מחשבות חרוץ כ״אMachshavot Charutz 21
א׳ענין השבועות עיקרו בעבור שהוא זמן מתן תורה. כמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפלה שהם תיקנו התפלות לישראל כמה שכתוב בברכות ל"ג א'. והתימא ממג"א ר"ס תצ"ד שכ' מנהגינו לומר זמן מתן תורה הוא על פסוק הרמב"ם. תלי לה במנהגינו מה שהוא פשוט אצל כל ישראל בכל העולם כולו מימות עולם. ובודאי שהוא מיסוד אנשי כנסת הגדולה שהתקינו כל ברכות התפלות וליכא דפליג עלה שזהו קדושת החג. שכל חג נקבע על איזה ענין שנעשה לנו בו. וקושיתו לר"י דבז' בסיון ניתנה תורה. וכן מה שהק' עוד דלד"ה היה בנ"א לספירה. מה שכתוב לתרץ בשם הי"מ דרומז ליו"ט ב' לא נראה ליאמר על עיקר יו"ט שהוא יום א' לבדו ובא"י עושין אותו לבד וכ"ה עיקרו מה"ת ואיך קבעתו תורה שלא ביום מתן תורה כיון דעיקרו שהוא זמן מתן תורה:
1
ב׳אבל נ"ל דפשטי' דקרא בפרשת אמור וספרתם וגו' שבע שבתות וגו' תספרו חמשים יום נדחקו בו ג"כ הלא אין הספירה נ' יום. ובלא"ה יש לדקדק בלה"כ עד ממחרת השבת השביעית נ' כמיותר. ונ' כידוע ענין הספירה דוגמת ספירת נקיים דאשה. (זוה"ק ח"ג צ"ז א') לזכך ולטהר כל מדותיו שהם ז' כל אחד כלול מז' ויום הנ' הוא נגד הבינה שבלב שמשם נמשכין כל המדות. וביצי"מ היה התגלות שלא בדרך הדרגה ועל זה רמזו בשיר השירים רבה על פסוק מדלג על ההרים מקפץ וגו' דאף שלא היו ראוים לכך האיר השם יתברך עיניהם על ידי הגילוי שכינה שהיה בלילה הזה דעברתי בתוך מצרים אני ולא השליח על ידי זה לכל בנ"י היה אור בכל חדרי לבבם מאור שכינתו ית' שדחה כל החשכות מהלב שהיו משוקעים בו ונזדכך הכל. רק שזה היה רק לשעה מה שהאיר השם יתברך בלבם ואח"כ נתעלם אור זה. ועל זה הוצרכו למנות הימים עד מתן תורה שישובו להזדכך כן על פסוק השתדלותם. דאחר שהאיר להם השם יתברך בא' ש"פ אעל פסוק שנעלם. ידוע דכל אור שנסתלק מכל מקום הרשימו נשאר ועל ידי זה נקל להם לשוב להשיג אותו אור על פי כחם והשתדלותם. עד שחזרו וזכו למתן תורה שהוא מה שנתן להם השם יתברך אור זה להיות קבוע כך. שזהו מתן תורה שניתנה להם ממדבר מתנה שהוא במתנה להיות שלהם דהורידה לארץ וכמה שכתוב (על זה י"ט א'). בסוף נק' תורתו. דהאור תורה נקבע בקנין בלב אחר ספירת הימים שממחרת השבת דפסח. וזהו דקרי לי' במקום זה שבת כידוע דשבת הוא קדושה דקבוע וקיימא שהשם יתברך קידשו בבריאת עולם מיד בלא השתדלות אדם כלל. משאם כן יו"ט דישראל מקדשי דהוא על הניסים דזכו להם ישראל בהשתדלותם. ואף פסח בכלל כל היו"ט דיצי"מ זכו לה ישראל על ידי שזעקו לד' ושמע צעקתם. אבל מכל מקום תוקף התגלות האור שהיה בו שהגיעו כ"י מיד מתוך תוקף הקטנות שהיו שם בעבודתם בחומר ולבנים ושאר מיני שיקוע שאז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) הללו עועל זה ושהיו במ"ט שערי טומאה. לתוקף הגדלות דגלוי שכינה בלב כל אחד וא'. זה לא היה מצד השתדלותם רק השם יתברך באהבתו ובחמלתו פסח ודלג על סדר המדריגות הראוי לאדם המגיע בהשתדלות. ומנין ימי הספירה היה להתגלות האור הגדול שיש בפסח שלא מצד השתדלות והוא הנקרא שבת. ומונין שבע שבתות היינו בכל ז' ימים יש ג"כ שבת דאחר כל ההשתדלות מה שנקבע בלב להיות כן אינו אלא מהשם יתברך. ועל זה היה במתן תורה כפיית ההר כגיגית לומר שהוא בע"כ ושלא מרצונם השם יתברך קובע בהם קדושה זו. ומכל מקום צריך ההשתדלות בימי הספירה קודם וכמו לעתיד נא' בחמה שפוכה אמלוך עליכם וכל כי האי רתחא לרתח ולפרוקונו (ר"ה ל"ב ב') אלא שצריך ההכנה מימי הגליות מקודם. ועל דרך שנאמר מגילה ו' ב' יגעת ומצאת ומציאה אינה אלא בהיסח הדעת כמה שכתוב סנהדרין צ"ז סע"א. אבל אחר כל היגיעה אינו אלא במציאה כי בכל עמל אדם ויגיעתו אי אפשר לו להגיע לשום ד' של קדושה שיהיה נקבע בלב. ועיקר הד' מציאה אלא שאינו בא אלא אחר היגיעה. וכמה שכתוב כי לקח טוב נתתי לכם שהתורה היא במקח ובמתנה כמשאז"ל (שמו"ר פכ"ח) והיינו דמצד יגיעת אדם תחלה הוא כאלו במקח זוכה בה אבל סוף הוא רק במתנה. ואחר כל השתדלות אדם בו' ימי המעשה הוא נקבע אח"כ בלב בשבת בקדושה דקביע וקיימא הבא מצד השם יתברך בלא השתדלות אדם כלל. וע"כ כל יו"ט דישראל מקדשי נקרא ג"כ שבת שאחר השתדלות ישראל השם יתברך קובע בו קדושה שלו. ויש שמונה ו' ואח"כ מקדש הז' כברייתו של עולם כמה שכתוב בשבת ס"ט ב'. היינו כפי סדר הראוי להשתדלות האדם הנברא בדמות העליון. ומקדש א' ואח"כ מונה ו' כאדם הראשון כי צריך אתדל"ע הקודמת דלולי זה לא יוכל להשיג בהשתדלות וכמו ימי הספירה שהם אחר שבת דפסח הנזכר. ועל זה הוא הקדמת אנכי ללא יהיה לך במתן תורה שבא שלא בדרך ציווי דאהתחלת אמונה לא שייך ציווי דאם לא יאמין לא ישמע לציווי. רק התחלת האמונה הוא מהשם יתברך ששופע בלב בנ"י להיות מאמינים ומשיגים אור זה דאנכי כו' ואז אח"כ יוכל לבוא בהשתדלות דמצות התורה. וכך כשבראו הש"י לאדה"ר הכניסו ליום השבת מיד לקלוט הקדושה הגדולה שבו כדי שיוכל אח"כ להשתדל בימי המעשה שיגיע לזה אח"כ בשבת הב' ע"י השתדלותו. וזהו הב' שבתות שא' שבת קי"ח ב' דלאמלא משמרין כהלכתן כו'. וכך בתחלת נתינת השבת לישראל גבי המן דבירכו וקידשו במן כמ"ש בברא"ר פי"א ע"פ ויברך ויקדש נאמר למרע"ה ביום א' והי' ביום הששי והכינו וכו' והוא אמרה לישראל ביום ו' ואע"פ שאז"ל דנענש ע"ז כמ"ש עד אנה מאנתם וגו' כמשאז"ל והובא ברש"י מ"מ הוא הביא בעצמו ג"כ אח"כ שם מאז"ל ב"ק צ"ב א' ע"ז דבהדי הוצי כו'. והיינו דודאי משה לא במרד ח"ו או בשכחה לא שם על לב לאמרו רק דהוא ידע והכיר מדריגת ישראל שלא יוכלו להגיע בהשתדלות' להשיג אח"כ קדושת שבת ע"י השתדלותם רק כאשר יבוא להם תחלה קדושת שבת הראשונה מצד הש"י. ורק לו נאמר מיד ביום א' כי הוא כבר הי' בו אור קדושת שבת א' מקודם והי' די לו הקדושה דשבת דאפקוד מכבר במרה כמ"ש בשבת פ"ז רע"ב שקדמו. ומ"מ בהדי הוצי כו' שהי"ל להכניס קדושה זו גם בלבם בהיותו עומד סמוך להם ובהדי הדדי קיימו ואז הי' יכול לומר להם ג"כ ביום א' ולא הי' חוטאין עוד בשבת הבאה:
2
ג׳והנה ידוע ב' ההי"ן דשם הוי"ה הם ב' שבתות. ומצד הש"י מעילא לתתא שבת עליונה קודמת ל"ו ימי המעשה ושבת תחתונה באה אחריהם. אבל מצד השגת ישראל מתתא לעילא הוא בהיפך מתחלה משיגים קדושת הש"י השוכן אתם בתוך טומאותם ובמדריגה תחתונה. ואחר ההשתדלות יגיע לשבת העליונה בבינה שבלב שנברא בהם לב טהור מכל טומאה. וזהו השבת הגדול תרעא דחירו דיובל הגדול הבא אחר שבע שבתות השנים שיש בהם ז' שני שבת שהיא השביעית שבכל שמיטה שגם היא צריכה לבירורים וזיקוקים ז"פ. ונגדם היא ג"כ שמיטה הז' ז' שנים שהוא בירור קדושה זו הבאה אחר ההשתדלות ואז זוכה אח"כ לשנת היובל שהוא שבת העליונה. ולכך בפסח הי' מורא גדול דגילוי שכינה במצרים במקום טומאה ואח"כ היו צריכים לזיכוך כל הז' מידות בז' השגת ואח"כ הבינה שבלב הי' זוכים לתרעא דחירות בקבלת התורה דא"ת חרות אלא חירות כו' (עירובין נ"ד א') ובאבות (פ' ששי מ"ב) דאין נקרא בן חורין אלא העוסק בתורה. וע"כ לא נאמר בשבועות חטאת דאז כבר נטהרו מכל חטאתם וזה מצד השגת בנ"י. ומצד הש"י הי' בהיפך כנ"ל היינו דכאשר נתעורר למעלה אור הבינה להתגלות לא הי' אפשר להתגלות בעוה"ז אלא בסתר המדרגות ובהתלבשות המדרגות עד מדרגה התחתונה שהיא המתגלית בעוה"ז. ולפי שההתגלות בהעלמים אינו עדיין אור בהיר בלב אלא במדרגת אור הלבנה נגד אור החמה דלית לה עדיין אור מגרמי' ועצמותו כלום רק מה שהש"י מאיר לו לשעה ומיד שנסתלק אותו אור נשאר בחושך. משא"כ כשהש"י מאיר באור מדה האחרונה שלו הסמוכה למדרגות התחתונים תוכל להתצמצם בקרב לבבם. כדשז"ל בשהש"ר ע"פ ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל דכתיב צור לבבי וגו'. שיש אור עצמיי בקרב הלב שא"א ליחשך וזהו השגת הבינה שבלב כידוע דרגלי כל מדרגה עליונה נעשין מוחין למדרגה שלאחרי' המקבלת ממנה. והם ב' הקדושות דלילי שבת ויומו שהם אור הלבנה והחמה. כי בכל שבת עצמו יש ג"כ ב' הקדושות. כידוע דבכל מדריגה כלול כל המדרגות וכן בכל החלקים והפרטים עד אין קץ. וגם ג' סעודות שבת הם נגד ב' מדרגות הנזכרים וא' הכוללם כי כ"ד אחר שמתחלק לפרטים אז הוא חוזר להכלל בכלל א'. וכן הוספת הקדושה בשבת ע"י המן שלא ירד בו שאז נצטוו ביום הששי והכינו וגו' להיות חול מכין לשבת זהו ג"כ דוגמת השבת הב' אחר הכנת ו' ימי המעשה ואחר השבת דאפקוד במרה שהי' השבת הא'. ובשבת דמרה עצמו קודם המן הי' ג"כ ג' שבתות כי פסח שיצאו ממצרים הי' ביום ה' כמ"ש שבת פ"ז ב' וז' ש"פ ביום ד' והסיען מים סוף והלכו דרך ג"י עד מרה והוא יום ה' ו' ז' וניתן להם שם שבת והוא עוד ג' שבתות עד יום א' שאחר ט"ו באייר שירד המן ולא כמ"ש תוס' שם ד"ה כאשר שהי' רק שבת א' ע"ש. והם הניחו בקושי' הא דאלמלא שמרו ישראל שבת א' כו' ע"ש. ולפמ"ש י"ל דשבת דמרה היא רק הקדושה דקבוע וקיימא שמצד הש"י לבד שאין שום מבוא להשתדלות אדם להגיע לזה. ומ"מ גם לזה יש ב' מדריגות. כי לעולם כ"ד כלול מהכל. דמ"מ אחר שקבלו ישראל ע"ע לשמור ולעשות יוכלו לטעום בשבת האחרת הקדושה יותר ועוד אח"כ הג' הכוללם כנ"ל. ובמן הי' התגלות קדושת שבת שע"י הכנה וגם לזה הי' צריך עוד הפעם לכל ישראל מצד מדריגתם שיהי' שבת קודם לימי המעשה שיעבור קדושת שבת עם כח הקדושה שיש בו ע"י הכנה ובזה יתן להם כח להכנה אח"כ. ומצד קדושה זו דשבת הבאה ע"י הכנה שהוא כח ישראל בהשתדלותם והכנתם לבוא לקדושה זו. הוא שהיו זוכים שלא ישלוט בהם שום אומה ולשון דבזה הוא שנשתנו בו מכל אומה ולשון. אע"פ שהשבת קדושה קבוע וקיימא מימי בראשית בברייתו ש"ע והכל מעשה ידיו ובריותיו אלא שישראל זוכין להיות לחלקם ע"י ההכנה. וע"כ אז נצטוו בעונג שבת אכלוהו היום וגו' וג' סעודות דג' היום. וגם א' אח"כ ראו כי ד' נתן לכם השבת להיות שלכם ומתנת חלקיכם וזהו שבת א' דמן אחר ההכנה. ולא קשה גם קושי' ב' דתוס' שם אפילו נודה לדבריהם דיום השביעי שיצאו ללקוט הי' שבת שלאח"כ ולא ביומו [דאינו מוכרח כ"כ בלה"כ.] מ"מ שפיר נקרא שבת א' שהי' אחר הו' ימי המעשה שבאו אחר שבת הקודם וכמ"ש. וזה הי' השבת האחרון דימי ספירה שלהם שלפני השבת שבו ניתנה תורה דאז ניתן להם השבת במתנה גמורה בכלל כה"ת ונחקק בלוחות להיות חקוק וקבוע בלבבות דבנ"י להיות אות ביני וביניכם וגו'. וזהו השבת הג' שמהשבת דמן הכולל הכל כל הקדושות הפרטיות יחד ליחקק בלב וזהו החקיקה דחרות דקרינן חירות לזכות לתרעא דחירות דשבת העליונה:
3
ד׳והנה כפמ"ש יש ז' מדריגות בשבת ענמו בהיות כ"א מהם חלוק לב' כנ"ל וכ"א כלול מג' ב' פרטים וא' הכולל אותן ב' הרי ו' והז' כולל הכל כל הו' מדריגות הנ"ל משא"כ הכוללים דב' מדריגות הנ"ל שכ"א כולל רק ב'. ונגד ז' אלו הם ג"כ ז' ימי יו"ט שבתורה דישראל מקדשי. א' וז' דפסח וא' וח' דחג ושבועות ור"ה ויוה"כ. ונקראים ג"כ שבת ע"י קדושת ישראל. וא' וז' דפסח הם נגד ב' דשבת הא' ואח"כ שבועות הכוללם. וא' וח' דחג הם ב' מדריגות דשבת הב' הבאים אחר ההכנה ששמחתו שאוסף כל תבואת השנה שהכין לו והוא אחרית השנה הקודמת. ור"ה שהוא הראש לשנה של אחרי' הוא הכוללם. ויוה"כ הוא שבת שבתון הכולל הכל שבו ניתנו לוחות אחרונות והוא גמר והשלמה למ"ת ולהא דחרות על הלוחות. ואז היא תרעא דחירו שמתכפרין כל עונות. ובו ניתנו לוחות אחרונות שהיא החקיקה שנתקיימה שלא יוכל עוד שום חטא ועון לבטלה. כי ביום הזה יכפר וגו' והוא כעוה"ב שאין בו אכילה ולא שתי' וגו' (ברכות י"ז א') דאז יבוקש עון ישראל ואיננו כי אסלח וגו'. כי הוא דרגא דבינה ששם התשובה והכפרה כמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו:
4
ה׳ועל זה צריך להיות בימי הספירה ג"כ ז' שבתות בכל מדה מז' מדות שבת הקובעת הקדושה בלב לקדשו הרבה מלמעלה ע"י קדושתו מעט מלמטה. וע"י אותן השבתות ומהן הוא שנבנה אח"כ קומת השבת קדושת שבת העליונה ביום הנ'. והנה אז במדבר קודם קבלת התורה נ"ל דהי' רק ה' שבתות קודם. ובשבוע א'. י"ל עומד במקומו ז' ש"פ יום קריעת י"ס שזכו בו לקדושת היו"ט ההוא ואי' בזוהר (ח"ב מ"ח א') דבעתיקא תליא. וידוע דהוא למעלה מהקומה ומשגת אדם ומה שהש"י העתיק מבריותיו דאין יד התחתונים בהשתדלותם מגעת לשם רק מה שהש"י בעצמו ברוב רחמיו וחסדיו פותח להם שערי קדושה שלמעלה מכח השגתם בהשתדלותם. ועכ"א שם ד' ילחם לכם ואתם תחרישון. וזהו כקדושת השבת דקבוע וקיימא והוא עמד להם אז במקום יום השבת של שבוע א' דימי הספירה שהוא מדת החסד לאברהם. וזהו שלימות החסד הכלולה במקורה במדת חסד העליונה כאשר היא נכללת במדת הגבורה. דמקור העליון תמן כולא חד ולית ביניי' פירודא כלל. וימינך ד' שהיא מדת החסד תרעץ אויב שהוא כח הגבורה. בקי"ס דהי' חסד לישראל דגדולה ביזת הים כו' וזהו היד הגדולה שראו ממדת הגדולה שהיא השפעת חסד ומ"מ נמשך מזה וייראו וגו' יראה ולא אהבה. כי היתה בהתלבשות כח הגבורה להיות מעשה ידיו טובעים בים דע"כ לא מה"ש שירה (מגילה י' ב') שהוא מצד השמחה והוא אינו שש. כי ההתלבשות במדת הגבורה להפיל פחד ומורא ולא שמחה. ומ"מ זהו רק מצד הלבוש דבעצם הי' רק ימינך ד' נאדרי בכח והכל בחסד אל לבד אלא שכשהגיעו למקור הקדושה שלמלעה שם מתכללין כל המדות יחד וכמ"ש בתדב"א (פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ודבר זה הוא כשמגיע לשלימות היראה והשמחה כל אחת מצד השפעת הש"י עליו מקדושתו העליונה להיות מקדשין אותו מלמעלה אז הכל כלול יחד. אף שבעוה"ז הם ב' הפכים. וזה הי' בקי"ס מצד שלימות מדת החסד לאברהם שמחמתו הי' גאולת מצרים כמו שעל ידו הי' הגלות דידוע תדע וגו' כדי לברר ששורש קדושתו שחפר ומצא בארות מים הוא המעיין של מדת החסד המתפשט בארץ התחתונה היא כנס"י. נשאר קביעא וקיימא בכל זרעו אחריו לדורות עולם אותם שקרויים זרעו ביצחק ולא כל יצחק כמ"ש בנדרים (ל"א א'.) וגמר יצי"מ הי' אז בקי"ס דעדיין רדפו אחריהם ויראו מהם שהי"ל עדיין קצת שייכות להם וא"כ אין כאן עדיין גאולה שלימה והם ערות הארץ הוא הפסולת של מדת החסד בתאות רעות העולות מיאור מצרים שהם המים הרעים שהיא הקלי' והטומאה שנגד קדושת אאע"ה דע"כ הלך לשם מפני הרעב שידע שלא נתגלגל הרעב לעולם אלא בשבילו שילך למצרים לעשות הכנה לבנ"י שיוכלו לגדור עצמן שם מן העריות שבשכר זה נגאלו כמשז"ל (מכילתא פ' בא) שזה הי' כל תכלית הגלות ובירורם שם. וזה הי' מכח הקדושה דאאע"ה להמשיך מדת החסד אל הקדושה וחסדי ד' ולא להיות תאות אדם חסדו. וזהו לקיחת שרה למלך שהאיש ואשה שהם לבשר אחד הוא גוף א' אלא שמצד ההתלבשות בגופות בעוה"ז נחלקות לב'. ומצד האשה שהוא המדרגה התחתונה הוא התחלת ההסתה והתגברות לצד הרע הרוצה ליכנס את הקודש. כמו שהי' באדה"ר. וכך חשבו להתגבר גם נגד אאע"ה ע"י שרה בהטלת זוהמא דפרעה ובהיותה פלג גוף דאאע"ה עי"ז יוכלו להכניס התגברות דחשקות דמים הרעים ח"ו גם (נראה דצ"ל בו) אלא שלא עלתה בידם כי היא גדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים מזרעה אח"כ בזכותה. כמשאז"ל בוי"ר פל"ב ובשהש"ר (פ"ד) ואף שנשקעו במ"ט שערי טומאות מצרים שזה הי' הקטרוג בקי"ס הללו עוע"ז כו'. משזכו לקדושת שער הנ' שהוא מה שהש"י מקדש מלמעלה דבו לא נשקעו ע"י השורש הטוב שבתולדה מהאבות ואמהות הקדושים. עי"ז הי' גמר הגאולה דכאשר ראיתם וגו' שהוא הראי' האחרונה והשייכות האחרון שהי' עוד להם גם אחר היציאה גו' מקרב גוי כעובר הנשמט כו' (בפסיקתא) ע"י קטרוג המקטרג הללו כו' (ויק"ר פכ"ג) כי פסל מיכה עבר בים צרה (סנהדרין ק"ג ב') דנשאר עדיין קצת שורש הזוהמא דמיכה בעט באנכי כמ"ש בתדבא"ר (פ' כ"ו.) שהוא שורש היהדות שלא נא' בלשון ציווי דהוא השורש הקבוע בבנ"י מאמינים בני מאמינים מורשה מאבות. אבל הובטחו מעתה דלא תוסיפו לראותם וגו' כי עתה בקי"ס הוסרה זוהמת מצרים מכם לגמרי ע"י התגלות הקדושה עליונה שמקדשין לזרע ישראל מלמעלה מעלה מכח השתדלותם. וע"כ שפיר הי' אותו יום ז' ש"פ הא' דקי"ס עומד להם נגד קדושת השבת דשבוע א' דספירה: ועדיין חסר עוד שבת א' של מדת הגבורה שזהו העיקר למ"ת דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זוה"ק ח"ג פ' סע"ב). וכל זמן שלא קבלו התורה והורידוה לארץ לא הי' עדיין בכח התגלות השבת שהוא קדושה העליונה שמלמעלה של מדה זו שהוא התכללותה במדת החסד להיות ממונו אש דת למו שזה הי' בשבת דמ"ת. ונמצא היו חסרים עדיין שבת א' לההכנה דיום הנ'. שאף הוא שאינו מכלל מנין הספירה שהוא השתדלות אדם דכולו מציאה. מ"מ כיון שאינו בא אלא אחר היגיעה צריך יגיעה והשתדלות לאותו השער עצמו ג"כ וזהו ע"י ז' ימי השבתות הבאים מכח השתדלות ימי המעשה שבאותן השביעות וכמ"ש דבזה נשלם ההכנה להתגלות יום הנ' דיובל הגדול. וכשחסר שבת א' ובשגם הוא העיקר להכנה זו הרי לא נשלמה ההכנה. וע"כ הוצרכו להוסיף עוד יום א' ע"י דעברוה לאייר לרבנן או יום שהוסיף משה מדעתו לר"י והכל ע"י השתדלות ישראל דמקדשי לירחא או ע"י הוספת מרע"ה. שאותו יום החסר לקדושת ההכנה שלא הי' ראוי להיות עדיין מימי השבת דקו"ק ומ"מ מצד הש"י א"צ בזה השתדלות אדם הוכרח להיות הוספת היום עצמו ג"כ רק מצד ישראל ופלוגתת ר"י ורבנן אם הי' הוספת יום הכנה ביחוד בסוף בכלות ז' השבועות של ז' המדות הוסיף מרע"ה מדעתו הכנה מהשתדלות אדם יום נ' נגד שער הנ' ויום המתגלה במ"ת שהי' חסר עדיין ההכנה הראוי'. או שהיום ההוא נוסף בכלל שבוע הז'. שכלל שבוע הז' הוא נגד יום השבת בימי הבנין ובה היגיעה בהשתדלות להכנהת המציאה שאח"כ בקדושת השבת דקבוע וקיימא שנגדה הם ז' שבתות שבכל הז' שבועות. ולפי שקדושת השבת הב' הי' חסר להם ע"כ הוסיפו עוד יום ב' בשבוע הז'. כי התחלת ימי הספירה הי' אז בשנת יצי"מ ביום ו' ויום השבת הי' יום הב' לספירה וכבר הי' זה ג"כ קצת הכנה לקדושת הב' דשבוע. ומדה הב' הנחסר להם בהיות כל ה' השבתות משנצטוו ביום ב' שהוא מדרגת הגבורה שבאותן מדות שיהי' בקדושת השבת דקבוע וקיימא. ולהשלים הכל כפלו עוד אותו יום הב' בשבוע הז' להוסוף השתדלות בו עוד ביום א' שלאחריו. שהוסיפוהו במאי דעברוהו לאייר וקבעו ר"ח ביום ב' ויום זה הוא תוספת השתדלות כפול בקדושת היום שלפניו. וסוף סוף לד"ה מנו אז נ' יום כי הוצרכו הכנת השתדלות גם ביום הנ'. ודבר זה ודאי לא למגן הי' והא גופא מה שלא ניתן להם השבת עוד קודם אף שיש בו טעם כמ"ש עוד יש בו מה שרצה הש"י להראות להם שגם יום הנ' צריך להכנה ואינו בא ממילא לגמרי. ושאז הי' צריך לזה הכנה בפעל בהשתדלות גמור בימי המעשה. כי אז הי' עדיין קודם מ"ת דלא פסקה זוהמא דנחש עדיין עד מ"ת כמ"ש בשבת קמ"ו רע"א שאותה זוהמא הוא הטומאה דקביעא וקיימא בחלק הרע נגד הקדושה דיום השבת. דע"כ הקדימתו נחש ומיהרה לבוא קודם שקידש היום דאז לא הי"ל אחיזה עוד. וכברייתו ש"ע דברישא חשוכא והדר נהורא שבא יום השבת והאיר החשכות לאדה"ר בתשובה שעשה ופישר. ועדיין לא נשלם לגמרי עד יום מ"ת שאז ניתן מצות השבת חרות על הלוחות להיות נקבע הקדושה בלב כן, ובזה פסקה הזוהמא ומקודם דלא פסקה לגמרי לא הי' אפשר לקדושת השבת להתגלות לגמרי בשלימות בכל ז' מידותי' גם בכח הגבורה שלה להיות כן נקבע בכח בלב שלא יזוז עד שתתגבר עי"ז כח הרע דזוהמת היצ"ר וע"כ הוצרכו עדיין להשתדלות בזה. אבל לדורות אחר מ"ת שכבר פסקה הזוהמא דניתן השבת דקו"ק בכל שלימות כחו בלבבות דבנ"י הבטיח הש"י דהשבע שבתות דימי הספירה תמימות תהיינה שלא יחסר משום קדושת יום שבת מהז' שבתות כלום ועי"ז ממילא עד ממחרת וגו' תספרו נ' יום. שיהיו סופרים כל הנ' יום שהוצרכו לספור להכנת מ"ת באותן ז' שבתות שעד ממחרת כו' לבד. כי קדושת יום (אולי צ"ל נ') יהי' מכלל הז' שבתות ובהם הוא קדושת יום הנ'. ונמצא ע"י ספירתן ז' שבתות תמימות נספרו נ' יום וא"כ שפיר לעולם החג הוא ביום מ"ת רק שאצלינו נספרו הנ' יום במ"ט שאנו מונין ונשלמו בהם וכמ"ש והדברים ברורים למבין:
5
ו׳סליק ספר "מחשבות חרוץ" מכתי"ק בסייעתא דשמיא
6