מלמד להועיל חלק ב נ״טMelammed Lehoil Part II 59
א׳שאלה:
ישראל וגוי שיש להם מסחר בשותפות מה לענין לקיחת ונתינת רבית.
ישראל וגוי שיש להם מסחר בשותפות מה לענין לקיחת ונתינת רבית.
1
ב׳תשובה:
כ' מהרי"ט ח"א סי' קט"ז: ישראל שנתן מעות לנכרי בעסקא להתעסק בהן למחצית שכר והלוה מהם הנכרי לישראל ברבית אע"פ שבעל המעות יודע כשנתנם לישראל אפילו להנך רבוואתא דאסרי היכי דידע שבא אחריות החוב על הישראל חברו (ע' י"ד סי' קס"ט סעיף כ"א וכ"ד) הכא שרי דכיון דהני זוזי משתעבדי לנכרי המקבל למחצית שכר ואפי' כי ידע לא מצי מעכב מלהלוות שהוא רוצה להשתכר באשר ימצא וכי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד וכי היכי דבנכרי שאינו שותף התיר רש"י ז"ל בשלא ידע בשותף שרי אף כשידע עכ"ל, והביאו רע"א בהגהותיו בי"ד סי' קס"ט. ובקיצור ש"ע אוסר ללוות ברבית משפארקאססע אם יש גם לישראלים חלקים (אקטיען) עיי"ש בסי' ס"ה סעיף כ"ח. אמנם בשו"ת שואל ומשיב מ"א ח"ג סי' ל"א מתיר עיי"ש טעמו, ומו"ר מהר"ם שיק בתשובותיו סי' קנ"ח דחה טעמי בעל שואל ומשיב ולמד היתר מצד אחר דאינו כספק ואף שטעם זה אינו מספיק (עיי"ש מה שיש לפקפק בזה) מ"מ היכא דהמעות והחפצים אינם של השותפין אלא שמשועבדים להשותפין מסיק להיתר. והנה טעם זה לא שייך בנידון דידן דהמעות והחפצים של השותפין. גם אין לדמות נידון דידן לנידון דהמהרי"ט דהתם אין להישראל רשות להתעסק במעות והנכרי הוא המוציא והמביא והישראל אינו יכול לעכב על ידו משא"כ בנ"ד דהישראל מתעסק כמו הנכרי, וע"כ נ"ל דאין היתר רק אם הגוי מלוה באחריות דידיה שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו, וכן אם לווה צריך הנכרי ללוות בעד עצמו והוא לבדו יתחייב למלוה ואח"כ ילוה הישראל משותפו הנכרי.
כ' מהרי"ט ח"א סי' קט"ז: ישראל שנתן מעות לנכרי בעסקא להתעסק בהן למחצית שכר והלוה מהם הנכרי לישראל ברבית אע"פ שבעל המעות יודע כשנתנם לישראל אפילו להנך רבוואתא דאסרי היכי דידע שבא אחריות החוב על הישראל חברו (ע' י"ד סי' קס"ט סעיף כ"א וכ"ד) הכא שרי דכיון דהני זוזי משתעבדי לנכרי המקבל למחצית שכר ואפי' כי ידע לא מצי מעכב מלהלוות שהוא רוצה להשתכר באשר ימצא וכי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד וכי היכי דבנכרי שאינו שותף התיר רש"י ז"ל בשלא ידע בשותף שרי אף כשידע עכ"ל, והביאו רע"א בהגהותיו בי"ד סי' קס"ט. ובקיצור ש"ע אוסר ללוות ברבית משפארקאססע אם יש גם לישראלים חלקים (אקטיען) עיי"ש בסי' ס"ה סעיף כ"ח. אמנם בשו"ת שואל ומשיב מ"א ח"ג סי' ל"א מתיר עיי"ש טעמו, ומו"ר מהר"ם שיק בתשובותיו סי' קנ"ח דחה טעמי בעל שואל ומשיב ולמד היתר מצד אחר דאינו כספק ואף שטעם זה אינו מספיק (עיי"ש מה שיש לפקפק בזה) מ"מ היכא דהמעות והחפצים אינם של השותפין אלא שמשועבדים להשותפין מסיק להיתר. והנה טעם זה לא שייך בנידון דידן דהמעות והחפצים של השותפין. גם אין לדמות נידון דידן לנידון דהמהרי"ט דהתם אין להישראל רשות להתעסק במעות והנכרי הוא המוציא והמביא והישראל אינו יכול לעכב על ידו משא"כ בנ"ד דהישראל מתעסק כמו הנכרי, וע"כ נ"ל דאין היתר רק אם הגוי מלוה באחריות דידיה שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו, וכן אם לווה צריך הנכרי ללוות בעד עצמו והוא לבדו יתחייב למלוה ואח"כ ילוה הישראל משותפו הנכרי.
2
ג׳אמנם יש לצדד גם להתיר אם התנו מתחלה כשהשתתפו שכל שירויחו מרבית של ישראל יהא של נכרי ולעומת זה מה שירויחו מרבית דנכרי יהא של ישראל וכן לענין ההוצאות כל שיוציא לשלם רבית לישראל יוציאו מממון של נכרי וכל שיוציאו לעומת זה לשלם רבית לנכרים יהא ממון של ישראל. והישראל לא יקח רבית מישראל ולא ישלם רבית לישראל אלא כל עסקים שיש בהן שום צד רבית יעשה הנכרי וכיון שהתנו כן בתחלה א"כ מתחלה אין לישראל שום חלק בהני עסקים ומותר כמו גבי שבת וערלה כדאיתא בספ"ק דע"ז. ואם לא התנו בתחלה יבטלו השותפות ויחזרו וישתתפו ויתנו בתחלה וע' דרכי תשובה ק"ה ס"ק ט"ו.
3
