עליו כמו שחלקי נשמתו מתכנסים למעלה בעפר עליון אל נרתקם אם זכו כדכתיב הכל שב אל העפר ויש נוהגים בהשלכת העפר חמשה פעמים ומכוונים למתק גם חלק חיה ויחידה. ולמיתוק חמש גבורות מנצפ"ך עליו. ומה שיש להם לומר יבא לפנינו בחלק שפתי רננות בעה"י. ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו אלא מניחין אותו לפניו לארץ אולי זה יהיה על דרך כי אין שלטון ביום המות ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו על דרך שאמרו במועד קטן אי בדידך הוה וכו' והוה כשגגה היוצאת מלפני השליט וכו'. ואם בדבור כך כ"ש המעשה בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתיהיב רשותא ח"ו ובפרט לאותם שנוהגים שהקרובים הם תחלה לגמול חסד זה עם הנפטר להמתיק עליו סוד עפר עליון ולכסותו בסתר כנפיו כנזכר שלהם יאתה תחלה כי המתחיל לא יושג והם פותחים שבילי הנעימות העליון עליו ובפרט בן על אביו. ואם יהיה לו מעפר ארץ ישראל לשום תחתיו ובברית המעור וקצת על עיניו וכפיו עם הכוונה הנזכרת יעשו התקון יותר בשלמות בסוד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. ורבי פלוני [אבא] שהיה מנשק כיפי דעכו היה להדבק רוחניותו ברוחניות השורה בעפר הקדוש מארץ הנבחרת אשר עיני ה' אלהינו בה. ואנחנו הנבראים מאותו עפר מחוייבים להביאו אל מקום חציבותו שהוא קדוש ונייחא קצת ליושבי חוצה לארץ הוא דמשנה שלימה שנינו כי עפר הארץ שיצא חוצה לארץ דינו כעפר ארץ ישראל וכן עפר ח"ל שנכנס לארץ דינו כארץ. ואמרו בזהר פ' ויחי כי ארץ כנען ומצרים מכלים הגוף בזמן קרוב יותר משאר הארצות. ואולי זה למצרים להיותה מצרנית לקדושה. וכן הקליפה הקרובה לקדושה הנקרא נגה מקבלת מיתוק בכח שם מילוי ההי"ן בגימטרי"א ב"ן שבשכינה ומטטרו"ן נוטל אותו המלוי אות אחת לכל חמשה ימי השבוע למתק קליפה זו. ואחר זה בכח המתק עולה להכלל בקדושה על דרך זה בארץ מצרים. והיינו דכתיב ברוך עמי מצרים. והועד לי מפי הראיה שעפר א"י מכלה בשר הגוף בזמן חדש ימים כי הבשר להיותו מעור הנחש הוא מכלה אותו במהרה להסיר טומאתו ממנה למען יהיה העם היושב בה נשוא עון ואולי נטבע בה שתכלה כשיעור זה ולא פחות ויהיה על פי מה שנאמר בפ' ויקהל דף קצ"ט ע"ב שכל תלתין יומין אתדנו גופא ונפשא כחדא ובג"כ אשתכחת נשמתא לתתא בארעא כאתתא דיתבא לבר כל יומי מסאבותה לבתר נשמתא סלקא ולכן תלתין יומין אינון לגיהוץ ולתספורת כדאמרן. ושם פי' ז' דיני דיחלפון עליה דבר נש. עוד שם בדף רי"א סוד רחיצת הנפשות בנהר דינור ופעם אחרת עוברת באש כשמעלין אותה לג"ע עליון שלפי מעלת עלייתה צריך טבילה אחרת כדאמרן טבל לקל לא טבל לחמור ושם ביאר נשמות העולות בכל שבת ור"ח למקום הנקרא חומות ירושלים. ועיין בר"מ פ' קדושים דף פ"ג עפר שנברא ממנו גוף אדם הראשון כיון דאזעיר גרמיה אצטריך לגופא אחרא במשכא ובשרא וכתוב בפ' תרומה דף ק"מ מאן דנשמתיה נפקת בארעא קדישא אי אתקבר בההוא יומא לא שלטא עליה רוחא מסאבא כלל. וכתוב בזהר אדם ביקר בל ילין אדם דהוא יקר מכל יקרא בל ילין. מ"ט משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו מה בעירי לא אתחזי בהו רוח הקדש אוף הכי כבעירי גופא בלא רוח. ואסור לראות צורה עליונה בלא חיות ואסור לבזותו אחר מותו דהא חזינן במועד קטן במעשה דרבה בר בר חנה ורב המנונא שהיו מכבדין זה את זה. וכחות הטומאה תאבים להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה וכשימות האדם מיתה משונה בר מינן יכאב יותר לצלמו ובפרט הנתלה כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים. ואולי להיותו תלוי ברוח יסוד שבו הרבה רוחות רעות ולזה צוה לא תלין נבלתו על העץ וקללת אלהים שרוי במקום התלוי שהאויר נפסד וזה טעם הרחקת האדם מן הצואה ודומה לה. ובזהר דף קע"ו אמר כי טוב להקבר בקרקע ואפי' לרשע ויש שמשימין סיד תוך הקבר ומנהג יפה הוא שממחה ושופך טומאת הנחש. ועיין בדף קמ"א מישראלים הנפטרים בארץ ובחוצה לארץ ואמר כי הנפטר חוצה לארץ רוח הטומאה שורה בו עד שיקבר ושם ביאר משכן נפש רוח נשמה אחר הפטירה כל אחד כמדרגתו:
1