מחשבות חרוץ י״זMachshavot Charutz 17

א׳ענין שבקשו לעשות פורים יום טוב ולא קבילו עלייהו, כי יום טוב נקרא שבת שצריך לשבות ממלאכה, כי גם בו יש נייחא מכל מלאכות ויגיעות דעולם הזה שהוא עולם היגיעה, כמו שהשם יתברך הכתיב על עצמו מעשה במעשה בראשית שהוא עולם העשייה, ואדם לעמל יולד וטובי' לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא דעל זה ניתנה תורה שיהיה יגיעת האדם בדברי תורה, כמו שהיה מעשה השם יתברך במעשה בראשית הכל בדברי תורה שבה היה הבריאה כמה שכתוב בבראשית רבה פרשה א' ובכ"ד, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג' ע"א) עולם הבא שהוא יום שכולו שבת, דאין שם מעשה דתורה ומצות ג"כ כמה שאמרו (עירובין כ"ב ע"א) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, ושבת הוא מעין עולם הבא (ברכות נ"ז ע"א) שהוא זמן הנייחא של הש"י, וכן יום טוב שזכו ישראל דמקדשו להו שנעשו כקדושת שבת על ידי הניסים שנעשו בהם היוצאים מחוקי הטבע והנהגת עולם הזה , ונמשך באותן הימים שפע אור מעין עולם הבא שהוא הנהגה שחוץ לדרך הטבע המשמש בעולם הזה, ואותו אור וקדושה נשאר קיים בו ועל כן גם הם נקראים שבת, ובפורים נאמר ג"כ לשון ונוח מאויביהם שזכו על ידי הנס לנייחא ומנוחה, והכתוב לא יכתוב לשון ונוח אלא על מנוחה גמורה שהוא מעין עולם הבא, כי גם הוא מכלל הנסים שנתנו לכתוב, מה שאין כן נס דחנוכה לא ניתנה לכתוב (יומא כ"ט ע"א), כי הכתב הוא מה שגלוי לעין הכל כמו תורה שבכתב דכתיבא ומנחא, עד שאפילו אומות העולם יש להם תפיסה כפי מחשבתם בה לומר אנו ישראל כמה שכתוב בתנחומא סוף פרשת תשא, כי ענייניהם כפי מה שהם בכתב הוא גלוי לכל, ומה שבעל פה נקרא שם מסטורין, וכך נס דחנוכה לא ניתנה לכתוב כי לא היה גלוי לכל שהוא דרך נס ויציאה מהטבע, ואף על פי שנצחו מועטים את המרובים תלו זה בטבע גבורתם, שהרי אח"כ נתקבצו עוד כמה פעמים למלחמה ואיזה פעם שנצחו הם ככתוב בספר יוסיפין באופן שלאומות העולם לא היה זה נחשב לנס, וזהו דלא ניתנה לכתוב כי הוא מהנסים הנסתרים שישראל משתמשים בהם תמיד, כמה שאומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, והם שמכירין המסטורין יודעין שהם נסים באמת כי הם מכירים דאצל השם יתברך הכל אחד, והוא מצד השגת הלב שהוא משיג הנעלם בעולם הזה, אבל מצד ההתגלות שבעולם הזה אין שם נס:

ב׳ואסתר סוף כל הנסים כמה שכתוב ביומא (שם), הוא כמו כל סוף מדרגה וקומה שהוא נעשה ראש והתחלה למדרגה האחרת, והוא כמו אמצעי בין שתי המדרגות שבכל שני דברים יש אמצעי והוא הסוף של זה והראש של זה, וכך נס זה אף על פי שגם הוא היה מלובש בדרך הטבע שהמלך אח"כ לאהבת אשתו היפך הגזירה ולפיכך לא רצו תחלה אנשי כנסת הגדולה להסכים לכתוב הנס כלל ואמרו שנאה את מעוררת כמה שכתוב במגילה (ז' ע"א), והיינו שהנס הגלוי גם לעיני העמים וגם הם הודו שהיה נס לא שייך התעוררות שנאה, מאחר שגם הם מכירים ומודים שהוא ישועת הש"י, אבל בזה הם יאמרו שהוא דרך הטבע ואחר זמן כשתמות אסתר ישובו הם לבקש ממלכים לנקום נקמתם, והשיבה שכבר כתובה על דברי הימים, רצה לומר שגם האומות הכירו שהסבה שתהרג ושתי על ידי בקשת המלך דבר זר, ושתנשא אסתר הבלתי ידועה מאיזה עם ומשפחה וכל שכן למאן דאמר (שם י"ג ע"א) ירקרקות היתה וחוט של חסד משוך עליה, הבינו שהיה הכל דרך נס וסבה מן השמים להצלת ישראל, ועל כן רבים מעמי הארץ מתייהדים וגו' שזהו מעין לעתיד שיעשו גרים גרורים מצד הפחד דישראל, ולפיכך ניתן לכתוב בכתובים שהוא דברי קבלה ואף על פי שאינן כדברי תורה ממש, ולשעה היה בו נייחא גמורה כבכל יו"ט וע"כ חשבו לקבעו יום טוב, ועל כן נאמר שם בתחלה שמחה ומשתה ויום טוב, הקדימו השמחה דזה יום טוב שבו השמחה מצד עצם היום ועל ידי השמחה עשו להם משתה, אבל אח"כ שלא כתוב יום טוב נאמר בהיפוך משתה ושמחה, כי אין השמחה בעצם היום רק על ידי המשתה באים לשמחה, כי יין ישמח וחייב לבסומי עד דלא ידע (שם ז' ע"א) שהוא השכרות הגמור דפטור מכל המצות כמה שאמרו בעירובין ס"ה א' ושוכח כל עמל עולם הזה מצד השכרות ולא באמת, וכך הנייחא דאז אינו מצד עצם על ידי הכרת הדעת. כמו בכל שבתות וימים טובים מי שזוכה לטעום קדושת היום טועם מעין עולם הבא בהעלאת המוחין של חכמתו ובינתו ובישוב הדעת, כי על ידי הנס והישועה מאותה צרה היתה ישועה גמורה מאותו דבר דעל כן אמרו (שם י"ד ע"ב) הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה, ואף בנס דחנוכה, מצד ישראל שהכירו בניסן ושהיה ישועת הש"י, אף על פי שהיה נראה כדרך הטבע סוף סוף נושעו מצרתן ולא היו עוד עבדי מלכי יון ומשועבדים להם, רק עבדי ד' וגוי אחד בפני עצמו, מה שאין כן בנס שבחוץ לארץ דאכתי עבדי אחשורוש אנן ומסורים עדיין תחת ידו רק שהוא ברצונו היפך הגזירה, ואף על פי שבאמת עשה בעל כרחו דהשם יתברך הכריחו לכך דלב מלכים ביד ד', זה לא נגלה בעולם הזה דרך ידיעה והכרה כלל:

ג׳והנה שלשה דברים היו בגזירת המן להשמיד להרוג ולאבד, והוא ביקש רק לאבדם, והיינו דכל טענתו היה מצד דדתיהם שונות וביקש שיתערבו בגוים ויאבד שמם וזכרם מהיות אומה מיוחדת ומצויינת, שזה נקרא אבידה כמו האובדים בארץ אשור שנטמעו שם בין העמים, וכן ואבדתם בגוים שא' במכות כאבידה המתבקשת שלא יהיה כליון רק אבידה, וסוף ובאו האובדים וגו', והמן היה הראשון לגזירת שמד ועל כן א' מפני שהשתחוו לצלם ולא מסרו נפשם על קידוש השם, אף דהיה אנדרטי ולא עשו אלא לפנים ולא נתחייבו על פי דין, מכל מקום היה חילול השם לעיני העמים שבעיניהם נחשבו על ידי זה כעובדי עבודה זרה ושלא מסרו נפשם, ועל זה נגזרה הגזירה להשמיד היינו שישתמדו, ומי שלא ירצה להשתמד יהרג, והטף של אותם שיהרגו יטמעום בין העמים שהם עצמם כשיגדלו לא ידעו שרשם, ובזה חשב לאבד כל זכר חס וחלילה כאשר נאמר המשפט בזרע עמלק שלא ישאירו כל זכר, אבל הם אין להם תקנה אלא הריגה ואין מקבלים גר מעמלק כמה שכתוב במכילתא (סוף פרשת בשלח) אגר עמלקי שהרג דוד, והוא חשב לנקום נקמתו, ולפי שידע שלא יוכל לפעול אצל המלך רק מצד טענת הדעת על כן ביקש רק גזירת איבוד, היינו גזירת שמד שגם זה איבוד זכר האומה ובכללה שלשה אלו, וגם למאן דאמר מפני שנהנו מסעודתו הוא ג"כ סיבה לגזירת שמד והתערבות בגוים, כי על ידי הסעודה הוא ההתחברות יחד דעל כן גזרו יין משום בנותיהן (שבת י"ז ע"ב), ובחולין ד' ב' דהסתה הוא באכילה ושתיה, ומכל מקום גם זה היה רק לפנים, היינו מצד יראת המלכות ולא נתחייבו למסור עצמם על זה ולא שנתרצו בלב להתחבר יחד כלל, ומכל מקום נמשך מזה חילול השם ועל זה היה הגזירה, וישראל כולם הסכימו וקבלו על עצמם למסור נפשם על קידוש השם וליהרג הם ולשחוט כל טפם שלא יטמעום אח"כ בעל כרחם כמו שעשו קדמונינו שבצרפת וספרד בעת השמדות ר"ל, והיה די בכך לתקן הקודם, ולא שימסרו נפשם בפעל ממש כי באמת גם תחלה לא היה אלא לפנים ועל כן גם הקב"ה לא עשה אלא לפנים רק לגלות ולברר מצפוני לבם לעיני העמים, דודאי אז כבר אמרו בפיהם לכל העמים שהם מוכנים ליהרג כולם ולא ישתמדו כלל, ונודע להם שכל מה שנשתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע היה רק מצד ההכרח ולפי שלא היה כפירה גמורה ויציאה מדת לגמרי, אבל לצאת מתורת ד' לגמרי חס וחלילה הרי הם עמו של השם יתברך ועליו הם נהרגים ובזה תיקנו הקודם:

ד׳ואחר התשובה והתיקון שזדונות נעשו כזכיות, הרי בני שושן שהוסיפו בחטא דסעודה דהיה בבני שושן לבד נוסף להם זכות הנקמה מאויבים עוד יום אחד. וכך המידה שאחר שתיקנו חטאם הגיע המשפט להרוג אותן עמים שהיה חילול השם בעיניהם דבר זה, שמצידם היה נחשב זה לחטא וכשיאבדו הם מהעולם לא יהיה עוד מזכיר עון ויבוקש עון ישראל ואיננו, ולפי שלא היתה גזירה גמורה אלא לפנים נמצא הנס ג"כ לא נחשב נס גמור כיון שבאמת לא היתה שם צרה כלל, ועל כן מצד הדעת אין נחשב לנס גמור שיהיה בו קדושת יום טוב בנייחא גמורה דמעין עולם הבא, רק מצד העלם הדעת עד דלא ידע דמה לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי היינו מפני שאין מרגיש מה שבפנימיות ומעמקי הלב, ורואה רק לפנים ולמראה עין בני אדם בנגלות, גם עשו פושט טלפיים ומראה עצמו טהור (בראשית רבה פרשה ס"ה), ולהיפך בישראל יש שנראה לא כן והחילוק רק במעמקים, ומי שיש בו דעת היינו הכרה הברורה בכל דבר האמת לאמיתו, דעל כן פירש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש, שיוכל להתבונן בחכמתו ובינתו להבחין האמת מן השקר, וכשמכיר מה הוא לפנים ידע דהכל היה אז לפנים ואין להחשיבו יום טוב, רק שמצד שעבוד מלכיות שאנו כשכורת ולא מיין ואין דעת גמור היה נחשב צרה גמורה ונס גמור, וע"כ כאשר החלו לעשות היו עושים יום טוב גמור ורק ב-י"ד, כי לא הרגישו אז מה שייכות יש לכל ישראל עם יום ט"ו שאינו אלא לבני שושן ומפני חטא שלהם לבד כמו שנתבאר, ועל זה אמרו ג"כ בגמרא אם כן שבשושן יהרגו כו', אבל מכל מקום נכתב גם ט"ו בגמרא ועל כרחך שאינו דבר ריק לגמרי, והיינו דבאמת אם היה רק מחטא דצלם לבד זה היה בימי נבוכדנצר והיה להם ליענש אז ומה טיב הגזירה זמן רב אח"כ בימי אחשורש ואחר הסעודה, על כרחך דזה גרם כי בחטא הצלם היו אנוסים גמורים בגזירת הריגה מפורש ולא היה כל כך חילול השם, והחילול השם היה אחר הצלת חנניה מישאל ועזריה דעל כך היה להם עונש כמה שאמרו בפרק חלק (צ"ג ע"א) ברוק טבעו, לפי שעל ידם נגרם שהיה חילול השם מכל ישראל, ואף על פי שהם מסרו נפשם על קידוש השם ומה היה להם למיעבד ואדרבא עשו זכות גדול, מכל מקום הקב"ה מדקדק עם הצדיקים בכהאי גוונא שצריך לתקן כל כך שלא יהיה חבירו נענש על ידו אפילו במה שהוא צדיק יותר, ועל כן הוכרח אליהו להחיות בן הצרפית שהיא טענה שבגרמתו מת, כי בא להזכיר עונה על ידי צדקתו היתירה ולא למדה ממעשיו, ובאמת חס וחלילה שיבוא שום דבר רע על ידי מעשה טוב וצדקת הצדיק, ואף על פי שלפי שעה בעולם הזה הוא כן אינו באמת, וכמו שם באמת מה שגר אצלה היה לטובתה להחיותם ברעב, דלולי כן היו מתים גם שניהם ברעב כי לא יוכלו לחיות כל כך זמן מכד אחד קמח, והרי סוף החיה גם בנה והעונש היה רק לשעה, ושם דנענשו חנניה מישאל ועזריה והם נתרצו בכך למסור נפשם ג"כ בעד כל ישראל והם קבלו על עצמם העונש, לא היה עוד מקום למדת הדין לקטרג כי הם כיפרו וקיבלו העונש בעד כל ישראל, ובזה עלתה להם מה שחשבו ורצו למסור נפשם בפעל ג"כ בשביל קידוש השם, דכשהקב"ה מדקדק עם חסידיו הוא מתקדש כמו שאמרו ז"ל על פסוק ונקדש בכבודי, ובקידוש השם זה פעלו רב טוב לכל ישראל בהכנסת קדושת השם יתברך בלבבם ובהצלה בפועל:

ה׳וכך הוא המידה בהיות כל ישראל קומה שלימה ויש ראשי העדה ועיני העדה וכדומה בכל אברי הקומה, וחנניה מישאל ועזריה היו באותו הדור מעמקי הלב של כללות קומת הכנסת ישראל, כי באמת במעמקי לבב כל ישראל לא היתה שום נטיה לצלם, והוא נקל לכל איש ישראלי למסור נפשו על קידוש השם, רק שאז לא היו מחוייבים על פי דברי תורה על זה כמה שכתבו תוס' פרק אלו נערות (ל"ג ע"ב) אהא דאלמלי נגדוהו כו' דהיה אנדרטי, והם גילו זה בפעל, ומכל מקום לא נתפשטה עדיין קדושתם כל כך שיהיה נקבע בכל ישראל בפעל כן, דבהם היה תלוי כי הלב ממנו תוצאות חיים לכל האברים והיה בכחם להגביר החשק כל כך עד שיתפשט בכל הנפשות דישראל, ואלמלי זכו אז לזה שכל ישראל היו מוסרים נפשם על קידוש השם היו זוכים לגאולה שלימה לצאת מתחת ידי עול נבוכדנצר לגמרי, אלא שלא הגיע זמן שבעים שנה שנקצב עדיין, שכך קצב השם יתברך לכפרת חטאים הקודמים המחניפים את הארץ ולפיכך לא יכלו לפעול כל כך ומכל מקום הרי היה חסרון קצת בהם ג"כ שלא יכלו לפשט הקדושה כל כך, ועל זה נענשו ותיקנו במיתתן כידוע בסוד שבק לן חיים שכאשר הצדיק מת הוא משאיר חיותו שהוא כל מה שפעל בעולם הזה בהשתדלות דחיי עולם להיות נקבע כן בכל ישראל, והוא רמוז במדרש קהלת על פסוק דברי חכמים כדרבונות אימת הן כדרבונות וגו' בזמן שבעליהם נאספין מהן, ועל כן במותם אז נתפשט כח קדושתם בכל ישראל, ולפיכך נתקלסו חנניה מישאל ועזריה בכל מקום בדרז"ל אחר אברהם אע"ה בענין המסירת נפש, ואף על פי שבאמת כל ישראל מוכנים לזה ואפילו הפושעי ישראל כמו שהיה בפעל בעת השמדות ר"ל, וכידוע בס' דדבר זה קבוע בלב כל ישראל מורשה מאבות, אך אף על פי שגוף הדבר מורשה מאבות מכל מקום הוא רק בכח ולא בפעל, וכח ההתגלות בפעל פעלו חנניה מישאל ועזריה בקרב כל ישראל במותן וכמו שנתבאר, ומכל מקום לא נתגלה עדיין הדבר בהתגלות בעולם הזה כי לא היה אז איזה גזירה שיוכרחו למסירת נפש עד מעשה אחשורש, דלפי חשבונו מטו שבעים ולא אפרוק על כן עשה הסעודה כמה שכתוב במגילה, ואף דחשב וטעה היינו כפי מה שהיה האמת בפעל אח"כ, אבל אלמלי זכו ישראל היה אפשר שפיר לחשוב חשבון השבעים שנה כחשבונו ושיהיה הגאולה אז, וכמו בנבואת דניאל בקץ העתיד דנכתב סתום כדי שיהיה תלוי בזכות ישראל שבאיזה דור שיזכו אז יוכלו לפרש חשבון דניאל על אותו זמן, וכל דברי נבואה הם מתפרשים בכמה פירושים והכל אמת, ויש מקום לכל הפירושים אפילו ההפכים, וכך שם כל פירוש יש לו מקום אילו זכה אותו דור, וכן בקץ בבל אף שנקצב שבעים שנה ואין לפחות, מכל מקום בפירוש חשבון השבעים שנה היה תלוי בזכותם:

ו׳ומשתה אחשורש היה התעוררות להביא ישראל לידי נסיון בענין המסירת נפש שלא ילכו למשתה, שאם מסרו נפשם על זה היה מתברר הכח דמסירת נפש שלהם בפעל והיו באמת נחשבים השבעים שנה בחשבון זה, ואף על פי שהיה רק לאותן שבשושן שם היו אז הסנהדרי גדולה של ישראל, [כמו שבארץ ישראל היו בירושלים מקום המלוכה, כך בגליות דבבל ופרס היו בערי המלוכה דשם. כי הם מלכי ישראל באמת דמאן מלכי רבנן] והיו ג"כ באותה סעודה כמה שאמרו במגילה על פסוק לחכמים יודעי העתים שיודעים לעבר כו', וכן אמרו על מרדכי שהיה מסנהדרי גדולה מיושבי לשכת הגזית דעל כן ידע בשבעים לשון, והוא היה ממונה בסעודה זו כמה שדרשו על פסוק לעשות כרצון איש ואיש מרדכי והמן, והסנהדרין נקראים עיני העדה, וידוע דהתחלת החמדה לעולם הזה שזהו הגורם למאן במסירת נפש ולאבוד העולם הזה וחמדותיו, תחילתו הוא בעין רואה ואח"כ הלב חומד, ועל כן נותנים שברי חרס על עיני המת כנודע, וע"כ אמרו בתענית כ"ד א' כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, ועל כן לענין בירור נסיון זה אילו היה נתברר לטוב היה די במה שנתברר על ידי הסנהדרין עיני העדה דבזה אין כל הגוף צריך בדיקה עוד, וכשלא נמצאו עיניהם יפות אף דאינו מעיד על חסרון בשאר הגוף מכל מקום כל גופם צריך בדיקה ובירור עוד, ולפיכך נתעורר אז הקטרוג אעבודת הצלם, שהרי גם אחר מיתת חנניה מישאל ועזריה כפי מה שהיה נראה אז לא נשאר עדיין כח זה בפעל בכל ישראל, והגם דמה שהם לא מסרו נפשם אז לא עברו על דברי תורה דאין חייבים למסור עצמם כלל על זה, דלא היה מאביזרייהו דיהרג ואל יעבור, ולרמב"מ (פרק ה' מהלכות יסודי התורה) וסייעתו אסור נמי למסור נפשו במקום שאין מחוייב, מכל מקום בזה היה עת לעשות לד' למסור נפשם כדי לברר ולתקן הקודם בצלם, וגם דיש בזה מאביזרייהו דעבודה זרה כמה שאמרו בעבודה זרה ח' סוף ע"א ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה כיצד גוי שעשה משתה כו', ונקרא בטהרה מאחר שאוכלין ושותין משלהן, הרי אדרבא ניכר שם הריחוק מעבודה זרה וההבדל שבין ישראל לעמים, מכל מקום מצד הגוי דאזיל ומודה יש בזה סרך ושמץ של עבודה זרה אף דהוא בתכלית הטהרה מצד הישראל, וגם שם בסעודה שציוה לעשות כרצון מרדכי היינו להאכיל ולהשקות ליהודים משלהם, וזהו כרצון מרדכי שכפר בעולם הזה בעבודה זרה ונקרא יהודי, כי בזה ניכר תוקף ריחוקם מעבודה זרה שאפילו בסעודת מלך גדול כמוהו ישראל מובדלים במאכליהם ומשקיהם ואין להם שום התחברות עמהם, ובזה טעו אז מרדכי וחבריו הסנהדרי גדולה שחשבו אדרבא מן השמים הזמינו זה להם שילכו לסעודה דוקא ושם יבדילו עצמם מהם וכל רואיהם יכירום כי הם עם לבדד ישכון, ובזה דוקא יהיה תיקון החטא דצלם, ונמצא כונתם היתה לשמים ובטהרה גמורה עשו מה שעשו, ומכל מקום לא ניצולו מהטעות דלא דרשו קרא דוקרא לך וגו' כר"י בעבודה זרה שם, דבאמת אדרבא בזה יש שמץ מאביזרייהו דעבודה זרה, ומצד הזה היה כרצון המן ג"כ, ואותה מעשה עצמה היתה כרצון שניהם, מרצון מרדכי מצד האמת בכונת הלב לשם שמים דזה העיקר בכל דבר רחמנא לבא בעי (סנהדרין ק"ו ע"ב) ואחר כונת הלב הן הדברים (ברכות ט"ו ע"א), ולבם היה באמת לשמים שחשבו שעל ידי זה יהיה אדרבא ביטול עבודה זרה כשיראו כל הגוים איך גם במושב המלך והשרים נבדלים מהם ולא יתגעלו בפת בגם ויין משתיהם, וכן ודאי לא נשתקעו כלל בשום תענוג מהעינוגים שונים שהיו שם בסעודה, וכל שכן להסתכל בדברים שאסור להסתכל וכיוצא, אבל מכל מקום מצד אחשורש דאזיל ומודה הרי נמשך מזה שמץ עבודה זרה והוא כרצון המן, וכפי דרכו דהמן זרעא דעשו בפשיטת טלפים ולהסתכל רק לפנים ולא הפנימיות שבלב:

ז׳וכפי הנראה מה שגזר אין אונס גם על העמים כל אחד כפי רגילותו, הוא לכונה זו כדי שידעו הכל שמה שישראל נבדלים הוא רק מפני שהמלך גזר כך שיהיה דוקא כרצון כל איש ושלא לאנוס שום אדם נגד הרגלו, ועשו בזה רצון המלך להתנהג כהרגלם, ומסתמא כל אומה עשו ג"כ כל אחד כהרגלו ולא היה ניכר כל כך בזה הבדלת ישראל, מאחר שלא היה מצידם וכחם רק מצד גזירת המלך שרצה דוקא שיעשו כרצון איש ושלא ישנה כל אחד רצונו בשבילו, וכל מקום המלך סתם במגילה במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר (זוה"ק ח"ג ק"ט ע"א), כי כן יסד הוא ית' ג"כ לעשות כרצון שניהם שרצה להביאם לנסיון בדבר זה, כי לאכול ולשתות דברים אסורים ודאי היו מוסרים עצמם על זה ודבר קל היה להם כי היו שם גדולי ישראל וצדיקים גמורים, והנסיון היה רק בדבר שאין בו איסור מבורר כל כך ואפשר לטעות שהוא טהרה גמורה, וכמו שבחטא דצלם ג"כ לא היה חטא מבורר כיון דהיה אנדרטי, וזה היה עוד קל יותר כפי מה שלא דרשו כר"י, לא די שאין בו שמץ איסור, אלא שחשבוהו אדרבא לדבר טוב וראוי לעשותו, ומכל מקום אילו היה לבם נקי לגמרי מפחד המלך ודאי חכמים כמותם לא היו טועים בכך והיו יודעים לדרוש כר"י, אבל כל טעות הוא מצד נגיעת הלב לאותו צד, כידוע שבכל דבר שמסופק צריך לסלק עצמו מנגיעה שאם הוא נוגע לאיזה צד הלב נוטה לזה ולא יוכל להכיר האמת מצד הנגיעה שהוא שוחד המעוור עיני החכמים, והם היו אז בפחד מחמת המציק עליהם כל היום מעת החורבן, ואף על פי שהתחזקו והתאמצו בקבלת עול מלכות שמים שמסירין ממנו עול מלכות והיה עליהם פחד השם יתברך המסיר כל הפחדים, עדיין לא הטהרו לגמרי דהרי היו אכתי עבדי אחשורש תחת עול מלכותו ולא נגאלו, ובפרט באותו הזמן שהיה אתחלתא לגזירת המן דע"כ נקרא כרצון המן, כי אז היה רצועת אותה גזירה מתוח עליהם שנגזרה כבר מעת הצלם ונתקן במיתת חנניה מישאל ועזריה, אבל היה עדיין צריך לבירור בפעל, ואף במשתה זו היה עת הבירור שאלמלי זכו לקבל מורא שמים עליהם בשלימות שלא יהיה עליהם שום מורא בשר ודם ופחד אחשורש, היה מוסר מהם עול מלכות באמת והיו נגאלים מיד, וכשלא זכו אף שהיה רק לפנים מצד הפעולה בעולם הזה אבל כונת הלב היה בטהרה ולשם שמים, מכל מקום מצד העולם הזה שאין מעמקי הלב גלוי באה גזירה זו ג"כ לפנים כי לא עינה מלבו, ומכל מקום סוף סוף היתה גזירה וצרה גדולה לשעה קודם הישועה, ועל ידי זה נתחזק ג"כ אז פחד דגוים עליהם בלבם, וכמה שכתוב בריש מגילה על פסוק חרדה גדולה נפלה עליהם דמזליה חזי ומבעית, וזהו שגרם להם הנטיה לחשוב דראוי לילך כיון דיאכלו וישתו משלהם, ונגרם הגזירה על כל ישראל דמעתה היו כולם צריכים לבירורים כיון דאין עיניה יפות וכמו שנתבאר, ומכל מקום זהו רק לפנים אבל המעמקי לב שלהם שהיה לשמים ג"כ לא נאבד, ובאותה סעודה עצמה היתה הרפואה הקודמת למכה בהריגת ושתי, ונראה דהליכתם גרם זה, דלא לחנם נכתב מאמר המלך לחכמים יודעי העתים כיון שהם לא רצו להשיבו, וגם מה ענין יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים לזה, אבל המלך סתם הוא מלך מלכי המלכים דעל כן דרשו רז"ל והקרוב אליו וגו' על קרבנות, והשמות הם מליצות על ישראל כי כל אלה שמות מליצים שלמעלה, ואף על פי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום כפי מה שהיה המשפט במלכותא דרקיע כך נעשה דוגמתו במלכותא דארעא, וכל המשפט דרקיע היה בענין הצלת ישראל מגזירת המן שהיה רק על ידי הריגת ושתי:

ח׳והנה המן בא בטענה כמה שאמרו דליכא דידע לישנא בישא כמוהו שהיה עומד ומקטרג ע"י בעולמות עליונים לפני מלך מלכי המלכים שהם ישנים מן המצות, ודתי מלך מלכי המלכים אין עושים ושאין תועלת למלך מלכי המלכים להניחם, ומכל מקום הפיל פור מחודש לחודש, כי ידע דיש עת מוכן לפורעניות כמה שכתוב בפרק חלק, והרגיש דעל ידי טענות ניצוחיות לנצחם במשפט ומדת הדין שלמעלה אי אפשר, וביקש לכוין גם העת והשעה הראויה לזה, ותשעה באב הוא עת מוכן לבכיה לבד לדורות לא לאיבוד לגמרי, ובאמת אין שום עת על זה שכל קיום הזמן והעת הוא בשביל ישראל שאלמלי הם לא נתקיימו שמים וארץ שהם קיום הזמן ואיך אפשר שיהיה עת לאבדם, אבל הוא חשב מחשבות בהיות באדר מת משרע"ה ונסתמו מעינות החכמה ונפסק השפעת תורה שבכתב, והאומות אין להם השגה רק בתורה שבכתב דכתיבא ומנחא לכל האומות ג"כ, מה שאין כן תורה שבעל פה דהוא מסטורין שלו (תנחומא תשא ל"ד), ועל כן חשב דאז הוא עת להפסקת וסתימת התורה, שזה היה כל עיקר גזירתו רק להשמיד ולבטל מהם התורה כמו שנתבאר לקמן, ולא ידע דנולד ג"כ באדר, ואם כן אדרבא הוא עת מוכן להתגלות התורה, וכן היה באמת גזירתו הכנה לזה דהדר קבלוה בימי אחשורש, והענין דלא ידע כי הוא חשב ככל אצטגניני אומות העולם שכל זמן מוכן מצד עצמו לאיזה דבר, ואם כן אי אפשר שיהיה מוכן לדבר והפכו כלל, ואם אז מת אי אפשר שהיה אז נולד כלל, וזהו אצל האומות שהם תחת הזמן והזמן מושל עליהם, אבל ישראל הם למעלה מהזמן שהם מושלים על הזמן שהשם יתברך מסר הזמן להם, וכמה שאמרו אני ואתה נלך לבית דין שלמטה דהחודש הזה לכם מסור לבני ישראל ובית דין שלמטה כפי מה שיקבעו העת כן יהיה אימת שיקדשו ראש חודש או יעברו שנה דישראל מקדשי לזמנים, וכפי מעשיהם כך נעשה העת מוכן לא שהוא מצד עצמו כן, ובתשעה באב על ידי חטא דור המדבר במרגלים נקבע הבכיה לדורות על גלות הארץ באותו עת לפי שמאסו בה, ומיתת משרע"ה באדר לא הו"ל כלל מצד חטא באותו עת, רק לפי שבו נולד והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום (ראש השנה י"א ע"א), לפי שמיתתם אינו עונש רק התעלות למדרגה יותר גבוה ולעולמות עליונים, והשארת כחם והשתדלותם בחיותם בעולם הזה להיות נקבע בנפשות דבני ישראל כמו שנתבאר לקמן, ועל כן הוא ביום שנולד שאז הוא התחלת התנוצצות אור אותו נפש והתגלותו בעולם הזה, ויום המות טוב מיום הולדו שהוא יום התנוצצות אורו במדגות עליונים הנעלמים בעולם הזה, והוא ג"כ התגלות אורו בעולם הזה להיות חקוק כן בלבבות דבני ישראל אבל הוא ג"כ מצד ההעלם בעולם הזה דאין כל ישראל ממש כמוהו, רק שיש בהם כח זה במעמקי לבם, וכך במיתת משרע"ה שהוא כח השגת התורה נשאר כח זה בכל הלבבות דבני ישראל כהשגת התורה שבעל פה שהיא ג"כ תורה שלימה, אבל השגתה במסטורין היינו שאינו בהתגלות גמור שהיא תורת ד' ודבר ד' כמו שהיה למשרע"ה, רק שמשיג מצד מעמקי לבו שגנוז בהם כח ההשגה לתורת ד', וכל ימי משרע"ה לא היה שום אדם מישראל יכול להשיג בדברי תורה מצד עצמו, רק מה שהיה שומע מפי משרע"ה כי הם היו דור מקבלי התורה שבכתב:

ט׳והתחלת התורה שבעל פה היה אחר מיתת משרע"ה, ובימי אבלו נשתכחו אותן הלכות שהוא סילוק התורה שהיה במותו, אבל מצינו (מנחות צ"ט ע"א) דביטולה של תורה זהו יסודה, ועל ידי השכחה יגעו והשתדלו לעמוד על דברי תורה בכח פלפולם עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה ט"ז ע"א), וזהו התחלת תורה שבעל פה שהוא השגת חכמי ישראל ותלמידים ותיקים ברוח הקודש שבקרבם כמפי הנבואה, שהיא הנבואה שלא נסתלקה מהחכמים כמה שכתוב בבבא בתרא י"ב א' עיין שם ברמב"ן ומסיק שם דאמר גברא רבא מילתא ויהיב טעמא ואתאמר הלכה למשה מסיני כותיה דזהו רק ברוח הקודש, וכך החזרת עתניאל אותן הלכות למשה מסיני ומיתת משרע"ה היא שגרמה לזה שנחקק בכל לבבות דבני ישראל כח ההשגה דברי תורה, והאומות שאין יודעים מתורה שבעל פה חשבו דמיתתו הוא ביטולה של תורה, ומצד ההתגלות בעולם הזה נראה כן אבל הוא רק לפנים ולא על האמת, וכך גזירת המן אאותו חודש היה רק לפנים אבל באמת אדרבא זהו יסודה דאז קיימו מה שקבלו כבר, ועיקר יסוד תורה שבעל פה התחיל אז מאנשי כנה"ג כנודע שהם מייסדי כל הגזירות ותקנות חכמים וכל הדרשות והלימודים, שכל שלשלת לימוד תורה שבעל פה הוא מאנשי כנסת הגדולה , ושמעון הצדיק משיריהם ראש לשלשלת חכמי המשנה וכמה שכתוב בריש אבות, ועל זה היה אמרותיהם העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה שזה כל עניינם, ועל ידי שנפסקה אז הנבואה שהוא התגלות דבר ד' בפועל, וזה השיג המן על דרך אומות העולם רואים ואין יודעים מה רואים ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי כי קרוב העת דסתימת חזון ונבואה, ובאותו דור היו אחרוני הנביאים ולא קם עוד נביא חדש, והרגיש דהוא דור של הסתלקות הנבואה כי במיתת אותו דור נסתם חזון ונאסרה הכתיבה לדברי תורה, כי נפסק גם כתיבת דברי קבלה שהוא כדברי תורה. אבל לא ידע שזהו יסוד והתחלה לתורה שבעל פה ודברי סופרים החביבים עוד יותר מדברי תורה (עבודה זרה ל"ה ע"א), ואף על פי שהוא העלם הוא התגלות יותר כי כן הוא תוקף ההתגלות כאשר הוא מתגלה גם בהעלם, וכפי תוקף ההעלם כן הוא תוקף ההתגלות כדרך שאמרו בסנהדרין כ"ד א' במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, שהוא ההתגלות שבתכלית החשכות וההעלם, וכמה שכתוב בזוהר דחברין בבלאי ידעו להעלים הדברים, כי בתלמוד בבלי גנוז כל המסטורין דדברי תורה כנודע, ומשרע"ה הוא הדעת דבני ישראל כנודע דעל כן נקרא דורו דור דעה, כי דעת הוא רוח הקודש (רש"י פרשת תשא) שוא המשכת אור נעלם דכתר שהוא למעלה מהחכמה דהשגת אדם, וזה כל חכמתו של משרע"ה להמשכת דברי תורה מפי הגבורה שלמעלה מהשגת אדם, ומיתתו הוא גניזת הדעת בהתגלות היינו שדבר ד' יקר ואין חזון נפרץ בפעל. אבל מכל מקום ישנו בכח דלא נסתלק מהחכמים, אלא שהם סבורים שמשיגים זה בכח חכמתם, ואין גלוי שזה דעת רוח הקודש והשגה שלמעלה מהשגת חכמתו ובאמת הוא רוח הקודש, וזהו ענין הביסום בפוריא עד דלא ידע שהוא הסתלקות הדעת דרגא דמשרע"ה, דלהשגת חכמה צריך ישוב הדעת, וע"כ שתה רביעית אל יורה דאינו יכול להשיג בדברי תורה לאמיתו, והמן חשב דאז היה גניזת הדעת דדברי תורה לגמרי, כי חשב שישראל ג"כ תחת הזמן והעת גורם, ועל כן לא ידע דאז נולד ונמצא העת אדרבא מוכן אל ההיפך, וגם המיתה הוא הכנה אל ההתגלות היתירה שבהעלם ג"כ:

י׳ותחלה חשבו לקבעו יום טוב, שחשבו דהיה הנס באמת ודהם בזכותם קדשו העת ע"י דמקדשי לזמני ובזה נתהפך, אבל אחר שנתגלה להם דלא היה אלא לפנים נתגלה להם דלא קידשו לזמני כלל שהעת נשאר כמות שהיה בגניזת הדעת, אבל מכל מקום בני ישראל משיגים ויודעים גם בהעדר הדעת, וזהו הביסום עד דלא ידע ואז הוא עיקר ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו בין ישראל לעמים, כי התורה שהיא הדעת היא מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי, ואף על פי שיש חכמים גם באומות העולם דמברכין עליהן שנתן מחכמתו כמה שאמרו בהרואה ונתגלה זה בכתוב אצל המן דחכמיו הרגישו במפלתו ולמדו מזה במגילה (ט"ז ע"א) דאפילו באומות העולם נקרא חכם, כי עיקר חכמה הוא חכמת התורה וחכמי ישראל שמברכין עליהן היינו חכמים בתורה והמן שחשב לאבד זה ודאי חשב דעיקר החכמה אצלו כי זה לעומת זה עשה אלקים והיה לו חברה של חכמים מחכמי אומות העולם, שחשב שעליהם יהיה השראת השם יתברך חכמתו בעולם והוא בראשם דעל כן נקראים חכמיו ששייכים לו, כי עמלק הוא ראשית גוים, וכבר אמרו (איכה רבתי ב' ט') דיש חכמה באומות העולם האמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ויש תורה אל תאמין, כי התורה הוא הדעת שהוא השגת חכמת השם יתברך שלמעלה מחכמת אדם, ואף על פי דהכל הוא זה לעומת זה דמצד עץ הדעת טוב ורע יש בכל דבר עירוב טוב ורע, ואין שום היכר לזה בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא שהרע מראה עצמו לעין כמו הטוב, וגם בדעת התורה דרגא דמשה רבינו ע"ה היה בדורו בלעם דאמרו עליו (ספרי סוף פרשת ברכה) אבל באומות העולם קם, שהתפאר עצמו ויודע דעת עליון, ומשרע"ה הוא שביקש שלא תשרה שכינה באומות העולם ונתנו לו (ברכות ז' ע"א), היינו לא מיד רק אחר מותו שהרי בלעם היה אח"כ בסוף ימיו, וכן הוא לשון הגמרא בבבא בתרא י"ד ב' דמכי מית משה לא אתנבו עוד מאומות העולם, והיינו דהשם יתברך אוהב משפט והכל במשפט, ומצד משפט הנהגת עולם הזה הכל צריך להיות זה לעומת זה, וכל זמן משרע"ה שהיה בבני ישראל השגה דדעת עליון היינו מה שלמעלה משכל אדם הוכרח להיות כן באומות העולם מצד העולם הזה שהכל בו מסטרא דעץ הדעת טוב ורע. אבל משמת משרע"ה נגנז הדעת שהוא התגלות רוח הקודש כבדור דעה דמשה רבינו ע"ה דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא וזוה"ק בשלח), וכן במתן תורה ולא קם נביא עוד כמשה שהיא התגלות הדעת בעולם הזה עד שנתפשט לכל נפשות דורו, מה שאין כן אחר מותו נגנז ההתגלות ושבק לן חיים זה במעמקי הלב ולא בהתגלות, ודבר זה הוא המסטורין הנעלם בעולם הזה ואין גלוי אלא ללבבות דבני ישראל, ולפיכך אין תורה באומות העולם שההתגלות דתורה בלבבות דבני ישראל מה שמשיגים דברי תורה שהוא חכמה שלמעלה מהשגת אדם, זהו נעלם בעולם הזה שהוא דברי תורה מן השמים באמת דרך נבואה ורוח הקודש כי בעולם הזה אין ניכר רק שהוא דברי חכמה שחכמי ישראל מחדשים בחכמתם ושכלם, וזה יש גם באומות העולם חכמה ושכל אלא שאצלם הוא חכמה בעלמא ואינו תורה דהיינו המשכת רוח הקודש מחכמה עליונה, רק הוא חלק החכמה של בשר ודם מצד שהוא בשר ודם, וזה כל החכמה של בשר ודם וחכמי אומות העולם האמיתים שיכירו תוקף מעלת ישראל. וזה היה כל השגת בלעם הרשע בנבואתו להשיג תוקף מעלת ישראל מה שאין מושג להשגת אדם כלל וזה נקבע בדברי תורה, וכך לעתיד שישפוך רוחו על כל בשר השגת אומות העולם יהיה שישיגו מעלת ישראל, שיאחזו לעשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי להיות עבדים לו רועי צאן ואכרים וכורמים, כי יבינו שזהו תכליתם כשיהיו עבדים לבני ישראל, וכן זה כל חכמת חכמיהם בעולם הזה כי אין נקרא חכמה אלא הכרת האמת, דמה שהוא שקר אינו חכמה אלא מצד הדמיון הכוזב ובאמת הוא סכלות, וחכמי המן שהיה להם תוקף חכמה עד שחשב שמצד השגת החכמה הוא בהם יותר מבישראל, השיגו זה דמעלת זרע היהודים ושהמן מוכרח ליפול, והגיעו לזה בסוף כשהיה סמוך לנפילה, וכבר היה אתחלתא בפעל והיה מוכן כבר לבוא לידי גמר שאין צריך לזה כל כך חכמה המצורפת לדעת בידיעת הנעלם שזה אינו באומות העולם רק אצל חכמי ישראל שלא נסתלקה הנבואה מהם, וגם אז עדיין היתה הנבואה בישראל ולא נסתלקה עדיין מימות משרע"ה. רק לענין ההשגה דדברי תורה שדבר זה היה רק למשה רבינו עליו השלום בלבד שעד יום מותו הוסיף תורה ומצות:

י״אומצוה האחרונה דכתיבת ספר תורה היה לפני מותו שקיים בעצמו ג"כ מצות כתבו לכם וגו', שכתב י"ג ספרי תורות (מדרש תהלים פרשה צ' ג' , ועיין ירושלמי סוטה סוף פרק ה'), ומצוה זו לא נשלמה אלא במותו שספר תורה שחסר אות אחת פסול, וגם אותן שמונה פסוקים היה כותב בדמע (בבא בתרא ט"ו ע"א) בעת יציאת נשמתו, שאז גמר מצוה האחרונה ודבורי תורה האחרונים, ואז יצאה נפשו ונגנז הנבואה דדברי תורה, דמעתה לא בשמים היא שאין עוד התגלות דדברי תורה מן השמים בעולם הזה, וכל נבואות הנביאים היה רק להזהיר על קיום התורה ובהודעת העתידות דרך נבואה, ודבר זה יש לעומתו באומות העולם חכמת האצטגנינים אשר יגידו ג"כ העתידות כפי אותות השמים, והגוים יחתו מהם ולא ישראל, כי הוראתם הוא מצד העת והזמן הנקבע כפי הוראת הכוכבים ומזלות שמהם הוא סידור העתים, ואומות העולם למטה מהזמן ועל כן העתידות שלהם הוא תלוי בהעתים וכוכבים ומזלות, אבל ישראל למעלה מהזמן ואף על פי שהם בעולם הזה שהוא תחת הזמן, מכל מקום הם משיגים כי באמת השם יתברך משנה עתים ומחליף הזמנים ומסדר הכוכבים כרצונו, וכמו שאמר לאברהם אע"ה (שבת קנ"ו ע"ב) מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה למזרח, כי על ידי ישראל דמקדשי לזמנים משתנה העת ממה שהיה, וכל השגתם העתידות היה על ידי נבואה, ומשנסתלקה הנבואה דנראה לי דהיה זה על ידי התגברות כח החכמה דתורה שבעל פה אחר דהדר קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס בתוקף וחשק הלב, דתחלה היה עיקר הכפירה דהר כגיגית על תורה שבעל פה שצריך יגיעה רבה להוציא דברי תורה מחכמת הלב ולעמוד על אמיתות דברי תורה, וכמה שכתוב בתנחומא פרשת נח יעויין שם בפנים בזה, ואז קבלו זה ברצון ליגע ולעמול בתורה שבעל פה, ועל ידי זה זכו לנבואת החכמים להשיג הכל ברוח הקודש שבלבם, ואף על פי שהוא מדרגה יותר קטנה מכל מקום ההשגה יותר גדולה, וברוח הקודש יכולים להשיג הרבה יותר במדרגות יותר גבוהות, כי השגת כל נביא הוא רק כפי מדרגתו, וכל נבואת הנביאים הוא רק בנצח והוד שמשם יניקת הנביאים כנודע, מה שאין כן רוח הקודש הוא המשכה מקודש העליון חכמה עליונה שלמעלה מעלה הרבה מהשגת כל הנביאים אף נבואת משרע"ה כנודע, וכידוע בכתבי האריז"ל שגילה הרבה דברים שמלמעה ממדריגת השגת הנביאים, כפי מה שכתב בעצמו בשער הנבואה, ולא שהנביאים לא השיגו זה, רק שמצד הנבואה שהיא ההשפעה הגלויה מן השמים לא השיגו זה, אבל השיגו מצד החכמה ברוח הקודש שהיה בקרבם ג"כ דעל ידי זה יכולין להשיג כל הנעלמות, אלא שבדור הנביאים היה עיקר החשק וההשתוקקות של ראשי ישראל וצדיקי הדורות לנבואה שהוא השגה ברורה שהוא מן השמים, מה שאין כן השגת חכמה שהוא נעלמת שאפשר שאינן אלא דמיונות כוזבות של עצמו ולא תורת אמת ברוח הקודש, והם חשקו לדבר ברור וידיעה ברורה, ולכך לא היה אז התפשטות החכמה דתורה שבעל פה כל כך בישראל, וכמפורש בספר היכלות דעיקר זיוה והדרה של תורה היה בבית שני אף על פי שלא שרתה בו שכינה, עיין שם כמה לשונות של שבח שהיה אז, ודבשביל שהם חשקו לכך שהשם יתברך יגלה להם סודות התורה הבטיחם על זה, והוא ההתגלות דרך חכמת התורה שבעל פה והם חשקו בכך להשיג השגות יתירות, ואף על פי שהוא דרך העלם, ועל ידי זה היה הסתלקות הנבואה והיינו על ידי תוקף החשק שהיה להם להתגלות חידושין דאורייתא שלמעלה מעלה מהשגת הנביאים, ומסטורין דתורה שבעל פה בלבם בדרך העלם שהוא מדת לילה נסתלקה הנבואה שנמשכה מנבואת משרע"ה, דעל כן באו דבריהם ג"כ בכתב דוגמת התורה שבכתב שהוא מדת יום, דהיינו התגלות ברור שלא במחשכים והעלם:

י״בוהמן שהרגיש זה כדרך השגת אצטגניניו וחכמי אומות העולם רואין ואינם יודעין מה רואים, ראה שהוא יהיה סיבה להסתלקות הנבואה, חשב לסתום חזון לגמרי באיבוד התורה חס וחלילה שחשב שזה כחו, והחודש שמת בו משרע"ה הגורם גניזת התורה שבכתב והסתלקות הנבואה דדברי תורה הוא עת מוכן לזה, וכל זמן שהיה הנבואה בישראל לדעת עתידות בדרך ידיעה מן השמים שלמעלה מהשגת אדם, היה גם בהם ידיעה זו זה לעומת זה בידיעת האצטגנינים וקוסמים ומכשפים שהם ג"כ ידיעות שלמעלה מחכמה מהשגת אדם, אבל לא מצד המשכה מדעת עליון שלמעלה מן השמים דדבר זה לא היה להם עוד משמת משרע"ה, רק מצד ידיעת העתים בכוכבים ומזלות וכדומה כמעונן שמחשב עתים, וכן כל חכמת הקסם והכישוף הוא מצד פעולות שתחת הזמן ולמטה מן השמים, כי זה לעומת זה כמו השגת הנביאים אף שהיה בדבר ד' לא היה השגת דברי תורה שהיא המשכה מחכמה עליונה, דזה לא בשמים הוא רק הוא ממדריגות תחתונות בסוד הרגלין, וידוע בסוד רגליה יורדות מות כי הרגלין נוקבין ויורדין עד סוף כל דרגין בסוד ואתה מחיה את כולם, ועל כן יניקת אומות העולם מהרגלין היה משלמטה מטה מקום המות ממש, ומשאבדה עצה מבנים אז נסרחה חכמתם ג"כ, ובתחלת מלכות יון היה הסתלקות הנבואה כמה שכתוב בסדר עולם, ואז היה יסוד חכמת תורה שבעל פה, וזה לעומת זה התחילה אז חכמת יונית ופילסופיא שהכחישו האצטגנינות והכישוף וכדומה חכמות שלמעלה משכל אנושי, דרק אצל בני ישראל חכמתם הוא השגת רוח הקודש ויוכלו להשיג עתידות ג"כ דרך חכמה וברוח הקודש, וכמה שכתוב בפרק הדר מכאן שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש, וכן בכמה דוכתי רוח הקודש מחכמי ישראל, וכל חכמתם הוא להשיג שיש חכמה למעלה משכל אנושי, ושכל השגתם אינו מצד השגת שכל אנושי כלל, ועל כן אצל בני ישראל החכמים הם יודעי העתים ג"כ, דפשטיה הוא ידיעת העת דרך אצטגנינות או עוננות שלמעלה מהשגת אדם, ואצל אומות העולם הם ב' מינים:

י״גוזהו שאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, דת הוא נימוס המחוקק על פי יודעים ובעלי דעת שהוא למעלה מהשגת אדם ושכל אנושי, ודין הוא משפט השכל אנושי, וכל דבר היו שופטים על פי חכמת השכל ועל פי הידיעות שהיה אצלם במה שלמעלה מהשכל, כמנהג העמים הקדמונים בענין כל דבר פרטי לקסום קסם ולשאול בתרפים וכיוצא, וכל הדתות שלהם הם חוקים נוסדו להם מקוסמים ואצטגנינים ומכשפים וכיוצא מעובדי עבודה זרה, ועל כן אמר גם על בני ישראל דתיהם שונות, כי התורה היא ג"כ למעלה מהשכל, ואת דתי המלך, כי כן הוא מנהגם שהמלך יוכל לגזור ולחקוק דת כרצונו אפילו נגד השכל רק שהוא רצון המלך, ועל כן הוא נקרא דת ולא דין שהוא מה שעל פי השכל כגון נתינת מסים וכיוצא דעל זה אמרו בגמרא (גיטין ו' ע"ב) דינא דמלכותא דינא ולא היו עוברים על זה, רק דתי המלך זה אין בכלל דינא דמלכותא ולא היו עושים, והמלך שאל לחכמים שהם יודעי העתים דכללינהו בחד דלא אמר ויודעי העתים, מזה אמרו רז"ל דהם חכמי ישראל שאצלם החכמה וידיעת העתים שהוא הידיעה שלמעלה מהשגת אדם הכל אחד, כי חכמתם הוא חכמת התורה שלמעלה מהשגת אדם, ונכלל בתואר יודעי דהוא הדעת שהוא השגת רוח הקודש בהמשכה מלמעלה מחכמת אדם, ואצל אומות העולם הידיעה הוא מצד העת כי הם תחת העת, ועל זה היתה שאלתו אם מצד החכמה מגיע לה משפט המיתה, ואם מצד העת מגיע לה זה שראוי כך לפי העת והעונה ההיא להמית מלכה, וכמו שהיה באמת עיקר משפטה רק מצד העת, דהצלת ישראל על ידי זה אח"כ בגזירת המן שחשב עתים להשמידם, והשם יתברך חשב העת דהקדמת הרפואה בהריגת ושתי, על כן שאל ג"כ עצה לחכמים יודעי העתים שנמלך בסנהדרין שהם מסדרי העתים, וזהו יודעים לקדש כו' שהוא סידור העתים דשנות החמה וחדשי הלבנה, ולא כיודעי העתים דאומות העולם שהם יודעים הוראת העת וכפי מה שרואים הוראת העת הם מגידים, אבל חכמי ישראל הם מסדרים העתים שהעתים מסורים בידם לשנות ולסדר כרצונם, ובודאי חכמי ישראל שהיו שם בסעודה וחשבו תחלה שכך ראוי, הטעות היתה רק קודם מעשה, אבל תיכף אח"כ ודאי התבוננו ועמדו על האמת, דאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מ"ג ע"א), ואחר המכשול עומד על האמת, וכידוע דברי האלשיך על פסוק ויך לב דוד דמתחלה שהיה נוגע מפני שהיה שאול אויבו לא יכול לעמוד על האמת והבירור הוא אחר המעשה שנתחרט ויך לבו, ובודאי נתחרטו ושבו בכל לב על זה ועל ידי זה התעוררה הרפואה:

י״דוזהו השאלה דמלך מלכי המלכים הקב"ה על דרך שאמרו בבראשית רבה על פסוק נעשה אדם דבנשמותיהן של צדיקים נמלך, כי השם יתברך שאלם אם מוכנים למה שהוא רוצה מצורת האדם השלם בעולם הזה. וכך בהכנת הצלה זו שהוא היסוד לחזרת קבלת התורה ותורה שבעל פה, דבזה היה התהפכות העת להיות ביטולה של תורה שחשב המן בגניזת תורה שבכתב והסתלקות הנבואה, זה יסודה דתורה שבעל פה שהיא עיקר כריתת הברית כמה שכתוב בגיטין (ס' ע"ב) ובשמות רבה על פסוק כי על פי הדברים וגו', שאל לחכמי ישראל יודעי העתים אם הם מוכנים לכך, וכי כן דבר המלך, היינו כי כך משפטי השם יתברך להיות הכל על פי משפטי התורה דת ודין הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויש בית דין שלמעלה וסנהדרי עליונה יודעי דת ודין שעל פיהם השם יתברך דן דין הכל, והם בכל דור ודור ראשי חכמי ישראל שבאותו דור והם הסנהדרי גדולה שבאותו דור. ואף משבטלו הסנהדרין ראשי חכמי הדור הראוים להיות מכלל הסנהדרין אילו היה סנהדרי גדולה, יש בכל דור כפי הראוי לאותו דור, והם ג"כ הבית דין שלמעלה שהשם יתברך נמלך בהם ואין עושה דבר בלא דעתם, כי הצדיק מושל ביראת אלקים ויכול לבטל ג"כ מה שהשם יתברך גוזר, וכמה שכתוב בגזירת סדום המכסה אני מאברהם וגו' ונמלך בו, וכך אז נמלך בחכמי ישראל והם עוררו זכות הקרבנות, כי הגיע זמן בנין בית שני שהבטיח לירמיה לקץ שבעים שנה. ולפי שידעו שחטאו ואף על פי ששבו ובכח תשובתם הוא שיעוררו ההצלה והרפואה בענין ושתי, מכל מקום הם שהיה חטאם נגדם עדיין ולא האמינו עדיין שנתקבלה תשובתם, לא רצו לבוא בזכות עצמם ולשפוט מצד עצמם שהם בתורתם מקיימים העולם ושאי אפשר לבטל ולאבד התורה חס וחלילה, שדבר זה הוא מצד זכות עצמם שהם היו אנשי כנסת הגדולה מרביצי התורה, והם באו לתלות בזכות כל ישראל והוא זכות הקרבנות שכל ישראל זוכין לה, ואפילו העמי הארץ כולם השתוקקו לה מאוד, ולא באו דרך גזירה כמשפט צדיק גוזר, כי לא החזיקו עצמם צדיקים אחר שהרגישו חטאם, רק באו דרך בקשה והתעוררות רחמים שהשם יתברך בעצמו ירחם עליהם, ומה שאמרו ז"ל דמלאכי השרת אמרו מי יקריב כו', נראה לי דמאן מלאכי השרת רבנן כמה שכתוב בנדרים דף כ', וכן הוא הדבר בפעל במלכותא דארעא שכששאל אחשורש לסנהדרין סילקו עצמם מדין זה כי לא רצו שיהיה הדין על ידי גזירתם, כי לא ראו עצמם כדאים לכך שיהיה הנס נעשה על ידם בחשבם כי הם החוטאים וגורמים קטרוג ואין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נ"ט ע"א), אבל מכל מקום באמת הם פעלו עיקר נס זה בהתעוררות תשובתם שזה גרם שישאל להם, שבזה התבוננו וידעו דלא לחנם שאל להם רק כי להם הדבר שייך לתקן זה, ועוררו רחמים למעלה בהזכרת זכות הקרבנות. עד שנשלח מן השמים בלב ממוכן שהוא המן בעצמו כמו שאמרו ז"ל שהוא בעצמו יחפור שוחה לו והכין רפואה למכתן ופורעניות לעצמו, ומאותה שעה נקרא שמו ממוכן שנעשה אז מוכן לאותו פורעניות בתחלה לישראל לפנים ואח"כ באמת לו, וכמו שלו הכין העץ בעצמו כך הכין לו עיקר הפורעניות מתחלה בעצה זו, הכל היה הוא גורם לעצמו כי הוא חשב עצמו חכם מכל בני דורו דע"כ חשב השארת החכמה בו, וזהו קפיצתו בראש מפני גיאותו בחכמה יותר מכולם, ואיזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א) דזהו עיקר חכמה האמיתית דחכמי ישראל, וגם חכמיו שהיו מחכמי אומות העולם שאין חכמתם מחוברת עם דעת שהוא ידיעת הנולד והעתיד, מכל מקום מצד שאז לא נסתלקה הנבואה עדיין והיה כח ידיעה גם באומות העולם, אף שהיה שלא מצד החכמה מכל מקום הם שהיו נגד התחלת החכמה דחכמי ישראל וסוף הנבואה, זכו לשמץ דבר חכמה בראיית הנולד הקרוב מאוד למראה עיניהם במפלת המן, אבל המן עצמו לא האמין גם בזה ואפילו אחר שראה הצרה לנוכח עיניו בדברי אסתר למלך עליו, ונודע לו שהיא מישראל ושמפלתו קרובה כדברי חכמיו, על כל זה חשב עדיין לימלט ולבקש על נפשו מאסתר:

ט״ווהש"י הראה סכלותו שבכל מה שהתחכם להטיב לעצמו ולהרע לזולתו הוסיף רעה לעצמו מתחלה ועד סוף, שהמלך אמר הגם לכבוש המלכה, ולא לחנם נכתב ספור זה ג"כ רק להודיע עד היכן רשעות הרשעים שאפילו על פתחו של גיהנם אין חוזרים, ולא אמר שקר לכבוש דדבר שקר ומה שאינו לא היה נכתב במגילה אבל המן נפל לאנסה ולטמאה וכונתו היתה אף על פי שתחלתה באונס סוף יהיה ברצון שיכניס בה זוהמא דעל ידי הנבעלת לערל קשה לפרוש כמה שכתוב (בראשית רבה פרשה פ') בדינה אף שהיה באונס, ועל ידי זה יוכל אח"כ לעשות כרצונו שגם היא תמשך אחריו ותשכח עמה ומולדתה, ועדיין לא הודה ולא הכיר איך הכל סיבות מן השמים להצלת ישראל, רק עמד עדיין בשלו וחשב מחשבות לקיים מחשבתו, ובזה נגמר דינו ליאבד מן העולם כי אין בו עוד תקוה ותוחלת אפילו על פתחו של גיהנם, והוא הראשית גוים ואין בו כח היציאה לפעל, וכמו שכל רעתו וכחו נגד ישראל היה רק במחשבה שחשב על היהודים לאבדם, אבל לא הוציא לפעל כלום, כך כל חכמתו היה במחשבה וכשיצא לפעל נראה שהוא סכלות. כי כפי כח הרע שבו אילו היה מוציא הכל לפעל לא היה קיום לעולם, ועל כן לא נתנו אלקים להרע ולהתפשט, ונשאר בכחו שהוא כח הראשית דהיינו במחשבה לבד, וכשבא לצאת לפעל לא עלה בידו כלום, ובזה נאבד מן העולם כי נפסק כחו מהיות ראשית גוים, שנפסק כח ההמשכה ממנו להשלמת קומתו דאדם בליעל, ועל כן נקרא ממוכן שהיה הכנה לבד, וכל ראשית והתחלה הוא הכנה להגמר וסוף מעשה, והוא היה הכנה לבד והתחלה בלא סוף, ואז בשעת הכנת הרפואה על ידו קודם למכה דנמצא שלא היה מכה כלל מתחלתו והכל רק כפי טעות מחשבתו, נמצא לא היה אלא הכנה לבד, ודעל ידי זה הכין ללב בני ישראל לקבלת התורה מאהבה, ומצד הזה זכה לבני בניו שלמדו תורה (סנהדרין צ"ז ע"א) והוא מצד הטוב שבשם ממוכן שהיה הכנה לתורה שבעל פה, דעל כן נקרא כן אז כשהכין הרפואה לישראל ושחת לעצמו, ונמצא המשתה דשושן מצד חטאם היה התחלת הגזירה ומצד תשובתם התחלת הרפואה והישועה, וכן הסוף העיקר בהתעוררות התפלה והצומות לבטל הגזירה היה מרדכי וחביריו ותלמידיו בני שושן, כי הם הנכרים בעובי קורת גזירה זו, ועל כן נקבע גם יום ט"ו שנחו בו בני שושן לבד ג"כ לכל ישראל, והיינו אחרי שנודע להם כל ענין זה איך המכה והרפואה היה הכל על ידי המשתה, דבזה נתגלה להם דהכל היה לפנים, ולא קבלו עליהם יום טוב, אבל מקודם דלא ידעו מכל זה וקבלו יום טוב קבעו גם כן רק י"ד לבד:

ט״זונגד השלשה גזירות דלהשמיד להרוג ולאבד קבעו שלשה דברים, שמחה ומשתה הוא אחד שהשמחה בלב מביא למשתה או המשתה לשמחה כמו שנתבאר לעיל, והמצוה הוא המשתה והסעודה בפעל זהו נגד להשמיד, שהוא עיקר גזירתו בביטול התורה מיודעי' שנמשלה ללחם ויין כמו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וזהו סעודת פורים בלחם ויין שכך נותנים ליגעי מלחמה דאחר שנקמו מאוביהם והרגו בשונאיהם, ועיקר נקרא בכתוב משתה על שם היין משום דחייב לבסומי עד דלא ידע, שזהו ביטול התורה שהוא יסודה, וכך עיקר ההצלה על ידי הרפואה שתחלה במשתה אחשורש כטוב לב המלך ביין, דהרבה יין עושה (סוטה ז' ע"א) מצד הרע כזנות דיש שותה ורע לו ויש שותהו וטוב לו, דחמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו ע"ב) והוא יינה של תורה, וזהו יין המשמח ששותין בפורים דהדר קבלו התורה מאהבה, ונתגלה להם מסטורין של דברי תורה גם בהעלם והעדר הדעת עד דלא ידע, והוא חשב לבטל יינה של תורה, ובאמת חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה כמה שכתוב בעירובין כ"א ב' דהוא דודיך, היינו תוקף האהבה דכנסת ישראל להשם יתברך שנתגלה בפורים דהדר קבלוה מאהבה, וידוע בזוהר ענין אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל דכולא חד, שזהו עיקר אומה הישראלית גוי אחד מאמינים באלוה אחד שהוא נקרא על שמם אלקי ישראל, שאין שמו מיוחד אלא עליהם, ואם אין ישראל מציאות השגות אלוקותו ית' בעולם, רק הם הדבוקים באלקים חיים מכירים אלהותו על ידי התורה שהיא אמצעית ביניהם והיא המייחדת הדודים ונעשה כולא חד, ונגד זה הם שלש עבירות דיהרג ואל יעבור, עבודה זרה הוא כפירה באלקות, וגלוי עריות הוא השתקעות בתאות שזהו עיקר ביטול התורה שהיא הגדרת התאות, וכך דרכה של תורה פת כו' (אבות פרק ד' משנה ד') ולא תמצא במי שמחייה עצמו עליה כמה שאמרו בפרק חלק, ושפיכות דמים הוא כליון נפש ואבר מאומה הישראלית. ומקצת נפש ככל נפש כי כל האומה קומה אחת, ודבר זה נחלת גוים על חרבך תחיה ואומנת אומות העולם, שהם ההיפך דישראל גוי אחד שכולם כאיש אחד ואי אפשר שיחתוך אדם אבר אחד מאברי עצמו וגופו, וזהו ואהבת לריעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה. (בראשית רבה פרשה כ"ד), וכן שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד לחד מאן דאמר כמה שכתוב בבראשית רבה בפסוק זה ספר תולדות אדם לחד מאן דאמר הוא נגד התורה שהיא ספר תולדות אדם, דהנפשות מישראל הם תולדות אדם בפעל, והתורה היא הספר דתולדות אדם שבה כלולים כל הנפשות דישראל שכולם אחיזתם בתורה כידוע, ומאורם הוא האותיות דדברי תורה, ומקורם חלק אלו"ק ממעל בד' אחד, ועל כן צריכים ישראל ביחוד לשמוע זה:

י״זוהמן חשב לעקור את הכל, ולהשמיד הוא ביטול התורה, וזהו ההתחלה שהתעורר על ידי המשתה דאחשורש שחשב שגם הם שקועים בתאות עולם הזה שהוא היפך התורה, ונתברר דנהפוך הוא ואפילו כשהם בתוקף המשתה ושמחה דבוקים בהש"י. ולהרוג הוא שפיכת דמים אומה הישראלית בפועל, כי טען שגם ישראל משוקעים בתאות וממילא הם ככל הגוים ואינם אומה מיוחדת ומצויינת כלל. ועיקר ציון אומה הישראלית הוא בהיפך הרציחה שהיא נחלת גוים כמו שנתבאר, וכמו שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל וגו' שרצו בשפיכת דם נפשות מבני ישראל, מה שאין כן בני ישראל שלשה סימנים שבהם רחמנים כו' כמה שאמרו ביבמות ע"ט א', כולם היפך הרציחה, שהאכזר הרוצח הוא עז פנים ג"כ והיפך זה בבני ישראל ביישנים וכל שכן גומלי חסדים שהוא ג"כ מצד הרחמנות ועל כן הם גוי אחד כמה שנתבאר, ועל כן תיקנו אח"כ מצות משלוח מנות שהוא אהבת הריעים, ומתנות לאביונים שהוא הרחמנות על מי שאין לו, ואפילו בשעת שכרות עד דלא ידע שאין בו דעת לעשות מצד הדעת מעמקי לבו שקוע באהבת ישראל, ואפילו כשעושים למראה עין היפך זה כענין קם רבה ושחטיה לר"ז, לא היה רציחה כלל רק למראית עין שהרי בעי רחמי ואחייה, ולא לחנם נכתב מעשה זו בגמרא רק להראות שאפילו הנראה בבני ישראל להיפך וכרציחה גמורה הוא רק לפנים ולא באמת, וזה כל בירור יום הפורים שכל חטאי ישראל ומה שנראים ככל הגוים חס וחלילה היא רק לפנים, ואפילו מבוסם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שאינו יודע ומכיר הבדל בין ישראל לעמים בגילוי דבר הניכר, מכל מקום אין להם השתוות כלל ונבדלים לגמרי זה מזה במעמקי לבבם, וכל ההשתוות הוא רק לפנים ולמראית העין מצד העדר ידיעת הנסתרות והמעמקים, ועיקר המכוון שלו היה אדרבא לאהבת ריעים ולסעוד בהדי הדדי, שזהו עיקר גורם האהבה כשאוכלים ושותים יחד, והמפרשים פירשו ושחטיה היה על ידי השקאת יין מרובה עד שמרוב השתיה והביסום יצאה רוחו ונשאר כמת, והרי כונתו היה אדרבא בתוקף האהבה לשמחו ולהאהיבו, ומה שהיה למראית העין לא כן, תיקן למחר בשושן פורים שהוא יום תיקון המשתה דאותו רשע, שהוא הצד הרע שבמשתה שהיה בבני ישראל ונתקן אחר התשובה, ועל כן אז אחייה ונתגלה תוקף האהבה דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי, ומי שהוא רוצח באמת אי אפשר שהוא יחייהו כלל, וזהו עיקר מצות היום במשלוח מנות ומתנות לאביונים וכמו שנתבאר:

י״חונגד לאבד, שהיה כונת אותו רשע סילוק שכינה מתחתונים דזהו איבוד הכנסת ישראל, דאם אין צאן אין רועה שאין על מי להתייחד שמו בארץ, ונשאר אלקי השמים לבד דקרו ליה אלהא דאלהא כמה שאמרו בסוף מנחות, וזהו עיקר כונת הרע דראשית גוים, נגד זה הוא מקרא מגילה, שהוא התגלות כבוד שמים ופרסמוי ניסא להיות לד' לשם וראו כל אפסי (ארץ) ישועת אלקינו כמה שאמרו במגילה י"א א', וליהודים היתה אורה וגו' כמה שאמרו שם ט"ז ב' דזו תורה, היינו נגד להשמיד, ויום טוב ומילה היינו נגד להרוג, ואף דיום טוב לא קבילו עלייהו היינו בפעל באותו היום, אבל נתגלה השורש דקדושת ישראל גוי אחד שהם בכחם לעשות יום טוב ולקדש הזמן, דדבר זה הוא עיקר ההבדל בין ישראל לעמים מצד הקדושה שאחר ההשתדלות הנמשכת להם מצד הקדושה שבתולדה שהוא המילה, שהוא המבדלת בתולדה ולתינוק בן שמונה ימים שאינו מצד השתדלותו רק משעבר עליו שבת [כמה שכתוב במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ז) דעל כן מילה לשמונה], שהיא הקדושה דקבוע וקיימא שנתנה לבני ישראל דבמנוחתו לא ישכנו ערלים, ועכו"ם ששבת חייב (סנהדרין נ"ט ע"א) דאין להם שייכות לקדושה זו שבתולדה מן השמים דכל העכו"ם ערלים בתולדה, ועל ידי זה יוכל לזכות אח"כ לקדושת יום טוב דישראל מקדשי ג"כ לזמן דוגמת שבת בהשתדלות שלהם, לפי שהם שרשם בקדושה, וזהו התגלות קדושת גוי אחד, ויקר אלו תפילין דוראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, זהו התגלות קדושת ד' אחד שיכירו כולם כי ד' אלקי ישראל, שזהו כל התגלות בפני אומות העולם כשישיגו שהשם יתברך הוא אלקי ישראל ונקרא שמו עליהם, וזהו המגילה שנקרא כן לשון התגלות דעל כן היתה כתובה ג"כ על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, ולא נמצא שום שם במגילה לכוונה הנזכרת שכל בירור הפורים הוא שאפילו כשישראל לפנים ולמראית העין אינו כן הוא רק לפנים, וטענת המן נגד ישראל שהם ג"כ ישינים מהמצות ואינם מכירים אלקותו ית', ועל כן אמר דגם אלקיהם ישן הוא, כי אין השגחתו ושכינתו עוד ביניהם ורצה לאבד לגמרי שלא יהיה מציאות עוד להתעוררות מהשינה, אבל באמת נאמר בכנסת ישראל אני ישינה ולבי ער, ובשיר השירים רבה דהוא הקב"ה לבן של ישראל דלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומה שהיה כעין שינה בגלות בבל היה רק למראית העין ולפנים לאדם אשר יראה לעינים שבהם היכר השינה, ולא לד' אשר יראה ללבב ולבי ער, ואפילו כשלמראית העין אין ניכר שום קריאת שם ד' על בני ישראל, גם שם הוא תוקף הגילוי דכבוד שמים על ידם. ובזה נתקן הכל דכל מחשבת המן נהפוך הוא על האמת וכמה שנתבאר: