מחשבות חרוץ י״גMachshavot Charutz 13
א׳חודש אדר נוצר באות ק' כמה שכתוב בספר יצירה סוף פרק ה' המליך אות ק' בשחוק כו' וצר בו דגים בעולם, ונראה לי דהיינו לויתן זה יצרת לשחק בו שממנו השחוק למעלה כמה שכתוב בריש עבודה זרה (ג' ע"ב) ובהספינה (ע"ד ע"ב), ובודאי מזל דגים שברקיע הוא דוגמת דג הלויתן ראש דגי הים, ואדר בשנה שבו מרבין בשמחה (תענית כ"ט ע"א) וממנו השחוק, כי הוא היפך הבכי כמו שנאמר בכ"ח עתים דקהלת שזה מתוך העצב והאבל וזה מרוב החדוה והשמחה, ומנהג קדמונים לעשות בפורים כל מיני שחוק ועיין סנהדרין ס"ד ב' כי משוורתא דפוריא וברש"י, וטחול בנפש שממנו השחוק כמה שכתוב בהרואה ס"ב ריש ע"ב, וזו"נ כי הם שני מיני שחוק עם בריותיו וזהו שחוק דלויתן ועל בריותיו כמה שכתוב בעבודה זרה ג' ב', וזהו שחוק דפורים על מפלת המן שהוא אינו שש ואין שחוק לפניו אלא אותו יום בלבד דיושב בשמים ישחק, כישתגלה שקרות העכו"ם בקבלת המצות דאינו מפלה להם ג"כ, רק גילוי האמת שיודו במעלת ישראל ולא ירצו להתדמות להם רק להיות עבדים להם דלכך נוצרו, אבל אחרים משיש גם במפלתן (מגילה י' ע"ב) וביותר במפלת עמלק שזהו הראשית גוים שצריך למחותו שלא יהא נשאר ממנו זכר ולא שיהיו עבדים כשאר עכו"ם, כי הוא השורש שיש בעכו"ם שרוצים להתדמות לישראל כי הוא משורש עשו דהלא אח עשו ליעקב. וכן איתא דלעתיד מתעטף בטליתו ובא לישב אצל יעקב בבית המדרש ומשם יורידו ה' כי זה כל כחו לפשוט טלפיים כחזיר ולומר שהוא טהור (כמה שכתוב ויקרא רבה פרשה י"ג), וכן המן אמר למי יחפוץ המלך וגו' וידוע דרז"ל (זוה"ק ח"ג ק"ט ע"א) דהמלך סתם במלך מלכי המלכים מדבר, וחשב דהוא חשוב אצל השם יתברך ג"כ דלא בחנם גודלו ומסר ישראל בידו לאבדם, לפי שהם ישנו מהמצות ודימה דבחר בו תחתם, והיה לשחוק וללעג אח"כ כששמע דברי המלך כי חפץ הוא במרדכי היהודי ושהוא יהיה עבד לפניו, שעל זה נוצרו האומות והם כשיגולה האמת לעתיד לבוא יתרצו בכך, אבל עמלק אין מתרצה בכך כי הוא התמצית דעשו בפשיטת טלפיים, וכל שרשו הוא מצד השקר הזה שיש לו כח בעלמא דשקרא וכל זמן שזרעו של עמלק קיים. וכשימחה זכרו היינו שלא יהיה מציאות עוד לשקר ולעלמא דשקרא שהכל יכירו האמת, הוא הזמן שיושב בשמים ישחק מבירור מעשה אומות העולם שהיה הכל רק שקר ולפנים. ואז ימלא ג"כ שחוק פינו כשיתגלה האמת דכל ימי העולם הזה היינו כחולמים והולכים בדמיון כי הוא כולו עולם השקר והדמיון, אלא שבעולם הזה אינו נגלה וע"כ אסור למלא שחוק פיו בעולם הזה כמה שכתוב בריש פרק אין עומדין והיינו שמחה יתירה וליבדח טובי וזהו השחוק סתם דכלפי מעלה בע"ז שם וכמה שכתוב בתוס' שם דאחיך דבבא מציעא (נ"ט ע"ב) היינו בדיחותא בעלמא ע"ש, שכשנמשך ממנו למטה לאדם הוא בא במילוי פה על דרך ימלא פי תהלתך, וזהו אילו היה השם יתברך ג"כ שש מזה והוא תהלתו כמו לעתיד באותו יום. אבל כיון דהוא אינו שש אף דאחרים משיש אין להיות במילוי פה שאינו כל כך דרך ארץ כלפי מעלה, וזהו בשחוק דעל בריותיו, אבל עם בריותיו הוא הנמשך למטה בלב האדם בשמחה של מצוה זהו גם במילוי פה ולמבדח טובי, כמה שאמר שם אנא תפילין מנחנא, ולאו דוקא תפילין אלא הוא הדין כל המצות ועסק התורה שצריך להיות בשמחה כמה שכתוב בזוהר ריש פרשת אחרי נ"ו סוף ע"א:
1
ב׳ושחוק זה הוא מהשעשוע והשמחה שבנפשו זהו דרגא דדכורא ועל כן הוא בתוקף, אבל השחוק שעל בריותיו מקבל השעשוע מאחרים דרגא דנוקבא ועל כן אינו בתוקף, ועל כן כל השירות דעולם הזה שנאמרו בעולם הזה על מפלת העכו"ם הוא בלשון נקיבה שהיא התשות כח, רק לעתיד לבוא יושר שיר חדש לשון זכר דימלא שחוק פינו ויהיה בתוקף השמחה, כי יהיה גם שמחה זו בכלל שמחה של מצוה ושעשוע שבעצם, מאחר שיש שחוק ושמחה גם כלפי מעלה מזה הרי השמחה נמשכת ממעלה בעצמיות הנפש, והשחוק הוא התגלות השמחה שבלב וכשהשמחה בעצמיות הלב מתמלא הפה שחוק, ולפי שרוב השחוק דעולם הזה שהרע גובר בו הוא שחוק הכסיל ושהשעה משחקת לו הנז' ברע"מ פנחס רל"ב ב', שהוא שחוק דטחול דנטל מפסולת דפסולת דכבד שהוא עשו איש שעיר דנטל כל עכירי וטנופא דלב ונשא השעיר כל עונותם ע"ש, והיינו דבעולם הזה ג"כ בני ישראל הם לב העולם שממנם תוצאות חיים לכל העולם כולו שגם כל האומות יונקים מהם, דע"כ אמרו בתענית (ג' ע"ב) דאי אפשר לעולם בלא ישראל וכן בכל דבר דאם חס וחלילה יכלה ישראל יאבד ויכלה כל העולם כולו, וכבעל חי שניטל לבו דאין לו חיות עוד, ועשו הוא נגד הכבד בעולם מצד הרע שבו הכעס והרציחה, ועמלק שהוא הפסולת דפסולת דעשו נראה לי שהוא הטחול בעולם מצד הרע שהוא פסולת דפסולת דכבד, וכל עסקו בשחוק וליצנות דעל כן אמרו בשמות רבה (פרשה כ"ז) לץ תכה זה עמלק שזה כל עניינו בשחוק דעל בריותיו, והיפך השחוק האמיתי כי הוא מלעיג על האמת, והשעה משחקת לו בעותרא דהאי עלמא כהמן שהיה עשיר שבאומות העולם (אסתר רבה פרשה ב'), אבל רק לשעה כדרך המשחק וסופו היה הוא לשחוק לכל באי עולם, וכל זמן שזרעו של עמלק מצוי עדיין בעולם הרע והשקר גובר והשחוק המצוי הוא מצד הרע הוא השחוק של קלות ראש המרגיל לערוה, על כן המליך אות ק' בשחוק שיהיה הוא המולך ומושל בו, והק' מורה קדושה כמה שכתוב בשבת ק"ד א' והוא המקום שאתה מוצא גדר ערוה כמה שכתוב פרק ב' דיבמות, דהשחוק שיצר השם יתברך בעולם הוא רק שחוק שמצד הקדושה, והאלקים עשה את האדם ישר ושיהיה כולו טוב אף העכירות והפסולת שבו, והכעס שבכבד יהיה רק רוגזא דרבנן דטב בכל סטרין ובמקום שהשם יתברך מצוה לכעוס, וזהו הגבורות הקדושות דאורייתא מסטרה נפקא ויש בה דיני דינין, אבל הכל נגד סטרא דרע ששרשו בזרע עמלק וכשיבוערו מן העולם יבוקש עון ישראל ואיננו ויהיה כולו טוב מכל סטרין, דעל כן נמשלו דברי תורה ליין וזהו מצד הגבורה שבה, [כי התורה כוללת הכל ונגד כל ג' אבהן דנקראת ג"כ תורת חסד ועל זה נמשלה לחלב, ותורת אמת ועל זה נמשלה לדבש, ושני שמות אלו הוא מצד ההתשפטות וגם תורה שבעל פה בכלל, אבל מצד עצמותה נקראת תורת ד' על זה נמשלה ליין שרומז רק לתורה שבכתב כדמשמע ממה שאמרו (שיר השירים רבה פרשה א') חביבים דברי סופרים יותר מיינה [של תורה] כי היין יש שותהו וטוב לו ויש כו' כמו באדם הראשון ונח שהביא יללה לעולם ולמשמאילים בה סמא דמותא (שבת פ"ח ע"ב) אבל למיימינים בה יין ישמח לבב אנוש וחמרא פקחין (יומא ע"ו ע"ב) וזהו רק בזרע ישראל:
2
ג׳והתחיל ביצחק אבינו ע"ה שהוא ראשית זרע ישראל הנולד מבטן בקדושה ונימול לשמונה, מה שאין כן אברהם אע"ה דנקרא (סוכה מ"ט ע"ב) תחלה לגרים, וכן יצחק נולד אחר התחלת שני אלפים תורה ובו נאמר ויבא לו יין וישת והיה להביא הברכות על יעקב שהוא שורש אומה הישראלית, כי הוא שורש הגבורות הקדושות דלמיימינים בה ע"כ בלידתו הביא הצחוק לעולם וכן עיקר שמו על שם הצחוק, ולא נמצא בתורה מלת צחוק לפני התבשרות לידת יצחק דשם נאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק, דאז נתעורר ונתחדש התגלות הצחוק דקדושה בעולם, ואז תיכף גילה לו השם יתברך ג"כ שמו שהוא יצחק על שם זה, ושחוק זה הוא דעם בריותיו, ואח"כ בבשורה שניה שלא היה על ידי השם יתברך עצמו רק על ידי המלאכים נשתנה הלשון, דהשם יתברך אמר נתתי ממנה לך בן וכן אח"כ יולדת לך בן ייחסו אליו שהם הגבורות דמסטרא דדכורא דשם אין יניקה לרע כל כך, אבל הם אמרו והנה בן לשרה אשתך יחסוהו לסטרא דנוקבא דרגליה יורדות מות כנודע, דשם הוא יניקת הרע מצד ההתפשטות עד הרגלין שהוא סוף ההתפשטות והיינו שהם ראו שיצא ממנו ג"כ הגבורות רעות דעשו, ולא ידעו המעמקים שנתגלה אח"כ בתורה במה שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע שדרשו רז"ל בנדרים (ל"א ע"ב) ולא כל יצחק דאין עשו קרוי זרעו כלל, ונמצא באמת היה כולו קודש, ולעתיד כשיבורר זה יהיה הוא ראש ההנהגה כנודע מהאריז"ל, ונרמז בדרז"ל שבת פ"ט ב' על פסוק כי אתה אבינו והוא מחוי להו אז הקב"ה בעיניי' כדאיתא התם, כי זהו דרגא דיצחק שעל ידי זה היה סומא בעולם הזה החשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב) שנסתלק ממנו חיזו דהאי עלמא על ידי דבשעת מיתתן רואין השכינה (במדבר רבה פרשה י"ד), וכן הוא על ידי שראה בשעת עקידה כמשאז"ל (בראשית רבה פרשה ס"ה) זכה לראיה כזו בעת הזקנה, כשהגיע לתכלית שלימותו חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע כמה שכתוב בתנא דבי אליהו רבה (פרק ה') שהוא מעין עולם הבא, דעל ידי תוקף היראה זכה לקדושת הראיה דעין בעין, וכן לעתיד עין בעין יראו בשוב ד' ציון דאז ימלא שחוק פינו שיתרבה הצחוק בעולם בהתגלות והתפשטות מדריגתו, אבל מכל מקום סוף סוף מצד העולם הזה ותחלת בריאתו מאחר דמכל מקום יצא ממנו עשו הרי לא היה מטתו שלימה, וכל שכן קודם שיצא ממנו דעדיין היה שורש זה גנוז בו וע"כ נכתבו גם דברי המלאכים שגם דבריהם אמת לשעתיה:
3
ד׳ועל ידי זה היה התעוררות למדת הצחוק דמצד הרע שהוא השורש דעמלק שמזרע עשו המלעיג על דברי אמת, ומזה נמשך ותצחק שרה בקרבה וגו' שזה כבלתי מאמין וצוחק דרך הלעגה על דברי אמת, וחלילה שלא היתה מאמנת ביכולת הש"י, אבל בקרבה דייקא שמצד עצמה היה רחוק אצלה זה שאמרה אחרי בלותי וגו', רצה לומר שהחזיקה עצמה שבנעוריה השתדלה הרבה יותר בעבודת השם יתברך מבזקנותה שלא היה לה עוד כח כל כך, ואם בילדותה לא זכתה לזה איך תזכה לכך עתה שאין עובדת השם יתברך כל כך ואין מעשיה כדאים כל כך, והרי זה על דרך יראת יעקב אבינו ע"ה שמא יגרום החטא (ברכות ד' ע"ב) אף על פי שהובטח, וכן היא חשבה אף דההבטחה אמת מכל מקום היא צריכה השתדלות לזה ג"כ, ובשרום שאם עתה ג"כ יוגעו בהשתדלותם כבימי נעוריהם יעלה בידם להמשיך שפע הקדושה בנפש יקרה שממנו יבנה אומה קדושה שעל זה היה כל תכלית מבוקשם בהולדת בן, אבל היא הרגישה בנפשה חולשת הכחות לעבודת השם יתברך מפני הזקנה ואמרה וגם אדוני זקן, שלא אוכל לתלות ג"כ שיהיה הוא המתגבר כל כך בהשתדלות ועבודה עתה שגם הוא כבר הזקין ותש כחו, ואף על פי שזקני תלמידי חכמים מוסיפין חכמה (שבת קנ"ב ע"א), מכל מקום הכח לעבודת השם יתברך שמצד הגוף שזהו העבודה שבעולם הזה שעל ידי זה יוכל לזכות להטובות וברכות שמצד העולם הזה שהוא ברכת ד' בנים דג"כ הוא רק בעולם הזה, ומצד הגוף דבר זה נחלש על ידי הזקנה וע"כ היה אצלה רחוק שיתקיים, ועל זה אמר השם יתברך היפלא מד' דבר רצה לומר שלא נעלם ממני דבר זה שגם אני יודע כח השתדלותם, וע"כ חרה לו על זה כי ידע החסרון זה שבאמונתה נמשך לה ונתגלה לפועל בקרבה על ידי הפסולת שעתיד לצאת מיצחק שעדיין לא נפרש ונברר:
4
ה׳וע"כ נאמר שם על ידי השם יתברך עצמו ג"כ ולשרה בן ייחסו לנוקבא מצד זה, והיא הכחישה כי יראה, וחלילה לה לדבר שקר וכל שכן לפני השם יתברך שידעה שהוא בוחן לבות, וגם עיקר הצחוק היה בקרבה ולא נודע לבריות רק מה שהשם יתברך גילהו לאברהם ואיך תכחישו, רק הכונה שהיא התנצלה לומר לא צחקתי דרך מלעיג ובלתי מאמין כלל, אלא כי יראה ומצד היראה שמא לא תוכל להשתדל בעבודת השם יתברך כפי הראוי להבטחה כזו הוא שצחקה, וכן היה האמת כדעתה, אבל מכל מקום נחשב זה הכחשה כלפי השם יתברך שהוא היודע מעמקי לבה וידע שלא היה לה לירא מזה כפי תוקף אמונתה, אלא שהתעוררות מדת הצחוק והתפשטותו עד סטרא דרע ורגלין היורדות מות לליצנות והלעגה הוא שגרם לזה, ע"כ אמר לא כי צחקת שהצחוק והתעוררותו הוא היה הגורם זה לא היראה, ואחר שנולד יצחק ונתפשט הצחוק בכל העולם דכל השומע וגו', אז תיכף נתפשט בכל סטרין עד שסטרא דרע קלט את שלו, ונאמר שם מיד אחר שנגמל יצחק שהוא כשנתפשט מדת עצמיותו ונפרש משדי אמו מלהיות גדל עוד על מדת אבותיו, אז ותרא שרה את בן הגר וגו' מצחק ודרשו רז"ל בבראשית רבה (פרשה נ"ג) אין מצחק אלא עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, והם שלשה מיני צחוק נגד הג' דעולם שנה נפש הנזכר לעיל, גילוי עריות הוא עם בריותיו, ושפיכות דמים הוא על בריותיו. ועבודה זרה הוא דוגמת טחול שבנפש הכוללם יחד זכר ונקבה, שזהו שורש האל זר שבגופו של אדם שהוא שורש עמלק הראשית גוים שכלול משניהם, דאופיי' של כלל האומות וכל מיני רע שבעולם שרשם בכעס ותאוה שעליהם אזהרת לא תרצח ולא תנאף, ושורש שרשם הוא אנכי ולא יהיה לך כי על שניהם מצינו בדברי רז"ל שמביאים לעבודה זרה, על כעס בשבת ק"ה ב' גבי שובר כלי בחמתו כך דרכו של יצר רע כו' עד כו', וכלשון זה ג"כ גבי תאוה בריש פרק כל היד וכן איתא בסנהדרין (ס"ג ע"ב) לא עבדו עבודה זרה אלא להתיר עריות, ותיכף אמרה שרה לא יירש עם בני עם יצחק דייקא, שאף על פי שהוא הביא הצחוק לעולם ומחמתו היה, הרגישה מיד שצריך להפרידו ולהבדילו שלא יהיה לו שום התחברות ושייכות עמו, כי הוא אין לו שייכות לצחוק זה דרע כלל, כי הוא עורר בעולם רק הצחוק שמסטרא דקדושה לבד, אלא שמצד ההתשפטות דטוב ורע בעולם מחטא אדם הראשון בכל דבר שמתגלה הטוב מיד מתגלה גם הרע שלעומתו:
5
ו׳וביצחק נמצא לשון מצחק אח"כ בגרר והנה יצחק מצחק וגו'. ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ס"ד) דהיה אחר אריכות ימים דאבילות דאאע"ה, שביום שמת יצא עשו לתרבות רעה (שם פרשה ס"ג) ונפרד מלהיות נקרא עוד זרע יצחק, ובקדושין (י"ח ע"א) איתא דעשו ישראל מומר, והיינו דקודם שיצא לתרבות רעה היה עליו שם ישראל ונימול לשמונה אלא שנשתמד, ואף דבישראל גם מומר אף על פי שחטא ישראל הוא, זהו רק בזרע יעקב שכבר נפקע חבל הנחלה בג' חוטין דאין יכול לינתק עוד, אבל בזרע יצחק אף דהיה נקרא תחלה בשם ישראל. משנשתמד ויצא לתרבות רעה יצא מכלל ישראל, ואז שכבר נפרד הפסולת שאין לו עוד שייכות עמו התחיל להתגלות קדושתו, אלא שהאבילות עיכב שהוא היפך השמחה והצחוק דילי' שהוא עם בריותיו נמשך מהשמחה, ודבר זה הוא בקדושה כמה שכתוב בתנא דבי אליהו רבה (ריש פרק ג') אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, כי הגבורות קדושות הוא תוקף היראה מהשם יתברך בגין דאיהו רב ושליט ויש לו שמחה ג"כ מזה, מה שאין כן הגבורה רעה שבכעס ורציחה היא היפך השמחה. והצחוק הנמשך ממנה אינו אלא על בריותיו בליצנות, אלא שמכל מקום כל מיני רע יש להם חיבור והיה עשו פרוץ בעריות ג"כ, ועל כן נשא בת ישמעאל אבל זהו רק על דרך עבירה גוררת עבירה, אבל שורש רשעותו ברציחה הוא אדרבא היפך מתאות, מה שאין כן בקדושה הם כלולים יחד ממש, ועל כן נראה שמדת יצחק בכלל העולם הוא נגד ב' אברי הכבד וטחול שבעולם קטן שהוא האדם, ואצלו היו כלולים שניהם יחד, וכן בפסולתו יצא הפסולת שבשני איברים אלו אלא דשם לא היו כלולים יחד רק נתחלקו לשניים שמצד הרע הם נפרדים וכמו שנתבאר, והם עשו ועמלק שהם נגד הרע שבשניהם, והכבד הוא אבר שהחיות תלוי בו שאם ניטל כולו טריפה וזהו עיקר מדת הגבורה שהוא מכלל עשר מדות הקומה, והטחול אינו אלא נטפל לו שהרי אין החיות תלוי בו כל כך שהרי אם ניטל כולו כשרה ויכולה לחיות, ואז בבן כוזיבא דהיה לו ששים אלף נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים, נראה לי לפי שהיה סבור שהוא משיח ויהיה מחיית זרעו של עמלק לגמרי על ידו, וידע דעמלק נגד הטחול והוא ימחה לגמרי שלא ישאר ממנו כלום, סבור שכמו כן זה האבר באדם הוא מהמותרות שסופו למחות, ולעתיד לא יהיה אבר זה באדם ועל כן במלחמתו עמהם חשב דהמנצחים צריכים להיות הפכיים ממש מהם, דעל כן אמרו (בבא בתרא קכ"ג ע"ב, בראשית רבה פרשה ע"ג) אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל דביה כתיב ולא ירא אלקים וביוסף נאמר את האלקים אני ירא, שהוא הפכו ועל כן יוכל לנצחו:
6
ז׳והטחול מכביד על האדם כי כל הכובד והעצלות שבאדם לתורה ומצות בא מעמלק שמכניס הרהורי ליצנות ללב, ועל ידי זה הלב מתרפה ומתעצל מהשתדלות בתורה ועבודת הש"י, ותחלה הוא פועל בלב ואח"כ הוא בא ונלחם, כמדתו של יצר הרע יורד ומסית עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה (בבא בתרא ט"ז ע"א), וכך ברפידים שרפו ידיהם מדברי תורה (בכורות ה' ע"ב) דדבר זה בא להם מצד השורש עמלק שהיה מצוי בעולם, והם לב העולם וכל מה שיש בעולם מצד העירוב דטוב ורע היצר רע מכניסו גם בלב איש הישראלי, וצריכים לנצחו ואז ינוצח ויכלה אותו כח הרע שבעולם בפועל ג"כ, והם שלא נצחוהו ורפו ידיהם שנכנס בלבם כובד ועצלות מיד ויבוא עמלק להלחם בפועל, וידי משה ג"כ כבדים כי הכובד שבלבבות דבני ישראל ע"י העכירו דטחול המכביד, פעל ג"כ כובד למשרע"ה שהפרנס לפי הדור (ערכין י"ז ע"א) וקלקולי הדור גורמים איזה קלקול לפרנס ג"כ, אלא שבו לא הגיע הכובד ללב כלל רק לידים ואיברי הפעולה הגופניים, שמצד הגוף שהוא גופני היה לו קצת שייכות וחבור לעולם הזה הגופני והיה כאשר ירים משה ידו והתחזק נגד כח עמלק המכביד וגבר ישראל, ואמרו ז"ל (ר"ה כ"ט ע"א) וכי ידיו של משה כו' אלא בזמן שישראל כו', ועדיין קשה אם כן לא היה לקרא לתלותו בידי משה, אבל באמת ישראל כפי מדרגתם אז שזה קרוב שיצאו מזוהמת מצרים ועדיין לא קבלו התורה ולא הטהרו לגמרי בספירת נקיים דמ"ט ימי הספירה, כאשר התעורר כח עמלק שהוא התעוררות כחו המכביד הלבבות דבני ישראל בתוקף היצר, לא היה כחם יפה נגדו רק על ידי סיועת משרע"ה דדור לפי פרנס ג"כ, כי הוא יכול להכניס ג"כ רוח התעוררות לטובה בלבבות בני דורו, וזהו אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (קדושין ל' ע"ב), והעזר הוא לפעמים על ידי אחרים ובפרט על ידי פרנס הדור שהוא לב הדור וממנו תוצאות חיים לכל דורו, וע"כ כאשר משרע"ה התגבר נגד כובד שבא לידיו וכחות הפעולה שלו, גרם ג"כ התגברות ללבבות דבני ישראל להסתכל כלפי מעלה ולשעבד לבם לאביהם שבשמים, וע"כ נצטוו בזכירה ענין עמלק, כי זה כל ענין עמלק להכניס כובד ללב על ידי הרהורי דברים בטלים של ליצנות וכדומה המשכיח הכל ובזה מתרפה מכל טוב, ועל ידי זה ממילא נעשה הראשית דגוים שהוא ההכנה להיות מוכן להשתקעות של כל מיני רע שבכל שבעים אומות, מאחר שמפנה לבו לבטלה ונתרוקן מדברי קדושה, ובהתעוררות הזכירה לבד די למחות זכר עמלק שכשזוכר ענין זה כבר נסתלק השכחה. וכן המן טען ישינים הם מן המצות ושינה זו שהוא העצלות והכובד מהשתדלות, בא ג"כ מכחו ואותו כח בעצמו שהיה תחלה יורד ומסית אח"כ הוא עולה ומקטרג, וזה ענין נטולי טחול דבן כוזיבא שלא יכביד עליהם דחשב שבזה ינצח עמלק למחותו מן העולם לגמרי, כי חשב דמצד הקדושה הטחול כלול בכבד, ומה שנפרד לשנים הוא רק מצד הסטרא דרע שבו, וחקיקת כפות הרגלים הוא ג"כ מצד דרגליה יורדות מות, והם העונות שאדם דש בעקביו הבאים מצד השכחה והעצלות והעדר הזריזות, וטעה ג"כ לחשוב דהתיקון להסיר זה לגמרי דחשב שבאמת זה מכלל מותרות הגוף דסופן לאבדון, עד שאמרו לו חכמי ישראל שעושה ישראל בעלי מומין, כי חס וחלילה שברא השם יתברך דבר אחד לבטלה והאלקים עשה האדם ישר והכל לצורך קדושה. ואם יחסר דבר הוא בעל מום וחסר ממה שראה השם יתברך בחכמתו שהוא ראוי לצורת האדם, וכל הכחות שבו כולם יש בהם צורך לכבוד שמים דכל פעל למענהו לקילוסו, ואדרבא במקום שאצל אומות העולם הוא תוקף הטומאה אצל בני ישראל הוא תוקף הקדושה:
7
ח׳וכשאומות העולם אוכלים ושותים ומשתכרים הם מדברים דברי ליצנות ושעשועי טיאטראות וכל מיני תיפלות וזנות, כסעודתו של אותו רשע דציוה להביא ושתי ערומה, ובזה הוא התחלת המגילה כי בענין זה היה תחלת התעוררות הכח דהמן שהוא שחוק הכסיל ומי שהשעה משחקת לו, וסופו היה במשתה דאסתר דודאי משתה שעשתה לפני מלך כמוהו ומשנהו מסתמא היה בו כל מיני שחוק ושעשוע מלכים, ומאחר שהיתה עמהם במשתה גם היא השתעשעה בזה עמהם, וכל זה לא הועיל להשכיחה מעיקר המכוון שבמעמקי לבבה בדביקות הש"י, דלולי כן לא היתה זוכה לניצוח המן ומחיית עמלק בזה, כי הש"י המליך אות הק' בשחוק שיהיה כולו מצד הקדושה אצל מי שהוא חלק ד' ונחלתו, וכך נקבע לזכר הנס סעודת פורים במשתה ושמחה לברר ששמחת ישראל דבוק בקדושה, ואף על פי שעושין כל מיני שחוק ושעשועים, שהרי אין עושין כן אלא באותו זמן שהמצוה בשמחה ובסומי הרי דכל מעשיהם רק לשם שמים, ועל ידי זה אף על פי שנתבסם עד דלא ידע כו' שהוא בתכלית ההעלם והשכחה עדיין לא נעקר מדביקותו בקדושה אפילו כמלא נימא, מאחר שביאתו לידי שכחה זו היינו לכוונת מצוה ולשם שמים, ובזה נעקר כח עמלק משרשו שכל כחו הוא בהכנסת השכחה בלב והעדר הידיעה שבזה נבנה הראשית דגוים, אבל זהו אצל העכו"ם, אך אצל בני ישראל נתברר על ידי שמחת פורים שלהם שגם בשמחתם לא יתערב זר דלא כאלה חלק יעקב ולא עשה כן לכל גוי, שהגם שמתבסמים ומשתקעים במיני שחוק אינו שחוק של קלות ראש חס וחלילה, רק דבוקים בקדושה על ידי אות הק', שכל אותיות הא"ב ישנם ג"כ בשורש כל נפש מישראל, דעל ידי זה יש להם כח הדבור בלשון הקודש בכל כ"ב אותיות, מה שאין כן עכו"ם שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח כי אין להם אחיזה בשום אות מאותיות הקודש ודבורם רק כנוערת בהמות וצפצוף עופות, וכל אות יש לו אור מיוחד וקדושה מיוחדת ומאיר באבר מיוחד בגוף ובזמן מיוחד בשנה, וכן מתייחס למקום מיוחד בעולם, וקדושת אות הק' מזכך השחוק שבנפש הישראלית וכח אבר הטחול שבו, ועל ידי זה נמחה זכר עמלק הבא מהרע שבטחול, וזהו קדושת כל החודש אדר וימי הפורים ביחוד, ובכל שנה ושנה על ידי הימים האלה הנזכרים ונעשים בכל ישראל, אפילו ע"י עשיית ההמונים המצות גלומות בלי שום דעת וכונה רק מצות אנשים מלומדה, סוף סוף הרי עושה זה מפני מנהגן של אבותיו למצוה וכונה זו, די לו במצות דסתמא לשמן קיימין להיות נחשב עושה לשם שמים, ונעשה על ידי זה מחיית עמלק מעט מעט היינו שנזדכך הלב בשורש קדושה זו עד עת קץ בפורים ואדר האחרון, שיזדכך הלב לגמרי וימחה זרעו של עמלק מן העולם לגמרי, אז תיכף בניסן שאחריו עתידין ליגאל הגאולה שלימה במהרה בימינו:
8