תשובות מהר"ח אור זרוע קפ״גMaharach Or Zarua Responsa 183
א׳בפלוגתא דרבה ורב יוסף בשומר שפר"י זצ"ל דאין שומר אבידה פטור מפרוטה דרב יוסף כל זמן שהאבדה בביתו כי אם כשמתעסק בה לצורכו מדאמר תלמודא פ' אין בין המודר (ל"ג ב') פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ואיני מבין דפלוגתייהו דר' אמי ורב אסי דפליגי התם אמתני' דהמודר הנאה מחברו מחזיר לו אבידתו חד אמר לא שנו אלא שנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה דדידיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל האבדה אסור אמחזיר לא דקא מתהני מפרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורה אמחזיר מחזיר דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא התם ע"כ פליגי כשהמחזיר בשעה שמוצא האבידה מכיר את בעל האבדה ולאלתר יחזירנה לו ולהכי קאמר דבזמן מועט כזה לא שכיחא דאם אין המחזיר יודע בשעת מציאת האבדה של מי היא על כרחו יגביהנה וכשיכריז ויבא המודר ויתן סימנו ע"כ יחזירנה לו ולכך אפילו יפטר מפרוטה דרב יוסף כל זמן שהאבידה בביתו לא שכיחא התם כדפי' רש"י זצ"ל. פי' דהולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה אפילו בשעת חנייתן וכתבו התוס' וז"ל, וכן משמע בגמ' דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה משמע אעפ"י שאין הולכים אלא ביום דאי בדאזלי ביממא ובליליא אפילו לדבר הרשות פטורים כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דנהרא, ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורים דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו ומזוזה בפתחו מי מיפטר בכך משאר מצות עכ"ל ושמא אין זה ראיה דפשיטא בשעה שאינו עוסק במצוה כלום אלא מקיימה שבכך לא יפטר מכל המצות ומילה תוכיח שכל ישראל יש עליהם מצות מילה ודוד אמר עליה מזמור כשנכנס לבית המרחץ וראה עצמו ערום מכל המצות ונזכר שהיתה מצות מילה בבשרו ואמר מזמור למנצח על השמינית, אלמא שזהו קיום מצות תפילין שבראש וציצית שבבגדו ואעפ"כ חייבין בכל המצות, אבל כשהתחיל לעסוק במצוה ולא גמר עסקו כגון שהולך ללמוד תורה או לשמוע דרשה או להקביל פני רבו אפילו בשעת חנייתו ואפילו הגיע למקום שרוצה לילך והתחיל ללמוד כל זמן שלא גמר לימודו הוא פטור מכל המצות וכן משמע מלשון אבא מארי רבינו זצ"ל שכתב וז"ל והא דתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורים מק"ש ותפלה ומכל מצות האמורות בתורה דברי ר' יוסי הגלילי שהיה ר' יוסי הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה היינו דוקא בשעת כתיבה ובשעת מכירה וקנייה אעפ"י שהיה יכול באותה שעה להושיט פרוטה לעני או לומר לו קח פרוטה זו פטור אעפ"י שהיה יכול לקיים את שניהם לזה אצטריך קרא אבל בשעה שהוא כותב תפילין ומזוזות שאינו יכול באותה שעה להתפלל או להניח מפני שמתבטל מכתיבה, להא לא אצטריך קרא דמסברא הוא פטור כיון שאינו יכול לקיים שניהם דאמאי יניח מצוה שעוסק בה ויעסוק במצוה אחרת וכן ר' חסדא ורבה בר רב הונא דהוו גנו ארקתא דנהרא אע"פ שהיו יכולים ללכת לסוכה משום דהואיל שהיו הולכים לדבר מצוה ועדיין לא הגיעו לשם הוי כמוליך בהמת אבדה להשקותה דפטירי מליתן פרוטה לעני עד שישקנה כך הם שבאו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא פטורים מן הסוכה עד שישמעו הדרש' ויקבילו פני ריש גלותא אעפ"י שהיו יכולים ללכת לסוכה עכ"ל אבל התוס' כתבו דהכא נמי דהוו גנו ארקתא דנהרא דאיירי בכה"ג דאי מטרדי בקיום מצות סוכה הוו מטרדי ממצותן עכ"ל ועתה צריך ליתן טעם למה יניח מצות סוכה וילך לשמוע הדרשה ולמה לא ילך לישן בסוכה ולא ישמע הדרשה דהעוסק במצות סוכה פטור מלשמוע הדרשה ולהקביל פני רבו ואם היה כך שהתחילו לילך לשמוע הדרשה ולהקביל קודם החג שעדיין לא התחילו במצות סוכה הוי ניחא אבל כבר התחילו לקיים מצות סוכה מאיזה טעם יצאו מן הסוכה לקיים מצוה אחרת או נאמר כמו שיכול לצאת מן הסוכה לילך לדבר הרשות מתשבו כעין תדורו שכך פירשו התוס' וז"ל הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשאדם הוא בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך עכ"ל וכ"ש שמותר לצאת מן הסוכה מטעם זה ולילך לדבר מצוה ואחר שכבר התחיל לעסוק בדבר מצוה ולילך ללמוד או לשמוע דרשה הוא פטור מכל המצות עד שילמוד או ישמע הדרשה, ואפילו אם אינו ירא להפסיד מצותו אם ילך לקיים מצוה אחרת או יתן פרוטה לעני, כאשר כתב רבינו אבא מארי זצ"ל דאי כמו שכתבו התוס' שלכך הוו גנו ארקתא דנהר' דאי הוו טרידי בקיום מצות סוכה הוו מטרדי ממצותן א"כ אפילו לדבר הרשות נמי כגון אם היו באים לקנות סחורה והיו יראים אי מטרדי בקיום מצות סוכה ילכו הסוחרים ויפסידו יפטרו מטעם תשבו כעין תדורו שבשביל כך היו ישינים חוץ לביתם אלא כאשר כתב רבינו אבא מארי ז"ל כן נראה וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא ולהכי יוכלו להוציא בתקיעת שופר את החייבים ולא אמרינן דלא אתי הפטור אפילו מדרבנן ויוציא את החיוב דכל ישראל עריבים זה בזה וכדאמר בר"ה דכל הברכות אעפ"י שיצא מוציא, וכפי מה שכתבתי יכול להיות דשומר אבידה יפטר מפרוטה דרב יוסף כל זמן שהאבידה בביתו, שהרי התחיל לעסוק בה להחזירה ולא גמר עסקו המוטל עליו, מידי דהוי אשבתא דריגלא שביום השבת לא היה מוטל עליהם לעשות כלום דלילך בדרך אין יכולים אעפ"כ גנו ארקתא דנהרא. ופר"י זצ"ל שאינו פטור מפרוטה דרב יוסף כל זמן ששומר האבידה בביתו אלא בשעה שעוסק בה לשוטחה וכיוצא, איני מבין למה יחשב שומר שכר על שמירתה שמזה אינו נוטל שום שכר אלא שכר פעולתו שמוליכה להשקותה או לשוטחה והלא האומנים אינם נעשים שומרי שכר מחמת שכר טרחם אלא בההיא הנאה דקא תפיס לה אאגריה, ולפי איבעית אימא דפ' האומנין דמוקי לה כר' מאיר דאמר שומר שכר כנושא שכר וכדמחליף רב' בר אבוה התם משום דלהנאתו לכך הוא אצלו אע"ג דשקיל אגר טרחיה הוי שומר שכר, וכן שוכר אבל הכא אינו שומרה בשביל פרוטה דרב יוסף ולכך לא יחשב שומר שכר, ופ' ראוהו ב"ד אמר רבא המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן המודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי והלא הוא נהנה בטבילה זו פרוטה דרב יוסף וכן התוקע מהנהו פרוטה דרב יוסף ובנדרים תנא המודר הנאה מחברו מלמדו מדרש הלכות ואגדות ואמאי והלא מהנהו פרוטה דרב יוסף ועוד וכי רבה לא יחשבו שומר שכר אפילו אם נהנה מנה או יותר כגון בשעה ששוטחה בא עני שהיה צריך ליתן לו מנה וכיוצא בזה א"כ יחשב אז שומר שכר ועוד וכי המוהל או המטביל עבד חברו דנהנה פרוטה דר' יוסף יחשב שומר שכר על העבד, והקובע מזוזה בבית חברו יחשב שומר שכר על הבית והרבה כיוצא בזה אלא בכל הני מודה רב יוסף דאינו נהנה כי אם מן המצוה ולא מן המעין והשופר וכן כולם לכך גבי שמירת אבידה דהשמירה היא המצוה וממנה תהנה ולכך הוי ש"ש ורבה מדמה הך לכל הני ואומר דאין הנחה זו שכר המצוה אלא מגזרת המלך הוא פטור, וכפי זה אז יש ראיה מההיא דנדרים דהלכה כרב יוסף דהוי מצי לאוקמי פלוגתייהו דרב אמי ורב אסי בדרבה ורב יוסף ומוקי כ"ע כרב יוסף ופליגי אי שכיחא ש"מ דהלכה כרב יוסף ולא יהא עתה ראיה מדפסק תלמודא בבבא בתרא רבה ורב יוסף הלכה כרבה לבד משדה ענין ומחצה ואע"ג דבכולא תלמודא קאמר כמו שהוכיח ר"י זצ"ל מההיא דגיטין הכא שאני דרב אשי דהוא בתרא סבר כרב יוסף שהרי הוא סדר התלמוד והוא מוקי פלוגתא דרב חמי ורב אסי דפליגי בשכיחא וכ"ע סברי כוותיה, ולכך לא כלל אותו בהדיה שדה ענין ומחצה משום דרב אמי ורב אסי סברי כוותיה דרב יוסף ואפילו אם היינו אומרים דפליגי בדרבה ורב יוסף חד מנייהו סבר כוותיה דאי תרוייהו כרבה מאי טעמא דמאן דאמר אין מחזיר מ"ש ממעין ושופר. וגם מה שהביא ר"י זצ"ל ראיה דהלכה כרבה מדמסיק סתמא דתלמודא פ' האומנין מחוורתא מתניתין דלא כר' אליעזר ולא מוקי לה במלוה ואין צריך למשכון דלכ"ע מצוה קא עביד לא ידעתי מה מצוה יש בשמירת המשכון בזה יש מצוה כשמשתמש במשכון ופוחת בכך מחובו כעין דתנן התם אבא שאול אומר מותר להשכיר משכון של עני לאחרים ופוחת תמיד מן החוב מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים וכשהוא בעצמו משתמש בו סבר ר' אליעזר דלאו מצוה קא עביד אבל כשאין צריך למשכון אין שום מצוה בשמירת המשכון ובשביל שעשה מצוה בהלוואה לא יחשב שומר שכר על המשכון דמה ענין זה לזה. וכפי סברא זו שאין מצוה בשמירת המשכון אז גם רב יוסף הוי מצי לאוקמיה פלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא דס"פ האומנין בדשמואל ובשומר אבידה דכ"ע שומר שכר הוי דמצוה קעביד אבל בשמירת המשכון דלאו מצוה קעביד הוי שומר חנם, ופליגי בדשמואל אלא דסתמא דתלמודא דהיינו רב אשי דהוא בתראה לא מסתבר ליה לאוקמא פלוגתייהו בדלא שוי משכון שיעור זוזי דסתם מלוה על המשכון בדשוי שיעור זוזי מלוה ומסיק דרבה תנאי היא וכר' אליעזר ודרב יוסף ככ"ע ויסבור רב אשי דבשכר שימוש הוי שואל כרב יוסף דאלו מציאות וכרב הונא דהמפקיד ולא יהא בזה הלכה כרב נחמן, אלא כרב אשי דהוא בתראה ומתחלה כשהספר רצה לומר דבשומר אבידה קא מפלגי לא שיהא מצוה בשמירת המשכון אלא בצריך למשכון ולכ"ע מצוה קא עביד ומסיק דבצריך למשכון ופליגי אי מצוה קא עביד ואעפ"י שלשון הספר דקאמר בצריך למשכון משמע דעד עתה איירי באין צריך זה אינו אלא גם מתחילה לא היה יכול להיות אלא בצריך אלא דסתם התלמוד לא חשש לפרש כיון שבמסקנא צריך לפרש. וכן צריך לומר לפי' ר"ח זצ"ל שגורס במלוה צריך למשכון ועל כרחיה מתחלה דאמר בדרבה ורב יוסף קמפלגי ידע כמובן דבצריך למשכון איירי דהא המלוה על המשכון קתני ומוקי לה במשכנו בשעת הלואתו ואם לא היה צריך משכון אלא שהיה מאמינו בלא משכון ואע"פ כן לקח משכון למה יחשב כשומר אבדה דהשתא ודאי לא עביד שום מצוה בשמירת המשכון אם לא שהיה משכירו לאחרים ופוחת ושמא גם לגירסת רש"י זצ"ל נאמר שכך היה דעתו תחלה אלא שלא חש להאריך ולפרש כיון דבמסקנא לא קיימא הכי וכה"ג יש פ' המקבל יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח דמיירי באפותיקי כדפי' ר"י זצ"ל ואעפ"כ לא פירש התלמוד עד במסקנא דקאמר הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי.
1