מחשבות חרוץ ט״זMachshavot Charutz 16
א׳ענין מצות זכירת עמלק דהמחייה הוא בהניח, ומה תועלת בזכירה עתה בגלות, על דרך הפשוט ידוע מה שנאמר אשר קרך שקירר בפני אחרים, כי אחר נסי מצרים היו כל אומות יראים ליגע בישראל, עד שבא הוא שהיה ראשית גוים וקיררה שזהו הראשית דעצת גוים לקרר הדבר, ועל דרך ששמעתי בשם איש קדוש דזהו עצת נחש הקדמוני שפתח באף דתחלת הסתתו לאדם לומר אף כי אמר אלקים כו', רצה לומר מה בכך ושלא לירא כל כך מזה אף כי אמר וגו' ולקרר הפחד מהש"י, וזה שאמר בעמלק ולא ירא אלקים, וידוע דכל מלחמת אויב החצון נמשך ממלחמת אויב הפנימי, וכפי הכבישה ליצר כך הכבישה לאויבים, ובמתן תורה שנעשו חרות מיצר רע נעשו חרות משעבוד מלכיות דהא בהא תליא, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות זה נמשך מזה וזה מזה, ותחלת המשכת עצת גוים ללב איש הישראלי, אינו בסילוק פחד השם יתברך לגמרי לעבור עבירה דזה לא ישמע מיד, רק ההתחלה והראשית הוא לקרר חום שבלב יהדות לעבודת השם יתברך ולמעשה התורה ומצות, ואינו מסית לבטל לגמרי רק לקרר חומו, ואף כי אמר אלקים וצריך לשמוע לו משים עצלות וכובד בלב להסיר חום הזריזות, וזהו אשר קרך שהכניס קירור בלבך, ותחלת פגיעתו בנחשלים אותם העצלים בלאו הכי שאין מזדרזים כל כך לילך בשוה עם כל המחנה ואותם תופס ברשתו לגמרי, ואח"כ מכניס העצלות ועייפות ויגיעות בכל המחנה, כמו שנאמר ואתה עיף ויגע רצה לומר ע"י עמלק שקרך, וזהו אשר עשה לך למעמקי לבך ופנימיותך, ואח"כ מסיר היראה לגמרי כפשטיה דולא ירא אלקים דקאי אישראל, ולפי שהוא בכח רשעתו הוא שגרם והכניס זה בלבם על כן אמרו ז"ל דבעמלק כתיב ולא ירא אלקים, כי מצד שהוא שרשו כך לא ירא אלקים היה יכול להכניס כן בלבבות דבני ישראל מצד יצר המסית, דהם שרשם אשה יראת ד' היא הכנסת ישראל רק מה שהיצר רע מכניס בתוכם מעצת גוים ומחשבות לאומים, וגם בכל נפש פרטי בכל דור ודור הוא כן. ההתחלה הוא הרישול בעבודת השם יתברך וצריך להתחזק בהתחלה, על דרך שאמרו (סוטה מ"ד ע"ב) תחלת נפילה ניסה שכשאובד זריזות לבו לעמוד בקשרי המלחמה ורוצה למלט נפשו להיות בשב ואל תעשה וחושב שימלט ואינו כן כי זהו ההתחלה לנפילה, וההתחלה הוא בעניני התאות ששם בלאו הכי כל אחד מתרשל קצת להיות בקדושה גמורה כיעקב אע"ה שלא נתכוון אלא להעמיד תולדות ולא נתחמם אלא לדבר מצוה ולשם שמים בלבד, ומה שאמר הבה וגו' היה רק זריזות דמצוה ולאו כל אדם זוכה לזה, וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פרשה י"ד) על פסוק בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים כו', והוא בא מעצלות העבודת השם יתברך והכנסת קדושת דברי תורה בלבו, וכמה שכתב רמב"מ סוף הלכות איסור ביאה דאין הרהורי תאות שולטים אלא בלב פנוי מדברי תורה, ומי שמחשבתו דבוקה באהבת התורה ודדי' ירווך לא יכנס בו שום תאוה לדבר אחר, וכמו שאמר בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות ס"ג ע"ב), ולא יחשוק לשום דבר אם לא לקיים מצות התורה, אבל היצר הגובר בעטיו של נחש מכניס עצלות בלב מלהזדרז בדביקה וחשוקה להרהורי דברי תורה, ואז ממילא כשפוגע באיזה תאוה יצר הלב הרע מנעוריו חושק וחומד להנאת עצמו ועל כן התחלת הפגיעה דראשית גוים בלב היהודי הוא בכח זה:
1
ב׳וזה שאמר ויזנב וגו' ודרשו רז"ל חתך מילותיהן כו', כי השם יתברך נתן ברית חותמו באבר זה שהוא מעיד עליהם שמלא קדושה, דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים היינו גם מי שלמראית העין אינו כן האמת הוא כך, ואומות העולם אין יכולים להבין זה, וכמה שכתוב בבלעם דעל דבר זה נסמית עינו אמר מי שהוא קדוש כו', כי לא יכול להבין כלל שיהיה בזה קדושה, ובפרט שרואה שגם הם מתכוונים להנאת עצמן, ועל כן אמר טול מה שבחרת, היינו ראה דאותם הנחשלים כל כונתם לתאוה והנאתן, וקיטרג בזה כלפי מעלה לומר ראה מה שבחרת והרי אתה שונא זימה, ונודע דבלעם ועמלק מחוברים יחד ומדרגא אחת בסיטרא דרע, כי עמלק הוא הראשית והכתר דקליפה, ובלעם שאמר על עצמו יודע דעת עליון הוא נגד הדעת דקליפה, וידוע דכתר ודעת הכל אחד זה בחיצוניות וזה בפנימיות, ועל כן פירש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש, והמשכת רוח הקודש הוא מהכתר עליון שלמעלה מהחכמה שהוא השגת אדם, וממשיכו להפנימיות בחיבור חכמתו ובינתו שבמוחו ולבו, ומשם הוא התפשטות כל כחות הפעולה אח"כ כנודע, ובקדושה הם משה מלגאו יעקב מלבר (תקוני זוהר תיקון י"ג), דמשרע"ה הוא הדעת דקדושה וזהו והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי הרמת כח הדעת הוא כאשר מגיע לשרשו, וגבר ישראל היינו כל קומת התפשטות הכנסת ישרא לכי נמחה השורש מעמלק, ובמשנה סוף פרק ג' דראש השנה וכי ידיו כו' אלא כו' ע"ש, פירוש מסתכלין כלפי מעלה היינו להדתבק בשרשם בכ"ע, ומשעבדין לבם שממנו תוצאות חיים וכל הכחות המתפשטות והוא על ידי הדעת אותו ית', וזהו סילוק הקירור והעצלות מלב ובזה מתגברין, ואין והיה אלא שמחה בכל מקום וכ"א והיה בהניח וגו' תמחה, דמחיית עמלק וההתגברות כנגדו בא על ידי שמחה של מצוה, שבזה הלב מתמלא חשק וזריזות שהוא היפך העצלות המביא עצבות, וזהו שמחת פורים שעושין שמחה של מצוה לעורר כח הניצוח לעמלק כמו שהיה בימים ההם בזמן הזה, וזהו בהניח בעת הנייחא שהלב מלא שמחה אז תמחה בפעל, ובכל דור ודור צריך על כל פנים זכירה בלב, וזהו העצה נגד כח עמלק שהוא שורש קירור הלב טוב דיהדות מחימומו בעבודת הש"י, שיזכור שזהו ענין עמלק ובזה נחלש כחו, כי כל זכירה הוא העלאת הדבר לשרשו והתחלתו כמו יום הזכרון דהרת עולם, כי הזכרון הוא שמזכיר ומצייר הדבר עתה ממש כמו שהיה אז:
2
ג׳וזהו זכירת יום השבת לקדשו שבזכירה מעורר הקדושה שהיתה בשבת בראשית כששבת הקב"ה וברכו וקדשו כמפורש בכתוב, וזהו על תמחוי מלא קדושה וברכה, וזכירת עמלק על תמחוי ריקן כמה שכתוב בתנחומא תצא, היינו כאשר הלב מקורר מחשק וזריזות של מצוה אז הוא ריק מכל קדושה, ויש לזכור שזהו מעשה עמלק בשעת יציאת מצרים, שאז היה התחלת בנין הכנסת ישראל בא הוא ג"כ לעומתם בהתחלה לקררם. ויהושע מזרעא דיוסף המוגדר בעריות בפעל הוא המנצח בפעל, ומשה שהוא הדעת דישראל היה המנצח בכח הדעת שממנו ההתפשטות בפעל, והיה הניצוח רק מצד ההתפשטות של אמת, שאצל בני ישראל אין התפשטות לכחות דרע כמו אצל הגוים שמעמלק הראשית נמשך אח"כ כל הקומה דרע, ובלעם שהוא פנימיותו הוא שנתן עצה על הזנות בהתפשטות בפעל, אבל אצל ישראל כאשר יתעורר בהתחלה הם מיד מרגיזין יצר טוב על יצר רע, ואין מניחין אותו להתפשט כלל ולעשות אורח ואיש, ואף על פי שאין בזה מחייה לגמרי מכל מקום החלשה לפי שעה מיהת הוי, ולכן אמר שם ויחלוש שנחלש כחו על ידי התעוררות כחות הקדושה, ומכל מקום לא נתבטל לגמרי כמו שיהיה לעתיד כמה שאמרו בהחליל וזהו בהניח וגו', וכן היה במתן תורה חרות משעבוד מלכיות היינו מכל אויביך, ומיצר הרע היינו שורש הרע דיצר לב האדם מנעוריו שישנו אצל כל אחד מתולדתו ושורשו, והוא הזכר עמלק הבא בכח עטיו של נחש הקדמוני, ואז יהיה השם שלם דכמות שהוא נכתב יהיה נקרא (פסחים נ' ע"א), דהיינו שגם בעולמות התחתונים ומקומות התחתונים יבוער הרע מן העולם ויכירו כולם כח מלכותו, אבל בעולם הזה העצה רק בזכירה שהוא התעוררות הקדושה נגדו להרגיזו כאשר היה בהתחלה, וכל ענין קירורו הוא רק על ידי השכחה שמפיל שכחה על הלב שלא לחשוב ולהתבונן כלל מה תחלתו ואחריתו, ועל מה בראו הקב"ה בעולמו לא לאסוף ממון ולאכול ולשתות ולהתענג בחמדות עולם הזה , דכל פעל למענהו לקילוסו (שוחר טוב מזמור י"ז) וכל מה שברא השם יתברך לכבודו בראו, וכל ישראל מאמינים בני מאמינים ויודעים כי כל העולם הזה הבל ושאין לו לאדם אלא מה שיעמול בתורה ומצות ועבודת השם יתברך, אלא שהיצר משכיח זה ממנו:
3
ד׳ועל זה הוא מצות ציצית בפעל למען תזכרו וגו' ולא תתורו וגו', שאינו מסלק החמדה לגמרי שלא יכנס ללב, אלא שלא לתור אחר חמדות ושרירות לבו רק לדחותו תיכף מלבו, ודבר זה הוא על ידי הזכירה שעל ידי הציצית כאותו תלמיד במנחות (מ"ד ע"א) שטפחו ציצותיו על פניו ופירש מהעבירה, וזה עצה כשכבר נכנס חשק החמדה ללב עד שעומד להוציא לפועל, ובהתחלה שעדיין אין כח היצר להסיתו לעבירה גמורה ולהכניס בלבו חמדה זרה רק שמקררו מחשק תורה ועבודה, העצה הוא בזכירת אשר עשה עמלק שזהו עצת עכו"ם להטיל עייפות ויגיעות וכבידות בלב ולשמוח במה שלעתיד בהניח וגו' תמחה וגו' בודאי גמור בהבטחת השם יתברך שודאי סופינו למחותו לגמרי, ובזכירת דבר זה של ההתחלה שזה עצת עכו"ם ושמביא להסרת יראת אלקים והשמחה שבסוף, וכמו כ"מ שהיה כבר נשארה הקדושה קיימת לעולמי עד שמזה הם כל קדושת הזמנים והמועדים, כך כל קדושה שעתידה להיות כבר יש בה רושם לפניה ג"כ, שהרי גם לרעה מצינו גבי אברהם וירדפם עד חובה שכשל כחו בשביל עבודה זרה שעתידים לעבוד, וכן בכמה מקומות כל שכן במדה טובה המרובה, וזהו ענין מה שגילו לנו הנביאים ורז"ל כל מיני הקדושות וברכות שיהיו בלבבות בני ישראל כשיגיעו ימי הישועות והנחמות, כדי לעורר רושם מקדושה זו בלבנו גם עתה, אף שעדיין בגלות גם בעבדותינו לא עזבנו ויט עלינו חסד מחסדי דוד הנאמנים העתידים לבוא על ידי משיח בן דוד, ובמה שנתגלה זה בנבואה ורוח הקודש של הנביאים ורז"ל לכל ישראל בעולם הזה נתפשט רשימו זה בלב יותר, מאחר שכבר יש גילוי לקדושה זו העתידה, וזה שאמרו במדרש שקיום בני ישראל בגלות הוא על ידי זה שקורין ההבטחות כמשל דאשה שהיתה קוראה כתובתה ופשטי' על ידי השמחה בקיווי השעשועים, וזה מצד הגוף שיוכל לסבול כובד הגלות, ועיקר המכוון הוא בנפש כי הגלות ושעבוד מלכיות הוא מעכב גדול לעבודת הש"י, כמו השאור שבעיסה דיצר הרע, והעזר נגדם הוא כאשר זוכר הישועות העתידות שמעורר הרושם שיש בנפשו גם עתה מזה, ובזה הוא ניצול מידם כמו לעתיד, מכל מקום יש בו הצלה בכח שיוכל לדחות אותו כובד המעיק לנפש ומונעו מקבלת עול מלכות שמים באמת, וכשמקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה אז ממילא מעבירין ממנו אח"כ עול מלכות ועול דרך ארץ לגמרי, וזהו מצד התפשטות שהוא שעבוד כל שבעים אומות שמהם השתעבדות כל שבעים כחות הנפש, וראשיתם שהוא עמלק לא שייך שעבוד, כי השתעבדות הוא רק על ידי ההתפשטות שבפעל בהסתה לרע שמשתעבד לכחות דרע, אבל כח עמלק אינו אלא לקרר ולהסיר שעבוד הלב לאביו שבשמים, ודבר זה הוא כח היצר המתגבר בכל יום תמיד על האדם עד שאין אדם צדיק בארץ וגו', שכמעט אין שום בריה ניצול מזה בעולם הזה שלא יעברו עליו שעות או רגעים שהוא מתרפה בהם ממלאכתו מלאכת שמים בעבודת הש"י, וזהו רפידים שהיה אחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף דראתה שפחה כו' (מכילתא סוף פרשת בשלח) שהגיעו למדריגת נבואה, ועם כל זה אין האדם עומד על מדריגה אחת, דרק מלאכים נקראים עומדים שאין להם בחירה וכל אחד הוא עומד במדריגתו שנברא ונוצר ולא ישתנה, מה שאין כן האדם שהוא בעל בחירה הוא הולך תמיד ממדרגה למדרגה ואין עומד אפילו רגע אחת במדריגתו הקודמת ממש בלא שינוי, והילוך זה אינו אלא מצד הבחירה, דהיינו מצד כח היצר שיש בו לבחור ברע והוא גובר עליו ובוחר בטוב, דזהו כל ההבדל שבין בני אדם למלאכים שאין להם יצר רע על כן אין להם התעלות מדריגה, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול שכמו שהוא הולך ממדרגה למדרגה כך היצר מתנגד נגדו ממדרגה למדרגה זה לעומת זה, והוא נוצחו בכל מדרגה ובזה הוא מתעלה, ומכל מקום עד שהוא נוצח הרי יש הסתה קודם אלא שהוא נלחם נגדו וכובשו, דאם לא כן מהו הניצוח, ורק כשלבו חלל שאין לו יצר רע אין כאן הסתה ולא שייך עוד ניצוח:
4
ה׳והוא אחר שהגיע לשלימות מדריגתו שאין יכול לעלות עוד, ואז הוא מסתלק מן העולם ונשמתו עולה למקור חוצבה למעלה ממלאכי השרת שניתן לה מהלכים בין העומדים, דזה שכרה כמה שכתוב (סוף ברכות) צדיקים אין להם מנוחה כו', דההליכה הוא היפך המנוחה כי הם ילכו גם שם מחיל אל חיל כמו שהיה בעולם הזה ואז יהיה מצד שילום שכר, ובעולם הזה היה זה בבחירתם, ורגע ההסתה דיצר שבין כל מדריגות, הוא הירידה שיש לצדיקים לצורך עליה כנודע בסוד שבע יפול צדיק וקם, וזהו הרפידים שהיה אחר קריעת ים סוף, כשהיו הולכים למתן תורה שהוא מדריגה יותר גדולה, וכשזוכה להתגבר מיד אין נרגש כמעט כלל, כי הירידה היא רק כרגע שנופל וקם לאלתר, כי אין שם אלא רפיון כל שהוא כרגע והוא תיכף נזכר ושם אל לב ומתגבר כארי לעבודת הש"י, ואמנם כפי תוקף העליה אח"כ כן הוא הירידה הקודמת, כי לעליה גדולה היצר גובר יותר זה לעומת זה וכח ניצוחו נגדו ג"כ ביתר שאת, וע"כ קודם מתן תורה היה רפידים שהיה לצורך מתן תורה, וכמו שנאמר ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני שזה הכנה לו, וכפי תוקף הרפיון עד שנקרא שם המקום כן שהיה רפיון גמור בכל ישראל שלא היה כמוהו, מזה נתעורר עמלק, ואיתא בזוה"ק סוף פרשת בשלח דלא היה מלחמה כמוהו כל ימי עולם ואפילו מלחמת גוג כי היה בכל סטרי דקודשא בריך הוא ע"ש, וגוג שיהיה קודם משיח הוא המלחמה אחרונה שיהיה בעולם מצד הסוף בעקבות משיח, שיושלם כל הקומה עד העקביים שיתברר שלימות כנסת ישראל, אז יתעוררו כל אומות העולם לקטרג על זה בכל תוקף וטענות שיש להם נגד ישראל, ולא היה כמלחמה זו חוץ דעמלק שהיה קודם מתן תורה שהוא התחלת הכניסה תחת כנפי השכינה שבתחלת בחירת האומה, שעדיין לא היה להם דביקות והתחברות גמור להשם יתברך עד אחר מתן תורה שנתייחדו להיות חלקו ועמו, ואז אי אפשר עוד לאומה ולשון ליכנס ולהפריד בין לביא ללביאה, רק סביב רשעים יתהלכון בקיטרוגין, והם החוחים הסובבים את השושנה והוצי שסביב האסא כלשון הגמרא סנהדרין מ"ד א' על חטאי ישראל, כי היצר הרע שלהם ג"כ כן אין יכול לגרום פירוד חס וחלילה לגמרי, מה שאין כן קודם מתן תורה היה כח עמלק להגיע לכל סטרי דקודשא בריך הוא ולא דשכינתיה, ועל כן מלחמה לד' בעמלק ושאין השם שלם על ידי כח עמלק שנשאר עדיין מזרעו בעולם עד שימחה במהרה בימינו, כי רק נחלש, והוא המפריד בין אותיות השם, שאין יחוד הנגלות וכחות הפעולה עם הנסתרות דמוחא ולבא הדבוקים בשורש העליון מתגלה בעולם הזה, ולצורך מחיית עמלק נעשה הצירוף והי"ה שהבנים קודמים לאבות, וזהו הרמת ידיו דמשה כחות הפעולה למעלה מקום הכתר עליון, ועל ידי זה הצירוף הוא ג"כ הנייחא מאויבים, וע"כ הוא מורה שמחה, וזהו העצה בזכירה וכן בפורים הימים האלה נזכרים וזכירה בפה שהוא מדרגה האחרונה. ומוח הזכרון הוא מדרגה היותר עליונה, ובזה מתחבר ומתייחד הכל שה' אחרונה נסמכה לי' ראשונה וקוצו של י' שמשם המשכת הזכירה ונתקן הכל:
5