מדרש האתמרי ט׳Midrash HaIttamari 9

א׳יסוד התשובה

ב׳ואציג לך פה דברים שייכים לגדרי סייג יסודי התשובה ולרמוז כל דבר על פסוקים הרמוזים אל הענין:

ג׳הסיג הראשון שבראות האדם יסורין באים עליו שישקול בדעתו שהם מדה כנגד עבירה פלונית ויפשפש ויעשה תשובה השייכה לאותה עבירה שאם לא יעשה כן יביאהו יצרו לומר שהדברים באו עליו כל צד המקרה וישים נגד עיניו חטא שהוא שוגג שאינו שוקל כנגד כבדות היסורים שעליו כמדת הרשעים שהם מלאים עונות וכשבא עליהם רע תולים הרע שבעבור חטא שבידו בלבד היה לא היה ראוי לאותו עונש ומטחים דברים כלפי מעלה וזהו רומז שלמה הע"ה בפסוק (משלי סימן ה') עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך הכונה הוא מה שדברנו שהרשע נלכד בעבור עונותיו ובאים עליו יסורין והוא בחבלי חטאתו יתמך ואומר וכי בשביל חטא שהיה בידו בלבד באו עליו היסורין המכוערין האלו וזהו סיבה שאינו חוזר לעולם בתשובה בראות שאין העונש שקול כעבירה ודוק:

ד׳עי"ל בדחז"ל הוי מושכי עון בחבלי השוא כו' וזהו אומרו עונותיו ילכדונו את הרשע וסבת לכדתו הוא בעבור שמתחייב בחבלי חטאתו יתמך שהתחיל לעשות חטא ואינו משגיח בו עד שמתגבר עליו ונלכד בו:

ה׳סייג שני שיתרחק האדם מלהסתכל בדברים אשר אפשר שבהם יפול לו דבר לאיזה הרהור ומחשבה אשר על זה היה משתבח איוב באומרו (סי' ל"א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה דקשה שאיוב שהכתוב משבחו שהיה איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע כו' זהו חסידותו שמשבח עצמו שלא היה עובר על לאו דלא תנאף שלא היה מתבונן ומסתכל בבתולות ועוד מהו על בתולה הו"ל לומר בבתולה:

ו׳אמנם הוא אשר דברנו שהיה משתבח עצמו על שהיה מדקדק לעמוד על תכלית החסידות לעשות לו סייגים לפנים מלפנים משורת הדין ויובן בדחז"ל שאסור להסתכל בבגדי צבע של אשה שמכיר אותה עוד ידוע שמותר לאדם להסתכל בבתולה להכיר בה אם ירצה לקחתה:

ז׳וזהו מה שמשתבח איוב דלא מבעיא שלא היה מסתכל בבגדים צבועים וכל שכן באשה עצמה ולא עוד אלא שלא היה מתבונן אפילו על בגדי הבתולה אף על פי שמותר להסתכל בעצמה וז"א ברית וגדר כרתי לעיני שלא להסתכל בשום דבר המביא לידי חטא כאשר צווני ה' ועוד הוספתי משלי שלא נסתכלתי על בתולה ומלת על לרמוז אפילו על בגד שעליה אף שמותר להסתכל בעצמה וזהו בודאי תכלית החסידות. עוד סובל הלשון לומר בו שכונתו לומר ברית כרתי לעיני מלהסתכל בשום דבר רע ומה אני מתבונן דוקא על בתולה כדי לחבבה על החתן באומרם ז"ל (בכתובות פ"ב די"ז ע"א) שמותר להסתכל כל ז' בה לחבבה. וא"ת שהיה טועה בזה לפי שאין ההלכה כן לזה אמר על בתולה ולא אמר בבתולה כלו' הוא היה עושה דבר להסתכל בה כדי לחבבה וגם כדי שלא יבא לשום מחשבה מה היה עושה הוה מסתכל עליה בלי שום התבוננות בצלם צורת פניה ולכן לרמוז לזה לא אמר בבתולה שמשמע שהיה תולה עיניו בדיוקנא שלה אלא על בתולה שהיה מתבונן על מקום מושבו ולא עליה והיתה מתחבבת על החתן בחושבו שמסתכל בה ודוק:

ח׳סייג שלישי כשאוכל לא תהיה כונת אכילתו להרבות בשר להיות שמן ודשן רק יכוון באכילתו להיות בריא לעבודת קונו ונמצא עם זה שגם בשעה שאוכל עובד את השם בהיות כונתו זאת כדרך בכל דרכיך דעהו ובזה אף שאכל יותר ממנהגו לא הפסיד וזהו רומז שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ג) בפ' אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו די"ל במלת למו שנראה מיותר אמנם נראה לפרש עם מ"ש הר' כמהר"ר יהודה יאזייא ז"ל בפ"א משנה מרבה בשר מרבה רימה שיש כת מן המתפלספים סוברות שההצלחה, והעושר האמתי שאין למעלה הימנו הוא לאכול ולשתות כדי להרבות בשר גופו להיות שמן ודשן ותענוג כי זהו תכלית כל האדם כי זה חלקו מכל עמלו וגרמה להם זאת בשביל שכל תאותם היתה שיהיה גרונם ארוך כגרון הגמל וכיוצא בו כדי שתשהה הלוגמא בגרון זמן מה בהעברתו ולא תעבור במהרה כדי שלא תפסק הנאת הלוגמא מפיו מיד. ולזה מפרש התנא ואמר מרבה בשר מרבה רימה כלומר הביא לך ראיה ומופת חותך שזו הסברא שקרנית וכוזבת משום שאני רואה שמרבוי הבשר יתהוה לו נזק משום שמרבה רימה האוכלת את בשרו ע"כ לעניננו ונראה עם זה שעל זה מזהיר שלמה הע"ה ואמר שלא תהי כאותם סובאי יין שכונתם בשתיית היין ואכילת הבשר הוא למו להרבות בשר גופם בסוברם שזהו ההצלחה והעושר האמיתי וזהו אומרו בשר למו כלו' שמכוונים להרבות בשרם ודוק. וזהו רומז שלמה הע"ה (שם י"ג) בפ' צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר כלומר כונת הצדיק באכילתו אינו להרבות בשר רק שיהיה לו כח במה שאוכל כדי להשביע נפשו כדי להיות בריא וחזק בעסק התורה שהוא שובע נפשו דבר הנוגע לנפש שהאכילה אינו שובע לנפש רק לגוף בלבד:

ט׳אמנם שמעתי אומרים בפירוש הפ' הזה במאמרם ז"ל במסכת שבת ד"י ובפסחים די"ב שעה ראשונה מאכל לודים שניה מאכל לסטים שטית מאכל ת"ח ונמצא כשהצדיק אוכל לשובע נפשו שהוא הששית אז ובטן רשעים תחסר לפי שכיון שאכלו בשעה ראשונה שביום בבא שעה ששית כבר נחסר מה שהיה בבטנם ורוצים לאכול פעם שניה. עוד שמעתי די"ל דהיל"ל ובטן רשעים יחסר אלא שהכונה שמדת הרשעים שאחר שאוכלים והם שבעים כשמזדמן להם עוד מה לאכול מקיאים ומחסרין בידם מה שיש בתוך בטנם ומוציאין אותו החוצה כדי לאכול עוד ולזה אמר ובטן רשעים תחסר כלומר אינו יחסר מעצמו על ידי שמתעכל הבשר אלא תחסר על ידם כדפרישית משא"כ הצדיק שאוכל לשובע נפשו:

י׳אמנם נראה לי עוד שבא לרמוז על העין הרע שיש ברשעים שאפילו כשהצדיק אוכל מעט מזער לשובע נפשו לקיום נפשו בלבד אז ובטן רשעים תחסר נראה להם שמה שאוכל הצדיק תחסר מבטנם באזמרם שיותר טוב הוא שגם זה המעט שאוכל הצדיק יותר טוב שיהיה בתוך בטנם:

י״אסייג רביעי שיחשוב האדם תמיד בחומרת העונש הגדול שבעבירות ויהיה זה סייג לו מלעשותם שבראות חומרתם ירתע ויחזור לאחוריו וכמ"ש אדוני אבי ז"ל (שם סי' ו') בפ' היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה פי' הוא ז"ל שכונת שלמה הע"ה על חומר העבירה של הבא על אשת איש כמה היא ואמר שיש מציאות שיחתה כלומר שישים אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אע"פ שטבע האש לשרוף הבגד וכיצד שהוא בגד העשוי מצמר של סלמנדרא שאינו שולט בו האש כאומרם ז"ל במדרש הסיטון הזה שהוא בגד העשוי מצמר סלמנדרא כמו שפי' הרב בעל מתנות כהונה ז"ל מכניסים אותו באש ואינו נשרף גם יש מציאות שהולך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כגון שסך בדם הסלמנדרא באופן שאע"פ שדרך האש ששורף ומכלה לכל יש מציאות להציל ממנו. וא"ת שכן יהיה המציאות בהבא על אשת רעהו שאף על פי שהיא עבירה חמורה שורפת כאש יהיה אופן בעשייתה כדי להנצל מהעונש כדרך שיש להנצל מן האש ח"ו לא ינקה כל הנוגע בה מהאש יכול אדם הנצל ולא מזה ונחזור לענין שכשיחשוב האדם בחומרת העבירות תמיד יחשוך עצמו מלעשותם. גם שא נא עיניך וראה מה מביא לאדם נגע הצרעת של עבירת הזנות אשר רומז שלמה הע"ה (שם) בפ' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד והנה כתבו חכמי המוסר בגנות הזנות כמה הוא מעשה שהיה כך היה באיש שחשק באשה ולא היה יכול למצוא פתח ליכנס בביתה מיראת בעלה או מיראת הבושה עד שחשב מחשבות והיה משים עצמו בבגדים בלואים ומטולאים כעני חוזר על הפתחים ובדרך זה היה נכנס בביתה כדי לראותה ולזנות עמה והרואים אותו נכנס לשם חשבו שהיה נכנס לשאול צדקה ולא היו משימים על לב ענין הנכסתו שם ע"כ ונראה שזה מה שרומז כי בעד אשה זונה עד ככר לחם שכדי שיוכל להשיג האשה זונה מתבזה עצמו שהולך אחריה כל כך להשיגה עד שיביא עצמו עד ככר לחם להדמות עצמו לעני חוזר על הפתחים בעד ככר לחם. ואשת איש נפש יקרה תצוד כלומר ואם נותן עיניו באשת איש באומר שהוא נפש יקרה בעל ממון תצוד אותה כיצד שמרגיל עצמו ליכנס בביתה על ידי בקשת בעלה שאומר שמבקש אותו להראות לו איזה סחורה או אבן יקרה וכיון שהרגיל עצמו ליכנס נכנס בעת שירצה כשאין בעלה שם ועושה העבירה וז"א ונפש יקרה תצוד שע"י אומרו שהוא נפש יקרה מלומדת בתענוגים שהוא בעל ממון ע"י זה תצוד אותה וקרוב לזה פי' הרי"ק ז"ל בפ' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ע"ש:

י״בעי"ל נפש יקרה תצוד שעל ידי שאומר שהוא נפש יקרה וחשובה ומשים עצמו חסיד בוטחים בו ותצוד אותה וכונת שלמה הע"ה שלא יבטיח האדם מיד על כל הבאים לביתו ויחזיק להם בחזקת כשרים שזה יגרום רעות הרבה וכמאמר ז"ל (מס' דרך ארץ סוף פ"ה) לעולם יהיו בני אדם בעיניך כלסטים וכבדם כרבן שמעון בן גמליאל כלומר שלא יאמין בשום אדם לשים לו על ביתו או בכל אשר לו וכמאמרם ז"ל (שם) בר' יהושע שהשכיר אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתיה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו מה עשה אותו האיש עמד בחצי הליל' ונטל את הכלים וכרכן בטליתו וכיון שבקש לירד כו' ולכן מזהיר שלמה הע"ה בחכמתו על הדברים אשר הם תחת אפשרות:

י״גסייג חמישי שיזהר מעשות דבר שמורה עמה שירא יותר מהבריות מהקב"ה שעל זה החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן וזהו מה שמתרעם הכתוב (יחזקאל סי' ל"ו) בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני והכונה מה שדברנו שמתרעם על עבירות נסתרים ואמר יטמאו אותה בדרכם ובעלילותם בעבירות שהיו עושים בסתר וז"א כטומאת הנדה היתה דרכם לפני מה טומאת הנדה אין טומאתה מפורסמת לכל כי אם לבעלה דוקא כך טומאתם אין מי שיודע בהן אלא דוקא אני כאומרם ז"ל שהיו עושין ע"ז אחרי הפתח והמזוזה ולא היו מרגישים בה כי אם אני היודע הנסתרות:

י״דסייג הששי ישים תמיד נגד עיניו ק שאין הקב"ה. עביד דינא בלא דינא וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וכשיראה איזה רע בא על האדם ידע נאמנה שעונותיו הטו כל זה עליו ואם לא ישים כל זה נגד עיניו יבא לחלל את השם ח"ו דעביד דינא בלא דינא. וזהו רמז הפסוק (שם) ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו הכונה שענין החילול הוא באומרם הגוים עם ה' אלה והם צדיקים גמורים ומארצו יצאו דרך תמיה בראות שיצאו אלא ודאי שהוא מבלתי יכולת ה' אמנם אם היו מודים שכל אדם נלקה בעבור חטאו ולא עביד דינא בלא דינא לא היו באים לידי חילול כזה:

ט״וסייג הז' שיזכור תמיד מעונותיו כדרך וחטאתי נגדי תמיד ועם זה יראה גודל החסד שהקב"ה עושה עמו לתת חלקו עם החיים אע"פ שהרבה עמו פשע ועבירה ובזה יבא לידי שמירה שלא לחטוא עוד לפניו:

ט״זוזהו רמוז בפסוק (שם) וזכרתם את דרככם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקטתם בפניכם על עונותיכם ועל תועבותיכם דקשה שכיון שאמר בפסוקים הקודמים וזרקתי עליכם מיד טהורים וטהרתם ואת רוחי אתן בקרבכם. ושבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והרבתי את פרי העץ. ואם כן מאחר שחזרו בתשובה לפניו וחזרו לארצם וטיהר אותם למה אמר וזכרתם את דרכיכם הרעים אמנם הוא אשר דברנו שצריך האדם ליתן נגד עיניו העונות שעשה. אשר עם זה לא יוסיף להכעיס לקונו וזהו הרומז כאן שאחר התשובה והטוב הנשפע מאתו יתברך עליכם אחר כל זה וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים להיותם תמיד לפניכם ובזה ונקטתם תמיד עונותיכם ומעלליכם ובזה לא תוסיפו עוד לעשותם בזוכריכם תמיד הרעה שבא עליכם בעודכם חוטאים לפני:

י״זסייג ח שירחיק מאיזה מדה רעה אם היה בו מקודם כמו חמדת הממון וכדומה וזהו ענין פסוק (מלכים ב' סימן ח"י) ויבאו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו הכונה שבא לומר שהרשע אינו עוזב מידתו הרעה לעולם אף שיראה שלוקה עליו כדרך אומרם ז"ל רשעים אפילו בפתחו של גהינם אינן חוזרים בתשובה בהיות שארבעה המצורעים אלו היו גחזי ושלשת בניו כדחז"ל. ואע"פ שכל הרעה שבא עליו שקללו אלישע הנביא היה מסיבת הממון שחמד מנעמן והלך ולקח אותו עם כל זה לא הסיר טומאתו ממנו לשנות טבעו מחמדת הממון אע"פ שלא היה לו הנאה ממנה בהיותם מצורעים ומה להם עוד בכסף וזהב ובגדים ואם היו מזמנים לאחר שיתרפאו מי שירפא להם יזמין להם אז הצטרכותם אלא שכיון שהרגילו בטבע רע וקשה אף שנלקה לא שב ממנו:

י״חסייג תשיעי שירחיק עצמו מכל מיני מחשבה פגומה עם אשתו בעת הזיווג שלא יפגום מחשבתו לפי שזהו סבה לבנים היוצאים ממנו שאינם מהוגנים;וזהו רמוז בפ' (מיכה סי' ה') אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו כלומר אבותינו גרמו לנו כל הרעה שהם פגמו במחשבה נמצא שגרמו לנו היותינו בלתי מהוגנים ולכן אנו נלקים באופן שעונותיהם סבלנו:

י״טוזהו מה שאנו מתודים בכל יום באומרנו שאין אנו עזי פנים וקשה עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל חטאנו אנחנו ואבותינו דקשה שהרי הם חטאו למה מזכירים עון אבותם אלא הוא אשר דברנו שהכונה שסבת שאנו חטאנו היה בעבור אבותינו שהם גרמו לנו כדפרישית:

כ׳סייג עשירי שיהיה נזהר תמיד בכל דרכיו שלא ימצא בהם שום דופי ויסתכל בדעתו בגנות מעשה הכסילים ויתרחק מהם שבראות מעשיהם כמה מכוערים יקח מוסר לעצמו לפי שהכסיל הוא רבו של חכם לפי שכל מה שרואה שעושה הכסיל עושה הוא להפך ובזה יבא בקו היושר באומרו שמאחר שהכסיל הולך בדרך זו בודאי שאינו טוב ומתרחק עצמו ממנו ונמצא שהכסיל מלמד לחכם הדרך הטוב:

כ״אוזהו רמוז בפ' (משלי ט"ו) אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת הכונה מה שדברנו שאיזה סכלות שעושה הכסיל שמחה היא לו ואע"פ שהוא דבר רע אינו מבחין בין טוב לרע ומשמח עצמו על מה שעושה אמנם והאיש תבונה שרואה דרכיו רואה ולומד וישר לכת ואומר אין ראוי לבחור בדרך זה ומה גרם לו כן בראות בעיניו בפועל גנות הענין בעשיית המעשה ע"י הכסיל וכדרך שפירשו המפרשים ז"ל בפ' (שם סי' א') יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו כלומר ממי אתה לומד שיראת ה' ראשית דעת בראות שחכמה ומוסר אוילים בזו ובהיות שהם מבזים החכמה והמוסר שהוא יראת ה' בודאי שהוא דבר טוב בהיותם הם עושין כל הדברים להפך:

כ״בעוד נראה לי לפרש בדחז"ל שכל מי שאוהב התורה התורה אוהבתו וחוזר אחריו ואם לאו התורה עוזב אותו כאומרם ז"ל אם יום תעזבני יומים אעזבך גם משל הדיוט אומרים שאמרו לאחד אין בעלי החצר חפצים בך השיב להם ואם כן איני חפץ בהם באופן שכל מי שאינו חפץ בתורה גם התורה אין חפצה בו:

כ״גוהנה לרמוז לזה דבר שלמה הע"ה בלשון היולי ולרמוז השני הצדדים הללו אמר יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו כלומר החכמה והמוסר האוילים בזו להם וגם משמע מלשון הזה שהכונה לומר שהחכמה והמוסר לאוילים בזו באופן שמשפט הלשון הוא שכיון שהחכמה והמוסר האוילים מבזים כן החכמה והמוסר מבזה להם ודוק. סייג יא שיתן נגד עיניו החסד שעשה הקב"ה עם האדם שאע"פ שהוא מחומר עכור המשילו על כל מעשה ידיו ובזכור כל זה לא יבא להכעיסו. וזהו מאמר המשורר דוד הע"ה מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו שהכונה שמלאכי השרת השפילו לאדם לפני המקום במדרגה היותר שפלה אמרו מה אדם כי תזכרנו תמשילהו אותו למה שהוא דבר גרוע מעפר ואמר כאומרם ז"ל (בחולין פ"ו דפ"ט) שיותר השפילו לו עצמן משה ואהרן מאברהם אבינו ע"ה שאברהם אבינו אמר ואנכי עפר ואפר שעפר ואפר יש בהם איזה ממשות מה שאין כן מלת מה שאמרו משה ואהרן ונחנו מה וכונתם לומר מאחר שהאדם הוא במדרגת מה אין ראוי כי תזכרנו ותפקדנו ואמר דהע"ה ואתה אדון הברואים ותחסרהו לאדם במדרגה יותר מעוטה מאלהים שהם המלאכים על שבראת אותו מחומר עכור בהיות לאל ידך לעשותו מדבר יקר ונעים ובהיות לאל ידך לעשותו כן ולא עשית נמצא שאתה חסרתו ומיעטתו לאדם יותר מהמלאכים וזהו אומרו ותחסרהו מעט מאלהים ועם כל זה החסד שעשית עמהם היה שעם כלזה שהוא אינו יקר המעלה אעפ"כ וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידך כל שתה תחת רגליו כו':

כ״דסייג יב שלא יחשוב בקבלת שום שכר בעולם הזה מהמצות שעושה שאם חשוב זה בדעתו יבא לבעוט בראות שעושה מצוה ואין לו ממנה המשכת התועלת וזה אי אפשר משום דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ולכן יפן את לבו תמיד שהטוב המוכן לאדם לעת זקנותו הוא הטוב המאושר גם כן הטוב המזומן לו לאדם באחרית ימיו לעולם הבא הוא הטוב המאושר זה דעת החכמים והשלמים לתת דעתם תמיד שישמור הקב"ה שכרם לעה"ב לא כן הכסילים המגרים נשכר עולם הזה ורמוז זה בפ' (קהלת סימן יו"ד) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו דקשה שהיה ראוי לומר לב חכם בימינו ולב כסיל בשמאלו כשם שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד שאינו אומר לימינה גם כן היל"ל כאן לב חכם בימינו משום דלימינו משמע לימין אחרים כו':

כ״האמנם הוא אשר דברנו שהחכם חושק בעושר העתידי שהוא לעולם שכולו ארוך בארצות החיים והכסיל חושק בעושר וכבוד של עולם הזה:

כ״וגם נקדים שידוע שבימינו של הקב"ה הוא אורך ימים ובשמאלו עושר וכבוד כדכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ולזה הכסיל שחושק בעושר וכבוד שהוא דבר השייך לזה העולם הולך וחושק מה שבשמאל התורה שהיא עושר וכבוד לזה אמר לב כסיל לשמאלו נותן לבו לשמאלו של הקב"ה שהתורה והקב"ה הכל ענין א' הוא ולזה לא אמר בשמאלו אמנם לב חכם לימינו של הקב"ה שהוא אורך ימים שכל תאותו לשכר עולם הבא שהוא אריכות ימים סייג י"ג שלא ילך אחר המותרות והמיעוט יראה בעיניו כהרבה ובזה ישיג למעלת החסידות וזהו כונת הפ' (שמואל ב' סי' י"ב) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה הכונה לרמוז שכל כך חסיד היה הרש הזה משמח במיעוטו כאילו היה לו כל טוב שבעולם וזהו אומרו ולרש אין כל כלומר מה שאין לו כלל היה בעיניו כל וזהו אין כל אין לו כלום והיה נראה לו ככל ר"ל כאלו היה לו כל טוב שבעולם כדרך אין לשפחתך כל בבית שמה שאין לשפחתך כלום בבית זה אדרבה כל בבית משום שעובדיה מכר כל ביתו כדי לעשות צדקה עם הנביאים ששמר וכיון שהלכה כל הבית לדבר מצוה נמצא שמה שלא היה כלל בבית זהו אדרבה כל בביתו:

כ״זסייג י"ד שיבין שהעונות גורמים קיצור ימיו ונמצא שאם חוטא מאבד עצמו בידים לפי שכיון שחוטא הקב"ה מקצר ימיו ומוסיפן על הצדיקים שהגיע זמנם ליפטר מן העולם. וזהו כונת פסוק (משלי י"ג) אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך דקשה דהיל"ל יאיר שהוא הפך ידעך האמור גבי רשעים. אמנם הוא אשר דברנו שהקב"ה מקצר ימיו של רשע ומוסיפן על הצדיק גם ידוע שהתורה נקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור וכשהצדיק לומד לשמה התורה משמחת עמו לזה אמר אור צדיקים ישמח כלומר כשאור צדיקים שהיא התורה לשמה שלומד בה לשמה אזי ונר רשעים ידעך הקב"ה מכבה נרו של רשע ומקצר ימיו כדי להוסיפן על הצדיק כדפרישית:

כ״חובזה נוכל לומר רמז בפ' כי אתה תאיר נרי נר"י בר"ת נ"ר ר"שעים י"דעך וכונת הפ' לומר כי אתה תאיר נר"י להוסיף על חיי כשנר רשעים ידעך משום כשהקב"ה מכבה נרו של רשע אז מאיר נרו של צדיק. ובזה נבין פ' (שם סי' ל"ד) כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך ונקדים קודם מה שפירשתי ועיין לעיל דרוש ו') בפ' יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה שהצדיקים חוזרים בתשובה היום שמא ימותו למחר ובזה כל ימיהם עומדים בתשובה ולכן נקט בצדיקים ימים אמנם הרשעים אומרים ימי שנותינו שבעים שנה וכשיבא יום אחרון אנו עושים תשובה ולזהנקט שנים ובפתע פתאום מתים ונאבדים לזה אמר כי לא תהיה אחרית לרע הכונה בשלמא הצדיק שכל יום אומר למחר אני מת לכן באיזה יום שימות נקרא אחריתו אמנם הרשע שלוקח מספר שנים ואומר ימי שנותינו שבעים שנה נמצא שלא יש לו אחרית בעבור כי נר רשעים ידעך קודם זמנם שהקב"ה מקצר ימיהם כדי להוסיפן על הצדיק:

כ״טאמנם ראוי לשים לב שנכנס ברע ויצא ברשעים דהיל"ל כי לא תהיה אחרית לרשעים כשם שאומר נר רשעים ידעך אמנם נוכל לומר שמדבר כלפי יצר הרע שנקרא רע כדכתיב רק רע כל היום וידוע שאם יתמו החוטאים מן העולם והיה הדור כולו זכאי היה הקב"ה ממהר הגאולה דזכו אחישנה ושוחטו ליצר הרע כדכתיב (יחזקאל סי' ז') והסירותי את לב האבן. לזה אמר כי לא תהיה אחרית לרע שהוא היצר הרע אלא שהקב"ה ממהר לשוחטו כשנר רשעים ידעך שאין חוטאים בעולם ונעשה דור שכלו זכאי וממהר לשוחטו קודם יבא זמן האחרית המוכרח להיות כן אמנם אם ח"ו יש רשעים בעולם שאינם זוכים הדור שימהר הגאולה אז יש אחרית לרע שהוא היצה"ר עד זמן אחרית הגאולה ודוק:

ל׳סייג טו שלא יהיה חולק על דבר שמועה של דברים השייכים לעולם או על דברי תורה ר"ל כשאומרים לו דבר מה של חידוש יחזיק טובה לאומרו ולא יפליג עמו שזהו פתח היצר להרגילו שיהיה כפוי טובה בפועל הטוב שמקבל מחברו:

ל״אוזהו כונת פ' (משלי ט"ו) שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן הכונה כששפתי חכמים יזרו דעת ודבר חכמה אין להם לכסילים כי אם לפלוג ולחלוק עמהם לומר לא כן אלא הפך מזה אין מביאין ראיה לדבריהם רק אומרים לא כן:

ל״בסייג ט"ז שלא יהיה מצר ליום מחר ולעולם יהיה פניו צוחקות ובדחן שזה מורה על דברי ההבטחה שבו לפי שכל המצר תמיד על הדברים או על מה שעתיד להיות מורה שאין דרכיו על דרך השגחה רק כמקרה ולכן הוא תמיד עמל ופניו זועפים לא כן המובטחים בה' ועל זה היה אומר איוב (סי' ג') למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש הכונה שהיה מתרעם על מי שנתרע מזלו והוא עמל ויגע כל היום ואין להם מנוח לכף רגלם כי אם בלילה שאז נוחים מעמלם וז"א למה יתן לעמל אור שראוי שלמי שהוא עמל שלעולם יהיה לו לילה משום שאז ינוח מה שאין כן למי שהוא מר נפש שטבעו הרע הוא שלעולם נפשו מרה אין חקר לעצבותו תמיד חושב מה ילד ליום מחר שבודאי אלו אינן נוחין כי אם אחר המות משום שאין הבדל להם בין היום והלילה שתמיד מרים הם ולאנשים האלו נאה להם המות וז"א וחיים למרי נפש כלומר אין ראוי שיתן למי שהוא עמל יום כי אם לילה משום שאז ינוח ולא חיים כלל למרי נפש משום שאין עת בחייו להיות שמח ואם כן למה אתה נותן לו חיים שראוי זה שימות וינוח:

ל״גסייג טוב כשעוש' מצוה יכוון שמתקדשים עמה כל אבריו ולכן יעשה אותה בכל כחו ובכל כונתו וכדרך שאמרו ז"ל במסכת שבת פ כל כתבי (דקי"ט ע"ב) אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן בכל כחו קורעים לו גזר דינו והטעם משום שבכח הקול מתנענעים כל האברים שהם כנגד רמ"ח מצות ואם חטא במצוה הנוגע לאבר אחד אשר בעבורו נגזר עליו מיתה כיון שענה אמן בכל כחו ובכל כונתו נתקדש האבר ונתבטל הגזרה ודוק. וכפי פי' רש"י ז"ל שפי' בכל כחו בכל כונתו נאמר ביה מלתא דמי הכריחו להוציא הדבר מפשוטו אמנם משום דקי"ל דאין המתרגם רשאי להגביה קולו מן הקורא ולכן אין העונה אמן יכול להגביה קולו מן הקורא:

ל״דעי"ל משום שהמרים קולו נראה שח"ו אין הקב"ה שומע בלחש כדרך המרים קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנהולכן מכח זה הוכרח רש"י ז"ל לפרש בכל כחו בכל כונתו וכפי פירושו הטעם שלא אמרו בפי' בכל כונתו לרמוז שתהיה הכונה בכל כח וחוזק לבו בדבקות הרבה ע"כ מה ששייך לפי' רש"י ז"ל אמנם שמעתי שהרי"א זצ"ל היה נזהר לענות אמן בכל כחו ממש. סייג יט שלא יהיה עצל בשום ענין כדי שלא יבא להתעצל בדבר הנוגע למקום לפי שעצלה שלומד באיזה ענין תפיל תרדמה בענייני המקום ולכן מזהיר שלמה המלך ע"ה ע"ע העצלות מאד ומגנה המדה הזאת מאד ומרבה בהפסד הגורם העצלות בדברים הגופניים וכל שכן בדברים הרוחנים אמר שם (סימן י') אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש ויש לדקדק דהיל"ל גם נרדם בקיץ בן מביש שהוא הפך אגר בקיץ או הול"ל בהפך אגר בקציר בן משכיל כשם שיוצא נרדם בקציר בן מביש:

ל״האמנם הכונה בהיות אמת שעיקר הקיץ הוא מחה"ש ואילך שאז הוא זמן התחלת הפירות וכמ"ש רז"ל. וזמן הקציר הוא קודם שבועות כמ"ש רז"ל על פסוק וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ודרשו ז"ל שענין הדודאים שנתנה לאה לרחל היה בליל שבועות לזה אמר אגר בקיץ בן משכיל כלומר כשאגר המשכיל הפירות שהם בקיץ זמן הרבה אחר השבועות עדיין הבן מביש נרדם בקציר מחמת העצלות ועדיין לא קצר החטים והמשכיל כבר אסף אפילו הפירות שהן בסוף הקיץ והבן המביש עדייץ נרדם בקציר ונמצא שגרמה לו העצלות שכשבא לאסוף הפירות אינו מוצא כלום לפי שכבר עברה זמנו ונפלו מן האילן ונרקבו או יבשו או נאבדו או אכלו אותם כל עוברי דרך הרי כמה איבוד גורם העצלות ומשם יראה האדם בכמה וכמה גורם בענין הנוגע למקום משום ששם היצר תקיף יותר ודוק:

ל״וסייג ך ילמוד האדם לפרוש מהעבירות ממה שרואה שאפילו הרשע עצמו כשעושה איזה רעה גדולה יודע ומודה שהוא דבר רע אמנם עושה אותו מצד רגילותו לעשות רע באופן שהרשע עצמו יכיר הרע שהוא דבר זר לעשותו וזהו כונת שהע"ה באומרו (שם סימן ו') שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו כלו' שש העבירות שמפ' ואזיל שנא ה' והשביעית כל כך היא גדולה ורעה שהיא תועבת נפשו של רשע שאפילו הרשע שונא אותה ומודה שהוא דבר רע אלא שעושה אותה מסיבת רגילותו כאדם שהרגיל לאכול סם המות שאע"פ שמודה שהוא סם המות אינו יכול להעמיד עצמו אם אינו אוכלו כן אע"פ שהעבירה השביעית שהיא משלח מדנים בין אחים בלשונו הרע מודה הוא בעצמו שהוא דבר רע אלא הרגילות גורם לו לעשותה:

ל״זאמר עוד עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי יובן עם מה שכ' בספר הנהגות מחכמת הפרצוף שאדם המדבר עם חבירו ולהאמת דבריו מרים עיניו לשמים בלי שום הכרח שמכריח לו חברו בודאי הגמור שאין בפיהו נכונה דכיון שיודע בעצמו שכל דבריו שקר ודבר כזב כדי להעמידם תולה עיניו לשמים על כל דבור כאדם שמורה חסידותו גם ידוע שכל הרגיל להרים ידו לחבירו הוא קרוב להיות שופך דמים וזהו מה שרומז כאן עינים רמות לשון שקר כלומר אם כשמדבר מרים עיניו כדפרישית בודאי שהוא לשון שקר וידים שופכות דם נקי כלומר ואם זה הסימן הוה בידים שמרים אותם בכל עת להכות בודאי שהן שופכות דם נקי ואמר וידים שמושך עצמו ואחר עמו ה סייג א"ך שיתן האדם נגד עיניו חמלתו של הקב"ה שמצטער כ"י ביצירתו של אדם ודואג כשהוא רשע בעבור העונש העתיד לבא עליו בעבור חטאיו מסיבת מדת הדין המחייב לו:

ל״חוזהו כונת הפסוק (שם סימן ט"ו) שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם כונת הפ' לרמוז מה שדברנו אמר שאול ואבדון נגד ה' כלומר ענין השאול וגהינם שאדם יורד שם בעבור עונותיו הוא נגד ה' הוא כלומר נגד רצונו לפישלא יחפוץ במות המת שהוא אינו חפץ שימות האדם רשע כדי שירד שם ונמצא שהוא נגד רצון מידת הרחמים וזהו נגד ה' שהוא רחמים אבל אף וחמה יש לו כשיש לבות בבני האדם שיש לכל אחד יצר הרע ולא נצח לו וזהו אומרו אף כי לבות בני אדם:

ל״טובאופן אחר י"ל אף כי לבות בני אדם ידוע שיש באדם שני לבבות יצר הרע ויצה"ט וצריך האדם להפך יצרו הרע לטוב באופן שגם יצרו הרע יעבוד להקב"ה כמ"ש רז"ל ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצר הרע באופן שליצרו הרע שהוא החומר העכור צריך לעשותו יצר טוב על ידי הזדקקות והתלבנות החומר כדרך אליהו ור' יהושע ן' לוי וחבריו שנכנסו בגופם בגן עדן ונמצא שצריך לעשות יצרו הרע טוב באופן שיהיו לאחדים ולא ישאר בקרבו רק יצר אחד שהוא הטוב ולזה אמר אף כי לבות בני אדם כלומר אף וחימה יש לו להקב"ה כשיש לבות לבני אדם שיש בהם שני לבבות וק"ל:

מ׳ובזה שאמרנו מתיישב קושיא בדברי חז"ל שאמרו (בר"ה דל"ב ע"ב) דאמרו מלה"ש לפני הקב"ה מפני מה אין אומרים לפניך שירה בר"ה וביה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפני כו' דקשה שהרי אמרו במדרש והביאו הטור ז"ל סי תקפ"א מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה משום שאנו בטוחים שיגזור עלינו חיים שהרי היה מן הראוי שלא לעשות כן משום דספרי חיים ומתים פתוחים לפניו ואם משום שאנו בטוחים גם מטעם זה היה ראוי לומר שירה וא"ת בשלמא מכבסים ומסתפרים הוא דבר הנוגע לנו ולכך אנו מתכבסים ומסתפרים אבל השירה שהוא דבר הנוגע לו יתברך אינו רוצה אדרבה איפכא מסתברא אם בדבר הנוגע לנו אנו בטוחים שיעשה עמנו חסד להלל ולזמר ולגדל שמו שהוא מצוה שאני עושה בזה עאכ"ו שהיה ראוי אומרו. אמנם התשובה בזה הוא אשר דברנו שהקב"ה מצטער על הרע הנגזר על הרשע כי לא יחפוץ במות המת וגוזר עליו מסיבת מדת הדין המחייב עליו ולכן הקב"ה שגלוי לפניו מי הוא הנגזר לחיים ומי הוא הנגזר למיתה אינו רוצה שיאמרו לפניו שירה בהיות עת שעומד וגוזר מיתה לבריותיו והוא נגד רצונו כמו שפירשנו בפסוק שאול ואבדון נגד ה'. אבל האדם שאינו יודע אם נגזר למיתה שכל אחד אומר על עצמו בעבור חסדיו הקב"ה יכתוב לי לחיים וכן כל אחד ואחד חישב כן ולכן מתכבסים ומסתפרים ואנו בטוחים בהקב"ה שימלא מחשבותינו ולעולם שאם היה ידוע לאדם מי נגזר למיתה לא היו ראויים לעשות כן אפי' אותם היודעים שנכתבים לחיים משום צער חבירו הנגזר למיתה וכל שכן הנגזר למיתה שלא היה ראוי לכבס ולספר אמנם עכשיו שכלם חושבים שיכתבו לחיים שאין הדבר גלוי לפניהם אנו בטוחים על הקב"ה שיקיים מחשבתינו אבל מה שאין אומרים לפניו שירה משום דידוע שמלכותא דארעא כמלכות' דרקיעא ובמלכותא דארעא מצינו כשהמלך הוא בצער אינו רוצה שיזמרו וישוררו לפניו כדכתיב גבי דריוש המלך כשהשליך לדניאל לגוב אריותא והיה בצער אז באותה הלילה לא רצה שישוררו לפניו דכתיב ובת טות ודחון לא הנעל קדמוהי גם כן במלכותא דרקיעא כיון שהקב"ה מצטער על שגוזר מיתה אינו רוצה שיאמרו לפניו שירה:

מ״אסייג ב"ך שיתן נגד עיניו שאם יפתהו יצרו לעשות העבירה יגרום להביאו בגדר שהמחשבה יצטרפו לו למעשה משום שהחושב לעשות עבירה ולא עלתה בידו אז אותה מחשבה אינה מצטרפת למעשה אמנם אם עשה עבירה ותאות אותה עבירה גורם לו מחשבות פגומות אז אותם המחשבות מצטרפות למעשה משום שבאים מכח פועל עשיית העבירה שעשה:

מ״באשר עם זה יובן כונת רז"ל באומרם יומא דף כ"ט ע"א) הרהורי עבירה קשין מעבירה דקשה שהרי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה אבלהכונה יובן עם מה שפי' שאדם החושב לעשות עבירה ולא עלתה לידו אז אותה מחשבה אינה מצטרפת למעשה אמנם אם אחר שעשה העבירה חוזר לחשוב באותה עבירה מרוב תאותה אז נחשבה למעשה ושיעור הלשון הרהורי עבירה קשה כשהוא מעבירה שאותו הרהור בא לו מסיבת העבירות שעשה כך פירש קרובי החכם השלם כמהר"ר אברהם אפומאדו ז"ל בן בנו של הרב הגדול כמהר"ר יצחק אפומאדו זצ"ל:

מ״גאמנם לי המחבר נראה ליישב הקושיא באופן אחר שיש הפרש בין הרהור למחשבה שהרהור הוא שמעמיק באותו דבר בכל אופניו שיכול להיות ומשים שם דעתו וכיון שכן זהו גורם שיבא לידי קרי ועל דבר כזה אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה לפי שגורם לו זרע לבטלה אמנם מחשבה משמע שחושב דרך עראי באופן שאינו בא לידי מעשה וע"ז אמרו מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ולרמוז למה שפירשנו שינה לומר כאן מחשבה ולא אמר הרהור וק"ל. העולה לנו מן המקובץ כפי פירוש א' שכשיחשוב האדם בדעתו שעבירה אחת גורם שהמחשבה מצטרפת לו למעשה ירחיק ויבדיל עצמו מהעבירה:

מ״דסייג כ"ג שירגיל להיות אהוב ורע לכל עושה מצוה ושיחבב להם עד תכלית החיבוב וזה מביאו שגם הוא ירגיל לעשותם ובפרט בראות השכר הנמשך לו מהמצוה הזאת כאומרם ז"ל במסכת שבת פ' במה מדליקין דכ"ג ע"ב אמר רבא מאן דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנוותא רבנן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן וצריך להבין דמה טעם מאן דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן ודמוקיר רבנן הוה ליה חתנוותא רבנן ולא להפך אמנם נראה דמאן דרחים לרבנן יש לו שנים דרחים להם וכיון דרחים להם ממילא נפקא דמוקיר להם ונמצא שיש בידו שנים ולכן נותן לו שכר הרבה שבניו יהיו חכמים אמנם מאן דמוקיר רבנן אין שום הוכחה דרחים להם שאפשר שמה שמוקיר להם הוא מסיבת יראה שירא מהם שלא יענשוהו לו ולכן הקב"ה החוקר לבות נותן לו שכר בעבור שמוקיר להם שמיהו מצוה הוא עושה אמנם אינו שכר כ"כ גדול ונותן לו חתנוותא רבנן ולא כשכר מאן דרחים להם שיש להם שכר גדול שנותן לו בנים רבנן שהם יוצאים מחלצותיו:

מ״הונחזור לענין שכיון שאדם מתחבר עם עושה המצות והחכמים ואוהב אותם יראה פועל הדבר עם השכר הנמשך לו מזה ויבא גם הוא להיות כאחד מהם. עוד יש לדקדק דלמה מאן דדחיל הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ולא מאן דרחים וי"ל שידוע שאין אהבה אלא בדומים ומאן דרחים להם בהכרח גמור שהוא ת"ח ולכן משלם לו שכרו שיהיו לו בנין רבנן ומאן דדחיל הוא גופיה הוי צורבא מרבנן מדה כנגד מדה וידוע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכיון שהוא נכנס בגדר היראה נותן לו שכרו מה שיוצא מרבוי יראתו יתברך שהוא ת"ח ולכן הוא גופיה צורבא מרבנן וק"ל. עי"ל במאי דאיתא במסכת חגיגה ד"ה ע"א ההוא תלמיד דהוה בשבבותיה דרבי אלכסנדרי ושכיב אדזוטר ואמר אי בעי האי מרבנן הוה חיי כו' ופי' רש"י שלא היה ירא מתלמידי חכמים ולכן מאן דדחיל מרבנן הוא עצמו הוי צורבא מרבנן מדה כנגד מדה כדי שיחיה שנאמר כי מוצאי מצא חיים:

מ״וסייג כ"ד שיתן האדם נגד עיניו שלא לעצמו לבד גורם רעה עם העבירה שעושה אלא גם שהנמשכים אחריו בניו ובני בניו כדכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים וכיון דאתא לידן נקשה מה שהקשה רבינו בחיי ז"ל שמכאן משמע שהעונות נפקדים עד דור רביעי ולא עוד מה שאין כן שכר המצות שהוא לדור דורים דכתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו ושומרי מצותיו משום דמרובה מדה טובה ממדת פורענות. וקשהדלמה עון העגל נפקד בכל דור שנאמר וביום פקדי כו' שמאחר שהוא מדת פורענות היה לו לפוקדו עד דור רביעי בלבד וי"ל שאני ע"ז דחמירא ומה שאמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים מדבר בשאר עבירות עי"ל שהכתוב מדבר בעון דיחיד שכל מי שחוטא פוקד הקב"ה עונו על בנים עד דור רביעי ועון העגל היה עון דרבים:

מ״זסייג כה שיתן נגד עיניו בהשתדלות הצדיקים בהשלמת קיום כל המצות ומשם יבין בעין שכלו כמה נתגדל העונש מהמתבטל עצמו מלקיימם שהרי הצדיקים שהם מלאים מצות כרמון עושים בכל מאמצי כחם להשלמת כולם ומה יענה מי שאין בידו כלום והוא מלא עונות כאומרם ז"ל (בפ"א דסוטה די"ד ע"א) כשהפציר מרע"ה ליכנס לארץ וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה אתה צריך אלא לקיום המצות הרי אני נחשב כאלו קיימת אותם וקשה עם זה למאמר חז"ל במסכת פסחים דקי"ט ע"ב כשנותנים למשה לברך אומר איני מברך לפי שלא נכנסתי לארץ שהרי חשב לו הקב"ה כאלו נכנס וא"כ איך אומר לפי שלא נכנסתי לארץ אמנם יראה לפרש במאמר חז"ל במקום אחר שאם היה מרע"ה נכנס לארץ לא היה שולט צר ואויב בשערי ירושלים ולא היו הולכים ישראל בגלות לפי שהיה בונה המקדש ולא היה שולט האויב במעשה ידיו כשם שלא שלט בשערים שהיו מעשה ידיו של דוד הע"ה דכתיב טבעו בארץ שעריה ולכן מפאת זה משיב איני ראוי לברך לפי שלא נכנסתי לארץ הן אמת שמפאת עצמי נחשב לי הקב"ה כאלו נכנסתי וקיימתי המצות התלויות בה אמנם מצד מה שנוגע לתועלתם של ישראל נחשב באמת שלא נכנסתי שהרי נחרב הבית וגלו מה שלא היה כן אם הייתי נכנס ונכון:

מ״חובזה יובן מאמר חז"ל במס' שבת דנ"ו ע"ב אמר ר' שמואל בר נחמני כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנא' שנאמר ולא היה לבבו. דקשה טובא שהרי ר' שמואל מכחיש פשט הכתובים שמורים שחטא בפועל שנאמר ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. אמנם י"ל שלשם שמים נתכוון כמו שאפרש בס"ד וכיון שלשם שמים נתכוון לכן כל האומר שחטא טועה משום שלא היה ענין חטאו כשאר החוטאים שהוא למלאת תאות יצרם והענין הוא שאם שהע"ה לא חטא לא היה שולט האויב במעשה ידיו שהוא המקדש ומזה היה נמשך רעה לישראל משום שכיון שכעס הקב"ה על ישראל הטיל כעסו על המקדש והם נצולו מה שלא היה יכול לעשות כן אם לא היה מטיל כעסו במקדשו בהיות מעשה ידיו של שלמה כשם שלא היה עושה במעשה ידיו של משה ודוד ולכן כיון שנתן שלמה הע"ה כל זה נגד עיניו מה עשה חטא כדי שישלוט האויב במעשה ידיו בהיות הוא אינו ראוי כל כך ויטיל הקב"ה כעסו במעשה ידיו וינצלו ישראל ולכן בהיות האמת כן אמר ר' שמואל בר נחמני כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה לגלות לנו כל זה:

מ״טאך קשה שאם כוונתו זה שהוא נתכוון לטובה למה רצו חז"ל למנותו בכלל אותם שאין להם חלק לעה"ב עד שבא דוד אביו ונשתטח לפניהם וי"ל שהן סברו הן אמת שלטובה נתכוון אמנם בהדי כבשיה דרחמנא מה לך עשה חיובך בקיום המצות ויהיה מה שיהיה. עי"ל משום שחטא בע"ז ואם משום עשות כונתו כדפרישית היה יכול להיות בחטא אחר ולכן אע"פ שלטובה נתכוון רצו למנותו בכלל אלו. עי"ל שהם הבינו פשט הפסוקים כפשוטם ולא דרשת ר' שמואל בר נחמני ולכן רצו למנותו אמנם הקב"ה שהוא בוחן לבות וידע באמת כונתו לטובה הבטיח לדוד שאע"פ שימנו אותו שלא יתיירא כאומרם שם במאמר זה משום שכיון שבאמת לטובה נתכוון הבטיח לו על האמת ודוק ועיין במאמר משה האמור לעיל לפי שלא נכנסתי לארץ בס' מדרש אליהו אשר לי בדרוש סעודת הצדיקים ושם הארכתי בזה:

נ׳סייג כו שירחיק האדם עד קצה התרחקות רחוק רחוק אפילו מאבק לשון הרע לפי שהוא עון שאין לו תקנה כאומרם ז"ל (בערכין דט"ו ע"ב) כל המספר לשון הרע יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים רבה אמר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד הע"ה ברוח הקדש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות ויש לדקדק היאומן שיהיה קשה כרת שאמר דוד מכל כריתות התורה שנאמרו שכתב אחריהם ושבת וכמו שדרשו ז"ל הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה הכרת לעולם הזה תכרת לעולם הבא יכול אפילו שעשה תשובה ת"ל עונה בה בזמן שעונה בה הרי כריתות התורה אם חזר יש לו תקנה. אמנם י"ל שידוע שעון לשון הרע הוא בכלל לא תלך רכיל בעמך כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' דעות וז"ל איזה רכיל זה שטוען דברים והולך מזה ומזה ויש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע עוד כתב שם שעל לאו זה אע"פ שהוא עון גדול אינו לוקה עליו באופן שלאו לשון הרע הוא בכלל לא תלך רכיל וכבר כתוב בתורה ולכן בראות שחזר בו דוד וכרתו ברוח הקודש הוציאו מכלל כריתות התורה שכריתות התור' יש בהם תקנה אם חזר חוץ מזה בראות שהוציאו מן הכלל וחזר דהע"ה וכרתו הרי לך מפורש כמה גדול עונש לשון הרע השם ירחקנו ויצילנו ממדה זאת אמן:

נ״אהרי הצגתי לפניך כ"ו סייגים. שהנזהר בהם יטהר מכל סייגים והם במספר שם הויה כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה:

נ״בטעם נכון למה הבעל תשובה גדול מצדיק גמור ידוע שהקב"ה נקרא גבור על שכובש כעסו עם הרשעים על דרך רואה גוים מרקדים בהיכלו ושותק ונמצא שבזמן שהיה זה רשע נתפרסם על ידו שהקב"ה גבור בהיותו כובש כעסו עמו ועכשיו שחזר בתשובה יש בידו שתים אחת שעכשיו הוא צדיק דבוק בהקב"ה שנית שבזמן שהיה רשע נתפרסם על ידו גבורתו יתברך כמדובר מה שא"כ הצדיק גמור שלא נתפרסם ע"י גבורתו יתברך כיון שמעולם לא חטא ולכן הבעל תשובה גדול ממנו. עוד טעם אחר בהיות שהבעל תשובה כיון שטעם מהעבירות תקיף יצרו מאד משא"כ הצדיק גמור כיון שמעולם לא טעם מהעבירות ובהיות כן הבעל תשובה נקרא גבור בהיות שצריך לכבוש יצרו הקשה ונמצא שהבעל תשובה דומה לבוראו שנקרא גבור על שכובש עצמו כן זה בעל תשובה צריך להתגבר מאד כדי לכבוש יצרו משא"כ הצדיק גמור דלא תקיף יצרו כל כך מטעם האמור:

נ״גוטוב לכל בעל תשובה לומר זה אחר תפלתו. רבון העולמים ואדוני האדונים יודע אני נאמנה שאתה יודע סוף כל האדם אם עתיד למות חייב או זכאי ואין ידיעתך מכרעת כי אין ידיעתך כידיעתנו ואין מחשבותיך כמחשבותנו לכן אם עתיד אני למות חייב מעתה ומעכשיו הרי אני מוסר נפשי על קדושת שמך ויהי מיתתי וקוצר ימי ושנותי כפרה על כל חטאי ועונותי ופשעי ותן חלקי בגן עדן ונפשי צרורה בצרור החיים ותוסיף יתר שנותי שנתקצרו ממני על העושין רצונך כדי שיהללו ויגדלו ויפארו וירוממו ויקדישו ויעריצו את שמך ואם עתיד אני למות זכאי הוסף ימים על ימי ושנים על שנותי כדי להלל את שמך ולפרסם אלהותך ועזרני לעמוד על משמרתך שלא אחסר רגע יהיו לרצון אמרי פי נא"ה העומד לשרת ולכהן אליהו בכמהר"ר שלמה הכהן האתמרי: