מחשבות חרוץ י״בMachshavot Charutz 12
א׳חודש תשרי נברא באות ל' כמה שכתוב בספר יצירה פ"ה המליך אות ל' בתשמיש וקשר כו' מאזנים בעולם ותשרי בשנה ומרה בנפש כו', וידוע דל' נקרא מגדל הפורח באויר בסנהדרין ק"ו ב' ללישנא קמא דרש"י שם מפי השמועה ובערוך ערך מגדל יעו"ש, וכן הוא בזוהר יתרו צ"א א' עיין שם ובזוהר חדש שיר השירים דף ז' ע"א ד"ה ובספרא, ועיין בהקדמת הזוהר ו' א' דדיירין בהאי מגדלא דפרח באוירא קודשא בריך הוא וחד מסכנא ושם בית מותבא דרב המנונא סבא אחר פטירתו ע"ש, ובתיקוני זוהר תיקון כ"א נ"ב ריש ע"ב איתא ברתא איהי על מגדלא דפרח באוירא ומכרזין כל מאן דקטל לחויא יהבין ליה לאנתו כו', ושם תיקון נ"ה צ"ב א' איתא ל' אימא עילאה דאיהי מגדל עוז שם ד', נראה דמפרש מגדל עוז וגו' אאותו מגדל הפורח שהוא אות הל' ושהמגדל עצמו הוא אימא וברתא היא דיירא ויתבא במגדל זה, והיא כנסת ישראל שנקראת דלה כמה שאמרו בפרק ערבי פסחים על פסוק דלותי אף על פי שדלה אני כו', וכאמרם ז"ל (בראשית רבה פרשה ע"א) דבכל מקום עני ורש ומסכן וכו' בישראל הכתוב מדבר, וגם משיח נקרא עני ורוכב וגו' והוא השלמת כנסת ישראל וזהו חד מסכנא, ועל כן רב המנונא סבא וכן בריה [כמה שכתוב בתיקון כ"א שם נ"ב סוף ע"א] ג"כ בית מותבם שם, כי יש להם שייכות עם נשמת משיח, וכן הוא שם בהקדמת הזוהר ז' ב' דראוהו מנהיר שרגין בהיכלא דמלכא משיחא, הרי דהיה מותביה בהיכל המשיח, וזהו המגדל שאמר להם, ובזוהר שלח קס"ד סוף ע"א איתא מגדל עוז דא כנסת ישראל, וכן הוא בפרשת בראשית ל"ז ריש ע"ב דדא הוא מגדל דוד, ונראה דאינו סתירה דשם מפרש על השוכן במגדל, וכן איתא בתיקון י"ג כ"ה ב' ברתא דמלכא דאיהי צלותא דיתיב [צ"ל דיתבא] על מגדלא דאתמר בה מגדל עוז וגו' ע"ש, ועיין בעץ חיים היכל ו' שער ב' פרק ב' דיסוד דנוקבא פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך יעו"ש, והוא מכוון ללשון הכתוב בו ירוץ צדיק דהיינו סוד דז"א וכנודע, ובליקוטי תורה פרשת וישב כתב כבר בארנו ענין היסוד [דז"א] שהוא סוד מגדל הפורח באויר שאין לו על מה שיסמוך ע"ש, נראה דעל שם דבו ירוץ וגו' נקרא גם הוא מגדל כו', ונראה דגם אימא דאיהו מגדל כו' היינו יסוד דאימא וכל יסוד נקרא כן, וזהו המליך אות ל' בתשמיש שהוא ביסוד:
1
ב׳והענין דהאותיות נקראים בספר יצירה אבנים והמלות הנבנות מהאותיות בתים, שהוא בנין קבוע שיש להם יסוד קבוע וקיים, כי הם אותיות התורה דכתיב בה אמת ושפת אמת תכון לעד כבנין קבוע ולא דבר המטלטל שאין לו קביעות וקיום. ועל כן איתא מגילה ט"ז ב' ואמת שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה, יחסו זה למדת האמתות שבתורה כי גם השיטין ושורות העמוד המשילו לבנין החומה במה שכתוב שם אריח על גבי לבינה ע"ש, וע"כ נקרא שורה על שם החומה שנקרא ג"כ שור בלשון הכתוב ובארמי שורא שכמו שמלה אחת נקרא בית כן כל השורה נקרא חומה, וע"כ צריך שרטוט שלא יהיה אחד יוצא ואחד נכנס דאז אינו דוגמת חומה הקבועה רק כל אות בפני עצמו כדבר המטלטל ולא הקבוע וקיים, וכאמיתות של תורה הוא שיהיה קביעא וקיימא לעד על כן צריך שרטוט שיהיו קבועים ביושר כמשפט הקבועות, והל' הוא בולט ויוצא מן השרטוט וע"כ נקרא מגדל לא אבן ובית, דהמגדל הוא המיטלטל ממקום למקום ואינו קבוע והיינו גגו של ל' כמה שכתב הערוך כי גופו צריך שלא יצא משרטוט ככל האותיות, ונמצא הגג יש לו סמיכה למטה על האות, אבל קביעות כל האותיות הוא בשרטוט של מעלה ומלמטה אין צריך שיהיו שוין כלל, דאין הקביעות שלהם מצד מטה דהיינו מצד המקבלים השפעתם דבזה אינו שוה בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש, והכל כפי ערך המקבל ופעמים נהר יחרב ויבש חס וחלילה השפעת איזה אות לאיזה נפש אם פגם בו, אבל קביעותם הקיים לעד הוא בענין עצמותם וקבלת שפעם מלמעלה דהתורה נצחיות שהיא תורת אמת היוצאת מאמיתותו ית"ש הבלתי בעל תכלית שאין לו הפסק, וגגו של ל' הוא להיפך יש לו קביעות למטה ולא למעלה שהוא העומד על גבי האות ומשפיע להאות, אבל אין לו קביעות למעלה אם יאריך או יקצר, והוא כמו כתרי אותיות והתגין שעל גבי האותיות דג"כ אין להם קביעות למעלה אלא שהם אינם מגוף האות יש לו קביעות למעלה והכתר כך הוא קביעותו להיות עומד על גבי הראש, ואף על פי שהוא כתר ועומד למעלה אינו אלא נטפל להגוף הנכתר וקביעותו הוא בקביעת הגוף, מה שאין כן גג הל' שהוא מגופו של אות ואין האות נשלם כלל עדיין שם בגופו של מטה אצל השרטוט רק כולו עם הגג אות אחד על כן כולו אין לו קביעות על ידי הגג, וזהו הפריחה באויר על דרך שנאמר חגיגה י' א' היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, פירש"י שהוא מתורה שבעל פה ורמז מועט בתורה שבכתב, ואין הכוונה ברמז זה על מה שאמרו בגמרא מקרא דהוא אין מוחל כו', וכיוצא בו, דהני מאן דאמרי סבירא להו יש להם על מה שיסמוכו עיין שם בגמרא דכל דרש מלשון הכתוב הרי יש לו סמך בכתב, אבל הפריחה באויר הוא מה שאין לו רמז דרש בגופו של כתב אלא רמיזא בעלמא בכתרי אותיות שהיה רבי עקיבא דורש (מנחות כ"ט ע"ב), שכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פרשה י"ח) דבלוחות בין דבור לדבור היו כל מצותיה של תורה, כך בתורה שבכתב בין שיטה לשיטה רמוז כל תורה שבעל פה כולה וכל מקום שתלמיד ותיק עתיד לחדש דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, הכל רמוז באויר שבנתים בתגין וכתרי האותיות וכיוצא, וזהו כונת הלשון פורחין באויר היינו האויר שבין הכתב:
2
ג׳וגופו של כתב הוא בנין הקבוע וקיים שבנה וקבע מלכו של עולם, וההשפעה מצידו ית' בקביעות שוה על כן תורה שבכתב כתיבא ומנחא לכל באי עולם, והתורה שבע״פ הוא מה שנמסר לחכמים לחדש ולהשיג כל אחד כפי כחו וחכמתו, ומי שאינו חכם אין משיג ומחדש כלום וכל ההשגה הוא מצד המקבל ומצידו אין לו קביעות, ואפילו לאותו המשיג ההשגה היא דרך פריחה בשכל בלא קבועות פעם נגלה ופעם נעלם, והיתר נדרים אף שהוא הלכה מקובלת ולא מחידוש חכמים, מכל מקום הואיל והדבר נמסר לחכמים להיות לשונם מרפא ושיוכלו להתיר מה שאסרה תורה ואין בזה הלכה קבועה, ואינו דומה לגופו של נדר אם ירצה יאסור על עצמו, דזה מסור לכל אחד ואין צריך חכמה כלל ואם כן אין איסורו מצד כחו וחכמתו אלא מצד התורה שקבעה עליו דכל היוצא מפיו יעשה ולא יחל, ושפיר נכתב איסורו בתורה בהדיא ויש לו על מה לסמוך, מה שאין כן ההיתר דתלוי בחכמה שהרי נמסר לחכמים יחיד מומחה דוקא או הדיוטות שלשה דוקא שהם בית דין לכל דבר הצריך בית דין דאי אפשר דליכא חד דגמור (סנהדרין ג' ע"א), ויש בהם חכמה ותלוי כפי השגת חכמת המתירים דהחכם יותר יוכל למצוא פתח לנדר מה שאין אחר יכול למצוא, דעל כן היו הולכים לחכמים לבקש פתח וכמה שכתוב בנדרים ועל כן השאירתו תורה פורח באויר שכיון שנמסר לחכמים מצד השגת החכמים אין לו קביעות. והל' הוא גוף אות שבכתב וג"כ אין לו קביעות ופורח באויר, רק שהוא מגדל הפורח להיותו אות גמור דכתב הבונה בית וזה מגדל הגבוה מבית כמשמעות מגדל בכל מקום וכן המגדל דדור הפלגה, ולמ"ד הוא לשון לימוד שממנו הוא הלימוד והיניקה דתורה שבעל פה, וחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (שיר השירים רבה פרשה א') כי תורה שבכתב הוא השגת הנבואה מנביא גדול כמשרע"ה וחכם עדיף מנביא (בבא בתרא י"ב ע"א), כי הוא משיג ברוח הקודש מקודש העליון חכמה עילאה שלמעלה מהתורה שבכתב שהיא נובלות חכמה עליונה (בראשית רבה פרשה י"ז), וכידוע מהאריז"ל בשער הנבואה בנבואת משרע"ה מאיזה מקום היה, והוא גילה רזי עולמות העליונים יותר, ולא שמשה רבינו ע"ה לא היה משיג מה שהוא השיג דברוח הקודש ודאי היה משיג ונגלה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וזהו השגת תורה שבעל פה שמצד החכמה ובינת הלב, אבל בנבואה מה שהשם יתברך הראה וגילה לו כדרך השגת הנביאים זה לא נגלה לו רק כפי מדרגתו, והשגת הנבואה גדולה מצד שיש לה יסוד על מה לסמוך שהיא דבר ה' אשר עליו אין להוסיף ולא לגרוע והם דברים קצובים וקבועים וקיימים, ומצד זה השגת רוח הקודש של חכמי תורה שבעל פה גדולה, שאף על פי שפורחת באויר כי אין לה יסוד קבוע לסמוך עליו בבירור לדעת שהוא דברי אלקים חיים ושהן הן הדברים הנאמרים ברוח הקודש מאחר שהוא מוציאם מחכמת לבו ואולי טועה בדמיונו, מכל מקום נגד זה הל' גבוה גבוה מכל האותיות שהשגתו בלא קצב וגבול, ולמעלה מכל שפע ההשגה הנקצב ברצון השם יתברך בבריאת העולם שהיה באותיות שהם המגבילות כל דבר:
3
ד׳ובאותיות דרבי עקיבא איתא למה ל' גבוה שהוא כמלך באותיות שהוא באמצעם, ואח"כ איתא שם שרומז ללב, והיינו כמו הלב מלך בגוף כמה שכתוב בספר יצירה, ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה (כמה שכתוב בריש תיקון ק"ז) דבי מלכים ימלוכו, היינו על ידי חכמת התורה שבעל פה דהמלך פורץ כו' ואין מוחין בידו (בבא בתרא ק' ע"ב) שהוא התפשטות בלא גבול, כי הסוף מעשה ששם תכלית הצמצום נעוץ במחשבה תחלה שמשם מקור ההתפשטות, והמלך אשר במשפט יעמיד ארץ לצמצם מדינתו להיות הכל בגבול דכשאין מלך איש הישר בעיניו יעשה, ומדת דינא דמלכותא הוא לצמצם הנהגת אותם שתחתיו, ובנוגע לצרכו הוא בתכלית ההתפשטות דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו (סנהדרין כ' ע"ב), ונאמר הלהוכח למלך נתנוך דפשטי' נראה שאין להוכיח המלך, ואולי דרשו הוכח תוכיח עמיתך דוקא ומלך אין קרוי עמיתך שאימתו עליך, ואף על פי דגם תלמיד לרב נתרבה, אפשר סברי דרב יכול למחול על כבודו וכיון דבידו למחול ויוכל להיות עמיתו קרינן ביה עמיתך, מה שאין כן מלך דלדברי הכל אין כבודו מחול כמה שכתוב בקדושין (ל"ב ע"א), ומיהו לשון נתנוך משמע דצריך להיות אדם גדול ומיוחד לזה למעלתו ואותו לא נתנוהו ומינוהו על זה, ואולי רצה לומר נתנוך מן השמים דהנביאים היו מוכיחים המלכים בדבר ה' ולא מעצמו, אבל קבלתי הפירוש כי המלך יש לו עומק בבינה שבלבו מה שלא נגלה לאדם אחר עד שמחמתו מוכרח פעמים לעבור על דברי תורה על דרך עת לעשות וגו' ואין יכול להוכיחו אלא מי שהגיע למקומו ומדריגתו ויודע מעמקי לבבו, והכל מצד הדבקות שיש במעמקי לבו עם עומק ראשית דמחשבתו ית' הנעלם מעין כל בעולם הזה, ומצד הזה יכול לפרוץ כל הגדרים והגבולים כי יש לו תכלית ההתפשטות בלי גבול וכמו שנאמר רוחב לב מלכים אין חקר, ומצד צמצומו בא לו תוקף היראה יותר מכל אדם כמה שאמרו בברכות מלך כיון שכורע שוב אין זוקף, והוא מצד עוצם יראת ד' החופפו. וזה נקרא דפרח באוירא שהירא אין לו שום דבר מבורר לסמוך עליו, דבכל דבר ירא ורועד אפילו במעשה הטוב בבירור אולי יש איזה פגם וחסרון באופן שאין לו שום יסוד להיות לרגל אחיזה וסמיכה בו, וזהו יראתו הקודמת לחכמתו דראשית חכמה יראת ד' ואח"כ על ידי זה חכמתו מתקיימת, והחכמה תעוז לחכם ונעשה מגדל עוז אשר בו ירוץ צדיק, הריצה הוא התפשטות באין מעצור כי נכון לבו בטוח בד' ועל זה סמוך לבו אשר לא יירא:
4
ה׳וכך הוא החודש תשרי תחלתו ראש השנה בתוקף היראה והפחד ממדת המשפט ועומק הדין, ואח"כ מתחילים ימי רצון ומתפשטים והולכים בעשרת ימי תשובה שהם מדת קומה שלימה, והכל מדת המלכות שאנו ממליכים אותו ית' עלינו אז, וערב יום הכפורים הוא עד היסוד בה דזהו עיקר דפרח באוירא שכל הגוף נשען על היסוד והיסוד אין לו על מי להשען, כידוע שיסוד הוא בו כח המשפיע בדכורא וכח המקבל בנוקבא שממנו ההולדה אח"כ, וזה יסוד בנין כל קומה ותכלית המכוון להשפיע ולקבל ולהוליד שזה היה מכוון הבריאה דלשבת יצרה, ובזה אחיזת כל קומה שתגיע להשלמתה שהוא לתכלית המכוון בה, וכשמגיע לתכלית התכלית עצמו צריך בירורים דעדיין מה המכוון בתכלית זה וצריך תכלית לתכליתו, ותכליתו הוא שחוזר להתחלה דכל פעל למענהו לקילוסו שיכיר ההתחלה, וכמו דרך משל האדם חושב תכליתו להוליד בנים לפרות ולרבות ואחר שהוליד בן מה תכלית יש מבן יותר ממנו, ואם גם הוא יוליד בנים וילכו הדורות עד אין קץ מה בצע מכל זה, והתכלית שיוליד בן זרע אלקים המכיר ומפרסם כבוד שמים בעולם, והוא החזרת הכל לעומק ראשית ונעיצת הסוף בהתחלה, וע"כ כשמגיע להתכלית שהיא היסוד צריך להשיג התכלית לתכלית שהוא ההתחלה, וזה נעלם וא"ל יסוד שצריך להתפשט למעלה לעומק ראשית המחשבה, ועל דרך זה יובן ג"כ מה שקבלתי בסוד קנמון תשעה דרומז להיסוד שהוא התשיעי מעילא לתתא והחכמה הוא תשיעי מתתא לעילא ושלימות היסוד הוא כאשר יהיה נמשך ומחובר ומיוחד עם החכמה, והוא מכוון ג"כ על פי דרכינו שכשמגיע לסוף צריך לחזור להתחלה, והגם דהיסוד אינו עדיין הסוף לגמרי, כמו שבהתחלה אף על פי שמתחיל מכתר מכל מקום ראשית הגילוי דיש מאין הוא החכמה, כך בסוף אף דגמר הכל הוא במלכות הוא ביציאת הפעולה לגמרי לפועל, אבל כחות הפעולה כולם מסתיימים ביסוד, והמלכות הוא דוגמת יום השבת שאחר ששת ימי בראשית דכבר בששה ימים נשלם כל המלאכה ולא היה העולם חסר אלא מנוחה, או כמו ששה קצוות של המקום וגוף המקום הכוללם שהששה קצוות ג"כ הם כוללים ומגדירים כל המקום אלא שאלו בפרט וזה בכלל, ולפיכך היסוד מגדל גבוה ראשו בשמים אבל פורח באויר שהיסוד שלו צ"ל למעלה ושם הוא נעלם ואין נגלה אלא לכל חד לפום מה דמשער בלביהו, ולכן נקרא ערב יום הכפורים שהוא הכנה ליום הכיפורים כמו ערב שבת הכנה לשבת, כי מקדושת היסוד בא אח"כ ליוהכמה פעמים, שידוע דאז מתעלה המלכות אל הבינה דנעשה מאימא תתאה אימא עילאה, שהוא תכלית התפשטות בסליחת כל החטאים ולהיות תרעא דחירו ומעין עולם הבא, שאז יהיה התעלות כל העולם הזה להיות מארץ התחתונה ארץ העליונה:
5
ו׳וזהו המגדל עוז שנעשה אחר תוקף היראה וע"כ שפיר אמרו דא אימא עילאה, ואינו סותר מה שכתוב דא כנסת ישראל דהיינו אימא תתאה כי מה שנקרא מגדל עוז הוא כאשר מתפשטת ומתחברת לאימא עילאה, שהיא עיקר אות הל' ומגדל הגבוה שראשו בשמים דהוא לבא ויונקת מהחכמה, ואמנם מצד עצמה הן תרין רעין דלא מתפרשין ואין שם פריחה באויר אלא מצד התעלות כנסת ישראל ושכינת עוזו לשם, וזהו דדיירין קודשא בריך הוא וחד מסכנא היינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וזהו שם ד' היינו יסוד דנוקבא ובו ירוץ צדיק יסוד דדכורא, וההתפשטות הוא כשמגיעים למגדל עוז, וע"כ ביום הכיפורים אין אכילה ושתיה מעין עולם הבא דצדיקים יושבים הוא צדיק יסוד עולם ונהנין מזיו השכינה הוא יסוד דנוקבא והענין עמוק, על דרך שאמרו (זוה"ק ויקרא ז' ע"ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים וכמו שנאמר את קרבני לחמי, ובערב יום הכיפורים האכילה ושתיה כאילו מתענה היינו שגם ההנאות דעולם הזה הם שקולים כהנאות דעולם הבא, שכל אכילת מצוה שישראל אוכלים יש בו טעם מן, והוא ממש דוגמת המן שהוא לחם שמלאכי שרת אוכלים (יומא ע"ה ע"ב) וג"כ הנאה רוחנית דמעין עולם הבא, דע"כ סידרו רז"ל המאמרים מענין המן בפרק יום הכפורים, כי אכילת המן הוא ממש דוגמת התענית דיום הכיפורים שהכונה בו לזכות על ידי זה לאכילה הרוחנית דעולם הבא, שעל ידי שאין בו אכילה ולא שתיה על ידי זה זוכין להנאה הרוחנית דזיו השכינה על ידי הריחוק מהנאה הגשמית, וזה שאמרו (ברכות ח' ע"ב) דאכילת תשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, כי תענית עשירי היינו אכילה הרוחנית ותענית תשיעי הוא מה שהיינו עושים בעצמינו אלמלא ציותה התורה באכילה לסגף הגוף לכפרת עון, על דרך שמתענין היחידים בעשרת ימי תשובה כדי להכין עצמו על ידי זה לקדושה דיום הכיפורים, אבל השם יתברך לא בחר בזה להכנה בערב יום הכיפורים שהוא הכניסה להרגשת הבינה שבלב מזיו השכינה דעולם הבא שביום הכיפורים, גם בשעת הכנה שמכין עצמו לקדושה כזו הרי הוא כבר כלי מוכן לזה שיכול לבוא לידי קדושה כזו, ואם במדת פורענות אמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה מ"ג) עבודה זרה מכה לפניה ולאחריה כל שכן במדה טובה המרובה, וכבר יש הרגשת שמץ מקדושה גם מקודם, ובקדושה כזו שהוא רק התגלות ההעלם להביאו לידי גילוי על ידי ההחזרה למקור הרי ישנה מתחלה ג"כ, רק שהיא בהעלם ומכל מקום הרי כבר יש הרגשה בהעלם שהוא העלם שהרי מוכן לבוא מיד לגילוי, ובהרגשה זו מתקדש ומתעלה גם ההעלם, וע"כ הגם שהוא עדיין בהעלם האכילה ושתיה הגופנית דעולם הזה היא מתקדשת בקדושת המן, ועל ידה הוא הכנה לבוא להנאה הרוחנית דיום הכפורים, וזהו כאילו התענה תשיעי היינו שיש בו הכנה לקדושת היום דיום הכפורים כהכנת התענית וסיגוף הגוף ונוסף על זה כאילו התענה עשירי ג"כ דהיינו שיש בו ג"כ הנאה רוחנית כבתענית עשירי, אלא שאז הוא רק כאילו ובדרך הדמיון כי עדיין היא בהעלם, וביום הכיפורים הוא בגילוי ובפועל וזהו התעלות היסוד דנוקבא ליסוד אימא:
6
ז׳והתעלות היסוד דדכורא ליסוד אבא הוא אח"כ בסוכות, שהוא הסיום דראש השנה שמתוקף היראה בא לתוקף השמחה דזמן שמחתינו שמשם שואבין רוח הקודש בשמחת בית השואבה (ירושלמי סוכה פרק ה') שהוא רוח מקודש העליון היא חכמה עילאה, ומחילת החטאים בחודש זה, ובויקרא רבה (פרשה כ"ט) דעל כן נקרא תשרי תשרי ותמחול כו', נראה דזהו עיקר יסוד ענין החודש כולו, שראש השנה הוא הכנה ליום הכפורים, וסוכות נמשך אחריו שמזה בא השמחה והחסיון בצל ה', והיינו כי כל חטא הוא יציאה מהשורה, אבל חטאי בני ישראל הם באמת כשנים הללו שסדורות ובאות כו' כמה שכתוב בפרק רבי עקיבא (פ"ט ע"ב), היינו שגם זה מהסדר שיהיה דבר יוצא מהסדר איזה פעם, וזהו אות הל' שהוא מכלל שורת האותיות אף שהוא יוצא מהשורה, וע"כ דבר זה הוא לישראל לבד ולא עשה כן לכל גוי דשורש כנסת ישראל הוא ממקום זה ודיירי בההוא מגדלא, וזה שאמרו סבי דבי אתונא בבכורות (ח' ע"ב) בני לן ביתא באוירא דעלמא, שידעו ענין ישראל שהם דרים במגדל הפורח באויר היינו שאין להם יסוד קבוע בשום דבר, ואף על פי שכבר ניתנה תורה בהגדרת המעשים מכל מקום הם חוטאים כל השנה ויוצאים משורת התורה המגדרתם, וכסבורים אומות העולם שכבר הזניחם השם יתברך וכמו שאמרו ז"ל בעגל ואח"כ בא יום הכפורים ומתכפר להם, ועוד נעשים מזדונות זכיות וכמו שזכו על ידי עגל למלאכת המשכן וגילוי שכינה כשנתרצה, וזהו סיום התורה באות ל' המורה על דרך זה שאף על פי שכבר ניתנה תורה הכוללת אבנים ובתים וחומות הם שורות הכתב המגדירות האדם, מכל מקום סוף דבר הכל נשמע שכולו כלול באות הל' הפורח באויר דבאמת הכל פורח באויר עדיין בלא יסוד קיים, וזהו היסוד של תורה שבעל פה המתחיל ויונק מסיום התורה שבכתב דבאמת אין שלימות התורה שבכתב אלא על ידי התורה שבעל פה, והקראים שפקרו בה אף תורה שבכתב אין להם כי מהכתב לא יודעים כלום שהכל פורח באויר עדיין ואין להם שום מצוה בשלימות כלל, ומסיים במלת ישראל שהם ג"כ שורש הל', ותכלית התורה והמכוון בה הוא רק השלמת הכנסת ישראל, ונפשותם הוא שורש התורה, וההתחלה הוא בבראשית שכולל כל מעשה בראשית וכל הנבראים, וע"כ מתחיל בב' הרומז לכלל העולם שדומה לו דצד צפון פתוח כמו שאמרו ז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב), והאלקים עשה האדם ישר ושיהיה כל העולם כולו מכירין אלקותו וכי אתה פעלתו, אלא שגרם החטא בסוף ויצאו מה שיצאו ולא נשאר לחלקו אלא ישראל בלבד, ואף הם בכלל היציאה מהשורש ואין דרים עוד בבית הדומה לב' כמו שהיה המחשבה בתחלת הבריאה אלמלי לא חטאו, רק במגדל הפורח שהוא הל':
7
ח׳וזהו ג"כ מצות הסוכה שבחודש זה לצאת מדירת קבע לדירת ארעי כי אין לישראל שום קביעות בשום דבר, ואומות העולם אין מבינים זה איך אפשר לדור באויר, שמשיגים שישראל יש להם בזה דירה ובית באויר שהרי גם הל' מכלל השורה משמע מזה דיש סדר וקביעות ליציאה זו, ועל זה אמרו בני לן כו' להראות להם ג"כ איך אפשר זה, והראם שהוא יש לו כח לזה על ידי שם, היינו על ידי דביקותם בהשם יתברך שהוא ג"כ באוירא דעלמא, והשם יתברך הוא צור לבבם ובו הוא יסודם וע"כ יכולים לעשות יסוד באויר שאין לו יסוד, ובודאי כמו שיכול על ידי שם לעמוד באויר כך היה יכול לבנות בית שם ג"כ על ידי שם, אלא שלא צריך לזה רק כלפי שאלתם בני לן כו' הראה להם שהם אין להם שייכות לזה ואי אפשר להם זה, ע"כ אמר אייתי לי ליבני וטוני שאם אתם רוצים להיות לכם בית כזה צריכים אתם להכין ההכנות הצריכות, והרי אי אפשר לכם להכין עצמכם לזה כלל כי דבר בלתי מושג לכם ולא שייך לכם כלל, כי אם יצאו מהשורה הם יוצאים ואובדים לגמרי ואין להם תקומה עוד למפלתן, וע"כ נסיון העכו"ם לעתיד יהיה במצות סוכה (עבודה זרה ק' ע"א) דזה שייך רק להאזרח בישראל אבל הם אין יכולין לסבול כלל אלא דירת קבע ודבר קבוע, וזהו שמונין לחמה (סוכה כ"ט ע"א) שיש לה קביעות דשמש ידע מבואו אבל ירח לא ידע מבואו פעמים בארוכה פעמים בקצרה (ראש השנה כ"ה ע"א) שאין לו קביעות, וכן אין קביעות לאורו פעם נעלם ופעם נגלה ועל ידי זה יש התחדשות בכל פעם, וזהו החידושין דבאורייתא שבתורה שבעל פה מה שאין כן בתורה שבכתב דכתיבא ומנחא אין שם חידושין, ולכן או"ה טוענין על ידי התורה שבכתב אנו ישראל כמה שכתוב בתנחומא (פרשת תשא ל"ד) והקדוש ברוך הוא משיב מי שמסטורין שלי בידו כו', דהתורה שבעל פה אינו אלא בלבבות דבני ישראל שהם דדיירין ויונקין מאות הל' המלמדתם:
8
ט׳וביום הכפורים ניתנו לוחות אחרונות שהוא התיקון שאחר הקלקול ויציאה מהסדר, ומשם הוא היניקה דתורה שבעל פה כידוע דזכור לדכורא ושמור לנוקבא ולוחות שניות בסוד הנוקבא, ולעתיד כשיושלם כל תורה שבעל פה יהיה מהם ג"כ תורה שבכתב והם הלוחות אחרונות, ותורה שבכתב היא הראשונות שהם לע"ע שברי לוחות המונחות בארון, ואז כשיבולע המות לנצח ישובו גם לוחות ראשונות לקדמותן כמה שכתוב בתיקונים שהמיתה הוא סוד שבירת הלוחות, ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה שהם הלוחות דתורה שבכתב, ואור החמה כאור שבעת הימים שאדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו, שזהו אור לוחות ראשונות שהיה אז חרות ממלאך המות ויצר הרע על ידם כמו לעתיד שלא היה עוד מחיצה המבדלת ומעלמת האור כלל, והלוחות מתחילות בא' ומסיימות בכ' הם אותיות הקודמות לאותיות ב' ל' שבהתחלת וסיום התורה כי הם השורש לתורה, ותורה שבעל פה מתחיל במ' מאימתי שהוא אות דאחר הל' שמסתיימת בו תורה שבכתב, ומסיים ג"כ במ' בשלום, כי התורה שבכתב כבר ניתנה תורה ונשלמה שאין עוד תורה שבכתב יותר, מה שאין כן תורה שבעל פה לא נשלם עדיין דעדיין עתידים תלמידים ותיקים לחדש בכל יום תמיד, וע"כ במקום שמתחיל שם הוא מסיים שבכל התורה שבע״פ שגילה רבי במשניות עדיין לא גילה כלום, ועדיין הוא כאילו כל התורה שבעל פה כולה בשלימותה עדיין מונחת ללבות החכמים העתידים לבוא לחדש מלבם, ולמקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ואין שם סיום כלל, וגם בכלל התורה שבעל פה הוא כן שאין לו סיום כלל שאפילו לימות המשיח שאז יהיה שלימות התורה שבעל פה, עדיין יהיה חוזר חלילה לשוב להשיג התחדשות באותן ההשגות עצמן שהשיגו בעולם הזה כי גבוה מעל גבוה גבוה שומר וגבוהים עליהם, ועל זה רומז פתיחת וחתימת התלמוד בבלי באות המ', כי התלמוד הוא שלימות כל התורה שבעל פה כולה דליכא מידי מה ששום תלמיד ותיק עתיד לחדש עד ימות המשיח דלא רמיזי בתלמוד, וזהו חתימת התלמוד שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ומסיים ג"כ במה שמתחיל דאחר הסיום ג"כ עדיין עומד בהתחלה ולא שחוזר להתחלה הראשונה שהוא אות הא' רק לאות המ' עצמה, כי עדיין הוא עומד על השגה זו שהוא השגת כללות תורה שבעל פה כולה, דבכל פעם משיג אור בהיר יותר באותה השגה עצמה מה שלא טעם עד הנה עדיין, וזהו ההתחדשות שיהיה לעתיד היינו התחדשות של טעימות באותה השגה עצמה עד שנראית כמושג חדש אצלו וכאמור:
9