מדרש האתמרי ז׳Midrash HaIttamari 7

א׳דרוש שדרשתי בליל הושענא רבה ושם הדרוש הזה ספר חיים והוא דרוש שביעי לתשובה

ב׳מסכת ברכות פ"ק ד"ה ע"א אמר ר' לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אי אזיל מוטב ואם לא יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם אי אזיל מוטב ואי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה ע"ב:

ג׳ברחמיו על כל מעשיו נתן ריוח והצלה בימים אשר בין ר"ה עד היום הזה להיותם הימים ימי בכורי תשובה שיתלבן ויזדקק כל אחד בבורית התשובה בהיותם ימים מסוגלים ללבן הנשמה כמי טהרת הנדה המתקדשת מטומאתה ויביט ויתן נגד עיניו החסד אשר צור העולמים עושה עם האדם החוטא שהרי מתחילת ברייתו יסדו והכינו על אדני הנסים בהיות הוא גוף חלול מלא רוח ומנוקב מכל הצדדין והרוח שמור בתוכו הרי זה באמת פלא גדול. והנה פלא גדול מזה אשר עושה הקב"ה עם החוטא באומרו אולי ישוב שהרי אדם בנוי על רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצות כל אבר כנגד מצוה אחת וכשאדם חוטא באבר אחד כגון שעבר על איזה מצוה שהיא כנגד אותו האבר הרי טמא אותו ושאר האברים מתבדלים ממנו וסורו טמא אומרים לו הרי מכאן למדנושבהיות האדם חוטא בכל אבריו כל אבריו מתפרדים ומתבדלים זה מזה כמת הזה שהוא מובדל מן החיים אבריו מתפרדים זה מזה וחוזר לאפרו ונמצא שה הוא נס גדול שעושה הקב"ה עם הרשע שאף שנתפזרו ונתפרדו אבריו זה מזה הוא מעמידו חי באומרו אולי יחזור. וזהו הטעם שהבע"ת כנולד דמי משום שמתחברים אבריו זע"ז כשעה שנולד וזהו כונת הפ' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום דהול"ל חיים אתם מאי כלכם אלא רמז כל אבריכם יהיו חיים בלי שיהיה אבר אחד מובדל ומופרש שאז נחשב כמת עד שישוב אל ה' כמדובר ולרמוז לזה אמר כלכם ודוק:. ובזה נוכל לומר שזהו כונת רז"ל (בברכות די"ח ע"ב) באומרם רשעים בחייהם קרויים מתים שכיון שע"י העבירות נתפזרו ונתדלדלו אבריו כמת וזה נמצא שבחייהם קרויים מתים אמנם הצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים בהיותם שלמים בקבר בגופם ואין רמה ותולעה שולטת בם כגוף החי ממש:

ד׳ועם זה נראה לומר רמז בארבע מינים שבלולב לולב אתרוג הדס ערבה שהם באים לרמוז על התשובה ודרך עשיתה דהיינו הלולב שהוא דומה לגוף האדם ועליו הנוטין לשני הצדדין לכאן ולכאן רמז לחוטא אשר אבריו מדולדלים לכאן ולכאן כמו שהקדמנו שבכל עבירה שעושה האדם אותו אבר שהוא מצותו מתבדלים שאר האברים ממנו ונמצא החוטא מדולדל באבריו אחד הנה ואחד הנה כלולב הזה הדומה לגוף שעליו מדולדלין לכאן ולכאן ומה הלולב הזה כשמסבבין אותו בחוט מתחבר ונעשה גוף אחד מודבק ומיוחד כך האדם כשחוזר בתשובה ומסבב עצמו במצות תפלין בראשו ובזרועו ציצית בבגדו פאה בראשו מילה בבשרו אזי חוזר להיות גוף אחד מודבק ומחובר באבריו זהו רמז הלולב וז"ש במדרש פ' במדבר פ"ג המזבח היו מכסין אותו בבגד ארגמן למה ארגמן שהוא היה אורג את ישראל מן החטא שעליו מקריבין תמידין וחטאות ואשמות הרי אומרו אורג את ישראל מורה על מה שפירשנו שאבריו של חוטא מדולדלין ונפרדין זה מזה ועם התשובה חוזרים ונארגים אבריו והנה האתרוג בא לרמוז שאחר שחבר אבריו בתשובה צריך שיתענה על מה שעבר לתקן מה שפגם והאתרוג רומז לזה בהיות הוא פרי במיעוט מאכל בתוכו כך הבעל תשובה ימעט במאכלו ושירקרק וישתנה פניו כאתרוג הזה וההדס בא לרמוז שתמיד ימרר על חטאיו כהדס הזה שהוא מר ויזכור תמיד חטאיו כמאמר המשורר דוד הע"ה וחטאתי נגדי תמיד כמ"ש בס' החסידים שצריך האדם לכתוב עונותיו כדי שיהיו לעולם נזכרים לו שכן היה עושה דוד הע"ה והערבה בא לרמוז על הטבילה שיטבול הבעל תשובה לעלות מטומאתו דהערבה היא ערבי נחל דהיינו הטבילה כמו שדרשו ז"ל בפ' כנחלים נטיו מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה כו' ומה שמורין בארבע מינין אלו על הארץ מתחת השמים ממעל לרמוז שאע"פ שהאדם הוא חומר עכור עפר מן האדמה עם כ"ז בשובו בתשובה נשמתו צרורה למעלה תחת כסא הכבוד ומורים בארבע רוחות העולם לומר שאע"פ שרדף אחרי העבירות להשיגם מסוף העולם ועד סופו כר' אלעזר בר דורדיא עכ"ז בשובו אל ה' וירחמהו ויתן מושבו במרומים במקום שוהם וספיר:

ה׳אשר עם זה יובן פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך הכונה אשרי כל מי שתבחר דרך התשובה ומקרב עצמו להכנס תחת כנפיך מה שכרו שישכון בחצריך בחצר המחיצה שאתה שם שבמקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד ומלת חצריך כמו לחצר בית המלך הפנימית ושם נשבעה בטוב ביתך שיתענג מזיו שכינתך מה שאין יכול הצדיק ליכנס בחצר הנזכר אלא קדוש היכלך מי שהוא קדוש שוכן בהיכלך שהוא מבחוץ לפי ששם היכל הוא שם כלל. לכל המלכות ר"ל לכל בית מושב המלך ואנשיווהטעם שהצדיקים עומדים יותר מבחוץ בהיות שאין יכולים להכנס במחיצת בע"ת אמר עוד נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים נוראות הוא לשון תמיהא כלומר נוראות ופלאים אני רואה בכאן שהרי לצדיקים שלא טעמו טעם חטא מעולם נותן למטה מבע"ת שכבר חטאו ויהי כמשיב ע"ז בצדק תעננו כלומר בדרך צדקה עושה להם ומושיע ומגדיל להם כ"כ אשר עם זה מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים שבראות הרשעים מעלת בע"ת כל א' מבטח לשוב אע"פ שהלך ורדף אחר העבירה עד קצה ארץ וים רחוקים כרבי אלעזר בן דורדיא ששמע שהיתה זונה בכרכי הים והלך שם:

ו׳ונחזור אל הענין שהרשע אבריו מופרדים ובשובו מתחברים יחד כדפרישית וקודם בואי לפרש מאמר חז"ל עם זה נקדים לשאול שאלה בענין הלולב דלמה תקנו לברך על הלולב ולא על האתרוג מאחר שהכתוב הקדימו שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים גו' וא"כ היה ראוי לתקן הברכה על האתרוג ולומר על נטילת אתרוג ורז"ל בגמרא השיבו ע"ז לפי שהוא גבוה במינו וחוץ מזה נוכל לומר דכיון דבאתרוג יש מחלוקת אם פרי עץ הדר האמור בכתוב הוא אתרוג או תפוח או איזה פרי מהוד אחר וע"ז תקנו לברך על הלולב לפי שהוא פשוט שכפות תמרים האמור בכתוב הוא הלולב עי"ל דאתרוג דומה ללב שהוא משכן המחשבה ובמחשבה שהיא נסתרת אין מקום לדבר ולזה אין מברכין באתרוג והבן. עי"ל משום שכבר הורגל האדם בכל השנה כשלוקח בידו איזה פרי מברך עליו הנותן ריח טוב בפירות או בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ וכדי שלא יבא לטעות תקנו לברך על הלולב ולא על האתרוג לפי שאם יברך על האתרוג אפשר דבמקום נטילת אתרוג יברך בורא פרי העץ או נותן רט"ב מאחר שהורגל בזה כל השנה משו"ה תקנו הברכה על הלולב עי"ל שתקנו הברכה על הלולב משום כבוד א"י שבפריו נשתבחה א"י שהיא דבש תמרים:

ז׳עי"ל בהיות עמו שני מינים אחרים שהם הדס וערבה והלולב מוקדם בפ' לשני המינים עי"ל דבשלמא אתרוג והדס כבר הם זוכים שמברכים עליהם כל השנה אמנם על לולב שאין מברכים עליו מברכים עליו עתה ואע"פ שמברכים בפריו אינו כהדס ואתרוג שמברכים עליהם ממש וא"ת שיברכו על הערבה שאין מברכים עליו כלל כל השנה י"ל שאין ראוי לתקן ולקבוע הברכה על דבר טפל שאין בו לא פרי ולא ריח. עי"ל בדרך דרש כמאמרם ז"ל שהאתרוג דומה ללב וההדס לעינים והערבה לשפתים והלולב דומה לשדרה ונמצא שהאתרוג הוא המלך שהוא דומה ללב שהוא מלך הגוף ושאר המינים דומים לשאר האברים שהם עבדיו של מלך וידוע שהמלך תלוי בעבדיו לפי שאם אין עם על מי ימלוך על העצים או על האבנים באופן העיקר המלכות הוא העם כדכתיב ברוב עם הדרת מלך ולכן מאחר שהאתרוג הדומה ללב שהוא המלך תלוי בעבדיו שהם האברים הנרמזים בהשלשה מינים לפיכך מברכין על הלולב אשר עמו ההדס וערבה לפי שמי נתלה במי המלך תלוי בעבדיו לכך מברכים על העיקר ובחיבור שאלות ותשובות שחברתי בתשובה סי' שכ"א כתבתי ע"ז י"ח טעמים ונראה גם לתת טעם חוץ ממה שפי' רז"ל דלמה קראו הכתוב פרי עץ הדר במה שראיתי לבעל עמודיה שבעה ז"ל שהביא משם הראשונים שכל מיני צמחים ואילנות אינן צומחין אם אין טועמין ממים זכרים אמנם האתרוג בין במים זכרים בין במים נקבות צומח ע"כ ואפשר דלזה קראו הכתוב פרי עץ הדר בהיות הדר על היותו שפל שצומח בכל מיני מים היורדים עליו אחד זכרים ואחד נקבות ואין הדור גדול מזה ונמצא שארבע המינים הללו הם רמז על בע"ת כמו שהקדמתי שבא לרמוז שיסובב האדם עצמו במצות וימעט מאכלו ויתמרמר על עונותיו ויטבול מטומאתו:

ח׳אשר עם זה נאמר רמז בסדר הקדוש שהוא לרמוז על בע"ת איך ישוב וסדר עשייתו והנה אציגהו לפניך קדש ורחץ. כרפס יחץ. מגיד רחצה. מוציא מצה. מרור כורך. שולחן עורך. צפון ברך. הלל נרצה. בהיות שחז"ל דורשים ענין החמץ והמצה רמז על היצה"ר ויצר הטוב לכן עמדתי לדרוש הסדר הזה בדרך רמז שבודאי שדברי הסדר הזה לא בא לתת סימן לבד אלא גם לרמוז ענין התשובה להציל האדם ממוקשי מות מפח המוקש היצה"ר הוא הצר הצורר הוא שטן הוא מלאך המות ה' יצילנו מרשתו אמן אמר קדש ורחץ כלומר קדש עצמך במותר לך ורחץ לבך מכל טינוף העבירות שעשית ואע"פ שהרבית לפשוע מאחר שאתה עוזב הדרך הרע ומתחרט על מה שעשית מתכפרים כל עונותיך וז"א כרפס יחץ כרפס בר"ת כ בת רשעת פשעת סרתה מן הדרך והכונה אע"פ שהרבית לפשוע וכזבת ורשעת ופשעת וסרת מהדרך הטובה עכ"ז יחץ והסר כל זה מעליך והאל מקבלך אי בתשובה:

ט׳או אשפר שרמז באומרו קדש ורחץ הבעל תשובה צריך לטבול עצמו בנהר התשובה ושיבער לבו ממחשבות פגומות כדי שלא יהיה טובל ושרץ בידו ולכן יקדש עצמו ואח"כ יטבול וז"ש קדש ורחץ כלומר וקודם הרחיצה שהיא הטבילה צריך קידוש גדול כדי שלא תהיה טובל ושרץ בידך. ועתה בא לרמוז וללמדך דרך התשובה ועשייתה איך יעשנה כדי להכניע לב האבן והערל אשר בקרבך תנאי הראשון שלא תלך אחר תענוגי העולם הזה אלא חיי צער תחיה ועל הארץ תישן בלי כר וכסת והסר מעליך המלבושים הנאים ומשובחים ביותר לפי שהם הגורמים הגאוה כמ"ש החסיד בעל ראשית חכמה ז"ל וז"א כרפס יחץ נוטריקון של כרפס כר פס מלשון כרים וכסתות וכתונת פסים והוא אשר דברנו שלהכנעת היצה"ר לא ישכב על כרים וכסתות ולא ילבש כלי מילת כתונת הפסים ויחץ כ"ז מעליך ותסירם מנגד עיניך ואמר מגיד רחצה לרמוז מ"ש החסיד בעל ראשית חכמה ז"ל שצריך האדם בעת שטובל מטומאתו שיתודה ויפרש שם חטאיו לפני המקום בעת הרחינה וז"א מגיד רחצה שיגיד עונותיו בעת הרחיצה שהיא הטבילה שרוחץ הטומאה ואחר שתזכה למעלת התשובה שטיהרת עצמך היטב תזכה למעלת התורה להבינה וז"א מוציא מצה כדכתיב כי מוצאי מצא חיים וכתיב מצא אשה מצא טוב ודרשו ז"ל פסוק זה על התורה כו' לפי שקודם התשובה בעוד שהאדם מלוכלך בעבירות יש מסך מבדיל בינו למקום כדכתיב כי עונותיכם היו מבדילים ולכן סותמים ממנו מקורי הדעת והבינה ועיין בבעל ראשית חכמה ז"ל ששם האריך באיזה אופן העונות סותמים מקורי החכמה באופן שעם התשובה זוכה לחכמה וכדי שיתקיים בו מרור כורך צריך לכרוך עצמו במרירות כדרך אדם כי ימות באהל כך היא דרכה של תורה כו' וז"א מרור כורך כרך עצמך במרורים כדי שתוכל להמציאה ואחר עשיית התשובה המעולה כזאת תזכה לאכול בשלחן הצדיקים בג"ע כענין שהראו ענין השלחן לרבי חנינא ב"ד וז"א שולחן עורך הנה עם כח התשובה שולחנך ערוכה בג"ע ותזכה למתנות הגנוזות בצפון כמ"ש בדרושים הקודמים משם הקדמונים שיש היכל בצד צפון אשר גנוז שם אוצרות כדי ליתן מתנות לצדיקים וזהו שרמז בזה צפון ברך ר"ל תזכה לאותן המתנות הצפונות בצפון וברך מלשון קח נא את ברכתי והכונה תקבל מתנות ממה שצפון בצפון ואז שירתך והללך רצויים לפני המקום וז"א הלל נרצה או אפשר לומר שאומרו שולחן עורך הוא בדרך לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וזמור שירים כי כבר רצה האלהים את מעשיך וזהו שלחן עורך כלו' אכול בשמחה מכאן ואילך אחר עשיית זאת התשובה צפון ברך כלומר ושתה בלב טוב יינך וצפון רמז על היין לפי (כאן חסר) וכיון שחטא אדה"ר הצפינם הקב"ה.הלל נרצה רמז שישמח ויהלל וישיר ויזמר אשר בדרך הזה פירשתי כמה פסוקים מקהלת סימן ט' הם המדברים בענין התשובה וסדר עשיתה וזה נ"ל כונת הכתובים כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ראה חיים עם האשה אשר אהבת כו' ובאהבת הקיצור לא אאריך בספקות והכונה כי החיים שהם הצדיקים הנקראים חיים אפילו במיתתם יודעים שימותו כלו' חושבים תמיד על ענין המית' ובזה אינם חוטאי' כדרך ושוב יום א' לפני מיתתך ישוב היום שמא ימות למחר לא כן המתים שהם הרשעים הנקראים מתים אפילו בחייהם אינם יודעים מאומה אפילו אם יש מיתה בעולם ובזה עושים מה שלבם חפצים וגורמי' בזה כי אין להם שכר לעוה"ב משום שאף אם עשו איזה מצוה נותן להם הקב"ה שכרם בעוה"ז כדי לטורדם מן העוה"ב ונמצא שאין להם שכר עוד כי נשכח זכרם לזוכרם בטוב ולפוקדם ברחמים וזהו אם ימותו חייבים:

י׳אמנם אם חוזרים בתשובה לפני המקום וגם אהבתם שאהבו לעבירות וגם קנאתם שקנאו להקב"ה וגם שנאתם ששנאו לחבריהם שהרעו עם הבריות כמו שפירש"י ז"ל כבר אבדה כלומר שעזבו ואבדו המעשים הללו וגם עזבו כל הבלי העוה"ז באופן שחלק אין להם לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש אז כשעושים כל זה אע"פ שמקודם הרבו פשע ועבירה עכ"ז מאחר שחזרו אומר להם הקב"ה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך ואמר רצה אלהים את מעשיך כלומר מעשיך של עבירות שנהפכו עתה לזכיות כמאמרם רז"ל שהעבירות נעשין זכיות וז"א כ כבר רצה אלהים את מעשיך ר"ל רצה גם מעשיך הראשונים בעבור התשובה. עוד אפשר לומר אומרו לך אכול בשמחה לחמך כו' וקצת ממנו פירש ג"כ קרובי החכם המרומם כמוה"ר אברהם אפומאדו בהיות שבעל התשובה צריך סיגופים ותעניות גם להלביש שק על בשרו ולהסיר מעליו המלבושים הנאים גם צריך שיתן עפר על ראשו גם שלא ירגיל הרבה אצל אשתו שאבר קטן יש באדם משביעו רעב כו' ואחר שמשלים אדם תשובתו מותר בכל אלו הדברים ולכן כנגד מה שהתענה ולא אכל ושתה אומר לך אכול בשמחה לחמך כנגד מה שצריך לפרוש עצמו מן היין אמר ושתה בלב טוב יינך כנגד השק שבבשרו אמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים כנגד אפר מקלה שבראשו אמר ושמן על ראשך אל יחסר כנגד פרישות האשה אמר ראה חיים עם האשה אשר אהבת הרי מכאן כשהקב"ה מוחל לאדם על ידי תשובתו הוא מוחל מחילה גמורה כפי כח הנותן ית' ולכן אחר שרואה שחוזר האדם אליו בכל לבו ובכל נפשו מתיר לו הדברים כי לא תהו בראה:

י״אאשר עם זה נ"ל לפרש כונת אומרם חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו ששואלים ישראל מהקב"ה שתהיה מחילתן מחילה גמורה כפי כח הנותן ונקדים קודם הקדמה מפוארה מיוסדת על אדני פז בהיות אמת שאין האדם יכול להכיר ערך שפלותו אם יאריך זמנו להעריך עצמו למין הדומה לו כיצד אם יעריך עצמו נגד בהמה וחיה שהם חומר עכור כמותו רואה שיש לו יתר שאת ויתר עז בקומה וחכמה ודבור ונמצא שאינו יכול עם זה להכיר שפלותו ואם יעריך עצמו עם המלך שהוא יקר המעלה יותר ממנו עם כ"ז לא יכיר שפלותו שאף שהמלך הוא ממינו מעלתו עם רוב עשרו הוא דבר נפרד ממנו שהעושר אינו דבק עמו ובהיותם שניהם ערומים שוין כולם לרעה במדרגה אחת באופן שאפילו שיראה גדול ממנו במעלה מאחר שמעריך עצמו לאחדשהוא במינו ומעלתו נפרדת ממנו לא יבא עם זה להכיר שפלותו אך יכיר גודל שפלותו אם יעריך עצמו לא' מהדברים עליונים הנעלמים ונפרדים מהחומר כגון המלאכים והדומים להם מכל צבא המרום במרום ואז נרתת לאחוריו ויראה ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה ובזה יכנע לבו הערל וישוב אל ה':

י״בוזהו כונת שלמה המלך ע"ה במשלי סימן ט"ו במ"ש אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה כלו' האורח החיים ימצא האדם כשישכיל למעלה ויראה הדברים העליונים אז יכיר וידע שהבל הוא ועל זה אמר דוד הע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת אז אני אומר מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. עוד הקדמה שניה לבא אל הענין דרך משל אם המלך עשה כלי אחד בידו אע"פ שהכלי יהיה פחות הערך בזוי ושסוי השובר אותו חייב מיתה לא מצד הכלי שחיבל לפי שהכלי אינו שוה כלום אלא מה שהוא חייב הוי בעבור שהשחית וחיבל מעשה ידיו של מלך דהו"ל נוגע בכבודו של מלך שסתר מה שבנה הוא והדבר בהפכו בכלי שעשה אחד מהדיוטות שאף ע"פ שיהיה הכלי יקר הערך והמציאות אינו חייב מיתה השובר אותו משום שלא נגע כי אם בכבוד הדיוט דאזלינן בתר העושה מלאכה. עוד הקדמה שלישית אשר עמה נבא לתכלית המכוון שאדם גדול שנותן מתנה לאדם גדול כמותו צריך שתהיה המתנה מרורה כפי מעלת הנותן והמקבל ששניהם גדולים כאחד וגם אם גדול נותן מתנה לקטן צריך שתהיה המתנה מרובה כפי מעלת הנותן דלעולם אזלינן בתר הנותן ולכן קטן הנותן לגדול יתן כפי ערכו שהוא קטן אע"פ שהמקבל גדול:

י״גוזהו מה שחידש עבדו של שאול בשמואל א' סימן ט' כשהלכו לבקש האתונות שהיה רוצה שאול למנוע עצמו מלבא לאיש האלהים באומרו ותשורה אין להביא כלו' אין ראוי לבא לאיש האלהים משום דותשורה אין להביא לו מרובה וראויה כפי כח הנותן שאני עשיר וגדול וכפי כח המקבל גדול בדור שמואל הנביא והשיב לו עבדו הנה נמצא בידי רבע שקל כסף כו' ואני קטן ובהיות שאני קטן אף על פי שהמתנה מעוטה לא איכפת לן כלום משום שקטן הנותן לגדול אע"פ שיהיה המתנה מועטת אינה כלום דלעולם אזלינן בתר הנותן:

י״דובזה נבין ביאור חטאנו צורנו כונת ישראל להקב"ה לומר אנחנו החומר ומעש' ידיך כולנו ולכן חטאנו שחבלנו עצמינו לא מצד עצמינו שאנו החומר אלא מה שחטאנו היינו בעבור היות אתה צורנו וכבר הקדמנו שאע"פ שהכלי אינו שוה כלום ואני חמר עכור פחות הערך יש לנו עון על שחבלנו מעשה ידיו של מלך דלעולם אזלינן בתר העושה הכלי ובהיות שאנו מעשה ידיך חטאנו על שחבלנו את עצמינו בחטאינו. ועכשיו אחר שאנו מכירים גודלך שאתה המלך הגדול והודינו בפינו לומר חטאנו בהיותך אתה צורנו ומעשה ידיך כולנו אם כן סלח לנו יוצרנו ומאחר שאתה המוחל והסולח תהיה סליחה מרובה כפי כח הנותן שלעולם אזלינן בתר הנותן ומאחר שהנותן הוא גדול אע"פ שהמקבל הוא קטן צריך שיהיה המתנה כפי כח הנותן וכיון שהקב"ה מוחל מחילה גמורה כפי גודלו גם האדם צריך שיהיה תשובתו בכל שלימות לבו לפי שהמוחל שהוא הקב"ה הוא בוחן לבות וכליות וכיון שרואה שאין פיו ולבו שוין בתשובתו אז גם הוא עושה כן שאינו מוחל מחילה מוחלטת ואז המחילה כפי המקבל:

ט״ואשר ע"ז נבין שני כתובים המכחישין זה לזה שכתוב אחד אומר במשלי סי' יו"ד ברוב דברים לא יחדל פשע דמשמע שאע"פ שירבה האדם בדברים על פשעיו להתודות לפני המקום אינו מועיל כלום ולא יחדל פשע וכתוב אחד אומר בהושע סי' קד קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואין להקשות דאומרו ברוב דברים ר"ל כל המרבה דברים מביא חטא דגם זומשמע. ונ"ל לומר דכאן מיירי בדברים מן השפה ולחוץ בלי תשובת הלב ולכן לא יחדל פשע ברוב אותם הדברים. וכאן בהושע איירי בדברים עם תשובת הלב וז"א קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כלו' לא בדברים בלבד מן השפה ולחוץ אלא גם ושובו אל ה' שתהיה תשובה מן הלב. ובזה נבין ואפשר שעל זה היה ירמיה הנביא מתרעם באומרו בסימן י"ב מדוע דרך רשעים צלחה כו' נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם והכונה שהרשעים מודים בפיהם שדורשים להקב"ה ולבם בל עמם וע"ז מתרעם ירמיהו על שהוא קרוב לשמוע תפילתם ונותן שאלתם ונטעתם גם שורשו אע"פ שכשדורשים להקב"ה הוא מן השפה ולחוץ דוקא וז"א קרוב אתה בפיהם על כל מה ששואלים לתת להם אע"פ שהוא בפיהם ולא בלבבם שלבם לא נכון עמך כדרך שדרשו ז"ל גבי איוב בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו מכלל דבלבו חטא כו' גם כן באומר קרוב אתה בפיהם משמע ולא בלבבם שוה וא"כ למה אתה רחוק מכליותיהם שאתה בוחן לבות וכליות להבחין שאין באים לפניך כ"א בפיהם בלבד באופן שהשב בתשובה צריך שתהיה תפלתו לפני המקום שלימה פיו ולבו שוין:

ט״זוזהו כונת הפייטן באומרו בשמך בטחתי וכפי שטחתי ודברים לקחתי ובאתי עדיך הכונה בשמך בטחתי שתקבלני בתשובה אף שמן הדין מאחר שחטאתי לך הייתי חייב למות רק בטחתי בשמך הגדול וכפי שטחתי לפניך לרמוז שכפיך פשוטות מתחת כנפי החיות לקבל השבים כמו שדרשו ז"ל וידי אדם תחת כנפיהם כו' דברים לקחתי כאשר צויתנו ע"י נביאך כתוב לאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא היתה תפלתי לפניך דברים בלבד מן השפה ולחוץ בלי כונת הלב ח"ו אלא ובאתי עדיך ששבתי ובאתי לפניך ממש וזה מורה על דבקותי עמך ודוק:

י״זאו אפשר לומר ובאתי עדיך ידוע שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד שמושב ב"ת הוא במחנה שכינה לזה אמר בשמך בטחתי שתקבלני אע"פ שהרבתי פשע ועבירה ולכן כפי שטחתי לפניך בתפלה ושבתי מדרכי הרעים ודברים לקחתי להתודות לפניך ובזה זכיתי לבא עדיך ממש תחת כסא כבודך וכמו שפירשתי לעיל אלמדה פושעים דרכיך ומה אומר להם שחטאים אליך ועדיך ישובו עם התפלה וכיון דאתא לידן נראה עוד לפרש אלמדה פושעים דרכיך ידוע שהחסד שהקב"ה עושה עם החוטא הוא שמעכב החטא למעלה כדי שלא יבא למטה ויהרוג לאדם משום שמן החטא נברא שטן אחד והוא מבקש להורגו אלא שהקב"ה עוזר ומרחם על האדם לעכבו לפניו למען הציל לאדם מידו להשיבו לפניו בתשובה לזה אמר אלמדה לפושעים דרכיך הטובים ומה הם שהחטאים אשר מהם התהוו מקטריגים אליך ועמך ישובו לפניך ואין אתה מניחם שיבואו אצלך:

י״חעוד י"ל אמר דרכיך לשון רבים לרמוז שאף שחטא וחזר בתשובה וחזר וחטא אפילו עד כמה פעמים מ"מ חטאים אליך ישובו ואתה מקבלם בתשובה ובודאי שזהו שלא יאמר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אלא שאירע שחטא וחזר וחטא מתוקף יצרו ולא בכוונה מכוונת באומרו אחטא ואשוב שהרי אמרו רז"ל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה וכיון דאתא לידן נראה שהטעם שאין מספיקים בידו לעשות תשובה משום שאין קטיגור נעשה סניגור וזה עשה התשובה קטיגור שלו באומרו אחטא ואשוב שלקח בידו התשובה כדי למלאות יצרו ונמצא שעשה התשובה קטיגור שלו אשר עמה חטא ולכן אינו מועיל לו:

י״טעוד י"ל שכל החוטא בפתע פתאום יש בידו חטא על שלא נתיישב להבחין בין טוב לרע והכניס מיד בקרבו שיטות ארס היצה"ר ובהיות כן כמעט שהוא בשוגגוחלק בו מאנוש. אמנם זה שמתיישב ומעיין בדעתו ומתייעץ עצמו בדעתו נמצא זה מזיד ויותר ממזיד גם ראוי לשום לב בכפל אומרו אחטא ואשוב אחטא ואשוב ועוד צריך להבין מאי כונתו של זה באומרו אחטא ואשוב ועוד למה אין מספיקים בידו לעשות תשובה שהרי אין דבר שיעמוד בפני התשובה ואפילו לירבעם אמר לו הקב"ה חזור בך אע"פ שחטא והחטיא וא"כ איך אומר אין מספיקים בידו לעשות תשובה:

כ׳אמנם נ"ל בענין הכפל שסובר זה לטעום מכל העבירות ובדרך שלסוף לא יהיה עון בידו כיצד שאומר אחטא ואשוב וכיון ששבתי כבר נתכפר לי עון זה וכיון שנתכפר זה אחטא עוד עון אחר ואשוב ונמצא שראשון ראשון מסתלק כבר ונתכפר על ידי תשובה ולכן לאיש כזה אין מספיקים בידו לעשות תשובה כלומר בבואו לפני החכמים לשאול תשובה אין מספיקים בידו לעשות תשובה כלומר אין נותנים סיפוק תשובה בידו אלא אומרים לו שאין לו תקנה עולמית לעונו והטעם משום שתקנתו הוא קלקלתו משום שבראות שיש לו תשובה על עון ראשון חוזר לעשות עבירה אחרת באומרו כבר נתכפר עון ראשון ונתבטל ע"י תשובתי עליו ובזה אחזור לעשות עבירה אחרת ולכן לאיש הזה דוקא אין מספיקים לעשות תשובה כלומר ב"ד אין נותנים לו סיפוק לתשובתו אלא אומרים התענה כך וכך ובתשלום זה נותנים עליו עוד עד יום מותו ולכן לא אמר האומר אחטא ואשוב אין מקבלין אותו בתשובה משום שאין דבר שיעמוד בפני התשובה:

כ״אובזה נבין משנת פ"ה דאבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל ע"כ:

כ״בוקשה גם בזה באומרו שכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה שהרי אין דבר שיעמוד בפני התשובה ועוד שהרי ירבעם אע"פ שחטא והחטיא אמר לו הקב"ה חזור בך כו'. אמנם הוא הדבר אשר דברנו שלעולם אין לך דבר שיעמוד לפני התשובה אמנם המחטיא את הרבים הוא עון חמור מאד אשר בבואו לשאול תשובה אין נותנים שיעור לתשובתו לומר עשה כך וכך ותפטור עצמך בזה אלא אחר שהתענה וסיגף עצמו כמה זמן חוזרים ונותנים לו עוד סיגופים ותעניות וכן עד יום מותו באופן דאין נותנים סיפוק ושיעור לתשובתו כשאר העבירות ולעולם שס ס תשובתו מקובלת שאין דבר שיעמוד בפני התשובה:

כ״גוהנה ראוי לשים לב דמאחר שלא בא התנא אלא לומר שהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והדבר בהפכו א"כ היה ראוי להתחיל לומר משה זכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וירבעם החטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר כן דמה איכפת לן במה שזכה משה וחטא ירבעם. ולכאורה י"ל שבא לראות בחוש הראות איך מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה שהרי מרע"ה בעבור שזכה והיו בידו מצות ומע"ט גרם זה מצוה אחרת לזכות את הרבים וירבעם בעבור שחטא שהיו בידו מעשים רעים גרם שהחטיא את הרבים ולכך הזכיר לומר ירבעם חטא ומשה זכה כו':

כ״דאמנם נ"ל באופן אחר שבא התנא לספר במעלת המזכה את הרבים שאע"פ שלא יהיה בידו תורה ומע"ט זוכה לעה"ב והדבר בהפכו והחטיא את הרבים שאע"פ שיש בידו מעשים טובים יורש גיהנם כאומרם ז"ל בפרק יה"כ דף פ"ז ע"א כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה כל המזכה את הרבים אין חטא בא ע"י מאי טעמא שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכל המחטיא את הרבים מ"ט שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם ע"כ:. נמצא שאע"פ שאדם זוכה מצד מעשיו לעה"ב מאחר שיש בידו עון שהחטיא את הרבים יורש גהינם כדי שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם ובהפך מי שאין בידו שום מצוה שעשה מצד עצמו רק שזכה את הרבים זוכה לעה"ב כדי שלא יהא הוא בגהינם ותלמידיו בג"ע וכ"ש כשיש בידו שנים שזכה וזכה לאחרים וזהו כונת התנא לומר כי משני פנים היו לו למרע"ה לירש עה"ב אחד עם מה שזכה לעצמו ואחד עם מה שזכה לאחרים שאף שלא יהיה בידו אלא אחת לזכות לאחרים היה ראוי לעה"ב כדי שלא יהיה הוא בגהינם ותלמידיו בג"ע וכ"ש בהיות בידו ב' ובהפך גבי ירבעם שמלבד שהיה ראוי לירש גהינם מצד מעשיו גם מצד שהחטיא את הרבים שהגם שיהיה בידו מע"ט והיה מחטיא לרבים היה יורש גהינם כדי שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם וכ"ש בהיות בידו השנים ולכן לרמוז ע"ז שמרע"ה זכה לג"ע משני צדדים וירבעם גהינם משני צדדים אמר משה זכה וזכה וירבעם חטא והחטיא ודוק:

כ״העוד י"ל שבא ללמדך חידוש גדול ולומר שאדם שהוא מלומד לזכות עם אחרים גם אותם המצות שעשה בינו לבין עצמו נחשבים לו כאילו זכה עמהם עם הרבים והטעם שמאחר שטבעו לזכות לאחרים זאת המצות שעשם לעצמו בודאי שהיה מטעם שלא בא לידו לעשותם עם אחרים כטבעו הטוב שאם היה מוצא לעשותם עם אחרים לזכותם היה עושה אותם ולכן נחשבים לו כאילו עשם עם אחרים וזהו כפל אומרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו כלומר מה שזכה לעצמו ומה שזכה להרבים הכל אחד וגם מה שזכה לעצמו נחשב כאילו זכה עם אחרים וזכות הרבים תלוי בו והדבר בהפכו לכן אמר ירבעם חטא והחטיא ודוק:

כ״וונחזור לבאר אלמדה פושעים דרכיך ידוע שהפושע הוא מזיד והחוטא הוא שוגג בבלי דעת לזה אמר אלמדה פושעים שעשו העבירות במזיד דרכיך של תשובה ותיקון עשייתה ואופן קבלת היסורין אמנם וחטאים שהם אותם שחטאו בשוגג שאז העבירות נעלמות ממנו וממני אז הדבר תלוי בך לסולחן לפי שגלויות לפניך דוקא עי"ל אליך ישובו כלומר בסבתך ישובו שעשית החסד הזה ובראת התשובה עי"ל אלמדה להם שלא יתביישו לשוב משום שאתה שב עמהם ועמך ישובו ואתה מחסה להם ובהיות אתה המקבלם והרוצה להם ממי עוד מתביישים שהרי אליך תחת כנפיך ישובו. ונחזור להקדמת הדרוש שמסבת העבירות אבריו של אדם מתפרקים ומתפרדים זה מזה וזהו רמז הלולב כמו שפירשתי ועתה נבא לביאור המאמר אשר אמרתי לך שיובן עם הקדמה האמורה במסכת סנהדרין פרק חלק דצ"ט ע"ב אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בין פמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ אמר רבי יוחנן אף מגון על כל העולם כולו שנאמר ובצל ידי כסיתיך ורבי יהושע ב"ל אמר כאילו מקרב את הגאולה:

כ״זוהנה כונת השלמים אלו להוסיף כל א' שבח על דברי חבירו על מי שעוסק בתורה לשמה ידוע שבגוף האדם יש מלחמת היצרים יומם ולילה לא ישבותו ובפרט למי שהוא טוב וישר כאומרם ז"ל כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו אשר עם זה יובן מאמר והנה טוב זה יצר הטוב מאד זה יצר הרע ע"כ. כונת המאמר יובן עם מה שדברנו שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולזה אמר רבי מאיר והנה טוב זה יצר הטוב כלומר כשאדם טוב אמנם לא טוב מאד כי אם אמצעי זה יצר הטוב משום שאינו מתעסק עם זה היצר כל כך בהיות שאינו גדול אמנם מאד זה יצר הרע כלומר אבל כשהוא טוב מאד הוא יצה"רשבהיות שנתגדל מחבירו היצה"ר עושה שכונתו שם אולי יכול עמו:

כ״חונחזור אל הענין שמלחמת ב' יצרים תדיר בגוף האדם זה אומר בכה וזה אומר בכה היצר הטוב שהיא הנשמה חלק אליה ממעל רוצה להטותו בדרך הטוב והיצר הרע שהוא מצד חומר העכור רוצה להטותו אחר התאוה הגשמיות באופן שכל היום מתאוים תאוה זה לצד עילאה ימלל וזה כנגדו מקלל ולזה ר' אלכסנדרי אמר שכל העוסק בתורה לשמה שהתורה היא צרי ורטיית הנפש כאומרם ז"ל מושכהו לב"ה משים שלום בין פמליא של מעלה שהיא הנשמה חלק אלוה ממעל ובין היצר שהוא חומר העכור שהוא פמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי כלומר המחזיק בתורה שנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן אז אומרת הנשמה התורה שלום יעשה לי וגם היצר עונה ואומר גם לי שלום יעשה לי וזהו טעם הכפל רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה בא להוסיף על דברי ר' אלכסנדרי שמלבד מה שעושה למוד התורה לשמה ג"כ עושה כאילו בנה פלטרין של מעלה ויובן עם ההקדמה שהקדמתי בתחלת הדרוש אשר היא לקוחה מהקדמונים שאדם החוטא כל אבריו מתפרדים זה מזה ונדים זה מזה בהיותם כלם טמאים לפי שעבר על רמ"ח המצות עשה שהם מספר אבריו ולזה אמר רב שהעוסק בתורה לשמה שאז נמחלים לו כל עונותיו הרי הוא כאילו בנה פלטרין של מעלה שבונה ומתקן חוליות הנשמה שהיא מלמעלה לפי שכשם שיש חוליות בגוף כך יש בנשמה וגם בונה ומתקן פלטרין של מטה שהוא הגוף הנפרד מאבריו וע"י עסק התור' חוזרים חוליות הנשמ' והגוף ומתחברים ומתדבקים זה עם זה כבתחילה:

כ״טאו יאמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה כלומר מחזיק בנין שמים וארץ משום דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ונמצא זה שעוסק בתורה לשמה בונה ומחזיק פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה שהם שמים וארץ ורב אמר כאילו בונה וכו' משום שמדברי רבי אלכסנדרי משמע שהעוסק בתורה לשמה משים שלום אמנם אם אינו עוסק שלום אינו משים אמנם עדיין הם קיימים ואינו כן שאם אין תורה אין מציאותם בעולם ולזה אמר רב כאילו בונה אותם ממש לפי שהוא מקיים אותם רבי יוחנן אמר אף מגן כל העולם כולו שלא עם שמים וארץ בלבד עושה חסד אלא גם עם כל העולם כולו גדולים וקטנים שמגן עליהם:. או אפ"ל כאילו מגן כל העולם כולו כלו' גם מלבד שמועיל לאחרים מועיל גם לגופו שהוא עולם קטן לבל יתקרב לו שום נזק ואע"פ שאין אנוש מתיר עצמו אמנם כח התורה להועיל גם לעצמו וריב"ל אמר כאילו מביא את הגאולה משום שכיון שלומד לשמה אומר דבר בשם אומרו וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הרי שמלבד שמגן בהווה גם בעתיד עי"ל כאילו מביא את הגאולה משום שמת זכאי ואין צריך לחזור בזה העולם ובמקומו יוצא נשמה מהאוצר כנודע מרז"ל אין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף:

ל׳ועם זה נבא לביאור המאמר שהתחלתי אמר רבי לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצה"ר אי אזיל מוטב ואם לא יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לא יזכיר לו יום המיתה והנה צווחו במאמר הזה קמאי דקמאי ואני אתנהלה לאטי בעט"י אשר אתי והנה השאלה המורגלת בפי כל העולם דלמה לא נקט מיד חלוקת שיזכיר לו יום המיתה מאחר שעמה מנצח ליצרו ואין לו צורך באחרת ועוד מאחר שאמר חלוקת יעסוק בתורה ולא הועיל כלום מה מועיל בק"ש שהיא פרשה אחת ועוד שק"ש בכלל התורה היא אמנם המפרשים ז"ל מחלקים חלוקות המאמר בג' מיני אדם שכל מי שהוא ת"ח בבא יצרו אליו יעסוק בתורה ואם אינו ת"ח לפחות יקרא מה שיודע שהוא ק"שואם גם זה אינו יודע יזכור לו יום המיתה גם יש לחלקו באופן אחר כשבא לו יצרו בעת שיוכל ללמוד יעסוק בתורה ואם בא לו על משכבו בלילה יקרא ק"ש ואם היה במקום מטונף שאז אינו יכול ללמוד יזכיר לו יום המיתה:

ל״אאמנם לבי אומר לי שהוצרך בעל המאמר לג' חלוקות אלו כדי להחליש ולהתיש כחו של יצר מעט מעט ואם מיד בבואו בתוקפו וגבורתו היה זוכר לו יום המיתה לא היה מועיל כלום אמנם כיון שהחליש אותו מעט בלימוד התורה ומעט בק"ש לכן כשזוכר לו יום המיתה הולך לו ומה שנקט תורה וק"ש אע"פ שק"ש בכלל התורה נראה לומר ששלשה חלוקות מדברים בענין לימוד התורה והכונה שמיד בבואו יצרו יעסוק בתורה במקום שלבו חפץ או במקום שהזדמן לו ואם לא הועיל לו זה יקרא ק"ש שכתוב בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שעינא ולבא תרי סרסורי דעבירות וכשילמוד הזהרתו ירתת ויפחד ואם לא מועיל זה ילמוד בתורה בענין שיזכור לו יום המיתה ונמצא שכל החלוקות מדברים בענין התורה ובזה הותר קו' עצומה שהרי אמרו רז"ל בעלמא אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי עמה תבלין שהיא התורה כו' משמע שהתורה היא דוקא רטיית היצר ולא ענין אחר ובכאן משמע שאם לא הועיל לו התורה יזכור לו יום המיתה אלא שמתיישב עם מה שפירשתי שכל החלוקות מדברים בענין התורה ועוד י"ל שידוע שכל מצוה ומצוה יש לה סגולה בפני עצמה ולימוד התורה ששם כלול כל המצות יש לה סגולה אחרת ודרך משל שבכל סם וסם ישיג סגולה מיוחדת ואם יתערבו כל הסמנים יחד יתהוו מהם סגולה מחודשת כך ענין התורה עם המצות שבתורה שכלולים עם כל המצות יש סגולה אחת ובכל מצוה ומצוה בפרטות יש סגולה אחרת בכל אחד ואחד ולכן אמר שאם לא הועיל כלום בעסק התורה יקרא ק"ש אולי דבסגולת ק"ש יתיש ויכנע לבבו הערל ואם לא יזכור לו יום המיתה שעתיד הקב"ה לשוחטו או יזכור לעצמו יום המיתה כמו שפירשו חז"ל:

ל״בגם ראוי לדקדק במאמר במלת אומרו לעולם ירגיז אדם מאי לעולם ונראה שיובן בדחז"ל בפ' אל תרשע הרבה שהכונה שלא יאמר האדם כיון שהתחלתי בעבירה אסיים אותה לכן אמר אל תרשע הרבה כו' לזה אמר לעולם ירגיז אדם כלו' אע"פ שהתחיל בעבירה לעולם ירגיז היצר ולא יסיים אותה או אפשר שאמר לעולם אפי' על העבירות שאדם דש בעקביו יעשה מלחמה עם יצרו משום שכיון שהרגיל עמו להלחם על דבר מועט ולנצחו יבא לנצחו גם על דבר החמור:

ל״גאו אפשר שאמר לעולם לרמוז שיתחיל להלחם עמו גם בזמן שאינו בר עונשים או אפשר שאמר לעולם כלו' שלעולם יעשה עמו מלחמה בין בשעה דתקיף עליו בין בשעה דלא תקיף לעולם ישב עמו במלחמה כדי להתיש כחו ונוכל לומר בזה דרך רמז בענין סדר ביטול החמץ הנמשל ליצה"ר אומר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה דלא ביערתיה ליהוי בטיל וחשיב כעפרא דארעא והרמז בזה הוא מה שדברנו שלעולם ירגיז ביצרו בין בשעה דתקיף בין בשעה דלא תקיף תדיר יזכיר לו יום המיתה וזהו אומרו כל חמירא שהוא היצר הנמשל לחמץ דאיכא ברשותי בקרבי בתוך רוחי דחזיתיה ודלא חזיתיה ירצה לומר בין בשעה דתקיף בי והוא דחזיתיה בין בשעה דלא תקיף והוא דלא חזיתיה לעולם יבטל אותו ובמה ינצחו ומבטלו באומרו כעפרא דארעא בענין שיזכור לו יום המיתה דהוי עתיד לשוב לעפרו או יאמר דחזיתיה ודלא חזיתיה בא לרמוז הדין דקיימא לן ביום הכפורים עבירות שהחודה עליהן ביום הכפורים שעבר יחזור ויתודה ביוה"כ הזה אע"פ שלא חזר לעשותן וז"ל כל חמירא שהוא היצר דאיכא ברשותי בגופי בין דחזיתיה שעשיתי העבירה בין דלא חזיתיה שלא חזרתי בהלעולם צריך וידוי וביטול להוי בטיל וחשיב כעפרא דארעא שיזכור לו יום המיתה כדפרישית וה' ברחמיו ישיב בנים לגבולם ויקיים מקרא שכתוב והסרותי את לב האבן מבשרכם אמן ואמן נאם הצעיר העומד לשרת ולכהן:

ל״דאליהו בכמה"ר אברהם שלמה הכהן האתמרי ז"ל