תשובות מהר"ח אור זרוע קמ״אMaharach Or Zarua Responsa 141
א׳לשון מורי רבינו מאיר זצוק"ל.
1
ב׳הנה לשלום מר לי מר, וריחי נמר ומתמרמר ומה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף אל המוסר וטוב לרע המיר, בנינו עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר (ב"ק קי"ז א'), מה התוא הזה כיון שנפל למכמר שוב אין מרחמים עליו כך ממון של ישראל כיון שנפל ליד גוים לא אחי ולא מרחמי וכ"ש היכא דיד ישראל באמצע דנראה להם היתר גמור ומצוה להשמיד להרוג ולאבד, מה אשיב לכם רבותי על המקרה והמאורע הרע הזה, אין דינו מסור בידינו בלתי לשם לבדו, ומאן סליק לעיל לדעת במה יתכפר לו לאלכזנדר. העון הזה, וקרוב בעיני שיש להחמיר עליו יותר מישראל האומר לשלוחו ישראל צא והרוג את הנפש ואע"ג דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (קדושין מ"ג א') מיחייב מיהת בדיני שמים בדינא רבה למר ובדינא זוטא למר, והני מילי התם משום דקרוב לודאי שלא יעשה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אבל ע"י גוים נ"ל דברי היזקא והוי ליה כשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן ומסר ליה גווזא וסולתא וחייב אפילו בדיני אדם כאילו עבד איהו גופיה בידים כי הערלים שמחים לאיד כאשר יגילו בחלקם שלל כשיש להם לילך על יהודי ומי הרשהו לתפוס את בעל דינו בידי גוים אפילו לפי דבריו שהוא אומר שלא רצה אלא להכריחם למשפט והלא אפילו למשכנו אינו רשאי כדתנן בפ' המקבל (קי"ג א') המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בב"ד וכו' ואפילו שליח ב"ד מנתח נתוחי ותו לא וכ"ש שאינו רשאי לתפוש את עצמו וההיא דפ' המניח (כ"ז ב') דעביד אינש דינא לנפשיה הוכחנו מההיא דפרק המקבל דה"מ בחפץ המבורר שהיא של ראובן, ושמעון מחזיק בו עביד ראובן דינא לנפשיה ונכנס לבית שמעון ליטול את שלו, וכן מוכחת כל השמועה דבההיא איירי, וכבר בא מעשה לפנינו בשמעון שהיה חייב מנה לראובן ופסקו מקצת רבוותא שרשאי ראובן למשכנו בחובו בכל מקום שימצא משל שמעון משום דעביד אינש דינא לנפשיה וכתבנו להם לא תתלו בוקי סריקי כרב נחמן דא"כ עשיתם את רב נחמן טועה בדבר משנה בההיא דמקבל ואפילו מקרא נמי לא קרי דכתיב בחוץ תעמוד וגו' והשתא בנדון זה נראה בעיני שטעון כפרה כמו רוצח גמור שהרג ביד ודמי לכבש עליו בתוך המים או לתוך האור וכמאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליו בדקא דמיא (סנהדרין ע"ז ב') וקטליה בכח ראשון, דגיריה דיליה הוי, ועוד חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כ"ש על גופו שאינו מניח לתפוס עצמו וא"כ כשרדפו גוים אחריהם לזה נתכוונו דאי קיימי לאפייהו קטלינן להו והיינו טעמא דמחתרת (סנהדרין ע"ב א') וכיון דאריה ארבא אמצרייהו פושע הוא מזיק הוא וגיריה דידיה ננהו, ואשו משום חציו ובלא שום עדות כי אם על פי עצמו, נראה לי דצריך כפרה כמו רוצח שהרי ברוח מצויה היזקו באשו ברזל תבא נפשו וילקה בחסר ויתר, ויתבזה בפומבי ובסתר, ובגלות, בנע ונד ינתר, עד יענה בפניו כחשו ובקלסתר, כולי האי ואולי יעתר, וביום חרון השם יסתר, יום ישים כאשם נפשו ועל פשעו יכבס עם נתר וישחיר פניו בתעניות שנה או שנתים ולכל מה שתטענוהו אתם רבותי יותר, דעתי מסכמת להוסיף ולא לגרוע להיות סותר, ותשפעו רוב שלומים ותנוחו בתר כנפש סר למשמעתכם מאיר בר ברוך שיחיה.
2