מבוא השערים א׳Mevo HaShearim 1
א׳א׳
1
ב׳גרסינן בגמרא מגילה דף י״ד ע״א, ת״ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה וכו׳ כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא נצרכה לא נכתבה עכ״ל הגמרא.
2
ג׳צריכים לדעת כיון שלא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה א״כ מה פעלו בדבריהם הקדושים לישראל.
3
ד׳והנה על נבואה שהוצרכה לדורות וכו׳ מפרש רש״י ז״ל, ללמוד תשובה או הוראה, ונבין על איזה הוראה הכוונה, אם לפחות ולהוסיף על התורה לא הורו, ואם לחדש דינים בתורה לא בדרך סברה ולא בדרך י״ג מדות רק בנבואה, אומר הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לסדר זרעים וז״ל, ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאות ענפי המצות בי״ג מדות, אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא שיעשה רבינא ורב אשי, וכפי שמבאר בקדשו הלאה, הכח היותר אשר הי׳ ביד הנביא, הי׳ לבטל רק לשעה איזה דבר תורה, בהוראות שעה כגון אליהו בהר הכרמל, ולא יותר, א״כ מה הוא היתרון בההוראה ותשובה של הנביא על הוראה ותשובה שזולתו מורה.
4
ה׳והרמב״ם ז״ל בפ״ט מיסודי התורה הל׳ ב׳ שואל שאלה זו, וז״ל הק׳ א״כ [היינו מאחר שאין הנביא יכול להוסיף ולגרוע על התורה] למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, לא לעשות דת אלא לצוות על דברי תורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי׳ ע״ש.
5
ו׳ועוד צריכים אנו למודעי, מה יתרת הנביא בזה משאר מוכיח שאינו נביא, ולמה אמר ד׳ נביא אקים להם ולא מוכיח אקים להם, וכן מה החילוק בין המ״ח נביאים וכו׳ שדבריהם צריכים לדורות, לשאר הנביאים שדבריהם הקדושים היו רק לדורותיהם שכל אחד הי׳ נמצא בו, כי גם מוסר הנביאים אשר נכתב, לדרותיהם הי׳, ומ״מ טוב הוא גם לנו להתיסר ולקיים על ידם את התורה, וגם מוסר שאר הנביאים שלדורותיהם, שלא נכתב, הי׳ מוסר, גם אותנו יעורר לקיים את התורה, כי אין לומר שפשט בדברי רש״י ז״ל, שדברי המ״ח נביאים וז׳ נביאות היו דברי הוראה ומוסר, ודברי שאר הנביאים לא היו בכלל דברי הוראה ומוסר רק מיני עתידיות שהיו נצרכות לדורותיהם, ראשית, הלא גם דברי עתידיות מן המ״ח נביאים וז׳ נביאות לדורותיהם כגון של אליהו, אלישע, ישעי׳, ירמי׳, יחזקאל וכדומה מן הנביאים, נכתבו, ועוד אין להעלות על הדעת, שכל אותם הנביאים כפלים כיוצאי מצרים, לא דברו, לא שירה לד׳ ולא הוראה ומוסר לישראל זולת דברי עתידות בלבד.
6
ז׳ומקרא מלא הוא שעיקר הנביא להורות לישראל את דבר ד׳ [דברים י״ח י״ח] נביא אקים להם וכו׳ ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו, ומי יעבור על דברי התרגום שמתרגם, על ופגעת חבל נביאים וכו׳ והמה מתנבאים וכו׳ והתנבית עמהם, ואינון משבחין וכו׳ ותשרי עליך רוח נבואה מן קדם ד׳ ותשבח עמהון, שהוא ממש על שאר הנביאים שלא נכתבו דבריהם, שג״כ לא עתידיות לבד אמרו רק גם שירה.
7
ח׳ומה החילוק בין שירת דוד המלך ודבורה הנביאה שעליהן אומרת הגמרא, שנצרכה לדורות ונכתבה, לשירת שאר הנביאים שהיו רק לדורותיהם ולא נכתבה.
8
ט׳אמנם, כיון שלדאבון לבנו ותוגת נפשנו זה כמה ששערי שמים ננעלו ואין לנו לא נביא ולא חוזה, ומעט הידיעה אשר לנו מהם היא מדבריהם דיבורי קודש אשר בספרי קודש, הדיבורים אשר נצרכו לדורות, כלומר רק הדיבורים אשר אנו צריכים להם, ואת עצם הנביא ורוח קדשו, אף את דיבוריו שאין להם שייכות לנו, גם מעט מהם לא נדע ולא נשמע, ודיבורים אלו אשר נצרכו לדורות כל אחד רק כפי קוצר הבנתו ושכלו שומע ויודע ולא אחר, לכן נתרקם במוחנו מושג מוטעה מעצם הנביא מהו, רואים אנו אותו רק ע״י צרכיותינו, כמגיד עתידות לישראל בצרכיותיהם למצוא את האתונות או להוסיף ברכה בכד הקמח וצפחת השמן, או להורות להם דרכי המלחמה אשר בהם יצאו ומהם ימנעו,
9
י׳ואם נראה בדברי קדושינו שדברי הנביא ללמוד תשובה והוראה היו, יוכל מי שהוא לטעות שרק כמוכיח בלבד הי׳, אף מלפנים בזמן הנביאים שראו העם את עמודי האש לפניהם ואת שלהביות י״ק מפי קדשם שוטף, רואים שעם כל זה בהשמות אשר ישתמשו בהם לצרכיהם קראו להם, כמשה״כ כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה [שמואל א׳ ט׳ ט׳] ולמה זה יקראו לו רואה כשהתורה עוד הקדימה לקראותו נביא, נביא אקים להם וכו׳. פשוט הוא מפני שאין לנו שמות ותיבות אשר יציירו את הדברים אשר למעלה מגבולות בני אדם צרכותיהם והשגת חושיותיהם, גם המלאך ע״ש שליח מלאך נקרא ולא כפי עצמותו ומהותו. וגם הנשמה ע״ש הנשימה נאמרת [עיין רש״י בראשית ז׳ כ״ב] מפני שאין לנו שם על עצם המלאך ולא על עצם הנשמה, כמו כן הנביא אף שכמה פעמים נקרא איש אלקים [ברכה א׳ ובאיזה מקומות במלכים] ג״כ אינו מצייר בזה את עצם הנביא רק שד׳ דיבר בו כמו שמתרגם המתרגם בכ״מ על איש אלקים נביא דד׳, לכן קראו העם אותם לפי צרכיותיהם, וחלפו את שמותיהם לפי השימוש אשר שמשו להם הנביאים ביותר, כשהיו נביאים שעיקר פעולתם לישראל היתה תשובה והוראה, קראו לו נביא מלשון ניב שפתים [כפרש״י בשמות ז׳ א׳] וכפעולתם להגיד להם עתידות ושאר צרכיותיהם היתה יתירה, קראו להם רואה, וזה קראו לפנים רואה היינו שהעם קראו לו כן,
10
י״אאבל כמו שאנו אף שקוראים למלאך ע״ש שליח ולהנשמה ע״ש נשימה מ״מ יודעים שהמלאך לא שליח בלבד הוא והנשמה לא רק נשימה גרידה רק יש עצם רוחני שא״א לנו להשיגו ורק את פעולתו אנו רואים וע״ש זה אנו קוראים לו מלאך, וכן נשמה, כן גם הם אם בשם נביא, רואה או חוזה קראו אותו ידעו שהפעולות האלו אשר הנביא פועל להם אינו כל עצמותו ולא רק לצרכיהם לשמש אותם בלבד נמצא.
11
י״בוזה הי׳ בזמן שהנביא לנגד עיניהם הי׳. ולהקות נביאים עם חבלי בני הנביאים באורות קדשיהם את עפעפיהם כהו, לא כן עתה אשר רק השמות והפעולות אשר בכתבי קודש נשארו לנו, לכן נתגלגל הדבר אשר מושג מוטעה נ״ל במוח כמה אנשים נתרקם, ויש אשר לא יתנו את לבם אף במעט שכלם לדעת מהו עצם נביא, ורק כמגיד עתידות או מוכיח, שהי׳ מוכיח בשם ד׳, יראוהו, ואשר רק זאת פעולתו היתה ולא יותר, ורק האנשים אשר דיברו לישראל בשליחות אלו נביאים היו ולא זולתם.
12
י״גאבל כאשר מעיינים בספרי קודש זוה״ק. קבלה וחסידות רואים שנביא ונביאות מדרגות בעבודה ובעובדי ד׳ הן, בזוה״ק ויחי רל״ח ע״א איתא בזמנא קדמאה הות נבואה שריא עלייהו דבני נשא והוו ידעין ומסתכלו למנדע ביקרא עילאה ע״ש, שהנבואה הסתכלות ביקרא עילאה היא.
13
י״דובהקדמת ת״ז הקדוש ב׳ ע״א איתא ומתמן אתקריאו ישראל מלכים, צדיקים, חוזים, נביאים, מארי תורה, גיבורים, חסידים, נבונים, חכמים ע״ש, היינו שכמו צדיקים, מארי תורה, חסידים וכו׳. כן גם נביאים מדרגת עבודה היא, וכמו שא״א לנו לאמר שהעצם של מארי תורה הוא הדורש ברבים בלבד, מפני שראינו או שמענו שדרש ברבים, כיון שזאת רק אחת מן פעולותיו הוא, אבל עצמותו, עצם רטוב בתורה הוא, וכן לא נוכל לאמר שעצמות צדיק הוא מעשיו הטובים והצודקים בלבד, ולא עוד אלא גם כשלא נשתפק בתוארי מעשיו ופעולותיו שעושה ופועל, רק נרצה להתעלה גם אל תוארו עצמותו ונאמר, שצדיק הוא מי שיש בו כך וכך תורה כך וכך צדקות וכו׳, ג״כ נדע שאת עצם עצמותו עוד לא תארנו בזה.
14
ט״ווהלא גם בדברי עוה״ז כשמתארים איזה דבר אין התוארים עצם הדבר, רק תוארי העצם. וכשאומרים למשל דבר פלוני לבן הוא וקר, הלבנונית והקרירות לא העצם הוא רק התוארים בלבד, ורק כשאומרים שהוא שלג אז את העצם הבענו. ומכש״כ בצדיקים וכן בכל דברי קודש שלמעלה מהשגותינו, שכל מה שמרבים לתאר אותם שאין התוארים העצמות רק תוארי העצמות.
15
ט״זוזקני הרב המגיד הקדוש מקוזיניץ זצוקלל״ה למשל, יודעים שעיקר גדלותו הוא גדלות עצם עצמותו שהי׳ המגיד מקוזיניץ שא״א לתאר בדיבורים, אדרבה כ״א יודע שכדי שיעלה לעצמות גדולה כזו להעשות המגיד, הי׳ צריך לקנות בקרבו הרבה תורה בנגלה ובנסתר והון גדול של צדקות וכו׳, א״כ עצמותו הגדולה עצמות הצדיק, חוץ מן התורה והצדקות הוא, עצמות גדולה לעצמה שרק אחר קנין תורה וצדקיות רבות מגיעים אלי׳, והעצמות א״א לבאר ורק לראותו או להרגישו,
16
י״זומי הוא אשר יכול לראותו או להרגישו, מי שגם הוא צדיק ואדם גדול. ואז מרגיש בקרבו עצמות גדלות מעין זה, ויכול לשער מעט מה הוא צדיק ומה הי׳ עצם המגיד. וכעין זה היא בחי׳ נביא ונביאות, מין גדלות בעצם העובד הוא שא״א לתאר בדיבורים, רק אחר עבודה זו עבודה של נביאות זוכים לה.
17
י״חובמדרש שה״ש פ״א איתא אמ״ר יצחק כתיב ואותי צוה ד׳ יש דברים שאמר לי ביני לבין עצמי, ויש דברים שאמר לי לאמור לבניו, ע״ש,
18
י״טלא הנביא אנו משיגים אף לא את אשר דיבר ד׳ עמו, ולנו רק את הדברים השייכים לנו אמר. ובהקדמת שערי הקדושה להרח״ו זצ״ל מפורש יותר איך שהנבואה מין עבודה ואיזה בחי׳ עבודה ודבקות ד׳ היא, וז״ל הק׳,
19
כ׳אמר הצעיר חיים בכ״ה יוסף ויטאל זלה״ה ראיתי בני עליי׳ והם מועטים משתוקקים לעלות, והסולם נתעלם מעיניהם ויתבוננו בספרי הקדמונים לחפש ולמצוא אורחות חיים את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון להעלות נפשם אל שרשם העליון ולדבקה בו ית׳ כי הוא השלימות הנצחי כענין הנביאים שכל ימיהם נדבקו בקונם ומאמצעות הדבקות ההיא שרתה עליהם רוח הקודש להורותם איזה הדרך ישכון אור להאיר עיניהם ברזי תורה כמ״ש דוד המלך ע״ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, להדריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב המזומן להם עם בני עלי׳ ע״ש,
20
כ״אהיינו שהעיקר היתה אצלם הדבקות התמידית בד׳ וע״י הדבקות שרתה עליהם רוח הקודש, וגם השראת רוה״ק לא להגיד עתידות בלבד הי׳ העיקר רק להורותם וכו׳ ולהדריכם [היינו את עצמם] דרך ד׳,
21
כ״בגם הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לס׳ זרעים אומר בקדשו שגם האותות שעשו אליהו, אלישע וזולתם מהנביאים, לא עשאום כדי לקיים נביאותם, שהנבואה כבר נתקיימה להם קודם לכן, אבל עשו האותות ההם לצרכיהם, ולרוב קרבתם אל הקב״ה השלים חפצם וכו׳, צריכים לעיין שם ולבאר יותר את דברי קדשו.
22
כ״גזאת אומרת שלא עשית המופתים והגדת העתידות עיקר עצם הנביא הוא, רק קרבתו לד׳, זאת הוא המעט אשר נוכל אנו בדעתנו הקצרה לשער בנביא, הזדככות הגוף עד שיהי׳ לנפש, ועי״ז זכה לדבקות בד׳ דבקות גמורה, כיון שבטלה חומת הברזל, ואין החומר מפריד בינו לבין הקודש, וכשנתדבק בכל עצמותו בקודש, אז עבודתו במרום, כמעשי הספירות והמלאכים בעבודתן היתה, וגדלותו עוד עולה, בזה, שעבודתו, קדושתו ודביקותו הזאת גם בגוף היו, כי לא כנפש שרק בשעה שחולצת את הגוף עפה ומתדבקת בד׳, ולא גם כנפש בעודה בגוף שהיא לבדה משגת מה שמשגת, רק גם הגוף נעשה נפש, ושניהם יחד, הגוף והנפש, עבודה השמימית עבדו, גם אכל הנביא, גם בנים הוליד [ישעי׳ ה׳ ג׳] והכל מעשי הספירות הי׳, אכילתו, של אכלו רעים וכו׳ כנודע מזוה״ק, היתה, וכיחודי חכמה ובינה, תפארת ומלכות, והולידן נשמות, יחודי הנביא והולידו תולדותיו, היו,
23
כ״דובשביל זה לא בדעתו לבד הי׳ מבין ובהרגשת נפשו לבד הי׳ מרגיש את דעת ורצון ד׳, רק גם בחושי גופו, כיון שגם גופו לנפש נתקדש, ואת מראות אלקים הי׳ רואה ואת קול ד׳ הי׳ שומע, ולא עוד, אלא שגם מן קרבו אדוני האדונים ורם על כל רמים הי׳ מדבר וכמ״ש חכז״ל ע״ה והאלקים יעננו בקול בקולו של משה,
24
כ״הוזהו הענין שאומר הרח״ו ז״ל בקדשו שם ובחלק ג׳ שע״ז, שעבודת הנבואה נמשכת גם עתה אף שפסקה הנבואה אבל עבודת הנבואה גם עתה נמשכת, עבודה להסיר את הגבול בין הקודש והחול, באיזה מצב שהוא, אם הרבה יותר במרום, קרוב אל הנביאים, גם אם למטה הרבה מהם, מ״מ עבודתו תהא, שלא להציל את הנפש לבדה ואת הגוף להזניח, רק גם אותו לקדש ולעשותו נפש, ואור הקדושה אשר אוחז בו, גם מגופו לא יסתר, הוא עבודת הנביאים והוא בחי׳ דביקות, שדבוק הוא כולו ולא נפרד ונבדל.
25
כ״ווכיון שרצון ד׳ ותשוקתו ית׳ להתדבק דביקות גמורה עם כל ישראל עם קרובו, הוא, לא עם הנביאים לבד, רק עם כולם, ותכלית רצונו ית׳ בישראל הוא שיהא כולם נביאים כמו שאיתא בבמ״ר ט״ו אמר הקב״ה בעוה״ז נתנבאו יחידים ולעוה״ב כל ישראל נעשין נביאין שנאמר והי׳ אח״כ אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם [יואל ג׳],
26
כ״זוגם עתה בזמה״ז אף מי שלא יזכה שידבר ד׳ ע״י בנבואה, בעבודת הנבואה כ״א יעבוד ואורו ית׳ וקדושתו יתיחדו בחדרי לב כולם אף בחורי גופם, לכן בקבלת התורה לא השתפק לצוותם את התורה בסימן לבד ואות שמן ד׳ הוא הצווי, כמו במצרים שנתן להם קול אות הראשון וקול אות האחרון למען יאמינו שנראה אליו ד׳, רק גילה והתפשט את אור קדושתו עד לוירד ד׳ לעיני כל העם על הר סיני, ויראו את אלקי ישראל, ויחזו את האלקים, ומראה כבוד ד׳ וכו׳ לעיני בני ישראל, וכן אח״כ לועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכמו שדרשו חז״ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם שהקב״ה שורה בלב כל אחד מישראל.
27
כ״חוהנה כמו בההתגלות אשר בבריאה בכלל, עשה ד׳ קו שעל ידו אורו ית׳ יתפשט בעולמות וספירות, מריש כל דרגין עד סופא דכל דרגין, גם בסדר הספירות יש בריח התיכון מן כתר דעת תפארת ועד יסוד [והוא הוא] אשר על ידו האור מתפשט מעילא לתתא באורך ורוחב, כן גם בהתאחדותו ית׳ עם ישראל עם קרובו, רואים שעשה בכל פעם מקום אשר ע״י קדושתו ואורו משמי השמים גם לנו, יושבי ארץ ימשך ויתפשט, מין מקום דנשקי בו ארעא ורקיעא אהדדי הי׳, שהגבול אשר בין החומרי ורוחני בו חדל, וממנו הזריח האור והתפשט, כי אצלו ית׳ מסטרא דילי׳ בין כך ובין כך אין החומר מסתיר, וגם חושך לא יחשיך ממך וכחשכה כאורה לפניו, ורק לנו נעשה החומר לחומר ומסתיר את אורות הקדושה מלרדת ומלהתגלות בגלוי זולת דרך מסכים וצמצומים רבים בהסתר גדול, כמו שאיתא בספ״ק מזה הרבה, ועשה ד׳ גם לנו מקום בלי גבול בין חומרי ורוחני, מקום שגם הגופני רוחני הוא, ודרך מקום הזה התפשטה קדושתו ית׳ אף לנו לקדש אף חומריותנו,
28
כ״טבהר סיני טרם הי׳ לישראל תורה ועבודה עשה הוא ית׳ בעצמו את מקום הקדוש הזה והרכין את השמים על ההר, ואחר שקבלו את התורה צוה לישראל שהם יעשו את מקום הקדוש, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, והושכנתי בתוך כל אחד ואחד ג״כ ע״י המשכן הי׳, מקום הקדוש שנשקו בו ארעא ורקיעא אהדדי ובטל בו גבול החומריות, עד שבמקדש עשו את החלונות צרים מבפנים ורחבים מבחוץ כדי שממקום הזה יזריח האור לחוץ, וכי מה ענין לצורת חלק הגופני לאור הרוחני, ומה יועיל אופן עשיתו לזריחת קדושתו, ואם צרים מבפנים ורחבים מבחוץ יהיו, יזריח, אבל כן הוא הדבר, במקדש בטל הגבול, אין הבדל בין גופני לרוחני, הקדושה מתגלה גם בצורות שאנו קוראים צורות גופניות, וגם החומריות נעשות רוחניות, וכשבמקום הזה נפלה החומה ואין הבדל בו בין חומרי ורוחני, ממקום הזה קדושתו ית׳ יוצאת לכל איש הישראל ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד מישראל.
29
ל׳ובערך הזה הי׳ הנביא לכל ישראל, כיון שדרך עבודתו את ד׳ הי׳ לזכך גופו ויהי לנפש ולהתדבק תמיד בד׳ ולא הי׳ מפריד אצלו בין החומר והקודש, נעשה הוא המקום דנשקי בו ארעא ורקיעא, מין ארובה מן ארובות השמים הי׳ הנביא שאור ד׳ ע״י יתפשט לישראל, וימלא את לבבם אף את גופם אור, וכמו הנביא בשעה שדיבר ד׳ בו לא רק דעת וידיעה בלבד ניתוסף לו שידע בלבד שזה ד׳ ית׳ רוצה או לא רוצה, רק אור, דעת ורצון ד׳ מילא אותו כ״כ עד שאמר [ירמי׳ כ׳ ט׳] והי׳ בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאתי כלכל ולא אוכל, כן גם ישראל אשר דיבר להם הנביא לא דיבורים לבד דיבר להם להורותם שרק בחכמתם לבד ידעו את הדין, ולהוכיחם שרק בדעתם יכירו את אשר עותו עד עתה, כי הרבה ישנם שיודעים את הדין תורה ומ״מ אינם רוצים, או רוצים ואינם יכולים להתגבר ע״ע לעשות כתורה. ומה רבו האנשים המכירים בנמיכיותם אף דואגים ע״ע ומ״מ קשה להם למשול ברוחם ולהעלות א״ע מן נמיכיותם. רק אור ד׳ נתפשט ע״י הנביאים לישראל ומילא אותם, עד שראו בעצמם את שפלותם, וברוח אלקים אשר ניתוסף להם התגברו והתקדשו. והיא התשובה וההוראה שאמר רש״י ז״ל, והלצוות על דברי תורה שאומר הרמב״ם ז״ל.
30
ל״אובכלל לא השתפקו הנביאים, פיפיות ד׳ אשר בארץ לתקן את העם שלא יגנבו ושלא יגזלו ולא יעשו כל תועבה בלבד, רק לעשותם עַם ד׳, עַם נביאים שאפו, מש״ר אמר מי יתן כל עם ד׳ נביאים, ודורו נקרא דור דעה, ועיין בזוה״ק שלח קס״ח ע״ב, עליהם, דלא הו׳ בעלמא דרא עילאה כדרא דא, ולא יהי׳ עד דייתי מלכא משיחא וכו׳ ולזמנא דאתי כד יוקים קב״ה מתייא זמינין אלין לאחייא בקדמייתא, ע״ש, שלא הי׳ בעולם דור עליון כדור הזה ולא יהי׳ כן עד שיבא המשיח והם יקומו בתחית המתים בתחילה] דור חזקי׳ המלך כולם אף התינוקות מלאי תורה היו [גמרא...].
31
ל״בכולם לא השתפקו בהתפשט גדלותם ליחידים בלבד רק גם את כל דורם להרים אל התכלית המשיחית והתיקון של עת קץ שאפו בקדשם כנ״ל ממדרש שלא היחידים בלבד רק גם כולם, דורו של רשב״י איתא בזוה״ק אחרי ע״ט תני ר״י דרא דרשב״י שרא בגוי׳ כלהו זכאין חסידין כלהו דחלי חטאה נינהו, שכינתא שריא בינייהו מה דלית כן בדרין אחרנין וכו׳ דר״ש כד הוי אמר רזא דהאי קרא חברייא כלהו עינוי נבעין דמעין וכלהו מלין דאמר הוו בעינייהו גלין וכו׳ תאנא ביומו, דר״ש הו׳ אמר בר נש לחברי׳ פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב ר״ש הו׳ אמרי אל תתן את פיך לחטוא את בשרך עכ״ל הק׳. ואם גם אל חמורו האיר רפב״י עד שמעצמו יקיים התורה ויחמיר ע״ע לפנים משורת הדין וברוה״ק ידע שלא עישרו עוד את מאכלו נוכל לשער מזה מה היתה תשוקת הנביאים לעשות מישראל עם סגולתו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
32
ל״געל המשיח אומר ישעיהו הנביא [ישעי׳ י״א ד׳] והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. לא דיבורים בלבד ידבר, רק את כל העולם, קדושה וטהרה בפיו ימלא, ואור אלקות ברוח שפתיו יזרום, כל רע יכלה וכל חוטא מחטאותיו ישוב ולפני ד׳ יטהר.
33
ל״דולא רק המשיח, רק גם כל נביא, דיבורו, פעולה וזרם אש אלקים אל לבות ישראל הי׳, הישוב ישוב, והמוחלט ברשעו יכלה ר״ל. וד׳ אמר אל ירמי׳ הנביא [ירמי׳ א׳ י׳] ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע.
34
ל״הובמה יעשה ירמיהו הנביא את כל אלה, לא חיל ולא כח גבורים נתן ד׳ לו, רק את פיו וזרם האלקות אשר על ידו, גם על העולם בעצמו שאינו בר דעת ולא אזנים לו לשמוע את דברי הנביא וגם את המוסר אשר ייסר את בני האדם ע״י את קדושתו הזרים כי איזה יחס לו לעולם בשביתת שבת או בהמשפט אשר יקלקלו בני האדם וייסרו אותם הנביאים ומ״מ איתא בשערי קדושה הנ״ל שגם לעולם ימשכו הנביאים קדושה, וז״ל בחלק ג׳ סוף שער ב׳ וראשית שער ג׳. וזה סוד ואשים דברי בפיך וכו׳ לנטוע שמים וכו׳ [ישעי׳ נ״א] כי האדם וכו׳ ממשיך חיים לשמים ולארץ וכו׳ שותף שלו, אני בורא ואתה מקיים, ומעתה לא יקשה בעיניך ענין הנבואה והשפע בתחתונים וכו׳ כי אדרבה הנבואה מוכרחה להמצא בעולם כדי להיישיר האדם ולתקן מעשיו לשימשך שפע לכל העולמות עכ״ל הק׳.
35
ל״ואבל גם את העולם אשר מלאו קדושה, בשביל ישראל הי׳, כי רק אנשים פרטיים יכולים להתבודד ולהתרחק מן העולם ולהיות קדושים ונביאים אף שהעולם כולו גשם, ורק למש״ר אמר ד׳ ואתה פה עמוד עמדי, משא״כ שיהי׳ כל העם הנמצאים בעולם הזה נביאים כמו ששאף מש״ר ואמר ומי יתן כל עם ד׳ נביאים וכו׳, וכקטן כגדול רוח נבואה יהי׳ בו לפי ערכו, יכולים רק כאשר גם העולם אשר הם נמצאים בו וגם גופם, בהשפעת נבואה יתקדש, כי איך זה אפשר שיורידו הנביאים, ארובות השמים, חתיכות בריאה ויצירה ממש לעוה״ז, ולהאנשים אשר נמצאים בעוה״ז, אם לא יתעלה העולם גם גופי האנשים אשר בו.
36
ל״זזוהי תכונת תורתנו, ודרכה הקודש כן הוא, לקדש את עוה״ז גם גופו בקדושת עולמות העליונים, וכעין הקלף עור בהמה והרצועות נתקדשו להיות עצם קודש ושמות קדושה, והשופר קרן בהמה וצמרה בציצית ע״י המצוות בקדושת הגוף מתקדשים, כן גם ע״י הנביאים העולם נתקדש, ואז גם ישראל הנמצאים בעולם היו יכולים כולם להתנוצץ בנבואה.
37
ל״חומה הענין ששאול עוד טרם בואו לפני שמואל בהתקרבו רק אל עירו כבר היתה עליו רוח אלקים וילך הלוך והתנבא [שמואל א׳ י״ט כ״ג] מפני שגם את העולם קידש שמואל הנביא, וכשהתקרב שאול אל עיר שמואל כ״כ קדושה ונביאות היתה שם רובצות, עד שגם הוא התנבא, וע״י ההתקדשות הרבה שהמשיכו הנביאים לעולם ולישראל דר הוא ית׳ והתיחד עם כל ישראל.
38
ל״טוכמו בקדושת הגוף שנתקדשו דברי העולם במצוות, לא כ״א רואה אותם במדרגה אחת, אשר שמות, מלאכים, ספירות ונשמות הם, כן גם הנבואה אשר נמשכה ע״י הנביאים לעולם וישראל, לא כולם קבלו את רוח ד׳ במדה אחת, רק כל אחד כפי מצבו, המוכשרים ביותר גם התנבאו בשעה זו כמו שאול שפגע בחבל נביאים והתנבא עמהם, וכן עבדי שאול כשרדפו אחרי דוד ובאו לשמואל הנביא. [הג״ה עיין זוה״ק ויצא קמ״ט ובמ״מ שם, ובעוד מקומות בזוה״ק, גם בשע״ק ח״ג שע״ו שהנביאים הקדושים קבלו את נביאותם בעולמות בריאה ויצירה].
39
מ׳ומי שלא הי׳ מוכשר כל כך קלט פחות ממנו, להיות בעל רוח הקודש או עובד ד׳ סתם, לא ביבשות ובחשכת הלב והנפש, רק להיות איש מרומם בהילו נר ד׳ בקרבו, ולדאבוננו היו גם גרועים אשר נאמר עליהם שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה וכו׳.
40
מ״אוזה החילוק, המצוות, אף מי שאינו רואה את קדושתן ורק מאמין בלבד שקדושות הן ומקיימן מפני שד׳ צוה אותן, ג״כ קיים את המצוה, כי העיקר צוה ד׳ אותן לעשותן, והוא עשה, לא כן רוח הנבואה, שלנבואה, כלומר שיראה האיש, היתה כוונת ורצון ד׳, ולא תפריד החומה בינו לביניו ית׳ ויחזו את האלקים, לכן רק כאשר רואה האיש את אביו נגדו, רצון האב נשלם, ולא כאשר נסתר שוב ממנו, ולזה הוצרכו בשאר הנביאים שהיו לכל דור ודור. חוץ מן המ״ח.
41
מ״בבמדרש שיר השירים ד׳ איתא, שבימי אליהו היו הרבה מאותם הנביאים שהיו רק לדורו, ולמה לא השתפקו באליהו הנביא. אבל אם שכל אשר ישכיל האדם בדבר שחוץ ממנו כל הדורות ישכילוהו, אם רק שכל אמיתי הוא, והחילוק אשר ביניהם רק במדת הבנתם הוא, דור זה דור חכם, יותר יבין, ודור אחר דור מטומטם פחות ממנו ישכיל, אור הנבואה אשר צריכים היו לקבל אל קרבם, כל איש וכל דור הי׳ צריך להתיישר ולהתתקן כ״א כפי עצמותו ותכונתו אף מדת טבעו, נצייר נא שנביא עומד, מתנבא ומצוה על התורה והתשובה לתלמידיו, וביניהם גם איש מדורנו נמצא, אז השכל אשר בדברי תורתו ונבואתו גם האיש בן דורנו אפשר כמוהם יבין, אבל את הארת נבואתו ועוד להתנבאות עמהם, הרבה מהם יפרד, לא יתנבא ואפשר גם לא יקבל מאומה מרוח הנביא.
42
מ״גהמ״ח נביאים וז׳ נביאות היו כעין ארובות השמים שעל ידם ועל ידי דברי קדשם ד׳ הופיע, ומאז ועד עולם את רוח קדשו לנו ולכל הדורות זורח שגם עתה יוכל האיש לקבל לפי ערכו את רוח ד׳ ע״י דיבורי קדשם, ושאר הנביאים הכשירו את דורם שיוכלו לקבל ולקלוט את רוח ד׳ שעל ידם ועל ידי המ״ח נביאים, ובהם אף בעולם יראו את ד׳ ואת קול קדשו.
43
מ״דכלומר, הרמב״ם ז״ל בשמונה פרקים, מבאר מעט את תנאי הנביא שהי׳ צריך להיות מוכשר במעלות המדות והשכליות, היינו הנפש, כי להנפש דקדושה קורא הרמב״ם נפש השכלית, ולפי הכשרתו, במדה זו היתה נבואתו. ובשערי קדושה להרח״ו ז״ל ובפרט בחלק הג׳ מבואר מן התיקונים אשר הי׳ צריך הנביא לתקן בעצמותו, ואחר שתיקן כל שמץ דשמץ פגם בגופו ומדותיו איך הי׳ צריך להביא עצמו לשמחה אפילו בשעה שיסורין באין עליו ובשעה שעוסק בתורה ומצות יהי׳ שמח עד קצה האחרון, ואיך יחזק את מחשבתו ויתדבק בד׳, ואחר כל אלה הי׳ צריך לדעת איך להפשיט נשמתו ולא כמו בשינה שהוא רק חלום, רק שיהי׳ כמו בהקיץ, ואיך יסיר מחשבותיו לגמרי, ובכח המדמה שבו ידמה ויצייר כאילו עולה בעולמות העליונים בשורש נפשו, עד שיגיע באמת ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחוקקו צורת כל האורות במחשבה, וכן לדעת שמות וכוונות לכוון, ואחר שתיקן את עצמו תיקון עולמי וגילה את נפשו והעלה אותה בעולמות של מעלה, הי׳ צריך לדעת איך להכשיר עצמו לשעה, איך ימצא, ישב ויחשוב בשעה שרצה להמשיך רוה״ק אל עצמו ע״ש באריכות את כל התיקונים וההכנות עד אין לשער.
44
מ״הותיקונים הללו אינם שווים תמיד, כי כל דור אף כל איש לפי מדת טבעו, גופו, מידותיו המתוקנים והמקולקלים ולפי חוזק מחשבתו, כח המדמה שלו וכו׳, באופן זה צריך להיות תיקוניו, עד שיכול להיות תיקון שטוב לזה יזיק לזולתו, ובערך הזה גם כל העם אף שלא היתה מטרתם להעשות נביאים גדולים רק להיות עַם ד׳ עַם נביאיי, היו צריכים תיקון מעין זה.
45
מ״ווכיון שתיקונים הללו לא הכנה לסתם עבודה הם, רק הכנה לנביאות והמשכת רוה״ק. לכן רק נביאים היו יכולים לתקן את העם הזה, נביאים הללו שהיו רק לדורותיהם היו קרובים יותר אל העם ומתקנים אותם שיוכלו לקבל בקרבם את הארת נבואת המ״ח נביאים וז׳ הנביאות, הנביאים שלכל הדורות היו די במ״ח וז׳, ונביאי דור ודור היו הרבה יותר, כבמדרש ובגמרא הנ״ל, מפני שהיו צריכים תיקונים שונים לכל איש תיקון פרטי, עד שבצדק יכולים לאמר שמה שאין דורותינו אלו מקבלים השפעת הארת נבואה ועכ״פ רוח הקודש מדברי מש״ר שהוא אב לקודמיו ולבאין אחריו, אף מדברי שאר המ״ח וז׳ נביאים שהיו דבריהם לדורות אף לדורותינו והם תמיד ארובות השמים וצינורות הנבואה לכל ישראל, מפני שהנביאים אשר לדורותיהם לדאבוננו חסרים לנו.
46
מ״זומעתה ע״כ צ״ל שהפשט בדברי רש״י ז״ל הנ״ל, על נבואה שהוצרכה לדורות, ללמוד תשובה או הוראה, לא למעט היא את הנבואה שלא הוצרכה לדורות, שלא היתה דברי תשובה והוראה, כי זהו א״א כנ״ל, רק שנבואה שללמוד תשובה והוראה שהוצרכה לדורות נכתבה, ונבואה שללמוד תשובה והוראה שלא הוצרכה לדורות, רק לדורם, לא נכתבה, וגם דברי השירה אף העתידיות שנכתבה, תשובה והוראה היא, מפני שלא פירוש המלות וכוונת הדברים בלבד נמצא בהם רק גם הקדושה ורוח הקודש הנצרכים לדורות ולמלא את כל איש המכשיר את עצמו ומאזין ומקשיב להם נמצא בהם.
47
מ״חבמעט תוספת ביאור מהנכתב לעיל בענין ב׳ בחי׳ הנביאים, צריכים לומר שפעולת הנביאים אשר הורידו את אורות עליונים מבריאה ויצירה לעולם הזה לא יכלה להשתפק בהמשכת האור ממרום רק לעשות שתיהן הוצרכו להוריד אור בריאה ויצירה, ואת עולם העשיה המקבל, להעלות שיהי׳ ראוי לקבל אור עולמות העליונים, והוא בחי׳ וירד ד׳ על הר סיני שבקבלת התורה שאמרה הגמרא [סוכה ה׳] מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו׳ למעלה מעשרה טפחים הוי, ואישרבובי אישתרבב לי׳ כסא עד עשרה, מקום העולם הי׳ גבוה, ואז הכסא כבוד נמשך למטה, בחי׳ אין טפה יורדת ממעלה עד שטפיים עולות ממטה,
48
מ״טונודע שבחי׳ מלכות ועולם העשי׳ בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, במקום התפארת ועולם היצירה הי׳, והי׳ היחוד פנים בפנים, ואחר החורבן בעונותינו הרבים ירדה המלכות ועולם העשי׳ למטה, ועיין בע״ח היכל ו׳ שע״ג פ״ב וז״ל הקדוש וזה סוד השליך משמים ארץ וכו׳ כי ת״ת ישראל שהיא ז״א השליך את המלכות הנקרא ארץ שהיתה תחילה בתפארת שבו הנקרא שמים ומשם השליכה וכו׳ ע״ש, וע״ז היו ב׳ בחינות הנביאים המ״ח נביאים המשיכו את האור מעולמות העליונים, ונביאי דור ודור העלו את עולם העשי׳ שיוכל לקבל את האור, והוא כעין בחי׳ שושבינין דמלכא ושושבינין דמטרוניתא כמו שנודע שמשה בחי׳ שושבינא דמלכא ואהרן דמטרוניתא, לכן ויבכו את אהרן וכו׳ כל בית ישראל, קרוב הי׳ יותר אל העם ואותם תיקן שיהיו ראוים לקבל.
49
נ׳וע״י ב׳ מיני הנביאים הללו נתקדשו כל ישראל ורוח ד׳ נתפשט בכולם, לזה יותר הרבה ולזה מעט עד שאפילו ההדיוט שבהדיוטים אשר לא אטם את אזניו ולא הקשה את ערפו לא הי׳ אפשר שלא יתקרב לד׳, התקרבות והעלאה נבואית.
50
נ״אב׳ ולא הנביאים לבד היו ארובות השמים להאיר ע״י לישראל רק אח״כ גם ע״י אנשי כנה״ג, התנאים, האמוראים, הגאונים וכו׳. כי כל דברי קדשם בתורה שבעל פה אף שלפי הנראה יוכל השוטה להשתטות ולאמר שרק שכל הוא, רוח אלקים דיבר בהם, וכמו שמפורש בגמרא [ב״ב דף י״ב ע״א] אמר ר״א דמן חיפה, מיום שחרב ביהמ״ק ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים וכו׳, הכי קאמר אע״פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה ע״ש.
51
נ״ב[הג״ה. וכבר הוכחתי לקטני אמנה בזה ולא יכלו לעמוד בהוכחתי. אמרתי להם, הנה בכל חכמת העולם רואים, שכל דור אחרון מתחכם יותר מהדור אשר קדם לו, לא בהחכמות הנודעות ע״י נסיונות לבד שמנסים באופן זה ואינו עולה יפה ובאופן זה ועולה יפה. לא בהם בלבד, כל דור מתחכם יותר, לומר שמפני ריבוי הדורות גם הנסיונות מתרבים והם המחכימים את הדורות לראות שבאופן זה לא הי׳ טוב רק באופן זה, ובא דור אחר ומוסיף לנסות עד שמתחכם עוד יותר ומחדש מכונות שונות, ואין זאת חכמה יתירה רק בקיאות ורגילות יתירה. רק גם באופן ההגיון בעצמו איך להגות מתחכמים ואינם משמשים בשכלם באופן ששמשו מלפנים עמו, עד שהשכליות והסברות אשר מלפנים, בערות הם עתה להבדיל.
52
נ״גולמה להבדיל בתורתנו הקדושה, הדורות שקדמו, יותר גבורים ויותר חכמים היו בתורה, וכל דור אחרון חכמת תורתו יותר מעטה, עד שגם הגאון בדורנו א״א לו בשום אופן לחבר חיבור כהרמב״ם, הרמב״ן, הרשב״א וכו׳, ומשתוממים אנו על סברתם ועל מאור שכל קדשם הזך והחזק, ואותם גדולי התורה אלו, בכל גאונותם וגבורת מוחם הקדוש אשר מלפנים לא יכלו להגיע למעלת האמוראים והאמוראים לתנאים.
53
נ״דוזאת מוכחת, שגם שכלם לא שכל אנושי אשר יחקור האדם הוא, רק הופעה ממרום הוא, אשר ד׳ הופיע מרוחו לישראל ותמידית היא, מקודם ע״י הנביאים, אח״כ ע״י אנשי כנה״ג, ע״י התנאים וכו׳. וכיון שהדורות יורדים ואור ד׳ מסתתר בכל פעם יותר, לכן גם שכל התורה, שהוא הופעת רוח ד׳, ג״כ מתמעטת ומתצמצמת בכל פעם יותר. אבל אנו אין צריכים לראיות והוכחות לזה בשכל, כי] אחת מעיקרי התורה וישראל הוא שנאמין באמת, שהיא תורה מן השמים, תורה שבע״פ שניתנה מסיני ונתגלה לנו אח״כ ע״י התנאים והאמוראים הקדושים, וגם הם היו ארובות השמים להאיר בהם לישראל, והגמרא [ברכות ס״ג] אומרת עה״פ ודבר ד׳ אל משה פנים אל פנים א״ר יצחק א״ל הקב״ה למשה, משה אני ואתה נסביר פנים בהלכה, הפשוט והדרש עולים בכוונה אחת, לא שכל בלבד יש בתורה רק גם אור אלקות שע״י התורה נעשה בחי׳ ודבר פנים אל פנים.
54
נ״הובפרט בעלי הקבלה שבדרך הנביאים הלכו למשוך עצם אור ד׳ וקדושתו לישראל, כמו שהבאנו בהכשרת האברכים את דברי זוה״ק פ׳ תרומה דף קנ״ד שאמר ר׳ יעקב על תלמידי רשב״י נביאי מהימני.
55
נ״ווהנה [הג״ה, לא כתבנו שכולם היו מקובלים, לפי שמובא באגרת הקודש שבסוף תניא, אגרת כ״ו, שלא כל הת״ח היו אז מקובלים, ודוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות את הנגלה ע״ש בשם האר״י ז״ל.] לשאול איזה דור ומי מהקדושים בעלי משנה וגמרא שהיו מקובלים, ח״ו אין לשאול ולא לציין. כי מי מהם שלא הי׳ מקובל. וכל דבריהם במשנה וגמרא על פי קבלה וסודותיה אמרו, כמ״ש בר״מ פנחס רמ״ד ע״ב וז״ל הק׳, ורבנן דמתניתין ואמוראים כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו לי׳ עכ״ל הק׳.
56
נ״ז[הג״ה, עיין בתניא אגרת הק׳ כ״ו. וצ״ע ופשוט שכוונתו ז״ל רק לתלמידי החכמים שהיו בדור שלא נזכרו במשנה וגמרא, כי אותם שנזכר מהם דבר במשנה וגמרא, ע״פ הסוד אמרו כנ״ל [בזוה״ק ומובא בהקדמת מוהררח״ו לע״ח].
57
נ״חוספר היצירה, אשר מיוחס עוד לאברהם אבינו יוכיח וכמה משניות, גמרות ומדרשים מלאים מן לימודי מעשה מרכבה, מעשה בראשית ושמות הקדושים, ע״ב, אני והו וכו׳. וכ״כ הי׳ נתפשט לימוד הקבלה, עד שחקקו דינים אם מותר ללמוד ועם מי מותר ללמוד וכמה ללמוד, ראשי פרקים וכו׳. כמבואר בפרק אין דורשין,
58
נ״טרק זאת נוכל לשאול מי מהקדושים אשר גם לנו פתח את לימוד הקבלה, וע״ז נוכל לומר שהתנא האלקי רשב״י עם חבריו הקדושים פתחו לנו את חלון הרקיע זה, אשר לנו הי׳ עד עתה מסוגר, ורק הכי קדושים אחד בעיר וכו׳ אשר בקדושתם יכלו להתפשט לגמרי מגופם יכלו לעלות בו, בחי׳ ד׳ שנכנסו לפרדס בחגיגה י״ד ע״ב, וברעיא מהימנא פנחס רכ״ג ע״ד איתא שעלו לבחי׳ מרכבה מזעיר אנפין דאיהו מט״ט וכו׳ פרד״ס, ורש״י פי׳ שעלו לרקיע עי׳ שם. ותוס׳ ג״כ מפרשים עי׳ שם, אבל אומרים שלא עלו למעלה ממש אלא שהי׳ נראה להם כמו שעלו,
59
ס׳ומביאים את הערוך ערך אבן, ומביא שם מס׳ היכלות שהיו עושין מעשים ומתפללים תפילות בטהרה וכו׳ וצופין בהיכלות ע״ש, והמהרש״א ז״ל מפרש נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלקות עכ״ל, ואלו ואלו דברי אלקים חיים שחוץ מן הפשוט שעלו לרקיע כבר״מ וכפרש״י, כל לימוד קבלה אז, הי׳ מין עלי׳ למעלה שרק מי שהי׳ יכול להתפשט עצמו מן עצמו ומן עוה״ז הי׳ יכול לעלות ולהגיע לה, ורק איש האלקים קדוש רשב״י בזוה״ק פעל ועשה המשכה למטה, וכמ״ש בריש הקדמת ת״ז הקדוש רשותא אתיהב להון וכו׳ לנחתא בינייהו [היינו לרדת] ולכל מלאכיא וכו׳ לכל שמהן קדישין לגלאה לון. היינו שהאורות והספירות למטה ימשכו שגם איש שאינו יכול לעלות, אם מקדש א״ע לפי המבואר בספרים הקדושים יוכל ללמוד ואור אלקים זה גם עליו יזרח,
60
ס״אוז״ל זוה״ק תרומה קמ״ט ע״א, וד׳ נתן חכמה לשלמה וכו׳ נתן חכמה, נתן כמאן דיהיב נבזבזא ומתנה לרחומי׳ וכו׳ שלמה מלכא אסתכל והי׳ חמי דהא אפילו בההוא דרא דהי׳ שלים מכל דרין אחרנין לא הי׳ רעותא דמלכא עילאה דיתגלי חכמה כ״כ על ידי׳, דאתגלי אורייתא דהי׳ סתימא בקדמיתא ופתח לה פתחין, ואע״ג דפתח, סתומין אינון בר לאינון חכימין דזכי ומתגמגמי בהו, וכו׳, ודרא דא דר״ש שריא בגווי׳ רעותא דקב״ה בגיני׳ דר״ש דיתגליין מלין סתימין על ידוי ע״ש,
61
ס״בוהכל כבר מבואר באר היטב בזה, השגת עילאות בסודות התורה, לא השגה שכלית היא, רק וד׳ נתן חכמה לשלמה כמו שנותן מתנה לאוהבו, דבר ממש אור וקדושה נתן ד׳, וגם חילוק הגדול אשר בין דורו של רשב״י לדורות הקודמים ג״כ מבואר בזה באר היטב, שגם בדורו של שלמה המלך שהי׳ שלום מכל דורות האחרים, מ״מ לא הי׳ רצון מלך העליון שיתגלה כ״כ חכמה, כי אף שפתח בה שלמה המלך פתחים, סתומים היו לכל האנשים חוץ מלהחכמים, וגם הם גמגמו ולא היתה להם התגלות ברורה, משא״כ דורו של רש״י רצון ד׳ שבשבילו ותגלה דברים הסתומין היינו גם להדור לא להחכמים בלבד, והתגלות שלימה לא בגמגום.
62
ס״גלמעתה רואים גם בחוש איך בכל קוץ וקוץ שבתורה ישנם תלי תלי הלכות, כי זהו הענין שאמר ר׳ שמעון ב״י [סוכה מ״ה] ראיתי בני עלי׳ והם מועטים, כיון שעד זמנו רק בני עלי׳ שיכלו לעלות היו מרואי פני השכינה והם מועטים, כי לא כל אחד יכול לעלות לכן פעל לנחתא ולהמשיך גם למטה.
63
ס״דומעתה נוכל להתבונן גם בדעתנו הקטנה, מעט יותר בענין השתלשלות הקבלה וסדרי התורה בכלל, הנה נודע, שתורה שבכתב היא בעשי׳, משנה וגמרא ביצירה ובריאה, וזוהר הקדוש וקבלה באצילות, ועיין הקדמת מהרח״ו ז״ל לע״ח מזה.
64
ס״הכלומר לא שתורה שבכתב שהיא עיקרת כל התורה גם שבעל פי וזוה״ק, ח״ו למטה מכולם היא, רק שנתלבשה ביותר לבושים, גם בלבושי עשי׳ כנ״ל, וכן אם ישנן נטיות פחותות באיש, לגנוב ולרמות, ירדה התורה גם לנטיות הללו ונתלבשה בהן, ונתגלה תורה אף בלא תגנוב, לא תגזול, בהין צדק ואיפה צדק יה׳ לך וכו׳, שכליות וסברות לא נתגלה בה לאיש, רק עשיות, לעשות, בין אם לעשות בידים, בין אם בלב כאהבת ד׳, וישראל, יראה וכו׳ בכולם רק העשי׳ נתגלה, עשה כך וכך, לעשות האיש ירדה ובה מתראה. ואחר זה באו התנאים והאמוראים לגלות לנו יותר, כי אור העליון מלובש בתורה שבכתב בהרבה לבושים ומכוסה בהרבה מכסאות אף בסיפורים ומעשיות, ויגלו הם את האור בחי׳ יצירה וביראה כמו שהוא ערום ומופשט יותר מהלבושים, ובקדושתם הפליאו לעשות שיוכל אור של יצירה, להתגלות גם בעולם הזה בשכל גם אנושי, כי המשנה וגמרא כבר יש בהם שכל ומבארת כל מצוה בפלפול וסברה, את פירוש המצות גם מקודם ידעו ולא הוצרכו ללמוד אף לכתוב את התורה שבעל פה, ורק שכל התורה חדשו וגילו בה.
65
ס״ווז״ל הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לסדר זרעים, דע כי כל מצוה שנתן הקב״ה למשה רבינו ע״ה נתן לו בפירושה, הי׳ אומר לו המצוה ואח״כ אמר לו פירושה וענינה וכל מה שהוא כולל ספר התורה וכו׳, והפירוש ההוא הי׳ כולל ענינים והיו כותבים המצות ולומדים על פה הקבלה [היינו פירוש המצות שקבלו] וכן אמרו רבותינו ז״ל בברייתא וידבר ד׳ אל משה בהר סיני וכו׳ אף כל המצות כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני, והנה לך משל שהקב״ה אמר למשה בסכות תשבו שבעת ימים, אח״כ הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים לא על הנקבות, ושאין החולים חייבין בה, ולא הולכי דרך, ושלא תהי׳ סכוכה אלא בצמח הארץ וכו׳, והודיע שהאכילה והשתי׳ והשינה בה כולו חובה וכו׳, ושלא יהי׳ גובה הסוכה פחות מי׳ טפחים וכו׳, וכן התרי״ג מצות הם ופירושם, המצות בכתב, והפירוש על פה, אבל אף על פי שהן מקובלים ואין מחלוקת בהם, מחכמת התורה הנתונה לנו, נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות, והאסמכתות והראיות והרמזים המצוים במקרא, וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זה על זה במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להם כגון מה שאמר במה״כ פרי עץ הדר, אולי יהי׳ רמונים וכו׳ עד שהביאו ראי׳ עליו וכו׳ שטעם עצו ופריו שוה וכו׳ ואמר אחד הדר באילנו משנה לשנה וכו׳ כל אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מן הראיות האלה, אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב וכו׳, ואבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל עכ״ל הקדוש.
66
ס״זולמה הוצרכו להרמזים ומחלוקות עד שכל תורה שבע״פ מלאה מהם. סברה ושכל אנושי חדשו, שגם האיש יבין בשכלו שכן הוא הפירוש כפי המקובל וכמו שאמר (רש״י) ז״ל בהנ״ל מחכמת התורה נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות, מחכמת התורה דייקא. וכ״כ השתדלו חז״ל בתורה שבע״פ לגלות את אורה גם בשכל אנושי עד שלא בלבד הפירוש המקובל תמכו בשכל שכך הוא הפירוש, רק ישנן מצות שגם עצם המצוה הטעימו בשכל אנושי, כגון מפני מה אמרה התורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו וכו׳ [בבא מציעא דף ג׳] היינו מפני סברה אנושית של חזקה וכו׳, וכגון חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה תחת השה, אם מפני שחס הקב״ה על כבוד הבריות או מפני ששור שבטלו ממלאכה, כנודעה הפלוגתא בין ריב״ז לר״מ, אף שכולן יודעין שלא משום שכל אנושי צותה התורה את מצותי׳ ח״ו, ואפילו אם יבא איש חכם מחוכם ויאמר סברות ושכליות אחרות לא יזוז אף קוצו של יו״ד של דין מדיני התורה אף מפירושי׳ המקובלים, וח״ו העובר על אחת מהן לא נאמר שעל שכל אנושי עבר. רק אחת היא אם על מצוה שבחוקה עבר ואחת אם על מצוה שבמשפט שהיא בשכל אנושי עבר, על מצות ד׳ ח״ו עבר, ומ״מ השתדלו חז״ל להמשיך ולגלותה אף בשכל אנושי, מפני שהסירו ממנה את לבוש העשי׳, ואור היצירה וביראה נתגלה, לכן הוצרכו שהאיש ביצירה ועשי׳ [ובריאה] שלו היינו מחשבה ושכל ותופסה.
67
ס״חכלומר, הנביאים גילו אור נביאות בישראל גם בעולם העשי׳ ואף דברי קדשם אשר הורו ויסרו את ישראל ע״פ רוב דברי עשי׳ הם, על שמירת שבת בפועל, על המשפט וכו׳, מפני שגם אל תחתית העשי׳ המשיכו את רוח נביאותם, ואז בזמניהם שגם הנביאים להדורות היו, ואת בני דורם אף העולם, הכשירו השושבינין דמטרוניתא, התפלאו וראו כל העם איך את השמים הציעו המ״ח נביאים להם בארץ, וכ״א לפי מדרגתו ראה את אור עליון בארץ, אם גם להתהפך לאיש אחר ולהתנבאות עמהם, או רק לראות אורות מבלי הגיע אל מדרגת נביא כנ״ל.
68
ס״טואחר שבעונותינו אין לנו נביאי הדורות להכשירנו ואנו עם עולם העשי׳ שנמצאים בו ירדנו ועוד נתעבנו בתוספת לבושים והסתריות ובפרט אחרי החורבן כמו שהבאנו לעיל סוף פ״א מהע״ח על הפסוק השליך משמים ארץ וכו׳, מוצאים אנו את דברי המ״ח נביאים מסוגרים בעשי׳. הם בקדשם הגבירו בזה לעשות חול להמשיך את הארת הקודש גם אל העשי׳, שגם בעשי׳ יהי׳ אור ערום אור עליון נראה, עד שגם דורם ע״י הכשרת הנביאים של דור ודור ראו כך, כעין משה רבנו אב הנביאים שעלה שמים והוריד את התורה שבכתב שורש אור וקדושה הכי גדולים, אל העשי׳, ודורו עם דורות הנביאים שאחריו גם בתורה וגם בעולם ראו אורות עליונים בבחי׳ ויחזו את האלקים כנ״ל, אבל עתה שאין לנו המכשירים וההכשרה זו, הן אנו מוצאים את אור נבואתם במקום שהניחו אותה, בעשי׳, אבל מלובש ומסוגר מבלי הבט אל האור כמו שהוא, ורק מוסר על שמירת שבת, על ע״ז, על משפט וכו׳ אנו רואים בהם, עשי׳ לבד, [חוץ ממי שמעלה ומכשיר עצמו],
69
ע׳ויהי כראות זאת קדושי התנאים, שהנביאים חדלו, העולם עם העם ירדו בבחי׳ ותרד פלאים, והתורה נשארה להעם מסוגרה בעשי׳ ורחוקים הם מן נשמת התורה כרחוק האיש מנשמתו אף שנמצאה בו, מפני הגוף המסוגרה, ואף שגם התורה ומצות ירדו עמהם וגם בדברי עולם של עתה מקיימין המצות סוכה, ציצית וכו׳, אבל הנביאות היינו ההתגלות שהכל קודש וגם העשי׳ אלוקית, כנ״ל שהוא בחי׳ נבואיות, זאת איננה, התגברו הקדושים אלו ובד׳ התחזקו והמשיכו שוב את אור הנבואה אשר בתורה גם לעולם ולהעם אשר ירדו. ואם בעולם העשי׳ של עכשיו לתחתית שבו היינו לעשי׳ שבעשי׳ לא יכלו לגלותו, שגם בסנה ושאר דברים גופניים יתראה אור אלקות, וגם האיש אף בהתחתית שבו גם בחושיו ובעיניו יראה מלאך ד׳, אף את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו׳ יראה, ובאזניו את קול ד׳ ישמע, על כל פנים בהיצירה ובריאה שבו יקבל וישיג את אור ד׳.
70
ע״אכבר דברנו בחוה״ת [ג׳ מאמרים מאמר א׳] איך שגם באיש ישנן הבחי׳ ד׳ עולמות אצילות בריאה יצירה עשי׳, וכל איש לפי ערך מצבו כך חלוקי הד׳ עולמות שלו, והדעת ושכל מן הרוח ונשמה שלו הם יצירה ובריאה של האיש, לכן פעלו בקדשם שבשכלו ודעתו עכ״פ יתגלה אור הנבואה שבתורה.
71
ע״בזאת אומרת שהשכל שאנו מבינים בתורה שבע״פ לא זה הוא כל ההמשכה והגילוי שגילו לנו קדושינו בתורה, הס מלהזכיר, כי עצם אור ונשמות המשיכו. רק כיון שאי אפשר לנו לתופסו כמו שהוא במקומו כהנביאים, וגם בעשי׳ שלנו אי אפשר לגלות, לכן גילוהו בהשכל בריאה ויצירה שלנו, וכיון שהבריאה ויצירה היינו השכל שלנו, רק שכליות אנושיות יכול להשיג, לכן נתלבש אור התורה בשכליות אנושיות.
72
ע״גועיין פרדס שע״ו פ״ז ושע״ז פ״ה איך שכל ספירה משפיעה לספירה הדומה לה מלמטה, ואף שנצח אחר תפארת, מ״מ שורש יניקתה מחסד, וכן כשחסד שבחסד מתגבר אז כל בחי׳ חסד שבכל הספירות מקבלו ע״ש, ועיין גם בע״ח שכותב פ״ד כעין זה.
73
ע״דוגם באיש רואים כך, שדבר שבעשי׳ מעורר עשית האיש שיקבלו בעשי׳ שלו, ודבר חכמה מעורר את דעת האיש שרק בדעתו יכול לקבלו, נמצא שכדי שהאיש יקבל בבריאה ויצירה שלו, הוצרכו להפשיט לבוש מן אור התורה שנתלבש עד העשי׳ ותשאר יותר ערומה בבחי׳ בריאה ויצירה, ורק אז יוכלו הבריאה ויצירה של האיש לקבלו, וזה הענין הנ״ל על פי פשוט שהמשנה וגמרא בחי׳ בריאה ויצירה הנה, מדרגת ראית הנביאים היתה
74
ע״הבבריאה ויצירה, אבל בריאה ויצירה של מרום עד שגם האיש הנשפע מהם להתנבאות נתבטל ממציאות, כמו שכתוב בשמואל א׳ כ״ט כ״ד וברש״י שם, וכל העם קבלו את רום בלבוש עשי׳, עשי׳ שנתעלה ע״י נביאי דור ודור השושבינין דמטרוניתא, משא״כ התנאים והאמוראים הם הפליאו בזה להמשיך את התורה גם להעשי׳ הנמוכה שלנו עוה״ז הפשוט, אבל לא לעשי׳ שבו שגם בסנה ובעיניהם יראו התגלות אלקית ומלאכים, ובאזניהם ישמעו קול פשוט מד׳ עד שטעה שמואל לאמור קול עלי הוא, רק ליצירה ובריאה שבו, כלומר לשכל אף אנושי של כל איש אף של ילד המתחיל גמרא, ותלוי בכל איש איך מדרגתו למצבו בקדושה ומה הוא היצירה ובריאה שלו, יצירה ובריאה כזו יכול לתפוס בתורה.
75
ע״ועל התנאים ואמוראים ושאר הצדיקים אומרת הגמרא ב״ב י״ב ע״א וב׳ אע״פ שניטלה הנבואה מהנביאים, מהחכמים לא ניטלה, ומין ראי׳ של נבואה ראו בלימודים, מפני שגבוהים היו והבריאה ויצירה שלהם גדולים היו לקבל אור ממקום, עד שרש״י שם בד״ה ולאו טעמא וכו׳ אומר שגם סברת הלב באה לו בנבואה, וכל איש שמעלה את עצמו מן האנושיות וגם בו הבריאה ויצירה גבוהים, אז חוץ מהשכל אנושי שמשיג בתורה מרגיש גם אור יותר עליון בתורה לפי מצבו, משא״כ האיש שכך שכל אנושי הוא יצירה ובריאה שלו, אז רק שכל אנושי רואה בתורה, הן גם אצלו בתוך שכלו טמיר ונעלם אור של מעלה הארת אלקותו ית׳ כי גם הסברה באה לו, אבל טמיר ונעלם מבלי ראות, רק השכל והסברה מבין ובלא הנבואה שנשתלשלה בהשכל, הן מצות תלמוד תורה מקיים בזה ובקדושת ד׳ מתדבק לפי ערכו, אבל נבואה שהיא התדבקות גלוי׳ שהוא גם ראות האב שראוי לעם ד׳ כמ״ש מש״ר ומי יתן כל עם ד׳ נביאים כיון שהם עם ד׳ צריך להיות בהם נביאות, זאת אין בו.
76
ע״זמפני שהאיש מורגל בשכליות שונות, שכל מציאותם היא בלא מהות, עצם וישות, רק מציאות כעין צל איזה דבר, שאף שיש לו מציאות, אף הדבר אשר ממנו נצל ניכר על ידו, ומ״מ מציאות של אין ואפס בלא ישות היא. כי איזה ישות ומהות ניתוסף באדם בשעה שחושב שב׳ פעמים ב׳ הוא ד׳, הן יש במוחו עתה ידיעה ושכל, אבל מה הוא ערך הידיעה ומציאותה, אפס, לא כח, ולא ישות, כמציאות הצל הנ״ל, ואם יחשוב למשל, מן חידוש אשר חידש חכם פלוני בחשבון, לדעת בניקלט״ו ורבע פעמים, כ״ה וג׳ שלישיות, כמה עושה וכדומה, האם בשביל זה נתקרב החושב עם מחדש השכל, ואם איש רע הוא המחדש, האם בשביל זה כל החושב בחידושיו והפך לרע, או האם נזדכך החושב וייטיב את דרכיו, אם איש זך וטוב הוא המחדש, כיון ששכלו וחכמתו של המחדש במוח החושב עתה, שום דבר לא יוסיף עי״ז, כיון שאף שמציאות השכל של המחדש במוח החושב, מ״מ מציאות הזאת מציאות של אפס היא כצל, כנ״ל.
77
ע״חובשביל תפיסה זו והרגל זה שנקבע במוח אנשים מן מושג השכל ופעולותיו, מושג של צל ואפס, ישנם אנשים שאף שיודעים שח״ו לא הרי זה שֵכל התורה כשֵכל החול, שהתורה ושכליותי׳ קודש קדשים, ושאר שכליות שכליות להבדיל הדיוטות וחולניות, מ״מ בהפעולה אשר יפעל שכל התורה באיש, בשעה שחושב בו, יטעו שרק כפעולות כל שֵכל כן גם שכל התורה יפעל על החושב, ואפילו אם במזיד לא יחטאו לדמות פעלות שכל התורה לזולתן מן השכליות, מ״מ כיון שבדעתם אין מושג אחר קבוע מפעולת השכל על האיש, רק פעולה של מה בכך שיש בו, שכל צל ואפס ותו לא, לכן כשחושבים מפעולת שכל התורה על האיש, ואינם נותנים לב להבדילה מפעולת שאר השכליות, אז חוטאים הם בשגי׳ ח״ו, כיון שהם חושבים סתם ששכל התורה פועל על האיש החושב בו, זאת אומרת כפי מושג פעולת השכל הקבוע במוחם, פעולתו, והוא פעולה של אַין, והרי זה כעין המושג של מלאך, שעד כמה שנשתדל להודיע לאיש ההדיוטי שאינו איש ולא תואר איש לו, מ״מ כשיחשוב ממלאך, א״א שלא יתארו בדמיונו כתמונת איש בעל כנפים, מפני המושג שליח מדבר ועושה, הקבוע בו באיש מעודו, והיא ענין של לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, ואף אם מוסיפים לדבר להם ולהבינם מענין המשכה שנמשך אור השכל להחושב, לא נוסיף להחכמים בזה, כי גם את הבנת ההמשכה יסלפו לחשוב אותה כעין המשכה וצמצום אשר ימשוך ויצמצם הגדול את שכלו לשכל הקטן להבינו איזה חשבון וכדומה, ששוב המשכה של אפס הוא כנ״ל.
78
ע״טהרבה חללים הפיל הטעות המעוות אשר יטעו בו בני האדם להשוות את כל הענינים אשר בשם רוחני נקראים. אם גם חכמת החשבון רוחני נקרא א״כ כל רוחני מציאותו כמוהו, יחשבו, ולא יתנו לב להבדיל שהחשבון אין לו מציאות חוץ למוח האדם, ורק האדם חושב אותו, וגם במוח האדם מציאותו רק כצל שאין לו ממשות, משא״כ הרוחניים הקדושים, כנשמה הם שיש להם מציאות וממשיות, עד שגם את הגוף מחיים ומניעים. ועל כגון דא צריכים להכריז שמי שטועה בזה, ח״ו אינו מאמין בקדושת מציאות והמשכת התורה. רוחניות של כל קדושה ותורה לעצמה היא, לא כשאר דברים שנקראים רוחנים שהם אַין ואפס, והיא, רוחניות התורה וקדושה, מציאות וישות לה, אדרבה היא עיקר המציאות, אף שֵכל התורה אשר ישיג האיש בשכלו האנושי אין לדמות לשום שֵכל זולתו, ח״ו. למעלה מהשגת שכל אנושי הוא, ומ״מ כך הוא, שמציאות אור שֵכל התורה והמשכתו, כמציאות והמשכת הנשמה הוא, שאף שבלתי נתפס בהחושים והוא רוחני מ״מ לא רוחני ח״ו כשכל החשבון שאין לו מציאות, אדרבה עיקר מציאות האיש בה, וממנה כחו וכל קיומו. בכלל אסור לנו למדוד דברים הללו בהבנה אנושית שרק מה שהאיש מבין אמת הוא, ולא זולת, כמו השוטים האפיקורסים ר״ל, כי גם אותיות התורה למשל אסור לדמות לאותיות שאר הלשונות להבדיל, אותיות שאר הלשונות רק סימנים וציונים בלא מציאות וישות הם, ובאם היו מיסדי הלשון מסכימים לעשות ציונים וסימנים אחרים, אז היו האחרים כמותם, משא״כ אותיות התורה להבדיל, צורותיהם השתלשלות ממרום מספירות קדושות,
79
פ׳גם את זאת לא יוכל האיש להשיג בשכלו, כי הן במרום אך רוחני נמצא, ואיך צורות אלו נתגשמו עד להרשם בקלף גופני בצורות גופניות, אבל הלא גם צורות כל דברי העולם מאדם ועד בהמה ועד עץ ועשב השדה צורותיהן משתנות לפי ערך חיותם ורוחניותם, אף באיש בעצמו חכמתו היתירה תאיר פניו, וצורתו הגופנית תעלה יותר מעל צורות שאר פני אדם, ולמה זה יתפלא האיש על צורות האותיות תורתנו הקדושה בשמעו שהן צורות אורות, ספירות ועולמות קדושות, למעלה משכל אנושי הוא, אבל הלא רואים כך, שצורת גופיהם השתלשלות רוחניותם היא, רק השוטה מתפאר לחשוב שדעת אנושי מדה הוא למדוד בו ולסמוך עליו מהו אפשר ומהו לא אפשר, לא כן הוא, איש הנבון אשר גם לב לו, הוא מבין עד כמה גם בעולם הזה רובו ככולו דברים שאי אפשר להבינם הם, עד שכמעט אי אפשר להגביל בין הגופני להרוחני, כי גם הדברים אשר בשטחיות נראים לגופניים, רוחניותם יותר נגלה מאשר גופניותם, גופניות ורוחניות מעורב בהם יחד, עד שאיש כזה הרבה פעמים בוש הוא מפני עצמו לטפל ולמדוד בשכלו גם בהדברים שניתן רשות לטפל בהם בשכל.
80
פ״אג׳
81
פ״בומעתה תדע ותאמין אברך, להבדיל בין מציאת שכל התורה לבין שאר חכמות ושכליות, ובין פעולת שכל התורה על החושב בו, לבין פעולת שאר שכליות על החושב בהם, ששכל התורה ממשות כנשמה, ופעולתו לקדש את האיש ולהמשיך בו אור קדושה ממרום, ושאר שכליות אפס ופעולתם אין, אבל כיון שעודך אברך, ומטרתנו בזה היא, שגם ב״דעתך״ תבין שצריך אתה לבטל את דעתך, ורק אמונה פשוטה תמשול בכל עצמותך,
82
פ״גולאב הרחמן, אנו מתפללים שנזכה בזה להתעלה ולהעלות גם אותך לחכמה בתמימות ולעבוד ד׳ בחכמה, יראה ואהבה והכל בפשטות, וכן נשכילך בזה מעט שגם בדעתך תבין את יתרת שכל התורה ופעולתו על האיש.
83
פ״דהנה תבין כבר את אפיסת השכל ואת פעולתו האפיסה על החושב בו, בחכמות העולם, ואף אם יחשוב מי בחידושי החכם בחכמת החשבון או בשאר חכמות, אין שום מציאות ישות מן המחדש אותם, במוחו, אבל רק כשהמושכל לבד של המחדש, במוחו, אז אין שום ישות בו, [והג״ה מושכל הוא הדבר שחושבים בו למשל כשחושב אופן החשבון הנ״ל לדעת בניקל ט״ו ורבע פעמים כ״ה וג׳ שלישיות, אז, החשבון ט״ו ורבע פעמים כ״ה וג׳ שלישיות, הוא המושכל שמעיין בו, ובמה הוא מעיין בהמשכיל, היינו בהחכמה שלו, כי יש לו לאדם חכמה שהוא משכיל, ובה יכול להשכיל מושכלות שונות].
84
פ״הלא כן הוא אילו יצוייר שיוכל החושב להשיג בקרבו גם את המשכיל, היינו החכמה של המחדש החכם, כי אז כבר הי׳ בקרבו מציאות ישות החכם, כי רק המושכל כגון שב׳ פעמים ב׳ עולה ד׳ וכדומה הוא מציאות של צל ואפס, משא״כ המשכיל שהוא התגלות והסתעפות הנפש אף כח רוחני וגופני, מציאות ישות הנפש, היא, ומי שהי׳ משיג אל קרבו גם את המשכיל של החכם בשעה שחושב מן מושכלו וחידושיו, כי אז הי׳ מתקרב אליו והי׳ נזדכך כמוהו בזַכות הרעיון והשפעתו אף על מדותיו,
85
פ״וומעתה מה הוא שכל התורה, שיעורי המצות ודקדוקיהן, פעולתן אלו על אלו, הבנתם, סברתם ורמיזתם בתורה, וכיון שעצם המצות כ״א יודע ומאמין כי קודש הן, כי רק על השכל יטעה מי לדמותו ח״ו לשכל זולתו, ועל המצות כל אחד יאמר קדשנו במצותיך אשר קדשנו במצותיו וכו׳, ואפילו הידור המצוה ונוי סוכה קדוש הוא, נמצא שמי שמקיים את המצוות, ועוסק בתורה שהוא שֵכל אשר מסתעף מקדושתן, אז לא המושכל בלבד במוחו רק גם הכח והמשכיל הנשמה אשר בשכל התורה יחד עם מושכלם בו, והמשכה של ממש של נשמה חיות וקדושה ממשיך בקרבו.
86
פ״זהעושה את המצות כבר ממשיך בו את הכח חיות וקדושה, אבל כשאינו גם לומד ומעיין בשכל, דומה הוא למי שנולד במוח של חכמה רק שאינו מגלה את חכמתו ע״י שמעיין בו, דמהמשכיל, במושכלים שונים, שעי״ז נשאר דעתו נעלם ומסוגר גם ממנו, וכשמעיין במושכלים, אז מגלה את האוצר אשר בקרבו וגם חכמתו אף הוא מתגדלים ומתעלים, גם בהמצות שא״א לנו כעת לעשות כגון קרבנות, אומרים ונשלמה פרים שפתינו, שהדיבור והלימוד בעצמו כבר נחשב לנו כאילו עשינו, אבל רק מפני שאנו עושים שאר התורה ומצות, וכח וקדושת המצות אנו ממשיכים ע״י עשיות אחרות לכן הכח והמשכיל אשר בנו ממצות אחרות יכולים להלביש במושכלות המצות שלדאבוננו אין אנו יכולים לעשות, כמו כל משכיל שיכולים להלבישו במושכלים שונים, משא״כ מי שח״ו אינו עושה את המצות אשר עליו לעשות, אז אף אם בכל היום יעסוק בתורה, לא יוכל לאמר ונשלמה פרים שפתינו, כי רק מושכל ריק וצל הוא חושב בלא כח נשמה ממשי ומשכיל.
87
פ״חומעתה הקשב ושמע את דברי אלקים חיים, אברך חסיד, שא עיניך וראה כי אלקים עמך בכל אשר תמצא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, אם רק בתורה תהי׳ עמל, לימודך בתורה גם עבודתך במצות לא בשטחיות יהיו רק בעמל ואז תחדור ותכנס אל ד׳ אלקי ישראל אשר מתלבש בה, כי אמרנו לך שתורה שבכתב נתלבשה גם בעשי׳ ושבעל פה הסירו קדושינו ז״ל מן לבושי׳ והמשיכו וגילו אותה ביצירה בריאה, אף אנושיות, ומי מתלבש בכולם, ד׳ אלקי ישראל,
88
פ״טבספ״ק איתא משל לאחד מענינים אלו, שע״י נבין מעט גם זה הענין. משל למלך שנתלבש בהרבה לבושים, ובכל פעם מפשיט את אחד ממלבושיו ורואים יותר את עצמותו, מתחילה מתוך עשרה לבושים ואח״כ מתוך ט׳ ואח״כ מתוך ח׳ וכו׳, ורואים יותר את אשר הי׳ נסתר מקודם, כך מתחילה נתלבשו האורות בעשי׳ ואחר כך בתורה שבעל פה נתגלה בעולם הזה אור של יצירה ובריאה או יותר גלוי, ואחר כך הוסיפו קדושינו רשב״י וחבריו עבדי ד׳ אצילים מאצילות בני היכלא דמלכא, שוב להפשיט לבוש מלבושי התורה ומן האל מסתתר עד שגם אור אצילות נחת ונתגלה לנו והוא זוה״ק והקבלה. הן בענין קבלה אנו מתפללים שיזכנו ד׳ לדבר בו יותר בפנים הספר הזה אשר ברחמיו יזכני לחבר, לעתה רק מן ההשתלשלות והתגלות אור התורה דרך שבכתב ושבעל פה קבלה עד החסידות כוונתו לדבר, אבל גם כשרוצים לפתוח את פתחים החיצונים במפתחות החיצוניות, נגד פתחים הפנימיים צריכים לכוון, שנוכל אחר כך לגשת ולפתחם עכ״פ מעט, לכן גם עתה כשמדברים אך מן סדר ההשתלשלות, ורק אודות הקבלה, צריכים מעט לדבר גם מה היא הקבלה.
89