מבוא השערים ב׳Mevo HaShearim 2

א׳הנה הקבלה נקראת בספ״ק לימוד הקבלה, חכמת הקבלה, אף בזוה״ק על בעלי הקבלה, ביחס להנביאים נאמר כמה פעמים חכם עדיף מנביא, שיכולים בשביל זה לטעות ולדמות שהיא רק לימוד בשכל ועיון לבד, ובפרט האיש בעצמו כשלומד קבלה דברי עיון ושכל רואה לפניו, ובריש הקדמת ת״ז אשר הבאנו לעיל מפרש בקדשו עה״פ והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, והמשכילים אלין ר׳ שמעון וחברייא וכו׳, רשותא אתיהב להון ולאליהו עמהון ולכל נשמתין דמתיבתאן לנחתא בינייהו ולכל מלאכיא באתכסיא ובארח שכל, ועלת על כלא יהיב רשו לכל שמהן קדישין ולכל הויין ולכל כנויין לגלאה לון רזין טמירין כל שם בדרגא דילי׳ ורשותא יהיב לעשר ספירן לגלאה לון רזין טמירין, דלא אתיהב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא. [המשכילים אלו ר״ש וחברייא, רשות ניתן ממרום לכל הנשמות של ישיבה העליונה לרדת ביניהם, ולכל המלאכים ניתן רשות לרדת בהסתר ובדרך שכל והקב״ה נתן רשות לכל שמות הקדושים ולכל הויות ולכל כנויי השמות לגלות להם סודות נסתרים כל שם במדרגה שלו, ורשות ניתן לעשר ספירות לגלות להם סודות נסתרים שלא ניתן רשות לגלות עד שיבא הדור של מלך המשיח] עכ״ל הקדוש.

ב׳שניהם נאמרים כאן, התגלות בשכל והתגלות הזאת בשכל היא בהסתר כמ״ש באתכסיא ובארח שכל. אבל גם נאמר בזה שאין זה עיון של שכל אנושי בלבד רק אליהו. הנשמות, ושמות קדושים ממרום, ימשכו להם, וגם יגלו להם הסודות עליונות, א״כ התגלות ממרום היא, וכן לעיל באות ב׳ שהבאנו זוה״ק מפ׳ תרומה וה׳ נתן חכמה לשלמה, נתינה, וכן מזוה״ק הנ״ל קנ״ד שהבאנו בהכשרת האברכים שנקראו תלמידי רשב״י נביאים,

ג׳ובאדרא קדישא דפ׳ נשא קל״ב ע״ב אמר ר״ש, אסהדנא עלי שמיא עילאין דעילאין וארעא קדישא עילאה דעילאה, דאנא חמי השתא מה דלא חמא ב״נ מיומא דסליק משה זמנא תנינא לטורא דסיני, דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא עולמא וכו׳

ד׳שמפורש שהיא התגלות וכ״כ התגלות עד שאומר ר״ש בקדשו שרואה עתה מה שלא ראה איש מיום שעלה משה רבינו בפעם השנית להר סיני, ומלא הוא הזוה״ק מן ההתגלות שנתגלה להם,

ה׳ונבין נא מהו ענין חכם עדיף מנביא, והלא גם נביא הי׳ מוכרח להיות חכם והוא אחד מתנאים חכם גבור ועשיר, ומהו הענין שראה את אשר לא ראה איש מעלות מש״ר בפעם הב׳, והרבה פעמים יצתה ב״ק יש כאן איש שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך [סוטה מ״ח ב׳ ועוד] ובברייתא שם איתא משמתו חגי זכרי׳ ומלאכי נסתלקה רוה״ק מישראל ואעפ״כ היו משתמשין בב״ק וכו׳, משמע שבענין נבואה כל דור שלמטה ירד יותר.

ו׳לא ח״ו את ענין הנביאים ואת השגת התנא האלקי רשב״י העזנו להבין אף לשאל, אבל כבר הבאנו לעיל את דברי קודש של הקדמת שע״ק להרח״ו זצ״ל שענין הנבואה עבודה היא, עבודה הנמשכת גם עתה לנו, ואף כי גם דרכי הרח״ו זצ״ל ונתיבותיו הקדושים נעלמים מאתנו, ומה לנו לעיין בדברי קדשם מדרגותיהם ושליבותיהם שלובות הסלם אשר ראשו מגיע השמימה, אבל איתא בתדב״א עה״פ ״ודבורה אשה נביאה״, מעיד אני עלו שמים וארץ בין איש ובין אשה בין כותי ובין ישראל בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו עכ״ל הק׳. ועכ״פ לא גרוע איש הישראלי שבזמננו להבדיל מכותי של זמניהם, וגם עתה כל איש ישראל לפי מעשיו ועבודתו יכול לזכות לרוה״ק, ואם לדאבוננו לא זכינו לו, עכ״פ רשות נתונה לנו להבין את דברי קדשם, לא כפי מצבם שהם בקדשם היו, רק כפי הארתם שמאירים בנו, ולא להתפלפל ולאמר סברות מנפשינו הס מלהזכיר, רק להבין, ולא להבין רק עכ״פ לשער מעט את דברי קדשם כפי המבואר בדברי קדשם.

ז׳התגלות קדשם לפי הקדמת הת״ז ועוד, היתה השגה בשכל, עם התגלות נבואות, וכך היא, מה שנתגלה לנביאים בתמונה, מראה וקול, נתגלה לקדושי הקבלה בהשגה, כלומר, אמרנו לעיל שהנביאים המשיכו את אור העליון וגילו אותו גם בעשי׳, וכיון שגם העשי׳ נתקדשה, לכן גם דמיון הקודש שלהם שהוא למטה מהבחי׳ חכמה שבאיש, הי׳ יכול להיות מרכבה שתשרה בו הנבואה, אף הדברים שדמו אותם, למשל, המקל שקד אשר בנבואת ירמי׳ והמנורה שבנבואת זכרי׳ וכו׳, שהם דברי עולם, מקל ומנורה ג״כ נתקדשו שבהם תוכל מראות הנבואה להתלבש. משה רבנו ראה במראה ולא בחידות ותמונת ד׳ יביט, ושאר הנביאים נתלבשה נבואתם בדמיון ובמראות של עולם הזה, ויכלה הנבואה להתלבש ע״י בדמיון, וגם בדברי עולם הזה כדמקל ומנורה, מפני שקדשו הם את עצמם ודמיונם וגם את עולם הזה קידשו כנ״ל, כלומר,

ח׳בת״ז תו״ט דף מ׳ ע״א איתא. וכשרוצה הקב״ה להמשיך נבואה וכו׳, ומלכות היא דמיון כולם, שנאמר ״וביד הנביאים אדמה״ וכו׳ כן כל הספירות מראין בה כחם ודמיונם וצורתם לכל נביא כפי השגתו למעלה וכו׳, וזהו ״וביד הנביאים אדמה״ ולכל אחד נדמה כפי כחו שהיא נשמתו ע״ש,

ט׳[הג״ה כמו שאמרנו בחוה״ת שלשה מאמרים מאמר ב׳ אות א׳ בההג״ה ובההג״ה ובהכשרת האברכים]

י׳כי כבר הבאנו בהכשרת האברכים פרק ד׳ את הת״ז הק׳ ת״ע שנפש המציירת באיש, היינו חלק הנפש שבכוחה לצייר ולראות דברים אף שאינם נגדו, היא אחר נפש המחשבה, היינו נפש החכמה, המשגת, וזה שאומר ת״ז הנ״ל שהנבואה בנביאים על נפש הזאת המציירת ומראה בדמיון נתגלה, והם היתה מרכבה להתגלות הנבואה ממרום, ובציורים של עולם הזה ראה מקל, מנורה וכו׳, מפני שהנביאים ע״א כ״כ קדשו עד שהמשיכו את האור למטה יותר, שגם נפש המציירת שהיא למטה מן נפש המחשבה היתה ראויה שתתגלה בה נבואה, וגם בעולם קדשו הכל, עד שיכלו דברי העולם, מקל מנורה וכו׳, להצטייר בנבואה ולהראות, לא שרק בדמיונם ראו הנבואה, רק נפשם המציירת היתה מרכבה שעליה תשרה הנבואה ממרום ממש, וע״י זה יראו גם בחושיהם בקול ממש באזניהם באזניהם ובראי׳ ממשית בעיניהם את מראות הנבואה, כיון שהם, דמיונם, חושיהם וגם דברי העולם, קדושים היו, והיו ראויים שתשרה ותתלבש בהם נבואה,

י״אוקדושי התנאים והאמוראים בתלמוד שאמרה הגמרא עליהם אע״פ שבטלה הנבואה מהנביאים, מהחכמים לא בטלה, ולבעלי הקבלה בקבלה שאמר רש״י כנ״ל מן ראיתו והשגת קדשו, להם נתגלה מראות ההתגלויות בתוך השגת חכמתם, בנפש המחשבה היינו המשגת שלמעלה מנפש המציירת, לא למטה בנפש המציירת כבנביאים, רק בהשגת חכמת קדשם, ולא בדברי עולם המתדמין רק בשכל התורה והשגותי׳ בגמרא ובקבלה בספירות, הן קשה לנו להבין איך זאת השגת השכל והתגלות הנבואה עולות בקנה אחד, אבל גם התגלות נבואה בדמיון הנביאים בחי׳ ״וביד הנביאים אדמה, קשה לנו להבין, רק שכבר הרגלנו בזה מנעורנו שלהנביאים התגלו התגלויות במראה בדמיון נבואי, משא״כ כששומעין שלקדושי התנאים ובעלי קבלה נתגלה מראותם במרכבת השכל מתפלאים לשאל מה ענין שכל להתגלות, אבל מה פליאתנו, הלא כל ענין שכל והתגלות שלהם, דבר שלמעלה מהשגת האיש הוא, וכמו שאין משיגים את מראות הנביאים בדמיון כן גם ההתגלות שבהשגה המפורשת בדברי קדשם א״א להשיג בשכלנו, אולם איזה קוצה של קוצה וכו׳ של השערה אשר גם לכל איש בן תורה עובר, נביא בזה, אף שאין זה לא מיני׳ ולא מקצתי׳ של התגלות קדושינו שבהשגה, יש אשר האיש מעיין בתורה בענין עמוק ומסתפק אם כך הפירוש או כך הכוונה ויש לו ראיות לצד זה שא״א להכחישם וגם לצד השני יש לו ראיות ואז יושב ודומם כשעתא חדא ואומר כך היא הכוונה, לבי אומר לי כך, ומה היא אמירת הלב הזאת, התנוצצות נפשו והסתכלותה בתורה למעלה מן הראיות וההוכחות, שמתגלה בשכלו, עוד זאת, איתא בספ״ק [כמדומני שבמאור עינים] שיש שהאיש לומד ובאה בקרבו הרגשה שכאן בפסוק הזה או בגמרא בענין הזה יש לו לחדש דבר, ובשכלו אינו יודע עוד מאומה מה לחדש, רק אחר שהרגיש מקודם, מעיין, ואז גם בשכלו בא לו החידוש, הרגשה הקודמת ניצוץ רוה״ק הוא, זאת אומרת שניצוץ רוה״ק נתגלה גם לשכל ואילולי חשב אח״כ בשכלו לא נתגלה רוה״ק ונתגלה ע״י שכלו,

י״בומקוה אני לד׳ שיזכנו לחבר את כל ספר הזה חובת האברכים אי״ה יותר עומק הזה גם לנו. אבל מה לנו להתחכך בזה אם מבינים אנו נבואה כזו בהשגה בלא דמיון, או לא מבינים אותה, כן איתא בכמה מקומות בזוהר ות״ז הק׳.

י״גועיין תיקוני זוה״ק ת״ל דף ע״ד ע״ב וז״ל הק׳, פקודא תליתאה דאיהו נבואה וכו׳ אימא עילאה [היינו בינה] מראה סתומא דלית בה דמיון, אימא תתאה [מלכות] מראה בהתגלוי׳ דאית בה דמיון, ועלה איתמר וביד הנביאים אדמה (והמקובל בספר הזוה״ק נשאר מקצת מן המקצת ממנו.) (?ואם אין לנו שכל ורוח להבין את דברי קודש אשר הוא במרום דהנבואה מבחי׳ בינה ודהנביא מבחי׳ מלכות מש״פ אש הי׳ באיש הצדיק ומהחכמה נמשך לבינה כמ״ש הת״ז דאתמר לב מבין, ועמך בכסא מלך שמפורש ומחכמה לבינה שהיא לב מבין ע״ש. ובא נתיב פגיעא כמו כל תיקונין דנביאים כד׳. מארי דחכמה אינין מלאך במוח׳, ובגדר חכם עדיף מנביא, וממוחא דלינן ל״ב נתיבות ליבא, לב מבין, עיי״ש היינו שהנבואה שמבחי׳ מלכות היא במראה ובאיתג' בינה היא מראה סתימא בלא דמיון, ומחרידא כמה הם. דבתא פנימא יותר. ועדיף מנביא, ובאיזה בחינה שבעלי׳ הזוה״ק מתגלה מתגלה הבחי׳ חכמה מעולה, בבחי׳ חכמה שבהם, שבאותה ספירה מתגלה בגבורה ובחסד שבתפארת היינו שבבחי׳ חכמה ובינה שלהם (כמ״ש בפת״ז הו״ג מתגלה הבחי׳ חכמה ובינה עילאה שהיא בחי׳ נבואה בלא דמיון?).

י״דהבאה מבינה של מעלה אל בחי׳ הבינה היינו השגת האיש, והיא לא בדמיון, והנבואה הבאה מן מלכות בחי׳ מראה גם למטה, במראה ודמיון הנביא מתגלה השכל ודבר החכמה שאמרו בקדשם נבואה הי׳, שנתגלה בשכל כמ״ש לעיל דברי רש״י ז״ל ב״ב י״ב ע״ב ד״ה ולאו וכו׳ סברת הלב הבאה לו בנבואה, וגם היתה מרכבה שתשרה עלי׳ שאר עניני נבואה שלמעלה מהשכל, נבואה ממש (הנביאים) גם בעתידות, וכן איתא במקום אחר בת״ז הק׳ ואנת אלי׳ עתיד לאתגליא בסוף יומיא, ואית מאן דעתיד לאתגליא לי׳ אפין באפין ואית מאן דעתיד לאתגליא לי׳ בטמירי בעין השכל דילי׳ עכ״ל,

ט״וומה היא התגלות אלי׳ בשכל, האם רק הבנה היא ח״ו, התגלות היא שהשכל הוא המרכבה שלה כנ״ל בנבואה, (ולא לבד שמה שהשיגו בספירות ועולמות של מעלה לא שכל הי׳ רק נבואה שנתגלה על מרכבה שכלית, רק גם נבואה ממש נתגלה להם וגם בה שכלם הק׳ הי׳ המרכבה), ועיין גם בזוה״ק שמות דף וא״ו ע״ב שאחר שנתגלה להם הנבואה שעתיד הקב״ה לעשות אמר ר׳ אלעזר וכו׳ וכולא נבואה עילאה היא וכו׳ כי וכו׳ כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים וחכמי עדיפי מנביא, וכו׳, נבואה ממש נתגלה להם ואמר בזה חכימי עדיפי ועוד מסיים ר׳ יהודא כלא חכמתא וחכמתא דר׳ אלעזר יתיר מכלהו ע״ש.

ט״זגדול כח הנביאים שמדמין הצורה ליוצרה [קהלת רבה פ״ב] גדלות היא לעשות גם בעוה״ז כ״כ התגלות עד שגם הצורה היינו דברי עוה״ז יתקדשו וגם בהם מראות הנבואה תתגלנה, ובדורות שאחריהם שכנ״ל מפני חסרון נביאי דור ודור, לא יכלו לעשות להדורות כ״כ התגלות ונשאר אור הנביאים מסוגר בעשי׳, והוצרכו לגלות לבושי׳ ונתגלו האורות ביצירה ביראה ואצילות בקבלה, לא היו מדמין הצורה ליוצרה שיתגלה אור הנבואה גם בצורת דברי העולם, רק בשכל התורה גילוה, לא בעשי׳ שבעשי׳ היינו פשוט בדברי וצורות עוה״ז, רק נשארה ביצירה בריאה ואצילות, אבל לא ביצירה בריאה ואצילות של מעלה בלבד רק באבר״ו אשר בעשי׳.

י״זמי שאינו נביא אינו יכול להבין איך אפשר שמראות נבואה תתגלנה בדמיון, ותתלבשנה בצורות העולם, וכמו כן א״א לו להשיג איך אפשר להתגליות נבואה בשכל והשגת המקובלים, מפני ששניהם למעלה מאתנו, ומ״מ שניהם אמת ושניהם היו. במשל גופני, האיש המספר שראה את השדה ויופי נטיעותי׳, והאיש המספר מטבעיהן ומושכליהן של השדה ונטיעותי׳, שניהם משדה אחת מדברים, רק כיון שזה מגופניותה מדבר וזה מטבעה ומושכליהן לכן שמות ודיבורים שונים מפי שניהם. כן גם הנביא שמדבר מן המרכבה. חיות הקודש, כנפיהם ורעש כנפיהם, כסא הכבוד ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה אשר ראה, והמקובל המספר מן השגותיו של בחי׳ אדם קדמון, עולמות אצילות, בריאה וכו׳, נבואה אחת שניהם מספרים, רק כיון שהנביא ראה, ובדמות עוה״ז ראה. כיון שדברי עוה״ז ניתגלו לו שתתגלה הנבואה בהם כנ״ל, לכן תיבות ועניני התגלויותיה דברי עוה״ז, דברים נראים הם, חיות, כנפים, רעש כנפים וכו׳ כאלו הנמצאים בעוה״ז בלא פשטים, השגות ושכליות, משא״כ המקובל המדבר מן נבואתו אשר על ידי השגותיו, גם דברים ותיבות של השגות בפיו, עולמות אצילות, בריאה, [והוא כסא הכבוד] יצירה, בריאה, [עשי׳] ולמעלה מכל אלו, בחי׳ אדם קדמון [בחי׳ דמות כמראה אדם עליו], גם את אשר ראה וסיפר הנביא כשבא המקובל לספר, בשמות של השגות קורא אותם, והכל נבואה היא. וכמו שהנביאים לא אדם גופני וחיות גופניות ח״ו ראו רק נבואה ואלקות במראיתם, כן גם המקובלים לא שכל אדם קדמון, תפארת ומלכות לבד השיגו, רק ג״כ מראות נבואה בהשגתם.

י״חומפני שלא היו ממשיכים את האור למטה כ״כ כמו הנביאים לכן יכלו להמשיך האור משורש יותר עליון מבחי׳ חכמה, ושל הנביאים מחי׳ נצח והוד כנודע והוא צד גדלותם, חכם עדיף מנביא, ששורש השגתם ממקום יותר גבוה, והרי זה כעין שאמרה הגמרא שלכן אמר ישעי׳ וארא את ד׳ אף שלמש״ר נאמר כי לא יראני האדם, מפני שראית מש״ר היתה יותר גדולה מאספקלריא המאירה ושל שאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה, והבן.

י״טוהחילוק יש בין התגלות אור התורה ביצירה ובריאה היינו בתלמוד לבין התגלותו באצילות היינו בקבלה, כמו בזו כן גם בזו ראשית השגתם וחיצוניותם שכל הוא, אבל בתלמוד נושאי השכל, עניני בני האדם, דעתם, שאיפתם, מסחרם ודרכי חייהם, הם, כגון לוה ומלוה, מודה במקצת וכופר הכל, שנים אוחזין בטלית, חזקת הבתים, שור שנגח את הפרה וכו׳, שגם בהם נמשך ונתלבש אור התורה, והם כגופה ולבושה, בעשית המצות, דברי העולם הם לבושי׳, שבהם מקיימין המצות מעשיות בין שבין אדם למקום, ובין שבין אדם לחברו, וגם בלימוד והשגה העשי׳ ודרכי בני האדם לבושי׳ כגון אם כופר הכל הוא וכו׳ כיון שדרכן של בני אדם להתאוות לממון, וכן שיעורי הדפנות והסכך, לבוד ודופן עקומה וכו׳, דרכי האדם וכל שכליותיו הם לבושן.

כ׳לא כן הוא בקבלה, גם השכל וגם נושאי השכל, רק דברים רוחניים ומופשטים הם, כנשמה, שמים, ספירות, שמות וכו׳, ואף דיני לוה ומלוה וכו׳, בקבלה, מפשיטים את לבושיהן האנושיות ונשארים מופשטים ורוחניים עליונים. כי איתא בעץ חיים היכל ז׳ שע״ז פ״ב, ומובא בספר הק׳ א״א של כ״ק אא״מ זצוקלל״ה פ׳ חיי וזלה״ק, א״ס כשנתפשט נתהוו כלום של י׳ ספירות דאצילות וכו׳ כהדין קמצא דלבושא מיני׳ ובי׳ [כעין חגב ששמו קמצא שנמצא בתוך לבוש אבל הלבוש אינו מדבר זר רק מעצמו, וכשמתגדל, לבושו גדל עמו] וכו׳ ומהכאת הכלום דאצילות נעשו י״ס דבריאה ועל דרך זה ביצירה ועשי׳, ואמנם כבר ידעת כי י״ס דאצילות וכו׳ וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחת כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך וכו׳ שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותה מעשה הנוגע לו וכו׳. ולכן עולם האצילות נקרא מחשבה לפי שא״ס איהו וגרמוהי וחיוהי חד בהון וכו׳, אבל הבריאה אינה כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כ״ב אנשים וכמלך עם עבדיו וכו׳ לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו רק צריך שידבר הוא עצמו, וכו׳ ע״ש.

כ״אובזה נבין גם את החילוק הנ״ל, בין פשט התורה משנה וגמרא, שהם בחי׳ בריאה ויצירה, לבין קבלה בחי׳ אצילות, הלבוש אשר יצירה ובריאה מתלבש בו יכול להיות גם מדבר שחוץ ממנו היינו עניני בני האדם ושאיפותם, לא כן הוא בקבלה התגלות האצילות, אף שההתגלות אצילות זו לנו לא אצילות שבאצילות אף לא שבבריאה ויצירה היא, רק התגלות אצילות שבעשי׳ ולא שבעשי׳ בכלל, רק בכל איש לפי ערך שלו ועשי׳ ומצב ומושגים שלו, מ״מ כיון שהתפשטות בחי׳ אצילות היא, לכן א״א לאורו להתלבש בלבוש זולתו רק כהדין קמצא דלבושי׳ מיני ובי׳ וגם השכל וגם נושאי השכל מוכרחים להיות רוחניים ומופשטים.

כ״בולא השכל אשר משיג בלבד, כלומר המושכל אשר בקבלה, מוכרח להיות בחי׳ אצילות ומופשט, רק גם המשכיל שבו, השכל של האדם אשר בו הוא משיג, מוכרח להיות מופשט, היינו שרק בהמופשט שבשכלו, בהאצילות שלו, הבלתי נודע לו יכול האיש להשיג בקבלה.

כ״גכלומר דברי השכל של עולם הזה עד כמה שהוא שכל רוחני ומופשט לפעמים, מ״מ את חלק הגשם שבו תופס האדם, החשבון למשל, השכל שלעצמו רוחני הוא, אבל האדם מדבר ו תופס דברים הגשמיים הנתפסים בחשבון, ג׳ פעמים ג׳ עולה ט׳, לא מסתם ג׳ וט׳ מדבר וחושב, רק מן מטבעות וכדומה, אשר כבר ראה וחשב, עד שיכול לדבר מן ג׳ וט׳ ולא יפרש שעל ג׳ וט׳ מטבעות או דבר גוש אחר שראה ומשש כוונתו, גם בכל החכמות שמעיין, בהגשם שנתלבש בהם המושכל שבחכמה, מדבר וחושב, לכן גם המשכיל, החכמה הטהורה שבאיש, הכח מה, שהוא עיקר חכמת המשכיל, יכול להתלבש בהבינה ומחשבה, התופס בנקל את דברי העולם, ולהבינה, המושכל נתלבש בדברי עולם, ואותם קל למחשבת האדם לתפסם ולחשבם, ובשביל זה גם הכח מה שבחכמת האדם מתלבש בהמחשבה בינה ותבונה שלו, ואוחז ותופס את דברי העולם ומתחכם בהם,

כ״דלא כך היא הקבלה, בה הראשית הוא להפשיט כל מאי דאפשר את הגשם שבמושכל ולהעמיק במושכל רוחני בלא גופניות ובלא תפיסה גופנית, ואפילו כשמדברים בהלימוד משמות שנמצאים בעולם הזה, כגון ארץ, כסא [הכבוד], מדות וכו׳, הכוונה היא שבמחשבה והשגה, נפשוט את גופניותן, ובהמופשט הרוחני נעיין, וממילא גם הכח מה שבנו היינו בהמשכיל, אין לו בינה ולא מחשבה גופנית אשר יתפוס אותן, יתלבש ויעיין בהן, וצריך הוא לגלות גם מקרבו חכמה מופשטה חלק הכח מה, הבחי׳ אצילות שבדעתו כדי להשיג בו את האצילות וחכמה המופשטה שבמושכל הקבלה, חלק מחשבה וחכמה שאינו מושג לא לו, ולא להעולם, צריך האיש לגלות מקרבו כדי להשיג בו הקבלה, ובו אפשר להשיג קבלה. בהאצילות שבו יוכל ליגע באצילות המשתלשל, ומי שרוצה להשיג הקבלה באופן זה שמשיג את התלמוד השגה בהכרתו ודעתו המבורר לו, והבנוי על ראיות והוכחות דעות העולם, אינו יודע שאינו יודע מה היא קבלה, רק את סדר עמידת הספירות והמשלים אודותה ידע, ועליהם יטעה לאמר קבלה אני לומד ואצילות אני משיג.

כ״ההרבה יש לדבר מזה ומן הדעת הבלתי נודע באיש, אשר צריך הוא להוציאו מקרבו עכ״פ מעט, בלימוד הקבלה. ואי״ה בפנים הספר מתחננים אנו לד׳ שיזכנו להשיג וללמד בהרחבה ביותר ולע״ע נזכיר בזה איזה דוגמא, נודע שיש למעלה ספירת חסד וגבורה, שכולן רוחניות למעלה מהשגתנו, ומ״מ צריך להאיש להיות איזה מושג מה חסד ומה גבורה כדי שבלימודו לא יטעה על חסד לומר גבורה וכן להיפך, לכן מצייר לעצמו חסד שעושה איש עם חברו בעולם הזה ונותן לו מעות, אבל הלא המעות גשמיי הוא, וא״א למעלה לציירו, לכן מפשיט את החסד לעצמו מן המעות, וחושב, ה״הטבה״ שרוצה האיש בקרבו להיטיב לזולתו ולהשפיע לו דבר מן עצמותו, היא בחי׳ חסד, הן בדעת הברור לו א״א לו לחשוב ״הטבה״ זו בלא איש נותן ומקבל, ובלי דבר מעות או ד״א אשר נותן לו, אבל כאשר בדעתו הברור לו חושב מן ״אנשים״ ״נותן״ ״מקבל״ ״ודבר״ ״הנותן״, דעתו הבלתי גלוי לו, יודע מן חסד המופשט,

כ״ווכאשר מרבה האיש להרגיל את עצמו בהפשטה כזו, אז מוציא מקרבו מין השגה מופשטה שביכולתה להשיג מושגים יותר רוחניים המופשטים מן גופיהם והשגותיהם האנושיים. הן השגה בלתי מבוררה הוא לאיש ולהכרתו המבוררת לו, כי אי אפשר לו להביט ולהכיר בהשגה זו כמו שמשיג בשאר השגותיו, לאמר לעצמו אני חושב כזאת ואני מבין כזאת, ומ״מ אין לומר שרק משער הוא ואין בו שום השגה כלל, ושנה בו אבל היא השגה בלתי מבוררה, וגם אין לומר שהשגה פחותה היא, אדרבה למעלה מן הדעת המבורר דעת האנושי, היא, בחי׳ אצילות שבו, [ולא אצילות שבנפשו ממש, כי אצילות גם שבנפשו לבד ג״כ לא נראה ומושגת לגמרי בו, רק בחי׳ הארת אצילות הנראה בבריאה ויצירה שלו, יסוד חכמה בבינה], וכיון שהוא בחי׳ הארת אצילות שבו, לכן בכחה להשיג מעט דברים מופשטים בלא גוף והשגה חושית, וכשרוצה האיש להכיר זאת, את ההטבה למשל בהשגה אנושית ושואל את עצמו מה זאת הטבה לעצמה, לא יראה ולא ישיג מאומה, מפני שהשאלה וההשגה שרוצה להשיג, בהשגה אנושית רוצה להשיג, ורק מושג המלובש בחושים וגופניים, ב״אנשים״ ״נותן״ ״מקבל״ ״ודבר״ ״הנותן״, יכול להשיג, ולא מופשט בלא כל אלו.

כ״זולא משכיל מופשט אשר יכול להשיג בו רק מושגים בודדים כאהבה או יראה מופשטה, יוציא מקרבו ולא יותר, רק בכלל שכל חדש חכמה והארת נשמתו המופשטה יוציא אשר כל הבנתו ענינים שלימים וארוכים אלו, אחרת תהי׳, מי שאינו מוציא מקרבו משכיל מופשט כזה להשיג גם דברים מופשטים, אז כשלומד קבלה וגם חסידות רק דברים יבשים רואה לפניו, ועד כמה שברור לו שלמעלה הכל רוחני מ״מ קשה לו ללמוד, כי או שלא ישיג בדעתו מאומה ושונה את הדברים בספ״ק בלא שום הבנה, או שמלא תמיהות וקושיות אצלו אם רוצה גם בשכלו להבין עכ״פ מועט, ואף אם מטעימים לו באיזה משל מבין הוא את הנמשל כמו בכל משל ומליצה מגושם ואנושות, כמו שכבר ראיתי לומד כזה.

כ״חהנה מי שגש אל ספר קבלה כאל ספר עיוני מחקורי ובפרט כשרואה בספרי מפרשי הקבלה אשר יפרשו איזה דברים בשכל וסברה גם אנושית גם שאלות מחקוריות אשר יתלבטו בהם המחקרים, וטועה לחשוד ח״ו ח״ו שהקבלה לימוד מחקרי הוא, יותר רזי משאר ספרי המחקר ולתרץ חקירות עיוניות באה, אז בקול מר צורח קוראים אנו לו, רחם ועמוד, ואל תעיז לכנס ולטנף את מקדש ד׳ היכל האצילות, אף על מפתן קודש הקדשים ברגליך המזוהמות אל תדרוך ואת כפות המנעול בידיך המגואלות לא תיגע. אבל גם מי שיודע ומאמין שהתורה בכלל התגלות והמשכת אור נשמה של ממש היא, והקבלה התגלות ממרום התגלות בחי׳ אצילות היא כנ״ל רק שחושב שאף שהמשיכו הקדושים אשר מלפנים לגלות בה נשמות ואורות עליונים מ״מ הלומד בדברי קדשם ומכש״כ אנשים כערכנו רק את הלימוד הקודש אשר השקיעו בשכל, לנו ללמוד, ועוד מוסיף להוכיח ולאמר הלא גם התלמוד קודש ונשמה הוא, ומ״מ רק בשכל לנו ללמדו ומכש״כ להמתחילים ללמוד, ולא יזכרו כי התלמוד נמשך ליצירה ובריאה אף אנושית וגם לעניני בני האדם לוה ומלוה וכו׳, והקבלה התגלית בחי׳ אצילות היא, ומדברת מן הדברים אשר במרום כנשמות, שמות, ספירות וכו׳, גם איש כזה, בלימודו בשכל לבד לא ידע ולא ישיג מאומה בלתי טעותו וקושיות כמו שאמרנו מקודם.

כ״טוהרח״ו ז״ל בהקדמתו הקדושה לעץ חיים מזהיר בזה הרבה, ובתוך דבריו אומר בקדשו, אין ספק שדברים אלו לא יובנו בעיון אנושי חומריים וכו׳, ומביא את הקדמת הרמב״ן ז״ל על התורה שמרבה להזהיר בזה ע״ש. ובהיכל א׳ סוף שע״א אמר בקדשו והנה בהיותך מעמיק ומעיין ועומד על בירורים של דברים אלו אז אפשר שתוכל להבין מאמרים אלו אם יהי׳ אלקים עמך בהיותך תמים לו כי לא ימנע טוב להולכים בתמים עכ״ל הק׳. חושב אני שאף זאת שמספרים מאנשים שלמדו קבלה ויצאו חוץ לשיטה ר״ל, ג״כ לומדים כאלו היו.

ל׳להקדושים היתה הקבלה ראי׳ נבואית כנ״ל אבל גם לנו דור העקביים כשמוציא האיש מקרבו את בחי׳ הארת אצילות שלו, הנ״ל, אז בכלל, תורת ההשגה שלו אחרת, והדבר אשר יקשה לשכל האנושי המשיג דברים אנושיים, יובן לשכלו המופשט הזה אף עונג רוחני יתענג ממנו, הן גם לו ישנה השגה גם אנושית, וגם ממשיל משלים מדברי העולם בהבינו ענינים מעניני הקבלה, אבל הם לו רק הראשית במה לפתוח את ההשגה המופשטה, המושגים המובנים והנמשלים הרוחנים שלמעלה מההשגה החושית. וכשלומד מהספיקות ושאר ענינים רוחנים עליונים, אז בידיעתו האנושית יודע רק מסדר העולמות ומן התפשטותם בעולם הזה למטה, אבל עיקר ידיעתו היא עם החכמה הנעלמה שבו אשר מוציא מקרבו ובה ישיג את המופשטים והרוחניים הטהורים שבמושגי׳, ולא שידיעה כזו נשארה מוסתרת ממנו, בדעתו הנעלמה, והוא רק משער אותה, רק ברורה וודאית לו יותר מכל שכליים האנושיים, מפני שהארת ידיעה והשגה זו כבר גילה בקרבו הארת ידיעה שאינה כידיעה האנושית, לא הבאה מראיות והוכחות לבד, רק עצם הידיעה גילה מקרבו, הן צריכים עוד להאריך בזה, אבל אין כאן המקום, וד׳ יעזרנו להאריך בפנים הספר.

ל״אאבל עם כל זה גם השגה זו, אינה עוד כל השגתו בקבלה, כי העיקר הוא לזכות לניצוץ הנבואה אשר בקבלה כל אחד לפי מצבו, וההשגה המופשטה אשר מוציא מקרבו היא רק הכלי אשר בה יקבל את אור האצילות. בעשי׳ שלו מקבל האיש את התורה שנתפשטה אליו לעשי׳, וביצירה ובריאה שלו שהוא שכלו, מקבל את שנמשך ליצירה ובריאה, והאצילות שלו נעשה גוף וכלי שאור האצילות בחי׳ קבלה, בו יתגלה, שעל ידי שמרבה ללמוד איזה זמן בהדעת הזה שאינו מסוגר ואסור בגבולות הגופניות החושיות, שהוא בחי׳ אצילות שלו, זוכה שגם בחי׳ ניצוץ הנבואה שבקבלה על בחי׳ אצילות שלו יתגלה,

ל״בוכל אחד לפי מצב טהרת גופו וחושיו ודעתו בכלל, זוכה לפעמים שיתנוצץ לפניו מן גדלות ד׳, שלא ראה עד עכשיו, גדלות אשר למעלה מכל עשר הגלגלים דעשי׳, עשר כתות מלאכים דיצירה, י׳ כסאות דבריאה, עשר ספירות דאצילות ומכל הפרסות ועולמות אין מספר, שלמד ויודע אותם מספרי קבלה, ובראי׳ בלתי חושית ולא דמיונות ח״ו דרך כולם אל הארץ קדשו מביט, ונפשו מזדעזעת ומתבטלת עד שיש שגם מתבושש וירא אף להתפלל ומכל שכן לבקש את צרכיותיו הפרטים, ורק כיון שיודע שאדרבה זהו רצונו ית׳ שנתקשר אליו בתפילה ועבודה לכן מתחזק ועובד ומתפלל ביראה ואהבה ותשוקה אליו ית׳, הן מפתה היצר הרע אותו לפעמים לאמור שזהו רק דמיון, אבל גם את היום היו יכולים להכחיש כי לא יום הוא לולא ראוהו בחוש,

ל״גולמה זה לא יתכשר האיש להעלות ראי׳ זו בו תמיד, אם רק פעולת דמיון עצמו הוא, ולמה כמעט שאין בידו לראות זאת ורק כממילא באה לו והוא רק מתכשר שיזכה לה.

ל״דולימוד קבלה באופן זה בהסרת הלבושים כל אחד לפי מצבו, גם מהמשכיל המשיג וגם מהמושכל המושג, עם הכנה קודמת בעבודת המצות בפועל בלימוד התורה בפשטות וכו׳ מאירה ומקדשת את ישראל ומאחדתו בד׳ ביותר, כי הן כל התורה התלבשות המשכה והתגלות ד׳ היא, אבל מה אחרית ותכלית ההתגלות הזאת, לכנוס אל תוך קרב האיש בשעת לימודו השגותיו ועבודתו הוא התכלית, כי מתי התורה ומצות נשלמות, כשאיש לומדה ומקיימה, הוא ית׳ אין סוף הוא, ואהבתו ותשוקתו אל איש הישראל אף הגופני בעולם הזה בלי סוף הוא, ולא נתקררה תשוקתו עד שנכנס גם אל תוכם ממש דר ומתיחד עמהם. כך הוא ענין הנבואה וכך התורה, ולא עוד אלא שגם התלבשותו ית׳ במרום בספירות, כסאות, מלאכים וכו׳, שורש התלבשות זו, התלבשות בישראל היא, ודי לחכימא ברמיזא, הישראל ראשו באצילות כל הנאצלים ותחתיתו בתחתיתם.

ל״העוד נדבר מזה בעזרת ד׳, ולע״ע שתוק והבין מה שאיתא בזוה״ק שישראל אחוזין בגופא דמלכא, גם הראובן ושמעון אשר בעולם הזה נאחזין בגופא דמלכא, מפני שגם למעלה וגם למטה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הם כגון שאור ד׳ בהם מתלבש, ובכל גוף ישנם אברים שונים, ספירות, כסאות, מלאכים, נביאים, חוזים, תנאים, אמוראים, מקובלים וחסידים, והוא שיעור הקומה שלימה, והבן.