מטה דן, ויכוח ראשוןMatteh Dan, First Dialogue
א׳יוכיח שכל המצות והחקים שצוה הש״י לאבות העולם ולאבותינו בין מצות עשה בין לא תעשה היו בעל פה עד שנכתבו בתורתנו הקדושה.
1
ב׳אמר הצעיר דוד בן המשכיל ונבון כה״ר פנחס ניטו זלח״ה שאול שאלו ממני אוהבי וריעי לכתוב בספר הטענות והתשובות שיש לי על המכחישים תורה שבעל פה המקובלת מחז״ל, ולהפיק רצונם אספתי מה שמצאתי כתוב על ענין זה מויכוחי החבר השני עם מלך כוזר בשנת הת״ע ומעשה שהיה כך היה:
2
ג׳החכם הזה יצא מעיר מולדתו ויניז״ייא דרך אניה בלב ים ללכת למסעיו ארצה בני קדם ויהי ביום העשירי לצאתו ויהי סער גדול בים וישא את האניה ויוליך אותה במחוז ממחוזי מלכות הכוזר ויצא אל היבשה ויקבלו אותו העם בכבוד גדול ובחבה רבה ויוגד להמלך כי בא חכם מחכמי ישראל אל עירו וישלח ויקראהו ויבוא וישתחו למלך על אפיו ארצה ג׳ פעמים ויאמר יחי אדוני המלך לעולם והמלך קם מכסאו ויחבקהו בשמחה רבה ויאמר לו שלום בואך בוא ברוך ה׳ ברוך אתה לאל עליון וברוך אל עליון אשר בו בטח לבי ויענני משמי קדשו כי מן היום אשר בינת אדם לי בדמעתי ערשי אמסה ואשפוך את נפשי לפני ה׳ בצום ושק ואפר להתחנן לו ולבקש מלפניו על בני עמי כי יראתי כי אמרתי פן יהיו לשלל לקראים המבקשים את נפשותם להסיתם ולהדיח׳ מהסתפח בנחלת ה׳ תורה שבעל פה, ואף כי זה כשש מאות שנה האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שלח מלאכו הרב הגדול ר׳ יהודה הלוי זצוק״ל אשר הציל את נפשותינו ממכשול העצבים כולם תוהו ומאז הוחל לקרוא בשם ה׳ במלכותי עד היום הזה לא נסוג אחור לבנו תהלות לאל יען הטעימנו והראנו בספרו החשוב והיקר אשר שמו כשמי כוזרי כי טוב ה׳ לכל אשר יקראוהו באמת ועל כן אמרו המושלים (דברי ר׳ יהודה הלוי כולם אמת) ועוד אמרו (השמר לך פן תעזוב את הלוי) הנה הוא זכרונו לברכה שם מגמת פני ויכוחיו עם מעלת הורי המלך יוסף זלה״ה רק על תורה שבכתב ועל תורה שבע״פ לא דיבר אלא מעט מזער לא כביר ודרך העברה על זה היה דוה לבי שהקראים הממאנים ומכחישים קבלת חז״ל אומרים לטוב רע שמים אור לחושך ומתוק למר ואמת לשקר עלה עשן באפי מרו ועצבו את רוחי כעסוני בהבליה׳ גם בלילה לא שכב לפי ונוסף יגון על מכאובי בראותי חכמי ארצי לפניהם כרחל לפני גוזזיה נאלמה כי אין לאל ידם לבלום עדים במתג ורסן התשובות בלתי בכתוב על פי התורה אשר יורוך והם ילעיגו להם יפטירו בשפה דברים אשר לא כן על קבלתנו. זאת היתה לי מפח נפש כי קנאת חז״ל אכלתני ותהי לחרפות לי ואומר מי יתן לי אבר כיונה אעופה נא ואסובבה בארבע כנפות הארץ ואבקשה חכם מחכמי ישראל שיורני מכח המקרא ומכח טענות שכליות אמתת קבלת תורה שבע״פ ואף כי הח״ר עמנואל אבוהב ז״ל חיבר ספר נחמד בל׳ ספרדי על זה הענין ויקרא שטמ נומוליג״יאה (ר״ל ויכוחי הדת) וכל דבריו אמת וצדק הנה עדיין איננו מספיק לצרכי כי שתי שאלות יש בדבר הגדול הזה (א) אם אפשר להבין תורה שבכתב בלתי תורה שבע״פ. (ב) אם פי׳ חז״ל הוא פי׳ התורה שקבל משה מסיני:
3
ד׳והנה המכחישים מסכימים עמנו במקצת שתי השאלות וחולקים בקצת שהרי מודים שצריך קבלה לידע איזהו האבר הנימול כי לא פורש בתורה וכן לידע אם החדש האמור בתורה הוא של חמה או של לבנה אבל יכחשו בשיעור הסוכה ובחומר וצורת התפילין וכיוצא. וכן יודו במקצת השאלה השנית ויאמרו שאמת הורונו חז״ל באבר הנימול ובט״ל מלאכות שבת שהם מורים בהם כמונו אבל חולקים עמנו בפירושן ובפירוש כל המצות כמעט מחמת שהם מפרשים אותן כפי אומד דעתם ולא כפי קבלת חז״ל וכל א׳ וא׳ בונה במה לעצמו ואומר קבלו דעתי ובכן נעשו אגודות אגודות חבורות חבורות ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו אשר קדשנו במצותיו וצונו תורה אחת יהיה לכם, ולמען תדע כי לא מלבי דברתי אחוך שמע לי מה שמצאתי ראיתי בקונטרס שבא לידי משלהם מספר אחד ששם מחברו אליהו בן משה אשר הודה ולא בוש ששלשה מחלוקות היו ביניהם בזמנים שונים לענין מילה בשבת שבדורות הראשונים היו מלין בו לפי שהיו דורשים במובן וביום השמיני ימול אפילו בשבת (שבת פי״ט דף קל״ב) ויקם דור אחר אחריהם אשר חששו לחילול שבת וידחו אותם ליום ראשון. ובנים אשר יולדו להם דור שלישי סרו מהר מן הדרכים אשר למדום אבותם וחזרו וחששו לעיצומו של יום השמיני וכן גמרו לחזור ולמול ביום שבת כבראשונה אבל אחר שקיעת החמה דהיינו בין השמשות שהם קורין מגרש השבת מפני שאז לפי סברתם הוא שבת לענין היום ואינו שבת לענין חילול ולא יבינו שהם שני הפכים ואי אפשר שיהיו בנושא אחד:
4
ה׳סוף דבר הקול נשמע שהקראים מכחישים רוב תורה שבע״ש והחכם הנ״ל בקש לסתור טענותיהם בהקש זה אשר למדתי מדבריו ז״ל.
5
ו׳א״א להבין תורה שבכתב בלתי תורה שבע״פ ; חז״ל פירשו תורה שבכתב. אם כן פירושם הוא תורה שבע״פ האמתית:
6
ז׳והנה יטעון המכחיש שאין התולדה נמשכת מהקדמה שהרי אעפ״י שהוא מודה במקצת החלק הראשון של ההקש ויסכים ויאמר אי אפשר להבין קצת תורה שבכתב בלתי תורה שבע״פ ויודה בכל חלק הב׳ ויסכים ויאמר עמנו שחז״ל פירשו תורה שבכתב עכ״ז ימהר יחיש וימאן ויכחיש בתולדה וידחה אותה בשתי ידים כי יאמר שמלבד קצת פרטים שהוא מודה בהן כגון מילה והחדש וכיוצא בהן כל השאר הוא פרי מחשבותם של רז״ל ושחכמינו וזקנינו המה רמונו (יסכר פי דוברי שקר) ולכן חובה עלינו להעמיד ולהחזיק החלק הא׳ בכל ולהורות שהתולדה היא אמתית ובכן אמתת קבלת חז״ל כארץ תוציא צמחה ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי מה שהורונו ולמדונו בפירוש התורה הוא אשר דבר ה׳ אל משה עבדו בסיני. ולפי שעד עכשיו אין גם אחד מחכמי ישראל האחרונים שידבר מהענין הזה אלא מעט ודרך כלל מלאם לבם למכחישים להרחיב פה ולהאריך לשון נגד הראשונים לאמר רדפו ותפשום כי אין מציל אמנם ברוך ה׳ אשר לא השבית להם גואל היום ובוטח אני בחסדו. שתהיה להם למחסה ולמסתור מזרם מכחישיהם ולבי אומר לי כי לא לשטף מים רבים הובאתה הנה רק ה׳ אלהים שלחך למלאת מקום אשר הניחו לנו אבותינו ולמען יוסר הסיר הזה מארץ יהודה ומכרם ה׳ צבאות בית ישראל ועתה אהובי החבר התחזק והיה לבן חיל והרק חנית וסגור לקראת מכחישים אמתת חז״ל שלומי אמוני ישראל אזר נא כגבור חלציך אשאלך והודיעני הראיות שיש לך על תורה שבע״פ ומה ראית על ככה ומה הגיע אליך ואשיבה חורפי קדושים אשר בעדן גן אלהים המה דבר:
7
ח׳אמר החבר אדוני המלך הטבת כל אשר דברת כי אין א׳ מחכמינו האחרונים שיוכיח העיקר הזה שהכל תלוי בו דהיינו שפירוש חז״ל על התורה והמצות היא תורה שבע״פ שקבל משה מסיני והטעם הוא לפי שכל עם בני ישראל סומכים על אמונת חז״ל הירושה להם מאבותיהם דור אחר דור מאמינים בני מאמינים ולכן לא שתו על לבם לאמר מה נשיב לקראים אשר פיהם דבר שוא נגד חז״ל ומזה יצא שרבו המתפרצים והמדברים סרה על קבלתם בימים האלו ובזמן הזה. ובכן צריכים אנו להודיע כי הם אמת ודבריהם אמת. וראשונה אוכיח שכל המצות שניתנו מאת ה׳ קודם תורת משה היו בעל פה. ואחר כך אוכיח שבימי הנביאים מחברי המקרא היה להם תורה שבע״פ ושאפי׳ במצות המפורשות בתורה יש מצות סתומות ואח״כ אברר ואצרף שפירוש תורה שבע״פ שמסרונו חז״ל היא היא אשר קבל משה מסיני. אך אשאל תחלה מאת אלהינו שנתן לנו תורת אמת יעזרני על דבר כבוד שמו וכבוד חכמים ינחלו ויגדיל תורה ויאדיר:
8
ט׳להיות שמגמת השי״ת היתה לתת תורה לעמו ישראל שרובה בעל פה רצה להרגיל למין האנושי מתחלת היותו לקבל בעל פה המצות שצוהו למען לא יהיה לזרה לדור אחרון בנים יולדו עם בני ישראל לקבל רוב תורתם בעל פה ולכן המצוה הראשונה שצוה לאדה״ר (בראשית ב׳) שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע היתה בע״פ ולא בכתב שהרי לא נכתבה על ספר עד שמשה קבל תורה מסיני וכן מצות לא תרצח והראיה שהשי״ת העניש את קין על הרגו את אחיו את הבל והוא התודה והצדיק עליו את הדין באמרו (שם ד) גדול עוני מנשוא. ואם לא היה מותרה מתחלה היה יכול להתנצל ולומר שלא היה יודע שהרוצח מתחייב בנפשו. וכן ראית מדור המבול שהעניש אותם (שם ו׳) כי מלאה הארץ - חמס מפניהם וכי השחית כל בשר את דרכו וכיון שפלס ומאזני משפט לה׳ ודאי שלא היה מענישם אם לא שהתרה בהם תחלה וצום על איסור החמס והזנות שהרי השכל מלמד לאדם דעת שאין מלקין אלא אם כן מתרין. וכן צוה לנח שלא יאכל אבר מן החי שנאמר (שם י׳) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וחזר וצוהו על הרציחה שנאמר (שם) שופך דם האדם באדם דמו ישפך. (שם י״ב) נגע את פרעה נגעים גדולים. (שם כ׳) ועצר בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרי אשת אברהם מפני שרצו לשכב אצלה. להיות עמה והיא בעולת בעל. כל אלו הם מצות לא תעשה וכולן ניתנו בעל פה:
9
י׳ובמצות עשה מצינו שקין והבל ונח והאבות בנו מזבחות ויזבחו זבחים.
10
י״אהשי״ת צוה לאאע״ה על המילה ואמר קודם הפיכת סדום ועמורה (שם י״ח) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט והעיד עליו (שם כ״ו) וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. יעקב צוה את ביתו ואת כל אשר עמו (שם ל״ה) הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטהרו והחליפו שמלותיכם:
11
י״בועתה אשאל מכל איש חכם לב אשר חנן לו האלהים שכל ובינה שיורני ויאמר לי מי עלה שמים וירד להגיד לקין ולהבל ולנח ולאבות שהקב״ה מתרצה ומתפייס בזבחי בני אדם שהרי השכל אינו מחייב זו אלא כדכתיב (תהלים נ׳) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה ולמה נתקבל קרבנו של הבל ושל קין למה נפסל מה עשה ומה סימן נמסר להם לידע שזה נרצה וזה לא נרצה וכן אשאל מה הן הצדקה והמשפט והחוקים והתורות והמצות ששמר אברהם אבינו ושצוה את בניו לשמור שנראה שרבו כמו רבו מפשט הכתוב ולא ידענו אלא המילה. וכן איזה דבר רע או טומאה נמצאת בצורות של מתכות או של עץ ואבן שיטמאו את אשר ישנם תחת רשותו. ולמה יוצרכו ליטהר ולהחליף שמלותם. אלא ודאי שצריך להודות ולהאמין בהכרח שכל החקים והמשפטים שצוה השי״ת קודם מעמד הר סיני בין הגלוים לנו כגון אבר מן החי מילה גזל וכו׳. בין שאין גלוים לנו כגון מצותי חקתי ותורותי הנאמרים באברהם כולם היו בע״פ ולא בכתב. וצוה השי״ת כל הדברים האלה לאיזה איש או אנשים באיזה זמן ונעלם ממנו ואנחנו לא נדע:
12
י״גאמר הכוזרי יפה דנת אהובי החבר:
13
י״דאה״ח אוכיח ואערכה לעיני כל איש אשר רוח בו מן המקרא שבימי משה ושאר הנביאים היה להם תורה שבעל פה. שהרי ירמיהו מכריז בשערי ירושלים (סוף סימן ט) כה אמר ה׳ השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. ולא מצינו מצוה זו בכל התורה כולה. א״כ צריך לומר שנשמרה בעל פה מימות מרע״ה עד שנכתבה ע״י ירמיהו:
14
ט״ואה״כ כדברך כן הוא אבל עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שירמיהו לא פירש שיעור המשא:
15
ט״זאה״ח משם ראיה שהרי הוא מדבר עם מלכים ושרים שאין דרכן לישא משא כבד כסבלים ובעלי מלאכה וכיון שדיבר עם גדולים שאין דרכן לישא אלא משא קל כגון סודר או מפתח קטנה או אגרת ואסרן צריך לומר שאף משא קל נאסר:
16
י״זאה״כ יאמר המכחיש שזוהי השערה בעלמא ושירמיהו דיבר עם המלך לפי שיש בידו מקל ורצועה להלקות לעם. ולעולם דמשא כבד אסור אבל קל מותר:
17
י״חאה״ח איסור משא קל כמעט שמפורש בתורה שהרי דהע״ה אמר (תהלים ל״ג) בדבר ה, שמים נעשו וגו, ובכן כך היתה הבריאה. ביום הראשון אמר השי״ת (בראשית א׳) יהי אור ויהי אור. בב׳ יהי רקיע ויהי רקיע. בג׳ יקוו המים. בד׳ יהי מאורות. בה׳ ישרצו המים. בששי תוצא הארץ. נפש חיה בהמה ורמש. ויצר את האדם ויפח באפיו נשמת חיים. (שם ב׳) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וכתיב וישבות ביום השביעי. נמצא שבשבת לא שבת אלא ממאמר בעלמא שהוא דבר שאינו יכבול לגרום לו ליאות ויגיעה משני טעמים. חדא מפני שבו יתברך שהוא בלתי בעל תכלית לא יתכן ליאות ויגיעה. ב׳ שאפילו תימא ח״ו שהיה ראוי לכך אי אפשר שייעף וייגע על הוצאות שתי מלות בכל יום בלבד. נמצינו למדים שהקב״ה שבת ממה שלא היה יכול לייגעו מב׳ הטעמים ולכן האיש הישראלי אשר ישבות ממשא כבד בלבד לא ישבות כמו ששבת הקב״ה אבל כשישבות אף ממשא קל אזי באמת שומר שבת מחללו ומחזיק בבריתו יתברך:
18
י״טושמע מיניה תרתי. חדא שאיסור הוצאה מרשות לרשות הוא מאת ה׳ מן השמים לפי עדות ירמיהו. ב׳ שאפילו משא קל ומועט נאסר וכיון שלא נכתבה מצוה זו בתורה אלא על ידי רמז במן שלא היה יורד בשבת כדי שלא יביאו מרשית הרבים לרשות היחיד צריך לומר שהיתה בע״פ מימות מרע״ה עד ירמיהו:
19
כ׳אה״כ ודילמא לא כיון ירמיהו לכך:
20
כ״אאה״ח התורה אסרה המלאכה בשבת בכמה מקומות ובשום מקום מאלה לא פירש לא גדרה ולא מהותה ואעפ״כ עינינו ראו ולא זר כתוב לומר שהמקושש נסקל על פי ה׳ ואם נשים דעתנו להבין כח שם מקושש נמצא שהוא נגזר משורש קשש ואחיו בן אמו קש ולפי פשט המעשה כינהו הכתוב בשם מקושש ולא קראו מלקט או כורת עצים לפי שזה אירע במדבר שכולו ארץ מלחה לא תזרע ולא תצמיח לא אילני מאכל ולא אילני סרק אלא קוצים ודרדרים שהם מאכל גמלים והם אמצעיים בין האילן והקש לכן קראם הכתוב בשני השמות יחד ואמר מקושש עצים. הרי לך שזו מלאכה קלה ואעפ״כ נסקל אדם בעבורה:
21
כ״באה״כ ראיתי דבריך טובים ונכוחים:
22
כ״גאה״ח צוה השי״ת לאברהם אבינו ע״ה (בראשית י״ז) שימול בשר ערלתו הוא ובניו וילידי ביתו ומקנת כספו וכן צוה לעמו ישראל (ויקרא יב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אבל לא פורש בתורה האבר הנימול לא לזה ולא לזה ולא נזכר בשום מקום במקרא. וכן צונו להקריב קרבן פסח בי״ד לחדש הראשון הוא חדש האביב וצונו ג״כ על השבתת שאר ועל אכילת מצה ז׳ ימים. צונו ג״כ לענות נפש בעשור לחדש השביעי ושלא לעשות בו מלאכה הרי ג׳ מצות חמורות ששלשתן ענשן כרת ועכ״ז לא פורש בתורה איזהו האבר הנימול ולא בפסח ויה״כ אם החודש צריך למנותו כפי מהלך החמה או הלבנה. ולכן אי אפשר לידע אם יש לנו לשמור חג הפסח ומועדי תשרי וניסן אם תשרי דחדשים או דתקופה. ואין ספק שישראל שמרו כל מועדי ה׳ בימי משה ויהושע והשופטים והנביאים ומלכים וצריך בהכרח שידעו פירוש המצות הללו בכל פרטיהן ודקדוקיהן וזה הפירוש אינו בכל תנ״ך אם כן בימי הצדיקים האלו היה להם תורה שבעל פה:
23
כ״דאה״כ אפי׳ המכחיש בדברי רז״ל יודה בזה:
24
כ״האה״ח איסור קנין ומכירה בשבתות וי״ט לא נכתב בתורה ולא נכנס תחת סוג מלאכה שהרי לא מנהו חז״ל בט״ל מלאכות ואע״פ כן נתפשט איסורו בכל ישראל ואי נודע אם נאסר למשה מסיני או אם הוא תקנת חז״ל אבל מצינו בנחמיה שקבלו עליהם עולי הגולה (בנחמיה י״ו) באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה׳ אדוננו ומשפטיו וחקיו. ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו. ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד הרי כאן ג׳ מצות ששתים מהם כתובות כתורה דהיינו לא תתחתן ושנת השמיטה. אבל איסור הקנין והמכירה ביום קדש לא נמצא בתורה לא בהדיא ולא ברמז ואעפ״כ הצדיקים האלו קראוהו מצות ה׳. ונחמיה כתב (שם י״ב) והצורים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים מחללים את יום השבת. הרי ששמו הקנין והמכירה בין החיתון והשמטה שהן שתי מצות כתובות בתורה וכללו אותה עם שתיהן וקראום מצות ה׳ אדוננו. ועוד קרא העוברים מחללי שבת נמצא שזאת המצוה היא מאת הש״י ולא מצינו שנכתבה עד נחמיה א״כ היתה בע״פ:
25
כ״ואה״כ ולמה לא הוכחת איסור קנין ומכירה מעמוס שצועק מרה על מפקיעי שערים שהיו אומרים (עמוס ח׳) מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר:
26
כ״זאה״ח מפני שיונתן בן עוזיאל ורש״י ורד״ק והרב דון יצחק אברבנאל מפרשים בשבת דקאמר עמוס אינו שבת בראשית אלא דשמטה דכתיב בה ושבתה הארץ שבת לה׳ ואיני רוצה להביא ראיה אלא מפסוקים שאין מחלוקת בפירושם:
27
כ״חאה״כ יפה כיוונת במה שטענת:
28
כ״טאה״ח סברת מכחישי חז״ל הוא שאין אנו צריכין קבלה אלא למיעוט מצות שהרי הרוב נתבארו בתורה כל הצריך ואני אוכיח שלא מבעיא המצות הסתומות אשר הזכרתי צריכות קבלה אלא אפי׳ המפורשות בתורה באופן שנראה שאין בהן כדי להוסיף או לגרוע יעלימו תחת כנפי דבריהם ענפים אשר לא היו עולים על דעתנו לולי שהוזכרו במקרא. ומזה יצא לנו מחלוקת גדולה בינינו ובין המכחישים שהם אמרו שאין אנו צריכין לתורה שבע״פ אלא למצות הסתומות בלבד. כגון מילה וחדש ופרי עץ הדר וכיוצא באלו. ואנו אומרים שכמעט כל התורה שבכתב צריכה לתורה שבע״פ ובלתה תהיה לנו כדברי הספר החתום. והנני מציג לפניך קצת מצות מפורשות וברורות אשר בכללן מצות אחרות שלא היה אפשר להשיגן בשום פנים אם לא שנכתבו במקרא:
29
ל׳אה״כ אשמעה את אשר ישים ה׳ בפיך.
30
ל״אאה״ח כתוב הדר הוא (דברים ז׳) כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים וגו׳ ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וגו׳ הרי שאסר לנו החיתון בשבעה עממים בלבד ולא בשום אומה ולשון אחרת וזו היא מצוה ברורה ומפורשת אשר אין בה לא דבר סתום ולא מסופק אמנם כתוב על שלמה (מלכים א׳ י״א) והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניות ארומיות צדניות חתיות מן הגוים אשר אמר ה׳ אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבואו בכם אכן יטו את לבככם אחרי אלהיהם הרי שש אומות אבל אין ביניהן אלא שתים מז׳ עממין שהן צדניות וחתיות ואעפ״י כן אמר על כולן מן הגוים אשר אמר ה׳ לא תבואו בהם וגו׳. צריך לומר א״כ שאעפ״י שהכתוב לא אסר אלא שבעה עממין כוונתו גם כן על כל האומות שאינן ישראל דאי לא תימא הכי היה לו להזכיר צדניות וחתיות בלבד שהן משבעה עממין ולשתוק מהשאר. אלא ודאי כדאמרן. נמצא שיש בידנו מצוה מפורשת שנראה שעליה אין להוסיף. ועיניך רואות שכוללת ששים ושלש פעמים יותר ממה שאומרת דהיינו שאר ע׳ אומות.
31
ל״באה״כ במחילה מכבודך העלית חרס בידך דלעולם אימא לך דשלמה עבר על כולן בלא יבא דהרי צדניות וחתיות הן בלא תתחתן ומצריות ואדומיות ומואבית ועמונית בלא יבא דהכתוב אמר אדומי ומצרי עד עולם א״כ שפיר אמר קרא דשלמה עבר בלא יבוא האי כדיניה והאי כדיניה. ואל תשיבני בדרש חז״ל שאמרו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית משני טעמים. חדא שאתה אמרת שאי אתה רוצה להביא ראיה מדבריהם עד שתוכיח אמתת קבלתם. ב׳ שישיבו לך מטונך וכשם שחז״ל דרשו סמוכים ידרשו גם הם ויאמרו כתיב לא יבוא ממזר בקהל ה׳ וכתיב בתריה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ עד עולם ולא יבוא אדומי ומצרי עד דור שלישי מה ממזר אחד זכרים ואחד נקבות אסורים אף עמוני ומואבי וכו׳ א׳ זכרים וא׳ נקבות אסורים. והיינו דקאמר קיא על כולן מן הגוים אשר אמר ה׳ לא תבואו בהם. ועור למה התירו נקבות עמון ומואב ואסרו של מצרים ואדום מה נשתנו אלו מאלו:
32
ל״גאה״ח כתיב (נחמיה י״ג) ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלהים עד עולם כי לא קדמו וגו׳ ויהי כשמעם את התורה ויבדילו כל עם מישראל ואם איתא דכל שהוא בלא יבוא א׳ זכרים וא׳ נקבות במשמע צריך לומר שהבדילו הזכרים והנקבות:
33
ל״דאה״כ ודילמא מעשה שהיה כך היה:
34
ל״האה״ח אי אפשר לומר כן דהרי כתוב בסוף הספר (שם) גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות ובניהם וגו׳ ולכם הנשמע לעשות את כל הרעה הגדולה הזאת למעול באלהינו להושיב נשים נכריות ואם איתא דבלאו דלא יבא עמוני ומואבי אף נקבות במשמע צריך לומר שכשהבדילו הזכרים הבדילו גם כן הנקבות ואם כן למאי הלכתא חזר והזכירן בכלל נשים נכריות. אלא ודאי שהאמת עם חז״ל שדרשו עמוני ולא עמונית ושכך היתה קבלה. ביד כל ישראל מימות מרע״ה ולא נכתב עד נחמיה אתו רבנן ואסמכוה אקרא והנשים עמוניות ומואביות נתגרשו משום נשים נכריות ולא משום לאו דלא יבא עמוני וגו׳ וכל נשים נכריות נכללו בלאו דלא תתחתן. הרי שאפילו המפורש שבתורה צריך קבלה:
35
ל״ואה״כ אפשר לומר שבזמן אחד הבדילו הזכרים ועזבו הנקבות לזמן אחר. אבל לעולם שזכרים ונקבות של עמון ומואב הם בכלל לא יבוא:
36
ל״זאה״ח אם כן איך נשא בועז את רות אעפ״י שנתגיירה והלא כתיב בעמון ומואב עד עולם, ואיך מלך רחבעם שהיה בן נעמה העמונית והא ק״ל בנך הבא מן השפחה ומן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה ונמצא לפי כלל זה שרחבעם לא היה בן שלמה:
37
ל״חאה״כ זכית במה שהוכחת מרות אבל איני יודע איך שכחת והבאת ראיה מחז״ל קודם שהוכחת אמתת קבלתם כפי מה שעלה בדעתך לעשות:
38
ל״טאה״ח הנני הולך להוכיח זה. אחר שעלה עזרא מבבל וגלותו עמו הוגד הוגד לו שהתערבו זרע הקודש בעמי הארצות וירע בעיניו מאד ויבך ויצום. ויען שכניה בן יחיאל ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושיב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת ועתה נכרתה ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם ובעצת אדני והחרדים במצות אלהינו וכתורה יעשה הרי שכרתו ברית להוציא כל האמהות והבנים ואמרו וכתורה יעשה לומר שאין זו תקנת חז״ל או הסכמת בני אדם אלא גזרת הקב״ה לא נמצא כזה בכל הכתוב לגבי הבנים. אנא אדוני המלך אמור לי היכא רמיזא בתורה שהנושא נכרית והוליד ממנה בן אם על בנים רטשה:
39
מ׳אה״כ אפשר שנרמז באיזה מקום אבל לא ראיתיו עד הנה ואם באולי ראיתי אינו בדעתי לעת עתה:
40
מ״אאה״ח כתיב בעבד עברי (שמות כא) אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים ובנות האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. הרי שהבנים הנולדים משפחה ומנכרית אינם מתיחסים אל האב ישראל:
41
מ״באה״כ זהו דרש חז״ל (עיין בפ״ב דשבועות דף כ״ג) דילפי מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ודרשו מדכתב בנך (רמב״ם פט׳״ו מהלכות איסורי ביאה דין ד׳) בנך הבא מן השפח׳ ומן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה אבל הדרוש רחוק מהפשט כרחוק מזרח ממערב ודע לך כי ראיה כזאת לא ישיב את פני המכחישים ובכן תכין לך דרך אחרת לשום מחסום לפיהם:
42
מ״גאה״ח ידעתי אדוני ידעתי כי לא נכון להשיב למכחישים בדרשות רז״ל אמנם כ״ע מודו דבשפחה משתעי קרא שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ובאיזו שפחה, אילימא עבריה והכתיב (דברים ט״ו) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. אלא ודאי בשפחה נכרית הכתוב מדבר:
43
מ״דאה״כ ודילמא בעבריה וזאת דוקא אינה יוצאה בשש לפי שנישאת לעבד:
44
מ״האה״ח א״א לומר כן שהרי הכתוב אומר שצריך שייעד אותה לו או לבנו ואם לאו (שמות כ״א) לעם נכרי לא ימשול למכרה שארז״ל שאינו יכול למכרה לאיש אחר. ועוד דודאי פקודי ה׳ ישרים ואיך יעלה על הדעת שמי שנמכר בגנבתו יצא לחפשי בשש והאמה אשר אין לה עון אשר חטאה תשאר שפחה ואלמנות חיות כל ימיה. ועוד שהכתוב אומר (ויקרא כ״ה) כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד וכי הנשים לא יצאו ממצרים ואינן בכלל עבדי ה׳:
45
מ״ואה״כ חס ושלום מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לדבר כן:
46
מ״זאה״ח נמצא שבהכרח בשפחה נכרית משתעי קרא וכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. א״כ בן ישראל הבא מן השפחה ומן הנכרית קרוי בנה ולא בנו ומכאן למד עזרא להוציא כל נשים והנולד מהם:
47
מ״חאה״כ ודילמא דוקא בן שפחה דאית ביה תרתי לגריעותא הולך אחר הפגום אבל בן נכרית בת חורין דליכא בה אלא חדא, ולדה ישראל:
48
מ״טאה״ח מה נפשך או בן נכרית בת חורין נכלל בשפחה או לא, אם תאמר שנכלל הרי אפילו במפורש בתורה יש סתום. וא״ת שלא נכלל צריך לומר שעזרא וסיעתו הוציאו בני הנכריות מקבלה שהיתה בידם שנכון לעשות כן. הרי מצות בעל פה שלא נכתבו בתורה אשר ברמז לפי דעתך, ועזרא ובני דורו אמרו וכתורה יעשה:
49
נ׳אה״כ יישר. אבל שמעתי שהמכחישים אומרים שעבד עברי הכתוב בתורה אינו ישראל רק ממשפחת אברהם כגון בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו. ואם הדבר כן לריק יגעת:
50
נ״אאה״ח הראב״ע הביא הסברא הזאת משמם בריש פ׳ משפטים וסתר דבריהם בטוב טעם ודעת ואמר ראי הכי יונה בן אמתי הנביא לא היה מישראל לפי שאמר למלחים עברי אנכי ובימי עלי אמרו הפלשתים איש אל רעהו (שמואל א ד) התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם, ואין ספק אפי׳ לקראים שהיו אומרים כן על בני ישראל. ובירמיה (ל״ד) כתיב לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש, הרי שפירש ביהודי אחיהו לומר שהיינו עברי והיינו יהודי ועוד כתיב (ויקרא כ״ה) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך וגו׳ עד שנת היובל יעבוד עמך, ובעבד עברי כתיב שש שנים יעבוד, ואם עבד עברי הוא מבני ישמעאל וקטורה ואדום, נמצא שיפה כחו מהעבד הישראלי, שהרי העברי אינו עובד אלא שש שנים והישראלי אפשר שיעבוד מ״ט. ועוד שאמר הקב״ה (ויקרא כה) כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, וכי בני ישמעאל ובני קטורה ואדום נשתעבדו במצרים ויצאו ממצרים אלא ודאי טענה זו אינה אלא פתיות וסכלות:
51
נ״באה״כ כן דברת, אמנם איני רוצה להטריחך יותר כי היום יצאת מן הים והיום באת לעיר ואתה עיף ויגע ובכן לך ותנוח במלון אשר הוכן לך עמי במחיצתי ושלחתי מחר ולקחתיך משם ואתה תאכל לחם על שולחני כל ימי היותך עמנו:
52
נ״גאה״ח יחי אדוני המלך דוד לעולם מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי הצעיר בחכמי ישראל ישלם ה׳ פעלך ויוסף ימים על ימיך ושנים על שנותיך:
53
נ״דאה״כ לך לשלום וה׳ יהיה עמך:
54