מדרש האתמרי ו׳Midrash HaIttamari 6

א׳לתשובה ושם הדרוש הזה ליבון הנפש.

ב׳מסכת ברכות ד"ג ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי לבני לבין אומות העולם וסי' לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה עכ"ל:

ג׳כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' דעות חולי הגוף טועמים המר למתוק ומתוק למר ויש מן החולאים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינם ראוים לאכילה כגון העפר והפחם ושונא המאכלות הטובות כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבדה עליהם למאד לפי חליים וכן ישעיה אומר באנשים הללו אוי האומרים לרע טוב ולטוב רע עכ"ל. ובזה יובן אצלי פסוק נואף אשה חסר משחית נפשו הוא יעשנה הכונה מי שנואף אשה הוא חסר לב בדרך אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ואם יאמור הרשע הזה שהעבירה טובה משום שטועם ממנה אמור לו משחית נפשו הוא יעשנה כלומר השחתת נפשו גורם ועושה שהדבר המר ישים לו למתוק משום שחולי הנפש מתאוה ותאב הדברים הרעים כמו שהקדמתי. עוד י"ל כדחז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ושמעתי משם ר' שמואל יפה ז"ל שמקשה שכיון שהוא שוטה בשעת העבירה למה נענש שהשוטה אין בו עון אשר חטא משום שאינו עושה מדעתו והשיב הרב הנז' ז"ל שמענישים לו בעבור שהוא גרם והביא עליו השטות הזה שכיון שגמר בדעתו לעשות העבירה נכנס בו רוח שטות ויראה שהמאמר ושאלת הרב ותשובתו רמוז בפסוק אמרנואף אשה חסר לב משום דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ועכשיו שואל משחית נפשו למה שמאחר שהוא שוטה למה משחית נפשו עם מה שעשה שהרי היה שלא מדעתו ותירץ הוא יעשנה כלומר טעם העונש שמקבל משום שהוא יעשנה השטות ועשה רעה לצאת מדעתו ועל זה מענישים אותו. ובזה יובן פסוק דסמיך ליה נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה כלו' נגע וקלון ימצא מהעבירה שעשה לפני הקב"ה וחרפתו לא תמחה לפני הבריות דמחזיקים לו לשוטה בראות' שעשה העבירה ואין אדם חוטא אא"כ כו' ויחזיקו אותו לשוטה גם לשאר דברים באומרם כיון שנכשל באשת איש הוא שוטה רשע וגס רוח וכאומרם ז"ל כל מי שיש לו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש. עוד י"ל במה שפי' המפרשים ז"ל בפסוק אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה שהוא קרי וכתיב נפשי נפשו והענין ידוע שאין האדם יכול לישבע בנפשו משום שאינה שלו אלא מהקב"ה והוא אינו שולט בה כמ"ש החסיד בעל ר"ח ז"ל לזה אמר אשר לא נשא לשוא לישבע על נפשו באומרו נפשי הוא ח"ו אלא נפשו של הקב"ה היא ואין לו רשות לישבע בה ע"כ לזה אמר כאן נואף אשה חסר לב ואם אמור יאמר הרשע שמה שמשחית הוא נפשו ומאחר שנפשו הוא ע"כ יכול לעשות מה שירצה אמור לו וכי הוא יעשנה והלא הקב"ה עשה אותה ואין לו רשות לשחתה משום שאינה שלו אלא היא מהקב"ה:

ד׳עוד י"ל נואף אשה כו' על דרך שאמרו ז"ל בבבא מציעא דכ"ט א"ר יוחנן מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן ופי' רש"י ז"ל ורוצה לאבדן ללמדנו בא שלא ירגיל אדם בכך שהעושה אלו מאבד מהר הון רב ובדרך זה אמר שלמה המלך ע"ה מי שנואף אשה חסר לב והיא עבירה חמורה ומי שירצה לאבד ב' עולמות הוא יעשנה העבירה זאת והכונה שבא ללמדנו שלא ירגיל אדם בכך:

ה׳עוד נראה לפרש ופי' ג"כ הרב אליהו די וידאש ז"ל נואף אשה חסר לב אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ונמצא שבסיבת חסרון הדעת חוטא ואם תאמר איך אפשר שהוא חסר לב מאחר שהוא עושה ערמה ותחבולה לעשות העבירה וזה מורה שהוא בן דעת ותירץ משחית נפשו הוא יעשנה כלומר הן אמת שהוא שוטה אמנם משחית נפשו שהוא השטן הוא יעשנה הערמה והתחבולה. ונחזור לענין ההקדמה שכל מי שנפשו חולה מתאוה לדברים הרעים ונראים לו שזהו הטוב וכן דרך היצר להסית לרשע בדברים שמורים טובים לחוש הראות אמנם תחתיו כאש שורף:

ו׳אשר עם זה נראה לפרש כמה פסוקים במשלי סי' א' בני אם יפתוך חטאים אל תאבה אם יאמרו לכה אתנו כו' נבלעם כשאול חיים כו' כל הון יקר נמצא כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' בני אל תלך בדרך אתם כו' הכונה כי בהיות פיתוי היצר להכניסו בדברים הנראים לעינים בא להזהיר שלמה הע"ה שאל יתפתה מהרשעים הבאים אליו בדברי חלקלקות אמר בני אם יפתוך חטאים אל תאבה הכונה כדי שתקרא בני ידידי אם יפתוך חטאים אל תאבה ובזה תזכה להיות קרוי בני משום שהם באים אצלך בדברי חלקלקות ודע שכל אחד בקרבו ישים ארבו לכן אם יאמרו לכה אתנו לדבר מצוה ונארבה לדם להיות אורבים לנקום דם נקי מיד אותם שהורגים בפרשת דרכים וזהו נצפנה לנקי חנם כלו' נצפנה להרוג להם בעבור דם הנקי חנם שהרגו ונבלעם לאותם הרשעים ההורגים בשאול חנם בעבור שהם שמו דם תמימים כיורדי בור מה יורדי בור מת הרוג מצד מעשיו הרעים כן הרשעים הללו שמו דם התמימים והישרים והוא בדרך שפי' בעל בית נאמן בפסוק הכמות נבל ימות אבנר כלומר שכשם שמת נבל הכרמלי על מטתו לא היה ראוי שימות כן אבנר שר צבא ישראל או קרוב לזה הכמות נבל כלומרכשם שראוי למות נבל מת אבנר למה אירע כן שמן הראוי היה להיות להפך שאבנר ימות על מטתו שהיה צדיק ונבל ימות הרוג ונמצא שאירע לאבנר כמו שהיה ראוי שיארע ליורדי בור:

ז׳וזהו אומרו כאן נבלעם כשאול חיים בעבור ששמו תמימים וישרים כמיתת יורדי בור על שהרגו להם ובזכות מצוה זאת שאנו הולכים לעשות כל הון יקר נמצא דרך מציאה או יתכן כל הון יקר נמצא בהם באותם ההורגים ממה שלקחו וגנבו מאחרים ונמלא מהם בתינו שלל ואין שום איסור בדבר משום דהגונב מן הגנב פטור לפי שהם גזלו מאחרים והבעלים נתייאשו מאותו הון ואל תחשוב שכונתנו זאת להלוך לנקום דם נקיים הוא בעבור קבלת השכר ח"ו ראיה לדבר שאין זאת כונתנו שאתה תקח לך כל הממון הנמצא וגורלך תפיל בתוכנו על כיס א' בלבד שיהיה לחלק בין כולנו והוא להוצאת מזונותינו בלבד והשאר יהיה לך כדרך מחצה לאהרן ומחצה לבניו ומזה תראה שאין כונתנו לחמדת הממון. בני אל תלך בדרך אתם אע"פ שמדבריהם תשמע שלדבר מצוה מתכוונים אינו כן לכן מנע רגלך מנתיבותם שאדרבה רגליהם לרע ירוצו ימהרו לשפוך דם לא כמו שאמרו לך נארבה לדם נצפנה לנקי חנם שכל זה הוא פתויים להביאך אצלם להורגך וכל מה שאומרים על אחרים הוא מה שחושבים לעשות לך ולכך אני מזהיר לך אם יפתוך חטאים אל תאבה ואל תשב עמהם בטענות שאפשר שיוכלו לך אלא אמור אל תאבה כמו שפי' המפרשים ז"ל לפי שאין טעם ברצון ובאומרך איני רוצה שוב אין יכולים להפסידך:

ח׳עוד נוכל לומר כי רגליהם לרע ירוצו ק"ק דהול"ל כי רגליהם לרע ולשפוך דם ירוצו מאי וימהרו לשפוך דם אמנם נראה לפרש עם מה ששמעתי מהחכם השלם כמה"ר חיים אלפסי ז"ל בביאור מאמר איתא בזה"ק ז"ל כל הנותן ריוח בין הדבקים מובטח שהוא בן העה"ב פירש הוא ז"ל כונה אחת במאמר זה שבהיות שבעבירות החמורות נאמר בהן דבק בע"ז אומרים לדבק טוב הוא לא ידבק בידך מן החרם כו' וכן תמצא בעריות ובשפיכות דמים דבק. ועכשיו הכונה שכל אדם אשר יתן ריוח בין העבירות בשעה שהולך לעשותם מובטח שהוא בן העה"ב כיצד אדם שכועס על חברו והולך להורגו אם הולך תכף ומיד בחמת כעסו הורג אותו ואם ימתין רגע כמימרא עובר הכעס ממנו ומציל עצמו מן העבירה וכן בכלם לזה אמר כי רגליהם לרע ירוצו וכדי שיעלה בהם ימהרו לשפוך דם היו ממהרים לעשות קודם שיעבור הכעס שאם היו מאחרים מעט היה מתבטל יצרם ומבטלין עצמן מהעבירה לכן קודם שיעבור הכעס היו ממהרין לשפוך דם ולכן לרמוז לזה אמר ירוצו וימהרו ודוק עוד י"ל במאמרם ז"ל גבי דוד המלך ע"ה בפסוק חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שכל כך היו רגילים רגליו להלוך לבית המדרש אע"פ שהיה אומר למחר אני הולך למקום פלוני רגליו היו מוליכין אותו לבית המדרש וההפך בענין הרשעים שכל כך מורגלים רגליהם להלוך לעבירה עד שהם בעצמם הולכים וז"א כי רגליהם לרע ירוצו שרגילות הרגלים הם בעצמן היו מוליכין אותם לכל דבר עבירה ולשפוך דם. עוד י"ל אין רע אלא עריות כדכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת והרשעים הללו לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם כלומר היו ממהרים לעשות עבירת הזנות כדי לבא לעשות שפיכות דמים כדי שלא להוציא כל היום בעבירה אחת אלא היו רוצים לעשות בכל יום כל מיני משחית ופורענות של עבירות. עוד יתכן לומר כמאמר התנא עבירה גוררת עבירה כו' לזה אמר כי רגליהם לרע ירוצו ר"ל לדבר עבירה ירוצו וזה מורה שכבר מהרו מקודם לשפוך דם וכיון שמקודם עשו עבירה אחת לכן נזדמן בידם עכשיו ג"ע לפי שעבירה גוררת עבירה:

ט׳עוד יתכן לפרש שבא לרמוז על גודלרשעותם של הרשעים הללו שאע"פ שטבע הרשעים הוא להיות קשה בעיניהם עבירה של ש"ד הרשעים הללו לא כן היו אלא כי רגליהם לרע ירוצו ואם בעוד שהיו הולכים באותו רע נפלה בידם עבירה של ש"ד היו עוזבים העבירה הזאת וממהרין לשפוך דם יותר ממה שהיו ממהרין ורצים לעשות איזה עבירה אף עפ"י שכל אדם אף שיהיה רשע בורח משפיכות דמים:. (א"ה הש"ח ס"ט ברשות מרן הקדוש הרב המחבר ז"ל נלע"ד לומר עם מה שאמרו בשלהי נדרים ההוא נואף דעל לגבי ההיא איתתא אתא גברא סליק נואף איתיב בבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מריה דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאיתתא א"ל ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל ותהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו קמ"ל ע"כ ופי' הרא"ש ז"ל ניחא ליה דליכול ולימות כדי שתהא מצויה אצלו בכל עת ע"כ וז"א כי רגליהם לרע שהוא ג"ע כמ"ש מרן ז"ל ירוצו וכדי שלא תאמר כס"ד דגמרא דלא עבדי ש"ד כי היכי דתהוי גביה מים גנובים ימתקו לאפוקי זה אמר וימהרו לשפוך דם כדי שתהא מצויה אצלו תמיד בכל עת וכמסקנת דש"ס ודוק):

י׳עוד נוכל לומר שדרך הגזלנים האורבים בדרכים כשבאים לגזול כדי לפחדם וליראם מיד בתחילה עושים ש"ד ועל ידי זה יכולי' לעשות מה שלבם חפץ לזה אמר כי רגליהם לרע ירוצו ואיך היה עולה בידם הרע הזה בעבור שמהרו לשפוך דם וכיון שראו הנגזלים הדם נפלה עליהם אימה ופחד ובזה יכלו להם ליקח כל מה שלהם:

י״אעוד יתכן לומר ונדקדק קודם שהיה מן הראוי לומר כי רגליהם ברע ירוצו אמנם בא לרמוז שאע"פ שאין שייך ענין ריצה כי אם על דבר ידוע שהאדם הולך ורץ כדי למהר לעשותו אמנם הרשעים הללו לא כן היו אלא ביוצאם מפתח ביתם היו מתחילים לרוץ וזה מורה על רוב דבקותם בעבירה אע"פ שעדיין לא היה בידם כלום היו רצים כמי שהולך להשיג ולהגיע אל מקום ידוע. ובזה יובן מאמר חז"ל במסכת יומא דפ"ו ע"ב תניא ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם א' וב' וניצול הימנה מחוי רב יהודה באותו פרק באותו מקום באותה אשה עכ"ל נראה דמצריך רב יהודה לבעל תשובה שילך במקום שחטא כדי שיעשה תיקון לרגלים ממהרות לרוץ לרעה שהן אמת שחוזר בתשובה מהעבירה שעשה ע"י עזיבת החטא והסיגוף שמקבל עליו אמנם מה שחטא בהילוך הרגלים מה יהיה תשובתו לכן מחוי רב יהודה שצריך שילך במקום שעשאה כדי שיכתת את רגליו עם התשובה אמנם בענין המאמר ראוי לשים לב לדקדק מלת כגון שבא דבר עבירה לידו דהוה ליה לומר היכי דמי בעל תשובה גמור כגון שבא עבירה לידו ופירש ממנה מאי כונת אומנו דבר עבירה. ב' לידע שיעור לשון ר' יהודה שעל מה בא סתמא דתלמודא לומר מחוי רב יהודה. ג' דבשלמא באותה אשה ניחא משום שכיון שחשק בה ונפשו קשורה בנפשה ובאה לידו ולא נגע בה מורה עם זה ששב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו אבל היות באותו זמן ובאותו מקום מה צורך זה לבעל תשובה ורש"י פי' באותו פרק כלומר שעומד בכחו כבזמן שעשה העבירה ע"כ:

י״באמנם נוכל לפרש הדבר כפשוטו שבאותו פרק ר"ל באותו זמן שעשה העבירה אם אירע התשובה באותו זמן זהו בעל תשובה גמור ונתחיל לפרש מתחילת הענין אמר איזהו בעל תשובהכגון שבא דבר עבירה לידו ופירש ממנה אמר דבר עבירה בהיות שבכל העבירות יש להם יד כמו שפי' הר' שמואל אוזידה ז"ל בדברי התנא ואין אתה בא לידי עבירה שבההסתכלות בשלשה דברים האמורים מאין באת כו' לא מבעיא שלא תבא לעבירה ממש אלא אפילו ליד העבירה לא תבא ויד כמו יד הכלי ונראה שזהו החידוש שלומד כאן שבעל תשובה גמור נקרא גם אותו שבא דבר של עבירה לידו ופירש משנה לא מבעיא העבירה עצמה שאם בא לידו ופי' ממנה שהוא בעל תשובה גמור אלא אפי' שמה שפירש היה מיד העבירה שאז אינו תקיף היצר כל כך לעשותו ופירש ממנה עם כל זה נקרא בעל תשובה גמור ורב יהודה פליג ע"ז שכדי שיקרא בעל תשובה גמור צריך שינצל מדבר דתקיף יצרו ביותר ולזה מחוי שצריך באותו פרק ומקום ואשה שהיצר תקיף מאד כו':

י״גוענין אומרו באותו פרק כלומר באותו זמן שאם אירע התשובה באותו זמן ממש שחטא ובאותו מקום הוא בעל תשובה גמור יובן בדחז"ל שיש מקום גורם הזנות כאומרם ז"ל שמקום שיטים גרם לישראל הזנות הרי שטבע המקום לסייע בזנות ולכן עתיד הקב"ה לרפאות לשיטים כדחז"ל ולכן מחוי ר"י שכדי שיהיה בעל תשובה גמור צריך שיהיה התשובה באותו זמן באותו מקום שברא תו ששם באותו מקום עלה העבירה בידו נראה שטבע אותו מקום לגרום ולסייע בזונות ולכן צריך שיבא במקום הגורם זנות וינצח יצרו ומה שמחוי שיהיה באותו פרק יובן במאמר חז"ל במסכת שבת דקנ"ו לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם כו' ונמצא שזה שעלה העבירה לידו לעשות באותו פרק הזמן סייע לו בעבירה שבסבת מזל השעה תקיף יצרו יותר ובדרך שכתב הרב מהר"ש יפה ז"ל ביפה עינים פ' האזינו דקע"ד ע"ד וזה כללות דבריו לכן כל אדם נידון כפי הכנת מזלו בעת חטאו וקרוב למשפט אחשורוש שלא היה דן אלא ע"פ חכמי האצטגנינות לראות אם כח המזל היה על החוטא להחטיאו כמ"ש בדרך אמונה ע"פ ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים עכ"ל וכונת הדברים לומר שמזל השעה מסייע לחוטא ואף שיש בידו לנצח את יצרו ולבטל מזלו מאחר שהוא בעל בחירה מיהו תקיף לו יצרו יותר לכן מחוי שאם אירע שעשה התשובה גם באותו פרק ובאותו מזל ושעה שחטא הוא בעל תשובה גמור בהיות המזל מסייע לו לעבירה ומבטל הוא חיוב המזל ונכון ודוק. ובזה יובן מאמר רז"ל במסכת ברכות די"ט וז"ל תנא דבי ר"י אם ראית ת"ח שעשה עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא אימא ודאי עשה תשובה הכונה יובן עם מה שאמרנו שמחוי רב יהודה שבעל תשובה גמור צריך שיזדמן לידו באותו פרק באותו מקום ולזה אמר אם ראית ת"ח שעשה עבירה בלילה כגון שראית שנתייחד עם אשה בבית שכפי האומדנא נראה שעשה עבירה או שראית בידו דבר איסור שזימן לאכול אל תהרהר אחריו ח"ו משום דשמא עשה תשובה וכדי שיהיה תשובה גמורה באותו פרק באותו מקום באותה אשה נתייחד עמה לעמוד בנסיון ולנצח יצרו ועתה מקשה שבודאי שהוא כן וכי שמא סלקא דעתך כלומר אתה מסתפק עצמך עליו שמא עשה תשובה אלא אימא שבודאי עשה תשובה ולכך ראית לו כך וכך ודוק:

י״דעוד י"ל ונדקדק קודם דהוה ליה לומר אם ראית ת"ח שעשה עבירה אל תהרהר אחריו שמא עשה תשובה מאי אומרו בלילה וכפי הדרך הא' אמר לילה בהיות שאין הדבר ברור לו לפי שלא ראה אותו עשות העבירה בפועל כמכחול בשפופרת והנה הדבר לו כלילה שאינה מאירה אמנם כפי דרך זה נוכל לומר דכונת חז"ל לומר שת"ח שעשה עבירה בלילה אל תהרהר אחריו שהמתין עד היום לעשות תשובהאלא שמיד אחר עשות העבירה נחם תכף ומיד ועשה תשובה גמורה וזהו אומרו בלילה וביום ובעל המימרא עצמו מקשה שבודאי שהוא כן שמיד חזר בתשובה ולא המתין עד היום וזהו אומרו שמא סלקא דעתך שעשה עבירה בלילה והמתין עד היום ח"ו אלא שמיד בלילה חזר ודוק ושיעור הלשון כך הוא אם ראית ת"ח שעשה עבירה בלילה אל תהרהר אחריו לומר שהמתין עד היום שמא עשה תשובה אלא אימא שמיד בלילה עשה תשובה ולמדנו מן האמור שהעומד בנסיון כשבא עבירה לידו וניצול הוא בעל תשובה גמור אמנם לא שיביא אדם עצמו לידי נסיון:

ט״וועם זה נבין מזמור אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים דיש לדקדק דהל"ל בקיצור אשרי האיש אשר לא הרשיע ולא חטא ולא התלוצץ למה האריך בהליכה והעמידה וישיבה ועוד שנית דמה חידש דוד הע"ה יותר מהתורה שהרי התורה מזהיר לאדם על כל זה שישמור מצות השם ושלא יהיה רשע ועוד ג' דהיה די לומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים שהיא הקולא ומכ"ש שיזהיר מלהלוך בדרך חטאים ובישיבת הלצים שהיא עבירה חמורה כאומרם ז"ל כת לצים אינן רואים פני שכינה. אשר עם זה יובן פסוק במשלי סימן י"ט נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים הכונה אמר גבי לצים נכונו שפטים שבהיות הלצים שאינן רואים פני שכינה ואינן עולים לכן אמר נכונו להם שפטים לעולם היותם שם בגהינם עד עולם אמנם ומהלומות לגו כסילים ר"ל לשאר הרשעים נכונו כמה מהלומות בלבד והוציאו אותם מגהינם אחר זמן הקצוב להם וקראם כסילים לפי שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות ודוק:

ט״זונחזור לענין שיש לדקדק עוד אומרו כי אם בתורת ה' חפצו גו' והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' דהלא אין שיעור לשכר התורה ולמה נתן הוא שיעור למתן שכרה וגם שיעור מעט אמנם יובן עם האמור שאין ראוי לאדם שיביא עצמו לעמוד בנסיון כמו שפרשתי בדרוש א' של תשובה במאמר אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד לא עמד כו' ובהיות שדוד לא עמד בנסיון לכן בא להזהיר לאדם שלא יביאו עצמן לידי נסיון שאפשר שאמור יאמר האדם אלך ואעמוד בנסיון ולקבל שכר וארגיל עצמי מעט מעט ואלך תחילה בעצת רשעים שאינו תקיף כל כך היצר ואשב עמהם ולא אחטא ואחר שהרגלתי לעמוד בנסיון על דבר מועט אלך אח"כ בדרך חטאים אשר שם היצר תקיף יותר ובהיות הדבר יותר חמור מהעצה משום שבדרך חטאים אני רואה העבירות בפועל ואני רואה אותם ופורש עצמי יש לי יותר שכר על זה ומשם אשקיף אל ישיבת הלצים שאז בודאי היצר תקיף יותר בהיות עבירה שהעושה אותה אינו רואה פני שכינה והעומד בנסיון החמור הזה בהיות שכבר למדתי והרגלתי עצמי לעמוד בקלות לכן בא דוד להזהיר שאשרי האיש אשר אינו מכניס עצמו בתגר הזה ובעצת רשעים לא הלך ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב לעמוד בנסיון שהרחקתם הוא הטוב והישר משום שאפשר שהיצר יטהו לדרך לא טוב לכן לרמוז על זה לא אמר אשרי האיש אשר לא חטא ולא התלוצץ שהרי התורה הזהירה על כך ומה חידש דוד הע"ה ואמר כי אם בתורת ה' חפצו ר"ל אפ' שיאמר האדם יודע אני בעצמי שאעמוד בנסיון הזה להשיב לזה אומר כי אם בתורת ה' חפצו אלמדך דרך שאין בו אחריות של הפסד כלל שבאותה שעה שאתה רוצה לישב בנסיון לך לבית המדרש ועסוק בתורה והוא יותר טוב משום שהעושה זה שבתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה לעולם אינו מפסיד כלום על פלגי מים גו' שכל אשר יעשה יצליח מה שאין כן העומד בנסיון שאפשר שאע"פ שאומר שיכול לעמוד בנסיון אפשר שלא יצליח בדבר שלא יעמוד בנסיונו מה שאין כן העוסקבתורה שהוא פשוט שיצליח ונמצא בזה שאומרו והיה כעץ אינו מדבר על השכר רק הוא דרך משל וחידה שמביא לאותם הרוצים לעמוד בנסיון שעסק התורה מוטב באותה שעה שמאבד על המדה הרעה לבחור בנסיון בידיו משום שהוא מרויח לעולם כעץ הזה ששתול על פלגי מים שלעולם כל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כלומר לא כן המביא עצמו בדרך רשעים להביא עצמן בנסיון שמסכנין את עצמן:

י״זובזה יובן פסוק בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע דיש לדקדק באומרו בחרתי משמע שדירת באהלי רשע הוא טוב אלא שיותר טוב בבית אלהי אלא הוא הדבר אשר דברנו שאפשר שיאמר האדם שטוב לדור עם הרשעים כדי לעמוד בנסיון ולקבל שכר מדור באהלי ה' יושב ובטל לכן אמר דוד הע"ה בחרתי הסתופף בבית אלהי יושב ובטל שכן מורה מלת הסתופף מדור באהלי רשע כדי לנצח את יצרי ולקבל שכר משום ששם יש אחריות שיטניו היצר לדרך הרעה ובבית ה' אין שום אחריות של פסידא:

י״חעוד יש לדקדק בפסוק אשרי האיש דלמה בפ' ראשון דיבר בלשון עבר באומרו אשר לא הלך ובפסוק ב' בלשון הווה כי אם בתורת ה' חפצו ובפ' ג' בלשון עתיד והיה כעץ שתול גו' אמנם נראה לפרש במאמרם ז"ל ביומא פ"ג דל"ח כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אין חטא בא על ידו ולזה אמר אשרי אותו האיש שלא הלך בעצת רשעים ולא חטא אשרי ומאושר הוא ששוב אין חטא בא על ידו ולכן דיבר בלשון עבר לרמוז לאותו שכבר עברו חלפו רוב שנותיו בלא חטא ואם אמור יאמר האיש הזה מאחר שעוד אין חטא בא על ידי בהיות שעברו רוב שנותי בלא חטא מה לי עוד ולצרה להטריח עצמי בעסק התורה לכן אמר בלשון הווה כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה לומר שאינו פטור מן התורה דצריך שישב ויעסוק בה ואם יאמר ומאחר ששוב אין חטא בא על ידי ועוד לי שאני עוסק בתורה אזכה לשתי שולחנות ואקבל שכר מהמצות גם בעולם הזה לזה אמר בל' עתיד והיה כעץ שתול על פלגי מים ששכר מצות בהאי עלמא ליכא ולעתיד לבא יקבל שכרו בשלימות ונחזור לעניננו שאין ראוי לאדם לבקש לעמוד בנסיון רק מי שהוא בעל תשובה בלבד נקראת תשובה שלימה אם אירע לו שפגע עם אותה אשה אמנם לא שיבקש לעמוד בנסיונות שלא יארע לו כמו שאירע לדוד ויהיה עונשו כפול ורע כמו שאירע לדוד:

י״טאשר עם זה נבא לענין דוד עם נתן הנביא בשמואל ב' סי' י"ב שאמר לו נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות. וילך נתן גו' ויגוף ה' את הילד אשר ילדה אשת אוריה לדוד גו' ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצום דוד צום גו' ושאר הפסוקים הנמשכים וראוי לשים לב בספקות הנופלות בענין זה ספק א' אומרו נגד כל ישראל ונגד השמש שהיה ראוי שיאמר נגד כל ישראל ולעיני השמש כשם שהקדים לומר ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת ספק ב' דמה חידש דוד באומרו לנתן הנביא חטאתי לה' ספק ג' דמלת לה' אך למותר שהרי בעבור שחטא לה' בא ליסרו להבין בתשובת נתן הנביא באומרו גם ה' העביר חטאתך לא תמות מהו ריבוי הגם הזה שהיה ראוי שיאמר ה' העביר חטאתך ספק ד' להבין גם ריבוי הגם הב' באומרו גם הבן הילוד מות ימות ספק ה' להבין הכפל של מות ימות דהול"ל הבן הילוד לך ימות ספק ו' אומרו אשר ילדה אשת אוריה לדוד שהם דברים מיותרים שידוע הוא שילדה אותו לדוד ספק ז' להבין ענין ריבוי התפלה שהרבה דוד בעד הנער שמאחר שנראה שמחילתו היה במיתת הילד היה ראוי לו שישתוק ולא יתפלל בחיי הילד ומה גם היות נראה לעינים שהיה פסול ואם כן צריך להבין מה ענין תפילתו לבא נגד גזרתו ית' שאמר לו ביד נתן הנביא שימות הילד הזה ספק ח' דלמה משני כאן לקרותו בשם נער באומרו ויתפלל בעד הנער ובאמת לא היה נער שלא הגיע עדיין לח' ימים ספק ט' להבין בסיפור דברי דוד עם עבדיו באמור להם בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני צם שהיה ראוי לומר מי יודע אולי חי מאי יחנני ה' ומאי ועתה מת ספק יו"ד בסוף הענין ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' מאי בעבור ה':

כ׳אמנם אתיר לך כל הספקות הללו בקיצור נמרץ שבהיות שענין דוד הע"ה שעשה עם בת שבע היה ענין זר מאד אשר נתן פתחון פה לאויבי ה' לדבר נגד חסידיו ולכן שילם לו הקב"ה בענין זר ומכוער עד מאד שיקום עליו אבשלום וישכב עם נשיו לעיני השמש ודבר זה הוא דבר גנאי מאד בין בעיני ישראל הקדושים בין בעיני בני נח בהיות הזנות משבע מצות שנצטוו ולכן אמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש שיהיה כל כך דבר של גנאי אפילו לעיני בני נח וזהו אומרו נגד השמש שהם אומות העולם שנמשלו לשמש כאומרם ז"ל שישראל נמשלו לירח ואוה"ע לשמש והדבר הזה יהיה כל כך גנאי שיהיה נגד טבעם בהיות אבשלום בנך שוכב עם נשיך:

כ״אאו יאמר נגד השמש שבהיות דאסור לאדם לשמש מטתו ביום נמצא דמעשה הזה מגונה לעיני ישראל וזהו נגד כל ישראל וגם הוא נגד השמש שבהיות שאסור לשמש מטתו ביום נמצא שהמעשה הזה גם הוא נגד רצון השמש וכדרך שאמרו ז"ל שאותו יום שאדם חוטא היום מקלל אותו בהיות שעשה בו עבירה ונמצא שהשמש אינו רוצה להיות גרמא בנזיקין וזהו נגד השמש והותר עם זה ספק א' וכשמוע דוד הרעה הגדולה אשר דיבר לו נתן הנביא בשם ה' רצה להתנצל עצמו ואמר אנכי חטאתי לה' כלו' חטאתי בעבור ה' שחטאת דוד היה גזרת מלך כדחז"ל כדי שילמדו ממנו תשובת יחיד באופן שהיה מוכרח במעשיו או חטא בעבור דלא לימרו עבדא זכי למריה כאומרם ז"ל בפ' חלק דק"ז אמר דוד לפני הקב"ה גליא וידיעא קמך דאי בעינא למכפי ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה כו' וזהו אומרו לנתן הנביא אנכי חטאתי לה' כלו' מה העונש הגדול הזה מאחר שמה שחטאתי היה בעבור כבודו:

כ״באשר עם זה יובן פסוק אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך יובן עם האמור שכיון שחטא בעבור דלא לימרו עבדא זכי למריה לכן אמר רפאה נפשי משום דמה שחטאתי היה לך כלומר בעבורך ובסיבתך והותר בזה ספק ב' וכיון ששמע נתן הנביא כי צדקו דברי דוד הע"ה אמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות כלו' כשם שאתה טוען שעשית העבירה בעבור ה' ובעבור כבודו דלא לימרו כו' גם ה' עושה עמך טוב שהעביר חטאתך ולא תמות משום שאין מיתה בלא חטא וכיון שהעביר חטאתך לא תמות והגם שמה שחטאת היה בעבור ה' ולא נחשב לעון מיהו חטא הוא אצלו על שאכלה פגה ובהיות כן העביר חטאתך לא תמות ודוק שמתיישב עם זה מלת גם והותר ספק ג':

כ״גאך אמנם אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' ונאץ הוא כינוי כדי שלא לומר ענין שמחה גבי אויבי ה' כמו שפי' הרד"ק ז"ל כלומר אפס כי שמחת לאויבי ה' על שהרגת לאוריה בחרב בני עמון שהיתה ע"ז חקוקה בה ונתת להם פתחון פה לומר שע"ז שלהם גרם לכן מלבד הרעה אשר אמרתי לך שישכב אבשלום עם נשיך לעיני השמש גם הבן הילוד לך מות ימות וזהו מלת גס והותר ספק ד' וטעם כפל אומרו מות ימות לרמוז לו גודל הרעה שגרם להקדימה לקחתה ואכלה פגה שאם היה ממתין לקחתה בזמנה כאומרם ז"ל שראויה היתה בת שבע לדוד מו' ימי בראשיתהיה חי הילד הזה והיה משיח ולא יראו ישראל חרפת גלות בעולם כמ"ש בספר הפליאה ולכן כפל לומר מות ימות לרמוז על גודל חסרונו מן העולם ולרמוז ג"כ שבמיתתו גורם מיתת אחרים בעיכוב הגאולה ומדויק עם זה גם מלת לך שאומר גם מלת הילוד לך כלומר הילד הזה הילוד בסבתך עכשיו קודם זמנו מות ימות והותר ספק ה'. ואמר ויגוף ה' את הילד אשר ילדה אשר אוריה לדוד כלו' הטעם שנגף אותו ה בעבור שנולד שלא בזמנו בעבור סיבת היות אשת אוריה לדוד שבעבור שבעוד שהיתה אשת אוריה היתה לדוד ולא המתין לקחתה בזמנו ואכלה פגה והותר ספק ו' וטעם ריבוי התפלה בעד הנער משור שמה שחטא דוד היה בעבור דלא לימרו עבדא זכי למריה וידוע שהבנים קטנים מתים בעון האב ולכן בהיות שבענין ב"ש לא היה עון כלפי דוד כפי האמת משום דלא לימרו כו' או שחטא משום גזירת מלך והיה מוכרח במעשיו על זה לכן התפלל שלא ימות עתה בעודו ילד משום שיש פ"פ לומר שמה שחטא היו מידו ומרצונו שהרי מת בנו כשהוא קטן ומה שאומר שחטא משום דלא לימרו אינו כלום ולא יהיו דבריו מתקבלים כלפי העם לכן לצאת מזה בשיאמינו דברי' התפלל שלא ימות עכשיו בעודו ילד ומת בעונו רק שיתקיים גזרתו ית' שאמר שימות אמנם ימות כשיהיה נער שאו הוא בר עונשים ומת בעונו ולזה שינה לומר כאן ויתפלל בעד הנער ולא הזכירו בשם ילד כלומר התפלל שיהיה נער ואז ימות ולא עתה וזהו בעד הנער ונכון והותר עם זה ספק ו' ז' וח':

כ״דובזה יובן מה שאמר דוד לעבדיו בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני אלהים וחי הילד ועתה מת למה זה אני צם כלומר גילה לעבדיו כונת תפלתו שהיתה שימות אחר היותו נער שאז אינו ברשות אביו ומת בעונו וז"א כי אמרתי אולי יחנני לצאת ממחשבת הבריות שידעו נאמנה שלא ברצוני חטאתי וזה באומרו אולי חי הילד עד כ' שנה ומת בעונו אמנם אחר שעתה מח למה זה אני צם כלומר מאחר שעתה בעודו ילד מת ולא נעשית כונתי למה אני, צם שאין כונת תפלתי לבא נגד גזרתו יתברך שגזר שימות הילד אלא שימות אחר זמן ומאחר שלא נעשה כונתי למה אני צם והותר ספק ט':

כ״הוהטעם שלא ענה אותו הקב"ה לשמוע את תפלתו שיחיה עד היותו נער בעבור שמ"מ נהנה מהעבירה אע"פ שהענין היה גזרת מלך ולכן מת בהיותו ילד אמנם עשה עמו הקב"ה אות לטובה שידעו נאמנה שלא מלבו חטא ששלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה שכלול בשם הזה שם י"ה כדי שידעו שמה שחטא היה בעבור ה' דלא לימרו עבדא זכי למריה או משום גזרת מלך שבראות העולם שנתן לו ממנה בן וקרא שמו ידידיה שכלול שם שמו מורה בזה שמה' יצא הדבר שחטא דוד ולא מלבו עשה עוד יתכן לומר ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' קודם אמר ויקרא את שמו שלמה וה' אהבו לכן עתה בא לתת טעם שמסבת שה' אהבו קרא שמו ידידיה ר"ל ידידו ואוהבו של הקב"ה והותר בזה ספק יו"ד:

כ״והרי מבואר מכאן כח התשובה שבעבור שנכנע דוד לפני המקום ואמר חטאתי נתכפר לו העון בעבור שפלותו וענותנותו שהשפלות והעניה הוא צרי ורטיה לתשובה. וזהו מה שרומז המסורה הלוך ושוב. הלוך וחסר. הלוך וגדל. הלוך ונסוע. הכונה מי שהולך ושוב בתשובה צריך שישפיל עצמו ויחסר מעשיו הרעים וזהו הלוך וחסר אמנם אם הלוך וגדל ומתגאה אז הלוך ונסוע מסיע עצמו מן הטוב ומן התשובה הראויה להיות לפי שהתשובה והשפלות מביאו להשתדל ולהתגבר לעשות רנון יוצרו אשר עם זה נבא לביאור המאמר המוצב בפתיחת הדרוש:

כ״זתניא ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי כו' וסי' לדבר משמרה ראשונה חמורנוער ב' כלבים צועקים ג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה ועיין במאמר זה במה שפי' הכותב בעין יעקב אמנם נ"ל לרמוז רמז בג' סימנים אלו במשמרה ראשונה בא לרמוז שלא יתעצל אדם בלימודו מיד בתחילת הלילה אלא יהיה קובע עתים ללמוד ואפילו שכל היום טרח מאד והוא ייגע עכ"ז יזכור מבוראו וילמוד מהחמור שאע"פ שטורח כל היום והוא רובץ תחת משאו עכ"ז משבח להקב"ה במה שנוער מיד במשמרה ראשונה ואמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצת וההוד כי כל בשמים ובארץ כדאיתא בפירקי שירה יע"ש:

כ״חמשמרה שניה כלבים צועקים שאע"פ שיהיה האדם עני הולך נע ונד לבקשת מזונותיו עם כל זה יעסוק בתורה ויזכור מקונו וילמוד מהכלבים שאע"פ שאין בכל החיות עני ככלב עם כל זה מתעורר לשבח להקב"ה צועק ואומר בשירתו בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' כו' הרי שאע"פ שיהיה האדם עני אין לו מקים לפטור עצמו שהרי הכלב הוא עני ממנו ועם כל זה מתעורר לשבח לקונו וזהו אומרו משמרה שניה כלבים צועקים:

כ״טמשמרה ג' תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה בא לרמוז לעשירים שפרנסתם מזומנת להם כתינוק זה שפרנסתו מוכן בכל עת שירצה ואף על פי שמוכן לו פרנסתו אין נותנין לו לינק אם הוא אינו שואל גם העשיר הזה אף על פי שמזונותיו מוכנות צריך בכל עת שיתעורר הוא מלמטה כדי לעורר למעלה שלא יפסיקו ממנו השפע על ידי שיכיר וישבח לקונו ואל יהיה בועט כדרך וישמן ישורון ויבעט ורמז ענין העשיר בסוף המשמרות לרמוז שנאה להם שיהיו מעוררים לשחר ויעמדו יחד כל הלילה עוסקים בתורה מאחר שפרנסתם מזומנת להם לפי שאין רינה של תורה אלא בלילה וכשיעשו כן לעסוק בתורה בלילה אז התורה יגלה להם סתריה וזהו מה שאמר ואשה מספרת עם בעל' כלו' ואש' שהיא התורה כמו שדרשו רז"ל בפסוק מצא אשה גו' אז מספרת עם בעלה שהוא העוסק בה שנקרא בעלה ומגלה לו סודותיה לכל א' ואחד כפי דרכם ומדרגתם שעסקו אחד המרבה ואחד הממעיט או בא רמז אומרו ואשה מספרת עם בעלה שבעוסקם בתורה כמו שפירשנו זכו בזווג השכינה ולהוציא מן הגלות אשר עמנו בצרה:

ל׳דרך ב' במאמר ג' משמרות הוי הלילה רמז על ג' בתי מקדשות בעולם הזה הדומה ללילה כמו שדרשו ז"ל ובשלשה צועק הקב"ה כמו שמפרש בס"ד צעקה בשלישית למה וסימן לדבר משמרה א' חמור נוער הכונה המשמרה ראשונה הוי רמז למקדש א' שהיה כנגד אברהם אע"ה ונחרב בעבור שיצא ממנו ישמעאל וזהו אומרו חמור נוער שבעבור ישמעאל הדומה לחמור כמו שדרשו רז"ל בפ' שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ואליעזר וישמעאל היו ובעבור שיצא החמור ממנו שהוא ישמעאל נחרב משמרה ב' כלבים צועקים רמז למקדש ב' כנגד יצחק ונחרב בעבור שיצא ממנו פסולת שהוא עשו ואלופיו הנמשלים לכלבים עזי פנים ככלבים כמו שדרשו רז"ל וזהו הרמז כלבים צועקים משמרה ג' רמז למקדש ג' כנגד יעקב שיהיה בנוי לעולם וזהו תינוק יונק רמז לישראל כי נער ישראל שהוא יונק תמיד מרחמיו וחסדיו של הקב"ה ואז במקדש ג' לא יראו עוד חרפת גלות בעולם ואז אשה מספרת עם בעלה רמז לזיווג השכינה לעולם ועד וענין הצעקה במקדש ג' כדי לעשות נקמה באדום בזכור מה שעשו לישראל יאמר הקב"ה אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי ומסרתי את בני ביד רשעים הללו:

ל״אדרך שלישית ג' משמרות הוי הלילה רמז לאדם החשוך אשר מחומר קרוץ הדומה ללילה שיש בו ג' מדרגות אחד עד י"ג שנים שאז כולו יצר הרע וגם אינו נענש על מעשה הרע שעושה וזהואומרו משמרה א' חמור נוער שבשנים אלו החמור שהוא יצר הרע שנקרא חמור נוער כדאיתא בזהר בסדר במדבר דק"י מדרגה ב' שהוא מעשרים ומעלה שאז נענש על מעשיו אז כלבים שהם המקטריגים צועקים עליו תמיד לפני הקב"ה על מעשיו כדכתיב והכלבים עזי נפש וכתיב מיד כלב יחידתי משמרה שלישית שהוא בעת הזקנה תינוק יונק כלומר חוזר האדם למדרגת תינוק שחוזר ממעשיו וכנולד דמי וכדאי' במדרש חזית וכפי דרך זה יבא על נכון קו' הש"ס דמקשה מאי קחשיב ר' אליעזר אי תחילת משמרות קחשיב משמרה ראשונה סימנא למה לי אורתא הוא כלומר כיון שתחילה כולו חומר ואין בו אלא יצר הרע בודאי שכולו חושך ומה חידש לומר דהחמור שהוא היצר הרע נוער ושולט בו פשיטא אי סוף משמרות קחשיב שהוא עת הזקנה כשעומד בסוף ימיו מה חידש דהוא כתינוק שאין בו חטא פשיטא דיממא הוא כלומר דברור וצדק דנמשל ליום כדרז"ל על פסוק ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים משום שכשאדם מגיע לזקנותו חוזר בתשובה ותירץ סוף משמרה קחשיב וללמדך שסוף משמרה ראשונה שהוא סוף י"ג שנים אז נכנס יצר הטוב ואז חמור נוער בתוקפו להלחם עם היצר הטוב הנכנס ובאמצע דאמצעיתא אז הכלבים הם המקטריגים צועקים יותר לקטרג עליו כיון שמעשרים שנה ועד שמשלים ארבעים לבינה איזה דבר קל נחשב לחמור והקטרוגים מתגברים ותחילת משמרה אחרונה שמיד בתחילת זקנותו נותן האדם את לבו לשוב ונחשב כתינוק וצריך לנהוג בו כבוד. ואי בעית אימא סוף משמרות קחשיב ואם תאמר סוף משמרה אחרונה סימנא למה לי פשיטא דחוזר ותירץ למאן דגני בבית אפל רמז לזקן שמחמת עיכוב לא יכול לעשות תשובה בפועל כי אם במחשבה בלבד למדך דצריך שיתחזק לקום ויקרא ק"ש שהוא היחוד רמז שעיית תשובה במעשה דכיון דנתאחד כל כך לשוב צריך להגדיל עשייתה ובזכור הראשונות יגדל הקב"ה הנקמה מאדום לנקום מידם דמן של ישראל אשר שפכו כמים סביבות ירושלים וה' ברחמיו יקרב השעה בעבור שמו המחולל בגוים כדי שיהיה מהולל ומפורסם ע"י ישראל בכל העולם בילא"ו:

ל״בנאם הצעיר העומד לשרת ולכהן אליהו הכהן האתמרי ס"ט.