מחשבות חרוץ כ׳Machshavot Charutz 20
א׳ענין המגילה שמתחלת בספור תוקפו דאחשורש. וכמה שאמרו במגילה י"ט א' מאן דאמר כולה תוקפו של אחשורש. וקיימא לן כן. ולדברי הכל צריך שתהיה כתובה כולה. שגם זה צריך לענין המכוון בסיפור המגילה. ולא עוד אלא שעשאו עיקר במה שבו פתח ובו סיים ואמר וישם וגו' מס וכל מעשה תוקפו וגבורתו כו'. ולעולם בהתחלה ובסוף כל ספר מספרי קודש נכלל ורמוז כל הענין. והסיום מתקפו ושימת המס נראה ביותר כמיותר לגמרי שאין לו שום שייכות לענין הנס כפי הנראה. אבל עיקר כל נס שנקבע ממנו זכרון בזמן ההוא לדורות. הוא מה שעל ידי אותו נס זכו ישראל שיקבע בלבבם לדורותם אור וקדושה בזיכוך נפשותם שעל ידי זה זכו לאותו נס. ואותה קדושה מתעוררת תמיד בנפשות בני ישראל באותו יום שזכו לה. כי בעולם הזה שהוא תחת הזמן כל דבר הוא בזמן ואותו זמן נעשה מוכן להתגלות אותה קדושה בלבבות דבני ישראל. וזהו כל קדושת הזמנים ומועדים שבתורה. והש"י צוה עליהם דאף על גב דישראל מקדשי לזמנים מכל מקום עיקר הקדושה מהשם יתברך מצד מה שהשם יתברך ציוה לקדשו. ועל כן הם בתורה שבכתב שהוא מהשם יתברך וכך אותם ניסים היו נסים גלוים בשידוד הטבע ויציאה לחירות מכל שעבודי עולם הזה . מה שאין כן בנס דפורים דאכתי עבדי אחשורש אנן והנס לא היה גלוי שהשם יתברך פעל נס חוץ לדרך הטבע על ידי דיבורו לנסוע וכיוצא. רק מלובש בדרך הטבע ונפעל על ידי אסתר כאילו היא פעלה זאת בהתשדלותה ובקשתה מאחשורש. וכן קדושת הזמן הוא מה שישראל קיימו וקבלו על עצמם לעשות הימים האלה. אלא שרז"ל אמרו (מגילה ז' א') דקיימו למעלה מה שקבלו למטה. והיינו כמו כל תורה שבעל פה שהוא מה שחכמי ישראל מחדשים מדעתם ומכל מקום הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני והכל דברי אלוקים חיים . אך התגלות הענין הוא מנפשות דבני ישראל. וכן התגלות קדושת הזמן דפורים דעל כן יום טוב לא קבילו עליה שהוא ביטול מלאכה והשתדלות אדם. דעל כן נקרא כל יום טוב שבת שהוא מעין עולם הבא דאינו זמן המעשה דהשתדלות אדם. ולפי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מהאי דקיימו למעלה כדאיתא במגילה ז' א' כשנתגלה להם זה דקיימו למעלה חשבו לעשותו יום טוב ג"כ. אבל ישראל בני נביאים השיגו יותר מהנביאים שבאותו דור ומרדכי ואסתר מכללם שרצו לקובעו יום טוב ולא קבלו. כי באמת עיקרו של יום הוא מצד השתדלות אדם אף על פי דחייב לבסומי עד דלא ידע כו' (שם ז' ב') ואז אינו עוד בגדר השתדלות. היינו דאחר ההשתדלות הוא מגיע לדבר זה שבאמת שרשו כך גם בלא השתדלות. וכידוע דקדוק מאמר רז"ל (שם ו' ב') יגעתי ומצאתי דאחר היגיעה נודע שהוא מציאה הבא בהיסח הדעת בלא השתדלות. ומכל מקום לא יגעתי ומצאתי אל תאמין דבלא היגיעה לא היה בא למציאה זו. וכך עצם הפורים הוא לברר ששרשו כך בלא השתדלותו ואפילו בעת הביסום עד דלא ידע שאין שום היכר בין זה לזה למראית העין שהוא מצד ההשתדלות. אבל הגיעו לזה על ידי דברי הצומות וזעקתם הקודם בתפלה ואח"כ בפועל בהריגת אויביהם. שזה היה ג"כ השתדלות בהתגברות שבלב נגד אותו כח הרע שבשונאי ישראל. שמזה הוא כל ניצוח ישראל לאויביהם כאשר מנצח ומתגבר נגד אותו הכח דרע. ולזה צריך השתדלות ופעולת אדם ואח"כ זכו לונוח וגו'. ומה שקרא הכתוב בלשון נוח ומנוחה היינו מנוחה שלימה מכל השתדלות דוגמת שבת שהוא יום השביתה ומנוחה. ומצד זה חשבו תחלה שהוא יום טוב ג"כ. ונראה לי כי לעתיד כשימחה זרעו של עמלק מן העולם לגמרי יהיה באמת יום טוב ג"כ וכמו שעלה במחשבתם של אנשי כנסת הגדולה. דגם תחלת מחשבתם ושנכתב במגילה לא דבר ריק הוא. אלא שבעולם הזה שהוא עולם ההשתדלות וכל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא נתגלה עדיין קדושה זו בפעל לגמרי:
1
ב׳ורבי נטע נטיעה בפורים וביקש לעקור ט"ב ורחץ בי"ז בתמוז. (שם ה' סע"א) וסמיכת המאמרים נראה די"ל שייכות זל"ז והענין כמה שכתוב בגמרא י"א א' אחשורש אחיו של ראש ובן גילו הוא הרג והחריב והוא ביקש כו'. ומה שיחסוהו אחר נבוכדנצרוכאלו הוא אחיו וגם מה שקראו לנבוכדנצרבכאן ראש. בזה ביארו ענין כח אחשורש בסטרא דרע. כי במלכות דקדושה שהוא שלימות מלכות ישראל כשהסיהרא באשלמותא הוא מלכות דוד ושלמה. ודוד הוא סוד הראש דקומת מלכות וזה סוד דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים. ובסנהדרין ק"ז א' איתא על זה אין ראש אלא על זה שנאמר צלמא רישי' וגו' וזה רישי' דדהב רומז לנבוכדנצרוהוא בקליפה נגד דוד המלך ע"ה בקדושה וכמה שכתוב בוי"ר פ"כ ובקה"ר על פסוק כטוב זה דוד כחוטא זה נבוכדנצרזה בנה בית המקדש ומלך מ' שנה וזה החריבו ומלך מ' שנה. והמספר מ' נגד כחבן דוד כל אחד כלול מי' שהם תלת מוחין דבגולגלתא והאור המקיף. ואצל דוד המלך ע"ה הוא מסטרא דטוב ואין טוב אלא תורה (ברכות ה' א'.) וזה שאמרו שם דהרואהו נזכר לתלמודו כי הוא יסוד תושבע״פ דמלכות פה תושבע״פ קרינן לה. שמתגלה בפה תעלומות שחידש בחבן דוד שבו הנמשכים מהכתר שהוא ראש הכל וכתר מלכות. וזהו חכמות נשים דבנתה ביתה דזה בנה בית המקדש. ואע״פ ששלמה בנאו מכל מקום מצינו גם בלה"כ חנוכת הבית לדוד נתייחס לו שהוא העיקר בבנין דמה ששלמה בנאו הוא רק על ידי הכנתו לו. וגם דהעיקר הוא הבנין הקיים לעד וזהו של דוד המלך ע"ה שאז"ל (סוטה ט' א') על פסוק טבעו בארץ שערי' דלא שלטו אויבים במעשה ידיו. והוא קנה ההר והקדישו וקדושתו לא בטלה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. דאף דבאו בו פריצים וחללוהו לא חללו מה שהקדיש דוד המלך ע"ה. וכן השיתין שכרה והיסודות לא נהרסו. דכמו שהוא חי וקיים כן כל מעשה ידיו ומה שהכתוב קורא בנין בית הוא רק בנין הקיים לעד דמה שנהרס הרי אחר שנהרס איננו עוד והכתוב הוא לעד. וע"כ אין לייחס הבית אלא לדוד שמה שהוא עשאו בית כיעקב שקראו בית קדושה זו קיימת לעד. אבל מה ששלמה בנאו הרי אחר שנהרס איננו עוד ולא נשאר אלא כתב הסיפור מבנינו. והיינו שעכמה פעמים הוא מצידו ביקש לבנות בנין הקיים לעד והחשק שלו נשאר קיים לעד כמה שכתוב בכתובים סיפור בנינו ואע״פ שגוף הבנין איננו ומה דהוה הוה. ועל זה אמר וזה חלקי מכל עמלי מלת וזה כמראה באצבע על עצמיותו שהוא החשק שלו לבד נשאר ולא הפעולות הנמשכות ממנו. כי הוא נגד הלב בקומת המלכות והוא נעלם ועקוב מכל מי ידענו. ואין התגלות פעולותיו קיימים בפעל בעולם הזה הדומה ללילה שבו הכל נעלם וכל אור מאיר לשעה ואח"כ נעלם רק דוד המלך ע"ה הוא שורש אור הלבנה דנמי אור הוא וכמה שכתוב בר"ה (כ"ה א') שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. דהוא סימן לקידוש הירח כשמהחיל להאיר. ואף דג"כ מתכסה הכיסוי הוא רק לעיני יושבי הארץ שהוא כפני' החשוכים נגדם. אבל בעצמיותה האור קיים לעד שלעולם מקבלת אור מן החמה במקום שהוא כנגדה. וזהו הראש אשר ישתחוה שם לאלקים דודאי לא הוציאוהו מפשוטו והוא המקום שרואים משם מקום הקודש. כמו צופים הסמוך לירושלים והוא מקום גבוה שמשם רואה ומשיג הקדושה. ועל ידי זה נופל עליו היראה וההכנעה מפחד השם יתברך כל'הגהת רמ"א בריש אורח חיים. ומזה בא להשתחואה ישתחוה משמע ממילא כענין (ירוש' ברכות פ"ב) מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי מודים כרע מנפשי',. שלא היה צריך לכוין לכורע ולעשות פעולת הכריעה בראש מצד רצונו. רק שכל כך היה מכוין בתפלה כעומד לפני המלך עד שממילא כשהגיע להודאה היה הראש נכפף ונכרע מעצמו מפני פחד ד' שהיה נופל עליו אז. ודבר זה הוא כשהוא בתכלית הכרת הנוכח ממש על ידי הגיעו בזכוך נפשו עד שרשה הדבוק באלקים חיים שהוא חלק אלוק ממעל. והשגה גדולה כזו הוא הנקראת סוד ד' ליראיו שהוא סוד הנעלם מעין זולתו ואין מושג אלא למשיג עצמו לבד. ולפיכך כאן שאמר עד הראש בה' הידועה. הוא קשה להם זה דראש זה שהוא ההשגה הברורה של דיבוק שרשו באלקים חיים עד שיבוא ממילא להשתחואה וביטול הגמור של העילה נגד עילתו דבר זה הוא נעלם מכל זולתו. וע"כ אמרו דהראש זה בה' הידועה הוא מצד הקליפה הסובבת לכל פירי בעולם הזה אחר חטא אדם הראשון שנתלבש במשכא דחויא אין לך שום קדושה שא"ל לבוש שק דקליפה המקיפו ומכסה ומעלים אורו בעולם הזה והקליפה היא הגלוי' וידועה.:
2
ג׳וכשברח דוד מפני אבשלום וחשב דכבר אבד נצחו ומלך שכמותו שורש וראש מדת המלכות יהרגנו בנו ולא יהיה עוד חי וקיים. ואין לך ח"ה גדול מזה. כידוע דשם ד' היא מדת מלכותו ית' השוכנת בתחתונים. היינו מה שמושג לנבראים זהו שם ד' שבו הוא נקרא כפ"מ שמושג ממנו להם והשם אין לו מציאות בפ"ע אלא טפל לעצם וזהו קדושת השם. והעון היותר גדול בעולם הזה שאין לו שום תיקון גמור בעולם הזה אלא על ידי מיתה הממרקת. הוא עון דח"ה כמה שכתוב ביומא (פ"ו א') שהוא מכסה ומעלים התגלות דשם ד' בלבוש שק דקלי' המפריד בין הדביקים. וזהו חטא אדם הראשון שבא דוד המלך ע"ה לתקנו והוא שיגמור תיקונו לעתיד שיבולע המות לנצח דחיים שאל ממך נתת לו והוא דוד בעצמו דמצד עצמותו חי וקיים וכל עבודתו לקדש ש"ש ומקנא על ח"ה שזה קנאתו על גלית שבא לחרף וגו' וזהו התגלות מדת המלכות דקדושה. וזהו מלך שכמותו מצד הקדושה אם חס וחלילה יהרגנו בנו הרי ח"ה גדול ומוטב שיעבוד על זה היינו שיתכסה בלבוש שק שלו שיש לכל נפש בזלעו"ז מצד הרע כנודע ויהיה ההריגה מצד חלק אדם רע השולט באדם דקדושה ולא מצד הקדושה. והוא א"ל מלך שכמותך היינו שכולך קדוש לד' כי הוא באמת חי וקיים ולבו חלל בקרבו שכבר הקגו ליצר הרע ואין אצלו מצד עצמו חלק רע המקיפו כלל ואיך יעבוד על זה להחזיר הקלקלה והקליפה שכבר הוסרה. ועל זה השיבו תשובה נוצחת מלך שכמותי כו'. היינו דע"כ לא הוסרה לגמרי וזהו דדייק יהרגנו בנו כי הבן בא מכח האב ומשורש נחש יצא צפע וכן כל בע"ח מוליד בדומה לו ואדם לא יוליד בהמה. ואף דיש צדיק מוליד רשע הנקרא זרע בהמה זהו מצד הערבוב דטוב ורע בעולם הזה שגם באב יש ע"כ עדיין שורש מצד מצד הרע. ויעקב אע"ה דלא מת כי הוא תיקן מצ"ע חטא אדם הראשון לגמרי היה מטתו שלימה. כי מאחר שעצמותו כבר מתוקן ואין בו שום קלקול מארי' טבא גוריא בישא לא נפיק ועל כן כל זרע ישראל לא ידח מהם נדח ואעל פסוק שחטא ישראל הוא ולא נפקע שם ישראל ממנו. וכן הבטיח השם יתברך לדוד המלך ע"ה ברית עולם וכסאו כשמש נגדי וגם אים יחטאו בניו בהעותו והוכחתיו וגו' וחסדי לא יסור וגו' ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם וגו'. ונאמר ירמי' ל"ג אם לא בריתי וגו' גם זרע יעקב ודוד עבדי וגו'. הקישם יחד דכמו ששם ישראל לא ניתק מכל זרע יעקב כן שורש הקדושה שבדוד המלך ע"ה אין ניתקת מזרעו אחריו. ולפי שהוא ראה דלא כן בצאצאי מעיו עצמו חשב מזה דע"כ גם הוא לא הוסר ממנו עדיין הלבוש שק דקליפה לגמרי. ועל זה השיבו מ"ט נסבת יפ"ת כו' דאין הסיבה זו מצידך רק מצד אמו:
3
ד׳וכמו שדוד המלך ע"ה מצד הקדושה היה שלם לגמרי שאי אפשר בו שום קלקול כך נבוכדנצר מצד הקליפה היה בתכלית הקלקול עד שאא"ל שום תיקון שיצא מזרעו ג"כ שום דבר טוב כי כבר נתהפך עצמותו לרע לגמרי בלא שום עירוב טוב עד שאי אפשר לצאת ממנו גוריא טבא וכמה שכתוב בסנהדרין צ"ו ב' על פסוק רפינו את בבל ולא נרפתה ומפני שהחריב כו' כי כבר הפריד דוד המלך ע"ה חלק דאדם רע המקיף את נפשו ממנו לגמרי ונשאר הוא כולו טוב והרע כולו רע. וחורבן הבית שהוא בא לגרש ביד חזקה ולסלק שכינתו ית' בתחתונים. דבר זה נמשך מצד תכלית הרע שאין בו שום טוב כלל. וזה שאמרו כחוטא זה נבוכדנצר וחטא בכל מקום שוגג והוא על דרך שנאמר בב"מ (ל"ג ב') אעם הארץ שזדונות כשגגות וכך נבוכדנצר היפך החכמה שתושבעל פסוק שהוא השגת ישראל לעבוד את אביהם שבשמים והוא ממש ההיפך שאין בו שום לחלוחית וריח מחכמה זו כלל וע"כ נחשב כחוטא. אבל השם חוטא הוא לו שם העצם כי עצמותו כך:
4
ה׳ואחשורש הוא אחיו של ראש כי הוא הקליפה שכנגד הקדושה דשלמה המלך ע"ה ועכל אחד בתרגום שני על פסוק כשבת על כסא מלכותו דהוא כסא דשלמה המלך ע"ה וגם לפמה שכתוב בתרגום הא' וכ"ה במד' (פ"א) דביקש לישב על כסא שלמה ולא יכול ועשה לו כסא משלו דוגמתו ועז"נ כסא מלכותו. מכל מקום מרמז הכתוב בזה מכסא שלמה המלך ע"ה מבואר דהיה חושב שיש לו שייכות אליו בהיותו הקליפה שסביב ומקיף בעולם הזה לאותה קדושה בזלעו"ז. אבל לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ומכל מקום עשה משלו דוגמתו דע"כ רמזו דבר זה לומר שהוא מה שעשה דוגמתו דשלמה המלך ע"ה כי זלעו"ז. ודוד המלך ע"ה הוא הבונה אמיתי לבית בנין הקיים לעד וכן המקיים האמיתי לאומה הישראלית. שקיום האומה על ידי המלך שנלחם מלחמתם ועושה כל צרכם עד שיהיה עליהם שם אומה מיוחדת בכל מיני מעלה ושלימות כפי תוקפו של מלך וכחו. ודוד הוא ראש המלכים ועיקר כח המלכות דישראל הקיים לעד שאינו פוסק דזהו שפת אמת שתכון לעד וכמה שכתוב ודוד עבדי נשיא להם לעולם. ונאמר ובקשו וגו' ואת דוד מלכם. ובימי שלמה היה הכל ביתר שאת אם בבנין הבית בפועל גמור בנין מפואר מאוד. וברוממות קרן האומה כמה שכתוב מ"א ד' יהודה וישראל רבים וגו' לרוב אוכלים ושותים ושמחים. וזהו מעין לעתיד לבוא שכתוב ישעי' ס"ה הנה עבדי יאכלו וגו' עבדי ישתו וגו' עבדי ירוצו וגו'. וכמו שבת ויו"ט מעין עוה"ב שאין שם פעולה והשתדלות ועבודה קר אכילה ושתי' ושמחה. והוא הקיבול שכר שאחר ההשתדלות שכבר הוא בתכלית השלימות. וזהו ישיבת שלמה על כסא ד' למלך שכבר היה בתכלית השלימות דצלם אלקים כאדם הראשון קודם החטא ודמות אדם שעל הכסא. אלא שכל שלימות זה היה רק לשעה ונשאר קיים לעד רק החשק והמבוקש שלו וכמה שכתוב. וזה שאמרו מ"א ג' ויאהב שלמה וגו' ללכת בחקות דוד וגו', ולא אמר וילך [בפועל] בחקות דוד וגו'. ועוד דאח"כ שם נא' ואם תלך וגו' כאשר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך ולא מצינו בו אריכות ימים שהרי לא הגיע לכלל זקנה וע"כ דלא הלך כאשר וגו'. [היינו להיות כמוהו ממש שיהיה בקדושה הקיים לעד דאם כן היה הגאולה שלימה אז וע"כ אא"ל בכתוב הקיים לעד שהלך בפועל כיון דאינו קיים לעד בפועל.] רק נא' ויאהב כו' שהי"ל חשק לזה ללכת בדרכי אביו ולהיות כמוהו. וכך זלעו"ז אחשורש שביקש לאבד את הכל בתכלית האיבוד לגמרי ממש היפך שלמה המלך ע"ה כמדתן של רשעים אשר סביב יתהלכון. אבל ג"כ לא עלתה בידו בפעל רק במבוקש ורצון לבד להרוג ולהחריב. וזהו אחיו של ראש כי נבוכדנצר הוא הגולגלתא דמלכות הטמאה ואשת זנונים והוא היה הלב הטמא. ששרשו הגיאות כידוע בסוד מלכין קדמאין דמיתו על ידי הגיאות במחשבת אנא אמלוך וזהו עיקר תועבת ד' כל גבה לב שזהו שורש הטומאה שבלב הטמא וזהו קלי' אחשורש בהראותו את וגו' ולבא תרין רעין דלא מתפרשין (ע' זח"ג ד' א'):
5
ו׳והנה הגיאות והתפארות הוא בג' דברים חכמה וגבורה ועושר כמה שכתוב אל יתהלל חכם וגו' כל אחד בזאת וגו'. רצה לומר כשמשמש בג' דברים אלו בכדי להשכיל ולדעת השם יתברך אז יש להתהלל בהם וכמה שכתוב אשה יראת ד' היא תתהלל וזולת זה אין להתהלל כי הוא שקר והבל ושלמה המלך ע"ה נתברך בשלשתם. ועיקר מבוקשו היה על החכמה שזה היה העיקר אצלו כי הוא לא נתכוין רק ליראה את ד' שזהו עיקר מדת המלכות כידוע וכמה שכתוב (ברכות ל"ה רע"ב) מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף. ולהשכיל ולידע אותו ית' וזהו על ידי החכמה וההשגה והכרת השם יתברך. והשם יתברך הוסיף לו גם עושר גם כבוד וכבוד הוא נגד מעלת הגבורה כי עיקר הגבורה הוא נגד אויבים ובמלחמה. והוא היה איש מנוחות [שכל ימיו קדוש בקדושת שבת ויו"ט שהם ימי מנוחה מהשתדלות וכמו שנתבאר לקמן. שהיו כן כל ישראל אז בתכלית השלימות כהוראת שמו.] ושלום ושקט בימיו כמה שכתוב דה"א כ"ב ובמקום אחר ה' ושלום הי"ל מכל אויביו ואם כן אין תועלת בגבורה. אבל עיקר תועלת בגבורה שהכל נכנעים לו והוא היה לו זה וכמה שכתוב כי הוא רודה בכל וגו' ושלום וגו' שלא על ידי גבורת מלחמה רדה בעמו רק בשלום היו הכל נכנעים לו וזהו הכבוד שבירכו השם יתברך בו. וכ"ה מבואר בלה"כ מ"א ג' ולא שאלת לך ימים רבים וגו' עושר וגו' נפש אויביך וגו' וגם אשר לא שאלת וגו' עושר גם כבוד וגו' והארכתי וגו' והנה הכבוד שנתן לו הוא במקום נפש אויביך דלא שאל. ולא א"ל שיכבשם במלחמה רק שיהיה לו כבוד דמעצמם יהיו הכל נכנעים לו ומלאך רע בע"כ יענה אמן כי עיקר הגבורה בכבישת היצר ויש ב' דרכי כבישה לאכפייא ולאהפכא. ודוד המלך ע"ה כבשו במלחמה שהרגו בתענית והיו הכל יראים ממנו. כי כפ"מ שהאדם כובש תאות גופו כך כל העולם נכבש לפניו. ושלמה המלך ע"ה כל אשר שאלו עיניו לא אצל מהם כמה שכתוב ע"ע בקהלת (ב' י') והלך אחר כל חמדות עולם הזה. אבל הכל בקדושה עם הידיעה שעל כל אלה יביאך האלקים במשפט. וכל תענוגיו היה דוגמת עונג שבת שהכל בקדושה וכמו שנתבאר לקמן דע"כ נקרא איש מנוחות שהיה כל ימיו דוגמת שבת וזהו מעין עוה"ב דשם אין לא אכילה וכו' רק כו' ונהנין מזיו השכינה שהוא אכילה ושתי' רוחנית וכך ההנאות דשבת וכן כל ההנאות של שלמה המלך ע"ה וזהו לאהפכא שיהיה נעשה המר מתוק. וזהו השלום שהי"ל שלא היה צריך לניצוח מלחמה כלל. והאשת זנונים רוצית לעולם להתדמות לאורח חיים כקוף בפני אדם. וזהו המשתה דאחשורש להיות אוכלים ושותים ושמחים בהראותו את עושר וגו' ואת יקר וגו' שהי"ל גם עושר וגם כבוד בשלוה שאין צריך למלחמה. אבל העיקר שהוא החכמה שזה היה עיקר שאלת המבוקש עושר וכבוד ומלך טיפש היה וגם למ"ד מלך חכם היינו בחכמה אנושית. ושניהם אמת דודאי זלעו"ז היה גם בו חכמה אנושית אבל על האמת הוא טפשות:
6
ז׳וכל החכמה שמצד האדם שהוא חכמה תתאה אינו אלא החשק לקנות חכמה והשם יתברך יהיב חכמתא לחכימין מי שיש בו התחלת החכמה והוא החשק. וזהו גודל חכמת שלמה המלך ע"ה כפי גודל החשק שלו כי מצד החשק היה בתכלית השלימות האפשרי למין האנושי ועכ"נ מ"א ט' ואת כל חשק שלמה אשר חפץ וגו'. שזה עיקר ענין שלמה המלך ע"ה החשק והמבוקש שזה נשאר קיים לעד וכמו שנתבאר לקמן [וכל החכמה שלו קיימת לעד בג' ספרים שחיבר] וזהו התחלת החכמה שבלב וכמה שכתוב בברכות נ"ה א' מקרא דבלב כל חכם לב נתתי חכמה. ועיקר החכמה במוח אבל בלב הוא החשק. וחכמה תתאה עיקרה מצד החשק שבלב והיינו לב שיש בו יראת שמים שזהו עיקר הלב הישראלי. אבל כשאין בו יראת שמים עז"נ למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין. ורז"ל יומא ע"ב ב' דרשוהו גם על עוסקים בתורה בלא יראת שמים והיינו בישראל וכ"ש באיסור והיתר אעל פסוק שיש בהם חכמה דמברכין אחכמי איסור והיתר שנתן מחכמתו לבו"ד (ברכות נ"ח א' לגירסת רי"ף ורא"ש) ואין אומרים ליראיו. ע"כ החכמה שלהם הוא רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה שזהו כל חכמת אדם החשק שלו לקנות חכמה ועל ידי זה הוא קונה והשם יתברך נותן לו חכמה. אבל ביד כסיל שלבו טמא ומלא זוהמא אין קונה החכמה להיות אצלו בקנין עד שישוב משם כסיל לשם חכם דזהו רק ליראיו. דעליהם מברכין שחלק (שם) כי אינו נפרד מחכמתו ית' שזהו כל חכמתם להיות דבוקים בו ית' ומקבלים מחכמתו ית' שהוא עצם החכמה וע"כ יש עליהם שם חכמים בעצם. משאם כן באיסור והיתר אף דהאומר דבר חכמה נקרא חכם כמה שכתוב במגילה ט"ז א'. היינו רק באותה שעה שאמר הד' חכמה הוא מה שהשם יתברך נתן לו זה דרך נתינה ואין לו שייכות לעצם החכמה כלל וע"כ עצמותו כסיל כי אין נק' חכמה אלא הכרת האמת כד' חכמה דחכמיו דהמן שזכרו שם. והם אשר פיהם דיבר שוא ורחוקים מאמת דהוא רק ליעקב וזרעו. וע"כ לא נזכר בכתוב חכמה אצל אחשורש כי הכתוב לא יקרא בשם חכמה אלא מה שהוא באמת חכמה. אבל הוא ודאי היה מתפאר גם בחכמה ובכלל יקר גדולתו הוא כי כבוד חכמים ינחלו והיה אומר שבשביל כן נתגדל ובא לכבוד ועושר בעוצם ידו וחכמתו ונבונתו הוא שעשה לו כל זאת. ולפי שאין לו יחס כלל עם החכמה דשלמה המלך ע"ה ל"ש להזכירו. משאם כן העושר והכבוד אעל פסוק שעל האמת ג"כ אין לו דמיון עם כבודו ועושרו דשלמה המלך ע"ה מכל מקום יש להם יחס מה זל"ז. כי הם תענוגי עולם הזה וגם לשלמה המלך ע"ה היה תענוגי עולם הזה ועושר וכבוד של עולם הזה שלפי שעה שאינו קיים לעד. ודבר זה קלט ממלכי איסור והיתר שכבש דרך שלום. וזהו מהתחברות דנשים נכריות שחשב לתקן הכל שלא יהיה מציאות לרע כלל כמו שעתיד להיות על ידי החוטר מגזע ישי דגר זאב עם כבש היא הכבשה העומדת בין ע' זאבים (מד"ת תולדות מא"ה) ועם היינו חיבור יחד. ובאמת מה שעומדים ביניהם הוא רק על ידי הפירוד שאין להם התחברות עמהם ועם לבדד ישכן. אבל אם יתחברו עמהם א"ל עמידה עוד. ומחיבור הגמור דאישות בזה אובד גם שורש היהדות וכמה שכתוב בעירובין (י"ט א') דמימשכא ערלתי' עד שאין ניכר כלל אם הוא זרע אברהם כי קשורה בו ככלב (מד"ת וישב ח') ואין נפרדת ממנו כלל. ושלמה המלך ע"ה חשב שיוכל להכניס הכל לקדושה כמו שהכניס כל תענוגיו וחמדות גופו לקדושה כך יכניס כל הכחות הזרות שבכל העולם כולו כשראה שנכבשו כולם ת"י בלא מלחמה רק על ידי לאתהפכא. אבל עדיין לא הגיע זמן לתקן כל העולם כולו ועל ידי כן נשיו הטו את לבבו. אף דלא פעלו חס וחלילה שום שינוי בלבו מכל מקום פעלו הטי' מה על ידי שהי"ל נטיי' לאהבתם כדי לתקנם ולא עלתה בידו מכל מקום היה בו נטי' של אהבה לסט' דרע שלא נתקן עדיין וזה גרם תקפו של אחשורש:
7
ח׳וישראל שבאותו דור שנהנו מסעודתו של אותו רשע שבכללם היה גם מרדכי הצדיק כמשאז"ל (מגילה י"ב סע"א) על פסוק כרצון איש. ונהנו ג"כ מכל אותן הנאות ותענוגים שהיה בודאי כל מיני תענוגים שיש במציאות דע"כ שאלם אית לכו כה"ג לעלמא דאתי כדאיתא במד' (פ"ב) כי כל תענוגים שאפשר בדעת אדם להשיג היה שם ונהנו מהם ודאי היה כוונתם בקדושה וש"ש להוציא על ידי זה בלעו מפיו כי הם לא עשו אלא לפנים (מגילה י"ב א'.) והיה אצלם כהנאה הבאה לאדם בע"כ וכל טובתן ש"ר רעה היא אצל צדיקים (נזיר כ"ג ב') ור' אמר ע"ע (כתובות ק"ד א') שלא נהנה מעולם הזה כלום אף דלא פסק מעל שולחנו לא כו' (על זה י"א א'.) וכל תענוגים. רק הוא לא הרגיש הנאה גופנים של עולם הזה מהם כלל. רק על דרך שאמר הלל (ויקרא רבה פרשת ל"ד) למיגמל חסד עם הדא עלובתא אכסנאי גו ביתא. ולפי שכל תוקפו של אחשורש על ידי שרצה להתדמות לשלמה המלך ע"ה כקוף בפני אדם ע"כ חשבו הם לתקן זה במה שהיו ג"כ באותה סעודה וביררו דאצל ישראל אין כן ועל ידי זה הכינו אז הרפואה קודם למכה (מגילה י"ג ב') שתבוא אסתר למלך דגם זה כמו ביאת ארמית וכמה שכתוב במרדכי דיבמות. דגם על זה קנאים פוגעין וכל אחד בב"ר (פרשת פרשת) הנבעלת לגוי קשה לפרוש דג"כ קשורה בו כו'. אבל היא זכתה לקדש עצמה שלא הי"ל שום קישור והתחברות. ובעת שהלכה אליו נא' ותלבש מלכות ואז"ל (מגילה ט"ו א') שלבשתה רוח הקודש והיתה אז בתכלית תוקף הקדושה שהוא ההפרשה מכל הנאות עולם הזה הגופני. וקדושה מוצאין רק במקום גדר ערוה (ויקרא רבה פכ"ד) ואי אפשר לבוא לרוח הקודש כל זה שיש נטי' בלב לטינופת זימה וחמדות עולם הזה אפילו שלא באיסור רק שהוא דרך חול שלא בקדושה כ"ש במה שיש שמץ איסור שהוא היפך הקדושה וכ"ש באיסור חמור כזה ולהתדבק לגוף ערל וטמא. וע"כ היא לבשה מקודם מלכות היינו מדת מלכות שמים כענין ישיבת שלמה על כסא ד' למלך. שזהו מדריגת רוח הקודש כאשר מתלבש במדת מלכותו ית' אשר בכל משלה והוא שכינתו ית' בתחתונים. וגלו לעילם שכינה עמהם שנא' ושמתי כסאי בעילם (ירו' תענית פ"א ה"ג). והאבדתי מלך ושרים דרז"ל (מגילה י' סע"ב) על ושתי והמן ובניו כי גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' והוא היושב על כסא מלכי האומות. רק שהשכינה בגלות שאינה בהתגלות להתלבש בלבוש קדוש דמלכי ישראל הקדושים רק בלבוש שק דקליפה. וזכתה אסתר להתלבש היא אז במדת המלכות כי כבר הושם כתר מלכות בראשה כי גם היא מולכת כמוהו. וכמו שאמר לה עד חצי המלכות ותעש. וכאשר אז"ל (אסת"ר פ"ב) דאסתר מלכה על קכל זה מדינה שגם היא נק' מולכת. אף דהוא מושל גם עלי' מכל מקום באותה שעה שהיתה נכנסת שלא ברשות נגד דתי פרס ומדי לבשה היא כח ועוז המלכות שבידה להפר הדת ושלא עלי' הוא וכדאי במד' (פ"ט) שא"ל אחשורש כן וזהו פשט לבישת המלכות. ולפי שאז"ל (אסת"ר פ"ג) דכל המלך סתם שבמגילה בממ"ה מדבר ה"נ לשון מלכות סתם דבכל המגילה נתלבש שם המלך מ"ה הקבית הלל בלבוש שק דאחשורש דגם בעבדותינו לא עזבנו ויט עלינו חסד דלב מלכים ביד ד' והוא המולך באמת רק שבעולם הזה הוא בהעלם ובגלות ליקרא כפי הלבוש עבדי אחשורש. ואתחלתא דגאולה ההוא היה בלבישת אסתר הלבוש מלכות לפרוק עול אחשורש ושיהיה התלבשות המלכות בה ועד שאז"ל (מגילה ט"ז א') שכשאמרה איש צר ואויב וגו' ביקשה לרמז כלפי אחשורש שכל כך היתה תקיפה בדעתה ולבה אז שאחשורש היה כל כך נכנע תחתי' עד שלא היתה יראה לומר כן. שהיא חשבה שכבר הוא באמת כן שניטלה השליטה מאחשורש לגמרי וניתן לה. ואילו זכו ישראל לזה היתה היא מתקנת כל מה שתלה הכתוב לגנאי על שלמה המלך ע"ה והיה אז הגאולה שלימה:
8
ט׳וזה היה כונת חכמ"י שבשושן אז שנהנו מסעודתו ובודאי לא נעלם מהם דהוא כאוכל מזבחי מתים כמה שכתוב מעל זה ח' סע"א. וענין זבחי מתים כי כל מאכל שהוא המקיים חיות האדם ע"כ יש בו כח חיות שעל ידי זה יוכל להתקיים חיות האדם האוכלו ואתה מחי' את כולם והוא הני"ק שמעלין בכל אכילה ואפילו דברים האסורים יש בהם איזה ני"ק המחי' אותם אלא שהוא שם אסור בבית האסורים שא"י לצאת משם דע"כ נאסרה אכילתו עד עת קץ דהשם יתברך מתיר אסורים וזה יהיה בביאת משיח בסעודת לויתן שיבוער רוח הטומאה מן הארץ [ואף בעה"ז אפשר לפעמים שיתוקן על ידי תערובות שמתבטל ושב להיתר ודבר זה צריך שיהיה שלא מדעת וכונת אדם לבטל דאין מבטלין איסור לכתחי' רק שיתערב ממילא. כי בכונת אדם אי אפשר להעלותן ולהוציאן מבית האסורים מקום אשר אסורי המלך אסורים שהוא במעמקי ג' קליפות הטמאות. רק אפשר שיזדמן זה ממילא על ידי בעל הסבות ית"ש הרוצה בתקנת אותו ניצוץ כדי להתגלות על ידי זה אורות יקרות דדברי תורה בעולם על ידי נפשות יקרות שיוכלו לצאת ממאסר הקלי' על ידי זה. ויש בזה ג"כ ענינים עמוקים בהזדמנות תקלה דאכילת איסור לאיזה אדם במה שלא ידע ליזהר והוא כאונס דרחמנא פטרי' ולמה עשה השם יתברך ככה. אבל ג"ז מחשבות עמוקות מגדול העצה ית"ש לטובת בריותיו. ולפי שדבר זה הוא דרך תקלה ועשיית איסור ע"כ אינו בא על ידי אנשים גדולים הראשונים דכמלאכי השרת שאין הקבית הלל מביא תקלה במידי דאכילה על ידי (תוס' חולין ה' ב') ואין כאן מקומו.] ודגוים עוע"ז נקרא זבחי מתים שאין בהם שום חיות רוחניות כלל ואלו אוסרין בכ"ש ואין ניתרים על ידי תערובות ג"כ וא"ל תקנה אלא שריפה ומכל מקום גם אפרו אסור כנקברין וכמ"ד בסוף תמורה חוץ מעצי אשירה וה"נ לתקרובת על זה דהוקשו למת ליאסר גם אפרן. וא"ל תקנה בקבורה כמת שהוא מהנקברין דזהו תקנתו שישוב אל העפר כשהיה ואז ישוב לציץ ולצמוח כעשב השדה בתח"ה. אבל אלו אין להם תקנה גם בתחית המתים רק כי יבולע המות מן העולם יבוטלו לגמרי וכל קיומם בעולם הזה הוא מציאות המות בו. והם חשבו כיון שמצד ההכרח באו לכך ואינו מן הדין להיות יהרג ואל יעבור דאף דגמרא שם קרי ליה עובדי עבודה זרה בטהרה. נראה דאינו בכלל אביזרייהו דעבודה זרה להיות יהרג ואל יעבור. על כרחך דה' יתברך זימן להם זה לא בחנם היה ושיש מזה גם כן איזה עליית חיות והיינו כי אצל אחשורוש היה בלוע איזה ניצוצות קדושות השייך לתיקון נפש שלמה המלך ע"ה וחשבו הם להוציא בלעו מפיו על ידי זה. ולפי ששלמה המלך ע"ה ברוב חכמתו ביקש להתחכם נגד דברי תורה ולומר אני ארבה ולא אסור. ולא נתכוין לעבור על דבר ה' חס ושלום רק חשב דהתורה אמרה לא ירבה לו דייקא והוא כענין אל יתהלל וגו' בחכמתו וגו' בגבורתו וגו' בעושרו היינו לחשוב שהוא שלו ונגד זה הם שלושה לאוין אלו למלך דלא ירבה לו כסף וזהב שיהיה בא לעשירות שהוא יותר מכדי הצורך רק הוא מרבה לו להתהלל בעושרו. ושלמה המלך ע"ה ידע דהכל מה' יתברך ואין עושרו שלו רק של ה' יתברך כי הוא נקרא על שמו של הקב"ה וכמו שאמרו (שבועות ל"ה:) דכל שלמה שבשיר השירים קודש. וביקש ריש ועושר אל תתן לי (משלי ל ח) רק לחם חוקו וכדי צורכו וכל ריבוי הכסף וזהב שלו היה אצלו הכל כדי צורכו ולא שייך אצלו ריבוי דהיינו יותר מכדי צורכו כלל כי היה לו לב רחב כל כך שכל מה שהיה לו יותר היה צריך יותר. וזהו ישיבתו על כסא ה' למלך היינו בלא גבול כי הוא היה דבוק בה' יתברך לגמרי והשתמש בכל רק לכבוד המלך וה' יתברך. ודבר זה אין לו גבול. וכן ריבוי סוסים הוא נגד הגבורה כמו שנאמר (שם כ"א, ל"א) סוס מוכן ליום מלחמה ונאמר (תהלים כ ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ונאמר (שם קמז י) לא בגבורת הסוס יחפץ. ועל כן מוצאיו ממצרים ששם היה התחלת כח ההתגברות נגד זולתם ולהשתעבד ולעבוד עבודת פרך ולא יכול שום עבד לצאת (רש"י יתרו י"ח, ט' ממכילתא) ועד שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו להוציא בני ישראל שחשב עצמו גבור ומנצח נגד הכל שאין מציאות שום כח שיוכל להתגבר נגדו ולנצחו. והמלך שלהם היה נחשב להם לאלוה דלי יאורי ואני עשיתני שהוא הבעל כח היותר גדול. ויציאת מצרים הוא היציאה מקליפה זו על כן אמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב). רצה לומר ועל ידי זה תוכל להאמין ולדעת שאנכי בעל הכח שלך וכל כוחך ממני. ובהרבות סוס הוא משיב העם מצרימה היינו לאותו ענין רע שהיה בהם לבטוח בכוחם ועוצם ידם. והם סבורים בזה להתגברות ובאמת אצל ישראל אינו התגברות אלא שפלות וכשבאו הם למצרים ונשתקעו בקליפה זו נעשו עבדים שהוא תכלית השפלות. ונאמר (קהלת י ז) ראיתי עבדים על סוסים ושרים כעבדים על הארץ שזהו סימן העבדים הראוי להם לילך בלא סוס והסוס שייך להאדון והשר שזהו סימן ההתגברות בכוחו. ועל הבוטח בה' נאמר (הושע יד ד) ועל סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו היינו שלא לבטוח בעוצם ידו. ושלמה המלך עליו השלום שישב על כסא ה' להיות מלכותו מלכות שמים וכבודו כבוד שמים חשב שגם שירבה בהתגברות דעוצם יד לא ישוב העם לקליפת מצרים לתלות הכל בזה ושלא לבטוח בה' יתברך. כי אצלו היה פתוח דבר זה בלבו שכל התגברות האדם הכל מה' יתברך והכל רק מהתגברות ה' יתברך וכח הגבורה שלמעלה נגד אויבי ה' ועמו. והיה בכח דבריו היוצאים מלבו להכניס זה בכל הלבבות דבני ישראל שלא להתהלל בגבורתם כנ"ל:
9
י׳והנה בגבורה ועושר נאסר למלך הריבוי ולפיכך לא רצה שלמה המלך ע"ה לבקש על זה רק על ריבוי חכמה שעל זה לא הזהירה תורה ולב מלכים אין חקר וצריכים לרוחב לב בלא גבול וחקר. וזהו חכמת שלמה המלך ע"ה שביקש לעצמו לב שומע וניתן לו במתנת ה' יתברך שהוא בלא גבול וכמו שנאמר (מלכים א ה ט) ויתן אלקים חכמה וגו' הרבה מאוד ורוחב לב כחול וגו':
10
י״אואזהרת לא ירבה לו נשים הוא פן יסורו את לבו הוא חשב דכפי רוחב לבו דאין לו גבול אי אפשר להסיר כלל ובאמת גם החכמה יש לה גבול כמו שנאמר (משלי כה טז) דבש מצאת אכול דייך פן וגו'. ואמרו (חגיגה י"ג.) במופלא ממך בל וכו' ונאמר (קהלת ז טז) ואל תתחכם יותר ושלמה המלך ע"ה ביקש להתחכם נגד דברי תורה ועל ידי זה גם כן הקיאה כמו שאמרו (שמות רבה ו', א') על פסוק (משלי ל א) אגור בן יקא. ועל ידי זה עצמו שהוא אמר אני ארבה ולא אסור והראה לו ה' יתברך שאות אחת מדברי תורה לא יבטל. ומכל מקום הוא כוונתו היה לשם שמים לתקן כל העולם כולו על ידי רוחב לב חכמתו חשב דהוא יהפוך את לבבם ולא הם יסירו לבו. ובמצרים היה גם כן כל השלושה כוחות דחכמה וגבורה ועושר. ששלמה המלך ע"ה נשתבח בחכמתו מכל חכמת מצרים. וכן בגבורה כנ"ל. ובעושר שכל כסף הארצות בא לשם בימי הרעבון בזמן יוסף והוא נקרא על שמם כסף מצרים שאמרו בפסחים (פ"ז:) שחזר למקומו. כי היא המצרנות לארץ הקודש שיש בה הכל מצד הקדושה ובכח התורה. שאין חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה ט"ז, ד') וכן בגבורה כמו שאמרו המרגלים (במדבר יג כח) כי עז העם שהוא ארץ מגדלת גבורים בכח קדושה כמו שנאמר (ויקרא כו ח) ורדפו חמישה מאה ומאה וגו'. אבל אצל ישראל הוא בכח התורה וכמו שאמרו (רש"י שם מתורת כהנים) דעל כן מאה רבבה ירדופו שאין דומה מרובים העושים המצוה. והכנענים קלטו רק הפסולת מכח הגבורה שיש בה. וכן בעשירות נאמר (דברים ח ט) ארץ אשר לא תחסר כל בה. ובמצרים היה כל שלושה אלו מצד הקליפות והרע. ועל זה נשא שלמה בת פרעה שחשב להכניע ולהכניס גם אותן כוחות שמצד הרע אל הקדושה. כי אין לך שום דבר רע שאין בו איזה צד כל דהוא לטוב וזהו הניצוצות קדושות שבו שכשמעלין אותו היינו להשתמש בו מצד הטוב הוא נכנס לקדושה ונתבטל הרע מהעולם. אבל זהו בשאר דברים חוץ מעבודה זרה דעל כן אמרו (סנהדרין צ'.) בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודה זרה. כי בכל דבר יש מציאות שיהיה צורך לכבוד שמים לפעמים לעבור על דברי תורה לצורך שעה דעל זה נאמר (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך וזהו מצד מציאות איזה צד טוב פעמים בכל דבר רע. אבל בעבודה זרה זה אינו כן שנקראת מתים שאין בו שום ניצוצות קדושות. ושלושה כוחות אלו ברע היינו לחשוב שהכל מכוחו ועוצם ידו נפרד מה' יתברך זהו עיקר ענין העבודה זרה. ושלמה המלך ע"ה חשב בכח חכמתו בתורה יוכל להכניס חיות גם במתים וכעין תחית המתים דלעתיד שהוא על ידי טל תורה דמחיה אותם כמו שאמרו סוף כתובות (קי"א:). אבל באמת לא הכל יחיו בתחית המתים גם כן ואותם שיחיו לכשיקומו אז יתברר דגם במותם לא היה מיתה גמורה רק כעין שינה וכלשון חז"ל דמוך על מיתת התלמידי חכמים דהיינו שינה. כי הלוז שבשדרה חי לעולם שיש בו חיות מהבלא דגרמי. ומתים גמורים בל יחיו כלל. ואפשר לומר שזה היה רמז במה שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ט, ג' ובתנחומא חוקת ו') דפרעה שלח לשלמה המלך ע"ה אומנים שעתידים למות באותה שנה והגם דהוא כיוון לרשעו מה שכיוון. מכל מקום מן השמים הזמינו דבר זה לשלמה המלך ע"ה לרמז לו שלא יחשוב לקלוט ולקבל דבר ממצרים כי מה שיקבל מהם אין בהם חיות אלא מתים אבל רמזו לו ולא נרמז. וכפי הנראה ודאי באמת בת פרעה וכן שאר אותם נשים נכריות שזכו לידבק באותו גוף קדוש דשלמה המלך ע"ה לא על חנם היה. ומסתמא היה בהם איזה ניצוץ קדוש שמחמתו היה להם איזה שייכות לו אלא שהיה משוקע עדיין בתכלית עומק דרע עד שלא היה אפשר להוציאו אז עדיין ואכלו פגה על דרך דוד המלך ע"ה בבת שבע (סנהדרין ק"ז.). אלא ששם היא עצמה היתה ראויה לו ונשאה אחר כך בהיתר מה שאין כן אותן כפי מה שהן באותן גופות לא היו ראוים לו כלל. ולפיכך נגרם קלקול שאמר ה' יתברך כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו' (ירמיה לב לא) שאמרו ז"ל (ויקרא רבה י"ב, ה') שהוא מיום שנשא שלמה בת פרעה ונגזר החורבן:
11
י״בומרדכי וחכמי ישראל שראו שהגיע קץ גלות בבל ואכתי לא אפרוק שעל זה היתה סעודת אותו רשע. חשבו מחשבות כי סעודה זו מן השמים הזמינו להם לתקן על ידי זה חטא שלמה המלך ע"ה ולהיות הגאולה שלימה מעתה אם יזכו לתקן לגמרי. וכל תיקון איזה דבר הוא באותו דבר עצמו כאשר עושהו בקדושה ואף הם חשבו דגם זה בדומה לענין שלמה המלך ע"ה להתחבר עם גוים בסעודה כזו הנעשית לשמחה שלהם על חורבן בית המקדש וגלות ישראל דלא אפרוק ובהראות עושר וכבוד שלהם נגד העושר וכבוד דשלמה המלך ע"ה ומלכות ישראל וקינה מיבעיא לישראל על זה ולשמחה מה זו עושה. אבל מאחר שהיו מוכרחים להיות עמהם בשמחתם הבינו כי לא דבר ריק הוא כי באמת הוא אתחלתא דגאולה. ועל ידי כוונתם לשם שמים הרי זה גם כן כעבירה לשמה דעת לעשות. ואף על פי שנענשו על זה בגזירת המן כך המשפט בכל עבירה לשמה דמכל מקום צריך עונש וכפרה אהעבירה. וכדרך שכתבו תוס' (בבא קמא צ"א: ד"ה אלא שציער) אהא דתעניתא לתעניתו עיין שם. ומקבל שכר אכוונה לשמה דחשיבה כמצוה שלא לשמה. והשכר היה ההצלה והישועה הנגרם בסעודה זו תיכף בהריגת ושתי שמזה נכרת מלכות בבל ובית נבוכדנצר לגמרי דלא נשאר עוד שם ושאר נין ונכד דאמרו ז"ל (מגילה י':) זו ושתי. שהיא היתה היחידה אז שהיתה עדיין השארית לבית אותו רשע וכשנהרגה נאבד כל זכר לו ונתבטל אותה קליפה מן העולם לגמרי. וזהו תיקון מלכות דוד המלך ע"ה כמו שנתבאר לעיל דנבוכדנצר הקליפה שכנגדו. ואף על פי שדוד המלך ע"ה תיקן נפשו לגמרי שהוא היה נפרד ממנו לגמרי ולא היה לו שום חיבור עמו. מכל מקום כל זמן שהיה לו מציאות בעולם הרי יש עדיין מציאות לאותו חלק רע שהוא כנגדו. והענין דאף על פי שכבר תיקן את עצמו לגמרי עד שאמרו ז"ל (ראש השנה כ"ה.) שהוא חי וקיים. מכל מקום אינו בהתגלות בעולם הזה וכל עיקר תיקונו לחטא דבת שבע המפורסם היה בהעלם עדיין בחייו כמו שאמרו (שבת ל'.) בחייך איני מודיע בחיי שלמה כו' והכל במשפט שלא היה התגלות תיקונו בחייו רק בחיי בנו. כי דוד ושלמה שנתבאר לעיל דהן מוחא וליבא תרין ריעין דלא מתפרשין ידוע כי מחשבה שבמוח הוא בהעלם דעל כן רמוזה בי' שבשם וכשמגיע ללב הוא בהתפשטות דעל כן רמוזה בה'. כי משם מתפשט להאיברים וכוחות המעשה ובא להתגלות. וכל מעשה דוד המלך ע"ה התגלותם לפועל גלוי לעין היה על ידי שלמה בנו. כבנין הבית שנתיחס על שם דוד המלך ע"ה כי הוא היה הבונה בכח ורק על ידי כוחו יצא לפועל אחר כך על ידי שלמה. ועל כן העיקר הוא על שמו רק ההתגלות בפועל על ידי שלמה המלך ע"ה כי עדיין אין ראוי להיות בהתגלות עד שיבוא אחריו שלמה שהוא נמשך ממנו ומכוחו וישלים גם כן נפשו שיהיה תיקון קומת המלכות וסיהרא באשלמותא. ועל כן אז כשגמר בנין הבית ובא להכניס הארון לבית קודש הקדשים שבזה היה גמר הבנין שהיה עם לב דוד למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב שלא יהיה ארון ה' באוהל ובתוך היריעה ויצא חשקו שבכח לפועל נתגלה גם כן ונודע לעין כל תיקונו לגמרי שנמחל לו לגמרי אותו עוון. וכיון שהתגלות תיקון דוד היה תלוי בשלמה אילו זכה להיות לבבו כלבב דוד אביו שהיה זוכה לאריכות ימים בהבטחת ה' יתברך שאינו כאריכות דבשר ודם דאפילו כימי מתושלח או כימי חירם מלך צור לפי דעת קצת מרבותינו ז"ל בבראשית רבה (פ"ד, ד'). מאחר שכבר יש כן בעולם גם מי שלא הגיע למדריגתו מה זו הבטחה לו. וכל מה שהבטיחו ה' יתברך אז בחכמה ועושר וכבוד היה בהפלגה שלא היה כן לפניו ולאחריו. אבל ודאי אריכות ימיו הכוונה עד לעולם שכולו ארוך שזהו עיקר אריכות ימים אצל ה' יתברך כמו שאמרו בסוף חולין (קמ"ב.). והיינו שיהיה גם כן חי וקיים כדוד אביו וכמו שנאמר בדוד גם כן הלשון אורך ימים עולם ועד (תהלים כא ה). ואז היה בנינו גם כן בנין הקיים לעד שלא היה נחרב עוד כי היה השלמת קומת המלכות דישראל בשלימות כלעתיד במהרה בימינו על ידי משיח בן דוד. אבל משגרם החטא שנחרב הבית הרי ממילא על ידי זה נעלם גם כן פעולת דוד המלך ע"ה בבנין הבית דאף על פי שמציאות המקום שלו לה' קיים לעד דקדושתו לא נתבטלה דקידשה לעתיד לבוא מכל מקום זה נעלם בעולם הזה. והגילוי לעיני בני אדם נתבטל. וממילא הרי גם כן ישנו במציאות התגלות בעולם הזה אותו צד הרע שלעומת הטוב דדוד המלך ע"ה המעלים התגלותו בפועל בעולם הזה וזהו כח נבוכדנצר המחריב הבית. ולפי דברי יש מרבותינו ז"ל (עיין רש"י מלכים א י', י"ג) הוא בא מזרע שלמה ממלכת שבא כי כל כח העלם התגלות דדוד המלך ע"ה בא רק על ידי התחברותו בנשים נכריות דעל ידי זה מתעלם קדושת הברית מישראל דלא מבשקר ליה כמו שאמרו בעירובין (י"ט.). שבדבר זה היה כל צורך הודעת תיקונו דדוד המלך ע"ה שלא פגם בברית קודש חס ושלום. ועיקר שלימות הברית הוא ניכר כאשר כל זרעו גם כן בתכלית השלימות כיעקב אבינו ע"ה שזכה להיות מטתו שלימה על ידי שלא ראה קרי מימיו כמו שאמרו ביבמות (ע"ו.) ועל כן כל זרעו לא ידח ממנו נדח ואף על פי שחטא ישראל הוא. ונקרא מהול אף על פי שערל לגמרי דאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם כמו שאמרו בנדרים (ל"א:) וזהו מצד כח שורש הקדושה דיעקב אבינו ע"ה שיש בכל זרעו אחריו. והוא מצד ההתחלה בקדושה דמתולדה ומבטן לשמך הם נימולים וכל החטאים ופגמי הברית הם רק מצד ההוצי הסובבים לאסא ומעלימים אותה בעולם הזה:
12
י״גודהע"ה הוא הגבר שהקים עולה של תשובה כמו שאמרו בעבודה זרה (ה' א) שבא לתקן כל הפגמים אחר החטא ועל זה הוא כל מזמורי תהלים שחיבר לזמר עריצים ולהכרית החוחים וקוצים הסובבים השושנה העליונה. ועל כן גם הוא חי וקיים כיעקב אבינו ע"ה דלא מת (תענית ה:) כי כל עיקר המיתה הוא לתקן חטא זה שהתחיל בו אדם הראשון בעטיו של נחש באותן מאה ושלושים שנה כמו שאמרו בעירובין (י"ח:). אף על פי שאמרו שם דחסיד גדול היה והתחיל בתשובה לא זכה עדיין לתשובה שלימה כבגלגוליו שאחר כך בדוד ואחריו במשיח שיתגלה במהרה בימינו ויזכה לאכול ולהאכיל מעץ החיים לכל הראוים לכך ואכלו וחי לעולם. ודוד כבר זכה לעצמו לטעום מאילנא דחיי להיות חי וקיים וכמו שנאמר (תהלים כא ה) חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד וכן כל מי שתיקן הברית לגמרי בין שלא חטא מעולם כיעקב אבינו ע"ה ואליהו מלאך הברית בין שחטא ושב בתשובה שלימה כדוד המלך ע"ה. ועל כן הובטח דוד המלך ע"ה גם כן על השלמת זרעו וקיומם לעד ונאמר (תהלים פט לא) אם יעזבו בניו וגו' זרעו לעולם יהיה וגו' כי כבר השלים נפשו כל כך עד שעצמיותו נעשה כן דמזה בהכרח כל זרעו אחריו כן שאי אפשר להם להשתנות וגם אם יעזבו וגו' הוא רק לשעה בעולם הזה. אבל לא ידח מהם נדח מצד כח דוד המלך עליו השלום שבקרבם במדת המלכות כמו בכל ישראל מצד כח יעקב אבינו עליו השלום במדת האמת ליעקב שבקרבם. ומכל מקום בהתעוררות כח נבוכדנצר שהוא התגברות הסיטרא דרע המעלים קדושת דוד המלך ע"ה וגבר אויב להגלות יכניה והחרש והמסגר שעמו. נגזר על יכניה כתבו את האיש הזה ערירי והיה עומד לכלות חס ושלום כל זרע בית דוד מן העולם אחר שהרג נבוכדנצר כולם ונשאר יכניה לבדו. עד שעמדה סנהדריה גדולה של ישראל על דעתה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה י"ט, ו') שפייסו לגדלת והיא למלכה והיא למלך. [ונראה לי שעל זה אמרו במדרש (אסתר רבה ג', ב') מנשים שנטלו מלכות שמירמית והיא זו אשתו של נבוכדנצר עיין שם במתנות כהונה ולא מצאנו בכתוב ממנה שתטול מלכות כלום נגד נבוכדנצר המרעיש ארץ מרגיז ממלכות. אבל הכוונה על הנזכר לעיל שבדבר זה שפעלה היא מנבוכדנצר נגד רצונו והוא לסתור ולבטל כל כוחו ולהאביד כל זכר לו כי זה לעומת זה עשה אלקים והא בהא תליא ואין נטילת מלכות גדול מזה. ועל כן אמרו בויקרא רבה שם מה שמה כי לא דבר קל נעשה על ידה וצריך לידע שמה כי השם הוא הוראת עיקר כח האדם ההוא בעל השם. וזהו ענין פלוגתת שלושה מאן דאמרי שם בשמה ולא יחלקו אמוראים בעניני מילי דעלמא ודבר של מה בכך ולא יכתבו זה במדרש דרך פלוגתא דבר שאין בו נפקא מינה כלל ושינוים קלים שבקריאת שמה. אבל ודאי יש בזה ענינים עמוקים בידיעת שמה העצמי הראוי לה כפי ענינה וכח פעולתה ואין כאן מקום להאריך יותר בזה.] ושלשלו לו אשתו וראתה דם ופירש ובזה היה תיקונו בתשובה על מה שחטא כמו שאמרו שם בירושלים לא קיימתם מצות זיבה. נראה דזה היה חטאו בבעילת נדה שהוא גם כן פגם הברית באכילת פגה שהרי ראויה לו אחר כך ועונשו בתורה ערירי דגבי ערירי דאשת אחיו כתיב נדה היא. ועיין בתוס' ריש יבמות (ב'. ד"ה אשת) ותיקן עתה שבא דבר עבירה לידו ופירש ואחר הפרישות זמן רב ועל ידי זה חזר ונבנה מלכות בית דוד. ותחילת הגזירה היה גם כן בלשון כתבו לא שיהיה כן רק שיכתבו כן ונתקיים שנכתב כך בספר ירמיה וכתיבה זו גם כן לא דבר ריק הוא שנשאר כתוב כן לעולמי עד כדי לידע כמה החטא גורם וכמה כח התשובה גדול ולהקים על ידי זה עולה של תשובה שזה כל ענין דוד המלך ע"ה וכל זרעו מבית דוד ובזה זכו אחר כך אובדן בית נבוכדנצר מן העולם שבזה כל כח סיטרא דרע המתקומם נגד דוד המלך ע"ה:
13
י״דונשאר רק הסט' דנגד שלמה המלך ע"ה שעל זה באתה אסתר לתקן ג"כ על ידי עבירה לשמה ועירוב זרע אדם וזרע בהמה מסט' דעץ הדעת טוב ורע. דדעת לשון התחברות כמו וידע אדם ושלמה המלך ע"ה ביקש לעשות מעץ הדעת עה"ח וכן חכמי ישראל שבשושן ואסתר שבאו לתקן זה ועלתה בידם. דעל ידי נס זה שבא על ידי אסתר חזרו לקבל התורה מאהבה שזהו עה"ח דאין ע"ח אלא תורה כמה שכתוב בריש תדבן אדם ואז היה מתחלת התגלות תושבעל פסוק שהתחיל מאנשי כנסת הגדולה והם שא' העמידו תלמידים הרבה להרביץ תושבעל פסוק שצריך קבלה תלמיד מרב דוקא ועשו סייג לתורה הם הוספות כל התקנות והסייגים שכולם מאנשי כנסת הגדולה. וזהו יסוד תושבעל פסוק שהותחל כבר על ידי דוד ושלמה דמלכות פה תושבעל פסוק קרינן לה. אבל כל זה שהיתה הנבואה בישראל היה עיקר השתדלות לבוא למדריגת נבואה ונקראו בני הנביאים. ומאנשי כנסת הגדולה ואילך התחילו כל ישראל להשתדל להשיג מדריגת החכמה בתושבעל פסוק ונק' ת"ח וזהו השלמת כח המלכות. והתחיל אחר המחיית עמלק דימי המן שהוא הגורם ריפוי ידים מדברי תורה דע"כ בא ללחום ברפידים וממנו נמשך הקרירות והעצלות בלבבות בנ"י מדברי תורה דכשאין הקול קול יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות אז הידים ידי עשו ולתושבעל פסוק צריך יגיעה גדולה וכמה שכתוב בתנחומא פרשת נח דע"כ עיקר כפיית הר כגיגית היה על תושבעל פסוק עיין שם. ואם כן מה דהדר קבלוה בימי אחשורש מאהבה היינו ג"כ העיקר תושבעל פסוק וכמה שכתוב. וקבלו להתייגע בדברי תורה בלא רפיון ידים כי מחו מלבם זכר עמלק המרפה. וע"כ ציוי דמחיית עמלק הוא אחר הקמת מלך ובהניח וגו' שהקמת מלכות ישראל הוא העמדת התושבעל פסוק. ובהניח בשעת נייחא שאדם מבקש מנוחה אין חפץ ביגיעה והזהירה תורה על זה שהנייחא דהשם יתברך הוא מכל האויבים מסביב הם הדאגות העולמות ותאות השאור שבעיסה המטריד. ולא לפרוק כל עול מעליו ולהיות הנייחא לילך בשרירות לבו דזהו תכלית העול והטירוד שא"ל שום נייחא כלל כי טרוד ביצרו המטרידו בכל מיני תאות וכדומה. אבל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. (אבות פ"ג מ"ה) שהם ב' מיני שעבוד וטרדות כלליות ועכל אחד ואדם לעמל יולד רק לעמל תורה (סנהדרין צ"ט רע"ב) ועכל אחד בהניח וגו' תמחה וגו' ולא ישב בנייחא ושלוה והשקט רק ישים על לבו למחות זכרו של עמלק. היינו דבר זה של עצלות ורפיון מדברי תורה מלבו על ידי בקשת נייחא (נמחק תי' אחת) על ידי שיקבל עליו עומה שכתוב וישים עצמו כשור לעול כו' (על זה ה' ב') בעסק התושבעל פסוק. וזה אחר שהקימו מלך שהוא בנין קומת המלכות שמים שהוא רזא דאשת חיל העוסקת תמיד בהשתדלות מעשה ידי' ופרי כפירוש. ולפי ששאול שהיתה המלכות שאולה בידו לא עלתה בידו לקיימה בשלימות באו זרעו אחריו מרדכי ואסתר לגמור מחיותם מה שהשאיר הוא מאגג ולקומם על ידי זה מלכות בית דוד הקיים לעד.:
14
ט״ווע"כ חשבו לקבוע יו"ט ג"כ כי חשבו שכבר עלתה בידם למחות זכרו של עמלק מן העולם לגמרי ואין יו"ט גדול מזה. ואם היה כן היה ראוי להיות הגאולה שלימה והרי אכתי עבדי אחשורש אנן ועדיין אין השם שלם והכסא שלם. רק שבאותה שעה שראו עיקר הנהגת המלכות ביד אסתר ומרדכי חשבו דבאמת לאו עבדי אחשורש הם רק תחת ממשלת אסתר היהודית שלבשה מלכות שמים וישבה על כסא ד' כעין שלמה המלך ע"ה ולתקן להיות הכסא שלם. אבל ישראל שבאותו דור בני נביאים לא קבילו עלייהו דאעל פסוק שהיה ישועה גדולה על ידי. מכל מקום ל"ע בידה בנין בית המקדש שאז"א אחשורש עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ (מגילה ט"ו ב'.) ורק על ידי דריוש בנה נבנה. ואעל פסוק שהיה טהור מאמו וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר ולדעת כמה פעמים אין צריך גירות. מכל מקום הוא לא נולד מצד הטוב והקדושה שבאסתר וכמה שכתוב בע"ח שער קלי' נוגה פ"ו ובסוף ס' ארבע מאות שקל כסף דפ"ב ריש עמוד א' דהוא נולד מהשידה שהוא צד הרע שבה שידעה להפרישו ממנה יעו"ש. והוא הרע המעורב בכל אחד מצד אכילת עץ הדעת טוב ורע שחשבה לתקן. ואלו נתקן היה הכל טוב והרע שאי אפשר להתהפך לטוב היה מתבער מן העולם לגמרי וכמו שנאבד כל זכר דנבוכדנצר כך היה נאבד כל זכר דאחשורש. ואסתר היתה נשאת לזרובבל פחת יהודה והיו מולכים על כל העולם כולו. וכבר היו ראוים לכך באותו דור כמה שכתוב ברכות ד' א' ראוים היו לנס בימי עזרא בביאה שני' כבימי יהושע וביאה א' אלא שגרם החטא. ואילו באו אז כביאה א' היו באים כולם והיה גאולה שלימה דלא נחרב עוד וכדאיתא בירושלמי דאמר לי' בבלאי דאבהתויי חרבין בית המקדש ורמזו זה ג"כ ביומא ט' ב' מה שכתוב ככסף דאין הרקב שולט בו רצה לומר דתי' גאולה קיימת לעד. וגרם החטא הוא נשיאת הנשים נכריות (ע' זוה"ק ח"ב ז' א') שחזר הקלקול למקומו. כי אסתר היתה באונס ועבירה לשמה ותיקנה דשלמה המלך ע"ה שהיה ג"כ על דרך עבירה לשמה משאם כן הם. וסוף סוף לא נגמר עדיין התיקון הגמור אז וע"כ לא קבילו יו"ט:
15
ט״זומכל מקום ממנהגא בעלמא נהוג איסור מלאכה כדאיתא שם ה' ב' והוא כדי שלא להתבטל מחובת משתה ושמחה. ונ"ל דהתחילו במנהג זה אחר החורבן שאז התאמצו עוד יותר ביסוד התושבעל פסוק עד שקם ר"ע שיסד כללות ופרטות כמה שכתוב בירוש' דשקלים (פ"ה ה"א) וכל יקר ראתה עינו מה שלא נגלה למשה רבינו ע"ה כדאיתא בבמ"ר פרשת חוקת. והוא על דרך שנאמר בקה"ר על פסוק ד"ח כדרבונות אימתי בזמן שבעליהן נאספים מהם. וכך בחורבן שנאספו כל חכמ"י ומקום המקדש שמשם היו שואבין החכמה ברוח הקודש ונשארו מעט מהרבה נתאמצו בהשתדלות ויגיעה יתירה. וע"כ זכו למה שזכו ביתר שאת וע"כ קיימו וקבלו ג"כ שמחת פורים ביותר מדעיקר השמחה בו רק ע"מ שליהודים היתה אורה זו תורה בקבלת התורה מאהבה שזכו על ידי זה להתפשטות תושבעל פסוק כמשנ"ת:
16
י״זורבי הוא סוף התנאים מייסדי התושבעל פסוק וכוללם יחד בחיבור המשנה שעשה שהוא יסוד כל התושבעל פסוק וכולל הכל וכידוע דכמו שליכא מידי דלא רמיזא מאורייתא. ה"נ ליכא מידי מתושבעל פסוק דלא רמיזא בחיבור המשנה וכיון בזה לכונן קומת המלכות כידוע ורמוז בוי"ר (פ"ז) על פסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דעל ידי לימוד המשניות יהיה קיבוץ גליות. דהוא אתי מדוד ע"כ היה כל השתדלותו בזה. וכל אחד בסנהד' צ"ח סע"ב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש ולא בחנם נקטוהו למשל רק מסתמא היה הוא ראוי להיות משיח אילו היה הדור זכאי. וגם הוא חי וקיים כמשמעות עובדא דכתובות ק"ג סע"א דאתי כל בי שמשי. ונטע נטיעה של שמחה בפורים להורות נתן דאעל פסוק ששמחתו גדולה מקבלת התורה דפורים. עדיין אין השמחה שלימה להיות בנייחא גמורה כיו"ט כל זה דאכתי עבדי אחשורש אנן ולא נעקר עדיין ט"ב וי"ז בתמוז. דאף שנאבד נבוכדנצר המחריב הא' כל דעדיין קלי' אחשורש קיים עדיין הגלות קיים. שלא לחנם נקטו בגמרא י"ד א' הלשון אכתי עבדי אחשורש אנן ע"ע אף דכבר אבדה מלכותו וממשלתו מכל מקום אותו חלק רע השייך לא נאבד מן העולם לגמרי עדיין כל זה שאין הגאולה שלימה. כי מפרעה היה גאולה שלימה דשם היה הגלות בעבדות וכבר יצאנו מעבדות לחירות. ואעל פסוק שאנו בגלות ועבדים למלכי איסור והיתר אינו דרך עבדות גמור כבמצרים. ואפילו מי שמשתעבדים בו עבודת עבד בפרך הוא בן חורין מצד התורה שבקרבו שכל העוסק בתורה הוא חרות מהכל. ולפיכך מעבדות דפרעה כבר יצאנו ואין עוד בעולם משניתנה תורה ונבחרנו לעם ד'. אבל עבדות דאחשורש אכתי ישנו כל זה שאנו בגלות תח"י מלכי איסור והיתר ואחשורש הוא שורש המלכות הרשעה היינו הקלי' דמלכות דס"א שלעומת מלכות שלמה המלך ע"ה בקדושה. ועכל אחד ג"כ בכתובות נ"א סע"ב הא במלכות אחשורש נקטוהו למשל על מלכות גדולה דאיסור והיתר. אף די"ל לפי שאחשורש קיבץ בתולות לזנות שם היה אדרבא לישא א' מהם ול"ש דודאי לא ישאנה ודרך שבי' לא מצאנו בו. אבל שורש המלכות הרשעה כאשר היא בכל תוקף כבוד ויקר עושר וגדולה נקראת על שמו. ואף בזמן בית ב' נשארו רוב ישראל בגלות ת"י מלכי איסור והיתר. ואלו עלו כולם כחומה ויצאו מכלל עבדי אחשורש ומלכי איסור והיתר היתה באמת גאולה שלימה של"י עוד רקב שולט. אלא שלא עלו כולם ומיום שגלו בחורבן א' לא יצאו כלל ישראל מכלל גלות עדיין. וזהו הרחיצה די"ז בתמוז שהשתדל להקל עול הגלות שבעבורו נקבעו הצמות של"י עכמה פעמים שמד חס וחלילה. ואח"כ ביקש לעקור ט"ב לגמרי על ידי שחל פ"א בשבת ונתאמץ אז על ידי קדושת שבת החופפת עליו להיות נדחה לגמרי ושיהפך לששון ושמחה. אלא שלא הודו לו חכמים כי לא הגיע הקץ עדיין. והתחלתו בעסק זה דעקירת ט"ב היה על ידי הנטיעה דפורים שהנטיעה של שמחה הוא להראות שמחתו ביום זה על ידי הנטיעה שרומז לדברי תורה ולקיבוץ ת"ח וכמה שכתוב בתענית ז' א' כי האדם עץ השדה כו' אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל. וא' שם אח"כ למה נמשלו דברי תורה כעץ כו' קטן מדליק את הגדול כו'. וז"ט מה שכתוב ר"ה ט"ז ריש עמוד א' בעצרת על פירות האילן. ועיקר שמחת הפורים שלו היה שזכה על ידי זה לאותה הנטיעה של שמחה שזכה לה בישיבה הגדולה של ת"ח שהיה לו. באותו דור היה כל כנסיית חכמ"י אצלו. דעכל אחד גיטין נ"ט א' דמימות משה ועד ר' לא היה תו"ג במקום א' וכן מרבי עד ר' אשי כי ליסוד התורה הכרח שיהיו כל הת"ח יחד תחת ראש ומנהיג א'. אם לתורה שבכתב בימי משה וכן לתושבעל פסוק בימי רבי ור' אשי מיסדי המשנה והתלמיד שהוא פירוש המשנה שהם כללות התושבעל פסוק שבידינו. וזהו הנטיעה ש"ש שלו בפורים. ועיקר שמחתו על ידי עשיית מלאכה דייקא כי אלו היה גאולה שלימה והיה נכלה הרע לגמרי מן העולם אין רבותא מה שקבלו התורה מאהבה ושמחה אחר שאין שטן ופגע רע להסית ולמנוע. ובזה היתה שמחתו יתירה שאעל פסוק שלא היה עדיין גאולה שלימה להיות בנייחא גמורה ואכתי עבדי אחשורש אנן. והשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות הם המעכבים בידינו לעשות רצונו ית' כמה שכתוב ברכות י"ז ריש עמוד א' עכל זה אנו זכינו לקבלת תורה מאהבה ולהתייגע בתושבעל פסוק עד שבימיו נשלם שלימות התושבעל פסוק בחבור המשנה שפשטה בישראל להיות דוגמת התורה שבכתב. וזהו עיקר יתרון האור כאשר הוא בא מתוך החושך וכמה שכתוב ג"כ בתנחומא פרשת נח על תושבעל פסוק על פסוק העם ההולכים בחושך ראו אור גדול ועל ידי זה הכח רצה לעקור ט"ב דגם כי יתנו בגוים אף בהיותם נתונים ת"י הגוים ועבדי אחשורש עתה אקבצם:
17
י״חולכך כלל המגילה ג"כ לספר תוקפו של אחשורש שהוא כח מלכות הרשעה המתדמית כקוף בפני אדם למלכות הקדושה דשלמה המלך ע"ה שהיתה תוקף התגלות המלכות דקדושה בעולם הזה. ותחלתו חשב לשבת על כסא ד' חס וחלילה דוגמת כסא שלמה המלך ע"ה עד שהתפאר ממשתה שעשה שא' אית לכו כה"ג לעוה"ב כדאיתא במד' אסתר. כי חשב כח מלכותו הוא מלכות שמים ושלוה שלימה בחכמה וגבורה ועושר. כי הוא קלי' הפרי שהם חכמ"י אנשי כנסת הגדולה שהיו אז תחת מלכותו שהם יסוד החכמה דתושבעל פסוק שהיא חכמת שלמה חכמה תתאה. והגבורה בכבישת היצר דבטלוהו ליצרא דעל זה וחבשוהו ונקרינהו לעיני' ליצרא דעריות כמה שכתוב ביומא ס"ט ב'. והעושר האמיתי דשמח בחלקו כי הם היו אז בבבל ופרס בשלוה ועושר ולפיכך לא רצו רובם לעלות. כי בא"י היו בתכלית העוני אז עד שעשו מנורה של עץ וע' בריבית שמאי סי' קנ"ג כ' אנשי כנסת הגדולה המתקנים התקנות בישראל כשעלו מהגולה היו עניים עד מאוד כו' עיין שם ביאורו. ועכל זה בשמחת לב בחרו בפת חרבה ושלוה בה בא"י מכל חמודות עולם הזה שהי"ל בח"ל ת"י מלכי איסור והיתר שהם היו בתכלית השלימות לאתחלתא דגאולה דע"כ זכו לביאה ב' ובנין הבית וכמה שכתוב ביומא ט' ב' דבירה תוכיח דראשונים עדיפי. ובבראשית רבה רפל"ה דב' דורות לא הוצרכו לקשת דחזקי' ואנשי כנסת הגדולה. ודחזקי' כבר אמרו בסנהדרין צ"ד א' דביקש הקבית הלל לעשותו משיח. ומסתמא גם בדור אנשי כנסת הגדולה כן וכמו שנתבאר לקמן דראוים היו כו' אלא שגרם החטא בתוקף הקלי' הסובבת לפרי. והיא ג"כ קודמת לה וכברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא (שבת על זה ב') וע"כ בתחלה היה התגלות תוקפו דאחשורש בהראותו את עושר וגו' תפארת מלכותו הרשעה. וגם בסוף אחר התגלות הישועה ולבישת אסתר המלכות דקדושה עכל זה לא סר תוקפו דאחשורש וישם מס ג"כ להתדמות לתוקף דשלמה המלך ע"ה שהיה בשימת מס ככתוב במקום אחר. ועד שאמרו אח"כ לרחבעם אביד הכביד את עולו כו'. ורחבעם שהשיב אבי יוסר כו' כי זהו תוקף המלכות כאשר היא בתכלית התוקף. ואף זה אח"כ ג"כ הוסיף עוד בעוז מלכותו בשימת מס וכל מעשה תוקפו וגבורתו ה"ה כתובים כו' כי לא בא להזכיר במגילה רק שהי"ל תוקף וגבורה ודאכתי עבדי אחשורש אנן:
18
י״טועל דרך הפשט סיפור התוקף שלו בתחלה וסוף הוא מפני מורא מלכות בהיותם אכתי עבדי אחשורש ויראים מהאומות וכמה שכתוב בגמ' ז' א' דשלחו לאסתר קנאה את מעוררת עלינו רק דהשיבה דכבר כתובה כו'. ועכמה פעמים הוכרחו לכתוב על דרך הכתוב ולהראות כאילו באים לספר תוקפו וגדולתו דאחשורש. ואעל פסוק שכפ"ז יהיה כל זה שלא לצורך הנס אבל בהיות המגילה כולה ברוח הקודש ומכלל הכתובים אי אפשר שיהיה בה סיפורי דברים ממילי דעלמא. אבל ג"ז גופו מכלל עיקר הנס וקדושת היום מה דאכתי עבדי אחשורש אנן עד שמפני מוראו וכבודו הוכרחו ג"כ להזכיר תוקפו ועם כל תוקפו לא עצר כח נגד ישראל שגם הוא רצה להשמידם כמשל דבעל התל והחריץ י"ד ריש עמוד א'. וזהו דפתחי לה פתחא מהכא כי עבדים אנחנו ובעבדותינו לא עזבנו וגו' כמה שכתוב בגמ' י"א ריש עמוד א'. שזהו כל ענין סיפור המגילה בהודעת תקפו דאחשורש דאכתי עבדי אחשורש אנן ועכל זה לא עזבנו ד'. וגם כי אשר בחושך ד' אור לי וליהודים היתה אורה מתוך החושך הגדול. וזה עדיף דאיכא שעבוד מלכיות וקעסקי בתורה כמה שכתוב ביומא ט' ב'. וכן אז קבלת עול תורה מאהבה עם היותם עבדי אחשורש. וכפי התוקף דאחשורש כך זה לעומת זה היה התוקף דקדושת ישראל אז שמחמתו זכו לאורה ושמחה וששון ויקר. ומצד החכמה תיקנו הכל ולא נשאר אצל אחשורש כלום ולא נזכר אצלו זכר מחכמה רק אצל המן מה שכתוב לו חכמיו על מפלתו ובזה אבדה החכמה גם מאדום אז שלא נמצא רושם דוגמא מחכמת שלמה ע"ה אלא בלבבות דבנ"י. ורק מצד התוקף בעושר וכבוד וגבורה שלא נתקן עדיין לגמרי אלא לשעתו ביום הפורים לבד שנקבע ליום משתה ושמחה. אף שאין בו קדושת יו"ט להיות שמחתו מצד קדושת היום רק על דרך משתה מלכים מתוך שלוה וכמשתה דאחשורש. וע"כ חייב לבסומי עד דלא ידע דזה לא שייך בשמחה של קדושת היום דיו"ט. אבל עיקר שמחת הפורים הוא כעין שמחת אחשורש שהי"ל בהראותו וגו' כל יקר עולם הזה. ומתוך הביסום עד דל"י יוכל כל אחד להיות בשלוה ותוקף במוחו על ידי היין דישמח. ובפרט בעת שכרות. אלא שאצלם הוא מצד חובת קיום המצוה לבד ע"כ הכל בקדושה. ובזה יקלט גם שמחה כזו שבדרך שלוה כהנהו בני גיהנם העושים כל ימיהם כחגים אל הקודש ועל כן מאן דאית לי' דינא בהדי גוי לידון באדר (תענית כ"ט ב') כי אז הוא כח התוקף וגבורה דישראל גם בעולם הזה נגד אויביהם כמו שהיה אז על ידי שקלטוהו מאחשורש. ולפי שעה אז באדר נפל פחד היהודים עליהם. ולא ניכר כלל היותם עבדי אחשורש. וכן לדורות לעולם בפורים שבכל שנה יש התעוררות דבר זה דלאו עבדי אחשורש אנן עוד. והוא אתחלתא לגאולה שלימה העתידה להיות בניסן הסמוך לו. וזהו המסמך גאולה לגאולה דעדיף כי הכל ענין אחד.
19