מלמד להועיל חלק ב ס״דMelammed Lehoil Part II 64
א׳נשאלתי על אודות איש אחד אשר יש לו חולי ספחת בזקנו שקורין בארטפלעכטע ויש לו צער גדול זה יותר משנה תמימה ואמר לו רופא שיכול לרפאות אותו חולי אם יתגלח בתער בכל יום ויום, והאיש ההוא שאל את פי מורה מופלג, ואמר לו שיכול להתיר לו אם ינטל השער תחלה במספרים (שקורין צוויקקען) עד שלא ישאר כשיעור(?) ואח"כ יתגלח בתער; אמנם באשר שהאיש ההוא ירא אלקים מאוד לא רצה לסמוך על פסק מורה אחד עד שיתיר לו עוד מורה אחר, ואז רוצה בכל פעם להתגלח בתער בסוד כדי שלא יבואו אחרים למכשול ע"י היתר זה. ושאלת פי לחוות דעתי גם אני.
1
ב׳תשובה:
הנה בדין זה כבר הורו בו גדולי הדור: בראשונה נדפס תשובה בענין זה בספר בשמים ראש סימן י"ח על שם הרא"ש, והוא התיר שם להתגלח בתער ע"י נכרי במקום צערא ועל צד היותר טוב נתן עצה שיקח תחלה במספרים עד שלא יניח כדי לכוף ראשן לעיקרן. שנית בא ללמד על זה הנודע ביהודה מה"ת חי"ד סי' פ' אשר נשאל מאת הרב מוהר"ר וואלף באסקאוויטץ אם יש היתר ליקח תחלה במספרים עד שלא ישאר השיעור המפורש במס' נידה נ"ב ע"ב ואח"כ בתער ישחית הנותר באופן שיהא בפעם ראשונה גלוח בלא השחתה ובפעם השנית השחתה בלא גילוח. והנוב"י דחה שם להשואל וכתב שלא יזכיר עוד דבר מזה, כי יש לחוש לקלקולים רבים. והנה כפי עדות הח"ס בחא"ח סי' קנ"ד לא מצא הנוב"י תשובה מספקת להשואל, ודעתו באמת שיש מקום להיתר זה, אשר על כן התיר הנוב"י חשש איסור דרבנן גילוח בחוה"מ ע"י פועל עני שאין לא מה יאכל כדי שהמשחיתים בתער לא יעברו על כמה לאוין דאורייתא אם יגדל זקנם כ"כ עד שיהיה כדי לכוף ראש לעיקר.
הנה בדין זה כבר הורו בו גדולי הדור: בראשונה נדפס תשובה בענין זה בספר בשמים ראש סימן י"ח על שם הרא"ש, והוא התיר שם להתגלח בתער ע"י נכרי במקום צערא ועל צד היותר טוב נתן עצה שיקח תחלה במספרים עד שלא יניח כדי לכוף ראשן לעיקרן. שנית בא ללמד על זה הנודע ביהודה מה"ת חי"ד סי' פ' אשר נשאל מאת הרב מוהר"ר וואלף באסקאוויטץ אם יש היתר ליקח תחלה במספרים עד שלא ישאר השיעור המפורש במס' נידה נ"ב ע"ב ואח"כ בתער ישחית הנותר באופן שיהא בפעם ראשונה גלוח בלא השחתה ובפעם השנית השחתה בלא גילוח. והנוב"י דחה שם להשואל וכתב שלא יזכיר עוד דבר מזה, כי יש לחוש לקלקולים רבים. והנה כפי עדות הח"ס בחא"ח סי' קנ"ד לא מצא הנוב"י תשובה מספקת להשואל, ודעתו באמת שיש מקום להיתר זה, אשר על כן התיר הנוב"י חשש איסור דרבנן גילוח בחוה"מ ע"י פועל עני שאין לא מה יאכל כדי שהמשחיתים בתער לא יעברו על כמה לאוין דאורייתא אם יגדל זקנם כ"כ עד שיהיה כדי לכוף ראש לעיקר.
2
ג׳1) והנה לא כמתנבא העיד הח"ס עדות זאת על הנוב"י כי כל רואה בעין פקיחא יראה זאת בעליל מתוך תשובותיו כי זה לשונו במה"ת חא"ח סי' ק"א (בענין גלוח בחוה"מ): אפילו במדינות הלועזים שבעו"ה משחיתים בתער ועוברים ביד רמה על כמה לאוין מפורשים בתורה אוי שעלתה בימינו כך גם באילו הרשעים לא עשיתי כי אם לגדור ולא לפרוץ... אבל יעבור עלי מה ויהי' מלעיזים עלי ומוטב שאהי' שוטה כל ימי ולא אפרסם דבר שלא דברו ממנו הראשונים ומה שפרסמתי היתר הגילוח בחוה"מ הוא דבר שכבר הורה ראשון לראשונים רבנו תם, עכ"ל. ושם בתשובה צ"ט כ' וז"ל: זה שנים רבות כמו י"ד או ט"ו שנים נשאלתי... לאחד שהיה נחוץ לו הגילוח בחוה"מ ובררתי אז דין זה ורשמתי לעצמי ולהנשאל הסתרתי הטעם... והעלמתי ההיתר ממנו לא משום חשש שיקילו גם בענינים אחרים אבל היה טעמי הואיל במקומות אחרים נכשלים בהשחתת זקן בתער שהוא חמשה לאוין ולמה אפתח להם שערי ההיתר בחוה"מ... וכמו שנה קודם שהתחלתי להדפיס ספרי... גמרתי בלבי להעלים תשובה זו, ע' נובי"ק סי' י"ג, ושלא להדפיסה מטעם הנ"ל אבל כאשר עיינתי בזה ראיתי בלבי אדרבה לאידך גיסא בשביל שהדור פרוץ בדבר הנ"ל טוב יותר לפרסם היתר הנ"ל והטעם כמוס בלבי ולא אוכל לגלותו אם יפציר לא אשיב ואני שוקל הדבר בדעתי במאמר ריב"ז אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר ושום אחד מהקדמונים לא עלה בלבו דבר זה וצריך אני ג"כ להעלים מה שהעלימו הם אבל עכ"פ הכרעתי שפרסום היתר בחוה"מ יש בו מצוה רבא וגדר ומשמרת לתורה לפריצי הדור ודי בזה כי כבר אמרתי אם יפציר לא יועיל, עכ"ל. ושם בסי' ק' כתב שנית להגאון מו"ה לעמיל אב"ד דק"ק א"ש (שלא הבין דבריו) וז"ל: ומה שתמה מעלתו איך אחקוק בספר דבר שהטעם כמוס בלבי אני תמה עליו וכי אני כתבתי למעלתו שטעם ההיתר (גילוח בחוה"מ) הוא כמוס הלא כל טעמי ונמוקי מבואר בחיבורי... אבל כתבתי לו שהיה בדעתי להעלים הוראה זו ושלא לפרסמה אבל מטעם הכמוס פרסמתי ההוראה וידע מעלתו שגם מלבד הטעם הכמוס ג"כ מצאתי עצמי מחוייב בדבר עכ"פ לפרסם ההיתר כאן בקהלתנו שבכאן בעזה"י נזהרים מלהשחית בתער ובחוה"מ מחמת שננעלו שערי האומנים היהודים לפניהם הלכו לאומנים אינם יהודים בחוה"מ וממילא היו משחיתים בתער כי הא"י אינו בקי לגלח במספרים או במשיחה ולכך מצאתי עצמי כמחוייב לפתוח להם שערי היתר אצל יהודים אלא שהי' בלבי דאזלינן בתר רובא דעלמא במדינות שאינן נזהרין מן התער לכן רציתי להעלים עד שמטעם הכמוס שעמי הכרעתי לפרסם ההיתר עכ"ל. הנך רואה בעיניך כל עדות הח"ס באר היטב. ומעתה ברור כי לדעת הנוב"י יש מקום להיתר הנ"ל.
3
ד׳2) אמנם הח"ס בעצמו דחה מכל וכל היתר זה באופן שאין להתיר כלל. ועיין גם בספר הכתב והקבלה על התורה בפ' קדושים שדחה ג"כ דברי תשובת בשמים ראש בשתי ידים, ועיין דברי ידידי הרב ר' מרדכי הורוויטץ אב"ד דק"ק פ"פ דמאין בספרו מטה לוי בשו"ת סי' י' שהעלה להיתר. ועתה אחוה אני את דעתי הקלושה בנידון דידן. תחלה אדון על דין השחתת זקן ע"י נכרי.
4
ה׳3) הרמב"ם בפ' י"ב מה' ע"ז כתב דאיש המתגלח אינו לוקה אלא א"כ סייע למגלח והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו עכ"ל. אבל הכ"מ כתב וז"ל ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם אמר לו להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה עכ"ל. אמנם בספר סדר משנה להג' מו"ה וואלף באסקאוויטץ דחה דברי הכ"מ בשתי ידים והעלה דהרמב"ם מודה להראב"ד דאיכא איסור לאו אף בלי מסייע ושהראב"ד ג"כ לא בא לחלוק אלא לפרש דברי הרמב"ם. והנה במנין המצות להרמב"ם כתב שלא להקיף פאת הראש ככומרי עכו"ם וכו' שלא להשחית כל הזקן כעובדי עכו"ם והשיג ע"ז הראב"ד וז"ל א"א לאו למקיף ולא לניקף לאו למשחית ולא לנשחת ותמה הכ"מ דהראב"ד סותר את עצמו דהא בה' ע"ז פי"ב כתב דהניקף עובר ג"כ בלאו. והרב בעל סדר משנה רצה להגיה בדברי הראב"ד שצ"ל א"א לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולאו לנשחת ור"ל שלא תטעה מפני שכ' הרמב"ם שדרך כומרי ע"ז כן ובודאי דרך כומרי ע"ז להיות ניקף א"כ לאו דקרא קאי על הניקף זה אינו אלא דגם במקיף יש לאו עיי"ש. והנה מלבד דדוחק לפרש דהראב"ד בא לפרש דברי הרמב"ם דכפי הנראה מלשונו בא להשיג על הרמב"ם מלבד זאת ג"כ קשה הלשון דהיה לו לומר לאו למקיף ולניקף ולמה לו לחזור ולכתוב תיבת ולאו, דהא בקרא לא כתיב אלא חד לאו. ע"כ נראה דאין להגיה דברי הראב"ד ז"ל, והרמב"ם ז"ל והראב"ד בזה פליגי דהרמב"ם סובר דעיקר קרא מיירי בניקף וכמו שכתבו התוס' בנזיר דף נ"ז ע"ב, ועל כן כתב ככומרי עכו"ם, ועל זה השיג הראב"ד דאדרבה קרא כתב לאו למקיף ולא לניקף ורק משום דכתיב לא תקיפו בלשון רבים ויליף השחתה מהקפה או משום דדרשינן לא תקיפו לא תניחו להקיף יליף מיניה ג"כ לאו לניקף (עיין מה שכתב הריטב"א על מכות בשם הראב"ד) וכיון דעיקר קרא ללאו למקיף אתא א"א לומר דהטעם משום חוק ע"ז הוא, ועיין בטי"ד סי' קפ"א שגם הוא השיג על הרמב"ם מטעם אחר, ועיין ט"ז מאי דנ"מ לדינא, ועיין פנים מאירות ח"א סי' ע"ט שהשיג על הט"ז. וע' נוב"י מה"ת חא"ח סי' ע"ו.
5
ו׳4) והשתא י"ל דגם בה' עכו"ם פי"ב הרמב"ם והראב"ד בהא פליגי דהרמב"ם סובר דעיקר קרא לאזהרת ניקף אתא וכיון דקרא אתא לחייבו מלקות א"כ מיירי באופן דעבד מעשה כגון שהקיף לעצמו או שמסייע וא"כ מהיכי תיתי דיעבור על לאו בלא סיוע דהא ע"ז לא הזהיר קרא וע"כ סובר הראב"ד דלדעת הרמב"ם בלא סיוע אינו עובר הניקף בלאו, וע"ז השיג ואמר אעפ"י שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, משום דעיקר קרא לאו דמקיף הוא ולא משום חוק ע"ז. וא"כ הקרא לא מיירי כלל בניקף מסייע, וכיון דדרשינן מלשון רבים גם לאו לניקף א"כ עובר בלאו אע"פ שלא סייע דאיסור לאו לניקף הוא מפני שהמקיף עשה מדעתו של ניקף. והשתא י"ל שפיר כהכ"מ דלהרמב"ם אינו עובר בלאו אם לא סייע, ואפשר דאינו אלא איסור דרבנן, דלהכ"מ ע"כ צ"ל כן, דכיון דלאו דקרא לא מיירי אלא במסייע א"כ מהיכי תיתי לן איסורא דאורייתא בלא מסייע. איברא שכל המפרשים שראיתי חולקים בזה על הכ"מ, וגם כל הפוסקים פסקו בפירוש דהניקף עובר על לאו אף בלא מעשה. אך זה ברור דפירוש הכ"מ ברמב"ם יש לו סמך בדברי הראב"ד כאן ובמנין המצות. ועיין נודע ביהודה מה"ת חא"ח סי' ע"ו שהביא סיוע לדעת הכסף משנה, ועיין עוד בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ב מ"ש בסוגי' דב"מ י' ע"ב אקפי לי קטן.
6
ז׳5) והנה אף להפוסקים דהניקף עובר בלאו אף בלי מעשה יש לדון אי חייב גם היכא דהמקיף הוא נכרי דלאו בר חיובא הוא או לא. והנה לפי' קמא בתוס' שבועות ג' ע"א ד"ה ועל הזקן זה תלי' בפלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה בנזיר נ"ז ע"ב והלכה כרב הונא דלא איתקש ניקף למקיף, וא"כ חייב הניקף אע"ג דמקיף לאו בר חיובא הוא, ולהאי פירושא לרב אדא אין ה"נ דמותר להיות ניקף ע"י נכרי, אמנם בפי' כתבו התוס' וכן כתבו התוס' בנזיר דגם רב אדא מודה דניקף חייב אע"ג דמקיף לאו בר חיובא הוא, וכתבו הטעם משום דעיקר קרא מיירי בניקף לפיכך מקשינן מקיף דאתיא מדרשא לניקף דמשמע מפשטא דקרא אבל אין סברא להקיש ניקף דמשמע מגופי' דקרא למקיף דלא משתמעא אלא מלישנא בעלמא עיי"ש. והנה לדעת הראב"ד שכתבנו לעיל (מספר 3) ולדעת הר"א אב"ד שהביא הריטב"א דאדרבה גופיה דקרא מיירי במקיף, וניקף משמע מלישנא בעלמא דלא תקיפו בלשון רבים וא"כ רב אדא בר אהבה דמקיש מקיף לניקף כש"כ דמקיש ניקף למקיף והניקף ע"י נכרי פטור, ואדרבה יש לומר דאפילו לרב הונא דלא מקשינן מקיף לניקף מ"מ ניקף למקיף מקשינן משום דמקיף כתיב בגופיה דקרא, דודאי סברת התוס' נכונה היא ואף הראב"ד ס"ל להך סברא.
7
ח׳ובזה יש לתרץ קושי' הנ"י ז"ל דזה לשון הנמוקי יוסף בסוף אלו הן הלוקין ויש שהיו מתירין להקיף לאיש ע"י גוי אשה וקטן כיון דמקיף לאו בר חיובא וליתא דכי היכא דאיש המקיף את הקטן חייב אע"ג דניקף לאו בר חיובא ה"נ קטן ואשה המקיפין לאיש חייב הניקף אע"ג דמקיף לאו בר חיובא עכ"ל. אמנם לפמ"ש יש לתרץ הקושי' דהיש מתירין ס"ל כהראב"ד וא"כ נהי דלא מקשינן מקיף לניקף משום דמקיף כתיב בגופיה דקרא וניקף אתיא מדרשא מ"מ ניקף למקיף מקשינן. וכסברת היש מתירין שבנימוקי יוסף כתוב ג"כ בתשובת הרא"ש שבספר בשמים ראש, אלא שכתב דאעפ"כ אסור מדרבנן ובמקום צערא לא גזרו ויכול לעשות ע"י גוי. וע' שעה"מ פי"ב מה' עכו"ם ה"א.
8
ט׳6) והנה החתם סופר בתשו' הנ"ל כינה לתשובה זאת כזבי הרא"ש ונראה דעתו שאחד מן האחרונים תלה בוקי סריקי ברבנו הרא"ש, והנה מלבד שהרב הגאון מו"ה צבי אב"ד דק"ק בערלין העיד בעדות ברורה שראה הכתב יד של בנו והגאון חיד"א בספרו שם הגדולים כתב ואהני לי' (לס' בשמים ראש) סהדותא דפום בדתא דליקו בבחירתא, מלבד כל זאת מוכח מתוכה של תשובה הנ"ל שאחד מן הראשונים כתבה ואלו הסימנים המוכיחים: א. שמביא דבר בשם מורי רבנו מאיר, ב. מביא פירוש בשם הגאון (כנראה הוא רב האי גאון) למתני' דפ"ב דנגעים, ג. מביא פירוש בשם רבנו יצחק בתוס' נזיר שלא נמצא בתוס' שלפנינו כמו שהעיר עליו ר' יצחק די מולינא (שהיה חי בימי ב"י ובידו היה הכ"י של בשמים ראש), ד. מה שכתבו תוס' בשבועות דף ג' ע"א בסתם מובא בתשובה זאת בשם ריב"ן ובאריכות יותר באופן שמתורץ מה שהקשו כמה אחרונים על התוס' הנ"ל האיך כתבו דהמצורע יגלח ע"י נכרי הא מפורש בת"כ דבעי גילוח ע"י כהן. וקשה להאמין שכל הנ"ל נעשה ע"י זיוף. וכיון דגם הנ"י הביא יש שהיו מתירין ע"י נכרי אין לנו טעם להחזיק בשקר אם נמצא כתוב דיעה זו עוד בשם קדמון.
9
י׳7) והנה לסברת הכ"מ והראב"ד בדעת הרמב"ם ג"כ ניקף ע"י נכרי בלא מסייע אינו אלא איסורא בעלמא ולפמ"ש המ"ל בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ח ד"ה ודע שעדיין אני נבוך לדעת הרמב"ם כל היכי דאינו אלא איסורא בעלמא אף דאסור מדאורייתא מותר בחולי שאין בו סכנה ורק בחצי שיעור החמירו משום דחזי לאצטרופי א"כ גם כאן היה מותר לחולה שאין בו סכנה, ואין לאסור מטעם שליחות לדעת התוס' ב"מ ע"א ע"ב דיש שליחות לגוי לחומרא חדא דזה רק מדרבנן כמ"ש השיטה מקובצת שם בשם הריטב"א ובמקום חולי לא גזרו ועוד דאין שליח לדבר עבירה דקיי"ל כמ"ד דתליא באי בעי עביד כמ"ש הש"ך בח"מ סי' קפ"ב, ואף דכתב המ"ל בפ"ה מה' מלוה הי"ד דגבי נכרי כ"ע מודי דיש שליח לדבר עבירה, מ"מ אנו רואים דהתוס' בשבועות דף ג' ע"א לא ס"ל הכי דאל"כ האיך הקשו דהיה לו להש"ס ב"מ לומר נ"מ איש דאמר לקטן או לעכו"ם אקיף לי גדול הא גבי עכו"ם כ"ע מודי דיש שליח לדבר עבירה. מכל הנ"ל נראה דעכ"פ יש ספק בחולי שאין בו סכנה אי עביד איסורא בנשחת ע"י נכרי ואינו מסייע. אחר שכתבתי זאת מצאתי לי תנא דמסייע בתשובת ר' עקיבא איגר סי' צ"ו שכתב ג"כ דניקף ע"י נכרי הוא ספיקא דרבוואתא וכמ"ש לעיל ובהרבה דברים כוונתי לדבריו וברוך שכוונתי.
10
י״א8) ועתה נחזי אנן האיך הדין במסתפר תחלה במספרים ואח"כ נשחת ע"י תער. והנה בתשו' בשמים ראש הנ"ל כתב דאם לא יניח כדי לכוף ראשן לעיקרן ואח"כ מביא עליו תער אינו עוד איסור שאין זה קרוי פיאה ולא שיער כדמשמעין הסוגיות דנזיר שאין זה גלוח כלל וכאן נמי לאסור גלוח בעי ופשוט דר"ל אף דיש כאן השחתה מ"מ הא ילפינן מקרא דהשחתה בלא גלוח שרי וכאן אין גלוח משום דמגולח ועומד הוא כדמשמע מסוגיא דנזיר וכתב ע"ז הכתב והקבלה בפ' קדושים (י"ט כ"ז) דרמז בזה על מה דאמרינן נזיר ל"ט ב' נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר הרי דכשהשער קצר מזה השיעור אינו קרוי שער ואין כאן גלוח וכמו דלא הוי גלוח לנזיר הכי נמי לא הוי גלוח לזקן. וכתב הכתב והקבלה שלדעתו דברי שגגה הם שמדמה דאורייתא לדרבנן דמה"ת בשגלחוהו אחר מלאת אף שהניחו פחות מכדי לכוף ראשן לעיקרן די בכך לצאת ידי גלוח כמבואר בשם בתוס' ד"ה וקים להו, והא דאיצטריך התם לתגלחת נזיר שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו מדאורייתא רק מדרבנן ולכן הקילו בו יעויי"ש שהאריך.
11
י״ב9) אמנם אחרי בקשת מחילה נ"ל שנעלם מבעל הכתב והקבלה לפי שעה דברי הרמב"ם שפסק בפ"ה מה' נזירות הי"א דנזיר שגילח שערה אחת לוקה ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו לוקה אלמא דזה השיעור הוא מדאורייתא לענין גלוח נזיר ועיי"ש בלח"מ שהתוס' חולקין ומ"מ מודים לענין סתירה דאם נשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר אפילו בתוך מלאת כמבואר ברמב"ם פ"י ה"א, וא"כ ע"כ צ"ל דמדאורייתא לא חשיב גלוח אא"כ לא נשתייר כדי לכוף ראשן לעיקרן ואם לא נשתייר שיעור כזה חשיב כמגולח לכה"פ לדעת הרמב"ם, וא"כ שפיר מייתי הבשמים ראש ראיה משם דאם גלח אח"כ בתער לא הוי גלוח.
12
י״ג10) והנה לכאורה קשה ע"ז מסוגיא דנדה נ"ב ע"ב דמבואר דג' תנאי חולקין בשיעור ב' שערות חד אמר דהשיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן וחד אמר כדי שינטל בזוג וחד אמר לקרוץ בצפורן ופסק שם הלכתא כדברי כולן להחמיר וכתב הרא"ש ושאר מפרשים משום דמספקא לן הלכתא כמאן, וא"כ קשה אמאי פשיטא לן גבי נזיר דהשיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו, וכבר הרגיש בזה הרש"ש בנזיר שם וכתב דלכך דייק במתני' ב' שערות שאמרו בכל מקום דדוקא במקום שאמרו ב' שערות פליגי אבל בנזיר דהשיעור בסתירה הוא רוב ראשו כ"ע מודי דהשיעור הוא כדי לכוף ראשו לעיקרו. וכן י"ל לענין גלוח להרמב"ם דאינו לוקה אם שייר כדי לכוף ראשו לעיקרו, משום דשם לא הוי השיעור בב' שערות אלא בשערה אחת. (וע' בס' שערי תורה על חזקות כלל ל' דין חזקה דרבא אות י"א בפרט ג').
13
י״ד11) והנה בהקפה ובהשחתה לא כתב הרמב"ם השיעור דב' שערות ומשמע דבשערה אחת חייב והסמ"ג השיג עליו דבתוספתא קתני יש תולש ב' שערות וחייב עליהן משום נזיר משום מצורע משום יום טוב ומשום מקיף, משמע דהשיעור במקיף נמי ב' שערות והח"ס כתב דהרמב"ם לית ליה להאי תוספתא, אך זה דוחק במחכ"ת, ויותר נראין דברי הגאון בספר קרן אורה על מסכת נזיר דהרמב"ם סובר דהתוספתא קתני ב' שערות משום י"ט, אבל במקיף חייב בשערה אחת, תדע דהא התוספתא קתני ג"כ נזיר ובנזיר חייב אפילו בשערה אחת וכן הדין במקיף. והנה לפ"ז היה מקום לומר דגם במקיף השיעור כמו בנזיר דאם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה, ויש קצת סמך לזה מלשון הרמב"ם פ"ה דנזירות הי"א שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער, וא"כ כיון דהרמב"ם בפי"ב מה' עכו"ם ה"ו פסק דגם במקיף לא נאסר אלא השחתה בתער א"כ במשייר כדי לכוף ראשו לעיקרו ודאי שרי דהא לא הוי אפילו כעין תער, ולשאר פוסקים דאסרי במקיף אפילו במספרים מ"מ כעין תער בעי, וכל היכי דמשייר כ"כ לא הוי כעין תער. והנה מדברי הרמב"ם נשמע דאם לא הניח במקיף בתער כדי לכוף לוקה כמו גבי נזיר, אלא שהתוס' בנזיר חולקין וס"ל דנזיר אינו לוקה אא"כ קצצו מעיקרו דרק זה הוי כעין תער, ועיין בקרן אורה שהביא ראיות לדעת הרמב"ם. והנה לדעת הרמב"ם מסתמא בהשחתת זקן גם כן הדין הכי דאם גלח בתער ולא שייר כדי לכוף לוקה. והנה לכאורה קשה ע"ז א"כ אמאי אינו לוקה במספרים הא גם כאן אינו משייר כדי לכוף ראשו לעיקרו ומאי שני מספרים מתער, וצ"ל כמ"ש הרנה"ו והכתב והקבלה בביאוריהם על התורה דהא באמת גם התער אינו מעביר השער עם השרש אלא דעכ"פ נקרא השחתה משום דמכלה חלק גדול בבת אחת עיי"ש, עוד י"ל דכיון דהתער יכול להשחית עד השרש א"כ כיון דהעביר עד שלא נשאר כדי לכוף חייב דהתורה לא הקפידה על תער אלא משום דראוי להשחתה אבל מ"מ כדי לכוף סגי דזה נקרא גלוח ואם נעשה בתער הוי כמו... והשחתה. שמעינן מכל הנ"ל דעכ"פ להרמ"בם אם גילח בתער עד שלא נשאר כדי לכוף חייב.
14
ט״ו12) ומעתה נחזי אנן אם אח"כ חזר וגילח עד השורש אם חזר וחייב עוד הפעם. ונראה דיש להביא ראיה מבכורות דף ל"ג ע"ב דפטור דשם מצריך קרא לנותק אחר כורת דחייב וכן למחמץ אחר מחמץ, וא"כ כאן דלית לן קרא למגלח אחר מגלח ממילא פטור. וליכא למימר דזיל לאידך גיסא דשם איצטריך לרבנן קרא דתמים יהיה לרצון לפטור מטיל מום אחר מטיל מום דמשמע הא לאו קרא חייב. זה אינו, חדא דשם איצטריך קרא דלא נילף מנותק אחר כורת או מכל מום לא יהי' בו לחייב, ועוד דלא דמי להתם דבשלמא התם איצטריך קרא למטיל מום במקום אחר שלא במקום מום ראשון דסד"א דליחייב קמ"ל אבל במגלח במקום שכבר מגולח ועומד מהיכי תיתי דליחייב כיון דלית לן קרא. א"כ מסתבר דלשיטת הרמב"ם במגולח כבר עד שלא נשאר כדי לכוף וחזר וגילח פטור, ואם הדין כן בגילח בפעם ראשונה בתער למה לא יהא הדין כן בגילח בראשונה במספריים, סוף סוף בפעם שנייה אין כאן גילוח. הכי מסתברא לדעת הרמב"ם.
15
ט״ז13) והשתא נחזי אנן לדעת הסמ"ג ודעימי' דהשיעור במקיף בב' שערות וא"כ הוי מקיף בכלל סוגיא דנדה נ"ב ע"ב כמ"ש הח"ס ומהשתא יש ללמוד השחתה מהקפה שגם היא בשיעור הנאמר שם בסוגיא דנדה והנה השיעור דשם כבר נתבאר באר היטב בח"ס שם ומי יבוא אחרי המלך. עפר אני תחת כפות רגלי הח"ס, מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך. ויש לי לדון הרבה בדבריו הקדושים, ולא אביא מה שכבר דקדק עליו בעל ערוך לנר על מ"ש דלהרמב"ם אין הטעם דהלכה כדברי כולן להחמיר מספק אלא דכן הוא הללמ"ס יעו"ש, דזה קשה. אך מה שקשה לי יותר הוא מה שרצה לפרש דלרש"י לקרוץ בצפורן פירושו כשמעביר צפורנו על עיקר השער נאחז השער בין צפורן לבשר ובהרגשת פגימת סכין נאמר חגירת צפורן מפני שהצפורן נכנס תוך הפגם והפגימה חוגרתו והכא בהיפוך הוא שהשיער נחגר בין צפורן לבשר. וע"ז קשה לי מה יענה הח"ס למשנה ר' פ"ד דנגעים דשם איתא ב' שערות עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא כמה יהא בלבנונית ר"מ אומר כל שהוא ר"ש אומר כדי לקרוץ בזוג ובת"כ הביאו הר"ש איתא רמ"א כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור ופירשו המפרשים דחכמים סוברים כר' שמעון וכשיעור היינו כשיעור האמור בנדה נ"ב ע"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וא"כ צ"ל דר"ש נקט שיעורא דר"ע רביה וכמ"ש הגר"א באמת וא"כ לקרוץ היינו ליטל וכמ"ש המפרשים עיין רע"ב ואם הפירוש לאחוז השיער בין עור לבשר כמ"ש הח"ס האיך נקט ר"ש האי לישנא גבי זוג. ובשלמא על רש"י לא קשה די"ל דהפי' ברש"י כפשוטו דלאחוז מעט דקאמר רש"י היינו לאחוז מעט בשתי צפורניו, ור"ש דקאמר לקרוץ בזוג לאו שיעורא דר"ע דלינטל בזוג נקט אלא שיעורא דזוטר מכולן לשיטת רש"י דהיינו לקרוץ בצפורן ולקרוץ בצפורן ולקרוץ בזוג חדא הוא וזוטר מלינטל בזוג, והא דנקט בנדה לקרוץ בצפורן וכאן נקט בזוג הוא פשוט דשם מיירי שכל השיער הוא כדי לקרוץ בצפורן וא"כ יש לשער בצפורן שיוכל להרגיש אם אוחז השיער בצפורן או לא אבל בנגעים דהשיער הוא ארוך יותר אלא דראשו משחיר וא"כ א"א להרגיש בצפורן אם אוחז השחור או העיקר הלבן ולראות בעין ג"כ אי אפשר אם אוחז בצפרניו, ע"כ אמר ר"ש לקרוץ בזוג דיש לראות אם אוחז בשחור או בלבן. איברא דאם הצפרנים ארוכים ביותר, יש לראות גם באוחז בצפרניים, אלא דאורחא דמילתא נקט דאין דרך לגדל צפרנים כ"כ, כנ"ל לתרץ לדעת רש"י. אך לפי' הח"ס בדברי רש"י קשה האיך יפרנס לישנא דר' שמעון כדי לקרוץ בזוג.
16
י״ז14) וע"כ היה נראה לי דרמב"ם ורש"י בהא פליגי דהרמב"ם מפרש לקרוץ בצפורן היינו לחתוך בצפורן כמו לקרוץ בזוג דמתני' דנגעים וזה הוא שיעור גדול מלינטל בזוג דבזוג קל יותר לחתוך מבצפורן, אבל רש"י לשיטתו דפירש לקרוץ היינו לאחוז מעט וזה הוא שיעור זוטר מנטילת הזוג, דסתם זוג אינו יכול לחתוך אלא א"כ אוחז בחזקה ולזה צריך שיעור גדול מעט. ויוצא לנו מזה דאם יש לו זוג דק דחותך בקל עכ"פ יש לצייר גם לרש"י שחותך בזוג ואינו משייר כדי שיקרוץ בצפורן. וכן משמע מרש"י ותוס' בכמה מקומות דבמכות כ"א ע"ב פירש"י ת"ל לא תשחית ומספרים אין משחיתין שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער, ובנזיר מ' ע"א פירש אלא כעין תער כל המעבירין סמוך לעיקרן ובדף נ"ח ע"ב פירש ג"כ כעין תער שגזוז במספרים סמוך לבשר כעין תער, ובתוס' נזיר ל"ט ע"ב בד"ה כל שהוא פי' כעין תער מעיקרו משרשו לגמרי, וכן בתוס' שם מ' ע"א ד"ה ובתער פי' כעין תער שעוקר השיער ומשחיתו מעיקרו. שמעינן מכל הנ"ל דלרש"י סתם מספרים אין חותכין שיער בצד עיקר ולכן ממעטינן מספרים מקרא דלא תשחית אבל יש מספרים דמעבירין כעין תער ואינן משיירין שיעור ואעפ"כ לא אסרה תורה לגלח בהן הזקן, דקיי"ל דבמספרים מותר אפילו כעין תער.
17
י״ח15) והשתא נדון במ"ש הח"ס לקמן דממנ"פ אי נימא דשערות הנשארים אחר גילוח הזוג הוי כמאן דליתי' הרי השחית והיינו בתער ולא במספרים כעין תער אלא תער ממש שהרי גילח והשחית אע"כ צ"ל מה שנשאר אח"כ שם שיער עליו והוי גילוח בלי השחתה א"כ המשחית אחריו חייב עכ"ל. ובבקשת מחילה א"פ אני אומר דדבריו אינם מובנים לי כלל וכלל חדא דהחליט דאם גילח במספרים עד שלא נשאר שיעור שיער הוי כמו תער ולא כמספרים כעין תער א"כ להסמ"ג דהשיעור הוא ב' שערות וא"כ הוי בכלל המתני' דנדה כמ"ש הח"ס בעצמו וא"כ צ"ל לחומרא דאם מגלח במספרים עד שלא ישאר כדי לכוף ראשו לעיקרו הרי גילח והשחית דלחומרא שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו. ולפ"ז לשיטת הסמ"ג כמעט רוב ישראל בם בכלל המשחיתים ח"ו, כי המנהג פשוט שמגלחין במספרים ואין משיירין כדי לכוף. וכבר הוכחנו לעיל (מספר 11) מרמב"ם ה' נזירות דלרמב"ם הוי השחתה באינו משייר כדי לכוף א"כ זה יהי' אסור גם במספרים וזה הוא נגד מנהגא דכולי עלמא, אלא ודאי דאע"ג דבתער כה"ג הוי השחתה מ"מ במספרים התירה התורה אע"ג דעביד כעין תער ומשחית כיון דסתם מספרים אינו משחית, או כמ"ש לעיל (מספר 11) בשם הכוה"ק (ואפשר דהרמב"ם סובר כן) דהשחתה דתער היינו שמכלה הרבה בבת אחת משא"כ במספרים.
18
י״ט16) ומ"ש הח"ס בסוף דבריו אע"כ צ"ל מה שנשאר אח"כ שם שיער עליו והוי גילוח בלי השחתה א"כ המשחית אחריו חייב עכ"ל זה ג"כ אינו מובן לי דהא המתיר סובר דאה"נ דבמספרים הוי גילוח בלי השחתה, ואעפ"כ המשחית אחריו פטור משום דהוי השחתה בלי גילוח, דכיון דמגולח כבר במספרים אין גילוח אחר גילוח וכמו שהוכחתי לעיל (מספר 12) מהא דנותק אחר כורת. סוף דבר דברי הח"ס צריכים לי עיון.
19
כ׳17) ונראה ברור לא מיבעיא אם נשאר אחר המספרים פחות מכדי שיאחוז בצפורן מעט דודאי אין כאן איסור דאורייתא אלא אפילו אם לא נשאר עד כדי שיכוף ראשו לעיקרו ספיקא רבה הוא ויש לצרפו לס"ס. והנה בנזיר ל"ט ע"ב אמרינן דצריך ז' ימים כדי לגדל לכוף ראשו לעיקרו, ואף דכתב הח"ס דיש שגדלים בפחות מז' מ"מ דוחק לפחות הרבה מז' ימים. ולפ"ז נוכל לומר דביום אחד אינו גדל אפילו כדי נטילת הזוג ולקרוץ בצפורן, דאל"ה משוינן פלוגתא רחוקה בין תנאי דמתני' דנדה וא"כ מי שמגלח בכל יום בתער אינו עובר אלא בפעם ראשונה דפעם שנייה אין לו שיעור שיער לכ"ע. ואם נאמר דאם מגלח בכל יום הוא גדל יותר ויכול לגדל כשיעור, עכ"פ יש יכולת לינטל בזוג דק כ"כ עד שלא ישאר שיעור, והנסיון מעיד שראיתי הרבה אנשים מגולחים במספרים (געצוויקקט) ואין שום רושם שיער ניכר בפניהם.
20
כ״א18) אחר שכתבתי זאת ראיתי באור זרוע הלכות חליצה סי' תרע"ב (ח"א צד 118 ע"א) שכתב וז"ל וצריך שיהיו השערות ארוכות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר ארוך מכדי לכוף ראשן לעיקרן דתנן בפ' בא סימן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ"מ כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל, ור"א אומר כדי לקרוץ בצפורן ר' עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג ופי' רש"י דהיינו שיעורא רבא דכולהו ואר"ח אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר פירש"י משנקרצת בצפורן לא ממאנה שמא גדולה היא לענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו עכ"ל. מדפי' דלא חלצא עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו ופי' נמי דשיעורא רבא דכולהו היינו שתהי' ניטלת בזוג הא למדת אע"ג שהשערות הם כ"כ ארוכים שיכול לכוף ראשן לעיקרן אפ"ה לא חלצה עד שיהיו ארוכים שיהיו ניטלין בזוג ודלא כספר תרומות שפסק דשיעור שערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, עכ"ל האור זרוע. ומי יגלה עפר מעיני המהרש"ל ומעיני המשנה למלך (עיין מ"ל בפ"ב מה' אישות הט"ז) שסוברים דצריך להגיה בדברי רש"י אלו, והנך רואה חד מקמאי ז"ל שגורס בדברי רש"י כמו שהוא לפנינו ופוסק כן. ונראה שזו היתה ג"כ דעת רבנו ירוחם שהביא המ"ל שם וא"צ לדחוק בדבריו. ונראה שהם היו סוברים כדי להנטל בזוג היינו לאחוז באצבעות היד ולהנטל בזוג דאז אפשר לינטל אפילו אין הזוג חד כל כך, וזה השיעור גדול מכדי לכוף ראשו לעיקרו. ולפ"ז בלתי ספק אפשר לגזוז במספרים חדים כל כך שלא ישאר אפילו כשיעור הקטן דהיינו לקרוץ בצפורן, עיין מה שכתבתי לעיל מספר 13 בפי' לקרוץ בצפורן (וע' שערי תורה על חזקות כלל ל' פרט ג' דף קי"ד ע"א).
21
כ״ב19) ומעתה נבוא לפסק הלכה אם החולה הנ"ל יגלח ע"י נכרי בלי סיוע באופן שתחילה יטול השיער במספרים ואח"כ בתער יש ספק ספיקא גמור להתירא חדא דילמא הלכה כיש מתירין שבנימוקי יוסף ע"י נכרי או כהכ"מ אליבא דרמב"ם דניקף אינו אלא איסורא בעלמא וכמשנה למלך דלהרמב"ם איסורא בעלמא מותר לחולה שאין בו סכנה. ואת"ל דזה הוא איסור לאו דאורייתא דילמא אין כאן איסור משום דכבר מגולח ועומד הוא ואין גילוח אחר גילוח, ולפי עדות הח"ס וכמו שהוכחנו לעיל (מספר 1) הנוב"י סבר דבזה האופן אין כאן איסור דאורייתא עד שהתיר מפני זה חשש איסור דרבנן גילוח בחוה"מ ע"י עני, וא"כ גם הנוב"י היה מתיר במקום חולי שאין בו סכנה.
22
כ״ג20) והנה בענין מסייע כבר האריך רע"א בתשובה הנ"ל (סי' צ"ו) דמרש"י וריטב"א במכות משמע דאף אם אין מסייע בשעת הקפה אלא מזמין השיער קודם לכן ג"כ הוי מסייע, אך הוא ז"ל האריך להביא ראיה דמסייע אינו אלא כשמסייע בשעת מעשה ולא אשגחינן במה שעשה קודם לזה. והנה בנידון דידן נ"ל דיש לצאת ידי כל הדיעות דאם החולה מצוה לספר תחילה במספרים וא"כ ישיבתו והזמנתו הוי כדי לספר במספרים בהיתר, ואם אח"כ נוטל התער ומעביר עליו בתער הוא לא עביד ולא מידי אפילו הזמנה בעלמא וא"כ גם לריטב"א לא הוי מסייע.
23
כ״ד21) ע"כ נלע"ד להסכים עם המורה שנזכר בתחילת ענינינו ובתנאי דיעשה ע"י נכרי ויזמין עצמו לספר במספרים ולא יסייע כלום בשעת ההעברה ע"י נענוע הראש וכיוצא בו, וביום השני אם רואה שהשיער עדיין לא צמח כדי לאחוז מעט בצפרניו וא"א לגלח במספרים אפילו בדקה מן הדקה יכול לגלח בתער ע"י נכרי באופן שישב עצמו איזה זמן קודם במקום הגילוח לעשות שם איזה דבר אחר כגון לקרות בספר כדי שלא יהא נראה כמזמן שערותיו לתער, וכל זה כדי לצאת גם אליבא דריטב"א. ובכן יש להתיר, כיון דאין כאן שיער כלל רחוק מאד שיהיה אסור. כן נ"ל להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי מו"ר נ"י. (וע' שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קי"ט, ואין דבריו מוכרחין). ומו"ר הגאון מו"ה עזריאל הילדעסהיימער נ"י אחר כתבו איזה הערות על דברי סיים וזה לשונו: ועל דבר עיקר התשובה באמת אין צריך להסכמתי דהאיר הדין מכל הצדדין ובאשר ישנן תנאי' דמסייעין לי' ה"ה בעל בשמים ראש והנוב"י עצמו לפי הנראה מבעל ח"ס יש להסכים עם המורה. אח"כ ראיתי בשו"ת מהרי"א (ר' יצחק אהרן איטינגא) ח"א סי' קי"ט שאוסר ומ"מ אני על משמרתי אעמודה.
24
