מלמד להועיל חלק ב צ״חMelammed Lehoil Part II 98
א׳שאלה:
איך יש לפדות בן פנויה.
איך יש לפדות בן פנויה.
1
ב׳תשובה:
כבר השבתי על אודות דבר זה לעיל ועכשיו בא לידי תשובה בענין זה מהרב הגאון מוהר"ר מענדל קארגויא זצ"ל ואעתיקנה הנה וז"ל:
כבר השבתי על אודות דבר זה לעיל ועכשיו בא לידי תשובה בענין זה מהרב הגאון מוהר"ר מענדל קארגויא זצ"ל ואעתיקנה הנה וז"ל:
2
ג׳שאלה להרב המאה"ג מהור"ר זעליגמאן בער (הוא הרב הגאון אבדק"ק ווירצבורג) ע"ד פנויה שנתעברה ואמרה שנאנסה וא"י ממי נאנסה והמליטה וילדה בן בכור האיך יש לנהוג בפדיונו גם לבאר האיך יש לנהוג למעשה במה שנחלקו האחרונים בפדיון ע"י שליח ועוד שאר חקירות בענין שליחות.
3
ד׳תשובה. לפי שלדעתי האחרונים לא דקדקו בדינים אלו כראוי צריך אני לבאר קצת. ואומר כאשר נחלק כל מצות האמורות בתורה למיניהם נראה בעין דבעסק המצות אין ענין לשליחות כלל או דלא מהניא בהו שליחות. המין הראשון הן מצות התלויות בגוף האדם ממש כגון סוכה לולב ותפילין וחליצה הדבר פשוט דלא שייכא בהו שליחות וכמ"ש הר"ן פ"ק דפסחים ובכלל זה הוא ג"כ מצוה המוטלת על אדם מיוחד או על אנשים מיוחדים כגון מצות המיוחדות דוקא לכהנים או לאנשים מיוחדים כגון עריפת עגלה שהמדידה בב"ד והאמירה בכהנים ושאר המעשה בזקני העיר בכל אלו אין מקום לשליחות. המין השני מצות המוטלות על האדם לעשות אותן בממונו כמו צדקה והענקה וראשית הגז וכדומה, גם באלו לא שייך שליחות דאין חילוק בין אם נותן הצדקה לעני ע"י עצמו או שולח לו ע"י אחר ואפילו ע"י חש"ו דומיא דאמרינן נתנו ע"ג הקוף והוליכו דבכל ענין שנעשה מצוה זו בממונו ומחמתו הרי קיים המצוה אבל בגוף המצוה ודאי דל"ש דין שליחות שאם אמר לאחד תן דינר לעני מממון שלך בשליחותי דבר פשוט הוא דהמשלח לא קיים המצוה דשכר המצוה אינו דבר הנתפס בשליחות והמשולח מצוה דידי' עביד חוץ אם הוא מזכה הדינר להמשלח קודם שיתננו לעני א"כ המצוה נעשית ממעות המשלח ולא בתורת שליחות. ויש בכלל הזה ג"כ מצות שאינן תלויות בממון ואפ"ה ל"ש בהו שליחות כגון שילוח הקן וכדומה בין שהשליח הוא בר שליחות או שאינו ב"ש דאם אמר לחש"ו שישלח האם לאו כלום הוא דהוי כאלו פרחה האם מאליה ואם אמר לאחר שהוא בר שליחות שישלח האם בשליחותו א"כ השליח הוא שזכה במצוה ולא המשלח אפילו אמר אני עושה מצוה זו בשביל המשלח לית בי' מששא וכמ"ש דגוף המצוה אינה נתפסת בשליחות. המין השלישי הן מצות שא"צ שליחות כגון ביעור חמץ ושריפת נותר השבת אבידה טעינה ופריקה ועשיית מעקה ועוד הרבה שאין החוב מוטל על גופו ממש שהוא עצמו יעשה המעקה או שיבער החמץ בעצמו דלא קפיד קרא אלא שיהא הדבר נעשה מחמתו בכל ענין שיהיה וממילא דלית בהו שליחות רק בתורת הידור וזריזות ראוי שהוא בעצמו יעשה המצוה ע"ד מצוה בו יותר מבשלוחו הרי ביררנו דרך כלל דאין שליחות במצות.
4
ה׳וכל זה במצות עצמן אבל בהכשר מצוה כגון גירושין וקידושין ושחיטת קדשים וכדומה שאינן בכלל השלשה מינין שהזכרנו בזה אמרו שלוחו של אדם כמותו ויש בכלל זה ג"כ פדיון מעשר ופדיון פטר חמור דכיון דכל כמה דלא פריק להו אסורים הוי כפדיון הקדש ואינו אלא סילוק איסור ובפדיון פ"ח יש עוד טעם אחר דלא כתיב ביה בעלים כמ"ש התוס' (בבכורות דף י"א). ויש לנו מצוה אחת שהיא ממוצעת בין מצוה ממש ובין הכשר מצוה והיא תרומה דההפרשה אינה עיקר המצוה אלא הנתינה לכהן כמ"ש הרמב"ן בסה"מ ומסברא הוי אמרינן דההפרשה א"צ שליחות כלל כיון שאינה אלא סילוק האיסור ולהתיר שירים באכילה אלא מדכתב והרמותם אתם ש"מ דקפיד קרא שהבעל הבית בעצמו יפריש והדר כתיב גם לרבות השליח. גם יש לבאר הא דקיי"ל דיכול אדם להפריש קרבן בשביל חבירו אינו מטעם שליחות אלא כפורע חוב של חבירו וכמו שאכתוב עוד בסמוך. ועוד דהתורה ריבתה בפירוש שאחר יכול לפטור חובתו של חבירו כדיליף בעירכין (דף י"ד) מדכתיב ואין ידו משגת וכ"מ בתמורה (דף י') גבי נזיר דאי לאו קרא ה"א מדידיה מתכפר בדאחרים לא מתכפר אפילו נתנו לו דרך מתנה. וא"ת לפי מה שביארנו דבמצוה ממש ל"ש שליחות תקשי הא דתניא במכילתא ורצע אדוניו וכו' לפי שבכל התורה שש"א כמותו ת"ל אדוניו ש"מ דאפילו במצוה שייכא שליחות, הא ל"ק דאי לא כתב אדוניו ה"א דרציעה באמת לאו מצוה ממש היא אלא הכשר מצוה לסימן עבדות או כדי לביישו כמ"ש מפרשי הפשט והשתא דכתב אדוניו חזינן דמצוה שבגופו היא ולכך לא מהניא בה שליחות. ועוד אכתוב בזה בסמוך.
5
ו׳ונשאר לנו לדבר עוד במה שמצינו במס' שקלים ובכמה דוכתי דאדם שוקל שקלו של חבירו והא מצות שקלים ודאי היא מצוה על כל אדם לעשות בממון והאיך נפטר מחיובו ע"י אחר וליכא למימר דאיירי שזיכה לו השקל והוי ממון שלו ועושה המצוה בממונו דזה ליתא דהא בנדרים מוכח דאיירי בלא זכוי וכמו שיבא בסמוך ואפ"ה יוצא, ואפשר דכיון דגלי קרא דבקרבן אדם יכול לפטור חובתו של חבירו וא"כ שקלים דלקרבנות אזלי ג"כ פוטר את חבירו מלשקול שקלו וספק זה יתבאר עוד בסמוך.
6
ז׳עוד יש מין אחר מהמצות שמלבד גוף המצוה יש בה עוד דבר נוסף שיהא הוא בעצמו עושה המצוה כגון מילה דעיקר המצוה יד הכל שוין בה אלא שיש מצוה על האב ביחוד שהוא בעצמו ימול וכן בכסוי הדם מצוה על השוחט שהוא יכסה ואם אינו מכסה יד הכל שוין בו. ונ"ל דבזו וכיוצא בה ג"כ אין מקום לשליחות דזה שהטילה התורה עליו שהוא בעצמו יעשה אותו הדבר הוי כמצוה שבגופו דליתא בשליחות וכמ"ש. וראיה לזה מדברי הרא"ש ס"פ כ"ה דאם האב אמר לאחד למול וקדם אחר ומל אין לו עליו כלום דאם אין האב מל יד הכל שוין בה. וקשה דאם אמר לאחד שימול הרי עשאו שליח והוי כאלו הוא עצמו מל וכשבא אחר ומל הרי חטף המצוה מידו, אלא ודאי דלא מהני בזה שליחות. וכן הביא הש"ך בח"מ סי' שפ"ב ולכך כתב דאם האב יודע למול ומכבד לאחר ביטל מ"ע כלומר מה שהטילה התורה עליו שהוא בעצמו ימול. וראיה מפורשת יותר מצאתי באבודרהם שער ג' שהביא פלפול ארוך מהראשונים וממנו העתיק הר"ן דבריו אלא שקיצר והניח כלל דכל שהוא להבא וא"א ע"י שליח מברך בלמ"ד, והקשה ע"ז והא כסוי הדם דהוא להבא וליתא ע"י שליח ומברך בעל עיי"ש. ויש לתמוה האיך כתב דכסוי ליתא ע"י שליח הא להדיא אמרינן בחולין לא כסהו השוחט מצוה בכל אדם, אלא ודאי דהכי קאמר דהא דהטילה התורה על השוחט שהוא עצמו יכסה דבר זה ליתא בשליחות דהשליח מצוה דנפשי' עביד וזה ברור. אלא דיש לדקדק דלפי מ"ש דבמילה ל"ש שליחות א"כ מי שאינו יודע למול לא קיים מעולם מצוה זו וקשה הדבר לומר כן, ועוד דלא לישתמיט בש"ס ופוסקים להזהיר את האב ללמוד למול כדי לקיים מצוה זו, ודוקא גבי ת"ח הזכירו שיהא בקי בשחיטה ומילה משמע דבשאר אינשי ליכא קפידא. ונראה ללמד זכות על אותן שאינן בקיאין די"ל דהא דהטילה התורה מצות מילה על האב היינו שיטרח וישתדל שיהא בנו נימול אבל לא שימול הוא עצמו דוקא, וכמדומה שראיתי באחד מן המפרשים שתירץ כן קושי' התוס' מ"ש דמילה הוי מ"ע שהזמן גרמא, ומיושב ג"כ הא דפסק בטוש"ע שהאב יעמוד על המוהל כדי להודיע שהוא שלוחו והא לא שייך בזה שליחות ולפמ"ש אתי שפיר. ולפיכך מה שתמה הש"ך אם האב יודע למול האיך יבטל המצוה ויתן לאחר למול, אף דהעיקר כדבריו ולאו משנת חסידים היא מ"מ אין כאן טעות כל כך דיש להם על מה שיסמוכו דסבר כמ"ש. וראיתי בפ"מ שכ' דלפי מה שנוהגין שהאב מכבד לאחר למול ה"ה דהשוחט יכול לכבד לאחר לכסות, וליתא דבמילה י"ל דסמכי על הך סברא שכתבתי אבל שוחט שמכבד לאחר לכסות מבטל מ"ע בידים ואפי' עושה אותו שליח לא מהני וכמ"ש בשם הראשונים.
7
ח׳ויצא לנו ממ"ש דמצות אינן בכלל שליחות וכן בדין דמקידושין וגירושין ותרומה ליכא למילף דאינם אלא סילוק האיסור והכשר מצוה, גם שחיטת הפסח אינה אלא הכשר בעלמא כמ"ש התוס' ביומא (דף מ"ב) דלכך לאו עבודה היא הואיל ונוהג גם בחולין, ובלא"ה בשחיטה לא בעינן לא בעלים ולא שליחות. וכ"ת א"כ האיך ילפינן שליחות מדכתיב ושחטו י"ל מדקרי לי' כאלו כל ישראל שוחטין ש"מ עכ"פ דדבר שעושה חבירו הוי כאלו הוא עצמו עושה. שוב ראיתי דמחלוקת הראשונים היא. וז"ל התוס' בחגיגה (דף ט"ז) וליכא למילף להצריך שחיטה בבעלים מהקישא דושחט וסמך דהך הקישא לא הוי אלא מדרבנן. ותמה עליהם הטורי אבן דהא להדיא מקשה כן במנחות (י"ט) מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ומשני מדגלי רחמנא בפרו של אהרן וכו' וסיום דבריהם הם הג"ה מתלמיד טועה. ואני אומר שמיהר להחליט לתלות הדבר בתלמיד טועה ונעלם ממנו שגם רש"י פי' כן בפ"ק דפסחים (דף ז') בהא דמקשה פסח וקדשים מא"ל דבקדשים בעינן בעלים דמקיש שחיטה לסמיכה. ולענין קושית הט"א נ"ל דלק"מ דבמנחות מקשינן דכמו בסמיכה אין הבעלים בפנינו לסמוך הסמיכה בטלה לגמרי ה"נ נימא אם אין הבעלים שוחטים השחיטה פסולה, וע"ז תירץ דילפינן מפרו של אהרן דאין השחיטה פסולה. אבל קושיתם היא בענין אחר נהי דפסולא ליכא מ"מ נימא מהקישא דשחיטה וסמיכה שתהא עכ"פ מצוה על הבעלים שהן עצמן ישחטו, ואהא תירצו דההיקש אינו אלא מדרבנן ולכך אין על הבעלים אפילו מצוה. אבל דעת רש"י אינה כן דסבר דלענין זה ההקש קיים דמצוה על הבעלים שהם בעצמם ישחטו קרבן שלהם, והיינו דמקשה בפשיטות פסח וקדשים מא"ל, והוי מצות שחיטה כמו כסוי הדם דמצוה על השוחט, אלא דבכסוי ל"ש שליחות דהוי כמו מצוה שבגוף האדם וכמ"ש, אבל בקדשים דכתב רחמנא ושחטו אמרינן דאפילו אם שחט אחר בשליחותו הוי כאלו הוא בעצמו שחט וקיים המצוה. והיינו דכתב רש"י בקידושין מנין שש"א כמותו לשחוט קדשים, והפ"י הרבה להקשות בזה ולפמ"ש מיושב הכל על נכון. ומכאן קשה לי עמ"ש התוס' ביבמות ק"א דדרשינן וקראו לו הם ולא שלוחם וכן גבי סמיכה דרשינן ידו ולא יד שלוחו וכן במדידת ע"ע א"כ אדיליף מקדשים וגירושין דיש שליחות נילף מהני דאין שליחות. ולא ידעתי מאי קשיא להו דהני תלתא הם מצות המוטלות על הב"ד או על היחיד הסומך ובמצוה ל"ש שליחות. ובלא"ה יש לפקפק בדבריהם דגבי חליצה דלא הוי אלא דיבור ליתן לו עצה ההוגנת ובדיבור ל"ש שליחות דמילי לא מימסרי לשליח וכן פסק מהרי"ט והארכתי בזה במ"א. וגם טעמא רבא איכא הכא במילתא שדברי ב"ד ועצתם הם נשמעים ומתקבלים יותר מאלו אם מוסרין דברים לשליח. ולכך הפוסקים באמת השמיטו דין זה ולא הביאו רק לשון המשנה הב"ד משיאין לו עצה הוגנת. וכן מה שהקשו מסמיכה תמוה דהיא ודאי מצוה שבגופו ממש ול"ש בה שליחות. ואדרבה איפכא קשה אמאי איצטריך קרא למעט יד שלוחו. ונ"ל דרש"י הרגיש בזה שפירש שם דשש"א כמותו דיליף מושחטו וקשה דשינה דרכו דבכל דוכתי בחגיגה ובב"מ רגיל לפרש דיליף מתרומה, אבל כוונתו לתת טעם דהאיך שייכא שליחות בסמיכה ולכך פירש כיון דגלי בקדשים דבשחיטה שייכא שליחות וסמיכה ממילי דקדשים היא וגם מקשינן סמיכה ושחיטה להדדי ה"א דגם בסמיכה שייכא שליחות. עוד יש לדקדק בדבריהם אמאי לא הקשו מרציעת עבד דהיא דוקא באדון ולא ע"י שליח וכ"פ הרמב"ם ועיין במש"ל וצ"ע.
8
ט׳ועתה נדבר בדין פדיון ע"י שליח דהרמ"א פסק עפ"י הריב"ש דאינו פודה ע"י שליח והאחרונים חלקו עליו דהא בכל התורה קיי"ל שש"א כמותו, ועוד הקשו עליו מדברי הר"ן שכתב דפודין והאריכו בזה ובלבלו ועירבו יחד ענינים נפרדים דשליחות של פדיון יש למצוא על ידי שלשה דרכים הדרך הראשון שהאב נותן ה' סלעים לאחד ואומר הולך ותן מעות הללו לכהן בפדיון בני ובזה אין ענין לשליחות כלל שהרי באו מעותיו ליד כהן, והרי זה כצדקה וראשית הגז שמוטל על האדם לעשות בממונו ואין חילוק באיזה ענין שיבא ליד העני או הכהן אפי' ע"י חש"ו וכמ"ש כבר. ובהדיא אמרינן בבכורות ד"נ דרב אשי שלח המעות לרב אחא ע"י שליח. ולפיכך מ"ש הט"ז הלא שש"א כמותו ואם שלחו האב ונתן לו המעות למה לא יהא פדוי וכו'. הנה סבור דדין זה תלוי בשליחותא וליתא. הדרך השני אם אחד מזכה מעות להאב ע"י אחר ונותן אלו המעות לכהן בפדיון גם בזה הדבר פשוט דמהני דהרי מיד שזיכה לו המעות ע"י אחר זכה האב במעות הללו א"כ בנו נפדה במעות שלו, ואפשר דאפילו דעת האב לא בעינן וכמו שאבאר. הדרך השלישי אם אחר נותן מעות משלו לכהן בשביל פדיון בנו של פלוני או שהאב אמר לאחד תפדה את בני בשבילי במעות שלך ובזה יש ספק עצום דאפשר שהפדיון המוטל על האב אע"ג שהיא מצוה מ"מ הוא רק כחוב דעלמא כדקרי ליה בבכורות מלוה הכתובה בתורה ואם הדבר כן אין כאן שאלה דכל אדם יכול לפרוע חוב של חבירו בין מדעתו בין שלא מדעתו, דאע"ג דאמרינן בערכין (דף כ"א) במפריש קרבן על חבירו צריך דעת בעלים היינו משום דאמר לא ניחא לי דאתכפר בדאחרינא דאפילו בעולה ושלמים שייך קצת כפרה כמ"ש התוס' שם, וזה לא שייך בפדיון. או אפשר לומר דמצות פדיון הבן הוי כמו מצוה שבגופו דהתורה הטילה עליו שהוא עצמו או הבן יעשו זה הפדיון מממון שלהם וא"כ ל"ש בו שליחות כמו שאר מצות שבתורה וכמו שביארתי. וכן משמע גבי כסוי דאי לאו דכתב קרא ה"א דאם לא כסהו השוחט הוי כמו כסהו הרוח דנדחה מכסוי ועכ"פ ספק גדול הוא זה וא"א להכריע בלי ראי'. ובאמת שהבאתי קצת סמך מהא דבכורות (דף נ"ה) דדרשינן אך פדה תפדה וכן תעשה לשורך וכו' דמקיש בכור אדם למעשר לענין לקוח ומתנה משמע דלענין זה נמי מקשינן מה מעשר איתא בשליחות ה"ה פדיון מיהו אינו מוכרח. ויש לדקדק בהא דתנן בנדרים גבי מודר הנאה מחבירו דשוקל את שקלו ואמאי לא נקט רבותא טפי דפודה את בנו ולאשמעינן אגב אורחא דמותר לפדות ע"י שליחות. ומזה היה נראה דבאמת אינו יכול לפדות בן חבירו. אלא דיש לדחות דדא ודאי אחת היא דהא מצות שקלים ג"כ מוטלת על האדם לעשות אותה בממונו וכי היכא דיוצא אם אחר שוקל בשבילו ה"ה דיוצא ידי פדיון אם אחר פודה את בנו, ואם הדבר כן היה לנו ראי' דפדיון הוא כחוב דעלמא וצ"ע.
9
י׳והנה מעכ"ת הביא ראיה דמהני שליחות בפדיון מהא דבעי למימר בפ"ק דקידושין מתנה ע"מ להחזיר מהני בפדיון והא קיי"ל דכל דליתא בשליחות ל"מ תנאי והמעשה קיים אלא ודאי דאיתא בשליחות. ויפה הרגיש מר דיש לחלק. ולפמ"ש בלא"ה א"ש דהא ודאי יש שליחות בפדיון בשני דרכים הראשונים שביארתי דכ"ע מודו בהו וכיון דאיכא בפדיון שום צד דמהני שליחות איתא נמי בתנאי ע"ד שכתבו התוס' בנזיר דלכך מהני תנאי בנזיר אף דליתי' בשליחות כיון דבקרבנותיו שייכא שליחות. ומכאן נ"ל לפשוט מה שנסתפק מהרימ"ט אם מהני תנאי בנזירות שמשון דודאי ל"מ תנאי והמעשה קיים דהא תנאי דנזירות ל"ש אלא משום קרבנותיו ולפ"ז בנזיר שמשון דאינו מביא קרבן התנאי בטל. שוב ראיתי להשער המלך פ"ו מה"א שהביא קושיא זו מהא דפ"ק דקידושין וכמו שהקשה מר, ולדעתי נראה נכון כמ"ש.
10
י״אונבוא עתה להעיר בדברי האחרונים בקצרה דמה שהקשו דשלוחו של אדם כמותו אין כאן קושיא כלל דדוקא בהכשר מצוה או בשאר דברים שאינן של מצוה אתמר הך כללא אבל לא במצוה ממש. והתימא עליהם איך לא הודיעו לנו אפי' מצוה א' שבתורה שיהא שייך בה שליחות. גם מה שהקשו מדברי ר"ן לק"מ דהא דכתב דפדיון איתי' בשליחות היינו כמ"ש בשני דרכים הראשונים והריב"ש מיירי בשליחות גרידא בלי זיכוי המעות כמ"ש בדרך השלישי ובטלה המחלוקת. וכן נכון לקרב דעת הפוסקים. מיהו כל זה אם האב חי אבל אם מת האב נחלקו האחרונים אי מהני שיזכו לו המעות, ובזה העיקר כט"ז ולאו מטעמי' דאתי עלה מטעם שיש קצת חוב לקטן דזה יש לדחות בקל כמ"ש בנה"כ, אלא מטעם אחר דהא אין לנו ראי' אי פדיון הוי כחוב דעלמא או דמנח אקרקפתא דגברא וא"כ בקטן לא מהני זכוי מעות כלל דא"א לקיים מצוה זו עד שיגדיל וכיון שיש לנו ספק בדבר למה לנו לפדותו בחנם דנראין הדברים דכשיגדיל צריך לחזור ולפדות עצמו דהוי כמו איני יודע אם פרעתיך (אבל עיין מהר"ם שיק סי' ש"ז שהבאתי לעיל). ומה שכתב מר דאי נימא כהש"ך דהב"ד יכולין לפדותו אם מת האב אם כוונתו דוקא ב"ד או לא בזה נראה מסברא דל"ד ב"ד אלא כל ת"ח דרמיא עליה מילי דמתא דינו כב"ד דומיא דמילה דאי לא מהיל לי' אבוה מהיל ליה אחר. והא דאמרינן בש"ס דמהלי לי' ב"ד נ"ל דה"ק דאם אין האב בפנינו ויש כאן אחד שיודע למול אלא שאינו רוצה ב"ד כופין אותו וכמ"ש בתשוב' הרשב"א סי' תע"ב ובזה ודאי צריך ב"ד כיון דהוי דבר של כפייה, אבל בפדיון לא ידעתי מה צורך בב"ד. ואולי משום דצריך לזכות לו המעות א"כ צריך כעין ב"ד כמו בגיטין דף כ"א שאני זקן דידע לאקנויי. ולפי מה שביארתי דהעיקר כהט"ז אין להאריך בזו. אמנם מ"ש מר דאפילו להט"ז אם יש כאן אפטרופוס פודה אותו הוא נראה נכון וכמו שהביא מר ראיה מדברי הרמב"ם פי"א מה' נחלות דכל מ"ע עושה להם האפטרופוס משמע דאפילו פדיון בכלל וכ"מ מדברי הרמב"ן בגיטין נ"ב דכל מה שעושה האפטרופוס לצורך היתומים מעשיו קיימין מן התורה וכן משמע בב"ק דף ל"ט דמעמידין אפטרופוס לנגיחה וקרינן בי' והועד בבעליו. ומה שנסתפק מר בנ"ד אי חוששין למיעוט שמא מכהן ולוי נתעברה ופטור מפדיון דהא בממון חוששין למיעוט ותירץ עפמ"ש בסנהדרין דהיכא דאיכא רוב גמור אזלינן בתרי' אפילו בממון עיי"ש בתוס' (דף נ'). ולי נראה דאפילו אם נימא דלא כהתוס' ג"כ א"ש דהא עכ"פ לענין פדיון הדבר ברור דאזלינן בתר רוב דאל"כ ניחוש שמא טריפה הוא ופטור מפדיון אע"כ דגבי פדיון גלי רחמנא דניזל בתר רוב אפילו להוציא ממון וא"כ אם נאנסה בענין דהבועל אזיל לגבה דהוי רוב גמור חייב בפדיון ואם הוא במקום דשכיחי כהנים ולויים ואיהי אזלא לגבייהו פטור. ואעפ"כ יש לדקדק בדבר דהא היכא דאיכא תרי מיעוטי לא אזלינן בתר רוב כמ"ש הר"ן בהא דלוקחין ביצים מ"ה ויש לו ראיה מברכות (דף נ"ג) איכא מיעוטא לכשפים ומיעוטא לגמר הו"ל רובא לאו להריח' וכו' א"כ ה"נ איכא מיעוטא דטריפה ומיעוטא דכהנים ואינו חייב בפדיון עד לאחר י"ב חדש.
11
י״בויצא לנו לדינא דאם האב שולח מעות של הפדיון לכהן בנו פדוי לד"ה ואפילו שולח ביד חש"ו. וכן אם אחר מזכה המעות להאב ונותנם לכהן ג"כ בנו פדוי. אבל אם אחד נתן מעות משלו לכהן בשביל פדיון בנו של זה בין בשליחות האב בין ע"פ עצמו יש בדבר ספק ואין בנו פדוי. ואם מת האב בכל ענין הוי ספק. אבל אם יש לו אפטרופוס דינו כאב לענין פדיון. וראיתי להנוב"י בהגהותיו דברים שלפי דעתי אינם עולים להלכה, שנסתפק אם האב יכול למסור המעות לאחד בתוך שלשים ליתנם לכהן ביום שלשים כיון דלא מצי למיעבד השתא והאריך בזה ואין כאן מקום ספק, דנתינת המעות לכהן אינו בגדר שליחות דמעשה קוף בעלמא עביד וכמ"ש. עוד כתב אם האב במקום אחר לא יתן המעות שם לכהן שמא מת הבן, וגם זה ליתא, וכי רוב ולדות מתים תוך למ"ד, ונעלם ממנו מ"ש הכל בו סי' צ"ד דפודין אפילו בעיר אחרת. גם במהרי"ל ה' פ"ה שהבן היה בערפורט והאב פדה בנו במגנצא בפני מהרי"ל ובירך ואין בזה בית מיחוש. עכ"ל הרה"ג מוהר"ר מענדל קארגויא זצ"ל. היוצא לנו מזה שהפסק שפסקתי לעיל דיזכה המעות לאב הוא נכון גם לדעת הגאון הנ"ל, אף שהרבה מה שהבאתי בשם אחרונים נדחה עפ"י דבריו.
12
