מדרש האתמרי י״דMidrash HaIttamari 14
א׳במעלות הצדקה
1
ב׳ושמו תציל ממות. על שם וצדקה תציל ממות וסמכתיהו אצל מעלת התורה לפי שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. מסכת אבות ר' יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. יש לחקור שבעינינו ראינו שמלך בשר ודם משים שרים על כלעיר ועיר מדינה ומדינה והוא מסיבת חוסר השגתו וידיעתו שבהיותו מחומר וצורה אין ידו משגת לדעת מה יש בעיר אחרת מענין הגבת המסים וארנוניות ומענייני המוסרים וההנהגות השייכים לאותם המקומות ולכן משים שר ודוכוס להנהיג המדינות ונמצא ששימת השרים מורים על חוסר השגתו וידיעתו וקוצר כחו של מלך בשר ודם ואם כן נולד לנו ספק עצום איך הקב"ה בעל היכולת אדון הדעות והחכמות הרמות והנעלמות אשר עיניו משוטטות בכל הארץ צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו יודע הנסתרות והעתידות הוצרך לשים שר על כל דבר ודבר כגון גבריאל על בישול הפירות יורקמי על הברד וכן בכל דבר ודבר כי מן הראוי היה בהיותו בעל היכולת שהכל יהיה על ידו להורות על גודל יכולתו הפך ממלך בשר ודם שמיעוט יכולתו והשגתו גורם לו שימת השרים ואין לומר שעשה כן וגזר כן כדי שילמדו התחתינים כשם שדרשו ז"ל בנעשה אדם שנתיעץ עם המלאכים ללמד לבריות שיטול עצה אפילו גדול מהקטן כו' דשאני התם שהיה דבר דלא מסתבר כל כך שהגדול יטול עצה מהקטן והוצרך ללמוד מה שאין כן בנדון זה שחוסר השגתו של מלך בשר יגרום לו לעשות מאליו ענין שימת השרים בהיות חיוב עליו ליסר ולהדריך כל היושבים תחת מדינות ממשלתו ואינו יכול גם אין לומר ששם הקב"ה שרים כדי שיעשו דברו ויעמדו על משמרתם ולהטיב עמהם שמדת הטוב להשיב לפי שהמלאכים הם מוכרחים במעשיהם ואין להם שום קבלת שכר. גם אין לומר שהרבה במלאכים ובשימת השרים משום ברוב עם הדרת מלך דזהו לא שייך כי אם במלך בשר ודם שמלכותו תלוי ברבוי עם לא כן הקב"ה שנאמר ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ר"ל אע"פ שאבדו גוים מארצו וכתיב ה' מבול ישב וישב ה' מלך לעולם אע"פ שישב מבול עם כל זה וישב ה' מלך לעולם לפי שאין מלכותו תלוי ברוב עם:
2
ג׳אמנם נפרש בזה שלשה אופנים האופן הא' שענין שימת השרים הוא להורות על גודל יכולתו יתברך שמו שבראותם כח מעשיהם ותוקף עשיית גבורתם של שרים יתגדל ויתרומם כח האדון ישתבח שמו באומרם אם כח העבדים כן אע"פ שנחשבים לפניו כאין מה יהיה כח האדון מה שאין כן אם לא היו שרים שאין היכר בדבר ודוק ואין לומר שתלוי פרסום כחו בזה חלילה ואם לא היה זה נוגע לו חסרון מעלת ח"ו שמצד עצמו כל הדברים האפשריים להיות תלוים בו רק להודיע גבורתו לנו אשר מחומר קורצנו ולהאיר עינינו במעלת גבורותיו האופן השני טעם שימת השרים מסבת מיעוט כח המקבלים שלפי שהקב"ה בלתי בל תכלית כל כך הנמשך ממנו בל תכלית ואם כן אין כח במקבלים לקבל טוב או רע בלתי בל תכלית לעולם לכן מסר הדברים ביד שרים שיהיו על כל דבר לפי שהנמשך מהם מטוב או רע יש תכלית לאותו דבר והאופן השלישי ששם שרים על כל דבר כדי לייסר עולמו וידעו נאמנה שמשיגים בתחתוני' לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו והענין שבהיות הקב"ה רחום וחנון אע"פ שיהיו התחתונים עושים רק רע כל היום מרחם עליהם כמידתו שהוא רחום וחנון ואז היו אומרים עזב אלהים את הארץ ח"ו לכן בהיות טבעו לעולם להטיב אע"פ שירשיעו לפניו מה עשה מסר הדברים ביד שרים להיותם ממונים על כל דבר לתת לכל אחד כפי מעשיו או מהעונש או מהשכר והכל בצדק ובמשפט ברצון האדון כמו שצוה ומסר להם ובהיות הדבר על ידי שרים מוכרחים לתת לעושה הרעה כרעתו והדבר בהפכו כדרך העבד שמוכרח לעשות רצון רבו וכמו שפירשו המפרשים ז"ל בפסוק עבדים משלו בנו פורק אין מידם שבהיות עבדים המושלים בנו אין פורקן מידם בהיותם מוכרחים לעשות מאמר רבם גם כן בענין השרים אם ראוים לבישול הפירות גבריאל שהוא ממונה על זה מבשלם כפי מעשיהם ואם לא לא מה שאין כן אם היה הקב"ה שאע"פ שלא היו ראוים היה מבשלם משום מדתו כי רחום חנון הוא ובזה היו מסירים השגחתו יתברך מעליהם בראותם עצמן בלתי הגונים ומושפעים מכל טוב ויאמרו עולם כמנהגו הולך. ולכן מסר הקב"ה כל הדברים על ידי שליח והם עושין הדין והמשפט ואינן גורעים או מוסיפין ממה שראוים התחתונים כפי מעשיהם והכל ברצון האדון כמו שנצטוו מתחילה לעשות כן כמשל העבד כדפרישית:
3
ד׳ולכן כל השואל לא ישאל כי אם להקב"ה דוקא שיעשה שאלתו ובקשתו ולא ע"י שום אמצעי חלילה ואפילו ע"י מ"ם טי"ת שר הגדול שאין שום כח בהם להרע או להטיב שהכל תלוי במאמר הבורא יתברך המצוה ובהיות מדתו רחום וחנון תראה שאף על פי שמסר כל הדברים ע"י שרים מפתח הפרנסה שהוא עיקר חיות העולם לא מסרה לשום שליח להיות ממונה עליה לעולם וגם מפתח הזעם כמו שפי' התוספות ז"ל בריש פ"ק ממס' תענית שגם מפתח הזעם לא מסרה לשום שר כו' והטעם שהדברים הצריכים רחמים מרובים להנהיג עמהם לא מסרם ביד שליח שהם מפתח החיה ושל ת"ה ושל גשמים דהיינו פרנסה ופעם אחת שמסרה ביד שליח שנתנה לאליהו כמעט החריב העולם ברעב ואין הקב"ה חפץ בזה אע"פ שלא יהיו ראוים שכן הוכיחו באומרו לא ברוח ה' כלומר רמז לו שאין מדתו שלו לכעוס כ"כ אע"פ שלא יהיו הגונים והם ראויים לעונש באופן שבחמלת ה' על בריותיו לא מסר המפתח של פרנסה ביד אליהו כשאר דברים ולכן צוה לנו מלכנו בתורתו הקדושה בכמה מקומות על ענין הצדקה מטעם מעלתה שהרי הוא יתברך הגדיל לעשות עמנו ולא מסר מפתח של פרנסה ביד אחר מצד רחמנותו ג"כ ראוי לנו לעשות לרחם זה על זה וללמוד מהקב"ה והנה תראה בענין הבריאה הורה לנו דרך להצדיק זה עם זה שהרי נתן חסרון על כל מה שברא כגון התורמוסין והחרדל צריך תיקון א החטה והשעורה צריך לעבוד בה עשר מלאכות כמו שמנאן התנא במסכת ס שבת דפ ע"ג כדי שיבא לתכלית האכילה וכן הצמר כמה מלאכות צריך כדי שיבא לגדר בגד ללבוש אע"פ שיכולתו ית' להוציא כל הדברים מתוקנים ומוכנים לפיו של אדם כגון להוציא גלוסקאות וכלי מילת רק עשה כן להוציאן בלתי מתוקנים כדי שיעשו צדקה זה לזה ויתפרנסו זה עם זה שבהיות הדברים בלתי מתוקנים מביא אדם פועלים למלאכתו ונותן להם שכר פעולתם ונמצא שנזונים זה עם זה וזונים אלו עם אלו:
4
ה׳ובזה יובן כונת נוסח ברכה אחרונה של מים בורא נפשות רבות וחסרונן כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ברוך חי העולמים הכונה הקב"ה ברא נפשות רבות בעולמו אין חקר ואין מספר וכדי להזמין לכל א' פרנסתו מה עשה בחכמתו הרמה וחסרונן על כל מה שברא שנתן חיסרון לכל דבר שברא בעולם שלא ברא אותם מתוקנים כגון להוציא לחם מן הארץ וכן בכל הדברים אלא הוציא חטה שצריך תקונים ועשיות רבות כדי שישכור האדם פועלים למלאכתו ויזונו כלם ונמצא שנתן חיסרון בכל מה שברא כדי להחיות ולפרנס נפש כל חי וסיים לומר ברוך חי העולמים לגדל שמו ולפארו ולרוממו שחיינו תלויים באכילה והוא ית"ש חי לעולמים והוא מקור החיים ואינו כבשר ודם שחייו תלוים באכילה:
5
ו׳ותיקן הקב"ה עולמו שיטריח האדם בבקשת מזונותיו כדי למרק ממנו איזה עון מרוב צערו שאין צער בעולם כטרדת המזונות ונראה שע"ז אמר דוד הע"ה שבע ביום הללתיך על משפטי צדקיך כלומר הרבה פעמים ממה שנוגע ביום שהוא צער טרדת בקשת המזונות הללתיך על הצער שנתת לאדם שאע"פ שנראים משפטים אדרבה זהו צדקך שצער בקשת הפרנסה כדי למרק לאדם איזה עון שעשה לנקותו מכל חטא ופשע ולזכותו לחיי עוה"ב:
6
ז׳עוד יש לפ' בענין הברכה בהיות אמת שחסרון שנתן הקב"ה באדם בבריאת יצה"ר ויצה"ט בו אדרבה הוא לטוב לוכדי להחיותו בקבלת השכר בנציחת היצר הרע וזהו הרומז כאן הקב"ה בורא נפשות רבות בעולמו וחסרונן על כל מה שברא מהנפשות הללו מסבת יצה"ר ויצה"ט בהם אדרבה היה להחיות בהם עם שני יצרים אלו נפש כל חי בקבלת השכר כו:
7
ח׳עוד יתכן לפרש במאמר חז"ל (בתרא דע"ד ע"א) מלאכת תופיך ונקביך כך אמר הקב"ה לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים באדם. באופן שענין הנקבים מעכב לאדם מלעשות עצמו אלוה כנודע. וזהו הרומז כאן הקב"ה ברא בעולם נפשות רבות ונפשות מלשון חפץ כלומר ברא באדם הרבה חפצים ואם כן אפשר שיעלה בדעתו לעשות עצמו אלוה לזה אמר וחסרונן על כל מה שברא נתן חסרון באדם שהם הנבראים כדי להחיות בהם נפש כל חי שלא יאבדו עצמן בעשיית דברים זרים כאלו כפרעה וחירם:
8
ט׳עוד יש לפרש ידוע שהקב"ה ברא באדם מיני חפצים הרבה יש שטבעו חם ורפואתו במאכלים הקרים ויש שטבעו קר ורפואתו במאכלים החמים מה עשה נתן חסרון בכל מה שברא בעולמו שברא מיני פירות או עשבים קרים ביותר או חמים ביותר וחיסרם ממזגם להיותן בשקול הקרירות והחמימות וזהו להחיות בהם נפש כל חי כדי שיהיה מחיה ורפואה לנפש כל חי שאם הוא חם בטבעו יהיה מאכלו בדברים הקרים בטבעם לרפואתו ודוק ועיין בב"י סי' ר"ז פירושים הרבה בזאת הברכה:
9
י׳ונחזור אל הענין שצוה לנו הקב"ה על ענין הצדקה כדי להטיב עמנו מדה כנגד מדה וכאומרם ז"ל בב"ב פ' השותפין ד"י ע"ב ואמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פרש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד כו' הרי שבעבור הצדקה נמשך לנו כמה מעלות כפולות:
10
י״אוראוי לשים לב במאמר זה דמה פירש ומה הגדיל דוד הע"ה בכח הצדקה באומרו פזר נתן לאביונים עד שאמר שלמה הע"ה צאו וראו מה פירש דוד אבא. אמנם נראה לפ' שחידש דוד הע"ה חידוש גדול במעלת כח הצדקה כמה היא שאע"פ שלא יוציא האדם לצדקה ממעות המקובצים בידו בחזקת שהם שלו אלא שהתנדב לצדקה ממעות שיש לו מפוזרות ביד אחרים בחזקת נאבדים ואמר לגבאים צאו וקחו מפלוני ופ' סך מעות שהוא חייב לי והנבאים הוציאו המעות הללו בחזקה מידי החייבים לו אמנם אם אותם המעות היו מקובצים תחת ידו לא היה נותן לגבאי צדקה כלום אלא שהתנדב זה בהיותם בחזקת נאבדים עכ"ז כל כך היא כח הצדקה שאע"פ שמה שנתן היה מה שהיה מפוזר ממונו ביד אחרים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד וזהו מה שרומז באומרו פזר נתן לאביונים שאף על פי שמה שנתן היה מה שהיה לו מפוזר בחזקת נאבדים עכ"ז צדקתו זאת עומדת לו לעד להגין עליו ודוק:
11
י״באמנם נראה עוד שכחה של צדקה שאף על פי שבזבז יותר מחומש וזהו פיזר נתן שפיזר מעותיו ועבר על דברי חכמים עכ"ז צדקתו עומדת לעד ולא הפסיד שכר הצדקה בשביל כך אלא שענוש יענש ושכר הצדקה במקומו עומד מידי דהוי אמתענה בשבת ששכרו גדול אבל נפרעים ממנו על בטול עונג שבת. או יאמר בדרז"ל אביון תואב לכל לפי שהוא צנוע ואינו יוצא מדלתי ביתו החוצה וכחה של צדקה שאף על פי שפיזר לאביונים בפרהסיא ולא שילח הצדקה לביתו עכ"ז צדקתו עומדת. או יאמר שנתפזרו מעותיו בחוץ וכבר הם אבודים ואמר לאביונים אם תמצאו אותם יהיו שלכם עכ"ז צדקתו עומדת לעד צדקה יחשב לו אע"פ שנתנם בשביל שידע שכבר הם אבודים ממנו כיון שנתפזרו ברשות הרבים:
12
י״געוד יש לפרש דמה כונת שאלתם לשלמה עד היכן כחה של צדקה ולמה נקט דוד הע"ה לשון פזור. אמנם נראה לפרש עם דברי הרמב"ם ז"ל (במסכת אבות פ"גמשנה ט"ו) שיותר טוב הוא לפזר עשרה פרוטות לעשרה עניים אע"פ שאינו מניע לכל אחד תועלת מה מפרוטה אחד מליתנם כל העשרה לעני אחד שמגיע לו תועלת הרבה משום שבפיזור הפרוטות להרבה עניים מחיה נפשות רבות ועוד לו שמרגיל עצמו לתת. ונראה לי לתת טעם חוץ מזה שהטעם שיותר טוב לפזרה לעניים הרבה שבנותנם להרבה עניים אי אפשר אם בכולם לא יש אחד ראוי והגון ליתן לו ובזה זוכה לעוה"ב עם צדקתו אשר עשה (א"ה הש"א ס"ט עי' בס' שו"ג יו"ד סימן נז"ר שכ"כ על ההיא דערובין כל המשגר מתנותיו לכהן א' מביא רעה לעולם עכ"ל:
13
י״דונחזור לענין שיותר טוב לפזר להרבה עניים וזהו מה שנסתפקו ושאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה אם יותר טוב לתת הכל לעני א' וזהו כחה של צדקה בהיות שמהנהו הרבה או יותר טוב לפזר להרבה עניים אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פיזר נתן לאביונים וכראות שנקט לשון פיזור לרמוז שיותר טוב לפזרם ואז צדקתו עומדת לעד קרנו תרום רומז השני טעמים אמר צדקתו עומדת לעד לרמוז לטעם הרמב"ם ז"ל שטעם הפיזור כדי שירגיל לתת ובזה יהיה הולך ונותן לעד וז"א פיזר נתן וגו' לומר טעם הפיזור כדי שירגיל ובזה יהיה צדקתו עומדת לעד שתמיד יהיה עושה צדקה כיון שהרגיל:
14
ט״וואמר קרנו תרום בכבוד לרמוז לטעם שלי שיותר טוב לפזר כדי שיזכה לעוה"ב עם אחד הראוי לה וז"א פיזר נתן קרנו תרום בכבוד טעם הפיזור כדי שקרנו תרום בכבוד לעוה"ב שבהיות שפיזרם להרבה עניים אי אפשר אם אינו זוכה עם אחד שראוי לה כדפרישית. ובזה יובן פסוק במשלי סימן י"ג) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב הכונה יובן עם האמור שיותר טוב לתת עשרה דינרים לעשרה עניים מלנותנם לעני א' אע"פ שמעשיר אותו לזה אמר יש מתעשר לעני על ידי שנותן לו הכל ואין לו כל כך זכות אבל המתרושש שנותן לעשרה עניים והון רב יש למפזר הזה הון רב לעוה"ב אע"פ שהעני לא נהנה כ"כ בדינר אחד ודוק:
15
ט״זעוד יש לפרש יש מתעשר בעולם הזה על איזה מצוה שעשה כגון רשע אחד שעושה מצוה אחת ומשלם לו הקב"ה שכרו בעולם הזה כדי לטורדו מן העוה"ב ונמצא שאין לו כלום לעוה"ב מתרושש לצדיק בעוה"ז על אזה עון שבידו כדי לנקותו ובזה והון רב יש לו מוכן לעוה"ב. עוד נוכל לפ' הענין עצמו בסיגנון אחר במאמר חז"ל (בב"מ דפ"ה ע"ב) בפסוק קטון וגדול שם הוא מי שהוא קטן בעולם הזה גדול לעולם הבא ומי שהוא גדול כאן קטן שם בדרך עליונים למטה ותחתונים למעלה וזהו הרומז פה יש מתעשר ומתגדל בעוה"ז ואין כל בעה"ב שאז הוא קטן מתרושש בעה"ז והון רב לעוה"ב ששם הוא גדול:
16
י״זעוד יש לפרש יש מתעשר עצמו במה שקופץ ידו מלתת לעניים ואין כל אדרבה זהו גורם שלא ישאר בידו כלום שאז הקב"ה נעשה בעל הבית והוא כהן כדחז"ל אבל מתרושש שמחסר ממונו לעניים אע"פ שלכאורה נראה שמתרושש אדרבא מרבה לו הקב"ה הון רב וכאומרם ז"ל במסכת תעניות פ"ג דכ"ד ע"א רבי אלעזר איש ברתותא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה טשו מיניה כו' פעם אחת שקל מה דהוה בהדיה ויהב להו פש ליה חד זוזא אזל זבן ביה חיטי ואסיק שדיא באכלבא כו' אתא למפתח בבא דאכלבא חזי אכלבא דמליא חיטי ע"כ הרי שאע"פ שהיה נראה שנתרושש אדרבה והון רב כו':
17
י״חעוד יש לפרש שמדבר כאן בשמח בחלקו שיש אדם מתעשר עצמו ואין כל כלומר אע"פ שאין לו כלום נראה שהכל שלו מסבת ששמח בחלקו וזהו אומרו אין כל שהאין נראה לו ככל כלומר כאלו הכל בידו אמנם יש מתרושש אע"פ שיש לו הון רב שהוא אותו שאינו שמח בחלקו ולעולם אוהב כסף וכל מה שרואה לעולם נדמה לו שאין בידו כלום:
18
י״טעוד יש לפרש אין עני כעני מן המצות ואין עשיר כעשיר במצות לזה אמר יש מתעשר מי שזכה לי"ש עולמות זהו המתעשר באמת אע"פ שאין לו כל מדברים הנחמדים שבעולם מתרושש והון רב כלומר המתרושש עצמו מן המצות נקרא רש אע"פ שיש לו הון רב:
19
כ׳ונחזור לענין שאמרנו שיותר טוב לאדם לתת עשרה פרוטות לעשרה עניי' ולא לעני אחד כדי שירגיל. ובזה יובן פסוק (שם סי' ח"י) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו כלומר בא לרמוז שמתנתו של אדם שיהיה בהרחב ר"ל שירחיב אותה מתנה לעניים הרבה וז"א מתן אדם המתנה שאדם נותן צריך שירחיב עצמו בה ליתנה לכמה עניים וזהו יהיה סבה שלפני גדולים ינחנו שבהיות עושה עם אנשים הרבה אי אפשר אם בתוכם לא יש ראוי והגון לה ונמצא שלפני גדולים שהם האנשים הכשרים ינחנו לזכות עמהם היות מתנתו למרובים:
20
כ״אובזה יובן מאמר חז"ל (בתרא ד"ט ע"א) גדול המעשה צדקה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כו' דק"ט דלמה יהיה גדול המעשה מן העושה אותה שמוציא הדמים שחביבים עליו כנפשו אמנם הוא אשר דברנו שהעושה הצדקה אפשר שיכשל במי שאין ראוי לה ונמצא שאין לו שום מצוה עליו כמו שהתפלל ירמיהו הנביא על אנשי ענתות ויהיו מוכשלים כו' אפילו בשעה שרוצין לעשות צדקה שיהיו נכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים ונמצא שהעושה אותה אפשר שיכשל בדרך זה או באופנים אחרים שיש כגון שנתנה באופן שמתבייש העני או לעני שראוי ליתן לא נתן וכאלה רבות באופן שיש כמה צדדים לנותן ליכשל משא"כ למעשה לפי שהמעשה אינו מכוין אלא שיעשוה כתקנה ושכר כונתו בידו ואם העושה אותה טעה במעשיו מה חטא יש לזה שזה המעשה לא אמר לו שיעשנה שלא כתקנה ולכן אמרו שגדול המעשה מן העושה ודוק. עוד י"ל בענין הפסוק מתן אדם ירחיב לו כלומר כשאדם מתחיל לתת צדקה ואינו קופץ ידו אותה מתנה ראשונה שהתחיל לתת מרחיב לו לתת עוד הרבה משום שכבר התחיל להרגיל וכיון שהרגיל נעשה לו טבע שני והולך ונותן לעולם וכיון שמרגיל לתת הקב"ה לפני גדולים ינחנו מדה כנגד מדה שאינו מביא אותו למדה זאת שהיא קשה ממות כמאמר שלמה המלך ע"ה (שם סי' יו"ד):
21
כ״בלא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות וסמיך לא ירעיב ה' נפש צדיק הכונה לא יועילו אותם אוצרות רשע אותם אוצרות שגונז האדם וקופץ ידו מן הצדקה הנקרא אוצרות רשע אינן מועילות להגין עליו שסוף סוף נאבדים והוא הולך נודד ללחם והוא מדה כנגד מדה אמנם וצדקה תציל ממות מי שנתן צדקה ופיזר מעותיו לעניים תצילהו הקב"ה ממות העניות שהעני חשוב כמת כדחז"ל ואין הקב"ה מביאו למדה זאת אלא מציל אותו ממות העוני ופסוק שלאחריו פירש מאיזה מות מציל אותו שלא ירעיב ה' נפש צדיק זה שנתן לצדקה והוא כדרך להציל ממות נפשם ולהיותם ברעב שהצלת המות היא ממות העניות ולחיותם ברעב וזהו וצדקה תציל ממות שמצלת ממיתה משונה כדחז"ל כו' כלומר שלא ימות ברעב שהיא מיתה משונה ודוק ולכן מזהיר שהע"ה בענין הדל הרבה באומרו (שם סימן י"ד) עושק דל חרף עושהו ומכבדו חונן אביון דקשה דהול"ל ומחננו מכבד דעושהו הפך העושק לו שמחרף עושהו:
22
כ״גאמנם הכונה ידוע שאביון תואב לכל מה שאין כן הדל שדל הוא מי שהוא שפל בערך חבירו כדכתיב ואם דל הוא מערכך גם ידוע שהעושה צדקה לעניים משים שלום בינם להקב"ה משום שאז אין מטיחים דברים כלפי מעלה לא כן כשאין עושים צדקה עמהם ואינו מביישם וכ"ש וכ"ש כשגוזלים מהם לזה אמר עושק דל חרף עושהו כלומר שגוזל מן הדל חרף עושהו משום שאחר הגוזל מה שיש לו בא לכלל אביון תואב לכל וגורם שיטיח דברים לפי מעלה אבל ומכבדו חונן אביון כלו' הרוצה לגדל ולכבד להקב"ה הוא שיהיה חונן לאביון ואז האביון שותק ואינו מטיח דברים נגד השם באופן שמלת ומכבדו חוזר להקב"ה ולא כמובן מן הפשט שחוזר לדל ונכון ודוק. עוד אפשר באיזה אופן מכבד להקב"ה עם מה שחונן אביון משום שמורה בזה שיש פטרון בעולם משגיח בתחתונים והדגן שלו הוא ולמי שהוא רוצה נותנו כדי שיתפרנסו אחרים משלו כשם שהקב"ה עושה עמו ואם אינו ראוי לוקח ממנו כאומרם ז"ל (מסכת ברכות פ"ו דל"ה ע"ב) רבי חנינא בר פפא רמי כתיב לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו וכתיב ואספת דגנך ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצינו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ופירש"י ז"ל בזמן שעושין רצונו של מקום הדגן שלהם וכשאין עושין רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו עכ"ל. שמעתי מקשין ומשיבין בזה מפי קדוש מדבר דהקשה שמאחר שהקב"ה נותן לנו דגן כשאנו עושים רצונו מה איכפת לנו אם נקראת דגננו שמשמע שהוא שלנו או דגנו שמשמע שלו וכן בחלוקה שניה כשאין עושין רצונו ונוטל הדגן להראות שהוא שלו ולכן אמר דגני דמה איכפת לנו אם נקראת הדגן שלו או נקראת שלנו מאחר שבידנו לא נשאר לנו כלום. התשובה בזה כדי שלא יוכל העני להתנצל עצמו שלא עסק בתורה בעבור שהיה עני וגם שלא יחשוב העשיר שעסק בתורה שכבר קבל עולמו כיצד בהיות הדגן של הקב"ה בהיותם בלתי הגוני' אינן יכולים לומר לא עסקנו בתורה בעבור שלקחת הדגן ממנו משום שאומר הקב"ה כלום לקחתי מכם כלום שחזרתם לי עורף ולא פנים והלא שלי היה ומה שהוא שלי לקחתי גם העשירים העוסקים בתורה אינן מתיאשים לומר כבר קבלנו שכר התורה משום שאומר להם הקב"ה כלום לקחתם ממני כלום והלא הדגן שלכם הוא ומידי עדיין לא קבלתם כלום ומה שאכלתם משלכם אכלתם ושכר התורה צפון לכם. ונמצא שכשעושין רצונו של מקום נמשך תועלת עצום על שנקראת הדגן שלהם שעם זה בטוחים שאין אוכלים משכר הצפון כלום לפי שמה שאכלו משלהם אכלו אבל כשאין עושין רצונו ח"ו נקראת הדגן שלו אדרבא להטיב להם שידעו נאמנה שאין טענה לומר לא עסקנו בתורה בעבור שלקחת ממנו הדגן שיש לומר שלא לקח מהם כלום שהרי הדגן נקראת שלו:
23
כ״דעי"ל שענין הדגן היות שלו או שלהם משום דמאן דאכיל דלאו דליה בהיל לאסתכולי באפיה כו' ולכן כשעושין רצונו של מקום הדגן נקרא שלהם ובזה אינן מתביישים ודוק. דמזה הטעם הזהיר שלמה הע"ה ואמר (שם כ"ג) אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך ואמרו ז"ל (סוטה ד' ל"ח) האוכל לחם ממי שהוא רע עין עובר בלאו כו' ונראה שהטעם משום שמצער עצמו ומכאיב ומכלים נפשו וכל המצער נפשו נקרא חוטא כמו שהוכיחו ז"ל מענין הנזיר שקראו הכתוב חוטא על שציער מן היין וזה שאכל מלחם רע עין שציער נפשו משום דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה אע"פ שיאכל ממי שנותן לו בעין יפה ק"ו בן בנו של ק"ו האוכל מלחם רע עין שמסתכן עצמו. אך יש לדקדק שנראה דברים כפולים במלות שונות שהרי מאחר שאמר אל תלחם לחם רע עין למה חזר לומר ואל תתאו למטעמותיו:
24
כ״האמנם הכוונה שבא לרמוז שלא יטעה האדם בראות שזה הצר עין שם לפניו כל מיני מטעמים שאדרבה זהו מורה על צרות עונו שכונתו בזה לשים לפניו הרבה כדי להשביעו בראיה ולא יאכל כדרך אומרם ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בשלו למי שאין לו שמי שיש לו משפיע עצמו בראיה ולז"א אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו ללחמו מסיבת מטעמותיו ששם לפניך שאדרבא שימה זאת משום כי כמו שער בנפשו כן הוא מה שאתה אוכל משלוושם לפניך כל זה כדי להשביעך וכיון שאתה שבע אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך לפי שהוא עשה ערמה זאת לשים לפניך כל זה כדי שלא תאכל משום שלבו בל עמך והוא הפך מדת הצדיק שטבעו שאחרים יהנו מלחמו וממונו כדכתיב לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן דק' דהול"ל וצדיק לוה ומשלם שהוא הפך ממה שאמר ברשע מאי חונן ונותן אמנם יש לו' ששלמה הע"ה רצה לספר מעלת הצדיק הואיל והזכירו האריך בשבחו שאעפ"י שהרשע לוה ואינו משלם לא מפני זה מונע הצדיק עצמו מלהלוות אלא אדרבא הולך וחונן ומפציר לשאול פעם אחר שלא די שאם יחזור הרשע ולשאול שחוזר ונותן לו אעפ"י שלא שילם לו אלא שהוא בעצמו חונן ונותן נותן לו בדרך חנינה לא יתבייש:
25
כ״ועי"ל שבא להביא הכרח, איך השלים הצדיק הזה ומעולם אינו רוצה משל אחרים כלום ואמר כי הרשע לוה ואינו משלם ואין המדה זאת בצדיק אלא שמשלם מיד והראיה בזה משום כי מדתו תמיד שהוא חונן ונותן ממונו דרך מתנה לעניים כדרך שאמרו ז"ל (כתובות דס"ז ע"ב) אין לו ואינו רוצה נותנין לו דרך הלואה וחוזרים ונותנין לו דרך מתנה כו' וזהו הוכחה שמעולם אינו אוכל פרוטה מאחרים ומשלם חובו מיד מק"ו שלמי שאין לו חוב עליו נותן רצוני לומר למי שאין תובע לו שהוא העני נותן לו ק"ו למי שהוא חייב לו ודוק ולכן אמר וצדיק חונן ונותן וזהו ראיה שמשלם הפך מדת הרשע שלוה ואינו משלם וכל שכן שאינו נותן ואם אירע שנתן מאחר שהוא נגד טבעו בודאי שלא חינן ופייס לעני כמו שצריך כי עם זה פירשו מפרשים ז"ל בפסוק (משלי סימן י"ג) כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה הכונה כופר האיש העשיר נפשו מדינה של גהינם על ידי עושרו שעושה עמה חסד וצדקה לעניים ובודאי שרש לא שמע גערה שאם נתנת לו הצדקה בגערה ובפנים זועפו' אינו פודה נפשו בעושרו:
26
כ״זאמנם לי נראה לפרש שהכונה לומר כופר נפש האיש העשיר מדינה של גהינם על ידי עושרו כיצד שמהנה לעניים מנכסיו והרש כופר נפשו מגהינם על ידי קבלת היסורים באהבה כיצד שלא יביא עצמו לשמוע גערה מאחרים בשומעם צעקתו והטחת דברים כלפי מעלה וזהו אומרו ורש לא שמע גערה שהרש הציל נפשו במה שלא שמע גערה שלעולם לא הביא עצמו לזה לשמוע גערה משום קבלת יסורין באהבה משום שצרת העניות מביא לאדם להפריש עצמו מן הבריות וליפרד עצמו מהקב"ה ח"ו כדכתיב (שם סימן י"ט) הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד הכונה אין רעהו אלא הקב"ה כדכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב ודרשו ז"ל רעך זה הקב"ה שנאמר למען אחי ורעי כו' ואמר ודל מרעהו יפרד שהדל מתוך דוחקו בא ליפרד עצמו מהקב"ה ח"ו לפי שמתוך צערו מטיח דברים וזהו הטעם שבענין הצדקה הבא לשאול ופושט ידו אין בודקים אחריו אלא נותנין לו מיד שאפשר שבאמת הוא רעב ובין הכי ימות כמעשה אותו עני (בתענית דכ"א ע"א) שבא לפני נחום איש גם זו או ממהרים לתת לו מיד כדי לשים שלום בינו למקום כדי שלא יטיח דברים. שעם זה יובן כונת המשורר דוד הע"ה אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת דיש לדקדק מה ענין המשפט עם הצדקה אמנם י"ל שבענין הדין צריך המתנה כמאמר התנא הוו מתונים בדין כדי לעיין היטב וכמו שפירשו חז"ל בפסוק כי אקח מועד אני משרים אשפוט כלומר כי אקח מועד וזמן לעיין בדין אז אני משרים אשפוט אבל בענין הצדקה אין צריך המתנה מהטעם שפי' לזה אמר אשרי שומרי משפט שומרי מלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר אבל בצדקה אין צריך להמתין כדי לבדוק אם ראוי לה או לא אלא נותנין לו מיד וזהו עושה צדקה בכל עת אשרי מי שעושה המתנה במשפט ומי שעושה בענין הצדקה הפך ממה שעושה במשפט ודוק ולזה סמך משפט לצדקה לומר שמה שצריך בזה א"צ בזה:
27
כ״חונחזור לענין הפסוק הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד שמסיבת העוני בא ליפרד עצמו מרעהו שהוא הקב"ה ונפרד ממנו במה שהטיח דברים מרוב צערו ולכן אמר (איוב סי' ו') למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב כלומר מי שאינו עושה חסד עם רעהו שהוא העני הנצרך לחסד גורם זה שעני זה יראת שדי יעזוב שמתוך צערו בועט. ובאופן אחר י"ל בדחז"ל כל הכופר בטובה של חבירו כאלו כופר בטובתו של מקום וראיה מפרעה הרשע לזה אמר למס מרעהו חסד כל מי שמואס החסד שעשה לו חבירו לסוף שיראת שדי יעזוב יבא להיות כפוי טובה עם הקב"ה:
28
כ״טעי"ל בפסוק ודל מרעהו יפרד שהדל יפרד מרעהו עני שכמותו שהעשיר יוסיף רעים רבים והדל אפילו מרעהו דל כמותו יפרד כדרך שדרשו רז"ל למה תכה רעך רשע שכמותך. ובזה פירשתי הפסוק גם מרעהו ישנא רש שאפילו מרעהו עני כמותו ישנא ובמקומו הארכתי כו' ובדרך הלצה יש לפרש שידוע שאין אהבה אלא בדומים ולעשיר אין לו אלא שם אחד שהוא עשיר ולכן הון יוסיף רעים רבים בהיותם כולם נקראים בשם אחד ואהבה בדומים אבל הדל מרעהו יפרד לפי שלדל יש לו כמה שמות דל מסכן אביון מך עני כמו שדרשו ז"ל ונמצאים נפרדים זה מזה ולכן מרעהו יפרד שאין שייך אהבה בדומים שכל אחד נפרד למדרגתו ובשמו והוא שומם ודואג:
29
ל׳ובזה נבין מאמר חז"ל בבא בתרא פ"א (ד"ט ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל הרגיל לעשות צדקה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי אגדה דכתיב וכבור וכתיב כבוד חכמים ינחלו ויש לדקדק דאיך הוא מדה כנגד מדה דבשלמא בעלי עושר ניחא שכיון שנתן צדקה הקב"ה מזמין לו מעות כדי שיעשה צדקה אמנם בעלי אגדה ובעצי חכמה מה שייכות יש עם הצדקה אמנם יובן עם האמור שהעני תמיד יושב בדאגה על רוע מזלות וחסרונו וידוע שאין החכמה נמצאת במי שהוא דואג ולכן זה שנתן לו ושמחו מידה כנגד מידה נותן לו הקב"ה בנים בעלי חכמה גם במה שנתן כבוד בהיות עכשיו מצויין מעות בידו וכלם מכבדים אותו משום שכל אחי רש שנאהו לכן מדה כנגד מדה נותן לו בנים בעלי אנדה שלבעלי אגדה כולן מחבבים ומכבדים אותן ולכן תלה האגדה בכבוד דכתיב וכבוד כו' ומעשה רבי אבהו יוכיח שדרש אגדה והלכו כל העולם אצלו (סוטה ד"מ ע"א). ועל מה שהביא ראיה לחכמה מדכתיב ימצא חיים דמה ראיה יש מזה י"ל דמצינו דכתיב שהחכמה תחיה את בעליה ונמצא החיים תלוים בחכמה וכיון שאמר כאן ימצא חיים אינו אלא כי אם שיזכה לחכמה כדי למצוא חיים ואחר כך ראיתי לרש"י ז"ל שהרגיש בזה ופי' וז"ל ימצא חיים וכתיב גבי חכמה כי מוצאי מצא חיים:
30
ל״אובזה יובן פסוק אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' הכונה אמר משכיל ולא אמר אשרי נותן אל דל לרמוז למה שפירשתי שהעני הוא דואג כל היום ומתוך דאגתו אינו משכיל בשום חכמה והנותן לו נמצא שזוכה לו שיבין וישכיל בכל חכמה ולרמוז לזה אמר משכיל אל דל שבמתנתו שנותן לו גורם לזה שישכיל ומדה כנגד מדה ביום רעה שיושב בצרה ובדאגה ימלטהו ה':
31
ל״בעי"ל אמר אשרי משכיל שידוע שפעמים שאדם נותן לצדקה ומאבד שכרה מסיבה שמתבייש העני אלא שצריך שיעשה לו ערמה שנפל לו זה בנחלה כדחז"ל שיאמר לו קח זה שנפל לך בנחלה ממקום פלוני וישכילהו בדעתו של עני שכך האמת לזה אמר אשרי משכיל אל דל אשרי מי שנותן הצדקה בהשכלה זאת שישכיל לדעתו של עני דבר זה כדפרישית כדי שלא יתבייש לזה ביום רעה ימלטהו ה':
32
ל״געוד יש לפרש שביום רעה חוזר לנותן אשרי מי שמשכיל לדל אע"פ שהוא דחוק והוא ביום רעה ועם כל זה עשה צדקה לאיש כזה ביום צרתו ימלטהו ה' הוא בעצמו ולא ע"י שליח והוא כדרך שפירשו חז"ל והנותן לעני בשעת דוחקו חוזר לנותן עי"ל אין דל אלא מי שהוא דל מתירה ומצות ואמר אשרי מי שמשכיל לדל שמלמדו תורה ביום רעה שהוא גהינם ימלטהו ה' כדי שלא יהיה הוא בגהינם ותלמודו בגן עדן כדחז"ל ונמצא שבעבורו שהשכילו בתורה ימלטהו ה' ביום רעה שהוא גהינם כמו שדרשו ז"ל וזוכה לדברים הרבה שכל העושה צדקה כזאת ללמד תורה לאחרים שכרו הרבה מאד ובזה נפרש הפסק (מלאכי סי' ג) שמש צדקה ומרפא בכנפיה כו' הכונה משה נקרא שמש כנודע ובעבור הצדקה שעשה עם ישראל ללמדם תורה ומצות היה לו מרפא ומהו המרפא שהיה לו שמת בכנפיה של שכינה כאומרם ז"ל (מס' סוטה פ"א) מלמד שהיה משה מת מוטל בכנפי השכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה כו':
33
ל״דומה שעולה לנו מן המחובר הוא שגדלה מעלת הצדקה עד שגורם שהקב"ה משפיע בעולמו בשופע בעבורו ולא העושה צדקה עם העני בלבד אלא גם הפורע חובו נקרא צדקה שעושה עם חבירו שאינו מאבד ממונו ומביאו לחוסר כל ולכן פריעת בעל חוב מצות עשה מן התורה ושא עיניך וראה ממה שמזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי סימן ג') אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך כלומר כל כך גדלה פריעת ב"ח שזוכה אדם לי"ש עולמות וזהו ויש אתך אל תאמר לחבירך שאתה חייב לו לך ושוב אלא פרע לו ובזה תזכה שי"ש עולמות אתך. עוד נוכל לפרש אופן אחר שדרך החייב לומר לחבירו לך עכשיו מאצלי שעדין לא הגיע עת הפרעון וכשיגיע העת ובא אצלו אומר לו שוב עכשיו ואחר שעה אתן לך כשאומר לו אחר שעה תן אומר לו למחר כשבא למחר שאז אין לו מה להשיב טוען לו כבר יש עתה לך מעות ואין אתה צריך למעותי לזה בא שלמה להזהיר אל תאמר לרעך טענת לך ולא טענת שוב ולא טענת ומחר אתן ולא טענת ויש אתך אלא פייסהו בדברים אם אין לך לשלם:
34
ל״הועלה לנו מכל זה כח מעלת תהלת הצדקה כמה גדלה ובהיות זה כמה חיוב מוטל על האדם להשתדל בה ושלא יכעוס עם העני אם אין לו אלא יפייסהו בדברים כדחז"ל ומפייסו מתברך בי"א דברים ובזה נבא לביאור משנה אשר היא בפתח הדרוש ואציג לפניך פירושי המפרשים בקיצור נמרץ. (א') ר"י איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה כו' ר"ל פתוח לרוחה ולא במבואות האפלים כדי שיהיו עניים בני ביתך בהיות פתח ביתך במקום הנראה לעינים כמהר"ר יוסף יעבץ ז"ל (ב) עוד י"ל יהי ביתך פתוח לרוחה אע"פ שישארו עניים בני בני ביתך כמהר"ר שמואל אוזידה זצ"ל. (ג) עי"ל יהיו עניים בני ביתך כגון שתסתפק בהכרחי ולא במותרות כדי שיהיה ביתך פתוח לרוחה ותסתפק להם כמהר"ר שלמה הלוי ז"ל (ד) עי"ל בני ביתך יהיו עניים בעיניהם שלא ישתררו על העניים הבאים (ה) ועי"ל יהיו עניים כבני ביתך לתת להם בשמחה כמו שתתן לבני ביתך בשמחה ואל ירע לבבך (ו) ועי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שיתנו לך כשיהיו עניים בני ביתך שגלגל הוא שחוזר בעולם (ז) ועי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה להיות ותרן בממונך שבשכר זאת לעולם יתן השם לך ממון שתפרנס לאחרים ויהי ביתך מלאה עניים. (ח) ועי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה לתת לעניים ובשכר זאת לעולם יהיו עניים בביתך ואין אתה תבא למידה זאת להיות עני בבית אחר. (ט) ועי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה לעניים ולעשירים כדי שעם זה יהיו עניים בני ביתך שבראותם שגם עשירים מתפרנסים ונהנים משם הם אינן מתביישים ויהיו כבני ביתך. (י) ועי"ל ביתך פתוח לרוחה אע"פ שיהיו כל העניים שבעיר בני ביתך כי ידה' לא תקצר להספיק לכולם כמהר"ר יהודה לירמה ז"ל (יא) יהי ביתך פתוח לרוחה באופן שכל שיחתן של עניים יהיו בבני ביתך בהשבחם על גודל ותרנותם המאירי ז"ל. (יב) ועי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה וכל מתנותיך יהיו לעניים שמחשבים המתנה ולא יהיו עשירים בני ביתך שבהיותם עשירים אינם חושבים כלום ואע"פ שתעשה עמהם הרבה נראה בעיניהם כאין כמה"ר מתתיה היצהרי ז"ל. (יג) עי"ל ויהיו עניים המשמשים בביתך כדי שירחמו לעניים הבאים מבחוץ לשאול כמהר"ר משה אלשיך ז"ל. (יד) עוד י"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שיהיה פתת החצר גדולה ורחבה כפתחי הנדיבים כדי שיכירו מהפתח שראו ליכנס שם ואל תרבה שיחה עם האשה שטעם הפתח גדולה ורחבה כדי שיכירו העניים ויבואו משום שיקצר אותה (שלי). (טו) עוד יש לומר יהי ביתך פתוח לרוחה והוציא כרוז שיהיו עניים בני ביתך ויבואו שם לאכול ועכשיו הזהרה לעני הנכנס שם ואמר ואל סרבה שיחה עם האשה של ב"ה משום שבאשתו אמרו שאסור ק"ו באשתו של חבירו מכאן אמרו חכמים כל עני המרבה שיחה עם האשה של ב"ה גורם רעה לעצמו שסוף אין מפרנסים אותו ובוטל מדברי קורה מאחר שאין לו מה לאכול וסופו של זה העני יורש גהינם בהיות הוא גרם לעצמו הבטול תורה בהיית דיש רשות לעני ליכנס לבית חבירו לכך אמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ומדבר על העני ואין הכי נמי שגם לכל אדם אסור ודוק (שלי). (טז) עי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שיכנסו שם עניים ועניות ואל תרבה שיחה עם האשה הזהרה לב"ה שאם נכנס שם איזה עניה שלא ירבה שיחה עמה שבאשתו אמרו שאסור ק"ו באשת חבירו ונראה בזכרוני שגם מהר"י אברבאניל ז"ל פי' כן. (י"ז) עי"ל כדחז"ל מעשה באותו חסיד שהיה נראה לו אליהו כיון שעשה בית שער שוב לא נראה לו כו' לזה אמר יהי ביתך פתוח לרוחה שלא יהיה בית שער כדי שלא יצעקו העניים מבחוץ אלא שיכנסו מיד לבית ויהיו בני ביתך (שלי). (יח) עוד פירשו המפרשים ז"ל ויהיו עניים בני ביתך ואל תטול עצה מאשתך להביאם שתהיה מונע לך ולכן סמיך ואל תרבה שיחה עם האשה לפי שהאשה עינה צרה באורחים. (יט) עוד נראה לי יהי ביתך פתוח לרוחה כלומר לעולם יהיה ישיבתך במקום שדרים רוב ישראלים כדי שעם זה יהיו עניים בני ביתך ואל תדור בשוקים המרוחקים מישיבת הרבים. (כ) עי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שיכנסו עניים ויהיו עניים בני ביתך כלומר יעשו הם כעניים בפני העניים ויסירו הבגדים הנאים מעליהם כדי שלא יתביישו העניים בעומדם הם במלבושיהם הצואים שעליהם (שלי). (כא) או יהיה הרצון ויהיו עניים בני ביתך שיספרו בני הבית לעניים שגם עליהם עברה כוס תרעלת העניות ועכ"ז חזרו לאיתנם ובזה נמצא שמנחם להם אינם מתביישים וזהו אומרו יהיו עניים בני ביתך שיאמרו בני ביתך להם שגם הם היו עניים ובאו במידה זאת וכשם שהקב"ה ריחם עליהם יהיה להם כן (שלי). (כב) עי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה וכל כך ירגילו בניך הקטנים והגדולים עם העניים שלא יפרשו, מהם כאחים יחדיו באופן שיחשבו הרואים שגם העניים הם בני ביתו ממש אח או בן או דודו או בן דודו (שלי). (כ"ג) עי"ל ויהיו עניים בני ביתך שישמשו להם לעניים הבאים ואל תרבה שיחה עם האשה לומר לה שתטריח היא בעצמה לשמשת לעניות הבאות לאכול משום שתבטל מחשבותיו הטובים ויבטלו מליכנס עוד עניים בביתו ומלעשות עוד צדקה בעולם וזה יהיה סיבה לבא למדה זאת של עניות שגלגל הוא שחוזר בעולם וגם הוא יבא לידי צורך הבריות ומאחר שאין לו פרנסה בוטל מדברי תורה מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו בעצותיה שמיעצת לו ובוטל מדברי תורה משום שמביאו לעניות על שמנעו מלתת צדקה ואין לומר שיהיו העניות לזה למרק עונו לפי שהואגרם לעצמו ולזה אמר וסופו יורש גהינם סופו של זה העני דוקא הגורם לו כדפרישית (שלי). (כד) עי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה כדי שעם זה אל תרבה שיחה עם האשה בהיות שם עמך אורחים ועניים מכאן אמרו חכמים כלו' מכאן בראותם שצוה התנא שיביא האדם עניים שיהיו אורחים בביתו כדי שימנעו מלהרבות שיחה עם האשה מכאן למדו ואמרו כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו משום שרוב השיחה מביאו לידי הרהור וההרהור לידי מעשה גורם רעה לעצמו שמתיש כחו ומת קודם זמנו ובוטל מדברי תורה מסיבת חולשת החולי וסופו יורש גהינם בהיות הוא גורם לעצמו (שלי). (כה) עי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שלעולם לא יהיה פתח החצר סגורה כדי שיכנסו העניים בלי טורח ובלי בושת (שלי), (כו) עי"ל יהי ביתך פתוח לרוחה שלא יהיה פתח החצר צר באופן שנכנסים העניים אחד א' לפי שתקוץ ברבוי ההכנסה אך יהיה הפתח רחבה באופן שיהיו עניים הרבה יחד בני ביתך והכנסה א' אף על פי שהם רבים לא יבא לקוץ כי נותן להם והולכים ואין עוד ואל תרבה שיחה עם האשה לגלות לה סוד הפתח גדול פן תמנעך. (כז) עי"ל ויהיו עניים כבני ביתך לתת להם מאכל מזומן כשם שאתה משים לבני ביתך. הצעיר אליהו בכמהר"ר שלמה אברהם הכהן ז"ל:
35