מחשבות חרוץ י״דMachshavot Charutz 14
א׳ארבע מצות יש בפורים מקרא מגילה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים והסעודה דמשתה ושמחה, ובודאי נתקנו להמשיך על ידי זה עליו קדושת היום כמו שהיה אז ליהודים ארבעה דברים אורה ושמחה וששון ויקר, ולעשות על ידי זה מחיית עמלק בכל פרט ופרט ענין מיוחד ומדרגה מיוחדת מכחות של עמלק, ונראה לי דודאי הם נגד ארבע אותיות של שמו שירקב דשמו הנזכר בתורה ודאי מאותיות אלו הוא יניקתו וכחו, ונראה לי כי ארבע אותיות אלו של שמו הטמא בקליפה הם נגד ארבע אותיות של שם הקדוש של יעקב אע"ה בקדושה, והע' וק' הם בעצמם, וה-י' ב' נתחלפו בקליפה במ' ל' וגם נשתנה סדרן, והענין כי יעקב אע"ה הוא תכלית השלימות צורת אדם שיצר השם יתברך בעולמו, דעל כן צורתו חקוקה בכסא הכבוד שהוא הדמות כמראה אדם שעל הכסא, כי הוא חלק ד' ודבוק בשם ההוי' ית"ש כנודע, וכמו שארבע אותיות השם כוללין כל קומות העולמות כולם מתחלת המחשבה עד סוף המעשה כנודע, כך ארבע אותיות דיעקב היה על שם המחשבה שהיא דבוקה לגמרי בהשם יתברך כטעם (במדב"ר פרשה י"ד) ישראל עלו במחשבה, כי המחשבה באדם היא למעלה מהרגשת הלב, דבמוח יוכלו לעלות הרהורים ומחשבות אפילו בעת השינה שאין לו שום הרגש ודעת כלל, וכך גם בעת היקוצה אין מחשבות המוח נמשכים מצד ההרגש והרצון והדעת שבלב כלל שהוא למעלה ממנו, ומשכן ב' היצרים הם בלב, אבל במוח הוא משכן הנשמה דטהורה היא שהיא אצל בני ישראל חלק אלו"ק ממש ודבוקה לגמרי במקורה, ולכן ה-י' לא נשתנית כל עיקר מי' של הוי' כי היא היא וכולא חד, אבל הלב אף על פי שבאמת גם הוא כולו דבוק בהש"י, וכמה שכתוב בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל כמו שנאמר צור לבבי וחלקי, זהו מצד עצמות הלב במעמקים, אבל מצד ההתפשטות שבהתגלות לבו אינו מבורר בעולם הזה כל כך, ולעתיד לבוא עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה (בבא בתרא ע"ה ע"ב) בשם הוי' ממש, כי יהיו מבוררים לגמרי בכל כחותיהם כי הם חלק ד' ממש, אבל בעולם הזה דצריך עדיין לבירורים נקרא יעקב, והע' רומזת לעין דבו התפשטות כחות הלב וכמה שאמרו בעבודה זרה שורייני דעינא בלבא תליא, וכן הוא המכניס כל מיני החשקות דעולם הזה ללב דעל ידי דעין רואה הלב חומד, ויעקב אבינו ע"ה קידש בהשתדלותו כח העין רואה שלו עד שממילא לא היה הלב חומד שום דבר רע כלל, ובזה נתבררו ממילא כל כחות הלב בהתפשטות שהם כולם לשמים:
1
ב׳ע"כ ראובן בכורו וראשית אונו נקרא על שם הראיה, שהתחלת התפשטות כחותיו בזרעו אחריו הוא בקדושת הראיה שלו, שזה היה ראשית אונו וכח השתדלותו למנוע הרע והראשית דגוים להתפשט בקרב לבו, ועל כן בעמלק הע' הוא הראש כי בו הוא הראשית דרע להיות העין רואה ובזה הלב חומד וכלי המעשה גומרים כל מיני רע שבשבעים אומות, וראשיתם בעמלק הוא בעין דעל ידי זה הוא תחלת כניסת הרע, והע' רומזת ג"כ לשבעים אומות שבכל אומה יש כח רע מיוחד שמתפשט בהם בפועל, וכללותם בעמלק שהוא הראשית לכל אותם כחות רעות, וראש הראשית הוא בעין הרואה שממנו נמשכים כולם, וכך בקדושה נגדם הע' נפש לבית יעקב כנודע שהם כוללים כל אותם כחות בקדושה, ונמשכים משורש השבעים דיעקב הנמשכת מן ה-י' של שם שקדמה לה שהוא ה-י' דשם הוי', והצדיקים לבן ברשותן (בראשית רבה פרשת ל"ד), רשותן היינו עצמיותן שהוא הנשמה שבמוח הטהורה והלב נמשכת אחריה, מה שאין כן הרשעים הן ברשות לבן שגם להם יש עצמיות במוח נבדל מן הלב, אבל מאחר ששקוע כולו ברע הרי גם העצמיות שקוע שם, והתחלת התגלות הכחות דרע הוא בלב כמו שנאמר כי יצר לב האדם רע, וכמה שאמרו בהרואה (ס"א ע"א) דיושב על שני מפתחי הלב, וכן נודע בהשתלשלות העולמות דארבע אותיות הוי' הם המתפשטים בארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ובאצילות אין שם רע כלל רק התחלתו בבריאה, ועל כן בקליפה שגם העצמיות שבמוח הקודם ללב רע, היינו שהמוח נמשך אחר הלב כי לעולם התחלת הרע מן הלב, ועל כן בנפילת האותיות בקליפה על ידי שליטת האדם בליעל באדם דקדושה כשיצא משם לפעל בעולם הזה נפש הטמאה דעמלק, קדם הע' ואחריו המ' רומז לעצמיות מוחו המזוהם הנמשך אחר הלב חומד שלו הבא על ידי העין רואה שלו בכל מיני טומאה, ונשתנית אצלו ה-י' למ', כי המחשבה הקדושה שם היחוד הגמור שמייחדת כל עשר כחות של התפשטות כל קומה להיות כולו חד ונקודה אחת, וזהו ה-י' שהוא אחד בעשיריות, אבל בכחות הרע שהם עלמא דפירודין דיתפרדו כל פועלי און ופיזור לרשעים הנאה להם (סנהדרין ע"א ע"ב) אין שם יחוד כלל, ואפילו במחשבה שבמוח הכוללת כל עשר כחות הקומה הם נפרדים שם לארבעה רוחות שזהו כלל הפירוד, כמו שהם בקדושה ארבע אותיות השם וארבעה עולמות וארבעה יסודות וכדומה, כי כל פירוד הוא לארבעה ונעשה מי' מ' סתומה שהוא ג"כ נקודה סתומה כמו י' גדולה, אלא שאינה כולה חד כי יש חלל בתוכה המפריד כל רוחותיה זה מן זה ואין מניחם להתייחד וחלוקה לארבעה רוחות. ועל כן מספרה ארבע פעמים עשר כי מכל מקום כל חלק כלול מעשר והם ארבעים, והמ' פתוחה היא מוספת פירוד על פירוד שאף שאינן מיוחדים עדיין הם מחוברים יחד במ' סתומה, אבל בפתוחה הם נפרדים מהחיבור ג"כ, ובקדושה מורים על מאמר פתוח מאמר סתום כמה שאמרו בהבונה, וכל אמירה בלחישו כי הוא התגלות של אותיות המחשבה המתגלים בדבור הפה, והדבור היא המדרגה האחרונה של סוף המעשה ששם הוא תכלית חילוק המדרגות, ועל כן במאמר שבו מתגלית המחשבה לפעל שם היא מתפרדת ומתפשטת לארבעה רוחות, אבל בהיותה עדיין בהעלם המחשבה אין שם אלא י' סתומה, אך בצד הרע דעשה אלקים זה לעומת זה שם שהמוח נמשך אחר הלב, מיד במחשבה הנעלמת שבמוח ג"כ היא מתפרדת לארבעה רוחות, וזהו המ' דעמלק שהוא הראשית לכל מחשבות טמאות של הגוים במוחם [ומשם התפשטות כל מיני חכמות חיצונים שיונקים ממ' זו שהיא נגד הארבעים יום דישב משרע"ה לקבל התורה הכוללת כל מיני חכמה דקדושה שמשם שאב שלמה המלך ע"ה על ידי המ' דמשלי] נגד ה-י' דיעקב, שממנה התפשטות המחשבות קדושות דזרע ישראל [וכל מיני חכמות שלהם]:
2
ג׳והק' דיעקב היא רומזת לקדושת המדות, וכמה שאמרו בהבונה ק' קדוש, כי בהתפשטות המדות שהם הענפים הנמשכים מהלב ולב האדם עקוב אחר שהשליט אדם הראשון בחטאו היצר רע על מפתחיו, צריך שמירה יתירה בהתפשטותם שלא יפגע בהם מנוול זה, ועל זה נאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וגו' דהוא לשון עקבה ורמאות, ובאמת שורש יעקב הוא בתמימות רק דעם עקש יתפתל והוא אחיו ברמאות, והעקבה שלו שבלב הטוב הוא רק נגד עשו להערים ולקלוט ממנו כל שמץ קדושה, ושלא להניח שום התפשטות ואחיזה לרע בנגיעה אל הקודש, וזהו קדושת אות הק' שהוא דוגמת הה' אלא שהוא עקומה, שהה' [ראשונה דשם הוי'] רומזת אל הלב הטהור, והק' רומזת ללב האדם העקוב, וזהו מצד ההתפשטות במדות ששם מתגלית העוקם, כי בשם הוי' ב"ה שהוא שלימות צורת האדם שיתגלה לעתיד התפשטות המדות הם בקו ישר שהוא הו', וזהו מדת האמת ליעקב שהוא מצד עצמיותו בתמימות, אבל מצד העולם הזה שיש מציאות רמאות וצ"ל אחיו של רמאים ברמאות, אין האמת נגלה כלל כי הוא עלמא דשקרא השולט בימי עולם הזה שהם עד ארגיעה, והו' נעלם לגמרי ומתגלה תמורתו הק' שהוא עוקב הלב, אבל הוא מוגדר בקדושה וכולו קודש לד', ואח"כ כשבא לסוף מעשה הוא הגדרת הב' שבו התחלת התורה המגדרת לאדם, דוגמת העולם המוגדר משלש רוחות דרוח צפוני פתוח דומה לב' (בבא בתרא כ"ה ע"ב), כך הגדרת האדם אי אפשר להיות מוגדר לגמרי כי יש שם צד משכן הצפוני אשר רק לעתיד ירחיקו מעלינו, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה וגו' דבמעשה יש טענה על כל אחד, אך מכל מקום די בהגדרה של שלש רוחות להיות נחשב מוגדר מצד האדם שאין יכול יותר, ואח"כ הקב"ה עוזרו ובא לבירור דיעקב אע"ה מטתו שלימה ואין בו פסולת כלל, שהיא הה' דשם הוי' הרומזת לשלימות הכנסת ישראל שיתגלה לעתיד, והתורה מסיימת בל' שהוא ו' על גבי כ', והו' הם הששה קצוות, והמדות הנמשכות ממדת אמת ליעקב הוא פורח באויר על גבי הכ', שהוא דומה לב' ג"כ מוגדר משלשה צדדים רק שהוא בעיגול ואין לו קצוות וזויות ובזה החלל מתמעט דדל מורשא דקרנתא, וההגדרה מתצמצמת יותר ומתחברת אחר השלמת כל התורה כולה כשקיימה כולה הגדרת המעשה בתכלית השלימות, כפי כח האדם עם שלימות המדות. כפי מה שהם בעצמיותן ואמיתותן בפנימיות הבלתי מתגלה בעולם הזה עדיין בקביעות רק פורח באויר, ואחוזים זה בזה שהמדות דאמת ליעקב שאינו נגלה עדיין בפעל בעלמא דשקרא, מכל מקום ניכרת השפעתן בכלי המעשה שעל פי הגדרת התורה דכתיב בה אמת (עבודה זרה ד' ע"ב), ובהתפשטות הרע דעמלק התגלות הלב עקוב שלו הוא בכלי המעשה, דפושט טלפים כחזיר ומראה עצמו קדוש וטהור והכל בעקבה ורמיה, וזהו הק' שהוא אצלו האחרון מארבעת כחות התפשטותו, והוא כקוף המתדמה לאדם כך הוא רוצה להתדמות במעשיו, ולהתעטף בטליתו לישב אצל יעקב אע"ה כמו שאמרו ז"ל על פסוק משם אורידך נאום ד'. אבל המדות דסטרא אחרה הם רמיזות שם בעולם התמורות באות הל', שהו' פורחת באויר ואין לה על מי לסמוך כלל רק על העוקם שלמטה, שהוא שם דוגמת העוקם שבאות הק', שהוא מה שרוצה להעקים עצמו ולהדמות לאדם, אבל הוא רק מצד הדמיון דלשון שקר שעד ארגיעה, ואח"כ כשנחפשו עשו ונבעו מצפוניו שאין תוכו כברו אין לו עוד סמיכה, והוא נופל ונשבר דשם דוחו פועלי און נפלו ולא יכלו קום, וזהו הנחשא דפרח באוירא שרי בחבורא וסיים בפירודא, דסופו שיתפרדו כל פועלי און, ומתדמה לקדושה להיות מוגדר משלש רוחות אלא שבצפוני הפתוח הוא מתפרד ונופל, כי אין הגדרתו על פי התורה שהוא על פי האמת המתחלת בב' ומסיימת בל', רק הגדרה של שקר הרוצה להתדמות לאמת מתחלה במדות ואח"כ במעשים, והכל שקר שאין לו רגלים ועמידה של קיום כלל:
3
ד׳ואלו הארבעה כחות הם הראשית ועומק הרע של כל העכו"ם, וישנו ג"כ בלב איש הישראלי שעל זה נצטוו לזכור ולמחותו, היינו מן הלב בזכירה זו, ופורים הוא הזמן לזה ע"י ארבע מצות היום, על ידי מקרא מגילה דנקראת אמת כאמיתה של תורה נכנס אורה ללב ומאיר העינים בנהורא הבא אחר הכשוכא דעמלק הקליפה הקודמת. דעל ידי זה ניכר אח"כ יתרון האור מן החושך, וזוכה לתורה שהיא נובלות החכמה העליונה שהוא בסוד מוחא כידוע, כי חשכת העין עינא בישא דעמלק [שהיא עצמה הע' דבלעם שהוא ג"כ אותן האותיות רק בחילוף הק' בב', כי הוא היה נדמה מוגדר במעשים באמת, דמצד זה היה דוגמת משרע"ה באומות העולם וזכה לנבואה שאינה שורה אלא על איש קדוש ודאי, ועל כן היה מוגדר בפעל בתכלית, אף שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) דבא אאתונו, היינו דעצמיותו באמת אדרבא הוא פרץ גדר עריות, כי אין נקרא מוגדר במעשה אלא כשההגדרה הולכת בהשתלשלות הקדושה מראשית המחשבה עד סוף המעשה, ואצלו היה זה לבד התחלת הצד הטוב ונטייה אל הקודש שלו, ועל כן זה יצא ראשונה ואח"כ ההמשכה בנסתרות מתתא לעילא במדות ולב ומוח, הכל מושרש בראשית גוים שהם אותיות לע"מ דעמלק כנזכר, ועל ידי הלב רע שלו היה לו כח העין בעינא בישא דיליה] היה גורם החשיכה לשעה לאור האמת דשורש נשמת ישראל הטהורה, וכשנמחה החשכה זו מהלב נגלה האורה זו תורה, וחכמת ישראל בא אל הגילוי מההעלם כי שם במוח אין קלקול בפעל כלל רק העלם וצריך להביאו לידי גילוי, ומגילה לשון גילוי, וכן פושטה כאגרת בהתגלות לכל, כי היא מביא התגלות האור דתורה שבמוח מהכח וההעלם לפעל ולגילוי, ואח"כ משלוח מנות פשטות ענין זה מביא חיבור והתאחדות של אהבה ואחוה בין איש לרעהו, וזהו ישראל גוי אחד דהשבעים נפש לבית יעקב נקרא נפש לשון יחיד, שזהו כלל הפירוד שבהם לע' כחות נגד ע' אומות שהם שורש הפירוד המתחיל מהתגלות הרע שבעולם הבריאה שהוא התחלת עלמין דפירודין, ועל כן נפשות ביתו דעשו לשון רבים, מה שאין כן אצל יעקב הפירוד חוזר להתאחד, ובמקום שורש הפירוד שהוא בלב שממנו תוצאות כל כחות הנפרדים, ועל כן שם משכן היצר לכל כחות הרע, שם הוא אצל בני ישראל שורש היחוד דצור לבבי וחלקי וגו' שהקב"ה לבן של ישראל, ודבוקים במעמקי לבם באלקים חיים ד' אחד, ואצל עמלק גם המוח ששם היחוד הוא אצלו ברשות לבו להיות בפירוד כמו שנתבאר לעיל, וכשנמחה זה אז מתגלית קדושת ישראל שגם בלב שבו התחלת הפירוד, שם הוא ג"כ מיוחד ביחוד גמור להיות כל כנסת ישראל גוי אחד כאיש אחד בלב אחד, וזהו תכלית ישרת הלב המביא לידי שמחה כמו שנאמר לישרי לב שמחה, ועיקר השמחה הוא בלב היודע מרת נפשו ואחר הישועה בשמחתו לא יתערב זר:
4
ה׳וששון זו מילה, זהו תוקף קדושת ישראל שמלידה המבדיל בינם לעמים כמה שאמרו בנדרים (ל"א ע"ב) דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים היינו אפילו אם בפועל לא כן, ואף על פי שחטא ישראל הוא משרשו שאינו משתנה, מה שאין כן מולי אומות העולם נקראים ערלים רצה לומר אפילו נראה מוגדר אינו אלא לפנים בפשיטת טלפיים ותוכו אין כן, וכל קטרוג עמלק הוא מצד ההתגלות דלפנים דהללו כו' והללו כו' ולא עוד שהוא חושב עצמו טוב יותר, וכן חטא דישראל אז היה כן כמה שכתוב במגילה (י"ב ע"א) הם לא עשו אלא לפנים וגם הקב"ה לא עשה אלא לפנים. דכל ענין עמלק הוא רק לפנים וכל שלותו עד ארגיעה, והסוף מתראה דכל שלותו היה לפנים כמו שהוא כל מעשיו רק לפנים, וכל מה שחשב המן לתכלית גדלו והתפאר שגם אסתר לא קראה כי אם אותו, היה באמת להאבידו ורק לפנים היה נראה זה לו לכבוד ולגיאות, ואצל בני ישראל להיפך כל הפורעניות רק לפנים כמו שכל החטאים רק לפנים דאמיתות רצונינו לעשות רצונך, ואף על פי שהלב נראה עקוב הוא באמת מלא קדושה, וזהו מדת השם יתברך וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי והגון, (ברכות ז' ע"א) דמי שאין לו משלו נותן לו מאוצר מתנת חנם הגדול יותר, ואף על פי שהשם יתברך נקרא אוהב משפט והכל במשפט, אבל באמת גם זה במשפט אף על פי שנקרא כחוקה בעולם הזה, כמו שיש בתורה חוקים דלא נגלה טעמם ובאמת גם הם מכלל משפטי ד' שיש בהם טעם לשבח אלא שנעלם (ב) עולם הזה והתורה היא מדת הנהגתו ית' בכל העולמות ובכל הדורות, והוא כענין שאין טעם ברצון מה שאדם רוצה איזה דבר ואוהב וחושק בלא שום טעם גלוי בלבו, אף על פי מכל מקום באמת ודאי יש סבה וטעם אלא שנעלם, וכך אהבת השם יתברך לישראל אע״פ שאין נראה טעם וכמו שנאמר ואמרתם במה אהבתנו, שהרי אפילו יעשו מה שיעשו לא יעזבם בארץ אויביהם, וביד חזקה וגו' אמלוך עליכם ועשיתי אשר בחוקי תלכו, ולא עשה כן לכל גוי רק גזירת הכתוב הוא וחוקה שחקק לעצמו, וכמה שכתב על עצמו ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי בלי שום טענה וטעם, אפילו זה יעשה כל טוב למראית עין וזה להיפך, דהאדם יראה לעינים ולפעולה הנגלית ומדות המתגלים מצד התפשטותם, וד' יראה ללבב שממנו תוצאות חיים ומקור המדות והמעשים כולם הנמשכים מהתגלות לבו, ונובעים ממעמקי הלב הנעלם מעין האדם עצמו ג"כ רק גלוי לפניו השם יתברך בוחן לבות, והש"י העיד על פי נביאיו דהוא לבן של ישראל, היינו דמעמקי לבם דבוק באלקים חיים וכמו שנאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וכמה שכתוב דאורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד:
5
ו׳וזהו דישראל מונין ללבנה (סוכה כ"ט ע"א) דלית לה מגרמה כלום, כך כל מקום שנאמר דך מך וכו' בישראל הכתוב מדבר, (בראשית רבה פרשה ע"א) שהם מכירים דלותם דלית להו מגרמייהו כלל, ואפילו הוא מרבה עבודה והשתדלות כל מה שמוסיף בעבודה והכרת אלקותו ית', מוסיף בהכרת שפלות ופחיתות עצמו, וכמה שכתוב במשרע"ה דלא קם כמוהו והי' גדול מכל היה עניו מכל האדם, וכן איתא (חולין פ"ט ע"א) נתתי גדולה לאברהם אמר אנכי עפר ואפר, אבל אומות העולם הם מגדילים עצמם שמונין לחמה דאכיל דיליה דאומרים כחי ועוצם ידי עשה, כי הם נפרדים מהשם יתברך וחושבים עצמם לנפרד שהוא פעולת עצמם, וכשאני לעצמי מה אני ועל כן אין להם כלום על האמת, דאין אמת אלא השם יתברך שנקרא אלקים אמת, וכן בני ישראל הדבוקים בו הם זרע אמת, ועל כן אף על פי שדלותי לי נאה להושיע (פסחים קי"ח ע"ב), כי השם יתברך אוהב עניים ואני ד' את דכא ושפל רוח, דמי שמכיר דלותו פונה אל השם יתברך ומיד השם יתברך מושיעו כמו שנאמר פנו אלי והושעו, ובני ישראל לעולם הם בתכלית הדלות ומכירים דלותם במעמקי לבם, ועל כן הגם שהם דלים מן המצות השם יתברך נקרא עוזר דלים, וזהו האוצר של מתנם חנם שנותן ממנו לכנסת ישראל שהם דלים דלית להו מגרמייהו כלום, וכך משפט מדת החסד דכך דרכו דגומל חסדים דרדיף בתר דלים (שבת ק"ד ע"ב) ונותן רק למי שהוא חסר ולא למי שיש לו שאין צריך, ועשו אומר יש לי רב ואינו חסר, מה שאין כן יעקב אע"ה אומר יש לי כל היינו ההתכללות דדבוק בהש"י הכולל הכל, ולפי שאין לו רק מה שהשם יתברך נותן ממילא יש לו כל דכלום חסר מבית המלך, ובמתנות לאביונים דפורים שהוא לכל מי שפושט יד, מעוררים מדה זו למעלה כטעם ד' צילך להיות השם יתברך משפיע לכל מי שפושט יד, ובלבד שיפשוט היד והם זרע ישראל לבדם שהם האביונים שנפשם צמאה וכמהה לישועת הש"י, ובזה מתגלה האור המבדיל בין ישראל לעמים, דאפילו אביוני עמך ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א ע"א) מאחר שהשם יתברך נותן להם הרי נתינתו הוא כיד המלך מלא עומסו, והם מתמלאים מכל טוב כלבנה במילואה, ועל ידי זה זוכין ליקר אלו תפילין שבראש שהוא הקשר האמיץ שבינם לאביהם שבשמים, עד דראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, דיתגלה לעין כל דגם כל מעשינו פעלת לנו, ואפילו המעשים שהם למראית העין לא כן יהיו כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (שבת פ"ט ע"ב):
6
ז׳וזהו מצות ביסומי בפוריא עד דלא ידע כו', (מגילה ז' ע"ב) שאף שמצד הידיעה אין שום הבדל בפעל כלל דהללו עובדי עבודה זרה והללו כו', אפילו כן מכל מקום זה ארור וזה ברוך, אף שאין שום ידיעה להבדיל ביניהם ההבדל הוא למעלה מהדעת. וזהו התפילין שהם הקשר והכתר שבראש שלמעלה מהדעת והשגת אדם, כי נתברר שהם שלימים ודבוקים בהשם יתברך בכל השתלשלות הקומה, וסוף מעשה שלהם נעוץ במחשבה תחלה, ועומק ראשית דהשם יתברך הנעלם מעין כל חי שהכל ממנו, וזהו גמר מחיית עמלק מכל מדרגותיו להיות השם שלם התגלות כל הארבע אותיות דשם הוי' להיות נקרא כמו שנכתב, כי יתגלה בלבבות דבני ישראל התפשטותו ית' בכל הנבראים, ומיד הוא מחיה את כולם והכל שלו, ועל ידי זה הוא כפרת כל החטאים כמה שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ע"ב) מי שהכל שלו יכפר על עון גדי כו', כי מאחר שהכל שלו ואין שום דבר לבר ממנו אין שם עון וחטא כלל, כיון דהכל מאמיתות רצונו ואין עוד מלבדו, וזהו ג"כ שלימות הכסא הם הנפשות דבני ישראל דאתגזרין מכורסיין, והשמים כסאו הם נשמתין והארץ הדום רגלי הם הגופין ושלימות הכסא על ידי הא' אלופו של עולם דגניז בגויה ממילא משתלמין גם הגופין, דשמים וארץ הם כאלפס וכסוי' (בראשית רבה פרשה א') דזה תלוי בזה, וזהו תכלית שלימות כל הבריאה שיתגלה ויתברר במהרה בימינו כשימחה זרעו של עמלק מן העולם, ובכל פורים מתגלה אפס קצהו מאור הזה דרך העלם של שכרות דלא ידע שאינו בגילוי להדעת בפעל, אבל מכל מקום הוא מתברר ומאיר במעמקים לכל נפש מישראל כל המשכות אורות הללו כל אחד לפי ערכו ומדריגתו, וכן הולך ואור בכל פורים מעט מעט עד נכון היום שימחה זרעו של עמלק לגמרי במהרה בימינו אמן:
7