מטה דן, ויכוח רביעיMatteh Dan, Fourth Dialogue

א׳יוכיח שחז״ל בקיאים בכל החכמו׳ והיתרון הגדול שיש להם על הפילוסופים אפי׳ במחלוקת

ב׳אה״כ אמש זמותי נתקו ומורשי לבבי נדדו שנתי מעיני כי השקט לא יכולתי מרוח סועה מסער המחלוקות. יען שמעה אזני ותבן לה שיש בינינו שתי כתות מנגדות זו לזו על דבר החכמות שקורין חצוניות. זאת אומרת שאאע״ה היה בקי בהן בכלליהן ובפרטיהן ובכל חילוקיהן. ושהוא לימדן בארץ כשדים ובמצרים ומשם נתפשטו בכל העולם וזאת אומרת שלא באלה חלק יעקב כי הבל המה מחשבות אדם ותחבולותיו. ולפי דעתי זאת היא הסברא הנבחרת כי הנני רואה מ״ש בס׳ הכוזרי הח״ד יהודה הלוי זצוק״ל (בויכוח א׳ סי׳ ע״ו). וז״ל על הפילוסופים. אמר הכוזרי. אני רואה שהתעונו בשמות האלה ושמונו משתפים עם הבורא באמרם הטבע חכם פועל ואפשר בורא על טעם דבריהם. והחבר הודה לדבריו ואמר כן הוא. ובפרק חלק (דף ק׳ רע״א) אר״ע אף הקורא בספרי׳ החצונים אין לו חלק לעה״ב. ואמרי׳ שם בגמרא בספרי מינין רב יוסף אמר אפי׳ בספר בן סירא אסור למקרי ופירש״י ז״ל (ספרי מינין. צדוקים. בן סירא שיש בו דברי הבאי ובא עליה לידי ביטול) והרב ר״ע מברטנורה פירש (ספרים חצונים כגון ספרי ארס״טו היוני וחביריו ובכלל זה הקורא בס׳ דברי הימים של עו״ג ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד) עכ״ד. ובסוף מס׳ סוטה אמרו ארור אדם שילמד את בנו חכמת יונית. וכן סמוך לסוף פרק מרובה (דף ס״ד ע״ב) ובמנוחת ר״פ ר׳ ישמעאל:

ג׳והרב הגדול הרשב״א ז״ל עם ל״ה חכמים גזרו חרם בברצ״ילינא על הלומד ומלמד ספרי היונים אשר חיברו בחכמת הטבע וחכמת האלהות בין בלשונם בין שהועתקו ללשון אחר ככתוב בשו״ת שלו (תט״ו תי״ו תי״ז). הרי לך בגזרת עירין ובמאמר קדישין ראשונים ואחרונים שאסור ללמוד וללמד חכמת יונית. ומה שצוה ר״א בשעת פטירתו לתלמידיו (תפלת השחר דף כ״ח ע״ב) מנעו בניכם מן ההגיון יש מפרשים דהיינו לוגי״קא ולפ״ז אין ספק שלא ידעו החכמות ולא הכירום ולא העלו את שמותן על שפתיהם. ואני מבקש ממך מה השנאה הזאת ומה שמץ דבר רע נמצא בהן נגד תורתנו הקדושה והתמימה:

ד׳אה״ח אני אשיבך מלין על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. דע אדוני המלך כי חלילה חלילה לחכמי ישראל לברוח ולהבריח את עם ישראל מהחכמות הצריכות לישוב העולם. שהם ז״ל לא אסרו אלא ספרים המביאים לידי מינות או זנות או בטל׳ המביאה לידי שעמום. אדרבא החכמות מצור ישראל נוקרו וממי יהודה יצאו כאשר אוכיח בע״ה:

ה׳שהרי מסי׳ ל״ח של איוב עד סי׳ מ״ב השי״ת מתפאר ומתנשא בבריותיו ושואל לאיוב על הארץ (שם ל״ח) הגד אם ידעת כולה. ומראה לו גודל חכמתו ועצום יכולתו בשומו לים חקו. ודבר על האור ועל הטל ועל המטר על העבים ועל הככבים על החיו׳ ועל העופות ועל הבהמות וזהו עצמו נושא הפילוסו״פיא וכתוב הדר הוא על שלמה המלך (מלכים א׳ ה׳) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. ור״ל שהודיע טבעם ומזגם וסגולתם ורפואתם. ומי יתן והיו בידינו ספריו שנאבדו מרוב גליותינו וטלטולינו ובכן לא היינו צריכים להספיק בילדי נכרים וכיון שחכמת אלהי׳ בקרבו והכתוב משבחו שדיבר מחכמת הטבע צריך לומר בהכרח שכל מה שדבר הי׳ אמת וצדק דאי לא תימא הכי הכי יעלה על דעתך שהכתוב ישעה על דברי שקר וחלומות והבלים ומשבחו עליהם ח״ו. אלא ודאי שלא דבר בהשערה בעלמא כדרך הפילוסופים אלא במופת חותך באופן שלא יהי׳ מי שיוכל להכחיש דבריו:

ו׳ועל הקורא בספרי׳ החצונים שפירש הרב ברטנורה ז׳״ל שהם ספרי ארס״טו וחבריו. בקשתי לו חבר ולא מצאתי. שהרי רש״י ז״ל לא פירש אלא ספרי מינין. ועל מ״ש ארור שילמד את בנו חכמת יונית. היינו שהיו מדברי׳ ברמיזות כמו שפירשו רש״י והרב ברטנורה שם: ועל החרם שהטילו הרשב״א והחכמים הבאים על החתום יש לך לדעת שגזרו שלא ללמד וללמוד לפחות מבן כ״ה שנה. ושאלות וקללות החרם לא ימשכו אלא חמשים שנה ובסופם יהיו שביתין שביקין לא שרירין ולא קיימין. ואם דעת הרשב״א וסיעתו היתה שספרים החצונים היו ספרי ארס״טו כדפי׳ הרב ברטנורה לא היה מגביל זמן לאיסורם ולא לשנות המלמדים והתלמידים. דה״ל מבטל תקנת ר״ע ובית דינו. וק״ל דאין בית דין יכול לבטל דברי ב״ד חבידו אא״כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ובודאי שלא עלה מעולם על דעת הרשב״א וסיעת מרחמוהי לבטל דברי הקדוש רבי עקיבא ובית דינו כי רב הוא ומגדולי התנאים:

ז׳זאת ועוד כי זהו דעת המקובלים. שהרי הח״ר אברהם כהן איר״ירה אשר יצק מים ע״י כמהור״ר ישראל סרוג שהיה מתלמידיו של האר״י זל״הה הכתוב בפתח ספרו שער השמים אשר חבר בלשון ספרדי והועתק לל״הק מהחכם השלם כמוה״רר יצחק אבוהב זל״הה ריש מתא וריש מתיבתא בק״ק אמשטרדם יע״א) מילא ספרו הנ״ל על כל גדותיו מראיות וסברות הפילוסופים חדשים וגם ישנים. ואלה שמותם על סדר האלפא ביתא. אביס״ינא, אביר״ואיש. אמו״ניאו. אריסטו״טלוס דיאוני״סיאו אריאופא״גיטא. טומ״אש די אק״וינו. יאמ״בליקו. מאג״ינו. מרס״יליאו פיצ״ינו. סיר״יאנו, סקאלי״גירו, פאט״ריציו פור״פיריאו, פי״קו מיראנד״ולאנו, פלו״טינו. פלט״ון, פרוק״לו, קאר״דאנו, קלא״ויו, ואין פרק ואין דף ואין עמוד אשר לא ישא את שמותם על שפתיו. והוא ז״ל כתב במאמר ב׳ סוף פ״ו וז״ל. תביט ותראה כי הרב רמ״ק ישתמש מהטענות הפילוסופיות לקיים ולהעמיד האמת המקובלת. כאשר אנכי עושה עם מאמרי פל״טון והנמשכים אחריו במה שיאמת האמת המקובלת, ע״כ:

ח׳וזהו ג״כ סברת הרמב״ם ז״ל שכתב בפי׳ המשנה, (פ׳ שואל אדם משנה א׳) דאסור לקרות בשבת אפילו בדברי חכמות. הא בחול מותר והביאו מוהרי״ק (ה׳ שבת סי׳ ס״ז י״ז) בב״י ובש״ע:

ט׳הנה הנם גדולי וגאוני עולם שלא הבינו ספרים החצונים כר״ע מברטנורה. אלא שכונת ר׳ עקיבא היתה לאיסור ספר מינות והבאי וזנות ובספרי מינות נמי לא אמרו אלא לע״ה. אבל לחכמים מותר כל מה שצריך משום ודע מה שתשיב לאפיקורוס:

י׳אה״כ הדרי בי מקמייתא, והנה אנכי עמך. אך מה תשיבני על דברי המלך הכוזרי והחבר הראשון. שמדבריהם משמע שנוסדו יחד על הפילוסופיא והפילוסופים:

י״אאה״ח כל איש אשר הוא בעל חכמה אחת וידבר ממנה עד מקום שידו מגעת אחר אשר דרש וחקר תוכן עניניה עיקריה וגדריה. תנאיה וחילוקיה כלליה ופרטיה כאשר הם, לפי שכלו יהולל מכל שומעיו. אמנם אם עובר תחומי החכמה ההיא הנודעת לו. ונכנס בגבול חכמה אחרת אשר אין לו בה חלק ונחלה. ימשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ויהיה שחוק לכל יודעיו ושומעיו. זהו שאירע לפילוסוף הטבעי של הכוזרי מפני שרצה ליכנס בתחום הפילוסוף האלקי. שמגמת הפילוסוף הטבעי (הוא הבריה), ומגמת האלהי הוא הבורא (והבריה הוא טבע פרטי מוטבע ומתפעל). אמנם הבורא ישתבח ויתעלה שמו הוא (הטבע המטביע הכללי) הפועל בחכמתו ויכלתו בלתי בעל תכלית. וכששואלין לפילוסיף הטבעי מה הוא בריה. יוכל לומר זה או זה כפי מה שהשיג בדעתו ובחקירתו. אבל כששואלים ממנו מי ברא החומר והצורה ומי יצרם ומי הכינם וכח מי ינידם יען אשר לא ראה מאורי החכמה האלהית ולא נגלו לו עיקרי תורתנו הקדושה והתמימה. יחוג וינוע כאניה סוערת בלב ים המבוכ׳ ויחתור במשוטות שכלו הקצר להמלט אל מחוז יתארה במחוגת השערתו המעוותת. ויעשה כתבנית מלך יושב על כסא הממשלה ובכן לנוס מפחת הסכלות ילכד בפח המינות רחמנא ליצלן. אבל האלהי יאמר ויכריז שהסבה הראשונה ה׳ אלהינו ה׳ אחד יתברך ויתעלה שמו הוא לבדו הבורא הוא היוצר ואין אדר זולתו כדכתיב (דברים ד׳) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכתיב [שם] אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. וכשידע האלהי זה העיקר ישמח לבו ויגל כבודו וישקטו רעיוניו וינוחו סעיפיו כי כבר הגיע אל עילת כל העילות וסיבת כל הסבות אלהי עולם ה׳ ברוך הוא וברוך שמו וברוך זכרו לעולמי עד. כל זה נעלם מהפילוסוף הטבעי ולכן כשרצה לדבר מהבורא המציא דברים אשר לא כן. רוח יזרע וסופתה יקצור והיה למשל ולשנינה למלך ולחכם. ואלו היה מדבר מהבריה בלבד אפשר שיאמינו דבריו או לא. אבל בודאי שלא היו מלעיגים עליו אף שתהיה חכמתו לעיניהם כבלי מדע:

י״באה״כ אודה ולא אבוש שתעיתי במה שחשבתי שחז״ל היו מואסים כל החכמות שקורין חצוניות:

י״גאה״ח ולמה אדוני המלך חשבת כזאת על עם ה׳ הנקרא מאת אלהיו חכם ונבון. אדרבא אוכיח לעיני כל חי בראיות ברורות שאין מי שיוכל לערער ולפקפק עליהן שמקור החכמות מאתנו יצא ושתורתנו הקדושה כוללת את כולן:

י״דאה״כ כך שמעתי מפי רבים של בני עמנו:

ט״ואה״ח כך מרגלא בפומיה של המון העם וכך הוא באמת ועתה הסכת ושמע ואשמיעך קשט דברי אמת. וראשונה אוכיח לתורה שבכתב ואח״כ לתורה שבעל פה:

ט״זכשהחכמות חדשות מקרוב באו. לאיברופ׳ כבר היו לעולמים לאומתנו כאשר תראה מהמליצה (אשר היא מצודים וחרמים לחפוש לב האדם ולהכריחהו למה שירצה המליץ). וזה יעשה בדרכים שונים בצורות הלציות ראשונה בהעתיק דבר מטבעו למה שאינו טבעו. וזאת הצורה תמצא בשירת הים שנא׳ בה (שמות ט״ו) תבלעמו ארץ. הרי שמייחס לה פה לאכול וגרון לבלוע. וכן (דברים ל״ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי עשה לשמים ולארץ כאילו היה להם אזנים. ב׳ שמזכיר החלק בעד הכל כגון (שמות טו) סוס ורוכבו רמה בים. שכוונתו לומר כל הסוסים וכל הרוכבים. או הכל בעד החלק. וכגון (שם י״ד) וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. ובודאי שנשארו במצרים טף ונשים וחולים וזקנים. ג׳ צורת הגוזמא כגון (מלכים א׳) ותבקע הארץ בקולם (ישעי׳ א׳) שמעו דבר ה׳ קציני סדום, שלרוב רשעתם מדמה אותם לסדום ועמורה. ד׳ צורת השם כגון (שמות ט״ו) אמר אויב ארדוף אשיג שרומז על המצריים. וכן בישעיה אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה׳) והנביא עצמו פירשו במ״ש (שם) כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל. ה׳ אריכות ההלצה וכפל הענין במלות שונות כגון (שם) אין עיף ואין כושל בו לא ינום ולא יישן ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו. אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות וגו׳. הלא ידעת אם לא שמעת שהיונים מתפארים שאפל״טון ואריסט״וטילוס והמליץ דימוס״טינוש היו אבות המליצה ביון. וכן הרומיים משתבחים ביוני״ס הקיסר בציצ״ירון קואינט״יליאנו ואורט״ינסיו ואחרים. והנה היונים המליצים הנ״ל היו בתחלת בית שני והרומיים קרוב לק״ך שנה קודם חרבנו. והנך רואה שהמליצה שנראית חדשה ליונים כבר נודעה למרע״ה ולעם בני ישראל אלף שנים קודם היונים. וקרוב לאלף ושלש מאות קודם הרומיים בכל כלליה ופרטיה. הלא נראית חוזק ותוקף המליצה בישראל משירת הים ושירת האזינו. משירת דבורה וברק. משירת דוד ותהלותיו. משירת חזקיהו בחלותו ויחי מחליו. משירת יונה ממעי הדגה. מצוף דבש אמרי נועם הנביא ישעיהו. וקצת מקומות של ירמיהו. ורוב תרי עשר. מה מתוק מדבש נחמתם, ומה עז מגערת תוכחתם. ומה צח מצחות לשונם:

י״זאה״כ יברכך האל משמי עלי׳ כי שמחתני בעוצ׳ טענותיך ובאמתת ראיותיך:

י״חאה״ח אם לא הייתי ירא מהאריכות הייתי מוצא ופורט כל כללי המליצה במקרא. אמנם מפיל אני תחנתי לפניך שתסתפק באלה יען מהאמור תבין לשאינו אמור:

י״טאה״כ אל תטריח עצמך עוד במליצה כי די והותר מה שהבאת. אמנם הואל ושא דגל ראיותיך על חכמות אחרות:

כ׳אה״ח הגיאוג״ראפיאה (ר״ל ציור הארץ) נודעת לאבותינו מימי קדם שהרי בס׳ במדבר (סי׳ ל״ד) צייר מרע״ה כל ארץ ישראל בכלל עם תחומיה וגבולותיה לארבע רוחות העולם ועדין לא באו לארץ. וביהושע מתחלת סי׳ י״ג עד רוב שאר ספרו מצינו ארץ ישראל נחלקת לחלקים ולחלקי חלקים של מדינות כרכים ועיירות וכפרים הרים וגבעות וימים ונהרות ומעינות:

כ״אותחתיה תעמוד חכמת הגיאומ״יטריאה (ר״ל מדת הארץ) בהכרח מפני שאם נפל בדרך משל קרקע למשפחת החנוכי למטה ראובן של ד׳ מילין מרובע בערבה ונפל חבל למשפחת הפלואי שהיא שוה במספר נוחלין. הר שיש בריבוע ראשו ארבע מילין ג״כ בודאי שחלק פלוא מרובה מחלק חנוך מפני שבמשור לא יהי׳ אלא (ששה) אחד של ארבע מילין אבל בהר אם יהי׳ מתמר ועולה בכל צדדיו מעט מעט ועל ראשו מישור רבוע של ארבע מילין נמצא שיש לפלוא כל שיפוע ההר לארבע רוחות העולם יותר ממה שראוי לו ונמצא חנוך מפסיד. צריך א״כ שע״י חכמת הגיאומ״יטריאה יהיה המישור לעקוב והרכסים לבקעה להשוות החלקים כפי מספר הנוחלי׳ והנה ביון החכמה הזאת לא נכתבה בטילוא״ה על ספר עד שקם אייק״לידיש בימי פל״טון הנ״ל:

כ״בעוד צריך שידעו סגולות וחילוקי האדמה כי יש קרקע יפה לחטים. ויש יפה לגפנים. ויש יפה לזתים ומהיכן למדו כל זה והם היו במדבר שמם מ׳ שנה שכולו חול. אלא ודאי צריך לומר שידעו כל החכמות הללו ואחרות הנמשכות מהן ומה תאמר מהמלאכות אשר רובן יצאו מחלצי הלימודיות. שא עיניך וראה מה שכתוב בספר התורה על בצלאל ואהליאב. ועל בית המקדש של שלמה על תפארת בנינו ועל מדת כליו:

כ״גאה״כ למה תדבר עוד דבריך אין ראיה מהחכמות הללו לחכמת ישראל. כי מה שכתבו משה ויהושע מן הארץ היה ע״פ ה׳ וכן על המשכן כתוב בפירוש (שמות כ״ה) וראה ועשה כתכניתם אשר אתה מראה בהר. ועל בנין בית המקדש דוד עצמו אמר (ד״ה א׳ כ״ח) הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכת התבנית. ואם חילוק א״י וצורת המשכן והמקדש וכליהם היו ע״פ ה׳ אין לנו לפאר עצמנו במה שאינו שלנו:

כ״דאה״ח א״כ אין לשבח חכמת שלמה משום שנא׳ (מלכים א׳ ה׳) וה׳ נתן חכמה לשלמה וא״ת הכי נמי אשאלך והודיעני למה משבחו הכתוב במעשה שתים נשים זונות. ולמה מפארו (שם ד׳) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם וגו׳ ויחכם מכל אדם. ולמה כתב על מלכת שבא ותרא את חכמת שלמה ולא הי׳ בה עוד רוח. וכי סלקא דעתך שהדין נותן שנשבח הפילוסופיא שאפשר שכל חכמתם אינה אלא שקר וכזב והבל וריק. ולא נשבח נביאי ומלכי ישראל שהיו למודי ה׳:

כ״האה״כ בי אדני אל נא תשת עלי חטאת אשר נואלתי ואשר חטאתי:

כ״ואה״ח וסר עונך וחטאתך תכופר. כי כוונתך לשמים לייחס החכמה והמדע לה׳ לבדו:

כ״זאה״כ ירדת לעומק דעתי. ועתה נא בלשון בקשה אל תבהל ברוחך להביא עוד ראיו׳ שכל החכמות נכללו בתורה שכיון שכ״ע מודו שהקב״ה נתן תורה לישראל ושהוא ישתבח ויתעלה שמו החכמה עצמה. נמצא שאתה מטריח עצמך ללא צורך כי הכל יודוך יאמרו לך שהדין עמך ובכן טוב להביא ראיות על חכמת חז״ל יען יש מבזין דבריהם ומלעיגים עליה׳ ויחפאו דברים אשר לא כן על קבלתם ועל חכמתם:

כ״חאה״ח יהי כדבריך. גלוי וידוע לכל יודעי דעת ומביני מדע שהחכמות והמלאכות עלו לרום גבהן בדור הזה באיבר״ופה במצות מלכיה ושריה שכל א׳ וא׳ מבקש ומשתדל שיהיו במלכותו ובממשלתו חכמים רבים ונכבדים שיחפשו במצפוני ובחדרי הטבע ויחפרוהו ממטמוני קרבו לגלות אוצרותיו. ובין המבקשים והמחפשים האלו הנה הנם יודעי מלאכת הניתוח אשר השיגו בה סודות הרבה לא שערום ראשונים והעמידו המלאכה הזאת על תלה בין בגידים. בין בעורקים השוכבים. בין בדופקים. בין במימיים. ובין בעצבים. ברוב עיונם ובשקידותם והתמדתם ודקות שכלם. לפי שמגמתם היא הרפואה אינם דורשים וחוקרים אלא מה שצריך לה. וכשרואין חוטין דקין שקורין שעריים (קאפיל״אריש בלע״ז) מפני שדומין לחוט השערה מרוב דקותם. מושכין את ידיהם מהם כי באמת לא יש בהם אלא טורח גדול ועצום בלי שום תועלת למבוקשם, אבל חכמי ישראל שמגמתם הרחקת האיסור נכנסו יותר ויותר לפני ולפנים בהיכל המלאכה הזאת וגילו לנו חוטים שעריים אין מספר קצתן אסורים משום דם קצתן משום חלב וקצתן משו׳ גיד הנש׳. (עי״ד ה׳ קל״ב ס״ד י״א) שהרי אמרו על חוטין שבטחול. כיצד משרש אחריה׳ בתחלה נוטל את ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג׳ חוטין שבתוכו ויזהר שלא יפסוק שום חוט מהם. ואם נפסק ישרש אחריו ויעלנו. (שם סעיף י״ג) חוטין שבעוקץ אסורין והן חמשה. ג׳ מימין וב׳ משמאל. הג׳ מימין כל א׳ מתפצל לשנים שנים והב׳ שבשמאל כל א׳ מהם מתפצל לג׳ ג׳, וראשו האחד מחובר לשדרה וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראש הצלעות ואותן ראשי הפיצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהן. כל אלו אסורין משום חלב. ואלו אסורין משום דם (שם סי׳ ס״ה סעיף א׳) חוטין שביד ושבכתף וחוט הארוך שאצל החזה מבפנים ושבלחיים התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן ובלשון ובצואר וחוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הדקין שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה וקרום שעל המוח שבקדקד וכו׳ וקרום שעל ביצי זכר לאחר שלשים יום ללידתו. וגיד הנשה שני גידין הן א׳ פנימי סמוך לעצם וא׳ חיצון סמוך לבשר ושניהם אסורין בין בירך של ימין בין בשל שמאל ושניהם אסורין וצריך לחטט אחריהן וקנוקנות שבשניהם אסורים מדבריהם. הרי שהיו בקיאין בכל חילוקי מלאכת הניתוח בכל עיון ופרטות והיו מכירין בה כל הדקות הצריך בה למגמתם דהיינו הרחקת האיסור:

כ״טאה״כ יש לי עליך שתי קושיות עצומות. א׳ דכולה בחדא מחתא מחתית להו דאורייתא ודרבנן. ב׳ שהמנתחים האחרונים כבר השיגו כל מה שידעו חז״ל בניתוח. ואם כן היכן הוא יתרון חז״ל על המנתחים:

ל׳אה״ח אין כאן מקום לקושיתך שכל מגמת ראיותי אינן אלא להוכיח שחז״ל היו בקיאין וזריזין במלאכת הניתוח כיון שהיו מנקרין חוטים דקין ורבים האסורים משום חלב ומשום דם ומשום גיד. הלכך מה לי אם אסורין מדאורייתא או מדרבנן. ולמה לי לחלק בין הא להא כיון שלא יצא מהחילוק שום תועלת לענינינו. ואף שהייתי מודה שהאחרונים השיגו בדורות האלו מה שהשיגו חז״ל. הנה יש לחכמינו יתרון קדימת אלף ות״ק שנה בודאי שידעו מה שלא ידעו האחרונים עד עכשיו:

ל״אאה״כ נצחתני בתירוצך אמנם גם אני לא אחשוך פי ואומרה אליך שהיה לך לייחס איסורם אל קבלת משה מסיני זה יותר משלש אלפים שנה:

ל״באה״ח אם הייתי מדבר עם מאמיני הקבלה כמוך הייתי מייחס איסורם אל סיני. אבל אני מדבר עם המכחישים ולכן לא טענתי אלא טענת אלף ות״ק שנה לפי שהוא זמן המשנה בקירוב יען לא יוכלו להכחיש שכל אלו הדינים לא נכתבו במשנה ובתלמוד:

ל״גאה״כ באיזה זמן נאסרו קצת דברי׳ אשר נאמר עליהם ישראל קדושים הם ונהגו בהן איסור:

ל״דאה״ח אל אלהים ה׳ הוא יודע. אמנם ישראל לא ידע כי לא נמצא כתוב בספר:

ל״האה״כ ולמה לא העלום בספר הזכרונות:

ל״ואה״ח ברעה אשר מצא את בני עמנו כששכחו פירוש קצת עיקרי הדינים שכחו ג״כ מי הם החכמים שגזרו זה או זה. אבל בודאי שהדברים עתיקים. וסימן לדבר שהתלמוד מלא על כל גדותיו מתנאים ואמוראים שחולקים אם דבר זה הוא מדאורייתא או מדרבנן כידוע אפילו למתחיל בתלמוד:

ל״זאה״כ זהו סימן מובהק שצדקת במה שטענת שהדברים משנים קדמוניות:

ל״חאה״ח במספר איברי האדם יש קצת הפרש בין חז״ל והמנתחים. וכן במספר העצמו׳. אבל אין לחוש להפריש המנין יען איש לדרכו פנו בלי שיכחישו זה את זה כאשר יורה בנקלה הבקי בהלכות טומאת מת ובמלאכת הניתוח והיינו לפי שמגמת המתנחים היא לידע איברי האדם לענין רפואה ומגמת חז״ל היא לענין טומאת מת. ולכן גדר האבר לפי עיקריהם הוא כשהוא שלם עם בשר וגידין ועצמות ואז מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת שלם. ולכן גזרו אומר (אהלות סוף פ״א) שרמ״ח איברים יש באדם ל׳ בפיסת הרגל ששה בכל אצבע. ודע שאעפ״י שחז״ל מונין ששה בכל אצבע בין באצבעות הידים בין באצבעות הרגלים, ולכן נמצאו שלשים בפיסת היד ושלשים בפיסת הרגל לפי מנינם כדאיתא שם במשנה. ולפי הרופאים אינם אלא ט״ו באצבעות היד וי״ד באצבעות הרגלים לא פליגי אהדדי. כי מה שראו אלו ראו אלו. אלא שחז״ל מתחילין מניינן מפרק הזרוע. ובכן כ{ל}לו במנינם כף היד ועצמותיה ומצאו מספר שלשים. אבל הרופאים אינן מונין אלא העצמות שבאצבעות דוקא ועצמות של פיסת היד והרגל מונין אותן לבד. ויהי׳ כלל גדול זה בידך שלא תקשה מאלו לאלו. וכל א׳ על מקומו יבא בשלום:

ל״טאה״כ בצדק ובמשפט כל בני ישראל מתאבקים בעפר רגלי חז״ל. ומאמינים שדבריה׳ דברי אלהים חיים כי לפי מה שהוכחת בניתוח. אין מי שיוכל לערער על אמתתו:

מ׳אה״ח במעשה הקרבנות יש להסתכל בחכמתם כי מלבד שינוי ורוב העבודות וההקטרו׳ היה להם לבקר כל בהמה לראות אם היתה ראויה למזבח לפי שיש ע״ג מומין שבא׳ מהם נפסלת. ויש ביניהם שצריך נגר ובר נגר להכירם ככתוב (בה׳ איסורי מזבח פ״כ) בהרמב״ם:

מ״אאה״כ אין ספק שידם בכל החכמות ושעסקו מחשבותיהם בהנה אבל קשה לי איך היה להם זמן להיות שלמים בכל החכמות עם חכמת התורה כי חיי האדם קצרים ומלאכת עיון כל החכמות מרובה כי רבות הנה:

מ״באה״ח אין צריך שיהיו לימודיים. ולא מנתחים. ולא תוכנים. ולא רופאים. אלא די שידעו מהחכמות הללו בשלימות כל מה שצריך להבנת תורתנו הקדושה. ועוד שבחכמים עצמם היו בעלי חכמות. כי הא דאמרו ביומא (פ׳ הוציאו לו דף מ״ט) על רבי חנינא שבקי ברפואות היה והוא היה אומר (שם ופ״ק דחולין דף ז׳) מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחייה. ובפ׳ השוכר את הפועלים (דף פ״ה) אמרו על שמואל ירחינאה שהיה רופא והוא שמואל חבירו של רב. ועל שהיה בקי בסוד העיבור קרו ליה ירחינאה. ובפ׳ המקבל שדה מחבירו (דף קי״ג ע״ב). אמר שמואל כל מידי ידענא אסוותייהו לבר מהני תלת וכו׳. והיה תוכן גדול כדמעיד הוא על עצמו בפ׳ הרואה (דף נ״ח סע״ב) נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא שהיה ארץ מגוריו. ובפ״ק דר״ה (דף כ׳ רע״א) אמר שמואל יכילנא לתקוני לכולה גולה. ופירש״י ז״ל בלא ראיית עדים כי בקי אני במולד הלבנה והילוכה וסדר המזלות. ובב״מ (דף ק״ז סע״ב פ׳ המקבל שדה מחבירו א״ל רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במישחתא. ופיר״שי משוחאה מודד קרקעות בשכר היה לקונים ולמוכרים ולאחין ולשותפין הבאין לחלוק. הרי שקצת מחכמי ישראל היו חכמים בחצוניות והשאר היו יודעין מהן כל הצריך להבנת פירוש התורה:

מ״גאה״ח רצוני לדעת דרך פרט קצת מסברותיהם בחכמת הטבע לראות מה בפיהם גם הם:

מ״דאה״ח אתה ידעת אדוני המלך שכל מה שהגיע לידנו מכתבי חז״ל אינם אלא משנה תלמוד ירושלמי ובבלי ספרא ספרי מכילתא וכו׳ וכולם מגמתם להורות לנו תורה שבע״פ ופירושה. ובכן לא נמצא בהם משאר החכמות אלא מעט מזער מפוזר ומפורד או מפני שצריכין להן לפרש קצת דינים שאי אפשר להבינם על בוריין בלתי הקדמות. כגון בקידוש החדש ובתקופות השנה שצריך לידע הקדמות התכונה כדי להבין דברי חז״ל וכן בכלאים וסוכה ועירובין צריך ג״כ שהמעין יהי׳ בקי בקצ׳ הקדמות למודיות ואם לאו לריק ייגע ולא יעלה בידו מאומה. ולכן כיון שלא נמצא בכתביהם אלא ראשי דברים ורוב הפעמים בלי הקדמות אי אפשר לירד לסוף דעתם בכל מכל כל ולידע מה היתה סברתם כי לא היתה מגמתם ללמד את עם ישראל לא פילוסופיא לא לימודיות לא תשבורת וכו׳ אלא פירוש תורת ה׳ תמימה. ואעפ״כ המעט שמצאתי הוא מיטב הסברות הגוברות היום בין בעלי חכמות חצוניות:

מ״האה״כ אם תעשה לי הדבר הזה בתוך קהל אהללך:

מ״ואה״ח איתא בב״מ (הפועלים פ״ו דף פ״ח סע״ב) שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה חלש רבי בעיניה א״ל אימלי לך סמא (בתוך העין) א״ל לא יכילנא. אשטר לך משטר. (אמשח ע״ג העין) לא יכילנא. הוה מותיב ליה בגובתא (קנה חלול) תותי בי סדייה (תחת מראשותיו) ואיתסי. (ונרפא. כי כח חוקק הסם בוקע והולך דרך עצם גלגלתו ומוחו עד עיניו):

מ״זדע אדני המלך שבכל מורכב נמצא בו שני מיני גופים. המין הא׳ הוא של גופים קטנים כבדים ונחים אשר לא יזוזו ממקומם לעולם אלא בכח גדול וביד חזקה. המין השני הוא של גופים קטנים גם כן הנסגרים במורכב קלים נעים ונדים ממקום למקום במורכב עצמו ואם לא היו אסורים בכבלי הגופים הכבדים כל זמן שימצאו פתח פתוח היו יוצאין מבית האסורים והולכין ופורחין באויר ובזה נתפרדה חבילה. אבל לא כל המורכבין שוין כי יש מורכב שרוב תכונתו מבנין הכבד. ויש שרובו מבנין הקל ויש ששוה בזה ובזה:

מ״חעוד צריך לידע שלא כל הכבדים שוין ולא כל הקלים שוין. לפי שימצא בין שני כבדים הא׳ כבד מחבירו. כגון המים והאויר ששניהם כבדים אבל אין ספק שהאויר אינו כל כך כבד כמים וכן בין הקלים יש גם כן מורכב שהוא קל מחברו. וכיון שכן נמצא שלא כל הקלים יתנועעו במרחק שוה כי אין ספק שאם הגוף שהוא קל מאד יגיע עד ריחוק ד׳ אמות ד״מ חוץ למורכבו שיצא ממנו. הגוף שאינו כל כך קל לא ילך אלא אמה א׳ או שתים או ג׳ כפי רוב או מיעוט קלותו. ולפי זה נוכל לומר שיש מורכב שכחו מגיע עד אמה א׳. ויש עד שתים ויש עד שלש ויש עד ארבע:

מ״טאה״כ עד עכשיו חדתה חידה ועתה משול משל:

נ׳אה״ח צייר בדעתך האח לפניך מבוערת בתוך חדר גדול של מאה אמה מרובעות. ועשרים אנשים. קצתן אצל האש וקצתן רחוקים ממנו י׳ אמות וקצתן עשרים וכו׳ וקצתן פ׳ וקצתן ק׳. הנה הסמוכים לאש יגיע להם חום גדול. והרחוקים עשר אמות יגיע חום להם אבל לא כל כך גדול כל עוד שמתרחקין יתמעט החום באופן שכשיגיעו לשמונים אמה לא יגיע להם שום חום כאילו לא היה אש בחדר. צייר עכשיו שיש שם עגולה ומרכזה הוא האש והעיגול רחוק ממנו לכל צד פ׳ אמה. ונמצא שהיושבים משמונים אמה ולפנים כלפי האח יגיע להם חום גדול או קטן כפי ריחוקם או קרבתם. אבל ליושבים חוץ משמנים אמה אפי׳ כמלא נימא לא יגיע להם שום חום וכ״ש ליושבים בתשעי׳ וכ״ש במאה. זה העיגול אשר עדיו יגיע כח או מעשה האש ולא יעבור. קראו הפילוסופים גלגל היכולת. או גלגל הכח. או גלגל המעשה. והיינו הך. ועתה המשל שהצעתי באש תייחס אותו לאיזה גוף שיהיה. כשם שהאש מפזר כחו בשמנים אמה ולא יותר. כך כל גוף וגוף יש לו גלגל יכולתו כפי חלק היכולת שיש בגופו. ולכן תראה שהישן תחת צל קצת אילנות ימות מפני שארס האילן מתפשט על הארץ שתחתיו אעפ״י שרחוקה ממנו כמה וכמה. וזה ג״כ נקרא גלגל היכולת של אותו אילן וכן הארץ עצמה יש לה גלגל היכולת אשר עדיו מגיעי׳ האדים והקיטורים העולים ממנה ומהם מתהוי׳ הענני׳ הברקים הרעמי׳ והרוחות והמטר והקשת והשלג והאש הפורח באויר בימי הקיץ שפעמים נרא׳ כמין קורה. או כמין גדי דולג. או ככוכב רץ והולך. וגובה גלגל הזה הממעיט לא יחסיר משלש פרסאות. והמרבה לא יעדיף מחמשים מילין:

נ״אאה״כ אני רואה שהפילוסופי׳ האחרונים יש להם סברות טובות מהראשונים. ולכן ערב בפי דבורך זה כדבש למתוק. אבל עדין לא ידעתי מה לכל מה שאמרת עם רפואת שמואל לרבינו הקדוש:

נ״באה״ח הא בהא תליא. כי הנה כיון שראה שמואל שרבי לא היה יכול לסבול התרופ׳ לא בתוך העין ולא על גבי העין. שם אותה תחת מראשותיו לפי שידע שעל ידי חום גוף רבי יתחמם הסם שתחת ראשו והגופים הקלים יתירו עצמם ממאסר דכבדים ויצאו דרך הנקבים הדקים שבהם שקורין פור״וס. ויכנסו בנקבי עור הראש ועצם הגולגולת ומשם למוח (כדפירש מרנא ורבנא מאור עינינו ועטרת ראשנו רש״י ז״ל. אשר כל ראתה עין חכמתו) ומשם ע״י גידי העין לעינים. הרי ששמואל ידע שגלגל היכולת של הסם היה יכול לעבור עובי הכר והכסת ועורות הראש ועצם הגולגולת והמוח עד הגיעו לעינים א״ב היה פילוסוף גדול ומאז היה יודע הפילוסופי׳ החדשה. אשר מתפארים בה האחרונים:

נ״גאה״כ באמת הורית חכמת שמואל בטבע וברפואה:

נ״דאה״ח עוד יש אצלי ראיה אחרת גדולה וטובה ממנה:

נ״האה״כ חושה ודבר ותהי אזני קשבת אל אמריך כי נעמו:

נ״ואה״ח גרסינן (דף ק״ז רע״ב) בב״מ אמר רב צ״ט בעין רעה וא׳ בדרך ארץ. ושמואל אמר הכל ברוח. ופירש״י ז״ל (הכל ברוח כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם. יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלונית). וצריך לידע שהאויר שלנו מלא אדים וקיטורים העולים מן הארץ בלי הפסק. וכשם שהמים כדי שיהיו טובים צריך שיהיו נגרים ומתנועעים. ואם לאו המים רעים והארץ משכלת לפי שעל ידי חוסר התנועה מתעפשים ונפסדים והשותה מהם נולדים בו חלאים רעים ורבים מינים ממינים שונים. כן האויר כשיהיה נח ולא יזוז ממקומו מתעפש ונפסד והורג נפשות הרבה יותר מן המים ובזמן קצר מהם לפי שאין אדם שותה מים תמיד כל היום וכל הלילה. אבל האויר אדם שואב אותו תמיד בין ביום בין בלילה בין ער בין ישן. ובכן אם הוא טוב וזך מזקק הדם מחלאתו ומוליד רוחות הרבה ואם בהפך האויר מלא מותרות ועיפוש מפני שאינו מתנועע ממקומו ומוליד כמה מיני חלאים כידוע לרופאים. צריך א״כ שרוח יעבור בו ויטהרהו כדי שיתנועע ממקום למקום אבל לא כל מיני רוחות שוין לטובה או לרעה. כי אם הרוח עובר על ארץ אשר בה מיני מחצבים טובים או רעים או מים מעופשים הוא מביא עמו מאלו האדים או גופים רעים או טובים כפי מצב הארץ אשר הוא עובר עליה. וזה הרוח אעפ״י שהוא טוב לא יהי׳ שוה לכל אדם כי יש איש אשר יועיל לו ויש אשר יזיקנו לפי מזגו ותכונתו. וכזה ראיתי בעיר המהוללה ליור״ני אשר בשנת תמ״ד בימי העומר רעשה הארץ ג׳ פעמים ובראשית חדש אב נראה השמש כמה ימים כאילו היה לוקה ומיד אחר התענית התחילו להתגלות בעיר חלאים רעים ויהרג ויעצמו מידי יום ביומו עד אשר רב הפגר בכל מקום ואין בית אשר אין שם מת ויש בית אשר לא נשאר שם משתין בקיד. וביום ראשון של ר״ה תמ״ה נראו כל הדגים אשר ביאורים הסובבים בעיר מתים ויודע נאמנ׳ כי כל הרע הזה נולד מהרעש הקודם שעל ידו נפתחו נקבי הארץ. ויעלו אידים וקיטורים ממעיה ויושבים העיר היו שואבין האויר ההוא הארסיי בפיהם ובנחיריה׳ בפת בנם וביין משתיהם על כן באה אליהם הצרה הזאת ומהרשעים הגיעו מספר המתים ביום א׳ לע״ג. וממנו זכורני שהגיעו לי״א ע״כ קראתי שם השנה ההוא תי״ו של ד״ם ובימי׳ ההם גם אני נהייתי ונחלתי ימים ברוך הגומל לחייבים טובות לא בצדקתי וביושר לבבי אלא מפני שרחמיו על כל מעשיו. א״כ יפה אמר שמואל הכל ברוח. ונפקא מניה שמלבד שתורת אלהיו בקרבו לפי שהי׳ כמעט תנא. גם כן היה פילוסוף ורופא גדול:

נ״זאה״כ בודאי שמי שבקי בחכמות יודה בחכמת שמואל ואחלי יכונו לפניך שתביא עוד ראיה אחרת מזה המין:

נ״חאה״ח נחלקו רב ולוי (כיצד צולין דע״ו רע״ב) אי ריחא מילתא היא או לא:

נ״טאה״כ אם אמת שכל המורכבים מתהוים מגופים מתנועעים אין ספק שריחא מילתא היא לפי שהוא קיבוץ גופים הקלים היוצאים מכבלי אויביהם הכבדים:

ס׳אה״ח עליך אדוני המלך נאמר ישמע חכם ויוסף לקח. כי הנה לא שמעת אלא ממני היום חכמת הטבע של האחרונים. ולא אמרתי לך ממנה אלא כטפה מן הים והי׳ די והותר לך כדי להקשות כאילו נולדת וגדלת ונושנת בה. ועתה הסכת ושמע אדוני. הנה אריס״טו הורה שחום האש אינו עצם ממש אלא מקרה היוצא ממנו לפי שהוא אינו עצם אלא מקרה החונה בעצם. אבל האחרונים הורו שהוא עצם וגוף אלא שאינו נראה לעינים:

ס״אאה״כ אין דעתי נוטה לדעתם כי מאן מוכח שהחום עצם וגוף כיון שאינו נראה:

ס״באה״ח לאט לי אדוני המלך. אמור נא לי הראית מימיך ביום הקיץ הנורא כחום היום להבת אש או נחלת אש באויר:

ס״גאה״כ מימי לא ראיתי ולא שמעתי כזה:

ס״דאה״ח הראית מימיך אדם מדליק ע״י זכוכית גבנוני׳ קשות בן או מטלית או עץ או כל דבר הראוי לישרף ואפי׳ בימי החורף:

ס״האה״כ כזה ראיתי ועשיתי כמה פעמים:

ס״ואה״ח מבטן מי יצא אותו האש ומי ילדו:

ס״זאה״כ מורה אני שהדין עמך כי כבר ידעתי היכן נוטה מגמת קושיתך. ואעפ״כ דבר עוד דבריך ואל תדום:

ס״חאה״ח שתי פעולות יש באש. האחת היא האור הב׳ החמימות. הגע עצמך שלחמימות צריך דרך משל עשרה ניצוצות של אש. ולאור עשרים. ניצוצי השמש בקיץ הם מפוזרים ומפורדים בכל האויר באופן שמולידין פעולת החימום אבל לא פעולת האור מפני שלא נאספו יחד כל שעור הניצוצות הצריך להוליד אש. אבל הזכוכית גבנוני, מקבץ ומאסף כל השיעור הצריך להדליק ולהראות האש החוצה. (כאשר תראה בארוכה בסי׳ קפ״ח) נמצא שכשם שאין אור בלא אש. כך אינו חום בלא אש. אלא שאש האור נראה לעין. ואש החום בלתי נראה. עוד יש לדעת שכל מה שאמרתי באש יתייחס ג״כ לריח לפי שריח הצלי דרך משל הן גופים קטנים היוצאים מהבשר ע״י האש ומתפשטים במקום מוגבל ולא יראו החוצה. וזה לא נעלם מרב ולוי בעלי המחלוקו׳ אלא שלמ״ד ריחא מילתא היא אם הריח יצא מדבר איסור כגון נבלה וכיוצא אסור לאכול המאכל שבלע מאותו הריח לפי שאין ריח בלי גוף וממשות. והוה ליה כאילו אוכל ממשו של איסור אף שאין בו מלקות לפי שאין בו שיעור. ולמ״ד ריחא לאו מילת׳ היא יודה שאין ריח בלי גוף אלא כיון שהגוף הוא בלתי נראה הוה ליה כאילו לא היה ולפיכך אין כאן צד איסור כשהוא בדיעבד (י״ד סי׳ ק״ח סעיף א׳):

ס״טאה״כ הניחא למ״ד ריחא לאו מלתא היא משום שאעפ״י שהריח היא ממשו של איסור כיון שאינו בעין ה״ל כאילו אינו. אלא למ״ד ריחא מילתא היא ולפי פירושך היינו ממשו של איסור. למה אינו לוקה האוכל מאכל שיש בו ריח נבלה:

ע׳אה״ח מפני שאי אפשר שבריח יהי׳ בו שיעור כדי ללקות שהרי אמרו הפילוסופים ששיעור בשר כגרגיר חרדל יוציא עשן ממנו כמה וכמה אלפים פעמים כשיעור הגרגיר. ושיעור נבלה להתחייב מלקות הוא כזית:

ע״אאה״כ אני רואה לפי דבריך שהיו בקיאים בחכמת הטבע. ועתה הודיעני עד היכן ידם תקיפה בלימודיות:

ע״באה״ח כל מה שצריך להבנת קצת הלכות קדוש החדש וכלאים ועירובין וסוכה שא״א להבינה בהחלט בלתי כללי זאת החכמה אשר ביתה נכון עליהם:

ע״גאה״כ אם היו יודעין הכללים בלי מופת אין משם ראיה לחכמת׳ לפי שכן יודעין הבנאים והנגרים ומודדי האדמה:

ע״דאה״ח חס ושלום התחשוב שאנשים אשר רוח בם ירוו צמאת שכלם בכללי׳ בלי מופת כדרך טפשים ובעלי מלאכה:

ע״האה״כ כבר אמרתי לך פעמים רבות שאני מקשה מה שיוכלו להקשות המכחישים כדי שתצטרף ותתלבן אמתת חז״ל. ועוד אני שואל ממך שתוכיח הכללי׳ במופתי חכמת ההנדסה. לפי שדעתי להעלות׳ על ספר לתועלת התלמידים:

ע״ואה״ח הנני לעשות ככל אשר צויתני. כי כן עלה במחשבתי לפרש כללי ההנדסה של פ״ק סוכה (דף י״ח ע״ב) שנמצאו בגמ׳ וברש״י ובתוספות בדרך קצרה וקלה אפי׳ למי שלא נכנס בחדרי החכמה המפוארה הזאת

ע״זכללי ההנדסה שהביאו התוספות ז״ל בפ״ק דסוכה דף ח״ רע״ו: כמה מרובע יתר על העיגול רביע.

ע״ח

ע״טאין להוכיח דבר זה מהא דטבלא מרובעת של ג׳ על ג׳ חוט של י״ב יסוב אותה.

פ׳

פ״אוטבלה עגולה של ג׳

פ״ב

פ״גחוט של תשע אמות יסוב אותה דכל שיש בהיקפו ג׳ טפחים יש בו רוחב טפח כדאמרן בשמעתין. דאין מביאין ראיה מחוט ההיקף הגדול רביע אצל

פ״דרחוב המקום. דאטו טבלא עגולה של ד׳ על ד׳ אמות

פ״ה

פ״וס״ד שאינה מחזקת אלא כטבלא של ג׳ על ג׳ מרובעים לפי שהחוט המקיפו מדתו שוה והלא כשתחלק טבלא של ג׳ על ג׳ מרובע על ג׳ רצועות לאורך וג׳ רצועות לרוחב לא תמצא בה כי אם ט׳ אמה על אמה. וטבלא עגולה של ד׳ על ד׳

פ״ז

פ״חעל כרחך יש בה י״ב רצועות של אמה על אמה.

פ״ט

צ׳שהרי אם ריבוע של ד׳ על ד׳ כשנחלק לד׳ רצועות של רוחב אמה לארכו וכן לרחבו תמצא בו ט״ז רצועות של אמה על אמה ומרובע אין יתר על העיגול אלא רביע. נמצאת אתה אומר שהעגולה היא י״ב אמה על אמה. אלא ודאי אין ראיה מחוט של היקף כלל. ועוד תדע דרצועות של ה׳ אמות אורך על רוחב אמה חוט של י״ב אמות מקיפה וכשתבוא לחלקה לרצועה של אמה על אמה אין בה אלא ה׳ אמות. והיינו טעמא לפי שכשאתה מניח חוט בריבוע הולך ומיצר לזוויות וכשאתה מניחו בעיגול מרחיב והולך. ואם באנו לכוין החשבון דמרובע יתר על העיגול נוכל להוכיח בענין זה. שתעשה נקודה של משהו ותקיפנה בחוטין הרבה סביבה סיבוב אחר סיבוב סיבוב עד שירחיבו ויגדל הרוחב בעיגול טפח על טפח ואחר כך תחתוך החוטין מן הנקודה ולמטה דהיינו מחצי רוחב העיגול ולמטה ואחר שיחתכו יתפשטו כל החוטין מימין ומשמאל ונמצא כל חוט הולך ומאריך מחבירו משהו מכאן ומשהו מכאן עד שאתה מגיע לחוט העליון שארכו ג׳ טפחים שהוא חוט החיצון שהוא מסבב על טפח.

צ״א

צ״בדכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו ג׳ טפחים. נמצאו החוטין הללו סדורין בענין זה כמין רצועה רחבה באמצע חצי טפח דהיינו כנגד הנקודה ומכאן ומכאן כלה והולכת וצרה עד משהו.

צ״ג

צ״דואם באת לחזור ולחלוק אותה באמצע דהיינו כנגד הנקודה. תמצא ב׳ רצועות שכל א׳ ארכה טפח ומחצה ומצד א׳ רחבה חצי טפח ומצד א׳ כלה עד משהו. ואתה צרף אלו שתי רצועות ושים הארוך כנגד הקצר תמצא רצועה ארכה טפח ומחצה על רוחב חצי טפח.

צ״ה

צ״ותחלוק אותה לג׳ רצועות תמצא בה ג׳ רצועות מחצי טפח על חצי טפח. ואילו רצועה מרובעת של טפח כשתחלקנה שתי וערב תמצא בה ד׳ רצועות של חצי טפח על חצי טפח. הרי לך מרובע יתר על העיגול רביע:

צ״זדיבור שני דף ח׳ סע״א

צ״חכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. אין החשבון מכוון ולא דק דאיכא טפי פורתא. שאם תעש׳ ריבוע של עשר על עשר ותחלוק אותו שתי וערב נמצא בתוכו ד׳ ריבועים של ה׳ על ה׳ חזור וחלוק אותן ריבועים לאלכסונים ההולכים לצד אמצע של ריבוע גדול תמצא בריבוע הפנימי ג׳ אמה שהרי הוא חציו של חיצון שהרי חלקת הריבועים של ה׳ על ה׳ כל אחד לאלכסונו ואם לא היה אלא לפי חשבון אמתא ותרי חומשי דהיינו ז׳ על ז׳ נמצא דאין בו חציו של חיצון. דריבוע של ז׳ על ז׳ אין בו אלא מ״ט רצועות של אמה על אמה וראוי להיות חמשים דהא היא חציו של עשר על עשר דעולה לק׳ רצועות של אמה על אמה:

צ״ט

ק׳דיבור ג׳ דף ח׳ רע״ב

100

ק״אריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא. בקונטרס כשאתה מרבע בתוך העיגול אתה נוטל ממנו חצי השיעור הנשאר בו דהיינו תלתא דכולה. הילכך לט״ז ריבוע צריך העיגול המקיפו סביב להיות כ״ד ודבר תימא. הוא זה מה ענין זה אצל זה. אלא יש לפרש ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא מרחבו של עיגול מחזיק רוחב הריבוע נמצאו זויות של ריבוע המגיעים עד העגול כפליים על רוחב הריבוע דקא סבר כל אמתא בריבועא תרי אמות באלכסונה. ותימא האיך טעי במדה ר׳ יוחנן ודייני דקיסרי מאחר שלא מדדו הדבר היאך עשו כלל על דבר שאינו. ויש לומר דקבלה בידם לשון זה של ריבועא מיגו עיגולא פלגא והוא אמת לענין המקום ולא לענין אורך החוט המקיף והרוחב דמקום הריבוע שבתוך העיגול מתמעט חצי של ריבוע ההוא תלתא דכוליה עיגול תדע שאם תעשה ריבוע של עשר על עשר ותחלקנו שתי וערב ותחזור ותעשה ריבוע בפנים לאלכסונם של רבועים קטנים כענין שפירשתי לעיל נמצא ריבוע פנימי חציו של חיצון ואם תעשה עיגול של עשר על עשר בתוך ריבוע החיצון יהא העיגול בין שני הריבועי׳ וזה הוכחנו שמרובע יתר על העיגול רביע. א״כ העיגול יתר על הרביע הפנימי חציו של פנימי דהיינו תלתא דעיגולא ורביע של ריבוע החיצון

101

ק״ב

102

ק״גוקצת תימא דלא נקט ריבועא דנפיק מגו עיגולא דהיינו תלתא מכל העיגול כי היכי דנקט עיגולא דנפיק מגו ריבועא ריבעא דהיינו ריבעא מכל הריבוע לכך יש לפרש דהנך תרי מילי קיימי דאיירי כעין שפרשתי שעוש׳ עיגול בתוך אותה ריבוע ואתא למימר שנתמעט העיגול רבוע של ריבוע החיצון. וריבוע פנימי נתמעט מריבוע חיצון פלגא ורביע ופלגא קיימי אריבוע חיצון. וא״ת והלא ריבוע של ז׳ על ז׳ אם תעשה בו עיגול של ז׳ על ז׳ אמות ותחזור ותעשה בתוך העיגול ריבוע שאלכסונו ז׳ כמדת העיגול הוה ליה ריבוע פנימי ה׳ על ה׳ לפי חשבון של אמתא ותרי חומשי באלכסונא. ומשכחת לה בריבוע פנימי יתר מחציו של חיצון דיש בפנימי כ״ה רצועות שלאמה, ובחיצון לא משכחת אלא מ״ט, וי״ל שזה תלוי במה שהוכחנו דחשבון של אמתא ותרי חומשי איננו מכוון דאיכא טפי וא״כ אין בריבוע הפנימי ה׳ על ה׳ שאם היה בו ה׳ על ה׳ היה אלכסונו עולה טפי משבעה:

103

ק״ד(כלל א) כל שיש בהקפו ג׳ טפחים יש בו רוחב טפח.

104

ק״הזה למדו מים של שלמה דכתיב ביה (מלכים א׳ ז׳) עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב:

105

ק״והלימודים כתבו שיש מעט יותר באלכסון העיגול משליש העיגול אבל חז״ל לא חששו לו מפני מיעוט שיעור משום דלחומרא לא דקו כדאמרינן בגמרא:

106

ק״ז(כלל ב). צורה א׳ המרובע יתר על העיגול רביע:

107

ק״ח(כלל ג). צורה יב כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא:

108

ק״ט(כלל ד). צורה יא עיגולא דנפיק מגו ריבוע ריבעא:

109

ק״י(כלל ה). צורה יא אם תצייר מרובע בתוך עיגול ותצייר מרובע סביב לעיגול. שטחו של מרובע הפנימי יהיה חציו של שטח מריבוע חיצון:

110

קי״אאה״כ צריך שתפרש כל העיקרים האלו ואם לאו יהיו כדברי הספר החתום:

111

קי״באה״ח כן אעשה כאשר דברת:

112

קי״גאה״כ הרחב פיך בפירוש עיקרי׳ האלו ויערב שיח שפתותיך לפני כי בקי אני בחכמה המפוארה הזאת כל מה שצריך לאיש מלחמה ולשר צבא בגדוד:

113

קי״דאה״ח בכלל הב׳ הורונו חז״ל צורה א׳ (המרובע יתר על העיגול רביע) היינו בהקף ובשטח. וזה ברור מדברי רש״י ז״ל ואוכיח כך:

114

קי״האלכסון העיגול שוה לצלעות המרובע. העיגול מחזיק אלכסונו ג׳ פעמים. במרובע יש ד׳ צלעות ששוים לד׳ אלכסוני העיגול. א״כ המרובע יתר על העיגול (שבתוכו) (בין בהקף בין בשטח):

115

קי״וחכמי התוספות ז״ל הזהירונו שלא ללמוד מהעיקר לעלמא לומר ד״מ צורה פלונית היא גדולה או קטנה מפלונית בהקף א״כ היא גדולה או קטנה ממנה בשטח ג״כ. שזה הכלל הוא דוקא בעיגול שבתוך המרובע אבל לא בעיגול ומרובע דעלמא נפרדים זה מזה. ומוכיחין זה בג׳ ראיות.

116

קי״זראיה א׳ לפי שמרובע שצלעו ג׳ (זרתות ד״מ) יש לו י״ב של הקף ואעפ״כ אינו מחזיק בשטחו אלא ט׳. עיגול שאלכסונו ג׳ הקפו ט׳ ושטחו ט׳ כמרובע שהקפו י״ב. א״כ אין ללמוד מן ההקף לשטח ולא איפכא:

117

קי״חראיה ב׳ עוד תשוב תראה שמרובע שצלעו ג, לא יחזיק אלא ט׳ של שטח אעפ״י שהקפו י״ב ועיגול שאלכסונו ד׳ יש בו י״ב של שטח וי״ב של הקף (צורה ב׳. ג׳ ד׳) נמצא שאעפ״י ששוין בהקפן אינה שוה בשטחן. א״כ אין ראיה מהקף לשטח:

118

קי״טועוד (צורה ו) דרצועה של חמש אמות אורך על רוחב אמה יש לה י״ב של הקף ושטחה אינו אלא חמש. משום שהעיגול יש לו ריוח גדול מהמרובע והרבוע לפי שאינו הולך ומיצר לזויות כהם:

119

ק״כ(מוסף א) התוס׳ ז״ל הוכיחו שאין ראיה מההקף לשטח ולא משטח להקף. לא ממרובע לעיגול ולא מעיגול למרובע שהן מין בשאינו מינו.

120

קכ״אואני מוסיף על דבריהם ז״ל דאפי׳ מין במינו אין למדין:

121

קכ״בכלל מהצורות של קוים ישרים השוות בהקפן אותן שצלעותיהן וזויותיהן שוים (דהיינו שרחבן כארכן) שטחן גדול מאותן ששוות בזויות בלבד. (דהיינו שארכן גדול מרחבן):

122

קכ״גאה״כ אני מבין העיקר הזה לפי שאני בקי בחכמה הזאת כמו שאמרתי לך. אבל דע שלא יובנו דבריך ממי שאינו בקי אם לא תפרש אותם:

123

קכ״דאה״ח דע שכל צורה מרובעת דהיינו שרחבה כארכה או שתתקרב יותר לצורה מרובעת בצורתה. שטחה גדול מצורה שארכה יותר מרחבה אעפ״י שהקפן שווה:

124

קכ״הראייה ג צייר מרובע שהקפו כ״ד ושטחו ל״ו

125

קכ״ו

126

קכ״זוצייר רבוע (היינו שארכו יתר על רחבו) שהקפו ג״כ כ״ד כמרובע.

127

קכ״ח

128

קכ״טתמצא שאינו מחזיק בשטחו אלא כ״ז וכדי שהרבוע יחזיק ל״ו כמרובע צריך שיהיה ארכו שתים עשרה ורחבו שלש וקו שלשים. הרי לך שאין ראיה מההקף לשטח אפי׳ מין במינו:

129

ק״לאה״כ הואל ובאר הכלל השלישי:

130

קל״אאה״ח היינו (כל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא), ר״ל שאם תצייר מרובע דרך משל שצלעו עשר. יהיה באלכסונו ארבע עשרה:

131

קל״ב

132

קל״גאה״כ זכורני שיש לימודים גדולים בכלל הזה:

133

קל״דאה״ח מן העיקר הזה אנו למדין לידע שיעור אלכסון המרובע ולא זו בלבד אלא גם אלכסון הרביע. ועוד לידע האלכסון ע״י הצלעות והצלעות ע״י האלכסון:

134

קל״הלידע צלעות המרובע ע״י ידיעת אלכסונו:

135

קל״ו(משל) יש לך מרובע שאלכסונו י״ד זרתות. לידע שיעור צלעו. הרבה הי״ד זרתות לחמשה שהן חמשיות ויהיו שבעים. חלק השבעים לשבעה ותמצא שישנו בע׳ עשרה פעמים. ובכן תאמר שמרובע שאלכסונו י״ד. צלעו הוא עשרה:

136

קל״זלידע האלכסון ע״י צלע המרובע תוסיף לכל זרת תרת של הצלע ב׳ חמישיות ותחבר הכל יחד ותמצא ג״כ שבעים חמשיות שהן י״ד זרתות והיינו אורך אלכסון מרובע שצלעו עשרה:

137

קל״חלידע האלכסון של הריבוע ע״י צלעיו:

138

קל״ט(משל א׳) ריבוע שארכו עשרה ורחבו ה׳ אם תרצה לידע שיעור אלכסונו תרבה ארכו בארכו.

139

ק״מ

140

קמ״אותאמר עשר פעמים עשר הן מאה. אח״כ תרבה רחבו ברחבו ותאמר ה׳ פעמים ה׳ הן כ״ה. חבר אלו הכ״ה עם הק׳ והרי לך קכ״ה. בקש שורש המרובע של קכ״ה ותמצא שהוא י״א. וזהו אורך אלכסון של הריבוע. (ויש דרך ג״ב ללמוד באלכסון הריבוע לצלעיו) ואעפ״י שנשארו קצת שיעורים קטנים הנם בטלין במיעוטן וקטנותן. מזה העיקר עצמו יצא מה שהורונו חז״ל כל אמתא בריבועא וכו׳:

141

קמ״במשל ב׳ מרובע שכל א׳ מצלעותיו עשר כמה יהיה אלכסונו. תרבה ארכו בארכו ותמצא מאה ותרבה רחבו ברחבו שהן ק׳ ג״כ והרי לך מאתים. קח שורש מרובע שלהם שהוא י״ד והיא אורך אלכסונו של מרובע של עשר על עשר ואעפ״י שי״ד הן שורש מרובע של קצ״ו ולא של מאתים אין אנו חוששין לד׳ העודפים:

142

קמ״ג(מוסף ב) מהו שרש מרובע ומספר מרובע.

143

קמ״דשרש מרובע הוא מספר הנולד מריבוי שני מספרים שוים בשיעור ובמין.

144

קמ״הכגון ה׳ וחמשה אם יתרבו זה בזה יולידו כ״ה. זה המספר כ״ה נקרא מספר רבוע והחמשה שורש מרובע. וכן אם תרבה עשר בעשר שיולידו ק׳. העשרה הם שרש מרובע והק׳ הוא המספר המרובע:

145

קמ״ו(מוסף ג) כדי לידע שטח המרובע תרבה צלעו בצלעו והמספר הנולד היינו שטחו:

146

קמ״זמשל ג׳ המרובע שכל אחד מצלעיו הוא עשר תרבה צלעו בצלעו ותאמר עשר פעמים עשר הרי ק׳. וק׳ הן שטח המרובע:

147

קמ״חכדי לידע שטח הריבוע דרך משל שארכו עשר ורחבו חמש תרבה ארכו ברחבו ותאמר ה׳ פעמים עשר הרי חמשים דהיינו שטחו של ריבוע:

148

קמ״טאה״כ נראה לי שעדין יש לך להרחיב ביאור בכלל השלישי הזה:

149

ק״נאה״ח כתבו התוספות שמה שאמרו חז״ל כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא לאו דוקא:

150

קנ״אאה״כ עדיין צריכין אנו למודעי:

151

קנ״באה״ח כבר מבואר ועומד במה שאמרתי בסי׳ ע״ד בסוף דבור המתחיל ריבוע שארכו י׳ וכו׳ וכן במשל שתחתיו שאין אנו חוששין לד׳ העודפים בקכ״ה של ריבוע. (צורה י״ד ט״ו) ובמאתים של מרובע דלחומרא לא דק

152

קנ״גאה״כ עליך להביא ראיה שהריבוע הפנימי הוא חציו של חיצון (צורה י׳):

153

קנ״דאה״ח זהו נקל להוכיח שהרי נחלק המרובע החיצון לד׳ מרובעים קטנים. ואח״כ נחלק כל מרובע ומרובע קטן לשני משולשים שכל א׳ מהם חציו של מרובע קטן נמצא שארבעה משולשים של מרובע הפנימי שוים בשטחן לארבעה משולשין החיצונים. א״כ מרובע הפנימי הוא חציו של מרובע החיצון בשטח:

154

קנ״האה״כ לאפוקי מאי קאמרת מלת בשטח:

155

קנ״ואה״ח לאפוקי הקף דלא. משום שהקיפו של פנימי מחזיק רוב הקף מרובע החיצון שהרי הקף החיצון הוא מ׳ והפנימי הוא כ״ח כאשר אוכיח בע״ה בסי׳ צ׳:

156

קנ״זאה״כ כל זה מפורש באר היטב. ועתה הואל ופרש הכלל הרביעי:

157

קנ״חאה״ח הכלל הד׳ (עיגולא מגו ריבועא ריבעא). היינו הכלל הב׳ צורה א׳ המרובע יתר על העיגול רביע וכבר נתבאר בסי׳ ס״ח:

158

קנ״טאה״כ פרש לנו העיקר החמישי:

159

ק״סאה״ח ריבועא דנפיק מגו עיגולא (יש בו) פלגא של שטח של מרובע החיצון המקיף את העיגול. פירוש צייר מרובע של עשר על עשר. ובתוך המרובע עיגול, ובתוך העיגול מרובע יהיה המרובע הפנימי חציו של החיצון בשטח, ושטחו של עיגול יהיה עודף על המרובע הפנימי חציו של פנימי דהיינו שלישו של עיגול שהוא רביע של מרובע החיצון:

160

קס״אאה״כ עד עכשיו חדתה חידה ועתה הואל ומשול משל:

161

קס״באה״ח אני אפרש באופן שאפילו נער קטן יבין. הנה הצעתי שהמרובע החיצון הוא עשר על עשר. א״כ שטחו הוא ק׳ כמו שהוכחתי (סי׳ ע״ד מוסף ג׳) העיגול שבתוכו שטחו ע״ה. המרובע הפנימי שבתוך העיגול שטחו חמשים כאשר הוכחתי (בסי׳ פ׳) והרי לך פתרון החידה שהרי כיון שהפנימי שטחו חמשים והעיגול שטחו ע״ה נמצא שהעיגול יש לו כ״ה יותר ממרובע הפנימי דהוה ליה שליש העיגול של פנימי שהוא רביע מרובע החיצון ששטחו מאה:

162

קס״גאה״כ עדיין יש לך להוכיח שני דברים. חדא שהעיגול מחזיק ע״ה. ב׳ הערך שיש בהקף בין מרובע למרובע ובין שניהם לעיגול:

163

קס״ד(מוסף ג) אה״ח כבר הוריתיך את הדרך הישרה לידע שטח המרובע שרחבו כארכו והריבוע שארכו יתר על רחבו [סי׳ ע״ד מוסף ג] ועתה הנני הולך להודיעך שטח העיגול. אמנם קודם זה צריך לראות הערך שיש בהקף צורת י״א בין המרובעים ובין שניהם לעיגול ואומר שהמרובע החיצון הקפו מ׳ מפני שהוא י׳ על י׳. הפנימי הקפו כ״ח ז׳ לכל צלע מפני שצלעותיו הם אלכסוני׳ מרובעים של ה׳ על ה׳ כמ״ש (סי׳ פ׳) עתה אבוא אל העיגול אשר הקפו ל׳:

164

קס״האלכסון העיגול שוה לצלע המרובע החיצון אשר כפי מה שהצעתי מחזיק עשר זרתות. העיגול מחזיק האלכסון של עצמו שלש פעמים. א״כ הקף העיגול שבין שני המרובעים הוא שלשים זרתות:

165

קס״ואה״כ זהו ראיה שאין להרהר עליה. ועתה עליך המלאכה לגמור ולהורות ששטח העיגול הוא ע״ה כמו שאמרת:

166

קס״זאה״ח קח חצי אלכסונו של העיגול שהוא חמש. ותרבה אותו בחצי הקפו שהוא ט״ו. ויעלו לע״ה שהם שטח העיגול:

167

קס״חאה״כ צריך שתחזיק דבריך במופת הנדסיי.

168

קס״טאח״ח חצי אלכסון העיגול הוא חמש וחצי הקף העיגול הוא חמש וחצי הקף העיגול ט״ו והרי לך חצי ריבוע שארכו ט״ו ורחבו חמש. חבר אותו עם חצי האלכסון וחצי בהקף הנשארים. והנה לך ריבוע שלם. ותוציא כאשר הראית (סי׳ ע״ד מוסף ג׳) ותמצא שהוא ע״ה:

169

ק״עאה״כ כל מה שפירשת עד הנה בגמרא ברש״י ובתוס׳ הם כללי ההנדסה ישרים ואמתיים ונראה מהם שהיו בקיאים בה כל הצריך להבנת תורתנו הקדושה כמו שאמרת בתחלה.

170

קע״אאה״ח מה שהבאתי אינו אלא אחת מני אלף ממה שהי׳ לי להביא בדיני כלאים ועירובין ומדות בית המקדש. אלא שאיני מלקט אלא שנים שלשה גרגרים בראש אמיר להורות למכחישים רוב בקיאותם וידיעתם בחכמה הזאת. אשר תורת משה היא פאר ונזר החכמות האנושיות מפני שהיא מיוסדת על אדני הנסיון ולא על ההשערה או סברא בלבד. והנה עד עתה לא הודעתי מה שהיו בקיאין בה אלא במה שצריך להבנת התורה אבל עכשיו אביא ג״כ כללים שהיו יודעים ממנה לאהבת וחשק הידיעה:

171

קע״באיתא בירושלמי מסכתא סוטה (פ״ה הלכה ה׳) שהמלכות שם מס כבד על ריש גלותא דהיינו שיתן לו חדר מרובע של מ׳ על מ׳ אמה מלא חטים.

172

קע״ג

173

קע״דוא״ל רב הונא שיבקש מהמלך שיתן החטים בב׳ פעמי׳ חדר של כ׳ על כ׳ בכל פעם ובכן ירויח החצי. והטעם הוא שאם תעשה מרובע של מ׳ על מ׳ יחזיק ד״מ אלף ות״ר כורים של חטים. קח קו של כ׳ ועשה ממנו מרובע תמצא שאינו מחזיק אלא רבוע של מרובע הגדול וכשתעשה אחר כמוהו לא יחזיקו בין שניהם אלא חציו של מרובע הגדול דהיינו ת״ת כורים מפני שהמרובע הגדול ארכו מ׳ ורחבו מ׳ וכשתחבר שני מרובעים הקטנים יחד יולידו ריבוע שארכו מ׳ ורחבו כ׳ והכלל היוצא מזה הוא:

174

קע״האם תוציא ממרובע חצי רחבו וישאר ריבוע אין בריבוע אלא חצי שטחו של מרובע:

175

קע״ואה״כ זהו דבר שלא יפול בו ספק:

176

קע״זאה״ח איתא בעירובין (פ״ד דף מ״ג ע״ב) שפופרת היה לו לר״ג שהי׳ מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדם אלפים בים. הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה וידע כמה עומקו של גיא. ופירש״י ז״ל שפופרת קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של ר״ג מתוקנת למדת צפיות אלפים אמה או בים או ביבשה. ומביט בה ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה, ואח״כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיות השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעות הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת:

177

קע״חאה״כ שמעתי אומרים שהקדמונים היו משתמשין בשפופרת הזאת לראות איזה מגדל או ארמון או מבצר בעיון דק. כדי שלא יתערב הראות במוחשים אחרים חוץ מהמבוקש. ועוד היום הרוצה להסתכל איזה ציור בדקדוק לוקח טבלא שבה נקב קטן ורואה הציור על ידי הנקב באופן שנראה לו בולט אעפ״י שאינו אלא שטחו. אבל שמעתי ולא ידעתי שתשמש למדוד המרחקים:

178

קע״טאה״ח נראה לי שאינה דרך רחוקה מאד מהכלים שמשתמשים בהם היום מההנדסים למדוד המרחקים. שאעפ״י שהם כלים מכלים שונים. העיקר והיסוד שלהם הוא המשולח. ושפופרת של ר״ג גם הוא ממנו. שהרי האדם עם הקרקע מציירין זויות נצבת. ומהעין שמביט בקצה יוצא קו א׳ המצייר צלע הגדול של המשולש. ואפשר שהיה שם איזה תנאי אחר שלא נכתב בספר, ומ״מ בודאי שזהו כלי ההנדסה:

179

ק״פאה״כ כך נראה לי גם כן:

180

קפ״אאה״ח עוד אמרו שם הרוצה לידע כמה גבהו של דקל מודד קומתו וצלו וצל קומתו וידע כמה גבהו של דקל פי׳ ימדוד קומתו וצלו של אדם ואח״כ ימדוד צלו של דקל ומה שצלו של אדם הוא פחות או יותר מקומתו ידון לקומתו של דקל. כגון אם האדם גבוה ג׳ אמות וצלו אינו אלא שתים כשימדוד צל הדקל ידע שהדקל הוא שליש גדול מצלו:

181

קפ״בכלל אם תמדוד הצל ג׳ שעות אחר זריחת השמש דהיינו שכבר עלה מ״ה מעלות או ג׳ שעות אחר הצהרים תמצא הצל שוה לגוף המיצל:

182

קפ״גאה״כ ראיתי שהדין עמך ודלא כמו שהייתי חושב עד עכשיו שחז״ל היו מואסין בחכמות חצוניות:

183

קפ״דאה״ח ולמה היה להם למאוס בחכמות כשאין בהם דבר נגד הש״י ותורתו:

184

קפ״ההאה״כ אפשר לומר שמאסו אותן מפני הפילוסופים שלא ידעו את ה׳ ולא עבדוהו:

185

קפ״ואה״ח הניחא בדברים הנוגעים לש״י דהיינו הבורא אבל במה שנוגע לבריה מה איכפת לן שיאמרו מה שירצו כל זמן שאינן אומרים דבר לא נגד תורה שבכתב ולא נגד תורה שבע״פ משום דהוי ליה כמתרפא מן העכו״ם שהחולה שואל ממנו מה שצריך לרפואת חליו. אבל לא ישאל לו ידיעת ה׳ ואופן עבודתו כי לא נסה באלה:

186

קפ״זאה״כ זהו דרך ישר אשר לא יכשל בה הירא את דבר ה׳:

187

קפ״חאה״ח יש מהפילוסופים סוברים שהככבים חיים ובעלי שכל ובינה כמונו (וזהו סברת הרמב״ם ז״ל שכתב ה׳ יסודי תורה פ״ג כל הככבים והגלגלים כולן בעלי נפש ידיעה והשכל הם והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם כל א׳ וא׳ לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים), ויש אחרים והם הרוב שסוברים להפך שהם גופים מתים כארץ וכים וכו׳. אמור נא לי אדוני המלך אם יש שני בני ישראל א׳ מאמין שהככבים חיים. ואחד שהם מתים. מי משניהם מין או אפיקורוס:

188

קפ״טאה״כ אם א׳ משתי הסברות הית׳ נגד עיקרי תורתנו הקדושה אזי הייתי קורא למחזיק בה מין או אפיקורס. אמנם כיון שאין בה דבר נגד תורת ה׳ למה אכנה שם רע לחברי חנם:

189

ק״צאה״ח מיום ברוא אלהים אדם ועד קרוב לזמננו כל יושבי תבל ושוכני ארץ האמינו שששה ככבי לכת הם גופים חשוכים שמקבלים האור מהשמש שהוא א׳ מהם והגדול שבהם ועתה האחרונים המציאו שהם ארצות. ושהארץ אשר אנו יושבים בה היא אחת מהן מפני שסוברים שהשמש באמצע בלי תנועה כמלך במסבו והששה מקיפים סביבו ושיש שם הרים וגבעות ובקעות וימים ונהרות וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. ויש בני אדם ושאר בעלי חיים ושהאדמה תעבד ויזרעו ויקצרו ויאכלו וישתו ויולידו וימותו כמונו. ואם אדם ימאן בסברא הקודמת ויאמין בזאת תחזיקהו למין או אפיקורוס:

190

קצ״אאה״כ חלילה לי מעשות זאת:

191

קצ״באה״ח למה, והלא כל דברי הפילוסופים מינות ואפיקורסות:

192

קצ״גאה״כ דבריך סותרין זה את זה שהרי הכרחת שספרי׳ חיצונים שאסרו חז״ל אינן ספרי הפילוסופים ועוד הראיתני שהמקובלים מביאין סיוע לדבריהם מהפילוסופים. (סימן א׳ ב׳):

193

קצ״דאה״ח לא הדרי בי מקמייתא. אלא שאמרתי כך לראות מה בפיך גם אתה. אבל באמת יפת דנת לפי שאינו נגד תורת מרע״ה שיאמין האיש הישראלי שהככבים הם עולמות מיושבים:

194

קצ״האה״כ כך הוא אבל זה הבל ורעיון רוח, כי מי עלה שמים וירד לידע ולהודיע לבני אדם כדברים האלה:

195

קצ״ואה״ח דע אדוני המלך שמלכותך רחוק מאד ממדינת איברופ״ה אשר היא אם ואוצר החכמות ואילו שמעת טענות חכמיה אפשר שתחזיק כסברתם ואם תרצה לשמוע אערוך לפניך טענת סברא זו ואולי תיטב בעיניך:

196

קצ״זאה״כ הבינני ואשמעה דבריך:

197

קצ״חאה״ח היכן הוא מושב המוח:

198

קצ״טאה״כ ולמה תשאלני זה. והלא אפילו נער בן יומו יודע שמושבו בראש שהוא המדור העליון כי שם ביתו:

199

ר׳אה״ח והריאה והלב איה מקום דירתם:

200

ר״אאה״כ גם זה ידוע לכל שמושבם בחזה דהיינו במדור האמצע:

201

ר״באה״ח והכבד והטחול וקרבים ובני מעים היכן הם:

202

ר״גאה״כ במדור התחתון של הגוף:

203

ר״דאה״ח ומי מפריד בין אלו לאלו:

204

ר״האה״כ חצר או טרפש הכבד הוא מפריד בין מדור האמצעי אשר בו כלי הנשימה. ובין מדור התחתון אשר בו כלי המזון והעיכול:

205

ר״ואה״ח הרואה אתה שהם נתונים כסדר הזה בגופך ובגופי ובגופי כל הנצבים עלינו ובגופי כל בני אדם:

206

ר״זאה״כ כך הוא בודאי בלי ספק:

207

ר״חאה״ח ודילמא יש אדם שמוחו בחזה. וכבדו בראש. ולבו בכרס:

208

ר״טאה״כ א״א לומר כן. שהרי בעלי מלאכת הניתוח מנתחים בכל יום נבילות בני אדם ורואין שכולם יצירתם אחת ושוין בצורת והנחת איברים הפנימיים כשם ששוין בצורת והנחת החיצונים:

209

ר״יאה״ח הארץ אשר אנחנו יושבים עליה היא כוכב. ובה ימים ונהרות והרים ובקעות ובעלי חיים מדברים ושאינם מדברים וד׳ תקופות השנה. למה לא ימצא כזה בשאר כוכבי לכת שהם כוכבים כמוה:

210

רי״אאה״כ מעולם לא חשבתי שטענת התוכנים האחרונים הן מיוסדות על עמודי הסברא:

211

רי״באה״ח ודאי שמתקבלות אל הסברא אבל אין אנו יכולים להחזיק במונח הזה במה שהוא מבטל תנועת השמש דביהושע כתיב (שם ז׳) שמש בגבעון דום וכתיב ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבא כיום תמים. הרי שסובב והולך כשאר כוכבי לכת. ואעפ״י שבעלי הסברא הזאת נתחבטו לתרץ הקושיא לריק יגעו כי אין תשובתם מספקת לכן נטשתיה וגרשתיה מהסתפח בנחלת ה׳:

212

רי״גאה״כ אנא הודיעני תוכן תשובתם:

213

רי״דאה״ח אמרו שהנביא אמר שמש בגבעון דום מפני המון העם דס״ל שהשמש מהלך ואינו יודע תנועת הארץ:

214

רי״האה״כ אין ממש בתשובה זו ובכן הנה אנכי עמך שהמונח הזה פגול הוא לא ירצה במה שאומר שהשמש קבוע בלי תנועה. אבל תאבה נפשי לדעת התאמין במה שאמרו שהכוכבים הם עולמות מיושבים:

215

רי״ואה״ח דעתי נוחה בזה מאד. כי אני שותה בצמא את דברי חז״ל שלמדונו. ר׳ מאיר אגוז מצא תוכו אכל קליפתו זרק. וכן ראוי לנו לעשות בסברות חכמי האומות שכל מה שהיא מנגד לתורתנו הקדושה והתמימה. בין שבכתב בין שבעל פה לבל להאמין אבל מה שאינו נגד דבריה ולא נגד פירושה הרשות ביד כל ישראל להאמין או למאן בו לפי שכלו. ובכן כיון שאין שטן ואין פגע רע להאמין שכל הכוכבים בין המהלכים בין הקבועים בגלגל השמיני הם עולמות אשר בהם מכל בעלי חיים בצדקתה החזקתי ולא ארפה. ואפשר שלזה כיונו רז״ל כשכתבו בסוף מסכת עוקצין עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות:

216

רי״זאה״כ אין מדברי חז״ל ראיה מספקת כי שמא כונתם על עולמות רוחניים:

217

רי״חאה״ח לכן טענתי בלשון שמא ולא בלשון ברי:

218

רי״טאה״כ כך מוטל על איש הירא את דבר ה׳ כמוך:

219

ר״כאה״ח זכיתי ימים מקדם אשר ראיתי בימי חרפי בס׳ המליץ דברים נוטים אל הסברא הזאת:

220

רכ״אאה״כ יבוא נא דבר החכם וכבדנוך:

221

רכ״באה״ח נשא משלו על הגרמים השמיימים ויאמר. ואף גם זאת ביכולת הטביעם בוראם בגזרתו היקרה נתנם בחילוף מצבים ומהלכים הפכיים מחייבי פעלים בשכלים בהנחת גופים שובתים מתים ונתינת הכנות לקבל צורות להשיב מתלבש המתבייש ממערומיו. לא שלכך נוצרו לעבוד יצורים אובדים שהמה נכבדים מהם וגבוהים עליהם. חלילה ליוצרם להכניע היקר לזולל והעומד לאובד. ולא יחשב פועל חכם שיכין כלים עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחד. אבל בראש בתבונה בתכונה לא ידעה בלתו אשר דרך סבובם ולכתם לעשותם מלאכתם. הוכן להם מן הטוב שיעור רחב ידים כיד אלהיהם הטובה אשר כן יסד וישבעו ויותירו כדבר ה׳ יוקח להם מיטב השפע ראשונה לתתם יושבים ראשונה במלכות כל המלאכה נמבזה ונמס השליכו ארצה. ותבל ובניה תחיה בנותר:

222

רכ״גאה״כ החכם המליץ הזה אינו אומר כלום לעניננו:

223

רכ״דאה״ח אדרבא דבריו הם העיקר שהכל תלוי בו מפני שאין השכל סובל שהבורא יתברך ויתעלה שמו ברא ויצא גופים גדולים ויקרים מהארץ אלף אלפי אלפים פעמים להאיר לדרים עליה בלבד. ובפרט מספר עצום ונורא של כוכבים התלויים בגלגל השמיני אשר אין להם יחס ולא שפע בארץ אלא להורות לבני אדם עוצם יכלתו וחכמתו יתברך. א״כ צריך לומר שנבראו לאיזה ענין אחר ג״כ והוא לא העלהו על ספר כי בימיו זה קרוב לארבע מאות שנה היו כל באי עולם מאמינים בדברי ארסט״ו כאלו רוח ה׳ דבר בו. אבל קרוב לימים האלו ולזמן הזה כק״ן שנה קמו עליו אנשים חכמים ונבונים ויאמרו מה נשתנה הפילוסוף הזה מכל הפילוסופים. ולמה נאמין בדבריו אשר ממקבת שכלו חוצבו. וכי לו לבדו נתכנו עלילות ה׳ הלא גם לנו לבב כמוהו לרדת לעומק חכמת הטבע נחפשה דרכיו ונחקורה אם כנים דבריו או אם אסף רוח בחפניו. ויבדקו ספריו בדרישות וחקירות וימצאו בהם כמה וכמה ענינים שהן נגד החוש וימרדו בו ויאמרו אין לנו חלק בארסט״ו ולא נחלה בחכמתו. שאינה אלא ריבוי דברים ומיעוט ענינים ויעמדו וימציאו חכמה חדשה קרובה אל השכל ומכוונת אל החוש כל מה שאפשר ובה סותרים דברי אריסט״ו ודברי התוכנים הראשונים. ובפרט סברת האומרים שצורות הגלגל השמיני משפיעים ע״י אורם אל כל יושבי תבל. והעלו שכוכבי הגלגל ההוא וכסיליהם כל אחד מהם הוא שמש המאיר ומחמם לעולם שתחתיו אשר אינו נראה לנו מרוב ריחוקו ממנו ושהאויר המועט היוצא לנו מהם אינו לא לעזר ולא להועיל לארץ הלזו אשר אנו יושבים בה. ואפשר שהחכם המליץ לא ידע מזה מאומה ולכן לא העלהו על ספר. אבל בודאי שהוא חושב שיש להם איזה תועלת גדול אשר נעלם ממנו:

224

רכ״האה״כ לפי דעתי זוהי סברא נכונה ומתקבלת אל השכל:

225

רכ״ואה״ח הנה אריסט״ו וסיעתו חושבי׳ שהכוכבים הזנביי׳ נעשי׳ ונוצרי׳ מקיטורים חמים יבשים ושמנים אשר מתלהבים מנצוצי השמש המביט בהם או מלהבות האש היורדים מיסודו העומד תחת גלגל הירח וזה נעשה בחלק היותר גבוה מהאויר אשר הכוכב תלוי ועומד כל זמן שעולה לו מזון מהארץ וכשהקיטורים הולכים ומתמעטים מתנונה והולך עד כלותו והיה לאין:

226

רכ״זאמנם רוח אחרת היתה עם האחרונים שהם חושבים שגלגל השמיני כולו אויר זך ודק ובהיר וספיריי ושם תלוים כל הכוכבים בין שגלוים לנו ובין שאינן גלוים לנו. והכוכב הזנביי נברא עם שאר הבריות בששת ימי בראשית. אך יש לו גלגל פרטי אשר בו מתעלה בגובה רומו ומתעלם ממנו ואינו נראה אלא לסוף שנים אשר עדין לא נודעו מספרם ובהגיע תור זמנו יורד והולך אל שפל רומו ומתקרב אל הארץ באופן שיראה וימצא מכל יושבי חלד ומביאין ראיה לסברתם זאת ממה שהתוכנים מדדו בכליהם ומצאו שלפעמים הוא גבוה מהלבנה ופעמים מהחמה. ועתה הגע עצמך שיש בין בני עמנו שני אנשים אחד חושב שהכוכב הזנביי נעשה מקיטור הארץ כארס״טו. והאחר שהוא כוכב נברא מאת השי״ת כשברא את העולם. מי משניהם תחזק למין:

227

רכ״חאה״כ אין זו שאלת איש נבון וחכם כמוך. יען שחובת כל איש אשר בשם ישראל יכונה להאמין שהקב״ה ברא הכל מהאין המוחלט והגמור ביכולתו הבלתי בעל תכלית ודוקא בתחלת הבריאה כגון שמים וארץ ואור וכו׳ אבל אח״כ ואפילו בששת ימי בראשית אעפ״י שנאמר בהם ברא היינו יש מיש שנ׳ (בראשית א׳) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכתיב (שם) וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ואחז״ל שהבהמה נבראת מן היבשה ולפיכך הכשרה בשני סימנין. עופות מן הרקק ולפיכך הכשרן בסי׳ א׳. דגים מן המים לפיכך הכשרן בלא כלום. וכל אלו נבראו בששת ימי בראשית ואמרו שהיו יש מיש. ועכשיו כל מגמת הפילוסופים אינה אלא לבקש ולידע מאיזה חומר לקח הקב״ה לעשות ד״מ ברקים ורעמים ומטר ושלג וברד וכו׳ וכיון שכן למה אקרא בשם מין למי שיאמין שהקב״ה משתמש ממין חומר זה או ממין חומר אחר או אם הכוכב הזנבי נעשה מקיטור הארץ או נברא עם יתר הכוכבים:

228

רכ״טאה״ח ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר הוסיף על טכסיסי המלכות אשר חנן לך הוד וטכסיסי חכמה כי כל דבריך אינן אלא בשכל ובינה עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ודע כי השאלות שהקדמתי אינן אלא להוכיח מה שהוכחת ולאמת מה שטענת אבל אתה אדוני המלך החכם בדקות עיונך ובבהירות וזכות שכלך. עוד אני מדבר ואתה תשמע ועליך נאמר (משלי א׳) ישמע חכם ויוסף לקח:

229

ר״לאה״כ לזכות שכלך וליושר סברתך נאוה תהלה. והנה כבר למדתנו רבינו איך ראוי להתנהג לאיש אשר תורת אלהיו בקרבו בסברת הפילוסופים למען לא ימעדו אשוריו (סי׳ ק״ט) באמונת תורתנו הקדושה. אמנם אשאלך והודיעני מה יתרון לחכמי ישראל על פילוסופים כיון שהללו חכמים והללו חכמים מה נשתנו אלו מאלו:

230

רל״אאה״ח יש יתרון לחז״ל על הפילוסופים כיתרון האור מן החשך:

231

רל״באה״כ ובמה יודע אפוא היתרון הזה:

232

רל״גאה״ח אלולי יראתי להיות עליך למשא הייתי מאריך בענין הזה למען יודע כי נכוחה דברתי:

233

רל״דאה״כ הארך כל הצריך או כל מה שתרצה כי אמרי נועם דבריך מתוקים מצוף דבש:

234

רל״האה״ח אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני. ובכן אומר ראשונה דרך כלל. כי מגמת הפילוסוף לידע האמת והשקר והטוב והרע. וזוהי עצמה מגמת החכם הישראלי:

235

רל״ואה״כ אשוב ואשאל מה נשתנו אלו מאלו:

236

רל״זאה״ח אתה תראה, כונת הפילוסוף לידע האמת והשקר כדי לידבק אל האמת ולברוח מן השקר. וכן כונתו לידע הטוב והרע כדי לבחור בטוב ומאוס ברע. וכן חכמי ישראל הקדושים כונתם ומגמתם זה וזה. אמנם האמת המבוקשת מחכמינו היא אמת זכה וברורה אמרת ה׳ צרופ׳ אשר אין בה חשש שקר וכן הטוב המבוקש הוא טוב אשר לא נמצא בו לא עירוב ולא שמץ רע. כדכתיב (תהלים לד) סור מרע ועשה טוב. וכתיב (דברים ל׳) ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. כלומר אם תבחר בחיים דע שתחיה. ואם תבחר בטוב לא יקרך רע משום שהבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. וכשישמור מצות ה׳ וחקיו ומשפטיו מובטח לו שהשיג כל מה שהיה לו להשיג וידע בודאי שהוא בן העולם הבא. אבל הפילוסוף אפשר שיכלו בהבל ימיו ושנותיו בבהלה ויעלה חרס בידו שאין בו מועיל. כי מי עלה שמים וירד להודיע דרך משל אם הכוכבים הם ארצות מיושבות מבני אדם ושאר בעלי חיים ואם יש בהם צמחים וימים ונהרות ובקעות. או מי בא עד נבכי ים וירד לעמקי תהום לידע מה בחשוכא:

237

רל״חאה״כ דברי פי חכם חן:

238

רל״טאה״ח הן אמת שכוונתם לבחור בטוב ולמאוס ברע. אבל תעו מדרך הטוב ונטו ממנו כי לא הכירוהו לפי שחשבו שהטוב הוא הטוב המדותיי והמציאו להם מדות כפי אשר בדעתם ויקראו להן מדות טובות ולמחזיק בהן קראו איש טוב וגברא רבה כגון הם אמרו שאחת מהמדות הטובות היא מאוס בעושר ובחור בעוני ולכן מפארים ומשבחים לדיאוג״יניש צינ״יקו אשר בית דירתו היתה חמת גדולה שכיסויה בא׳ מראשיה להגן עליו מקור החורף ומחום הקיץ כדי שלא יזיקוהו והי׳ שואל צדקה לעוברים ולשבים. והי׳ לו קערה לשתות בה ולפי שפעם אחד ראה איש מלקק בידו אל פיו השליך הקערה. פילוסוף אחד הי׳ עני מדולדל והמלך נתן לו כסף וזהב הרבה להצילו ממצוקות העוני וישכם בבקר ויקח בידו את הכסף ויבוא לפני המלך ויאמר לו הנה לך כספך אשר נתת לי קח לך כי אינני חפץ בו. ויתמה המלך ויאמר לו מה זאת עשית לי למה בעטת במנחתי אשר נתתי לך. וישב הפילוסוף את המלך דבר לאמר אדוני מיום היותי על האדמה עד היום הזה ישבתי במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים כי מעולם לא הייתי להוט אחר הממון ולעולם נסתפקתי בהכרחי והיה די לי והותר וכל תאותי היתה בחכמת הטבע לדרוש ולחקור עניניו ומעשיו כי רבו. אמנם אתמול אחר אשר לקחתי את פרשת הכסף סעיפי עצבוני וילכו אחרי ההבל ויהבלו לחשוב מה אעשה מהכסף אם אקנה ממנו סחורה להשתכר או אם טוב לי להפקידו ביד אדם נאמן או אקנה ממנו קרקע ויהי טרף בביתי. ותדד שנתי מעיני ולבבי כים נגרש כי סבבוהו גלי המחשבות ועכרוהו המון הטרדות ותתפעם רוחי פוסח על שתי הסעיפים ולכן לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ובכן הכסף נתון לך ואני בעניותי החזקתי ולא ארפה ובאמת שאין אלו אלא דברי כסיל ופתי ובער שהרי שלמה המלך אשר עליו נאמר (מלכים א׳ ד׳) ויחכם מכל האדם וכל דבריו ברוח הקודש. שאל מאת הש״י (משלי ל) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. וזהו באמת ובתמי׳ שאלת חכם שאם אין לו מה יאכל צריך שכל היום ירדוף אחר מזונותיו ולא ישאר לו אפי׳ מלא שעה לפנות מחשבתו לעיון ואז תורה מה תהא עלי׳. והקב״ה הבטיחנו (ויקרא כ״ז) אם בחקותי תלכו וגו׳ ונתנה הארץ יבולה וגו׳ ובקללות הגזים ולא תתן ארצכם את יבולה. נמצא שהקב״ה מעניש ע״י העניות ומי הוא זה ערב את לבו לומר שהעניות מדה טובה ושלכן ראוי לרדוף אחרי׳ והלא אינו אלא עונש וצריך לברוח ממנה כברוח מן החרב מן הרעב ומן הדבר. אלא ודאי שאין ממש בדבריו הללו. והפילוסופים אינם יודעים להבחין בין טוב לרע שהרי אמר הש״י (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. ופירש מהו חיים וטוב (שם) לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה׳ אלהיך וגו׳ ואם יפנה לבבך ולא תשמע וגו׳ הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון לא תאריכן ימים על האדמה וגו׳. לפי זה גדר הטוב הוא עבוד אלהים וגדר הרע הוא סור מרע:

239

ר״מאה״כ ואם אדם מוסר נפשו למות על קידוש ה׳ בחצי ימיו היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה:

240

רמ״אאה״ח אשריו ואשרי חלקו בסודו תבא נפשי ובקהלו יחד כבודי. וכי יש טוב גדול או יש שמחה גדולה מזו למות על קדושת שם הש״י:

241

רמ״באה״כ והלא קצת פילוסופים מתו מיתה משונה בלב שמח ונפש חפצה ומה יתרון לזה מזה.

242

רמ״גאה״ח אמת ויציב שקצת פילוסופים מכת השטו״איקוש מתו בלב שמח כגון א׳ מהם שדכו במדוכה במצות המלך והוא היה אומר. אתם דכין בשר וגידין ועצמות אבל אי אתם יכולין לדוך הנפש וזהו כדי שיאמרו שהיתה לו נפש רחבה ושהי׳ סובל המיתה בלי עצבון הנראה בעיניך שזה הפילוסוף שמת כך. הוא בן העולם הבא:

243

רמ״דאה״כ ח״ו כיון שלא ידע את ה׳ ולא עבדו:

244

רמ״האה״ח בוא וראה מה נשתנה הקדוש המוסר נפשו על קידוש ה׳ כי הוא מבזה חיי העה״ז לעבוד את ה׳ בכל נפשו אעפ״י שנוטל את נפשו ממנו ואעפ״י שסובל יסורין קשים במיתתו הוא סובל בשמחה ובטוב לבב כמו שעשו רבי עקיבא ור׳ חנינא בן תרדיון וכמו שעשו אבותינו ועושים עד היום אחינו בשרנו בספרד ובפורט״וגאל כי יודע כי מלבד שנמחלו לו כל עונותיו תשאר נפשו מקודשת מחשמלים ואראלים ותתענג לעד ולעולמי עולמים בתכלית הטוב והשמחה אשר עליו נאמר (תהלים ל״א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך הלזה תקרא רע ומות או טוב וחיים:

245

רמ״ואה״כ רואה אני את דבריך שאין לקרוא רע לרע עובר אשר אחריו טוב נצחי. ובכן אין לשוות הפילוסוף עם הקדוש הזה שעליו נכון לומר (שם קכ״ו) הזורעים בדמעה ברנה יקצורו:

246

רמ״זאה״ח כיון שהפילוסוף אינו יודע להבחין בין טוב לרע ממילא לא ידע למאוס ברע ולבחור בטוב:

247

רמ״חאה״כ צריך לומר כן כהכרח. אמנם במה שהוא אמת ושקר חייבים אנו להודות שהמה חכמים מחוכמים שהרי גילו מסתורי ומצפוני הטבע באופן שאין דבר נעלם מהם ואין נסתר מנגד עינם שהם מדברים על השמים וארץ וכל צבאם על הים ועל כל אשר בו. על הבהמות ועל החיות על העופות ועל הדגים ועל כל אשר תרמוש האדמה. על העבים על הקולות ועל הברקים ועל המטר ועל השלג על הברד ועל האויר ועל החושך על היום ועל הלילה על הרעמים ועל הרוחות וסוף דבר על כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו:

248

רמ״טאה״ח ודאי שדברו על כל מה שאמרת אבל מי יבטיח לנו שהטיבו את אשר דברו:

249

ר״נאה״כ לפי שאין מכחיש דבריהם:

250

רנ״אאה״ח והלא אמרתי לך (סי׳ קמ״ה) שהיו׳ קמו האחרונים נגד ארס״טו ומאנו בדברו:

251

רנ״באה״כ מהו זה וכי יש מחלוקת בין הפילוסופים:

252

רנ״גאה״ח יש ויש באופן שאין שנים מסכימין על דעת אחת:

253

רנ״דאה״כ הודיעני נא את דרכם:

254

רנ״האה״ח הנני הנני להפיק רצונך. ואתחיל בענין הברקים והרעמים ואודיעך בתחלה דרך כלל סברות קצת פילוסופים ואח״כ אחוה דעי אף אני וקח לך את אשר תיטב בעיניך כי אתה תבחר ולא אני:

255

רנ״ואה״כ שמחני באמרתך ואל תבישני משברי:

256

רנ״זאה״ח סברת ארס״טו היא שחומר הברקים הם קיטורים חמים ושמנים העולים מן הארץ וסבת התלהבותם היא מהירות תנועתם בענן אשר לוחץ וסובב אותם מכל הצדדין באופן שהם סגורים בתוכו ורצים ושבים למצוא מנוס לנפשם מלחץ אויב לפי שהם חמים ויבשים והענן קר ולח וכשמתלהב קורע הענן לשנים ויוצא ואז יראה הברק וישמע הרעם:

257

רנ״חאה״כ נראה לי שדברי אר״סטו הם נכוחים למבין:

258

רנ״טאה״ח סברת קארט״יסיו פילוסוף גדול. הוא שחומר הברק הם קיטורים של גפרית ומלח הנקרא ניט״רו העולים מן הארץ והנה העננים העשוים כמין דפין או קליפות זו על גב זו פעמים סמוכים זה לזה ופעמים רחוקים זה מזה כי עינינו הרואות שיש גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם והם תלוים באויר מפני ששטחם דק וקל מאד ממנה ולכן הוא סובלם וכן אם נשב בהם הרוח יטלטלם מעבר אל עבר וישאם על כתפו זמן גדול כאשר תראה בנוצה של עוף שהיא פורחת באויר כל זמן שמשיב הרוח וכשיעמוד תפול בקרקע מפני שהיא כבדה מהאויר והנה אם הענן העליון נתעבה ע״י החום דהיינו שהחום חיבר חלקי הענן זה בזה באופן שנתמעט שטחו ונתרבה כובדו ונעשה כבד מהאויר הסובלו עד עכשיו על כנפיו. צריך בהכרח שיפול על הענן שתחתיו אשר יש בו מהקיטורים הגפריים ואז נלחצים ונכבשים מלמעלה ולמטה בין שני העננים ובכן מתלהבים ומבקשים מפלט לנפשם וכיון שהענן העליון אינו כבד בכל מקום בשוה לפי שבאמצע הוא כבד יותר מבקצוות. ובכן בנפלם על חברתם נשארו ביניהם סדקים אשר בהם יוצא האש אבל לפי שהם צרים מאד ואין בהם רוחב למדת האש הוא יוצא בכח גדול וביד חזקה ופותח אותו לפנות מקום לעצמו כפי צרכו ובזה היתה המיה גדולה. וזהו הרעם:

259

ר״סאה״כ קשה לי בסברא הזאת נפילת העבים שאין דעתי נוחה בה וכל השאר הוא כמעט של ארסט״ו:

260

רס״אאה״ח יש אומרים שהקיטורים מתלהבי׳ בענן מעצמם ואפילו בלי תנועה כמו שנראה לעין באי שיצילי״אה בהר איטנ״א הנקרא מונגיביל״ו וכן סמוך לעיר נאפולי״ש בהר ביסוביא״ו הנקרא מונט״י די שומ״ה וכן באמירק״א במדינת ניקאראגו״אה וכן בהר היקנ״א אשר באי איסלנד״א שכל אלו מקיאין אש הנולד בתוכם מעירוב המחצבי׳ אשר בקרבם של גפרית וזפת ומלח ונפט ניטר״ו ודברים אחרים אשר בהתערבם יחד ידליקו את עצמם ע״י הרתיחה הנולדת בם. ואם ההדלק׳ נעשתה במקום רחב אין שטן ואין פגע רע כי האש אינו מזיק ואינו יוצא לחוץ ואם באולי יראה החוצה לא יגרום שום נזק כי אין מי שיעכבהו לילך אל מקום אשר יהי שמה הרוח ללכת. אמנם אם השער יהיה סגור ולא ימצא מקום לצאת אזי מרגיז ארץ ממקומה ומרעיש המחוז הסמוך לו בקול גדול ובהמיה גדולה באופן שאמיץ לבו בגבורי׳ ערום ינוס ביום ההוא להציל נפשו מני שחת כי ייראו פן יעשו בתיהם קבריה׳ כאשר אירע לעיר קטניא״ה במלכות שיציליא״ה בשנת ה׳ אלפים תכ״ט הוא אלף תרס״ט ולעיר סיראקוס״א שם בשנת ה׳ אלפים תנ״ג היא אלף תרצ״ג לחשבונם אשר נהרסו עד היסוד בהן ונשארו תל עולם שממה ובימים ההם ובעת ההיא היתה עת צרה וצוקה ליושבי האי כי מתו בה יותר משלש מאות אלף נפשות. וזה עצמו יארע בברקים וברעמים כי יתלהבו מעצמם כשחומרם ראוי לדלק ויגרמו רעם גדול לפעמים אף בלי לוחץ ולוחם אלא בהתחמם כל מין ומין זה בזה שהרי הקימיקו״ס עושים מן הזהב עפר אחד שמשימין על כף של נחושת או של כסף או של ברזל ומחממין אותו מעט ומשמיע רעם גדול בקני השרפה הנישאים בעגלה וחוזק כחו כלפי מטה כי יקוב כף הברזל ויעשה בה חור גדול. וכן יש עפר אחר אשר הוא ג״כ מרעים ונעשה מג׳ חלקים של ניטר״ו וב׳ של מלח של אבן שנמצא בחביות של יין שקורין טארטאר״ו וחלק א׳ של גפרית. ולכן כשימצא חומר הדומה לזה בענין ויהיה שם מעט חום יוליד ברקים ורעמים בלי ספק:

261

רס״באה״כ גם זו סברא נכונה מאד ועתה השמיעני מה שהמצית בעיונך על ענין זה:

262

רס״גאה״ח אתה צויתני להודיעך כיצד המצאתי סבת הדלקת הברקים וקול הרעמים ובכן מוכרחני להתחיל מראשית הענין:

263

רס״דהנסיון מוכיח שהזכוכית שצורתו גבנונית יולדו ממנו ב׳ דברים בהכרח. חדא שיגדיל כלי המוחש וגוף הנרא׳. ונ״מ שכל בתי עינים שמגדילין האותיות צורתן גבנונית. ב׳ שאם תשים הזכוכית הזה נגד השמש באופן שיעברו ניצוציו בגובה גבנוניתו ותשים תחת מקום כלות הניצוצי׳ מטלית או נייר או דבר הראוי לישרף יתלהב מעצמו ותאכלהו אש לא נופח וכל שהגבנונית יהיה יותר גבוה ישרוף ממקום קרוב בנחיצה רבה. וכן יעשה המראו׳ החלולי׳ שמולידי׳ אש במהירות גדולה. אמנם הזכוכית שצורתו קערורית לא יוליד אש בשום אופן ולא יגדיל המוחשים הנראים אדרבא יקטין אותם:

264

רס״האה״כ כל זה ודאי וברור ובחון:

265

רס״ואה״ח הנסיון מוכיח ג״כ שהעבי׳ מציירין לנו לפעמים גוף השמש גדול ממה שנראה לנו כשהאויר זך וצח ולפעמים מציירין אותו קטן מטה שנראה בצחות האויר כאשר ראיתי פעמים רבות בעיר הגדולה לונדריש ברוב הימים בזמן החורף, ונ״מ שני דברים. חדא שהעבי׳ בהירי׳ כזכוכית. ב׳ שיש מהם שצורתם גבנונית ויש שצורתם ג״כ קערורית ויהי ג״כ בהכרח עב שהוא חלל כלפי מעלה וגבנוני או חלק כלפי מטה או להיפך וסוף דבר כל הצורות השייכות בזכוכית שייכות ג״כ בעבים. וכיון שיש בענן הסגולה הראשונה של הזכוכית שצורתו גבנונית כמו שהוכחתי (סי׳ קפ״ב) למה לא תמצא בו ג״כ הסגולה השנית דהיינו לשרוף באש כל דבר הראוי לישרף כגון גפרית ומלח וכו׳:

266

רס״זאה״כ ודאי שאם תמצא בו הסגולה הראשונה תמצא בו השנית ג״כ כי היא תולדות הראשונה:

267

רס״חאה״ח גלוי ומפורסם לכל שיש עננים סדורים זה על גב זה כמין דפין של עץ כמ״ש (סי׳ קע״ט) פעמים סמוכים זה לזה ופעמים רחוקים זה מזה. שהרי עינינו הראות שיתפזר ויתפרד הענן התחתון ויראה עוד ענן אחר גבוה ממנו, נשים א״כ שיש ענן התחתון הטומן בחיקו דבר הראוי לשריפה כגון גפרית וזפת ומלח וניט״רו ודברים אחרים כיוצא העולים מקיטור הארץ. ונשי׳ ג״כ שהענן העליון צורתו גבנונית וניצוצי השמש העוברים דרך חום גבנוניתו מכים בענן התחתון במקום שיש שם הדברים הנפשרים אין ספק שיולידו אש בענן התחתון שהרי אין מי שיעכב על ידם:

268

רס״טאה״כ בודאי אמנם דבריך סותרים זה את זה. שהרי בראשונה אמרת שהמראות החלולים מולידים אש במהרה אח״כ אמרת שהזכוכית שצורתו קערורית אינו מוליד אש לחלוטין:

269

ר״עאה״ח כך אמרתי. ואעפ״כ אין דברי האחרונים סותרים את הראשונים כי הזכוכית החלול שאינו מוליד אש הוא חלול משני שטחיו ומפריד ניצוצי השמש זה מזה אחר שיצאו מתוכו לאויר אמנם המראה החלול הוא חלול מתוכו וצורתו גבנונית מאחריו לפי שהיא חלק עיגול ובכן מקבץ כל נצוצי השמש בתוך חיקו והם מתערבים ונכפלים ומסתרגים ומתחברים יחד כמעשה שבכה זה נכנס בתוך גבולו של זה באופן שידליק אש אוכלת בנחיצה רבה וישרוף ויתיך העופרת והבדיל בזמן קצר דהיינו בחלק מי״ב בשעה. ויותר שחלק עיגול המראה הוא קטן ימהר יחישה מעשהו:

270

רע״אאה״כ נצחתני בתשובתך היקרה והנעימה:

271

רע״באה״ח אם צורת הענן תהיה חלולה מבפנים כלפי מעלה וגבנונית כלפי מטה ויהי בתוכה קיטורים הראויים לידלק יולידו ברקים ורעמים גם כן אעפ״י שלא יהיה על הענן החלול אלא אויר זך בלי עננים:

272

רע״גאה״כ זהו סברא נכונה וקלה להבין מכל הסברות שהצעת. אבל יש לי עליה קושיא גדולה:

273

רע״דאה״ח דבר אדוני כי שומע עבדך:

274

רע״האה״כ לפי מה שהצעת לא יהיו ברקים ורעמים בלילה מפני שאז השמש הולך תחת האופק וכי תימא הכי נמי והלא הנסיון מעיד להפך:

275

רע״ואה״ח אין דעתי לסתור סברות הקודמות ולחלוק עליהן אלא להודיע שאפשר שיתלהבו הקיטורים מסבה אחרת ג״כ. ועל הדלקת הברקים והשמעת הרעמים בלילה אומר. שיש ענן גבוה ויש ענן שפל. והגבוה יעלה עד יותר מחמשים מילין ובכן כל זמן שהענן רואה את השמש אעפ״י שאינו נראה לנו מפני שהוא תחת האופק דהיינו בתחלת הלילה ובסופה. יוכל להוליד ברקים ורעמים. כי היושב במקום גבוה יראה השמש בתחלת היום ובסופו קודם מאחר היושב במקום נמוך. כי הא דאחז״ל אר״י (פ׳ כל כתבי דף י״ח ע״ב) יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי. והיינו טעמא משום דטבריא היתה בעמק והיה השמש ממהר לשקוע קודם צפורי ובכן היו מקדימין בהכנסת שבת ובצפורי היו מאחרין בהכנסתו לפי שהשמש מאחר לשקוע יותר מבטבריא מפני שצפורי יושבת על ראש ההר (פ״ב דכתובות דף ק״ג סע״ב) ולפיכך מידלי ובסיס אוירא אבל במוצאי שבת היו ממהרין ליכנס בחול בטבריא ומאחרין בצפורי. וכיון שהענן גבוה ויכול לראות השמש בתחלת ובסוף הלילה יוכל להדליק הקיטורים כמו שאמרתי מזהב המרעים ומההרים המקיאים אש. ועוד יש קיטורים המתלהבים באויר שנראים כעין כוכבים הרצים ממקום למקום כעין קורות כעין עיזים דולגות שאם יפלו בענן ידליקוהו:

276

רע״זאה״כ הסברות הראשונות מקובלות אצלי יותר מסברתך:

277

רע״חאה״ח הודיעני נא היתרון שיש לסברתם על סברתי:

278

רע״טאה״כ לפי שלדידהו סבת הברקים והרעמים אחת היא בין ביום ובין בלילה. אבל לדידך שתים הנה אחת ביום ואחת בלילה:

279

ר״פאה״ח היש כח ביד שום אדם להכחיש מה שנראה לעין:

280

רפ״אאה״כ בודאי שאי אפשר להכחיש מה שנראה לעין:

281

רפ״באה״ח והלא אתה רואה שהענן והזכוכית שצורתן גבנונית מדליקין המוחשים ומדליקי׳ אש וכן המראה והענן שצורתן חלול. וא״כ מה איכפת לי אם אינו מדליק בלילה. וכי תאמר על הזכוכית שצורתו גבנונית ועל המראה חלול שאינו מדליק ביום מפני שאינו יכול להדליק בלילה מחמת העלם השמש:

282

רפ״גאה״כ עתה ידעתי כי סברתך נכונה מאד וקושיתי אינה קושיא:

283

רפ״דאה״ח ה׳ יאריך ימיך על ממלכתך כי שבע מדות שמנו רז״ל בחכם כולם איתנהו בך בתכלית השלמות:

284

רפ״האה״כ ואם המצא ימצא פילוסוף אחר שימצא סבה אחרת להולדת הברקים ויהיה מתקבלת יותר מסברתך מה תעשה:

285

רפ״ואה״ח אבטל סברתי מיד מפני סברתו:

286

רפ״זאה״כ נמצא שכל דברי הפילוסופים אינן אלא השערות בעלמא:

287

רפ״חאה״ח כדבריך אדוני המלך כן הוא. כי אם תשאל לעשרה פילוסופים טעם דבר אחד כל אחד מהם ימציא לך טענות וראיות כל כך מתקבלות ומתקרבות אל הסברא שאם תרצה אח״כ לבחור באחת מהנה אינך יודע להבחין איזו תיטב בעיניך:

288

רפ״טאה״כ הבא ראיה למען יבחנו דבריך האמת אתך. כי בדבר חבכה אין להאמין אפילו לגדול שבחכמים בלתי שיתן טעם לדבריו:

289

ר״צאה״ח ארס״טו והנלוים אליו חושבים שהכל נעשה מחומר וצורה והעדר. כגון העץ קודם שנשרף היה עץ. ואחר שנשרף פשט צורת העץ ולבש צורת האפר. הרי חומר וצורה והעדר. החומר הוא הנושא דהיינו דבר הראוי לקבל צורות רבות. שהרי בתחלה היה עץ ואחר שנשרף נעשה אפר נמצא שלקח צורה חדשה. וההעדר נמצא בו גם כן בהולדו שהרי ממה שלא היה אפר נעשה אפר. זוהי סברתו דרך כלל. אמנם גאשי״נדו פילוסוף גדול אשר מת בן ס״ו שנים בשנת אלף תרנ״ה לחשבונם היא ה׳ אלפים תט״ו לחשבוננו גזר אומר שהחומר הוא גופים קטנים בתכלית הקטנות באופן שאינן ראויי׳ ליחלק מרוב קטנם כי אין בגוף הקטן הזה שום חלל ומאלו הגופנים נוצרים ונעשים כל המורכבים. ויש להשתכל בהם הצירה ד״מ אם הם חדים או כדים. והמצב. והסדר. והגודל. והתנועה. וכן כפי הכנת צורתם ומצבם וסדרם וגדלם ותנועת׳ אשר יכין להם הבורא יתברך ויתעלה שמו מתהוה ונוצר מהם המורכב אעפ״י שחומר אחד לכולם. כאשר עינינו רואות בברזל ד״מ אשר ממנו נעשה חרבות ורמחים סכינים מסמרים ומחטים יורות ומנעולים ומפתחות וקני השרפה וכלים מכלים שונים אין מספר. וכל הכלים האלו נוצרים ונעשים מחומר אחד לפעולות ומלאכות רבות כפי ההכנה והצורה שיתן האומן לכלי. כן ה׳ אלהינו ברא חומר א׳ מאין וממנו יוצר כל המורכבים באופן שכשיגביל אותו בסדר א׳ יהיה אילן. ובסדר אחר זהב. ובסדר אחר כסף. וכן לכל בריה ובריה על זה הדרך:

290

רצ״אאה״כ ומהיכן באות הצורות למורכבי׳ לפי סברת ארסט״ו:

291

רצ״באה״ח מוצאות מכח החומר ע״י המקרי׳ המכינים אותו לקבל הצור׳. כגון העץ קודם שיקבל צורת האש נכנס בו החום שהוא המקרה ויכינהו לקבל צורת האש העתידה לצאת ואח״כ מקבל צורת האש המוצאת מכח החומר:

292

רצ״גאה״כ הנה גאשינד״י הורה מהות החומר לעין וממילא מהות המורכבי׳. אבל במונח ארסט״ו לא ידענו עד עתה חומר המורכבים אלא דרך כלל:

293

רצ״דאה״ח חומרם לפי דעתו הם הארבע׳ יסודו׳. אש ואויר ומים וארץ. ויקרא המורכב על שם היסוד הגובר בו או על שם איכיותיו כגון הדגים שגובר בהם הליחות והקור שהם איכיות המים נאמר בהם שחומרם מימיי ומזגם קר ולח. ובגפרית נאמר שטבעו חם ויבש כאש. וכן נאמר על כל המורכבים כנקלה כנכבד:

294

רצ״האה״כ היש עוד דעות וכתות:

295

רצ״ואה״ח יש ויש כהנה וכהנה. אבל איני משמיעך אלא הגדולות שבהן אשר יצא טבען בעולם והן עוד שתים. הראשונה היא של פילוסוף אחד בצרפת הנקרא קראטיסי״ו או די״ש קארטיס אשר היתה לו ישיבה א׳ בעולם עם גאשינד״ו הנ״ל. וזה האיש קארטיסי״ו מת בן נ״ד שנה בשנת אלף תר״ן לחשבונם היא ה׳ אלפים ת״י לחשבוננו:

296

רצ״זוסברתו היא שהקב״ה ברא בתחלה החומר הראשון יש מאין. ואח״כ חילקו לג׳ יסודות. היסוד הראשון חומרו דק בתכלית הדקות ומתנועע בנחיצה רבה ואין לו צורה מוגבלת אלא מקבלת כל הצורו׳ שבגופים אשר נכנס בהם כמים שאם תשימם בכלי עגול תהיה צורתן עגולה במשולש משולשת. ובמרובע מרובעת, ומזה היסוד יצר הקב״ה השמש והכוכבים הקבועים ברקיע והאש. והיסוד השני הוא מכדורי׳ דקים עד מאד אבל לא כל כך כיסוד הא׳ והוא הנקרא איטי״ר וממנו עשה השמים וזה ג״כ לוקח צורות הגופים שנכנס בהם היסוד הג׳ שהוא החלק העב הוא מצוייר מצורות הרבה כגון משולש. מרובע וכו׳. וממנו ברא הארץ. המים. והאויר וכל המורכבים. והוא מסכים עם גאשי״נדו שהמורכבים משתנים מחמת צורתם מצבם וסדרם וגודלם ותנועת׳ אבל חולק עליו במה שאמר שהעולם קצתו מלא גופים וקצתו חלל מפני התנועה הצריכה לבריות כי אם אדם ילך ד״מ ממזרח למערב צריך שבהליכתו ידחה האויר שכנגד גופו כלפי מערב. ואם יש חלל ומקום פנוי לקבל בו האויר הנדחה אזי יגיע האדם למחוז חפצו. אך אם אין ריקות בעולם האויר יתריס נגדו ויעכב אותו מלכת למסעיו, אלה דברי גאשי״נדו. אבל קארטי״סיו תפש לו בזה דרך אחרת ואמר שאין ריקות בעולם אלא הכל מלא והכל גוף וטוען כך. גוף הוא כל שיש לו אורך ורוחב ועומק בחלל ימצאו שלשתם. א״כ היינו חלל היינו גוף, וא״כ אין ריקות בעולם. ועוד יש מחלוקות גדולות ביניהם שאיני זוכרן כי איני מביא אלא ראשי פרקים הצריכים לכונתי דהיינו להוכיח היתרון הגדול שיש לחז״ל על הפילוסופים:

297

רצ״חאה״ח מה שאמר קארט״סיו שהיינו חלל היינו גוף אינו נראה מקובל אלא הסברא:

298

רצ״טאה״ח אל תטריח עצמך אדוני המלך להקשות נגד שום אחת מאלה הסברות לפי שהם בעצמם ערכו מלחמה אלו נגד אלו כאשר תשמע אחר שאגיד לך סברת הכת הרביעית הנקראת קימי״קוס האומרים שהתחלות ועיקרי המורכבים נודעים וניכרים על ידי האש. שהרי אם תקח איזה מורכב כגון יין ותשים אותו באנטיכי על האש תמצא בו חמשה דברים שהם יסודות דהיינו גפרית. רוח או כסף חי שקורין מירק״ורי. מלח. מים. ואדמה. ונחלקים לפועלים ופעולים. שנים האחרונים פעולים. והשלשה הראשונים פועלים. אך יש הפרש בין מורכב למורכב במה שבאחד יגברו המים על הארץ ובאחד הרוח, ובאחד הגפרית. ובא׳ המלח. ועוד יש כמה וכמה עירובין אין מספר שאם יעלה על דעתך שיהיו בו ד״מ ג׳ חלקים מלח. וב׳ חלקים של גפרית. וחצי של רוח. ואחר שיהיו בו ג׳ חלקים של גפרית וא׳ וחצי של מלח ואחד של רוח בודאי שישתנה מהאחר וכן תצייר בשכלך תגבורת וחלישות הגופים והשתנותם כפי שיעור העירוב וכפי היסוד הגובר בו החזק הוא הרפה. וכשם שבכ״ב אותיות בלבד נעשים כמה אלף אלפים תיבות מתיבות שונות בכל לשונות העולם. וכשם שבז׳ קולות הניגון בלבד נעשים כל הניגונים שבעול׳ בין לבכות בין לשחוק כן בה׳ יסודות האלו נעשים ונוצרים כל המורכבים. הרי לך ארבע סברות הגוברות היום בעולם. ועתה אדוני המלך תפול נא תחנתי לפניך ואל תשב את פני אמור נא לי איזו יכשר הזו או זו או אם כולן כאחת טובות:

299

ש׳אה״כ מי האיש החכם אשר לא שמע אלא ראשי דברים בקיצור מופלג אשר ימצא לבו לבחור בטוב ולמאוס ברע מבלתי שמוע טענות הבעלי דינין:

300

ש״אאה״ח אבל אתה אדוני המלך חכם כמלאך האלהים ונקל זאת בעיניך להבחין בעומק שכלך בין האמת והשקר:

301

ש״באה״כ לעשות רצונך החבר חפצתי ולא מלבי כי היה צריך פנאי גדול ושקידה רבה לשמוע טענות הבעלי דינין. ולדמותן זו לזו ולשקול אותן במאזני הסברא והנסיון אז יוכל החכם לפסוק בלי גמגום ופקפוק ולומר הלכה כפלוני. אבל כיון שאתה מכריחני אגיד לך את הרשום על לוח לבי באמת ובתמים. והיינו שכל הסברות וההשערות הללו הן אפשריות ומתקבלות אל הלב. כי מה שאמר אר״סטו שיש חומר אחד המקבל כל הצורות הוא דבר הנראה לעין שהרי אין ספק שהעץ אחר שנשרף נעשה אפר. ואם תשים האפר במים רותחי׳ ותסננם תמצא מלח. הרי שהעץ פשט צורתו ולבש את צורת האש. ואח״כ צורת מלח. א״כ יש דבר א׳ שאינו משתנה וראוי לקבל כל הצורות. ובכן אין בסברתו דבר מנגד אל השכל אלא הכל מתקבל ומתיישב על הלב וזה ברור:

302

ש״גוסברות גאשינד״ו ג״כ נכונה במה שאמר כי בהשתנות מצב וסדר וגודל ותנועות הגופים הקטנים שהם חומר כל המורכבים תשתנה צורתם. ומשל הברזל המשתנה לחרבות ומחטים ומפתחות הוא יפה ואמיתי. אמנם יתכן יותר במשל הקמח שנעשה ממנו עיסה וממנו נעשה לחם שצורתו עגול, מרובע. כעין פרחים. וכעין צורות בני אדם וחיות ועופות:

303

ש״דועל קארטי״סיו נ״ל שסברתו אמתית ורצויה. לפי שצריך להודות לדבריו במה שאמר שיש הפרש גדול בין השמש והכוכבים לאויר הנקרא (איט״יר) ולשאר בריות העולם השפל הזה אשר חומרם עב וחשוך. ובכן היא הנותנת שחומר העליונים חוץ מהירח ושאר כוכבי לכת חוץ מהשמש חומרם זך ונקי מחומרנו. וסוף דבר מי יוכל להתריס נגד הקימ״יקוס אשר מראין לעין החמשה יסודות בכל מורכב ומורכב:

304

ש״האה״ח הוא אשר דברתי (בסימן ר״ז) שאם תשמע טענות עשרה פילוסופים על ענין אחד אעפ״י שהן רחוקות זו מזו או סותרות זו את זו כולן מתישבות על הלב:

305

ש״ואה״כ א״כ כולם חכמים כולם נבונים:

306

ש״זאה״ח איני מכחיש זה. אמנם אפשר שהרו והולידו מלבם דברי שקר בכל מכל כל:

307

ש״חאה״כ אפשר ואפשר. אבל עם כל זה המתחכמים מחוכמים:

308

ש״טאה״ח מעולם לא עלה בדעתי לומר שאינן חכמים. אמנם צריך בהכרח לומר שתקנת׳ קלקלתם. לפי שאתה רואה שכל טענותיהם וראיותיהם מתקבצות אל השכל אעפ״י שסותרות זו את זו. וזהו מופת חותך שאין בפיהם נכונה לפי שהאמת היא נקודה וכל שחוץ ממנה שקר. והנה הצעתי לפניך ד׳ סברות ואם יש אמת ביניהן אלא אחת. ואפשר ג״כ שבל תראה ובל תמצא. ותהיינה כולן הבל וריק:

309

ש״יאה״כ לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי:

310

שי״אאה״ח הן העידו על עצמן והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. שהרי הפילוסופי׳ בתוחלת דבריה׳ מודים ואומרי׳ שאע״פ שלא נודעו אלא קצת מחלקי המורכב החיצוניים כגון שהוא גוף. שנוצר מחלקים משתנים. ואחרים כאלה אעפ״י שלא נודעו כל חלקיו וכל איכיותיו ותנאיו עם כל זה די במיעוט עיקרים האלה לדבר עליהם בלשון חכמה. ובכן גזרו אומר שכל ענין שנודעים בו קצת עיקרים בלבד ומוציאין מהם תולדות. ההוא יקרא חכמה. ולמייסד העיקרים ומוציא התולדות חכם יקרא. וכן אמרו התוכנים בראשית ספריהם שכל העיגולים בין שמרכזם מרכז הארץ בין יוצאי מרכז הכל פרי מחשבותם. וכן אמרו בפירוש שאעפ״י שהם כותבים בספריהם שיש בגלגלים מעגלים וגבוה רום ושפל רום ושלכן הקיץ ארוך מהחורף ח׳ ימים לפי שהשמש הולך אז ברום גלגלו ושהחורף קצר לפי שהולך בשפל רומו. הכל אינן אלא המצאות בעלמא להבין את מעשה ה׳ כי נורא הוא. וכן כל א׳ וא׳ בורר לו דרך נקיה וקלה לפי עיונו ולפי ענינו. ונוסף לזה שזה בונה וזה סותר. זה מנגד לזה. וזה מנגד לזה. וסוף דבר הכל ספק ושמא והשערה וסברא. ועל כיוצא בזה אחז״ל עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה:

311

שי״באה״כ הודיעני נא הקושיות שמקשין אלו מאלו:

312

שי״גאה״ח אם באתי להגידן ולספרן יכלה הזמן והמה לא יכלו. הילכך אחוך אחת לכל סברא וממנה בעומק השכלתך תדין על השאר:

313

שי״דאה״כ כל אשר בלבבך עשה:

314

שי״האה״ח ארס״טו אמר שהצורה נולדה מהמקרים המכינים החומר לקבלה. כגון העץ. קודם שיקבל צורת האש נכנס בו החום שהוא מקרה ומתרבה עד שלבסוף מוציא אש מכח החומר. ולפי זה (אמרו המקשים) אין הפרש בין הצורה שהיא עצם למקרה שהוא החום אלא בפחות ויותר וזה לא יתכן. ועוד שהוא אומר שהצורה נולדה מהחומר ואם כן הצורה אינו עיקר. ולא ראשית המורכבים:

315

שי״ואה״כ אני למדתי חכמת אר״סטו בימי חרפי אבל ברוב הימים כמעט ששכחתיה בעסקי מלכותי שרבו כמו רבו. אמנם עדין נ״ל שיש תשובה לקושיא הזאת:

316

שי״זאה״ח יש ויש אמנם אין לי להאריך בזה כי כל מגמתי אינו אלא להורות יתרון חז״ל על הפילוסופים. ולזה די לי להגיד ראשי פרקים של הפילוסופים. ואח״כ ארחיב פה כשאבוא אל חז״ל:

317

שי״חאה״כ אין נכון לקצר במקום שראוי להאריך שכיון שאתה רוצה שאדון בין בעלי דינין אין לך להגיד טענות האחד ולסתום טענות האחר. ואם ככה תעשה תעבור משום פתח פיך לאלם:

318

שי״טאה״ח אין דעתי לטעון טענות שני הבעלי דינין באמת ובתמים. אבל אני מקצר ועולה מפני שיש לי טענה אחת גדולה נגד הפילוסופים הקדמונים אשר לא ידעו את ה׳ המקרקרת יסודותיהם והורסת אשיותיהם וע״כ יוכרחו להודות שעם כל שכלם ופלפולם הם בפני חז״ל כיתוש בפני הפיל. ואז תשא עיניך השמימה ותאמר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו:

319

ש״כאה״כ כלו עיני מיחל לטענה הזאת אך איני רוצה להכריחך. ואם תרצה תחישנה ואם לאו בעתה:

320

שכ״אאה״ח שלמה אמר (משלי ט״ו כ״ג) ודבר בעתו מה טוב. אמנם בין כך ובין כך אגיד לך מה שמקשים נגד גאשי״נדו. והיינו שלפי סברתו יש מהגופים הדקים עשויים כמין ווין ויש כמין משולש. ויש מששה ומשמנ׳ צלעות. ובכן שואלין ממנו מי הוא זה ואיזה הוא אשר ראה את הגופים האלו בצורתם ותכונתם:

321

שכ״בונגד קארט״יסיו אומרים שאינו אמת שכל הנמדד לאורך ולעומק ולרוחב הוא גוף אלא שצריך ג״כ שיהיה עצם מתפשט באופן שבמילואו יעכב גוף אחר מליכנס במקומו כל זמן שהוא ממלא אותו:

322

שכ״גונגד הקימי״קוס אומרים שמה שמוציאין ע״י האש מן המורכבים אינו אלא עיקרים שניים המתהוים מהראשונים ולא ראשונים כמו שכתבו הם:

323

שכ״דאה״כ כל אלו הקושיות נוחות ליתרץ:

324

שכ״האה״ח לא נעלם ממני. אבל אין כונתי אלא להודיעך שבין כל כתות הפילוסופים אין גם אחת שתסכים עם חברתה בעיקרים. בתנאים. ובהקדמות. אדרבא נלחמים אלה נוכח אלה מערכה מול מערכה. ואחר העמל והטורח זה פניו לצפון וזה פניו לדרום. וסוף דבר אם יש בכח דעת האדם להסכים עם האמת לא יסכים אלא אחר אחד מהם. ואפשר ג״כ ששום א׳ מהם לא דבר נכונה ויבלו כולם ימיהם לריק ושנותם להבל כי מי הוא מהם אשר ערב את לבו לאמר קבלו דעתי. והלא הם עצמם הודו ואמרו כי כל חכמתם אינה אלא השערה וסברא כמו שאמרתי (סי׳ רכ״ז) ואם יעמדו על תלם להחזיק בסברתם ולומר כי אמת יהגה חכם. יאמרו להם מי עמד בסוד ה׳ והלא יתוש קדמך במעשה בראשית ואדם אין עד יום הששי והש״י אמר לאיוב (ל״ח ד׳) איפה היית ביסדי ארץ. ומי הוא אשר דבר פי ה׳ אליו ויגיד לו לאמר החומר הראשון בראתיו מאין ויצרתיו גם עשיתיו כמין עיסה גדולה וממנו לקחתי ונתתי לו צורת שמים ושמש וירח וכוכבים ואויר ומים וארץ ואילנות וצמחים ודגים ובהמות וחיות ועופות ואדם. או בראתיו כמין גופים קטנים וצורות מצורות שונות. ויצרתי מורכבים ממורכבים שונים בסידור המצב והצורה והגודל והתנועה בדרכים שונים. וכן תאמר על כל סברות שאר הפילוסופים הבונים בדעתם עולמות ומחריבין את הנמצאים בדעות אחרים. ואעפ״י שלכל א׳ וא׳ יש ידים מוכיחות (סי׳ ר״ך) צללו במים שאין להם סוף דהיינו חכמת ויכולת הבורא יתברך ויתעלה שמו והעלו חרס בידם:

325

שכ״ואה״כ אין ספק שחכמת ויכולת הש״י הן בלתי תכלית אבל לא העלים מעיני בני אדם קצת מניצוצי חכמתו ויכלתו. שהרי כמה וכמה דברים אמרו שמסכימים עם הנסיון:

326

שכ״זאה״ח כך הוא בקצת חכמת הלמודיות. שרובן נראין לעין אף כי יש בהן דברים קשים אשר א״א לשום אדם לעמוד על ענינם ולהסכימם יחד. כגון אלכסון העיגול שאין אדם יכול להשוותו אל עיגולו וכן אלכסון המרובע שא״א להשוותו עם צלעו אבל בכל שאר החכמות אין רואה ואין יודע כי אם בהשערה וסברא ושמא:

327

שכ״חאה״כ ואיך תאמר כן והלא כמה וכמה דברים נמצאו מהפילוסופים האחרונים לא שערום הראשונים. כגון קנה זכוכית שקורא ברומ״יטרו שמשימים בו כסף חי הנקרא מירקו״ריא ובו יודע אם יהיה מטר או לא. וכן קנה זכוכית אחר שנקראו טרימו״מיטירו אשר משימין בו משקה הנקרא רוח יין ובו יודע אם גובר הקור או החום. וכן על ידי שמשימין זכוכית שצורתו גבנונית בחלק נקוב וסגור ועוברים בו נצוצי השמש רואין בחדר חשוך כל מי שעובר בשוק עם צבע בגדיו אלא שראשו למטה ורגליו למעלה. ומשם ידעו שסברת האומר שהמוחש רץ אל החוש היא אמיתית כאפלט״ון ולא שמהחוש הולך למוחש כמו שכתב ארס״טו. וכמה המצאות אחרות אשר ספרו לי יפות ומועילות:

328

שכ״טאה״ח אני אגיד לך טובות ומועילות מאלה. הם המציאו קני ההבטה שמגדילים המוחשים ומקרבין אותם אל העין ואע״פ שיהיו רחוקים כמה מילין. ומין אחר מקני ההבטה המגלים את המוחש שאינו נראה לעין מרוב קטנותו. במין הראשון מצאו ארבעה כוכבים המקיפים את כוכב צדק וחמשה את כוכב שבתאי וכמה וכמה חידושים אחרים בשמש ובירח. ובמין השני גילוי שקנה הריאה מתחלק בתוכה לכמה ענפים ואלה לענפים אחרים ושיש בהן כמין אבעבועות קטנות שע״י הנשימה שואבות האויר ודומות לאשכול ענבים. וגילו ג״כ הקפת הדם כמו שכתבו האחרונים וכמה וכמה חדושים אחרים אין מספר. הם המציאו זכוכית שע״י צורת גבנוניתו אם יושם לפני השמש מתוך הנחשת והברזל וכל מיני מתכות בעגלה ובזמן קרוב יותר מן האש. הם המציאו ע״י הקימ״קא תרופות חדשות קלות וטובות מתרופות הקדמונים באופן שמה שהיו עושים הקדמונים בלוג א׳ של משקה להריק הגוף עושין האחרונים ברביעית הלוג ערב מועיל ומתוק ולא מר ורע כבראשונה:

329

ש״לאה״כ א״כ אתה מודה לדברי שהמה חכמים מחוכמים:

330

של״אאה״ח מעולם לא עלתה בדעתי ולא יצא מפי שאינם חכמים גדולים אלא שחז״ל חכמים מהם בלי ערך לפי שחכמת הפילוסופים אפשר שלא תקום ולא תהיה אלא במקצת תלמודיות:

331

של״באה״כ עדין לא שמעתי ממך כיצד יש לאל ידך להכחיש התועלות שהגדתי ושהגדת:

332

של״גאה״ח איני מכחישן אלא אני מייחס אותן אל הלמודיות:

333

של״דאה״כ וכי מפני יחוסן אל הלמודיות יקלו בעיניך:

334

של״האה״ח לא אדוני אינן קלות בעיני. אבל לא יאות כל כך גדולה וכבוד לממציאים אותן מפני שרובן נמצאו דדך מקרה. כגון קנה ההבטה שהוא דבר נפלא נמצא כך. אדם אחד לקח שתי חתיכות של קרח בידו והיה משים דרך שחוק זו לפני זו וזו לפני זו ומביט במוחשים שכננדו וראה שהיו נראים יותר קרובים ויותר גדולים וחזר והביט וקרב והרחיק החתיכות בכמה פנים עד שראה פעמים שלש ומאה שכך היה מעשת וכתב על זה לאחיו שהיה פילוסוף גדול ויש אומרים שהיה קארט״סיו הנ״ל ובחן וניסה גם הוא בשתי זכוכית ואחר עיון גדול ושקידה רבה המציא קנה ההבטה. וכן הם אמרו שפיטא״גורש המציא מלאכת הניגון על ידי שראה חרשי ברזל מכין אותו בקורנס על הסדן ושמע קול הקורנסים שהיו מולידין מין ניגון ושקל הקורנסים וראה שזה כבד מזה ובכן עיין ופלפל בהפרש המשקל והקול עד שהמציא הניגון:

335

של״ואה״כ והכתיב ביובל בן למך (בראשית ד׳) הוא היה אבי כל תופש כנור ועגב:

336

של״זאה״ח ועוד שדוד שהיה כמה מאות שנים לפני פיטא״גורש היה מנגן ומשורר גדול כנראה בתהלים:

337

של״חאה״כ אתה מחזיק קושיתי ביתר שאת:

338

של״טאה״ח פיטא״גורש חי בע׳ שנה של גלות בבל ואין ראיה מהיונים להמצאת החכמות והמלאכות כי מה שהיו חדש להם כבר היה משנים קדמוניות ישן בכל האס״יאה כי שם נברא אד״הר ומשם התחיל הישוב ומיושביה למדו כל הגלילות היושבות למערבה החכמות והמלאכות כנראה מהאותיות של היונים שחצי שמותן הן עברית וצורתן הן של אותיות של עבר הנהר מהופכות:

339

ש״מאה״כ לפי דעתך א״כ כל החכמות והמלאכות הנודעות בעולם נודעו דרך מקרה ולא דרך עיון:

340

שמ״אאה״ח מדברי חכמי ישראל וחכמי או״ה למדתי זה. שהרי חז״ל אמרו (עירובין פ״י דף ק׳ סע״ב) א״ר יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה וכו׳. ופירש״י מחתול שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו. וגזל מנמלה דכתיב אגרה בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה. ועריו׳ מיונה שאי׳ נזקקת אלא לבת זוגה, וברפואה ג״כ עיקרי ויסודות תרופותיה למדנו מבהמות חיות ועופות באופן שיתכן לומר מלפנו מבהמות ארץ וכן כתב פליני״או בס׳ ח׳ שלו פרק כ״ו וכ״ז שהאיפופוטמו״ס דהיינו סוס מיימי כשיראה לו שהוא שמן מאד יוצא אל היבשה ומבקש קנה או קוץ חד מאד ובו מקיז דם לעצמו בירך דהיינו שיושב על הקוץ עד שיקוב העורק ואחר שיצא כל דם הצריך מרפא המכה בטיט, הצבי כשהצייד נעץ לו חץ בגוף אוכל העשב הנקרא דוקט״אם והחץ נופל. ואם נשכו מין עכביש ארסיי הנקרא פאלאנ״גי מרפא עצמו באכילת סרטנים. והצפור דרור הורה לבני אדם שהקיליד״וניא מין עשב הוא טוב לעינים מפני שבו מרפא בניו כשיש להם חולי עינים. וכהנה רבות עמו הנם כתובים שם:

341

שמ״באה״כ הניחא בחכמות ומלאכות שהזכרת אבל מה תאמר בשאר החכמו׳ שאין ללמוד מהב״ח שאינם מדברי׳ כגון חכמת האשטר״ונמיאה. מי מהב״ח לימד לאנשים שהשמש מהלך או שהארץ מהלכת:

342

שמ״גאה״ח כבר אמרתי לך אדוני המלך שכל הדבר התלוי בנסיון נקל ליגלות ולהודע במעט עיון ושקידה ובפרט כשיש לו קצת יחס עם הלמודיות ואעפ״כ יהיו עדין פנים לכאן ולכאן באופן שלא ימצא בין שתי הכתות מוכיח שיוכל לומר בהחלט כך הוא ולא באופן אחר והרי לך משל. הנה אנחנו רואים שהשמש מתנועע והארץ עומדת על עמדה בלי תנועה וזו היתה סברת טולומ״יאו ואחרים אבל למאן דסבירא להו שהשמש יושב במרכז כוכבי לכת בלי תנועה יאמרו שאין מהראייה ראיה לתנועת השמש. שהרי ההולך בספינה נראה לו שהוא עומד והארץ מהלכת ואינו כן כך אנחנו יושבי הארץ מהלכים והשמש עומד ונראה לנו שהשמש מהלך והארץ עומדת:

343

שמ״דאה״כ וכי אפשר שיהיה כך:

344

שמ״האה״ח אי אפשר להאמין כך מפני שהוא נגד מה שסופר ביהושע (שם י׳) ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים. כמו שהוכחתי (סי׳ קל״ב) אבל אפילו תימא שהיה בידנו להאמין מזה מה שלבנו חפץ הנה נצב לעומתנו ספק גדול ועצום אשר בשבילו השכל פוסח על שתי הסעיפים מבלתי שיוכל לפנות על ימין או על שמאל:

345

שמ״ואה״כ ימהר יחישה דברך להוציא נפשי ממסגר המבוכה:

346

שמ״זאה״ח כשם שהיושב ביבשה רואה את היבשה עומדת ואת הספינה מהלכת במים ורואה האמת. אפשר גם כן שנראה את הארץ עומדת ואת השמש מהלך ונראה מה שהוא באמת.

347

שמ״חאה״כ אפשר ואפשר. והנני רואה שכלי פוסח על שתי הסעיפים כמו שאמרת כי אין לו דרך לנטות לסברא זו או לזו:

348

שמ״טאה״ח בישוב הארץ שגו ברואה שהרי חדשים גם ישנים שבהם כולם כאחד ענו ואמרו שכל חגורה השורפת לא תקבל בחיקה בעלי חיים מרוב חומה ושריפתה כי השמש מכה בניצוץ ישר על הגליל ההוא ועל כן יקד יקוד כיקוד אש ואם היו שם בעלי חיים ישרפו כקדוח אש המסים ובכן היו מקשים ואומרים שבכל כדור הארץ לא יהיה יישוב אלא בחגורה הממוזגת לצד צפון:

349

ש״נאה״כ חמסי עליך שכבר אמרתי לך פעמים רבות שתדבר עם מי שאינו יודע עיקרי החכמה למען יבינו הכל העיקרים על בוריין:

350

שנ״אאה״ח עלי אדוני המלך העון והנני נחמתי לאמר מה עשיתי ובכן אתחיל הענין מתחלתו. הארץ נחלקת לה׳ חלקים ממזרח למערב שקורין זונ״אש בלשון יון דהיינו חגורו׳ בלשוננו הקדוש. האמצעי׳ נקראת זו״נא טור״ידא דהיינו חגור׳ הנשרפ׳ שהיא ממש באמצע הכדור ושתי חגורו׳ הממוזגו׳ לצידיה אחת לפאת צפון ואחת לפאת דרום. הרי שלש. ושתים אחרות שהן הקרות סמוכות לאלו אחת נוגעת בקוטב הצפוני ממש. ואחת נוגעת בקוטב הדרומי ממש ודרך השמש הוא בחגורה השורפ׳ ואינה נוטה ממנה לעולם אלא שקו משוה היום שהוא באמצעה מחלקת אותה לשנים. החלק הא׳ לצד צפון והב׳ לצד דרום. ובתקופת ניסן השמש יושב בקו משוה היום ומשם הולך ועובר אל חלק האפודה השורפת אשר לצד צפון ומתקרב כל מה שאפשר אל החגורה הממוזגת הצפונית אשר תחתיה כל האיבר״ופא. וחלק גדול מהאס״יאה. וקצת מהאפרי״קה ומהים הדרומי וכו׳. ואז גורם ליושביה הקיץ וימים ארוכים ולילות קצרו׳. ובתקופ׳ תמוז הולך ומתקרב אל קו משוה היום עד הגיעו שם בתקופת תשרי ומשם הולך ומתרחק ממנו עד תגיע בתקופת טבת אל סוף חגורה השורפת לצד דרום ואז הוא חורף לנו וקיץ ליושביה בצד דרום. דהיינו קצה האפרי״קא שקורין קא״וו די בוא״ינא שפירא״נצא. מלכות מונומו״טאפא שם באפריק״א. חלק גדול מהיבשת הדרומית שהוא נגד מיצר מאגאליא״ניש. וקצת מלכות ברא״זיל וג״ילי וכו׳.

351

שנ״בומאז ולהלאה חוזר ומתקרב אלינו עד תקופת ניסן כמ״ש:

352

שנ״גוצריך לידע שרוחב אפודה השורפת הוא של מ״ז מעלות דהיינו ממשוה היום לצד צפון כ״ג וחצי. וממשוה היום לצד דרום כ״ג וחצי. ואם תעשה מהמעלות מילין ותתן לכל מעלה ששים מילין איטלקיים תמצא רוחב השורפת של אלפים ותת״ך מילין איטלקים. ורוחב כל א׳ מחגורות הממוזגות אלפים תק״ף. ורוח כל חגורה מהקרות אלפים ות״תך. ומכל זה אינו מיושב לפי סברת הקדמונים אלא אלפים תק״ף ברוחב וכל האורך ממזרח למערב. אבל בכל שאר החגורות אין בהן יישוב לא באפודה השורפת מפני רוב חומה כמ״ש ולא בחגורות הקרות מפני רוב קרירותן ולא בממוזגת לצד דרום מפני שאד״הר וכל שאר הבריות נבראו בחגורה הממוזגת שלנו וכדי לילך לחגורה הממוזגת שלצד דרום היה צריך לעבור בחגורה השורפת וזה אי אפשר. א״כ גמרו אומר שאין יישוב בעולם אלא ברוחב אלפים תק״ף מילין. והנביא מכריז (ישעיה מ״ה) כי כה אמר ה׳ בורא השמים הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה. שר״ל שרצון הש״י הוא שהארץ תתישב והם אומרים שאי אפשר אלא באחד מחמשת חלקיה. ואילו לא היו יודעין בחכמת הגלגלים ונימוסיהם ולא היו כותבין שתחת קו משוה היום הלילות והימים שוין לעולם החרשתי כי אמרתי לא ידעו מה הוא. אבל הם הודיעונו זה יותר מאלף שנים קודם שנתגלו הגלילות שבחגורה השורפת ואעפ״כ לא עלה בדעתם לומר שהיו הב״ח יכולין לחיות שם לפי שאע״פ שהשמש מכה בקו ישר על ראשי האנשים ההם כיון שהיום והלילה שוין בכל ימות השנה אפשר שקרירות וליחות הלילה ימזוג רוב חום היום. ועוד שבחצי הלילה השמש הולך תחת כפות רגליהם ולזה יש להם קור גדול באופן שצריך שיבעירו אש בכל מושבותיהם. משא״כ ליושבי אפודות ממוזגות שבלילה אינה מתרחק מהם כל כך כידוע לחכמי התכונה:

353

שנ״דאה״כ עוד יש לך להוסיף שיש להם חורף וקיץ לא לענין קור וחום כי החום גובר כל השנה אלא לענין היובש והמטר באופן שבחלק החגורה השורפת שהיא לצד צפון כשהשמש מכה על ראשם בקו ישר אזי ממטיר ה׳ אלהים על הארץ זרם מים כבירים שוטפים שמלחלחין ומרטיבין האויר ויש מקומות שיהי׳ מטר ט׳ חדשים רצופים:

354

שנ״האה״ח זהו אחד ממעשי ה׳ כי נורא הוא. ואין להאשים הפילוסופים על שלא ידעו כלום מזה התיקון כי כולם נולדו בחגורה הממוזגת אשר בה היובש גובר בקיץ מה שאין כן בשורפת שברוב מחוזיה כשהשמש מכה על ראשם אזי מתחילין גבורות גשמים. וכיון שלא ראו ולא שמעו כזה מימיהם היאך היו יכולים להגיע בהשערתם אל חכמת ויכולת השגחת ה׳ אלהינו ית׳ ויתעלה שמו:

355

שנ״ואה״כ עתה ידעתי כי אתה מבקש האמת והיושר יען אתה מליץ בעדם במה שלא הי׳ אפשר לידע לא להם ולא לשום אדם:

356

שנ״זאה״ח אבל אני מאשים אותם מצד אחר. לפי שהם יודעי׳ שבמקומות החמים הטל יורד בשפע יותר מבמקומות הקרים וזה נראה באיקלימים החמים מהחגורה הממוזגת וביותר ויותר בחגורה השורפת במלכות פי״רו. אשר במישור סמוך לים לא יהיה מטר לעולם ולא נהרות המשקים כנילוס. ואעפ״כ יש שם יישוב גדול וכל מה שצריך למזון האדמה והבהמה. וזה לא כיוונו הפילוסופים בהשערתם נגד דבר הנביא שאמר ע״פ ה׳ לא תהו בראה לשבת יצרה ונגד הנסיון שמוכיח שכל גליל חגורה השורפת ארץ שמנה וטובה ויושביה חיים בה חיים טובים ארוכים ומתוקים כי אין שם מחסור כל דבר. ויש שם פירות נחמדים וערבים יותר מבשאר העולם. ממינים אשר לא נמצאים בחגורה הזאת. ולמען תהיה ראוי׳ ליישוב חלק לה חכמת הש״י היום והלילה לשני חלקים שוים ליושבים תחת משוה היום בכל השנה לפי שהשמש עובר ראשם שני פעמים בשנה בתקופת תשרי ובתקופת ניסן ובשתי קצוות רוחב החגורה אשר בקצה העומד לצד צפון שנקרא הפוך הקיץ. עובר השמש על ראש יושביה בתקופת תמוז בלבד. ובשל צד דרום שנקרא הפוך החורף בתקופת טבת בלבד. באופן שליושבים תחת משוה היום שעות היום י״ב לעולם. אבל ליושבי הקצוות יהי׳ יומם ארוך י״ג שעות ומעט יותר. ובאריכות הלילות האויר מתקרר מאד וגורם שבבקר תהיה שכבת הטל בשפע. וזהו ג״כ לעזר ולהועיל. עוד מחצי הלילה עד חצי היום הקב״ה משיב רוח יבשה ומשם עד חצי הלילה רוח ים, עוד יש בגלילות ההנה הרים גבוהים יותר ממה שיש בשאר החגורות. אשר שם גשמים ושלגים כל השנה באופן שהמקומות הסמוכים להם בבקעה אינם מגדלין צמחים מרוב הקור. וזה ג״כ מרטיב ומלחלח האויר מאד מאד. והפילוסופים עם כל עומק שכלם וחריפותם לא שתו לבם לתקונים האלה וגזרו אומר בהחלט שהארץ שתחת חגורה השורפת לאש תהיה לאכלה ולכן לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם ותהי להפך:

357

שנ״חאה״כ הנה כבר הוכחת עד היכן ידם של פילוסופים מגעת ובודאי שאפילו הם בעצמם יודו לדבריך כי כנים הם ולכן בא הקץ להודיעני היתרון שיש לחז״ל עליהם:

358

שנ״טאה״ח הנה הוכחתי מהפילוסופים עצמם שהם חלוקים בעיקריהם. בהקדמותיהם. ובתולדותיהם. והוכחתי ג״כ שכל העיקרים וההקדמו׳ והתולדות שלהם אינה אלא פרי סברותם והשערותם. ובכן אין עיקר ואין מאמר ואין הצעה באין מחלוקת וצוחה. לפי שאם יאמר פילוסוף אחד ד״מ שא׳ מהגופי׳ הקטנים שהם יסודות המורכבים יכול ליחלק לאין תכלית יקום אחר ויתריס כננדו לאמר אי הכי היינו גרגיר חרדל היינו מלא כל הארץ כיון שזה וזה יכולין ליחלק לעולם אלא ודאי צריך לומר שיחלק עד גבול מה ולא יותר מרוב קטנותו. והנה קמה כל המשפחה האחרת על זאת ואמרה דזה א״א משום דאי הכי יצא יש מאין אחר הבריאה שהרי אם יחלק עץ א׳ לחלקים כל כך קטנים שלא נשאר בו עוד מה לחלק נמצא שמאין נעשה עץ. וזה לא היה אלא בראשית ברוא אלהים את השמים ואת הארץ. וכן בכל עיקר ובכל ההקדמה ובכל תולדה זה אומר בכה וזה אומר בכה והשלישי אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה. והרביעי יתפאר עליהם לאמר אני עמדתי בסוד הבורא והוא גם הוא לא יצא מתהום ההשערה ויחתרו כולם להשיג אל מחוז האמת ולא יכולו:

359

ש״סאה״כ וכי לא יש מחלוקת בין חכמי ישראל. והלא המשניות והברייתות והתלמוד מלאים על כל גדותיהם ממחלוקות וסברות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב:

360

שס״אאה״ח כבר שאלת ממני השאלה הזאת עצמה. (ויכוח ג׳ סי׳ א׳) ואז השיבותיך כפי הענין וגם פה לא אחדל מלהוסיף לקח למען יבחנו דברי חז״ל ויודע כי האמת אתם:

361

שס״באה״כ אמת טענת. אך לא הבאת שם אלא שנים שלשה גרגרים וזה מעט קט לדבר גדול כזה:

362

שס״גאה״ח לכן עתה באתי להוסיף על הראשונים לרוות צמאת אוהבי האמת ובשם ה׳ אשר הנחני בדרך אמת אתחיל ואומר. הפילוסופים אינם מסכימי׳ בעיקרי הפילוסופיא ולא בהצעותיה הקדמותיה ותולדותיה כמו שהוכחתי. ואפילו שהיו מסכימין כולם על דעת אחת לא מפני זה היו יוצאים מתחום ההשערה ונכנסין לגבול האמת יען וביען לא היו יכולים לידע אם פיהם דבר שוא עד יערה עליהם רוח ממרום ויגיד להם היתכנו דבריהם כמו שאירע לשלמה המלך (מלכים א׳ ד׳) אשר רוח ה׳ העיד עליז וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. (עיין סי׳ ב׳) וזה לא אירע לפילוסופים ולא יארע לעולם. אמנם חז״ל לא מבעיא מסכימים על העיקרים הראשונים דהיינו הכתובים בפירוש במקרא. כגון שמירת שבת וחגיגת הרגל וצום יום הקדוש והקרבת הקרבנות ואיסור עריות ורבית וכיוצא אלף אף עיקרים השניים דהיינו תורה שבע״פ אין חולק עליהם ואין מכחיש אותם. כגון ט״ל מלאכות שבת. ומ׳ סאה של מקוה. ושופר של ר״ה ואתרוג של סוכות. ושיעור הסכה שבעה טפחים על ז׳ טפחים וכיוצא בהן. אלו והדומים לאלו אני קורא עיקרים שניים. וכשם שכל בני ישראל מאמינים ומסכימים יחד בעיקרים הראשונים שהם המצות הכתובות בתורה. כן כולנו אנחנו מסכימים ומאמינים בעיקרים השניים האלו שהם תורה שבע״פ שקבל משה רבינו מסיני מפי הגבורה. ואם יש איזה מחלוקת בין רבותינו אינו בשום א׳ מהעיקרים האלו שזה לא עלה על לב איש ישראל מעולם. והמכחיש או משום ספק בא׳ מהם יבדל מקהל הגולה ובשם קראי יזכר לגנאי. אבל יחלקו על פירוש קצתם כמו שהוכחתי (ויכוח ג׳ סי׳ ב׳) ועתה אוכיח שלא נחלקו על פירוש כולם כי יש כמה וכמה פירושי עיקרים שאין מחלוקת עליהם והם יקרים ונחמדים כעיקרים עצמם והרי לך כמה וכמה משלים. הנה חז״ל מנו ט״ל מלאכות שהן הזורע החורש הקוצר וכו׳ הראית חכם חולק על א׳ מאבות מלאכות האלו כגון אם זורע אב מלאכה ומוציאו מכללם ומשים אחר תחתיו להשלים מנין ט״ל. או שמעת מי שאמר שהם שלשים ושמונה או ארבעים:

363

שס״דאה״כ לא שמעתי כזה מיום היותי על האדמה עד היום הזה:

364

שס״האה״ח אף בפירוש העיקרים השניים יש פירושים הרבה שאני קורא אותם עיקרים שלישים. כגון פירוש המוציא מרשות לרשות שהוא א׳ מאבות מלאכות כולל כל דבר הראוי להוציא וזכרו קצת מהם בפ׳ כלל גדול בלי חולק וכן בפ׳ המוציא. ואם יש איזה מחלוקת הוא בשיעור הדבר המוציא. ויש הפרש מועט בין המחמיר והמיקל כאשר תראה שהגבילו שיעור התבן והעצה. דהיינו תבן של קטניות. עמיר דהיינו קשין של שבלין (פ״ו דשבת משנה ד׳) עשבים. עלי שום. ועלי בצלים לחים ויבשים. אוכלין כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה חוץ מקליפיהן וכו׳. הרי ח׳ שיעורים למאכל אדם ולמאכל בהמה. ואין חולק אלא באחרון דהיינו בקליפין. ולא בכולן אלא בקליפן עדשים לא הנושרין כשעושה מהם גורן אלא בפנימיות מפני שמתבשלות עמהן ולכן ס״ל שמצטרפין לשיעור גרוגרת. ובהמוציא פ״ח הגבילו שיעור הוצאה ליין חלב דבש שמן ומים וכל שאר משקין. ושיעור מים סרוחין שהן ראויים לגבל בהן את הטיט ולא חילק תנא קמא בין מוציא למצניע אלא נתן שיעור א׳ לשניהם ור״ש פליג עליה דס״ל דשיעורין קטנים של ת״ק אינן אלא למצניע אבל המוציא צריך שיעור של רביעית דהיינו שיעור ביצה וחצי שהוא שיעור גדול משל הנא קמא. והנה נראה בהדיא שכשקבלו ההוצאה קבלו ג״כ שיעור הוצאת כל דבר ודבר. אלא שר״ש שכח שאותו השיעור שוה למוציא ולמצניע. הרי שיש עיקרים שלישיים שאין חולק עליהם לפי שנתקבלו עם השניים ולא נשכחו:

365

שס״ואה״כ הנה שמח לבי ותעלוזנה כליותי בשמעי דבריך היקרים והנעימים וראיותיך החזקות האמיתיות והמספיקות. והנני רואה שהוכחת נאמנה הסכמת חז״ל בעיקרים הראשונים והשניים ובמקצת השלישיים שלא נשכחו. ובודאי שזהו יתרון גדול לחז״ל על הפילוסופים. אמנם עדין לבי נוקפי על פסק ההלכה במחלוקות כי שמא לא הסכימה דעתם לדעת המקום:

366

שס״זאה״ח אין ספק שפסק ההלכה כשיש מחלוקת תלוי בכל מכל כל בהשערה וסברא ושיקול הדעת. ובזה שוין החכמים לפילוסופים:

367

שס״חאה״כ א״כ יאמר הפילוסוף לחכם גם אתה חלית כמוני אלינו נמשלת כיון שכל אפין שוין:

368

שס״טאה״ח ואיך יאמר כן. והנה אעפ״כ יש יתרון לחכם על הפילוסוף אפילו בשיקול הדעת כיתרון האור מן החשך:

369

ש״עאה״כ הודיעני איה מקום כבודו של היתרון הזה:

370

שע״אאה״ח כתוב בתורה כי יפלא ממך דבר למשפט וגו׳ ע״פ התורה אשר יורוך. הרי שהש״י כתב בספר מיום שנתנה תורה שהוא מסכים בדבר מסופק לפסק הלכה של השופט אשר יהיה בימים ההם:

371

שע״באה״כ משול משל ברור ומובן לכל ועשית עמדי חסד ואמת כי זהו עיקר גדול שכל אמונת ישראל בחכמינו ז״ל תלוי בו:

372

שע״גאה״ח הנה הבאתי מחלוקת שיעור הוצאת המשקים בין תנא קמא ור׳ שמעון וראינו שר׳ שמעון מחמיר במצניע ומקיל במוציא ולת״ק שניהן שוין לחומרא. הנה פסק הדין הוא לחומרא כת״ק הגע עצמך שקודם שהיו מחלוקות בישראל היו נוהגין לקולא כר״ש ואחר המחלוקות נפסק הדין לחומרא כת״ק אל תאמר בלבבך הב״ד שפסק לחומרא טעו או הב״ד שפסקו לקולא. אלא לשניהם הסכימה דעת המקום ברוך הוא לכל אחד בזמנו:

373

שע״דאה״כ זהו דבר שאין הדעת סובלתו:

374

שע״האה״ח אדוני המלך זהו דבר ה׳ אשר דבר אל משה עבדו שהרי כתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו׳ ע״פ התורה אשר יורוך. א״כ יפה דנתי יפה זכיתי לחז״ל ואין להרהר אחר דברי כי דבר ה׳ הוא ומי יאמר לו מה תעשה:

375

שע״ואה״כ יאמרו דדילמא כיון שידעו שבידם לפרש התורה כפי דעתם פירשוה כפי מה שרצו ופסקו הדין כאשר יעלה על המזלג ולא כפי הטעם והסברא:

376

שע״זאה״ח כבר השיבותיך שברי ושמא ברי עדיף (ויכוח ב׳ סי׳ כ״ו וסי׳ ס׳). ושאפילו תימא שהם התעו אותנו ח״ו הם ישאו את עונם ואנחנו נקיים. (שם סי׳ פ׳) אבל שואל אני מהמכחישים אם אפשר שבין ע״א אנשים של כמה וכמה דורות לא ימצא גם אחד ירא אלהים וסר מרע שישים מכשול עונם נגד פניהם:

377

שע״חאה״כ מודה אני באמת ואמונה שאין לפקפק על דברי חז״ל. ברוך אלהינו שנתן לנו תורת אמת וברוך הוא שבחר בחכמי ישראל ובמשנתם. וברוך אתה לה׳ שהוכחת אמתת קבלתם ותורתם והורית לי ולעמי הדרך הטוב והישר. למען נשמור חוקי ה׳ ומצותיו בעולם הזה ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא:

378

שע״טאה״ח כבר מחיתי כעב כל קושיות המכחישים דברי חז״ל וקעקעתי ביצתן באופן שלא יהיה להם נגדם צד ערעור ותלונה. ועתה אם נשארו עוד עוללות קושיות והערות הגידה נא לי כי הנני מוכן בעזר האל להרסן ולקרקרן ער היסוד עד אשר לא אשאיר להן שורש וענף:

379

ש״פאה״כ זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו בדברי חז״ל כי הנה כבר יצאת ידי חובתך בענין הדינים. אבל מה תאמר על מדרשי האגדה אשר נמצא בהם דברים מבהילים ותמוהים לא יכילם השכל ולא יסבלם הסברא ופירושי פסוקים ופרשיות רחוקים מפשוטם כמסוף העולם ועד סופו:

380

שפ״אאה״ח כלל זה יהא מסור בידך מחז״ל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כראשכחן בפ׳ במה אשה (דף ס״ג רע״א) גבי לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת וכו׳ ר׳ אליעזר אומר תכשיטין הן לו ואמרו התם מאי טעמא דר״א דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. א״ל רב כהנא למר בריה דרבינא האי בדברי תורה כתיב א״ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו: (ופרש״י בד״ת כתיב הוי זהיר לחזור על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והוא הודך והדרך):

381

שפ״באה״כ נעזוב הכתובים לאחרונה כי שוקד אני על מעשה הובא בפ׳ הזהב (דף נ״ט על פ״ה דכלים משנה י׳) תנורו של עכנאי שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא שר״א מטהר וחכמים מטמאין ואמרי התם השיב ר״א כל תשובות שבעולם ולא קבלו ממנו אמר אם הלכה כמותי וכו׳ חזר ואמר אם הל׳ כמותי מן השמים יוכיחו יצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר״א שהלכה כמותו בכל מקום. עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא וכו׳ אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בתורה בהר סיני אחר רבים להטות ע״כ. ואיני שואל אם המעשה הזה נכתב דרך רמז ויש בו סוד. או אם מעשה שהיה כך היה כפשוטו כי לכל הפנים קשה לי מאד איך נכתב בספר התלמוד. הנראה בעיניך שהוא דרך כבוד להטיח דברים כלפי מעלה ולהשיב כך לבת קול היורדת מן השמים:

382

שפ״גאה״ח (דברים כ״ח ב׳) כתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. וכתי׳ (שם י״ג ה׳) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו וגו׳. הרי שהנביא שמסיר את העם מלשמור המצות חייב מיתה. ואם הבת קול היתה מכרזת לפסוק הדין נגד מצות ה׳ אחרי רבים להטות למה ישמעו בקולה:

383

שפ״דאה״כ ודילמא שכשם שמותר לנביא לעבור או להעביר על ד״ת לפי שעה כאשר ראינו באליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות. וכתיב (דברים י״ב י״ג) השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עולתיך. כך מותר לעבור על איזו מצוה על פי בת קול. ועוד שראינו שאחר שיצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל עשו כדבריהם:

384

שפ״האה״ח שאני ב״ק דבית הלל שאמר׳ שהלכה כב״ה שהיו רוב דהיינו אחרי רבים להטות:

385

שפ״ואה״כ הניחא מבת קול דב״ה. אבל מה תאמר בבת קול דר״א שנראה חוצפא כלפי שמיא להשיב כר׳ יהושע:

386

שפ״זאה״ח הלא ידעת אם לא שמעת שנמצא בספרים הקדמונים שאלכסנדרוס מוקדון כשהיה מדבר עם חיילותיו לחזקם ולאמצם למלחמה. היה לו מין שופר או חצוצרה וע״י הי׳ מדבר ונשמע קולו בכל מחנהו שהי׳ י״ב מיל על י״ב מיל ואם באולי יפלא בעיניך ותאמר שאי אתה מאמין בזה מפני ריחוק זמן הסיפור וחשד המספרים שהם יונים אשר לא ידברו כי אם שקר וכזב לך לך אל מדינת האיבר״ופא ותראה מין חצוצרה שקורין אותה בל׳ לאטין (עוב״א לוקו״טוריא) דהיינו חצוצרה מדברת ונשמע קולה ברחוק שני מילין ויותר ומשתמשין בה האניות בלב ים לדבר זה עם זה בריחוק מקום. ושר אחד היה מביט בקנה ההבטה מארמונו רחוק שני מילין וירא והנה רועה בשדה סמוך ליער עם צאנו ויצו השר לאיש העומד אצלו לאמר קח חצוצרה המדברת ואמור לרועה שישמור את צאנו כי יבא זאב או דוב ונשא שה מהעדר. ויעש כן וישמע הרועה ויפן כה וכה וירא כי אין איש ותמונה איננו רואה זולתי קול וישתומם ויבהל כי חשב שקל מן שמיא נפל או שהשטן או רוח רעה היה מבקש להטעותו כדי להאבידו וזה ידע השר מהרועה עצמו אשר שלח לקרוא לו לראות מה יחשוב על הקול. והשר היה איש חסד ויחמול עליו ויגלה לו הסוד כי ראהו נבהל ונרתע ויירא לנפשו פן יקראנו אסון. ויתן לו ארוחה ומשאת וישלחהו. עוד מעשה במלך גדול שהיה משועמם ובער ולא היו לו בנים. וירא משנהו שהיה פתי מאמין לכל דבר ויקח קנה של נחשת חלול וילך על הנג במקום אשר עשן הכבשן של הבית עולה. ויקרא אל המלך בשמו בקול גדול מבחל ומפחד ויאמר לו פלוני פלוני ה׳ אלהים שלחני להודיעך שאי אתה ראוי למלכות לפי שאינך יודע לרעות את צאנו ואם לא תוריד הנזר מעל ראשך דע כי כלתה עליך הרעה וסופך יורש גיהגם. ויהי כשמוע המלך ותפעם רוחו ורעדה אחזתהו פלצו׳ בעתתו וישלח ויקרא את המשנה ויאמר לו שמעתי בת קול מן השמים וכזאת וכזאת דברה אלי. ויאמר לו המשנה אל תשים את לבך לדבר הזה כי שמא הדמיון הטעך כי אתה ישר ותמים. ולעולם לבך נוקפך פן לא יצאת ידי חובתך וחייבת את הזכאי וזכית את החייב. ורעיונך על משכבך סליקו. או שמא השטן מקנא בחסידותך וצדקתך ומבקש להטעות אותך כדי שתפול במכמרתו ובכן אני מפיל תחנתי לפניך שמע בקולי איעצך הכבד ושב בביתך אל תשנה דבר בין בהנהגת עצמך בין בהנהגת המדינה עד בוא הלילה ושב כל היום בתפלה ובתחנונים לאל כדי שיהי׳ עמך. ובקש ממנו שאם זה מעשה שטן יגער בו ויבריחנו מעליך. ואם דמיון או מחשבה היא יבטלנה. ואם רצון ח׳ הוא ישנה הקול פעמים שלש וישים בלבך מה שנכון לעבודתו יתברך ומה שראוי לך להנחילך העה״ב. והמלך קבל עצתו ויהי בחצי הלילה והקול נשמע בית המלך כאשר בראשונה. ויהי באשמורת הבוקר וימהר המשנה לבוא לפני המלך ויספר לו המלך את אשר שמע ויאמר לו המשנה על השנות הקול פעמים אפשר שתהי׳ מצות אלהים כי מעשה שטן לא היה יכול להצליח לפני ישרותך וטוב מעשיך. ועתה הואל וחכה עד בוא הלילה ואם תשמע את הקול מדבר אליך פעם שלישית אז תדע כי דבר ה׳ צבאות הוא ויהי בלילה ויבוא הקול ויקרא כבראשונה. אז אמר המלך דבר ה׳ הוא. והמשנה בערמתו הסיתהו והדיחהו וחזקהו ואמצהו בכל כחו. ובין דא לדא נתן מתנות בסתר לכל שרי המלך כדי שיהיו אוהביו ויבחרו בו כשהמלך יעזוב כסא המלכות והמלך שלח ויקבוץ את כל שריו ועבדיו ויספר אליהם את דברי הקול אשר שמע ויאמר בהיות שהקב״ה שלח אלי לאמר שאיני הגון למלכות ושאם אחזיק במלכותי אין ישועתה לי באלהים נפשי בחלה בנזר ושבט המלכות והנם בידכם עשו בהם כטוב בעיניכם ותנם לאדם אחר ראוי והגון ממני ויפצרו בו (אף כי מן השפה ולחוץ) וימאן ויעזוב את כסא המלוכה וילך אל ארץ ציה ושממה וישב שם בדד עד יום מותו ויקומו השרים ויבחרו במשנה ויקימוהו עליהם למלך. וזה המעשה אירע זה יותר מעט מארבע מאות שנה לפי מה שקראתי בדברי הימים של המלכים. הנה לא נעלמו ממך אדוני המלך מחשבות אדם ותחבולותיו ואם ר׳ יהושע הי׳ משגיח בדברי הבת קול אפשר שיקום איש בליעל ורע מעללים ויעשה תחבולה כשר או כמשנה וישמיע קול כאלו יורד מן השמים שיאמר דברים אשר לא כן על ה׳ ועל תורתו ויתקבצו אליו אנשים רקים ופוחזים ויפרקו מעליהם עול מלכות שמים ולכן החריס כנגדה ויאמר לה לא בשמים היא ובכן אין כאן הטחת דברים כלפי מעלה אדרבה מה שעשה ר׳ יהושע יפה עשה ואילו שמע בקולה הי׳ גורם מכשול גדול לדורו ולבאים אחריו:

387

שפ״חאה״כ את אשר הקלתי החמרת:

388

שפ״טאה״ח מוכרחני לעשות כך. לפי שעיקר מעיקרי תורתנו הקדושה הוא להאמין (דברים ל״ד) שלא קם נביא עוד בישראל כמשה. וכתב הרב בעל העיקרים במתק לשונו שהטעם לפי (מאמר ג׳ פרק ב׳) שאילו לא יהיה כך ימשך שאפשר שאם המצא ימצא שאיזה נביא אחר משה יאמר איזה דבר שנראה שמכחיש דבריו. כגון משה רבינו אמר לא יראני אדם וחי. וישעיה אמר ואראה את ה׳ היינו עוזבין דברי משה ונמשכין אחר ישעיה. וכן אם היה בא נביא אחר ישעיה ומכחיש דבריו היינו עוזבין את ישעיה ונמשכין אחר האחר. וכן היינו הולכין ונעתקין מנביא לנביא. ומחוזה לחוזה. ומעט מעט תפול ח״ו התורה בכללה. אם כן כלל גדול הוא בתורה ויסוד חזק בל ימוט מלבבנו עולם ועד שלא יפול מדבר ה׳ אשר צוה אל משה ארצה ואפילו כמלא נקודה ואם באולי נמצא בנביא דבר או דברים שנראה שסותרים דבריו של משה רבינו נפרשם באופן שיסכימו עמהם אף שנצרך להוציאם מפשוטם. כי מי לנו גדול ממשה. ועוד שהקב״ה ירד על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצות בקולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאוד ונשמע את קול ה׳ אומר אנכי ולא יהיה לך וגו׳, ובכן נתקעה בלבנו אמתת תורת ה׳ ואמתת נבואת משת רבינו רבן של כל הנביאים. כי בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו מה שלא נראה ולא נשמע מעולם. והרואים והשומעים לא היו אנשים מעט כגון משפחה או אנשי כפר א׳ או עיר א׳. אלא כל ישראל אנשים ונשים וטף בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים שהיו עולין אז קרוב למספר ד׳ אלף אלפים דהיינו ד׳ מיליא״וניש. לפי שהכתוב מעיד שיוצאי מצרים היו (שמות ל״ב י״ז) שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף. ואם תחשוב לכל א׳ מהרגלים חמשה כמנהגו של עולם שהן נשים וקטנים יעלה למספר הנ״ל בקירוב. וכיון שאנו עדים נאמנים על נבואת משה רבינו ע״ה וראינו בעינינו שהוא נאמן בבית ה׳ כל התורה שקבלנו על ידו בין בכתב בין בע״פ ה״ל כאילו שמענוה בסיני מפי הקב״ה כאנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענום ולכן לבטל אות או נקודה מתורתנו לא די לנו שיבוא אדם אחר אפי׳ שיהיה גדול בחכמה בצדק בחסידות ובנביאות ובנסים ובנפלאות ולא בת קול ולא מלאך ולא כל מלאכי השרת. אלא יבוא הקב״ה בכבודו ובעצמו ויראה כבראשונה בקולות וברקים וכו׳ ויאמר בפיו שהוא מבטל אות או נקודה ואז נדע כי דבר הוא, וכשלא יהיה באופן זה נערה לבז מאודנו ולמות ולייסורין נפשנו ונפש נשינו וטפנו ועוללנו בשמחת לבב כהולך בחליל. אבל דבר כזה לא אירע ולא יארע מעולם כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים ודהע״ה אמר (תחלים י״ט) יראת ה׳ טהורה עומדת לעד ומלאכי אחרון שבנביאים צוה לנו (שם ג׳) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים אלו הן עיקרי תורת משה שכל ישראל מחזיק בם ובם הי׳ מחזיק ר׳ יהושע ולכן לבש בגדי קנאת ה׳ צבאות ותורתו הקדושה והשיב לא בשמים היא אין אנו משגיחין בבת קול. ואל תקניטני להקשות האל יעות משפט. ואיך אפשר שח״ו יטעה את ר״י וחבריו. שהרי תשובתך בצדך שלא עשה אלא לנסותם ולזה כיונו חז״ל באמרם קב״ה חייך ואמר נצחוני בני. הנראה בעיניך אחר הטענות האלה שר״י הטיח דברים כלפי מעלה או שדיבר כקדוש וכמלאך ה׳:

389

ש״צאה״כ הריני מבקש מחילה מכבודו ומתאבק בעפר רגלי חכמתו וקנאתו ברוך הוא לה׳ אשר לא עזב חסדו ואמתו את החיים אשר המה חיים עדנה ולדורות הבאים. אשרי ואשרי חלקו כי בחכמתו ובדקות חריפותו הודיענו עיקר מעיקרי תורתנו הקדושה שכולה תלוי בו:

390

שצ״אאה״ח היא שעמדה לאבותינו ולנו ותעמוד לבנינו עד עולם וזכות הגייתה יגן עלינו בגלותנו:

391

שצ״באה״כ אין ספק שהתורה היא כתריס בפני הפורענות ומגינא ומצלא אותנו מכל צרותנו. ואילו יפורשו כך כל המדרשים והאגדות. המכחישים ישימו מחסום לפיהם אבל יש קצת מהם שאין דרך לנטות בפירושם ימין ושמאל ואיני יורד לסוף דעתם למה כתבום שהרי נתנו יד למכחישי׳ להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו למשל ולשנינה שאומרים שאין ממש בדברי חז״ל ובכן מבזים אותם ומלעיגים בם כאילו יצאו מפי טפשים ובוערים או עוללים ויונקים. אנא אהובי החבר תן לי כלל בזה למען ידעו כי לא אבדה עצה מבני ישראל ולא נסרחה חכמתם:

392

שצ״גאה״ח תמהני שיש חושבים כזאת על חכמי ישראל הנאמנים והקדושים ואשאל מהם למה הטריחו עצמם לפרש דברי המשוררים יונים ורומים עובדי כו״מ אשר לא ידעו את ה׳ ולא עבדוהו, ורוב שירתם אינם אלא עגבים וזנונים שזנו אלהיהם. ואם באולי יש בהם קצת חכמה ומליצה הנה יצא מיעוט שכרם ברוב הפסדם. ודברי התנאים והאמוראים לא מיבעיא אינם מבארים אותם אלא דוברים עליהם עתק בגאוה ובוז. והנה לא היה ראוי להם לעשות כך. שהרי גוף השר מכבדין אותה ומשתחוין לה כאילו עוד בחיים חייתו והנהו תפוש זהב וכסף אף שכל רוח אין בקרבו. נניח שישראל בזמן הזה נבלת ישראל הקדום למה לא ינהגו בו כבוד לפחות כמו שנוהגין בגוף של השר זאת ועוד כי לא יבשו עצמותינו ולא נאבדה תקותנו. מפני שאעפ״י שהורקנו מכלי אל כלי והושלכנו מדחי אל דחי הנה אנחנו סבלנו עול הגלות בסבלנות גדול שהרי עינינו הרואות שבעבודתנו לא עזבנו אלהינו. וכ״ש בימי התנאים והאמוראים שעדין לא נגדעה בכל מכל כל קרן אומתנו כי עדין לחלוחית של סנהדרין קיימת ועדין לא הסתיר פניו ממנו. ומה גם עתה שאנו בתכלית השפלות והפיזור אנו רואים את פני ה׳ מציץ מן חרכי שמים להשגיח עלינו בטובו ובחסדו הגדול כי עם כמה הרפתקי דעדו עלן נתקיים בנו (ירמיה מ״ו) אך אותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט וזהו תקו׳ ודאית לנו שחפץ בנו ה׳ לקדש את שמו הגדול על ידינו כמו שהבטיחנו ביד עבדיו הנביאים. ועוד שלא נסתר מנגד עינם שדרך כל חכמים הקדמונים בין מישראל בין מא״ה היה לכתוב ספריהם בדרך משלים וחידות. (כגון פיטאגו״רש שכתב בספריו אל תאכל פול. לא תשים באצבעך טבעת של זהב) ורבות כאלה. ואמרו מפרשיו שהן הידות אשר תחתיהן יעמדו כל סודות מעלת המדות. וכן כתבו על איזו״סו. ולמה לא שתו זאת על לבם והנה הנם רואים בענין הדינים שאין שכל כשכל חז״ל. ואין חריפות כחריפותם, ואין הבנה כהבנתם:

393

שצ״דאה״כ עונותינו הטו אלה וחטאתינו מנעו הטוב ממנו. ה׳ יסיר את לב האבן מבשרנו. ובין כך ובין כך תן לי הכלל ששאלתי ממך:

394

שצ״האה״ח אביא בראשונה שני מאמרים ואח״כ אורה לך הכללים שמצאתי על זה הענין. איתא בתענית (פ״ק דף ה׳ סע״ב) א״ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א״ל רב נחמן וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא א״ל מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה מ״ו כ״ז) אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. והנה נחלקו המפרשים על פירוש זה המאמר. הנשר הגדול רש״י והרב ר׳ ישעיה פינטו מבינין אותו כפשוטו ממש ועל מה שהקשה בכדי ספדו וכו׳ אמרו שכונת ר׳ יוחנן לומר שנראה להם שמת אבל באמת לא מת. והרשב״א ומהרש״א פירשו שכונתו לומר שמת אלא שמה שאמרו לא מת משום שלא היתה פסולת בזרעו וכו׳. ולפי דעתי אמר בעל המאמר יעקב אבינו לא מת ושמע השומע והבין דלא מת דקאמר היינו לא מת ממש. ולכן הקשה לו וכי בכדי ספדו וחנטו וקברו דהא כתיב (בראשית כ׳ א׳) ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וכתיב (שם ג׳) ויחנטו הרופאים את ישראל וכתיב ויקברו אותו במערת שדה המכפלה ואין עושין כה לחי והשיב לו ר׳ יוחנן מקרא אני דורש. כלומר בודאי שמת אלא שאני דורש המקרא הזה בלבד שמבטיח לו הגאולה כאילו היה מתהלך בארצות החיים וכאילו לא היה פסוק אחר שמעיד שמת. ומפשט הפסוק הזה בלי זכרון אחרים נראה שהוא בחיים כזרעו. זהו הבנת המאמר לפי הפשט. (תו גטין פ״ק דף ז׳ ע״א) איתא א״ל רב הונא לרב אשי מ״ד וקינה (יהושע ט״ו כ״ב) ודימונה ועדעדה א״ל מותבתא דארעא דישראל קחשיב א״ל אטו לא ידענא דמותבתא דא״י קחשיב רב גביהה מבי ארגיזא אמר בה טעמא כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין. וכן דרשו על (שם שש לא) צקלג ומדמנה וסנסנה כל שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין. אתה רואה שרב הונא היה שואל לרב אשי אם דרש או שמע איזה דרש על הפסוק הנ״ל ולא שאל על פשוטו והראיה שכשא״ל מותבתא דא״י קחשיב חרה אפו עליו והשיב לו אטו לא ידענא וכו׳, ורב גביהה דורש אותיות או תנועות התיבות אעפ״י שיודע שאין זה פשוטו של מקרא וכן צריך לומר בכל הדרשות. שאם תאמר שכל מה שאחז״ל דרך דרש חשבוהו לפשט נמצאת אומר שלא היו מבינין פשט הפסוקים ואין לומר ולא לחשוב כזה בגאוני עולם:

395

שצ״ואה״כ אין דעתי נוחה בסברתך לבדה. ולכן אמור נא לי מה סברת המפרשים על המדרשים והאגדות:

396

שצ״זאה״ח שלוש מחלוקות בדבר (ספר שני לוחות הברית תורה שבע״פ דיבור המתחיל כלל דרושים ואגדות ד׳ ת״י רע״ב) דע והבן כי המדרשים הן על ג׳ דרכים יש מהן שהם דרך גוזמא כמ״ש בפ׳ גיד הנשה (דף צ׳ ע״ב) דברה תורה בלשון הבאי כגון ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳) דברו נביאים בלשון הבאי ותבקע הארץ בקולם (מלכים א׳ א׳) דברו חכמים לשון הבאי ויש בהן כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה שהן דרך גוזמא שדרך בני אדם לדבר כן. ויש מן הדרשות שהן על דרך מעשה נסים שמראה הקב״ה כחו והראה להם מעשי׳ נוראים ומתמיהים כמ״ש בדניאל וראיתי אני לבדי את המראה. וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו ורבים כיוצא בהם וכו׳. ויש מן המדרשים שכונת חכמים בהן לדרוש המקרא בכל ענין שיכולים לדרוש וסמכו על מ״ש אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. וכן מ״ש הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ״ג כ״ט) ולמדו מזה שמקרא א׳ יוצא לכמה טעמים כמ״ש בפ׳ דיני ממונות. ואל תתמה על זה הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט א׳ מדבר דברים מורכבים שיש להם שני פנים וכ״ש דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש ועד״ז דורשין המקרא בכל ענין שיכולין לדורשו. ואמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא העיקר. וכל המדרשות הנדרשין בו יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט ויש מהן שיש בו רמז כמעט. הלא תראה מה שדרש א׳ מהחכמים בפ״ק דתעניות שאמר יעקב אבינו לא מת והשיב לו חכם אחד וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים והשיב לו מקרא אני דורש כלומר גם אני יודע שמת אלא אני מתכוין לדרוש המקרא בכל ענין שראוי ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו יש בו רמז שיש לומר לא מת כמ״ש צדיקים אפילו במיתתן הן חיים לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימין לעולם, וזה תמצא וכו׳ ע״ש:

397

שצ״חהכת השנית היא הרמב״ם ז״ל שאמר שהמדרשים והאגדות יש בהם חכמה עמוקה שהעלימוה מעיני העם פן יהיה לבוז בעיניהם כדכתיב (משלי כ״ג ט׳) באזני כסיל אל תדבר פן יבוז לשכל מליך:

398

שצ״טהכת השלישית הם המקובלים אשר לפי דעתם אין מאמר בלא סוד ואין מדרש בלא העלם ואין אגדה בלי מסתור ולכן כלם קדושים וכלם טהורים כלם ברורים והסבא מכריז בזהר פ׳ משפטים (דפוס קרומ״ינא ולובלין עמוד קע״ג ודפים מנט״ובה דף צ״ט סע״א) אגדה חידה. ויהי מה לכל הסברות יש בהן חכמה רבה אלא שמרוב הגליות והטלטולים לא יכולנו לבוא בסודם:

399

ת׳אה״כ כמוני כמוך. אבל תמהני איך לא יש בכל המדרשים דבר כפי הפשוט:

400

ת״אאה״ח יש ויש. וכן בסיפורים וברפואות ובכמה דברים שאנו חושבים שהן בלתי אפשריים:

401

ת״באה״ב הודיעני קצת מהם:

402

ת״גאה״ח דע אדוני המלך שהרבה דברים הנאמרים באמת היו לנו לזרא מפני שאין אנו בקיאין בהן. כגון קנה זכוכית המורה צחות או עכירות האויר. או מפני רוע מזג הארצות כגון תחת הקטבים אשר אין שם אלא יום ולילה בכל השנה כל הקיץ יום וכל החורף לילה, או מפני מרחק הארצות אשר לא ראינו דברים כאלה מימינו ואפילו באזנינו לא שמענו. או מפני שאין לנו יחס ולא קירוב דעת עם יושבי הארץ ההיא או מטענות אחרות. וכיון שלא נסינו בדברים כאלה נראה לנו שאי אפשר שימצא כזה. ובאמת שזוהי סברת פתי ובער אבל החכם יחפש בכל מאמצי כחו לידע האמת וכן ראוי לעשות. ועתה אמשול לך משל ויהיה ראיה לדברי. במדינת הודו המזרחית יש עמים רבים שעובדים ע״ג והגדול שבנימוסיהם הוא שלא לאכול שום בעל חי ובכן אינן אוכלים לא בשר ולא דגים ולא שקצים ורמשים והאוכל מהם הוא משוקץ ומתועב ביניהם ולקצת מהעמים האלו יש מלכות וממשלה וקצתם הם תחת ממשלת הג״ראן מוג״ול שהוא מלך גדול ועצום בהודו באמונת מח״מד ועובדים לפרה וההורג פרה בארץ ממשלתם אחת דתו להמית בייסורין קשים ורעים. ואותם שהם תחת מלכות התוגרמים כשרואים שיושבי הארץ רוצים לשחוט פרה פודין אותה בממון הרבה ובכן כששרי המדינות רוצין להזיל זהב מכיס אלו הבוערין עושין כאלו הורגים פרה ומוציאין מידם בזאת התחבולה הון רב וזה לפי שהפרה היא האלוה הגדול שלהם המושיעם והמצילם מכל צרה וצוקה לפי דעתם המשובש. ולחם שלהם הוא של אורז. ושאר מזונם הוא חמאה וכל מיני פירות. והנה לפי עיקרי הרפואה הוא ודאי ואמת שהמאכל אחר שנכנס בפה הולך דרך הושט אל האסטומכא ומשם אל בני מעים ומשם אחר הקפות רבות ללב ושם נשתנה מראיתו ונעשה דם ומהדם נעשה בשר דהיינו אדם. נניח עתה שהשי״ת ברא כל שאר בני אדם חוץ מאלו ההודיים בטבע שיוכלו לחיות כל ימיהם בלי מאכל ומשקה ולא ידעו שיש מין בני אדם שאינן יכולין לחיות בלי אכילה ושתיה. אילו יבוא לגלילותינו אחד מאנשי הודו ויאכל וישתה בפנינו ויאמר לנו שהאורז והפירות שאוכל נעשין בשר ומחזיקין ומחיין אותו היינו מבזין דבריו ומלעיגין עליו ואומרים שהן דברי שחוק והתול ושהוא כסוס כפרד אין הבין לפי שלא ראינו כזה מימינו. אבל כיון שהורגלנו בכך לא יפלא בעינינו שכשם שכל מיני מאכלנו נהפכין בנו לבשר אדם כן יעשה להם אעפ״י שאינם אוכלים שום מין בשר:

403

ת״דאה״כ כל מה שאמרת אמת ויציב אבל תאבה נפשי לראות מה התולדה היוצאת מהקדמתך זאת:

404

ת״האה״ח הוא אשר דברתי בראשונה שהרבה מדברי חז״ל לא יכנסו באזנינו מפני שאנו רחוקים מארצם דהיינו בבל ופרס אשר יש בהם דברים לא שערום אנשי גליל האיבר״ופה בין בטבע ומדות האנשים. ואעפ״י שיושבי האיבר״ופה הם חכמים מכל שאר בני אדם והולכים מסוף העולם ועד סופו וחוקרים בטוב טעם ודעת בשכלם הזך והחריף מה שראוי לידע במדינות הרחוקות הן מחכמת הטבע הן מחכמת הרפואה הן ממדות יושבי חלד הנה אף שמגלים טפח נכסה להם טפחיים כי יש כמה וכמה מקומות ומדינות שא״א לילך בהן מפחד הערביים או מלסטים אחרים שודדי יום ושודדי לילה. או מפני מדברות אשר אין להם סוף ארץ ציה ושממה ואין דרך לעבור שם כי יכלו ימיהם ברעב ובצמא ובחוסר כל. מה שלא יארע ליושבי הארץ אשר הולכים ארחות עקלקלות וקצרות. ולהוכיח מה שאמרתי אביא מאמר של רבה בפ׳ הספינה (דף ע״ג ע״א וז״ל אמר רבה האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיורתי ברישא). ר״ל שהגל שראוי להטביע הספינה דהיינו כשיש רוח סערה בים נראה עליו כמין ניצוץ של אש. ואם יסופר זה למי שלא ראהו או למי שלא קרא בדברי החובלים והמלחים יחשוב בדעתו שזה הבל. עוד איתא התם (שם דף ע״ג ע״ב) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזלינן במדברא ואתלוי בהדן ההוא טייעא דהוה שקיל עפרא ומורח ליה ואמר הא אורחא לדוכתא פלן והא אורחא לדוכתא פלן. אמרין ליה כמה מרחקינן ממיא ואמר לן הבו עפרא יהבינן. ליה ואמר לן דמרחקינן תמניא פרסי׳ אפכית ולא יכולת לי׳. ואין ספק שמי שיושב שליו בביתו ורענן בהיכלו ולא יצא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב יאמר ג״כ שזה דבר בלתי אפשר. אבל מי שראה או שמע שיש הולכי מדבריות באפרי״קא ובאס״יאה וערביים ההולכים כל ימיהם במדבר בישימון דרך כהולך במסלה יודה ויאמר שדברים אלו הן כפשוטן ממש. ואעפ״י שדברי חז״ל אין צריכין חיזוק עכ״ז אומר מה ששמעתי וקריתי כזה ממש. איש יהודי היה בליור״ני מאנוסי ספרד ואני ידעתיו והי׳ האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע. וזה שלש שנים הלך לא״י וזכה למות וליקבר שם. ויספרו לי מכיריו ויודעיו לפנים בספרד שהיו מהלכין בדרך עמו בלילה מרוב החום כמנהג הארץ ההיא ושהיו לפעמים הולכין ארחות עקלקלות בדרך סלולה וחביריו ההולכים עמו היו יראים שמא אבדו הדרך הטוב והוא היה לוקח העפר ומריח בו ואומר להם אנחנו עכשיו במדינה פלונית. ולסוף שעה או שתים היה אומר כבר יצאנו מתחום פלוני ועכשיו אנו בתחום פלוני וכן היה. ועל מה שאמר רבה בב״ח שהטייעא הי׳ מכיר ע״י ריח העפר כמה היו רחוקים מן המים אחוך שמע לי אספרה את אשר קראתי בספר ישמעאלי אחד אשר נולד בגרא״נאדא בעודה תחת יד הישמעאלים ויהי כאשר נפלה כל מלכות גרא״נאדא ביד פירנ״אנדו מלך ספרד (בשנת חמשת אלפים רכ״ב לחשבוננו) ברח לעיר הגדולה פי״ס ושם למד חכמה ומוסר בל׳ ערב ואח״כ הלך למסעיו בכל מלכות ברברי״אה ונומיד״אה וארץ השחורים. בערביא בסוריא ובמדינת אחרות ממזרח וממערב ומים. ויהי היום שליו הוה בביתיה באי גיר״בי קרוב למלכות טרי״פולי די ברבר״יאה וירדו שם דוגיות הנוצרים וישבו מהאי שבי ובתוכו את האיש הלזה ויוליכו אותו לעיר רומי ויתנוהו מתנה להאפיפיור ליא״ון עשירי ולמצא חן בעינו עזב את דת התוגרמים ולקח דת הנוצרים ויקראו את שמו יו״אן לי״אן אפריקיאנו ויכתוב בספר את כל המדינות והעירות אשר ראה ובסוף ספר השביעי כתב וז״ל:

405

ת״ואה״כ למה הארכת כל כך בפרטי האנשים שהזכרת לאמת דברי רבה בב״ח:

406

ת״זאה״ח למען יודע כי כנים דברי ואם באולי ירצה שום אדם לראות מה שטענתי ידע שם הספר והמחבר. ואלה דברי יו״אן ליא״ון הנזכר לעיל: באמצע מדבר ליב״יאה רחוק מנהר ניל״וס קרוב לת״ק מילין יש שלשה מבצרים וחמשה או ששה בתים ובהם יש הרבה דקלים טובים. שלשה מבצרים האלו נמצאו זה י״ח שנים ע״י תייר א׳ הנקרא המ״ר אשר תעה במדבר בישימון דרך מחמת חולי שבא לו בעינים. ולפי שלא היה בכל השיירא אדם שידע את הדרך אשר ילכו בה אלא הוא לבדו היה רוכב על גמל והולך בראש כולם ובכל מיל ומיל היה שואל מאתם מלא קומצו של חול שבמדבר והיה מריח בו ברוב בקיאותו וכשהגיעו קרוב לישוב מ׳ מילין אמר לבני השיירא דעו שאנו קרובים אל איזה יישוב ויפג לבם כי לא האמינו לו מפני שהיו יודעים שהם רחוקים ממצרים ת״ף מילין והיו חוששין שנזורו אחור אמנם ביום השלישי הגיעו לשלשה מבצרים הנ״ל ויהי בראות יושביהם פנים חדשות ויחתו וייראו מאד ויסגרו בתוך מבצריהם ולא היו רוצים לתת מים לבני השיירא מהבורות אשר במבצרים ואנשי השיירא נפשם בהם תתעטף בצמא וילחמו עם האנשים ההם ויכבשום וישאבו מים כרצונם ויסעו וילכו לדרכם. ולא להם זה היתרון לבד בחוש הריח אלא גם בחוש הראות שהוא יקר להם ולציידים ולמלחים אשר עיניהם רגילים להביט מרחוק מה שלא ישוער במדברות בימים ובשדות וזה לא ימצא ביושבי הערים כי עיניהם לא נכונו לכך כידוע לבקי בחכמת הניתוח: הרי לך שמה שנראה דבר תמוה ובלתי ראוי להאמין כגון מה שסיפר רבה בב״ח מההוא טייעא הוא דבר מורגל במקומות רחוקים מגלילותינו ואם נראה זר בעינינו הוא מפני חסרון ידיעתינו לא מפני שהדבר בעצמו בלתי אפשר:

407

ת״חאה״כ ישלם ה׳ פעלך אשר הראיתני ראיות ברורות וטובות להוכיח שחז״ל היו בקיאין בכל החכמות ושיש במדרשי אגדה חכמה ומוסר אך שאין לנו דרך לבוא עד תכונתם כי לא מסרו לנו כללים עליהם כמו שמסרונו בדרכי התלמוד לענין הדינים. והנה נפשי צהלה ושמחה על כל מה ששמעתי ממך. ולפי שהטרחתי אותך היום מאד איני רוצה להטריחך יותר. ובכן קומה אהובי החבר ולך למנוחתך הלילה ומחר תבוא אלי כי עליך מלאכת הויכוחים לגמור:

408

ת״טאה״ח כדברך אדוני המלך כן אעשה:

409

ת״יסליק ויכוח רביעי

410