מחשבות חרוץ י״טMachshavot Charutz 19
א׳ענין פורים שנקרא ימי משתה ושמחה דרק משתה ושמחה קבילו עלייהו (מגילה ה' ע"ב), והעיקר הוא המשתה דחייב לבסומי כו' (שם ז' ע"ב) וסעודת פורים הוא עיקר מצות המשתה ושמחה, וכן כל ענין פורים התחלת הצרה על ידי שנהנו מהמשתה (שם י"ב ע"א), והרפואה הקודמת למכה ג"כ על ידי אותו המשתה כטוב לבו ביין, וכן סוף הנס ע"י משתה אסתר, באופן שנראה שזהו עיקר קדושת היום, הענין דעיקר המשתה הוא התחברות בני אדם לאהבה ואחוה וריעות, וכמה שאמרו (שבת י"ז ע"ב) פתן ויינן משום בנותיהם, ובפרק קמא דחולין (ד' ע"ב) אין הסתה בלא אכילה ושתיה שעל ידי זה הלבבות מתקרבות, והמשתה הראשון הנזכר בתורה הוא בלוט למלאכים ועל ידי זה היה הצלתו, אף דניצול בזכות אברהם, כל הצלה בזכות אחר אין הכוונה בזכות של זה לבד אף שהלה אין לו שום שייכות לצד זכות, רק שזכותו מאיר לזכך גם את הניצול בשבילו שיהיה מאיר בו ג"כ קצת מאותו זכות על ידי השייכות שיש לו עמו, כענין ברא מזכה אבא (סנהדרין ק"ד ע"א), לפי ששורש זכותו היה תקוע גם בכח אביו אלא שלא יצא אצלו לפועל, וכשבנו זכה בפעל מועיל לזכך ולהאיר גם נפש אביו שגם הוא במעמקי לבבו היה כן, מה שאין כן אבא לא מזכה ברא שאין לו שייכות עם זכותו, ולוט שהועיל לו זכות אברהם, היינו לפי שהוא קלט קצת מהארתו וזכותו בהכנסת אורחים, דשורש אברהם הוא מדת האהבה, ושלש אהבות הם, אהבת הקב"ה וזה לא שייך אלא בישראל. שהשם יתברך קראם רעים ודודים ויונתי וכיוצא ומי משים כסותו בין לביא ולביאה. ואהבת התורה וגם זה לא עשה כן לכל גוי דתורה ציוה לנו מורשה ומאורסה ולא שייך לגוים כלל. ואהבת ישראל וזה אפשר גם בגוים, ובכלל זה אהבת כלל הבריות כמה שאמרו (אבות פרק א' משנה י"ב) אוהב את הבריות, אך בתנאי ומקרבן לתורה לא להיות קשר רשעים, דרק כינוס לצדיקים יפה אבל לרשעים אדרבא הפיזור יפה (סנהדרין ע"א ע"ב), ודור הפלגה שהיו עם אחד בתכלית האהבה גרמו להם תכלית הפירוד בחילוק אומות ולשונות, ומכל מקום אמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ח) דלא נענשו כדור המבול בשביל השלום שהיה ביניהם:
1
ב׳ולפי שאז היה התחלת התעוררות אור אאע"ה להזריח בעולם שהוא התחלת בנין אומה הישראלית, שזהו שורש ויסוד הכנסת ישראל שחלוקים לשלשה מחנות נגד שלש אהבות הנזכרים, דלא כל אחד זוכה לכולם בעולם הזה, וכמה שאמרו סוף כתובות וכי אפשר לידבק כו', אף שנאמר ואתם הדבקים בד' וגו', זהו מצד מעמקי הלב ושורש נפשם הדבוקה בחיי עולם וקיימת לעד, מה שאין כן הגוף הכלה ונפסד בעולם הזה אין נגלה בו הדביקות הגמור שהיא האהבה הגמורה, וזהו מחנה שכינה שטמאי מתים משתלחים משם, כי המיתה הוא הוראת העדר הדיבוק הגמור לאלקים חיים מצד הגוף המבדיל לשעה בעולם הזה, ורק תלמידי חכמים שכל גופן אש כמה שאמרו סוף חגיגה יכולים לידבק באש אוכלה, ומחנה הלויה הם עוסקי התורה כמה שכתוב ובאת אל הכהנים הלוים, ועל כן ניתן להם המעשר כדי שיעסקו בתורה וזהו קדושתם, ועיין ברמב"מ סוף סדר זרעים ולא שבט לוי בלבד כו' ע"ש, וזהו מחנה של אוהבי התורה וזבים משתלחים משם הם בעלי תאות, כמה שכתב רמב"מ בהלכות איסורי ביאה שאין התאות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה והתורה תבלין ליצר הרע (קדושין ל' ע"ב), עיקר יצר הרע היינו בתאות וכמה שכתוב בפרק עושין פסין שהכל יורדין על עסקי הנם, ובפגיעת מנוול שאין ניוול כתאות זימה חמת מלא צואה כו' כמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ב ע"א) משכהו לבית המדרש (סוכה נ"ב ע"ב), היינו להכניס חשקו בדברי תורה שהיא אילת אהבים, ודבר זה ג"כ רק בתלמידי חכמים והנלווים עליהם, ויש עמי הארץ ובורים גמורים שאין יודעים מאהבת התורה ג"כ כלום, אבל אהבת ישראל זה מושרש בכל נפש היותר גרוע מישראל מורשה מאאע"ה שהוא שורש היהדות, כמה שכתוב בבראשית רבה (פרשה כ"ד), דואהבת לריעך כלל גדול בתורה, ובפרק במה מדליקין לאותו גר דעלך סני כו' זהו כל התורה כולה, שאותו גר לא היה לו שייכות לאהבת התורה וכל שכן לאהבת הש"י, רק לאהבת חברים שכל הנלוה לבני ישראל ואשר בשם ישראל יכנו יש להם שייכות לזה, וזהו מחנה ישראל שאין משתלחים ממנה אלא המצורעים, הם הרעים לבריות בלשון הרע וצרות העין, ואף על פי שמכל מקום גם בהם בזרע ישראל בשורש מעמקי לבבם נטוע בהם אהבת ישראל, וכן נתברר על ידי ארבעה מצורעים שחוץ למחנה בשומרון דעל ידם בא תשועת והצלת כל ישראל ממיתת רעבון, מכל מקום כיון שבפעל בעולם הזה חטא במעשה המראה שאין בו אהבת ישראל, משפטו להשתלח ממחנה שלהם, והיינו רק מערי המוקפים חומה ולא מערי הפרזי, כי עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, ועיקר מחנה ישראל הם המוקפים חומה, כי זה שורש כנסת ישראל להיות מעצור לרוחם וגדורים על פי התורה המגדרתם שלא לילך בשרירות לבם, שזהו דרך העכו"ם שלא רצו לקבל עול תורה ולהיות מוגדרים במעשיהם ומכל מקום גם בארץ ישראל גם ערי הפרזי הרבה, ואף על פי שאין נשמרים כל כך מהאויב כהמוקפים חומה לא יצאו מכלל ישראל, רק יצאו מכלל מחנה ישראל, כי המחנה הוא חיבור המפוזרים יחד להיות מחנה אחת, וכן החומה היא מקפת העיר להיות כולה כחדר ובית אחד, וזהו על ידי האהבה שהם גוי אחד, ואז גם החלבנה מתערב עם הלבונה (כריתות ו' ע"ב) ומתקבל לרצון, דחבור עצבים אפרים הנח לו (עיין בראשית רבה פרשה ל"ח ו') והיינו באהבה גמורה בפעל:
2
ג׳ואברהם אבינו ע"ה הוא שורש כל ג' מיני אהבות, ומכל מקום העיקר המתגלה ומתפשט אצלו ובולט בו ביותר מהשאר הוא אהבת הבריות בנטיעת אשל בבאר שבע להאכיל ולהשקות, ונאמר בו ג"כ משתה ביום הגמל יצחק, היינו כי אומות העולם במשתאות שלהם באים לידי זימה זה אומר מדיות נאות כו' (מגילה י"ב ע"ב), ועל כן הוא שעשה משתה לגוים היה המשתה ביום הגמל (עיין פרקי דרבי אליעזר פרשת כ"ט, והובא בתוס' שבת ק"ל ע"א), כי המילה הוא הסרת תאות הזימה והכניס גם בהם על ידי משתהו כח הסרת ומיאוס התאוה, וזהו מסטרא דיצחק דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא, ובו הוא תוקף התגלות אהבת התורה שהוא היפך התאוה, והוא עשה משתה לאבימלך כשאמר לו ראה ראינו כי היה ד' עמך, שהכירו והודו במציאות השם יתברך ואהבתו ליצחק ושורש דישראל, וזה כל שלימות והכרת האומות שיכירו וידעו דהשם יתברך אלקי ישראל, וכמו לעתיד דיהיו גרים גרורים (עבודה זרה כ"ד ע"א) ויאחזו עשרה אנשים בכנף איש יהודי אחד (זכריה ח׳:כ״ג) ויהיו עבדים לישראל, ויצחק אבינו ע"ה לפי שהיה במיטתו עדיין פסולת חשב דאפשר לקרבם לגמרי ושיתחברו עמו לגמרי להיות כמוהו, ועל כן עשה להם משתה, ונאמר שם אח"כ ויהי עשו וגו' ותהיין וגו' דהא בהא תליא, ועם כל זה לא נתגלית בהם עדיין תוקף אהבת השם יתברך והדביקות בו ית' לגמרי כי היה עדיין פסולת החוצץ, עד יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שהוא לא מת (תענית ה' ע"א) ודבוק באלקים חיים לגמרי, כידוע דדבוק בשם הוי' והוא נגד ו' שבשם שהוא אות חיים ואות אמת כמדתו היפך עלמא דשקרא שבו המיתה, מה שאין כן באמת כמה שאמרו בסנהדרין באתרא דשמיה קושטא, כי בזה דבוק בד' אלקים אמת שהוא אלקים חיים, ועל כן הוא לא עשה עוד משתה לאומות העולם, ומכל מקום היה במשתה עמהם כמו שנאמר ויעש לבן משתה בהתחלת בנין הכנסת ישראל דגוי אחד, ולפי שהם גמלו חסד עמו שזהו שלימות האומות להיות גומלי חסדים לישראל, ועל ידי זה יש להם קיום גם לעתיד (ד)על ידי זה הוא ההתחברות עמהם, ולא מצד עצם דעצמותו ד' בדד ינחנו ואין וגו', רק מצד התעוררות והשתוקקות שלהם להתחבר וגם בסעודה שאכל עם בניו נאמר ויקרא לאחיו לאכול לחם ולא נקרא משתה, ויש סעודה שנקראת על שם הלחם כמו בלשצר עבד לחם רב, אף דלקביל אלפא חמרא שתי (מגילה י"ב ע"ב), עיקר סעודתו היה רק בשביל שמחתו דמטו שבעים ולא אפרוק (שם י"א ע"ב) ולא בשביל ההתחברות וההתקרבות, ועל כן נתייחס השתיה רק אליו ולא עליהם כבאחשורש דכונתו היה לקרובי רחוקים ובני מאתי' (שם י"ב ע"א) וזהו העיקר במשתה, ואף שהיה כדת של תורה אכילה מרובה משתיה (כמה שכתוב שם), היינו כי אכילה הוא קיום החיים וזהו העיקר, והשתיה הוא לשמחה שהוא התענגות ותוספות בחיים, ובלשצר התנשא במלכותו שהוא המלך הנותן קיום החיים לכל אומתו, ובזה יש לו מעלה עליהם ולא חיבור עמהם ובהתנשאות אין התחברות ועל כן הוא לבד שתה, ומשתה הוא התחברות גמור שאין התנשאות לאחד על חבירו וזהו כרצון איש ואיש:
3
ד׳וזה יהיה המחול דלצדיקים לעתיד לבוא (סוף תענית) כי מחול הוא בעיגול והעיגול היא שכולם שוים לא זה ראשון וזה אחרון, וזהו הסעודה דלעתיד ביין המשומר בענביו, היינו שעדיין לא היה שתיה ומשתה כזו בעולם הזה, דבעולם הזה אדרבא היין הביא יללה לעולם בענבים דסחטה לו (עיין ברכות מ' ע"א), וזהו שהוזהר אדם הראשון כי האלקים עשה האדם ישר וכל העולם כולו קומה אחת שלימה, וכאשר הקומה בשלימות אין צריך להשתדל על אהבת הבריות בלב, שהרי בטבע הוא כך כמו שהאדם אוהב את אברי גופו, ולא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו ', (עירובין ס"ה ע"א), היינו על ידי שיש צער וצרה בעולם צריך לבקש שמחה וישתה וישכח רישו, אבל מי שבשמחה אין לו לבקש תוספת שמחה בעולם הזה כל זמן שהקב"ה לא שמח בעולמו שמחה שלימה על ידי קיום אדם הראשון מצותו שלא לבקש ולהתאוות לתוספת שמחה מה שאין השם יתברך נותן לו. ועל כן אין שמחה שלימה בעולם הזה, והיין לתת שכר טוב לרשעים (עירובין שם) שכפל שמחתן בעולם הזה כדי להאבידן לעולם הבא, והשמחה והאהבה דבר אחד כי על ידי השמחה מתעורר אהבה, והנחש שבא על חוה ורצה להיות לו חבור גמור עם מין האדם, תוספת ויתר שאת מכפי התחברות הברואים ברצון השם יתברך בבריאת העולם, הסית בסחיטת ענבים בהוספת שמחה ואהבה על מה שבבריאה, וכל המוסיף גורע (סנהדרין כ"ט ע"א) וגורם יללה וצער ועלבון לאדם ואיבה בינו ובין האדם, היפך ההתחברות היתירה שחשב, וזהו השנאה שיסד הש"י בעולם שלא היה מתחלת הבריאה רק אחר החטא יש דבר שצריך לשנוא אותו, והיינו שנאת רע ומשנאיך ד' אשנא, וכיון שנתחדש השנאה של מצוה בעולם נתחדש על ידי זה ג"כ על ידה היצר רע דזה לעומת זה וידיעת הרע, שבא לאדם פירוד הלבבות בין בני אדם עצמם שצריכים לאהוב זה את זה. ובא מריבת קין והבל. ועד שגרם רציחה הראשונה בעולם, שזה תכלית שנאת הבריות להאבידן היפך כונת השם יתברך בעולמו דלשבת יצרה, וזהו שורש עשו שהוא מסטרא דנחש דאיבה אשית, וכמו שנאמר ואת עשו שנאתי שהוא היפך ג' מיני אהבות הנזכרים, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק דם שנאת דם הפסח והמילה ודמו של אדם בגופו, ודם פסח הוא המעורר אהבת השם יתברך בלבבות בני ישראל כמים הפנים לפנים על ידי מה שהוא פסח וחמל עלינו, וזהו חג הפסח שהוא התעוררות האהבה כידוע, ודם מילה הוא עיקר המבדיל בין ישראל לעמים דכל הגוים ערלים וכדתנן בנדרים (ל"א ע"ב), וזהו אהבת התורה בלבבות בני ישראל שרצו בה וקבלוה, וכל אומה ולשון שהחזירה עליהם לא רצו לקבלה (עבודה זרה ב' ע"ב), כי הערלה שהוא מותר שברא השם יתברך באדם היא הגורמת בו החשק לבקשת המותרות והתאות, ואדם הראשון נברא מהול (אבוד דרבי נתן פרק ב') אבל בחטאו נעשה משוך בערלתו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב), על ידי בקשתו המותרות כנזכר, ונעשו כל בניו ערלים בתולדה, ואברהם אע"ה הוא הראשון שנימול לתקן זה, שהוא הראש לתקן חטא אדם הראשון בהתחדשות האהבה הגמורה כרצון השם יתברך ועל ידי זה זכה גם כן לכריתת הערלה כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא, והוליד את יצחק שנימול לשמונה להיות בתולדה כן:
4
ה׳וזהו סטרא דגבורה בהרחקת התאות והמותרות, דאורייתא מסטרה נפקא (זוה"ק ח"ב פ"ד ע"ב), ועשו שנא גם זה, ודמו של אדם בגופו, היינו שנאת הבריות, והעיקר שנאתו ליעקב איש תם כי אנשי דמים ישנאו תם, דהתמימות הוא להיות עם ד' אלקיו כמו שנאמר תמים תהיה וגו' שלא לבקש רק מה שהשם יתברך נותן, וכאשה שעיניה נשואות לבעלה, וזהו הדביקות הגמור בהש"י. ועל ידי זה ממילא אין בו פסולת וכולו גוי אחת דלא שייך בו פירוד כלל, כמו בגוף אחת שפרידת האברים מהגוף היא מיתתן והעדר חיותן, ויעקב אבינו לא מת (תענית ה' ע"א) ומה דקברו קבריא היה רק למראית העין בעולם הזה שנראה כפירוד ופסולת בבני ישראל ג"כ, כי בעולם הזה עדיין אין השמחה שלימה, ואף על פי שהוא גמר התיקון מצד עצמו, מכל מקום כשביקש לישב בשלוה ושמחה שלימה שחשב שכבר הגיע עת קץ, קפץ עליו רוגזו של יוסף. הוא הפירוד לבבות שבין בניו ועד שחשב על ידי זה שדרגא דיוסף יסוד ברית קודש נטמע חס וחלילה בין העמים, שהוסר המבדיל ונתקלקל דרגת התמימות שלו שנמשך על ידי קדושת הברית, כמו שנאמר במצות מילה והיה תמים שעל ידי הרחקת המותרות בא לתמימות, דעל כן יצחק הוליד את יעקב, והוא ביקש רק לחם לאכול וגו' ולא מותרות, וכן סעודתו נקרא לאכול לחם ולא משתה שהוא בקשת תוספת שמחה ומותרות ובקשת האהבה, והשתוות ג"ז לא שייך בו כי הוא מאבות העולם והבנים בניו וכלולים בו שהוא האב והמשפיע והם המקבלים קיום חיותם ממנו, וזהו לאכל לחם, וגם ביתרו נאמר לאכול לחם וגו' ולא משתה, כי בקשתו התורה היה להניח המותרות שהיה יושב ברומו של עולם והלך למדבר, דכך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' (אבות פרק ד' משנה ד'), וגם על ידי התורה יש חילוקי מדרגות והוא הרגיש בזה ביחוד מצד היותר גר, דאף על פי שבשם ישראל יכונה מכל מקום אינו דומה לישראל לגמרי, ועל כן הוא חידש למשרע"ה הקמת שופטים שרי אלפים וכו' שיש מדריגות ומעלות שרים ופחותים. ומכל מקום זהו הכל קודם גמר התיקון שעדיין לא שמח הקב"ה בעולמו, אבל כשישמח ד' במעשיו אז ישפיע תוספת שמחה שלימה גם לנבראים, וזהו היין המשומר בענבים (ברכות ל"ד ע"ב) שהוא נעלם בעולם הזה:
5
ו׳ויעקב אבינו ע"ה כשביקש לישב בשלוה אמרו ז"ל (רש"י וישב) דאמר לו הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן לעתיד לבוא כו', ואחר מעשה יוסף לא שתו האחים ויוסף יין כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשת צ"ב)על פסוק וישתו וישכרו עמו דעד אז לא שתו, על דרך הרואה כו' יזיר עצמו מיין (ריש סוטה), שראו קלקול שגרם החשק לישב בשלוה, עד שהתראו עמו וחזרו להתחבר כל השבטים יחד במשתה להיות גוי אחד, ואז שלח לאביו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו (מגילה ט"ז ע"ב), ישן היינו מאותו המשומר בענביו, וכדרך שאמרו בקדושין (מ' ע"ב) לאדם שטוב מטעימין כו', וכענין עולמך תראה בחייך (ברכות י"ז ע"א), וכמו שאמרו ז"ל (תנא דבי אליהו רבא פרק ה') על פסוק ויחי יעקב שזכה לחיים שלא בצער, ושלא ביצר הרע, ולא בחנם ביקש לישב בשלוה ולא ביקש דבר שאין שייך לו, רק שעדיין לא הגיע זמנו, אבל סוף זכה לישב בשלוה כשראה מיטתו שלימה ולא מת כלל, וזהו היין ישן שדעת זקנים אחר שפסק מהם כל חמדות עולם הזה כדרך שאמרו בבראשית רבה על פסוק ואדוני זקן נוחה, היינו שמוצאים הנייחא שלהם רק כאשר השם יתברך משפיע בדעתם השגת השמחה שלימה דעולם הזה , וכל הצדיקים זוכים לזה ברגע שלפני מיתתן שהקב"ה מראה להם מתן שכרן והם ישנים כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה נ"ב, תנחומא בראשית א'), ויעקב אע"ה זכה לזה בחיים, ואף יצחק אע"ה זכה לטעום מיין זה ביין שהביא לו יעקב אע"ה כשקיבל הברכות, שעיקרן ברכות שלעתיד לבוא והתגברותו על עשו שהוא היין המביא יללה, מה שאין כן יין של יעקב אע"ה שנתן ליצחק הביא שמחה בלבו שיברכו, וכל האבות זכו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע כמה שכתוב בתנא דבי אליהו (שם), ואף משתה גדול דאאע"ה הוא מעין המשתה דלעתיד לבוא, וכמו שאמרו ז"ל (פסחים קי"ט ע"ב) על פסוק זה דעתיד הקב"ה לעשות משתה גדול כשיגמול חסדו עם זרעו של יצחק [שהוא התחלת אומה הישראלית הנבדלת בתולדה על ידי המילה לשמונה], כי האבות הם המתקנים חטא אדם הראשון, והתחלת התעוררות אברהם אע"ה היה בדור הפלגה שהם היו החשוכא שקודם לנהורא, שהתעוררו ג"כ במדת האהבה דריעים ואוהבים זה לזה להיות עם אחד וחשבו להיות גוי אחד בארץ, אלא שהם חשבו להפריד עצמם מהשם יתברך ולמרוד במלכות שמים, ודבר זה אי אפשר להיות אחד למטה ונפרדים מהשם יתברך כי אין יחוד אלא כשמיוחדים במקורם בד' אחד והוא המאחד כל הנבראים, אבל בעלמא דפירודא שנפרדים מהשם יתברך הם נפרדים זה מזה ג"כ, ורק אברהם אע"ה שהכיר יחוד השם יתברך ונקרא אוהבי, על ידי אהבת השם יתברך זוכה ג"כ לאהבת הבריות שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לו (ברכות ו' ע"ב), שכמו שהש"י יחידי בעליונים כך הוא יחיד בתחתונים כאדם הראשון קודם החטא, וכדרך שאמרו (בראשית רבה פרשה כ"א) על פסוק האדם היה כאחד ממנו, וכל העולם כולו הם אברי קומתו וזכה להוליד גוי אחד, אבל הם שרצו להתדמות באהבתם כקוף בפני אדם ולהיות ג"כ עם אחד לא עלתה בידם, כי אדרבא זה עצמו שחשבו להתייחד על ידי זה על ידי העיר והמגדל גרם פירודם, דנתברר דנהפוך הוא דבחומם אשית משתיהם כי כל חבורם הוא לזימה ולתאות רעות, וסוף שבטל דבר ובטלה אהבה:
6
ז׳וגם לוט ההולך את אברהם חשב שיש בו ג"כ אהבת הבריות כאברהם אע"ה, אבל הוא היה באמת מלא תאות, וכשרכש קנינים שבהם הוא מילוי התאות התחיל המריבה בין הרועים, עד שאמר לו אברהם אע"ה אל נא תהי מריבה ביני וביניך, כי זו המריבה סופה לצמוח ביניהם, כי הוא היה באמת שונא ישראל כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ו ע"ב) עמון ומואב שבבי בישי דירושלים, ושנאה תעורר מדנים, וכמו שאמרו בנזיר על פסוק מדנים כבריח ארמון שגרם מדנים דעמון ומואב לא יבואו בקהל ד', ועכ"א אחד לו הפרד וגו' שאין לו חיבור עמו, והיינו מצידו מצד הדכורא, אבל נקבותיהם מותרות מיד מצד הב' פרידות טובות (בבא קמא ל"ח ע"ב) שנקראים פרידות לשון פרידה שהם נפרדות מעמון ומואב, כי עם עמון ומואב אין חיבור כלל רק שהם נפרדות מאבותן, וכדרך שאמרו בפרק במה אשה (ס"ב ע"א) נשים עם בפני עצמן, ובנותיו כיונו לשם שמים, (בראשית רבה פרשה נ"א) והשם יתברך הזמין להם יין שמצידם אילו זכה גם הוא היה טועם בו טעם יין המשומר להוליד המשיח העתיד לצאת מהם, שאמרו ז"ל (שם פרשה מ"א) היכן מצאתיו בסדום, כי לעתיד נאמר דגם סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן, והמלאכים המבשרים על לידת יצחק שהוא התחלת בנין אומה הישראלית הנבדלת מהעמים להיות גוי אחד, הם שנשתלחו להפוך את סדום שהם החשוכא שקדמה לנהורא שחשבו לשכח תורת רגל מארצם, היינו שחשבו עצמם ג"כ לגוי מיוחד בין הגוים שאין להם התחברות עם זולתם, כי מצפון זהב יאתה ובלידת יצחק התחיל השפעת הזהב, שלא נברא אלא לצורך בית המקדש כי אין עולם הזה כדאי לשפע זה, דאין ישראל יכולים לקבל רוב טובה, ובסדום עפרות זהב להם שהשם יתברך השפיע להם הכל על ידי שורש משיח הנמצא שם שהוא נברא לבית המקדש, היינו להשרות שכינתו ית' בתחתונים, על ידי מורא גדול [דרגא דיצחק] זו גילוי שכינה, שהוא קיום העולם דשם אבן שתיה שממנו הושתת העולם וסדום ובנותיה כולם על אבן אחת כמו שאמרו ז"ל על פסוק בחלמיש שלח ידו, והוא נגד האבן שתיה שהוא יסוד העולם כי ממנו קיום העולם כולו, ואפילו אומות העולם כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פרשה א', תנחומא תרומה ט') אלו הם יודעים כמה בית המקדש יפה להם כו', ושבעים פרים לכפר עליהם, כי כשישראל על אדמתם גוי אחד אז התמצית משפיעים לאומות העולם, ויש קיום גם לאומות העולם כי כל העולם כולו נברא לצוות להם, וכאשר הם יונקים מתמצית דבני ישראל יש להם חיבור מה עם בני ישראל, ועל כן הנביאים היו מקוננים על חורבן האומות וכמו שאמרו ז"ל דחסו גם עליהם, וכל זה הוא כשהשם יתברך משפיע טובה לישראל, אבל כשמשפיע טובה לאומות העולם הם בועטים, ובתכלית הטובה כמו שהיה לסדום הפכו הדבר לתכלית הרע ולא חשו לקיום העולם רק לחורבנו. ועל כן נהפך להם שנהרסו הם מן העולם ונהפכו:
7
ח׳ולוט ניצול בזכות אברהם שהיה מאיר בו בתחלה כשהיה הולך עמו, שעל ידי זה זכה להוליד אז הבנות שהיה בהם כונה לשם שמים, ואף על פי שאח"כ הוא נפרד מאברהם ונתחבר לאנשי סדום, מכל מקום השורש במעמקי הלב נשאר עדיין כי הבנים הם מעמקי לב האבות. וכשבאו המלאכים והאירו מצא מין את מינו וניעור אותו שורש הנעלם שבלוט ונתעורר לעשות להם משתה, וזה היה בליל פסח שאז הוא התעוררות אהבת הש"י, ועל זה הוא מצות שתיית יין ארבע כוסות שהוא יין המשמח ולא יין המשכר שאותו שופכין באמירת המכות כנודע, וכן היין דמשתה לוט ששתו ממנו מלאכים מסתמא הוא מיין המשומר בענביו, כדרך שאמרו (יומא ע"ו ע"א) במן לחם שמלכי השרת אוכלים, כן יין שמלאכי השרת שותין הוא יין מן השמים, והמצות שאפה הוא מצות פסח, וכעוגות שהוציאו ממצרים שהיה בהם טעם מן, ועל ידי משתה זו היה לו התחברות עמהם שזהו שורש המשתה, היינו שהאיר בו אותו שורש קדושה הטמון עד שדחה כל החושך ממנו לפי שעה, כענין שהיה בליל פסח דיציאת מצרים שיצאו מחשכה לאור גדול בהארה דלפי שעה, כי תיכף אח"כ חוזר לכמות שהיה כידוע, אלא שאצל בני ישראל אותו אור הוא מעצמם שהשם יתברך מאיר בקרב לבם וסוף יזכו לזה בקנין. אבל אצלו היה רק על ידי המלאכים שהיו אצלו ובעת שהיו עמו, ותיכף אח"כ חזר לסורו ושתה ונשתכר, ומכל מקום היה בו קצת שורש מיין הטוב שעל ידי זה זכה דיצא ממנו השורש דמשיח אז בשכרותו דייקא, כי לא היה אפשר להוציא ממנו אותו ניצוץ קדוש שהיה בו אלא בעת שכרות והסרת הדעת לגמרי, כי היה משוקע בתכלית ההשתקעות בו שהרי כולו נוטה למקום טומאה עד שנתרחקו מקהל ד', ומה דנקבותיהם מותרות הוא רק מצד כונת בנותיו, אבל בו היה הניצוץ הקדוש בתכלית ההעלם לגמרי בעולם הזה, רק לפי שנתגלה לשעה על ידי הארת המלאכים עליו על ידי זה נשאר רשימו קצת, ומכל מקום היה בתכלית השיקוע שאילו היה בו דעת מועט עדיין היה מתגבר הרע שבו מסטרא דעץ הדעת טוב ורע שבו ולא היה אפשר להוציאו כלל, וזה ענין עת אשר שלט האדם באדם לרע לו הידוע, וכך שכרותו של לוט היתה לרע לו דזכרים אסורים איסור עולם, והוא נתרצה בכך מצד הרע שחשב שבזה אדרבא מגביר הרע יותר, וכמו שהיה באמת על הזכרים ואותו הניצוץ קדוש שיצא הוא למעלה מהדעת שלו, שהיה גנוז בהעלם באותו יין שהזמינו להם מן השמים במערה כח יין המשומר להוציא על ידי זה ג"כ נפש דוד המע"ה החי וקיים הנמצא בסדום:
8
ט׳ושמעתי בשם אחד קדוש דרשי תיבות בסד"ם בסעודתא דדוד מלכא, וכפי הנראה יש בזה טעם לשבח, כי אותה סעודה דמוצאי שבת ידוע מה שאמרו דעצם הלוז שבשדרה שאינו כלה וממנה תחיית המתים שהוא קיים לעד אין נהנה אלא ממנה, דיש בכח אותה סעודה כח הקיום לעד, ועל כן נקרא סעודתא דדוד החי וקיים לעד, והוא מעין הסעודה דלעתיד שיהיה דהמע"ה המברך בכוס של ברכה על היין המשומר בענביו (פסחים קי"ט ע"ב), ואורח מברך (ברכות מ"ו ע"א) והוא הוא עיקר האורח טוב באותה סעודה שכל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילו, ואכילת שבת הוא טעם מן אלא שהוא רק לשעה באותה אכילה דשבת דוקא, וסעודה דמוצאי שבת היא דוגמת אסרו חג דהוא קושר קדושת החג עם שאר ימות השנה להמשיך אותה קדושה בכל השנה, וכן בסעודת מוצאי שבת קושר וממשיך הקדושה דיום השבת לששת ימי המעשה שיהיה הכל בקדושת המן, לחם שמלאכי השרת אוכלין שהיא קיום החיים לעולמי עד שאין בו מיתה. דבמלאכי השרת ליכא מיתה וכמה שכתוב בחגיגה (ט"ז ע"א) גבי שדים שלשה דברים כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת, מתים כבני אדם, כי הם נקראים עומדים דליכא בהו הילוך מדרגות שיוכלו להתעלות מצד השתדלותם כי אינם בעלי בחירה, ומי שאינו יכול לעלות אינו יכול לירד ג"כ רק עומד במדריגתו, ואם מדריגתו הביאה לו חיים מהיכי תיתי ימות ואין מיתה בלא חטא (שבת נ"ה ע"א), ואף למאי דמסיק שם בתיובתא, היינו לענין חטא עצמו אבל הוא בחטא אדם הראשון ועטיו של נחש שיש מושרש בכל זרעו עד עת קץ שיתוקן הכל על ידי משיח בן דוד, ואז ישחט יצר הרע ויבוטל הבחירה ויהיו ג"כ עומדים ומחיצתם לפנים ממלאכי השרת ויבולע המות, ושבת דנקרא מתנה טובה בפרק קמא דשבת (י' ע"ב) כי הוא קדושה דקביעא וקיימא מהשם יתברך בעצמו בבריאת עולם בלא השתדלות אדם כלל, וגם יום טוב דישראל מקדשי נקרא שבת דאחר שקידשוהו ישראל וזכו לנסים שנעשו בהם חוץ לדרך הטבע, נמשך להם קדושה דקביעא וקיימא שלמעלה מהשתדלות אדם שהוא מצד דרך הטבע בהנהגת עולם הזה , ועל כן נקרא שבת ששובתין בו מהשתדלות, ועל כן שבת מעין עולם הבא (ברכות נ"ז ע"ב), ונקראת מלכתא (שבת קי"ט ע"א) דרגא דדוד המלך ע"ה שהוא המשכת שכינתו ית' ואור כבוד מלכותו בתחתונים כמו שהוא בעליונים, וזהו סוד העלאת העולמות בשבת כנודע ובאור פני מלך חיים, וכל קדושה בשעתה הוא הקבלה הנשפע לשעה, והקביעות בלב הוא אחר שנסתלק ממנו שאז נוהה אחרי', ומצד חשקו והשתוקקתו וגעגועיו על ההסתלקות הוא נבלע בלב, וכדרך שאמרו בקהלת רבה על פסוק דברי חכמים כדרבונות וגו' אימתי כשבעליהם נאספים מהם, אז נעשה כדרבון וכמסמור הנטוע וקבוע, וזהו הלויית המת לקלוט על ידי זה כח קדושתו ואורו שהופיע בעולם הזה בחייו, וכידוע הסוד דשביק לן חיים שחיותו נשאר בעולם הזה קבוע בלבבות בני ישראל, ובלויה שבוכין ונוהין אחריו הוא נקבע בלב, וכן לויה לתלמיד חכם שכשיוצא מהעיר פנה זיוה פנה הדרה וממשיכין הזיו והאור להיות נשאר על ידי הלויה, וכך סעודתא דמלוה מלכה שנוהה אחר קדושת שבת דאזדא מיניה, וכמה שאמרו בביצה (ט"ז ע"א) כיון ששבת וי אבדה נפש, ועל ידי זה ממשיך הקדושה שקיבל בשבת להיות נקבע בלבו גם בימות החול:
9
י׳ואולי זהו ענין מאמר הזוהר סוף פרשת שלח דלא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות של חול, שזהו כל קדושת שבת מלכתא שמא דקודשא בריך הוא והשראת שכינתו ית' המסתתרת עמנו בגלות ובעולם הזה הדומה ללילה, אבל בעולם הבא הדומה ליום (כמה שאמרו ריש פסחים) לא יכנף עוד מוריך שלא יהיה עוד העלם, וראו כל בשר כי פי ד' וגו' הוא סוד השכינה מלכות פה תורה שבעל פה קרינא לה (מאמר פתח אליהו), כי אז יהיה השתלמות כל תורה שבעל פה ויהיה יום שכולו שבת שהוא יום אשר לא יום ולא לילה, דביום השבת לא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, וידוע דמדת לילה הוא תורה שבעל פה דעליה אמרו (שמות רבה פרשה מ"ז) אין רינה של תורה אלא בלילה וכמה שכתוב בתרגום שה"ש ובמדרש (שם) גבי משרע"ה שלימוד תורה שבעל פה הוא בלילה ושבכתב ביום, ועיקר הארת התורה שבעל פה שלמד ושחידש בכל השבוע הוא ביום השבת. שאז הוא עילוי דרגא דלילה בהתעלות העולמות להיות מעין עולם הבא שכולו יום, ועל כן אמרו בתנא דבי אליהו רבא פרק א' על פסוק ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת, שהוא המאחד גם כל ששת ימי המעשה לעשותן כולן יום אחד דלא מפסקי לילות כאילו כולו יום אחד והוא כלול בהם וממשיך קדושתו בהם, וזהו על ידי הסעודתא דדוד מלכא שהוא המשכת מדת המלכות, וזר דשולחן רומז לכתר מלכות כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה ל"ד), שמדת המלכות הוא התענוג וההרחבה דשולחן מלכים, ועל כן עיקר המשכת קדושת מדה זו הוא על ידי סעודה ושולחן כשהוא בקדושה, שהוא דומה למזבח העומד לפני ד' ומקום השראת שכינתו ית' בבית המקדש, וכל ישראל בני מלכים (שבת קכ"ח ע"א) דאפילו סעודת שלמה המלך ע"ה אין מספיק להם, כמה שכתוב בריש פרק הפועלים דסעודת אברהם אע"ה גדולה ממנה, וסעודה נקראת סעודת הלב לצורך קיום החיים, ואינו כמשתה שהוא הוספה ומותרות, ואין כל אחד שוים בזה שמה שאצל זה נחשב כפי דרכו והרגלו צורך והכרחי נחשב אצל אחר מותרות ושלמה המע"ה ביקש רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי, והיתה סעודתו הגדולה והרחבה נחשבת אצלו רק סילוק הרישות ושיש לו לחם חוקו, ואאע"ה גדול ממנו שנקרא האדם הגדול בענקים ודרשו רז"ל במסכת סופרים (פרק כ"א) אכילתו כנגד ע"ד (שבעים וארבעה) אנשים, ונראה לי נגד אכילה הראשונה שנזכר אצל מתן תורה בחותן משה לפני האלקים שאמרו ז"ל עליה (סוף ברכות) דהוא כנהנה מזיו השכינה, שהוא סעודה דעולם הבא שאמרו (שם י"ז ע"א) דאין שם אכילה ושתיה רק נהנין מזיו השכינה והוא הלחם שמלאכי השרת אוכלין ולחם מן השמים הוא התורה שנאמר עליה לכו לחמו בלחמי:
10
י״אומתן תורה נאמר בפרשת יתרו פרשה הנקראת על שמו, לומר דכתר תורה מונח לכל, וכמו שנתנה במדבר לומר דהיא הפקר לכל באי עולם, ואפילו גר ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ויתרו ראש הגרים הבאים בשביל אהבת התורה. ועל כן זכה להיות בניו יושבים בלשכת הגזית כמו שאמרו ז"ל (תנחומא יתרו סי' ד') על פסוק תרעתים וגו', והוא פתח פתחו למשרע"ה להאכילו ולקח קיום חיותו ממנו, וכל חיות משרע"ה הוא התורה שנקראת על שמו שזהו כל שורש חיות משרע"ה, ועיקר התורה מצד השם יתברך הוא לישראל לבד, ועל כן קרא לערב רב וגרים שקיבל משרע"ה עמך (שמות רבה פרשה מ"ב), כי השם יתברך אין לו חיבור אלא עם כנסת ישראל, רק כנסת ישראל מצד שהם בעולם הזה בין האומות יש להם חיבור עמהם ובאים גרים ומתגיירים ונקהלים בתוכם, ומשרע"ה שהוא המוריד התורה לארץ ומצד התפשטותה בעולם הזה רצה שתתפשט גם לגרים מאומות, והקב"ה הסכים על ידו שנתן דין אחד לגר ולאזרח לכל משפטי התורה, וזהו מה שקיבל חיותו בעולם הזה על ידי יתרו שהוא ראש הגרים, כי מזה היה חיותו אותן שנים מה שהוא המשיך קדושה גם לגרים, דכל חיות אדם בעולם הזה הוא מה שצריך להשתדל להגיע אל מה שהוכן אליו, והם בכלל ג' דברים מה שהוא לצורך עצמו ולתועלתו, וכונת הבריאה היה להטיב לנבראים, ומה שהוא לצורך כלל הבריאה ולתועלת כל הנבראים, שכולם קומה שלימה וכל אחד במעשיו מכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, ומה שהוא לכבוד שמים כמה שכתוב (שוחר טוב מזמור י"ט) כל פעל ד' למענהו לקילוסו, וביומא (ל"ח ע"א) כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, והם שלשה שמות שאמרו במדרש (שמואל רבתי פרשה כ"ג) דנקראו לאדם, אחד מה שקרא לו הקב"ה מה שנברא לקילוסו של השם יתברך שצריך לו ביחוד, כי כל אחד בפני עצמו יש לו ענין מיוחד שיש צורך בו דוקא, והשם הוא שורש החיות כמו שנאמר אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו כידוע, ואחד מה שקראו לו אביו ואמו, היינו מה שיש בו צורך לנבראים זולתו. ואחד מה שנקרא בספר תולדותיו היינו שורש תולדתו לצורך עצמו, ואמרו רז"ל (ספרי סוף ברכה) דמשרע"ה חי ק"כ שנים, שזהו מדות התפשטות חיותו בעולם הזה, היה ארבעים שנה במצרים הוא זמן השתדלותו להשלמת נפשו ועצמו, וארבעים במדין הוא השלמת חיותו לצורך הנבראים שעל ידי זה המשיך התשפטות חיות גם לגרים מאומות ועל כן היה אז בבית יתרו, וכשנשלם בזה ג"כ אז זכה להיות גואל ולהשלים בריאתו לצורך השם יתברך בארבעים שנה דמדבר, שפרסם כבוד שמים ועשה רצונו ללמד תורה לעמו ישראל:
11
י״בוהם ג' אהבות הנזכרים, אהבת ישראל היינו אהבת עצמו דכל ישראל גוי אחד וקומה אחת, ועל כן נאמר ואהבת לריעך כמוך שהוא כעצמותו ואבר ממנו, וזהו שלימות עצמו כי האהבה הוא כאשר בשלימות הראוי לו, דזולת זה לא שייך אהבה וכמו שנאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי, דאוהבי ד' שונאי רע וחלק השייך להשם יתברך שונא חלק הרע, ועל כן ברואה בחברו דבר עבירה מותר ומצוה לשנאותו כמה שאמרו בפרק ערבי פסחים (קי"ג ע"א) דכמוך כתיב, וגם את עצמו שונא האדם השלם כשעובר דבר עבירה ויוצא משלימותו, וזהו ברית האלה שקבלו ישראל על עצמם וכמו שנאמר לעברך בברית ד' ובאלתו שמקבל על עצמו כל הקללות חס וחלילה אם יעבור, כי מרוצה ומואס בחייו שלא לעבור רצון השם יתברך וכאשר הוא בשלימותו אז הוא באהבה לעצמו, ומזה ג"כ זוכה לאהבת ישראל, ואח"כ הוא ההשתדלות באהבת התורה, וזהו השלימות שלצורך כל הנבראים, כי התורה דפוס כל מעשה בראשית כמה שכתוב בבראשית רבה פרשה א' דבה נברא הכל והיא כל חיותם, ואח"כ אהבת השם יתברך שהוא עיקר הכל להשלים מה שנברא למענהו ולכבוד שמים, ועיקר משרע"ה הוא התורה, וע"כ עיקר השלתמותו היה באותן ארבעים שנה שהיה בבית יתרו, וביקש גם כהונה ומלכות ולא ניתן לו כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה ב') על פסוק אל תקרב הלום, כי שלשה כתרים הם לג' שלימיות הנזכרות שיש לאדם, כתר תורה לאוהב תורה והוא הפקר לכל אפילו לגרים מאומות, וזכה משרע"ה ונטלו להיות רבן של כל תופשי התורה ואוהביה, וכתר כהונה הוא לעובדי הש"י ואוהביו, שזהו עבודת הכהנים להעלות ריח ניחוח לד' לעשות נחת רוח לפניו ית' וזכה אהרן ונטלו, אף על פי שכל ישראל נקראים ממלכת כהנים וכמה שאמרו ממנו כהנים ממנו מלכים, ועד שלא נבחר אהרן ודוד היו כל ישראל ראוים כמה שכתוב במכילתא היינו ששורש מדת המלכות ומדת הכהונה הוא בכל ישראל וכולם כהנים ובני מלכים, ומה שכתוב כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו וגו' אינם דברי שקר שלא היה נכתב בתורה, אבל האמת לאמיתו כן דכל ישראל קדושים בקדושת הכהונה והמלכות, והן הם השני כתרים שקיבלו בשעת מתן תורה כמה שאמרו בפרק רבי עקיבא, היינו מלבד הכתר תורה שהוא קבלת התורה עצמה זכו עוד לכתר כהונה וכתר מלכות, בעבודה והשגת הלב שהוא המלך בגוף נגד נעשה ונשמע, שעל ידי זה נקראים ממלכת כהנים שהבטיח השם יתברך שיהיו לו על ידי קבלת התורה, אלא שגרם החטא וניטלו מהם, ומכל מקום עתיד להחזירם לעתיד לבוא ולהיות השמחה שמעולם על ראשם (כמה שכתוב שם) כי עדיין הקדושה נשאר במעמקי לבם, אלא שאינו בהתגלות בעולם הזה, ומצד העולם הזה זכו לזה רק יחידים שאצלם הוא בהתגלות בעולם הזה, ואהרן שנתכוין באותה מעשה דחטא לשם שמים ותיקן הנעשה זכה לקבל הכתר כהונה דכל ישראל, וחור שנהרג זכה לזרעו הכתר מלכות דכל ישראל כי דוד המלך ע"ה יצא ממנו כמו שאמרו ז"ל , דמה שמסר נפשו להריגה היה רק בשביל אהבת ישראל שידע כמה החטא גורם להם ולא רצה להביא עליהם חטאה גדולה, וכמו אמו שמסרה נפשה בשביל ישראל בגזירת פרעה כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה פרשה א') פועה שהופיעה פניה כו', ואז זכתה להיות כתר מלכות מצאצאיה, כי המלך באומה כלב בנפש שממנו תוצאת חיים לכל האומה, ונותנים כתר מלכות למי שהוא אוהב האומה והאומה אוהבין אותו וממליכין אותו עליהם:
12
י״גומשרע"ה מצד עצמו השלים עצמו בכל שזכה גם לכהונה ומלכות, שהיה בישורן מלך וכלל לוי המלכות במדבר ושימש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים, אלא שלא היה בהתפשטות הגמור אצלו והכהונה היה גם לו רק לפי שעה, כי כל עבודתו היתה רק בעבודה שבלב ובמוח ובלימוד התורה לבני ישראל ודרכי העבודה לא בעבודה בפעל במעשה, והמלכות לא זכה לזרעו, כי אף על פי שכל מלכות הוא מצד התורה כמו שנאמר בי מלכים ימלוכו, מכל מקום אצלם המלכות עיקר אבל אצלו התורה עיקר, ומצד התורה לא שייך ירושה לזרעו שהיא הפקר לכל, ואדרבא השם יתברך מקפיד שלא יאמרו התורה ירושה וכמה שאמרו (נדרים פ"א ע"א) מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים לצאת כו', ולפיכך לא הנחיל משרע"ה כתרו לבניו, לא מצד עצמו אף על פי שהאב זוכה לבנו בחכמה (עדיות פרק ב' משנה ט'), אלא שהשם יתברך לא רצה בכך מפני הדור שאינו כדאי והיו יכולים לטעות דתורה ירושה, כי אלמלי זכו ישראל שמשרע"ה נכנס לארץ והיה הוא זוכה לכתר מלכות לגמרי לזרעו אחריו, כי היה גמר התיקון וכמה שכתוב בזוהר דמשה הוא הגואל דלעתיד ג"כ ונשמת משיח שיזכה אז למלכות עולמים אבל לא הגיע הקץ עדיין ועל כן נאמר לו אל תקרב הלום, ולא זכו על ידו אלא לקבלת התורה שכל אומה ולשון לא רצו לקבלה ומאסו בה, רק ישראל הם אוהבי התורה באמת והם שורש התורה עצמה כידוע, והגרים הם כמו יתר ותוספת על בני ישראל ויתרון ארץ בכל הוא, שגם מה שהוא כמו יתר ודבר שלא לצורך יש בו יתרון ותועלת, וכל יקר ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משרע"ה (במדבר רבה פרשה י"ט), והוא מבני גרים (עיין גיטין צ"ז ע"א), ונתקררה דעתו של משרע"ה כשהגיעו להלכה אחת ואמר זו הלכה למשה מסיני כמה שכתוב במנחות (כ"ט ע"ב), היינו שראה שאלמלא הוא היה המתחיל והמקבל תורה מסיני ומוסר לישראל לא היה רבי עקיבא יודע כלום, וכל השגתו היה רק על ידי שלמד התורה שקיבל משה מסיני, והכל כלול בתורה רק שבתורה שבכתב הוא בהעלם ובתורה שבעל פה הוא בהתגלות, ורבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה כמה שאמרו (יבמות ס"ב ע"ב) דהיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא ושנאה לרבותינו שבדרום, ובירושלמי דשקלים (פרק ה' הלכה א') דהוא יסד כללים ופרטים, וכן אמרו בכמה דוכתי הלשון עד שבא רבי עקיבא ולימד כו', ועל כן היה בן גרים כי אהבת התורה בהתגלות הוא אצל הגרים ביותר, כי בני ישראל הקב"ה הוציאם מעבדות לחרות ועשאם ממלכת כהנים ואחר כל זה קרבם לפני הר סיני שהוא קירבם וכפה הר כגיגית (שבת פ"ח ע"א), וגם כשהדר קבלוה מאהבה בימי אחשורש היה מאהבת הנס וההצלה, אבל הגר הניח שלות עולם הזה והפקרות שהיה לו בין האומות בתאות, ובא לגדור עצמו מרצון עצמו ולהדבק בישראל הדוויים ושפלים וסחופים בעולם הזה דרק בעניותך עליך יפול ואין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה והמתגייר לאהבת איזה דבר (יבמות כ"ד ע"ב), רק בשביל אהבת התורה מקרב את עצמו ומכניס עצמו תחת עול מלכות שמים, וכמו שאמרו ז"ל דעל כן הזהירה תורה על אהבת הגר לאהוב אותו ג"כ, ובתנחומא פרשת נח דכפיית ההר היה על תורה שבעל פה שצריכה יגיעה גדולה ואין לומדה אלא מי שאוהב השם יתברך בכל לבו ובכל נפשו ולא מי שאוהב עושר ותענוג ע"ש, והשם יתברך כפה לישראל על זה, היינו שאצלם אפילו אם למראה עין אין כן, עצמותם ושרשם באמת הם זרע אברהם אוהבי שמושרש בהם אהבת השם יתברך ואהבת תורתו, ולפיכך יוכל לכפותם ג"כ על זה, וכמה שכתב רמב"מ פרק ב' מהלכות גזילה בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני, לפי שעצמות רצונו באמת כן רק השאור שבעיסה מעכב וכשכפהו עד שתשש כח יצרו ואמר רוצה אני סגי דהוא רצונו האמיתי ע"ש, וזהו רק בישראל ועל כן עיקר שורש התורה שבעל פה אינו אלא בלבבות בני ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא סי' ל"ד) לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל כו' אמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו כו', וכידוע דתורה שבעל פה הוא שורש כנסת ישראל, ולפיכך אהבת התורה שבלבבות בני ישראל היא באמת ביתר שאת, מאחר שהוא אצלם בעצם ובשורש, מכל מקום מצד ההתגלות בעולם הזה שהוא עולם הבחירה וההשתדלות דמעשה ידי אדם הוא ניכר ומתגלה בגרים יותר, וכן אמרו בפסחים צ"א ב' דגרים מדקדקין במצות יותר ע"ש בתוס', ובתוס' קדושין ע"א א', ועל כן זכה רבי עקיבא בן גרים להיות יסוד תורה שבעל פה, וכן קבלת התורה נכתב בפרשת יתרו ראש הגרים שנתגלה בו אהבת התורה ביתר שאת שהניח כבודו ועשרו שישב ברומו של עולם לילך למדבר שממה, ללמד שאין הקב"ה נותן תורה אלא לאוהב תורה וכמה שאמרו (דברים רבה פרשה ז') על פסוק בני אם תקח אמרי שאין התורה אצלו כמי שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה, רק למי שאוהב התורה ומשתוקק לה שהוא יגע בה, וכמה שאמרו (מגילה ו' ע"ב) לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, ולפיכך זכה יתרו לסעודת תלמידי חכמים עם אהרן וכל זקני ישראל ליהנות מזיו השכינה שהוא קיום חיי עולם אשר נטע בתוכינו, ואהרן הוא כתר כהונה, וזקני ישראל הם נגד כתר מלכות, שמשרע"ה היה עומד ומשמש באותו סעודה והניח המלכות לזקני ישראל שהם המנהיגים את ישראל ומעמידין אותן, וכמה שכתוב בשמות רבה על פסוק לך ואספת את זקני ישראל, ולפני מלוך מלך היו דורות השופטים, והם הנקראים זקינים בריש אבות והם הסנהדרין זקני העדה היו במקום המלך, וחותן משה הוא נגד כתר תורה שבו היה מתגלה אהבת התורה ביותר:
13
י״דואברהם אבינו ע"ה זכה ג"כ לכל השלשה כתרים, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ס"א. צ"ה) דשתי כליותיו היו כשני מעינות ונובעות תורה, והתחלת שני אלפים תורה הוא ממנו כמה שכתוב בפרק קמא דעבודה זרה (ט' ע"א) מהנפש אשר עשו בחרן, ואחר שנצח לארבעה מלכים שהוא רומז לסוף הכל בניצוח ארבע מלכיות זכה לכתר מלכות כמה שכתוב (בראשית רבה פרשה מ"ג) על פסוק הוא עמק המלך שהמליכוהו אומות העולם עליהם, כמו שתחזור המלוכה בסוף הכל למלך המשיח שהוא מזרעו, וכן כהונה ניטל אז משם וניתן לו כמה שאמרו (נדרים ל"ב ע"ב) על פסוק ואתה כהן לעולם, וזהו קומתו וכחו ואכילתו ושתייתו כנגד ע"ד (שבעים וארבעה) אנשים הם אהרן וכל זקני ישראל שהם ע"ב זקנים עם אלדד ומידד הנשארים במחנה שנבחרו לזקני ישראל מכל ישראל וחותן משה הרי ע"ד, ואברהם אע"ה היה תחלה לגרים כמה שכתוב בריש חגיגה, והיה עליו שם גר עד אחר המילה שנתבשר בלידת יצחק שנבנית ממנו אומה ישראלית, וכן ישראל בגלות מצרים שהוא נגד אברהם אע"ה שבשביל שאמר במה אדע שהוא חסרון אמונה, שזהו שורש כנסת ישראל דאמונתך בלילות אף בעת ההעלם הגמור שהאמת נעלם מן העין לגמרי הם מאמינים בני מאמינים, ואברהם אע"ה היה התחלת האמונה כמו שנאמר והאמין בד' ויחשבה וגו', דזהו התחלת בנין אומה ישראלית וכנסת ישראל , ולפי שעדיין לא נתברר מנפש הגר שהיה לו ליחשב כאזרח בישראל ולהיות נקרא האזרחי, לא היה עדיין האמונה בשלימות ועל ידי זה בא לשאלת במה אדע, ועל כן הוצרכו בניו לבירורים בגלות מצרים, שאמר לו כי גר יהיה זרעך וגו' היינו שיהיו בסוד נפש הגר, וכמו שנאמר וידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם במצרים שהיו שם במדריגת גרים, עד מתן תורה שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים ונקראו בשם ישראל, אבל במצרים אף שיצאו מכלל אומות העולם מכל מקום לכלל ישראל לא באו רק נחשבו כמו הגרים, וכאברהם אבינו עליו השלום קודם שזכה לשם אזרחי:
14
ט״ווהכל עצות השם יתברך כדי שעל ידי זה יהיה מקום לקבלת הגרים בישראל, וגם הגר אומר אלקי אבותינו על שם אברהם אבינו שהיה אב המון גוים שממנו הוא שורש הגרים, ועל כן זכה יתרו להיות ג"כ מה ע"ד = מהשבעים וארבעה אנשים שהיה אברהם נגדם והוא השורש לכל הגרים כי הוא התחלתם, ונראה לי כי נפשות כל הגרים מאחר שבשם ישראל יכנו והם לכל דבר כאזרח בישראל, ודאי יש להם שורש ואחיזה ג"כ באותיות התורה, שרשם הוא בפרשה זו הראשונה דוישמע יתרו, [והוא עם בלעם היו באותו עצה דפרעה (סוטה י"א ע"א) שהיה לעכב בנין הכנסת ישראל, והוא שברח זכה להיות שורש לגרים הנקהלים אל הכנסת ישראל, ובלעם שיעץ הוכרח להתנבא בעצמו אח"כ במעלת הכנסת ישראל, ובאותה פרשה דבלעם שם אחיזת כל הנפשות דפושעי ישראל המינים והמשומדים וכל אותן שאין להם חלק לעולם הבא, ומכל מקום הם מזרע ישראל שלא ידח מהם נדח אחיזתם באותה פרשה דבלעם, וכמו שכתבתי במקום אחר דעל כן בלעם נמנה ג"כ עמהם במשנה דריש פרק חלק, אבל דורשי רשומות שם בגמרא שאמרו כולן יש להם חלק לעולם הבא, לא אמרו אבלעם כי זהו רק בזרע ישראל], ונבועת התורה התחיל באברהם אבינו ע"ה מיד כשזכה לשם גר, אף על פי שלא זכה עדיין לשם ישראל, ולכתר מלכות וכהונה זכה בהצלת סדום ולוט, שהיה כל התעוררותו להצלת נפש דהמע"ה ומשיח שהוא שלימות הכנסת ישראל והיותם ממלכת כהנים, [כדרך שנאמר ובני דוד כהנים], ואנשי סדום היו ממש ההיפך מאברהם אע"ה, שמידתו הכנסת אורחים שהוא אהבת הבריות ולקרבן לתורה ומסתמא הרבה פעל בזה, אבל לא נכתב בתורה מכל הכנסת אורחים שלו כלום כי כולם היו גוים גמורים, ואף שגיירן כשמת אאע"ה חזרו לסורן כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט) ולא נשאר מהם לדורות כלום, ועל כן לא שייך להזכיר מזה בתורה ולא נכתב מכל הכנסת אורחים שלו רק מה שעשה למלאכים. וזהו אחר המילה שזכה לשם ישראל ואז זכה למצות הכנסת אורחים באמת שהוא גדול מהקבלת פני שכינה כדילפינן בריש פרק מפנין (שבת קכ"ז א)' מהך דאברהם אבינו ע"ה, שהנאת אותה סעודה הוא ג"כ כנהנה מזיו השכינה, ושם ג"כ נאמר וסעדו לבכם, שהיה סעודה לבד ולא משתה, כי אצל אברהם אע"ה לא שייך מותרות רק הכל הוא כדי סעודה הצריכה לבד דהוא בתכלית מדת ההתפשטות ולא נאמר גביה משתה אלא ביום דהגמל יצחק שהיתה בשביל יצחק שהוא מדת הצמצום, אבל מצידו הכל נקרא רק סעודת הלב שהוא ההכרחיות, ומאחר שנכתב זה למצות הכנסת אורחים שלו מסתמא היה בזה מצות הכנסת אורחים ואף על פי שעיקר המצוה הוא מה שגומל חסד עם האורחים שאין להם מה לאכול בדרך, והמלאכים לא צריכים לאכילה כלל רק לכבודו נראו כאוכלים, מכל מקום לא לחנם נכתב הלשון וסעדו לבכם, ולא תכתוב התורה דבר שאינו אמת כלל, רק ודאי היה להם סעודת לב על ידי סעודה זו. דגם המלאכים צריכים דבר המחזיקם ומקיימם ולרבי עקיבא יומא ע"ה ב' יש לחם שמלאכי השרת אוכלין. [ואף דר"י אמר לו טעות וכי כו'. אינו טעות גמור דדבר טעות לא נכתב בגמרא וכיון דנכתבו דברי רבי עקיבא בגמרא ונשנו בברייתא על כרחך דהוא ככל הפלוגתות דאלו ואלו דברי אלוקים חיים וכל אחד דיבר לפי דרכו ושורש השגתו ור"י על פי מדריגתו הוא שאמר טעית. אבל לפי הכל יקר שראתה עינו של רבי עקיבא (מרו"ת פרשת חוקת) לא טעה כלל, ואין כאן מקום להאריך בזה] ולדברי הכל ודאי גם במלאכים שייך תוספת כח והתשת כח וכמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה איכה פרשה א') על פסוק צור ילדך תשי דמתישין כח פמליא של מעלה. וכן על פסוק תנו עוז לאלקים (זוה"ק ח"ב ל"ב ב') דמוסיפין כח בפמליא של מעלה וכך אברהם אבינו בסעודתו זו מכח מצות הכנסת אורחים הגדול מהקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז א') הוסיף כח בפמליא של מעלה וסעד לבם על ידי זה וקיבלו הארה ממדת החסד לאברהם. ובכח הארה זו האירו הם אח"כ בלוט שנתעורר לקיים ג"כ הכנסת אורחים כבהיותו עם אברהם אבינו אף על פישכבר נתרחק ממנו וגר בסדום ומסתמא לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא שהוא מינו (בבא קמא צ"ב ב') וכמו שהם חשבו להשכיח תורת רגל ביניהם (סנהדרין ק"ט א') ולבטל מצות הכנסת אורחים מן העולם. כי הם הקליפה דזה לעומת זה נגד אברהם אבינו. אף הוא נתרצה במעשיהם על ידי שנפרד מאאע"ה ונתרחק. מכל מקום בביאת המלכים שקלטו אור דאאע"ה חזר ונתקרב. ועל ידי זה זכה לעשות משתה למלאכים שהיה לו קצת התחברות עמהם. ועל ידי זה נתנוצץ אור דוד המלך ע"ה הגנוז בו שעל ידי זה הוא התחברות שלו עמהם וכן התחברותו עם אברהם אבינו ועל ידי זה ניצול:
15
ט״זוהנה כל דבר במקום שהוא נזכר בו בתורה בראשונה שם הוא כל כח אותו דבר. וכמדומה שכך קבלתי ג"כ והוא דבר ברור. ונמצא עיקר כח ענין המשתה הוא באותה משתה דלוט. ובאמת כפי מה שנתבאר דעיקר המשתה הוא ההתחברות בעצם כלל. אבל זהו עיקר גודל כח המשתה שיוכל לעשות התחברות גם בד' שאין שום צד התחברות רק על ידי התעוררות ניצוץ נעלם בתכלית ההעלם. שכשנכנס יין יצא סוד הנעלם ויוכל לימצא צד חיבור בין המרוחקים לגמרי כלוט שמרוחק מקהל ד' לגמרי מצידו יותר מכל הגוים. עם מלאכים הקדושים בתכלית הקדושה:
16
י״זוהנה כל מגמת האומות שיהיה להם התחברות עם ישראל. וכדאמר ליה קיסר לר"ת סנהדרין ל"ט א' תא נהוי לעמא חד. ושלא יהיו ישראל גוי אחד נפרד מהם. וכמו שאמר אותו רשע ישנו עם אחד וגו'. שזה כל חשק הרע שירצה לערבב טוב ורע יחד וזהו חטא הראשון בזוהמת הנחש ועץ הדעת טוב ורע. דעת לשון התחברות כמו וידע אדם ובענין ביאת נחש על חוה. ומזה נמשך כל כח האומות בעולם הזה. וגם משתה אחשורש היה לכונה זו כשראה שמטי שבעים ולא אפרוק (מגילה י"א ב') סבר דכבר מאסם חס וחלילה השם יתברך ושישתקעו בידו להיות לעם אחד. והגם שראה שהם מפורד ונפרדים ודתיהם שונות חשב דזה רק מהרגלם מאבותם ומצות אנשים מלומדה. ועל ידי זה נתחכם לעורר ההתחברות על ידי המשתה שבזה יתגלה סוד הנעלם והתחברות שאינו ראוי מצד ההתגלות בעולם הזה. ובעבודה זרה ח' סוף ע"א קרי לזה עובדי עבודה זרה זה בטהרה כשהולכין למשתה גוי אף שהם כל יהודים יחד ואוכלין ושותין משלחן ושמש שלהן וכמו שהיה במשתה אחשורש דדרשו ז"ל (שם י"ב א') כרצון איש זה מרדכי שהיה משמש על היהודים לשמרם מאכילת איסור. וקרי ליה בטהרה דבאמת גם במשתה אין שום התחברות לישראל עם הגוי כלל. ואדרבא אז הוא תכלית הבירור שאין לו שום חיבור. דבאמת אדרבא מעמקי לב של כל יהודי הוא דבוק בהשם יתברך ואפילו מי שלמראית עין אין כן. וכמה שאמרו ברכות י"ז א' גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו'. ובמשתה שהוא התגלות הנעלם מתגלה טהרת לב זרע ישראל ואפילו אם חס וחלילה עובדי עבודה זרה הוא בטהרה ורק לפנים ולמראית העין בעולם הזה ולא עינו מלב. אבל מכל מקום מצד מראית העין דעולם הזה המשתה הוא התחברות להיות אחד. והקריאה וההזמנה להיות יחד במשתה עושה אותם אחד עד שיש שם זבחי מתים גם אדידהו. דהכל נקרא מזבחו כיון שמתחברים במשתה להתאחד ולהיות אחד ועל כן יש עליהם שם עובדי עבודה זרה אלא שהוא בטהרה כי מעמקי הלב טהורים ונקיים לגמרי. וכך היה כל חטאי ישראל אז במה שהשתחוו לצלם ושנהנו מסעודתו של רשע. וכן לעומת זה ג"כ הגזירה דהמן. וכמה שאמרו במגילה י"ב א' הם לא עשו אלא לפנים אף כו'. דבאמת אדרבא אז נתגדלו ישראל ביותר בין בגשמיות על ידי דנפל פחד מרדכי וגו'. ובין ברוחניות דהדר קבלוה לכל התורה כולה מאהבה בימי אחשורש (שבת פ"ח.):
17
י״חומשתה אסתר שהתפאר המן דקרוא לה. שחשב שבזה הוא מתאחד עמה ג"כ לגמרי עד שחשב ליפול על המטה. וזה היה אבדונו כי באמת על ידי המשתה שהוא התגלות סוד הנעלם נתגלה שאין שום חיבור לזרע ישראל עם העמים. ואדרבא נתברר תכלית ריחוקם. ואף על פי שלמראית העין חשב שיש לו התחברות במשתה זו ואהבה עם אסתר. באמת באותו משתה היין עצמו נתברר ההיפך. כי כן הוא המשתה שבהכנסת יין יצא סוד ורק מי שיש לו איזה התחברות בהעלם ובמעמקים אפשר שיתברר על ידי המשתה. אבל אם במעמקים הוא בתכלית הפירוד רק למראית העין נראה חיבור על ידי המשתה נתגלה תכלית הפירוד שבמעמקים. ועל כן גם במשתה דאחשורש אף שלמראית העין היה נראה התחברות. אז דייקא היתה צמיחת הרפואה והתחילו המלאכים לזכור לישראל זכות הקרבנות. כמה שאמרו במגילה י"ב ב' על פסוק והקרוב אליו. היינו דכל אכילת ישראל שהוא בקדושה הוא דוגמת קרבנות דשולחן דומה למזבח (כמה שכתוב סוף חגיגה) וההיפך באומות העולם כל אכילתם זבחי מתים ותקרובת עבודה זרה. כי זה כל תכלית אכילה ושתיה שיהיה להם כח להשתקע ברע בכל חמדות עולם הזה ולהתעורר לזימה זה אומר מדיות נאות כו' ואצל ישראל שבאותה סעודה נקרא עבודה זרה בטהרה שאינו טומאה גמורה כזבחי מתים ותקרובת עבודה זרה דמטמא באוהל. כי באמת גם אותה אכילה הוא אצלם בקדושה שהרי נזהרו מדברים האסורים ולא נשתקעו על ידי אותו משתה בתאות כלל. ומרדכי וחביריו סנהדרי גדולה דישראל שבאותו דור שהיו מראשי אנשי כנסת הגדולה היו ג"כ באותה סעודה ובודאי הם התחזקו אז בתכלית ההתאמצות לדבק לבם להשם יתברך ושלא ישתקעו חס וחלילה להתחבר על ידי משתה זו עם העמים להיות חס וחלילה כמוהם. וכל ההתחברות היה רק למראית העין מה שהוכרחו להיות במשתה. ואדרבא בזה נתברר ביותר קדושת ישראל שאפילו כשהם בתכלית ההתחברות עם העמים עד שנראים כעובדי עבודה זרה חס וחלילה. הם בתכלית הטהרה וגם אותה אכילה נחשב באמת כקרבנות. אלא שאינו בפעל גלוי בעולם הזה רק למעלה מעולם הזה בעולם המלאכים שם נגרם על ידי אותה סעודה התעוררות זכות הקרבנות. דהם לא נהנו כלל באמת מסעודתו של אותו רשע דכל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. וכמה שאמרו בנזיר כ"ג ב' מהאי טעמא איעל דלא מתהניא מעבירה ונחשב לה כביאת מצוה דאמהות הקדושות:
18
י״טוהתחלת כל רע הוא על ידי תאות אכילה שבזה היה התחלת חטא הראשון ותחלת הסתת היצר הרע באכילת עץ הדעת. וכן אמרו ז"ל (ספרי עקב) דאין יצר הרע קופץ על האדם אלא מתוך אכילה ושתיה. וכמה שכתוב באיוב א' כי הקיפו ימי המשתה וגו' אמר איוב אולי חטאו בני וגו'. וכדמייתי ברכות ל"ב א' מקראי דמלי כריסי זני בישי. והעיקר בשתיה וכמה שאמרו שם כ"ט סוף ע"ב לא תרוי ולא תחטי. וכמאן דאמר ענבים סחטה לו וכמה שאמרו סנהדרין ע' סוף ע"א דלא גרם לו אלא יין. והוא שגרם ג"כ חזרת הקלקול אחר המבול על ידי נח. ויין ושינה לרשעים הנאה להם כו' אבל לצדיקים רע כו'. כדתנן שם ע"א סוף ע"ב. דלא נברא יין אלא לנחם אבלים דישתה וישכח רישו וליתן שכר לרשעים (שם ע' א') דבזה שקועים בתאות כרצונם. שזה כל חשקם והנאה שלהם. והוא ג"כ הנאה לעולם שישתקעו בתאות ולא יריעו לאחרים. מה שאין כן לצדיקים הוא התחלת נפילה ביין ואפילו אינו גורם רע גמור מביא את השינה וריפוי ידים מעבודת הש"י. וזה היה חטא ישראל אז וקטרוג המן עליהם דישינים מן המצות כמו שאמרו ז"ל (מגילה י"ג ב') על פסוק ישנו עם וגו'. וזה כל התעוררות עמלק שהוא ראשית גוים בהתחלה וראשית הכניסה דרע. ושם ברפידים רפו ידיהם מהתורה וניתן להם בארה של מרים שאמרו ז"ל מובא בספר דבש לפי דהיו טועמין בו טעם יין וכל מיני משקין. אבל כמו שהמן היה לחם שמלאכי השרת אוכלין כך הבאר משקה שמלאכי השרת שותין. וטעם יין שבו הוא מהיין המשומר בענביו והוא סוד טעמי תורה שאין מגלין לאומות העולם. דהתורה נמשלה לכל מיני משקין מים ויין דבש וחלב. וכל נפילה וירידה דישראל הוא לצורך עליה ויותר גדולה כידוע. וכן אותו ריפוי ידים היה כדי שיזכו על ידי זה לבארה של מרים. וזהו הרפואה שקדמה למכה דעל ידי זה נצחו אח"כ לעמלק להחליש כחו שנתעורר על ידי הריפוי ידים. וכן בימי המן ההתעוררות היה באותה משתה וסעודתו של אותו רשע שהוא אתחלתא דרע ביין לצדיקים. ומצידו היה מיין המביא יללה לעולם. אבל הם פעלו דנהפוך הוא. ששליטת האדם באדם היה לרע לו והביא היללה לו בהריגת ושתי וכן אח"כ להמן בהריגתו. וליהודים היתה אורה ושמחה דנעשה יין המשמח דיש שותהו וטוב לו וכמה שאמרו (יומא ע"ו ב') חמרא וריחני פקחין. והוא כשזוכה לטעום בו טעם יין המשומר כמו שהיו טועמין בבארה של מרים. וכמו ממלא גרונם של תלמידי חכמים יין דכמקריב נסכים (שם ע"א א'):
19
כ׳וזהו המשתה וסעודת פורים שיש התגלות אותה קדושה בכל שנה באותו יום. דכל סעודות ומשתאות דזרע ישראל כולו קודש לד' ואע"ג דלא ידע בין כו' עד שנראה למראית העין כאילו חס וחלילה ככל הגוים כל בית ישראל. כיון שיש מצוה באותו משתה ושכרות אם כן הרי הוא מלא קדושה שהרי כל המצות נותנות קדושה באדם וכמו שאמרים קדשנו במצותיך. וחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (שיר השירים רבה פרשה א') כי הם המסטורין המתגלים רק ללבבות דבני ישראל דלא עשה כן לכל גוי. ועיקר ניצוח עמלק ראשית הגוים שרוצה לפשוט טלפיו ולהתדמות לישראל. הוא רק על ידי תורה שבעל פה. ועל כן נלחם עמו יהושע ולא משה רבינו ע"ה דפני משה כפני חמה (בבא בתרא ע"ה א' סוד ) תורה שבכתב. ופני יהושע כפני לבנה סוד תורה שבעל פה שהוא התחלת תורה שבעל פה. וכן מה שאמרו בשבת פ"ט א' דהדר קבלוה בימי אסתר העיקר תורה שבעל פה דעל זה היתה כפיית ההר כגיגית כדאיתא בתנחומא פרשת נח. וכשנכנס יין יצא סוד ונתגלה המסטורין דבלבבות דבני ישראל דהקב"ה לבן של ישראל כמה שכתוב צור לבבי וגו'. וכמה שכתוב בשיר השירים רבה (פרשה ה'):
20
כ״אוזהו תוקף הקדושה דפורים דאמרו ז"ל (מדרש משלי סי' ט') דלא יתבטל לעולם. דלעתיד אדרבא יתגלה עוד יותר דכל קדושתו הוא התגלות מעין דלעתיד. וסעודת פורים הוא מעין הסעודה דלעתיד. דעל כן אמרו אחד באסתר רבה (פרשה ב') דאחשורש אמר להם אם יהיה להם כן לעתיד והם השיבו דיאמרו כבר אכלנו בימי אחשורש ע"ש. ודברי הבל וטענות של מה בכך לא היה לרז"ל להזכיר אבל אף על פי שהוא כפי מחשבתו דיבר דברי הבל מזליה חזי. דבאמת כפי מה שזיככו נפשם אנשי כנסת הגדולה באותה סעודה וזכו להביא הרפואה למכה ולהביא קדושת יום הפורים לעולם. ואותה סעודה היה אתחלתא לסעודת פורים שנקבעה אח"כ למצוה מפי חכמים בתורה שבעל פה. טעמו גם אז בה מאותה קדושה. והוא קדושת הסעודה דלעתיד מלויתן ושור הבר ויין המשומר. שיזכו על ידי ניצוח וזביחת שלשה יצרים דתאוה וכעס וגיאות שלשה דברים המוציאים את האדם מהעולם. וסעודת אותו רשע היתה כלולה משלשתם. עיקרה בהראותו וגו' ואת יקר וגו' להתגאות ואח"כ בא לתאוה וזימה ואח"כ לכעס וחמתו בערה בו. וכן הוא הסדר ודרכו של יצר הרע ונחש הקדמוני. בתחלה הכניס גיאות והייתם כאלקים וגו' ומזה באה אח"כ לתאוה ותרא וגו' וכי תאוה וגו'. וזהו אתחלתא דרע דעטיו של נחש שהיה ביום הבריאה ומיד בששת ימי בראשית להיות נקבע בטבע הבריאה בכל זרע אדם. ואח"כ בזרעו בקין נתגלה יצרא דכעס ורציחה שהוא אומנתו של עשו. ואומה הישראלית הם שבאו לתקן חטא זה. וגמר התיקון יהיה לעתיד שיהיה בהתגלות עד שיבוער הרע מן העולם לגמרי. ובעולם הזה הוא בהעלם. ובפורים הוא התגלות שמצד ההעלם שזכו לתקן באותה סעודה שעל ידה זכו לימי הפורים ועל כן אמר אותו רשע דסעודה דלעתיד אינה גדולה מזה. אבל באמת זהו רק מעין דאז וכמו שבת מעין עולם הבא אבל גוף אור הסעודה דאז עין לא ראתה וגו' ואי אפשר להשיגה לגמרי בעולם הזה כלל כי אז באותה הסעודה יהיה גמר התיקון לאכילת עץ הדעת וסחיטת ענבים דאדם הראשון:
21
כ״בובכל פורים יש התנוצצות מאותו אור דזביחת היצר ותיקון התחלת החטא. ועל כן נקרא ימי משתה דלא נקרא כן שום יום טוב דהוא רק זמן שמחה ולא זמן משתה. שזה אין ראוי בעולם הזה וכל זמן שיצר רע בעולם אלא לרשעים שהפיזור הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין ע"א ב') והמשתה שמסטרא דרע גורמת פיזור ופירוד ולא התחברות והתאחדות. והכינוס לצדיקים דהנאה להם והנאה לעולם אינו בא על ידי המשתה ואין המשתה גורמת הכינוס וההתחברות רק הכינוס גורם המשתה. כמו כשנתכנסו אחי יוסף עם יוסף ונתחברו יחד אח"כ שתו יין. וכן בימי מרדכי ואסתר דנקהלו היהודים בעריהם לעמוד על נפשם זהו הכינוס לצדיקים דנתחברו יחד. וכן לעתיד תיקנו להיות עושים משפחה ומשפחה מדינה וגו' היינו להתחבר יחד. וכן משלוח מנות וגו' בשביל התחברות. ובזה זוכין שיוכלו לטעום ממשתה דלעתיד שהוא ההסתלקות היצר רע מלב לגמרי בשלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים הנמשכים משלשה יצרים הנזכרים. שגרמו חורבן בית ראשון וכנגדן שנאת חנם השקול נגד כולם שגרם חורבן בית שני. ואז בתחלת בית שני התעוררו לתקן זה שכשיתוקן זה שיהיו כל ישראל בהתחברות יחד יהיה תיקון הכל. וטוב לב משתה תמיד והם פעלו שמץ מזה בפורים. ומזה יוכל הבא לטהר להמשיך ללבבו מאותו אור גם לכל ימות השנה להיות נטוע אהבת ישראל בלבבו. וזביחת היצר בהרחקת קנאה תאוה וכבוד מהלב. כידוע דכל קדושת הזמנים אף על פי שהתגלות הקדושה הוא רק באותו זמן. מכל מקום יכולים להמשיך קדושה מזמן ההוא גם לשאר הימים. וזהו ענין יום אסרו חג שאחר הרגלים לקשר קדושת אותו חג בשאר ימות השנה. וכן סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת כמו שנתבאר לעיל באורך, וכן בפורים ממשיכים מפני כן הסעודה בלילה שהוא מוצאי פורים שבזה ממשיכים התגלות קדושה זו דפורים לשאר ימות השנה ג"כ. וכשיזכו לזה כל ישראל להרגשת קדושה זו בלב ביום הפורים וממילא יזכו ג"כ להמשיכה לשאר הימים. אז נזכה למסמך גאולה לגאולה דבניסן עתידין לגאל במהרה בימינו:
22