מטה דן, ויכוח שני קנ״בMatteh Dan, Second Dialogue 152
א׳אה״ח חלילה לחכמים גדולים לומר דבר שאין לו שחר. וחירוף ר׳ ירמיה אינו אלא דרך שחוק וחיבה, דאלת״ה צריך לומר שר׳ ירמיה לא היה יודע התנאים הצריכים לאמורא. וראה והבן מקושיותיו שעל ההוא דזבחים אמר לא שמיע להו הא דתניא וכי׳. וזו אינה קישיא להוכיח ממנה שמי שאינו יודע הברייתא הזאת הוא טפש. שהרי כלל גדול הוא בגמרא לגבי אמוראים ברייתא לא שמיע ליה לפלוני. ואעפ״כ לא חיסר מכבודו כלום דאטו מאן דלא שמע האי ברייתא לאו גברא רבה הוא וחובת האמורא אינה אלא לידע המשנה. א״כ אחד משתים לא ימנע. או צ״ל שר׳ ירמיה לא היה יודע מה משפט האמורא וזה א״א לפי שהוא אחד מגדלי האמוראים שהרי רוב קשיותיו סלקי בתיקו או שהיה אוסר כך דרך חבה כמ״ש. ועל ההיא דשתילי תרומה דפסחים קל וחומר דאם האמורא אינו חייב לידע הברייתא אע״פ שדבריהם הן דברי תנא כ״ש דרשב״ל שהוא אמורא:
1
