מדרש האתמרי י״בMidrash HaIttamari 12

א׳על התורה

ב׳ושם הדרוש הזה נשמת חיים

ג׳מס' אבות ר' נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. אמת נכון הדבר שהתורה התמימה נותנת חיים לעושיה בעה"ז ובעה"ב וענין הדבר שכשאד' טרוד בהבלי הזמן בלתי נאמן כל ימיו מכאובים להשיג הקנינים ולעולם אינו בא לידו חצי תאוה ובזה מוציא ומאבד גופו אחר חצי התאוה אולי ימצאנה והולך רעב וצמא אולי ישלימנה וזהו סיבה לחולשת כחותיו ולמות בלא עתו ונמצא מאבד חיי עולם הזה וגם עולם הבא אחר שהוציא בהבל זמנו ולא הכין עצמו בפרוזדור כדי ליכנס לטרקלין לא כן דרך המאושר הירא את דבר ה' והולך בדרך מוסר למסור נפשו על התורה ועל העבודה ומהבל כל העולה במשכן שכלו מהדברים של עולם השפלי הזה כי הבל המה וזהו סבה לבריאות גופו וחיים ארוכים משום שאינו חושב ומסיר ומסלק עצמו מחולי זה כמו שדרשו ז"ל (ירושלמי דמציעא פרק המקבל) והסיר ה' ממך כל חולי זה רעיון והטעם שכיון שדבק בתורה כבר גמר בדעתו ששכר מצות בהאי עלמא ליכא וע"מ כן לומד והולך ולומד עצמו בדרך זה להרגיל עצמו במדת ההסתפקו' בלבד ובזה יובן משנה כך היא דרכה של התורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה אם אתה ש עושה כן אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב כו' דקשה טובא דבשלמא בעה"ב ניחא שאשרי לו אבל בעה"ז מאי אשרות יש לו מאחר שאוכל פת במלח ומים במשורה והנה הרש"א ז"ל בספר מדרש שמואל דקדק בזה ופירש ענין נכון ע"ש. אמנם נ"ל לפרש ע"פ מאמרם ז"ל במדרש רות הנעלם שהתורה במדת העניות ניתנה כו' וזהו כונת התנא לומר שכך היא דרכה ומדתה של תורה שאם חשקת לעסוק בה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה משום שמידתה היא במידת העניות ואם אתה עושה כן שאע"פ שאתה יודע שהתורה במידת העניות ניתנה ועם כל זה אתה עוסק בה אשריך בעה"ז שלא תמות בלא עתך משום שכיון שאתה יודע שהתורה במידת העניות ניתנה ועם כל זה דבקתה בה כבר נתייאשת מכל הדברים שבעולם ובהיות כן אין לך שום רעיון להשגת הדברים אשר היא סבה לכלותך ולהמיתך בלא עתך ונמצא שאשריך בעולם הזה שתחיה ולא יהיה לך חולי הרעיון ואשריך בעולם הבא בקבול שכר התורה ונכון מאד. אך קשה שכפי מאמר זה שהתורה במידת העניות ניתנה כיצד יש צדיקים גמורים עשירים מופלגים כאברהם אבינו ויעקב אבינו ורבי ורבי אבהו וכאלה רבים שהיה מן הראוי שמאחר שהתורה במידת העגיות והם חשקה נפשם בתורה שיהיו עניים וי"ל שהצדיקים העשירים אפוטרופסים אשר העמידם השם לעמוד על בני עמו ליסרם ולהדריכם בדרך ישרה ולפרנס למי שצריך וראיה לזה שהם בעצמן אינם נהנים מאותו ממון ומספיקים עצמן במצב האנשים אשר אין להם כלום כאומרם ז"ל גבי ר' שהרים עשר אצבעות בשעת פטירתו ואמר שלא נהנה מהעה"ז אפילו באצבע קטנה כו' ומה שאמר במסכת ע"ז לא פסקה מעל שולחנו חזרת וצנון כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים היה דוקא לאנשי ביתו לטף ולנשים כו'. ונחזור לענין שכל כ שנפשו חשקה בתורה מהבל כל הדברים ודומה לו כאילו יש לו כסף וזהב וכלחמדות שבעולם. אשר עם זה יובן בטוב טעם ודעת מאמר לחז"ל במדרש קהלת וז"ל אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בן חלפתא משל לבלוובטיס (פי' יועץ המלך) שהיה יועץ בפלטין של מלכים אמר לו המלך שאל מה אתן לך אמר אותו יועץ אם שואל אני כסף וזהב או מרגליות טובות הוא נותן לי כו' אלא אני שואל בתו והכל ינתן לי בכלל בתו כך נראה ה' בגבעון אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך אמר שלמה אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל עכ"ל:

ד׳וקודם בואי לפרש כונת זה המאמר נקדים קודם מאמר במדרש פ' תרומה שיובן גם עם הקדמתנו וז"ל ויקחו לי תרומה הה"ד פי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו אל תעזבו את המקח שנתתי לכם יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף יש בו זהב שנאמר הנחמדים זהב ומפז יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות יש בו כרמים שנאמר שלחיך פרדס רמונים עכ"ל. וקשה טובא דבשלמא במקח בעלמא הן אמת שאם יש כסף אין בו זהב ואם יש זהב אין כסף מיהו אותו הזהב או הכסף יש מציאות במה שיש בידו אבל בתורה מה איכפת לנו שכתוב בה זהב וכסף שדות וכרמים ואין מציאות מהם לעוסק בה ואם הכונה לומר שבראות שכתוב בתורה כסף וזהב הוא רמז על שכר העתיד המזומן לו שהוא יקר מכסף וזהב משדות וכרמים זהו פשיטא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ומה חידש בעל המאמר שהעוסק בתורה יש לו שכר לעה"ב ואם כונתו לומר שהעוסק בתורה לסוף מתעשר בעה"ז ויש בו כסף וזהב ושדות וכרמים הא קא חזינן כמה וכמה שעוסקים בתורה ואין להם כלום בעולם הזה כרבי אלעזר בן פדת וכדומה אמנם יובן עם מה שהקדמתי שכל מי שחושק בתורה ועוסק בה משיג בשכלו סוף כל הדברים השפלים כי הבל המה ואינו חומד כלל מהדברים היקרים שבעולם ככסף וזהב ודומה לו כאילו טמון תחת ידו כל החמדות שבעולם משא"כ החושק בדברים השפלים של עה"ז שמוציא בהבל ימיו ואם יש לו כסף חוזר אחר הזהב ואם יש לו זהב חוזר אחר הכרמים וכדומה ולעולם רודף אחריהם ואינו אוכל ושותה ובסוף עולה בידו חרס לפי שאין אדם מת וחצי תאותו בידו והנה נתפרש היטב כונת המאמר אדם יש לו כסף אין לו זהב זהב אין לו כסף מהטעם שאמרנו שאין אדם יכול להשיג כל תאותו אמנם בתורה יש בה כסף וזהב ושדות וכרמים כלומר שכיון שחשק ודבק עצמו בתורה הרי באמת יש לו כסף וזהב ושדות וכרמים משום שכיון שמהבל בעיניו כל אלו הדברים דומה לו כאילו יש בידו כל זה ודוק:

ה׳ובזה הותר הקושיא שמקשים כל העולם במאמר שהקדמתי דמה שבח יש לשלמה על ששאל את החכמה מאחר שאמר אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל אלא הוא אשר דברנו שהחושק בתורה דומה לו כאילו יש בידו כסף וזהב מסבת חמדת התורה וזהו כונתו של שלמה אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי אלא הריני שואל את החכמה ואע"פ שלא יהיה לי כסף וזהב בפועל מאחר שאני חכם בכלל התורה יש כסף וזהב שבאמצעיות התורה יודע שכל הדברים השפלים הבל המה ואיני מתאוה לחזור אחריהם ודומה לי כאילו יש לי כסף וזהב שמאחר שאיני מתאוה וחומד להם הרי באמת כאילו גנוזים תחת ידי והשיב לו יען אשר לא שאלת כסף וזהב ממש ושאלת חכמה שיש בכללה כסף וזהב אמנם אינו בפועל ממש כדפרישית אם כן אתן לך את החכמה וגם כסף וזהב בפועל ממש ונכון ודוק. עוד יש לפרש דמשמע מן המשל שבראות שאמר המלך ליועץ שאל מה אתן לך משמע דבר אחד בלבד אני רוצה ליתן לך בחר לך כסף או זהב וכדומה ובהיות כן כונת המלך נסתכן השואל בשאלת בתו של מלך לפי שהן אמת שהכל בכלל הבת אמנם אפשר שיחכים המלך על שאלתו ולא יתן לו אלא בתו בלבד כדי שלא יראה בעיני השואל שנצח את המלך בעשות לו לו זאת הערמה ולקח כל חפצו ועם כל זה בראות שמסתכן השואל לשאול הבת ואע"פ שבעלמא הכל בכלל הבת אבל בכאן ספק מהטעם שאמרנו אינו אלא כ"א מסבת שבאמת אהב בתו של מלך מכל חמדות שבעולם וגמר בדעתו אף שלא יתן המלך כי אם בתו די לי בזה כן גם שלמה הע"ה הן אמת שבכלל החכמה יש כסף וזהב כו' אמנם נסתכן בשאלת החכמה שלא יתן לו הקב"ה כי אם חכמה בלבד מאחר שכונתו שהכל בכלל החכמה ולא היה נותן לו כי אם חכמה בלבד ולא כסף זהב ועם כל זה בראותו ששאלת החכמה משמע שהוא מסבת שחמד בחכמה ואמר אני שואל חכמה שהכל בכלל ואם הקב"ה לא יתן לי אלא חכמה די לי בזה מה שאין כן שאם היה שואל כסף וזהב היה נותן לו ומי הכריחו לזה להסתכן עצמו בשאלת החכמה שהן אמת שהכל בכלל אמנם אפשר מאחר שכונתו לזה בעבור שהכל בכלל שלא יתן לו הקב"ה כסף וזהב כי אם חכמה בלבד ובראות הקב"ה ששאל' חכמה אינו אלא כ"א מסבת חמדת החכמ' ולכן משבח לו הקב"ה יען אשר לא שאלת כסף וזהב כו' שהוא ודאי ושאלת את החכמה ואע"פ שהכל בכלל החכמה אמנם הוא ספק בנדון זה אם הכל בכלל מאחר שכונתך לזה ועכ"ז שאלת חכמה א גם כסף וזהב אתן לך ובזה יובן פסוק (במשלי סי' ג') כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יובן עם מאמר האמור אדם לוקח כסף אין לו זהב זהב אין לו כסף שדות אין לו כרמים כרמים אין לו שדות אבל בתורה יש בה כסף וזהב ושדות וכרמים שעם זה מתיישב הקושיא עצומה שיש בדברי החכם שהע"ה באומרו כי טוב סחרה מסחר כסף דפשיטא שהתורה טובה מכסף ומזהב ומכל חמדות שבעולם אלא הוא אשר דברנו שהעוסק בעניני העולם הזה יש לו כסף או זהב ונמצא שמ"מ יש בידו איזה דבר מכסף או מזהב משא"כ העוסק בתורה שהן אמת שדומה לו כאלו בידו כסף וזהב כו' אמנם בפועל ממש אין בידו כלום ולכן אמר שלמה הע"ה כי טוב סחרה של תורה אע"פ שהכסף והזהב הנמשכת ממנה בזה העולם אינו בפועל כדפרישית אלא שדומה מסבת חשק התורה כאילו הכל בידו עכ"ז טוב סחרה של תורה מסחר כסף אע"פ שיש בידו ממש כס או זהב:

ו׳ובדרך אחר יש לפרש במאמר' ז"ל גבי יששכר וזבולון שזבולון היה מפרנס ליששכר כדי שילמוד והיו חולקים השכר לעה"ב ונמצא שכל מי שעוסק בתורה על יד אחר שמפרנס לו אין לו מעלה כל כך משום שחולק עמו לעה"ב לזה אמר כי טוב סחרה של תורה כשהיא באה מסחר כסף כלומר שהעוסק בה היא מסבה שעוסק בסחורה ומרויח ולומד ובאופן זה טוב סחרה של תורה כשהיא באה מסחר כסף כדפרישית משום שאינו חולק בלמודו עס אחרים וגם טוב מחרוץ משום שכל תבואתה של תורה היא שלו וזהו ומחרוץ תבואתה. ובזה יובן מאמר חז"ל במסכת ברכות ד"ח ע"א ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מוגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך בעה"ז ועה"ב כו' כל העולם מקשין דלמה הנהנה מיגיעו יהא גדול מירא שמים שתורתו אומנותו אמנם נראה לפרש שזה שנהנה מיגיעו עוסק בתורה אלא שעוסק גם בסחורה כדי שלא יצטרך שאחרים יזונו אותו משא"כ הירא שמים שפירש עצמומכל וכל מהדברים של זה העולם עד שהוצרכו אחרים לפרנס אותו ובהיות כן חולק עמהם לעה"ב ולכן גדול ומשובח הנהנה מיגיעו ולומד יותר מירא שמים משום שהנהנה מיגיעו אינו חולק עם אחרים בשכר למודו ולכן כתיב ביה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך כלומר כל הטוב היא שלך ואין אתה חולק עם אחרים ונמצא שאשריך בעה"ז שאין אתה כפוף תחת אחרים ואשריך בעה"ב שהכל שלך ואין אתה חולק עם אחרים אמנם גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואינו אומר וטוב לך לפי שהטוב כולו אינו שלו לפי שצריך ליתן חלק מחלקו לאחרים ובמק"א פירשתי באורך במאמר זה:

ז׳ונחזור לענייננו שבתורה יש כסף וזהב כו' שכל העוסק בה מאחר שמואס בכל נמצא שדומה לו כאילו יש בו כסף וזהב אשר עם זה נבין פסוק (במשלי סי' ו') לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן כו' דקשה טובא שבאומרו לא יבוזו לגנב כי יגנוב משמע שאע"פ שראהו שגנב אין ראוי לבזותו מאחר שהוא למלא נפשו מחמת הרעב ואם כן איך אומר אח"כ ונמצא ישלם שבעתים והרי פליג אהדדי שהרי אמר תחילה שאין ראוי לבזותו שמצאוהו שגנב מאחר שהיה רעב ועוד כשנמצא למה ישלם שבעתים ולא העונש הקצוב בתורה חמשה בקר ישלם תחת השור כו' ועוד מאחר שנתן קצבה שישלם שבעתים איך חוזר עצמו ואומר את כל הון ביתו יתן שהוא יותר משבעתים כמה פעמים ועוד ראוי לדקדק באומרו למלא נפשו ואינו אומר למלא בטנו כי ירעב אמנם נראה לפרש שאינו מדבר כאן בהגונב דבר אכילה שהוא דבר הנוגע לגוף אלא מדבר כאן בהגונב ספר חד ללמוד שהוא דבר למלא נפשו כי ירעב שהלימוד דבר הנוגע לנפש וטוען זה שגנב הספר משום שפירש מכל חמדות שבעולם וחשק בתורה ובעסק התורה ממלא נפשו מכל התאות וחמדות שבעולם מכסף וזהב משום דבתורה יש בה כסף וזהב באופן שפירשתי שכיון שמתדבק בה ועוסק בה תמיד דומה לו כאילו הכל בידו וזהו למלא נפשו ואם מדבר בגניבת אכילה הול"ל למלא בטנו דבר שנוגע לגוף שהיא האכילה אבל ונמצ' ישלם שבעתים כלומר אם טען שמה שגנב זה הספר מחבירו היה מחמת רעבון הנפש שחשק ללמוד ולא היה בידו ס' אחר כזה בביתו אז ישלם שבעתים מלשון על אבן א' ז' עינים משום שבתורה אין קצבה והוא מדה כנגד מדה שהוא טוען שגנב הס' כדי למלא נפשו בהתעסקו בו והיה ממלא נפשו כאילו בידו כל כסף זהב שבעולם ולכן ישלם שבעתים שאין שיעור ואם אין בידו כלום יקחו כל הון ביתו כל הכלים הנמצאים בביתו:

ח׳ומצאתי במדרש משלי על פסוק זה שדורש הענין על התורה וז"ל לא יבוזו לגנב כי יגנוב אם ראית ע"ה שהשחית עצמו על דברי תורה אל תבזהו ואל תאמר אתמול ע"ה והיום חבר למלא נפשו כי ירעב אין רעתו אלא מן התורה שנא' לא יבוזו לגנב כי יגנוב ד"א לא יבוזו לגנב כי יגנוב אם ראית רשע שחזר מרשעו ועשה תשובה אל תבוז לו למה למלא נפשו כי ירעב וכתיב אחריו ונמצא ישלם שבעתים זה ע"ה שמאחר שלמד תורה חזר לקלקולו הקב"ה משליכו למדורי גהינם ולא דיו אלא שגורם לביתו ולממונו לאבד שנאמר את כל הון ביתו יתן עכ"ל.. וכיון דאתא לידן ראוי שלא לשלחו חנם ונדקדק בו באומרו אם ראית ע"ה שהשחית עצמו על ד"ת מאי כונתו לומר שהשחית עצמו על ד"ת שנראה ח"ו שהעוסק בתורה משחית עצמו ח"ו ואם הכונה לומר שכל העוסק בתורה מקיים בעצמו אדם כי ימות באהל א"כ הול"ל אם ראית ע"ה שהמית עצמו על ד"ת. ועוד ראוי לדקדק באומרו כי ירעב אין רעבתו אלא מן התורה שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב דמה ראיה מביא שאין רעבתו אלא מן התורה בעבורשאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב. אמנם התשובה בהתר ספק א' הוא מבואר עמ"ש המפרשים דהטעם דלפעמים אדם שהוא רשע בעודו רשע הוא שקט ושאנן ובשובו אל ה' באים עליו מיני חולאים רעים ודלות ועניות והתשובה שהוא משל לאדם שהיה חולה בגופו ולא מזיק לו אותו החולי והיה אוכל ושותה ומטייל עצמו בכל מיני טיולים לסוף בא רופא לרפאותו והתחיל לתת לו מיני סמים ומשקים עד שנחלש ונפל על ערש דוי וכונתו של רופא בזה לעקור שורש החולי מגופו עד שחוזר לימי עלומיו ונמצא שאדרבא אותה החולשה שגרם לו הרופא הוא לטוב לו שמסבת אותה השחתה שעשה בגופו גרם שנעקר החולי ממנו מכל וכל גם כן האיש הרשע בעודו רשע שעומד בחולי הנפש משלם לו הקב"ה שכר איזה מצוה שעשה בעה"ז ולכן הוא שקט ושאנן אמנם כשחוזר בתשובה שאז מכניס עצמו ברשות הרופא אז כדי לנקותו מהעבירות שבידו נותן לו הקב"ה מיני יסורין וזהו הטעם שכשחוזר בתשובה באים עליו יסורין:

ט׳וזהו הנרמז כאן במאמר זה אם ראית ע"ה שהשחית עצמו על ד"ת אל תבזהו אמר שהשחית משום שכשחזר בתשובה לעסוק בתורה נמצא שמשחית עצמו משום שמיד באים עליו יסורין כדי לנקות מה שעשה בעודו ע"ה ולכן אמר שהשחית עצמו עד"ת ונכון:

י׳ואמר עוד כי ירעב אין רעבתו אלא מן התורה שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב י"ל שעיקר ראייתו הוא מסוף הפסוק שאומר למלא נפשו ואין רעבון בנפש כי אם בתורה שאם מדבר ברעבון הגופני הול"ל למלא בטנו. עוד י"ל דלא מצינו שפטר התורה לגונב כ"א ד"ת כמ"ש הזה"ק לא תרצח לא תנאף לא תגנוב טעם הפסק לרמוז לא תרצח פרט לב"ד שיכולים להרוג לא תנאף אבל באשתו מותר לא תגנוב אמנם התלמיד מפי רבו יכול לגנוב ההלכה מפיו כו' ובהיות כן אומר אין רעבתו של זה אלא מן התורה וראיה לזה שאומר לא יבוזו לגנב כי יגנוב ואם בגנב שגונב מדבר אי אפשר שהרי עובר על לאו שבתורה אלא ודאי שמדבר בגונב דברי תורה כדפרישית. ולמדנו שאע"פ שאין אדם יכול לגנוב בד"ת מותר ורמז שהע"ה מאמר הזה"ק שד"ת מותר אדם לגנוב מפי רבו ודוק:

י״אונחזור להקדמתנו שאדם שחשק בתורה דומה לו כאילו יש בידו כל חמדות שבעולם מכח שמשיג בתכלית החכמה וזהו גורם לו להבל כל הדברים הנמצאים תחת השמש וזהו כונת הפ' תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי שהכונה שהתורה משיבת נפש האדם ומשיבת מלשון ישיב והנחה שע"י התורה ישיג בדעתו שכל חמדות העולם הבל המה ובזה אינו נבהל בנפשו להשיגם ונמצא שתורת ה' תמימה מיישב ושוקט נפשו של אדם והטעם משום שסגולתו להחכים לפתאים וז"א מחכימת פתי וכיון שמחכים לאדם זהו הטעם להנחת נפשו:

י״בעי"ל תורת ה' תמימה משיבת נפש ידוע שהאדם ע"י עסק התורה יכול לעשות פעולותיו של הקב"ה כמו שדרשו רז"ל מה הקב"ה מוריד גשמים כך אליהו כו' מה הקב"ה פוקד עקרות כך הצדיקים שכן מצינו באלישע מה הקב"ה מחיה מתים כך הצדיקים כמו שמצינו באליהו ואלישע כו' וזהו הרומז כאן תורת ה' תמימה וכל כך מתמימת לאדם ומבשמו ומלבנו עד שיכול האדם לעשות פעולותיו של הקב"ה להשיב נפש לגוף המת כאליהו ואלישע כו' וזהו אומרו משיבת נפש עוד יש לרמוז שהצדיקים שהם ישרים הם הקמים בתחית המתים כמו שדרשו ז"ל (בכתובות דקי"א) כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו וז"ל תורת ה' תמימה וזהו מעלת העוסק בה שבעבור שעסק בה משיבת נפש לגוף בת"ה בעבור שעסק בה:

י״געי"ל ידוע שמדרגת הנפש היא המדרגה השפלה ובעסק התורה זוכה האדם לקשר נפשו ברוח ורוח בנשמה כדאיתא בזוהר הקדוש זכאה חולקא דצדיקיא דמתקשרי' דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב"ה וזהו מאמר אביגיל לדוד (בשמואל א' כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ונמצא שע"י עסק התורה והמצות עולה ממדרגת הנפש למדרגת הנשמה וז"א תורת ה' תמימה אשר עמה משיבת הנפש ממה שהיא עולה ממדרגת נפש למדרגת נשמה כו':

י״דעי"ל תורת ה' תמימה וכיון שהיא תמימה וברה צריך האדם לקיימה כולה ואם לא קיימה בבואו לזה העולם בפעם א' מגלגלים נפשו פעם אחרת בזה העולם כדי שישלים מה שחיסר וז"ל תורת ה' תמימה וכיון שהיא תמימה משיבת נפש האדם בזה העולם כדי שישלים כולה ומלת תמימה ר"ל שכל מה שכתוב בה היא צורך להשלמת הנשמה ואין בה דבר חסר או יתר ולכך צריך לחזור הנשמה פעמים בזה העולם כדי שישלים כולה:

ט״וונחזור אל הענין שכל מי שחשקה נפש בתורה נדמה לו שיש בידו כל חמדות שבעולם והמועט שבידו נראה לו כאלו יש בידו כל טוב מאחר שמרחיק ממנו חמדות התאוה מכח חשקו בתורה. אשר עם זה יובן מאמר חז"ל (מסכת ע"ז די"ט ע"ב) אמר ר' יהושע ב"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שנוי בנביאים דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל משולש בכתובים דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים גו' וכל אשר יעשה יצליח ע"כ יש לדקדק אומרו נכסיו מצליחין לו דמלת לו אך למותר דהול"ל כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין מאי לו אמנם הא שר דברנו שכל מי שחשקה נפשו בתורה מהבל כל המותרות והמעוט שבידו נדמה נדמה לו שכל טוב שבעולם בידו ולז"א שכל מי שעוסק בתורה נכסיו מצליחין לו שמאחר שחשקה נפשו בתורה אע"פ שיש בידו דבר מועט מוצלח בידו אותו המועט ודומה לו שכל טוב בידו וזהו דוקא לו משום שחשקה נפשו בתורה שמכח החשק מהבל המותרות וע"ז מביא ראיה מן התורה למען תשכילו את כל אשר תעשון שבשמירת המצוה וחשק התורה יש השכלה בכל דרכיו שהמעוט נדמה לו כהרבה וכן ראיית הנביאים והכתובים ודוק:

ט״זעי"ל דאמר מצליחין לו לומר שהקב"ה אינו נותן לצדיק מותרות כדי להרבות שכרו לעה"ב וכדי שלא יבטל מלמדו מה עושה לו הקב"ה אותו דבר מועט שהוא שיעור שאינו מספיק לאחרים מוצלח בידו שיעור די ספוקו וזהו לו דוקא שביד אחר שיעור כזה אינו מספיק וזהו מצליחין לו. עי"ל דאמר מצליחין לו כלומר עושה הקב"ה לעוסק בתורה שנכסיו לא יצליחו כי אם בידו בלבד ואם אחרים פושטי' ידיהם בממונו לא יצליחו בממונם לעולם שיבא זה ויאבד לזה ובהיות זה ישמרו מלפשוט ידם בממונם וז"א כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו דוקא פרט לאחרים שפשטו ידיהם בממונם עי"ל מצליחין לו שיש בני אדם עשירים ואין נהנים מנכסיהם ואוכלים שלא לשובע נפשם ומעטפים עצמן בבלותיהן שע"ז התפלל יעקב אע"ה לחם לאכול ובגד ללבוש כמו שפי' המפרשים ז"ל שבהיות שיש מי שיש לו פת לשובע ובגדים ללבוש ומצמצם עצמו כמו שפירשנו לכן התפלל שיזכה לאכול הלחם וללבוש הבגדים ויתן לו לב ללובשם ע"כ וזהו הרומז כאן שהעוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כלומר מצליחין לו לגופו שמורה הצלחת ממונו בגופו שנותן לו הקב"ה לב רחב ופנים מצהילות ודוק:

י״זעי"ל מצליחין לו שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו שיזכה לאכול יגיע כפיו ולא יעזוב לאחרים חילו וזהו מצליחין לו דיקא שיזכה לאכלם ודוק עי"למצליחין לו כדרך שאמרו רז"ל גבי איוב כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך. וז"א נכסיו מצליחין כלומר נכסיו מצליחין לאחרים שקבלו ממנו ומלת לו בעבורו:

י״חגם יש לדקדק שמאחר שהביא ראיה מן התורה למה הוצרך להביא מן הנביאים ומן הכתובים ונראה לתרץ במאמר חז"ל במסכת קדושין פ"ק ד"מ ע"ב וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זאת בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר"ט ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כלם ואמרו תלמיד גדול שמביא לידי מעשה ע"כ וקודם שאבוא לביאור המאמר נקדים לפרש קודם מאמר לחז"ל (במגילה דכ"ח ע"ב ובסוף נדה). תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות ע"כ פשט הענין שאמר אל תקרי מכח היתור שמאחר שאמר תחילה עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם למה הוצרך לומר הליכות עולם לזה אמר אל תקרי הל יכו עולם לו דזהו פשיטא מאחר שאמרת עמד וימודד ארץ שחו גבעות עולם גו' נמצא שהליכות עולם לו ואם כן למה אומר הליכות אלא הלכות עולם לו מביא אותו לעולם הבא ובדרך חורפא יש לומר עם מסקנת הגמרא שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה כמו שהזכרתי ומשפט הפ' נראה הפך המסקנא שבאומרו הליכות עולם לו משמע כל ההולך בהלכות העולם לו שהוא המעשה לו לזה אמר אל תקרי הליכות שהוא המעשה אלא הלכות שכל העוסק בהלכות עולם לו משום שהתלמוד מביא לידי מעשה ולכן משחרב ב"ה אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה גו':

י״טונראה שמשחרב בית המקדש ונתקלקל העולם והבריות ונתבלבלו הדעות מצרת השעבוד אין רצונו של הקב"ה אלא שיעסקו בהלכה שהוא התלמוד שאולי ע"י זכירת הלימוד יבוא לידי מעשה ודוק ונחזור על הענין שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ולפ"ז הוצרך להביא ראיה גם מן הנביאים משום שמראיה שמביא מן התורה משמע על המעשה באומרו ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו והוא הפך מאמרו שאמר כל העוסק בתורה שהוא התלמוד נכסיו מצליחין ולכן מביא מן הנביאים שמזכיר בו תלמוד דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ספר התורה שהוא תלמוד ובאו דברי הנביאים לפרש על דברי תורה שמה שמזכיר מעשה אינו דוקא אלא שיקדים לו מה שגורם לו המעשה שהוא התלמוד גם מביא מן הכתובים ללמדך שמה שאמרו שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין דוקא לעוסק בתורה לשמה ולא לקנטר שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו גו' כלו' נכסיו מצליחין על מנת שעוסק בה בעבור שבתורת ה' חפצו ולא לקנטר ומשום שמראיית התורה והנביאים משמע סתם בין לשמה בין לקנטר לכן מביא מן הכתובים לפ' דוקא לעושים לשמה קאמר:

כ׳ובזה יובן פ' (במשלי ח') ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו הכונה ועתה בנים שמעו לי מ"מ לשמה ושלא לשמה אמנם ואשרי דרכי ישמורו אשריו ואשרי חלקו לעושים לעולם לשמה שדרכי ישמורו אשריו חלקו לעולם לשמה שדרכי ישמור בעבור שהם דרכי שעושים לשמה עי"ל ואשרי דרכי ישמורו כלו' שאין עושים דרכי ע"מ לקבל פרס אלא בעבור שהם דרכי שצויתי אותם שומרים אותם כעבד מוכרח לעשות עבודת רבו אשרי לזה גו' עי"ל אע"פ שיש מצות שכליות כגון כבוד או"א לא יעשה המצות בעבור שהשכל מחיבים אלא ואשרי דרכי ישמורו ששומר אותם בעבור שאני צויתי אותם ויאמר בעבור ישמור דרכיו יתברך אני שומר אותם ולא בעבור שהשכל מחייבו:

כ״אוזהו כונת הפ' לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי הכונה כשהייתיעושה המצוה היתה כונתי לעשות רצונך שצויתני לעשות כן ולא הייתי מקיימם בעבור שהשכל מחייבם וזהו היה סבה שתורתך בתוך מעי ודוק. ומזקנים אתבונן שפירשו בפ' כי אם בתורת ה' חפצו שהכונה שכל החושב בתורה בכל מעשיו נחשב לו כאילו ובתורתו יהגה יומם ולילה משום שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וזה נראה שרומז כאן לעשות רצונך אלהי חפצתי כלומר כשרצוני לעשות רצונך בכל מעשי שאני עושה נחשב כאלו תורתך בתוך מעי מאחר שכונתי בכל מעשי כדי לשמור תורתך וכפי מה שפירשתי בדרך א' יובן פסוק טוב לי כי עונתי למען אלמד חקיך ונקדים מאמרם במסכת נדרים דפ"א ע"א הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לעולם משום שכשהם עניים אינן מתעסקים בשום ענין וכמאמר התנא פת במלח תאכל לז"א טוב לי כי עונתי שזה היה סבה למען אלמד חקיך מסיבת העוני ובאופן אחר יובן כונת מה שעונתי ללמוד התורה לא היה כדי לקבל פרס על למודה אלא למען אלמוד חקיך כאשר ציויתנו ואני מחוייב כעבד לרבו ובדרך הזה מלת טוב מורה על התורה שנקראת טוב דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם ואמר טוב לי כי עונתי כלומר תורה היתה לי מסיבה שעונתי מה שעונתי ללומדה לא היתה ע"מ לקבל פרס אלא למען אלמד חקיך כאשר צויתנו שקיום המצות צריך לקיימה לא בשביל שהשכל מחייבם כמצות השכליות אלא אפי' המצות שאין השכל מחייבם כמצות אלהיות מ"מ צריכים אנו לקיימם בעבור דבורו בלבד:

כ״בונחזור לענין שהקדמנו שהחושק ומדכק עצמו לתורה מהבל כל הדברים והקניינים שבעולם כמו שמצינו באלישע ן' שפט כשמשחו אליהו הנביא ז"ל שעזב כל חמדתו ורץ אחריו ללמוד ממנו עוד תורה כדכתיב במלכים א' סי' י"ט ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו ויאמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך ויאמר לו לך שוב כי מה עשיתי לך גו' יש לדקדק דמלת שוב אך למותר שע"מ זה הלך כדי לשוב אליו באומרו אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך וא"כ מה אומר לו אליהו לך שוב ועוד ראוי להבין אומרו לך שוב כי מה עשיתי לך אמנם נראה לפרש שמאמר אליהו לאלישע לך שוב הוא בדרך ברכה שברכו שישוב לשלום ולא יארע לו בדרך שום נזק וז"א לך שוב ר"ל יה"ר שתלך ותשוב לשלום ובהיות שכבוד הרב קודם מכיבוד או"א שרבו מביאו לעוה"ב ואביו בעה"ז כדחז"ל כו' לז"א לו אליהו לך שוב כי מה עשיתי לך כלומר אף שמן הדין כבוד הרב קודם לכבוד האב אמנם בנדון זה לך תחילה אל אביך בהיות שאני עדיין לא עשיתי עמך כלום שעדיין לא למדתיך תורה לכן לך שוב אל אביך ועזוב אותי שבעת הזה הם קודמים ואח"כ שוב אלי בעבור כי מה עשיתי לך כלומר שעדיין לא עשיתי עמך כלום ואם הרב קודם הוא אחר שלמדו ואני הן אמת שמשחתי לך אמנם תורה עדיין לא למדתיך כו' הרי שאלישע ן' שפט עזב כל אשר לו ואמר כי הבל המה והלך אחר אליהו כי זה היה עיקר וכל חמדות שבעולם כו' ותראה שהחכם תמיד כועס בכל דבר שרואה כדכתיב בקהלת סי' א' כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב גו' והטעם שמאחר שדבק עצמו בחכמת האלהיות מואס בכל קנייני העוה"ז והשגת שכלו כי הבל המה ולכן תמיד כועס בכל דבר מעניין העולם וזהו טעם מדת הבעם בחכם:

כ״גונקשה ממקום למקום שבכאן כתיב כי ברוב חכמה רוב כעס משמע דהכעס היא מדת החכם ולקמן (סימן ז') כתיב וכעס בלב כסילים ינוח משמע שהכעס היא מדת כסילים ועוד שמצינו שהקב"ה כועס בכל יום כדכתיב ואל זועם בכל יום וי"ל שההבדל שיש בין החכם לכסיל שהחכם כועס לצורך השעה להטיל אימה וכדומה או להבל איזה דבר שאין ראוי להלוך אחריה ובעשות כונתו מיד עובר הכעס ממנו וגם זהו מדתו ית"ש שכועס לצורך השעה ומידעובר ממנו הכעס כדכתיב ואל זועם בכל יום ופירשו ז"ל ששיעור זעמו רגע שמיד עובר ממנו הכעס וזהו דכתיב ויחר אף ה' בם וילך כלומר מיד אחר שחרה וילך הכעס ממנו אבל הכסיל אינו כן אצא כעסו תקוע בלבו תמיד ושם ינוח ששם מושבו וז"א וכעס בלב כסילים ינוח כלומר ינוח בלבו לעולם ועל זה מזהיר שלמה הע"ה (שם סימן י"א) והסר כעס מלבך לא כמדת הכסיל שהכעס ינוח בלבו:

כ״דובזה יובן גם אומרו (במשלי סי' י"ב) אויל ביום יודע כעסו כלו' מאחר שכעסו תקוע בלבו יש היכר וידיעה בכעסו משא"כ החכם שאף ע"פ שכועס מאחר שמיד מתרצה אין היכר וידיעה בכעסו גם בזה יובן פסוק (שם סי' י"ד) חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח הכונה החכם ירא מהקב"ה וסר מרע שהוא הכעס דבזה משתעי קרא הפך מהאמור בכסיל אמנם הכסיל אינו כן אלא מתעבר ר"ל כועס ובוטח בכעסו ולעולם אינו מסיר הכעס מלבו:

כ״הובזה מתיישב פ' (שם סי' י"ז) כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו קשה דהול"ל ממר לאביו או תוגה לאביו כמו שאמר גבי אמו אמנם בהיות שהכסיל תמיד כעס תנוח בלבו כדכתיב וכעס בלב כסילים ינוח ובזה בכל רגע הוא כועס גם אביו מוכרח לכעוס עליו בכל עת שכועס בנו כדי ליסרו וזהו ממר ליולדתו משום שבעבור בנו הכסיל מרגיל אביו לכעוס וכיון שרגיל יבא לכעוס גם עליה דהרגל טבע שני או יאמר וממר ליולדתו על שרואה קטטה תמיד בתוך ביתו כו' ונחזור בתחילת הענין כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב שיש לישב כל הפ' באופן זה שכל המרבה בחכמת התורה יש עליו רוב כעס של יצה"ר להסירו מדרך הטוב ועכשיו נותן הטעם למה ואומר בעבור כי הוסיף דעת בתורה יוסיף מכאוב שהוא היצה"ר המכאיב לאדם משום שידוע מאחז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכיון שיוסיף מכאוב שהוא היצר שהגדיל מסבת הדעת שהוסיף ונתגדל שיש עליו רב כעס אולי יכול לו:

כ״וואבוא לביאור משנה שהתחלתי ר' נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול ד"א גו' יובן עם מה שהקדמתו שהחושק בתורה מהבל כל החמדות ואינו חושק בהם כלל והכל כאין נגדו ונקדים מ"ש מהרי"ק (באה"ע סימן א) שכל מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי פטור מפו"ר ובלבד שלא יתגבר יצרו עליו וזהו הנרמז כאן כל המקבל עליו עול תורה אמר עול לרמוז על תוקף אהבתו וחשקתו בה מעבירין ממנו עול מלכות שהם מסים ארנוניות שפטור מכלם דרבנן לא יהבי כרגא ועול ד"א שפטור מפו"ר ומלת ד"א רמז אל האשה כמאמר המגיד זאת פרישות ד"א והדבר בהופכו שכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות שישלם מסים ועול ד"א שכופין אותו לישא אשה ואין שומעין ממנו טענות שמביא לפטור את עצמו שמאחר שלא חשקה נפשו בתורה כבן עזאי בודאי שיצרו מתגבר עליו תמיד הרי למדנו שהחושק בתורה מהבל כל הדברים שבעולם וכנגדו כאין ודומה לו כאלו שבע מכלם:

כ״זעוד י"ל בענין אומרו כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א כלומר כל מי שחושק בתורה ומכביד עולו עליו באופן שמתבודד עצמו ודומה כאלו אינו בעולם לכן מעבירין ממנו עול מלכות מסים וארנוניות משום שהוא אינו נהנה מן העולם כלום שהרי מסבת התבודדותו אינו נהנה מדבר מה בעולם ואין מי שיעיד שדומה לו שהוא בעולם וגם לאיש כזה מעבירין הבריות עול ד"א שאם אינו מתנהג בד"א עם הבריות אין מאשמים עליו באומרם שמסיבת התבודדותו אינו משגיח בדבר מה וזהו אומרו מעבירין ממנו עול ד"א ודוק ומה שאמר ר' יהודה הנשיא יפה ת"ת עם ד"א כונתו לומר שהדרך הישר הוא שיעמוד על משמרת להתנהג בד"א אע"פ שיש לו התבודדות עם התורה כו' ור' נחוניא בן הקנה לומד שאם אין לו ד"א מסבת ההתבודדות אין מאשמים עליו ודנין לו לכף זכות ובפי' פרקי אבות אשר לי פירשתי יפה ת"ת עם ד"א שהכונה לומר שיעבוד האיש באשה ואח"כ ילמוד כאומרם ז"ל (מנחות דק"י) ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה שהיא תורה בטהרה וז"ל יפה ת"ת ר"ל יהפות יש לתורה כשהיא עם ד"א כלו' כשהוא נשוי כמו שהזכרתי לעיל שד"א רמז לאשה כמו פרישות ד"א ושם הארכתי בכל המשנ' והשם ברחמיו ימהר ויחיש לגאלנו ויקיי' בנו ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים כדי להכיר אמיתת תורתינו ועומק סודותיה בהתרוממות השכינה בבא"ו נס"ו נאום אליהו בכמהר"ר שלמה אברהם הכהן ז"ל. שייך לתורה במדרש פ' יתרו סוף הפרשה כשנתן הב"ה את התורה ציפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו כו' שנאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דיבר מי לא ינבא וקשה שמן הפ' נראה להפך שאומר ה' אלהים דיבר מי לא ינבא וי"ל דקשה בפ' דהול"ל מי לא יירא להנבא כשם שאמר אריה שאג מי לא יירא אלא שמושך עצמו ואחר עמו ושיעור הכתוב אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דיבר מי לא יירא להנבא שכלם שתקו כשדיבר עי"ל מכלל הן אתה שומע לאו כשם כשרצה שידברו מי לא ינבא גם כשרוצה שלא ידברו ממילא נפקא ששתקו: