מדרש שכל טוב, שמותMidrash Sekhel Tov, Shemot

א׳ואלה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן זמרי אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה בא להוסיף דור האחר, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו ויפרו וגו' (פסוק ז):

ב׳שמות. מלמד שהקב"ה קרא שמות י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, וכן הוא אומר לכולם (בשמות) [בשם] יקרא (ישעיה מ כו):

ג׳בני ישראל. שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

ד׳הבאים. אי שכתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב הבאים, משמע הבאים עכשיו, ללמדך שאע"פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו משאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאילו אותו היום באו מצרימה:

ה׳את יעקב. יעקב עיקר ובניו טפלין לו:

ו׳איש וביתו. לפי שהיה יודע אבינו יעקב שארץ מצרים שטופים בזימה, לפיכך הקדים והשיא לכל זכרי ביתו נשים קודם שירדו למצרים:

ז׳ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין. כאן הזכיר בני הגבירות כולן תחלה חוץ מיוסף. דן ונפתלי גד ואשר, הזכיר בני השפחות אחריהן, ולמה הזכיר את יוסף באחרונה, אלא שצריך להסמיך וימת יוסף:

ח׳ויהי כל נפש. לפי שאינו מדבר אלא בחשבון הזכרים, לפיכך מדבר בלשון זכר, ויהי כל נפש:

ט׳יוצאי ירך יעקב. כלומר זרועי מילתו, ודומה לו שים נא ידך תחת יריכי (בראשית כד ב):

י׳שבעים נפש. כנגד ע' אומות, וכנגדן ע' זקנים של סנהדרי גדולה:

י״אויוסף היה במצרים. כלומר מניין ע' נפש עם יוסף שהיה במצרים:

י״בוימת יוסף וכל אחיו. יוסף מת קודם לכל אחיו, לפי שניהג עצמו ברבנות עליהם, והיינו דאמרי אינשי הוי קבל וקיים, הוא אמר אנכי אכלכל אתכם (שם נ כא), אמר הקב"ה נראה מי הוא המכלכל אני או אתה, לפיכך מת יוסף תחלה, ואחר כך כל אחיו. ולא הוצרך לכתוב כמה היו:

י״גוכל הדור ההוא. אלו בני השבטים, שכולן היו טובים וצדיקים:

י״דובני ישראל פרו. כפירות השדה, דכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז):

ט״ווישרצו. ר' חייא אומר כל אחת מבנותיהם היו יולדות ששה בכל לידה כפחות שבשרצים, כנגד שש מדות הללו:

ט״זוירבו. בנכסים:

י״זויעצמו. בגדולה:

י״חבמאד מאד. כלומר באותה הברכה שנאמרה באבות שבכולן נאמר מאד מאד:

י״טותמלא הארץ אותם. עד שהיו מפוזרין נתמלאת הארץ מהם כחושים של קנה שהקרקע שלהם מלאה מהם:

כ׳ויקם מלך חדש. כלומר ויקם מלך מצרים לחדש גזירותיו על מצרים:

כ״אאשר לא ידע את יוסף. כלומר היה כפוי טובה, כאילו לא הכיר את יוסף, ושכח את כל חסדיו שהביא את כל הכסף ביתה פרעה, וקנה אותם ואת אדמתם לפרעה, ועכשיו כפר ובגד בו, וכשם שכפר ביוסף, כך כפר בבוראו, שהרי אמר לו יוסף את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (בראשית מא כח), והוא אמר לא ידעתי ה' (שמות ה ב), ארורין הן הרשעים שהן כפויי טובה, כופרין במי שהוא עושה עמהן טובה:

כ״בויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה הרשעה תחלה, לפיכך לקה תחלה, דכתיב (בך) [בכה] ובעמך (שמות ז כט):

כ״גהנה עם בני ישראל רב. בעם:

כ״דועצום. בגדולה:

כ״הממנו. יותר ממה שאנו רבים ועצומים, ודומה לו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו טז). אפס כי רבותי הדבירוהו על אופן יחידי כלפי מעלה, כלומר מהיכן הם פרים ורבים ועצומים, מאלהיהם הוא הצלחתם:

כ״והבה נתחכמה לו. לפי שכולן נשמעים לו כאחד, לפיכך אמר בלשון הבה, כמו שדרשנו בפ' דור הפלגה:

כ״זנתחכמה. בלשון פיוס וענוה, אמר לעמו תנו עצה נתחכמה לו לעם בני ישראל, פן ירבה הגוי הזה, ויהיה יתר עלינו:

כ״חוהיה כי תקראנה. תקראנה לשון רבות כענין שנא' והיה כי תמצאנה [אותו] רעות רבות (דברים לא כא), ולהכי מבעיא ליה למימר מלחמות, אלא הכי קאמר כל מלחמה ומלחמה כשתקראנה אותנו, מיד ונוסף גם הוא שיהיו נתוספין על שונאינו:

כ״טונלחם בנו. עם בני ישראל מבפנים ושונאינו מבחוץ וינצחונו ויהרגונו, ועלה עם בני ישראל מן הארץ הזו חפשים:

ל׳וישימו עליו וישים מבעיא ליה, אלא אמר ר' חייא בר אבא בשם ר' סימון שלשה היו באותו העצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג ע"י ישראל, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו ובני בניו לישב בלשכת הגזית, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי רכב (דה"א ב נה), וכתיב ובני קני חותן משה (שופטים א טז):

ל״אוישימו עליו שרי מסים. שגובין מס נפשות לעבודת המלך, כדכתיב ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין מן הבית את הזכרים לעבודת המלך, כלומר שלא יהיו פנויים ללכת לבתיהם לשמש מטותיהן:

ל״בולמען ענותו. מתשמיש המטה, שלא ירבו, ודומה לדבר אחד מחמש עינויין שביום הכיפורים, דהיינו מניעת תשמיש המטה, וכן דרשו רבותינו וירא את ענינו (דברים כו ז), זו פרישות דרך ארץ, דכתיב אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), וכתיב למען ענותו בסבלותם:

ל״גורבותי הדבירו מלת מסים בלשון המסים, נמס בתוך מעי (תהלים כב טו), וימס לבב העם (יהושע ז ה), וכל דומיהן, כלומר שרי מסים שהיו ממסמסין את לבם:

ל״דבסבלותם. במשאות שסובלין על כתפיהן, ודומה לדבר נושא סבל (מ"א ה כט):

ל״הויבן ישראל ערי מסכנות לפרעה. דרך הפשט מדבירו על אופן אוצרות דגן תירוש ויצהר, ודומה לדבר ואת כל ערי המסכנות (שם ט יט):

ל״ו[את פיתום ואת רעמסס]. רב ושמואל חד אמר פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרועע ונמסס שלא יתהלל מצרים במעשה ידיהם. וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא פיתום, שראשון ראשון פי תהום בלעה:

ל״זוכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כן רבה וכן פרץ מבעיא לי', אלא אמר ריש לקיש רוח הקודש מבשרתן לשון ברכה כן ירבה וכן יפרוץ, שכבר הבטחתי לאבותיהם להרבות ולהפריץ זרעם ככוכבי השמים וכחול הים וכעפר הארץ, וכתיב כן יהי' (דבר) [דברי] אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו' (ישעי' נה יא):

ל״חויקוצו מפני בני ישראל. לפי שראו שהן פרים ורבים, ודומה לו קצתי בחיי (בראשית כז מו), ויקץ מואב (במדבר כב ג), ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויסוד טעמן כאדם שהוא קץ ממזונו:

ל״טויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. א"ר אליעזר בפה רך, מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים רכים, בתחלה הי' אומר להם בניי עשו מלאכתי, ובנו בנין קטן הזה, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שהרגילם למלאכתו ונשתעבדו לו, לבסוף היה משעבדם בפרך, שמשבר עצמותם ומכתתם, ודומה לדבר לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה מו), ועיקר המלה כמו גרש כרמל (ויקרא ב יד), מתרגמינין פירוכין, ובדברי רבותינו דומה לו מוללין מלילות ומפרכין קטניות:

מ׳וימררו את חייהם בעבודה קשה. א"ר אבהו בתחלה גזרו עליהם ג' גזירות בחומר ובלבנים שהיו מגבלין החומר בתבן ובמים והיו מלבנים הלבנים באור וצולין אותן כדי לחוסמן:

מ״אובכל עבודה בשדה. כגון חרישה וקצירה דישה וזירה בצירה וגדירה ומשיקה. ולבסוף כל הבן הילוד וגו':

מ״באת כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. מעתה לא היה אלא בפרך וכיתות:

מ״גויאמר מלך מצרים למילדת העברית. חסר דלא הוו אלא תרתי, רב ושמואל חד אמר אשה ובתה, דהיינו יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה, דהיינו יוכבד ואלישבע בת עמינדב. תניא שם האחת שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד, וכה"א האלך וקראתי לך אשה מינקת (שמות ב ז), דהיינו שמלמדת לשפר ולהניק את הוולדות:

מ״דושם השנית פועה. זו מרים שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת עתידה אמי שתלד מאבי בן שמושיע את ישראל:

מ״הויאמר בילדכן את העבריות. כשאתם מסייעות לילד את העבריות שלפיכך נקראת מילדת שמסייעת ללידה:

מ״ווראיתן על האבנים. עיקר מלת אבנים הוא הפחת העשוי ליולדת עת לידתה, ואבנים האמור בירמי' גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו, דכתיב בירמי' (ירמי' יח ג), וארד (אל) בית היוצר והנהו עשה מלאכה על האבנים. א"ר חנן סימן גדול מסר להן, אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשר ירך מכאן וירך מכאן, והוולד בין ירכותיה, לפיכך נקרא אבנים שבזמן שאשה כורעת לילד הוולד בנתיים לירכותיה כאבנים. ר' אומר לפי שביצירתו של אדם הוא נמשל ככלי יוצר, שנאמר (כי) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (שם שם ו), ואותו מקום שהיוצר עושה בו מלאכה בחומר נקרא אבנים:

מ״זאם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה. אין אתם נזקקין לה. א"ר חנינא סימן גדול מסר להן להכיר את הוולד באותה שעה, שהבן פניו למטה כלפי הארץ שנלקח ממנה, ובת פניה למעלה כלפי האדם שנלקחה הימנו. ויש אומרים זה כנגד תשמישו, וזו כנגד תשמישה:

מ״חוהמיתן אותו כך אמר להן אפי' משימת המילדת אצבעה על חוטמו מיד הוא מת. וכל כך למה, לפי שראו איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל עתיד להוולד באותו פרק, לפיכך גזר מיתה על הזכרים:

מ״טולפי שהיו מצריים שטופי זימה, גזר ואם בת הוא וחיה:

נ׳ותיראן. האל"ף שבנתיים שהיא רפויה משמעת המלה לשון יראה, ואם היתה מפיק א' היתה משמעת לשון ראייה. בוא וראה כמה גדלה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המיילדות שהיו יריאות שמים, שנאמר ותיראן המילדת את האלהים, וכה"א ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), וכתיב יראת ה' היא אוצרו (ישעי' לג ו), וכן אמר משה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב), וכתיב יראת ה' תוסיף ימים (משלי י כז), וכתיב אשרי איש ירא [את] ה' (תהלים קיב א):

נ״אולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעי' לי', דהא כתיב ויאמר בילדכן, אלא כאשר דבר בגזירה, דהיינו לשון קשה, ודומה לדבר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):

נ״בותחיין את הילדים. ולא המיתו את הילדים מבעי' לי', אלא לא דיין שלא המיתו את הילדים, אלא שהיו מספקות מים ומזון לאימותם:

נ״גויקרא מלך מצרים למילדת ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים אין מדוע אלא לשון תוכחה, ודומה לו מדוע לא כליתם חקכם (שמות ה יד), מדוע לא אכלתם את החטאת (ויקרא י יז). ועיקר המלה הכי משמע, מה דיעה יש בדבר הזה, עד כאן מספר האיך נתקיים גזירת ועבדום וענו אותם, מכאן ואילך מספר בשמירת ישועתם:

נ״דותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות. שהרי עבריות אינן בפתקה של חוה, דכתיב בה בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז). מפני שהן צדקניות, ולפיכך אינן צריכות לנו:

נ״הכי חיות הנה. כלומר בריאות הנה בשעת לידתן, ודומה לדבר שתי צפרים חיות (ויקרא יד ד), כלומר בריאות:

נ״ובטרם תבא אליהן המילדת וילדו. שהן מסייעות בעצמן, וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת חיה:

נ״זוייטב אלהים למילדות. בשתי יודי"ן, היטיב להן בעוה"ז והקרן קיימת להן לעולם הבא:

נ״חוירב העם ויעצמו מאוד. יותר מששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (והרביתי) [והרבה ארבה] את זרעך כככבי השמים (כעפר הארץ) וכחול [אשר על שפת] הים (בראשית כב יז), והכלל בכל המקרא, כל מלה שהיא עניין סיפור פועל אשר פעל כבר, ויש למ"ד בתחלת המלה, ויו"ד סמוך לה, אם המלה בלשון הפעיל, הרי היו"ד ננקדת בצירי, כמו וייטב אלהים, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), ויגל (את) השארית (דה"ב לו כ), וכל דומיהן, וכאשר הוא בלשון ויפעל תהי' היו"ד ננקדת בחירק, כה משפט המלין אשר אין היו"ד מיוסדת בהן, אבל כשהיו"ד מיוסדת בהן כולו בצירי, כמו וילך וישב, ואם לשון הפעיל יהי' היו"ד במלאפום, כמו ויולך ה' את הים (שמות יד כא), או בפתח, כמו וישב את [כל] הרכוש (בראשית יד טז):

נ״טויהי כי יראו המילדת את האלהים. כלומר כיון שראה פרעה שהן יראות מלפני הקב"ה, והיו מחיות את הילדים, מיד ויעש להם למצריים בתים, שהרי לא כתב להן לשון נקבה, אלא להם לשון זכר, מלמד שעמד ותיקן בתים למצריים סמוך לבתי ישראל להיותם שכנים להם, שכיון שנולד בן לישראל יהיו הם מרגישים שהתינוק בוכה, ויהיו נוטלין את התינוק משליכין אותו ליאור, ועליהם אמר שלמה אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב טו), שתינוקת של מצריים מגלגלין מבחוץ, ותינוקת של ישראל מגלגלין מבפנים כנגדם, ובאים מצריים ונוטלין התינוק ומשליכין אותו ליאור, אימתי מחבלים כרמים, דהיינו כנסת ישראל, כדכתיב כרם חמד ענו לה (ישעי' כז ב), בזמן שכרמינו סמדר (שה"ש שם). ויש דורשין שועלים לשון מים שזורקין אותו למים ודומה לדבר מי מדד בשעלו מים (ישעי' מ יב), ולהכי כתיב שעלים חסר ו' למדרש ביה שעלים כדדרשינן:

ס׳ויצו פרעה לכל עמו. שגזר גם על המצרים:

ס״אלאמר. מאי לאמר כיון שיאמרו להם מצריים הללו שכיני ישראל שתינוק נולד בבית ישראל יהי' כל עמו מסייעין אותן ליטול התינוק:

ס״בכל הבן הילוד. בן ישראלי:

ס״גהיאורה. כמו ליאור, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הוטלה ה' בסופה. ולמה ביאור, לפי שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל נולד באותו הפרק והוא לוקה במים, כמו שמפורש בפרשת מי מריבה, אמרו דור המבול נדונו במים, והקב"ה נשבע לעולמו שלא יהי' עוד המים למבול, ואע"פ שאנו דנין את אלו במים, אין אנו מתייראין שיביא מבול ליפרע ממנו, שהרי אינו מבטל שבועתו והם לא ידעו שהקב"ה גדול העצה ורב העליליה דמבול הוא דאינו מביא על הארץ, אבל מביא אומה אחת לתוך המים ולא עוד אלא על כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא, וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל (אלהים) [האלהים] כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), מדה כנגד מדה. וכן אמר ישעיה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעי' כז ח):

ס״דוכל הבת תחיון. לפי שהמצריים שטופין בזימה לפיכך גזר שיחיו את הבנות לשום זנות:

ס״הוילך איש. מה עניין זה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אלא אמר ר' יהודה בר ביזנא תנא עמרם גדול הדור היה וכיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמילין, מיד עמד וגירש את אשתו אחר ב' חדשים עמדו כולם וגרשו את נשותיהן, אמרה לו מרים, עמרם אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת לעוה"ז ולעוה"ב, פרעה גזירתו ספק מתקיימת, ספק אינה מתקיימת, ואתה גזירתך ודאי מתקיימה, שהנפרד מאשתו וודאי לו שאינו מוליד ממנה בן, מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן:

ס״ווילך איש. אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ, וכה"א והאיש בימי שאול גדול, וזה עמרם:

ס״זמבית לוי. מן בן בנו של לוי:

ס״חויקח. א"ר יהודה בר ביזנא שעשה לה מעשה ליקוחין, השיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט):

ס״טאת בת לוי אפשר בת ק"ל שנה והוא קורא אותה בת אמר ר' יהודה בר ביזנא מלמד שנולדו בה סימני נערות. ומלומדין הן הצדיקים אבותינו בניסים שהרי שרה אמנו היתה בת צ' שנים, ונתפשטו הקמטים, ונתעדן הבשר, וחזר יופיו למקומו, וכן יוכבד:

ע׳ויקח את בת לוי. זו יוכבד בת לוי, ומנלן דבת ק"ל שנה היתה, דכתיב אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כו נט), הורתה היתה בדרך ולידתה היתה במצרים, וישראל לא היו במצרים זולתי ר"י שנה, צא מהם פ' שנה משנולד משה עד שיצא, דכתיב ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמונים בדברם אל פרעה (שמות ז ז), נמצאת נשארו ליוכבד ק"ל שנה:

ע״אותהר האשה ותלד בן. א"ר יהודה בר ביזנא מקיש לידה להריון, מה הריון שלא בצער, אף לידה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה, כלומר בשטר חוב שלה, כדכתיב בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז):

ע״בותרא אותו כי טוב הוא . תניא ר' מאיר אומר טוב שמו. ר' יהודה אומר טובי' שמו. ר' נחמיא אומר הגון לנביאות. אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול. וחכ"א בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ד):

ע״גמלמד שלא נפרד עמרם מאשתו אלא שני חדשים בלבד, ומעוברת היתה במשה בשעה שגירשה, אלא שלא הכיר בה, וכשהחזירה היתה מעוברת ג' חדשים לפיכך ותצפנהו שלשה ירחים, דלא מנו לה המצריים אלא משעה דאהדרה, ואינהו לא ידעו דהוות מעוברת ביה מעיקרא:

ע״דולא יכלה עוד הצפינו. הצפינו מבעי' לי' דליהוי הפ"א נדגשת דמשמע כמו להצפינו דהיינו לשון קל. ודומה לדבר הראותם, כמו להראותם, וכמה לשונות במקרא, אלא מאי הצפינו דצ' דגושה והפ' רפויה דמשמע הצפן שלו, שוודאי היתה יכולה אבל לא היתה יכולה לבלבל דבר הצפן שלו לאחר ג' חדשים, דהיינו לומר עד השתא מעברנא דהא מנו לה ט' חדשים מדאהדרה בעלה ועד סוף ג' חדשים בתר דילדתיה ובתר ג' חדשים שאלו בתרה ואמרה עד השתא הות מעוברת ועכשו הוולד אנה הוא:

ע״הותקח לו. להצלתו:

ע״ותיבת גומא. למה נקרא גומא, שהוא גומא ושותה מיא תדיר ודומה לדבר הגמיאני נא מעט מים (בראשית כד יז), וכה"א היגאה גומא בלא בצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא). מאי שנא תיבת גומא. א"ר שמואל בר נחמני דבר קל הוא הגומא שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה, בפני המים, ובפני האבנים ובפני הסלעים, שאם יבואו גלי היאור ויטילוהו לסלעים לא תשבר:

ע״זותחמרה. לשון רפה היא מלמד שעיקר הטיח לא היה אלא בזפת והחמר טפל:

ע״חותחמרה בחמר ובזפת. תניא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע:

ע״טועוד שהחמר נימוח במים וזפת אינו נימוח:

פ׳ותשם בסוף. ר' אליעזר אומר ים סוף. ר' שמואל בר נחמני אמר אגם, היינו יערת הטיט שעל שפת היאור, וה"נ מתרגמינן ושויתיו ביערא, ודומה לו ביערת הדבש (ש"א יד כז), וכה"א קנה וסוף קמלו (ישעי' יט ו):

פ״אותתצב אחותו מרחוק. כלומר בסוף נבואתה, שהיתה אומרת עתידין אבא ואימא להעמיד בן שהוא מושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, כיון שזרקתו אמו ליאור, עמדה אמה וטפחה על ראשה, אמרה לה היכן נביאותיך לפיכך נתיצבה מרחוק לדעת מה יעשה לו, אם יטריפו היאור או לא:

פ״בותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. א"ר אחא בר' חנינא אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל התורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, וראיה לדבר שהרי אמרו רבותינו בשבעה באדר נולד משה, משבעה באדר ועד ששה בסיון ג' חדשים הם, שהרי אייר חסר הוא, והיינו דכתיב ותצפנהו שלשה ירחים, למדנו שלא עשה משה רבינו בתיבה אפילו יום אחד, וכה"א ותתצב אחותו מרחוק, מלמד שלא זזה ממצבה עד ששלח הקב"ה עזרה לצדיק, יהי כבוד ה' לעולם:

פ״גבת פרעה. היינו בתיה בת פרעה אשת כלב בן יפונה הקנזי:

פ״דלרחוץ על היאור כדי להקר מפני החום:

פ״הונערותיה הולכת על יד היאור. שלא רצה הקב"ה שיהיו פוגעות באותו צדיק, לפיכך נתרחקו מעל גבירתן:

פ״וותרא את התיבה בתוך הסוף. היא לבדה ראתה:

פ״זותשלח את אמתה ותקחה. לתיבה. ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר אמתה, היינו ידה, כדכתיב אמה וטפח (יחזקאל מג יג). וחד אמר שפחתה, ומסתברא כמאן דאמר שפחתה, שלא תמצא אמה שהמ' נירפית אלא בלשון שפחות ולא שהמ' נדגשת אלא בלשון יד, אי נמי אמת המים:

פ״חותפתח ותראהו. ותרא מבעיא ליה אלא אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שראתה עמו שכינה, כענין שנא' אני ה' הוא שמי (ישעי' מב ח), והכי משמע ותפתח את התיבה:

פ״טותראהו בראיית לבה לכבוד שכינה ששרוי עם הילד, ולפיכך נתגיירה:

צ׳והנה נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, תנא הוא ילד וקולו כנער דברי ר' יהודה, אמר לו ר' נחמיא א"כ עשית למשה רבינו בעל מום, אלא מלמד שעשאת לו אמו חופת נעורים בתיבה:

צ״אותחמול עליו. מפני כבוד השכינה:

צ״בותאמר מילדי העבריים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול, שאין העבריים ניכרין אלא במילה:

צ״גזה. לא אמרה הוא אלא זה. א"ר יוחנן נתנבאה שלא מדעת אמרה זה הוטל ליאור ואין אחר הוטל, והיינו דאמר ר' אליעזר מאי דכתיב וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעי' ח יט), צופין ואינן יודעין מה צופין, מהגין ואינם מה מהגין, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, לפיכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכיון דשדיוהו למשה בנהרא תו לא חזי אצטגניני בההיא סימנא, ואינון לא ידעי דעל מי מריבה לקי וכולה כדמפרש התם, ובטלוהו לגזירתא, והיינו דכתיב הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך (ישעי' מז יג), מאשר ולא כל אשר, שאינן רואין דבר על מתכונתו אבל בגימגום, לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם (דברים יח ט), והם בטול תורה ולב זוחח, וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך (שם שם יג), וכתיב כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמי' י ב):

צ״דותאמר אחותו אל בת פרעה האלך. ה' נחטרת לפי שהמלה הוא לשון נטילת רשות:

צ״הוקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא ינק משה מהן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טומאה אתמהה, והיינו דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעי' כח ט):

צ״וותאמר לה בת פרעה לכי. מכאן הבינה בת פרעה שהילד זרע קדושים הוא:

צ״זותלך העלמה. הלכה בזריזות. עלמה לשון נערות, ומשמע בין בתולה ובין בעולה, שהרי ברבקה כתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב (בראשית כד מג), וידענו שלא הי' אליעזר מדבר אלא בבתולה, ובמשלי כתיב דרך גבר בעלמה (משלי ל יט), ואין זה כי אם בבעולה, דכתיב דרך (נשר) [הנשר] [וגו'] בשמים (שם), והמה ד' דרכים שאין להם תפיסה והכירא אחריהן. דרך שעבר בו הנשר באויר הרקיע, והנחש בצור, שאין רושם ניכר בצור כמו שניכר בעפר תיחוח, ולא האניה שעברה בלב ים, ולא כשבא הגבר על העלמה שאין עלמה זו אלא בעולה מעיקרא, דכתיב כן דרך אשה מנאפת אכלה מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (שם שם כ), ואין מנאפת אלא דנבעלה מעיקרא, וכה"א האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז לב) וכן בישעי' כתיב הנה העלמה הרה (ישעי' ז יד), לא שהיתה בתולה אלא בת בנים, אלא הבחורים קראו אותה עלמה, והיא היתה אשת ישעי', דכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר ה' [אלי] קרא שמו מהר וגו' (ישעי' ח ג), וזה בנו הראשון של ישעיה וזה בנו השני שניבא על אמו, ואמר הנה העלמה הרה וגו' (שם ז יד), קרא שמו עמנואל שהקב"ה עוזרם מיד רצין מלך יורם ומיד פקח בן רמליהו, וכה"א עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (שם ח י), יסכר פי דוברי שקר (תהלים סג יב):

צ״חותאמר לה בת פרעה הליכי. לא נאמר הולכי אלא הליכי מלמד שנדרשת המלה בשתים, כלומר הא ליכי הוא, כלומר שליכי הוא ודומה לדבר הא לכם זרע (בראשית מז כג), הא כדי פרזלא (דניאל ב מג), ואמר ר' חמא בר חנינא מלמד שנתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה אלא לפי תומה:

צ״טואני אתן את שכרך. לא דיים להם לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנים להן שכר:

ק׳ותקח האשה (בנה) [הילד] ותניקהו. כ"ד חדש:

100

ק״אויגדל הילד ותבאהו (אל בת) [לבת] פרעה ויהי לה לבן. מלמד שכל המגדל בן חבירו בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכה"א ותקראנה לו השכינות שם לאמר יולד בן לנעמי (רות ד יז):

101

ק״בותקרא שמו משה. לא השם הוא המדרש, אלא המדרש הוא השם, אלא משוי היה לו לקרותו, כדמפרש ואזיל כי מן המים משיתיהו, אלא נתנבאה ולא ידעה מה שקראתו משה שהוא משה את ישראל מן הים, שנא' ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלה מים (ישעיה סג יט). ואומר ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו כב), ולמה משה חסר ו', שנחסר אחד מחמשים שערי בינה:

102

ק״גמשיתיהו. כלומר דיליתיהו, ואומר (לו) ימשני ממים רבים (ש"ב כב יז), (תהלים יח יז):

103

ק״דורבותינו דרשו עוד. ואלה שמות בני ישראל, אלה שנצטערו במצרים, ואלה שיצאו ברכוש גדול, אלה שבאו לשם בשבעים נפש, ואלה שיצאו בשש מאות אלף:

104

ק״האת יעקב. מלמד שבזכות יעקב יצאו:

105

ק״ווימת יוסף וכל אחיו. למה מת יוסף קודם לכל אחיו, שלא יאמר הוא אם אחיו מתים תחלה הרי לקח הקב"ה אחיי שמכרוני מביתי וקברתים:

106

ק״זויקם מלך חדש. רב ושמואל חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו:

107

ק״חהבה נתחכמה. אמר פרעה שנים עשר שבטים היו כמניין הב"ה, ועכשו נהיו לעם רב:

108

ק״טנתחכמה לו. לבוראם, כדי שלא ירבה עמו, אמר הקב"ה אתה פתחת בלשון הבה, כשם שפתח דור הפלגה, הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא ד), כשם שפרעתי מהם, כך אני פורע מכם, הם אמרו פן נפוץ (שם), לכך ויפץ ה' אותם (שם שם ח), אתם אמרתם פן ירבה, לכך כן ירבה וכן יפרץ (שמות א יב):

109

ק״יועלה מן הארץ. ועלינו מן הארץ מבעיא ליה לומר, אלא שכינה הכתו' ובשכינה הכתוב מדבר:

110

קי״אועלה. עלייה תהא להם, מלמד שאין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה, וכה"א כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו (תהלים מד כו), וכתיב קומה עזרתה לנו (שם שם כז), וכן לעתיד הוא אומר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):

111

קי״בויבן ערי מסכנות לפרעה. רב ושמואל חד אמר שממסכנות לבעליהן שכל העוסק בבנין מתמסכן, וחד אמר שמסכנות לבעליהן, לפי שהבנין גבוה, וכל העולה לו מסתכן בעצמו, שאם היה נופל ממנו מיד הוא מת:

112

קי״גויעבידו מצרים. למה נקראו מצרים, שהיו מצירים את ישראל, פרעה שפרע הקב"ה ממנו:

113

קי״דאת כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים:

114

קי״הדרש ר' עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכת לשאוב מים, הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם, והיו שואבות החצי מים והחצי דגים, ובאות ושופתות לשתי קדרות אחת של מים, ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותן וסכות אותן, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, והן נזקקין להם בין אשפות התבן ובין לבנים, ועליהם הכתוב אומר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר ששכבתן בין שפתים זכו להתחפות כנפיהם בכסף מביזת מצרים, ואברותיהם בירקרק חרוץ מביזת הים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע עת לידתן הולכות לשדה ויולדות שם תחת אלנות, שנא' תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך [שמה] חבלה ילדתך (שה"ש ח ה), והקב"ה שלח מלאכי השרת משמי מרומו ורוחצין ומלפפין ומשפין את הולד, כחיה זו שמשפרת את הולד, ומזמנין להן שני סלעים מאחד יונק דבש, ומאחד יונק שמן, שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכשמרגישין מצרים באים וחורשים על גביהם כדי למוצאן, שנא' על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם (תהלים קכט ג), ונעשה להם נס ונבלעין במקומן בקרקע, לאחר שהולכין המצריים מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנא' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (שם שם), וכשנגלה הקב"ה עליהם אלו היו מכירין אותו תחלה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו השכינה אמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו ב):

115

קי״וולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעיא ליה, אלא מהו כאשר דבר, א"ר יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, כתיב הכא כאשר דבר אליהן, וכתיב התם ויהי כדברה אל יוסף (בראשית לט י), מה התם דבור של עבירה, אף כאן דבור של עבירה:

116

קי״זכי חיות הנה. מאי כי חיות הנה, אלימא חיות ממש, כמו שקורין למילדות חיה, אטו מי לא צריכין חיה אחרת, אלא כך אמרו לו אומה זו לחיות נמשלת, יהודה גור אריה (שם מט ט), דן יהי דן נחש (שם שם יז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא), יששכר חמור גרם (שם שם יד), יוסף בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), בנימין זאב יטרף, דכתיב בהו בהדיא כתיבי, דלא כתיב בהו בהדיא כתיב בכללא ע"י יחזקאל מה אמך לביאה בין אריות רבצה בתוך כפירים רבתה גוריה (יחזקאל יט ב):

117

קי״חויעש להם בתים. רב ושמואל, חד אמר בתי כהונה ולויה, וחד אמר בתי מלכות, מאן דאמר בתי כהונה ולויה משה ואהרן, ומאן דאמר בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת (דה"א ב יט), דהיינו מרים, למה נקרא שמה עזובה, שהכל עזובה מחוץ למחנה במדבר, דכתיב ותסגר מרים מחוץ למחנה (במדבר יב טו), וכתיב וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה (דה"א ב יח), מלמד שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה ולא פסיקא לי בהדיא דדוד אתא ממרים וכלב דהא אשכחן כתיב בדברי הימים (דה"א ב ט) דכלב ורם אחי הוי בני חצרון, ודוד מן רם אתא ולא מן כלב:

118

קי״טותתצב אחותו מרחוק. כל הפסוק הזה על שם השכינה נאמר, דכתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל (ש"א ג י):

119

ק״כאחותו. דכתיב אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד):

120

קכ״אמרחוק. דכתיב מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא ב):

121

קכ״בלדעה. דכתיב כי אל דעות ה' (ש"א ב ג):

122

קכ״גמה. דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב):

123

קכ״דיעשה. דכתיב לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז):

124

קכ״הלו. דכתיב ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו כד):

125

קכ״וותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רבותינו דרשו בו מדרש להדביר הדברים על אופניהם, גרסי' במס' סוטה א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, ודומה לדבר (כי) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער (ישעיה ד ד), ומצינו מפורש בדברי הימים שמרד דהיינו כלב בן יפונה לקח את בתיה בת פרעה, שנא' ובני כלב בן יפונה (עיר ואלה) [עירו אלה] ונעם ובני אלה וקנז וגו' (דה"א ד טו), וכתיב ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור מאת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל [אבי זנוח ואלה] בני בתיה בת פרעה אשר לקח (לו) מרד (שם שם יח), ולמעלה מן הענין כתיב ובני כלב בן יפונה עירו וגו' (שם שם טו), ולבסוף כתיב ואשתו היהודייה (שם שם יח), למדנו שאשתו של כלב היתה יהודייה זו, ושינה שם אשתו, ושינה שמו, שהרי הכתוב קראו תחלה כלב בן יפונה, ולבסוף קראו מרד, וכן לאשתו בתחלה קראה שמה יהודייה, ולבסוף קרא שמה בתיה בת פרעה, לכך אמרו רבותינו לא נכתב ספר דברי הימים אלא לדרוש בו ענייני התורה, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת מרגלים, ולמה נקראת יהודייה, שנתייהדה כדכתיב ורבים מעמי הארץ מתייהדים (אסתר ח יז), שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכה"א בחנניה מישאל ועזריה איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון וגו' (דניאל ג יב), ללמדך שמדרשות שדרשו רבותינו ז"ל תורה שלימה הן, ולכך א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה:

126

קכ״זותרא את התבה בתוך הסוף. אמרו לה אמהותיה גבירתינו מנהגו של עולם מלך בשר ודם שגוזר גזירה אע"פ שכל העולם כלו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת המלך, אביך שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ואתה מחיה את זה, בא גבריאל וחבטן בקרקע, והיינו דכתיב ונערותיה הולכות על יד היאור (שם ב ה), הולכות למיתה, ודומה לדבר הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב):

127

קכ״חותשלח את אמתה. אמרו רבותינו ששים אמות נמשכה אמת בת פרעה, וסימן לדבר כי מן המים משיתיהו, יכול לומר כי ממים משיתיו, והוסיף הכתוב ן' מתיבת מן, ה' המים, ה' מן משיתיהו, הרי ששים:

128

קכ״טותלך העלמה. א"ר שמואל בר נחמני שהעלימה הדבר ולא גילתה הסוד לשום אדם שהנער בן אמה הוא:

129

ק״לירויחו דורשי פרשת גידולי הנער הטוב וישכילו וסמוך לגידוליו זך וישר מעלליו והכרת מפעליו, זש"ה גם במעלליו יתנכר נער אם זך [ואם] ישר פעליו (משלי כ יא), שהרי משה אע"פ שהיה בפלטין של מלך אצל בתיה בת פרעה, הצר אותו בצרת אחיו, והיינו דתנן הלל אומר אל תפרוש את עצמך מן הצבור, ותנו רבנן בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכול בשר ושתות יין] אכול [ושתו] כי מחר נמות (ישעיה כב יג), מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה [לכם] עד תמותון (שם שם יד):

130

קל״אויהי בימים ההם. כלומר באותן הימים שהיה בפלטין של מלך:

131

קל״בויגדל משה. היה בן עשרים שנה:

132

קל״גויצא אל אחיו וירא בסבלותם. נשתתף בצרתם, מלמד שהיה משה נותן כתפיו תחת הסבל שהיה אחיו סובלין כדי לסייעם:

133

קל״דוירא איש מצרי. נגש אל פרעה:

134

קל״המכה איש עברי מאחיו. זה היה אחד משוטרי בני ישראל בעלה של שלומית בת דברי למטה דן, בא המצרי אל ביתו ולא מצאו, שאל לאשתו והשיבה לו אשתו שלום, מיד הורגל המצרי אליה ותבעה לדבר עבירה, והשמיעה לו לרצון, לאחר שהלך ומצא את בעלה היה מכהו ונתקנא בו משה והרגו, וכיוצא בה לא נמצאת בבית ישראל שלפי ששלום השיבה נתעלל אליה, ולפיכך פרסמה הכתוב, ללמדך שזו בלבד היתה שזינתה ולא אחרת, שנא' גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (שה"ש ד יב):

135

קל״וויפן כה וכה. נסתכל לצד ימין ולצד שמאל:

136

קל״זוירא כי אין איש. שיצילנו מידו שהיה בשעת העבודה, מיד ויך את המצרי. קללו בשם צבאות ומת, כתיב הכא ויך את המצרי, וכתיב התם והכה ארץ בשבט פיו (ישעיה יא ד), מה התם בשם, אף כאן בשם:

137

קל״חויטמנהו בחול. כדי שלא יתגלה הדבר:

138

קל״טויצא ביום השני והנה שני. שניהם שוים ברשע:

139

ק״מאנשים. גדולי ישראל:

140

קמ״אעברים. יהודים, והיינו דתן ואבירם:

141

קמ״בויאמר לרשע. למחוייב שבשניהם:

142

קמ״גלמה תכה רעך. הכית לא נאמר אלא תכה אפילו הכי קראו רשע, מכאן א"ר אבא כל המגביה ידו על חבירו להכותו ואע"פ שלא הכהו נקרא רשע. רב הונא אמר תקצוץ ידו, שנא' וזרוע רמה תשבר (איוב לח טו):

143

קמ״דויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. זש"ה שנאו בשער מוכיח וגו' (עמוס ה י):

144

קמ״ההלהרגני אתה אומר. חפץ לא נאמר אלא אומר, זה שדרשינן לעיל כי בשם המפורש הרגו דהיינו במאמר:

145

קמ״וכאשר הרגת את המצרי. כלומר ששפכת דם האדם:

146

קמ״זויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. אמרתי הדבר היה סוד בישראל ועכשו נתגלה שיש בהן הולכי רכיל מגלה סוד:

147

קמ״חוישמע פרעה את הדבר הזה. על פי הרשע שמע:

148

קמ״טויבקש להרוג את משה. אמרו רבותינו חרב שם על צוארו וקהה החרב והוא נשבר:

149

ק״נויברח משה מפני פרעה. מכאן שהצדיקים תולין בטחונן בהקב"ה ומתייראין כדי שלא יבאו לידי נסיון ויתחלל שם שמים ח"ו על ידיהן:

150

קנ״אוישב בארץ מדין. לאחר שנתחתן את בת יתרו:

151

קנ״בוישב על הבאר. קודם שנשאה, כל הצדיקים שפגעו בבאר הצליחו, יעקב כתיב ביה וירא והנה באר בשדה (בראשית כט ב). משה דכתיב וישב בארץ מדין וישב על הבאר. אביתר וצדוק ניצולו בבאר:

152

קנ״גולכהן מדין שבע בנות. שר של מדין, ודומה לדבר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):

153

קנ״ד(ותבאן ותדלן) [ותבאנה ותדלנה]. מן הבאר:

154

קנ״ה[ותמלאן] [ותמלאנה] את הרהטים להשקות (את הצאן) [צאן] אביהן. מכאן שאין לבת זכות בנכסי אביה אלא במה שהוא נותן לה:

155

קנ״וויבאו הרועים ויגרשום. התחיל הכתוב לספר בלשון זכר ויגרשום. וסיים בסוף בלשון נקבה ויקם משה ויושיען, אלא מלמד שבקשו להזדווג להן, כענין שנא' ואין מושיע לה (דברים כב כז), וסיים בסוף בלשון זכר את צאנם, ועוד שחזר וקרא את הצאן על שמם ולא על שם אביהן, לפי שמאחר שמסר את נפשו על הצלתן ועל הצלת הצאן והן עצמם נסתכנו על הצאן נקרא על שמו של משה ועל שמן, שכל המציל מיד הגזלן הרי הוא שלו. ואמרו רבותינו משה ברח מן הדינין ובא ומצא דינים, לפיכך הכתוב משבחו:

156

קנ״זצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (שם לג כא):

157

קנ״חויהי בימים הרבים ההם. בזמן שהן עובדין באנחה נקראים ימים רבים, וכה"א וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה (צדק) וללא תורה (דה"ב טו ג), וכשהן עובדים בשמחה הן קרואים אחדים, וכה"א ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (בראשית כט כ):

158

קנ״טוימת מלך מצרים ויאנחו. וכי מפני שמת נאנחו ויזעקו, אלא מלמד שנצטרע, וכה"א אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב יב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו א), ועדיין איני יודע למה נאנחו וזעקו, אלא אמרו לו רופאי אליל אם רוחץ אתה בדם בכורי ישראל בכל יום, הרי אתה נאסף מצרעתך, והיה שוחטן ורוחץ בדמם, לפיכך ויאנחו בני ישראל:

159

ק״סמן העבודה. שהיתה עליהם קודם לכן:

160

קס״אויזעקו. על שפיכת דם בכוריהם:

161

קס״בותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. מיד נגזר ליהרג כל בכורי מצרים בפעם אחת:

162

קס״גוישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם. כענין שנא' ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר (בראשית טו יח). וביצחק כתיב ואת בריתי אקים את יצחק וגו' (שם יז כא). וביעקב כתיב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וגו' (דה"א טז טז יז), מלמד שאין הקב"ה פוקד את ישראל לגדולה, אלא מתוך דוחק גדול, וכה"א כי ידין ה' (את) עמו [ועל עבדיו יתנחם] כי יראה כי אזלת יד (דברים לב לו), וכן לעתיד, דכתיב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):

163

קס״דוירא אלהים את בני ישראל. מה ראה, ראה שעשו תשובה כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא הי' מכיר זה מזה, שנא' וידע אלהים, הוא לבדו ידע, ולא שידעו איש בחבירו, ורבותינו דרשו וירא אלהים את בני ישראל, ראה שיעבודם:

164

קס״הוידע אלהים, ידע את מי ישלח לגאול אותם, ולפיכך נסמך לו ומשה:

165

קס״וומשה. ו' נוסף על הענין, שהקב"ה הקדים רפואה למכה, לפי שנא' ויאנחו בני ישראל מן העבודה, הקדים את משה שנתגדל מאחרי הצאן, יעקב נתגדל מאחרי הצאן, שנא' והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל מב מג), משה נתגדל מאחרי הצאן, שנא' ומשה היה רועה את צאן יתרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, דוד נתגדל מאחרי הצאן, דכתיב מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו (תהלים עח עא), עמוס נתגדל מאחרי הצאן, שנא' ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר (ה' אלי) [אלי ה'] לך הנבא (על) [אל] עמי ישראל (עמוס ז טו), לכך נאמר ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין, זה שדרשנו שהיה יתרו בנו של רעואל:

166

קס״זוינהג את הצאן אחר המדבר. א"ר יוחנן למה היה משה רבינו רודף אחר המדבר, שנסתכל ברוח הקודש שעילויין של ישראל מן המדבר הוא, שנא' מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ג ו), תורה מן המדבר, שכינה מן המדבר, מלכות מן המדבר, דכתיב ויהי בישורן מלך (דברים לג ה), באר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, לפיכך נמשך אחר המדבר, אלו דברי רבותינו, ודרך הפשט כך הוא שהרחיק את הצאן מן היישוב, כדי שלא לפשוט בגזל, שלא יבער בשדה אחר:

167

קס״חויבא אל הר האלהים חרבה. לפי שהשכינה עתידה להגלות עליו, לפיכך נקרא הר האלהים:

168

קס״טחרבה. שמשם יצאו ארבע מיתות ב"ד וכרת שמחריבות את הרשעים, ומשם ירדה חורבה לאו"ה, כדכתיב והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב):

169

ק״עוירא מלאך ה' אליו. זה מלאך זגנזגזאל:

170

קע״אבלבת אש. לא נאמר בלהבת אלא בלבת, כלומר בהכרת גילוי שכינה מתוך אש, ודומה לדבר לבבתני אחותי כלה (שה"ש ד ט), ואיש נבוב ילבב (איוב יא יב), כשיבא לסיני וירא אותן האישות ויזכור לו מאש ולא יתירא מהן ליקרב לקבל תורה מתוך האש, וכה"א מימינו אש דת למו (דברים לג ב), אלו דברי רבותינו, ואני אומר לבת היא להבת היא שלהבת, ויש לפשטו כי היא לבת והיא להבת, ודומה לו בדברי רבותינו מסר לו גחלת וליבה בנזיקין:

171

קע״במתוך הסנה. רמז רמז לו שדבר קודש מצטער בצרת ישראל, שנא' בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), לפיכך נתגלה לו מתוך הסנה, דהיינו מין קשה שבקוצים מדוגמתו של פרעה מלך מצרים, מה הסנה הזה ראשי קוציו כפופין, ובזמן שאדם מכניס ידיו לתוכן אינו לוקה, וכשבא להוציא יד מיד נתפסת, כך ברדת ישראל מצרימה אמר במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (בראשית מז ו), וכשבאו לצאת אמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב):

172

קע״גוירא והנה הסנה בוער באש. מה בער מצריב, וכן מתרגמינן בירושלמי צריבי באש, ודומה לדבר צרבת השחין (ויקרא יג כג):

173

קע״דוהסנה איננו אכל. איננו כלה לגמרי, מפני שנתרבה בגזירת המקום לחלוחית בסנה כדי שלא יכלה, ורבותינו אמרו שהסנה איננו אוכל לגמרי מכח האש, מכאן אמרו האש שלמעלה מעלה לחלבים וצורבת ואינה אוכלת, והיא שחורה, והאש שלמטה אינה מעלה לחלבים, ואינה צורבת ואוכלת, מכאן את למד לכל אכילת הקרבנות על גבי המזבח:

174

קע״הויאמר משה אסורה נא. אסרה חסר ו' כדרשב"ל דאמר רשב"ל צוארו עקם לראות את המראה הגדול הזה, כי נפלא הדבר בעיניו מדוע לא יבער הסנה, והכתיב והנה הסנה בוער באש (פסוק ב), אלא מדוע לא יבער הסנה לגמרי כדרך העולם, שבזמן שהאש שולטת בעצים הם כלים, והוא אינו כלה, אבל דרך הפשט מדביר בער על אופן בעירות אש, ודומה לדבר לפידים בוערים, וחמתו בערה בו (אסתר א יב) ומלשון כלייה היא, כלומר ולא יבער הסנה על אופן כלייה גמורה, ודומה לו ובער בשדה אחר (שמות כב ד), כאשר יבער הגלל עד תומו (מ"א יד י), בערתי הקדש (דברים כו יג), דהיינו כולם לשון כלייה:

175

קע״ווירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. מתחלה נראה לו המלאך ממש בדמות אביו, כדי שלא לבהלו, וכשראה כי סר לראות קראו דבר הקודש שירד לתוך הבירה לדבר עמו:

176

קע״זויאמר משה משה. למה קראו ב' פעמים, לשון חיבה, וכן אתה דורש בנביאים אחרים אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל:

177

קע״חויאמר הנני. אמר לו הקב"ה אתה אמרת הנני, חייך בכל עת שאתה קוראני אומר אני לך הנני, כענין שנא' אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה נח ט):

178

קע״טויאמר אל תקרב הלום. כלומר אל תקרב למקום שכינת מלכך, ודומה לדבר כי הביאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ומתרגמינן עד מלכותא, שעדיין לא הגיע שעתך להסתכל באספקלריא המאירה:

179

ק״פשל. כלומר הסירם ויפולו, ודומה לו וגם שול תשולו לה (רות ב טז), כי ישל זיתך (דברים כח מ):

180

קפ״אשל נעליך מעל רגליך. לפי שמשה רבינו לא זכה לשני דברים, לא לכניסת הארץ, ולא לבנים עומדים על מדרגתו. לכך נאמר בו של נעליך, לשון רבים, דהיינו שני נעלים, אבל יהושע נאמר בו של נעלך (יהושע ה טו), בלשון יחיד, לפי שזכה ליכנס לארץ, אבל לא זכה לבנים עומדין על מדרגתו:

181

קפ״בכי המקום אשר אתה עומד עליו. דהיינו מחמת המלאך היתה קדושת הקרקע שסביבות הסנה, לכך נאמר אדמת קודש הוא, כלומר לא שהמדבר כולו קודש, אלא מקום קרקע תפיסת הקודש הוא לבדו קדוש, ביהושע כתיב ויעש יהושע כן (שם), אבל כאן לא נצרך לכתוב ויעש משה כן, דמדכתיב ויסתר משה פניו כי ירא (פסוק ו), ידענו כי עשה כן:

182

קפ״גויאמר אנכי אלהי אביך. בישרו שעמרם אביו מזומן לחיי עולם הבא, לעמוד במחיצתן של אבות:

183

קפ״דאלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ולמה לא נאמר ו' באברהם ולא ביצחק, לפי שאין מטתן שלימה ואין הקב"ה משרה שכינתו בכל זרעם, אבל יעקב נאמר ו' ואלהי, לפי שמטתו שלימה, והקב"ה עתיד להשרות שכינתו בכל זרעו, כדכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים (שמות כט מה):

184

קפ״הויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. אותה שעה רצה הקב"ה להראות לו כבודו ממש בראיית עין, ולא רצה מפני ענותנותו, וקיבל שכר על כך, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בשכר שלש זכה לשלש, בזכות ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים שהוצרך ליתן על פניו מסוה מרוב קרינות עור פניו, בשכר כי ירא, זכה לויראו מגשת אליו (שמות לד ל), בשכר מהביט, זכה לתמונת ה' יביט (במדבר יב ח), לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה:

185

קפ״וויאמר ה' ראה ראיתי. כפל הדיבור, ראה בכל דור ודור, ראיתי גם עתה ששיעבודם קשה מכל שיעבוד:

186

קפ״זאת עני עמי אשר במצרים. זו פרישות דרך ארץ:

187

קפ״חואת זעקתם שמעתי. על שפיכת דם בניהם בכוריהם:

188

קפ״טמפני נוגשיו. כדכתיב והנוגשים אצים (שמות ה יג):

189

ק״צכי ידעתי את מכאוביו. הם עצמם אינן מרגישין כל כך, שהם כמתים, אין המת מרגיש באיזמל:

190

קצ״אוארד להצילו, הורדתי כבוד שכינתי להגלות לך מעתה בראיית העין ולדבר עמך ולהודיעך שרצוני להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש:

191

קצ״בועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. על שפיכות דם בכוריהם:

192

קצ״גוגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. זה דוחק הלבנים, דכתיב והנוגשים אצים (שמות ה יג):

193

קצ״דבאה. הטעם בבי"ת שהיא לשון עבר, ודומה לו והנה רחל בתו באה עם הצאן (בראשית כט ו), באה הצפירה (יחזקאל ז ז), באה (אל) [עד] יואב (מ"א ב כח), וי"א במקרא שטעמן באל"ף והן לשון עתיד, ונדרשינן במקומן.:

194

קצ״הועתה לכה. ה"א של לכה סתומה כמין ח', שלא היה רוצה לילך אמר הרי במשפחתי גדול ממני, אמר לו הקב"ה בך אני בוחר, ואם אי אתה גואלם הרי אני סותם את גאולתם עד תשלום ת' שנה לירידתם למצרים, כיוצא בדבר למרבה המשרה (ישעיה ט ו), המ' סתומה, בקש הקב"ה לעשות יחזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, וכיון שלא זכה הדור סתם את הקץ:

195

קצ״וועתה לכה. לשון ענוה:

196

קצ״זואשלחך אל פרעה. בבטחוני תלך אצל מי שברחת מפניו:

197

קצ״חוהוצא את עמי בני ישראל ממצרים. יציאתם תקרא על שמך, שנא' מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע (ים ויעבירם) [מים מפניהם לעשות לו שם עולם] (ישעיה סג יב):

198

קצ״טויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה. כבר ברחתי, ועכשיו אני הולך אצלו:

199

ר׳וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. אמר לפניו רבש"ע כמה קטנים יש בהם, כמה זקנים וזקנות יש בהם, כמה (עבירות) [עוברות] יש להם, כמה תיקון עשית להם להוציאם, כמה תפנוקין ומאכלות ומיני תרגימא התקנת להם, לכך כתיב וכי ו' מוסיף על ענין ראשון:

200

ר״אויאמר כי אהיה עמך. אעפ"י שברחת מלפניו אי אתה מתיירא ממנו, ומה שהשבתני על תיקונם ועל פרנסתם, משאוציאם אזמין להם פרנסתם, מי שברא יום הוא בורא פרנסתו, ומי היה רועה את הצאן שהיית נוהג עד עתה, מי שרועה את הצאן הוא ירעה אותם:

201

ר״בוזה לך האות כי אנכי שלחתיך. אין אות בכל מקום אלא למי שנתבשר בו פעמים לאלתר ופעמים לזמן, וכה"א למחר יהיה האות הזה (שמות ח כג). והמופת לאלתר, וכה"א תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך (שם ז ט), ונקוד באתנחתא מלת שלחתיך, להודיע כי שם הגבול, אמר לו בעירת הסנה יהי אות לך כי אנכי שלחתיך, ומצוה אני עליך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כדכתיב וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (שמות כד ד), ומעתה יש לך להתחזק באמונה כי בחרתי בך להיותך שליח:

202

ר״גויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל. לפי שראה שאי אפשר לסרב, לכך אמר לו כך:

203

ר״דואמרתי להם. הטעם בת' להשמיע המלה לשון עתיד:

204

ר״האלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו. לפי שמסורת היה ביד זקיניהם מאבותיהם, דכתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, אבל משה לא היה יודע שלא היה מצוי אצל הזקנים. לכך אמר לו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ומה עלה על דעתו של משה לומר כך, אלא כך אמר בדעתו המלאך נתאבק עם יעקב אבינו, וכשבא ליפרד ממנו שאלו מה שמך (בראשית לב כח), ואני מדבר עם השכינה על אחת כמה וכמה:

205

ר״וויאמר אלהים אל משה. למה זכה משה להתפרש השם הנכבד והנורא על ידו, שמו גרם לו משה למפרע השם:

206

ר״זאהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אע"פ שהוא שם קודש כשאנו דורשין לפנינו בסמוך במדרש רבותינו, נראה לי העבד המחבר ס' השכל הזה, כי דברי רבותינו מדוברין על אופן הפשט לפי שמדבירין האמירות השתים על מתכונתן, אמר לו הקב"ה אמור להם אהיה עמהם בשעבוד זה, ואני הוא שאהיה עמהם בשיעבוד ד' גליות ורמז לו תיבה בת ד' אותיות להתבונן ממנה שהן ד' גליות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה, מה לי לבשרם צרות העתידות, מיד נראו דבריו לפני הקב"ה וחזר ואמר כה תאמר (אל בני) [לבני] ישראל אהיה שלחני אליכם. ואני אומר כי אין להדביר מאמר אהיה אשר אהיה לשאר אהיה כגון (אני) [אנכי] אהיה עמך (דברים לא כג), אהיה כטל (הושע יד ו), אע"פ ששני האהיה האמורות בתחלה יכולת להדבירן מלשון היה ויהיה, באומרו אהיה שלחני נפסק פתרוני האהיה שלמעלה, כי האל"ף אשר בתחלת התיבה ימנענה מדרך זה:

207

ר״חויאמר עוד אלהים אל משה. אמר הקב"ה ושמא תאמר כי לא יכירו שמי בכך:

208

ר״טכה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם. זה השם הנכבד והנורא הוא שם בן ארבע אותיות. ועליו נאמר זה שמי לעולם, כמו לעלם, נדרש אם למסורה לעלם כתיב חסר ו', לא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ונדרש נמי זה שמי לעולם, לקיום העולם, שאין העולם מתקיים במדת הדין בלעדי מדת הרחמים, ושם י"ה לשון רחמים, ושם אלהים לשון דין:

209

ר״יוזה זכרי לדור ודור. שכל השמות משתנין, ושם י"ה אינו משתנה, שנ' אני ה' הוא שמי, הוא השם שקראני אדם הראשון, וכן לעתיד לבא, שנא' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט):

210

רי״אלך ואספת את זקני ישראל. זה ששנו מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו, דכתיב ואברהם זקן (בראשית כד א), ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן במצרים וכן במדבר שבעים הזקנים, וכן בכל דור ודור שבעים סנהדראות קבועים בישראל:

211

רי״בואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. בראיית הלב, כדכתיב ולבי ראה הרבה וגו' (קהלת א טז):

212

רי״גאלהי אברהם (אלהי) יצחק [ויעקב] לאמר. לכם במטבע שטבע לכם יוסף הצדיק. ואמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה), ובאותו מטבע תאמר להם בשמי:

213

רי״דפקד פקדתי אתכם. כפל לגאולה פקדתי להנחילכם את הארץ:

214

רי״הואת העשוי לכם במצרים. הריני נותן לכם שכרכן, כדכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם טו יד):

215

רי״וואמר אעלה אתכם מעני מצרים. הרי כבר צרפתיכם בכור עוני, דכתיב (ואוציא) [ויוצא] אתכם מכור הברזל ממצרים (דברים ד כ), וכתיב בקבלה בחרתיך בכור עוני (ישעי' מח י):

216

רי״זאל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי. וגרגשי שלא הזכיר מובלע הוא בתוך ששה אלה:

217

רי״חאל ארץ זבת חלב ודבש:

218

רי״טושמעו לקולך. בישרו והבטיחו שיהיו הזקנים כפופין לו ושומעין את דבריו כתלמיד מפי רבו מובהק:

219

ר״כובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. אתה עיקר, והן טפילין לך:

220

רכ״אואמרת ה' אלהי העבריים. היה לו לומר העברים, ולמה הוסיף י' השנית, רמז רמז לו על יו"ד מכות הראויות להביא על פרעה ועל מצרים באהבתו את העברים:

221

רכ״בנקרא עלינו. כלומר נגלה ובא עלינו:

222

רכ״גועתה נלכה נא. בלשון ענוה ובלשון בקשה:

223

רכ״דדרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתם לרדוף אחריהם:

224

רכ״הונזבחה לה' אלהינו. כשמועו:

225

רכ״וואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך אתכם. אפילו לצאת חוצה לעיר:

226

רכ״זושלחתי את ידי. זו מכה, כי יד מתפרשת לכמה עניינים. יד מקום, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג יג). והנה מציב לו יד (ש"א טו יב). יד נבואה, דכתיב ויד ה' היתה אל אליהו (מ"א יח מו), היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א). יד מכה, דכתיב ושלחתי את ידי (שמות ג כ), הנה יד ה' הויה (שם ט ג), יד עצה, דכתיב והיתה ידך (דה"א ד י). יד ממש, יד שפת הנהר, דכתיב ועל יד הירדן (במדבר יג כט). יד כח, דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא):

227

רכ״חויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אמר ודאי מאמינים בני מאמינים הם בך, אבל בי לא יאמינו:

228

רכ״טכי יאמרו לא נראה אליך ה'. כל כך היה מסרב, כדי לברוח מן השררה:

229

ר״לויאמר אליו ה' מזה בידך. מזה כתיב נדרש למסורת, אמר לו מזה שבידך תבין שלא עשית כהוגן, שחשדתה את הכשרין, כשם שזה לוקה, כך אתה לוקה, שכל החושד את הכשרים לוקה בגופו. מה זה קרי, שאלו כדי להשיבו מתוך דבריו:

230

רל״אויאמר מטה, רמז רמז לו מעתה תהא רודה במקל:

231

רל״בויאמר השליכהו ארצה, כמו לארץ:

232

רל״גוישלכהו ארצה ויהי לנחש. מפני מה נהפך לנחש, מה נחש זה משים זנבו לתוך אזנו כדי שלא ישמע לקול מלחשים, כדכתיב כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם (תהלים נח ו). כך היה פרעה, דכתיב ביה ולא ישמע (אליהם) [אליכם] פרעה (שמות ז ד):

233

רל״דוינס משה מפניו. מפני שרמז לו הקב"ה שילקהו על החשד, כענין שנאמר ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה (בראשית ג טו):

234

רל״הוהיה אם לא יאמינו לך. קטני אמנה שבהם:

235

רל״וולא ישמעו לקול האות הראשון. לקל כתיב חסר ו', כלומר דמחזי להו דבר קל וחסר:

236

רל״זוהאמינו לקול האות האחרון. מלא ו' כלומר דמחזי להו דבר חמור ושלם, זה מדרש אם למסורת, אבל למקרא כשאתה דורשה מהו לקול האות, והלא כתיב אם לא יאמינו לך, אלא מלמד שהיה המטה משמיע קול במצרים, מטה הייתי ונהפכתי לנחש, ועוד מטה. וכן היד היתה משמעת קול, טהורה הייתי ונצטערתי, ועוד נטהרתי, להודיע שבחו ותהלתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה:

237

רל״חוהיה אם לא יאמינו. קטני האמנה שבהם:

238

רל״טגם לשני האותות האלה. שיאמרו נסיונות הם למשה, אבל אין אנו יודעין ממנו שהקב"ה גואל אותנו על ידו של משה:

239

ר״מולא ישמעו לקולך. שאתה מדבר בשמו:

240

רמ״אולקחת ממימי היאור. שפרעה משתחווה לו:

241

רמ״בושפכת היבשה, כלומר ליבשה. כמו המזבחה למזבח:

242

רמ״גוהיו המים אשר תקח מן היאור. צרורין ונטמרין ואינן נבלעין בקרקע:

243

רמ״דוהיו. מאחר כך:

244

רמ״הלדם ביבשת. ורמז רמז לו שעתיד ללקות יאוריהם לדם מפני ששפכו דם בכוריהם:

245

רמ״וויאמר משה אל אדני בי אדני. מפני שהלקהו בצרעת היה נקל בעיניו נבזה ונמאס ומתבייש, לפיכך לא היה קורא בשם הנכבד והנורא, שפירש לו בי"ה, אלא קראו אדון, כדבר שקראו אברהם זקינו אדני באל"ף דל"ת:

246

רמ״זבי אדני, בי הסרחון נתלה שאני כבד פה ואיני כדאי להיות שלוחך:

247

רמ״חלא איש דברים אנכי. כלומר מפני שאני כבד פה וכבד לשון איני יכול למהר לדבר צחות:

248

רמ״טגם מתמול. תמול חד משמע, וכשהוא אומר מתמול, משמע תרי, דהיינו יום אחד מקרי תמול:

249

ר״נגם משלשום. תלתא דמשמע משלשה ימים ולא מצית למדרש מ' משלשום כי היכי דדרשת מ' דמתמול דבעל כרחך משלשום משלשה ימים משמע:

250

רנ״אגם מאז דברך אל עבדך. לרבות יום אחד לפני שלשום דהיינו ד' ימים, מלמד שארבעה ימים היה מזרזו לשלחו ולא נתרצה, כדי להרחיק עצמו מן השררה, ולפיכך השררה רודפת אחריו:

251

רנ״בכי כבד פה וכבד לשון אנכי. אמר לפניו זה ד' ימים שנדברת עמדי ועדיין אני כבד פה, שאיני יכול לדבר צחות לשון פלטין, דהיינו לשון מלכות, ומה כבד פה וכבד לשון, חוט יש שמושך מן הפה ללשון מתחתיו, ומכביד את הלשון מלמהר לדבר צחות, והכי מתרגמינן בירושלמי ארום חגר פום וחיגר לשון אנא, ודומין הדברים כחגירת החיגר דתפיס לי' שיגרוניא:

252

רנ״גויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם פתח בלשון עבר וסיים בלשון עתיד מי שם פה לאדם, דהיינו אדם הראשון שלא היה לו לא אב ולא אם ללמדו והיה יודע לדבר בכל לשון:

253

רנ״דאו מי ישום אלם לשום אדם, עיקר מלת אלם לשון כובד ואומץ דאלימי' לישני' ולא ממהרא:

254

רנ״האו חרש. היינו מי שאינו שומע ואינו מדבר, וראיה לדבר שבכמה מקומות קורא לשתיהן חרישה, כדכתיב למה תביט (בבוגדים) [בוגדים] תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א יג), החרישו אלי איים (ישעי' מא א), וכל דומיהן. ולמה הוציא בלשון חרישה, שאין לך חושב מחשבות מרובות יותר מן החרש, ודומה לדבר לב חורש מחשבות און (משלי ו יח):

255

רנ״ואו פקח. זה חריף ובקי שלבו פתוח, ודומה לדבר פקח קוח (שם סא א), פקח את עיני אלה (מ"ב ו כ), פקח עיניך (משלי כ יג), וכל דומיהן:

256

רנ״זאו עור. זה סומא שמראית עיניו מעופשין:

257

רנ״חהלא אנכי ה' שמשנה את בריותי בעבור יברכוני באי עולם ושיראו מלפני כל כך אני עושה, אבל איני בורא אותך בריה חדשה עכשיו, אלא לך ואהיה עמך:

258

רנ״טועתה לך. שכל טענותיך דחיתים, ומה שאמרת שאינך יודע לדבר פלטיאנון, דהיינו לשון מלכות:

259

ר״סואנכי אהיה עם פיך. דבר קודש יהא מצטרף עם דברי פיך:

260

רס״אוהוריתיך. אהא מזמן לך דברי מלכות ולשון צח אשר תמצא, אשרי לתלמיד שרבו מתרגמו:

261

רס״בויאמר בי אדני. בא"ד כדדרשינן לעיל:

262

רס״גשלח נא ביד תשלח. בבקשה ממך שלח שליחותך זו ביד אהרן אחי, שהוא גדול ממני ג' שנים, לפיכך הוא ראוי למשלחת זו:

263

רס״דויחר אף ה' במשה. בצדיקים הללו משה אהרן ומרים דקדק הקב"ה עמהם כדי לייראם אליו, שנאמר ויחר אף ה' במשה (שמות ד יד), ובאהרן ומרים כתיב ויחר אף ה' בם (במדבר יב ט), ושלשתן לקו בגופם יסורים של אהבה, במשה כתיב והנה ידו מצורעת כשלג (פסוק ו), באהרן כתיב ויפן אהרן אל מרים (במדבר יב י), מלמד שנפנה מצרעתו, שגם הוא נעשה מצורע ובמרים כתיב והנה מרים מצורעת כשלג (במדבר יב י):

264

רס״הויחר אף ה' במשה. אמר לו לא היה רצונך אלא לשאל מה שמי ולדבר עמי כל אלו הימים, לפיכך היה לך מתחלה לומר שלח נא ביד תשלח, אלא אחר כל העסקים הללו אתה דוחה דברי בכך:

265

רס״והלא אהרן אחיך. שאמרת ודאי הגון הוא:

266

רס״זהלוי. לפי שעדיין לא נבדל מאת אחיו להקדיש ולכהן, לפיכך קראו לוי:

267

רס״חידעתי כי דבר. מעצמו:

268

רס״טידבר. בפיו ולא אחר ולא שארי ישראל:

269

ר״עוגם הנה הוא יוצא לקראתך. לפי תומו:

270

רע״אוראך ושמח בלבו. שאם היה יודע שאני מעיד עליו. היה יוצא לקראתך בתופים ובמחולת:

271

רע״בודברת אליו. משמי:

272

רע״גושמת את הדברים בפיו. כדרשן הזה שסודר את הדברים בפי המתורגמן:

273

רע״דואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו. דבר קדשי יהא מצטרף עם דברי פיכם:

274

רע״הוהוריתי אתכם את אשר תעשון. עוד אותות ומופתים גדולים אשר נתתי לפניך:

275

רע״וודבר הוא לך אל העם. הוא מדבר בעבורך לומר קבלו דבריו כי מפי הקב"ה הוא מדבר, ודומה לו היש לדבר לך אל המלך (מ"ב ד יג), אני מדבר (עליך) [אליך] (יחזקאל ב ח), כלומר בעבורך:

276

רע״זוהיה הוא. שאמרת שהוא גדול ממך:

277

רע״חהוא יהיה לך לפה. דהיינו מתורגמן בינך לבין העם:

278

רע״טואתה תהיה לו לאלהים. ירא מלפניך כמו שראוי לירא מפני הדיין:

279

ר״פואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. לאחר שקיבל משה עליו לילך בשליחותו, אמר לו הקב"ה עשה שליחותי, אפילו המקל הזה הולך ועושה שליחותי. וזה המטה נברא בין השמשות, ומשקלו ארבעים סאה, והי' מאבן ספיר, ולקחו משה מבית יתרו, שלקחו יתרו מבית יוסף הצדיק, ועליו חקוק שם המפורש ובו עשה את האותות, ובו קרע את הים, ובו בקע את הצור, ובו החליש את עמלק ואת עמו, ונגנז באהל מועד עד ימי ירמיה, ובימי ירמיה נסתר מעיני כל חי עם אהל מועד והארון והעדות וכלי הקודש שנעשה במדבר, הקב"ה יזכני לראותם בהעלותו את עיר הקודש על ראש שמחתי:

280

רפ״אוילך משה וישב אל יתר חתנו. כיון שראה הקב"ה מפציר עליו, מיד נתרצה לילך כדרך שעשה יונה בן אמתי וירמיה בן חלקיהו:

281

רפ״באל יתר חתנו. הוא יתרו, כמה דאמרינן שבע שמות היו לו:

282

רפ״גאלכה נא. בלשון בקשה וענוה:

283

רפ״דאשובה אל אחי אשר במצרים ואראה וגו'. כי ששים שנה היה לו שנפרד משם, ומסורת היא בידינו שבן עשרים הי' משה כשהרג את הנפש, דהיינו המצרי, ויצא ממצרים, הוא שדתן הרשע אמר לו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב יד), כלומר עדיין לא הגעת להיות איש, רק שאתה בוטח בממשלת בת פרעה, ואנו מודיעים לך שבן יוכבד את:

284

רפ״הויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמר. וירכבם חסר יו"ד, החמר חסר ו', מלמד שלא היה לו אלא חמר אחד, ולא הרכיב עליו את אשתו זולתי שני ילדיו, וזה אחד מן הדברים ששינו זקני ישראל לתלמי המלך וכתבו לו וירכיבם על נושא אדם, משום כבודו של משה:

285

רפ״ווישב ארצה. כלומר לארץ:

286

רפ״זויקח משה את מטה האלהים. לפי שבו חקוק שם המפורש, לפיכך קראו מטה האלהים:

287

רפ״חבידו. אע"פ שהיה משקלו מ' סאה, מעשה נס היה בו, שהיה המטה נושא את עצמו ונראה כנישא בידו של משה:

288

רפ״טויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך. דומה לדבר כדאמרי' מסורת היא בידינו, והכי נמי אמרינן כדבעיין אמוראי דין וקשיא עילויה מילתא ומשתאיל, אמרינן לא הוי בידיה, לכך נאמר אשר שמתי בידך, שחזר וכפל מה שאמר לו מתחלה:

289

ר״צואמר אליך. בדברי שלום ועצה טובה, כדכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' (דברים כ י):

290

רצ״אשלח את בני ויעבדוני ותמאן לשלחו. אמר יודעני בך:

291

רצ״בהנה אנכי הורג את בנך בכורך:

292

רצ״גויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה. בוא וראה מדת גדולתו של הקב"ה שנקרא אל אלהי הרוחות לכל בשר, שהרי משה רבינו היה במדין, ואהרן אחיו היה במצרים. ודבר הקדש היה מדבר לזה ולזה בשעה חדא, לזה אמר לך שוב מצרימה (שמות ד יט), ולזה אמר לך לקראת משה המדברה, וכל בני העולם שבניהם לא הקשיבו ולא שמעו, לכך כתיב אין עוד מלבדו (דברים ד לה), הקול הנורא משמיע בלחש:

293

רצ״דוילך ויפגשהו. זו היא פגישה של חיבה. בהר האלהים. במקום שכינה מקום שנגלה הקב"ה למשה בסנה:

294

רצ״הוישק לו. שלש נשיקות הן, של פרישה, של גדולה, ושל פרקים. של פרישה היכי דמי, כגון ערפה, דכתיב ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), של גדולה כגון ויקח שמואל את פך השמן ויצק (אל) [על] ראשו וישקהו (ש"א י א), של פרקים כגון הכא, דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו:

295

רצ״ווילך משה ואהרן. פתח בלשון יחיד והדר אמר משה ואהרן, מלמד שהלכו בעצה אחת:

296

רצ״זויאספו את כל זקני ישראל. ליטול מהם עצה, הוא שאמרו רבותינו ז"ל אם יאמרו לך זקינים לסתור ונערים ליבנות, סתור ואל תבנה, שסתירת זקנים בנין, ובנין נערים סתירה:

297

רצ״חואחר באו משה ואהרן. כיון שנאספו כל זקני ישראל אל משה ואל אהרן, ועמדו לילך יחד אצל פרעה, נתייראו הזקנים, והיו (נטמנין) [נשמטין] אחד אחד, עד שהגיעו לפלטין של פרעה לא נשאר מכל זקני ישראל אפילו אחד, כי אם משה ואהרן, לכך נאמר ואחר באו משה ואהרן:

298

רצ״טויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח [את] עמי ויחגו לי במדבר. כדי להסית את פרעה לרדוף אחריהם במדבר:

299

ש׳ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. מפני יראתו, ארורים הם הרשעים שבזמן שהקב"ה נותן להם גדולה הן מחרפין ומגדפין, פרעה נתגאה ואמר מי ה', כמו שעשו דור המבול דכתיב ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כא יד), ודור הפלגה דכתיב הבה נבנה לנו עיר וגו' (בראשית יא ד). נבוכדנצר אמר (ומאן) [ומן] הוא (אלהיך) [אלה] (דישיזבונך מידי) [די ישיזבנכון מן ידי] (דניאל ג טו). סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות [האלה] אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל (אלהיכם) [ה'] את ירושלים מידי (ישעיה לו כ), חירם אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (שם יד יד), לכך נגזר עליהם כלייה, דכתיב לכן יפלו בנופלים בעת (פקודתם) [פקדתים] כשלו (ירמיה ו טו), אבל צדיקי ישראל כל זמן שמתגדלין ענוה מתוספת להם, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), משה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה (שמות ג יא), דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז), לכך הקב"ה משרה שכינתו עליהם, שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים וגו' (ישעי' נז טו):

300

ש״אלא ידעתי את ה'. פשפשתי בכל שמות האלילים ולא מצאתי מי ששמו ה', אמר לו משה וכי מה לכהן בבית הקברות, ומה למלך בבית המטבחיים:

301

ש״בוגם את ישראל לא אשלח. לא מיראתו ולא מאהבתו. לפי שמעולם לא שיגר לי כתב שלום, ולא שיגר לי עטרה אחת, כדרך ששאר המלכים עושים:

302

ש״גויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו. כלומר נקרא שמו עלינו, ואין שמו מפורסם לאומה אחרת, לכך אינו מוצא שמו בספרי האלילים, והוא שלחנו אליך בדבריו ועכשיו נלכה נא. לשון ענוה ובקשה, דכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראתה (לה) [אליה] לשלום (דברים כ י):

303

ש״דדרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתו לרדוף אחריהם:

304

ש״הונזבחה לה' אלהינו. אמרו מיום שיצאו אבותינו מארץ כנען לא הקרבנו לפניו קרבן אחד, ועכשו בקש ממנו שנלכה לפנינו במדבר בזבחים ועולות:

305

ש״וויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שוטריו לאמר. הנוגשים ממונים על השוטרים, והשוטרים ממונין על עשרה ישראלים. עיקר מלת שוטר לשון פריעת חוב משל פרעה, למה הדבר דומה לארי וזאב ושועל שהלכו בספינה, ובאו עד המכס, בא החמור ושאל המכס, התחיל השועל כועס הלא המלך אתנו, וכי ממנו את שואל מכס, קרא לזאב וטרפו, קרא לשועל וצוה לנתחהו ואח"כ לסדר אבריו, וכן עשה השועל נתחהו, וכשבא אצל הלב ראוהו גדול ויפה ואכלוהו, אמר לו הארי המלך סדר לי הנתחים, סדר לי הנתחים וכן עשה, כשבא ללב אמר לו היכן הלב, אמר השועל אין לו לב, שאילו היה לו לב לא היה שואל מכס ממך אדוני, כך פרעה ודי למבין:

306

ש״זוהנגשים אצים. כלומר דוחקים, ודומה לו ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י יג), ואץ להעשיר (משלי כח כ), ואני לא אצתי (ירמיה יז טז), וכל דומיהן:

307

ש״חלאמר. לומר לשוטרים:

308

ש״טכלו מעשיכם. זה מתכונת הלבנים:

309

ש״ידבר יום ביומו. שלא תאמרו אם אין יכולת להשלים המתכונת של יום זה באותו יום ישלימו בו למחר, אלא בכל יום ויום ישלימו מתכונתכם המדובר ליעשות ביומו:

310

שי״אכאשר בהיות התבן. ניתן לכם מאת פרעה:

311

שי״בויכו שוטרי בני ישראל. אשר שמו עליהם נוגשי פרעה, שהיו הנוגשים מכים אותם:

312

שי״גלאמר, לומר לישראל:

313

שי״דמדוע לא כליתם חקכם. גזירה המוטלת עליכם להשלים מתכונת הלבנים ללבון כתמול שלשום בהיות התבן נתן לכם:

314

שי״הגם תמול גם היום. נתרשלתם בדבר, גם לרבות יום שלישי ולא הכו אותם כי אמרו מקרה היא ולא מצאו תבן:

315

שי״ו(ויצאו) [ויבאו] שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר. מהו לאמר, אלא מלמד שהיו שם דברים אחרים אמרו לא קניתנו לא בחרבך ולא בקשתך ולא בכסף ולא בזהב, אלא מעצמינו ירדנו לארצך, ומאותו זמן עד עכשיו עבדיך אנחנו, והואיל ואנו עבדיך:

316

שי״זלמה תעשה כה לעבדיך. כלום יש אדון הורג את עבדו:

317

שי״חתבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו. הנוגשים:

318

שי״טעשו. מתכונת שלימה היעשו לבנים בלא תבן:

319

ש״כוהנה עבדיך מוכים. מן הנוגשים:

320

שכ״אוחטאת. הט' הנירפת משמעת המלה לשון שם דבר, כלומר גורם דבר זה חטא על עמך בשבילנו שהן מכין וחובטין וחובלין אותנו בלי פשע:

321

שכ״בויאמר נרפים אתם נרפים. לשון כעס וזירוז, כי כל לשון הנשנה כיוצא בזה בפסוק אינו אלא לשון זירוז:

322

שכ״געל כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'. כשמועו:

323

שכ״דועתה לכו עבדו. את עבודתכם:

324

שכ״הותבן לא ינתן לכם. ממני:

325

שכ״וותוכן לבנים תתנו. דבר יום ביומו, הוסיף על חטאתו פשע, ועליו הכתוב אומר ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד):

326

שכ״זויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע. ראו את עצמם בגזירה לרעה:

327

שכ״חלאמר. לישראל אחיהם:

328

שכ״טלא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו. והיה הדבר קשה עליהם כאילו הם עושים בעצמן, לפי שהיו פרנסים טובים ויראי אלהים, ולפיכך זכו להיות פרנסין על הדור בדבר הקודש, שנא' אספו לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו (במדבר יא טז):

329

ש״לויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. משה ואהרן באו לפלטין של פרעה והשוטרין יצאו ופגעו אלו באלו:

330

של״אויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט. לפי שמסרו דין על משה ואהרן על חנם היה להם ליענש, אלא מכאן שאין אדם נתפס בצערו שהרי לא נחשב להם עון בדבר הזה:

331

של״באשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו. עד עכשיו היינו כשמן המור, שמתוך שריחו נודף הוא עולה על שלחן מלכים, ומעתה היינו כשמן מבאיש, שמתוך שריחו רע נותנין אותו לעיבוד העורות, כך אנו עד עכשיו היינו עושין מלאכתו ומוצאין חן בעיניו, ועכשיו אנו מוכין ועובדין, ואין לנו הנאה, ואומר לנו נרפים אתם נרפים, שאפילו בשעת האכילה ושעת התשמיש אינן פוסקין ממנו:

332

של״גלתת חרב בידם להרגני. שבשביל דבריכם כועסים עלינו ומוצאין עלינו עלילה והכבידו עבודה עלינו למות בה:

333

של״דוישב משה אל ה'. חוץ לכרך, וכן לכל הדברות שנדבר עמו הקב"ה במצרים לא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ולפי שהיתה ארץ מצרים מלאה שקוצים וגלולים, לפיכך לא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ולא בתוך העיר, וכה"א כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (שמות ט כט):

334

של״הויאמר אדני למה הרעות לעם הזה. שבשביל משלחתך הכבידו עבודתם:

335

של״ואל העם הזה. למה זה שלחתני. שהרי מקללין אותי ומוסרין דין עלי הלא הייתי מבקש ממך לומר שלח נא ביד תשלח שהייתי יודע שעדיין לא נתמרקו עונותיהם של ישראל:

336

של״זצדק ושלום נשקו (תהלים פה יא). צדק זה משה, שנא' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא). ושלום זה אהרן, שנא' בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה), ושנו רבותינו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום:

337

של״חואחר באו משה ואהרן. אחר שנכנסו כל המלכים. דא"ר חייא בר אבא אותו היום יום פרוזבוטרא של פרעה היתה, שהיו כל המלכים באים ומעטרים אותו, באו והודיעו לו שני זקנים עומדים בפתח פלטין שלך, אמר להם כלום יש בידם עטרות, אמרו לו לאו, אמר להם א"כ יכנסו באחרונה, לכך נאמר ואחר באו:

338

של״טויאמר פרעה מי ה'. מ"י חשבונו חמשים, לפיכך לקה במצרים חמשים מכות, עשר בכל אצבע, שנא' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג כ), וכתיב במכת כנים אצבע אלהים הוא (שם ח טו). ד"א לפי שאמ' מי ה', לפיכך סוס ורוכבו רמה בים (שם טו א), מ"י למפרע י"ם, וכן פרעה למפרע הפרע, זה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שם יח יא), כלומר בדיבור שאמר מי ה', בו הביא עליהם פורעניות שניערם בים:

339

ש״מלמה תעשה כה לעבדיך תבן אין נתן לעבדיך והנה עבדיך מוכים. שלשה עבדיך בענין, כלומר איה זכות אברהם ויצחק ויעקב, והדברים כלפי מעלה הן נאמרין:

340

שמ״אויאמר ה' אל משה עתה תראה. הבטחתי שהבטחתי כבר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), לפיכך עתה תראה אשר אעשה לפרעה, הוא אמר נרפים אתם נרפים (שמות ה יז), לפיכך ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו:

341

שמ״במי שקיים דברו עם אבותינו וגאלם הוא יקיים דברו עמנו ויגאלנו, כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים (אראך) [אראנו] נפלאות (מיכה ז טו):

342

שמ״גירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לשבע עשרה מאמרות דיבור קשה, בוא וראה משעה שדיבר הקב"ה למשה בסנה שנא' ויאמר משה (שמות ג ד), הן י"ז מאמרות של גבורה, ובכולן לא נאמר בהן דיבור אלא ויאמר, שהדיבור לשון קשה, שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל), וכיון שאמר משה והצל לא הצלת [את] עמך (שמות ה כג), מיד התחילה מדת הדין לקטרג עליו, שנאמר וידבר אלהים אל משה (שם ו ב), אלהים זו מדת הדין, וכה"א בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א), עד שלימדה מדת הרחמים סניגוריא עליו, שנא' ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב), ה' זו לשון רחמים, שנא' ה' ה' אל רחום וחנון (שם לד ו):

343

שמ״דאני ה'. אני הוא עד שלא נברא העולם, ואני הוא שנגליתי לאברהם בין הבתרים וגזרתי על זרעו גזירה זו, ואני עתיד להפרע מפרעה ומכל כיוצא בו:

344

שמ״האני ה'. אני הוא ולא אחר:

345

שמ״ווארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. הודעתי אותם שאני אדון כל העולמים, ולכן נקוד זקף קטן על ה', להודיע כי שם הגבול:

346

שמ״זושמי ה' לא נודעתי להם. הודעתי אין כתיב כאן, אלא נודעתי, כלומר לא נודעתי להם בלבת אש כמו שנודעתי לך:

347

שמ״חד"א לא נודעתי להם. לגרש מפניהם גוים, וגם כי שאלת ואמרו לי מה שמו ואמרתי לך אהיה אשר אהיה, ומדות שם הנכבד גליתי לך פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהם לא גליתי אלא במראה ובחידות:

348

שמ״טוגם הקימותי. קיימתי בריתי שכרתי עם אברהם יצחק ויעקב:

349

ש״נאתם כלומר את ישראל בניהם:

350

שנ״אלתת להם את ארץ כנען. שאעפ"י שבראתי שבעים אומות לא כרתי בריתי אלא אתם:

351

שנ״באת ארץ מגוריהם. מקום יישובם של אבות:

352

שנ״גאשר גרו בה. בגירות:

353

שנ״דוגם אני שמעתי. אעפ"י שנפטרו האבות מן העולם בריתי נאמנת לזרעם וכבר שמעתי את נאקת בני ישראל. אין נאקת אלא מתוך ייסורין ומכות, וכה"א מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשוע (איוב כד יב), וה"ה לאנקה, דכתיב אנקת אסיר (תהלים עט יא), וכתיב יאנק חלל (ירמיה נא נב), הכא נמי דכתיב אשר מצרים מעבידים אותם, במכות וייסורין, דכתיב ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה יד), לפיכך נכמרו נחומי ואזכור את בריתי שעם אבותיהם:

354

שנ״הלכן. אין לכן אלא שבועה. וכה"א לכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג יד), ומניין שהקב"ה נשבע להן שנא' ביום ההוא נשאתי (את) ידי (יחזקאל כ ו), ואין נשיאת יד כלפי המקום אלא שבועה, שנא' כי אשא אל שמים ידי וגו' (דברים לב מ):

355

שנ״ווהבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי. זו שבועת הארץ:

356

שנ״זלתת אותה לאברהם וליצחק וליעקב. דכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית טו יח), וכתיב בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה (שם כב טז), וכתיב ויירש זרעך את שער אויביו (שם כב יז), וכן נשבעתי ליצחק אחר מות אברהם, וכן נשבע ליעקב, דכתיב והנה ה' נצב עליו (בראשית כח יג) ונתתי לכם מורשה שתורישוה לבניכם:

357

שנ״חאני ה'. הבטיחם תחלה וסוף בשבועת שם הנכבד:

358

שנ״טוידבר משה כן אל בני ישראל. לא עיכב עצמו מללכת ולא שינה בשליחותו:

359

ש״סולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח:

360

שס״אמקוצר רוח. אלו ת"ל שנה כמנין מקצ"ר, ואלו ת"ל שנים ישנן בכלל מאתים ועשר, לפי שהקיץ נחשב שנה בפני עצמו, והחורף שנה בפני עצמו:

361

שס״בירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

362

שס״גוידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. ציום שיזהירו בני ישראל להתרחק מע"ז שבידם, כדכתיב ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ ה), וכתיב ואמר (להם) [אליהם] איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וגו' (שם שם ז):

363

שס״דואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. אע"פ שמשתלחים הם אצלו להוציא את ישראל מתחת ידו, ציום שתהא אימת מלכות עליהם:

364

שס״הורבותינו דרשו ויצום אל בני ישראל. אמר להם הוו יודעין שבניי סורבנין הן טורחנים הן, על מנת כן אני ממנה אתכם פרנסין עליהן, שתהיו סובלין אותן:

365

שס״וירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה פרשת מקצת יוחסין, ולפי שהיו בתוך מצרים ששטופין בזימה יבואו להבדל מהם ומטומאתם, לפיכך התחיל אלה לפסול את שכיניהם מצריים. ואעפ"כ לא הוצרך לייחס אלא את משה ואת אהרן, וכדי שלא להטיל קנאה בין שבט לוי לשאר שבטים, לפיכך לא התחיל ממנו אלא התחיל משבט ראובן כי הוא הבכור, ובא עד משה ואהרן, להודיעם כי ראוים והגונים הם להמנות פרנסים על ישראל:

366

שס״זאלה ראשי בית אבותם. פסל שרי צוען וחכמי יועצי פרעה והכי משמע מקצת ראשי בית אבות, ולא שהם ראשים על כל ישראל, אלא ראשי משפחותיהם:

367

שס״חבני ראובן בכר ישראל. חסר ו' מבכר, שאע"פ שהוא בכור ללידה וליוחסין אינו בכור לנחלה:

368

שס״טחנוך ופלוא חצרון וכרמי. כבר דרשנום:

369

ש״עאלה משפחות ראובן. כלומר אלו ראשי משפחות ראובן ולא ראשים של שאר שבטים:

370

שע״אואלה שמות בני לוי לתולדותם. לפי שהזכיר למעלה את בני ראובן ואת בני שמעון, לפיכך התחיל ואלה ו' מוסיף על ענין ראשון, ולמה הוסיף, אלא שלמעלה לא הזכיר את בני ראובן ואת בני שמעון ממש, ולא הזכיר את בני בניהם, אבל לגבי לוי הזכיר בנים ובני בנים:

371

שע״בגרשון וקהת ומררי. כולן נדרשין בפ' ויגש אליו ובפ' פנחס:

372

שע״גושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה. לוי ירד למצרים בן מ"ג שנה, שהרי בשנה שלישית לנישואי לאה נולד, שנא' ראובן שמעון לוי (שמות א ב), נמצא לוי גדול מיוסף ד' שנה, שנולד יוסף בז' שנה לנישואי לאה, שנא' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), הרי לוי נולד קודם ליוסף ד' שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו), ועוד ז' שנות השבע, וב' שנות הרעב, נמצא יוסף בן ל"ט לשנותיו כשירדו אבותינו למצרים, ולוי בן מ"ג שנה, וכבר היה נולד קהת בן לוי, דכתיב בויגש אליו (שם מו יא), ובני לוי גרשון וקהת ומררי, והם ממנין שבעים נפש שירדו למצרים, וחיה לוי אחר שירד למצרים צ"ד שנים, ויוסף חיה אחר שירדו אביו ואחיו למצרים ע"א שנה, דכתיב ויחי יוסף מאה ועשר שנים (שם נ כב), ל"ט שהיה לו קודם לכן, וע"א שלאחר כן, הרי ק"י, ולוי חיה אחר מות יוסף כ"ב שנים, שנא' וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו), יוסף קודם לכל אחיו. ותניא בסדר עולם לא חי מכל השבטים יותר מלוי, וכל ימי לוי לא נשתעבדו אבותינו במצרים. ותניא בסדר עולם שבעה הם שקפלו את כל העולם כלו, ואלו הן אדם הראשון ראה את מתושלח, מתושלח ראה את שם, שם ראה את יעקב אבינו, יעקב ראה את עמרם, עמרם ראה את אחיה השילוני, אחיה השילוני ראה את אליהו הנביא, ועדיין הוא קיים, חשוב עכשיו לידת עמרם שנולד בתוך שנות יעקב דהיינו שבע עשרה שנה שחיה במצרים, ובסוף אלו י"ז שנה נולד עמרם, וכל שנותיו של עמרם היו קל"ז שנה, ואחרי מות עמרם ט' שנה נשתעבדו, ומשה בן פ' שנה, ואהרן בן פ"ג בדברם אל פרעה ור"י שנה נשתעבדו ישראל קודם לכן מיום שירדו אבותינו למצרים עד בוא משה ואהרן אל פרעה. נמצא שהיה משה בן כ"ד שנה ואהרן בן כ"ז שנה כשמת עמרם אביהם, למדנו לאחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים, וכשיצא ממצרים היה אחיה השילוני בן ט' שנה וחיה אחר שנבנה בית המקדש, שהרי הוא בישר את ירבעם שיהא מלך על עשרה שבטים, ובית המקדש נבנה ת"פ אחר שיצאו ישראל ממצרים, נמצא שחיה אחיה השילוני קרוב לתק"נ שנה. ואם תאמר והא כתיב אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה (דברים א לה), כך פירשו רבותינו לא נגזרה גזירה זו על שבטו של לוי, שנא' במדבר הזה יפלו פגריכם וכל (פקודתכם) [פקדיכם] לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר יד כט), כל שפקודיו ומספריו מבן עשרים יפלו פגריו במדבר, יצא שבטו של לוי שפקודיו ומספריו מבן כ"ה ומבן ל' ומבן נ', וע"פ הדברים האלה הוצרך הכתוב לכתוב ושני חיי לוי:

373

שע״דויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. דודתו מן האב, ולא דודתו מן האם, דקיי"ל במס' סנהדרין בן נח מותר בקרוביו מן האב, ואסור בקרובותיו מן האם, וכה"א וגם אמנה אחותי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה (בראשית כ יב), וכיצד היתה יוכבד דודתו של עמרם, לוי אבי אביו נשא שתי נשים, מן האחת הוליד את קהת אבי עמרם, ומן השנית הוליד את יוכבד, נמצאת יוכבד אשת עמרם אחותו של קהת מן האב ולא מן האם:

374

שע״הותלד לו את אהרן ואת משה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה. תנו רבנן ארבעה הן שמתו בעטיו של נחש, היינו שלא נמצא בהן חטא, אלא שמתו על גזירתו של הקב"ה שגזר על אדם וחוה לשוב לעפרם הם וזרעיותיהם, בשביל ששמעו לעצתו של נחש, ואלו הן, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וכלאב בן דוד, הני תלתא ילפינן מגמרא, וישי אבי דוד בהדיא כתיב ביה דקרו ליה נחש דכתיב אשר בא אל אביגיל בת נחש (ש"ב יז כה), כדמפרש בסוף פרק השותפין ואסיקנא בסיפא נחש היינו ישי ולמה נקרא שמו נחש שמת בעטיו של נחש:

375

שע״וובני יצהר קרח. זה שחלק על משה ועל אהרן ושם נבאר שמו:

376

שע״זונפג. שנפוג מאימת יוצרו ולא נתקשרו הוא ובניו עם קרח, ודומה לדבר נפוגתי ונדכתי (תהלים לח ט):

377

שע״חוזכרי. שזכרו הקב"ה לטובה:

378

שע״טובני עוזיאל. שאל היה עוזו, כדכתיב ה' עוזי ומעוזי (ירמיה טז יט):

379

ש״פמישאל ואלצפן. משפחת כהונה ומשפחת מלכות הצליחו, דאמרו רבנן לעולם ידבק אדם בזרעו של אהרן:

380

שפ״אויקח אהרן [את] אלישבע בת עמינדב [אחות נחשון לו לאשה] ותלד לו את נדב ואת אביהוא. הוא נדב שהלך אחר נדב רוחו ולא נמלך במשה רבו. אביהוא שאמר על אהרן אביו הוא לתולדה ולא למועצה:

381

שפ״באת אלעזר. לא נאמר ואת אלעזר, אלא את אלעזר, התחיל ענין אחר, ודומה לדבר מענין ימי החג, דכתיב וביום השני (במדבר כט יז), וביום השלישי (שם שם כ), עד שבא אל שמיני כתיב ביום השמיני עצרת וגו' (שם שם לה), משום שהוא רגל בפני עצמו, אף כאן לומר לך נדב ואביהוא הלכו בדרך אחת ואלעזר ואיתמר בדרך אחת:

382

שפ״גובני קרח אסיר ואלקנה. אמרו בני קרח אל קנה אותנו להיות משרתיו, ועליהם מפורש למנצח (לבני קרח על שושנים) [על שושנים לבני קרח] משכיל שיר ידידות (תהלים מה א). זש"ה דודי ירד לגנו לערוגת הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים (שה"ש ו ב), לרעות בגנים להרע במגנים על דברי תורתו אלו קרח ועדתו, וללקוט שושנים אלו בני קרח שלא היו ניכרין וכל מי שרואה אותן אמרו קוצים הם בשביל היותם עם הקוצים שהם אביהם ואמם ומה דרכן של קוצים, כדכתיב קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה לג יב), וכתיב ואש (יצא) [יצאה] מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז לה), ובני קרח שהיו כשושנים נלקטו מביניהן שלא יאוכלו עמהם, שקפץ הקב"ה עליהם והצילם:

383

שפ״דואביאסף. אמרו אבינו שבשמים אסף את חרפתינו, כי כשהיינו מצטערין הקב"ה עננו מצרותינו, ועליהן מפורש כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב ב). מה אילה זו כשיושבת על המשבר היא מצטערת ועורגת להקב"ה והוא עונה אותה, כך קראו בני קרח להקב"ה מצרתם ועונה אותם, ומפני שהם שלשה אמרו שלשה שירות כל אחד, בניצוח במשכיל ובשיר, אמר להן הקב"ה כל אחד מכם ידידות שלי היא, והיו משה ואהרן וכל הגדולים באין לשמוע שירתן, שנא' למנצח [על שושנים] לבני קרח משכיל שיר ידידות (שם מה א), שהיו משכילין שיר לידידיו של הקב"ה:

384

שפ״האלה משפחת (הקהתי) [הקרחי]:

385

שפ״וואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל. יש אומרים מבית יתרו שהיה מתחלה מפטם עגלים לע"ז, ונעשה גיסו של משה:

386

שפ״זויש אומרים מבנות בניו של יוסף שפטפט ביצרו ותוקף עליו וכבשו ולא שמע לאשת אדוניו:

387

שפ״חותלד לו את פנחס. שפנה וחס על כבוד יוצרו:

388

שפ״טאלה ראשי אבות הלוים למשפחותם:

389

ש״צהוא אהרן ומשה. ואין אחרים בלעדם:

390

שצ״אאשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. ולא הלכו הם מעצמם:

391

שצ״בעל צבאותם. פשטיה דקרא על כמו עם, ודומה לו על הלחם (ויקרא כג יח):

392

שצ״גהם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל (מארץ מצרים) [ממצרים]. ולא שינו בשליחותם:

393

שצ״דהוא משה ואהרן. מלמד ששניהם שקולין:

394

שצ״הויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. וה"ה בשאר ארצות, כדמפורש בתחילת מכילתא:

395

שצ״ווידבר ה' אל משה לאמר אני ה'. כלומר כשאתה מדבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, אלא תאמר לו משמי ובשם הנכבד ולא בכינוי אלא בשם המפורש:

396

שצ״זויאמר משה (אל) [לפני] ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אמר לפניו רבש"ע אם אני הולך אצל פרעה כך, הרי הוא אומר וכי לא היה לו לשלח לי עבד שהוא טוב ממך, ומבזה אותי ואינו שומע לי ויש חילול השם בדבר:

397

שצ״חויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה. ראה במה שהתרסתה בו עד כאן כל כך כנגדו ולא יכול לך, אתה רואה שאימתך מוטלת עליו כאימת יראתו, דהיינו ע"ז שלו, ואם תמצא לומר שאתה ערל שפתים:

398

שצ״טואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה דומה על פרעה כאלוה, ואהרן כנביא אלהים:

399

ת׳אתה תדבר את כל אשר אצוך. תדבר לאהרן כי בך בחרתי ולא באחר, לפיכך תהא מורה הדברים לאהרן, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה בשביל שהוא ליישן:

400

ת״א(וישלח) [ושילח] את בני ישראל מארצו. ואפי' בעל כרחו:

401

ת״בואני אקשה את לב פרעה. הגיד לו מראשית אחרית, וכל כך למה, כדכתיב והרביתי את אותותי, לזמן הנתון להם:

402

ת״גואת מופתי. לאלתר בארץ מצרים:

403

ת״דולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים. היינו דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים (שמות יד לא), והיינו דאמרו לו חרטומים לפרעה אצבע אלהים הוא (שם ח טו). ובזו האצבע המיומנת לקו במצרים עשר מכות גדולות, ולכל מכה ומכה חמש מכות, הרי חמשים מכות לאצבע זו, ועל הים לקו בחמש אצבעות היד, דהיינו מאתים וחמשים מכות, חמשים מכות לכל אצבע, וראו את היד הגדולה הנאדרי המחצבת רהב המחוללת תנין ובראיית הלב ראוה על הים ושיערוה משה רבינו וזקני ישראל בבינתם כשיעור ששים אלף רבוא, ולא שראוה בראיית העין דבר ממשות:

404

ת״הוהוצאתי את צבאותי. אלו צבאות מלכי שרת שירדו עם הקב"ה למצרים:

405

ת״ואת עמי בני ישראל מארץ מצרים. כשמועו:

406

ת״זבשפטים גדולים. כדכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב יב):

407

ת״חוידעו מצרים כי אני ה'. שכבר אמרו מי ה' (שם ה ב):

408

ת״טבנטותי את ידי על מצרים. אין נטיית יד של גבורה אלא לזמן ארוך, וכה"א ועוד ידו נטויה (ישעי' ה כה), ידו נטה על הים (הרג) [הרגיז] ממלכות (שם כג יא) והכא, כמה זמן היתה ידו נטויה על מצרים, י"ב חדשי שנה, שנא' ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן (שמות ה יב), אימתי התבן מצוי בשדות, באייר, ובניסן הבא נגאלו, והני מילי דתבן מצוי בשדות באייר בארץ מצרים, משום דהיא חמה משאר ארצות:

409

ת״יוהוצאתי את בני ישראל מתוכם. כל זמן שידי נטויה עליהם. כשמוראי עליהם, שלאחר שאני מחזירה אלי אין מוראי עליהם, וכה"א והזרוע הנטויה אשר הוציאך ה' אלהיך (דברים ז יט), ודרשו רבותינו שכל אותה שנה היה איוב מתייסר ביסורין, שנאמר כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי (איוב ז ג), כמה ירחים של מנין, הוי אומר אלו י"ב ירחי שנה, כדאמרינן התם שנים למינייהו:

410

תי״אויעש משה ואהרן כאשר צוה אותם כן עשו. נזדרזו בשליחותן מה שצוה להם הקב"ה מיד ולא עיכבו מעתה:

411

תי״ברבותינו דרשו אני ה' דבר אל פרעה (שמות ו כט). שלשה דברות הן בפסוק אחד, כנגד שלשה אותות הראשונים:

412

תי״גהן אני ערל שפתים. ג' פעמים אמר משה דבר זה. כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שם ד י), וכתיב ואני ערל שפתים (שם ו יב), וכתיב הן אני ערל שפתים (שם שם ל), וכל כך למה, כדי שיהפוך לו שפה ברורה לדבר לשון צחות:

413

תי״דראה נתתיך אלהים לפרעה. אע"פ שאתה ערל שפתים, אלהים אתה לפרעה, שהוא נידון על ידך דינים משונים זה מזה, שהרי ניסי אלהים כך הם, הברזל צף לפני העץ, והמים נמתקו בעץ הרדפני, שהוא מר ביותר, ועוד רפאם במלח, וכיוצא באלו:

414

תי״הומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. כבר הגיעו לגבורות, כדכתיב ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ י):

415

תי״וירויחו דורשי הפרשה ויבינו:

416

תי״זוסמוך לו פרשת מופת הראשון, בתחלה קראו אות, מפני שעדיין לא הגיע זמנו, ועכשו קראו מופת, מפני שהיה בזמנו, שאין מופת אלא לאלתר:

417

תי״חויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

418

תי״טכי ידבר אליכם פרעה. בעצמו, או לאמר על ידי שליח:

419

ת״כתנו לנו מופת, לאלתר. ועיקר מלת מופת כמו פתאום, דבר שאין לו המתנה אלא מיד הוא, ולבי רחש להדבירו על אופן פיתוי, שהמופת מפתה את לבב האיש הרואה אותו ומשיאו לדעת אותו דבר, ויסוד המלה פת לבד:

420

תכ״אואמרת אל אהרן קח את מטך. זה מטה אלהים אשר לקח משה בידו ממדין, ודרשו רבותינו בדברי הגדה כי אותו המטה נברא בין השמשות, ומשקלו מ' סאה, וכתוב עליו שם המפורש, ונמצא ביד יוסף במצרים, ואחרי מות יוסף, לקחו יתרו מבית יוסף:

421

תכ״בוהשלך לפני פרעה יהי לתנין. בתחלה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה, [שנקרא תנין] דכתיב ביה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט ג):

422

תכ״גויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו. פעם אחת במעמד כולם:

423

תכ״דויהי לתנין. ממש ולא באחיזת עינים:

424

תכ״הויקרא גם פרעה. גם לרבות אשת פרעה, מלמד שאשת פרעה התחילה לקרוא למכשפים ואח"כ קראם פרעה, לפיכך אמר לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י כה), כלומר אשתך ואתה בעצמך:

425

תכ״ולחכמים. אמרי לה רבנן לשבח, אפילו גוי שעשה דבר חכמה נקרא חכם, ואמרי לה לגנאי, שלפי רעתם נקראו חכמים, שנא' חכמים המה להרע (ירמיה ד' כב), וכן נמי ע"ז נקרא אלהים אחרים לדעת הגוי העובד אותה:

426

תכ״זולמכשפים. א"ר יוחנן למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, פירוש כיצד מכחישין שמראים שעושים אותות ומופתים מעין מעשיו של מקום, אפס כי חלילה למאמינים להאמין בהם ולאמור שהן עושין מעשה ממש, אלא מראין באחיזת עינים שכן הוא והוא אינו כן, דכתיב ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא:

427

תכ״חא"ר אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחותה מגרגיר שעורה. א"ר פפא אפילו כי גמלא נמי לא מצי ברי, אלא האי מכניף ליה, והאי לא מכניף ליה, איני והאמר לי' רבא לר' חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידא לגמלי וטרף ליה בטבלא וקם, אמר ליה ולבתר הכי דמא ופרתא מי הוי, אלא האי אחיזת עינים הוא:

428

תכ״טויעשו גם הם. גם לרבות המכשפים:

429

ת״לחרטומי מצרים. כבר דרשנוהו בפ' מקץ:

430

תל״אבלהטיהם כן ולא בממש, א"ר איבא בר נבארי א"ר חייא בלטיהון מעשה כשפים דבר הנעשה בלט, בלהטיהם אלו מעשי שדים, שהן לוהטין ובוזקין בהריפת עין, וכה"א ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג כד) אמר אביי אי קפיד מכשף אמנא היינו מעשה שדים, ודלא קפיד אמנא היינו מעשה כשפים, ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה, העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור מסקילה, אבל לוקה משום לא תעוננו, מותר לכתחלה דהיינו דעביד בשם טהרה, כדרב חנניא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוי עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תלתא ואכלי ליה:

431

תל״בוישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם. וכי מאחר דכתיב ויעשו גם הם, מה ת"ל וישליכו איש מטהו, אלא מלמד לכשנהיו לתנינים בלע תנינו של אהרן לתניניהון של חרטומין, אמרו לו זה דרכו של עולם שהתנין בולע את חבריו, אלא החזר אותם למטות, אם יבלע מטך את מטותינו נאמר שאתם מצודקים יותר ממנו, מיד בקשו משה ואהרן רחמים את פני המקום וחזרו להיות מטות, ולקחו כל אחד את מטהו בידו ואח"כ השליכו לכל המטות ארצה, ובלע מטה אהרן את כל מטותם, וידעו שהיה נס בתוך נס, ואומרים להם שכך עתידין לעשות בתוך הים:

432

תל״גויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. כלומר לבו של פרעה נהפך לכבד, כשם שהכבד אין בו בינה להבין ולהשכיל, כך אין בינה בלבו להבין ולהשכיל, על מה נכבד ונהפך לבו, עיין לעיל, וזה שדרשנו בפסוק ויאמר אל אחיו הושב כספי (בראשית מב כח), לפי שכל מדות הגוף תלויין בלב, לפיכך הוא קרוי על שם מעלליו, וכשאינו שומע מוסר פעמים קראו כבד שאין לו קלילות להפתח ולשמוע, ולפעמים קראו ערל, שאין מסיר טפשותו ליכנע לפני בוראו, והכא מאי כבדה מאן לשלח העם:

433

תל״דלך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה. שהרי אומר לך אתמול שאין לו פנאי לדבר עמך, ועכשיו לך אצלו בבקר שהוא יוצא לשפוך מים, היינו דנצרך לנקביו:

434

תל״הונצבת לקראתו. תפוש אותו כדי שיתבייש מפניך שהוא אמר לך כבר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג), והיינו דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), כשתראהו נצרך לנקביו הרי הוא מתבייש ונחשב לפניך כהדיוט:

435

תל״ועל שפת היאור. מקום שאין דרך לנטות לו ימין או שמאל להשמט ממך:

436

תל״זוהמטה אשר נהפך לנחש. בסנה ולפני ישראל כדכתיב ויעש האותות לעיני העם ולפני פרעה ולפני עבדיו (שמות ד ל), תקח בידך כדי שיכירוהו ויזכור הנס הראשון ויסתכל ביאור שהוא אלוהותו ויכפור בו, ולמה קראו מטהו של אהרן, כי כשבא משה לחזור למצרים אמר לו הקב"ה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שם ד יז), ואמר משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (שם ו ל), אמר לו הקב"ה אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה (שם ז ב), וכתיב הוא יהיה לך לפה (שם ד טז), וכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז א), הא למדת שאהרן שלוחו של משה. ושליחו של אדם כמותו, ונתן משה את המטה הזה לאהרן אחיו לעשות מקצת האותות, אבל משה לא הביא המכה הזאת על מצרים בנטיית המטה, אלא בנטיית היד. דאי לא תימא הכי כדדרשינן הכא, הא כתיב ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת (שם יז ה), וכתיב אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים (שם ז יט), אי הכי קשה קראי אהדדי, אלא משה נוטה ביד, ואהרן מכה במטה, והאי דכתיב כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי (שם ז יז), יש לנאמני רוח לדרוש כי טעם הפסיק בין מכה ובין במטה, והכי משמע הנה אנכי מכה ביד ובמטה אשר בידי כמו כן ילקו המים:

437

תל״חואמרת אליו ה' אלהי העברים. אתמול אמרת לו אלהי ישראל ועכשיו אמור לו אלהי העברים:

438

תל״טשלחני אליך. לומר לך דברי שלום:

439

ת״משלח את עמי. בני חורין:

440

תמ״אויעבדוני במדבר. במקום שאינו ברשותך אלא מקום הפקר:

441

תמ״בוהנה לא שמעת עד כה. עד כאן, כמה דרשות יש בה שנדרש כמו כאן כגון זה, ודומה לו נלכה עד כה (בראשית כב ה), ויהי עד כה ועד כה (מ"א יח מה), וכל דומיהן, ויש כה שנדרש כמו כך, כגון זה תחלת הפסוק הזה כה אמר ה', והענין מודיע:

442

תמ״גכה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. כלומר במופת שנעשה לפניך לא חששת ולא הודית לומר כי אני ה' לפי שלא נצטערת בה ועכשיו בזאת המכה תדע כי אני ה' אדון העולמים:

443

תמ״דהנה אנכי. כלומר כך תאמר לו משמי ותחזור ותאמר לו הנה אנכי משה בשם אדון העולמים מכה בידי ובמטה אשר בידי על יד שלוחי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם, כמדומה פרעה שיהפכו במראיהן להיות המים אדומים כדם ולא שיהפכו בטעמם:

444

תמ״הוהדגה אשר ביאור תמות. לפי שיחסרו מחייתם וגדוליהן, וזאת היא מכה בתוך מכה מה שלא נעשה במבול, שהרי במבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז כב), ולא דגי הים:

445

תמ״וובאש היאור. מריח רע של דגים המתים, וריח רע של דם המסריח ועולה באושו, ודומה לדבר ועלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב כ), (ותעל) [ואעלה] באוש מחניכם (ובאפרכם) [ובאפכם] (עמוס ד י), למדנו שאין באוש אלא ריח רע של פגרי הבריות:

446

תמ״זונלאו מצרים לשתות מים מן היאור. וכי מאחר שנהפך לדם היאך ילאו לשתות מים ממנו, אלא כדמפרש לקמן בהדיא ויחפרו כל מצרים (פסוק כד):

447

תמ״חויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך. שנתתי לך ואתה משה בעצמך נטה את ידך על מימי מצרים. ביד ולא במטה:

448

תמ״טעל מימי מצרים. כלל וחזר ופרט על נהרותם, דהיינו כגון נילוס שהוא נהר גדול, כדכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב י):

449

ת״נעל יאוריהם. היינו בריכות הניגרים מן הנחל לשדה, כדכתיב פרץ נחל מעם גר (איוב כח ד), וכה"א ויהפך לדם יאוריהם (ונוזלין) [ונוזליהם] בל ישתיון (תהלים עח מד), וכתיב ויוציא נוזלים מסלע (שם שם טז):

450

תנ״אועל אגמיהם. היינו כעין שלולית שמימיה אינם נובעים, כדכתיב ושמתיה למוריש קפוד ואגמי מים (ישעי' יד כג):

451

תנ״בועל כל מקוה מימיהם. היינו מימי בורות ושיחין ומערות:

452

תנ״גוהיה דם בכל ארץ מצרים. לרבות המים שהיו מביאין ממקומות אחרים היו נהפכין לדם:

453

תנ״דובעצים ובאבנים. [אלו בתי ע"ז שלהם:

454

תנ״הוהיה דם בכל ארץ מצרים]. אפילו ישראל שותה בקנישקנין, דהיינו מזרקי יין דיש לו שני פיות, וישראל שותה מצד אחד, ומצרי מצד אחר, היו המים נהפכין מצד המצוי להיות דם:

455

תנ״וויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה'. משה נטה ידו ואהרן הרים במטה:

456

תנ״זויך (בו) את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו. כדי שיאמינו לדברי המקום:

457

תנ״חויהפכו. על ידיהם כל המים אשר ביאור לדם:

458

תנ״טוהדגה אשר ביאור מתה. כבר דרשנו כל מתה דטעמה במ"ם היינו דעדיין לא מתה לגמרי, כגון ויהי בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), והכא נמי אכתי לא מתה לגמרי ואפילו הכי:

459

ת״סויבאש היאור. מבאוש הדגה אשר הסריחו מן הדם, ודומה לדבר תבאש דגתם מאין מים (ישעיה נ ב), ולבתר הכי ותמות בצמא (שם שם):

460

תס״אולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים. בלא הכאה אלא בגזירה:

461

תס״בויעשו כן חרטומי מצרים. היו מהפכין ממימי גשם לדם:

462

תס״גבלטיהם. במעשי כשפים הנעשין בלט בלחישה נראין כעושין ואינן נעשין, כמעשה דההוא טייעא דגיידי לגמלא, כדכתבינין לאחרן. ומעשה באחד שנקרע כריסו ויצאו בני מעיו לחוץ, הביא הקוסם את בנו ושחטו לפניו באחיזת עינים, נגיד ואיתנח וחזרו בני מעיו לתוך כריסו, עמד הקוסם ותפר את כרסו, וכל כך למה, כדי שלא יגע בבני מעיו, שיכנסו בכרס מעצמם, וכאלה רבות בתלמוד, וכך היו מעשי חרטומי מצרים באחיזת עינים ולא ממש דבר הנתפש, אבל מעשיו של הקב"ה וגדולות הנעשות ע"י עבדיו הן דבר ממש וקיים ואמת ויציב דכתיב בגזירת עירין פתגמא (ובמימר) [ומאמר] קדישין שאלתא וגו' (דניאל ד יד):

463

תס״דויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'. כדדרשינן לאחרן:

464

תס״הויפן פרעה. נפנה משם:

465

תס״וויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. לזאת המכה כל שכן למופת של תנין שלא היה מצטער בו, אמר איני חושש לכך שאם איני שותה מים אני שותה יין, אבל עמו היו מצטערין דכתיב ויחפרו:

466

תס״זויחפרו. זה מן התיבות שאין טעמם נודע בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר חפירה לשון ריגול, כמו (יחפרו) [ויחפרו] לנו את הארץ (דברים א כב). ויש חפירה לשון חרפה, כגון באו עדיה ויחפרו (איוב ו כ), ויש חפירה לשון כרייה כגון ויחפרו עבדי יצחק בנחל (בראשית כו יט), והענין מודיע, וכן ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות (מימי) [ממימי] היאור. והיינו דאמרו ליה ונלאו מצרים:

467

תס״חוימלא. היאור על כל גדותיו מימיו הצלולין שנבעו ממקום מוצאו והדגה ניגר וירד למטה והטיל דגתו לחוץ והיאור חזר להיות מימיו צלולין ונרפאין:

468

תס״טשבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. וזה בנין אב לכל עשר המכות, שכל מכה ומכה נקצב לה ירח ימים, ג' שבועות היה מעיד ומתרה בהם, ובתחלת שבוע רביעית היתה המכה באה ומשמשת והולכת שבעת ימים, שהרי בסוף אייר באו משה ואהרן למצרים, ועשו האותות לעיני העם, ובחצי סיון העיד בהם והתרה בהם על מכות דם ג' שבועות, וברביעי לקו המים ועמדו בליקוים ז' ימים, וה"ה לכל המכות, ואפילו החשך שימש ז' ימים, ג' ימים היה חשך אפילה ועוביו כדינר זהב, וג' ימים אחרים היה חשך בלי אפילה קל ממנו, ובשביעי התחיל להאיר, וכן נמי מכת בכורים ז' ימים עסקו לקבור אותם, והיינו דדרשינן לאחרן די"ב חדשי השנה היתה ידו של הקב"ה נטויה במצרים, ואע"ג דבסוף אייר באו משה ואהרן, ובחצי ניסן יצאו, הא קיי"ל דמקצת היום ככולו:

469

ת״עויש דורשין כי משבט התחילו המכות למצרים לכך נקרא שבט שהוא שבט המכה את מצרים בו, ולטעם זה תבוא מכה אחת בשבוע אחת יו"ד מכות ליו"ד שבועות, ד' משבט, ד' מאדר, ב' מניסן, ולא מסתבר, ודורשין למה ז' ימים למכת דם, לפי שהיא מעין מכת טומאת אשה, דהוית טומאת נדתה ז' ימים:

470

תע״אירויחו דורשי פרשת מכה ראשונה ויבינו. וסמוך לה מכת צפור מקדש השם. דת"ר את זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים, מה צפרדעים שלא נצטוו על קידוש השם מסרו עצמם לאש. דכתיב ובתנוריך ובמשארותיך (פסוק כח), אימתי משארת מצויה אצל תנור, בזמן שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה. ולמה לקו במכת צפרדעים, לפי שהיו המצריים מקיצים את ישראל משינתם, לאמר עמדו ועשו עבודת המלך, לפיכך הביא עליהם קולנים וקופצין ועולין במטותיהן וצווחין באזניהם ומצערין אותם, והיו עולין על גופותם ומסרסין מבישותם, שנא' וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), כענין שנא' כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כב כה):

471

תע״בויאמר ה' אל משה. כל מכות מצרים בויאמר, לפי שנחת היה לישראל בשעה שמצרים נלקין:

472

תע״גבא אל פרעה. לא אל היאור אלא לתוך פלטין שלו, לפיכך אמר לו הקב"ה בא אל פרעה:

473

תע״ד(ואנכי אהיה עם פיך) ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. בתחלה אמר לו סתם, כה אמר ה' אלהי ישראל, וחזר ואמר לו כה אמר ה' אלהי העברים, ומכאן ואילך אמר לו כה אמר ה', לפי שכבר הודיע לו מי ה':

474

תע״הואם מאן אתה לשלח. הרי זו התראה. מאן שהמ"ם נפתחת הוא ענין מיאון, שהוא עדיין עסוק בו, כגון ואם מאן אתה לשלח, ואם מאן ימאן אביה (שמות כב טז) אבל מאן שהמ"ם נסגלת, אי נמי בצירי, הוא מיאון שכבר היה, כגון מאן בלעם (במדבר כב יד), מאן יבמי (דברים כה ז), ויגיד עליו ריעו לא אבה יבמי (שם שם):

475

תע״והנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. אין נגיפה אלא לשון השחתה ושברון, ולא מיתה ממש, ודומה לו פן תגוף באבן רגליך (תהלים צא יב), נגף לפני אויביך (דברים כח כה), ובדברי רבותינו תני לגבי זב, דמעת עינו, ודם מגפתו, והחלב האשה, מטמאין טומאת משקה. שתי מכות הללו מן היאור היו, לפי שעיקר ישוב ארץ מצרים היה נילוס, דהיינו יאור שעולה ומשקה את ארצם כדכתיב לא כארץ מצרים הוא אשר [יצאתם משם אשר] תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק (דברים יא י), וכשהיה פרעה יוצא לצוות עמו על תיקון היאור, היה משה רבינו בא ואומר לו מה אתה בוטח על היאור שמשקה שדותיך וכרמיך וגנותיך, הרי הוא נהפך לדם ולצפרדעים:

476

תע״זושרץ היאור. לשון ריבוי:

477

תע״חצפרדעים. ועלו ובאו בבתיך. שהיו באין וצווחין באזניהם כקולנין ובעלי קרנות:

478

תע״טובחדר משכבך ועל מטתך. שאינן מניחים אותן לישן ולא תוכל להחבא מפניהם:

479

ת״פובבית עבדיך. כמו כן:

480

תפ״אובעמך. היינו בגופם ממש:

481

תפ״בובתנוריך ובמשארותיך. פי' משארת זו תנור מלא פת, ולהכי מתרגמינן אצוותא, כדאמרינן בירושלמי אפא ליה חד אצוא, שהיו נכנסין לתנוריהם כשהן חמין, ויושבין על גבי הלחם ונשרפין ומבאישין אותו, והריח רע נכנס באפכם ונלאית נשמתכם, שאין לך דבר שמצערת את הנשמה בלעדי הגוף אלא ריח רע, ואין לך דבר שהנשמה נהנית ממנה בלעדי הגוף אלא ריח הטוב, ולפיכך חייבים בני ברית קודש לברך על ריח טוב, שנא' כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ ו):

482

תפ״גובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. כשהיה המצרי שותה מים נעשים שמרים, ונעשים השמרים צפרדעים, והיו מקרקרין בתוך מעיהם, ומצערין אותם ביותר. ד' בכה מליין ה' במקרא, חד כלפי הדיוט, ותלתא כלפי הקב"ה, חד דכתיבא כלפי הדיוט משום דהואי ליה מכה גבירתנית שקירקורן של צפרדעים קשה בגופות מצריים כחצים. והנך דלגבי הקב"ה משום דסיעתיה מעליא וגברתנית, ואלו הן:

483

תפ״דכי בכה ארוץ גדוד (ש"ב כב ל), בכה ה' חסיתי אל תער נפשי (תהלים קמא ח), בכה ה' חסיתי אל אבושה (שם לא ב), והאי דהכא:

484

תפ״הכתב ר' טוביה בלקחו הטוב ובכה מלא ה', לפי שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות. ד"א לפי שבכיה היתה לפרעה ולעמו שקירקורם של צפרדעים היתה קשה עליהם:

485

תפ״וויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך במטך. זו מכה דומה למכת הדם שנטה אהרן ידו במטה:

486

תפ״זעל הנהרות ועל האגמים. על היינו בשביל, ודומה לדבר על שאול ועל יהונתן בנו (ש"ב א יב) שהרי לא נטה ידו במטה אלא במקום אחד, דהיינו כנגד נילוס, ולא בשאר היאורים והאגמים והמקואות, לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, אלא שנתכוין על כולם:

487

תפ״חוהעל את הצפרדעים על ארץ מצרים. והעל כמו והעלה ודומה לו והעל אותם הר ההר (במדבר כ כה), ושניהם לבדם במקרא:

488

תפ״טויט אהרן את ידו על מימי מצרים. ואע"ג דלא כתיב הכא במטהו, מיהו במטה נטה ידו:

489

ת״צותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. א"ר עקיבא צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאת כל ארץ מצרים, אמר לו ר' אליעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל ההגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה ושרקה להן והן באו:

490

תצ״אויעשו כן החרטומים בלטיהם. באחיזת עינים:

491

תצ״בויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים. הוסיפו אבל לא גירעו. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב מה לשון צפרדע, צפור היה בנילוס בעל דיע ושרק להם ובאו, ועל זה נקרא צפרדע, כלומר צפור דיע על שם הצפור ההוא:

492

תצ״גויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה'. בפ' ואלה תולדות יצחק דרשתי מהו לשון עתר. וזה הרשע אתמול אמר מי ה' (שמות ה ב). ועכשו אמר העתירו אל ה':

493

תצ״דויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'. הדברים כמשמען אלא שהיה מדבר במרמה:

494

תצ״הויאמר משה (אל פרעה) [לפרעה] התפאר עלי. רחש לבי להדביר מלת התפאר על אופן תפארת כלומר יהיה לך פאר ממני כאדם שאומר על המושל כל מה שאני מבקש מאת המושל הוא עושה לי, והדבר לי לתפארת, כך אמר משה לתפארת יהא לך הדבר הזה שכל זמן שאתה שואל עלי להיזקק לך:

495

תצ״ולמתי אעתיר לך. כלומר בשבילך:

496

תצ״זולעבדיך. בשביל עבדיך, היינו רואי פני המלך:

497

תצ״חולעמך. בשביל עמך, היינו יושבי הכרכים והעיירות:

498

תצ״טלהכרית הצפרדעים ממך. מלהזיק הגופות:

499

500ומבתיך. מן הגבולין:

500

501רק ביאור תשארנה. למדנו ששם צפרדע מסתבר דלשון נקבה היא, וכה"א ותעל הצפרדע ותכס (פסוק ב):

501

502ויאמר למחר. יסורו:

502

503ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו. שהוא מוחץ ורופא, אע"פ שלא נכתב בכל מכה למען תדע, הדעת נותנת כי על כל מכה ומכה היה אומר לו למען תדע, כדי להזכירו חטאתו אשר אמר לא ידעתי את ה' (שם ה ב). אבל עליו ועל כל כיוצא בו כתיב אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (משלי כז כב), כלומר אם אתה כותש ומייסר את האויל בכתישת ייסורין ומכות, ובתוך כך אתה מרפא ממנו בהגבהת העלי מן המכתש לא תסור מעליו אולתו, שהוא שוכח כל המכות, כך פרעה הרשע לפי שהיה מרפה ממנו בין מכה למכה ג' שבועות היה שוכח את המכות:

503

504וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה. שאין הקב"ה מכלה את בריותיו שיהיו לזכרון להודות לשם ה':

504

505ויצא משה ואהרן מעם פרעה. יצאו חוץ לכרך ולא נתפללו בתוך העיר שהיתה מלאה שקוצים וגילולים:

505

506ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. כלומר אשר גזר על פרעה, ודומה לדבר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו כה), ומה צעקה היתה שם, אלא אמר לפניו, רבש"ע אתה אמרת ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז א), ועכשיו בקש ממני זמן למחר, ואמרתי לו כדבריך למען תדע כי אין כה' אלהינו (שם ח ו), ואם אין אתה מסיר הצפרדעים למחר, נמצא שיש חילול השם בדבר, ואעפ"כ לא היה דוחק משה גזירת הבורא אלא ביום ששי לגזירת הבורא על מכת צפרדע היה הדבר הזה, ואע"ג דלא כתיב בהדיא איחור מכת צפרדעים כמה היתה, הדעת נותנת שמכת הדם היא בנין אב לכל המכות, מה מכת דם ז' ימים, אף כל מכה ומכה ז' ימים, ואפילו החשך:

506

507ויעש ה' כדבר משה. לקיים מה שנא' ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב כח):

507

508וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות. ולא מן היאורות ומן האגמים:

508

509ויצברו אותם. עיקר מלת צבר לשון אוסף, ודומה לו שנים צבורים (מ"ב י ח), אם יצבר כעפר כסף (איוב כז טז), יצבר ולא ידע מי אוספם (תהלים לט ז), והוא שאנו קורין לעדת עשרה ציבור:

509

510חמרים חמרים. היו עושין גלין ותלוליות כל אחד בן עשרים איפה, שנאמר חמרים חמרים, וכתבן חסירי יו"ד, ללמדך שכל גל ותלוליות שעושין מהם הוא בן ב' חומר, ואין חומר פחות מעשר איפות, שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מה יד), וכתיב האיפה והבת תוכן אחד (להם) [יהיה] (שם שם יא):

510

511ותבאש הארץ. זהו שאמרנו שאין באוש אלא ריח רע של פגרי הבריות:

511

512וירא פרעה כי היתה הרוחה. למכתו:

512

513והכבד את לבו. מן השמים היתה ללבו הכבדה. והכבד לשון פעול הוא כבד והולך כמו שאול לו באלהים (ש"א כב יג):

513

514ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'. ולא ישמע אליכם פרעה (שמות ז ד):

514

515ויש דורשין התפאר עלי לשון חיפוש, ודומה לו לא תפאר אחריך (דברים כד כ), ומתרגמינן לא תפלי בתרך, ודומה לו בדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר. והכי אמר ליה משה לפרעה התפאר עלי חפש בלבך ושאל הזמן ועלי לעשות:

515

516ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה שלישית, בשתי מכות הראשונות שלח הקב"ה והתרהו, ובשלישית לא שלח והתרהו, בשביל שהיה עומד ומותרה ממכות הראשונות, וכיוצא בדבר שנינו במשנתינו מי שלקה ושנה בב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין, עד שכריסו נבקעת, ומאי כיפה מלא קומתו, והיכן רמיזא, אמר ריש לקיש דכתיב תמותת רשע רעה (תהלים לד כב). ולמה לקו במכת כנים, לפי שמנעו מרחצאות וכיבוס בגדים מישראל, והיו הכנים מצערין אותם, לכך לקו גם הם בכנים. ויש דורשין לפי שגזרו על ישראל לכבד בתיהם וחצריהם ומבואותיהם ולפתח ולשדד שדותיהן, לפיכך שרצה קרקעיתם כנים, שהיו קשים כחצים בבשרם, וזכר לדבר כנים שמם, וכתיב כוננו חצים על יתר (שם יא ב), ורחש לבי לומר כי כנים היינו כנימא שאמרו רבותינו והם בלע"ז קרויין טוגנל"ו, וכן דרך מלך בשר וגם לירות חצים במורדין:

516

517ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ. במקום אחד:

517

518והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד:

518

519והיו לכנים. ויהא שורץ לכנים ומשפיע והולך:

519

520בכל ארץ מצרים. כולהו לכנים. הכנם חסר יו"ד, לפי שבם נחסרו החרטומים מדעתם, שהיו הכנים יוצאין מן הקרקע קטנים פחותין מכשעורה, והם אינן יכולין לעשות בלטיהם בריה פחותה מכשעורה, והיו עומדין ותמיהין:

520

521ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנס באדם ובבהמה. למדנו ששם כנים מסתבר דלשון נקבה היא:

521

522כל עפר הארץ. היה משפיע שורץ כנים והולך על כל ארץ מצרים:

522

523ויעשו כן החרטומים בלטיהם. מאי כן, כמו שהיו מלחשים על מטותם באות התנין ומכת הדם ומכת צפרדעים כדי להוציא את הכנים ולא יכולו אפילו באחיזת עינים, ואפי' גדולה מכשעורה, ולמה לא יכלו, לפי שהיו הכנים גבוהות על הקרקע ברום שתי אמות, והחרטומים היו עומדים על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בקרקע, וכל זמן שאין רגלי המכשף נוגעים בקרקע אינו מועיל כלום במעשי כשפיו:

523

524ותהי הכינם באדם ובבהמה. עולין עליהן וחוטטין את עורם:

524

525ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. מכה זו מלפני הבורא נשתלחה ולא ממשה ואהרן שאילמלי ממשה ואהרן היא, גם אנו היינו יכולים לעשות ולהוציא כנים, ואמיתת הדבר אצבע כמשמעו, כענין שדרשנו (קונתי) [ושלחתי] את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג כ), אמרו אין הבורא מכה אותנו אלא באצבעו אחת, ואם היה מכה אותנו בכל ידו, היינו אובדין מיד, ואעפ"כ ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהן. למשה ולאהרן:

525

526כאשר דבר ה'. כדדרשינן:

526

527ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה מכה רביעית כשראה הקב"ה שלא חזרו בהן שלח עוד והתרה בהם והעיד בהם כי שולח הוא עליהם ערבוב חיות רעות כדי לשכלן. ר' חייא ור' יהושע תרווייהו אומרין מין חיה היתה ושמה פנתרין. ויש אומרים סילונית שמה. ר' יוחנן אמר הסיפים היו נבקעין מאליהן שהיו החיות אומרות אנו שלוחי המקום, בריה אחת היתה הולכת לפני הערוב, וכיון שהמצריים נחבאין בבתיהן היתה עולה על הגגות ומקרקת את הגגות וחותרת בתי השייש ובתי הסיפים, והערוב נכנסין ומזדקרין לתוך הבתים, ונוטלין התינוק מתוך העריסה, ולמה לקו במכה זו של ערוב, לפי שהיו כופין את ישראל לצוד להן חיות ועופות, לפיכך שלח עליהם ערבוב חיות רעות לשכלם:

527

528ויאמר ה' אל משה השכם בבקר. שכן דרך הזריזין להשכים למצות בוראם:

528

529והתיצב לפני פרעה. מקום שאין לו מקום להשמט מפניך:

529

530הנה יוצא המימה. אל נהר נילוס, דדרך המלך הולך לראות כמה מדרגות עלו המים:

530

531ורבותינו דרשו הנה יוצא המימה שנצטרך לנקביו, ודבר הכתוב בלשון נקיה, וכן במקום אחר דבר בלשון נקיה, דכתיב ויבא שאול להסך את רגליו (ש"א כד ג):

531

532ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדוני. כמשמעו:

532

533כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח. הנני דבר שהוא מזומן משלח אתה בעצמך, ודומה לדבר והמשלח את השעיר (ויקרא טז כב):

533

534משליח. ע"י אחרים, ודומה לדבר יריע אף יצריח (ישעיה מב יג), וכל דומיהן, לגבי השכינה נדרשין כך, והכי דרשינין (כי) [כן] ישיש ה' עליכם להאביד אתכם (דברים כח סג). הוא אינו שש, אבל משיש לאחרים על רעתם של ישראל ח"ו:

534

535בך, שהתחלת בגזירה תחלה:

535

536ובעבדיך. אלו רואי פני המלך:

536

537ובעמך, אלו יושבי עיירות וכפרים:

537

538את הערוב. ערבוב חיות רעות, ודומה לדבר וגם ערב רב (שמות יב לח):

538

539ומלאו. כלומר וימלאו בתי מצרים את הערוב:

539

540וגם. לרבות שדות וכרמים:

540

541האדמה אשר הם עליה. זה חללה של ארץ מצרים:

541

542(והפלאתי) [והפליתי] ביום ההוא. אע"פ שהתיבה נדרשת לשון פלא, כלומר אעשה פלאות לארץ גושן שיהיו באי עולם מפליאין בעיניהם האיך ארץ זו לקתה וארץ זו לא לקתה, יש לגבורי כח לדרוש התיבה ולהדבירה על אופן העלמה, ודומה לדבר כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח), שהרי לא נאמר והפליתי ביום ההוא לארץ גושן. אי נמי עם ארץ גושן, אלא את ארץ גושן, וכך פשוטו של פסוק והעלמתי ביום ההוא את ארץ גושן:

542

543אשר עמי עומד עליה, שלא יראוה חיות רעות שאם היו רואין אותה כיון שהיא בתוך ארץ מצרים היו נכנסין בתוכה ומזיקות את ישראל, וראיה לדבר הדם (שעל) [על] המשקוף ועל שתי המזוזות (שמות יב כג), וכתיב ולא יתן המשחית וגו' (שם שם), שכיון שניתנה רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע:

543

544עמד עליה. כלומר מתאחר עליה, כענין שנאמר ואנכי עמדתי בהר (דברים י ט), והלא כתיב ואשב בהר (שם ט ט), אלא מהו עמדתי אחרתי:

544

545למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. שלא תאמר ששכינתי בשמים ולא בארץ. אלא מלא כל הארץ כבודו יתברך ושכינתו, וכשם שאני שליט בשמים, כך אני שליט בארץ. זהו שדרשנו שעל כל התוכחות מזכירו חטאתו שאמר לא ידעתי את ה' (שם ה ב). אפס כי היה מהפך עליו הלשון, פעם אומר כי אין כה' אלהינו, ופעם כי אני ה', ופעם אומר כי אני ה' בקרב הארץ, וזה אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, כדדרשינן להו בריש תורת כהנים, והוא דבר הלמד מענינו, כי מענין שאמר למען תדע אתה לומד כי מזכיר לו חטאו שאמר לא ידעתי את ה':

545

546ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. מתוך עמך אקח פדיון, וזה הפדיון יהא מפריש בין עמי ובין עמיך, ומהו ניהו פדיון היינו תינוקות של מצריים שהיו הערוב הולכים ונוטלין מעריסותיהם והורגין אותם, וכה"א (ונתתי) [נתתי] כפרך מצרים (ישעי' מג ג):

546

547למחר יהיה האות הזה. זהו שדרשנו שאין אות בכל מקום אלא לזמן ולמתבשר בו, שנאמר וזה לך האות (שמות ג יב). מה ת"ל הזה, מלמד שהתראה האות הזה היה בסוף שלש שבועות אחר מכת כנים:

547

548ויעש ה' כן. לא עכב הזמן:

548

549ויבא ערוב כבד. יש כובד שהוא ענין משקל, כענין שנאמר כי עתה מחול ימים יכבד (איוב ו ג). ויש כובד שהוא לשון ריבוי, כגון ערוב כבד, וכגון בעם כבד (במדבר כ כ):

549

550ביתה פרעה. כמו לבית פרעה:

550

551ובית עבדיו ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערוב. מאי השחתה היו עושין, היו חושפין ומפשגין האילנות ומשחיתין יבול הארץ ונכנסין בבתים ונוטלין התינוקת מעריסותיהן והורגים אותם, וכדדרשינן לעיל:

551

552ויקרא פרעה אל משה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. ולא שתצאו מארצי, כמו שאמרתם נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר (שמות ג יח):

552

553ויאמר משה לא נכון לעשות כן. כמו שאתה אומר:

553

554כי תועבת מצרים. היינו כבשיים וגדיים שהמצריים עובדים אותם:

554

555נזבח לד' אלהינו. לשמו לריח ניחוח:

555

556הן נזבח את תועבת מצריים. ע"ז שלהם:

556

557לעיניהם ולא יסקלונו. דין הוא שיסקלונו, כפי דבריו ענהו דבר דבור על אופניו, כי בלי זבחי צאן אין אנו יכולים לחוג לפני אלהינו:

557

558דרך שלשת ימים נלך במדבר. זו היא דרך הר חורב:

558

559וזבחנו. זבחי צאן:

559

560לה' אלהינו. כאשר יאמר אלינו לא שאנו פוסקין עמך כמה וכיצד, אלא כאשר יאמר אלינו:

560

561ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם. לה' (אליהם) [אלהיכם] במדבר. רוצה ולא רוצה היה אומר כך:

561

562רק הרחק לא תרחיקו. כפל הדבר, כלומר שלא ילכו אלא דרך יום אחד במדבר. ואעפ"כ העתירו בעדי שמעתה לא אלקה בייסורין:

562

563ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך. פרעה אמר לו אנכי ומשה אמר לו אנכי, שכך דרך תלמידי חכמים שלא לשנות ושלא לענות שפת יתר למפטפט כנגדו. ומעין אלו הדברים אמרינן במסכת ביצה באחד מתלמידי שמאי שאמר לתלמיד א' של הילל מאי זו סמיכה, והאי אהדר לי' מאי זו שתיקה, ואמר אביי ש"מ האי צורבא מדרבנן לא ליהדר מילתא לחבריה טפי ממאי דאמר ליה, דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה, והוא אהדר ליה מה זו שתיקה:

563

564והעתרתי אל ה'. כבר פרשתי ענין עתר בויעתר יצחק לה' (בראשית כה כא):

564

565וסר הערוב מפרעה. גדולה היא למלכי מצרים לקראותם פרעה:

565

566מפרעה ומעבדיו ומעמו. אבל לא מן הגבולין:

566

567מחר. זה היה ביום הששי למשלחת הערוב:

567

568רק אל יוסף פרעה התל (בי). כלומר להתל, והיא לישנא קלילא, עיקר מלת התל לשון שקר וצחוק, כגון הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים (שופטים טז י), וכגון ויהתל בהם אליהו (מ"א יח כז), ותרגם יונתן בן עוזיאל וחייך בהון אליהו, וכמו אם כהתל באנוש תהתלו בו (איוב יג ט), חזו מהתלות (ישעי' ל י), וכל דומיהן:

568

569ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה'. מחוץ לכרך:

569

570ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו לא נשאר אחד. אבל בגבולין נשארו:

570

571ויכבד פרעה את לבו. מעצמו הכביד את לבו:

571

572גם בפעם הזאת ולא שלח את העם. גם לרבות כל פעם, שנאמר ויחזק לב פרעה (שמות ז יג):

572

573ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה התראת מכה חמישית שלח והעיד והתרה בהם שידו נטויה על מצרים, ובהויה ארבעת אותיות השם המכבד והנורא הירא בגוים והגדול ממזרח שמש עד מבואו הוא מדבר לפניהם. כי היו כופין את בניו לרעות מקניהם, לפיכך הסגיר לדבר בעירם והניח את בניו.:

573

574ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. לפלטין שלו:

574

575ודברת אליו כה אמר ה' אלהי העבריים. כיון שהוחזק כפרן ומהתל חזר ואמר לו אלהי העבריים כמו שדרשנו:

575

576שלח את עמי ויעבדוני. כמשמעו:

576

577כי [אם] מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם. לעבדים, וזו היא ההתראה:

577

578הנה יד ה' הויה. כלומר בהוייתה היא עדיין נטויה עליכם:

578

579במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן כשמועו:

579

580[דבר כבד מאד]. ומה ת"ל דבר כבד מאד, שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת"ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד:

580

581מאד. יותר ממנהג העולם:

581

582והפלה ה'. ה' כתיב, ואין לדרשו בלשון פלאות, ולא בלשון העלמה, כגון כי יפלא [ממך] דבר (דברים יז ח), זולתי בלשון חיפוש, ודומה לו בלשון תרגום לא תפאר אחריך (שם כד כ), לא תפלי בתרך, וכן בערתי הקודש (שם כו יג), פליתי מעשר קודשא. ובדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר, דכולהו לשון חיפוש, והכי משמע ויחפש דבר הקדוש בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים להסגיר לדבר מקנה מצרים ולהניח מקנה ישראל:

582

583ולא ימות מכל לבני ישראל. אפי' בהמה של שותפות ניצולת ע"י ישראל:

583

584דבר. אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה ניצולת:

584

585וישם ה' מועד. אין מועד אלא זמן קבוע:

585

586לאמר. לומר לפרעה ולעבדיו. מחר יעשה ה' (את) הדבר הזה בארץ. לא הביא עליהם המכה פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה, שקובעין זמן, ועוד כשנצרכין קובעין זמן אחר זמן, וכה"א קראו שם פרעה שאון העביר המועד:

586

587ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת. לזמן שקבע:

587

588וימת כל מקנה מצרים. אע"ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אלא כדדרשינן לעיל:

588

589וממקנה בני ישראל לא מת אחד. כשמועו:

589

590וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. עד כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמות של שותפות:

590

591ויכבד לב פרעה. קרוב היה לשמוע לדברי הבורא אלא הלב נכבד מעצמו. ויכבד הוי לשון פועל שהיו"ד נפתחת וצירי תחת הבי"ת ויכבד חירק תחת היו"ד והבי"ת נפתחת הוי מפעל:

591

592ולא שלח את העם:

592

593ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה ששית, בערוב ובדבר שלח והעיד והתרה בהם, ובשחין לא התרה בהם, שהרי הן מותרין ועומדין בשתי מכות וכדדרשינן במכת כינים. ולמה לקו בשחין, לפי שהיו כופין את ישראל לחמם להם מרחצאות, ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש אני אהא בלן שלכם, ואביא עליכם מכת שחין לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאין אבבועותיכם. ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ולא יחם לו (מ"א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שחין ליה, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה:

593

594ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם. היינו פיסת הידים עם האצבעות:

594

595פיח כבשן. היינו אפר הלבנה שעל הגחלים כשהן עוממות שנוחה לינפח, כענין דכתיב נחר מפוח (ירמי' ו כט), ופחי בהרוגים (יחזקאל לז ט), וכל דומיהן:

595

596וזרקו משה. לבדו מה שבחפניו ושבחופן אהרן:

596

597השמימה. לאויר השמים:

597

598לעיני פרעה. שיהא רואה ויודע כי גזרתי היא:

598

599והיה לאבק. יהא עב וכבד יותר מן הפיח, ודומה לו אבקת רוכל (שה"ש ג ו), ואעפ"כ דק הוא, דכתיב והיה כאבק דק המון זריך (ישעי' כט ה):

599

600לאבק על כל ארץ מצרים. שיהיו כולן מתאבקין בו, ואינו דומה למלת ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), ולא כדאמרי רבנן באבות והוי מתאבק בעפר רגליהם:

600

601והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח. הולך וגדול, ודומה לו ואם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא יג יב), ומשמע דהוי יבש:

601

602אבעבועות. היינו ניפוחין הנובעים מים עכורים, ודומה לדבר נחל נובע (משלי יח ד), ובדברי רבותינו אמרו בתעניות לגבי תהום הבע מימיך, ובלשון רבותינו קורין אותו בועות, וכולהו משמע לשון לחלוח, הא כיצד לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואמאי קרו להו אבעבועות, דהיינו מלה כפולה, שהיו נובעות וחוזרות ונובעות, וזה נס מופלא, שהרי דרכו של עולם אדם זורק צרור שהוא כבד והולך למרחוק, אבל כשהוא זורק אפר או קש שהוא קל אינו הולך למרחוק. ומשה זרק את הפיח והלך בכל ארץ מצרים:

602

603ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה. זו היא עמידה ממש, ודומה לדבר ויעמדו על רגליהם (יחזקאל לז י), עמוד על רגליך (שם ב א):

603

604ויזרוק אותו משה השמימה. דהיינו לאויר כי האויר נקרא שמים:

604

605ויהי שחין אבעבועות פרח. פושה והולך באדם ובבהמה:

605

606ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין. שפרח בבשרם, שהרי בשאר מכות היו יכולין לשמט עצמם לפי שעה ממשה ולאמר כי הם אינם לוקים עם שאר בני העם, אבל בשחין לא, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, בחרטמם כתיב חסר ו' וחסר יו"ד, שהרי חסרו מכבודם במכה זו, ולא היה להם פתחון פה:

606

607ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' אל משה. בתחלה ויחזק לב פרעה (שמות ז יג), ויכבד לב פרעה (שם ט ז), ויכבד פרעה את לבו (שם ח לב), דהיינו מעצמו, ואחר כך ויחזק ה', היינו דאמר ריש לקיש בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו, וכן יחזקאל אומר ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג כ), וכתיב (אנכי) [אני ד'] פתיתי את הנביא ההוא (שם יד ט), כיון שאדם רוצה להשתמש ברשעו, הוא נכשל מן השמים, ותנן שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:

607

608ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה מכה שביעית, חזר ושלח והעיד והתרה בהם, שבשביל שהיו כופין את עמו להיות בוצרין כרמיהם, ומוסקין זיתיהן, וקוצרין שדותיהן, לפיכך הוא שולח בהם מכת ברד, וכן אמר דוד משיח ה' יהרג בברד גפגם ושקמותם בחנמל (תהלים עח מז). ר' הונא אמר בשם ריש לקיש כפילקין היה הברד יורד וקוטע כל האילנות. אמר ר' יוחנן מן הדא דריש לקיש את שומע תרתי, בחנמל בא חן מל, כלומר בא וחנה על יבול הארץ ועל האילנות ומללם, מלמד שהיה החגב בא בינות אבני הברד ומתערבין אילו באילו, הברד קוטע והחגב אוכל, בחנמל מתרגמינן בכליותא, ואת החגב למינהו (ויקרא יא כב), מתרגמינין בירושלמי וית כרזובא לזניה, אלו דברי רבותינו, ואני מנחם אומר כי הפסוק הזה מגיד על שתי המכות יהרג בברד גפגם, זו מכת ברד, ושקמותם בחנמל, זו מכת ארבה, והכי מסתבר:

608

609ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגו'. כדדרשינן לאחרן:

609

610כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. מה ת"ל והלא במגפה אחת יכול לאבדם. אלא כך אמר לו כי בפעם הזאת אני שולח הזכרת כל מגפותי ומכות שהלקיתיך אל לבך, שבמכה זו יהיו כולן עלות על לבך וזוכרן. כאילן כולן משולחות עכשיו עליך:

610

611ובעבדיך ובעמך. כמו כן:

611

612בעבור תדע כי אין (אלהים) כמוני בכל הארץ כל שכן בכל השמים, זהו שדרשנו שבכל מכה הזכירו חטאו שאמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב), אפס כי הלשון מתחלף בעבור תדע, למען תדע כי אין כה' אלהינו (שמות ח ו), כי אין כמוני, כי לה' הארץ (שם ט כט), ודומה לדבר זדון לבך השיאך (עובדי' א ג), תפלצתך השיא אותך זדון לבך (ירמי' מט טז), וכהנה רבות במקרא, וכן בלשון כל הנביאים מחלפין הלשון והרצון אחד, שהרי סגנון אחד, בלשון לעז דעת סיגנו דהיינו דעת עולה לכמה נביאין ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו נביא אחד משנה הלשון, שכן השירות והשתבחות של דוד אין הלשון הזה כלשון הזה, כגון (הכל) [כלו] סג (תהלים נג ד), (כולו) [הכל] סר (שם יד ג), ויחגרו (ש"ב כב מו), ויחרגו (תהלים יח מו).:

612

613כי עתה שלחתי את ידי. כלומר קרוב היה בעיני להסכים עם מדת הדין לתת רשות לידי הנטויה עליהם להשתלח בכם:

613

614ואך אותך. הפתח שתחת הו' משמעת המלה לשון הכאה, כלומר והייתי מכה אותך ואת עמך בדבר כשהכיתי את מקניכם:

614

615ותכחד. כלומר והיית נכחד מן הארץ:

615

616ואולם בעבור זאת העמדתיך. בחיים:

616

617בעבור הראותי את כחי. כמה הוא חזק ואמיץ:

617

618ולמען ספר שמי. כלומר לספר, לישנא קלילא לספר גודל שמי:

618

619בכל הארץ. שייראו מלפני:

619

620עודך מסתולל. כלומר עודך מתחכך בעמי, ודומה לדבר בדברי רבותינו נשים המסתוללות זו בזו פסולין לכהונה. אשה המסוללת בבנה קטן, דהיינו המחככת בנה עליה, כלומר כזה המתחכך בכותל כי אתה מתחכך בעמי:

620

621טעם אחר עודך משתפך כסוללה בעמי לבלתי שלחם:

621

622כתב ר' טובי' בלקחו הטוב מסתולל כמו משתורר, רי"ש משתמש בלמ"ד, כמו אלמונותיו (ישעי' יג כב), פירושו ארמנותיו:

622

623ד"א מסתולל המס של עבדות תולל, כמו ותוללינו שמחה (תהלים קלז ג):

623

624דבר אחר מסתולל בעמי, בעון שאתה עושה בעמי תהיה משתולל כמו וסר מרע משתולל (ישעי' נט טו), לשון שלל:

624

625ד"א כמו מסילה, כלומר עודך עושה מסילה בעמי, ודומה לדבר סילה כל אבירי ה' (איכה א טו). סלוה כמו ערמים (ירמי' נ כו):

625

626הנני ממטיר כעת מחר. כלומר כעת הזו למחר. זבדי בן לוי אמר סרט לו סריטה בכותל, ואמר לו כעת מחר כשתגיע החמה עד כאן, בכל המכות שאמר לו למחר בין להביאן בין להסירן לא היה אומר אלא לענות את דינו, כשם שהיה מענה את ישראל כך היה הקב"ה מענהו:

626

627ברד כבד. כמו מחול ימים יכבד (איוב ו ג):

627

628מאד. יותר ממה שנהיו עדיין בעולם:

628

629אשר (כמוהו לא נהיתה) [לא היה כמוהו] במצרים למן [היום] הוסדה. ה' רפויה לפי שלא היה בניינה שלימה וחזקה:

629

630ועד עתה. כשמועו:

630

631ועתה שלח העז את מקנך. עיקר מלת העז הוא לשון אסיפה, ודומה לו יושבי הגבים העיזו (ישעי' י לא) העיזו בני בנימין מקרב ירושלים (ירמי' ו א), וכי יש לך מי שהוא רוצה להצר את שונאו, והוא מודיעו שישמור את עצמו, אלא זש"ה הן אל ישניב בכחו מי כמוהו מורה (איוב לו כב), שהוא מורה דרך לעוברי רצונו שלא יאבדו מן העולם, כך שלח לו הקב"ה לומר לו שלח אסוף את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, דהיינו חיות ובהמות ועופות:

631

632כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה. אבל לא בערים:

632

633ולא יאסוף הביתה וירד עליהם הברד ומתו. כל ומתו ומת, כגון לשחת יורידוך ומתי, שהו' נפתחת כולן מיתה אחר גמר דין, וכל שהוא מפיק ו' כגון ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט), ומת כל בכור (שמות יא ה), כולם מיתה קודם גמר דין, כלומר ויתחייבו מיתה, אבל כשיש ו' מוספת באמצע התיבה כגון ומות בהר (דברים לב ג), ברך אלהים ומות (איוב ב ט), אין בהם שינוי. ויש אומרים שאין שינוי אפילו בכולן, ואותן שהווי"ן שלהן נפתחות אינן אלא מפני שהן באתנחתא וסוף פסוק:

633

634הירא את דבר ה'. הורא בו' כתיב, ודרשינן ליה אם למסורת, כדר' שמעון בן יוחאי הטוב שבנחשים רצוץ את ראשו וכו', אפילו הירא את דבר ה' הורה הוראה רעה זו על ישראל, דכתיב ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז), מהיכן לקחו, הוי אומר מן הירא את דבר ה':

634

635הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים:

635

636ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה. כשאמר משה לפרעה שלח העז את מקנך, אמר פרעה עכשיו אנו באין לשמוע דברי בן עמרם אמר רעיא דאתי אתי מאן דהוה שרביט בידיה הוה מיתבר ליה, כיון שבא הברד נעשה ככותל הזה בפני צאנו היה נוחרה ונותן בשרה על כתיפו, והיו עופות הדורסין יורדין על כתיפו וחוטפין אותן, שנאמר ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים (תהלים עח מח), כענין שנאמר רשפיה רשפי אש (שה"ש ח ו):

636

637ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים, ואע"ג דלא כתיב במטך, מיהו במטה נטה ידו על האויר שנקרא שמים:

637

638ויהי ברד (על) [בכל] ארץ מצרים. חוץ לערים:

638

639על האדם ועל הבהמה. שבשדות:

639

640ועל כל עשב השדה בארץ מצרים. לרבות האילנות:

640

641ויט משה את מטהו. דהיינו המטה שהביא ממדין, שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ובמקצת המכות נתנוהו לאהרן ונטה בו, ולכך נקרא על שם אהרן באותן המכות, ופעמים נקרא על שם משה, דכתיב ומטך אשר הכית בו (שמות יז ה) ופעמים נקרא מטה אלהים (שמות יז ט):

641

642על השמים. לאויר:

642

643וה'. ודבר הקודש המצוי באויר הנכבד:

643

644נתן. בגזירת דינו:

644

645קולות וברד. קולות היינו רעמים, מאי רעמים אמר שמואל עננין דאתין בגלגלין, דכתיב קול רעמך בגלגל (תהלים עז יט). ורבנן אמרי ענני דשפכי מיא אהדדי, דכתיב לקול תתו המון מים בשמים (ירמי' י יג). רב אחא בר יעקב אמר ברקא [תקיפא] דבריק בעננא ומתבר גזיזא (ברדא) [דברזא] אבל כשלקו מצריים במכת ברד היו אבני ברד יורדין שלימות היה הברק מבריק בענן והקולות יוצאין בכח והברק שורף והברד מכה, וכולן בגזירה אחת, שנאמר ירעם מן שמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש (ש"ב כב יד), ומסתברא לן כוותיה דרב אחא בר יעקב, דהא כד בריק ברקא אתי מיטרא, וכן נמי גבי מכת ברד שבמצרים איידי דבריק ברקא בברדא אע"ג דלא מיתברינהו לגמרי מיהו משחקי ליה קימעא והוי מיטרא, דכתיב וימטר ה' ברד (פסוק כג), וכתיב ומטר לא ניתך ארצה (שמות ט לג):

645

646ותהלך לשון נקבה שהאש בכל מקום לשון נקבה:

646

647ותהלך אש ארצה תחילה, ולבסוף וימטר ה' ברד:

647

648על ארץ מצרים. ברד עיקר ומטר טפל, א"ר חנינא כגון צלוחית מלא אש וסביבותיה ברד. ור' יוחנן אמר שלשה טפחים [התחתונים ברד ושלשה טפחים] העליונים אש, מצרי יושב נכוה בברד, ואם עמד נכוה באש:

648

649ויהי ברד ואש מתלקחת. קופצת ומשתהלבת בתוך הברד, היינו דאמר ר' חנינא לעיל בסמוך צלוחית מלאה אש ומאחריה ברד סביב:

649

650כבד מאד. שהברד היה הרבה מן האש:

650

651אשר לא היה כמוהו. ברד במצרים:

651

652מאז היתה לגוי. היינו מיום שנפרדו איי הגוים איש ללשונו:

652

653ויך הברד. מסלסלי התורה ודורשי' אומרים כל ענין הכאה כ"ף זולתה עיקר לענין הזאת, יין יו"ד זולתה עיקר לענין, נטויה טי"ת זולתה עיקר:

653

654את כל אשר בשדה. ולא אשר בעיר:

654

655מאדם ועד בהמה וגו':

655

656רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל. הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואתא לריבויא שארי מקומות חוץ לגושן שנמצאו שם בני ישראל לא היה ברד במקומם:

656

657וישלח פרעה. שליח אחד שלח:

657

658ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם. כשבאו לפלטין שלו:

658

659חטאתי הפעם. הזו יותר מכל הפעמים. כי נמצא בפעם הזו ה' הצדיק, ומה היא צדקתו ששלח לנו לומר שלח העז את מקנך, שאפילו כשהוא כועס עלינו הוא מזהירנו כדי שלא נפסיד את נכסינו:

659

660ואני ועמי הרשעים. שבמזיד לקינו ביותר שלא נזדהרנו:

660

661העתירו אל ה'. כבר פרשתי מלת עתר בויעתר יצחק (בראשית כה כא):

661

662ורב מהיות קולות אלהים וברד. ורב שירבה אריכות אפיים ברשעים, כענין שנא' ורב חסד ואמת (שמות לד ו), אבל עיקר הענין אינו אלא כאומר לדיין המכה רב לך אל תוסף, ודומה לדבר ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידיך (ש"ב כד טז), רב לכם סוב (דברים ב ג), וכל דומיהן:

662

663קלות הקלות כולהו חסירי ו', לפי שכל הקולות של רעמים היו שוין אין אחד מהם גדול מחבירו, והיינו דדרשי רבנן מאי דכתיב יפלס נתיב לאפו לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר (תהלים עח נ), מלמד שכל מכות שהביא הקב"ה על המצרים במדה ובמשקל היו באים עליהם:

663

664לא חשך ממות נפשם. א"ר יהושע בן לוי כל מכה שהיתה באה עליהם מכת דבר שפה עליהם. שנאמר וחייתם לדבר הסגיר:

664

665ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד. להתעכב, ודומה לו ותעמוד מלדת (בראשית כט לה):

665

666ויאמר אליו משה כצאתי את העיר. מלמד שאין העיר כשירה להתפלל בתוכה, מפני שהיא מלאה גלילים ושקוצים, וק"ו לנבואה:

666

667את העיר. כלומר מן העיר, ודומה לו הם יצאו את העיר (בראשית מד ד), את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), כלומר מן השמים, ולהכי כתיב את דהוי סמוך לעיר, וכן נמי את אוצרו הטוב את השמים דהיינו קובה הסמוכה לרקיע כדרשינן בתחילת שכל טוב:

667

668אפרוש את כפי אל ה'. בתפלה, דכתיב וכפיו פרושות השמים (מ"א ח נד):

668

669הקלות יחדלון. מיד:

669

670והברד לא יהיה עוד. והוא הדין לאש הטפילה לו:

670

671למען תדע כי לה' הארץ. והוא עושה בך כל חפצו כ"ש השמים שהוא מקום כסאו, והיינו דרמי ר' לוי כתיב לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), וכתיב והארץ נתן לבני אדם (שם קטו טז), ומתרץ לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה ה"נ כי לה' הארץ, כשאין הבריות עושין רצונו אינן ראויין ליהנות ממנה, וכשהן עושין רצונו נתן לבני אדם ליהנות ממנה:

671

672ואתה ועבדיך ידעתי. כלומר יודעני:

672

673כי טרם. שתעביר המכה:

673

674תיראון. מלא ן', כלומר יראה יתירה, תיראון הת' נחטרת מוכחת שהיא לשון יראה:

674

675מפני ה' אלהים. שהוא רחום ודיין ואחר שתעבור המכה תשיבו לאוילכם, דהכי כתיב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שמות ח יא):

675

676והפשתה והשערה נכתה, כל אחת לקתה בעצמה, שהרי נכתה לשון יחידה היא, כענין שנאמר ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז), ידי עשתה (ישעי' סו ב), ולפי שהן באתנחתא ובזקף קטן הן וכל דומיהן, לפיכך נפתחת האות בעלת הטעם אפס כי כולן לשון יחידה ולמה לקו שתי אלו, כי השעורה אביב לפי שהיתה גדולה נשתברה, ולפי שהיתה ארץ מצרים חמה ביותר לפיכך היא מבשלת מהר פירותיה:

676

677שהרי אין השעורה אביב אלא בניסן, ובמצרים היתה אביב בתחלת שבט, שבו היא המכה לדעת רבותינו שדרשו שביו"ד חדשים לקו המצריים יו"ד מכות, אבל לדעת רבותינו שדרשו כי ביו"ד שבועות לקו י' מכות וההתחלה היה בר"ח שבט, נמצאת מכת ברד בשבוע שלישי של אדר, ואפילו הכי אין ניסן אביב במצרים לגבי שעורה:

677

678כתב ר' טוביה והפשתה ו' מוסיף על ענין של מעלה של ברד. והשעורה כי השעורה, במלה שפסק בה התחיל, ודומה לו במשנתינו במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש וכו':

678

679והפשתה גבעול. היינו פקולין שהזרע כנוס בתוכו. ויש כמה בלשון גבעול בדברי רבותינו אפס כי חלוקין דברי רבותינו מן התרגום ירושלמי דמתרגמינן בירושלמי וכיתנא עבד פקולין, ורבותינו קורין פקולין לפשתן נקי:

679

680והחטה והכסמת לא נוכו כי אפילות הנה. שעדיין גרגריהן אפילו בתוך קשן, שהרי עדיין לא עשו גרגרים ועדיין הן דשא, לפיכך לא נשתברו, ואע"ג דדרשינן ליה בלשון אופל, מיהו רבנן קרו להו לפירי דמתאחרי אפלי ולמקדמי חרפי, דתנן בארבעה [פרקים] העולם נידון בפסח על התבואה וכו', ובעינא בגמרא האי תבואה מאימת, אלימא הא תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון. פי' הפרתקי היינו זמנים, דכתיב קנצי למילין (איוב יח ב), ומתרגמינין הפרתקי למיליא, ואלא תבואה דמזדרעא, למימרא דחד דינא מיתדנא, והתניא תבואה שאירע בה מקרה [או אונס] קודם הפסח נידונה לשעבר, אחר הפסח נידונית להבא, אדם שאירע בו מקרה או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר, אחר יום הכפורים נידון להבא, (א"ר) [אמר רבא] שמע מינה דתרי דינא מיתדנא, אמר אביי הלכך כי חזי אינש מצלח זרעא אפלא, ליקדם וליזרע חרפי, דעד דמטי למידיינה קדים סליק, וכמה כמותן בתלמוד:

680

681ויצא משה מעם פרעה את העיר. כלומר מן העיר, חוץ מן הכרך בסמוך:

681

682ויפרוש כפיו אל ה'. בתפלה:

682

683ויחדלו הקלות. אלו הרעמים:

683

684והברד. כשמועו:

684

685ומטר. שהיה יורד משחיקת הברד:

685

686לא נתך ארצה. כי מעתה אין מטר יורד במצרים וה"ה לברד שלא נתך ארצה, אלא תלויים ועומדים למלחמות תנופות יד ה' צבאות מהם הוריד בימי יהושע בין עזקה ובין מקדה, שנאמר ה' השליך עליהם אבנים וגו' (יהושע י יא), וכתיב רבים אשר מתו באבני (ברד) [הברד] (שם שם), ורובם תלויין ועומדין עד ימות גוג ומגוג, שנאמר וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו (יחזקאל לח כב). וכה"א הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה, אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה (איוב לח כב כג):

686

687נתך. לשון יציקה, כדכתיב ויצק לו (שמות לז ג) ומתרגמינן ואתך ליה, ובלשון קדש כהתוך כסף בתוך כור כן תתכו (ונתכתם) [בתוכה] (יחזקאל כב כב), וכל דומיהן, לשון יציקה וצירוף. ועיקר המלה המדובר על אופן שפיכה, ודומה לו ויתכו כמים שאגתי (איוב ג כד), הנה אפי וחמתי (נתכתי) [נתכת] (ירמיה ז כ), וכתיב ובחמה שפוכה (יחזקאל כ לג):

687

688וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות. פעמים מקדים הקולות ופעמים שמקדים המטר אלא שהברד עיקר ואלו טפילין לו:

688

689ויוסף לחטא. כנגד הקב"ה:

689

690הוא ועבדיו. הוא תחלה ועבדיו אחריו. הוא שאמר משה כי טרם תיראון (פסוק ל):

690

691ויוסף לחטוא. שאמר למעלה חטאתי הפעם (פסוק כז), דמשמע לא אוסיף לחטוא, ועכשיו מוסיף לחטוא:

691

692ויחזק לב פרעה. מעצמו:

692

693ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה. שאמר לו בתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג יט), בימינו יקיים אלהינו מקרא כתוב (בימי) [כימי] צאתך מארץ מצרים (אראך) [אראנו] נפלאות (מיכה ז טו):

693

694כתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל (יואל א ד), וכתיב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחניהו (וכי) [כי] עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו (שם ב יא), בוא וראה גדולתו של מלך מ"ה הקב"ה שהרי מלך בשר ודם מזמן חיילותיו לעשות מלחמותיו. והוא צריך לפרנסן, בין שהן נלחמין ובין שאינן נלחמים, אבל הקב"ה יש לו חיילות ששרויין במקום שאין בנ"א עומדים. והן הן מיני ארבה. שאינן לא אוכלין ולא שותין, והם חיים בגזירתו של הקב"ה. וכשהוא גוזר עליהם להשתלה למקום מכעיסיו להשחית את יבול ארצם, הרי הן ננערין ומתגברין לעשות שליחותו, שנא' ננערתי כארבה (תהלים קט כג), וכתיב וה' נתן קולו לבני חילו, וכתיב אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילו הגדול (יואל ב כה), חיילותיו של מלך בשר ודם אין הפרשים יכולין לעלות בחומה ולכנוס בחלונות, אבל חילו של הקב"ה כתיב בהו בעיר ישקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד [החלונים] יבואו כגנב (שם ב ט), וכתיב [כקול] מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש (בעם) [כעם] עצום ערוך מלחמה (שם שם ה), וכתיב ובעד השלח יפלו (ולא) [לא] יבצעו (שם שם ח), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולאתר דאינון שליחין אזלין קטלין ולא מקבלין ממון, ולפי שמשלחתם מכה גברתנית היא, שלח והעיד והתרה בהם, כי לפי שהיו כופין את עמו להיותם עושים את כל עבודתם בשדה, ומינום כורמים ויוגבים ואוספין קייציהם, לפיכך הוא שלח בהם חילו הגדול שמנה מאות מיני ארבה, שהארבה יש לו מאה מינים, סלעם יש לו מאה מינים, חרגל מאה מינים, חגב מאה מינים, צלצל מאה מינים, ילק מאה מינים, חסיל מאה מינים, גזם מאה מינים, חנמל מאה מינים:

694

695ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. לפלטין שלו:

695

696כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. הן הכבידו את לבם מעט ואני הוספתי להם כבדות, דאם בא אדם ליטמא פותחין לו, כל כך למה:

696

697למען שיתי. הטעם שהוא בת' מודיע כי הוא לשון זכר, כלומר אשית:

697

698אותותי אלה בקרבו. אלה היינו קשות, אלה בקרבו. כדכתיב ויתן ה' אותות ומופתים גדולות ורעים במצרים (דברים ו כב), אבל כשהטעם בש' היא לשון נקבה וציווי, כגון שיתי לבך למסלה (ירמיה לא כ), שיתי (בליל) [כליל] צילך בתוך צהרים (ישעיה טז ג):

698

699ולמען תספר. חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה:

699

700באזני בנך ובן בנך. שתדרוש בתורה לדורות ויאמינו:

700

701את אשר התעללתי במצרים. שבאתי עליהם בעלילה, ודומה לו הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו (ש"א ו ו), תרגם יונתן בן עוזיאל הלא כמה דאתפרע מנהון, ואיזו היא העלילה, כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג), וכנגדו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (שם שם יד). בני בכורי ישראל (שמות ד כב), וכנגדו הנה אנכי (נוגף) [הורג] את בנך בכורך (שם שם כג), וכן בכל המכות התרה בהם מדה כנגד מדה:

701

702ואת אותותי אשר שמתי בם. כדדרשינן לעיל:

702

703וידעתם כי אני ה'. וכה"א גדול העצה ורב העליליה אשר (עיניו) [עיניך] פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה לב יט), וכתיב נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה):

703

704ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת. כלומר מאן אתה:

704

705לענות מפני. להכנע מפני כעני המשפיל עצמו ונכנע לפני המושל, אלא אתה עומד בעזות כעשיר יענה עזות, מ"מ אני מצוה עליך שתשלח את עמי ויעבדוני:

705

706כי אם מאן אתה לשלח את עמי. זו היא התראה:

706

707הנני. מזומן ולא לזמן רחוק אני מדחה אותך אלא הנני מביא מחר ארבה בגבוליך. אמר לו ארבה שמו לפי שאני ארבה אותו לחיל גדול, כדדרשינן לעיל:

707

708וכסה את עין הארץ. כדמפרש ולא יוכל. בן אדם:

708

709לראות את הארץ. לפי שהוא בא בענן גדול, דכתיב בענין הזה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל בשחר פרוש על ההרים (יואל ב ב):

709

710ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד. זו החטה והכסמת:

710

711ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה. תני בתוספתא כל שמוציא עלים מעיקרו עשב הוא, ומברכין עליו בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עלים מעצמו, אילן הוא, ומברכין עליו בורא פרי העץ, ומפרשי רבנן כל אילן דבסתווא נתרי טרפיה ופיישין גווזיה ועיילין מיא בגווזיה ומפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא, וכל דיביש בסיתווא וכלו גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו, כגון מוזי וקנברס ושומשי אינו אילן, כללא דמילתא היא עצים דיבשין בסיתווא באילני ובקייטין מלבלבין והיזמי ירק דיבשין בסתווא לגמרי והדר פארי משרשיו, [כל היכא דכי שקלת לפירא הדר מפיק פירא אחריתא זהו אילן ומברכין בורא פרי העץ]. וכל היכא דשקלת פירא ומיית גילא או גווזיה ולא מפיק פירא אחרינא זה ירק ומברכין עליו בורא האדמה:

711

712ומלאו בתיך. תחלה לפי שהתחלת ברעה תחלה, ואחר כך ועבדיך, ואח"כ עמך, ואחר כך כל מצרים:

712

713אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה. כלומר משעה שנולדו עד היום הזה:

713

714ויפן ויצא (משה) מעם פרעה. ואהרן נמי נפק בהדיה:

714

715ויאמרו עבדי פרעה אליו. לפרעה:

715

716עד מתי יהיה זה לנו למוקש. כלומר האיש משה, דכתיב ביה כי זה משה האיש (שמות לב א), כל מה שאנו מתגרים בו הרי אנו נוקשים, אין לך להקפיד, אלא שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיכם. והחזק בנשים ובטף כדי שיחזרו האנשים:

716

717הטרם. ה' נפתחת ונחטפת שהמלה לשון תימה. ויש לפרש כל תיבות טרם שבמקרא במקום עדיין לא, כלומר העדיין לא ידעת כי אבדה מצרים לגמרי, ואח"כ אתה משלחם, כי יש לך לשלחם קודם שתאבד מצרים:

717

718ויושב. שלח אחריהם שלוחים להשיב את משה ואת אהרן אל פרעה, וכשבאו לפלטין אמר להם פרעה לכו עבדו את ה' אלהיכם, ואעפ"כ רצוני לידע מי ומי ההולכים, ראשי המשפחות, או כל העברים:

718

719ויאמר משה בנעורינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרינו נלך. כשם שהיינו כולנו בעבודתך כך נהיו כולנו בעבודת אלהינו:

719

720כי חג ה' לנו:

720

721ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם. לדעתו מקלל היה כאדם שאומר לחבירו כך יושיעך המקום כמו שאני בולע קנה בן מאה אמה, וכמו שאני עולה לרקיע, או יורד מדעתי לשאול:

721

722ראו כי רעה נגד פניכם. רעה אתם רוצים לעשות לי להבריח את ישראל מארצי, אלא שבעל צפון עומד לנגד פניכם ואינו מניחכם, אלא פשטיה דקרא הכי משמע כדכתיב אנה פניך מועדות (יחזקאל כא כא), כלומר ראו כי דרך רעה נגד פניכם מועדות ללכת:

722

723לא כן. כמו שאמרתם ללכת מכל וכל:

723

724אלא לכו נא הגברים ועבדו את ה'. לחוג לפניו:

724

725כי אותה הבקשה אתם מבקשים מתחלה, שכך הייתם אומרים נלכה נזבחה (לאלהינו) [לה'] (שמות ה' יז):

725

726ויגרש אותם. אחד משומרי הסף מאת פני פרעה:

726

727ויאמר ה' אל משה נטה ידך. ומסתבר דבמטה:

727

728על ארץ מצרים. בשביל ארץ מצרים:

728

729בארבה. כדי שיבא:

729

730ויעל. כמו ויעלה על ארץ מצרים:

730

731ויאכל את כל עשב הארץ. היינו פירות הארץ החטה והכסמת:

731

732את כל אשר השאיר הברד. שלא הלקהו היינו עץ הצומח:

732

733ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג (ברוח) [רוח] קדים בארץ. גזר והנהיג את הרוח מפאת מזרח ע"י מלאך, למדנו שאם לרוח אין מלאך מנהיג כשהיא משתלחת בעולם היא מחרבת העולם, והכי אמרינן בגיטין פ' כל הגט דרוח דרומית היא קשה משאר הרוחות אילמלא בן נץ דהיינו מלאך העשוי כנץ שהוא מעמידה בכנפיו מחרבת כל העולם, והכי דרשינן ליה בפרשת העופות:

733

734כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה מפאת מזרח, למדנו לרוב פורעניות שהן מרוח קדים, כדכתיב ורוח הקדים נשא את הארבה, רוח קדים חרישית (יונה ד ח), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח). ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה (שמות יד כא). בני סורא דדייקי קראי אמרי כד רוח זה בא אפילו שופתא במרא רפיה. רב יוסף אמר אפילו סיכתא בדופנא רפיא. רב אחא בר יעקב אמר אפילו קופינא דמרא רפיא, היינו החור שבראש המרא, ועל שם שדוחין בין שני צידי החור קרי להו בין אחים, מפני שהן מדובקים. רבא אמר אפי' אשה מפלת בו, דכתיב ויבוש מקורו (הושע יג טו). ר' יוחנן אמר אפי' שכבת זרעו של איש מסרחת במעי אשה, דכתיב ויחרב מעינו (שם שם). ושמואל אמר אפי' מרגניתא שבים נרקבת בו, דכתיב הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה (שם שם):

734

735ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים. לא שהיו מפריחין והולכים אלא נחים ועומדין בגזירת היוצר:

735

736כבד מאד. כדמפרש ואזיל:

736

737לפניו לא היה כן ארבה כמהו. משולחין למקום אחר:

737

738ואחריו לא יהיה כן. ואפי' בימי יואל בן פתואל לא נשתלחו אלא ד' ראשי משפחות, דהיינו גזם ילק ארבה חסיל, ועמם ת' מינים חגבים, ובמצרים נשתלחו ח' ראשי משפחות כדדרשינן לאחרן:

738

739ויכס את עין כל הארץ. מרוב שבאין צפופין צפופין אין פני הארץ נראית:

739

740ותחשך הארץ. כדדרשינן לאחרן. וכתיב כשחר פרוש על ההרים (יואל ב ב):

740

741ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ. לא ירק ממש אלא הכי קאמר לא נותר שום מראית ירק בעץ, וכן נמי לא נותר בעשב השדה בכל ארץ מצרים:

741

742וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. שמריתי את דבריו ולכם שדברתי שלא כהוגן כי רעה נגד פניכם (פסוק י):

742

743ועתה שא נא חטאתי אך הפעם. שאין עלי למרוד עוד:

743

744והעתירו לה' אלהיכם. כלומר והפכו דעת הבורא ממדת רגזנות למדת רחמנות, כעתר הזה המהפכת את התבואה ממקום למקום:

744

745ויסר מעלי. והוא הדין מעמי:

745

746רק את המות הזה. הארבה הזה אוכל ואינו נהנה, היה נופל על פני המצרי והיה מנקר את עיניו ואוכלן:

746

747ויצא מעם פרעה. ואהרן בהדיה, ולמה לא נאמר ויצא משה, לפי שיצא נחוץ ולא השיבו לדבריו כפעם בפעם:

747

748ויעתר אל ה'. חוץ לכרך:

748

749ויהפך ה' רוח ים. זו רוח מערבית, שהוא כנגד רוח מזרחית, דהיינו רוח קדים:

749

750חזק מאד. יותר מחוזקת רוח הקדים, ולמדנו שהרוחות של עולם פעמים קראן הכתוב לשון זכר, ופעמים קוראן לשון נקבה, כדדרשינן בפרשת סוטה:

750

751וישא את הארבה ויתקעהו. כלומר ויבקעהו בימה סוף, ודומה לדבר ויעקב תקע את אהלו (בראשית לא כה), תקע את אחיו (שם שם), ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), וכל דומיהן, למה נקרא שמו ים סוף, שכל סופה וסערה בא מן הים ההוא, לפי שהמדבר הגדול בוקע בו. ים סוף הוא למצרים מן המזרח, והארבה בא מן המזרח, דהיינו מן קדים, כדכתיב ורוח (קדים) [הקדים] נשא את הארבה (שמות י יג), והוליך הרוח את הארבה למערב ארץ מצרים, שהיא מקום ישוב שדות וכרמים, ובשעה שהפך הקב"ה הרוח מרוח מערב, החזיר את הארבה למקומו שבא משם בתוך ים סוף:

751

752לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. הצפרדעים שהבאישו מתו כולם בתוך ארץ מצרים, כדי לצער נשמותיהן. והארבה שהן ראויין לאכילה לא מתו במצרים, כדי שלא יהנו מהם, אלא הטילם לים, כדי שלא יחזרו עליהם:

752

753ויחזק ה' את לב פרעה. כשדרשנו:

753

754ורבותינו דרשו כי אני הכבדתי את לבו. הוספתי לו כבידות וטפשות כדי לטרדו מן העולם:

754

755למען שיתי. לבעבור לחלשו, כענין נשתה גבורתם (ירמיה נא ל):

755

756את אשר התעללתי. שעוללתי אותם כגפן כאשר עוללו את גפני:

756

757יהי כן ה' עמכם. כלומר כשם שהיה עמי ידו לרעה מיום ששמעתי את שמעו, כן יהיה עמכם, ולדעתו מקלל הוא, וכה"א בסוף פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, זה בעל צפון, אמר להם נגד דרכיכם טעותי עומד ותהי ידו עליכם:

757

758לא נשאר ארבה אחד. לפי שמתוך צרתם שמחו על מכת ארבה, והיו הורגין את הארבה ומולחין אותו לרוב מאד, וכשהפך הקב"ה רוח ים נשאם כמוץ אשר תדפנו רוח, כך נשאו מכל מקום שהיו מלוחים שם, והטילם לתוך הים, להודיעם גבורות הבורא שאינו מניח לחוטא להיות נשכר:

758

759ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה פרשת האופל. בברד ובארבה שלח והעיד והתרה בהם, ובחושך לא התרה בהם, לפי שהיו מותרין ועומדין בשתי אלו ולמה לקו במכת חשך, לפי שהיה מצרי תופש בעברי, ואומר לו עמוד לפני עד שאני סועד, והנר יהא מונח על ראשך, ולא תזוז, שאם אתה זז לכאן ולכאן, אני חותך את ראשך בסייף, לפיכך שלח חשך ויחשיך. כשיעור ג' ימים היה חשך אפילה, דהוי דבר הנברא כעין ענן, ועוביו כדינר זהב, ואפי' אם היו מדליקין נרות היה החשך מכבה אותן, כמו שאומרים בני אדם על חשך שבהרי חשך שאם אדם מדליק שם נרות אינו דולק מפני החשך, ושלשת ימים אחרים היה חשך בלי אפילה, בשלשה ימים הראשונים לא קמו איש מתחתיו, והיו ישראל נכנסין לבתיהן של מצריים, ונוטלין נכסיהן ואינם מרגישים, אלא היו נלאין ומתחרטין על מה שהכעיסו את משה ואת אהרן בדברים. כי כשנהפך המטה לנחש היו סבורין שמשה ואהרן כשפנים הם, אמר להם פרעה וכי תבן אתם מכניסין לעופרים, כלומר עופריים מקום מלא תבן, ומשם היו מוציאין תבן לשארי עיירות, כך מפני מה אתם באים לעשות כשפים במצרים מקום שמלא כשפים, אמר לו משה למתא דירקא ירקא שקיל, כלומר לעיר שהיא מלאה ירקות לשם הולך ירקות, שאין הדבר נמכר בטוב אלא במקום שרגילין בו, ואע"פ שארץ מצרים מלאה כשפים, מעשי אלהים גדולים מהם, וכיון שלא קמו מתחתיו ג' ימים נלאו, והוסיף הקב"ה ג' ימים אחרים חשך בלי אפילה, לפי שהיו בישראל רשעים גמורים זדים שנדבקו בגילולי מצרים ולא היו רוצין לצאת ממצרים, והמיתם הקב"ה בשלשת ימי החשך, שנאמר וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (שמות יג יח). ר' נהוראי אמר לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז), שהיתה אשה יולדת ששה בכרס אחד, ואימתי מתו, בשלשת ימי החשך, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י כג), והיו ישראל קוברין את מתיהן, ונותנין שבח להקב"ה שאין שונאיהן רואים בקבורתם של אחיהם, וכה"א איש גילולי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם [לכלות אפי בהם] בתוך ארץ מצרים (יחזקאל כ ח):

759

760ויום השביעי התחיל להאיר:

760

761ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים. אותו החשך שאמרתי להיות יהיה על מצרים בלבד:

761

762וימש חשך. וימש תחלה חשך של לילה, ובסוף נשף הלילה כשיבוא היום להאיר יבוא חשך אפילה ויתכף לחשך הלילה, ודומה לו לא ימיש הענן (שמות יג כב), לא ימיש מתוך האוהל (שם לג יא), לא משו (במדבר יד מד). ואין ראוי להזכיר מלת וימש על אופן מישוש, זולתי בדיגוש השי"ן, כענין אולי ימושני אבי (בראשית כז יב), כי כשהשי"ן נדגשת נדגשת במקום שתי שיני"ן:

762

763ויט משה [את] ידו על השמים. לאויר הנקרא שמים:

763

764ויהי חשך אפילה. שמפילות עוברי דרכים:

764

765בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא שנפרדו הימים מן הלילות לידע מתי יום ומתי לילה, אלא כשיעור שלשת ימים:

765

766לא ראו איש את אחיו. ואפי ע"י נר ואבוקה, שאם היו מדליקין להם נרות ואבוקות היו נכבין:

766

767ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. שאם היה מצרי עומד ממקומו להלך היה נופל וניזוק:

767

768ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. היינו גושן, ופשטיה דקרא הוא. אבל רבותינו דורשין במושבותם דמצרים שהיו ישראל נכנסין לבתי מצרים ונוטלין נכסיהן ואינם מרגישין, ועליהם מפורש בקבלה רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו (ש"א ב ט):

768

769ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה'. האנשים והנשים:

769

770רק צאנכם ובקרכם יוצג. כלומר יעמוד ברשותי ממושכנים:

770

771גם טפכם ילך עמכם:

771

772ויאמר משה גם אתה. גם לרבות אשת פרעה שהיא התחילה לקרוא למכשפים תחילה, לפיכך אמר לו משה גם אתה, אשתך תחלה ואחר כך גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו. לריח ניחוח לשמו:

772

773וגם מקננו ילך עמנו. וגם לרבות רכוש מצרים, דכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):

773

774לא תשאר פרסה. לא תשאר בהמה שהיא מפרסת פרסה:

774

775כי ממנו נקח. מן המקנה שלנו נקח לעבוד את ד' אלהינו:

775

776ואנחנו לא נדע. יש נדע שהיא לשון עתיד ויש שהיא לשון ידיעה של עכשיו, כגון זה, שכך אמרו לו וודאי אמר לנו הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב) ולא אמר במה ועכשיו אין אנו יודעין מה נעבוד את ה', כלומר כמה זבחים ועולות יבקש ממנו כי לא פירש לנו עד בואינו שמה שיפרש לנו כמה, לפיכך לא נקח ממקננו כלום, ודומה לענין זה דמשמע לשון עבר ומשמע לשון עתיד, יעשו, יעשו עץ גבוה (אסתר ה יד), לשון עתיד, יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט) בלשון עבר, והענין מודיע את לשונם, וכן לכל דומיהן, ורובם תמצא בתיבות שמשמשיהן אית"ן סימן:

776

777ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם. הוא החזיק לבו תחילה, והקב"ה הוסיף והחזיקו:

777

778ויאמר לו פרעה לך מעלי. מסמוך לי:

778

779השמר לך. שמור את עצמך:

779

780אל תוסיף ראות פני. כלומר לראות פני לישנא קלילא:

780

781כי ביום ראותך פני תמות. אני מוסרך בידי בני אדם שביקשו את נפשך מתחלה וימיתוך, זש"ה, בפני אויל חוטר נאוה ושפתי חכמים תשמורם (משלי יד ג), ואומר ופי אויל מחתה קרובה (שם י יד):

781

782ויאמר משה כן דברת. נכון דברת:

782

783פירוש אחר בזמנו דברת:

783

784לא אוסיף עוד ראות פניך. וכן היה:

784

785ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים. על פרעה שימות בכורו, ועל מצרים. שימותו בכוריהם:

785

786נגע אחד. לימד על שאר מכות שנקראים נגעים:

786

787ואחרי כן ישלח אתכם [מזה] ממקום זה:

787

788כשלחו כלה. שלא יהא איחור בדבר לפי שהיא כלה ונחרצה מאתי. אלא גרש יגרש אתכם מזה כפל הדבור, גרש בממון, יגרש בדברים, כאדם שדוחק את חבירו ואמר לו טול משלי וצא מביתי:

788

789דבר נא באזני העם. אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לישראל בבקשה מהם:

789

790וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. כדי שלא יאמר אברהם אבינו ועבדום ועינו אותם (בראשית טו יג), קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם שם יד), לא קיים בהם, אמרו לו ישראל למשה ולואי שנצא בעצמותינו:

790

791איש מאת רעהו. וכי מצריים ריעיהם של ישראל היו, אלא מלמד שאחרי המכות נתחרטו על רעתם, ונהיו לישראל כריעים ואוהבים. ולא היו מונעין מהם כלום:

791

792ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. ולא היו פנים למצריים למנוע מישראל כליו ושמלותיו. גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. שהיו כולם מכבדין אותו ביותר, גם לרבות את אהרן, שהיה גם הוא מכובד בעיניהם מרוב האותות והמופתים, ושנמצאו דבריהם אמתים:

792

793ירויחו דורשי פרשיות של תשע מכות ויבינו. מהן עשה הקב"ה ע"י משה ואהרן הדם והשחין, הדם ביד אהרן במטה, והשחין בחפניהם, ושתים עשה הקב"ה ע"י אהרן לבדו הצפרדעים והכנים, ושלש ע"י משה לבדו הברד והארבה והחשך, ושלש בדברו של הקב"ה שלא ע"י אדם הערוב והדבר ומכות בכורות:

793

794ויאמר משה כה אמר ה'. דבר זה אמרו משה בעודו לפני פרעה בשעה שאמר לו פרעה לך מעלי (שמות י כח), והענין מוקדם ומאוחר, כי לפי שעה נצנצה עליו רוח הקודש ונתנבא שם, ודומה לענין זה כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו (שם לב כז), כה אמר ה' [כעת מחר] סאה סולת בשקל (מ"ב ז א), שלפי שעה נצנצה עליהם רוח הקדש ונתנבאו. ואע"פ דפליגי רבנן בהא מילתא ר' זירא ור' אשי, חד אמר משה באורתא דתליסר נגהי ארביסר הוי קאי, דהיינו כשהחשיך יום י"ג בניסן והוה ליליא דלמחר כדנגה הוי י"ד בניסן, דהיינו לילי י"ד בניסן ממש בפלגיה דליליא הוי קאי ואמר להו לישראל כה אמר ה' לילה אחר דהיינו ט"ו בניסן בשעה זו אני יוצא בתוך מצרים, וחד אמר וודאי הוה ידע פלגא דליליא אימת, והאי דאמר כחצות, קסבר דלמא טעו איצטגניני פרעה ויאמרו לו משה בדאי הוא ומלכו בדא דאמר מר למוד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחוז, לא סבירא לן אלא כמ"ד וודאי הוי ידע, משום דליכא למימר דבליליא הוה הקב"ה מידבר עם משה כשאר הנביאים, וליכא למימר דבחצות הלילה הוי קאי קומי פרעה ומתנבא, דהא בהדיא אשכחן דלפרעה הוה אמר וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' (שמות יא ח), אלא ביום הוה קאי, והוי ליה למימר בחצות כדאמר ליה קב"ה, אלא אמר כה אמר ה' כחצות הלילה, אמר שמא יטעו איצטגניני פרעה מתוך שיקומו בצעקתם וידמו שהוא אחר חצות או קודם חצות ויחשבוהו כמבדה:

794

795אני יוצא בתוך מצרים. היינו רוח אלהים חיים שהיה באויר הנכבד כאשר פרשנו בתחילת שכל טוב בשכמל"ו. ומהו יוצא לשון גבורה, כענין שנאמר יצאת לישע עמך (חבקוק ג יג), ה' כגבור יצא (ישעי' מב יג), ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכרי' יד ג), כולם לשון גבורה ונאים הדברים לדורשיהם באמונה וביראת ה':

795

796ומת. כלומר וימות כל בכוריהם, כמו ועשה ויעשה, והיה ויהיה, וכל דומיהן:

796

797בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו. היינו בכורו הראוי לישב על כסאו, והיינו דאמר ליה הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד כג), בנך ממש:

797

798עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים. מה ת"ל אשר אחר הריחים, אלא מלמד שאין לך אומנות גדולה מישיבת כסא מלכות, ואין לך אומנות גרועה ומבוזה מטחינת הריחיים ביד:

798

799וכל בכור בהמה. השוה הקב"ה את המצריים לבהמתם מפני שבהמתם היו תועבת מצרים דהיינו ע"ז שלהם:

799

800והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. מקצת הפסוק הוא בלשון זכר והוא עונה על הלילה, ומקצתו לשון נקבה והיא עונה על הצעקה, וצריך להתאים את דברי הפסוק כולו על אופן אחד כך והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים בחצי הלילה אשר כמוהו לילה לא נהיתה צעקה עד עכשיו וכמוהו לילה לא תוסיף צעקה להיות עוד:

800

801ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיקר מלת חרץ הוא לשון הפסקה, בין לענין דבור בין לענין פועל, בין לענין מפעל. לענין דבור, כגון לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), כלומר לא פסק איש מישראל רעה על עצמם כמקללם את יומם על אידם, וכגון כן משה משפטיך אתה חרצת (מ"א כ מ), ותרגם יונתן בן עוזיאל את דנת דינך ופסקתא, לענין פועל, כגון אז תחרץ (ש"ב ה כד), כלומר אז תפסוק חנייתך ותסע ותרוץ להלחם כי ה' יצרו לפניך, וכגון אם חרוצים ימיו (איוב יד ה). לענין מפעל, כגון כי בחרוץ יודש קצח (ישעי' כח כז), ובחריצי הברזל (דה"א כ ג) חריצי החלב (ש"א יז יח), דהיינו חתיכות של גבינה, והוא הדין ללא יחרץ כלב לשונו, כלומר לא יפסיק הכלב נבוחו מפיו לא לאיש מישראל, ולא לבהמה. וכן תנינן פה מחתך לשון גומר, אלמא אין חרץ אלא לשון הפסקה, אלא ששני התרגומים הדבירו שני החריצות בלשון היזק, לא יחרץ כלב לשונו. תרגם אונקלס לא ינזק כלבא בלישנא למנבח, לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), תרגם יונתן בן עוזיאל לא הוי נזקא לבני ישראל לאזקא גבר ית נפשיה, אפס כי דרך הפשט מדביר את כולם על אופן הפסקה כשדרשנו כמו כלה ונחרצה (ישעי' י כג), ומה שכר נטלו הכלבים, כדכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב ל):

801

802למען תדעון. מלא נו"ן כלומר ידיעה שלימה:

802

803אשר יפלה ה'. כתיב בה', כלומר יחפש הקב"ה בין מצרים ובין ישראל, שאפי' בהמתן של ישראל שהן מנהיגין אין הכלבים מנבחין כנגדן. ויש דורשין אם למסורת לשנו חסר ו', כלומר לא יחרץ כלב לשנו לנושכם:

803

804וירדו כל עבדיך. מפני כבוד אימת מלכות לא אמר לו וירדת אתה ועבדיך, שכבר הזהירם הכתוב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים (שמות ו יג), שיהיו נוהגין כבוד למלכות:

804

805וירדו. ירידה תהא להם שירדו ממדרגתם, ודומה לדבר וירדו מאניותיהם (יחזקאל כז כט):

805

806אלה אלי. מלמד שלפני כל עבדי המלך היה מדבר דברים הללו:

806

807צא אתה וכל העם אשר ברגליך. שנהוגים אחריך, ודומה לדבר (כל) [לכל] העם אשר ברגלי (מ"א כ י), והם תוכו לרגליך (דברים לג ג), ולרגל הילדים (בראשית לג יד), וכל דומיהן:

807

808ואח"כ אצא. ביד רמה:

808

809ויצא מעם פרעה בחרי אף. בשביל שאמר לו אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות (שמות י כח), לפיכך ניחר רוח אפו עליו, ולא זז משם עד שדבר לפני עבדיו כל הדברים הללו:

809

810ויאמר ה' אל משה. זה הדיבור היה קודם התחלת המכות, זש"ה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שם ג יט), ונכתב מוקדם מאוחר:

810

811ולא ישמע אליכם פרעה. מלמד שאהרן הי' כלל לדברות ולמאמרות:

811

812למען רבות מופתי בארץ מצרים. וכה"א ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה (שמות יא י). יש מהן שעשה אהרן בלבד, ויש מהן שעשו שניהם, ויש מהם שעשה משה בלבד, ויש מהם שעשה הקב"ה שלא על ידם, אלא שהן בישרום. כדדרשינן לאוחרן:

812

813ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו. עד שהביא עליהם מכות בכורות, אמר לו הקב"ה פרשת החדש, ופרשת חוקת הפסח, ופרשת קדש לי, ופרשת בכורות, כדי לחנכם במצות:

813

814ורבותינו דרשו כחצות הלילה. רובם של אומות לוקים בלילה, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו (איוב כ כו), במבול כתיב והפך לילה וידכאו (שם לד כה), בחמשת המלכים כתיב ויחלק עליהם לילה (בראשית יד טו), בסדום כתיב טרם ישכבו וגו' (שם יט ד), וכתיב הכו בסנורים (בראשית יט יא). בלבן כתיב ויבא אלהים אל לבן [הארמי] בחלום הלילה (שם לא כד), באבימלך ובפרעה נמי כתיב בחלום הלילה (שם כ ג), בסיסרא כתיב הכוכבים במסילותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה כ). בסנחריב כתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ"ב יט לה). בבלשצר כתיב ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא (דניאל ה ל). בהמן בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו א), כדדרשי רבנן התם:

814

815צא אתה וכל העם אשר ברגליך. פיו בישרו למשה רבינו שמבין רגליו, דהיינו יוצאי ירכו, עתידין לצאת כנגד כל העם ההוא דהוו להו ששים רבוא, דכתיב ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג יז) למעלה מששים רבוא:

815

816דרש ר' תנחומא כטקסיס מלכים בא דבר הקודש על מצרים, דרך מלכים בתחלה שולח וקורא לעיר מורדת לשלום, והקב"ה שלח ואמר שלח את בני ויעבדוני (שמות ד נג), דרך המלך אם אינה משלמת (שובר) [סוכר] להם אמת המים, והקב"ה הפך מימיהם לדם. דרך מלכים מביא עליהם קולנין, והקב"ה הביא עליהם צפרדעים שמקרקרין במעיהם. דרך מלכים יורה בהם חיצים ולולביות, והקב"ה הפך עפרם לכנים, שהיו בגופם לחיצים. דרך מלכים מביא עליהם ברבריים והורגין אותם, והקב"ה שלח עליהם ערוב שמשכלין אותם. דרך מלכים מביא עליהם דורמסיות, והקב"ה הסגיר לדבר בעירם ומקניהם לרשפים (תהלים עח מח). דרך מלכים מרבה עליהם אוכלוסין, והקב"ה הביא עליהן שמונה מאות מיני ארבה. דרך מלכים הורג גדולים שבהם ויתר העם מוליך שולל, והקב"ה שלח חשך שיחשיך להם ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים (שמות י כג). דרך מלכים תופשם ומחביאם בבאי כלאים והקב"ה הרג בכוריהם ויתרם טבעו בים. וכשם שדן את מצרים, כך עתיד לדון את אדום, במצרים כתיב ויהי הדם בכל ארץ מצרים (שמות ז כא), ובפרענות אדום ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן (יואל ג ג), וכתיב השמש יהפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא (יואל ג ד), במצרים קולנין אלו הצפרדעים, ובאדום כתיב קול שאון מעיר (ישעי' סו ו), במצרים כתיב כל עפר הארץ היה כינים (שמות ח יג), ובאדום כתיב והפכתי נחליה לזפת ועפרה לגפרית (ישעי' לד ט). במצרים כתיב דבר כבד מאד (שמות ט ג), ובאדום כתיב ונשפטתי אותו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב). במצרים כתיב ויהי שחין אבעבועות (שמות ט י), ובאדום כתיב המק בשרו ועיניו תמקנה בחוריהן (זכרי' יד יב). במצרים כתיב ויעל הארבה (שמות י יד), ובאדום כתיב אמור לצפור כל כנף ולכל חיות השדה הקבצו ובאו האספו [מסביב] על זבחי אשר אני זובח לכם [זבח גדול] על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם (יחזקאל לט יז). ובכלל צפור כל כנף יש כל מיני ארבה. במצרים כתיב ויהי חשך אפלה (שמות י כב), ובאדום כתיב ונטה עליה קו תהו ואבני בהו (ישעי' לד יא), וכתיב השמש יהפך לחשך (יואל ג ד), וכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל וגו' (ישעי' ס ב), במצרים כתיב וה' הכה כל בכור (שמות יב כט) ובאדום כתיב (והורדתי ראמים לטבח וגו') [וירדו ראמים עמם] (ישעי' לד ז), וכתיב נסיכי צפון כולם (יחזקאל לב ל), במצרים כתיב ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד), ובאדום כתיב יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעי' כד כא). במצרים כתיב כי ה' נלחם להם (שמות יד כה), ובאדום כתיב מלחמה לה' בעמלק (שם יז טז), הן אלה קצת דרכי פורענתם ורעם גבורות החזיונות ובטחתם של ישראל הלא הם כתובים על ידי כל נביא וכל חוזה, וכה"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו), יראו עיני וישמח לבי:

816

817ירויחו דורשי פרשת בשורות מכת בכורות ויבינו וישכילו. וסמוך לה פרשת ראש מכילתא ולפי שנאמרה בין בשורה למכה לפיכך נסמכו זה לזה:

817

818ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. שומעני שהיה הדבור למשה ולאהרן, היינו דקרי לתרווייהו משה משה אהרן אהרן. ואמרי ליה הנני, ת"ל ויהי ביום דיבר ה' אל משה (שמות ו' כח), למשה הוי קרי ולא לאהרן, אלא אהרן נוטה אזנו ושומע, א"כ מה ת"ל אל משה ואל אהרן, אלא מלמד כשם שהיה משה כלול לדברות ולמאמרות, כך הי' אהרן. ומפני מה אינו קוראו בשם, מפני כבודו של משה נמצאתה ממעט את אהרן מכל הדברות חוץ משלשה מקומות, מפני שאי אפשר להיות הדיבור עמו, היינו [ויאמר ה' אל אהרן] לך לקראת משה המדברה, (שמות ד כז), [וידבר ה' אל אהרן] יין ושכר אל תשת (ויקרא י ט), [ויאמר ה' אל אהרן] ואתה ובניך ובית אביך (במדבר יח א), אבל [ויאמר ה' אל אהרן] בארצם לא תנח (שם שם כ), הא כבר נאמר ע"י משה:

818

819אל משה ואל אהרן. הקיש אהרן למשה, לפי שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), מה משה דיין לפרעה ומדבר דבריו ואינו ירא אף אהרן כן:

819

820בארץ מצרים. חוץ לכרך, אתה אומר כן או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (שמות ט כט), והלא דברים ק"ו ומה תפלה שהיא קלה לא נתפלל משה אלא חוץ לכרך, דיבור החמור לא כל שכן. ומפני מה לא נידבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאים שקוצים וגילולים, ועד שלא נבחר ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדיבור, משבחר הקב"ה בארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדיבור, זולתי ליחזקאל שנידבר עמו על יד הנהר במקום טהרה של מים, (וכתיב) [דכתיב] קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (יחזקאל ג כב), מגיד שהבקעה כשרה לדיבור, תדע שאין השכינה נגלית בחוץ לארץ, שכן מצינו ביונה שברח תרשישה, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הם כדי שלא לחייב את ישראל:

820

821לאמר. צא ואמור להם מיד והשיבני, וכה"א וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ח), והיא בנין אב לכל הדברות. ד"א [לאמר לך אמור להם] מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמרהו:

821

822החדש הזה. ר' ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזו היו רואין וקובעין לדורות, ולהכי חסר ו' דמשמע החדש. ר' עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה עליהן, והראהו הקב"ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט), וזה מעשה המנורה (במדבר ח ד). ויש אומרים אף בשחיטה נתקשה, שנא' וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט לח). ר' שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדיברות שנידבר עם משה לא נידבר עמו אלא ביום, והחדש הראה בלילה, וכיצד מדבר עמו ביום ומראהו החדש בלילה, א"ר אליעזר נידבר עמו ביום עם חשיכה, והראהו את הלבנה עם חשיכה:

822

823החדש הזה. זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד משאר חדשי שנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), איזה חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצא בה וקראה שביעי, הוי אומר זה תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן:

823

824וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג ז), [ניסן] שבו נעשו ניסין לישראל שיצאו מעבדות לחרות:

824

825לכם. ולא מנה בו אדם הראשון ונח ובניו אלא מתשרי, נמצאנו למדין שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה:

825

826ראש חדשים. מגיד שניסן ראש לחדשים, מניין אף למלכים, ת"ל בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מ"א ו א). א"ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו. ומניין אף לרגלים. ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז). אמר רב חסדא רגל שבו הוי ראשון לרגלים:

826

827ראשון הוא לכם. להצלתכם אתם מונין:

827

828לחדשי השנה. למה נאמר, לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב (שם שם א), שמור את הפסח לקבעו באביב, ושמור זמן האביב לקבעו בפסח, הא כיצד עבר את אדר כדי שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומעני יעברו את ניסן, ת"ל החדש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן. היה ר' ישמעאל אומר אם אתה אומר יעברו את ניסן נמצאתה אתה עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ר' יאשי' אומר מניין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבית דין, שנאמר ראשון הוא לכם, כיוצא בכם מה אתם ב"ד אף לדורות בב"ד. ותנן עיבור החדש בשלשה, והיינו חישוב דעיבור ועיבור השנה בשלשה דברי ר' מאיר, ור' שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרים בשבעה, ואם גמרו בשלשה הרי זו מעוברת:

828

829דברו. ר' אחי בר יאשי' אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל (שמות לא יג), אלא כיון שהי' משה מדבר הי' אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים. ר' ישמעאל אומר כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין את אזנו לשמוע באימה, ומעלם עליהם הכתוב כאילו שניהם מדברים. ר' שמעון בן יוחאי אומר משה הי' חולק כבוד לאהרן ואומר לו למדני, ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו למדני, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברין:

829

830אל כל עדת (בני) ישראל. שהמצוה לכולם:

830

831לאמר. לומר מקצת הדברים לדורות:

831

832ויקחו להם. לאכילתם. הדיבור בראש חודש ולקיחה בעשרה בו ושחיטה בי"ד בו:

832

833בעשור לחדש [הזה] ויקחו. אין לי אלא עשירי שיהא כשר ללקיחה, י"ד מניין שיהא כשר ללקיחה לדורות, אמרת ק"ו ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה, וכן י"ג שהוא קרוב לזמן שחיטה וה"ה ליום י"ב ויום י"א:

833

834לחדש הזה. לפי שעתיד לומר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י), יכול כל חדש שתרצה בכלל, ת"ל הזה, זה ולא אחר, להוציא את פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן שירצה:

834

835ויקחו. וכי כולם לוקחים אלא לעשות שלוחו כמוהו, מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו:

835

836להם. לצורך אכילתם:

836

837איש. היינו גדול דהוי שליח של חבורה:

837

838שה. שה גדי וטלה, שנאמר שה כבשים ושה עזים (דברים יד ד):

838

839לבית אבות. אלו משפחות, שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). שלא יאכלוהו בערבוביא, היו עשר משפחות לבית אב אחד שומעני שה אחד לכולם, ת"ל שה לבית, דהיינו שה לחבורה אחד שבבית:

839

840ואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם הם מעוטים בבית מכדי לאכול שה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נימנין על הפסח, ואמרינן מאי לעולם, אע"ג דנימנו עליו חבורה אחרת. תנא קמא סבר נימנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט, ור' שמעון אומר עד שיזרוק הדם, אמר אביי מחלוקת לימשך, רבנן סברי מהיות משה מחיותי' דשה, ור' שמעון סבר מהווייתי' דשה, אבל למנות דברי הכל עד שישחוט, ור' שמעון דאמר נימנין עד שישחוט ומושכין עד שיזרוק [הדם], וקיי"ל כרבנן. ר' יהודה אומר ובלבד שיהא שם אחד מהחבורה הראשונה שלא לעשות טפילה עיקר ועיקר טפילה:

840

841ולקח הוא ושכינו. ר' עקיבה אומר מניין אתה אומר שאם ירצה אדם למנות עמו אחרים על פסחו שהוא רשאי, ת"ל ולקח הוא ושכנו:

841

842הקרוב. יכול קרובו ממש, ת"ל הקרוב אל ביתו, או יכול הקרוב לגגו, ת"ל ושכנו, שכנו מכל מקום, אלא שדיבר הכתוב בהווה:

842

843במכסת נפשות. אין מכסת אלא מנין, מלמד שצריך שישחוט למנויו, שחטו שלא למנויו פסול, כיצד שלא למנויו, נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת, יכול יהי' כעובר על המצוה דנימא דאע"ג דעבר על המצוה יהא הפסח כשר, ת"ל במכסת נפשות:

843

844איש לפי אכלו תכוסו. שינה הכתוב עליו לעכב, שאם שחטו שלא למנויו פסול:

844

845איש. אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגנוס מניין, ת"ל במכסת נפשות:

845

846לפי אכלו. שאם שוחטו שלא לאוכליו פסול:

846

847ת"ר כיצד שלא לאוכליו, לשם חולה או לשם קטן שאינו יכולין לאכול כזית:

847

848תכוסו. ר' יוחנן אמר לשון סורסי היא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. לשון סורסי היינו לשון ארם צובה, דהיינו סוריא שכבשה דוד וסנפה לארץ ישראל:

848

849תכוסו על השה. ר' ישמעאל אומר כל זמן שהוא חי נימנין עליו ומושכין ידיהם הימנו:

849

850שה תמים. להוציא בעל מום:

850

851זכר. להוציא טומטום ואנדרוגנוס ונקבה:

851

852בן שנה. אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מניין, הי' ר' ישמעאל אומר קל וחומר, מה אם עולה שהיא חמורה שכולה כליל, כשירה לבוא כל שנתו כבת שנתה, פסח שהוא קל שנאכל לבעלים, אינו דין שיוכשר לבוא כל שנתו כבן שנה, אבל בן שתי שנים פסול, דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויפלו לנדבה וכו'. יהיה לכם. שיאכלוהו מנויו:

852

853מן הכבשים ומן העזים. מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:

853

854תקחו. להביא פסח דורות שלא יקחו אלא כלקיחה זו, מה לקיחה זו מן הכשבים או מן העזים אף לקיחת פסח דורות מן הכשבים ומן העזים:

854

855והיה לכם למשמרת. להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות כל זמן שירצו ולמה נאמר, לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן (פסוק כא), אמרו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח כב), אמר להם קחו ויהי' לכם למשמרת, ואתם מבינים מן הלקיחה שכשם שאין עושין לכם כלום על הקשירה, כך לא יעשו לכם כלום על השחיטה:

855

856עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. שמריהו עד י"ד ושחטיהו בי"ד, מגיד שהיו מבקרין אותו, פי' שמא נפל בו מום ארבעת ימים קודם לשחיטתו, מכאן אתה דן על התמיד, נאמרה שמירה בפסח, ונאמרה שמירה בתמיד, שנא' תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה שמירה האמורה בפסח מצרים מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו, מכאן אמרו אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין מלשכת הטלאים כדי לשבת, ושני ימים של ר"ה מוסיפין לעולם דהוי ד' ימים קודם יו"ט, שאם אירע יום חמישי ויום ששי יו"ט הוי יום ראשון ושני ושלישי ורביעי קודם לי"ט ד' ימים:

856

857ושחטו אותו. בין בחול ובין בשבת, שנא' בפסח במועדו (במדבר ט ב), ונאמר בתמיד במועדו (שם כח ב), מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת:

857

858ושחטו אותו. ר' אליעזר אומר מכאן שאם אין לישראל אלא פסח יחידי יוצאין מידי כרת:

858

859כל קהל עדת ישראל. מכאן אמרו הפסח נשחט בשלש כיתות, קהל ועדה וישראל, נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה ננעלו דלתות העזרה, תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף, ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבבים, ולא הי' לבזיכין שולים, שמא יניח ויקרש הדם. דבשלש פעמים ביום י"ד בניסן נכנסין בעזרה לשחוט פסחיהן, והכהנים עומדים שורות שורות, ממקום דריסת רגלי ישראל, עד המזבח, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, לקבל בהן את הדם, ולא היו לבזיכין שולים דמצי לאינחינהו ע"ג קרקע כדי שלא יניחם במקום אחד ויקרש הדם, אלא יאחזם בידו להוליך הדם לזרקו למזבח קודם שיקרש:

859

860בין הערבים. ר' אומר הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב, שומעני כשמועו, תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה, וכה"א ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' (שמות יב מא). ר' נתן אומר מנין לבין הערביים שהיא משש שעות ולמעלה, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' כי פנה היום (ונטו) [כי ינטו] צללי ערב (ירמיה ו ד). ותנן תמיד נשחט בשמנה שעות ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה, וערב פסח נשחט בשבע ומחצה, והפסח ע"כ אחריו לעולם. ואמרינן בגמרא אמר רבא מצותו דתמיד מכי ינטו צללי ערב. דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט) משעה שהתחיל היום לערוב, משמע מתחילת שעה שביעית, הלכך כל השנה כולה אי ליכא נדרים ונדבות מצותה בתחלת שעה שביעית, ואי איכא נדרים ונדבות דבעינין להשלים כל קרבן, ואח"כ תמיד של בין הערבים אמר קרא והקטיר עלי' חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם עליה כל הקרבנות מאחרינן לתמיד תרתי שעה ועבדינן לי' בשמנה ומחצה, וערבי פסחים דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבעה ומחצה והפסח אחריו, חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וקרב בשבעה ומחצה והפסח אחריו, שהרי בתמיד נאמר בין הערבים (במדבר ט ג), ופסח נאמר בין הערבים (שמות יב ו), ונאמר בו בערב. ותניא יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים ונאמר בו בערב. אחר דבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים:

860

861ולקחו מן הדם. שומעני בין ביד ובין בכלי, תלמוד לומר מן הדם אשר בסף, מגיד הכתוב שהי' עושה עיקה, דהיינו חקיקה, בתוך האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה. שנאמר בתתם סיפם את סיפי (יחזקאל מג ח), וכתיב וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו ד). דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומר אין סף אלא כלי, וכה"א (והמספות) [והסיפות] והמזמרות והמזרקות [והכפות] והמחתות זהב סגור (מ"א ז נ), ומסתבר כר' עקיבה:

861

862ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. דהיינו אסקופה העליונה:

862

863ונתנו. מבפנים, דכתיב וראיתי את הדם (פסוק יג), הנראה לי ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל. וכן אמר ר' יונתן מבפנים, דכתיב והי' הדם לכם לאות (שם), לכם ולא לאחרים. ור' יצחק אמר לעולם מבחוץ, כדי שיהיו המצריים רואין ומעיהן מחתכין. ולא סבירא לן כוותי', דהוי ליה יחיד במקום רבים, ובין שהקדים מתן דם למזוזות ובין שהקדים למשקוף יצא, דכתיב והגעתם אל המשקוף ואל המזוזות (פסוק כב), נמצאנו למידים שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי המזוזות, ולדברי ר' ישמעאל ארבע, הסף ואסקופה העליונה, והסף היינו עיקה:

863

864על הבתים אשר אכלו אותו בהם. אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהם, בתים שהיו ישינים בהם מניין ת"ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום:

864

865ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים והחסחוסים, ואמרי' בגמרא הכי קאמר כל מה שאדם יכול לאכול בשור הגדול שליק הרבה יכול למנות עליו בפסח דהיינו גדי הרך לאוכלו צלי, ומה הן ראשי כנפים, דהיינו רך שבסוף הכף דחשיב להו בשר כנף קרי לכף, כדכתיב מכנף הארץ (ישעיה כד טז), דהיינו מקצה הארץ. והחסחוסים היינו תנוך דמתרגמינן חסחוסי, והוא קשה שבאוזן וגידים שסופן להקשות קיי"ל בהו כר' יוחנן. דאמר אין נמנין עליהן בפסח דלא חשיב להו בשר:

865

866בלילה הזה. שומעני כל הלילה, תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בקר (להלן פסוק י), אני אקרא והנותר ממנו באש תשרופו, למה נאמר עד בקר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואיזה זה זה עמוד השחר, מכאן אמרו אכילת זבחים ואכילת פסחים והקטר חלבים והקטר אברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, א"כ למה נאמר עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהא אוכל עד הנץ החמה:

866

867ותנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים, ואמרינן מאן תנא, אמר רב יוסף ר"א בן עזריה היא, דסבר עד חצות מדאורייתא היא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר"א בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר לו ר' עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון, עד שעת חפזון, א"כ מה ת"ל בלילה הזה, יכול יהא נאכל ביום כקדשים, ת"ל בלילה, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום, לר"א בן עזריה דאמר דעד חצות מדאוריתא היא, לא יצא ידי חובתו פשיטא, מהו דתימא כי אהדרי' קרא לחיובא הוא דאהדרי', קמ"ל כי אפקי' קרא לגמריה אפקיה, וכי אהדרי' קרא לכולי מילתא אהדרי', והני מילי לר' אלעזר בן עזריה, אבל לר' עקיבה דסבר דאכילת פסח עד חצות מדרבנן היא, אכילת מצה דמצוה עד שיעלה עמוד השחר שפיר דמי, וקיימא לן כר' עקיבה:

867

868צלי אש. ולא שפוד מתכת, ולא צלי אסכלה, [ולא צלי חרס של תנור] דהיינו לבינה שמלבנין אותה באור תנור, ותנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, פי' נגע הפסח בחרסו של תנור, דהוי מלובן באור יקלוף הפסח באותו מקום שנגע בחרס, לפי שאותו מקום ניצלה מחמת החרס ולא הוי צלי אש ניטף מרוטבו של פסח על החרס, וחזר אותו רוטב כשהוא רותח על הפסח יטול מאותו מקום שחזר לו הרוטב לפסח לפי שנצלה מחמת רוטב הרותח ולא מחמת האש, ולא סגיא לי' הכא בקליפה דרוטב מרתח לי' טפי:

868

869(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. הוסיף לו הכתוב שתי מצות, חוץ ממצות שבגופו, מניין שאם אין לו מצות ומרורים שהן יוצאין ידי חובתן בפסח, פי' דלאו הני מעכבי, ת"ל יאכלוהו, מכל מקום:

869

870תנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור, בחזרת, דהיינו חסא, לטוגא בלע"ז. וחזרת גלין, היינו חסא מרא שבשדות:

870

871ובעולשין. קריספינו בלע"ז, ועילשי שדה כעילשי גנה וכחזרת:

871

872ובתמכה. היינו גרדא בלע"ז. ויש אומרין מרוביו. ובחרחבינא ובמרור. אחרים אומרים כל ירק מר יש לו שרף ופניו (מחסיפין) [מכסיפין], ואמר רב הונא הלכה כאחרים, ויוצאין בהם בין לחין ובין יבישין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין בכזית. א"ר חסדא לא שנו אלא קלח, אבל עלין לחין אין, יבישין לא, ויוצאין בכמושין. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. תנא דבי שמואל מצוה בחזרת. ואמר רבא מאי חסא, דחס רחמנא עלן, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רכה וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה, בתחילה כתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' (שמות א יד):

872

873(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, כיצד הפסח נאכל על השובע, דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול, פי' שבא י"ד בניסן בחול, ובטהרה ובמועט, בזמן שבא י"ד בשבת, ובמרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים, ואמרי' בגמרא מאן תנא דקתני חגיגה תני הרכבתו והבאתו דלא דחיא שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, ואימתי מביאין חגיגה, בארבע עשר כגון שנמנו רבים, דהיינו חבורה גדולה עליו ואין להם ספק לאכול מן הפסח כדי להם ומביאין עמו חגיגה בזמן שבא י"ד בחול ובטהרה ובמועט, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אמר רב אשי שמע מינה חגיגת ארבע עשר לאו חובא דההיא ליליא היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט, מיהת ודאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא נאכל הפסח על השובע, והיינו דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב), וקיי"ל דיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא לאו חובת אותו לילה היא:

873

874אל תאכלו ממנו נא. ואפי' מקצתו. אין נא אלא חי, והוא מדובר על אופן אנינות שבשר החי הלב מתאנח ממנו, בלשון ערבי קורין לשאינו צלוי כל צרכו, חי:

874

875ובשל מבושל. להחייב על החי ועל המבושל:

875

876ובשל. כלומר ולא בשל, ודומה לדבר אל (באפך) [בקצפך] תוכיחני ובחמתך תייסרני (תהלים לח ב), כלומר ולא בחמתך תיסרני, והרבה כיוצא באלו במקרא:

876

877במים. אין לי אלא במים, בשאר משקין מניין, תנא היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר אם מים שאין מפיגין טעם הבשר הרי הן אסורין בבישול שאר משקין שהן מפיגין טעם הבשר אינו דין שיהיו אסורין בבישול. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת"ל ובשל מבושל. ור' סבר אין ובשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת במקום וגו' (דברים טז ז), ואומר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט (דה"ב לה יג), והיינו פסח ממש שעשאוהו צלי אש. מפני כבוד רבותינו אשר דרשו את התורה וחקותיה ומשפטיה באר היטב יראתם על פני היתה תמיד בלי לשנות אחרי דבריהם במדרשי המצות והחקים והמשפטים והתורות, אעפ"כ במה שלבי רוחש איני יכול לבלום עצמי מבלי לכבד יוצרי באשר חלק לי, והוא ברחמיו ישאני. אמרתי אני בלבי כי מלת נא מדוברת על אופן ביטול, ודומה לה ואם הניא אביה אותה (במדבר ל ו). כלומר ואם בטלה אביה מרשותה, וכן ולמה תניאון את לב בני ישראל (שם לב ז), כלומר ולמה תבטלון רצון לב בני ישראל, וכן הניא מחשבות עמים (תהלים לג י), ויסוד כולן נא בלבד, ועיקר לשונם לשון ביטול, וכן אל תאכלו ממנו נא, כלומר אל תאכלו ממנו אכילת בטילה לדעת כל אדם, שכל אדם שאוכל בשר חי בטילה דעתו אצל כל אדם, שהרי היא אכילת חיה רעה:

877

878טעם אחר אל תאכלו ממנו נא. נא לשון מהירות, כלומר אל תאכלו ממנו כמו שהוא עכשיו בשעת הפשט, ולא בשל מבושל [ויבשלו הפסח באש כמשפט] והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דה"ב לה יג), והיינו חגיגת הבאות עם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ולפיכך כפל הכתוב ואמר ובשל מבושל במים, מבושל במים ובמשקין הוא דאסור, הא מבושל באש שרי דהיינו צלי:

878

879כי אם צלי אש. למה נאמר, שהייתי אומר הראוי לשלוק כגון הכרס והדקין ישלוק, והראוי לצלות כגון הנתחים ושאר האיברים יצלה, ת"ל כי אם צלי אש, כולו תוך ובר דברי ר' עקיבה. ר"א אומר ראשו על כרעיו ועל קרבו, מקולס, כלומר עם כרעיו ועם קרבו. תנן כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון, תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר כמין בישול הוא אלא תולין חוצה לו:

879

880ת"ר איזהו מקולס, כל שצלאו כולו כאחד, פי' חוץ מן הדברים האסורין שבו, כגון חלב ודם וגידין האיסורין, נחתך ממנו אבר שלם, נשלק ממנו אבר, אין זה מקולס, השתא איכא למימר נחתך ממנו אבר דאע"ג דמיטוי בהדיה אין זה מקולס נשלק ממנו אבר דלא מיטוי בהדיה לא כל שכן, א"ר ששת ששלקו לאותו אבר במחובר לגוף, וקמ"ל דאפ"ה אינו מקולס:

880

881כרעיו. אלו קרסולים, כדכתיב אשר לו (כרעיו) [כרעים] ממעל לרגליו (ויקרא יא כא):

881

882קרבו. אלו הדקים:

882

883ולא תותירו ממנו עד בקר. הא אם הותיר שומעני יהא כעובר על המצוה ויהא כשר, ת"ל והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, לפי שאין לוקין היכא שניתק לעשה הלאו אלא על לאו גמור:

883

884דומיא דלאו דחסימה דכתיבא במשנה תורה, דכתיב ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג), וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו (שם שם ד):

884

885אקרא אני והנותר ממנו באש תשרופו, ומה ת"ל עד בקר, אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר, דהוי עמוד השחר תחום דידיה. דבר אחר מה ת"ל עד בקר, מגיד הכתוב שאינו נשרף עד בקר שני, דהיינו אור ששה עשר לפי שאין שורפין קדשים בי"ט, היינו דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, ואמרינן מאי שמן שריפה שמן תרומה העומד לישרף הלכך כי מקלע ששה עשר להיות בשבת אין שורפין את הנותר עד מוצאי שבת, דהיינו י"ז בניסן, ולפיכך אין שורפין חמץ הנראה ביו"ט ולא מפרישין חלת האור לישרף ביו"ט. אלא תלטוש בצונן ותשרף בחולו של מועד:

885

886וככה תאכלו אותו. בפסח מצרים הכתוב מדבר ולא בפסח דורות:

886

887מתניכם חגורים. שלא במסיבת מנוחה. וכי אמרינן במס' שבת איזה היא התחלת סעודה משיתיר חגורה:

887

888נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. כיוצאי דרכים. ר' יוסי הגלילי אומר לימדה תורה דרך ארץ על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים:

888

889ואכלתם אותו בחפזון:

889

890אבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו' (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (ש"א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (ש"ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מ"ב ז טו), וכל דומיהן:

890

891פסח הוא לה'. שיהיו כל מעשיו לשם הקב"ה לקיחתו ושחיטתו וצלייתו ואכילתו:

891

892ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. כמלך העובר ממקום למקום, זה רוח אלהים חיים אשר באויר הנכבד, המפורש בתחלת שכל טוב, וכה"א הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים (ישעיה יט א), וכשנגלה כבוד השכינה במצרים, יורדין עמו תשעים אלף רבוא מלאכים זיע ורתת לחבל את מצרים, ולא הניחם הקב"ה אלא דבר קדשו ממש פרע מהם לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), וכה"א כאן והכתי כל בכור בארץ מצרים, לא על ידי מלאך ולא ע"י שליח. מה ת"ל בארץ מצרים, שאפי' בכורים ממקומות אחרים ובאו וישבו במצרים מתו, ובכורי מצרים שנמצאו במקומות אחרים מניין שמתו גם הם ת"ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), ובכורי כוש ופוט ולוד מניין, ת"ל ויך כל בכור במצרים ראשית אונם באהלי חם (שם עח נא):

892

893מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפרעניות, וכן אתה דורש במבול ובסדום ובסוטה, ק"ו למדה טובה שמרובה:

893

894ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. משונים זה מזה, ע"ז של אבן היתה נימסית, של בהמה מתה, של עץ היתה נרקבת, של מתכת נעשית חררה. ר' נתן אומר [שפטים] שפט שפטי שפטים וקא מרבה ד' מיני דינים נרקבים נבקקין נגדעים נשרפין, נמצינו למידין שע"ז לוקה בארבעה דרכים הללו, ועובדיה בשלשה במכה בהשחתה ובמגפה, דכתיב לקמן נגף למשחית בהכותי (פסוק יג):

894

895אני ה'. זה השם הנכבד והנורא ולא אחר, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן:

895

896אני ה'. בשבועה שאני בעצמי נפרע מהם:

896

897והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות:

897

898על הבתים. למה נאמר, והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (פסוק ז), אין לי אלא בתים שאוכלין אותו בהם, שאר בתים שישינין בהם מניין, ת"ל על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום:

898

899וראיתי את הדם. היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא (דניאל ב כב), ביום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קלט יב), ומה ת"ל וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה זו שאתם עושין אני נגלה וחס עליכם, וכן מפורש בקבלה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו), והיינו דם שחיטת פסח ודם מילה שנתערבו זה עם זה, וניתן מהם לאות על הבתים:

899

900ופסחתי עליכם. אין פסיחה אלא חייסה, וכה"א גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה), ר' יונתן אומר הרי שהיה מצרי בתוך ביתו שומע אני ינצל בגינו, ת"ל ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצריים, הרי שהיה ביתו של ישראל מובלע בתוך ביתם של מצרים יכול ילקה בגינם, ת"ל ולא יהיה בכם נגף למשחית, בכם אינו הווה אבל הווה במצרים:

900

901נגף למשחית בהכותי. זה שדרשנו שלשה מיני מכות לקו המצריים, נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. בארץ מצרים אינו הוה בכם אבל הוה לאחר זמן, כלומר במקומות אחרים הזהרו על עצמכם:

901

902והיה היום הזה לזכרון. כענין שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג):

902

903וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון חוגג, אבל לא שמענו איזהו, כשהוא אומר זכור את היום [הזה] אשר (יצאת) [יצאתם] ממצרים (שמות יג ג), עדיין הדבר שקול, כשהוא אומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג), אימתי אכלו את הפסח לילי יום טוב והם לא יצאו, אלא ביום טוב עצמו:

903

904חג לה'. מלמד שחל שם שמים על החגיגה, פי' ששלמי חגיגה יש בהן קדושה כפסח עצמו, אלא שנאכלין לשני ימים, ויש להן תשלומין, דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך (דברים טז טו), להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה, שהרי ראשון ואחרון קרוין מקרא קדש, ולפיכך טעונין חגיגה, וחולו של מועד אתיא מקל וחומר, הרי אתה דן אם יום טוב ראשון ואחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקודשין הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שמקודש לפניו ולאחריו דין הוא שיטעון חגיגה:

904

905חקת עולם תחגוהו. לרבות ימות המשיח:

905

906שבעת ימים מצות תאכלו. בין שיש אכילת פסח וחגיגה, ובין שאין אכילת פסח וחגיגה מצות תאכלו, שומע אני כל מין מצה במשמע, ת"ל לא תאכלו עליו חמץ לא אמרתי שאתה אוכל מצה ויוצא ידי חובתך בלילי יום טוב של פסח אלא בדבר שבא לידי מצה וחמץ והן חמשת המינין ואלו הן:

906

907החטין והשעורין והכוסמין בלע"ז שפילצא, ושבולת שועל דעבידא כזנב, שועל וינא בלע"ז, והשיפון דישרא בלע"ז, יצאו האורז והדוחן והפרגין והשמשמין והקטניות שאינן באין לידי חמץ ומצה אלא אם שוהין מסריחין, ולפיכך אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בלילי פסחים, דכתיב בערב תאכלו מצות (פסוק יח), יכול אף מעשה קדירה במשמע, ת"ל שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז ג) יצאו כל מעשי קדירה אע"פ שהיא מחמשת המינין שאין אדם יוצא ידי חובתו בו בלילי פסחים:

907

908שבעת ימים מצות מצות תאכלו. ויום טוב הראשון בכלל, ובגולה חוץ מיו"ט הראשון, אלא שיום הראשון חובה לאכול מצה דהיינו בלילו, ושאר הימים רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, דכתיב שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני מקראות אלו השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כולם רשות, אימא שביעי רשות אף לילה הראשון רשות, ת"ל בראשון בארבע עשר [יום] לחדש בערב תאכלו מצות (לקמן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה, ר' מאיר אומר ששה מן החדש ושבעה מן הישן ונדרש במקומו:

908

909אך ביום הראשון. מערב יום טוב, דהיינו ראשון ליום טוב ודומה לדבר הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת (איוב טו ז), שכך אמרו לאיוב שמא קודם שנוצר אדם נולדת או לפני גבעות חוללת. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים בהיתר, ושחיטת הפסח מחצות היום ולמעלה דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין ביעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה מעין מלאכה היא, וכיון שאינה לצורך אוכל נפש אסורה, הא מה תלמוד לומר תשביתו שאור מבתיכם, מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת"ל אך חלק דהיינו מחצות היום ולמעלה, והיינו דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

909

910תשביתו. בכל דבר שהיא נשבית מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ר' יוסי אומר בשריפה ודינו כנותר, מה נותר אסור באכילה וטעון שריפה, אף חמץ אסור באכילה וטעון שריפה:

910

911אמר ר' יהודה בן בתירא וכי סבור אתה שאתה מחמיר עליו, אינך אלא מקיל עליו. לא מצא אור לשרפו ישב לו ולא ישביתו, ת"ל תשביתו, אלא בלשון הזה הוא אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כיליו בשריפה משתגיע שעת הביעור ואין לו אור לשורפו מצות כיליו בכל דבר. רבי אומר איזהו דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה, וקיימא לן כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואליבא דר' יהודה בן בתירא:

911

912תשביתו שאור. ועד כמה הוא חייב להשבית עד כזית, והיינו דתנן בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:

912

913כי כל אוכל חמץ. להביא את שחמיצו מחמת מלאכתן, כגון מי שימושו של נחתום ושלש במים הפושרין ושלש בחמה וכיוצא באלו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:

913

914מבתיכם. וה"ה לגבולין בין בכלים בין בקרקע בין בכתלים בין בכל מקום שברשותו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:

914

915כי כל אוכל חמץ. אפי' בכל שהוא חייב מלקות, ולא אמרו כזית אלא לענין כרת דכתיב ונכרתה, אין הכרתה אלא הפסקת כלייה:

915

916הנפש בין זכר ובין נקבה:

916

917ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:

917

918מישראל. יכול תלך אל עם אחר ותחיה, ת"ל במקום אחר מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום שהוא רשותי, ללמדך שישראל שמניח מצות בוראו, נכרת מן העולם, ואין לו תקנה אפי' בשאר האומות:

918

919מיום הראשון עד יום השביעי. ועד בכלל, דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו, עונשו שבעה ואזהרתו לעולם, אבל חלב ודם עונשן לעולם ואזהרתן לעולם, עונשו שמענו אזהרתו מניין, ת"ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ):

919

920(ביום) [וביום] הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש. מקרא לשון ארעון, ארעם במאכל ובמשתה, וכן מפורש על ידי עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון [לו] כי קדוש היום לאדונינו (נחמיה ח י):

920

921קדש, קדשם בכסות נקיים, כי הא דר' יוחנן הוי קרי למאניה מכבדותא:

921

922יהיה לכם. אע"פ שאין לכם השגת יד, וכן מפורש על ידי עזרא כי חדות ה' היא מעוזכם (שם שם), ומפרשי ליה רבנן הכי, בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע:

922

923כל מלאכה לא יעשה בהם. בין על ידי ישראל בין על ידי שלוחי גוים. אין לי אלא יום טוב הראשון ויום טוב האחרון שהם אסורים בעשיית מלאכה, חולו של מועד מניין, ת"ל את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כג טו), מכל מקום, אלא מסרך הכתוב לחכמים להורות לך איזה מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזה אסורה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים יז יא):

923

924אך (את) אשר יאכל לכל נפש. ריבה הדלקת הנר שהיא הכשר אכילה, ומיעט כיבוי הנר שאינה הכשר אכילה, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

924

925לכל נפש. אפילו נפש בהמה במשמע:

925

926לכל נפש. אפילו כל שהוא שוחט אדם את הבהמה אפילו שאינו צריך אלא לכזית וכולה הלכתא כדמפורש בהלכות יום טוב:

926

927הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו, פי' כגון השחזת סכין וחטיבת עצים ודיכת דייסא וכיוצא בהן, זה הכלל כל שאפשר לעשותה מערב יום טוב אין עושין אותה ביום טוב, וכל שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב עושין אותה ביו"ט:

927

928לבדו. ולא מילה הבאה שלא בזמנה, שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט:

928

929יעשה לכם. ולא לגוים, מכאן אמרו מזמנין גוי בשבת ואין מזמנין גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, והתורה אמרה לכם ולא לגוים, מביא נפשות בהמה שמזונתן עליך, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), והדר ואכלת ושבעת, ומפרשי רבנן דאסור לאדם שיסעוד עד שיתן מאכל לבהמתו, וכתב בקבלה יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י), ומוציא אני את הגוי שאין מזונותיו עליך, דכתיב וחי אחיך עמך (ויקרא כה לו), אחיך ולא גוי, ואומר או מכר לנכרי (דברים יד כא), במכירה ולא שאתה חייב ליתן בו במתנה. הן אלה שתותי בנייני הלכות ימים טובים ועליותימו ופתחימו ומנעלימו גרורים וסדורים בחיבורי אשר בשכל טוב הספר הנכבד הזה על פרשות המועדות אשר בסדר אמור אל הכהנים, בדרך קצרה לפי הישג הדעת.:

929

930(ושמרת) [ושמרתם] את המצות. שמריהו שלא תביאהו לידי פסול, מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, סיאור ישרף וכו' כדמפרש לקמן במדרש רבותינו:

930

931כי בעצם היום הזה. מגיד שלא יצאו אלא בעצומו של יום, היינו אחר הנץ החמה:

931

932הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. אלו צבאות ישראל, וכשהוא אומר יצאו כל צבאות ה' (לקמן פסוק מא), הרי צבאות מלאכי השרת אמור:

932

933ושמרתם את היום הזה. לרבות דברים שהן משום שבות, ת"ל ביום הראשון (ויקרא כג ז), כדמפרש להו במס' יום טוב לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו', ואף בחולו של מועד יהא אסור בדברים האסורים משום שבות, והדין נותן הואיל וי"ט הראשון והאחרון קרויין מקרא קדש, וחולו ש"מ קרוי מקרא קדש ואם למדתם על יו"ט הראשון והאחרון שקרויין מקרא קדש אסורין משום שבות חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש אינו דין שיהא אסור בדברים האסורין משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון (ויקרא כג לט), באלו אסורין משום שבות, ולא בחולו של מועד:

933

934לדורותיכם. שינהג הדבר לדורות:

934

935חקת עולם. להביא את ימות המשיח.:

935

936בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות. בא הכתוב לקבוע לילה הראשון חובה לאכילת מצה, מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ:

936

937עד יום האחד ועשרים לחדש. למה נאמר, לפי שהוא אומר שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), אין לי אלא ימים, לילות מניין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש, ועד בכלל, להביא לילות כימים:

937

938בערב. עד שיעריב יום כ"א ובגולה כל יום כ"ב לילה ויום.:

938

939שבעת ימים שאר. ולמה שאור חסר ו', דאפי' בכל דהו קאי בלאו:

939

940שאור לא ימצא. אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מניין, ת"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז), הקיש הכתוב שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא, מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:

940

941בבתיכם. למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך (שם שם), שומעני כשמועו, ת"ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל ברשותו של נכרי, ואע"פ שהוא יכול לבערו, אבל אינו ברשותו של ישראל, ולהכי לא מיחייב עליה, יצא חמצו של נכרי שהיא ברשותו של ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו שיעור שלשה טפחים, אע"פ שהוא ברשותו, אבל אינו יכול לבערו, ולהכי לא מיחייב עליה וחשובי כמבוערים, ומה בבתים שבעה, אף בגבולים שבעה:

941

942כי כל אוכל מחמצת. למה נאמר, לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ (פסוק טו), אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין, ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, עד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם חמץ שאינו מחמיץ את אחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמץ את אחרים אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, אקרא אני שאור דהיינו מחמצת, ואמאי קרי ליה מחמצת שהוא מחמיץ את אחרים ונכרתה, וקל וחומר לחמץ מה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייב עליו כרת, חמץ שהוא ראוי לאכילה אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים, ולפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים. ולפיכך לא יהא חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, נאמר חמץ ונאמר מחמצת, דהיינו שאור הא עד שיאמר שני כתובים שמענו דאתרווייהו חייב כרת ואם לא לא שמענו דליכא למשמע חד מחבריה, דהוי ליה ק"ו פריכא:

942

943ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה לאיבוד, וכה"א והאבדתי את הנפש ההיא (ויקרא כג ל). כל איסורין שבתורה שכתוב בהן הנפש ההוא ו' כתיב י' קרי, יש לגבורי כח לדרוש אם למקרא דלהכי קרינן ההיא משום דסמוך לנפש דהוא לשון נקבה, ואם למסורת דלהכי כתיב ההוא דלא מחייב כרת אלא מי שהוא בר חיובין דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד, ולא אזלינן בתר בוגרת לגבי אשה לדונה בת י"ב שנה, אלא דינה כזכר ולא מיחייבה בכרת עד שתהא בת י"ג שנה. והאי דתלי האיסורין בנפש הרי מדרשו לפנינו בספר ויקרא:

943

944ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:

944

945מעדת ישראל. שומע אני תיכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר ותחיה ת"ל מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום רשותי היא, דכתיב מלא כל הארץ כבודו ואומר, (זכריה ד' י) עיני ה' (משוטטות) [המה משוטטים] בכל הארץ, ושמא תאמר אין לי אלא מזיד בהתראה ועדים, בינו לבין עצמו מניין, ת"ל אני ה', אני ה' שהכל גלוי לפני אני עתיד להכריתו מן העולם:

945

946(כגר וכאזרח) [בגר ובאזרח] הארץ. לפי שהמעשה בישראל צריך להביא את הגרים:

946

947כל מחמצת לא תאכלו. למה נאמר עוד פסוק זה לפי שהוא אומר [כי כל אוכל חמץ ונכרתה (פסוק טו)]. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (פסוק יט), אין לי אלא חמץ גמור, תערובתן מניין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום, היכי דמי תערובת, כגון הני דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכולה מפרשי לקמן במדרש רבותינו:

947

948בכל מושבתיכם תאכלו מצות. למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך ותירושך ויצהרך (דברים יד כג), הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מצה, ומניין שאינו יוצא משום מצה לא במעשר ולא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים, ת"ל בכל מושבתיכם תאכלו מצות, בדבר שנאכל בכל מושבות היינו חולין אתה יוצא בו משום מצה בפסח, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות אלא לפני ה' אלהיך:

948

949ורבותינו דרשו במשנתם. החדש הזה לכם ראש חדשים. תנן ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן בגמ' למלכים למאי הלכתא, אמר ר' חסדא לשטרות, שכיון שניסן מיוחד ראש השנה למלכים, וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין שטרות המוקדמין והמאוחרין לפוסלם או להכשירם, דתנן בשלהי מס' שביעית פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרים, מאי טעמא דפרוזבול שכיון שראה הלל הזקן שמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו' (דברים טו ט), עמד ותקן להן פרוזבול, ומאי פרוזבול, פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים, בוטי אלו העניים, תיקן לעניים שילוום העשירים ממון, תיקן לעשירים שלא יחטאו. ויש מפרשים ריוח, כדאמרינן מפריזין על המדות. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם ב"ד שבמקום פלוני כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין למטה, או העדים, כדי שיהא סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כל שנת השמיטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה עליו שמיטה, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב מוקדמין לנתינת הממון פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב למלוה כלום בעת כתיבת השטר, כי אמנה היו דבריהם, שהבטיחו המלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נתנם לו עד ניסן, והואיל ונכתב השטר מתשרי שלפני ניסן, שכך כתוב לו מכאן ועד ג' או ד' שנים והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא היה חייב לו כלום למלוה, וכיצד יתבחנו השטרות הללו, אם מוקדין הם ופסולים, או מאוחרין הן וכשרים, אם כתוב בו בשנת אחת למלך פלוני בירח תשרי והעדים מעידין כי בשנת אחת למלך פלוני בירח ניסן ניתן המעות, בידוע שהשטר הזה מאוחר הוא וכשר, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בו בשנת אחת למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, בידוע שזה תשרי אחר ניסן, והשטר מוקדם הוא ופסול, ואינו גובה בו אפי' בזמנו, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כלו. ואם נתעברה השנה ובא לכתוב השטר באדר הראשון, אינו צריך לכתוב בכך וכך לאדר הראשון, אי נמי באדר תניין, ואם כתב ת' מן תניין דיו, דמוכחא מילתא דהאי ת' לא כתבה אלא לסימנא, דהא מר צייר מכותא, ומר צייר כוורא, וכתיב והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט ד), ואם בא לכתוב זמן השטר בראש חדש אדר הראשון, ביום ראשון של ראש חדש, צריך למיכתב הכי, בכך וכך בשבת, ביום שלשים לירח שבט, ואם למחרתו, צריך לכתוב באחד לירח אדר סתם, וה"ה אם בא לכתוב ביום ראשון של ראש חדש אדר השני, צריך למיכתב ביום ל' לירח אדר סתם, ואם למחרתו הוא כותב, צריך לכתוב באחד לירח אדר תניין, דקי"ל דעבדינן חד מלא וחד חסר, וה"ה שאר חדשי השנה, ואע"ג דקיימא לן שאין בין מולד לבנה למולד לבנה הסמוך לו אלא כ"ט יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים, כיון דלא אזלינן בתר מולד לבנה לקידוש החדש דהא איכא מולד דקדים לראש חדש חד יומא, אי נמי תרי יממא. ואפ"ה לא מקדשינן ראש חדש אלא חד לסוף כ"ט, וחד לסוף למ"ד, ועוד דקרי רבנן לחד מלי ולחד חסר, השתא אע"ג דהוי מולד לבנה ביום ראשון של ראש חדש, אי נמי מקמי ראש חדש לא מנינן לירחא בתראה אלא מיום שני של ראש חדש:

949

950החדש הזה לכם ראש חדשים. סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה, ואומות העולם לחמה, הקטן מונה לקטן, והגדול לגדול, וכשם שהחדש מתחדש, כך ישראל עתידין להתחדש, שנא' קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (ישעיה ס א), וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העוה"ז והעוה"ב, וכשם שאין כח ללבנה ביום מפני החמה, כך אין לישראל כח בעולם הזה מפני אומות העולם. ומנלן דמלכי ישראל מונין לה מניסן. משלמה, כדדרשינן בפרשה. ולרגלים נמי הוי ניסן ראש השנה דרגל שבו הוי ראשון לרגלים, לענין נדרים לבל תאחר, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם (דברים טז טז), ובעינן שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה:

950

951ד"א החדש הזה. דבר חדש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (שם ד לד):

951

952ראשון הוא לכם. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, סבור אתה לומר מיעוט חדשים שנים, ת"ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה:

952

953ד"א ראשון הוא לכם. שכיון שקדשתה חדש ניסן אי אתה רשאי לעבר ולעשות ניסן אחר:

953

954תנו רבנן על שלשה סימנין מעברין את השנה. על אביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה, וכה"א ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מ"א ד ז), וכתיב ונציב אחד אשר בארץ (שם שם יט), מאי נציב אחד, אמר ר' יהודה ור' נחמיא חד אמר ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור היה, וקיימא לן כמאן דאמר כנגד חדש העיבור היה. וכמה עיבור שנה חדש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה, הוי אומר זה אדר השני, ועוד כשם שהחדש מתעבר ממנויו, דהיינו יום אחד בחדש, אף שנה מתעברת ממנויה, דהיינו אחד משנים עשר חדש, ומה חדש עבורו בסופו, אף שנה עבורה בסופה:

954

955ואף על פי שתקון המועדות הוא שמעברין את השנה, הני מילי דמעברין לה בסופה ולעתים מזומנים שבע שנים בכל מחזור י"ט שנה שלישית ששית ושמינית ואחת עשרה וארבע עשרה ושבע עשרה ותשע עשרה. סי' גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט, אבל מכל מקום העיבורין סדרן של המאורות הן, והשויית השנים הן, וכיון שטרי הרקיע והשויית הגלגל מששת ימי בראשית הן, דכתיב והיו לאתות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א יד), השמש אות הוא ליום שאינה נוהג בלילה, והירח אות הוא בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו, כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע ומהלכת כל יום מה שמהלכת החמה כל השנה, כי י"ב מזלות הן. טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים. וכל אחד יש לו שלשים מעלות כנגד שלשים יום של חדש, ובכל יום עולה השמש מעלה אחת, בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו, לכך הלבנה בתחלת החדש לעולם קרובה לחמה, וכמו כן בסוף החדש, כי הלבנה רצה מהרה, ועד שהחמה מגיע לסוף המזל הלבנה עוברת כל שנים עשר מזלות ומשגת את החמה בסוף המזרח כל י"ב חדש, ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחילתו, וע"כ שמה שנה שמשתנית. וימי השנה של לבנה שנ"ד ושליש, ושנות החמה יתירה עליו י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים, ולכך העבורים מתוקנים לעתים מזומנים ז' עבורים במחזור י"ט גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה ואילולי העבורים היו חדשי הקיץ באין בחורף, וחדשי החורף באין בקיץ, והפסח בא בסוף האסיף, וחג הסכות בא באביב כל שנת י"ח, והתורה אמרה שמור את חדש האביב ועשית פסח (שמות לד יח), וכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), וכיון שברור לנו ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה יו"ד ימים כ"א שעות ר"ד חלקים. נדע כי מאלו יכאר"ד העבורין יוצאין, כי י"ט פעמים יכאר"ד עושין ר"ז ימים י"ח שעות תרל"ו חלקים, וכשתעשה מהן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים לא נותר בידיך זולתי שעה אחת ותפ"ה חלקים, ואותן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים הן הן ז' חדשי העבורין שבמחזור י"ט שנים, וזה מקום מוצאם כדי להשוות הגלגל ומהלכות השמש והירח לעתים מזומנים ומועדי ה' ואותה שעה ותפ"ה חלקים שנותרו בידך מכל יתירין שנות החמה על שנות הלבנה לכל י"ט שנה של מחזור, צריכין הן הגבורי כח היודעים בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, לדעת דקדוק התקופה באיזה יום, ובאיזה שעה, ובכמה ימים בחדש התקופה נופלת יחשוב שנים משנברא העולם ועד שנה שהוא עומד בה, ויעשה מהן מחזורין של י"ט שנה, ויטול מכל מחזור שעה אחת ותפ"ה חלקים העודפים מתשלום ז' חדשי עבורין, ואם נותרו בידו שנים שלא השלימו מחזור י"ט יקח מכל שנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים העודפים משנת הלבנה ויעשה מאותן החלקים שעה תתר"ף חלקים לשעה ומן השעות ימים כ"ד שעות ליום, ויכלול הכל ויעשה מן הכל חדשי הלבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לחדש, ומה שעדפו בימים שלא השלימו לחדש הוצא מהן ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, ומה שישאר בידו בכנגדו יחשוב ממולד ניסן הבא, ובמקום שיכלה החשבון בימים ובשעות שם תקופת ניסן נופלת, ואם נותרו בידו חלקים אל תשגיח להם שאין מניין חלקים לתקופה, ולמה פוחתין מחשבון התקופה ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, שהרי ביום רביעי נבראו המאורות, ואדם הראשון נולד ביום ו' יום ר"ח תשרי, ונטרד באותו יום מגן עדן, ולא היה יכול לקדש החדש בו ביום ולשנה הבאה חשב אדם בחשבון שהיה לפני הקב"ה על ב' שעות ת"ח חלקים, שכך היו המאורות שוין שניהן, והוסיף ד' ימים ח' שעות תתע"ו חלקים ת"ח תתע"ו הרי שעה אחת ר"ד חלקים וח' שעות הרי ט' שעות ר"ד חלקים השלך ד' שעות על ב' שעות שהיו המאורות שוין הרי כ"ד שעות, ונמצא יום ד' שיצא והלך נותרו ה' שעות ר"ד חלקים, ועכשו חשוב ד' ימים ותתחיל מיום חמישי יום ה' יום ו' יום ז' יום א' ובא המולד להיות בליל שני בה' שעות ר"ד חלקים. ובכך קידש אדם את החדש. ועכשו כשאתה בא למנות לתקופה הוסיף על ה' שעות ר"ד חלקים ב' ימים ד' שעות תל"א חלקים, הרי ט' שעות תרמ"ב חלקים ותחשוב מיום רביעי ז' ימים הרי תחלת חשבון התקופה מליל ד' הבא ט' שעות תרמ"ב חלקים והשליכם לעלמא ומסופם תחל לספור כשכתבנו לעיל:

955

956ד"א החדש הזה לכם. לכם הוא מסור, ואי אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין ישראל אותו על החשבון. שמואל בר אבא אומר כל חודש שנולד קודם לשש שעות יש כח בעין לראותו, [משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראותו], ואותו חדש ניסן שבמצרים נולד לאחר חצות לפיכך הראהו הקב"ה למשה ואמר לו החדש הזה לכם ראש חדשים. ובזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן היו מקדשין את החדש על פי ראיית העדים שראו את הלבנה, כדמפורש במס' ראש השנה, ומשגלו אין ב"ד קבוע לקבוע ולקדש חדשים, וכדי שלא יהיו ישראל עושים ב' ימים טובים משונים זה מזה, האב היום והבן למחר, ואחיו למחרתיים, עמדו ישראל על תקנת סוד העבור שהיו מונים מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו ליעקב, ויעקב לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן ולבניו וליהושע ועד היום הזה הוא מסור ביד חכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע"פ שמצוה לקדש על פי הראייה, אין הדבר תלוי בראיית הלבנה אלא בקידוש ב"ד, ומשגלו ישראל אין בית דין קבוע, לפיכך אין מקדשין אותו בב"ד שיהיו ב"ד מעיינין ואומרים מקודש מקודש החדש אינו מקודש, ואם יהיה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר בדעתך שלא לקדש החדש, ת"ל לכם לכם, שלפיכך נאמר בפסוק לכם לכם ב' פעמים, לומר לך לכם לקדש ע"פ הראייה, ואם לאו לכם הוא לקדש בסוד העבור, ואם תאמר היאך הוא מתאחר בראייתו בלא זמן מעונן אחר קידושו, ת"ל עשה ירח למועדים (תהלים קד יט), מזעדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים בא בקצרה, לכך ראוי לסמוך על סוד העיבור, ולא יעשו ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל קדש של זה, וזה לאכול בעינויו של זה, כי יש להתבונן לאנשי בינה שאם תהיה השנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבא אדם לעשות עשרת החדשים כולן שלימין כמשפט נח בתיבה אח"כ תראה הלבנה בשליש הרקיע ולזה יהיה לו ראש חדש, הא למדת שאין זה דרך הבינה לחשב החדשים כולן שלימין משלשים יום לכל חרש, והמונה כן ברשע נמצא שאינו חס על כבוד קונו, והוא נעקר מן העולם, ועליו ועל כיוצא בו נאמר רועים רבים שחתו כרמי וגו' (ירמיה יב י), ואומר רועיהם התעום הרים שובבים וגו' (שם נ ו), ואומר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע (שם ז כד) וכשצוה הקב"ה את המועדות לכל ישראל צוה לעשותם ביום אחד, שנאמר בעצם ביום הזה (ויקרא כג כט), ולא שיעשם זה היום וזה למחר, וכשישראל נפוצים בארצות, ואין הלבנה נראית בגולה במקום עמוק, כדרך שהיא נראית בהררי ארץ ישראל, שגבוהין מכל הארצות, לפיכך אין לנו לסמוך על הראייה, אלא על סוד העיבור שיהיו כל ישראל עושין מועדי ה' ביום אחד, כדכתיב תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט) ולא חילוק דתות.:

956

957ד"א החדש. דרשי ליה רבנן בלשון נוטריקון החד"ש "הנה "חשבון "ד' "שערים, ומאי ניהו אלו שערי בינה שנמסרו לאנשי כנסת הגדולה לדחות ראש השנה וניסן מיום ליום ולמחרתים ולקבעם בזמן הראוי להם:

957

958שער א'. כל תשרי שיש לפניו עיבור חדש ומולדו קודם תצ"א חלקים פי' ומולדו של תשרי משעה ט' ליום ו' זקן הוא ודוחין לראש השנה ליום שבת, למאי נפקא מינה דאפי' היה יום ו' כשר לראש השנה נדחה הוא למחר, כ"ש שאינו כשר, ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד תצ"א חלקים משעה ט' ליום ו' כמו כן דחוי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין ומולד ניסן יהיה באותו שנה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום ג' קובעין הפסח ביום ג', ואם נולד ניסן אחר זה המנין אפי' חלק אחד כגון תרמ"ב, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ה', ואם אין באותה שנה עיבור ולא בשנה הבאה ונולד תשרי מתחילת שעה ז' של יום ה' עד ת"ח חלקים של שעה א' לליל ו' זקן הוא, ודוחין ראש השנה ליום ז' ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה המניין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות של יום ז' נדחה נמי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יבא עד ד' שעות ותתמ"ה חלקים בליל א' והפסח קובעו ביום א', ולשנה הבאה יבא מולד ניסן עד שעה ותרמ"א חלקים ליום ה', והפסח ביום ה', ואם יעבור אפי' חלק אחד על מנין זה כגון לא"ד תתמ"ו, זקן הוא, ודוחין הפסח מיום א' ליום ג', ולפיכך מרחשון וכסליו שלימין, כדי שלא יהא מולד ניסן האחר בתרמ"ב חלקים משעת ב' ליום ה' ויהא הפסח צריך להידחות מיום ה' ליום ז', ואי אפשר להיות ו' ימים בין פסח לפסח בשנה פשוטה, ואם יהיה בשנה הבאה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים משעה עשירית בליל ו', זקן הוא וקובעו ר"ה ליום ז', אלא שמרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה מניין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות ביום ז' ראש השנה נמי ביום ז', אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יהיה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום א' והפסח ביום א', מפני שעיבור של שנה הבאה נכנס ביניהון ומזקין הפסח של שנה הבאה ודוחה ליום ז', ואם נולד ניסן אחר זה המנין דהיינו תרמ"ב חלקים לשעת ב' ליום א' זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ג', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין:

958

959שער ב'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תרצ"ה חלקים בשעת י"ב מליל ד', זקן הוא ודוחין ראש השנה ליום ה' ומרחשון וכסליו חסרין ואם נולד אחר זה המנין עד סוף שש שעות ליום ה' קובעו ראש השנה ליום ה', ומרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן אם בא עד ד' שעות תתמ"ה חלקים בליל א' קובע הפסח ליום א', ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד, כגון תתמ"ו, זקן הוא ודוחין הפסח ליום ג', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין, מפני ששנה הבאה יהא מולד ניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה', וצריך הפסח להידחות ליום ז', ומפני ששנה היתה מעוברת ושנה הבא תהא פשוטה, ואי אפשר להיות ו' ימים ביניהם, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעה עשירית בליל ה' קובעת ראש השנה ביום ה', ומרחשון וכסליו כסדרן, ואם מולד ניסן עד תרמ"א חלקים משעה ב' ליום ז' קובעה הפסח ביום ז', ואם נולד אחר זה המנין כגון תרמ"ב דוחין את הפסח ליום א', ואם נולד תשרי אחר ר"ד חלקים בשעה עשירית מליל ה', קובע נמי ראש השנה ביום ה', אלא שמרחשון וכסליו שלימין, וכיון שמולד ניסן עולה עד תרמ"ב חלקים לשעת ב' ביום ז', זקן הוא, ודוחין הפסח ליום א', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין.:

959

960שער ג' כל תשרי מעובר ונולד קודם שעת ז' ליום ג' ראש השנה נדחה ליום ג' וכסדרן, ומולד ניסן יבא עד י"א שעות ק"ג חלקים לליל ז' והפסח יום ז', ואם נולד תשרי אחר זה המניין בתחלת שעת ז' ליום ג', דוחין ראש השנה ליום ה' וחסירין, לפי שמולד ניסן שוהה לבוא עד קנ"א חלקים משעת י"ב לליל שבת, ומולד תשרי של שנה הבאה שוהה לבוא תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב', ולפיכך מרחשון וכסליו חסירין ודוחין הפסח מיום ז' ליום א', ומה הוצרך זה הפסח להידחות מן י"א שעות וקנ"א חלקים מליל שבת ולקבוע הפסח ביום א', והרי כולן נקבעין עד תרמ"א חלקים משעת ב' ביום א', אלא מפני ששנה שעברה אחר תרמ"א חלקים משעה ב' ליום א' ודחינו הפסח ליום ג' והעיבור בא ביניהן ומדחה הפסח של שנתו מיום ז' ליום א', לפי ששנת העיבור החסרה בחדשים מרחשון וכסליו אין פסח שלא נקבע בפחות מחמשה ימים לפסח שקדמה לפניה, ואם אין ביניהן עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעת יו"ד מליל ג' ראש השנה יום ג' וכסדרן ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ביום ה' והפסח ביום ה', ואם נולד אחר זה המניין בלא עיבור דחינין הפסח שלפני ראש השנה מיום א' ליום ג' ודוחין גם ראש השנה מיום ג' ליום ה' וכסדרן ופסח הבא יבא בשבת.:

960

961שער ד'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תצ"א חלקים משעת ט' של יום א' ראש השנה יום א' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה' ופסח ביום ה', ואם יעבור מולד ניסן גבול זה אפי' חלק אחד כגון תרמ"ב משעת ב' ליום ה' דוחין הפסח מיום ה' ליום ז', ואם נולד אותו תשרי שלפני ניסן זה של שנת עיבור אחר זה המניין קודם תחלת שעת ז' של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעת יו"ד לליל א' דוחין ראש השנה ליום ב' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ג' ופסח ביום ג', ואם נולד ניסן אחר מנין זה שיעבור על תרמ"א כגון תרמ"ב משעת ב' ליום ג' דוחין הפסח מיום ג' ליום ה'. ואם נולד תשרי אחר מנין זה קודם תחלת ז' שעות של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין, ואם היתה שנה שעברה מעוברת ונולד תשרי תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' ראש השנה דוחין ליום ג' וכסדרן. ואם נולד ניסן מתחלת הלילה עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום שבת קובעין הפסח בו ביום שהיא בחורה. ואם נולד אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום שבת זקינה היא, ודוחין הפסח מיום ז' ליום א' ומיום א' ליום ג' ומיום ג' ליום ה' ומיום ה' ליום ז':

961

962וזהו סדר קיבוען ודחייתן חוץ מיום א' ויום ז' שפעמים שנידחין בפחות משיעור זה, יום א' כיצד בזמן שמולד ניסן עובר על תתמ"ה חלקים משעת ה' בליל א', ואין עיבור לשנה הבאה, דוחין הפסח מיום א' ליום ג' ומשתנה ממסורת שכללנו מפני ששנה הבאה יעבור מולד ניסן על תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה', ואי אתה יכול לקבוע בו הפסח מפני שהוא זקן, ולא למחר ביום ו' מפני שאינו כשר ודוחין הפסח ליום שבת, וכיון שאין עיבור ביניהן אי אתה יכול לדחות הפסח של שנה זו ליום ז', אלא אם כן דחיתה בשנה זו מיום א' ליום ג'. שאפי' אתה עושה מרחשון וכסליו שלימין אין שנה פשוטה עולה על שנ"ה ימים, ומיום א' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה שנ"ו ימים הן, לפיכך מקדימין ודוחין את זה מיום א' ליום ג' בפחות משיעורו, וכן נמי ביום שבת בזמן שהשנה מעוברת ונולד ניסן קנ"א חלקים של שעת י"ב מליל שבת דוחין את הפסח מיום ז' ליום א', מפני ששנה שעברה היה מולד הניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום א', ודחינו הפסח ליום ג' כחוק השערים ומכיון שהעיבור בנתיים. אפי' חיסרנו מרחשון וכסליו אין שנת העיבור פחותה מן שפ"ג ומיום ג' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה המעוברת אינו אלא שפ"ב ימים ולכך נדחה אותו הפסח מיום ז' ליום א', גם שנה זו משתנית מדת האחרת, נמצאו כולן נקבעו ונידחין במדה אחת, זו לצורך שנה זו, וזו לצורך שנה שעברה, ופירשו טעם דחייתם בכללם ובפרטם:

962

963סדר אחר בדרך הקצרה.:

963

964א. שהרי הפסח נקבע באגה"ז. ונדחה מן בד"ו וראש השנה נקבע בבגה"ז ונדחה מן אד"ו וגבולין האיך נדחה מיום כשר ליום כשר שלפניו זהו אם הקדים מולד תשרי לשעת ז' של יום ז' אפי' חלק א' ראש השנה קבוע בו ביום בשבת. ואם נכנס המולד אפי' חלק א' בשעת ז' ביום ז' זקן הוא, ודוחין ר"ה ליום שני כי למחר שהוא יום א' אינו כשר, ואפי' שלא יבא יום הושענא בשבת שאין ערבה דוחה את השבת לכך דוחין אותו מיום ז' ליום ב':

964

965ב. וכן אם קידם המולד לשעת ז' ליום ב' אפי' חלק אחד ר"ה קבוע בו ביום ב', חוץ ממוצאי שנת העיבור שאם היה מולד תשרי תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' אע"פ שקדם המולד לשעת ז' ר"ה נדחה מן יום ב' למחרתו שהוא יום ג' וע"כ אמרו חכמים דחה אע"פ שהיה ראוי לקובעו בשני נקבע בשלישי:

965

966ג. ואם הקדים המולד של תשרי לשעה שביעית של יום שלישי אפילו חלק א' ר"ה נקבע בו ביום חוץ משנה פשוטה שאם עבר המולד על ט' שעות ר"ג חלקים מליל ג' אע"פ שקדם המולד לשעת ז' של יום ג' ר"ה נדחה ליום ה':

966

967ד. וכן אם קידם מולד תשרי לשעת ז' של יום ה' ראש השנה נקבע בו ביום, וכן מאחר הכנסת שעה שביעית ליום ה' עד הכנסת שעת ז' ליום ז' ראש השנה נקבע בו ביום ז':

967

968סדר אחר לדחיות ולקיבועין ז' שערי בינה:

968

969שער א' יום א'. כל תשרי מעובר באדר וחל מולדו מתחלת ליל א' עד ח' שעות ליום א' ות"צ חלקים ראש השנה יום ב' מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום א' ראש השנה יום ב' מרחשון וכסלו שלימין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל א' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל א' ר"ה יום ב' וחסירין. ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר"ה יום ב' ושלימין:

969

970שער ב' יום ב'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ב' ועד חלק אחרון לשעת ששית ליום ר"ה יום ב' מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב' ר"ה נדחה ליום ג' מרחשון וכסלו כסדרן, ואם היה מוצאי עיבור ונולד מתחלת ליל ב' עד ג' שעות תקפ"ח חלקים ליום ב' ר"ה יום ב' ושלימים. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב' ר"ה נדחה ליום ג' וכסדרן:

970

971שער ג' ליום ג'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ג' עד חלק אחרון של שעה ששית ליום ר"ה יום ג' מרחשון וכסליו כסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ג' ר"ה נדחה ליום ה' וחסירין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ג' ועד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ג' ר"ה יום ג' וכסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל ליל ג' וכל היום ר"ה נדחה ליום ה' וכסדרן:

971

972שער ד' ליום ד'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ד' עד י"א שעות תרצ"ד חלקים בליל ד' ר"ה יום ה' מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר"ה יום ה', ומרחשון וכסליו שלימין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ד' כל הלילה וכל היום ר"ה יום ה' מרחשון וכסליו כסדרן:

972

973שער ה' ליום ה'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ה' עד חלק אחרון לשעה ששית ליום ה' ר"ה בו ביום. ומרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה' ר"ה נדחה ליום ז' וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ה' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ה' ר"ה בו ביום וכסדרן. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה עד חלק אחרון של שעת ו' ליום ה' ר"ה יום ה' ושלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה' ר"ה נדחה ליום ז' וחסירין:

973

974שער ו' ליום ו'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ו' עד ח' שעות ת"צ חלקים ליום ו' ר"ה יום ז' מרחשון וכסלו חסירין. ואם אינו מעובר ולא שנה מעוברת אחריה ונולד מתחלת ליל ו' עד ת"ז חלקים לשעת א' לליל ו' ר"ה יום ז' וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה וכל היום ששי ר"ה יום ז' ושלימין. ואם שנה שלאחריה מעוברת ונולד מתחלת ליל ו' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ו' ר"ה יום ז' וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל ליל ו' וכל היום ר"ה יום ז' ושלימין:

974

975שער ז' ליום ז'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ז' עד חלק אחרון לשעת ו' ליום ז' ר"ה יום ז' מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ז' ר"ה נדחה ליום ב' וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ז' עד חלק אחרון לשעת ו' ליום ז' ר"ה יום שבת מרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום השבת ר"ה נדחה ליום ב' שבאחד בשבת אינו כשר לקובעו ומרחשון וכסליו חסירין:

975

976נמצאו שלשת סדרי שערי הבינה מדוברין על אופן אחד לדחות ולקבוע לעתים מזומנים, ואע"פ שדוחין ראש חדש מיום למחרתו או למחרתיים אינו גורע ואינו מוסיף על כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לכל חדש וחדש:

976

977תנו דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך מברכין על ראיית הלבנה מעומד, מאי מברך, בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אשר פעלו צדק ואמונה, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, לפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים, ואם היה זמן מעונן ולא ניראית הלבנה סמוך למולדה, אפילו עד יום מלואתה מברך עליה ויוצא ידי חובתו:

977

978נשוב למדרש הפרשה.:

978

979דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. למה פסח מצרים לקיחתו בעשור אלא רמז להם לישראל שעתידין לעבור בירדן בעשור לחדש, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש (יהושע ד יט), חבא זכות לקיחת פסח בעשור, ותתחבר עם זכות לקיחת אבנים מן הירדן בעשור. ר' מתיא בן חרש אומר לפי שהגיע זמן השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים שיגאל את בניו זירזם כדי שיקדימו ויהיו עסוקין במצות, שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח), עת אהבת דודים לזכור אהבת האבות שהיו חביבין לפני, ואפרוש כנפי עליך (שם שם) גליתי לך קצת מצות, ואעפ"כ ד' מצות אחרות היו בידם, שהיו גדורים מן העריות, שנאמר ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (ויקרא כד י), לא נמצא בהם אלא היא ופרסמה הכתוב. ולא שינו שמותם, שכדרך שנתייחסו בירידתם למצרים, כך נתייחסו בעלייתם ממצרים, ראובן שמעון לוי ויהודה, וכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב ד). ולא גילו את סודם, דכתיב ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב). ולא שינו את לשונם, דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג), ובהם כתיב אלהי העבריים נקרא עלינו (שמות ג יח):

979

980והיה לכם למשמרת. לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו, ועכשיו כששחטו ישראל את פסחיהן, היו המצרים חורקין שן עליהם ואינם יכולין להרע להם, לפי שנפל פחדו של הקב"ה עליהם, אמר להם משה כל ערל לא יאכל בו, אמרו ישראל מה נעשה אם לא נקיים מצוותיו של הקב"ה, הרי הוא מניחנו, ובאין המצריים והורגין אותנו, על ששחטנו את תועבתם, מיד מלו כולם, והיה מתערב דם המילה ודם שחיטת פסחיהם זה בזה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז ו):

980

981ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. אשלח עברתי ויראתי על מצרים, וכה"א ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה'] בא אכזרי ועברה וחרון אף (ישעיה יג ט) אמר הקב"ה תהא עברתי מלאה עליהם כאשה עברה:

981

982ופסחתי עליכם. ר' יאשיה אמר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, מלמד שהיה דבר הקודש רוח אלהים חיים מדלג על בתי אבותינו במצרים, בזכות האבות והאימהות, וכה"א מדלג על ההרים (שה"ש ב ח); על זכות האבות שנמשלו בהררי קדם:

982

983מקפץ על הגבעות (שם שם). בזכות אימהות שנמשלו בגבעות עולם. ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים:

983

984שבעת ימים מצות תאכלו; אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ר' יוסי הגלילי אומר אך חלק דהוה ליה מערב יו"ט; יכול מן הבוקר ת"ל אך חלק דהיינו בתחילת שש:

984

985ד"א א"ך בגימטריא ח"ץ מן אח"ס בטע [גי"ף דכ"ץ] א' במקום ח', ך' במקום צ'. ויש מפרשים א' תחלת האותיות כ' חצי האותיות וזהו אך חלק:

985

986ביום הראשון. קודם יו"ט, כענין ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב). שפירושו קודם יום השביעי, וזהו מן התורה:

986

987ורבותינו עשו משמרת למשמרת מלבם ועשו סייג לתורה, מוטב לפושעים שיעברו על דבריהם ויחזורו, ואל יבואו לעבור על דברי הקב"ה, דכתיב ביה אל קנא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חימה וגו' (נחום א ב):

987

988ולפי שמצות חמץ חמורה היא וחייבין עליו מלקות בפחות מכזית וכרת בכזית, לכך שנו במשנתם להתחיל לחפש אחריו כדי להשבית מלילי ארבעה עשר. דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. ובעינא בגמרא מאי אור, רב הונא אמר נגהי, רב יהודה אמר לילי, וקא סלקא דעתי דמאן דאמר נגהי אורה ממש, דכתיב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), ומותבינן ומשנינן ואסיקנן הלכתא דבין רב הונא ובין רב יהודה אור אורתא הוא, דהיינו לילי, ולא פליגי מר כי אתריה, ומר כי אתריה, באתרא דרב הונא קרי נגהי, כדכתיב ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו' (ישעיה ס יט), וכתיב [ונגה] כאור תהי' (חבקוק ג ד). באתרא דרב יהודה קרו לילי כפירושי', ותנא מאי טעמה לא תני לילי כפירושי', משום דאתחיל ליה לישנא מעליא, כגון הנהו דקרו לסמיא סגי נהור. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, משום דדרכו של איש לרכוב, ובאשה קראו מושב, דכתיב וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא טו כ), לפי שמרכב הוא פיסוק רגלים, ודרך גנאי הוא להזכיר פיסוק הרגלים גבי אשה במקום שאפשר להזכיר בלשון כבוד, והאי דכתיב ותרכבנה על הגמלים (בראשית כד סא), משום ביעתותא דגמלא שמא תפול, וכן מפורש באיוב כי יאלף עונך ביך ותבחר לשון ערומים (איוב טו ה), אמרו לו חוטא אתה שאין אתה מספר בלשון כבוד כלפי בוראך, ויש לך לבחור לשון ערומים, שיש בהם ערמומית והשכל לספר בלשון כבוד ולפתות את בוראם, ואפילו במילי דרבנן נמי צריך לספר בלשון כבוד, שנאמר ודעת שפתי ברור מללו (איוב לג ג), כבר הברור מתוך הצרורות:

988

989השתא דקיימא לן דכולי עלמא אור אורתא הוא, ומאורתא צריך למבדקיה, ואמאי מכדי בין לר"מ דאמר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ובין לר' יהודה דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ולא שרפי ליה ושורפין בתחלת שש, חמץ לא אסור אלא משש שעות ולמעלה, ומה לי לבדוק באור י"ד, ולבדוק בתחלת שית תיכף לשריפה, וכי תימא משום הכי בדקינן באור י"ד דזריזין מקדימין למצות, כל היכא דאמרינן זריזין מקדימין למצות לא הוי אלא מצפרא, כמו דאשכחן באבות, ונבדוק בצפרא, אמר רב נחמן בר יצחק להכי בדקינן מאורתא דהוי לה שעה שבני אדם מצויין בבתיהם, אבל ביומא טרידי בשוקא ובדברא, כל שכן בערבי פסחים דטרידי בצרכי יומא טבא, ודלמא אתי לאיתרשולי' ועבר זמן בדיקה דאורייתא, ותו שאור הנר יפה לבדיקה, דכתיב בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), אמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה, כלומר לא ילמוד כל לילי י"ד עד שיבדוק באורתא דתליסר נגהי ארביסר בניסן, דלמא מימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצות בדיקה דרבנן. פי' ואיצטריך אביי למימר תרתי אורתא די"ג נגהי י"ד ובעי למימר לישנא מעליא דהיינו נגהי לילי ממש כרב הונא להכי אמר אורתא די"ג נגהי י"ד היינו יום י"ג לערב שהוא אורתא דארביסר דהוי לילי י"ד ממש, ותו לא מסתפק, אי נמי להכי איצטריך ליה למימר כל הני לישני דאפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה לא יתחיל דילמא מימשכא לי' וכו':

989

990בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד בניסן על מי לבדוק, ופשיט להו ממתניתין אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק דאיסורא ברשותי' משתכח בשעת ביעור, ואם אחר שמסר לו מפתח על השוכר לבדוק, הואיל ובשעה דאיחייב לבדוק מפתח ברשותי' קאי ותו בעינא. המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא, וכגון דליתיה למשכיר לשיולי' ליה מי מטרחינן לשוכר לחזור אחר משכיר או לא, ואסיקנא כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, דכתיב תשביתו, ולא אמר תבערו:

990

991אי אמרו נשים ועבדים וקטנים בדוק הוא נאמנים והוא דהוו בני דעת, אבל לא על הביטול שהוא מן התורה, ותו אין בדברי קטן כלום. ואי יהבי לי' סתם בי"ד חזקתו בדוק. ואי יהבי' ליה בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק וטרח שוכר גופיה אי נמי יהיב דמי ובדקי' אין המשכיר חייב בדיני אדם משום מקח טעות, בין באתרא דיהבי אגרה ובדקי, בין באתרא דבדקי אינהו גופייהו, דמצי אמר ליה חזקה ניחא להו לישראל לקייומיה מצוה בממוניה כל שכן בגופיה ובשכר שכירות סברת וקבילת והשתא הוא דהדרת. תני ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב טו), ביום הראשון היינו יום י"ד דמיקמי יו"ט ואם איתא דהאי יום הראשון יו"ט הוא, הא כתיב וכל מלאכה לא (תעשו) [יעשה] (שם שם טז) והיכי מצית משכחת ליה, והא אין ביעור חמץ אלא בשריפה, ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, ולא הותרה הבערה ביו"ט אלא לצורך אוכל נפש בלבד, הלכך כיון דטעון שריפה אי אפשר להשבתת שאור ביו"ט, ושמע מינה האי ביום הראשון היינו י"ד ממש. אמר רבא שמע מינה מדר' עקיבא תלתא, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה ללאו יצאת, וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש. תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב יט), מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שם יג ז), לפי שנאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור], אין לי אלא דאי אתה רואה שלך, אבל אתה רשאי לראות ברשותך של גוים ושל הקדש, יכול יטמין את שלו ולא עבר משום לא יראה, ויקבל פקדונות מן הגוים ולא עבר משום לך, ת"ל לא ימצא בבתיכם כלל, אין לי אלא בבתים בבורות בשיחין ובמערות מנין, ת"ל בכל גבולך, ועדיין אני אומר בבתים עובר משום לא יראה ולא ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אבל בגבולין שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של גוי ושל הקדש, ומנין ליתן את (של) האמור בזה לשל זה, ואת האמור של זה בזה, ת"ל שאור שאור לגזירה שוה, נאמר שאור בבתים, ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים כיון דמשתכח בביתיה עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אף שאור האמור בגבולין כיון דמשתכח ברשותיה עבר בכולה, אבל של גוי ושל הקדש מותר בבתים ובגבולין, ואסיקנא הא דתני שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהיינו גוים, אין לי דמותר לך לראות חמיצו, אלא בגוי שלא כיבשתו דלא מצית למינעו, אי נמי דכיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר לך לראותו בתוך רשותו, ת"ל לא ימצא לך; ומתמהינן האי תנא מהדר אהיתרא לאתויי ראיית חמוצו של גוי דשרי ונסיב לי' קרא דאיסורא, דתני ת"ל לא ימצא לך, ואהדר האי לא ימצא לאו לאיסורא הוא דנקטי' אלא להיתירא, משום דכתיב לך לך תרי זימני, והכי קאמר אין לי מלא יראה חמץ ומלא יראה לך שאור דאתה רואה אלא חימוצו של גוי שלא כיבשתו ושאינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר נמי, ת"ל קרא אחרינא לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים (דברים טז ד), שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר. אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים ת"ל לא ימצא, והאמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי, ומתרץ ליה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות דדוקא קא תני פקדונות ולכי אסור, והא דלא קביל עליו אחריות, ומשום הכי שרי למחזייה:

991

992תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אינו זקוק ישראל להוציא מידו ולבערו, הפך ידו אצל ישראל חייב לבער, משום דמחייב באחריותי', אבל אם ייחד לו בית לגוי אין ישראל זקוק לבער, דהא ברשותיה דגוי קאי, דבשכירות קניא ליה לבית ובדידיה קא מעייל. אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביום טוב שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי ומכסהו, דחיישינן שמא יאכלוהו קטני ביתו. ואסור לטלטולי ולאצנועי' דהוי כאבן וכעפר וכביצה שנולדה ביו"ט הראשון. אמר רבא אם חמץ של הקדש הוא, אינו צריך לכסותו, ומאי טעמא מיבדל בדילי מיניה מקמי הכי ולא אתי למיכליה דחמיר עליהו איסורא דהקדש. ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי דהוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, דכל מחיצה דגבוה עשרה טפחים הוי לה רשות אחרת. ואע"ג דכל ביתו ברשותו הויא מיהו לא עביד ליה מחיצה אלא דחייש משום קטני ביתו דלא ליתו למיכליה. ואמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך למחיצה, כאמור לעיל. ואמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בדרך בשיירא קודם לפסח שלשים יום אינו זקוק לבער, הואיל דאכתי לא עייל זמן הלכות הפסח ולא חייל עליה חיוב ביעור. וכדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי אמרת כי מטי פסח האיכא חמץ בביתיה וקא עבר על בל ימצא, אפ"ה לא מחייב אלא על חמץ דעמו בביתו, דכתיב לא (ימצא) [יראה] לך (שמות יג ז), מי שמצוי בידך תוך ל' יום הואיל ונכנס זמן הפסח מחייב עליה בביעור, אמר רבא הא דקאמרת קודם ל' יום אינו זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה, נמי זקוק לבער, דדלמא אתי ערב הפסח בין השמשות ולא מצי לבעוריה, וכי האי גוונא אסיק רבא בהעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל' יום, ובספק, אבל אי בוודאי איכא חמץ צריך הבער אפילו קודם שלשים. הני שלשים יום מאי עבידתייהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' (במדבר ט ו), וכולי' עניינא. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא במדבר סיני (במדבר ט א), וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני (שם א א), מה להלן בריש ספרא ראש חודש, אף כאן בענין הפסח ראש חודש, אלא דאיבעי ליה למכתב ענין הפסח, דהיינו בחודש הראשון מקמי דליכתוב ענין פיקודים, דהיינו ראש חודש אייר דבריש ספרא, אמר רב מנשיא בר תחליפא [משמיה דרב] זאת אומרת, כלומר זה הענין מוכיח, שאין דין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא פעמים שהקדים המאוחר ומאחר המוקדם, פי' דאין דנין המאוחר כאילו הוא מוקדם, ולא דנין המוקדם, כאלו הוא מאוחר. אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א א), דבריש סיפרא, דהוי ענין פיקודים. והאיך במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון (שם ט א), דכתיב לבתר כמה פרשיות, דכי האי גוונא אמרינן אין דין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ענין אחד הוא, אע"ג דזה נכתב אחר זה, מיהו באמירה ובצוואה ענין הפסח שהוא בחודש הראשון הוא נאמר תחלה, ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאחר מאוחר דוקא. והוא הדין לכלל ופרט המרוחקין זה מזה:

992

993וארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחייבין בני ברית לבער כל שאור דחמץ מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, דהיינו אכילת לילי שבת ויום שבת עד ארבע שעות, הורו לנו רבותינו שאלו שתי הסעודות אינן באכילת עוגות אלא באכילת חמץ, מדתניא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ממנו מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע, אלמא ממה שמשיירין ממנו אוכלין עד ארבע שעות ותו לא. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה קודם זמנה כבא על ארוסתו בבית חמיו, ומדדייק ותני כבא על ארוסתו, אלמא לא בשאר ימות השנה קא מיירי, אלא בסמוך לזמנה, ומקדים עצמו ואכיל כארוס דמקדים ובא על ארוסתו קודם זמן חופתו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מדרבנן. והסומך על מה ששמענו שונין בפסחים מאי לאו אפילו לאכול לא לבער, וסבר דלא אכלינן חמץ בד' שעות די"ד בניסן שחל להיות בשבת, טעות בידו, דההיא אידחיית ולא קמת ואדחיתא ליכא למסמך:

993

994אמר רב יהודה הבודק לאחר שיבער את הכל צריך שיבטל בלבו מה שאין ידוע לו, ולאו משום פירורין, אלא משום גזירה, שמא אית ליה בשום מקום גלוסקא יפיפיה ולא ידע ליה ומשכח ליה בפסח וקא עבר משום בל יראה בל ימצא, דההיא ודאי חשיבא דדעתיה עילויה ואי ס"ל דסגי בביטול לכי משכח לה ניבטל, דילמא משכח לה לבתר איסורא דלאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטלה, דאמר רב המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי דשרירן, ואפילו הויין חיטי קורדנייתא, היינו חיטי דגדילין בהרי קורדו, שהן קשין ושרירן דנכנס בהו מיא אין חוששין לקידושין דהא אין חמץ ברשותו משש שעות ולמעלה, ותנן עבר זמנו אסור בהנאתו ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושין לאו קידושין, ואע"ג דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדרבנן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. תניא תלמיד היושב לפני רבו בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמץ, קדים ומבטל לה בלבו מקמי דמחמיץ, אחד שבת שהוא ערב יו"ט, ואחד יו"ט שאינו חל בשבת. אמר רב הפת שעיפשה ולא מינברא אי מצה אי חמץ היא כיון שרבתה מצה מותרת אחר הפסח. ותירץ רבא לא תימא שרבתה מצה, אלא אימא כיון שרבו ימי מצה עלה מותרת לאחר הפסח באכילה דזיל בתר בתרא, דכיון דהאידנא כל הפסח שעושין מצה היא, אף האי נמי מצה היא, חזקה דחמץ כבר עבר זמנו, ומאי רבתה מצה כגון שיש שם רוב מצות סלקא דעתיך אמינא כיון דעיפושה מרובה חמץ מעליא היא, קא משמע לן כיון שרבו ימי המצה עליה אמרינן כל יומא ויומא מצה חמימא אפה ושדי עלי' ואעפשה טפי:

994

995אמר רב יהודה הבודק צריך לברך מקמי דמתחיל לבער בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, והדר בדיק, דכולי עלמא מודו דמעיקרא מברך על כל המצות כולן והדר עביד להו, חוץ מטבילת גר בלבד, דאכתי לא חזי לברוכי ברוך אשר קדשנו, דלאו גברא חזי הוא, דתנן בית הלל אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אבל שאר חייבי טבילות מברכי והדר טבל, דהא גרסינן נדה קוצה לה חלתה:

995

996תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, ובעינן האי אור החמה היכי דמי דלא בדקינן לאורה, אילימא בחצר, והאמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם ואכלי פירורין דחמץ דאיכא התם, ואלא באכסדרה, והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת שהיא פתוחה מלמעלה ונבדקת לאורה של חמה דשלטה לה בכולה, ומהדר לא צריכא לארובה דבחדר, ומקשינן האי ארובה דהיכא, אי להדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין, ואקשינן ואבוקה לא, והאמר רבא מאי דכתיב ונוגה כאור תהיה וקרנים מידו לו (חבקוק ג ד), כלומר וקרינת אורו של הקב"ה לצדיק, ואעפ"כ ושם חביון עוזו (שם שם), ואצל הקב"ה תוקפה של אורה. ולמה צדיקים דומים בפני כבוד שכינה, כנר בפני אבוקה, דכתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב ג), ובכבוד שכינה כתיב ביחזקאל הוא מראה דמות כבוד ה' (יחזקאל א כח), וכתיב וארא כעין חשמל כמראה [אש] בית לה סביב [וגו'] ונוגה לו סביב, (שם שם כז) אלמא אור האבוקה עדיף מאור הנר. ירושלמי הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדיקת הנר, לא סוף דבר בית שאין בו אורה, אלא אפילו בית שיש בו אורה, פי' משום חורין וסדקין:

996

997ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, משום דנפיש נהורה. אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין למבדקינהו, אבל אבוקה לא. רבינא אמר האי משיך נהורה, ושל אבוקה מיקטף איקטופי, דאין אורה נמשכת אלא פוסקת, ועד דאזיל ומבער לי' חמץ מיכסי מיני', הלכך לא בדקינן לאורה:

997

998כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, וכדתניא בהדיא חורי הבית [העליונים] התחתונים, פי' דאין דרך בני אדם להצניע שם כלום, והעליונים דאין יכול להגיע שם בידו. וגג היציע, דהיינו הצלע והיינו התא דלא ניחא תשמישתיה שהרי בחבל אי נמי בסולם עולין לו, ולהכי אין מצניעין שם לחם. ורפת בקר ולולין, דהיינו ארובה, כדכתיב ובלולים יעלו (או) [על] התיכונה (מ"א ו ח), והני לולין דבריתא לתרנגולים הוויין. ומתבן, דהיינו מקום לתבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ואקשינן והתניא אוצרות יין צריכה בדיקה ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ומתרצינן הכא במאי עסקינן באוצרות יין דמסתפק מינייהו, ומקשינן אי הכי שמן נמי, ומתרצינן שמן יש קבע לאכילה, כי שקיל מיניה קודם אכילה שקיל די סיפוקו כי היכי דלא אצטריך למהדר בגו סעודתיה, אבל יין אין קבע לשתייה, דאינו יודע כמה יין מצטריך ליה בסעודתיה. תני ר' חייא עשו אוצרות שכר בבל כאוצרות יין שבארץ ישראל, במסתפק מהן ובדיק להו. אמר רב חסדא בי דגים אין צריכין בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, לא קשיא הא ברברבא מליחי דאית להו קצבה, ולהכי אין צריכין בדיקה, והא בזוטרו מליחי דאין להם קצבה, וקאי בגו סעודתא ואזיל ושקיל מינייהו למטוי למכרך בהי ריפתא ודלמא ממטי ריפתא בידי' ושביק התם, ולהכי צריכה בדיקה, והוא הדין לבי מילחי ובי קירי, דהיינו מקום שנוטלין ממנו שעוה להדליק בו. וכן נמי בי תמרי ובי צבי, דמסתפק מינייהו כולהו צריכי בדיקה. תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני סכנת נפשות, אלא בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו, כגון חור שבין יהודי לארמאי, וכיוצא בו, דכל היכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אניסא, ואע"ג דקא עסיק במצוה, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (ש"א טז ב):

998

999במה אמרו שתי שורות במרתף. כלומר אמאי איצטריך למתני מרתף הואיל ואמרו אוצרות יין אין צריכין בדיקה במה אמרו מרתף בשתי שורות צריכה בדיקה, ומהדר מקום שמשתמשין חמץ ובמסתפק הימנו תדיר:

999

1000בית הלל אומרים שתי שורות החיצונות. מרתף היינו בית מלא כדי יין במדת רוחב המרתף מן הקצה אל הקצה שורות שורות ושורה שלישית למעלה מהן על גביהן כד אחת על גבי שתים כגון אריח על גבי לבינה. רב אמר עליונה ושלמטה הימנו, מאי טעמא דייק חיצונות, והא קתני העליונות למעוטי תיתאה דתיתאה, וקיימא לן כשמואל דאמר שתי שורות החיצונות שהן העליונות דאמרי ב"ה חיצונה ושלפנים הימנה, אותה שורה החיצונה שאצל החיצונה בצד שמי קורה ושורה שלפנים הימנה נמי בצד שמי קורה ולא שורה שלמטה הימנו והיינו שנים העליונות שסמוכות לשמי קורה זו אצל זו, ואקשינן והיכי מצית אמרת זו לפנים מזו, והא קתני חיצונות, ופריק להכי קרי להן חיצונות למעוטי שלפנים מהן דשמואל דייק עליונות, וקיימא לן כוותיה:

1000

1001מתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. והא דקתני ומה שמשייר לילי י"ד ליום י"ד יניחנו בצינעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו דאלמא חיישינן לחולדה שמא תגרור מן הנשאר. אוקמי רב מרי שמא יניח עשר חתיכות חמץ וימצא תשע, דכיון דחסר חדא מינייהו חשיב לה כאילו נטלה בפנינו. וכן ציבור אחד של מצה ואחד של חמץ, וכל כי האי גוונא דמספקא לן, אי אתי עכבר ושקיל מהני דחמץ, אי נמי מבתי דלא איבדק ועייל להאי דאיבדק חיישינן וצריך בדיקה. אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרך העכבר לפרר. תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר.:

1001

1002מתני' ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור, דהיינו בשעה חמישית. והני ג' בדיקות דאמר רב יהודה כנגד מי. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרו תרוייהו כנגד שלש השבתות שבתורה, לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שמות יג ז), שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שם יב יט), אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם שם טו). ולאו דר' יהודה בעי ג' בדיקות בזו אחר זו אלא בבדיקה אחת סגי ליה דבהדיא אמר ר' יהודה כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק, ובהא פליגי רבנן עלי' דר' יהודה סבר עד שעת הביעור בודק ואם מצא חמץ אחר זמן הביעור שוב אינו בודק דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:

1002

1003וחכ"א בודק בתוך המועד ולאחר המועד, כגון שהי' במדינת הים ובא בפסח או לאחר הפסח שבודק ואם מוצא חמץ שורפו ולא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה דהאי מיבדל בדיל מיני'.:

1003

1004מתני' ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. פירוש שניהם מודים כי בתחלת שעה ששית ראוי לשרוף וחלוקתן בשעה החמישית כולה דר' מאיר סבר אוכלין, ור' יהודה סבר תולין, דאסיק ר"מ אדעתי' שמתברר לאדם סוף שעה חמישית ותחילת שעה ששית, ולפיכך יכול לאכול עד עת שריפה, ור' יהודה סבר טועה אדם בשעות ואין זה מתברר, לפיכך צריך לימנע מלאכול שעה אחת קודם עת שריפה, לא שנא יום המעונן, ולא שנא יום שאינו מעונן. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, ולא כר' מאיר, ואע"ג דסתמא מיחזי דסתים כוותיה, [דתנן] כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה וכו' משום דקשיא לי' מותר, ולא כר' גמליאל ואע"ג דמיחזי כמכריע דוודאי לאו מכריע הוא:

1004

1005פרק ב' כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה ולחיות ולעופות וכו'. אסיקנא דמתניתין לאו ר' יהודה היא, דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו נאכל ומאכיל לבהמה לחיות ולעופות, ולא ר' מאיר היא דקשיא ליה מותר, כל שעה שמותר לאכול מאכילו כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי' לי', אלא רבן גמליאל היא, דתנן בפירקין קמא רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והכי קאמר כל שעה שכהן מותר לאכול בתרומה, דהיינו שעה חמישית, מאכיל ישראל חולין לבהמה לחיה ולעופות, למה לי למתני לתלתייהו, איצטריך דאע"ג דבהמה משיירא ולא מיצנעא וזימנין דלאו אדעתיה דבעלים ולא קלי להאי דמשיירא מקמי זמן איסורא, קמשמע לן דאפילו הכי מאכיל לה. וחיה דמישיירא ומצנעא ולא חזו בעלים וזימנין דמשכח ליה בתר הפסח ואכיל ליה וקעבר עליו, קמשמע לן דמאכיל לה, ועופות איידי דתני בהמה וחיה תנא נמי עופות:

1005

1006ומוכרו לנכרי. והלכתא כסתם משנה:

1006

1007ר' יהודא בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח, דכיון דמלפתי בו את הפת לפרקים ברי לו דאינו כלה קודם הפסח, דלא אכלי אינשי כותחא אלא על יד על יד:

1007

1008ומותר בהנאתו. לאחר זמנו, וכדרבא דאמר רבא חרכו, פירוש שהתחיל לשורפו, קודם זמנו מותר בהנאתו, ושורפו תחת תבשילו, מאי טעמא עץ בעלמא הוא:

1008

1009עבר זמנו אסור בהנאתו. ואמרינן פשיטא, דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא, דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות י"ב ט"ו), אך חלק, ומהדר לא צריכא לשעות דרבנן, ולאו דעברה שעה ששית אלא מאתחלתא דשעה ששית דאסור מדרבנן:

1009

1010ולא יסיק בו תנור וכירים. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דסלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה דישרפנו בתנור או בכירה תחת תבשילו וממילא הוי ליה הסקה, קמשמע לן לא יסיק בו וכו':

1010

1011אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ (שמות יג ג), לא יהא בו היתר אכילה, היינו דלא יעשה בו דבר לצורך אכילה, כגון להסיקו תחת תבשילו:

1011

1012ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומייתי לי' בדין קל וחומר ובגזירה שוה מיותר ואותבוה רבנן מדידיה ושתיק:

1012

1013וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשהוא שלם בלי פרירה. וסבירא לן דכל הנהרות קרי להו ים, דכתיב ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א י). ואוקימנא לה אליבא דרבא דבים המלח לא בעי פירור. ואליבא דרב יוסף בנהמא לא בעי פירור. דכיון דשהי קימעא במים מימאיס אבל חיטי בעיניהו לא מימאסי. הלכך בעי פרירה כגון טחינא אי נמי בקיעה:

1013

1014[מתני'] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר לא יראה לך חמץ (שמות יג ז), כלומר ויליף שאור דאכילה משאור דראיה, ודרשינן לא יאכל לך לא תהנה משלך, הא משל גוי מותר להנות ולא סגי לישראל בחמץ דידיה, אלא בהטלתו ליום בעיני' ובנהר עד שיטחננו או יבקענו ויטילנו בו.:

1014

1015[הגה אוקמא רבא למתניתין כר' שמעון דאמר חמץ לאחר זמנו מותר וקנסא הוא דקא קניס ר' שמעון משום דעבר על לא יראה. ומה שבפנים אינו נראה דההוא כרב אחא דאוקמא אליבא דר' יהודה והדר ביה]:

1015

1016ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, או נותנו במתנה, ואם מצטרך לו אחר הפסח, חוזר וקונה הימנו אחר הפסח, ובלבד שלא יערים, אלא יתנהו לגוי מכירה גמורה או מתנה גמורה, אבל רשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח מגוי חבירך במאתים, קח ממני במנה, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח:

1016

1017אמר רב הלכתא חמץ בזמן איסורו בין במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בעיסת מצה, ובין שלא במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בתבשיל אחר, כולהו אסירי ואפילו במשהו, אחר זמן איסורו במינו אסור שלא במינו מותר, ואם היה חמצו של גוי בין במינו ובין שלא במינו, בזמן איסורו אסור, אחר זמן איסורו מותר. אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקו [שבעה] יומי דפסחא אמר לן פוקי אייתו לי חמירא מבני חילא, גוים, ולא נהמא ממש, אלא שאור לאחמועי עיסה, ואיבעית אימא נהמא ממש, וברשותי' דישראל הוי קיימא, דאי לא תימא הכי הא פיתן אסור, והיכי אכיל ליה רב נחמן:

1017

1018אמר רב קדירות בפסח ישברו, משום דנשתמש בהן חמץ כל השנה כולה, ולהכי חיישינן דאי משהו להו לאחר הפסח אתי לבשולי בהו לכתחילה. ושמואל אמר לא ישברו, לישהינהו אחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי, דהיינו אגני, אי נמי כדים של חרס, אשוו זבינייכו, כלומר מכרו בזול הכדים החדשים, ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון, דאמר לאחר זמן מותר, וקיימא לן בהא כשמואל:

1018

1019האי תנורא דטחא ביה טחיא, דשומן של בשר, אסרה רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במילחא לעולם, מאי טעמא דילמא אתי למיכלי' (בכמכא) [בכותחא] ואיתותב ולית הלכתא כוותיה, אלא כי הא דתניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, דילמא אתי למיכלה בבשר, כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור, אלמא מכי הוסק התנור שרי לאחר מכאן, ואע"ג דמפרש רב אשי מילתי' דרב, לא קיימא לן כוותיה בקדירות, אלא כשמואל:

1019

1020ההיא כובייא, דהיינו לבינה שמסיקין תחתיה ואופין עליה דגים, ויש מפרשים כלי אבן שמעמידין אותו באמצע מדורה ועושין האש סביב ועושין בתוכו מאכל, ופעמים שנותנין לתוכו קמח וחמין, וכיון דהסיקו מבחוץ הוא אסור. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהיינו טיגון של חרס שאופין עליו עוגות ומליי' גחלים וארתחה למיפא ביה מצה ואי מלייא גומרי לההיא כוביא שפיר דמי:

1020

1021הני סכינא בפסחא היכי עבדינן להו, ואסיקנא הלכתא דקתיא ופרזליא ברותחין ולא צריך באור אלא לאייתינהו בכלי ראשון ביורה רותחת ועל האור, ולא כששופכין מן היורה על הסכין:

1021

1022אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור, דהיינו תרווד שמבחשין ומנערין בו את הקדירה רותחת, מגעילו ברותחין כסכין, דקא סבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות:

1022

1023הנהו מאני דקוניא, דהיינו כלי חרס, אסירי בפסח אם נשתמש בהו חמץ, וכן בשאר ימות השנה אם נשתמש בהו גוי אסירי, ולא שנא בין אוכמי בין חיוורא, וכל שכן ירוקי, ולא תימא הני דאית בהו קרטופני, דהיינו סדקין להכי אסירי, אלא אע"ג דשיעי, כיון דמידייתו, כלומר שמזיעין אסירי לעולם. ואית דמפרשי כיון דמדייתי, כלומר כשמשתמשין בהן נעשין כשחורין משחלי שחלי. וכולהו אסירי להשתמש בהו בפסח משום דתשמישייהו ברותחין ולאחר הפסח שרו בקדרות, אבל לגבי יין נסך דתשמישתיה בצונן בהרתחה סגי להו, וכיון דקיימא לן דבלעי לית להו תקנתא לאכשירינהו בפסח לאישתמושי בהו עד לבתר הפסח, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). מה טעם ישבר משום דלא פליטי מאי דבלע מן החטאת. אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה על ידי רחיצה ושטיפה, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה, דכיון דחריף הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו מצה אלא על ידי הגעלה בכלי ראשון. אמר רב חסדא בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי. פירוש בית חרוסת היינו שעושין מחומץ ומשאור כדי לטבול בו פתן. ובית (חרוסת) [שאור] היינו כלי שמניחין אותו בתוכו:

1023

1024[מתני'] נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. ואוקימנא בשהרהינו ישראל להאי חמץ ועבר הזמן שקבע לו קודם הפסח והוי אצלו דגוי דקנייה גוי ונעשה כחימוצו של גוי ממש:

1024

1025וישראל שהלוה את הגוי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה. וקיימא לן דהרהין הוי כמאן דאמר ליה הגעתיך הפת הזו והרי היא שלך אם איני פורעך לזמן הקצוב. ותניא גוי שהרהין פת פורני, דהיינו תנור מלא פת, אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר. ואקשינן אטו רישא לא הגעתיך הוא, אלא הכי קאמר שאני היכא דאמר ליה מעכשיו להיכא דלא אמר ליה מעכשו שמע מינה. תנו רבנן חנות של גוי ומליאי שבחנות דהיינו סחורה של ישראל, ופועלים גוים נכנסין לשם ונמצא שם חמץ, אחר הפסח אסור בהנאה, כללא דמלתא אחר פועלים אזלינן, אם ישראלים הם חמוצן אסור לאחר הפסח ואם גוים הם חמיצן מותר.:

1025

1026[מתני'] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים, משום דיותר מכאן אינו מריח ריח חמץ ואינו חייב לחפור ולהוציאו ולשרפו אלא מבטלו בלבו. אבל פקדון דכספים בטפח סגי להו, דלאו משום ריחא הוא אלא משום איכסויי מעינא:

1026

1027[מתני'] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דלא מחייב עלי' כרת, משלם קרן וחומש על התרומה, אבל לא משום דמי עצים. אבל במזיד פטור מכולם מן התשלומין ומדמי עצים. משום דקם ליה בדרבה מיניה:

1027

1028[מתני'] אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה, בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון. תנא כוסמין מין חיטין, דהיינו אישפילתא בלע"ז. שבולת שועל, היינו ווינא בלע"ז, דעבדא כזנב שועל והוא מין שעורים. ושיפון נמי מין שעורים, הני אין, אורז ודוחן לא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח, יצאו אורז ודוחן שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. מפרשא בני מערבא ר' שמואל בר נחמני שמע כולהון מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה כסמן וכסמת גבולתו (ישעיה כח כה), חטה אלו החיטין. שורה זו שבולת שועל שעשוייה כשורה, שעורה אלו שעורים, כסמן זו השיפון, וכסמת אלו כוסמין, גבולתו [לחם], עד כאן גבולו של לחם, וקא משמע לן דלמדין מדברי קבלה:

1028

1029בדמאי, כגון דקנייה מעם הארץ, וקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:

1029

1030ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בשיבולין. פירוש שקידם ישראל והפריש עומר אחד מעשרה ונותנו ללוי קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציא ממנו תרומה גדולה ולוי מעשר מן המעשר לכהן:

1030

1031ובמעשר שני והקדש שנפדו. דקיימא לן דאין החומש מעכב:

1031

1032והכהנים בחלה. וקא משמע לן דלא בעינן מצה הראויה לכל ישראל:

1032

1033אבל לא בטבל. אפילו טבל דמדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, דלא יניק מן הקרקע:

1033

1034ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. ואפילו הקדימו בכרי אסור, דכיון דאידגן מיחייב לעשר כראוי:

1034

1035ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. כתיקונן אלא חיללו למעשר שני על גב אסימון, דהיינו כסף שאין עליו צורה, דכתיב וצרת הכסף (דברים יד כה). אי נמי הקדש שחיללו על גבי קרקע. דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ולאו דנפקא לן מלחם עוני אלא דרשינן ליה כשמואל, דאמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים, היינו הגדה והלל:

1035

1036תניא אין לשין את העיסה ביין או שמן או דבש, בלא מים, ואעפ"י שאין לשין בהם מקטפין בהם. מלשון וקטפת מלילות (דברים כג כו), היינו דחותכין העיסה. וחכ"א אין לשין אף לא מקטפין ואם לש או קיטף בשאר ימי הפסח זולת יום ראשון דבעינן מצה ענייה מותרת:

1036

1037אמר ר' עקיבא שבתי הייתי אצל ר' אליעזר ור' יהושע, היינו שבוע שהגיעה בחלקי לשמשם כדרך התלמידים המשמשין את הרב, ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש, ולא אמרו לי דבר איסור. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, ואיתמר מאי טעמא משום דהוי להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. וכן אורי ר' יהושע בן לוי לבניו יומא קמא לא תלושו לי אלא במיא מכאן ואילך לושו בשמן ודבש. אבל בחלב אין לשין מפני הרגל עבירה, דלמא אתי למיכליה בבשרא. אבל כעיני' דתורא, דהיינו דבר מועט, כעינו של שור, ומיכלי מיד שרי. ושוין שאין לשין את העיסה ברותחין מפני שחולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין. לתיתה דהיינו שרייה נמי אסור, ואפילו בזריזין. תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט, היינו שנילוש ברותחין, כגון שהטיל מי גלושין על גבי קמח, ומעיסה שהטיל קמח על מי גלושין זו וזו אסורות. ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד, היינו דאינה נקייה, ת"ל מצות מצות ריבה, ואפילו כמצות של שלמה. אשישה לישנא דחשיבותא היא, דכתיב ואשפר אחד ואשישה אחת (ש"ב ו יט). ואמר רב חנן בר רבא [אשישה] אחד מששה באיפה. תנו רבנן בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה, דהיינו פת מרובה בפסח. ואפילו בשאר ימים טובים מפני הטורח, ובית הלל מתירין:

1037

1038תנו רבנן יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין, שעושין מרקיקין במהירות ולא מן גלוסקאות דעביין מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצתן. יוצאין במצה נא, כגון שהיא נאפה ואין חוטין נמשכין הימנה, וכן במצה העשוייה באילפס שהרתיח ולבסוף הדביקה בו ואפאה בתנור:

1038

1039[מתני'] ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום מרור. בחזרת, דהיינו חסא, דהיינו לטוק"א בלע"ז ובעולשין שבשדות ושבגינה, דהיינו כריספיניו בלע"ז, ובתמכה דהיינו קרדו בורדוני. ויש אומרים דהיינו מרוביו בלע"ז. ובחרחבינה, דהיינו ציקוריירי בלע"ז. ובחרחלין, דהיינו רונדומי בלע"ז. (ובגרעינן) [ובחרגינין] דהיינו גרדי פורציני בלע"ז. ובחזרת גלין, דהיינו לטוקא מן שדה:

1039

1040ובהרדפנין. אחרים אומרים בכל ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין אלא שמצוה בחזרת, דאמר ר' יוחנן מאי חזרת שחזרה שכינה למקומה, ואמר רבא מאי [חזרת] חסא [מאי חסא] דחס רחמנא עלן, ויתר מדרשו מפורשים בפרשה:

1040

1041[מתני'] אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין, האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש, ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצין. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. תניא אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת, ואם נתן ישרף מיד, לתוך החרדל, ר' מאיר אומר ישרף מיד, וחכ"א יאכל מיד. וקיימא לן כרבנן:

1041

1042אין מבשלין את הפסח. דרשנו בפרשה. תנו רבנן אכל כזית צלי מבעוד יום פטור, כזית נא משחשיכה חייב. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח מיקמי דמקדש כבא על ארוסתו בבית חמיו. מה זה לוקה מדרבנן אף זה לוקה:

1042

1043מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. אי נפישי דקוו שופכין במדרון, ואי דלא נפיש דלא קוו שופכין אפילו במקום האשבורן, דהיינו דוכתא דלא מידלי. אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים הגרופין, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו העיסה, ואחד שמצננת בו את ידיה, עברה ולשה, רב אשי אמר אסור, והלכתא כוותיה. ורבנן בתראי אומרים לא מיבעיא [מיתב] בשימשא ומילש דאסור, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש נמי אסור, [ואע"ג דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא] מאי טעמא יומא דעיבא כולה שימשא:

1043

1044ומחייבין לנטורי ללישה דלא ליתי לידי חמץ, דכתיב ושמרתם את המצות (שמות יב יז):

1044

1045ובמצת כותי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל, דשרי לה בשעת הדחק, והוא הדין לעבד ושפחה שטבלו, ודוקא לילה הראשונה, אבל מכאן ואילך אפילו לא טבלו מותר:

1045

1046[פרק ג] ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, דעביד ממילחא ונסיובי דחלבא וקומניתא דאומא:

1046

1047ושכר המדי משום דרמו בהן שערי:

1047

1048וחומץ האדומי. דשדי ביה נמי שערי:

1048

1049וזיתום המצרי דהוי תילתא חיטי ותילתא קורטמי ותילתא (קמחא) [מלחא], ותרו להו וקלו להו, וטחנו להו, ושתו להו מפסח ועד עצרת:

1049

1050וזומא של צבעין. היינו מים שהמחה בהן סובין:

1050

1051ועמילן של טבחין. פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על גבי קדירה ושואבת את הזוהמא:

1051

1052וקולן של סופרים. שמדבקין בו הסופרים את ניירותיהן:

1052

1053זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. אלא על חמץ ושאור בלבד ממש:

1053

1054[מתני'] בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו, וכן לענין הטומאה. אוקמה רב יהודה במקום שיש בו סדק או נקב ונתן שם הבצק לסותמו, דהיינו לחזק, שנמצא שעושה מלאכת עץ ובטל ההיא דהוי פחות מכזית. אבל כזית במקום אחד אע"ג דעשוי לחזק חייב לבער, וקיי"ל הכא כלישנא בתרא דמחמירין בה, דתניא בצק שבסדקי עריבה במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר משום לא ימצא, במקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר, במה דברים אמורים בפחות מכזית, אבל כזית אפילו במקום העשוי לחזק חוצץ ועובר, דדילמא מיתלש האי פחות מכזית ומיתלש ומיעריב אהדדי ומחמצה, ושני חצאי זית בעריבה דזימנין דמטיף מיא עליו ומימחיא ונגעה בה עיסת מצה ומיתליש ומיעריב בהדי עיסת מצה ואפילו על שפת העריבה אסור, וחוט של בצק ביניהן חייב לבערו, מפני שהחוט מצרפן:

1054

1055ומקמי פסחא צריך לחוורי כל מאני דאישתמיש בהו חמץ בחמין, כגון קידרי וכפי ופטילי וצריך למעבד להו הגעלה ברותחין:

1055

1056והיכי עביד אמר רב הונא מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דההוא דודא דהוה ליה לרב עקביא עביד לה גדפנא דלישא ומליא מיא וארתחא, אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי גוונא אי לאו רב עקביא דגברא רבא הוא, קסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ודאי קערות וכיוצא בהן דתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי:

1056

1057והני כורמי דגללי שריין בהדחה:

1057

1058תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, אם היא תרומה, ולא אמרינן הא קא מטמיא תרומה דהויא לה כעפרא בעלמא, הואיל ולא חזיא לאדם, וקיימא לן כתנא קמא, דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול הכלב:

1058

1059תנו רבנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח [תוך] ג' ימים קודם לפסח חייב לבער, דהא לא אסרה ואכתי הוי חמץ, אבל נתן לתוכה חמץ קודם ג' ימים, כגון בי"א בניסן אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דבד' ימים מסרח. אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו לתוך ג' ימים אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דלאלתר מסרח. אמר רבא הלכתא כר' נתן ואפילו יום אחד:

1059

1060הקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער, וכן מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער:

1060

1061[מתני'] בצק החרש. פירוש משום הכי קרי ליה חרש, דהוי כחרש שאינו שומע, כך אינו יודע דבר זה:

1061

1062אם יש כיוצא בו שהחמיץ. ואע"ג דחרש הוא ואין אדם יכול להרגיש בו דאין שם כיוצא בו, ואם שהה משעה שגמר הלישה כשיעור הליכת מיל, אסור דודאי החמיץ. פי' אחר כגון חרש שאין אדם שיכול להרגיש בו:

1062

1063[מתני'] כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. פירוש בפני הבית קתני דמפרשי חלה בטהרה דרחמנא קרייה תרומה וכל האופין שאופין בטהרה מפרישין ונותנין לכהן ואם נצרך לאפות והוא טמא אם בחול הוא מפריש החלה מן העיסה רצה שורפה בצק רצה אופה ושורפה, אבל ביו"ט לא, דאי תימה יניחנה בצק עד לערב וישרפנה, הרי היא מחמצת, ואם תאמר יאפה מיד, כיון דאינה ראוייה לאכילה, לא לכהן משום דהיא טמאה, ולא לישראל משום דהוא טבל אסור לאפותה בי"ט, דכתיב אך אשר יאכל לכל הנפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב טז). ולהכי אמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתיאפה דמשתכח דבשעת אפייה האשה אופה לצורכה ומותר, וקיימא לן כוותיה, ואידחיין דבן בתירא ור' יהושע:

1063

1064ונהגו ישראל להפריש מראשית העיסה לשום חלה ומברך עלי' ושורפה, ומפריש חלה אחרת ונותנה לכהן, וכיון שאסור לשרוף קדשים ביו"ט אופין הבצק ההיא הראשון ונותנה לכהן קטן ואוכלו, ואם אין שם כהן קטן מניחו אפוי ושורפו במוצאי יו"ט, ומסקנא כר' אליעזר, והני (כולהו) [מילי] בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוץ לארץ שאין אוכלין חוליהן בטהרה, כהן קטן שלא ראה קרי אי נמי בת כהן שלא פירסה נדה מותרין לאכול חלה בטומאה, וכדשמואל דאמר אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ואמר רבא נדה קוצה לה חלה ומברכת ואכיל לה כהן קטן:

1064

1065[מתני'] רבן גמליאל אומר שלש נשים שלשות כאחת אופות בתנור אחד זו אחר זו וזו אחר זו. וחכ"א שלש נשים עסוקות בבצק [כאחת] אחת לשה ואחת עורכת, דהיינו מקטפת ואחת אופה, וחוזרת חלילה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים תפח תלטוש, פי' תקרר בצונן. כלומר בין זריזות בין שאינן זריזות יכולות להתעסק בבצק ובלבד שלא יתפח אבל תפח תלטוש בצונן:

1065

1066[מתני'] שיאור ישרף והאוכלו פטור מכרת וחייב מלקות ארבעים. סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, איזוהו שיאור כקרני חגבים, פירוש שמרוחקין סדקים זה מזה כקרני חגבים שאמרו שמרוחקין זה מזה:

1066

1067סידוק. היינו שנתערבו סדקין זה בזה והיינו שאור גמור דברי ר' מאיר. וחכ"א זה וזה כלומר בין כקרני חגבים בין שנתערבו סדקין זה בזה האוכלן חייב כרת. ואיזוהו שיאור שסופג עליו את הארבעים כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:

1067

1068[מתני'] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, חוץ ממזון שתי סעודות של שבת כדי שיאכל עד ארבע שעות, וחכ"א מבערו בזמנו, דהיינו בתחלת שש שעות בשבת עצמו, וכי תימא הא לא מצי שריף ליה ולא להטיל לים ולא להזרות לרוח, יתננו לכלבו, אי נמי יקרא גוי ויאכילנו במתנה, ואפילו הכי חייב למיבדק ערב שבת סמוך לחשיכה ומברך על ביעור חמץ, ומשיר מזון שתי סעודות ומניח בצינעא כדי שלא יבוא לידי איסור שלא יטלנו חתול או חולדה וכיוצא בהן. ובההוא שבת לא מיבעי ליה לאורוכי' בסעודתי' כמו שאר שבתות כדי שלא יבא לידי איסור שלא יאכל חמץ אחר ד' שעות, ולאחר ד' שעות דפסיק סעודתיה מחייב לבטל בלבו אי נמי למימר כדאמרינן בחול, כל חמירא דמשתכח ברשותי דלא ידענא ביה יהא בטל וחשוב כחסף תביר דלית ביה מששא. ואם הוא בספינה נותנו לגוי במתנה, אי נמי נותנה בשפת הספינה כי היכי דליגנדר וליפול בים או בנהר, ולא בעי לפרוריה כמעשה דחול, וכן נמי בשיירא יתננו לגוי, אי נמי לכלב ולחמורו:

1068

1069[מתני'] ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וליכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולכל דבר מצוה ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור ולילך למצותו יחזור ויבער, ואם לאו יבטלו בלבו. ההולך לדבר הרשות, כגון להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת יבטל בלבו וישבות שביתת הרשות ויחזור מיד, וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש בכזית, או חמץ בכביצה, אם עבר הצופים שורפו במקום שנזכר, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. וקיימא לן כרבנן, ואדחיין דר' מאיר ודר' יהודה, ובפחות מכאן אין חוזרין:

1069

1070[פרק ד'] מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם שיצא ממקום שאינן עושין למקום שעושין. ולא יקל לעצמו מפני המחלוקת, דאין בזה שינוי המחלוקת דמאי אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:

1070

1071ובלילי י"ד מותר כל הלילה עד הנץ החמה. ר"י אומר שלש אומניות עושין בערבי פסחים עד חצות, החייטין והספרין והכובסין. מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. וגורפין מתחת רגלי הבהמה בי"ד, ובערבי שבתות וי"ט אינו אסור אלא משש שעות ומחצה ולמעלה. ולאו דמשמתינן אהכי אלא שהתרו בו חכמים והעובר על התרייתם ועושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל בערבי פסחים דאית ליה לאיעסוקי בענין הפסח אסור מחצות היום ולהלן. ומשמתינן לעושה מלאכה במזיד. וכן נמי בעושה מלאכה במוצאי שבתות ויו"ט קודם שיבדיל בתפלה אינו רואה סימן ברכה ולא משמתינן ליה. והוא הדין לכל יום שיש בו נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור, כדתנן ממעטין במשא ובמתן ובמלאכה, ומאי נדנוד עבירה, דלמא אתי למיעבד בזמן דאסור מדאורייתא, כגון במוצאי שבת ויו"ט קודם זמן הבדלה.:

1071

1072[מתני'] מקום שנהגו לאכול בשר צלי בלילי פסחים אוכלין ושלא לאכול אין אוכלין. וגדי מקולס היינו ראשו על כרעיו ועל קרבו אפילו בסתמא היינו דלא אמר גדי זה לפסח אסור ליכול בלילי פסחים. דדמי כמאן דאכיל קדשים בחוץ דהכי הוו עבדין מקולס בפני הבית. אבל שאינו מקולס אי פריש ואמר יהא בשר זה לשם פסח אסור אבל סתמא שרי. ודוקא בשר דכי האי גוונא אסיר כד פריש. אבל חיטין אע"ג דפריש ואמר חיטין הללו לפסח שרי ולא חיישינן משום דמפרשי להו למנחות:

1072

1073[מתני'] מקום שנהגו להדליק את הנר בביתו בלילי יום הכיפורים מדליקין ושלא להדליק אין מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס כא), בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. דמאן דאמר להדליק סבר אם יהא הבית אופל ישמש מטתו ולהכי צריך, ואם יש שם נר מתרחק מדבר שגורם לעבירה, ומאן דאמר שלא להדליק סבר דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות:

1073

1074תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור מאבותיהם אי אתה רשאי להתירן בפניהם של בנים. אמר רב חסדא בכותאי הוא דאי אתה רשאי להתיר בפניהן משום דסרכי ואמרי הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והוה מותר. הכי נמי היאך שרי ואתי למשרי איסורא דאורייתא. ולאו בכותאי בלבד אמרו אלא אפילו במקום שאינן בני תורה חיישינן לכי האי גוונא ולא שרינן להו אבל לשאר עלמא שרינן. ירושלמי ר' אליעזר בשם ר' בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל לחכם ומתיר לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ומחמיר ונוהג בו איסור אם נשאל אין מתירין לו. וכן הוא בשחיטת חולין בתרבא דאייתרא:

1074

1075[פרק ה] תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה, ובערב פסח נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו. מנא הני מילי דתמיד נשחט בשמונה ומחצה. ואתא ר' יהודה בן לוי ותירצה למתניתין ואידחי, ופשיט רבא מצוותיה דתמיד מכי ינטו צללי ערב, מאי טעמא דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט), בין ערב דאתמול לערב דהאידנא, נמצאת מצות תמיד של בין הערבים מתחילת שעה ז', הלכך כל השנה כולה דבעינן להשלים כל קרבן מקמי שחיטת תמיד של בין הערבים, דאמר קרא והקטיר עליו חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם כל הקרבנות מקמי דידה מאחרינן ליה תרתי שעה ועבדינן ליה משמונה ומחצה, בערב פסח נמי דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבע ומחצה והפסח אחריו, חל להיות ערב פסח בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת ובעי למיצלייה קודם חשיכה, מוקמינן לתמיד אדיניה, ועבדינן ליה בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו:

1075

1076[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל הדם או הוליך או זרק שלא לשמו או לשתי שמות לשם פסח ושלמים או לשם שלמים ולשם פסח פסול. והכי נמי תנן בריש מסכתין דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ופסח בזמנו ותמיד בכל זמן. וקרא דידיה דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך (דברים טז א), וכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שמות יב כז):

1076

1077[מתני'] שחטו שלא לאוכליו. דרשינן ליה בפרשה:

1077

1078שחטו קודם חצות פסול, דכתיב בין הערבים (שמות כט לט). [שחטו] קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר:

1078

1079[מתני'] השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות כג יח). ר' יהודה אומר אף התמיד של בין הערבים בערב פסח, אמרו לו לא אמרו דעובר בלא תעשה אלא על הפסח בלבד:

1079

1080[מתני'] הפסח נשחט בשלש כיתות דרשינן ליה בפרשה. שחט ישראל פסחו דשחיטה כשרה בזר, וקיבל הכהן את הדם בבזך שבידו, ונותנו לחבירו, העומד בשורה אצלו. שמעת מינה הולכה שלא ברגל כשרה ושמה הולכה, דהא אין מוליכין את הדם למזבח אלא בידים. שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו, דדלמא נייד רגלים פורתא, והא קמשמע לן הני שורות של כהנים אינן רק משום ברב עם הדרת מלך (משלי יד כח). מקבל את בזך המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא דאין מעבירין על המצות:

1080

1081כהן הקרב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, דכתיב ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר (במדבר יח יז), לימד על בכור ומעשר ופסח שהם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח. ודטעון יסוד מנלן, אמר ר' אליעזר אתיא זריקה זריקה מעולה, ועולה גופה מנלן, דכתיב אל יסוד המזבח (שמות כב יט). יצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה. שנייה ונכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית, וכל כת וכת היו קורין את ההלל אם גמרו עד שלא נעשו הפסחים היו שונים וקורין. ואם גמרו לשנות עד שלא נעשו הפסחים היו משלשין וקורין. מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה', עד שנעשו פסחיהם, מפני שעמה מועטין ולא היה להם פסחים כל כך, ונעשים פסחיהם במהרה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה במים בשבת, דסבירא להו כרבנן, דאמרי שבות הוא ואין שבות במקדש, ור' נתן אוסר:

1081

1082ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזרק זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים. דלא מכפר אלא דם שהנפש יוצא בו. תניא אמר ר' יהודה לחכמים למה פוקקין, היינו דסותמין את העזרה שלא יצא הדם, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכבותיהם בהם, וכי תימא הא קא הוי חציצה לח הוא ואינו חוצץ. וכי תימא הא קא מיתויסי (מנייהו) [מאנייהו]. דמידלי להו. ואחר כך מריצין לתוכה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלבה:

1082

1083כיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל עקומות היו קבועין בכתלים ובעמודים, כדכתיב והשפתים [טפח] אחד (יחזקאל מ מג), ותרגום יונתן בן עוזיאל ועונקלין פשך חד. ובהן היו תולין ומפשיטין, וכל מי שאין לו מקום לתלות היו שם מקלות דקין חלקין שלא ינתחו לגידים, מניח על כתיפו ועל כתף חבירו והשלישי תולה ומפשיט, ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת, שאין רשאי לטלטל מקלות דאסור משום שבות דהואיל ואפשר שמניח ידו על כתף חבירו הויא לה שבות שאינה צריכה, ולהכי מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, קרעו והוציא את אמורין נתנם במגיס והקטיר אותן על גבי המזבח, יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית משום דאין יכולין לשאת פסחיהן להוליך לבתיהם דרך רשות הרבים, שניה בחיל, דהיינו בין שתי חומות שבעזרה. שלישית יושבת במקומה, כיון שחשיכה יצאת כת ראשונה. תנא כל אחד ואחד נותן טייעין שמפשילין טעונן אחריהן. יצאו וצלו את פסחיהן:

1083

1084[פרק ו] אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו דכתיב ביה במועדו (במדבר ט ב), כדכתיב בתמיד, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, כלומר ומכת קרביו, מכה מתרגמינן מחתא, היכי דמי רב הונא אמר מנקבן בסכין להוציא את הריעי שבהן לחוץ כדי שלא יסריחו עד חשיכה. חייא בר רב אמר שורקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [דסכינא] כדכתיב חרבות מחים גרים יאכלו (ישעיה ה יז), ומתרגמינן ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון. פירוש שורקא דמעייא. הפרש הדבוק במעיים שאינו מתפרק אלא (בגרירה) [בגרידה] בסכין כרשעים הללו שמחזיקין בנכסי הצדיקים:

1084

1085והקטר חלביו. תניא אמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים (ואימורים) [ואיברים] כשרים כל הלילה, ואפילו הכי אין ממתינין להם ערבי פסחים שחל להיות בשבת עד שתחשך מוצאי שבת:

1085

1086[מתני'] אימתי מביאין עמו חגיגה. דרשנוהו בפרשה. ושאר הלכות הפרק מפורשת בפרשה:

1086

1087[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת, ושאר כל הזבחים ששחטן שלא לשמן אם אינן ראויין חייב, ואם ראויין ר"א מחייב, וחכמים ור' ישמעאל פוטרין, ואוקימנא רישא בטועה דסבר דהאי שלמים פסח הוא ושחטו לשם פסח, וסיפא בעוקר דידע דפסח הוא ועקר מיני' שם פסח ושחטו לשם שלמים ומשום דעיקרו משום הפסח להכי חייב חטאת:

1087

1088שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאים בשבת חייב חטאת, לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים פטור מכרת, כדדרשינן בעשותה אחת (מכל מצות) [ממצות] ה' (ויקרא ד כז), אבל באיסורא קאי:

1088

1089שחטו ונמצא שהוא בעל מום חייב חטאת, דכתיב שה תמים (שמות יב ה):

1089

1090שחטו ונמצא טריפה באיברים המגולים נמי חייב חטאת, בסתר כגון בריאה ושאר סרכות שבתוך הגוף פטור מכלום דהא לא ידע בהו:

1090

1091שחטו ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידיהן או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות:

1091

1092תנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב. ותניא אינו מביא כשהוא אונן ואיפרק קושיין וילפת מיניה אם מת אביו קודם חצות די"ד דאכתי לא איחזי לפסח חלה עליו אנינות ואינו מביא את פסחו וידחה לפסח שני, ואם מת אחר חצות שכבר נתחייב בפסח אין אנינות חלה עליו לדחות מעליו חיוב הפסח, אלא אעפ"י שהוא עכשיו אונן על מתו שוחטין וזורקין עליו ואוכל פסחו לערב, דכיון דאנינות לילה מדרבנן היא לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, שאין הפסח נאכל אלא למנוייו:

1092

1093[פרק ז'] כיצד צולין את הפסח. דרישנא ליה בפרשה. ובגמרא מפרש דלא נייתי שפוד של מתכת דכיון דחם מקצתו חם כולו וקא מטוי מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש (שמות יב ח), ולא של דקל דכיון דאית ביה שיבי, כדאמרינן שיבא מכשורא. ויש אומרים לשון שאיבה. דמפיק מיא כשהוא מתחמם והוי כמבושל. ויש מפרשים חריתות כעין שורות. ולא של תאנה, דכיון דמחלחל, דהיינו שהוא חלול מבפנים ומפיק מיא כשהוא מתחמם הוי נמי כמבושל:

1093

1094וכן של אגוז ושל שקמה, וכל אילן דאית ליה קישרי דלא שייעי אלא פתיחי, לא יביאם דכיון דפתיחי קיטרייהו מפקי מיא והוי כמבושל, אבל של רימון שייעי קיטרייהו ולא מפקי מיא:

1094

1095אין צולין. דרשינן בפרשה:

1095

1096[מתני'] סכו בשמן של תרומה, אם חבורות כהנים הן יאכלו, ואם חבורות של ישראלים הם אם חי הוא ידיחנו, ואם צלי מקליף את החיצון, סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים על בני החבורה שאין פודין מעשר שני בירושלים:

1096

1097אין צולין שתי פסחים כאחת. משום תערובת גופן שמא יתערבו נמצאת חבורה זו אוכלת פיסחה של זו וזו פיסחה של זו:

1097

1098[מתני'] הפסח שבא בטומאה, כגון שרוב הציבור טמיאי מתים ולכתחילה עושין אותו בטומאה, והיינו שקרב הדם והאימורים בטומאה, נאכל הבשר בטומאה, שאי אפשר בלא אכילה, שמתחלה לא בא אלא לאכילה:

1098

1099[מתני'] נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם, ובמוקדשים היינו שאר קרבנות יחיד, אעפ"י שנטמא הבשר הואיל והחלב קיים זורק את הדם, דלא קאי לאכילה:

1099

1100[מתני'] נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשוהו בטומאה, ואין בו לגבי מזבח כלום, דאינן יכולין לזרוק את הדם אלא בטהרה. ואפילו ישראלים והכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ובשבת עסקינן שאין יכולין לחזור אחר סכינין טהורים. ובסכין שנטמא בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב (במדבר יט טז), וטמא טומאת שבעה ומטמא נמי לאדם דהוי לי' אב הטומאה, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמא ליה, אבל לגברא לא מטמא ליה טהורים עבדין ליה, טמאים לא עבדין ליה, דמוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), ולית ביה כרת, היינו דאכלי טהורים בשר שנגע בסכין שניטמא ולא יאכלו ממנו טמאים, דהא איכא חיוב כרת בטמא שאכל קודש, דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא (ויקרא ז כ). אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוייה היא אצל ציבור, כגון דחיית שבת שדחויה מפני דברים, שנאמר בהם במועדו (במדבר ט ב), אבל כל דבר שאפשר ליעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ולאו כהיתר דמיא. ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), כלומר יאכל בטהרה ולא בטומאה, אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף. תניא אלו עושין את פסח השני הזבין והזבות הנדות והיולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר אשר הוא טמא, דאי בעי למעבד [בראשון] לא שבקינן. ולמה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת. ומרבינן לזבין וזבות מאיש איש:

1100

1101[מתני'] הפסח שבא בטומאה אין הציץ מרצה, נודע שהוא טמא וכבר נזרק הדם הציץ מרצה. נטמא הגוף של בעלים בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובלבד שתהא זריקתו בשוגג דבשעת זריקה שכח לטומאה אבל לא נודע לו ואח"כ נזרק הדם ונזכר לטומאה דהויא לה זריקה במזיד לא הורצה:

1101

1102[מתני'] נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני המקדש בעזרה מעצי המערכה מאי טעמא לפני הבירה, כדי לביישם שפשעו בו. נטמא מיעוטו וכן הנותר, שורפין אותן בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן. אלא שהציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל להנות מעצי המערכה:

1102

1103[מתני'] הפסח שיצא מן הבית או שניטמא פסולו בגופו ישרף מיד בי"ד. נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן וישרף בט"ז ולא בט"ו שאין שורפין קדשים ביו"ט:

1103

1104[מתני'] העצמות והגידין ובשר הנותר ישרפו לששה עשר. וכדדרשינן בפרשה:

1104

1105חל להיות ששה עשר בשבת ישרפו לשבעה עשר. שאין שריפתן דוחה לא את השבת ולא את היו"ט. ולא תימא חל להיות ממש דא"כ חל הפסח בבד"ו, אלא תני אילו חל להיות ט"ז בשבת דין הוא שישרפו למחר:

1105

1106[מתני'] כל הנאכל בשור הגדול. דרשינן ליה בפרשה:

1106

1107[מתני'] אבר שיצא מקצתו מירושלים ונפסל חותך עד שמגיע לעצם ומפריש בין הבשר שיצא ובין הבשר שנשאר באבר שלא יצא וקולף הבשר עד שמגיע לפרק, נמצא הבשר המופשט תלוי בפסח והבשר שיצא מחובר לעצם ושורף הבשר שיצא והעצם עמו ושאר הבשר שקלף מן העור כשר לאכילה:

1107

1108והמוקדשין קוצץ בקופיץ שאין בהם משום שבירת העצם, מן האגף דהיינו עובי הפתח ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, דחשיב ליה יוצא. החלונות ועובי החומה כלפנים, וכן לתפלה, להשלים עשרה, אם היו תשעה בב"ה ועשירי חוץ לאגף אין מצטרפין,:

1108

1109[מתני'] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד פסח אחד, שחלקוהו לשני חלקים, אלו הופכין את פניהם אילך, ואלו הופכין את פניהם אילך, שאם יראו אלו כנגד אלו היה נאכל כבשתי מקומות. ומתניתין ר' יהודה היא, דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז) מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול יהא נאכל בשתי מקומות, ת"ל בבית אחד יאכל (שם שם מו) מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם היה פיקח ממלא את כריסו הימנו, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצידו, דברי ר' יהודה, וסבירא ליה לר' יהודה דיש אם למסורת, דהכי קרינן בבית אחד יאכל, והכי עיקר. ור"ש שמע מתני' איפכא דנאכל בשני מקומות ולא בשתי חבורות, וסבירא ליה יש אם למקרא, כשמסרו לנו רבותינו יאכל הפסח בבית אחד בחבורה חדא:

1109

1110והמיחם זה שמוזגין עליו באמצע כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, דלא יראה כאוכל עם חבורה זו:

1110

1111והכלה הופכת את פניה, מפני שהיא בושה, ואוכלת:

1111

1112[פרק ח] האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, יתום ששחטו עליו שני אפטרופין יאכל במקום שהוא רוצה בשעת שחיטה, עבד של שני שותפין, וקפדי אההדי, לא יאכל משל שניהם. אבל לא קפדי אהדדי רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו:

1112

1113[מתני'] האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל, ואע"ג דרגיל בטלה. שחט טלה יאכל, ואע"ג דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. אמר אביי מתניתין במלך ומלכה שדעתן קלה. אבל שאר ישראל לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דתניא אין נימנין על שני פסחים כאחד:

1113

1114שכח העבד מה אמר לו רבו, ולא ידע או גדי או טלה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי יהא טלה שלו וגדי שלי. ואקשינן אמתניתין דתני שלי שלי דמה שקנה עבד קנה רבו, והיכי תני זה של רבי וזה שלי, אמר אביי הולך לו אצל רועה שרבו רגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואומר לו על מנת שאין לו רשות לרבו בו. שכח רבו מה שאמר לו לעבדו ושחט עבדו גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו דפטורים אלא ששחט רבו אחר זריקת הדם משום דבעידנא דאזדריק דם הוי חזי [לאכילה], אבל שכח מקמי זריקת דם חייבים לעשות פסח שני:

1114

1115[מתני'] האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מנת מי שיעלה לירושלים תחלה, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו לפנים מחומת ירושלים, זכה בחלקו וזיכה את אחיו עמו. אמר ר' יוחנן האי דאמר הכי כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי כוותיה דר' יוחנן מעשה וקידמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים:

1115

1116[מתני'] לעולם נימנין. דרשינן בפרשה:

1116

1117[מתני'] זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, והוא דטביל ליה, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר הערב שמש כיון דאינו צריך בפרה שוחטין עליו דשימשא ממילא ערבא:

1117

1118ראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר כפרה שוחטין עליו דהא יש בידו לתקן דהיינו לאתויי כפרתו קודם חשיכה וליכל בפסח לערב. והוא הדין לזבה. ואע"ג דמחוסרה כפרה שוחטין עלי' דמצי לממסר כפרתה לבד.:

1118

1119[מתני'] האונן והמפקח גל עגול שיש טומאה תחתיו, ושהבטיחוהו גוים להוציא מבית האסורין והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית, שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן. שלא יביאו את הפסח לידי פסול, לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח את הגל בגל עגול דחייב שהיה טמא מתחלתו. ומאי טעמא שוחטין עליו, אימור טהור היה בשעת שחיטה, כלומר שעדיין לא מת.:

1119

1120[מתני'] אין שוחטין את הפסח על היחיד. תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (דברים טז ה), דברי ר' יהודה, ור' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו שוחטין לו בפני עצמו, עשרה ואינם יכולים לאוכלו אין שוחטין עליהן, דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה (שמות יב ד):

1120

1121אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים משום תיפלות, עבדים וקטנים משום פריצותא. א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בדבר ויביאוהו לידי פסול. ת"ר פסח לילה הראשון חובה, דכתיב ואכלו את (הפסח) [הבשר] בלילה הזה (שמות יב ח). מצה ומרור בלילה הראשונה חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שם שם יח), וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח), וכתיב ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ. ר' שמעון אומר באנשים חובה בנשים רשות.:

1121

1122[מתני'] אונן טובל ואוכל פסחו לערב. כדפרישית לאחרן. גר שנתגייר ערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב. וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי השתא נמי אטבול ואיכול. וב"ש סברי לא גזרינן. אבל בערל ישראל שמל ערב הפסח ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב, דלא גזרינן ערל ישראל אטו ערל גוי, תנ"ה א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב, ועל מה נחלקו על ערל גוי, שב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, מה הפורש מטומאת קבר טמא שבעת ימים, אף גוי הפורש מן הערלה טמא שבעת ימים, ולהכי צריך טבילה נמי בשמיני:

1122

1123[פרק ט] מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורים מן ההכרת, פי' משום דלא מצי למעבד פסח ראשון, ומזיד דמצי למעבד חייב בהכרת.:

1123

1124[מתני'] איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים לירושלים, דהיינו חמשה עשר מיל, וכמידתם לכל רוח, דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א דרחוקה לומר לך מפני שהיא רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ולחוץ:

1124

1125ותניא ר' יוסי אומר ממשמע שנאמר בדרך שומע אני שתים ושלש פרסאות ת"ל רחוקה, ואפילו פסיעה אחת, וקיימא לן כר' יוסי דקם בשיטתיה דר' אליעזר, ולא אמרינן הלכה כר' עקיבא במקום רבו:

1125

1126[מתני'] מה בין פסח ראשון לשני. הראשון אסור בבל יראה חמץ ובל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, דאמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט). לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאינה מקודש לחג אין טעון הלל:

1126

1127וזה וזה טעונין הלל בעשייתן. איבעית אימא לילה קא ממעט קרא, איבעית אימא אפשר ישראל אוכלין פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל:

1127

1128ונאכלין צלי על מצה ומרור, ודוחין את השבת, שבת דחי טומאה לא דחי, מאי טעמא מפני טומאה נדחה יחזור ויעשוה בטומאה:

1128

1129[מתני'] הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין מכרת. דכתיב והנפש אשר תאכל בשר (מבשר זבח) [מזבח] השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז כ), על זבח שנאכל לטהורים חייבין עליו כרת משום טומאה, ועל זבח שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו כרת משום טומאה. ת"ר פסח ראשון דוחה את השבת והשני נמי דוחה את השבת, ראשון דוחה את הטומאה, והשני אינו דוחה את הטומאה, ראשון טעון לינה, שני אין טעון לינה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים זה וזה דוחין את השבת, וזה וזה דוחין הטומאה, וזה וזה טעון לינה:

1129

1130[מתני'] מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב [ועל המשקוף] ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון, מה שאין כן בפסח דורות, וחימוצו כל היום דכתיב זכור את היום [הזה] אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי (ביד חזקה) [בחוזק יד] הוציא ה' אתכם (ממצרים) [מזה] ולא יאכל חמץ, היום אתם יוצאים (שמות יג ג ד), ופסח דורות חימוצו נוהג כל שבעה:

1130

1131[מתני'] הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכן תמורתו.:

1131

1132[מתני'] המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושמעינן מינה תלת, שמע מינה בעלי חיים נידחין, ושמע מינה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ושמע מינה יש דיחוי בדמים:

1132

1133המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. ת"ר המפריש פסח ומת אחר חצות, בנו שנמנה עמו יביאנו לשם פסח, אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים, לששה עשר ולא לחמשה עשר, קסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט:

1133

1134[מתני'] הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו, נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו. דקסבר מביאין קדשים לבית הפסול. דתנן אשם שנתערב בשלמים ר' שמעון אומר ישחטו בצפון וישחטו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. ורבנן היכי עבדינן, אמר רבא ממתין להם עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימרו כל היכא דאיתא לפסח תיחול קדושתו עלוי' דהאי וליכול להנך בתורת בכור:

1134

1135[מתני'] חבורה שאבד פסחו ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו, אם שלהם נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, [ואם] אין ידוע איזה נשחט ראשון, או שנשחטו שניהם כאחת, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהם יצא לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר להם אם איחרתי שחטו עלי, והלך הוא ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל עמהם, ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו [ואם] אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני, אמר להן ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו, אינן אחראין זה לזה. מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשין, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי יז כח):

1135

1136שתי חבורות שנתערבו פסחיהם אלו מושכים להם אחד ואלו מושכין להם אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונימנינו על שלך, וטעמא דמתניתין מפורש בפרשה בפסוק אם ימעט הבית (שמות יב ד):

1136

1137וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך היו אומרים:

1137

1138של חמשה אין של ארבע לא. ומה טעם לא. משום דלא פייש חד מבני חבורה גביה. וכדין שתי חבורות כך דין שנים שנתערבו פסחיהן זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומר אם שלי הוא פסח זה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי, ואם שלך הוא פסח זה ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך:

1138

1139[פרק יוד] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, משום חיובא דמצה. ואפילו שאר מילי כגון בישרא וכוורא לא יכול כדי שיבא תאב לאכילת מצה, כל שכן מצה לאסור ליכול עד הערב כדפרישית לאחרן. אבל מטבל הוא במיני תרגימא, דהיינו פירות ובשר בלא לחם, אי נמי בירקא:

1139

1140ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסבו ובתר כסי קמאי בעי הסיבה, משום דבעי למימר חירות, אבל בבתראי לא מחייב בהסיבה, דמאי דהוה הוה, ופלוגתא דרבנן היא ואסיקנא דכולהו בעי הסיבה. פרקדן לאו שמיה הסיבה, הסיבת ימין לאו שמה הסיבה, אלא בצד שמאל, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה, ואשה חשובה צריכה הסיבה, ושאר הנשים אין צריכות הסיבה, שאין דרכן של נשים להסב אצל בעליהן מפני הכבוד, בן אצל אביו צריך הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו לא, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. והשמש צריך הסיבה, דאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ידי חובתו, מיסב אין לא מיסב לא:

1140

1141ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי:

1141

1142ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס, בכלל הגאולה. אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, שתאן בבת אחת יצא. אמר רבא ידי [יין יצא ידי] ארבע כוסות לא יצא. שתאן חי יצא. אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. השקה מהן בניו ובני ביתו יצא. אמר רבא והוא דשתה הוא רובא דכסא. תנו רבנן ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד התינוקות. אמר ר' יהודה וכי מה הנאה יש ביין לתינוקות אלא מחלק להם קליות ואגוזין כדי שישאלו:

1142

1143ואפילו מן התמחוי. ואמרינן פשיטא, ומהדרינן לא צריכא [אלא אפילו] לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אפילו הכי משום ניסא מודה:

1143

1144[מתני'] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין, [מפני] שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, שהיין גורם לקידוש שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. מאי מברך, ואמר רב אם חל להיות במוצאי שבת יקנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז, והלכתא כרבא. וזה סדרן י' יין בורא פרי הגפן. ק' קידוש אשר בחר בנו מכל עם וכו' עד מקדש ישראל והזמנים:

1144

1145נ' נר בא"י אמ"ה בורא מאורי האש. ה' הבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ויום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש. פירוש בין קודש חמור לקודש קל. דאמר רב תחליפא המבדיל צריך שיבדיל מעין חתימתה דהיינו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ז' זמן שהוא שהחיינו ושותין, ואם חל להיות בשבת מקדשין ויכולו עד סוף הפרשה, פרי הגפן וקידוש אשר בחר בנו וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ושהחיינו, ואם חל להיות בחול מקדשין יק"ז, פרי הגפן אשר בחר בנו וחותם מקדש ישראל והזמנים, ושהחיינו, וכולהו ילפי להו רבנן מדאורייתא, דמאי טעמא מקדשין על היין קודם סעודה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שלחנך, אשכחן שבת, לילי פסחים מנלן, דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שמות יג ג), ואתיא זכור זכור משבת, ושאר ימים טובים דרשינן להו במסכת שבת, אין לי אלא בלילה ביום מניין, ת"ל זכור את יום (שם כ ח), ומאי טעם אומרים הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים, דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו), וסמוך ליה והבדלתם (שם שם כה), אמר הקב"ה כשם שאני מבדילכם מאומות העולם ועושה אתכם קודש ואותם חול, כך אתם תהיו מבדילין בין טהרה לטומאה ובין קודש לחול, וכשם שמבדילין בין קודש לחול, כך מבדילין בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין שבת ליו"ט, דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג ה) אחרי דרכיו ואחרי מצוותיו, שכך הקב"ה הבדיל בין שבט הלוי לשאר שבטים, ואעפ"כ חזר והבדיל בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין אהרן ובניו לשאר בני לוי, דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש (הקדשים) [קדשים] (דה"א כ"ג י"ג), ומאי טעמא מקדמינן קידוש להבדלה, מסתברא איפרכוס נכנס ומלך יוצא, יוצאין לקראת איפרכוס, ומכניסין אותו ואח"כ יוצאין עם המלך, ומלוין אותו, וכן מצינו באברהם, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג), ביקש מאת הקב"ה שימתין לו עד שיכניס עוברים ושבים. ומאי טעמא מברכינן שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). אמר להם משה לישראל צריכים אתם להודות להקב"ה שמנעכם מעון פעור והחיה אתכם עד עתה:

1145

1146ואם אין לבר ישראל יין כדי רביעית לקדש עליו ויש לו צימוקין ישרם במים ויעשה בהם ערבי פסחים קידוש, הואיל ולגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה וגו' (במדבר ו ד), ואינו יוצא ידי חובת קידוש בלא יין, אבל בלילי שבתות ושארי ימים טובים מצי לקדושי אריפתא. ולבתר דשתה כוס ראשון נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, מאי טעם משום דבעי למטבל בחרוסת, דאמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. אמר רב פפא שמע מינה האי מרור צריך לשקועי בחרוסת דאי משום קפא למה לי נטילת ידים. ולא נישהי לי' בגווה דאגב חוליא דחרוסת מבסים ליה למרור ובעינן טעם מרור וליכא:

1146

1147[מתני'] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת, ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואי לית ליה חזרת, דהיינו חסא, מייתי חמא אי דדברא אי כרפסא וטמיש בחרוסת ואכיל, והיכי דאית לי' תרי מיני ירקא, מברך ברישא על מינא חדא בורא פרי האדמה, וכי מטי לגבי מרור מברך על אכילת מרור, ואי לית ליה אלא מינא חדא ירקא, אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה, ולא טעים ולא משתעי עד דהדר ומברך עליה על אכילת מרור, וטמיש בחרוסת ואכיל, דאמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה, דאי סלקא דעתיך אין צריכות כוונה, למה לי למטבל תרי טיבולי, בטיבולא חדא סגי ליה, ואקשינן עליה ממאי דלמא לעולם אימא לך מצות אין צריכות כוונה והא קמ"ל דבעי תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. ומהדר א"כ נשמעינן בשאר מיני ירקא. ואמרינן אי אשמעינן שאר מיני ירקא הוה אמינא שאר מיני ירקא בעינן טיבולא אחריתא אבל בחד ירקא אימא לא קמ"ל דאפילו לית ליה אלא מינא חדא טביל ביה תרי טיבולי, וכי מטי גבי מרור אכיל ליה בלא ברכה דקי"ל הלכתא כר' אליעזר חסמא, ואיכא דמוקמי לה משמיה דרב חסדא:

1147

1148הביאו לפניו מצה וחרוסת וחזרת אעפ"י שאין חרוסת מצוה, מן התורה אלא האי דמייתי ליה מצוה מדרבנן, ומאי מצוה, כדתניא, תבלין שבחרוסת זכר לתבן, וחרוסת גופיה זכר לטיט, עבודת אבותינו במצרים. תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטיבל מצוה להביא לפניו חרוסת וחזרת ושני תבשילין, מאן נינהו שני תבשילין, חזקיהו אמר אפילו דג וביצה. ורב פפא אמר שני מיני בשר. אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

1148

1149ונוטל הבקי מצה שלפניו ובוצעה לשתי פרוסות, ומניח פרוסה אחת בשלחן, ופרוסה השנית תוך הקערה שבה החזרת ושני תבשילין, ועוקרין את השלחן ממקומו, ואומר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין:

1149

1150אמר רב שימי בר אשי מצה בפני כל אחד ואחד וחרוסת בפני כל אחד ואחד. ולמה עוקרין השלחן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו, דכתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג יד):

1150

1151[מתני'] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם שם ח). תנו רבנן אם חכם בנו, בנו שואלו, ואם לאו הוא בעצמו שואל, שנאמר זכור את יום הזה אשר יצאת ממצרים (שם שם ג), ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה לזה, מה הן אומרים, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'. מתחיל בגנות, היינו דמתחיל לומר עבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיים בשבח, היינו דמסיים בשבחו של הקב"ה בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, וחותם בא"י גאל ישראל. דקיימא לן כרבא דאמר רבא אמת של ק"ש, והלל של לילי פסחים, חתימתן גאל ישראל, וטעמא מאי, כיון דמדכרינן בהו יציאת מצרים חתמינן בהו גאל ישראל, דהיינו לשעבר, דמודינן לקב"ה דפריק ית ישראל ממצרים, ובתפלה חתמינן גאל ישראל דכיון דלא אמרינן בההיא ברכה יציאת מצרים אלא מצלינן לקב"ה דיפרוק יתן מן גלותא חתמינן בה גואל ישראל לשון עתיד. אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו' (דברים ו' כג) וצריך שיאמר כמה מעלות טובות, ולא יפחות מחמש עשרה דהיינו ט"ו גמולות טובות שגמל הקב"ה עמנו משיצאנו ממצרים עד שנבנה בית המקדש, והני ט"ו מעלות כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד. אמר רבא צריך להגביה המצה ולומר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב"ה, שנאמר ויאפו את הבצק וגו' (שמות יב לט). וצריך לומר מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו, שנאמר וימררו את חייהם וכו' (שמות א יד). וצריך להגביהו. אבל להגביה בשר ולומר בשר זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו אסור, ואפילו לומר אדם בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אבל מזכיר ואומר פסח מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' (שמות יב כז). דתנן רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, וכו' ומסיים בשבח כדלעיל. ואומר לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לנצח ולגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. ואומר הללויה הללו עבדי ה'. עד היכן אומר. בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט), ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (שם קיד):

1151

1152ואין מברכין בלילי פסחים לא לגמור את ההלל, ולא לקרוא את ההלל, מפני שחולקין אותו באמצע, ומפסיקין בו בברכת גאולה ובסעודה, ובברכת המזון, כדבעינן למימר לקמן. דתנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל. וכי מטי לחלמיש למעינו מים מברך בא"י גאל ישראל, ומברך נמי בורא פרי הגפן, ושותין ונוטל ידיו ומברך עליו על נטילת ידים, דתנן נטל ידיו לטיבול ראשון, דהיינו טיבול ירקות בחרוסת, חוזר ונוטל לטיבול שני, דהיינו של לחם, דטביל ליה במלח או ליפתן. ונוטל מצה הפרוסה ומניחה בתוך מצה שלימה ובוצע מן הפרוסה. דאמר רב פפא הכל מודין לענין לילי פסחים שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה, מאי טעם לחם עוני (דברים ט"ז ג'), כתיב, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ומאי טעם מניחה בתוך שלימה, לקיים ביה לחם משנה (שמות טז כב), כשאר שבתות וימים טובים, דבוצע על שתי ככרות, ויש מדייקין ואומרים שמניח פרוסה בתוך שני שלימות ובוצע מאחת מהן, ברכה בר דנקיט תרתי ובצע חדא, ולא בצע אלא שלימה, כר' יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר. והא דאמרינן מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה, כלומר לא על שתי שלימות אלא על שלימה ופרוסה, דבשאר ימים טובים בוצע על שתי שלימות, אבל הכא כתיב לחם עוני אתא קרא דא וגרעתה לפלגא חדא מינייהו. והיכי עביד, בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ובצע לה וחוזר ומברך על ההוא אומצא ברכה שנית בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצה, וטמיש במילחא, אי נמי בליפתן ואכיל, ויהיב לבני הסיבה ואוכלין, ולא מיבעיא ליה למטמיש בחרוסת דאין מטבילין בלילי פסחים אלא שתי פעמים, והני מילי ירקות אבל פת לא, והלכתא ברישא מברך המוציא לחם מן הארץ, והדר על אכילת מצה, היכא דאיכא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד מסתברא דבעי לברוכי ברישא לקב"ה דפקידיתן דניכול לחמא דהוי מצה משום ניסא דעבד לו בה בפסח, ואסור לאישתעויי בין ברכת המוציא לברכת אכילת מצה. ואסור למיכלה לההוא אומצא דבריך עלה המוציא על אומצא חדא, ועל אכילת מצה על אומצא אחריתי, דמיחזי דהא מצה דמינטרא והא לאו מצה דמינטרא, והני מילי דאסור למיכלא עד דמברך על אכילת מצה בלילי פסחים דחיובא מדאורייתא היא למיכל מצה. דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), אבל מכאן ואילך דאי בעי למיכל מצה אכיל ואי בעי לא אכיל, כי אכיל לה אין צריך לברך עלה על אכילת מצה, אלא מברך המוציא לחם מן הארץ לבד, ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא, אבל מרור לא צריך הסיבה, ונוטל חזרת דהיינו חסא ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מרור, וטובל בחרוסת, ואוכל, וכן כולם, וזה טיבול שני, וחוזר ונוטל כזית מצה וכורכה עם מרור ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש, פי' דבמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח ונוטל כזית בשר ממנו ומצה ומרור וכורכן כאחת ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול פסח מצה ומרור, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), וכיון שחרב בית המקדש ובטלו קדשים אין לנו להזכיר בשר פסח כל עיקר, אלא כורכין מצה ומרור ואוכלין בלא ברכה זכר למקדש החרב. דתנא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רב יהודה חלוקין עליו חביריו על הלל, תניא נמי הכי יכול יהיו כורכין למצה ומרור בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, ת"ל יאכלוהו, דמשמע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבא מברך ברישא על אכילת מצה ובתרה המוציא ואכיל לה ומברך על אכילת מרור ואכיל ליה. והדר אכיל מתרווייהו ואכיל להו בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש. ואוכלין ושותין כל צורכיהן עלוי פתורה, ואי אית להן מגדני דלאו מכשירי דלחמא אינון או פירי, מברך על כל חד וחד מעין ברכה דידיה ואכלין להו (ולא צריך) [וצריך] לברוכי עלייהו ברכה אחרונה כדרב פפא. והיכא דאיכא זקן או חולה או קטן דלא מצי למיכל מצה כמות שהיא קשה שרו להו ואכלי להו. והיכא דקדיש בחד ביתא ואיצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי בפסחא מקדש, היכא עביד, מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל, וגמיר להו ברכת מצה ומרור, ושביק להו ומברכין ואוכלין מצה ומרור וכל צורכיהון, ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה כולה, ואכיל מצה ומרור ואכיל, ושתי כל צורכיה, ומברך ברכת המזון, ושתי כסא דברכתא, והדר אזיל לביתא קמא וגמר להו הלילא ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הליליא, ושתי כסא דהלילא. והני מילי דמזדקק להו מעיקרא לאפוקינהו חובתייהו, אבל בדיעבד כגון דקדיש בביתיה ואמר הגדה ואכל מצה ומרור וגמר סעודתיה ובריך ברכת המזון וגמר הלילא ושתי, ובתר הכי איצטריך לאפוקי לאחריני ידי חובתייהו מן כולהו ארבע כסי, הדר ומקדש להו ומפיק להו מחובת ארבע כסי והמוציא וברכת מצה ומרור, דתני אהבה בריה דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא [חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא] ואם יצא אינו מוציא, והני מילי ביומי דחול דלאו חובה עליה למסעד ואי בעי אכיל ושתי, ואי בעי לא אכיל ולא שתי, ולהכי אי בריך אינש ברכת המוציא וברכת המזון לנפשיה לא מברך לאחריני, דכיון דלאו חובה היא משתכח דמוציא שם שמים לבטלה, אבל ברכת מגילה ואכילת מצה ומרור דחובה נינהו על כל ישראל, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), וכן נמי קידוש של לילי שבתות וימים טובים, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שם כ ח), זכריהו על היין, וחייב אתה לקדשו על שלחנך וקידוש לילי ימים טובים, דאתיא זכירה זכירה מלילי שבת, כדפרישת לאחרן:

1152

1153וברכת היין של ארבע כוסות של לילי פסחים דאמרו רבנן לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי, בכולהו אע"ג דבריך וטעים איהו לגרמיה, חוזר ומברך לאחרים וטעים מינייהו, דבעי רבא ברכת הלחם של אכילת מצה וברכת היין של קידוש היום מאי, אי אמרינן כיון דנפיק ליה ידי חובתו לא מפיק לאחריני, או דלמא כיון דחובה הוויין על כל ישראל דלא סגיא לשום ישראל דלא אכיל כשאר מצות דמיין ואע"ג שיצא מוציא, תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב (פפא) [פפי] הוי מקדש לו וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. ש"מ אעפ"י שיצא בהני מצות חוזר ומוציא את אחרים ידי חובתם וטעים בהדייהו דאי לא טעים לא נפקין ידי חובותייהו:

1153

1154והלכתא בין ארבע כוסות של פסח בין בקידוש של לילי שבתות ולילי ימים טובים ובין בכוס של הבדלה ובין בכוס של ברכת המזון צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, פירוש היינו ביצה ומחצה, וצריך שישתה המברך רובו של כוס, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, כדמפרש במסכת שבת:

1154

1155והלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו', והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד' גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר' יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב"ה לאומות העולם, זש"ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי' כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה' וכו' (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה' מלא מסך וגו' (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי' במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי' במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי' כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה' כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר' יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א"ר יוחנן] מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר' יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה' לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג:

1155

1156[מתני'] ישנו מקצתן יאכלו וכולן לא יאכלו. הפסח אחר חצות מטמא את הידים. מאן תנא אמר ר' יוסף ר' אליעזר בן עזרי' היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה (שמות יב ח). וכולה להילכתא, וכבר דרישנא לה בפרשה. אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא דמהו דתימא כי אהדריה קרא לחיובא אהדריה קמ"ל כי אפקיה לגמרי אפקיה, וכי אהדריה קרא לכולה מלתא אהדריה:

1156

1157הפיגול והנותר מטמאה את הידים. רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה, וחד אמר משום עצלי כהונה, חד מתני אפיגול, וחד מתני אנותר, מר מתני כזית כאיסור אכילתו. ומר מתני כביצה כטומאתו:

1157

1158[מתני'] בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, של זבח לא פטר את של פסח, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו. אם תימצי לומר לדברי ר' ישמעאל שפיכה בכלל זריקה. אבל זריקה אינה בכלל שפיכה. דדם הפסח בזריקה. ודם הזבח בשפיכה. לדברי ר' עקיבא לא זריקה בכלל שפיכה. ולא שפיכה בכלל זריקה:

1158

1159ובעינן לגבי פדיון הבן מאי ואסיקנא דאבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן, ואשר החייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה:

1159

1160הן אלה קצות הלכות הפסח ורעם דתותיו במסכת אור על סדר עתך:

1160

1161ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

1161

1162לאחר שנצטווה משה ואהרן עמו כל הלכות הפסח האמורים בפרשה, מיד קרא לזקנים וחלק להם כבוד, שכך אמר לו המקום לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג' טז), חלוק להם כבוד:

1162

1163ויקרא משה לכל זקני ישראל. מלמד שעשאם ב"ד:

1163

1164ויאמר אליהם. ר' יונתן אומר הדיבור מפי משה [לומר] לזקנים והזקנים לומר לישראל:

1164

1165משכו. מי שיש לו צאן בעדרו ימשך המובחר שבהן, ולפי פשוטו משכוהו מבית משמרתו:

1165

1166וקחו. מי שאין לו יקח בדמים:

1166

1167לכם ולא בגזילה:

1167

1168למשפחותיכם. כשדרשנו:

1168

1169שה לבית אבות ושחטו הפסח. מצוה שישחטנו לשמו, כדרשינין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח וכו':

1169

1170ולקחתם אגודת אזוב. מכאן אתה דן לכל הלקיחות שבתורה הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שהיא באגודה, מכאן לכולן שאינן אלא אגודה, ואם יש בו שלשה קלחין ושלשה גבעולין זו היא אגודה:

1170

1171איזוב. ולא איזוב יון. ולא איזוב רומי, ולא איזוב כוחלית, ולא איזוב מדברי, ולא כל איזוב שיש לו שם לויי:

1171

1172וטבלתם בדם. שיהא בדם כדי טבילה:

1172

1173אשר בסף. מגיד שהיה חוקק עוקה בצד האיסקופה ושחט בתוכה, כדדרשינן לאוחרן:

1173

1174והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. מבפנים:

1174

1175מן הדם אשר בסף. למה נאמר והלא כבר נאמר וטבלתי בדם אשר בסף, אלא לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם, שומעני טבילה אחת לכולם, ת"ל והגעתם מן הדם, על כל הגעה טבילה:

1175

1176ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו. מגיד משנתנה רשות למלאך לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, וכה"א לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי' כה כ), וכתיב והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וגו' (שמות לג כב):

1176

1177עד בקר. מכאן אמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב:

1177

1178ועבר ה' לנגוף את מצרים. כדפרישית ועברתי בארץ מצרים (פסוק יב), אלא שהמלה לשון עתיד:

1178

1179וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. שבשכר מצות שהן עושין הוא נגלה וחס עליכם:

1179

1180ופסח ה'. על הפתחים רוח קדשו תהא מרחפת על פתחיהם:

1180

1181ולא יתן. כלומר ולא יניח למלאך המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, ודומה לדבר כי לא נתנו לרדת (העמק) [לעמק] (שופטים א לד), והלא דברים ק"ו ומה אם דם הפסח הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה חמורה שיש בה עשרה שמות המיוחדין, היינו ה' פעמים דכתיב ה' בפרשת שמע, וה' פעמים בפרשה והי' אם שמוע ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, ומי גרם שלא להגין עוונותינו, שנא' (עוונותינו) [עונותיכם] הטו אלה וחטאתם מנעו הטוב (ירמי' ה כה):

1181

1182ואומר כי [אם] עוונותיכם היו מבדילין בינכם (ובין) [לבין] אלהיכם (ישעי' נט ב):

1182

1183ושמרתם את הדבר הזה לחק. להביא פסח דורות, שלא יביאנו אלא מן הכשבים או מן העזים:

1183

1184לחק לך ולבניך עד עולם. למה נאמר, לפי שנאמר ולקחו מן הדם (פסוק ז), שומעני אף הנשים במשמע, ת"ל חק לך ולבניך, האנשים ולא הנשים:

1184

1185ורבותינו דרשו משכו וקחו לכם. ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע"ז ומעבירות והדבקו במצות. ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שיהיו נימנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו, כדדרשינן לאחרן. ר' יצחק אומר בא הכתוב ללמדך שבהמה דקה ניקנית במשיכה:

1185

1186ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. שתהא נכנס בכי טוב ויצא בכי טוב, וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, שנא' וישכם אברהם בבקר (בראשית יט כז), וכן יעקב וכן משה וכן יהושע וכן שמואל, והלא הדברים ק"ו, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצון הקב"ה נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם עאכו"כ, וכה"א תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ) וכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג):

1186

1187ועבר ה' לנגוף. נותן הוא עברתו ויראתו במצרים, ואין עברה אלא לשון זעם, שנא' ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה'] בא אכזרי ועברה (ישעי' יג ט) וכתיב בכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך נאום ה' (עמוס ה יז):

1187

1188ירויחו דורשי הפרשה ויבינו בה וסמוך לה פרשת ביאת הארץ. ולמה נסמכה לפי שנאמר לחק לך ולבניך עד עולם (פסוק כד), שומעני בין בארץ בין בחוצה לארץ, ת"ל והיה כי תבואו אל הארץ, תלה הכתוב העבודה מביאת הארץ ולהלן:

1188

1189והי' כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דיבר. והיכן דיבר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה וגו' (שמות ו ח) (וכתיב) ושמרתם את העבודה הזאת. אבל בחוצה לארץ אי אתם צריכים לשומרה:

1189

1190והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שעתידה תורה להשתכח מבניהם. והן שואלין כך במזיד, כלומר לכם ולא לו, וזה אחד מארבעה בנים שדיברה תורה כנגדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, וזה הרשע שמוציא את עצמו מן הכלל וכופר בבוראו:

1190

1191ואמרתם זבח פסח הוא לה'. לשמו אנו עושים בעבור אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים. ר' יוסי הגלילי אומר ראויין היו ישראל כלייה במצרים עד שגמר האחרון שבהם את פסחו:

1191

1192בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. מכאן שנתנה רשות למלאך לחבל, אלמלא שהציל הקב"ה את בתינו, זו הוא ששנינו בכל דור ודור חייב אדם ליראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכה"א ואותנו הוציא משם (דברים ו כג), לא נאמר ואותם אלא ואותנו:

1192

1193פשוטו של מקרא מה העבודה הזאת לכם, שהרי קרבן עצרת תלוי בראשית קציר חיטים ובא בשתי הלחם, וקרבן ששה עשר בניסן תלוי בקציר העומר, וקרבנות החג תלויין באסופי התבואות, אבל קרבן הפסח במאי תלוי:

1193

1194ואמרתם. יען אשר פסח על בתי בני ישראל:

1194

1195ויקד העם וישתחוו. מכאן שצריך האדם להודות על בשורה טובה. וכה"א ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו' (שמות יח י), ללמדך שכל הרואה ושומע נסים שעשה הקב"ה לישראל במצרים צריך ליתן שבח למקום:

1195

1196וילכו ויעשו בני ישראל. ליתן שכר הליכה ושכר לעשייה:

1196

1197ויעשו. וכי כבר עשו, אלא מיד שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם המקום כמו שעשו כבר:

1197

1198ומה ת"ל כן עשו. אלא שאף משה ואהרן נימנו על הפסח כשאר כל ישראל:

1198

1199ורבותינו דרשו כאשר דיבר. והיכן דבר והבאתי אתכם אל הארץ (שמות ו ח) כיוצא בו הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש (שם טז כג), והיכן דבר, והי' ביום הששי והכינו (שם שם ה'). הוא אשר דבר ה' [לאמר] בקרבי אקדש (ויקרא י ג) והיכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל (ונקדשתי בתוכם) [ונקדש בכבודי] (שמות כט מג). פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' (דברים יא כה), והיכן דיבר, את אמתי אשלח לפניך (שמות כג כז). כי ירחיב ה' [אלהיך] את גבולך כאשר דבר לך (דברים יב כ), והיכן דיבר ושתי את גבולך וגו' (שמות כג לא). כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו ו), והיכן דיבר, ברוך תהי' מכל העמים (שם ז יד). ולהיותך עם קדוש כאשר דבר (דברים כו יט), והיכן דבר, והיתם לי קדושים (ויקרא כ כו), ויתרם פרשינן במכילתא:

1199

1200והי' כי יאמרו אליכם בניכם. יש אומרים בשורה טובה נתבשרו בני ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים:

1200

1201ויקוד העם וישתחוו. למה השתחוו, משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל ממצרים (שמות יג יח), אחד מחמשה עלו, וי"א אחד מחמשים עלו, וי"א אחד מחמש מאות, ר' נהוראי אומר העבודה ולא אחד מחמש מאות עלו, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' (שמות א ז). שהיתה אשה ילדה ששה בכרם אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו, ואימתי מתו בשלשת ימי אפילה. שנאמר לא ראה איש את אחיו (שמות י כג), שהיו קוברין את מתיהם והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם שלא ישמחו במפלתם:

1201

1202ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך למעשה הערב גבורות חצות הלילה:

1202

1203ויהי בחצי הלילה. למה נאמר, לפי שנאמר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא ד), וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה, אלא א"כ יוצרו חלקו. ר' יהודה בן בתירה אומר היודע שעתיו ועיתות הוא חלקו:

1203

1204וה' הכה כל בכור. אפילו בכורים שהיו במצרים ממקומות אחרים, בכורי מצרים שהיו במקומות אחרים מניין, ת"ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), כדדרשינן לאחרן:

1204

1205מבכור פרעה היושב על כסאו. כבר דרשנו דהיינו בנו בכורו, אלא דפליגי רבנן דתנו הכי מבכור פרעה, בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורים, ועליו הוא אומר בכור בכלל, ולא מסתבר דהאי מבכור פרעה בפרעה גופי' קמיירי, אלא בבנו בכורו כדדרשינן לאחרן:

1205

1206ואעפ"כ פרעה בכור היה ולא מת, כדכתיב ואולם בעבור זאת העמדתיך (שמות ט טז) ותני בעל צפון כמו כן נשתייר מכל היראות, בשביל לפתות לבם של מצרים, ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם שמח לגוים וינחם (איוב יב כג), אל תקרא משגיא אלא משגיא:

1206

1207עד בכור השבי אשר בבית הבור. ללמדך שכל גזירות שהי' פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחים בהם, ולפיכך לקו, שנאמר שמח לאיד לא ינקה (משלי יז ה), ואומר בנפול אויבך אל תשמח (שם כד יז), ולא שבויין בלבד אלא אפילו העבדים והשפחות, וכה"א עד בכור השפחה (שמות יא ה):

1207

1208וכל בכור בהמה. וכי בהמה מה חטאת, אלא שלא יאמרו המצריים קשה הוא יראתם, דהיינו כבשים, שהיו המצריים עובדין אותה שעמדה לעצמה ולא שלטה בה הפרענות:

1208

1209ויקם פרעה לילה. שומעני בשלש שעות ביום כדרך בני מלכים, ת"ל לילה, שומעני ע"י שרים ושרות, ת"ל הוא וכל עבדיו וכל מצריים, מלמד שהי' פרעה מחזר על כל בתי עבדיו ועל בתי ארץ מצרים ומעמידן אחד אחד ממקומו:

1209

1210ותהי צעקה גדולה במצרים. אין צעקה זו תפלה אלא לשון צווחה:

1210

1211כי אין בית אשר אין שם מת. ר' נתן אומר וכי לא היו שם בתים שלא היו בכורים נמצאים שם באותו לילה, אלא כיון שהי' בכור מת לאחד מהם הי' עושה לו איקונין ומעמידה בתוך ביתו, ואותו לילה היתה נשחקת אותה צורה וניזרית, והי' קשה עליהם כיום שקברוהו, ועל עוד אלא שהי' קוברין את בכוריהם בבתיהם, והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין, ומחטטין ומוציאין עצמותהם מתוך כוכיהן ומתעתעתין בהם, והי' קשה בעיניהן כיום שקברם:

1211

1212ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהי' פרעה מחזר ומשאיל בכל בתי ארץ מצרים היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי:

1212

1213ויאמר קומו. כלומר בעוד לילה, ודומה לדבר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו):

1213

1214ויקם פרעה לילה. אמרו לו מוזהרין אנו שלא נצא אלא בגלוי, שנא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (פסוק כב):

1214

1215צאו מתוך עמי. למה נאמר כל הפסוק הזה, לפי שנאמר ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו' (שמות י כח), ויאמר משה כן דברת (שם שם כט), יפה דברת ובזמנו דברת לא אוסיף עוד ראות פניך (שם), אלא אם כן אתה דוחקני, שנא' וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' (שם יא ח) שאין ת"ל אלה, אלא שסופך עתיד לרדת בראשם, ומשה הוא שדיבר בלשון ענוה וחלק כבוד למלכות, כדכתיב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים (שם ו יג), ציום לחלוק כבוד למלכות:

1215

1216גם אתה משה ואהרן גם בני ישראל, כלומר כל בני עמיך זכרים ונקבות טף ונשים ולכו עבדו את ה' כדברכם, כדכתיב בנעורינו ובזקנינו נלך וגו' (שם י ט) עד סוף הפסוק:

1216

1217גם צאנכם גם בקרכם קחו. כלומר נהגו כאשר דברתם, אני אמרתי רק צאנכם ובקרכם יוצג (שם שם כד) ואתם אמרתם וגם מקננו ילך עמנו (שם שם כו), גם גם לרבות משל פרעה, כדכתיב גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' (שם שם כה):

1217

1218ולכו. כל מקום שנאמר ולכו שהוי"ו נשרקת והלמ"ד נחטפת הוא תחלת ענין, וכל שהוי"ו נפתחת והלמ"ד ננקדת בצירי הוא סוף ענין:

1218

1219וברכתם גם אותי. שתכלה הפורעניות ממני. גם לרבות אשתו שכך אמרו כולנו מתים:

1219

1220ותחזק מצרים על העם. דבר המקרא לקראות האומה לשון נקבה, לכן כתיב ותחזק מצרים על העם, כענין יען אשר אמרה צר (יחזקאל כו ב), גלתה יהודה (איכה א ג), תהי' ישראל שלישיה (ישעי' יט כד), עגלה יפיפיה מצרים (ירמי' מו כ):

1220

1221ותחזק מצרים למהר לשלחם מן הארץ, מלמד שהיו טורדין אותם לצאת בבהלה:

1221

1222כי אמרו כלנו מתים. אמרו לא כגזירת משה, משה גזר ומת כל בכור ואנו מתים הרוב, והיו סבורין שכל מי שיש לו ד' או ה' בנים אין בכור אלא הראשון והוא ימות, ולא היו יודעין שנשותיהם חשודים על העריות, והיו כולן בכורות מרווקין אחרים, דהיינו בחורים שלא הולידו בנים עד עכשיו, הן עשו בסתר והקב"ה פירסמן בגלוי, והלא דברים ק"ו ומה אם מדת הפורעניות שמעשה העושה בסתר נפרעין ממנו בגלוי, מדת הטובה שהיא מרובה על אחת כמה וכמה, כגון העושה צדקה, והיוצא בה, שהקב"ה משלם שכר בגלוי, וכה"א מתן בסתר יכפה אף (משלי כא יד):

1222

1223וישא העם את בצקו. לפי שאמר העם שהוא לשון יחיד, כדכתיב עם גדול ורב (דברים ב י), לכך נאמר בצקו לשון יחיד. בצק היינו עיסה שנילושה ולא נאפית, וכה"א מלוש בצק עד חומצתו (הושע ז ד), ובדברי רבותינו בצק שתחת הצפורן, דהיינו צואה דק כבצק, ומסלסלי התורה אומרים כי צק לבד הם יסוד התיבה, ודומה לו בצקת עפר למוצק (איוב לח לח), וכל דומיהן. ואין למלת בצק דמיון במקרא זולתי ורגלך לא בצקה (דברים ח ד), כלומר לא הלכו יחף להיותה מטוטשת מטיט היות נילוש עליה:

1223

1224טרם יחמץ. מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחומצה עד שנגאלו:

1224

1225משארותם צרורות בשמלותם. מתוך שהיו מתעסקין להחמיץ בצקם היו צוררים את המשארת, דהיינו עריבה שהעיסה נילושית בתוכה, כדכתיב ובתנוריך ובמשארותיך (שמות ז כח), וצוררין את העריבות שהבצק בתוכם בשמלתם, כדי שתחמיץ מהר ונגאלו לאלתר, ונטלו את העריבות על שכמם שלא הספיקו לעומסן על הבהמות.:

1225

1226ורבותינו דרשו משארותם אלו שירי מצה ומרור, אתה אומר כן או אינו אלא שירי פסחים, כשהוא אומר ולא תותירו ממנו עד בקר (לעיל פסוק י), הרי שירי פסח אמור, הא מה ת"ל משארתם, אלו שירי מצה ומרור:

1226

1227צרורות בשמלותם על שכמם. ר' נתן אומר וכי לא הי' להם בהמות, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה וגו' (פסוק לח), אלא מה ת"ל על שכמם, ללמדך שהי' ישראל מחבבין את המצוות:

1227

1228משארותם. תרגם אונקלוס מותר אצוותהון, וכן נמי ובמשארותיך (שמות ז כח), מתרגימינן ובאצוותך, דהיינו תנור מלא פת, ודומה לו בדברי רבותינו נכס ליה חד תור אפא ליה חד אצווא (ופיתא) [דפיתא], דהיינו תנור מלא פת, במדרש ויהי בשלח פרעה, וכשבאו לסוכות אפו את הבצק:

1228

1229ובני ישראל עשו כדבר משה. כדכתיב דבר נא באזני העם וישאלו וגו' (שמות יא ב), וכן עשו:

1229

1230וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. מה ת"ל ושמלות, מלמד שהכסות היתה חביבה עליהם יותר מן הכסף ומן הזהב:

1230

1231וה' נתן את חן העם בעיני מצרים. כמשמעו:

1231

1232וישאלום. מצרים לישראל, שלא הי' ישראל מספיק לומר למצרי השאילני עד שהי' משאילו:

1232

1233וינצלו את מצרים. שלקחו עדיים וכלי חפציהם ותכשיטיהם, ודומה לדבר ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג ו'). נצל שלשתם יסוד התיבה [ע"ז] היתה ניתכת ובטילה וחוזרת לתחלתה, והיו ישראל מנצלים אותם מהם, ולדברי רבותינו צל לבד הן יסוד התיבה דאמרינן בברכות וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, מצולה וצולה אחד הוא:

1233

1234ורבותינו דרשו ויהי בחצי הלילה, משה רבנו אמר כחצות הלילה לענין שדרשנו, אבל המכה היתה בחצי הלילה ממש:

1234

1235וישא העם את בצקו טרם יחמץ. לא הספיקו לחומצה עד שנגאלו, וכן אתה מוצא לעתיד לבא, שנא' ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו יום מלכינו (הושע ז ד):

1235

1236וה' נתן את חן העם. ר' יוסי הגלילי אומר האמינו בהם משלשת ימי אפילה שהיו אומרים מה אם בשעה שהיינו באפילה והן היו באורה לא נחשדו על הגניבה, עכשיו לא כל שכן לכך השאילום. ר' אליעזר אומר ויתן ה' את חן העם. זו רוח הקודש, שנא' ושפכתי על בית דוד [וגו'] רוח חן ותחנונים (זכריה יב י). ר' נתן אומר וישאילום מה שאינם שואלין היו משאילין אותם ישראל אומר תן לי חפץ זו, ומצרי אומר טול לך זה ואחר כיוצא בו. א"ר [אמי] בעל כרחם השאילם, איכא דאמרי על כרחם דמצריים, ואיכא דאמרי על כרחם דישראל, בשלמא למ"ד על כרחם דמצרים, היינו דכתיב ונות בית תחלק שלל (תהלים סח יג), אלא למאן דאמר ע"כ דישראל מאי טעם, משום טורח משאוי. ומניין שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (יחזקאל טז ז), בעדי זו ביזת מצרים, עדיים זו ביזת הים, [ואומר] כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד) זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ (שם שם), זו ביזת הים [עם נקודות הכסף (שם שם) זו ביזת מצרים]:

1236

1237ירויחו דורשי פרשה הגאולה ויבינו וסמוך לה פרשת מסע.:

1237

1238ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה, לסוכות ולפי שצריך ל' בתחילתה הוטל לה ה' בסופה:

1238

1239ומתוך חלוקות רבותינו רבנן ור' עקיבא יש לפרש כי על שם המעשה קראו שם המקום סוכות, שמרעמסס לסוכות מהלך חמש מאות ועשרים מיל, וכיון שנסעו מרעמסס דהיינו בתוך ארץ מצרים כיסם הקב"ה בשבעת ענני כבוד, והיו מסובבין עליהם כסוכה, כדכתיב כי על כל כבוד חופה (ישעי' ד ה), וכה"א כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מג), ואותו היום שנסעו מרעמסס הלכו תק"כ מיל, לקיים מה שנא' ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד), וכתיב יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב יא), וכיון שחנו לאותו המקום ראו שהיו מסתוככין בענני כבוד, ולכך קראו שם המקום סוכות:

1239

1240דכתיב ויסעו מסוכות ויחיו באיתם (במדבר לג ו), מה איתם מקום, דכתיב במדבר איתם (שם שם ח), אף סוכות מקום, ואפילו תימא ר' אליעזר דאמר סוכות ממש עשו להם במקום חנייתם לסוף תק"כ מיל, דכתיב הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג מג), כדרך מלכים היושבים בסוכות, ולא כדרך עבדים שבורחין בהחבא, ואפ"ה על שם סוכות שעשו להם קראו שם המקום סוכות, ודומה לדבר ויעקב נסע סכותה וגו' (בראשית לג יז), הרי יש לך שני מקומות ששמן סוכות, אחד בין רעמסס ובין איתם, ואחד בארץ ישראל:

1240

1241כשש מאות אלף רגלי. דהיינו ששים רבוא דברי ר' ישמעאל:

1241

1242לבד מטף. לבד מטפי קטנים זכרים, וכשהוא אומר הגברים פרט לנשים:

1242

1243וגם ערב רב עלה אתם, ר' ישמעאל אומר מאה ועשרים רבוא, דדריש רב היינו כפלים מגברים. ר' עקיבא אומר מאתים וארבעים רבוא, דדריש וגם היינו רבוא כפליים כגברים רב היינו כפלי כפליים. ר' יונתן אומר שלש מאות וששים רבוא דדריש גם היינו רבוא כפליים כגברים ו' דטרח וכתב וגם לרבות ריבוי אחר דהיינו כפלי כפליים, דהוי להו מאתים וארבעים רב לריבוי אחר, כיוצא באלו דהוו להו רבוא וקיי"ל כר"ע:

1243

1244וצאן ובקר. כשמועו:

1244

1245ומקנה כבד מאד. לקיים מה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):

1245

1246ויאפו את הבצק. מלמד שלשו עיסתם במצרים ולא הספיקו להחמיץ עד שנגאלו:

1246

1247(שנא') אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. אין עוגה אלא חררה שנא' באליהו אך עשה לי משם עוגה קטנה בראשונה (מ"א יז יג), וכתיב ועוגות שעורה תאכלנה (יחזקאל ד יב), ונס גדול נעשה בחררה ההיא, שאכלו ממנה שלשים יום, מחמשה עשר בניסן עד חמשה עשר באייר, דהוו להו ששים ואחת סעודות לשלשים יום, אחת ללילה ואחת ליום וסעודת של לילי ט"ו באייר, ויום ט"ו באייר ירד המן לישראל:

1247

1248כי גורשו ממצרים. שומעני מאליהם, ת"ל ולא יוכלו להתמהמה, עד שיאפו אותו, כענין שנאמר כלה יגרש אתכם מזה (שמות יא א):

1248

1249וגם צדה לא עשו להם. כלומר הצדה שהוציאוהו לא הכינוה, כלומר בשלוה, ודומה לו וחמש צאן עשויות (ש"א כה יח), וכן וימהר לעשות אותו, וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח ח). להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה האיך אנו יוצאין למדבר ואין עמנו צדה לדרך מתוקנת, אלא האמינו ביוצרם, והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), ומה שכר נטלו על כך, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו' (שם שם ג):

1249

1250ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג), אלא ה"ק ומושב בני ישראל אשר ישבו בגירות הם ואבותיהם מיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה, לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (שם), זרעך היינו משנולד יצחק ואילך, כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא יב), וכשנולד הי' אברהם מתגורר בארץ פלשתים, ומה שנא' לא להם, היינו סתם שלא פירש שאנה יהיו מתגוררים, ומאהבת הקב"ה את אבותינו התחיל גזירת זמן הגירות מיום שנולד יצחק כדי שלא יאבדו בסכלות מצרים, וכדי למהר ישועתם ולא עיכבם במצרים זולתי מאתים ועשר שנה והני תלתין דכתיב שלשים שנה הוו מיום שנגזרה גזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק, דתניא בסדר עולם אברהם אבינו הי' כשנידבר עמו הקב"ה תחלה בן שבעים שנה, פי' היינו כשאמר לו לך לך (בראשית יב א), ובאותו הפרק נידבר עמו בין הבתרים באותו שנה, ואח"כ חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, פי' והחזיר את אביו בתשובה והניח את אביו ויצא מחרן בשנה החמישית לחזירתו שם, וזש"ה ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד), וכשנולד יצחק הי' אברהם בן מאה שנה הרי ל' שנה מיום שנגזרה גזירת בין הבתרים נגזרה גזירת אבותינו להיות באדמת נכר עד שנולד יצחק, ומשנולד יצחק עד שנולד יעקב ששים שנה, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, (בראשית כה כו), ומשנולד יעקב עד שירד למצרים עם בניו ק"ל שנה, שנאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), ומשירדו למצרים עד שנגאלו הוו מאתים ועשר, הרי לך שלשים וארבע מאות שנה משנגזרה הגזירה בין הבתרים עד יציאת מצרים, דהיינו ארבע מאות שנה לגירות זרעו של אברהם אבינו, דהיינו יצחק ויעקב ובניו וזרעם המתייחס אחריו, שכן ישיבת אברהם קרויה גירות, שנא' ויגר אברהם בגרר בארץ פלשתים (בראשית כא לד) (ויגר) [וישב] יצחק בגרר (שם כו ו) וביעקב ימי שני מגורי (שם מז ט):

1250

1251ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. פסיק ולא גמיר לדרשה כדלעיל:

1251

1252ויהי בעצם היום הזה. בעצומו של יום ולא בלילה, מגיד הכתוב שכיון שהגיע הקץ לא עיכב הקב"ה יום א', שהרי בט"ו בניסן יצאו מלאכי השרת לבשרו, בט"ו בניסן נולד יצחק, בט"ו בניסן נגאלו, שנאמר ויהי מקץ [שלשים שנה], קץ אחד לכולן:

1252

1253ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. צבאות אלו ישראל, כדכתיב והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים (שמות ז ד), כל לרבות צבאות מלאכי השרת, אלו תשעים אלף רבוא מלאכים שירדו עם כבוד השכינה בחצי הלילה כשהכה את הבכורים, וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משתעבדין כביכול שכינה עמהם, שנא' בכל צרתם לו צר (ישעי' סג ט), ואומר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' (שמות כד י), בגדולתן מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר (שם שם), אין לי אלא צרת ציבור, צרת היחיד מניין, ת"ל יקראוהו ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו):

1253

1254ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. שהקב"ה שמר את ישראל בדבר קודש, כדכתיב ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג), והוא שמר אשמורותיו, אשמורת הראשונה היה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, כדכתיב וראיתי את הדם ופסחתי עליכם (שם שם) בחצי האשמורה התיכונה יצא והנה כל בכורי מצרים, בסוף האשמורה השלישית הטה והחזיק לב פרעה ומצריים לגרשם:

1254

1255הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדרותם. כלומר לילות שהן כיוצא בהן שמורים הוא אצל הקב"ה שומרם הוא לגדולת ישראל שבו נגאלו ממצריים ובו עתידין להיגאל, ודומה לדבר ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא):

1255

1256לדרתם. כלומר לסוף הדורות. אלו דברי ר' יהושע:

1256

1257ורבותינו דרשו ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה. מרעמסס לסוכות, ק"ל פרסה, והיה קולו של פרעה מהלך מהלך ארבעים יום ואומר קומו צאו מתוך עמי, ואל תתמה שהרי כתיב בפיח הכבשן והי' לאבק על כל ארץ מצרים (שמות ט ט), והלא דברים ק"ו ומה אבק שאין דרכו להלוך הלך מהלך מ' יום, ק"ו לקול שדרכו להלוך כהרף עין:

1257

1258ומושב בני ישראל. רבי אומר כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג) וכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם שם טז), כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא אם עושין תשובה גואלם אני לדורות, ואם לאו גואלם אני לשנים:

1258

1259ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ פלשתים ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכך כתבו לתלמי המלך וזהו מן הדברים שכתבו לו בשינוי, וכולהו מפורשים במס' מגילה:

1259

1260ליל שמורים הוא. לילה המשומר ובא מן המזיקין. ר' אליעזר אומר בו בלילה נגאלו, אלא בתשרי עתידין ליגאל לעתיד לבא, שנאמר תקעו בחדש שופר (תהלים פא ד), מפני מה, כי חק לישראל הוא (שם), ומה ת"ל הוא הלילה הזה, אלא הוא הלילה אמר הקב"ה לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, וכשהגיע הקץ לא עיכבו הקב"ה כהרף עין:

1260

1261שמורים לכל בני ישראל לדורתם. שכל ישראל צריכין להשתמר בו:

1261

1262תניא בסדר עולם מאדם ועד המבול אלף ושש מאות וחמשים ושש שנה ומן המבול עד שירד יעקב ובניו למצרים חמש מאות ושמנים ושתים שנה, הרי אלפיים ומאתים ושלשים ושמנה, ומשירדו למצרים עד שיצאו מאתים ועשר שנה, ומשיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את בית המקדש ארבע מאות ושמונים שנה. ועמד בית ראשון בבנינו ארבע מאות ועשר שנה, וחרב שבעים שנה, ומשנבנה בית שני עד שחרב ארבע מאות ועשרים שנה, ומשחרב בית המקדש שני, אלף ושבעים ואחת שנה, בשנת שש עשרה למחזר רנ"ח, הרי לנו משנברא העולם ארבע אלפים ושמנה מאות ותשעים ותשעה שנה, עד עכשיו שאני מנחם בירבי שלמה עוסק לחבר חיבור זה אשר קראתיו שכל טוב לכבוד אלהי ישראל:

1262

1263ליל שמורים. ב' פעמים נאמר שמורים ושניהם חסירין ו', ומניין שניהם אלפיים ושלש מאות, כי מ"ם הסתומה עולה למנין שש מאות, ש"ר חמש מאות, מ"י חמשים, הרי תיבת שמרים אלף ומאה וחמשים, וכן תיבת השמרים השנית הרי אלפיים ושלש מאות, וזה שנאמר לדניאל כי לסוף אלפיים ושלש מאות ונצדק קדש (דניאל ח יד):

1263

1264לדרתם, לישועת שני דורות. דורו של חשמונאים, ודור גלותינו, כי לישועת ישראל מיד היונים ניתן מנין לחדשים, כי מיום שמלכו היוונים עד שנצחו החשמונאים ותפסו מלכות שלימה, היו אלפיים ושלש מאות חדשים, דהיינו מאה ושמונים ושש שנים, כי שש שנים מלך אלכסנדרוס מוקדון קודם שנצח את ירושלים במלחמה, ומשתפסו עד שנצחום החשמונאים היו מאה ושמנים שנה, ולישועת גלותינו ניתן מנין זה לשנים, אלא שאיני יודע התחלתו מאימתי. אלא נראה לי בגמגום כי גזירה זו נגזרה עלינו בימי השופטים אשר שפטו את ישראל אחרי יהושע ואחרי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו, שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (שופטים ב' ז'), כי אחרי מותם התחילו בית ישראל לעבוד בגלות ובפרהסיא את הבעלים ואת העשתרות ואת כל אלהי נכר הארץ ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, אז חלה עליהם קללת הקב"ה ע"י משה עבדו, וגזר עליהם גלות ושעבוד מאותו זמן, אבל איני יודע דעת עליון להבין בכמה שנים ליצירת עולם נגזרה הגזרה, אלא ודאי מיום שעזבו את ה' ולא עבדוהו נגזרה עליהם גזירה ומה שיקרא אותם באחרית הימים דהיינו אלפיים ושלש מאות שנה, אח"כ ונצדק קודש, (דניאל ה יד) ונראין הדברים כי מאותו הזמן התחילו הגוים לשעבד את ישראל, וכי הקים ה' שופטי צדק והיה ה' עם השופט ומושיע את ישראל כל ימי השופט ובמות השופט יוסיפו לעשות הרע בעיני ה', והקב"ה מגרה הגוים בהם, וכן אתה מוצא במלכי יהודה ובמלכי ישראל ובמלכי בית חשמונאים עד אשר מאס הקב"ה בהם מרוב הכעסותם וניאצותם והגביר עליהם את אדום והחריבו בית שני ואנו בניהם נמקים בגולה תחת אדום וישמעאל ויתר הגוים אשר בכללם ומחכים לישועתו, וראי' לדברי שכך אמר משה רבינו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' וגו' (דברים לא כט), כלומר מיד כשאתם עובדים ע"ז בפרהסיא נקראת ונגזרת עליכם הרעה שתהא אחרית הימים, ובא גבריאל והודיע לדניאל כמה שנים היתה הגזרה, ולא אמר לו התחלתם כדי שלא יבעטו ישראל ביסורין, וזה שאמר הנביא אם יתמהמה חכה לו (חבקוק ב' ג'), וכתיב הלא הוא כמוס עמדי (דברים ל"ב ל"ד), וכתיב ופתאום יבוא אל היכלו (מלאכי ג' א') וכן מה שנאמר לדניאל אשרי המחכה ויגיע לקץ ימים אלף שלש מאות שלשים וחמשים (דניאל יב יב), אין אנו יודעים התחלתם מאימתי, כי סתומים וכתובים בחידות ורבים משוטטים והדעת רבים ולא ישיגו ויום הנקם בלבו של הקב"ה הוא ברחמיו יחיש גאולתו ויזכיני עם עבדיו לראות כבודו עין בעין בשוב כבודו לציון אמן:

1264

1265ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

1265

1266(וידבר) [ויאמר] ה' אל משה ואהרן. היה לו לומר אל משה ואל אהרן כדרך שאר אמירות, אלא ללמדך שהמאמר הי' למשה, ואהרן הי' נוטה אזנו ושומע:

1266

1267זאת חקת הפסח. בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי ר' יאשי'. ר' נתן אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר, אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מניין, ת"ל ככל חוקותיו וכל משפטיו תעשו אותו (במדבר ט ג), נם לו ר' יאשי' אחד זה ואחד זה בפסח מצרים הכתוב מדבר, ומה ת"ל ככל חוקותיו וככל משפטיו, אלא בא הכתוב ללמד דברים המחוסרין בו, איסי בן יהודה אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו:

1267

1268כל בן נכר לא יאכל בו. למדנו מזה אחד ישראל שהוא משומד ואחד גוי במשמע, שכן מצינו ביחזקאל שישראל משומד קרוי בן נכר, שנא' כל בן נכר ערל לב וערל בשר (יחזקאל מד ט) ערל לב זה ישראל ונשתמד, וערל בשר זה ישראל שלא נימול, מפני שמתו אחיו מחמת מילה:

1268

1269כל עבד איש. דהיינו עבד גוי של ישראל גדול, ומניין לרבות עבד גוי של ישראל קטן ושל אשה בת ישראל, ת"ל מקנת כסף מכל מקום:

1269

1270ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמילת עבדו מעכבת את רבו לאכול בפסח, אין לי אלא מילת עבדיו, מילת זכריו מניין, הרי אתה דן נאמר כאן אז, ונאמר במילת זכריו אז, פי' דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (להלן פסוק מח) מה אז האמור להלן מילת זכריו מעכבתו מלעשותו, אף אז האמור כאן מילת עבדיו מעכבתו מלעשותו, זו דברי ר' אליעזר, שר' אליעזר אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים, א"כ מה ת"ל וינפש בן אמתך (שמות כג יב), אמר להם זה שלקחו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיק למוהלו עד שחשיכה, לכך נאמר וינפש בן אמתך:

1270

1271[תושב ושכיר לא יאכל בו]. תושב זה גר תושב, ושכיר זה הגוי, והרי למדנו לגוי מכל ערל לא יאכל בו, אלא מה ת"ל תושב בפסח לדון על התרומה מן הפסח לפסול בה את הערל שעד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם פסח הקל פסל בו את הערל, תרומה חמורה אינו דין שיפסול בו את הערל לא אם אמרת בפסח שמיעט בו הכתוב זמן אכילתו, דכתיב ולא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב י), לפיכך פסל בו את הערל, תאמר בתרומה שריבה בה הכתוב זמן אכילתה שיפסול בה את הערל ומשום דלא לידון כי האי גוונא כתב רחמנא תושב בפסח להיות מופנה לידון הימנו גזירה שוה כדרשנו. ר' יצחק אומר לא בא הכתוב לומר תושב ושכיר אלא לפסול לערבי מהול וגבעוני מהול, שלא יהיו אוכלין בפסח, וכי האי גוונא אמרי' בנדרים קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במהולי אומות העולם, ואע"ג דמהילי כמאן דלא מהיל דמיא:

1271

1272בבית אחד יאכל. בחבורה אחת הכתוב מדבר, היינו דאינו נאכל אלא למנויו עליו, אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחר כמשמעו, כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (לעיל פסוק ז'), למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה, הא מה ת"ל בבית אחד, בחבורה אחת הכתוב מדבר, מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואינו נאכל לשתי חבורות דברי ר' שמעון בן יוחאי, שר"ש ב"י אומר כיצד בשני מקומות כגון שהיו בתוך הבית ובקעה הקורה עליהם ויצאו לחוץ, או שהיו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסו לתוך הבית, נמצאו אוכלין אותו בשני מקומות:

1272

1273לא תוציא מן הבית מן הבשר. הרי זו אזהרה לכל אחד:

1273

1274חוצה. חוץ לחבורה:

1274

1275ועצם לא תשברו. בין שיש עליו בשר, בין שאין עליו בשר:

1275

1276בו. ולא בשאר קדשים:

1276

1277בו. ולא בטמא. השובר עצם בטהור לוקה, והמותר בו אינו לוקה, לפי שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וכדדרשינן התם, והשובר בטמא אינו לוקה וכל שכן המותיר בו:

1277

1278כל עדת ישראל יעשו אותו. למה נאמר לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם (לעיל פסוק כא), יכול כשם שפסח מצרים אין נאכל אלא למשפחה, כך פסח דורות לא יהא נאכל אלא למשפחה, ת"ל כל עדת ישראל יעשו אותו, מגיד שפסח דורות נאכל בערבוביה:

1278

1279וכי יגור אתך גר. אתך שיקבל עליו כל המצות כולן כמוך:

1279

1280ועשה פסח לה'. לשמו של מי שאמר והיה העולם:

1280

1281ימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו לעשותו, כדדרשינן לעיל, אז אז לגזירה שוה. יכול כשמל את זכריו יעשה הפסח מיד, ת"ל והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר בניסן, אף הגר בארבעה עשר בניסן. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומעני יעשה פסח שני, ת"ל והי' כאזרח הארץ, מה אזרח שנראה לפסח ראשון ונדחה הימנו יעשה את השני, אף הגר שנראה לפסח ראשון ונדחה הימנו יעשה את השני:

1281

1282וכל ערל לא יאכל בו. למה נאמר, והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, אלא כל ערל לא יאכל בו זה ישראל שלא מל מפני שמתו אחיו מחמת מילה, כדדרשינן ערל בשר לאחרן:

1282

1283תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם. למה נאמר, והלא כבר נאמר והי' כאזרח הארץ, ומה ת"ל תורה אחת יהי' לאזרח, אלא לפי שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח (פסוק מח), אין לי אלא פסח שהשווה בו את הגר לאזרח, שאר כל המצות האמורות בתורה מניין, ת"ל תורה אחת יהיה לאזרח ולגר, בא הכתוב והשווה את הגר לאזרח לכל מצות שבתורה:

1283

1284ויעשו כל בני ישראל. שלא נמצא בהם גר:

1284

1285כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן. לא הוסיפו ולא גרעו:

1285

1286כן עשו. באהבה קבלו עליהם ועשו:

1286

1287ויהי בעצם היום הזה. בעצומו של יום חמשה עשר בניסן:

1287

1288הוציא ה'. ששכינתו היתה מהלכת לפניהם:

1288

1289את בני ישראל. המתייחסים אחר ישראל אביהם:

1289

1290מארץ מצרים. מארצם של מצירים:

1290

1291על צבאותם. דהיינו למשפחותם לבית אבותם:

1291

1292ורבותינו דרשו ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר. יש פרשה שהיא כוללת בתחלה ופורטת בסוף, ויש פורטת בתחלה וכוללת בסופה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט ו), פרט. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שם שם), כלל. זאת חקת התורה (במדבר יט ב), כלל. ויקחו אליך פרה (שם שם) פרט. זאת חקת הפסח, כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. ויש שהיא כוללת בתחלה וכוללת בסוף ופורטת בסוף, כגון ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' (דברים יד כו), ומה בין כלל ופרט, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט, לבין כלל ופרט וכלל, שאין אדם דן אלא כעין הפרט, הכי מפרשין במס' נזיר כלל בתראי מה אהני דאי הוו להו כלל ופרט לבד, אין בכלל אלא מה שנתפרש בפרט בלבד, ואי הוי להו כלל ופרט וכלל, אהני כללא בתרא לדון אותו כעין הפרט אע"ג דלא דמי לי' לכל מילי אלא מעין מה דמיפרט בי'. שנאמר בכסף מעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך (שם), כלל, יכול אפי' כמהין ופטריאות, ת"ל בבקר ובצאן וביין ובשכר (שם) פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם), חזר וכלל, לרבות כל הדומה לבקר ולצאן וליין ולשכר, דהיינו וולדות הארץ ופירי מפירי, שאם לא כלל האחרון לא הייתי מרבה ממנו כלום אלא מה בפרט, דהיינו בקר וצאן ויין ושכר, בא כלל האחרון וריבה וולדות הארץ ופרי מפירי שהן מעין בקר וצאן ויין ושכר, וזה הפרש בין כלל אחד לשני כללות:

1292

1293ומלתה אותו אז יאכל בו. למה נאמר, להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי' שעה אחת, ואע"פ שחזר הבשר וחפה את העטרה. אינו מעכב לא לאכול בפסח ולא לאכול בתרומה, ועל זה נימנו רבותינו [בלוד] ואמרו אינו חוצץ לטומאה:

1293

1294המול לו כל זכר ואז יקרב לו לעשותו. למה נאמר, הרי שהיו לפניו שתי מצות מצות הפסח ומצות מילה, איני יודע אי זהו מהם מקדים, כשהוא אומר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הרי מקדים מצות מילה למצות פסח:

1294

1295ר' יונתן אומר אין ת"ל המול לו, כלומר דמצי למימר ימול כל זכריו, ומה ת"ל לו, ללמד על העבד שטבל לפני רבו שיצא לחירות, ומעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותי' בפניה, ומקצתן שלא בפני', ובא מעשה לפני החכמים ואמרו את שטבלו בפניה בנות חורין, ואת שטבלו שלא בפניה משועבדות, ואעפ"כ משמשות היו אותה עד יום מותה:

1295

1296ירויחו דורשי פרשת הזבח ויבינו בה וסמוך לה פרשת הקדש בכורות, ולמה נסמכה, לומר לך אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור לפדותך במצרים, לפיכך לקחתי לשמי כל בכוריך, ולא אמרתי שתקדישם, אלא כדי שתקבל שכר עליהם, וכיוצא בה וביער עליה הכהן עצים (ויקרא ו ה), למה נאמר, והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעי' מ טז), הא מה ת"ל ובער עליה הכהן עצים, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' (שמות כט לט), למה נאמר והלא כבר נאמר וחייתו אין די עולה (ישעי' מ טז), הא מה ת"ל את הכבש אחד תעשה, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו ועשו לי מקדש (שמות כה ח), והלא כבר נאמר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלך (מ"א ח כז), ומה ת"ל ועשו לי מקדש, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו אתם נצבים היום כולכם וגו' טפכם ונשיכם (דברים כט ט וי), וכי מה טף זה יודע להבחין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר לאבות לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעי' מב כא):

1296

1297וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי. לשמי:

1297

1298כל בכור פטר כל רחם. עיקר מלת פטר לשון ביקוע כדבר הדוחק ופותח ויוצא, ודומה לו פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), יפטירו בשפה (תהלים כב ח), (מפטר) [ויפטר] מפני שאול (ש"א יט י), ולהכי למאן דלא מיחייב עונש בב"ד קרוי לי' רבנן פטור, דאגב דוחקא נפיק מבי דינא ולאו דבהיתירא עביד מה דעביד, וכנגדו אסור דאינו יכול לדחות ולצאת:

1298

1299כל בכור. היא אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל, קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו', כלל בין זכרים ובין נקבות, וכה"א כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים טו יט), בא הכתוב הפרט ולימד על הכלל זכר ולא נקבה, פרט צריך לכלל, שלא תאמר כל זכר הזכר תקדיש הזכרים לה' בין שהוא פטר רחם ובין שאינו פטר רחם, ת"ל כל הבכור כל פטר רחם עד שיהא זכר ופותח רחם, לקיים מה שנאמר כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר (שמות לד יט):

1299

1300בבני ישראל. להביא גיורת שפטרה רחם בישראל:

1300

1301בבני ישראל. ולא בלוים, מכאן אמרו לויה שנשאת לישראל בנה פטור מפדיון הבן, שהרי פדיון הבן נוהג [בכל מקום] בין בארץ ובין בחוצה לארץ:

1301

1302באדם ובבהמה. הקיש בכור אדם לבכור בהמה, ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אינו נוהג בלוים, אף בכור בהמה אינו נוהג בלוים, ומה בהמה הנפלים פוטרין בה את הבהמה, אף האדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה, ולפי שהוא אומר והבאתם שמה (את) עולותיכם [וגו'] ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב ו) שומע אני אפי' הוא במקום רחוק יהיה עליו חובה להביאו לבית הבחירה, ת"ל באדם ובבהמה, מה בכור אדם את נותנו לכהן בכל מקום אף בכור בהמה את נותנו לכהן בכל מקום, ומה בכור אדם את מטפל בו שלשים יום, פי' דלא ליפרקי' עד תלתין יומין דדילמא הוי נפל, אף בכור בהמה מטפל בה שלשים יום, אע"ג דמבן שמונה ידוע דלא הוי נפל:

1302

1303לי הוא. מכל מקום שלי הוא אלא קדשהו לי כדי לקבל שכר עליו:

1303

1304ויאמר משה אל העם. בתחלת הפרשה נאמר וידבר ה' אל משה לאמר, לפי שהיא הפסקת הענין, שאין דומה הקדש בכורות לעניין הפסח, ולפי שהוא חוזר לענין הפסח, לפיכך נאמר בו אמירה:

1304

1305זכור את היום (זה) [הזה] אשר יצאת ממצרים מבית עבדים. מבית עבדים כבר פרשנו בפ' אם בחקותי. אין לי שמזכירין יציאת מצרים אלא בימים, בלילות מנין, ת"ל כל ימי חייך (דברים טז ג), ימי חייך הימים כל לרבות הלילות כדברי בן זומא, וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז, כל ימי חייך לרבות ימי המשיח, והיינו אלפיים שנה משיבוא הגואל ועד חידוש שמים חדשים וארץ חדשה:

1305

1306זכור את היום הזה. ציווי הוא לדורות, נאמר כאן זכור, ונאמר בשבת זכור, זכור את יום השבת (שמות כ ח), מה להלן זכירה על היין בכניסתו, אף כאן צריך זכירה על היין בכניסתו, מכאן לקידוש לילי פסח מן התורה:

1306

1307כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה. דהיינו ממצרים:

1307

1308ולא יאכל חמץ. לעשות את המאכיל כאוכל, אתה אומר כן או אינו אלא לאוסרו בהנייה, כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ (דברים טז ג), למדנו שאסור בהנאה, הא מה ת"ל לא יאכל חמץ. לעשות המאכיל כאוכל, ולא חמץ בלבד אמרו, אלא אפי' כל האיסורין שבתורה אחד האוכל ואחד המאכיל במשמע:

1308

1309היום אתם יוצאים. ר' יוסי הגלילי אומר ולא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד:

1309

1310בחדש האביב. מגיד ששנה שיצאו ממצרים לא היתה צריכה לעבר, לפי שהאביב בא בזמנו:

1310

1311ורבותינו דרשו דמחייבין בית ישראל לאקדושי קמי קוב"ה בוכרא דמתילידא לי', דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (פסוק ב). בכור אדם ובכור בהמה טמאה נפדין, דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), בכור בהמה טהורה אין לה פדיון, דכתיב אך בכור שור או כשב או עז לא תפדה קודש הם (שם שם יז), תם קרב לגבי מזבח, ובעל מום נאכל לכהנים, והוא שהתירו חכם, בכור של כהנים ושל לוים פטורין מקל וחומר, מה אם פטרו את בכורי ישראל במדבר, שנאמר קח את הלוים מתוך בני ישראל (שם ג מה), דין הוא שיפטרו את של עצמו. ולא שנא בן חדש ולא שנא פחות מבן חדש, שנאמר את הלוים, ואהרן נמי דלא הוי בהאי מניינא הא איקרי בניו כהנים הלוים ואיתקש אהדדי, ואשכחו במדבר, לדורות מניין, דכתיב והיו לי הלוים (שם ח יד), לדורות יהיו, והני מילי כי פטורין מלמפרוק מבכור אדם ומבכור בהמה דאיתקש לבכור אדם, אבל בכור בהמה טהורה דידהו קדוש הוא. וכהנת ולויה שנישאת לישראל וילדה בכור מיחייבי בפדיון, דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, והוינן בה היכי דמי, אמר רב פפא דאיעבר מגוי, אבל מישראל לא דכתיב למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). ופטר רחם מישראל לאו דוקא, דהא בת ישראל שנשאת ללוי לא קא אזלינין בתר פטר רחם. מר בריה דר' יוסף משמי' דרבא אמר אפי' תימא מישראל דפטר רחם בבני ישראל כתיב, ואע"ג דהתם לא קא מהניא, הכא מהניא כדקאמר רבינא, אמר לי אמימר הלכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דר' יוסף. וטעמי מאי מיחייבי דאע"ג דהוקשה כיון דברה מכהנת לא הוי כהן ודלוי לא הוי לוי, דהא למשפחותם לבית אבותם כתיב ולא אזיל זרעא דידה בתרה כמאן דמיסלקא מיהא דמיא בריה דישראל ולא קא מהניא לי' אמו כהנת או לויה:

1311

1312וכהן דנסיב איתתא דלא חזיא לי', או גרושה או זונה ההוא בריה דהוה לי' מינה חלל הו' ופסול לכהונה מיחייב ההוא חלל למיפרק נפשי' דכיון דאיתחל לי' מכהונה כישראל דמיא, דאמר ר' שמעון בן יוסינא אמר ר' שמעון בן לקיש כהן שנשא גרושה והוי לי' בכור חלל, מת אביו בתוך שלשים יום לכשיגדיל [הבן] חייב לפדות עצמו מת אביו לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה אביו בפדיונו ובר ישראל דאית לי' ברא בוכרא מיחייב למיתן פורקניה חמש סלעים לכהן, או שוויהן, או אפי' בציר משוויהן, והוא דמפייס בי' כהן, דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג). ומאימת מחייב למיפרקין, מכי הוי בר תלתין יומי, דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר יח טז), והיכא דיהיב לי' [חמש] איסתרא בתוך ל' יום ומת הבן בתוך למ"ד יום אע"פ שנתן לו יחזיר. והיכא דלא פרקי' אבוה מחייב הוא למיפרק עצמו, מאי טעמא קרי בי' תפדה וקרי בי' תפדה. והני מילי בוכרא דאימא, אבל בוכרא דאבא לא, מאי טעם פטר רחם כתיב:

1312

1313תנן התם יש בכור לנחלה, ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן, [ויש שאינו] לא לנחלה ולא לכהן בכור לנחלה ואין בכור לכהן, זה הבא אחר הנפלים, אע"פ שיצא ראשו חי, או אחר בן תשעה חדשים שיצא ראשו מת, והמפלת כמין בהמה חי' ועוף דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא מצורת אדם, והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן, כדפרישית להו בפ' אשה כי תזריע. יש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, זה שהי' לו בנים פי' זהו קמא, ונשא אשה שלא ילדה או נשא גוי' מיצעא ונתגיירה מעוברת, או שפחה ונשתחררה מעוברת וילדה הרי זה בכור לכהן, דמ"מ פטר רחם בישראל הוא, אבל לנחלה לא הוי בכור, מי שהיה לו בנים מאי טעמא לא דראשית אונו (דברים כא יז) אמר רחמנא והאי לאו ראשית אונו הוא:

1313

1314ומי שנשא גויה או שפחה מאי טעמא לא, דכי (תהי') [תהיין] לאיש שתי נשים וילדו לו בנים (שם שם טו) אמר רחמנא כל היכא דאית לו בה הוייה קרינן בה וילדו לו, וכל היכא דלית ליה בה הויה לא קרינין בה וילדו לו, וגויה ושפחה לית בהו לישראל הוייה, הלכך בניהו ליתניהו בכורות לנחלה:

1314

1315וכן מי שלא ילדה וילדה היא ואשת כהן שלא ילדה היא ואשת לוי שלא ילדה היא והאשה שכבר ילדה נמי הוי בנייהו בכורות לכהן, דאע"ג שספיקי נינהו ספק איסורא לחומרא, הלכך מחייבי בפדיון, אבל לנחלה לא הוי בכור דרחמנא אמר יכיר (שם כא יז), והאי לא מצי לאכורי, וה"ה למי שלא שהתה אחר בעלה שלשת חדשים ונשאת לשני וילדה ואינו ידוע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, הוי בכור לכהן משום דספק הוא, ואין בכור לנחלה דלא קרינין ביה יכיר:

1315

1316ומאן דמתיליד ליה בוכרא בעינה מחייב לאקדושי קמיה שמיא, דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות יג ב), בזמן שבית המקדש קיים אי (הויתם) [הוי תם] חלבו ודמו קרב על גבי המזבח, ובשרו נאכל לכהנים, וכי הוי בעל מום נאכל לכהנים במומו דכתיב ובשרם יהיו לך וגו' (במדבר יח יח) אחד תם ואחד בעל מום, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים רועה עד שיפול בו מום ונאכל לכהנים. ואי אית ליה לבר ישראל בכור בשותפותא, פטור מן הבכורה דכל יד גוי באמצע פטור מן הבכורה, ואסור למישדי מומא בקדשים עד דנפל ביה ממילא, דכתיב כל מום לא יהיה בו (ויקרא כב כא), אי קרא דלא ליקרב בעל מום הוא דאתא, לכתוב כל אשר בו מום לא תקריבו ותו לא, ומה ת"ל כל מום לא יהיה בו, דאפי' גרמא נמי אסיר, וכדדרישית בפ' שור או כשב (שם שם כז). ואע"ג דאית ביה מומא אסור למשחטיה עד דמחוי ליה לחכם, ואי עבר ושחט לא חזינין למומא לאחר שחיטתו אלא אמרינן ליה, כדתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' יהודה מתיר, ור' מאיר אוסר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בדוקין שבעין כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי במומין שבגוף, מר סבר גזרינן מומין שבגוף, דאינן משתנין מחמת שחיטה, אטו דוקין שבעין דמשתנין מחמת שחיטה, ומר סבר לא גזרינן, ואע"ג דקי"ל ר' יהודה ור' מאיר הלכה כר' יהודה. דאמר ר' נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ואפי' מומחה דאית ליה בוכרא והוי ביה מומא לא חזיא ליה לנפשיה, אלא צריך לאחווייא לחכם אחר, דתניא כל הבכורות כולן אדם רואה חוץ מבכור של עצמו, וכן לאסהודי עליה לא מהימן הוא לנפשיה, אלא צריך סהדי אחרינא דלאו איהו שדא ביה מומא, ובנו ובתו פי' היינו בנו ובתו שאינן סמוכין על שלחן אביהם, נאמנין להעיד על בכור של אביהן, מאי טעמא דכיון דאי בעי ספי להו ואי בעי לא ספי להו כאחר דמי ולא משקרי. דתנן [ר'] יהושע בן קפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רשב"ג אומר ואפי' בנו ואפי' בתו, ר' אומר ואפי' עשרה והן בני ביתו אינן נאמנין, פי' דכיון דאכלין מניה הוו להו כבעלים ומשקרי. אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי, והלכתא (כר"ג) [כרשב"ג] דאמר אפי' בנו ואפי' בתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמיא. ואילו ישראל דזבין בכור מכהן מהימן ההוא ישראל אמומיה, דכהנים הוא דחשדו לה רבנן דלמא שדו מום בבכור דכולהו בכורות לדידהו הוו דשכיחי תדירא חשו להו רבנן דלמא מיקרי ורמי ביה מום, אבל בישראל לא חשו להו רבנן:

1316

1317ירויחו דורשי פרשת יציאת כושרות וישכילו. דתנו רבנן היום אתם יוצאים [בחדש האביב]. שאין ת"ל בחדש האביב, אלא חדש שהוא כשר לכם לא חמה קשה, ולא גשמים, וכה"א מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), שאין ת"ל בכושרות, אלא בחדש שהוא כשר להם, לא חמה קשה ולא גשמים. ר' יונתן מפיק לה לתיבת בכושרות לשתי תיבות בוכין ושירות, מצרים בוכין, דכתיב ומצרים מקברים [וגו'] (במדבר לג ד). וישראל משוררים, דכתיב קול רנה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קיח טו). ר' נתן אומר בכושרות, במעשה כשירות שבהם, דכתיב במראות הצובאות (שמות לח ח), וסמוך לה פרשת עבודת הפסח שתהא נוהגת בארץ:

1317

1318והיה כי יביאך ה'. תלה הכתוב עבודה זו בביאת הארץ:

1318

1319אל הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי. הרי אלו חמשה עממים, אבל למדנו לארץ חמשה שהיא שבעה במקום אחר מגזירה שוה, נאמר כאן ביאה, דכתיב והי' כי יביאך, ונאמר להלן ביאה, דכתיב ויביאנו אל המקום הזה (דברים כו ט) מה ביאה האמורה להלן לארץ חמשת עממים שהן שבעה במקום אחר, אף ביאה האמורה כאן לארץ חמשת עממים שהם ז' במקום אחר:

1319

1320אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ חלב ודבש, והיכן נשבע, באברהם מהו אומר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הזאת (בראשית טו יח), ביצחק מה הוא אומר, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כו ג), ביעקב מהו אומר, הארץ אשר אתה שוכב עליך לך אתננה ולזרעך (שם כח יג) וכי תימא הא לא כתיבה שבועה בהדיא, הא כתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול (שם ט יא), וכתיב בקבלה אשר נשבעתי מעבור מי נח (ישעי' נד ט), אשכחן דלא לא שבועה היא, ומסתברא דכי היכי דלא לא שבועה, הן הן שבועה היא:

1320

1321ועבדת את העבודה הזאת. דהיינו מצות הפסח ואכילתו, כשם שעבדת רוב מצותיו במצרים, כך עשה לדורות, וכדדרשינן במסכת לאחרן:

1321

1322בחדש הזה. דהיינו ניסן:

1322

1323שבעת ימים תאכל מצות כתיב חסר ו' פרט למצת אורז ודוחן ומיני קטניות כדדרשינן במסכתא:

1323

1324וביום השביעי חג לה'. מכאן אמרו מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון של חג:

1324

1325וביום השביעי חג לה'. השביעי בכלל שאר הימים הי', ולמה יצא ללמד על הכלל, מה שביעי שהוא יו"ט ואפ"ה הוי רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, אף כולן רשות כיוצא בו חוץ מלילה הראשון שהכתוב קובעו חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח):

1325

1326מצות יאכל את שבעת הימים. למה נאמר, לפי שהוא אומר ששת ימים תאכל מצות (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא שבעת ימים אתה אוכל מן הישן, וששה מן החדש, וכה"א ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג יד):

1326

1327ולא יראה חמץ ולא יראה לך שאור. הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ, מה זה בלא יראה, אף זה בלא יראה, ומה זה בלא ימצא, אף זה בלא ימצא, ומה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין:

1327

1328בכל גבולך. למה נאמר, לפי שהוא אומר שאור לא ימצא בבתיכם, שומעני בבית בלבד, ת"ל בכל גבולך, גבולך דומיא דבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, וחמץ של ישראל שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא ברשותו הרי היא כמבוער, ומפרש להו במסכתין:

1328

1329והגדת לבנך. זהו שאינו יודע לשאול, שהרי כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ולכל אחד ואחד נתנה תורה דרך להשיב לפי עניינו, שהרי העולם נברא בארבע מידות של בני אדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול:

1329

1330והגדת לבנך. שומעני יתחיל מראש חודש להגיד לו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא שומעני יתחיל מבעוד יום, ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך הגביהם ואמור לו בעבור זה:

1330

1331עשה ה' לי. למה נאמר, לפי שהוא אומר בבן רשע מה העבודה הזאת לכם, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל שלא אמר לנו בידוע שכפר בעיקר, אף אתה הוציאהו מן הכלל, ואומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך שאילו הייתה לשם לא הייתה נגאל, פי' אלא כבר היית מת בשלשת ימי אפילה:

1331

1332והיה לך לאות. לאת חסר ו', לומר לך ארבע פרשיות של יד צריכות שיהיו בכרך אחד, והדין נותן הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש ותן תפילין ביד, מה בראש ארבע טוטפות, אף ביד ארבע טוטפות, ת"ל והיה לך לאות על ידך, זה כרך אחד של ארבע פרשיות:

1332

1333לך לאות. ולא לאחרים לאות, שלא יטלנו בידו ויראם לכל העולם, אלא ישתמש בהם בצנעה:

1333

1334על ידך. לא נאמר בידך אלא על ידך, זהו קיבורת, דהיינו גובה של יד:

1334

1335ידך. זו שמאל, וכה"א אף ידי יסדה (הארץ) [ארץ] וימיני טפחה שמים (ישעי' מח יג), ואומר ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים (שופטים ה כו), ואומר גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך (תהלים קלט י), למדנו ליד שנאמר כאן שהיא שמאל:

1335

1336ולזכרון בין עיניך. אבל הרשעים נאמר בהם אין פחד אלהים לנגד עיניו (שם לו ב):

1336

1337מהו ולזכרון, ספר זכרון ארבע פרשיות (בכיס) [בכרך] אחד:

1337

1338בין עיניך. על גובה של ראש, וכה"א ולא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים יד א), מה בין עיניכם האמור להלן על גובה של ראש, אף בין עיניך האמור כאן על גובה של ראש:

1338

1339למען תהי' תורת ה' בפיך. למה נאמר, לפי שנאמר והי' לך, שומע אני אף הנשים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפילין כן, ת"ל למען תהי' תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חייבין (בתלמוד תורה) [בתפילין] חוץ מנשים ועבדים:

1339

1340כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. גדולה מצות תפילין שהיא מזכרת יציאת מצרים:

1340

1341ושמרת את החוקה הזאת זו חוקת תפילין שבה הענין מדבר, ומה ת"ל ושמרת את החוקה לפי שהוא אומר והי' לך לאות שומעני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים יכול אף תפילין כן, ת"ל ושמרת את החוקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשומרה, מכאן אמרו כל קטן שיודע לשמור את תפיליו אביו לוקח לו תפילין:

1341

1342למועדה. למועד הניתן לה, דהיינו משינץ החמה ועד שקיעתה, ודומה לדבר עשה ירח למועדים (תהלים קד ט). כתיב למועדה מלא ו', ורבותיי דרשו התיבה לשתים, כלומר למו עדה, כמו בעבור תהי' לי לעדה (בראשית כא ל), עדות הוא לישראל כי שם ה' נקרא עליהם, וכה"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), אמרי רבנן אלו תפילין שבראש:

1342

1343מימים ימימה. יש ימים שאתה נוהג בה, ויש ימים שאי אתה נוהג בה, יצאו שבתות וימים טובים, ר' יצחק אומר הואיל ושבת קרואה אות, דכתיב אות הוא לעולם (שמות לא יז), ותפילין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות, או יתן אות בתוך אות אמרת [לא] תדחה שבת שהיא קרואה אות וברית, לתפילין שאינן קרואות אלא אות בלבד. ר' אליעזר אומר תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת ב"ד, לתפילין שאינן חייבין עליהם לא כרת ולא מיתת ב"ד, אלא מיענש עליהם לעולם הבא, כדמפרש בראש השנה פושעי ישראל בגופן היינו קרקפתא דלא מנח תפילין:

1343

1344וימים טובים דאיתקש לשבת נמי אסור לאנוחי תפילין:

1344

1345ירויחו דורשי פרשה ראשונה של תפילין וישכילו והיא מן קדש לי עד וימים ימימה, וסמוך לה פרשה שניה שהיא פרשת כי יביאך:

1345

1346והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני. זה כנען שתקרא הארץ על שמו, וכי מה עשה, אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופינה עצמו מפניהם, אמר הקב"ה אתה פנית עצמך מפני בניי, אף אני קורא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה בארציך, ואיזו זו אפריקי:

1346

1347כאשר נשבע לך ולאבותיך. והיכן נשבע, כדכתיב והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב (שמות ו ח), כדדרשינן בפ' חמשה עממים:

1347

1348ונתנה לך. שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא כאילו היום נתנה לך:

1348

1349יבאך. חסר ו' וי"ד רמוז לבני עשרים שנה שלא יבואו לארץ. כל אתנחתא וסוף פסוק וזקף וכל לשון נקבה לך, וכל השאר שהוא לשון זכר לך.:

1349

1350והעברת כל פטר רחם לה'. דהיינו בכורי אדם. אין והעברת אלא לשון הפרשה, וכה"א והעברת את נחלת אביהן להן (במדבר כז ז), ואומר והעברתם את נחלתו לבתו (שם שם ח):

1350

1351וכל פטר שגר בהמה. זה שדרשנו שמלת פטר הוא מלשון פוטר מים (משלי יז יד), וכן ויפטר מפני שאול (ש"א יט י), וכן פטר שגר לשון אחד הן, היינו ששיגרתו בהמה ולא יוצא דופן, אלא דרך פתח הרחם, ודומה לו שגר אלפיך (דברים ז יג), ולהכי אמרי אינשי במקום שילוח שיגר:

1351

1352אשר יהי' לך. להוציא את המוכר עיבור בהמה לגוי משמע מוציא המוכר עיבור בהמתו לגוי ומביא את הלוקח עובר בהמתו של גוי, ת"ל אשר יולד בבקרך ובצאנך (דברים טו יט), להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי שאינו חייב בבכורה:

1352

1353הזכרים לה'. מדכתיב הזכרים ולא כתיב הזכר, שמעת מינה כל שני זכרים המבוכרין כאחת הוא דאתא, מכאן היה ר' יוסי הגלילי אומר רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת, שניהן לכהן, שנא' הזכרים לה' לפי שאפשר לצמצם וכאחת יצאו, וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם לפיכך אחד לו ואחד לכהן, שבזה אחר זה יצאו:

1353

1354(ופטר) [וכל פטר] חמור תפדה בשה. למה נאמר, לפי שנאמר [אך פדה תפדה את בכור האדם] ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה (במדבר יח טו), שומעני כל בהמה טמאה במשמע, ת"ל (ופטר) [וכל פטר] חמור, פטר חמור אתה פודה, ואי אתה פודה פטר כל בהמה טמאה. ומה זכו פטרי חמורים להיפדות יותר משאר בהמה טמאה, הכי אמרינן בברייתא לפי שישראל עמסום ביציאתם ממצרים, ועוד שהמצריים נמשלו כחמורים, שנא' אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), וישראל נמשלו לשה, שנא' שה פזורה ישראל אריות הדיחו (ירמיה נ יז), ולהכי כתיב חמר חסר ו' להיות מניינו רמ"ח איברים שבאדם, שכל גופי בכורי מצרים שנקראו חמורים נערפו להיותם פדיון תחת ישראל שנקראו שה, וכה"א [כי] אני ה' אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים (ישעיה מג ג), ועכשיו ינתן שה פדיון תחת החמור. ותני תפדה בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא (בבכור) [בכוי], אבל שאר בהמה טמאה אע"פ שאין בכוריהן נפדין בשה מקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותו מהקדש בדק הבית:

1354

1355ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה ממקום עורף, וכה"א וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא ד), מכאן אמרו מצוות פדייה קודמת למצות עריפה כדי להרבות נכסיהן, ואם אין פודה ערפהו, הואיל ואיבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, ומניין שהוא אסור בהנאה, נאמר כאן עריפה, ונאמר בעגלה ערופה עריפה מה להלן אסורה בהנאה אף כאן אסורה בהנאה:

1355

1356וכל בכור אדם בבניך תפדה. למה נאמר לפי שהוא אומר ופדוייו מבן חודש תפדה (במדבר יח טז), כלל, כערכך כסף חמשת שקלים (שם שם), פרט, ואי דיינית ליה הכי איכא למימר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, כתב רחמנא וכל בכור אדם בבניך תפדה דהוי ליה כללא אחרינא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בנכסין מטלטלין שאין להם אחריות [וגופן ממון], אף אני אין לי אלא נכסין המטולטלים שאין להם אחריות, דהוי להו מעין כסף האמור בפרט, מכאן אמרו בכל פודין בכורי אדם חוץ מעבדים ושפחות וקרקעות ושטרות והקדישות:

1356

1357וכל בכור אדם בבניך תפדה. וכל לרבות שאם היה לו חמש בכורות מחמש נשים חייב לפדות את כולן:

1357

1358תפדה. קרי ביה תפדה, מכאן אמרו אם לא פדאו אביו יפדה הוא את עצמו, ולא זו בלבד אלא כל שהוא מצות האב לעשות לבן אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. מכאן אמרו חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו:

1358

1359והיה כי ישאלך בנך מחר. יש מחר לאחר זמן כגון זה, ודומה ומחר (על) [אל] כל עדת ישראל יקצוף (יהושע כב יח) ויש מחר שהוא עכשו, כגון מחר אנכי נצב (שמות יז ט), למחר יהיה האות הזה (שם ח יט), וכל דומיהן:

1359

1360לאמר. לומר לך:

1360

1361מה זאת. זו מדת תם, דהיינו בן טפש שאינו מבין מדעתו ולא למד מאחרים ואינו רשע וכופר, אלא בתמותו שואל מה זאת העבדה:

1361

1362ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. משועבדים למלכות ולא לעבדים:

1362

1363ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו. כדכתיב ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל (שמות ט לה), יכול הקשה מאליו, ת"ל ויחזק ה' את לב פרעה (שם ט יב):

1363

1364ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם. יכול אפי' נקבות, ת"ל הזכרים, מכאן אמרו זובחין בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם:

1364

1365על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים. זש"ה לפני ה' אלהיך (תאכלו) [תאכלנו] (דברים טו כ):

1365

1366וכל בכור בני אפדה. בחמש סלעין או בשווייהן או במה שמתרצה בו הכהן לקבלו בחמש סלעים:

1366

1367אפדה. קרי ביה אפדה, מכאן אמרו אין לו לאדם אלא חמש סלעין והוא עומד לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו שמצוותו קודמת למצוות בנו:

1367

1368והיה לאות על ידכה. לאות חסר ו', שהרי ארבע פרשיות של תפילין של יד הוויית כתיבתן בכרך אחד דהיינו אות אחד ובית אחד ואות זה שביד זכר כי ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים:

1368

1369ולטוטפות בין עיניך. זכר לאותות ומופתים אשר עשה בפרעה ובכל ביתו לעינינו:

1369

1370גרסינן בסוף גמרא דהקומץ רבה א"ר אשי ידכה בה"א כתיב וזו הוא יד שמאל, כלומר מדכתיב בה"א בלשון נקבה ש"מ שהיא חלשת כנקבה שהיא שמאל:

1370

1371ולטוטפות בין עיניך. טוטפות היא כעין פאר שחובשין על הראש, כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), ותרגם יונתן בן עוזיאל טוטפתך שים עליך, וכתיב לתת להם פאר תחת אפר, (מעשה) [מעטה] תהלה תחת רוח כהה (ישעיה סא ג), פאר דומיא דמעטה, מה מעטה תכשיט אף פאר תכשיט, ודומה לדבר פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), ותנינן במס' שבת בפ' במה אשה יוצאה לא בטוטפת ולא (בסנביבין) [בסרביטין], טוטפת (וסנביטין) [וסרביטין] הן תכשיטין שמניחות על הראש, וכך שמם בלשון הקודש, וסרביטין הן מכשירי הטוטפת. א"ר אבהו טוטפת המוקפת מאוזן לאוזן, סרביטין הן שלשלאות הקבועין בטוטפת ומגיעין עד לחיים. א"ר הונא עניות עושות את הטטפת של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב. וכדי להזכיר ישראל מצוותיו של הקב"ה נתן להם ציונין וסמניות, שאם יהרהרו לדבר עבירה יראו אותן ויזכרו המצות ומי שצוה אותם כגון ציצית בבגדיהן, דכתיב בהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' (במדבר טו לט):

1371

1372תפילה שביד, דכתיב בה והיה לך לאות על ידך (פסוק ט), תפילה שבראש, דכתיב ולזכרון בין עיניך (שם), ולמה לטטפת חסר שני ווי"ן, ללמד על תפילה של ראש שצריכה שיהיו ארבע פרשיות בארבע בתים, דאמר ר' עקיבה טט בגדפי שתים, פת באפריקי שתים, פי' גדפי שם מקום הוא, ובלשונם אומרים לשתים טט, אפריקא היינו עם גומר, ולשתים אומרים פת, כלומר טטפת היינו שתים שתים דהוו להו ארבעה. ור"ע סבר יש אם למסורת, ר' ישמעאל אומר לטוטפות קרי ותרי זימני כתיבי מיעוט טוטפות שתים, מיעוט טוטפות שתים, הרי כאן ארבע, יכול כולן בעור אחד, ת"ל ולזכרון בין עיניך, לימד על ארבע בתים שיהיו בעור אחד:

1372

1373בין עיניך. בגובה של ראש:

1373

1374כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. גדולה היא יציאת מצרים שצריכה אות וטוטפות להזכירה כנגד כל המצות:

1374

1375ורבותינו דורשין דמיחייבין בית ישראל לאנוחי תפילין בראשיהון ותפילין בדרעיהון, דכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו ח). תנו רבנן על ידך זה גובה של יד, דהיינו קיבורת בלע"ז ברודונציל"א. דתנא ר' מנשה על ידך זו קיבורת, בין עיניך זו קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס:

1375

1376ר' יצחק אומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם (שם יא יח). שתהא התפילין שומה כנגד הלב. ר' חייא דבי ר' אויא מכוין ומנח לתפילת היד כנגד הלב ותפלת הראש בגובה של ראש:

1376

1377והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך (פסוק ט). כל זמן שתפילה של יד ביד, תן תפילה של ראש בראש מכאן אמרו מצות תפילין כשהוא נותנן נותן את של יד תחלה ואח"כ נותן את של ראש בראש, דכתיב והיה לך לאות על ידך, והדר ולזכרון בין עיניך, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש תחילה, ואח"כ חולץ את של יד, דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שתפילה בין עיניך יהיו שתיהן עליך:

1377

1378למען תהיה תורת ה' בפיך. מי שמחויב בתלמוד תורה חייב בתפילין, יצאו נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא יט), בניכם ולא בנותיכם, מכאן אמרו כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, לפי שמכניס בה ערמימיות יתירה:

1378

1379ד"א למען תהיה תורת ה' בפיך. מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו עוסק בתורה, וכל העוסק בתורה אותו היום פטור מן התפילין, וירא שמים יוצא ידי שניהן, פי' שעוסק בתורה ומניח תפילין:

1379

1380ושימוש תפילין ועשייתם הכין הוי, נוטל עור של בהמה טהורה, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (פסוק ט), מן המותר בפיך, ואית דנהגו למיעבד מעור שליל של פרה ומשימו בסיד ומתקנו כמין קלף ויהיה אמום שלו מתוקן מעץ ובשפת האמום שיניים כשיני המפתח ארכו כאצבע וחצי ועובי השי"ן כאצבע קטנה, ובין שן לשן כחצי אצבע ונוטל חתיכה מאותו עור כחצי זרת ומרכיכו במים, ומרכיבו על אותן השיניים, ועל כל האימום של עץ ואוסרה בחוט של פשתן, ומעביר החוט בין שן לשן, ודוחק האוסר יפה לעשיית השיניים להיות בתי התפילין עשויין כמין העור בצורת השיניים להכניס שם תפילין של ראש, ומניח העור על פני האימום ועל השיניים שלו עד שיתייבש יפה. ואח"כ יוצא האימום מתוכו ויביא עור בהמה טהורה וחיה טהורה שיהא מעובד לשם תפילין, והלכה למשה מסיני הוא שתפילין נכתבין על הקלף ובמקום בשר, ומזוזה נכתבת על דוכסוסטוס ובמקום שיער. תפילין אין צריכין שירטוט, מזוזה צריכה שרטוט, ואמרי' התם מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה, משום דכתיב בה דברי שלום ואמת (אסתר ט ל), ומאי אמיתה של תורה. זו מזוזה, ולאו משום דמזוזה עדיפא מתפילין, אלא דגריעה, דמזוזה אית בה שתי פרשיות, ותפילין אית בהו ארבע, אלא מזוזה נאמר בה וכתבתם על מזוזות (דברים יא כ), תפילין לא נאמר בהו כתיבה, אלא ושמתם וקשרתם (שם שם יח), אלו ואלו נכתבות שלא מן הכתב, מאי טעמא מגרס גריסן. תני ר' חיננא בריה דרבה מפשרוניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ועבד ושפחה וגוי וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנא' וקשרתם וכתבתם (שם שם), כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, ושאינו בקשירה אינו בכתיבה. ויטול ד' חתיכות מאותו קלף וכותב ד' פרשיות, בחתיכה אחת כותב פרשה ראשונה מן וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור עד מימים ימימה, בחתיכה שנית כותב פרשה שניה מן והיה כי יביאך תניין עד סוף פיסקא כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, בחתיכה שלישית כותב פרשת שלישית שמע ישראל עד ובשעריך, בחתיכה רביעית כותב פרשה רביעית והיה אם שמוע עד על הארץ, ומעייף אותן החתיכות כשהן כתובות עיוף מול קורא, פי' מתחיל לעייף מסוף הפרשה ובא כנגד ראש קריאת הפרשה, וכן מעייף מול קורא לקמיע ומשים כל פרשה ופרשה ארבעתן באותן ארבעת בתי העור ויושיבן כסדרן שלא יתחלפו הפרשיות:

1380

1381ת"ר כיצד סדרן קדש לי והיה כי יביאך מימין הקורא שהיא שמאל המניח, שמע והיה אם שמוע משמאל הקורא שהיא ימין המניח. וקושר כל קלף וקלף בפני עצמו בשיער בהמה טהורה, בלישנא אחר אמרי לה קדש לי בתחלה בבית ראשון מימין, והיה כי יביאך בבית שני בצדו באמצע שמע ישראל בצדו באמצע והיה אם שמוע בבית רביעי בצדו משמאל. ואית דנהגו למיקשר בשיער זנב הפר ומתקנין וסוגרין לאותן ד' קלפין בתוך ד' בתי העור ותופר עליהן בגידין מן מתני השור ובאלכסונן תופרן, כיצד מתחיל מן והיה אם שמוע מלתתא וסליק לעילא ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא ועקים בין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה כי יביאך ואתי להדי שפה דבין שמע לוהיה כי יביאך וסליק לעילא ועקים לבין והיה כי יביאך לקדש לי ונפיק לתתא וסליק ואתי לאפי בי רצועה ונפיק לתתא דבין קדש לוהיה כי יביאך וסליק לעילא דבין ביתא ושליף חוטא מן מחטא ועייל רישא אחרינא דחוטא דמחטא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי שפה ונפיק לעילא דבין שמע לוהיה אם שמוע ואתי לתתא ואתי לאפי בי רצועה ונפק לעיל ועקים לבין שמע לוהיה כי יביאך ונפיק לתתא ומעייל פרשיותיו על סידורן ומחזיק חטיטה ואתי לתתא:

1381

1382מן קדש לי ארבע ניקבי דנכית רצועה תלתא ניקבי ובוהיה אם שמוע ארבעה ניקבי ובשפה שלשה ואתי עד קדש לי בחד חוטא ועד כי יביאך בחד חוטא ומהדר חוטא דקדש לי על חוטא דוהיה כי יביאך וחוטא דיביאך על חוטא דשמע ומעייל תרי חוטא בנקב וחורי עם שפת חוטא של שמע ובשפת זו התפירה עבד לה מעברתון דהיינו מקום מונח מיושר בעור הכיס מתוקן להעביר משם הרצועה הנקשרת בראש, והרצועה צריכה שתהא מבהמה טהורה, וצריכה שתהיה הרצועה שחורה דהלכה למשה מסיני, אדומות לא יעשה משום גנאי, שדומה לתכשיטי נשים, ירוקות ולבנות לא יעשה משום דמיחזי כדבר אחר, פי' דנראה בראשו כנגע צרעת, וזו רצועה של תפילין של ראש צריך להיות אורך מצד ימין עד הכרס ומצד שמאל עד החזה הרי תפילין של ראש, וכשיתחיל לתת הקלפים בבתים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות תפילין, ותפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, ושי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני היינו דעביד על העור בזיינה כעין שי"ן וזאת צורת תפילין של ראש. ופרשה ראשונה של תפילין צריכה עשר זיינין, וסימנך חצ"ר מש"י לעמ"ת, אמו"ן אש"ר ללהו"ה למע"ן תהי"ה, פרשה שנייה ט"ו זיינין, וסימנך בפר"ז מא"ך דק"ח מ"ח טו"ט. יביא"ך פט"ר רח"ם הזכרי"ם מח"ר אד"ם כ"ן אפד"ה בחוז"ק מבכו"ר זב"ח ולטוטפו"ת. פרשה שלישית דהיינו שיעור ו' אותיות ג' זיינין בכל אות, סימן שעטנ"ז ג"ץ. שמע לטוטפת נפשך מזוזות דגנך דהארץ. פרשה [רביעית] דהיינו והיה אם שמוע י"ב זיינין, וסימנך פגנ"צ פק"ט ט' קזז"ץ, ואספת דגנך יפתה וקשרתם לטטפת ובקומך מזוזת הארץ:

1382

1383שי"ן של קדש לי צריכה להיות גדולה כשיעור ב' שינין, והלכה למשה מסיני הוא. וכשמניח תפילין של ראש צריכה הרצועה להיותה מעוגלת בראש ומאחריה קשר כדמות ד', והתפילין כנגד עיניו, וקשר הרצועה מאחוריו, וראש אחד מהרצועה מימין מוריד עד הכרס וראש השני משמאל ומוריד עד החזה. ותפילה של זרוע חותך מעור של בהמה טהורה העושה בית אחד קטן באומם כשיעור כדי שיכנוס שם קלף שכתובות שם ד' פרשיות ויקח חתיכת הקלף וכותב בה ארבע פרשיות בזיוניהן כסדרן ביחד בלי חיתוך כתיקונן בלי חילוף פרשת קדש לי, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע, ובין פרשה לפרשה יניח ריוח מעט וזהו הפרשיות סתומות ומעייף אותו הקלף כתקונו מול הקורא וקושרו בשיער ומשימו באותו בית של עור ועביד ליה תיתורא, היינו שילהא עילאה דתפילין דזרוע שלא תאמר תהא של זרוע כטוטפת הראש שאין לה אלא שילהא, אלא צריכא ממעל באלכסון, ובשפת התפילה עביד לה נמי מעברתא להעביר שם הרצועה השחורה, וצריכה להיות מעוגלת בגובה יד השמאלית מראש הרצועה יורדת ומגעת לאצבע צרדה, וזה צורת תפילה של יד:

1383

1384. אמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות, אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא על טוטפתא אסור. וצריך שיהיו נוייהן לבר. תנא כשהוא מניחן מניח של יד תחלה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין, ומברך קודם הנחתן, וכשהוא חולץ חולץ של ראש תחלה ואח"כ חולץ של יד, מאי טעמא אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך הם יהיו שתים, דטוטפת משמע תרי, ואע"ג דכתיב חסר יש אם למקרא. אמר רבה בר רב שילא סח בין תפילה של ראש לתפילה של יד חוזר ומברך שתים, ואקשינן מאי אריא סח אפי' לא סח נמי מברך שתים, אחת על תפילה של יד, ואחת על תפילה של ראש, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמא דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך להניח תפילין, ועל של ראש אומר ברוך על מצות תפילין, ומהדר אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין הנחת זו לזו, מברך אחת, דהיינו להניח תפילין, סח חוזר ומברך שתים, היינו דהדר ומברך מרישא על מצות תפילין ולהניח תפילין, והא קמ"ל כיון דסח בטלה לה ברכה ראשונה. תנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, דכתיב מי האיש הירא (דברים כ ח), דירא מעבירה שבידו, שמע מינה דהנחת תרווייהו מצוה אחת היא, ואפ"ה עכובי לא מעכבי אהדדי, דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד, ואע"ג דאמר רב חסדא לא שנו דאינה מעכבת אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, גזירה שמא יפשע, לא קיימא לן כוותיה, אלא מי שאין לו אלא אחת מברך עליה שתי ברכות. תניא ר' יוסי אומר מודה לי ר' יהודה בריבי שאם אין לו תפילה של יד ויש לו שתים של ראש שתולה עור על אחת מהן כי היכי דליתחזיה ארבע בתי דירה בבית אחד ויוצא בה ידי חובתו:

1384

1385ואמרי' מודה היינו פלוגתייהו. אמר רבא מדבריו של ר' יוסי חזר בו ר' יהודה ואקשינן איני, והא שלח רב הונא משמיה דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש, אבל של ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ופריק לא קשיא ר' יוסי בחדתא דלא אתנחה ברישיה כלל דר"י בעתיקא דכיון דאתנחא בטוטפתא ברישיה לא שרי ליה לאחותיה בדרעא, דמעלין בקודש ולא מורידין. וזמן הנחת תפילין קיי"ל כאחרים דאמרו משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, ועד אימת, עד חשיכה, אלא שאין מורין כן, דאמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והוה מנח תפילין ואמינא ליה לשומרן קא בעי מר ואמר לי אין, וידענא ביה דלא לשמרן קא עביד אלא דקסבר הלכה ואין מורין כן, וכיון דאין מורין כן אנן לא עבדינן מעשה הכין אלא כדפסקי מערבא דלבתר דמסלקי תפילייהו ביום מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו, וכל זמן שמניחין צריך לברך עלייהו דקיי"ל כר' ולא כרבנן:

1385

1386תנו רבנן בית שיש בו ספרים ותפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר רבא גלימא עילוי קמטרא ככלי בתוך כלי דמי ושרי, אמר אביי לא אמרן דשרי אלא דכלי שאינן כליין, אבל בכלי שהיא כליין אפי' כריך בכיסתא ומחית בקמטרא לא דכלים דידהו כולהו כחד כלי דמי, א"ר יהושע בן לוי ספר תורה לא סגי ליה בהכין אלא עושה לה מחיצה עשרה טפחים, ואי מיחדא לה דוכתה לא סגיא ליה במחיצה עשרה, והני מילי ס"ת אבל תפילין משום דצריכין ליה אע"ג דאיכא איניש לאותביניה ניהלי נקיט להו בידיה ועייל בהו לבית הכסא. ואע"ג דאיכא דוכתא לאחותינהו מחית להו היכא דנייח דאמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דר' נחמן כי הוי בעי למיסק לבית הכסא כי הוי נקיט ספרא דאגדתא הוי יהיב לן, תפילין לא יהיב לן, אמר כיון (דשדיין) [דשריין] לינטרן. ואפי' להניח אדם תפילין תחת מראשותיו מן הצד מותר, ולא חיישינן דילמא זימנין דמתהפיך וגני עלייהו והוי דרך ביזיון, מאי טעמא דשמירתן עדיפא מכבודן, ולא מבעי' כשאין אשתו עמו במטה, אלא אפי' אשתו עמו שרי, ולא אמרינן כיון דהוו להו על המטה זילא מילתא אלא משום שמירתן שפיר דמי, דבעי מיני' ר' יוסף ברי' דרב נחומי מה שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו, תחת מרגלותיו לא מבעי' לי דודאי כיון דאיכא בזיון אסור, כי קא מבעי' לי תחת מראשותיו מאי, אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפי' אשתו עמו, ואותיבנא לי' מהא דתניא לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון, אבל מניחן תחת מראשותיו, ואם היתה אשתו עמו אסור, ואם היה מקום שנמוך שלשה או שגבוה שלשה טפחים מותר תיובתא:

1386

1387אמר רב אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותי', אלמא אמרינן שמירתן עדיפא:

1387

1388והיכא מחית להו, אמר ר' ירמי' בין כר לכסת ושלא תחת הראש, והא תני רבי מניחן בכובע תחת הראש, ומהדר דמפיק לה למורשא דכובע לבר. רב פפא צייר לי' בכיסתא בכילתא ומפיק לי' לצררה לבר. רב שישי ברי' דרב אידי מחית להו אשרשיפא ופרס עלייהו סודרא, אמר רב חמא ברי' דר' יוסף הוי קאימנא קמי דרב ואמר לי הב לי תפילין והוה מחתן תחת מראשותיו וההוא יומא יום טבילה הוה ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעביד. ולגבי בעל קרי בין מרגיל בין לאונסו בין בריא בין חולה קים לן דמותר להניח תפילין, דהא מותר לקרות קריאת שמע ולברך ברכת המזון לאחריו, דתנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא בשפתיו. פי' בעל קרי מהרהר בלבו ברכות של קריאת שמע ואינו מוציא בשפתיו לברך לא לפניה ולא לאחריה, אבל קריאת שמע מוציא אפילו בשפתיו, וכן נמי בברכת המזון לאחריו מוציא בשפתיו דתרווייהו הויין מדאוריתא ואית בהו מלכות שמים, וכן נמי בדברי תורה מותר, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה, ומעשה בתלמיד אחד שהי' מגמגם וקרא בדברי תורה למעלה מר' יהודה בן בתירא אמר פתח פיך והאר דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמי' כג כט), מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אין מקבלין טומאה, אמר רב נחמן בר יצחק והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי, כר' אילעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ, וכר' יאשי' בכלאים דאמר לעולם אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, וכיון דהוי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע מיהו בתפילין ובציצית מותר, דאמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשה, ארבע בשל ראש ולזכרון בין עיניך (שמות יג ט), לטוטפת בין עיניך (שם שם טז), והיו לטוטפת בין עיניך (דברים ו ח), לטוטפת בין עיניכם (שם יא יח), וארבע בשל יד, והיו לך לאות על ידך (שמות יג ט), לאות על (ידך) [ידכה] (שם שם טז), וקשרתם לאות (דברים ו ח), וקשרתם אותם (שם יא יח), וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש לאוין, ועשו להם צצית (במדבר טו לח), ונתנו על צצית (שם שם), והיו לכם לצצית (שם שם לט), וראיתם אותו (שם שם), גדילים תעשה לך (דברים כב יב). וכשהוא קורא ק"ש ואין עליו תפילין וציצית נמצא שהוא מעיד עדות שקר בעצמו, הלכך בעל קרי מותר בתפילין ובציצית, אבל ערום בשעה שהוא ערום אסור להניח תפילין, ולגבי משוי תניא היה נושא משאוי על ראשו ובראשו תפילין אם היו תפילין נרצעות אסור, ואם לאו מותר, ואיזה משאוי אמרו, משוי של ארבעת קבין, דהוי לי' סכום עשרין ותמני ליטרין, תני ר' חייא המוציא זבל על ראשו ובראשו תפילין הרי זה לא יסלקם לצדדין, ולא יקשרם במתניו, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אלא נוטלם מראשו וקושרם בזרוע במקום תפילין. משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת של לחם אסור להניחן על ראשו בזמן שיש עליו תפילין. תניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, דברי בית שמאי, בית הלל אומרין אוחזן בידו ונכנס, ר' עקיבא אומר אוחזן בבגדו ונכנס, והא זמנין דמישתלי ושדי להו, אלא אימא אוחזן בידו בבגדו ונכנס. א"ר מישא בר ברי' דר' יהושע בן לוי הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו ונכנס, א"ר יוחנן לא שנו אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן, [אבל] אין שהות ביום כדי ללבשן עושה להן כיס טפח ומניחן מעיקרא. אמר ר' יוסף בר אבימי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, הני מילי לגדולים אבל לקטנים כי נוחתין ברישיה ומשתין מים והוא דאיכסיין, אבל תפילה של יד אי נמי חד מנייהו מחתן בידי' וקא בעי להשתין מים אסור משום נציצות הניתזות עד דמנח להם בכיס:

1388

1389וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח י), תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש לפי שנקראו פאר אבל אינו חייב להניחן, שנא' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר (ישעי' סא ג):

1389

1390וכיס של תפילין אסור להניח בו מעות או דבר אחר, לפי שנתקדש עם התפילין, דאמר רב חסדא האי סודרא [דתפילין] דאזמיני' למיצר בי' תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר בי' זוזא, אזמני' ולא צר בי', אי נמי צר בי' ולא אזמניה שרי למיצר בי' זוזי:

1390

1391ותיק של תפילין מצילין אותה עם התפילין בשבת מפני הדליקה:

1391

1392ואסור לישן בהן לא שינת עראי ולא שינת קבע, גזירה שמא יפיח בהם, אבל משום קרי לא מיתסרי לאנוחי, כמא דפסקינן לעיל, ולא קיי"ל כמאן דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שנא' וזאת תורת האדם (ש"ב ז יט):

1392

1393וצריך למשמש בהן בכל שעה שמא יפלו מעליו ויתבזו, וק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד (שמות כח לח), שלא תסיח דעתו הימנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה ומעניינים שבתורה על אחת כמה וכמה:

1393

1394והלכתא רצועות של תפילין שנפסקו וחזר ונתקשרו פסולות, לפי שאינן צריכות אלא קשר אחד:

1394

1395ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י). מגיד שאדם צריך לבדוק את תפיליו אחת לשנים עשר חדש דברי ב"ה, וב"ש אומרים אינו צריך לבודקן עולמית, וכן אמר שמאי הזקן אלו תפילין של אבי אימא, מאי טעמייהו דב"ה שמא נמחק בהם אות:

1395

1396ד"א ושמרת את החוקה הזאת למועדה. חזר על עניין הפסח שהרי הלכות הפסח והלכות בכורות כלולות אלו באלו:

1396

1397למועדה. שתהא דוחה את השבת, דאתיא מועד מועד, כתיב הכא למועדה, וכתיב התם לגבי תמיד, תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה מועד האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועד האמור כאן דוחה את השבת:

1397

1398מימים ימימה. משנה לשנה, וכה"א ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה כט), מה להלן שנה תמימה, אף כאן שנה תמימיה:

1398

1399ולענין פדיון הבן כשבא ליתן חמש סלעים או שווייהון לכהן, שואל הכהן לאביו ואומר בכור הוא זה ואומר אין, רוצה אתה לפדותו ואומר אין, והוא אומר לבכור כשהיית במעי אמך הייתה ברשותך, ועכשיו אתה ברשותנו וקידש אותך כמו שאמרה תורה קדש לי כל בכור (שמות יג ב), והמעות או החפיצין הללו חולין הן ואתה קודש וקבלו אבותיך עליהן לפדותך בהם מן הכהן כמו שאמרה תורה ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים (במדבר יח טז), ועכשיו יצאת מרשותנו בחפיצים הללו, ונכנסת לחולין ברשות אבותיך, ואלו החפיצים יכנסו תחתיך לפדיונך לרשותנו, ואומר אבי הבכור בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן, בא"י אמ"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אם פדיתי אותו כראוי מוטב, ואם לאו יהא פדוי כתורה וכמצות כהלכה וכהתניית ב"ד וכבקי שבישראל:

1399

1400ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו פרשת יציאות כושרות, כתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), צדקה שעשה אבינו אברהם היא רוממה את בניו שנקרא גוי גדול וקדוש. באברהם כתיב יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד), בבניו כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), באברהם כתיב והשענו תחת העץ (בראשית יח ד), בבניו כתיב פרש ענן למסך (תהלים קה לט), אלו ז' ענני כבוד. באברהם כתיב ואקחה פת לחם (בראשי' יח ה), בבניו כתיב הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). באברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם (בראשי' יח ז), בבניו כתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול (שמות טז ח). באברהם כתיב והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), בבניו כתיב ופסח ה' על הפתח (שמות יב כג). באברהם כתיב הלך עמם לשלחם (בראשית יח טז), בבניו כתיב וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא), עליו הכתוב אומר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):

1400

1401וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד) כל מה שנראו פרעה ומצריים גומלי חסד עם יעקב ובניו, דכתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), וכתיב במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (שם מז ו), חטאת היא להם, שהרי נהפך לבם לומר הבה נתחכמה לו (שמות א י) וכל מה שנראו גומלי חסד, כדכתיב ויהי בשלח פרעה את העם, שילוח דהיינו לוואי חטאת היא להם, שנאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם (שם יד ה), כיון שראה אותם נוסעים כחומה, התחיל קורא וויי שכל זמן שהיו רומסין ובולסין את הטיט היו בעיניו כאין, כיון שראה אותם יוצאין בצבאות ובדגלים, התחיל מצטער וקורא ווי, ועליו ועל כיוצא בו נאמר וחסד לאומים חטאת:

1401

1402ויהי בשלח פרעה את העם. אין שילוח אלא לוואי, וכה"א ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית יח טז). ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו (בראשית יב כ), וישלחם יצחק (שם כו לא), וכל דומיהן. הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב), הוא חזר לומר קומו צאו מתוך עמי (שם יב לא), ומה שכר נטלו על כך, שנאמר לא תתעב מצרי (דברים כג ח):

1402

1403ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אין נחם אלא לשון ניהוג, וכה"א נחית בחסדך (שמות טו יג), נחית כצאן עמיך (תהלים עז כא), וינחם בענן יומם (שם עח יד):

1403

1404דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. ברוב מקומות במקרא תמצא דרך לשון זכר, כדכתיב יש דרך ישר לפני איש (משלי יד יב). וכן כי קרוב הוא, וכיצד הי' קרוב למצרים, שהרי עזה היא סמוכה לגושן, וגת סמוכה לעזה שהרי פלשת וכפתור בני בניו של מצרים הזקן היו, והיתה נחלתם בין אחיהם בני מצרים, ובין בני כנען, וזה דרך שהי' קרוב וישר לצאת מגושן וללכת דרך עזה וגת ומשם ליכנס לארץ כנען, שכולן סמוכות וקרובות, ומפני מה לא ניהגם כך:

1404

1405כי אמר אלהים. למשה:

1405

1406פן ינחם העם. שיצא מיד עבודה קשה ועכשיו יצאו לקראתם בני פלשת שהן מלומדי מלחמה להלחם אתם, כדרך שעשו עם בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת, שנא' (בני) [ובני] אפרים שותלח (בנו בכר) [וברד] בנו וגו' (דה"א ז כ), וכתיב והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת [את] מקניהם (שם שם כא), וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים עח ט), מפני מה, מפני שלא שמרו ברית ה' ובתורתו מאנו ללכת (שם שם י), עברו על הקץ שנגזר בין הבתרים, עברו על השבועה, דכתיב וישבע יוסף את בני ישראל לאמר (בראשית נ כה), ועכשיו יראו ישראל מלחמה שקשה עליהם, ויראו עצמות יוסף אחיהם מושלכין בפלשת ושבו מצרימה, ו' שבראש התיבה ושבו משמעתה לשון עתיד:

1406

1407ויסב אלהים את העם. הקיפן דרך אחרת ודומה כי לא נסב עד באו פה (ש"א טז יא), הסבי עיניך מנגדי (שה"ש ו ה), וכל דומיהן:

1407

1408דרך המדבר. כדי לצרפן, שנא' המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' (דברים ח טו), ר' אליעזר אומר כדי ליגען, שנא' ענה בדרך כחי (תהלים קב כד). ולא עינם אלא ללמדם את המצוות, שנא' טוב לי כי עוניתי למען (אלמדה) [אלמד] חוקיך (שם קיט עא):

1408

1409ים סוף. כדי להודיעם גבורותיו על הים, וכדי לנסותם שם, אלא שלא עמדו בנסיון שנא' וימרו על ים בים סוף:

1409

1410וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. אין חמושים אלא מזורזים, בין לגבי כלי זיין, כגון ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם (יהושע א יד), וכגון ויעברו (בני גד ובני ראובן) [בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה] חמושים (שם ד יב), ובין לגבי בדק ושאר עסקים, כגון וחמש את ארץ מצרים (בראשית מא לד), כולן מדוברין על אופן זירוז:

1410

1411ויקח משה את עצמות יוסף עמו. במחנה לווייה, להודיע חכמתו של משה שכל ישראל עסוקין בביזה, ומשה עוסק במצוות, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות (משלי י ח), ומנין הי' משה יודע היכן הוא קבור, אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראת למשה קברו של יוסף, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצריים ושקעוהו בתוך נילוס, בא משה ועמד על נילוס, נטל צרור וזרק לתוכו, וצעק עלי שור עלי שור, הגיעה שבועה שנשבע לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ועכשיו אם אתה מראה את ארונך מוטב, ואם לאו נקיים אנו משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף, ואל תתמה, שהרי אלישע תלמיד של אליהו צף הברזל מפניו ק"ו למשה רבו של אליהו. ר' נתן אומר בקפיטולין של מצרים היה קבור יוסף:

1411

1412כי השבע השביע. כפל השבועה השביען כדי שישבעו את בניהן דור אחר דור, ולמה השביע את אחיו ולא השביע את בניו אלא אמר שמא לא יניחו מצרים את בניי לבד, אמר להם יוסף אני הורדתי את אבא כאן לרצונו ולכבודו ואעפ"כ העליתיו מכאן למקום שהורדתיו משם, ואני שהורדתוני כאן שלא לרצוני. ושלא לכבודי משביעכם אני שתעלוני מכאן למקום שגנבתוני משם ובכך תהיו נקיים, משל לחבית של יין שגנבוה גנבים ונודע לבעל היין ואומר יערב לכם היין אם תחזרו הקנקן למקום שלקחתם אותו משם וכן עשו, שנא' ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם (יהושע כד לב):

1412

1413את בני ישראל. את השבטים:

1413

1414לאמר. לומר לבניהם:

1414

1415פקד יפקוד אלהים אתכם. פקוד בגלות זה יפקוד בשאר גליות:

1415

1416והעליתם את עצמותי מזה. מזה המקום:

1416

1417אתכם. כשתהיו עולין גם [עצמות שאר שבטים] אתכם. מכאן שיודע היה יוסף ברוח הקודש שכל שבט ושבט עתיד להעלות ראש שבטו, ודומה לדבר מזה, זה בגמט' תריסר הוויין:

1417

1418והעלתם חסר יו"ד רמז שלא נתעסקו בו שאר בני השבטים אלא משה לבדו:

1418

1419ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. מה איתם שם מקום אף סכות שם מקום כשדרשינן:

1419

1420וה' הולך לפניהם יומם. שכינת כבודו אשר באויר הנכבד אשר הענין דק מכל דק' וחזק מכל חזק, וקדוש מכל קדוש, אשר בו מראה כבודו בראיית הלב, ולא בראיית העין לנביאיו, ובו מדבר בחזון לחסידיו, כאשר כתבנו בתחלת שכל טוב, כמו שהיתה מרחפת ומועפת בתחלת העולם. כך היתה מהלכת לפני אבותינו בזכותו של אברהם אבינו, כשדרשינן בפתחה של פרשה:

1420

1421יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. וזה הענן הי' אחד משבעת ענני הכבוד שסיככו בהם, ארבעה מארבע רוחותם, שנא' יסובבנהו (דברים לב י), אחד מלמעלה שלא יזיקם שרב ושמש, שנא' ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם (ישעי' מט י). ואחד מלמטה, שנא' ישאהו על אברתו (דברים לב יא), ואחד שהי' מהלך לפניהם כל הנמוך מגביה וכל הגבוה משפילו, וכה"א לעתיד כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו (ישעי' מ ד), והי' מכה נחשים ועקרבים ומכבד לפניהם, שנאמר בעמוד ענן לנחותם הדרך, וכדי להודיעך ששבעת ענני כבוד סיכך עליהם כתוב בתורה שבעת עננים ואלו הן בעמוד ענן לנחותם (שמות יג כא), ועענך עומד עליהם (במדבר יד יד) ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם (שם שם). ובהאריך הענן (שם ט יט), ומה שכתב בו ויש אשר יהיה הענן (שם שם כ), היינו הך, (והעלותם) [ובהעלות] הענן (שמות מ לו), ואם לא יעלה הענן (שם שם לז), כי ענן ה' (שם שם לח):

1421

1422ולילה בעמוד אש. זו אש מאש הכבוד שלמעלה:

1422

1423להאיר להם. להם היה מאיר, חוצה להם אינו מאיר:

1423

1424ללכת יומם ולילה. לא שהיו מתחילין ללכת למסעימו בלילה, אלא מתחילין ליסע אחר זמן תמיד של שחר, שנא' בבקר ונסעו (במדבר ט כא), ופעמים ששוכן הענן באותו היום והם חונים, ופעמים שמאריך והם מהלכין ביום ובלילה לפי מה שהי' הענן מאריך, כדאפרש בפ' בהעלותך, אבל כאן שהיו כבורחין מלפני פרעה הוצרך לאמר ללכת יומם ולילה:

1424

1425לא ימיש. קא סלקא דעתין דלא ימיש על אחרים קא משתעי דאינו ממיש הדבר ממקומו, אלא על כרחך לא ימיש דומיא דלא ימוש, וכה"א יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (שמות לג יא), ממקומו לא ימיש (ישעיה מו ז), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה (תהלים נה יב), וכן נמי לא ימוש [ספר] התורה [הזה] מפיך (יהושע א ח), כולהו משתעי על דבר עצמו שאינו מש ממקומו:

1425

1426לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים הי' עמוד האש צומח:

1426

1427ורבותינו דרשו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. קרוב הוא הדבר שנאמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על הר הזה (שמות ג יב), לפיכך איחרם:

1427

1428ד"א קרוב הוא. קרוב הדרך לשוב מצרים, שנא' דרך שלשת ימים נלך במדבר (שם ח כג) קרובה היא השבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא כג) ועדיין נכדו קיים:

1428

1429ד"א קרובה היא מלחמה ראשונה לשניה:

1429

1430ד"א בקרוב ירשו הכנענים את הארץ, שנא' ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ועדיין דור שלישי קיים, דהיינו שיצא קהת משם ועדיין משה בן עמרם בן קהת היה קיים, שהיה דור שלישי לירידת מצרים:

1430

1431ד"א כי קרוב הוא. כל שכן שלא הביאן הקב"ה בדרך פשוט וקרוב, אלא אמר הקב"ה אם אני מכניס את ישראל הרי הן מחזיקין מיד איש בשדהו ואיש בכרמו והן בטלין מן התורה, אלא אני מקיפן במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי באר והתורה נבללת בגופותם ומתוך כך אני מכניסן לארץ, מכאן הי' רשב"י אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושוין להן אוכלי תרומה:

1431

1432ד"א כי קרוב הוא. כל שכן שלא הביאן הקב"ה בדרך פשוט וקרוב, אלא כיון ששמעו בני כנען שישראל באין ליכנס לארץ, עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את האילנות, וסתרו את הבנינים, וסתמו את המעיינין, אמר הקב"ה לא הבטחתי לאברהם אביהם שאני מכניס את בניו לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב, וכה"א כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה וגו' (שמות ג ח), אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה כדי שיעמדו בני כנען ויתקנו מה שקלקלו:

1432

1433פן ינחם העם בראותם מלחמה. זו מלחמת עמלק, שנא' וירד העמלקי וגו' (במדבר יד מה):

1433

1434ושבו מצרימה. שלא יחזרו לאחוריהן, והרי דברים ק"ו ומה כשהקיפם בדרך רחוקה אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד), אלו הביאם בפשוטה, על אחת כמה וכמה:

1434

1435וחמושים עלו בני ישראל. אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ר' נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו כדדרשינן במכת חשך. ויש מפרשים חמשה נערים לכל אחד:

1435

1436ויקח משה עצמות יוסף. יוסף זכה לקבור את אביו שאין לנו באחיו גדול ממנו, שנא' ויעל יוסף לקבור את אביו (בראשית נ ז), לפיכך זכה שהתעסק בעצמותיו משה שאין לנו בישראל גדול הימנו, ולפיכך זכה משה שהתעסק בו הקב"ה, שנא' ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו), וכן אתה דורש במרים שהמתינה למשה שעה אחת, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד), לפיכך זכתה שהמתינו לה הקב"ה והענן וכל ישראל והכהנים והלוים, ללמדך כמה גדול כח מצוותיו של הקב"ה, שהוא משלם שכר שלם לעושי רצונו, ולא עוד אלא שהי' ארונו של יוסף מהלך עם ארון הברית, והיו האומות שואלין מה טיבן של שני ארונות הללו, ואומרים להם זה ארונו של מת, וזה ארון הברית של חי העולמים, ולפיכך הוא מהלך עמו, משום שקיים את המונח בתוכו, כל מה שכתוב בספר המונח בזה, דכתיב בלוחות הברית אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים (אנכי) [אני] (בראשית נ יט). כתוב בלוחות לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ב), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא (בראשית מב יח). בלוחות כתיב לא תשא (שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה (בראשית מב טו), אבל השם לא הי' מוציאו לבטלה. בלוחות כתיב זכור את יום השבת (שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת לכבוד שבת, וכה"א והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך (שמות כ יב), וביוסף כתיב ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רעים כלכם בשכם לך ואשלחך אליהם ויאמר [לו] הנני (בראשית לז יג), מפני כבוד אביו לא עיכב עצמו. בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף (שמות כ יג יד), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לישכב אצלה (בראשית לט י), לעבור על לא תנאף:

1436

1437להיות עמה (שם שם), להרוג את בעלה. בלוחות כתיב לא תגנוב (שמות כ יג), ביוסף כתיב וילקט יוסף את כל הכסף ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה (שמות כ יג). ויוסף לא רצה לשלוח לומר לאביו שמכרוהו אחיו, וק"ו ומה דברים שהיו אמת לא רצה להגיד, דברי שקר על אחת כמה וכמה. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם שם יד), ויוסף לא חמד אשת פוטיפרע:

1437

1438וה' הולך לפניהם יומם. אפשר לומר כן והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה' (ירמי' כג כד), אלא כדי להודיע חיבתן של ישראל עליו לעיני כל אומות העולם, כדי שיהיו נוהגין כבוד בהם, ולא דיים שאינם נוהגים בהם בכבוד, אלא שממיתין אותן מיתות משונות זו מזו, ועל כן הוא אומר וקבצתי את כל הגוים [והורדתים] אל עמק יהושפט ונשפטתי (אותם) [עמם] שם (יואל ד ב), יכול על ע"ז ועל גילוי עריות, ת"ל על עמי ונחלתי ישראל וגו' (שם שם), וכתיב מצרים (לשמה) [לשממה] תהיה ואדום למדבר שממה וגו' (שם שם יט), באותה שעה ויהודה לעולם (תהי') [תשב] וירושלים לדור ודור (שם שם כ), וכתיב ונקיתי דמים לא נקיתי (שם שם כא), אימתי, וה' שוכן בציון (שם שם):

1438

1439לא ימיש עמוד וגו'. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, שעד שעמוד הענן של יום קיים, דהיינו ביני שימשי, יהא עמוד האש צומח, דביתהו דר' יוסף הות מאחרא ומדלקא, אמר לה בעלה לא ימיש עמוד הענן יומם וגו', סברה לאדלוקי ולאקדומי, תנא לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר:

1439

1440דאתן עלה מיהת מחייבי בית ישראל לאדלוקי שרגא בערב שבת ליקרא דשבתא, וכי מדליק צריך לאדלוקי ברוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר, מ"ט דאי לא עביד הכי דילמא לא בדרא נורא בפתילה וכביא, וכיון דלית לי' נהורא לא מתאכיל ליה, וכן נמי מאן דעביד מדורה בבי שימשא אי איכא שהות ביום כי היכי דבדרא נורא ברובה שרי, ואי לא אסור, דתנן ובגבולין עד שיצית האור ברובן, מאי רוב, רב אמר ברוב כל אחד ואחד, ושמואל אומר כל שאין אומר הביאו עצים דקין ונניח תחת הגדולים. תני ר' חייא כוותי' דשמואל שתהא שלהבת דולקת מאליה ולא מחמת דבר אחר:

1440

1441ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וידבר ה' אל משה לאמר. רשב"י אומר כל מקום שנאמר לאמר הרי זה לשעה, ואמרת אליהם, לדורות:

1441

1442וישובו. לפי שכבר הלכו דרך המדבר ים סוף שלשה ימים ועברו את פי החירות, לפיכך נאמר וישובו, דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר בו שחטו את פסחיהן, ולערב לקו הבכורות, ובחמשה עשר יצאו, ואותו היום יום חמישי היה, והלכו כל אותו היום וערב שבת ובשבת הרי ג' ימים לנסיעתם, וליום הרביעי שהוא אחד בשבת התחילו ישראל מתקנין את כליהם, ומציעין את בהמתם לצאת, אמרו להם האקטורין דהיינו פרידות זמריא הגיעה פדות וזמרה שלכם לחזור למצרים, שכך אמרתם [נלכה נא] דרך שלשת ימים (נלך) במדבר (שמות ה ג), אמרו להן ישראל וכי ברשות יצאנו, והלא הוציאנו בוראינו ביד רמה לעיני כל מצרים, אמרו להם האוקטורין רוצים ולא רוצים סופכם לקיים דברי מלכות, עמדו אליהם ישראל הכו מהם, ופצעו מהם, הלכו והגידו לפרעה, אמד להם משה חיזרו לאחוריכם, כיון שתקעה קרן לחזור, התחילו מחוסרי אמנה שבישראל מתלשין בשערן ומקרעין כסותם, עד שאמר להם משה מפי הגבורה נאמר לי שאתם בן חורין, לכך נאמר וישובו:

1442

1443ויחנו לפני פי החירות למה נקרא חירות, שהיו כעין דמויות חרורות ונקובות, ודומה לדבר ויקוב חור בדלתו (מ"ב יב י), וכן חרות על הלוחות (שמות לב טז), ובלשון רבותינו דומה לו חרירה של מחט, וחירות הללו לא היו משופעות, אלא גדודות, לא היו חרוטות אלא משוקעות, לא היו עגולות אלא מרובעות, לא היו מעשה אדם אלא מעשה שמים, סלעים גדולים היו מכאן ומכאן, וכמין עינים היו להן מפותחות, כמין זכר וכמין נקיבה היו, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר החירות מצד זה ומגדול מצד זה, והים לפניהם, ומצריים מאחוריהם, ומדהוה לי' למיקרנהו חורות וקרי להו חירות שמעינן בהו תרתי, שמעינן בהו לישנא דחרירא כדאמרן, ושמענין בהו לישנא דחירות, דתניא אין חירות אלא מקום חירותן של מצרים, שכך היה מנהגם שכל עבד שבורח מאדוניו כיון שהגיע לחירות נעשה בן חורין, ומקום אטליז, דהיינו שוק של קצבים הי', ומקום בית ע"ז שלהם הי'. לשעבר הי' נקרא פיתום, שנא' את פיתום ואת ואת רעמסס (שמות א יא), חזרו לקרותו חירות שהיא מאחרת את עובדיה:

1443

1444בין מגדול ובין הים. מגדול ששם היתה גדולתן של מצריים, ודומה לדבר מגדול ישועות מלכו (תהלים יח נא), שם היתה תפארתם, שם כינס יוסף את כל הכסף והזהב, שנא' וילקט יוסף את הכסף (בראשית מז יד), ומאותן האוצרות לקחו ישראל כסף וזהב לרוב מאוד:

1444

1445לפני בעל צפון. בעל היינו ע"ז, כדכתיב את הבעלים ואת העשתרות (ש"א ז ד), והיה מצד צפון למצרים, ודומה לדבר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב כ), דהיינו נבוכדנצר שבארץ צפון, כדכתיב קרץ מצפון (ירמי' מו כ), וזה בעל צפון נשתייר מכל הייראות שלהם, בשביל לפתות לבם של מצריים, עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), אל תקרי משגיא אלא משגיא לשון שגיון, ואמרו הלא בעל צפון הוא יראתינו הוא יסייע אותנו להלחם עם ישראל, (והם) [והמה] לא ידעו מחשבת (השם) [ה'], ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר (גרנם), [גרנה] (מיכה ד יב), וכתיב כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם (תהלים קטו ח):

1445

1446נכחו תחנו על הים. נכח בעל צפון, כדי לפתות לבם של מצרים, כדכתיב שוטח לגוים וינחם (איוב יב כג):

1446

1447(ויאמר) [ואמר] פרעה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, ודומה ואמר הכהן (אל האשה) [לאשה] (במדבר ה כא), ואמר עליהם שמע ישראל (דברים כ ג):

1447

1448לבני ישראל. בשביל בני ישראל, כלומר כל כך יאמר פרעה בשביל ישראל:

1448

1449נבוכים הם בארץ. כלומר מעורבבים ומטורפין הן בארץ, ומשה היטעם ואינו יודע להיכן הוא מוליכם, שאין להם דרך ללכת זו לפי דרך ארץ פלשת, ועכשיו הניחו דרך הישר והוליכם דרך המדבר ים, אנה יפנו ללכת יודעני:

1449

1450כי סגר עליהם המדבר. מגדול וחירות שהן מקומות שלנו משני צדדיהם, והים מלפניהם, ואנו מאחריהם, ואם יפנו ללכת למדבר כבר יודיעני כי סגר עליהם המדבר מללכת בו מפני חיות רעות שבו, ואין סגירה אלא חיה רעה, וכה"א אלהים שלח (מלאכו) [מלאכיה] וסגר פום אריוותא (דניאל ו כג), וכתיב ויסגור ה' בעדו (בראשית ז טז), ואמרינן אלו חיות רעות שסיבבו את התיבה להציל את נח מפני הרפאים שביקשו להפכה, ודומה למלת נבוכים ויתאבכו גאות עשן, (ישעי' ט יז), נבוכו עדרי צאן (יואל א יח), מטורפין הם עדרי צאן, כי אין להם מרעה מפני הבצורת, והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו), מעורבבת אין היכר בין קול השמחה ובין קול הצעקה, וכן תרגם אונקלוס מערבלין במערבלא, וכן בדברי רבותינו מירבל הוא דרבל, אלמא נבוכים נבוכו ונתאבכו נבוכה ב' כ' שתיהן יסוד התיבה, וכולן לשון עירבוב וטירוף:

1450

1451וחזקתי את לב פרעה. המשרת שבתי"ו משמעת המלה לשון עתיד, וכן כל כיוצא בה:

1451

1452ורדף אחריהם. שעד עכשו לבו חלוק אם לרדוף אם שלא לרדוף, ועכשו יתחזק וירדוף:

1452

1453ואכבדה בפרעה ובכל חילו. מלמד כשהקב"ה נפרע מן האומה שמו מתגדל בעולם וכה"א ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים וגו' (ישעי' סו יט), וכתיב בסוף והגידו את כבודי בגוים (שם שם), וכתיב ונשפטתי (אותן) [אתו] בדבר ובדם וגו' (יחזקאל לח כב), ואח"כ והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים (שם שם כג), וכתיב שמה שבר רשפי קשת גו' (תהלים עו ד), ואח"כ כתיב נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו (שם שם ב):

1453

1454וידעו מצרים כי אני ה'. לשעבר אמרו לא ידעתי את ה' (שמות ה ב):

1454

1455ויעשו כן. להודיע חכמתן של ישראל שלא אמרו האיך אנו חוזרין לאחורינו שלא לימס לבב טף ונשים שעמם, אמרו רוצין ולא רוצין אין לנו אלא דברי בן עמרם:

1455

1456ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. וכי בורחין היו והלא ביד רמה יצאו, אלא אמרו לו האקטורין לפרעה הכו ממנו ופצעו ממנו ולא מיחה אדם בידם, אין להם לא מושל ולא שר, כענין שנאמר מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו (משלי ל כז), מיד ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. לרעה, כי לשעבר כתיב ויאמרו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים (שמות י ז), ועכשו חזרו לומר מה זאת עשינו, לא הועיל לנו כלום:

1456

1457כי שלחנו את ישראל מעבדינו. אמר אילו לקינו ולא שלחנום כדי היא, או אילו לקינו ושלחנום ולא ניטל ממנו ממונינו כדי הוא, אלא לקינו ושלחנום ונוטל ממנו ממונינו:

1457

1458ויאסור את רכבו. הוא בידו אסרו, דרך מלכים להיותם עומדים ואחרים מציעין להם, אבל כאן הוא בעצמו אסרו, כיון שראו גדולי מלכות כך, עמד כל אחד ואחד והציע לעצמו. ארבעה אסרו בשמחה, אברהם ויוסף לדבר מצוה, בלעם ופרעה לדבר עבירה, אברהם, דכתיב ויחבש את חמורו (בראשית כב ג), בלעם, דכתיב ויחבש את אתונו (במדבר כב כא), תבא חבשה שחבש אברהם לעשות רצון קונהו ותפרע מבלעם שחבש לדבר עבירה. ביוסף כתיב ויאסור יוסף מרכבתו (בראשית מו כט), בפרעה כתיב ויאסור את רכבו, תבא אסירה שאסר יוסף לעשות רצון קונהו ותפרע מפרעה שאסר לדבר עבירה:

1458

1459מכאן אמרו אהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה של גדולה:

1459

1460ואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, דרך מלכים גוליירין הולכים לפנים, ואני אקדים לכולכם, שנאמר ופרעה הקריב (שמות יד י), דרך מלכים כל העם בוזזים ונותנים לפניו, ואני אשוה עמכם בבזה, שנא' אחלק שלל (שם טו ט), ולא עוד אלא שאני מחלק לפניכם מתנות משלי:

1460

1461ויקח שש מאות רכב בחור. הרכב לקח ממקומות אחרים, והרכבים היו בני עמו:

1461

1462וכל רכב מצרים. מהיכן הי' הרכב במצרים, אם משל עצמם, הא כתיב הנה יד ה' הויה וגו' (שם ט ג), וכתיב וימת כל מקנה מצרים (שם שם ו), ואם משל ישראל, הא כתיב לא תשאר פרסה (שם י כו), אלא משל הירא את דבר ה', וכדדרשינן התם בפרשת דבר:

1462

1463ושלישים על כלו. גבורי חיל כנגד כל ישראל, וכה"א שלישים וקרואים (יחזקאל כג כג), ושלשים דפרעה חסר יו"ד שחסרה גבורתם ואבדו, שלישים וקרואים מלא יו"ד, שעדפו גבורתם ונצחו:

1463

1464ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים. כדכתיב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם (לעיל פסוק ד) וירדוף אחר בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל שאילו היתה אומה אחרת לא הי' פרעה חשש לרדוף אחריהם:

1464

1465ובני ישראל יוצאים. וכי עכשיו יוצאים והרי כבר נאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג ג), אלא שהיו מצריים רודפים אחריהם, וישראל היתה ידם רוממה על מצרים, מהלכין ומרוממין ומפארין למלכם:

1465

1466וירדפו מצרים אחריהם. מלמד שכשם שהתחילו לרדוף כך השיגו לא נכשל אחד מן המצריים שמא ינחשו ויחזרו לאחוריהם:

1466

1467וישיגו אותם חונים על הים, אותם ל"ט מליין ו' וכולן לדרשה, וזה מלא ו' שכולן היו מליאי מצוות וזהב וכסף ושמלות ושכינה על גביהם:

1467

1468חונים על הים. כלומר על שפת הים:

1468

1469כל סוס רכב פרעה. זה רכב ברזל:

1469

1470ופרשיו. אילו רוכבי הפרשים:

1470

1471וחילו. אלו הרגלים:

1471

1472על פי החירות. לפני בעל צפון כשמועו:

1472

1473ופרעה הקריב. כל מקום שנא' הקרב משמע שהקריב את אחרים, כדכתיב כאשר הקריב לבא מצרימה (בראשית יב יא), ודרשינן התם שהקריב את שרי ואת הגרים, ודומה לו ונפש כי תקריב קרבן (ויקרא ב א), והקריב מזבח השלמים (שם ג ג), וכל מקום שנא' קרב משמע שקרב הוא עצמו, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המזבח (שם לב יט):

1473

1474ופרעה הקריב. קרב לא נאמר אלא הקריב, מלמד כיון שראה את ישראל חונים לפני בעל צפון אמר הלא בעל צפון הסכים על גזירתי להטביען במים, אני גזרתי כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ובעל צפון עצרם על הים, מיד בא והקריב קרבנות לפניו בסמוך לו, שנאמר ופרעה הקריב, שהקריב ביאתו, ודומה לדבר בדברי רבותינו מפני שקירב מיתתו, וכיצד הקריב ביאתו, שכל מה שהלכו ישראל בשלשת ימים הלכו האקטורין ביום ומחצה, ומה שהלכו האקטורין ביום ומחצה, הלך פרעה ביום אחד, לכך נאמר ופרעה הקריב:

1474

1475וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם. דרך המקרא לקראות הגוי לשון יחיד, כדכתיב ויאמר מצרים אנוסה (שמות יד כה), ישראל נושע בה' (ישעי' מה יז), וכל דומיהן, אלא רבותינו אמרו נוסעים אין כתיב כאן, אלא נוסע, מלמד שנעשו כולן תורמיות תורמיות כאיש אחד, מכאן למדה מלכות להיותה מנהגת תורמיות תורמיות:

1475

1476וייראו מאד. יותר ממה שהיו מתייראין במצרים:

1476

1477ויצעקו בני ישראל אל ה'. תפשו להן אומנות אבותיהם, באברהם כתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפילה, ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד סג), ואין שיחה אלא תפילה, ביעקב כתיב ויפגע במקום (שם כח יא), ואין פגיעה אלא תפלה, וכן לראשי הדורות, בדוד כתיב אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן באסא כתיב עזרינו (אלהי ישענו) [ה' אלהינו] כי עליך נשעננו ובשמך באנו על ההמון הזה וגו' (דה"ב יד י), הוא שאמר אבינו יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כז כב), וכן אמר משה רבינו למלך אדום ונצעק אל ה' וישמע קולינו (במדבר כ טז), שלח לו מלך אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (שם שם יח), אתה בברכתך ואני בברכתי:

1477

1478ויאמרו אל משה. לאחר שנתנו שאור בעיסה באו ואמרו למשה:

1478

1479המבלי אין קברים במצרים, להקבר פגרינו שם, כמו שנקברו אחינו בשלשת ימי אפילה מיתה הוגנת שנקברו ונספדו, ואנו לקחתנו בדברי הבטחות:

1479

1480למות במדבר. מיתה מגונה להיות נבלתינו מושלכת לחורב ביום וקרח בלילה:

1480

1481מה זאת עשית לנו. להוציאנו ממצרים, ועכשו אנו מסורים בידם:

1481

1482הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו. ולא תדבר עם פרעה בשבילנו:

1482

1483ונעבדה את מצרים. ומה אמרו לו ישראל למשה במצרים ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא). כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר. ואין מי קוברנו:

1483

1484ויאמר משה אל העם אל תיראו. בוא וראה חכמתו של משה האיך היה עומד ומפייס לכל אותן האלפים והרבבות:

1484

1485התיצבו. דרשוהו רבותינו לשון נבואה אמר להם שרת עליכם רוח הקודש, שאין יציבה אלא רוח הקודש, שנא' ותתצב אחותו מרחוק לדעה (שמות ב ד), וכתיב והתיצבו באהל מועד ואצונו (דברים לא יד), וכתיב ויבא ה' ויתיצב (ש"א ג י), וכתיב ראיתי את ה' נצב (עמוס ט א), וכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך (שם ז ז):

1485

1486וראו את ישועת ה'. הי' משה מתכוין ברוח הקודש ויודע היה שהקב"ה נפרע ממצרים באותו יום, אבל אינו יודע באיזה פורענות, לפיכך אמר סתם. [בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה] אשר יעשה (עמכם) [לכם] היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), לא תוסיף עוד לראותה (שם כח סח), ושלש פעמים חזרו שם, ובשלשתן נפלו, הראשונה בימי סנחריב, שנא' הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעי' לא א), שניי' בימי יוחנן בן קרח, שנא' והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים (ירמי' מב טז), שלישית בימי טרגינוס קיסר בסוף בית שני:

1486

1487ה' ילחם לכם. בשבילכם, ארבעה כיתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת נחזר לשעבוד, ואחת אומרת נלחם עם מצרים, ואחת אומרת ניפול בים, ואחת אומרת נערבב אותם ונצווח כנגדם, כת שהיתה אומרת ניפול לים, אמר להם משה אל תיראו התיצבו ואל תפילו וראו את ישועת ה' (פסוק יג), כת שהיתה אומרת נחזור למצרים, אמר להם משה לא תוסיפו לראותם עוד (שם), כת שהיתה אומרת נלחם עם מצרים, אמר להם משה ה' ילחם לכם, כת שהיתה אומרת נצווח כנגדם ונערבב אותם, אמר להם משה ואתם תחרישון:

1487

1488ה' ילחם לכם. הרי הבורא נלחם כנגד מצרים בשבילכם, ואפי' אתם תחרישון, אמרו לו רבינו ומה לנו לעשות אמר להם וק"ו ומה אם כשתהיו שותקין הוא עושה עמכם ניסים וגבורות, כשאתם מתפללים לפניו על אחת כמה וכמה, וכה"א רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ו), באותה שעה הי' משה רבינו עומד ומרבה בתפילה וישראל עומדין ונותנים שיר ותפארת למי שהמלחמה שלו:

1488

1489ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה, יש שעה לקצר, ויש שעה להאריך, לקצר כגון אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), להאריך כגון ואתנפל לפני ה' [כראשונה] ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט יח). ר' אומר (אילו) [אם] לאדם יחידי עשיתי לו את הים יבשה דכתיב יקוו המים (בראשית א ט), לעדת קדושים אלו איני עושה את הים יבשה, למה תצעק אלי:

1489

1490דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. רבנן אמרי לא בקע הקב"ה את הים להעביר את ישראל בתוכו, אלא לגדל כבוד שמו הגדול בעולם, שנא' בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם (ישעי' סג יב):

1490

1491ואתה הרם את מטך. זה המטה שנקרא מטה אלהים, כשכבר דרשתי בואלה שמות:

1491

1492ונטה ידך על הים ובקעהו. כלומר עשה אותו כעין בקעיות של עץ, ודומה לו ויבקע עצי עולה (בראשית כב ג). עשרה נסים נעשו לישראל על הים כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, בתחלה נבקע הים ונעשה כמין כיפה, שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג יד). נחלק לשנים, שנא' ובקעהו. נעשה יבשה, שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות טו יט). נעשה כמין טיט, שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו). נעשה פירורין פירורין, שנא' (את) [אתה] פוררת בעזך ים (תהלים עד יג). נעשה כעין סלעים, שנא' שברת ראשי תנינים על המים (שם שם), נעשה שנים עשר גזרים לשנים עשר שבטים, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו יג), פי' בכללן תנו לה עשרה ובפרטן תני להו י"א, וסבירא לי נבקע ונחלק חדא היא. נעשה ערימות ערימות מכאן ומכאן, שנא' וברוח אפך נערמו מים (שמות טו ח). נעשה כמו נד, שנאמר נצבו כמו נד נוזלים (שם שם). הוציא להם מים מתוקים, שנא' ויוציא נוזלים מסלע (תהלים עח טז). נקפא מכאן ומכאן כדי שלא יגרו המים על ישראל, ונעשה כמין בולוס של זכוכית, שנא' קפאו תהומות בלב ים (שמות טו ח):

1492

1493ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, נס בתוך נס:

1493

1494ואני הנני. מיד:

1494

1495מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם. וכה"א פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

1495

1496ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. כשאני פורע מכולן יחד בתוך הים יתכבד שמי בעולם. אמרו רבותינו לא עברו ישראל את הים משפה לשפה אלא להטביע את מצרים נכנסו ישראל מצד זה ובו הצד בעצמו יצאו למדבר כמין קשת:

1496

1497ויסע מלאך האלהים. זה שדרשתי בפרשת הקשת שהיתה מידת הדין מתוחה כנגד מחנה ישראל לפניהם כדי שלא יעבורו אלא יאבדו מפני פסלו של מיכה שהי' עובר עמהם, שנא' ועבר בים צרה (זכרי' י יא), ומדת הדין ובימתה ומקטרגית היתה בענן, וזה שאמר הכתוב עריך תעור קשתך (חבקוק ג ט), כלומר בעת שרכבת על סוסיך כנגד סוס פרעה ורכבו מרכבותיך נראו להיות ישועה לישראל מיד מצרים:

1497

1498עריה. כמו הוצאת מנדנה, כמו ואת ערום ועריה (יחזקאל טז ז), תעור קשתך (חבקוק ג ט), ועוררת קשתך שהיתה אות שבועות בינך ובין כל בשר כשראו מראיתה מטות לעיניהם יהיו בוטחין כי אמרך סלה קיים ולא יאבדו ממי המבול ועכשו הערמה ערי' וגלית מדת הדין בה, ואעפ"י שברית בינך ובין כל בשר שלא יאבדו במי המבול נהרות תבקע הארץ בקעת ממי הנהרות לתוך ים סוף ודנת בהם פרעה וחילו, ראוך במדת הדין הרים יחילו וכל הענין, אלמא במראית הקשת נראתה מדת הדין וכה דן הקב"ה את פרעה ומצרים כשם שדן בה את דור המבול ומידת הרחמים ומליצה האחד ובימתה קפצה היא והיא לפניהם להזכיר ברית האבות ושבועתו להם ואהבת בניהם שהאמינו בדבר קדשו ויצאו והלכו אחריו וסילק הקב"ה את שתי המידות ובימותיהן והמקטרגין והמליצה לפני מחנה ישראל והיתה שכינת קדשו מהלכת לפניהם באויר הקודש והנכבד, ומתוך האויר הנכבד היו רואין בראיית לבבם את היד הגדולה. ורואין איך היא בעצמו עושה נוראות על הים ומראין אותו באצבע מכח ראיית לבם ונשמותם שרואות את השכינה ממש דומין להו כאילו רואין ממש בעיניהם, ולכך הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה, ולכך הוא אומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), כי הנשמה בריה היא כעין חגב בעל כנפיים, והיא רואה ומבנת את הגוף. כשהקב"ה היה מדבר עם הנביאים היה כבודו נראה לנשמותיהן שבתוך גופתם, והנשמה מראה ללב, והגוף היה מרגיש ומבין ויודע הדבר ושומעו באר היטב שמיעה ממש, אבל ראיית כבוד ממש לא נראה לנביא בעין, זולתי לנשמתו וללבו של נביא, אז העביר הקב"ה את מידת אלו לפני מחנה ישראל והוליכן מאחריהן, כדי להגן על ישראל וליפרע ממצרים שאל ר' נתן את רשב"י כל מקום אתה מוצא מלאך סמוך לשם קודש אין השם אלא בי"ה, שנא' וימצאה מלאך ה' (בראשית טז ז), וירא מלאך ה' (שמות ג ב), וכאן כתיב מלאך האלהים, אמר לי אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה [שעה] אם לנצל ואם ליאבד, לכך כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, כדי להגן עליהם. וילך מאחריהם, והשכינה עמדה לפניהם:

1498

1499ויסע עמוד הענן מפניהם. שהיה הולך יומם לפניהם ולפי שקפצה שם בימת מידת הדין ומקטריגיה סילקו הקב"ה אותו היום מלפניהם וילך מאחריהם, העמיד בימת הדין כנגד מצרים והמלאך ופני עמוד הענן להגן על ישראל מאחריהם ולהחשיך למצריים, דומה הדבר לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו היה מהלך לפניו, באו ליסטים מלפניו ונתנו לאחוריו, באו מאחוריו ונתנו מלפניו, באו זאבין מאחריו ולסטים מלפניו, נטלו על זרועותיו, וכה"א ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי (הושע יא ג), התחיל הבן מצטער מן החמה, פירש עליו בגדו, שנא' פרס ענן למסך (תהלים קה לט), היה רעב הוציא לחם ויאכילו, שנא' הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד), צמא השקהו מים, שנא' ויוציא נוזלים מסלע וישק בתהומות רבה (תהלים עח טז):

1499

1500ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. על המלאך הוא אומר:

1500

1501ויהי הענן. פני עמוד הענן הוא כנגד מחנה ישראל היה מבהיק ומאיר:

1501

1502והחשך. זו בימת הדין שנמתחה כנגד מצרים להחשיך דינם:

1502

1503ויאר את הלילה. יש לומר ויאר סילוק האור מן הלילה, והיא מן המלין הבונין וסותרין, כמו מסעף מן סעפותיו, ישרשו מן שרש, חזר ואמר על עמוד האש והיה עומד לפני מחנה ישראל, שלא זז אלא עומד ומשרת לישראל ועומד ומאיר להם, והיו ישראל באורה ומצריים בחשיכה, ישראל אוכלין ושותין ושמחים, ואינן רואין את המצריים שהיו בחשיכה, ומצריים רואין את ישראל מפני שעומדין באורה, והיו מזרקין חיצים ואבני בלסטראות, והיה המלאך עומד כגבור, והענן נעשה כהרים ומקבלין החצים והאבנים כדי שלא יזיקו את ישראל, וכן אתה מוצא באבינו אברהם, שנא' אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א), וכן לדורות, דכתיב בדוד מגיני וקרן ישעי (תהלים יח ג), וכתיב מגן הוא לכל החוסים בו (שם שם לא):

1503

1504ולא קרב זה אל זה כל הלילה. לא קרב מחנה ישראל למחנה מצרים, ומחנה מצרים למחנה ישראל:

1504

1505ויט משה את ידו על הים. התחיל הים עומד כנגדו, היינו רהב שרו של ים נמחץ, כדכתיב ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), ואעפ"י שהיה נמחץ מששת ימי בראשית נותן בה כח מאת הקב"ה כדי להדיין עם שרם של מצרים ולהתגבר עליו ולהפילו מן השמים תחלה כשדרשוהו, ועכשו היה רהב עומד ומסרב כנגד משה, אמר לו שיבקע הים בשם הקב"ה, ולא קיבל עליו, הראהו את מטה האלהים שהיה כתוב עליו שם המפורש הנכבד והנורא, ולא נבקע מלפניו, עד שנגלה עליו הקב"ה בגבורתו ובכבודו, והתחיל הים בורח, שנא' הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), אמר לו משה כל היום הייתי אומר לך בשם הקודש ולא קבלתיה עליך, ועכשו מה לך הים כי תנוס, אמר לו רהב למשה לא מפניך בן עמרם הים בורח, ולא מפניך משה אני נס, אלא מלפני אלהי יעקב (שם שם ז):

1505

1506מיד ויוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה. איזו היא עזה שברוחות, זו רוח קדים, וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מדור המבול ומאנשי סדום אלא ברוח קדים, שנא' מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד ט), זה דור המבול, ומרוח אפו יכלו (שם), אלו אנשי סדום, וכן בדור הפלגה, שנא' ומשם הפיצם ה' (בראשית יא ט), ואין הפצה אלא ברוח קדים, שנא' ברוח קדים אפיצם (ירמי' יח יז), וכן בצור, שנא' רוח (קדים) [הקדים] שברך בלב ימים (יחזקאל כז כו), וכן במלכות העליזה אין הקב"ה נפרע ממנה אלא ברוח קדים, שנא' ברוח קדים תשבר אניות (תהלים מח ח), וכן לגבי רשעים בגיהנם, שנא' כי ערוך מאתמול תפתה (ישעי' ל לג), וכתיב הנה ברוחו הקשה ביום קדים (שם כז ח):

1506

1507וישם את הים לחרבה. עשאה כמין חרבה:

1507

1508ויבקעו המים. כל המים שבעולם נתבקעו ונשפכו לתוך הים סוף, בין מימי ימים ונהרים ונחלים ומעיינות ובורות ומערות ומקוואות, וכל מימי כלים כולם נבקעו ונשפכו לתוך ים סוף ואף מים העליונים פחדו שמא יפלו לארץ, שנא' ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו (תהלים עז יז), אלו מים העליונים, אף חצציך יתהלכו (שם שם יח), אלו מים התחתונים, ואומר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג י), וכשחזרו מי ים סוף למקומם כולן חזרו למקומם, שא' וישוכו המים (בראשית ח א), כל המים שבעולם חזרו למקומן:

1508

1509אלו ג' פסוקים ויסע מלאך האלהים (פסוק יט), ויבא בין מחנה מצרים (פסוק כ), ויט משה את ידו (פסוק כא), כשתצרף את שלשתן את מוציא מהם שם של ע"ב שמות הכתוב על ספר הישר, וכך אתה מצרפן, פסוק זה ויסע הראשון וזה ויט האחרון תקח אותיותיהם מראשם לסופם ופסוק האמצעי דהיינו ויבא בין מחנה תקח אותיות למפרע מסופו לראשו, כיצד ו' מן ויסע ה' מן הלילה ו' מן ויט הרי וה"ו וכן כולם, והו, ילי, סיט, עלם, מיהש, ללה, אבא, כהת, הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקם לאו כלי לוו פהל נלך ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אום לבב ושר יחו להח כוק מנד אני חעם רהע ייז ההה מיב וזל ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עמם ננא נית מכה פוי נמס ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מיק איע חבו ראה יבס היי מום:

1509

1510ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ר' מאיר אומרו בלשון אחד, ור' יהודה אומרו בלשון אחד. ר' מאיר אומר כשעמדו ישראל, דהיינו השבטים, על הים, זה אומר אני אהא יורד תחילה לים, וזה אומר אני אהא יורד תחילה לים, מתוך שהיו עומדין וצוהבין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה, שנא' שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח כח), אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה ושרי זבולון ושרי נפתלי מרגמין אותם באבנים, שנא' שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי (שם שם), לפיכך זכה בנימין לשרות שכינה בחלקו, שנא' ידיד ה' ישכון לבטח עליו (דברים לג יב), ר' יהודה אומר כשהיו שבטים עומדין על הים זה אומר אני לא ארד תחילה לים, וזה אומר אני לא ארד תחילה לים, מתוך שעומדים ונוטלים עצה קפץ נחשון בן עמינדב ואחריו שבט יהודה וירד תחילה, שנא' סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל (הושע יב א), סבבוני בכחש אפרים שיוצאים קודם הזמן ונכשלו, ובמרמה בית ישראל, שלא היו רוצין לירד לים שהיו מחוסרי אמנה. ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן (שם שם), שהאמין למשה ולאהרן, לפיכך זכה למלכות, שנא' היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפיכך ישראל ממשלותיו. ואנן סבירא לן כר' מאיר, דבהדיא אשכחן שכולן האמינו ביוצרם וירדו לים ברצון, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא):

1510

1511והמים להם חומה. כמין בולוס של זכוכית היו קפואין ועומדין בגובה שלש מאות מיל למעלה מעל ישראל:

1511

1512מימינם. בזכות מצוות מזוזה שמימין כניסתם לבית:

1512

1513ומשמאלם. בזכות תפילין שבזרוע שמאלם:

1513

1514וירדפו מצרים ויבואו אחריהם. כסבורין הן שהולכים ביבשה:

1514

1515כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים. מתוך שהראה הקב"ה להם לסוסי פרעה דמות סוסיא נקבה מהלכת לפני כל אחד ואחד מן הסוסים, וענן היה ונראה כך, לפיכך רצים אחריהם בים, שאין דרך הסוסים לשוט בים, ועכשו היו רצים בתוך מי הים שלא מרצון הרכבים שהיו מזוינים וצוהלים לקראת הסוסיא ורודפים אחריהם, וכה"א דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו), ואומר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי (שה"ש א ט):

1515

1516ויהי באשמורת הבקר. סוף משמרה שלישית של לילה והתחלת הבקר, דהיינו עם האיר המזרח, את מוצא שתפילתן של צדיקים נשמעת בבקר, שהרי אברהם יצחק ויעקב משה ושמואל בכולן נאמר וישכם בבקר, וכן אמר דוד על כל בוקרות הנביאים וחסידי דורות העתידין לעמוד אחריו ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), ועל בוקרו של עולם נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך (איכה ג כג), ועל בוקרן של עליונים נאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז), ואין הקב"ה עתיד להפרע מן הרשעים בגיהנם אלא לבקרים, שנא' לבקרים אצמית כל רשעי ארץ (תהלים קא ח), ואף ירושלים לעתיד לבא כל בקר ובקר מוציא דינה לאור, שנא' ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר משפטו יתן לאור (צפני' ג ה):

1516

1517וישקף ה' אל מחנה מצרים. הקב"ה מוחץ ורופא בדבר שהוא מכה בו הוא מרפא, אבל רפואת בשר ודם אינו כן, אלא מכה באיזמל ומרפא ברטייה, והקב"ה הכה את איוב בסערה, שנא' אשר בסערה ישופני וגו' (איוב ט יז), וריפאהו בסערה, שנא' ויען ה' את איוב (בסערה) [מן הסערה] (שם לח א), הכה את ישראל בעב, שנא' איכה יעיב באפו ה' את בת ציון (איכה ב א), ועתיד לכנסן בעב, שנא' מי אלה כעב תעופנה (ישעי' ס ח), פיזרן כיונים, שנא' והיו (על) [אל] ההרים כיוני הגאיות (יחזקאל ז טז), ועתיד להחזירן כיונים, שנא' וכיונים אל ארובותיהם (ישעי' ס ח), מן המצרים נפרע בהשקפה, שנא' וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות יד כד), ומברך את ישראל בהשקפה. שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים (דברים כו טו):

1517

1518בעמוד אש וענן. אלו הן שנאמר בהן וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש (שמות יג כא), וזה עמוד הענן שנסע מפניהם לעת ערב ויעמוד מאחריהם כל הלילה ובאשמורת הבקר החזירו הקב"ה למקומו ועשה אותן ואת עמוד האש שניהן סניף לאויר הנכבד ומתוכם השקיף אל מחנה מצרים, ולפי שקרקע הים כבר נעשה יבשה לפני ישראל, חזרה ונעשית טיט, מכח לחלוחית עמוד הענן, ומכח חום עמוד האש היה הטיט מתרחת וטלפות רגלי סוסי פרעה משחמטות, וכן את מוצא במלחמות הכוכבים עם סיסרא, שנאמר אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו (שופטים ה כב):

1518

1519ויהם את מחנה מצרים. הממן ערבבן נטל סיגניות שלהן ולא היו יודעין מה הן עושים ישראל. יש מפרשים סיגניות בעלי דעה, דעת בלשון לע"ז סיגנו, ואני אומר מלשון סגן:

1519

1520ויסר את אופן מרכבותיו. זה עמוד האש שמכח חומו נשרפו כל גלגלי מרכבות פרעה, לאחר שלא היו אופנים ברכב היה הסוס מושכו ומנהיג בכבדות, ולא עוד אלא שהיו המרכבות נהפכות ומושכות הסוסים והפרדות לים בעל כרחם של רכבים, והיו המרכבות טעונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הביזה. כשראו המצריים שדרך העולם נהפך עליהן. אמרו לנוס, שנא' ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל הגוי כולו אמרו לנוס, אלא שהטפשין שבהם חזרו לומר מפני דוויין וסחופין הללו אנו בורחים, הפקחין שבהם אמרו לא מפני ישראל אנו בורחין, אלא מפני בורא עולם:

1520

1521כי ה' נלחם להם במצריים. כלומר מי שעשה להם ניסים וגבורות במצרים, הוא עושה להן נסים וגבורות על הים:

1521

1522ויאמר ה' אל משה נטה ידך על הים. שאין הים עומד כנגדך:

1522

1523וישובו המים על המצרים על רכבו ועל פרשיו. יחזור עליהם הגלגל, יחזור עליהם זדונם, שנא' כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), במים חישבו לאבד את בניי, ובמים אני מאבדם, וכה"א כעל גמולות כעל ישלם (ישעי' נט יח):

1523

1524ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר. לא איחר ולא עיכב:

1524

1525לפנות בקר. בסוף ד' שעות שהבוקר פונה והולך לו, ודומה לדבר כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמיה ו ד):

1525

1526לאיתנו. ליושנו ולקראתו, ודומה לו גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (ירמי' ה טו), ותנא קמא דריש לי' לשון תוקף, ודומה לו איתן מושביך (במדבר כד כא), בירח האתנים (מ"א ח ב):

1526

1527ומצרים נסים לקראתו. שכשעלה האחרון שבישראל מן הים ירד האחרון שבמצרים לתוך הים כשהפכו מצרים פניהם לנוס התחיל הים סוגר לפניהם, אם הפכום לצד זה הוא סוגר לקראתם, ואם הפכו פניהם לצד זה הים סוגר לקראתם:

1527

1528וינער ה' את מצרים בתוך הים, הופכים על פניהם. כאדם שמנער את הקדירה והופך את התחתון למעלה ואת העליון למטה, ודומה לו לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), וניער פרעה וחילו (תהלים קלו טו):

1528

1529וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים. אלו הרגלים הבאים אחרי הפרשים:

1529

1530לא נשאר בהם עד אחד. על שפת הים כולם נכנסו בים וכיסום המים וננערו. ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה, ועליו הוא אומר ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' (שמות ט טז), וכתיב ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו וגו' (דברים יא ד). וי"א אף באחרונה ירד וטבע, שנא' כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו' (שמות יד יז), ואומר וניער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קלו טו), ואנא אמינא אליבא דתרווייהו, כי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי, ירד פרעה לים והפכו הקב"ה על פניו וכיסוהו המים ולא יצאת נשמתו עד ששלח הקב"ה דברו, ובא מלאך והעלהו מן הים והוליכו לנינוה, כדי לספר שמו בכל הארץ להראותו כח וגבורתו שיתכבד בו, והכי נמי אמור רבנן שמלך אח"כ בנינוה ת"ק שנה, ועליו הכתוב אומר ויגע הדבר [אל] מלך נינוה (יונה ג ו), והוא החזיר את בני נינוה בתשובה, ואם תתמה לומר לאחר שננער בים האיך לא יצא נשמתו, איכא למימר לא לפרעה בלבד נתן כח זה, אלא לכל עמו יורדי הים, דכתיב מת על שפת הים (פסוק ל), מומתים ולא מתים, כענין שנאמר ויהי כצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), וכן נמי דרשי רבנן וינער ה' את מצרים, נתן בהם כח נערות לקבל הפורענות:

1530

1531ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. למה נאמר, לפי שמפורש בקבלה דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק, ג טו), תאמר שמהלכין ישראל על החומר, ת"ל ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים:

1531

1532והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. כשדרשנו לעיל:

1532

1533ויושע ה' ביום ההוא. באותו היום שנאמר בו ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים (לעיל פסוק כד), והיה יום שביעי של פסח וחמישי בשבת היה כי בששי בשבת שהוא יום ראשון של פסח נסעו מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפי החירות, וביום שני של פסח שהוא יום שבת ואחד בשבת ובשני בשבת נסעו האוקטורין להגיד לפרעה והלכו כל אותו היום וכן למחר שהוא יום שלישי בשבת כחצות היום הגיעו אצל פרעה והגידו לו כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ולב עבדיו לרדוף אחר ישראל ולמחרת שהוא רביעי בשבת והוא יום ששי של פסח רדפו אחרי ישראל כל אותו היום, והשיגו אותם היום קודם שקיעת החמה, וקודם שקיעת עמוד הענן, שהיה מהלך לפני מחנה ישראל והסיע הקב"ה את עמוד הענן קודם זמנו מלפניהם והעמידו מאחריהם, כשדרשנו לעיל, וכל אותו הלילה שהוא ליל חמישי בשבת שהוא ליל שביעי של פסח לא קרב זה אל זה, לא קרב מחנה ישראל למחנה מצרים, ולא מחנה מצרים למחנה ישראל, ובאשמורת הבקר השקיף הקב"ה למחנה מצרים בעמוד האש שלפני מחנה ישראל, ובעמוד הענן של אחריהם והממם, ומאתמול נבקע הים, וכל אותו הלילה הלכו בני ישראל בים עד הבקר, ומצרים אחריהם, ובבקר הממם וניערם, נמצא שביום שביעי של פסח שהוא יום מקרא קודש שהושיע הקב"ה את ישראל מיד מצרים, ומה ת"ל ויושע ה' את ישראל ביום ההוא, והלא ביום ראשון יצאו ביד רמה, אלא כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה"א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח):

1533

1534וירא ישראל את מצרים מת. דרך המקרא הוא לקרות את הגוי בלשון יחיד, פעמים לשון זכר, כגון וירא ישראל, וכגון ישראל נושע בה' (ישעי' מה יז), ופעמים לשון נקבה, כגון היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), ותחזק מצרים (שמות יב לג), לפיכך כתיב וירא ישראל את מצרים מת:

1534

1535מפני ד' דברים ראו ישראל את מצרים מתים, כדי שלא יאמרו ישראל כשם שעלינו מצד זה כך עלו מצרים מצד זה, ושלא יאמרו מצרים כשם שאנו מומתים בים, כך בני ישראל מומתים בים, ושיהיו הישראל נוטלין הביזה שהיתה עליהם שהיו טעונין כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות, ושיהיו ישראל נותנין עיניהם בהם ומוכיחין אותם, כדכתיב אוכיחך ואערכך לעיניך (תהלים נ כא):

1535

1536מת על שפת הים. וכי מתים ממש היו, אלא מומתים ולא מתים, כענין שנא' והיה בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח):

1536

1537וירא ישראל את היד הגדולה. כלומר המכה הגדולה כדכתיב הנה יד ה' הויה (שמות ט ג), מיתות משונות מיתות קשות לקו, וזו היתה גדולה מכולם:

1537

1538אשר עשה ה' במצרים. פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא' ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקב"ה נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה', כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו ק"ו בה', אלא מה ת"ל ויאמינו בה', אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם, כיוצא בדבר אתה אומר לענין פורענות, וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה), אם באלהים דברו ק"ו במשה, אלא ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם:

1538

1539ורבותינו דרשו (ויאמר) [ואמר] פרעה לבני ישראל (שמות יד ג). לדתן ולאבירם שנשארו במצרים, ובאו עם פרעה ואח"כ כשראו הים נבקע לבני ישראל מיד תהו בלבם ונתערבו עם אחיהם בני ישראל:

1539

1540נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. נתנבא פרעה ולא ידע מה אמר, עתידין הן לבכות במדבר והמדבר סוגר עליהם וקוברם, שנאמר במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד כט):

1540

1541ואכבדה בפרעה ובכל חילו. פרעה התחיל בעבירה תחילה, שנא' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט), לאחר כך וישימו עליו שרי מסים (שם שם יא), ממנו התחילה הפורעניות תחילה, כיוצא בו וימח את כל היקום (בראשית ז כג), כיוצא בו וצבתה בטנה (במדבר ה כז), והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות שמעוטה מי שמתחיל בעבירה הוא לוקה תחלה ק"ו למדת הטובה שמרובה:

1541

1542ויוגד למלך מצרים. חסר ו', מלמד שעמלק הגיד לו. ויש אומרים דורכיות היו לו:

1542

1543ויאמרו מה זאת עשינו. לקינו ושלחנו ונטלו את ממונינו. משל לאדם שאמרו לו צא והבא לי דג מן השוק, יצא והביא לו דג מבאיש, אמר לו בגזירה שתאכל את הדג, או שתלקה מאה מכות, או שתתן מאה מנה, אמר הריני אוכל, התחיל לאכול ולא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה, התחיל ללקות ס' או ע' מלקות ולא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג, ולוקה, ונותן מאה מנה, כך עשו למצריים לקו ושלחום ונוטל ממונם:

1543

1544כי שלחנו את ישראל מעבדינו. אמרו הרי כל האומות מקשות עלינו לאמר ומה ישראל שהיו משועבדים תחת ידם הניחו והלכו להם, ועכשיו היך אנו שולחים לארם נהרים ולארם צובה להעלות משם מסים להביא לנו עבדים ושפחות, וכה"א שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו (תהלים קה כ), הא למדנו שהיה פרעה מושל מסוף העולם ועד סופו, וכן מצינו שכל אומה ששלטה על ישראל שלטה תחלה על כל העולם, שכן מצינו בסנחרב ובנבוכדנצר ובאחשורוש, ובאלכסנדרוס מוקדון ובאדום הרשעה:

1544

1545ד"א ויהפך לבב פרעה וגו'. שלא היו יודעין מה היה להם, כיון שראו כבודן של ישראל התחילו מחנקין את עצמן:

1545

1546ושלישים על כלו. משולשים בכלי זיין:

1546

1547ד"א ושלישים על כולו. כנגד כל אחד מישראל הוציא פרעה שלש מאות גבורים:

1547

1548וישיגו אותם חונים על הים. מתחננים בתפלה ובתחנונים כדי שיטבעו מצרים בים:

1548

1549ופרעה הקריב. שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים:

1549

1550וישאו בני ישראל את עיניהם. תלו עיניהם למרום:

1550

1551ויאמר משה אל העם אל תיראו, באותה שעה היתה כנסת ישראל דומה ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע, והיה שם נחש, והיה נושך בה, אם נכנסה לפנים הרי נחש נושך, אם יוצאת לחוץ הרי הנץ דורס, כך ישראל הים סוגר ושונא רודף, מיד תלו עיניהם בתפלה, עליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב (שה"ש ב יד), לפני בתפלה, ומראיך נאוה (שם), בתלמוד תורה ובמעשים טובים:

1551

1552התיצבו וראו את ישועת ה'. אמרו לו אימתי אמר להם למחר, אמרו לו רבינו משה אין בנו כח לסבול, נתפלל משה באותה שעה, והראה להם הקב"ה תורמיות תורמיות של מלאכי שרת עומדין לפניהם, כמו שנתפלל אלישע והראה למשרתו, דכתיב ויפקח ה' את (עיניו) [עיני הנער] וירא והנה (רכב אש וסוסי אש) [ההר מלא סוסים ורכב אש] סביבות אלישע (מ"ב ו יז) וכה"א מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש [וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש] וישלח חציו ויפיצם ברקים רב ויהומם (תהלים יח יג יד, טו), עביו כנגד תורמיות של פרעה, ברד כנגד בלסטריות שלהם, גחלי אש, כנגד (נפש) [נפט] שלהם, ירעם מן השמים ה', כנגד הגפת תריסין שלהם ושפעת קלגסים שלהם, ועליון יתן קולו, כנגד ציחצוח חרבות שלהן, ישלח חציו ויפיצם כנגד חיצין שלהם, ברקים רב ויהומם, כנגד צווחה שלהם:

1552

1553ד"א חיצים שהיה מפזרין אותם, ברקים מכנסין אותם, ויהומם אין הממה אלא מגפה, שנאמר והמם מהומה גדולה (דברים ז כג):

1553

1554ויאמר ה' אל משה מה תצעק וגו'. ר' אבשלום הזקן אומר כבר קדמה תפילתם לתפילתך, משל למלך שכעס על בנו וטורפו נכנס אוהבו לבקש הימנו אמר לו כלום אתה מבקש ממני אלא בשביל בני, כבר נתרצתי לו, כך אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי, אלא מפניי בניי, כבר נתרצתי להם. רבי אומר אמר לו הקב"ה אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמלך הרע לעם הזה (שמות ה כג), ועכשיו מה תצעק אלי:

1554

1555דבר אל בני ישראל. דברים דוברים אליכם אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים (שם יד יא), ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. יסיעו דברים האלו מלבם. ר' אליעזר בן עזרי' אומר בזכות אברהם נקרע להם הים, שנאמר כי זכר את דבר קדשו (ואת) [את] אברהם עבדו, ויוציא עמו בששון וגו' (תהלים קה מב מג). ר' יוסי הגלילי אומר כבר הר המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד עליו ונתון על גבי המזבח, ואברהם כאילו פשט ידו ולקח המאכלת לשחוט את בנו, ולא עוד אלא שעמדו אברהם ויצחק ויעקב ובאו ועמדו לפני הקב"ה כשנגלה על הים. שנא' נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען (תהלים עח יב), ושנים עשר שבטים באו ועמדו אחורי המרכבה, שנא' נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג יד), אמר לו הקב"ה משה עבדיי ונאמניי עמדו מקבריהן ועומדים בתחנה לפני על בניהם שנתונים בצרה, ואת עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי, אמר לו ומה בידי לעשות, אמר לו ואתה הרם את מטך, תהא מרומם ומפאר ונותן שיר ושבח גדולה ותפארת והודייה למי שהמלחמות שלו:

1555

1556וינער ה' את מצרים. מסרם בידי מלאכים נערים כאילו בידי מלאכים אכזרים, שנא' ומלאך אכזרי ישולח בו (משלי יז יא), תמות בנוער נפשם (איוב לו יד):

1556

1557ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. והיו מלאכי השרת תמהין לומר בני אדם עובדי ע"ז מהלכין ביבשה תוך הים, ומניין שאף הים נתגלה ונתמלא עליהם חימה שנא' והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חימה ולהכי כתיב חמה חסר ו', ומי גרם להם להנצל, מזוזה שבימינם, ותפילין שמשמאלם:

1557

1558זו דרש ר' פייס לסוסתי ברכבי פרעה (שה"ש א ט), רכב פרעה על סוס נקבה כביכול נגלה בענן דמות סוסיא נקבה, רכב פרעה על סוס זכר כביכול נגלה בענן דמות סוס זכר. אמר לו ר' עקיבא דייך פפיס אמר לו ומה אתה מקיים לסוסתי ברכבי פרעה, אמר לו ר' עקיבא לססתי כתיב, אמר הקב"ה כשם שששתי על המצרים לאבדם במים כך ששתי על ישראל לאבדם במים, ומי גרם להם להינצל, מזוזה שבימינם ותפילין שבשמאלם:

1558

1559וירא ישראל את מצרים מת. זה מצרים הזקן בן חם, אביהם של כל מצרים שכבר מת, והעמידו הקב"ה מקברו לראות פורעניות בניו, והיכן ראוהו ישראל על שפת הים:

1559

1560ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה שירת הים, ללמדך שגדולה היא האמנה לפני הקב"ה, שבשכר אמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וסמיך ליה אז ישיר משה ובני ישראל, א"ר נחמיא כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדי היא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו, כדלעיל בסמוך, וכן אתה מוצא שלא ירש אבינו אברהם אלא בשביל האמנה, שנא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו ו), וכן בניו במצרים, דכתיב ויאמן העם (שמות ד לא), וכתיב בבעלי האמנה פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעי' כו ב), וכתיב ה' עיניך הלא לאמונה (ירמיה ה ג), וכתיב צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), ולעתיד אין הגליות מתקבצות אלא בשכר אמונה שהאמינו בהבטחת בוראם, שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה (שה"ש ד ח), וכתיב וארשתיך לי באמונה (הושע ב כב):

1560

1561ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כל המהלך בשליחות קונהו נקרא עבדו:

1561

1562אז ישיר. יש אז שסמוך ללשון עתיד, כגון אז יבקע כשחר (ישעי' נח ח), אז ידלג כאיל (שם לה ו), אז ימלא שחוק פינו (תהלי' קכו ב) ויש אז סמוך ללשון עבר, כגון אז ידבר יהושע לה' (יהושע י יב), אז ירד שריד (שופטים ה יג), אז יבנה יהושע מזבח (יהושע ח ל), אז יבנה שלמה במה (מ"א יא ז), וכן אז ישיר לשון עבר ויש דורשין אז בכתב נוטריקון אותו זיין. וכך פשוטו של פסוק אותו זיין שננערו מצרים בים בשביל שהאמינו בהקב"ה שרתה עליהם רוח הקודש והתחילו לשורר:

1562

1563משה ובני ישראל. שקול משה כנגד כל בני ישראל, הוא התחיל כשראה הישועה עלה על לבו לשורר:

1563

1564את השירה הזאת. למה נאמר, לפי שנאמר תשע שירות אחרות, וזו היא שאמרו על הים. ולמה נקראת שירה לשון נקבה, לומר לך כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו נולד אחריהן שיעבוד, וכן אתה דורש בכל השירות שנאמרו קרויות בלשון נקבה, אבל התשועות העתידות קורין שיריהן בלשון זכר, לפי שאין אחריהן שעבוד, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט), ואומר מזמור שירו לה' שיר חדש (תהלים צח א), ואומר ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעי' מה יז):

1564

1565לה'. להקב"ה אמרוהו ולא לבשר ודם, כמה שנאמר להלן (ותצאו) [ותצאנה] הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול [וגו'] ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול באלפיו (ש"א יח ו ז), אבל כאן לה' אמרוהו ולא לבשר ודם:

1565

1566ויאמרו לאמור. ר' נחמיה אומר רוח הקודש שרתה על ישראל ואמרו שירה כבני אדם שקוראין את שמע. ר"ע אומר כבני אדם שקוראים את הלל. ר' אליעזר בן תדיי אומר משה היה פותח בדברים תחלה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו, כיצד משה היה פותח ואומר אשירה לה', וישראל עונין אחריו וגומרין עמו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, משה היה פותח עזי וזמרת יה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו עזי וזמרת יה ויהי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, וכן עד סוף, לכך נאמר ויאמרו לאמר, לאמר אחרי משה:

1566

1567אשירה לה'. לו נאה שירה, לו נאה גדולה, לו נאה גבורה:

1567

1568כי גאה. גאה במצרים שדנם בעשר מכות, גאה על הים. גאה רפה גאה דגש ואין לו עלילה להדגש אלא דינו להרפה, ולמה נדגש, לומר לך שענותנותו מרובה ושוכן את דכא ושפל רוח והוא מכה ומדגיש כל גאה ורם ומשפיל רמים ומפיל גאים, ובמה שפרעה נתגאה על ישראל לאבדם במים בו בדבר גאה הקב"ה עליהם:

1568

1569סוס ורוכבו. מלמד שהסוס קשור ברכבו ורכבו קשור בסוס, ואינם יכולין להשמט זה מזה:

1569

1570רמה בים. כלומר השליך בים, ולשון תרגום היא:

1570

1571עזי. עוז שנתתי לו. כדכתיב תנו עוז לאלהים (תהלים סח לה), וננקד בחטף קטן, להודיעך כי הוא שם דבר והיו"ד טפל בו, כמו (מעברם) [מעסים] רמוני (שה"ש ח ב), שכני בחגוי סלע (עובדי' א ג), והיא תוקף, וכן וזמרת, זמר הוא יסוד המלה, והוא שם דבר שבח והתי"ו לסמיכה:

1571

1572וזמרת יה. וזמרה שהייתי מקלס לפניו, לפיכך ויהי לי לישועה לשעבר, כדכתיב ויושע ה' את ישראל ביום ההוא (שמות יד ל), ומעתה יהי לי לישועה בכל דור ודור, יהי לי לישועה לעתיד, כדכתיב ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעי' מה יז), ואיזה זה, זה אלי. ר' אליעזר אומר ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעי', שנא' וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא), שלא היו רואין אלא מתוך מראות, שנאמר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א), ומתוך שראו שרפים וחיות הקודש מימין ומשמאל, לפיכך לא היו מכירין כבוד יוצרם, אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא נגלה עמו לא מלאך ולא שרף ולא חיות הקודש, לפיכך רואין בראיית נשמה ובראיית הלב ומכירין כבוד יוצרם דומה להם כאילו רואים בעיניהם, ואפי' עוללים ויונקי שדים היו רואין כבוד יוצרם, ומראין אותו באצבע, ואומרים זה אלי, וכן יהא לעתיד, שנא' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' (ישעי' כה ט):

1572

1573ואנוהו. מדבר בנואי שלו בפני כל האומות העולם, שהן שואלים אותו מה דודך מדוד היפה בנשים (שה"ש ה ט), ואני משיב להם אני ראיתי בראיית נשמתי ולבי על הים והכרתי מראית כבודו שהוא צח ואדום דגול מרבבה ראשו כתם פז וגו' (שה"ש ה יא). מיד הם אומרים אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך (שם ו א), ואני משיב להם אין לכם חלק בו, אלא דודי לי ואני לו הרועה בשושנים (שם שם טז):

1573

1574אלהי אבי, הוא שנתייחד שמו על אברהם אבי, ועל יצחק אבי, ועל יעקב אבי, וקרא את שמו אנכי אלהי אברהם (ואלהי) [אלהי יצחק ואלהי יעקב] (שמות ג ו), לפיכך וארוממנהו, חייב אני לומר שהוא רם ונשא ומרומם על כל ברכה ותהלה:

1574

1575ה' איש מלחמה. בעל מלחמה, לפי שנגלה הקב"ה על הים כגבור, לפיכך שבחוהו בענין הנשמע לאוזן אמרו בוראנו נלחם לנו כגבור חלוץ כל מיני כלי זיין וכן מפרש ע"ה שאר הנביאים, שנאמר וירכב על כרוב ויעף (ש"ב כב יא), וילבש בגדי נקם תלבושת (ישעי' נט יז), וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו (שם), וכתיב לנגה ברק חניתך (חבקוק ג יא), וישלח חיציו ויפיצם (ש"ב כב טו), צנה וסחרה אמתו (תהלים צא ד), מגן הוא לכל החוסים בו (ש"ב כב לא), וכתיב ה' כגבור יצא כאיש מלחמה יעיר קנאה וגו' (ישעי' מב יג), ושמא תאמר הדברים הללו ממש הוא כדבר הנתפש ביד וצריכים הם לו, ת"ל ה' שמו. בשמו המיוחד הנכבד והנורא הזה נכללין כל אלה ומאלה וכאלה רבות ובדבר קדשו הוא פורע לצרי עמו, וכה"א אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן אמר דוד אתה בא אלי בחרב ובחנית [ובכידון] (ואני) [ואנכי] בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל (ש"א יז מה):

1575

1576מרכבות פרעה. הן שש מאות רכב בחור (וחילו) וכל רכב מצרים (שמות יד ז), נס בתוך נס עשה לנו הקב"ה המרכבות שהם כבדים והחיילות שאינם קלים במרוצתם כל כך, נשא אותן ברוחו עד למרום, שנאמר רמה בים, ומלמעלה ירה אותם בים, לקרקעיתו של ים הגדול שנפרץ לתוך ים סוף, כזה שיורה חיצים מלמעלה למטה:

1576

1577ומבחר שלשיו. שנאמר ושלישים על כולו (שם שם), קלים במרוצתם הכבידם כעופרת וטיבעם בטיט, שנא' טבעו בים סוף. ממש, ואין טביעה אלא טיט, שנאמר ויטבע ירמי' בטיט (ירמי' לח ו), וכתיב טבעתי ביון מצולה (תהלים סט ג), והוא מדה כנגד מדה, פרעה בחר שלישים כנגד כל ישראל, לפיכך טבעו שלישיו, הם המרירו חיי ישראל בטיט, לפיכך נעשה להם הים כטיט ונשתקעו בה. טבעו חסר ו' שאע"פ שטבעו לא מתו שם אלא השליכום הים בסופתו לארץ כשהן מלוכלכין בטיט היון:

1577

1578תהומות יכסיומו. כלומר היו מכסין אותן, ואע"פ שיו"ד בראש התיבה הרי הוא לשון עבר, ודומה לדבר כגון שוא ידברו יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), יו"ד יפוי המלה, ולפי שתהומות לשון רבים, לפיכך אמר יכסיומו לשון רבים, אבל עמל שהיא לשון יחיד אמר יכסמו לשון יחיד, שנאמר עמל שפתימו יכסימו (תהלים קמ י):

1578

1579תהומות יכסיומו. וכי תהומות היו שם והלא עשונית היא, שנאמר אל עמק (השדה) [השדים] היא ים המלח (בראשית יד ג), כדדרשינן התם, אלא מלמד שנקבע תהום התחתון ועלה על העליון וחיפה עליהם את הרקיע, והקדיר עליהם את המאורות, [כענין] שנאמר כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך (יחזקאל לב ח), וכתיב כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וגו' (ישעי' יג י), וכתיב ובתחפנחס חשך היום (יחזקאל ל יח), מפני מה, היא ענן (יכסה) [יכסנה] (שם שם), והיו מימי התהומות נלחמים בהם בכל מיני פורעניות גל זה טרפו לזה, וגל זה טורפו לזה, ונפשותם מתמררת ואינה נשמטת מן הגוף, ולאחר שהיו מטורפין בין גלי התהומות ירדו במצולות כמו אבן, ואין מצולה אלא משקע מים רבים ועזים, שנא' ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים (שמות טו ה), וכי מצולות היו שם, והלא עשונית היא, שנא' אל עמק השדים היא ים המלח (בראשית יד ג), כדדרשינן התם, ומה ת"ל במצולות דמשמע לשון רבים, אלא מלמד שנפרץ ים הגדול לתוכו. והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות:

1579

1580כמו אבן. זו היא מכה בינונית שכשאדם זורק אבן לים היא נשמטת לכאן ולכאן ואח"כ היא שוקעת שהיתה לבינונים של מצרים, והטיפשין שבהם היו מטורפין כקש במים ואין שוקעין, והפקחין שוקעין מיד כעופרת, ואח"כ נשמטין מן הטיט בסופת הים ונשלכין לארץ כשהן מלוכלכין:

1580

1581ימינך ה'. לפי שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא), שומעני בין ימנית בין שמאלית, ת"ל ימינך ה', מלמד שביד ימין נפרע הקב"ה ממצרים. נאדרי בכח. ימינך לשון נקבה נאדרי לשון זכר, אלא כך פשוטו של פסוק ימינך ה' שאתה נאדר בכח, והיו"ד בו טפל, כמו רבתי בגוים (איכה א א), שכוחך משובח וגדול שאתה נותן ארך אפים לרשעים ואע"פ שאתה נוטה ימינך עליהם אתה מאריך להם אולי יחזרו בתשובה, לא חזרו אין אתה נפרע מהם עד שמשלימין רשעם, כיון שהשלימו רשעם, מיד ידך הויה עליהם, שנא' ימינך ה' תרעץ אויב. תרעץ היתה רועצת אויב, תי"ו שבראש התיבה היא משמעתה שהיא לשון נקבה, ודומה לדבר תשלח קצירה אל ים (תהלים פ יב), כלומר היתה שולחת:

1581

1582תרעץ אויב. היינו פרעה דכתיב אמר אויב ארדוף (פסוק ט), כל מקום שאת מוצא מילת אדר בין לענין קודש, כגון נאדרי בכח, אדיר במרום ה' (תהלי' צג ד), בין לגבי ענין חול, כגון במים אדירים (שמות טו י), אדירים משברי ים (תהלים צג ד), בספל אדירים (שופטים ה כה), אדר היקר (זכרי' יא יג), אינו אלא שבח ועודף, וזה צד השוה שבכולן:

1582

1583תרעץ. מלשון ענין דקיקה כאדם שדוחק כלי חרס או זכוכית או קנה תחת רגליו או דחקו ביד ומדקקו, ודומה לו וירעצו וירצצו את [בני] ישראל (שופטים י ח), ותרגם יונתן בן עוזיאל ודחיקו ושיעבודו, ואונקלס תרגם תרעץ תכרת, אלמא אין רעיצה אלא דחיקה הבאה לידי שברון ודקיקה:

1583

1584וברב גאונך תהרס. אין הריסה אלא לשון סתירת בנין והגעתו לארץ, כדכתיב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה (איכה ב ב), וכיצד הרס הגיע לארץ, ואומר המה יבנו ואני אהרוס (מלאכי א ד), וכתיב כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו יהרסם ולא יבנם (תהלים כח ה), וכן כאן אמר וברב גאונך תהרוס, וברב גאונך שהייתה מתגאה על פרעה שקם כנגדך ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), ואח"כ עשה עצמו כבנין גדולה ואסר מרכבתו ועלה עליהם לקום ולהתריס כנגדך, ואתה רכבת על כרוב ונתגאיתה וגבהתה ממנו והרסת בניין אוסר מרכבתו, והגרת אותו לקרקע הים. תהרס לשון עבר, כלומר הייתה הורס היית שולח:

1584

1585תשלח חרונך יאכלמו כקש. וחרון הוא ענין חורב וחום קשה, והוא רוח חם היוצא מן הנחירים בשעת הכעס, כשדרשנו בפ' נחור, וכן אמרו שלחת רוח קשה חם ביותר בכעסך ואכל את אופני מרכבותם כקש הנאכל בהבל האש, שהרי לא מצינו שנאכלו מצרים ונשרפו, אלא גלגלי מרכבותם נשרפו, דכתיב ויסר את אופן מרכבותיו (שמות יד כה), ואמר רב יהודה מחמת הבל האש של מעלה נשרפו גלגלין של מטה:

1585

1586יאכלמו. כלומר היה אוכל אותם ולשון עבר היא, ודומה לדבר יכסיומו כדלעיל:

1586

1587וברוח אפך. לפי שאין רוח יוצא מן האף אלא חם, לפיכך דימוהו בדבר הנשמע לאוזן, אמרו נס מופלא עשה לנו בוראנו על הים, דרכו של עולם רוח חם ממסה את המים הקפואין ומגירין למטה, אבל הקב"ה שלח רוח חם בגזירתו והעמיד את הים בערימות, ודומה לדבר בטנך ערמת חיטים (שה"ש ז ג), ויבא לישכב בקצה הערימה, (רות ג ז) והיינו כרי של חיטים שנידגנו, ולא עוד אלא שהוציא מים נוזלים דהיינו מים מתוקין מקרקע הים והיו ניצבים בתוך המלוחין, צרורין כנד צרור שאינו מוצא, והיו ישראל לוקחין המתוקים מתוך המלוחין ושותין, ואין נוזלים אלא מים מתוקין, שנא' מים גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד טו), ואומר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה טו), וכתיב ויוציא נוזלים מסלע וישק בתהומות רבה (תהלים עח טז):

1587

1588קפאו תהומות. קרשו ועמדו מימי התהומות כקרח, ודומה לדבר יקרות וקפאון (זכרי' יד ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל ערי וגליד, וכן קרח מתרגמינן גלידא, וכן דומה ללשונו של מלה הקופאים על שמריהם (צפני' א יב):

1588

1589בלב ים. בשני חלקיו של ים כלפי ישראל נקפא כדי שלא יגרו בו טפת מים עליהם והשלישית לא נקפא, וראי' לדבר שהלב כנגד טיבורו של אדם דהוי לי הטיבור חצי הגוף, והלב נתון כנגד הטיבור, ומשני חלקיו ולמעלה הוא נתון כלפי הראש, וכן כל מקום שנאמר בו לב, כגון עד לב השמים (דברים ד יא), בלב האלה (ש"ב יח יד), מצולה [בלב] ימים (יונה ב ד), אינו אלא רוב עיקר הגוף:

1589

1590אמר אויב. זה הפסוק היא תחילת הפרשה, ולמה נכתב באמצע, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, כדדרשינן לעיל במסכתין דפסחים:

1590

1591אמר אויב. זה פרעה:

1591

1592ארדוף אשיג. אם אני רודפם הריני משיגם שהרי סגר עליהם המדבר, ואילו לא היו משועבדין לי ולקחו כסף וזהב שלי, כדיי הוא לרדוף אחריהם. אמרו מקצת בני עמו שלא אבדו אלא דבר מיעוט הרי אנו מוותרין להם, אמר להם פרעה אחלק שלל, אהא שוה עמכם בביזה:

1592

1593תמלאמו נפשי. נפש לשון נקבה, לפי' אמר תמלאמו, כלומר תמלא מהם נפשי, שאם אמר תמלאמו שהתי"ו נחטפת הייתי אומר תמלא אותם נפשי, וכשהוא אומר תמלאמו שהתי"ו חירקת הרי הוא אומר תמלא מהם נפשי, שאם אמר לשעבר אלו הייתם הורגין בהם הייתי תובע מידכם בנימוסי מלכות, ועכשו הלוואי תמלא מהם נפשי:

1593

1594אריק חרבי תורישמו ידי. כיון שאני שולף חרבי ומריק אותה מנדנה הרי הם מגורשים מן העולם בכח ידי, ודומה לדבר אתה ידך גוים הורשת (תהלים מד ג), ויש לומר אריק חרבי כמו ומורק ל' צחצוח:

1594

1595נשפת ברוחך כסמו ים. עיקר מלת נשפת לשון נפוח, ודומה לו גם נשף בהם ויבשו (ישעי' מ כד), אמרו נשפת ברוח הקדים ששמתה בה את הים לחרבה ואח"כ נשפת בה בים והשבת את הים לאיתנו והזלת מים עליהם ברוחך:

1595

1596כסמו ים. וכיסה הים:

1596

1597צללו. שקעו במצולה:

1597

1598כעופרת. זו מכה גברתנית שהרי עופרת שקוע מיד במים:

1598

1599במים אדירים. שמשביחין ועודפין הקב"ה שנקרא אדיר במרום ה' (תהלים צג ד), נפרע לאדירי כל חפצי בם (שם טז ג). מפרעה ומעמו שהיו גוים אדירים (יחזקאל לב יח), ובמה במים אדירים:

1599

1600מי כמוכה באלים ה'. וסבירא לי כפשטין דקרא מי כמוכה באלים כך אמרו ישראל מי כמוכה בתקיפי עליונים ותחתונים, כמו אילי הארץ (יחזקאל יז יג), אילי מואב (שמות טו טו), כי שראה ישראל שאבד פרעה וחילו ובטלו מלכותן ושפוטים נעשה באליליהם, פתחו כולם ואמרו מי כמוכה, ולא ישראל בלבד אמרו שירה זו אלא אף אומות העולם כפרו באותה שעה באליליהם והודו לחי העולמים ואמרו מי כמוכה באלים, וכן את מוצא שהן עושין כך לעתיד, שנאמר ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו (ואלילי) [ואת אלילי] זהבו (ישעי' ב כ), וכתיב והאלילים כליל יחליף (שם שם יח), ולא שהן אלהות, אלא אלו שאחרים קורין אותם אלים, כדכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד יד):

1600

1601מי כמוכה נאדר בקודש. משובח וגדול ועדיף בקדש, כלומר בגבורה, שכל מקום שתמצא קדושה אצל פלא, אינו אלא גבורה, כמו והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל לח כג), שאין מדתך כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם אינו יכול לשמוע משני בני אדם כשהן צועקים כאחת, אבל מדתך אפי' באי העולם כאין וצועקין לפניו כאחת שומע הוא צעקת כולן, שנא' שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהלים סה ג):

1601

1602נורא תהלות. לפי שמוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנא' בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), מדקדק הוא עם עבדיו ואפי' כחוט השערה:

1602

1603כמוכה הראשון רפה כמוכה השני נדגש, ואין לו עלילה להדגישו אלא דינו להרפא, ומפני מה נדגש לומר לך בתחלה היו משבחין בשפה רפה, ולבסוף צועקין מקירות לבם בפה מלא:

1603

1604עשה פלא. עשה במצרים ועושה בכל דור ודור, וכה"א ברוך ה' [אלהים] אלהי ישראל עשה נפלאות (גדולות) לבדו (תהלים עב יח):

1604

1605נטית ימינך תבלעמו ארץ. כלומר כשנטית ימינך מיד תבלע הארץ אותם. נטית ימינך, לשון שבועה. בן אדם ומלאך ששכינה על גביהם כשנשבעים מרימים יד לשמים, שנא' באברהם הרימותי ידי אל ה' (בראשית יד כב), ובגבריאל נאמר וירם ימינו ושמאלו [אל] השמים וישבע בחי (העולמים) [העולם] (דניאל יב ז), אבל הקב"ה כשהוא גוזר גזירה רעה לבאי העולם שהן תחתיו, נאמר בו נטיית יד, ואעפ"כ אין נטיית יד לגבי שבועה אלא לשון הרמה, ואפילו לגבי הקב"ה, וכה"א כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם (דברים לב מ), ואומר אשר נשאתי את ידי לתת (שמות ו ח), וכל דומיהן, ולמה נאמר נשיאת יד בשבועת הקב"ה, לפי שהשכינה היתה בישראל כשהי' הדיבור לנביא ונשבע בעוזו שלפני מרום, ומה טיבה של שבועה זו, מלמד שהים זורקן ליבשה ואומר לה קבלי את בנייך, והייבשה זורקתן לים ואומרת לו קבלי הרוגייך, אמרה היבשה ומה אם בשביל דמו של הבל שהיה יחידי נתקללתי בעשר קללות, על דמן של אוכלוסין הללו על אחת כמה וכמה, עד שנשבע לה הקב"ה שאינה מעמידה בדין עליהם, ומיד בלעה אותם, וכל כך למה, לפי שאמרו במצרים ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט כז), אמר הקב"ה אתם צדקתם עליכם את הדין ואני לא אקפיח שכרכם, לפיכך נתן להם מקום קבורה ובלעה הארץ אותם שלא להבאיש גופותיהם על הארץ, ואע"פ שמלת תבלעמו נדרשת על בורח בלשון עבר, אלו דברי רבותינו, ומכל מקום יש לי להדבירה על אופן ענין לשון העתיד, כמו תבלעימו תורישמו תביאמו ותטעימו, אלא תבלעמו תורישמו לשון נקבה, תביאמו ותטעמו לשון זכר, והענין מוכיח הוא לשון עתיד, ואע"פ שתחילה הפסוק הוא לשון עבר, וכך הפסוק דבור על אופניו נטית ימינך, לפי שכל הנפשות הן שלך ומסורות בידך, דכתיב אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש (איוב יב י), לפיכך נטית ימינך ונשמטו ממנה נפשותם, וכן על כל מי שאתה נוטה ידך מיד הן כלין מן העולם ומיד תבלעמו הארץ, דומין כל באי עולם לפניך כבצים ביד גבור, שאם יטה ידו נופלת ומשתברת, שנא' וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור (ישעי' לא ג), ואומר ידו נטה על הים הרגיז ממלכות (ישעי' כג יא), ואומר ונטיתי ידי על אדום והכרתי ממנה אדם ובהמה (יחזקאל כה יג), ואומר תוסיף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון (תהלים קד כט), לכך נאמר תבלעמו ארץ לשון עתיד:

1605

1606נחית בחסדך. דומה לו וינחם אל מחוז חפצם (תהלים קז ל), וינחם בענן יומם (שם עח יד) ולשון נחיי' היא כאדם המפרש בים וקם סער עליו, או כיוצא בשיירה ותעה ורדפוהו ליסטין, ונזדמן לו אוהבו והוליכו והנחהו בשלום למחוז חפצו, לכך נאמר נחית בחסדך, שלא היו בידינו מעשים טובים ומצוות אלא חסד עשית עמנו ונחיתנו:

1606

1607עם זו. כלומר עם זה ולשון זכר היא, ודומה לו עם זו יצרתי לי (ישעי' מג כא):

1607

1608עם זו גאלת. במה גאלתם, בכופר שנתתה מצרים בתמורתם:

1608

1609נהלת. אין נהילה אלא נהיגה בלט, ודומה לדבר אתנהלה לאטי (בראשית לג יד), אין מנהל לה (ישעי' נא יח), וינהלם בלחם (בראשית מז יז), וכל דומיהן:

1609

1610בעזך. בתוקף שלך שאע"פ שאתה עזוז וגבור לא היתה מדביקתו ללכת במרוצה אלא כמחזיק ביד בנו ומכה לו לאט, ולא עוד אלא שנהילתך היתה עריבה ביותר שנשאתנו בעוזך על כנפי נשרים בשעה קלה והבאתנו במצרים בלילי הפסח:

1610

1611אל נוה קדשך. למקום בית המקדש, דכתיב ביה נוה שאנן אהל בל יצען (ישעי' לג כ), ואכלנו שם הפסח, והחזרת לנו למצרים מיד, ואע"פ ששכינתך היתה נחפזת לכך דכתיב ואכלתם אותו בחפזון (שמות יב יא), לנו לא החפזתה בכך:

1611

1612שמעו עמים. כיון ששמעו אומות העולם כל הניסים הללו ושהקב"ה מגביה קרנן של ישראל ומכניסן לארץ, מיד ירגזון, אין רוגז אלא באדם שכועס ומנאץ בדברים, ודומה לו ואת התרגזך עלי (מ"ב יט כח), רגזו ואל תחטאו (תהלים ד ה), וראיה לדבר ויקלל מתרגמינן וארגיז, אמר להם הקב"ה שוטים כמה מלכים מלכו מכם, שנאמ' ואלה המלכים אשר מלכו (באדם) [בארץ אדום] (בראשית לו לא), וכמה שלטונים שלטו מכם, דכתיב אלוף לוטן אלוף שובל (שם שם כט), ולא כעסו ישראל עליכם ועכשו אתם מתרגזין עליהם, אף אני מייחד מלכותי עליהם ומרגיז אתכם, שנא' ה' מלך ירגזו עמים (תהלים צט א):

1612

1613חיל אחז. אין חיל אלא זיעזוע, ודומה לו יחיל מדבר (תהלים כט ח), חיל כיולדה (שם מח ז) יחילו (לשמע) [כשמע] צר (ישעי' כג ה), ותתחלחל המלכה (אסתר ד ד), וכל דומיהן ועיקר חיל בני אדם במתנים, שנא' וחלחלה בכל מתנים (נחום ב יא), ולכך נאמר בו אחיזה שאוחז את האדם כאזור. כל אחז שהוא לשון אחיזה האל"ף קמוצה והחי"ת פתוחה בלבד, וכל שהוא שם אחד כגון אחז יחזקיהו כולו בקמץ:

1613

1614חיל אחז יושבי פלשת. אמרו עכשיו באו ישראל ומעוררין על ערעורן של בני אפרים, דכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלי' עח ט), וכתיב (שותלח בנו זבד בנו) [וזבד בנו ושותלה בנו ועזר ואלעדה] והרגום אנשי גת הנולדים בארץ (דה"א ז כא), ובאין ובוזזין את נכסינו:

1614

1615אז נבהלו. אין בהלה אלא עניין האדם שעומד השקט ופתע פתאום הוא נכלם ובוש או נבעת או מתפחד מפני חבירו, וכה"א ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה ג), וכתיב המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו (תהלים מח ו), ודומה לדבר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו יד), וכן ויבהל את תמרוקיה (שם ב ט), כיון שנסתכל בה מיד נשאה חן בעיניו ופתע פתאום הבהיל תמרוקיה ולקחה באונס ובושה מפניו, וכן והפקדתי עליכם בהלה (ויקרא כו טז), וכל דומיהן. ולמה נבהלו אלופי אדום, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי ירושה היא להם, דכתיב ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד), אלא אמרו עכשו באין ישראל עלינו ומעוררין עלינו מדון ומריבה שבין אבינו לאביהם, שנא' וישטום עשו את יעקב (בראשית כז מא), ובאין ובוזזין את נכסינו:

1615

1616אילי מואב. תקיפי מואב, ודומה לדבר ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), יש לאל ידי (בראשית לא כט), התועבות האל (ויקרא יח כז), הערים האל (דברים יט יא), רק לאנשים האל (בראשית יט ח), כולן מדוברין על אופן תוקף:

1616

1617יאחזמו. לשון עבר, כמו יכסיומו, כדדרשית להתם:

1617

1618רעד. זהו זעזוע כל האברים, ודומה לו רעדה אחזתם שם חיל כיולדה (תהלים מח ז), עמדתי מרעיד (דניאל י יא), ולמה רעדו אילי מואב, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי נאמר אל תתגר בם מלחמה (דברים ב ט), אלא אמרו עכשו באין ישראל ומעוררין עלינו מריבה שבין אבינו לאברהם, שנא' ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט (בראשית יג ז), ובאין ובוזזין את נכסינו:

1618

1619נמוגו כל יושבי כנען. שידעו שישראל מחרימין אותם לפי חרב ולא יחיו מהם כל נשמה, אמרו שאר העממין אינן מתייראין אלא מפני ממונם המטלטל, אבל אנו אינן באין עלינו אלא לכלותינו ולירש את ארצנו, מיד התחילו נימוסין, שנא' נמוגו, ואין נמיגה אלא נמיסה, שנא' נמוגים ארץ וכל יושביה (תהלים עה ד), וכתיב ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב יא), וכתיב למען למוג לב (יחזקאל כא כ):

1619

1620תפול עליהם. עד כאן דברה השירה בלשון עבר סיפור דברים על ניסי הים, מכאן ואילך התחילו מתפללין על העתידות, תפול עליהם אימתה ופחד, אימתה הת' יתירה, ועיקר המלה אימה, כדכתיב והנה אימה חשיכה גדולה (בראשית טו יב), ששומע האדם דבר הקשה ואינו רואהו ונופלת אימה עליו ואומר אימה הוא. ופחד שהדבר קרוב לו ומפחד ממנו, וכה"א פחדו בציון חטאים (ישעי' לג יד), ששכינה מצויה שם, ופחד (אביו) יצחק (בראשית לא מב), שנתקרב לפניו לעקידה, אל ה' אלהינו יפחדו (מיכה ז יז), שמשפטיו קרובין להם באותה שעה, והכא נמי תני תפול עליהם אימתה ופחד, אימה על הרחוקים, ופחד על הקרובים, כענין שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' (יהושע ה א), וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע ונשמע וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם (שם ב יא):

1620

1621בגדול זרועך. שנטיתה על ארץ מצרים גם עליהם תהא נוטה גדול זרועך ומפחדו ידמו כאבן, וכן היה שכיון שנכנסו מרגלים לארץ כל מי שאומר אלו מרגלי ארץ מישראל, מיד היה משתתק ודומם כאבן, וכן כיון שעברו את הירדן, נועדו כל מלכי כנען, דכתיב ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד (יהושע ט ב), באותה שעה התפלל יהושע וזכר הקב"ה תפלת משה ובני ישראל על הים ודממו כולן כאבן, ואינם יכולין ליטול עצה זה מזה ובכך נפלו:

1621

1622עד יעבור עמך ה'. את נחלי ארנון:

1622

1623עד יעבור עם זו קנית. את הירדן שלא יהיו יכולין לא בני עמלק ולא כל אלו הנזכרים למעלה לעכב את ישראל לעבור:

1623

1624ארבעה נקראו קנין של הקב"ה, שמים וארץ, דכתיב קונה שמים וארץ (בראשית יד כב), ישראל דכתיב עם זו קנית (בפסוק לפנינו), התורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב), בית המקדש דכתיב הר זה קנתה (ימינך) [ימינו] (תהלים עח נד):

1624

1625תביאמו. נתנבאו האבות ואינם יודעין מה מתנבאים עד שהקב"ה מפרש להם, תביאנו לא נאמר כאן אלא תביאמו, שהבנים נכנסין ואין האבות נכנסין מכל אנשי המלחמה עד שהגיעה שעה ופי' הקב"ה להם, שנאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לה):

1625

1626ותטעמו. ככרם הנטוע שורות שורות, וכה"א מפאת קדמה ועד פאת ימה יהודה אחד, דן אחד, נפתלי אחד (יחזקאל מח), וכן כולן, וכה"א גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעם (תהלים פ ט), וכתיב וכנה אשר נטעה ימינך (שם שם טז), נטיעה שאין בה נתישה, כדכתיב ונטעתם על אדמתם ולא ינטשו (עמוס ט טו):

1626

1627בהר נחלתך. בהר שהבטחתנו בו, שנא' כי בהר קדשי בהר מרום ישראל שם יעבדוני כל בית ישראל (כולו) [כולה] בארץ (יחזקאל כ מ), וכתיב בהר מרום ישראל אשתלנו (שם כג יז). ארבעה נקראו נחלה, ישראל דכתיב והם עמך ונחלתך (דברים ט ל), ארץ ישראל [דכתיב] כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה (שם יב ט), התורה דכתיב וממתנה נחליאל (במדבר כא יט), בית המקדש דכתיב בהר נחלתך:

1627

1628מכון לשבתך. זה אחד מן הדברים שמוכיחין שכסא של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה, שנא' ה' בהיכל קדשו (ועליון יתן קולו) [ה' בשמים כסאו] (תהלים יא ד), וכה"א בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מ"א ח יג), ופשטיה דקרא מכון לשבתך שהוא מקום מוכן ונכון לשכינתך, שנא' נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים (ישעי' ב ב), וכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כט מה):

1628

1629פעלת ה'. חביב בית המקדש לפני הקב"ה, כשברא את עולמו לא ברא אלא במאמר, וכשברא בית המקדש כביכול פעולה לפניו:

1629

1630מקדש ה'. [מקדש ה'] (שמות כה ח) הק' רפויה והד' נדגשת, דמשמע מקום מקודש, ונאמר כאן מקדש הקו"ף דגוש והד' רפויה וזקף גדול עליו, דמשמע מעין קודש ה' כוננו ידיך, דהיינו מעין ביהמ"ק של מעלה, כלומר מקודש הוא הר בית ה' כוננו ידיך. תניא חביב בית המקדש לפני מי שאמר והיה העולם שכשברא את העולם ברא השמים בימין והארץ בשמאל, שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי' מח יג), וכשברא לבית המקדש כביכול בשתי ידיו, שנא' מקדש ה' כוננו ידיך, אימתי בזמן שתתידע מלכותו בכל העולם, מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך וגו':

1630

1631ה' ימלוך לעולם ועד. א"ר יוסי אילו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד, לא היתה אומה ומלכות שולטת בהם לעולם, אלא אמרו ה' ימלוך, לעתיד לבא אמרו עכשו לא תתיידע מלכותך אלא על עמך וצאן מרעיתך, מפני מה כי בא סוס פרעה:

1631

1632כי בא סוס פרעה ברכבו. אע"פ שהמלה היא לשון יחידי נסברת היא בלשון רבים, ודומה לדבר וראית סוס ורכב עם רב (מאוד) [ממך] (דברים כ א):

1632

1633ברכבו ובפרשיו בים, מלמד שהסוסים נכנסים בתוך הים לרצונם, והמרכבות קודמים לפרשים, לפי שנשתנה עליהם דרכו של עולם:

1633

1634וישב ה' את מי הים. בגזירתו:

1634

1635ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. מלמד שאחד מהם לא ניתווסו רגליו או בגדיו, ולפיכך קבלו מלכותו עליהם:

1635

1636ותקח מרים הנביאה. וכי היכן מצינו שנתנבאה מרים, אלא שאמרה לאביה סופך את מוליד בן שהוא עומד ומושיע את ישראל מיד פרעה, ועל כן החזיר אביה את אשתו, שנא' וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב א), וכל העניין כדדרשינן התם:

1636

1637אחות אהרן. ולא אחות משה אתמהה, אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת אחותו על שמו, שנא' בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת וגו' (במדבר יב יא), וכן אתה דורש בשמעון ולוי אחי דינה (בראשית לד כה), וכן אתה דורש בכזבי בת נשיא מדין אחותם (במדבר כה יח):

1637

1638את התוף בידה. וכי מניין היו לישראל תופים ומחולות במדבר, אלא מובטחין היו שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות, לפיכך עם יציאתם ממצרים התקינו להם תופים ומחולות:

1638

1639ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. כשיצאו מן הים אחורי מרים התחילו מחולות ומתופפות:

1639

1640ותען להם מרים. אין עניה אלא אמירה, ודומה לדבר ותענינה הנשים המשחקות (ש"א יח ז), עלו באר ענו לה (במדבר כא יז), ענו לה' בתודה (תהלים קמז ז), וכה"א ואין דובר אליו דבר וגו' (איוב ב יג), אחרי כן פתח איוב את פיהו ויען איוב ויאמר (שם ג א וב):

1640

1641שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. מגיד הכתוב, שכשם שאמר משה שירה לאנשים, כך אמרה מרים שירה לנשים, היא אומרת ראשי דברים. והן עונות וגומרות עמה:

1641

1642ורבותינו דרשו. אז ישיר משה. ר' אומר אז שר משה לא נאמר אלא אז ישיר דמשמע לעתיד לבא, נמצאינו למדין שתחיית המתים מן התורה:

1642

1643ובני ישראל. מלמד שאמר משה שירה כנגד כל ישראל:

1643

1644את השירה הזאת. עשר שירות הן, האחת שיר שנאמר במצרים, שנא' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט), השנית שירה זו על הים, שלישית שירה שאמרו על הבאר, שנא' אז ישיר ישראל (במדבר כא יז), הרביעית שירת האזינו השמים (דברים לב א), החמישית שירה שאמר יהושע, שנא' אז ידבר יהושע לה' (יהושע י יב), הששית דכתיב ותשר דבורה וברק (שופטים ה א), השביעית שירה שאמר דוד, שנא' וידבר דוד לה' (ש"ב כב א), השמינית שנא' מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל א), וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו, דכתיב ויבן שלמה את הבית ויכלהו (מ"א ו יד), אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו לבנותו נקרא על שמו, וכה"א אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' (תהלים קלב ד ה). התשיעית שירה שאמר יהושפט, שנא' ויועץ (יהושפט) [אל העם] ויעמד משוררים לה' (בהדרת) [ומהללים להדרת] קודש (ובצאת) [בצאת] לפני החלוץ (אומרים) [ואומרים] הודו לה' (כי טוב) כי לעולם חסדו (דה"ב כ כא), מה נשתנית הודייה זו מכל ההודייות, שבכולן נאמר בהן כי טוב, וכאן לא נאמר כי טוב, אלא כביכול אין שמחה לפניו במרום על אובדן של רשעים, וק"ו על אובדן של צדיקים, שאחד שקול כנגד כל העולם כולו, שנאמר וצדיק יסוד עולם (משלי י כה), העשירי לעתיד לבא, וכיון שמתחלת אין לה הפסק, שנא' שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים (תהלים קמט א), ואומר שירו לה' שיר חדש (ישעיה מב י), ואומר ביום ההוא יושר השיר הזה (שם כו א):

1644

1645אשירה לה'. מלך בשר ודם כשנכנס למדינה מקלסין לפניו שהוא גבור, ואינו אלא חלש, עשיר והוא עני, חכם והוא טיפש, רחמני והוא אכזרי, דיין או נאמן, ואין בו כל המדות הללו, אלא שמחניפין לפניו, אבל מי שאמר והיה העולם כל המדות טובות יש בו, לפיכך אני מנחם ברבי שלמה אשר חברתי שכל טוב לכבודו, אשירה לה' שהוא גבור, שנא' האל הגדול הגבור והנורא (דברים י יז), ה' עזוז וגבור (תהלים כד ח), הוא עשיר דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה (דברים י יד), ואומר אשר לו הים והוא עשהו (תהלים צה ה), ואומר לי הכסף (אמר) [ולי הזהב נאום] ה' צבאות (חגי ב' ח), ואומר והעושר והכבוד מלפניך (דה"א כט יב), ואומר הן כל הנפשות לי הנה (יחזקאל יח ד). הוא חכם, דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג יט), עמו חכמה (ותבונה) וגבורה וגו' (משלי יב יג), וכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך (ירמי' י ז), הוא רחמן, כדכתיב ה' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו), ואומר כי אל רחום ה' אלהיך (דברים ד לא), ואומר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלי' קמה ט), ואומר לה' אלהינו (הרחמן) [הרחמים] והסליחות (דניאל ט ט). הוא נאמן, דכתיב האל הנאמן שומר הברית והחסד (דברים ז ט), הוא דיין, דכתיב אל אמונה ואין עול (דברים לב ד), ואומר צדיק אתה ה' וישר משפטיך (תהלים קיט קלז):

1645

1646וכל מידות הטובות יש בו לו נאה גדולה וגבורה מלכות ותפארת קדושה, ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק"ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו, הוא ה' צבאות שהוא אות נאה ניכר בתוך צבא שלו, שנא' ואתא מרבבות קודש (דברים לג ב), אתא הוי בנו ריבבן קדישין דידיה, וכתיב דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה"ש ה י). וכתיב (אין) [מי] כמוך באלים ה' (שמות טו יא), ר' מאיר אומר אפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים, שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (תהלים סח כז), ר' אומר אפילו עוללים שבחוץ ויונקי שדים, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג):

1646

1647כי גאה גאה גאני וגאיתיו, גאני במצרים, דכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב), אף אני גאיתיו במצרים ואמרתי לכבודו הללו יה הללו עבדי ה' (תהלים קיג א), גאני על הים, דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד יט), אף אני גאיתיו על הים, דכתיב אשירה לה'. גאה עכשיו ועתיד להתגאות, שנאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם וגו' (ישעי' ב יב):

1647

1648רמה בים. כיון שראו ישראל שרה של מלכות נופל, התחילו ליתן לו שבח, וכה"א חזה הוית עד די כורסוון (רמא) [רמיו] (דניאל ז ט), וכן את מוצא שאין הקב"ה נפרע מן המלכיות לעתיד לבא עד שיפרע משריהם תחילה, שנא' ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום (ישעי' כד כא), ואח"כ ועל מלכי האדמה (שם שם), וכתיב כי רותה בשמים חרבי (ישעי' לד ה), ואח"כ הנה על אדום תרד (שם שם):

1648

1649עזי. אין עוז אלא תורה. שנא' ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט יא). ד"א אין עוז אלא מלכות שנא' ה' בעזך ישמח מלך (שם כא ב), ואומר ויתן עוז למלכו (ש"א ב י). ד"א עוז ומסמך אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר. זמרת אתה לבל באי העולם אבל לי ביותר. שאני עשיתיך אמירה אחת, שנא' ה' האמרת היום (דברים כו יז), ואתה עשיתני אמירה אחת, שנא' וה' האמירך היום (שם שם יח), כל אומות העולם אומרים שבחו של מי שאמר והיה העולם אבל שלי נעים ביותר וערב ביותר, שנא' ואתה קדוש יושב תהילות ישראל (תהלים כב ד), ואומר כי קולך ערב (שה"ש ב יד):

1649

1650זה אלי ואנוהו. ר' ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקוניהו, אלא אתנאה לפניו במצוותיו, אעשה לכבודו טלית נאה ומצוייצת כהלכה. תפילין נאות, ספר תורה נאה, לולב נאה וסוכה נאה. אבא שאול אומר אנאה מעשיו במעשי, הוא צדיק אף אני צדיק, הוא רחמן אף אני רחמן, וכה"א אחרי ה' [אלהיכם] תלכו (דברים יג ה), אחר דרכו ואחר מעשיו:

1650

1651אלי. לשון רחמים, שנא' אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), אל רחום וחנון (שמות לד ו), אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח כז), אמרו זה אלי עמי נהג במדת הרחמים, ועם אבותי במדת הדין, שנאמר אלי. ד"א אלהי אבי וארוממנהו, לא כאדם שהולך לקדש אשה פעמים בוש בה, פעמים בוש במשפחתה, אבל אני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובה, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים:

1651

1652וארוממנהו כשישראל עושין רצונו של מקום, שמו מתרומם בעולם על ניסים וגבורות שהוא עושה להם, שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' (יהושע ה א), וכן אמרה רחב ונשמע וימס לבבינו כי ה' אלהיכם וגו' (שם ב יא), וכיון שעוברין על רצונו, שמו מתחלל בעולם על מה שאומות העולם גוזרין עליהן, שנא' ויבאו אל הגוים אשר באו (שמה) [שם] ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל לו כ), תרגם יונתן בן עוזיאל כדאמרין להון עממיא עם עמא דה' אילין יאבדין מארעא שכינתיה גלו:

1652

1653ה' איש מלחמה, למה נאמר לפי שנגלה על הים כגיבור איש מלחמה, ובסיני נגלה כזקן מלא רחמים, שנא' ויראו את אלהי ישראל וגו' (שמות כד י), וכתיב לבושיו כתלג חיור ושער רישה כעמר (נקי) [נקא] (דניאל ז ט), ושלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שיש שתי רשויות, אלא ה' איש מלחמה ה' שמו, הוא שנלחם במצרים ועל הים, הוא שמו לשעבר, הוא שמו לעתיד לבא, הוא בעולם הזה, הוא לעולם הבא, שנא' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי (דברים לב לט), ואומר אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעי' מא ד), מלך בשר ודם כשהוא עומד במלחמה אינו יכול לזון את חיילותיו ולא לספק להן אפסניות, אבל הקב"ה היה נלחם במצרים ומספק מים ומגדנים לישראל מתוך הים, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו יג), נותן לחם לכל בשר (שם שם כה):

1653

1654ה' איש מלחמה. אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה' (ירמי' כג כד), וכתיב מלא כל הארץ כבודו (ישעי' ו ג), ומה ת"ל איש מלחמה, אלא מפני חיבתכם ומפני קדושתכם אכנה שמי עליכם, וכן הוא אומר כי אל אנכי ולא איש בקרבך קדוש (הושע יא ט):

1654

1655תהומות יכסיומו. יונה ירד לתהום אחד, שנא' תהום יסובבני (יונה ב ו), ואלו ירדו לשני תהומות, יונה ירד למצולה אחת שנא' ותשליכני מצולה (יונה ב ד), ואלו ירדו לשתי מצולות, שנא' ירדו במצולות כמו אבן, כמו שמררו ישראל באבנים, שנא' וראיתם על האבנים (שמות א טז) סימן נתן להם כשהאשה כורעת לילד ירכותיו מצטננות כאבן, ואף הקב"ה עשה להם המים כאבנים והיו המים מכים על מקום האבנים לכך נאמר כמו אבן, ד"א כמו אבן, על שהקשו לבם כאבן, אבל אתה חסדך וטובך ורחמיך הרבים עלינו וימינך פשוטה לכל באי עולם, שנאמר ימינך ה' ב' פעמים ימינך לקבל שבים ולהושיעם בכוחך, ימינך ה' לשבר מזידין. ד"א ימינך ה' ב' פעמים כשישראל עושין רצון הקב"ה עושין שמאל ימין, שנא' ימינך ה' ימינך ה', וכשעוברין על רצונו עושין את הימין שמאל, שנא' השיב אחור ימינו (איכה ב ג), כשעושין רצונו כתיב חימה אין לי (ישעי' כז ד), כשעוברין על רצונו כתיב היה ה' כאויב (איכה ב ה). וחרה אף ה' בכם, כשעושין רצונו כתיב ה' ילחם לכם (שמות יד יד), כשעוברין על רצונו כתיב ויהפך להם לאויב (והיא) [הוא] נלחם בם (ישעי' סג י), כשעושין רצונו אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב), כשעוברין על רצונו כתיב היה ה' כאויב (איכה ב ה):

1655

1656תרעץ אויב. רעצת לא נאמר אלא תרעץ אויב, לעתיד לבא, וכה"א בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים (חבקוק ג יב), אויב זה עשו, שנא' וישטום עשו (בראשית כז מא), וכתיב ביה יען אמר האויב עליכם האח (יחזקאל לו ב):

1656

1657וברוב גאונך תהרוס קמיך. הרסתה לא נאמר אלא תהרוס, לעתיד לבא. קמינו לא נאמר אלא קמיך, מגיד הכתוב שכל מי שהוא קם כנגד ישראל כאילו קם כנגד מי שאמר והיה העולם, וכה"א כי (כל) הנוגע (בהם) [בכם] נוגע בבבת עינו (זכרי' ב יב). ר' יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו. כביכול כלפי למעלה, אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו כי מקללים להם בניו (ש"א ג יג), כיוצא בו למה שמתני למפגע לך (איוב ז כ), כיוצא בו (קדוש לא אמות) [אלהי קדושי לא נמות] (חבקוק א יב), כיוצא בו ההמיר גוי אלהים (ירמי' ב יא), כיוצא בו וימירו את כבודם (תהלים קו כ), כיוצא בו ואם ככה את עושה לי (במדבר יא טו), כיוצא בו והנה שלחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח יז), כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב יב), בכולן כינה הכתוב שלא להוציא דבר מגונה:

1657

1658תשלח חרונך. שלחת לא נאמר אלא תשלח, לעתיד לבא, שנא' שפוך חמתך (על) [אל] הגוים וגו' (תהלים עט ו), ומפני מה כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו (שם שם ז):

1658

1659יאכלמו כקש. אכלמו לא נאמר אלא יאכלמו, לעתיד לבא, וכה"א והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדי' א יח), כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, אבל הקש כשהוא דולק קולו הולך, כך קולן של מצרים כשלקו היו קולן הולך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר שמעו עמים ירגזון, וכן יהא לעתיד לבא, שנא' כאשר שמע למצרים יחילו לשמע צור (ישעי' כג ה), כל העצים כולן כשהם דולקים יש בהם ממש, אבל הקש כשהוא דולק אין בו ממש, וכן יהא במלכות הרשעה, שנא' ולא יהיה שריד לבית עשו כי פי ה' דבר (עובדי' א יח):

1659

1660וברוח אפיך נערמו מים. לפי שאמרו הבה נתחכמה לו (שמות א י), לפיכך נתת ערמומית בהם והיו נלחמים בהם בכל מיני פורעניות:

1660

1661נצבו כמו נד. כלומר נצבו כמו נד בנזלים, מה נד זה עומד צרור שאינו לא מוציא ולא מכניס, אף כך נשמותן של מצריים צרורה בהן לא מוציאין ולא מכניסין, עומדים מעולפין מרוח הים, עליהם נאמר ירתיח כסיר מצולה (איוב מא כג). ולישראל היה הים נודף ריח טוב כבשמים, ועליהם נאמר (ישישים) [ים ישים] כמרקחה (שם שם):

1661

1662קפאו תהומות. עשאן כמין כיפה:

1662

1663בלב ים. הים לא היה לו לב וניתן לו לב להפרע ממצריים ששמו לב לאבד את ישראל, השמים לא היה להם לב וניתן להם לב, והורידו מן לישראל, שאוהבים את הקב"ה בכל לבבם, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא), האלה לא היה לה לב וניתן לה לב להפרע מאבשלום שנא' עודנו חי בלב האלה (ש"ב יח יד). בשביל שגנב שלש גניבות לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנא' ויגנוב אבשלום את לב ישראל (שם טו ו):

1663

1664אמר אויב. זש"ה לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון (משלי טז א), אמר פרעה ולא היה יודע מה הוא אומר. נרדוף נשיג נחלק אין כתיב כאן, אלא ארדוף קרי ביה ארדף אישג אחלק כלומר מורדף מושג אני להם מוחלק שללי ים, תמלאם אין כתיב כאן אלא תמלאמו, כלומר ממלאים הם נפשם ממני, תורישם ידי אין כתיב כאן אלא תורישמו, כלומר מוריש אני עושרי וכבודי להם:

1664

1665אריק חרבי, אמר לבעול זכוריהם בענין שנא' והוריק חרבותם על יפי חכמתך (יחזקאל כח ז), לפי שגבה לבו בחכמתו השפילו הקב"ה וביזוהו כל אומות העולם:

1665

1666מי כמוכה באלים ה'. באלו שמשמשין לפניך במרום, שנא' כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז):

1666

1667ד"א מי כמוכה באלים. באלו שקוראין עצמן אלהות, כגון פרעה שאמר יאור לי ואני (עשיתני) [עשיתי] (יחזקאל כט ט), וסנחריב שאמר מי בכל אלהי הארצות אשר הציל את ארצם מידי וגו' (ישעי' לו כ), ונבוכדנצר דכתיב ביה אעלה על במתי עב וגו' (שם יד יד), ונגיד צור, שנא' בן אדם אמור לנגיד צור [כה אמר ה' אלהים] יען (אמר בלבבך אלהים אתה) [גבה לבך ותאמר אל אני] וגו' (יחזקאל כח ב):

1667

1668ד"א מי כמוכה באלים. באלמים שרואה בעלבון בניך ושותק, שנא' החשיתי מעולם אחריש (ואתאפק) [אתאפק] (ישעי' מב יד), מכאן ואילך כיולדה אפעה (שם שם), והכי נמי דרשי דבי ר' ישמעאל כשנכנס טיטוס הרשע לבית קודש הקדשים ותפס בידו זונה והציע ספר תורה וקלקל עמה עליה, ועמד וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה הדם מבצבץ וכסבור הרג את עצמו, מיד עמד וחירף וגידף כלפי מעלה:

1668

1669נורא תהלות. לא מעכשיו אלא מעולם:

1669

1670עושה פלא. עשה אין כתיב כאן אלא עושה פלא לעתיד לבא, שנא' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' כי אם חי ה' אשר העלה (ואשר הביא) וגו' (ירמי' טז יד וטו):

1670

1671נהלת בעזך. בזכות התורה שהן עתידין לקבל, ואין עז אלא תורה, שנא' ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט יא), ואומר ועוז מלך משפט אהב (שם צט ד):

1671

1672ד"א בזכות מלכות בית דוד שהן עתידין לקבל, שנאמר ה' בעזך ישמח מלך (תהלים כא ב), ואומר ויתן עוז למלכו (ש"א ב י):

1672

1673אל נוה קדשך. בזכות בית המקדש שהן עתידין לבנות, ואין נוה אלא בית המקדש, שנא' ואת נוהו השמו (תהלים עט ז), ואומר עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן (ישעי' לג כ):

1673

1674בגדול זרועך ידמו כאבן. כיון שיצאו ישראל מן הים כינס עמלק את כל אומות העולם ואומר להם בואו ונעשה מלחמה עם ישראל, באותה שעה נתפלל משה ודממו כולן כאבן:

1674

1675ירויחו דורשי שירת הים וישכילו וסמוך לה פרשת מסע הראשונה:

1675

1676ויסע משה. בשלשה מקומות במקרא כתיב ויסע שהיו"ד נפתחת ושלשתן בעל כורחם, ויסע כצאן עמו (תהלים עח נב), ויסע כעץ תקותי (איוב יט י), ודומה להם והמלא תסיעי (מ"ב ד ד), מסיע אבנים (קהלת י ט). תני ר"א אומר על פי הגבורה נסעו, שנא' ויסעו בראשונה על פי ה' (במדבר י יג). ומה ת"ל ויסע משה, אלא מלמד שהסיען משה במקל על כרחן, כיון שראו את מצרים כולם פגרים מתים על הים, אומרים כמדומין אנו שלא נשתייר איש במצרים, עמדו על הים שלשה ימים ושלשה לילות, והיו מלקטין זהב ומרגליות מן שהביאו מצריים עמהם, לאחר כך אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד), ואין ראש אלא ע"ז, שנא' ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם (ש"ב טו לב), וחזר מסען לאחוריהם ג' מסעות, שנא' ויסעו (מפי) [מפני] החירות (במדבר לג ח), ויסעו ממרה ויבואו אלימה (שם שם ט), ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף (שם שם י):

1676

1677ויצאו אל מדבר שור. שהוא סמוך לארץ פלשתים, הוא מדבר שור הוא מדבר נוב, אמרו עליו על מדבר נוב שהוא ת"ת פרסה על ת"ת פרסה וכולו מלא נחשים ועקרבים, ועליו נאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח טו), ואומר משא מדבר נגב בארץ ערבה אפעה ושרף מעופף (ישעי' ל ו), ואין אפעה אלא עכס, אמרו עכס זה כל עוף הפורח עליו באויר מיד הוא משתבר ונושר איברין איברין:

1677

1678וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ר' יהושע כשמועו, ר' אליעזר אומר והלא המים תחת רגלי ישראל היה והארץ אינה צפה על המים, שנא' לרוקע הארץ על המים (תהלים קלו), ומה ת"ל ולא מצאו מים, כדי ליגעם:

1678

1679ויבואו מרתה. כלומר למרה. כך נקרא שם המקום על שם המים המרים, דתני ר"א המודעי מרים היו המים מתחילתן, שנא' המים המים שני פעמים:

1679

1680ולא יכלו לשתות מים ממרה. ולמה כי מרים הם מתחילתן:

1680

1681על כן קרא שמה מרה. בלשון הקודש, ופשטי' דקרא כר"א המודעי דאמר לא באו אלא למקום אחד בלבד:

1681

1682וילנו העם. עיקר מלת וילנו לשון תרעומת היא, ויסוד התיבה לנ בלבד, אפס כשהיא מקום שם אינה נכשרת בלא תי"ו כגון תלונות, וכשהיא מקום פועל נכשרת בלא תי"ו:

1682

1683על משה. ר' יהושע אומר היה להם להימלך בגדול שבהם תחילה ולא עשו, לפיכך נאמר על משה:

1683

1684לאמר. לומר דברי תרעומת עליו, ולא על משה בלבד אלא אף כלפי הגבורה שלמודין הן בכך:

1684

1685ויצעק אל ה' ויורהו. מכאן את למד שתפילת הצדיקים קצרה ואינה חוזרת ריקם, ואעפ"כ יש שעה לקצר, כדכתיב אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), ויש שעה להאריך, כדכתיב ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וגו' (דברים ט יח):

1685

1686ויורהו. לשון הוראה, ודומה לו ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך (משלי ד ד):

1686

1687עץ. נקטינן כר' יהושע בן קרחה דאמר זה העץ של הרדפני שהוא מר ביותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר בוא וראה כמה מפורשין דרכיו של מקום מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה הפליא נס בתוך נס, ובמר המתיק את המר, כיוצא בו ויאמר ישעי' ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי (ישעי' לח כא), והלא בשר חי אם נותנין עליו דבלת תאנים הרי הוא מסריח, אלא נתן דבר המחבל על דבר שנתחבל לעשות נס בתוך נס, כיוצא בו ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה וגו' (מ"ב ב כא), והלא מים יפים כיון שאתה נותן בהם מלח הרי הם מסריחין, אלא נתן דבר המחבל בתוך דבר הנתחבל לעשות נס בתוך נס:

1687

1688וישלך אל המים וימתקו המים. מכאן א"ר אלעזר המודעי מרים היו מתחילתן, כלומר מדטרח וכתב תרי זימני המים דהא בחד סגי ליה, ולמאי הלכתא כתב תרי זימני המים, שמע מינה לכדאמרן:

1688

1689שם שם לו חק ומשפט. חק זה שימור שבת, ומשפט זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע שבזה וזה כתיב כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה יב וטז). ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה. ר' אלעזר המודעי אומר חק אלו אזהרות עריות, וכה"א לבלתי עשות מחוקות התועבות (ויקרא יח ל). ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות וחבלות:

1689

1690ושם נסהו. שם נשא הקב"ה גדולה למשה, ודומה לו נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד ז), דברי ר' יהושע, אמר לו ר' אלעזר המודעי והלא גדולה אינה תלויה אלא בשי"ן, וכאן לא כתיב אלא בסמ"ך, ומה ת"ל ושם נסהו, שם ניסה הקב"ה את משה שלא נתרעם כדרך שנתרעמו ישראל, כדכתיב למען אנסנו הילך בתורתי (שמות טז ד), ולא עמדו בנסיון.:

1690

1691ויאמר אם שמוע תשמע. מכאן אמרו אם שומע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, ואם שוכח אדם מצוה אחת סופו שמשכחין אותו מצות הרבה, שנא' והיה אם שכוח תשכח (דברים ח יט), מכאן אמרו בא לטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו, דברי ר' יהושע, ר' אליעזר המודעי אומר ויאמר אם שמוע, יכול רשות, ת"ל תשמע חובה היא ולא רשות:

1691

1692לקול ה' אלהיך. הכליל כל התורה כולה בדבר זה, ועוד שכל מי ששומע דבר תורה מפי רבו כאילו עומד ומשמש לפני חי וקים לעולמים ושמע קול מפי הגבורה:

1692

1693והישר בעיניו תעשה. זה משא ומתן. מלמד שכל הנושא באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, והיינו דתנן איזה היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:

1693

1694והאזנת למצותיו. שתהא מטה אזניך לשמוע:

1694

1695למצותיו. אלו הלכות שנאמרו על פה:

1695

1696ושמרת כל חוקיו, אלו אזהרות של עריות, כדדרישית לעיל:

1696

1697כל המחלה. כלומר מיני חולי שמחלין את הגוף:

1697

1698אשר שמתי במצרים. אלו עשר מכות שבכללם לקו חמשים מכות:

1698

1699לא אשים עליך. ומכיון דכתיב לא אשים עליך מה ת"ל כי אני רופאך, אלא כך אמר הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כל זמן שהן שומעין כל מצוותי, ואין עוברין על אחת מהן, אינן נזוקין כלל, כיון שעוברין הריני מכה אותם, שנאמר והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), כיון שחוזרין לפני בתשובה הריני מרפאם, שהרי דבר תורה שנתתי לכם, הם חיים לכם, הם רפואה לכם, וכה"א כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא:

1699

1700ורבותינו דרשו ויסע משה. ר' יהושע אומר נסיעה זו נסעו ישראל על פי משה, ושאר כל המסעות כולן לא נסעו אלא על פי הגבורה, שנא' על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו (במדבר ט יח). ר"א אומר אף כאן ע"פ הגבורה נסעו, שכן מצינו בשנים או בשלשה מקומות שלא נסעו אלא על פי הגבורה וכאן לא נסעו אלא על פי הגבורה, ואלא מה ת"ל ויסע משה את ישראל, אלא להודיע שבחן של ישראל, שכיון שאמר להם משה קומו סעו, לא אמרו האיך אנו יוצאין לדרך במדבר, ואין בידינו מחיה, אלא האמינו והלכו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמי' ב ב). ר' יהודה בר אילעי אומר ע"ז עברה עם ישראל בים, והסיעה משה מידם באותה שעה, שנאמר ויסע משה את ישראל מים סוף, מאותו דבר רע שהיה עמהם בים סוף:

1700

1701ויצאו אל מדבר שור. היינו מדבר הגדול והנורא (דברים ח טו), ולמה נקרא גדול, שהוא ת"ת פרסה על ת"ת פרסה, ולמה נקרא שמו נורא, שהוא יראוי מפני בריות רעות שבו שהרי כולו מלא נחש ועקרב ועכשוב ואפעה שרף מעופף. מאי שרף מעופף, ששורף בהבל פיו כל עוף המעופף עליו, אעפ"כ ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו [במדבר] בארץ עריבה ושוחה בארץ ציה וצלמות (ירמי' ב ו), [מהו צלמות] מקום צל ועמו מות. אמר רב אבא דבר זה סח לי רבינו הגדול אדם אחד היה בארץ ישראל פעם אחת הלך ללקט עצים בראש ההר וראה נחש מאותן הנחשים, והנחש היה ישן ולא ראהו, ומפחדו נשרו שערות ראשו, ולא צמח בו שיער עד יום מותו, והיו קוראין אותו מרוטה:

1701

1702וילכו דרך שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. אחרים אמרו מים שנטלו ישראל מבין הגזרים כלו באותו שעה, הא מה ת"ל ולא מצאו מים. כעניין שנא' באו על גבים ולא מצאו מים שבו כליהם ריקם (ירמי' יד ג). דורשי רשומות אמרו שלא עסקו בדברי תורה ג' ימים, ואין מים אלא דברי תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א), כיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו, עמדו ותקנו נביאים שביניהם שיהיו קורין בדברי תורה בשבת וקורין בשני בשבת ומפסיקין בשלישי וברביעי בשבת וקורין בחמישי בשבת ומפסיקין בערב שבת כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה, והכי הות דא תקנתא דמעיקרא דהוי קרי חד גברא באנפי ציבורא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא נברי תלתא פסוקא, כל גבר פסוק חד, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא עזרא ותקן תלתא גברי עשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין, והקורא ארבעה פסוקים הרי זה משובח, והני מילי דקרו תלתא גברי בשני ובחמישי דמותרין בעשיית מלאכה משום טורח ציבור, וכן נמי ביום צום, אבל ביום שיש בו קרבן מוסף, והוא אסור במקצת מלאכה, כגון חולו של מועד וראשי חדשים קרו ארבע גברי, חנוכה ופורים דלית בהו קרבן מוסף קרו תלתא גברי, יום טוב שאסור בעשיית מלאכה ויש בו קרבן מוסף קרו חמשה גברי, יום הכיפורים שאסור בעשיית כל מלאכה ובאכילה ובג' עניין אחרים, ויש בו קרבן מוסף, ויש בו איסור כרת, קרו שיתא גברי, יום שבת שאסור בעשיית כל מלאכה, ומבורך ומקודש מששת ימי בראשית, ויש בו קרבן מוסף, ויש בו איסור כרת וסקילה, קרו שבעה גברי, לפי שהוא מובחר שבשבוע:

1702

1703ויבואו מרתה. ר' יהושע אומר לשלשה מקומות באו וכולן היה מימיהן מרורין, דלהכי כתיב מרתה ממרה מרה, ולפי שעה נתמררו ונתלענו ונמתקו, ולפי שעה ניסה אותם ולא סבלו אלא מיד וילונו העם:

1703

1704וישלך אל המים וימתקו המים. אחרים אומרים היו ישראל מתחננים ומתגררים לפני אביהם שבשמים, כבן שמתחנן לפני אביו, וכתלמיד שהוא מתגורר לפני רבו, ואומרים לפניו רבש"ע חטאנו לפניך שנתרעמנו על המים:

1704

1705ויאמר אם שמע תשמע. אם שמע אדם מעצמו, משמיעין לו מן השמים, וכה"א יהב חכמתא לחכימין ומנדעי ליודעי בינה (דניאל ב כא):

1705

1706ד"א אם שמוע בילדותך סופך תשמע בזקנותך, מכאן אמרו אם שמוע בחדש תשמע בישן, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע:

1706

1707לקול ה' אלהיך. אלו עשרת הדיברות שנאמרו מפה אל פה בעשרה קולות, שנא' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דברים ד לו):

1707

1708והישר בעיניו תעשה. אלו גזירות:

1708

1709והאזנת למצותיו. אלו הגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם:

1709

1710כל חוקיו. אלו המדרשות:

1710

1711כל המחלה אשר שמתי במצרים. תלה הדבר במה שראו בעיניהן:

1711

1712לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. ר' יצחק אמר אם אינו משים בהן מחלה, מפני מה הן צריכין רפואה, אלא כך אמר להן כל המחלה בעולם הזה הן, ואם אשים עליך לא אשים אלא למרק עונותיך, כדכתיב וה' חפץ דכאו החלי (ישעי' נג י), ואם קבלתם עליך מאהבה כי אני ה' רפאך לעולם הבא, וכה"א וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא (מלאכי ג כ):

1712

1713ירויחו דורשי פרשת מי מרה וישכילו וסמוך לה פרשת מי אלים שהמעשה תכוף זה לזה:

1713

1714ויבואו אלימה. לאילים, למה נקרא אלים, שהיה אלים ומהולל במים מכל המקומות, תדע שכן הוא שהרי היו שם שנים עשר מבועין ולא ספקו לשבעים דקלים, כיון שבאו ישראל ושרו עליהם ששים רבוא ספקו לכולם ולנו ושנו ושלשו וספקו להם:

1714

1715ויחנו שם על המים. דרכן של ישראל שאינן שורין אלא על המים:

1715

1716ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל. שלימין בגופן ובממונן:

1716

1717אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. למה הוצרך לומר היום והחודש, ועוד שאותו היום אירע אחד בשבת שהוא סדור ובא מששת ימי בראשית, שנא' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א ה), ולמה נאמר בכמה בחדש, לידע באיזה יום ניתנה תורה לישראל בהר סיני, ולא קיימא לן בהא כתנא דמכילתא דמקדים חד יומא לכולי האי מניינא, אלא כתנא דסדר עולם, דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים אירע להיות בערב שבת, השלים ניסן אירע להיות אייר באחד בשבת חסר אייר אירע סיון להיות בשני בשבת, ובששה בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל שהוא יום שבת, וסבירא לי דתנא דמכילתא ר' יוסי הוא, דסבר בחד בשבת איקבע סיון, ותנא דסדר עולם רבנן הוא, דסברי בתרי בשבא איקבע סיון בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידו משום חולשא דאורחא בתלתא בירחא אמר להו ואתם תהיו לי בארבעה בירחא אמר להו מצות הגבלה בחמשא בירחא פרישא בשיתא בירחא דהוא יום שבת ניתנה תורה, ור' יוסי ורבנן הילכתא כרבנן, דהלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחבריו חכמים:

1717

1718בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. מגיד הכתוב שחררה שהוציאו ישראל ממצרים אכלו הימנו שלשים ואחד יום מחמשה עשר בניסן עד שירד להם המן לישראל בששה עשר באייר, והיינו ששים ואחד סעודות אחת ליום ואחת ללילה:

1718

1719וילנו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ר' יהושע אומר היו להם להימלך בגדולים שבהן מה נאכל, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות עליהם. ר' אלעזר המודעי אומר למודין היו ישראל לומר דברי תרעומות עליהן:

1719

1720ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותינו ביד ה'. כלומר הלואי שניתן מלאך המות להמיתנו בגזירת הקב"ה כדרך העולם:

1720

1721בארץ מצרים. בשלשת ימי אפילה עם שאר אחינו שמתו באותו זמן:

1721

1722בשבתנו על סיר הבשר. בערביים שהרי היינו שביעים מתים:

1722

1723באכלנו לחם לשבוע. בבקרים. א"ר אלעזר המודעי עבדים היו ישראל למלכים במצרים והיו יוצאין לשוק ונוטלין פת ובשר ודגים ואין כל אדם ממחה בידם, ויוצאין לשדה ונוטלין ענבים ותאנים ורימונים ואין אדם יכול ממחה בידם ואוכלין ושביעין:

1723

1724כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה. שהוא מקום תוהו שאין בו כלום:

1724

1725להמית את כל הקהל הזה ברעב. ר' יהושע אומר אין לך מיתה קשה ממיתת רעב, שנא' טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד ט). ר' אלעזר המודעי אומר ברעב בא רעב אחר רעב, כלומר מדהוה לי' למימר ברעב שב"א תחת ב' ואמר ברעב שהבית נפתחת ש"מ לכדדרשינן:

1725

1726ויאמר ה' אל משה הנני. הריני נגלה ואיני מעכב:

1726

1727ממטיר לכם לחם מן השמים. מאוצר טוב של שמים, כדכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), והיינו דאמר ריש לקיש למה נקרא שחקים ששם שוחקים מן לישראל, הה"ד ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים עח כג). רבן [שמעון בן] גמליאל אומר בא וראה כמה הן חביבין ישראל לפני הקב"ה ששינה עליהן סדרי בראשית, לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ, שנאמר להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), והטל היה יורד מן השמים, ועכשו היה הלחם יורד מן השמים והטל עולה מתחתיו, שנא' ותעל שכבת הטל (שמות טז יד):

1727

1728ויצא העם ולקטו. שלא יהיו עומדין בחצירות ומלקטין אלא יוצאין למדבר ומלקטין:

1728

1729דבר יום ביומו. מי שברא יום ברא פרנסתו, שלא יהיו הוא מתיאשין מן התפלה ומן הרחמים:

1729

1730למען אנסנו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה:

1730

1731הילך בתורתי אם לא. ר' יהושע אומר אם שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. הא כיצד, אם אדם יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, מהיכן הוא לובש ומתכסה הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם לאוכלי תרומה:

1731

1732והיה ביום הששי. הששי הנקרא כך מששת ימי בראשית, ואני המדביר נוי חפץ משכיות כסף בדבירת שילום הוד תפוחי זהב הרווחתי במדרשו כתכלית ששת ימי מעשה בראשית:

1732

1733והכינון את אשר יביאו. לשבתו, מכאן אמרו חול מכין לשבת חול מכין ליו"ט, ואין שבת מכינה (לחול) [ליו"ט], ואין יו"ט לשבת, אא"כ עירב בתבשיל, יזכני בוראי לכבדו בהלכות עירוב תבשילין בסדר יו"ט, בפרשת עצרת:

1733

1734והיה משנה. כל מקום שנא' משנה סמוך ללמ"ד הרי היא לגריעות, כגון משנה למלך אחשורוש (אסתר י ג), גרוע מאחשורוש, במרכבת המשנה אשר לו (בראשית מא מג), גרועה מאותה המרכבה שרכב ביום מלכו, וכל מקום שאינו סמוך ללמ"ד הרי הוא לשון שינוי לגדולה, כגון מגיד משנה (אגיד) [אשיב] לך (זכרי' ט יב), וכגון זה והיה משנה:

1734

1735על אשר ילקטו יום יום. דתניא והיה משנה. לחם משונה, אתה אומר כן או אינו אלא לחם כפול, כשהוא אומר שני העמר לאחד (שמות טז כב), הרי לחם כפול אמור, הא מה ת"ל לחם משנה, לחם שהוא משונה, מלמד שבכל יום ויום היה המן יורד לישראל פרוטות פרוטות, ובערב שבת היה יורד זוגות זוגות, בכל יום היה ריחו נודף, ובשבת ביותר, בכל יום היה מתול כזהב, ובשבת ביותר, מכאן אמרו שצריך אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת:

1735

1736ויאמר משה ואהרן אל כל (עדת) בני ישראל. כשם שנתרעמו בערבוביא כך פייסום בערבוביא:

1736

1737ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה'. מה ת"ל וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, אלא לפי שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו וגו' (שמות טז ג), לפיכך אמרו להם דעו שכשאתם ישינים בערב על מטותיכם הקב"ה משלח לכם פרנסותיכם, ורמזו להם שבפנים מחשיכות, דהיינו בערב הקב"ה נותן להם את השליו לפי ששאלוהו ממלוא מעים, שנא' על סיר הבשר, והמן ניתן להם בפנים מאירות, דהיינו בבוקר, ובכך אתם יודעים שלא אנחנו הוצאנו אתכם ממצרים אלא הקב"ה:

1737

1738ובקר וראיתם את כבוד ה'. בענן הוא נגלה לכם:

1738

1739בשמעו את תלונותיכם על ה'. אמרו אילו עלינו הייתם מתרעמין היינו סובלים, אלא אתם מתרעמין לפני חי וקיים לעולמים:

1739

1740ויאמר משה. עכשיו פירש להם ואמר:

1740

1741בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמוע ה' תלונותיכם אשר אתם מלינים. לא נאמר מתלוננים אלא מלינים, שהיו מלינים את נשיהם ואת טפם ואומר' להם התרעמו על הקב"ה אלא יש ספק בידו לפרנס אתכם לאחר שהוציאנו ממצרים, וכן מפורש ע"י דוד משיח ה', שנאמר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח כ), וכתיב אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר (שם שם יט):

1741

1742ד"א בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. מכאן שאין דרך אדם ליכל בשר שתי פעמים ביום, שנאמר כי תאוה נפשך לאכל בשר (דברים יב כ). ר' ישמעאל אומר מגיד הכתוב שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם. ר' עקיבה אומר לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, יכול יקח מן השוק ויאכל, ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך (שם שם כא), הא אין אוכל בשר אלא עד שיהא לו בקר וצאן, והני מילי בדורות הראשונים אבל בדורות הללו מי שיש לו פרוטה בכיסו מריצה לחנוני, כדאמרינן בשחיטת חולין. אעפ"כ אין לו לאדם להרבות סעודתו, דכתיב כי (זולל וסובא) [סובא וזולל] יורש (משלי כג כא):

1742

1743ולחם בבקר לשבוע. מן הלחם חייב אדם להשביע את נפשו, מלמד שאין השביעה אלא בראיית עינים, וכן אמר קהלת טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט). וכן אמרו רבותינו לא יאכל [אדם] תבשילו לערב אלא לאור הנר, שכן הסומין אוכלין ואינן שביעין, ועוד שמא תפול זבוב או שאר דבר איסור ואינו רואהו, ולהכי אמרו רבנן הדלקת נר בשבת מצוה, כדי שיתענגו בלילי שבת במאכל ובמשתה, ואם יאכל מבעוד יום קודם שקידש היום חושבו כתענית ציבור, דהיינו ט' באב שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת, אלא תענוג חול, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), משעת קריאתו אתה חייב להתענג בו:

1743

1744ונחנו מה. דרכן של צדיקים כל זמן שמתגדלים מוסיפים ענוה, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), משה ואהרן אמרו ונחנו מה:

1744

1745כי תלינו עלינו. אמרו וכי מה אנחנו חשובים שאתם אומרים לנו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה (פסוק ג), לא כח ולא גבורה היה בנו אלא שלוחים בעלמא, היינו מאת הקב"ה אליכם, דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז), וכן אתה דורש בכל הנביאים שהשפילו את עצמם ואמרו להם יודעין אתם שאין אנו כדיי להספיק לכם מזונות, אלא עשיתם עצמיכם כמתרעם על המלך, ואומרים דברי תרעומותיו כנגד שלוחו של מלך, וניכרים הדברים שעל המלך הוא מתרעם, ולא על שלוחו, כך אתם לא עלינו תלונותיכם, כי אין לנו במה לפרנסכם, כי על ה' היא התלונה:

1745

1746ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל. בערבוביא שאלו בערבוביא אמור להם, ולמה לא אמר להם משה בעצמו, אלא מינה שליח את אהרן, לפי שידע שהן עתידין ליתן את הדין, וכה"א במקום אחר ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' (במדבר יז יא), כי היכי דהתם הם נותנים את הדין, הכא נמי עתידין ליתן את הדין, וכל כך למה:

1746

1747כי שמע את תלונותיכם, ששאלתם שלא כהוגן:

1747

1748ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל. מה ת"ל ויהי, אלא מלמד שכשם שגזר הקב"ה כך היה מיד:

1748

1749ויפנו אל המדבר. ר' יוסי אומר אף כאן בקשו לסקול את משה ואת אהרן, שכל זמן שהיו ישראל מבקשים לסוקלם היה נראה מיד כבוד ה' בענן, וכה"א להלן ויאמרו כל העדה לרגם אותם באבנים וכבוד ה' נראה (בענן) [באוהל מועד] (במדבר יד י), וכל כך למה, אמר הקב"ה מוטב שילקה הענן ואל יסקלו משה ואהרן. ר' אליעזר המודעי אומר לא הפנו אלא שיזכור להם הקב"ה מעשה אבות שנאמר ויפנו אל המדבר, מה המדבר הזה אין בו ישוב ולא עון ולא חטא, כך אבות הראשונים אין בהן עון ולא חטא, ומעין זה אמרו רבותינו בשליח ציבור שצריך שיהא זקן ורגיל ופירקו נאה וביתו כמדבר:

1749

1750ורבותינו דרשו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, כלומר יכינו ביום הששי במבואות ובחצרות תיקוני לחיים וקורות וצורות פתחים ועירובים ושיתופים להתיר להם את אשר יביאו ביום השבת מרשות לרשות:

1750

1751[פרק א'] מכאן שנינו מבוי שהוא גבוה [למעלה] מעשרים אמה ימעט. כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה וקיימא לן הלכתא כתנא קמא. היה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים, מקצת סכך בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים, במבוי כשר ובסוכה נמי כשר. חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, זה וזה עשרים אמה. היה גבוה מעשרים אמה ממעטו בקורה שרחבה טפח, דדין דקורה משום היכר הוא, והיכר של מטה כהיכר של מעלה, כשם שלמעלה, דייה טפח, כדתנן דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כך הקורה שממעט בה למטה המינה דייה שתהא רחבה טפח. היה גובהו פחות מעשרה טפחים חוקקין ארבע אמות ברוחב וארבע אמות באורך כדי להשלימו לעשרה טפחים. דקיימא לן כאביי. איתמר משמיה (דרבאי ורבדי) [דרבי אמי ורבי אסי] אם יש שם פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר ואם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר, שלשה אינו מתיר. אמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי כגון זה פחות מד' אמות נידון משום לחי, ואינו צריך לחי אחר להתירו. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ואותו לחי היכן מעמידו, אמר רב פפא דמוקים ליה באידך ניסא. ואי מוקים ליה בהדי מטפי ליה פורתא או מבציר ביה פורתא. וקיימא לן כרב אשי דאמר בין במבוי שהוא שמונה אמות בין במבוי שהוא שבע אמות אין צריך לחי, ממה נפשך אי עומד נפיש הוי ניתר כעומד מרובה על הפרוץ, אי פרוץ נפיש נידון משום לחי. מאי אמרת אי כהדדי נינהו הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. ובמבוי עקום כגון זה קיימא לן כרב, דאמר תורתו כמפולש. תנו רבנן כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וקיימא לן הכי ולא כחנני' דפליג עלי'. והני מילי מבואות המפולשין לרשות הרבים הוא דסגי להו בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, אבל רשות הרבים גופיה לא מערבא אלא בדלתות מכאן ומכאן, והוא שננעלות בלילה. אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים, החצר מותרת והמבוי אסור, פי' חצר מותרת ואע"ג דבקעי בה רבים, דתניא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ומבוי אסור משום שהוא מפולש לרשות הרבים. איתמר מבוי העשוי כנדל, דהיינו שרץ מרבה רגלים, וכן למבוי זה יש שבילין הרבה מכאן ומכאן והן מפולשין לרשות הרבים, אמר אביי עושה צורת הפתח לגדול (ואידך) [והנך] כולהו משתרי בלחי וקורה, ורבא אמר עושה צורת הפתח לכולהו מחד גיסא, ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה. מבוי שצידו אחד קצר וצידו אחד ארוך בין שהוא ארבע אמות בין שהוא פחות מארבע אמות מניח את הקורה כנגד הקצר, דקיימא לן כרבא דהוא בתרא, דסבירא ליה לרבא דכיון דצידו אחד עודף ד' אמות או פחות מד' אמות על צידו השני הוה ליה כמבוי בפני עצמו, ולהכי צריך המחיצה כנגדו.:

1751

1752מתני' והרחב מעשר אמות ימעט (מבוי שהוא רחב עשרים אמה) אמר אביי עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע לארכו של מבוי, אי נמי עביד כדאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה, מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות, ואי איכא מבוי דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא ומהאי גיסא. וצורת הפתח שעשאה מצידו של כותל, דהוה ליה פתחא בקרן זויות, לא עשה ולא כלום. ואמר רב חסדא צורת הפתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפילו דלת של קשין. ואמר רב נחמן אין צריכין ליגע, פי' אילו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהין יו"ד טפחים ולא הגיעו לקורה שלמעלה כשר, וקיימא לן הכי:

1752

1753מתני' הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה, והלכתא כבית הלל, ופלוגתא דחנני' ותנא קמא במבוי המפולש הוא. אמר ר' יוחנן חצר צריכה שתפרוץ משתי רוחות, וכל פס במשהו, ואי מרוח אחת צריך שיהא הפס ארבעה טפחים. תנו רבנן לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם עשה לו מחיצה גבוה יו"ד טפחים, בד"א כשפרצתה יתר מעשר אמות, אבל אין עשר אין צריך כלום, מימלא הוא דלא ממלאינן מיני' הא טלטולי מטלטלינן, והלא נפרצה חצר [במלואה] למקום האסור, (הא) [הכא] במאי עסקינן דאית ליה גידודי, דהיינו כעין פסין:

1753

1754ואמר רב מבוי שאורכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו, ואינו ניתר בקורה טפח, דכיון דארכו כרחבו הוי ליה חצר, וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה, אמר רב נחמן נקטינן איזוהי מבוי שניתר בלחי וקורה, כל שאין ארכה יתר על רחבה, אבל ארכה יתר על רחבה אפי' משהו הוי ליה מבוי ומבוי בלחי וקורה סגיא:

1754

1755מתני' קורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים. דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו. רחבה ובריאה לקבל אריח. ומוקים רב חסדא דמעמידין הקורה צריכין שיהיו בריאין. קורה היוצאה מכותל זה ואינו נוגע זו לזו פחות מן ג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת פירוש דכלבוד דמי. ג' טפחים צריך להביא קורה אחרת. פחות מן ד' אין צריך להביא קורה אחרת, וכן שתי קורות המתאימות ולא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. היה אחת למעלה ואחת לטה, ר' יוסי [ברבי יהודה] אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה, והתחתונה למטה מעשרה טפחים:

1755

1756מתני' היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. היתה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת שאם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח. לחיין שאמרו גובהן יו"ד טפחים רוחבן ועוביין כל שהוא:

1756

1757אמר ר' זירא היא בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים. היא למעלה (מעשרים) [מעשרה] ועקמומיתה למטה (מעשרים) [מעשרה], רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. לחיים שאמרו גובהן יו"ד טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא. תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבן. ת"ר עשה לחי (לחצר) [לחצי] מבוי. פי' אם בא (לחצר) [לחצי] מבוי לחי הפנימי ועשה בו לחי והניח חצי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש באותו חצי הפנימי מן הלחי ולפנים, ומן הלחי ולחוץ אסור להשתמש, דבמבוי בפני עצמו דמי. אמר רבא עשה לחי למבוי והגביה מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו מן הכותל ג' טפחים לא עשה ולא כלום. ואפילו לר' שמעון בן גמליאל דאמר אמרינן לבוד, הני מילי למעלה, אבל למטה כיון דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא [קאמר]. ר' יוסי אומר רחבן ג' טפחים. ולית הלכתא כוותיה. איתמר לחי העומד מאיליו, אביי אמר הוי לחי, בדסמכינן עליה מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי. והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם:

1757

1758מתני' בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ור' מאיר אוסר. וקיי"ל כרבנן.:

1758

1759מתני' שיירא שחנתה בבקעה והיקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא הגדר גבוה יו"ד טפחים, ולא יהיו פרוצות יתירות על הבניין, וכל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, יתר (על כן) [מכאן] אסור. ובפרוץ כעומד קיימא לן כרב פפא דאמר מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא. ומתניתין נמי דייקא הכי ובלבד שלא יהיו פרוצות יתירות על הבניין. הא כהדדי שרי.:

1759

1760[מתני'] מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים, שיעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהיו (הכל) [חבל] עשרה טפחים, מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה. וכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה. דברי ר' יוסי בר' יהודא, וחכמים אומרים אחד משני דברים:

1760

1761ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום. פי' בחול, ולא חיישינן משום גזל. ופטורים מרחיצת ידים, ומן הדמאי ומלערב:

1761

1762דרש רב נחמן משום רבינו שמואל חצר שתשמישו לאויר ומוקפת או שתי או ערב, ליחיד נותנין לו בית סאתים שהן מאה אמה על חמשים אמה שהוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כחצר המשכן, דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים (שמות כז יח). ונקראת חצר והיא עמודים וקלעים כדרך הולכי מדברות, דכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, הלכך יחיד נותנין לו בית סאתים, וכן לשניים שלשה נעשה שיירא ונותנין להם כל צורכן, ואעפ"י שהיא שתי בלא ערב:

1762

1763ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשונים, אבל מים האחרונים חובה, מפני שמלח סדומית יש ומסמא את העינים. אמר רב אשי ומשתכחא כי קורטא בכורא. ומיכל לא מיבעיא דודאי צריך נטילת ידים:

1763

1764ומדמאי. דקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:

1764

1765ומלערב. דבי ר' ינאי אמרי לא שנו אלא עירובי חצירות, אבל ערובי תחומין חייבין, דתני ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה. השתא קים לן דתחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאורייתא מאלפים אמה עד שנים עשר מיל לוקה עליהן מדרבנן. אמר ר' עקיבא תחומין דאורייתא לוקה עליהן מדאורייתא, דכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (במדבר לה ד), וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה וגו' (שם שם ה), אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה, שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. ורבנן סברי אלף אמה שדות וכרמים, ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהן מדאורייתא לדברי הכל, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), והיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל אבל מאלפים אמה ולפנים מותרין לדברי הכל:

1765

1766[פרק ב'] עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה [כו']. גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועוביין כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות [של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר"י אומר של] ארבע ארבע בקר קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדברי ר' יהודא, מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין:

1766

1767ר' יהודא בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר עושין חגירה גבוה עשרה טפחים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בבא. ואמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל לא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד:

1767

1768[מתני'] ועוד אמר ר' יהודא בן בבא חנינא והקרפף שהיא שבעים אמה [ושירים על שבעים אמה] ושיריים המוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר (ר' עקיבא) [ר' יהודה] אומר אפילו אין בו אלא דבר אחד, כגון בור או שיח או מערה מטלטלין בתוכה והיא כשרה [ר"ע אומר אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה] ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ר' יוסי אומר אפילו אורכה (כשניים) [פי שנים] ברחבה מטלטלין בתוכה. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' עקיבא ותרוייהו לקולא. אמר ר' אילעאי שמעתי מר' אליעזר אפילו היא כבית כור. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להן מותרין. והתניא ביתו אסור לו ולהם, אמר רב הונא בר חיננא אמר רב ששת לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן, כשתמצא לומר לדברי ר' אליעזר מבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל, לרבנן מבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. וחמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהן ולא עירב, לר' אליעזר כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ואי גליא דעתיה ואמר בטילית רשות חצירי ורשות ביתי, אפילו לרבנן כיון דגלי גלי והוו להו מבוטלין:

1768

1769[פרק ג'] בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. אמר ר' יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ, דהאיכא כמהין ופטריות. ודוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו, אבל מים ומלח כאחת מערבין בהן. תניא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס, ובמזון שתי סעודות לעירוב. סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי, אמר ליה רבא אפילו למחצה לשליש ולרביע. אמר ליה לרבא ההוא מרבנן תפוחים בכמה. ואסיקנא תפוחים בקב. תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק, יו"ד אגוזים. ה' אפרסקין, ב' רימונים, ואתרוג אחד וכן לעירוב. יין כדי לאכול בו מזון שתי סעודות, חומץ כדי לטבול בו, זיתים ובצלים כדי לטבול בהן מזון שתי סעודות, ויין דאמרן יין מבושל, אבל שאינו מבושל מערבין בשתי רביעיות, ובצלים נמי דאמרן באימהות אבל בעלין לא, והני מילי דלא בדילי עלים דרתא דרתא, אבל בדילי דרתא דרתא לית לן בה. אמר ר' יהודא [אמר שמואל] כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, וכל שאינו ליפתן כדי לאכול ממנו שתי סעודות, צלי כדי לאכול בו שתי סעודות, ומערבין בבצים, וכמה אמר רב נחמן שתים:

1769

1770מתני' מערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה וכו':

1770

1771מערבין בדמאי וכו':

1771

1772השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב, כגון כותי אינו עירוב, ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב, והוא שעומד ורואהו:

1772

1773מתני' נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב. למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב, נתנו בכלכלה ותלאו באילן שהוא עומד ברשות הרבים וקא מיכוין לשבות למטה, אפילו אם נתנו למעלה מעשרה הרי זה עירוב. וכן אם נתנו בבור ואפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. ולא מיבעיא בור ברשות היחיד אלא אפילו בור העומד בכרמלית וקא מכוין לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהיא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

1773

1774נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. אבל אם אינו תלוש ונעוץ לא גזירה שמא יקטום:

1774

1775מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח עירובו עירוב, ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכא במנעל דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה. דר' אליעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אפילו תרווד אפילו (סכין) [טלית] אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. ורבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך:

1775

1776מתני' נתגלגל ויצא חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, ואם ספק כשר, דאמר ר' יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר. וצריכין למבדקי' לעירובייהו ולשיתופייהו בכל ערב שבת, ולהכי רגילי לאשתתופי בחומץ שהוא עומד ואין צריך בדיקה אלא אחת לכמה:

1776

1777מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים מן המזרח עירובו למערב, ואם באו מן המערב עירובו למזרח ואם באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך, לא באו לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי, והוא הדין לחכם הבא:

1777

1778ר' אליעזר אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב, הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי. וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר וכו'. לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים. וטעמא דר' אליעזר משום הכנה. דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה), חול מכין לשבת וכן ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. תנו רבנן ערב ברגליו בראשון וכו'. רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני, אמר רב הלכה כארבעה זקנים הללו. ואליבא דר' אליעזר דאמר שני קדושות הן, ארבעה זקנים הללו היינו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דהכא ור' אליעזר בר' שמעון ור' יוסי בר' יהודא סתימתאה, ורב גמרא גמיר לה:

1778

1779ר' יהודה אומר ראש השנה שהוא ירא שמא תתעבר, פי' כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי ולא הודה לו ר' יוסי. ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב הראשון ואוכלו בשני, וכן ביצה שנולדה בראשון תיאכל בשני ולא הודה לו ר' יוסי. תנו רבנן כיצד אמר ר' יהודה היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורין עליה שם ואוכלה, ור' יוסי אוסר, וכן נמי היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות, והלכתא כר' יהודה בשני ימים טובים של גליות, אבל בימים טובים של ראש השנה הלכתא כר' יוסי. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתצד ביום טוב ראשון של גליות ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלו דקסברי שתי קדושות הן, והלכתא כוותייהו, דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות דשתי קדושות הן. ההוא ליפתא דאתי למחוזא, חזייה רבא דמכמשא אמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול ישראל אחר וכל שכן הא דעל דעתי' דגוים אתאי שרייה רבא למיכל מיניה. ואית דגרסי שרא רבא למזון לערב ומיכל לאלתר, פי' דלא בעי לשהות בכדי שילקטו, כיון דחזי דקא מפשי ואתיין אסר להו. הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר, אתו שיילוהו לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו:

1779

1780[פרק ד'] מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא. אמר רב נחמן [אמר שמואל] יצא לדעת אעפ"י שהחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות, וכל שכן כשיצא לדעת וחזר לדעת. בעי מיניה מרבא הוצרך לנקביו מהו אמר להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה אמרי נהרדעי ואי פיקח הוא ועיל לתחומא כיון דעל על. אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ואפילו במזיד לא הפסידו את מקומן, מאי טעם אנוסים נינהו. אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך עד אלפים פסיעות בינונית וזהו תחום שבת, וכן ישראל ששבת בבקעה והיקיפוה גוים מחיצה בשבת מהלך אמה ומטלטל בכולה על ידי (בדיקה) [זריקה]. ותניא כוותיה דשמואל הי' מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את העיר ברגליו. פי' כיון שאסור לו לעבור את העיר ברגליו, כיון שכלה התחום תוך חצי העיר האיך מטלטל בכל העיר כולה אלא ע"י זריקה:

1780

1781מתני' הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר, ר"ג וראב"ע אומרים מהלך את כולה, ר' יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ארבע מאות. וקיימא לן כדפסק רב הלכה כרבן גמליאל בספינה ודיר וסהר:

1781

1782מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו מה אנו לירד אמר להן מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט בה וצופה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים, והרוצה לידע כמה עומקה של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ביבשה, ויודע כמה עומקה של גיא. נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתא שמעתתיה, ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמר לו לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' שנמצא כאלו הוא בתוך דיר או סהר שמותר להלוך בו, ודוקא שיצא בלא דעת, אבל יצא לדעת לא, והנהו דעבדי מחיצה נמי בעינן דעבדי שלא לדעת, אבל מיעבד מחיצה לדעת לא, והא דעבד רב חסדא מחיצה לדעת, ההיא שלא מן המנין הוה. הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בי אדם נגדינהו מר שמואל אמר אם אמרו שלא לדעת יאמרו לדעת מתיר:

1782

1783[מתני'] מי שיצא לרשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן:

1783

1784[מתני'] מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס, ואמר ר' יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. (כשם) [יש מי] שמפרש ואמר כיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר, אעפ"י שעכשיו לא הזכיר כלום, הרי הוא כמו שיצא לילך לעיר שמערבין [לו] בה שמותר לו לילך עד אותה העיר אם היא היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו, וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין, (דשאני) [שני] תחומי שבת כמו שעירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתינו במי ששבת בתוך התחום היא, וקיימא לן כר' יהודה דסבר כיון שאילו היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה, אלא עם בני העיר, והרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם ומותר לכנס [עמהן] לעיר ולהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

1784

1785[מתני'] מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן כן נורי, והלכה כדברי המיקל בעירוב. פי' דישן קונה שביתה כמו הניער. א"ר יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל:

1785

1786חרס דהיינו [חריץ] מלא מים שבין שני תחומי שבת לא קיימא לן כר' חייא דאמר דצריך מחיצה של ברזל (להתירו) [להפסיקו] אלא כרבנן דאקילו במים, ואפילו מחיצת קנים מתרת להפסיקו ולהתיר חציין לתחום זה וחציין לתחום זה:

1786

1787[מתני'] מי שבא בדרך והוא ירא שמא תחשך ואמר שביתתי במקומי, והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו, לא אמר ולא כלום. מאי לא אמר ולא כלום, אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, והלכתא כרב, וטעמא דרב משום דלא סיים אתריה, איכא דאמרי טעמיה דרב כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, פי' כשם שאין לו לאדם לקנות ארבע אמות מקום שביתה לאחר שקנה במקום אחד, כך אין לו לקנות שיעור שני מקומות בבת אחת:

1787

1788[מתני'] אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי, זכה לו מקומו, ויש לו אלפים אמות עגולות, דברי ר' חנניא בן אנטיגנוס. תניא כוותיה דרב מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן ואמר שביתתי תחתיו, לא אמר כלום, אמר שביתתי במקום פלוני, מהלך עד מקום פלוני, הגיע למקום פלוני מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, בד"א במקום המסויים, כגון ששבת בתל שגבוה עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן בנקע שהוא עמוק עשרה טפחים, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, אבל במקום שאינו מסויים אין לו ארבע אמות. היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, בד"א כשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים ארבע אמות שקבע, לא יזיז ממקומו, ואע"ג דתניא אחריתי כוותיה דשמואל והוות תיובתיה דרב קיימא לן כרב וכסיעתי', ורב תנא ותנא אתנא לא רמינן:

1788

1789מהלך ממקום רגליו וכו'. אמר רבא והוא דכי רהיט מטי:

1789

1790מתני' וחכמים אומרים מרובעת כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות, כמו שאמרו העני מערב ברגליו, ר' מאיר אומר אין לנו אלא עני, ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, ולא אמרו מערבין אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. אמר רב נחמן מחלוקת במקומו, דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא, ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר, אבל במקום פלוני עני אין אבל עשיר לא, וקיימא לן כרב נחמן אליבא דר' יהודה:

1790

1791מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודא. וקיימא לן כוותיה. מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו, אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת, איהו כיון דנפיק ליה לאורחא הוה ליה עני, ואינהו הוו עשירים:

1791

1792מתני' מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:

1792

1793מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:

1793

1794[פרק ה] כיצד מעברין את הערים, בית נכנס ובית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא, תנא ארוכה כמות שהיא, עגולה עושין לה זוית, מרובעת אין עושין לה זוית, היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאילו היא שוה, היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגום, או שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פוגמין, רואין אותו כאילו חוט מתוח עליהן, ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה, היתה עשויה כמין קשת או כמין גם כזה רואין אותו כאילו היא מלאה בתים וחצירות ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה:

1794

1795מתני' נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין נותנין קרפף לעיר אלא לשתי עירות בלבד. אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף את שתיהן להיות אחת, וכן לשלשה כפרים (המפולשין) [המשולשין] אם יש שם בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש עושה האמצעי את שלשתן להיות אחת:

1795

1796ומנלן דעיבורא דמעברינן לה, לגופא דמתא דמיא, דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה יג). מאי ביריחו, אי נימא ביריחו ממש, והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת (שם ו א), אלא בעיבורה דהוה עייל מיניה ונפיק מיניה וקרו לה יריחו. ודלמא מאי ביריחו בתחומא הוה קאי דמתקרי על שמה דילה ההוא מחוץ לעיר איקראי. והיכא דשבת במתא הא קאמרינן דהוה ליה כבני מתא ומשחינן ליה תחומא לבר ממתא:

1796

1797מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה. מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים (שמות כז יח), אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד. לא פחות מפני שמרבה, ולא יותר מפני שממעט, ואין מודדין אלא בחבל של פשתן:

1797

1798היה מודד והגיע לגיא, או לגדר, מבליעו וחוזר למדתו והולך לו, הגיע להר מבליע וחוזר למידתו. אמר רבה לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש, אבל הר המתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו.:

1798

1799מתני' ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מאי טעמא אמר רב כהנא גזירה שמא יאמרו מדת תחומין בא לכאן:

1799

1800אם אינו יכול להבליעו. אמר ר' דוסתאי בר' ינאי שמעתי שמקדרין בהרים:

1800

1801ואין מודדין אלא מן המומחה. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר אלא להקל:

1801

1802ואילו היכא דאזיל ומחית עירוביה במתא לאשתרויי למיזל לקנויה אלפים אמה משוינן ליה כבני עירו, ואזיל לה לכולה מתא בלא מדידה, דכיון דאקילו בה רבנן אקילו בה. דתנן אנשי עיר גדולה מהלכין עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר גדולה. כיצד מי שהיה בעיר גדולה נותן את עירובו בעיר קטנה. מי שהיה בעיר קטנה נותן את עירובו בעיר גדולה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ר"ע אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה בלבד. ותניא שבת בעיר אפילו גדולה כאנטוכיא, ובמערה ואפילו גדולה כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וקיימא לן כרבנן דאקילו, דאמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין, ואמר רבה פלגאה בעירובין לית דחש לה לדרבי עקיבא:

1802

1803[פרק ו] הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב. פי' כגון כותי, הרי זה אוסר עליו. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה. דכולי עלמא דירת גוי לאו שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמוד ממעשיו קא מפלגי, ר' אליעזר בן יעקב אומר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן, חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן, ותנא קמא סבר זימנין דמיקרי דדייר. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב, דקיימא לן שמשנתו קב ונקי. ההוא מבואה מבואה דהוה דייר בה והמן, פי' כך היה שמו וישראל עם הארץ היה, בר רסתק, אמרו ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו. בטיל לן רשותך לא בטיל להו. אמר להו רבא ליזל חד מינייכו ולישאיל מיניה דוכתא וליתיב מידי התם כי היכי דיהוי ליה כשכירו ולקיטו, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו. ר' שמעון ותלמידי ר' חנינה איקלעו להאי פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר, אמרו מהו למיגר מיניה, היכי דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דהא לא אפשר, כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה. דכיון דמצי מסלק ליה אגרינן, או דלמא השתא מיהת לא סלקיה, אמר ריש לקיש נשכור, וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, אתו שיילוה לרבי אפס, אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. ר' חייא בר יוסף ור' חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא גוי בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה, שוכר כמערב דמי, מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום, או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי, מה ביטול רשות אפילו בשבת, אף שוכר נמי אפילו בשבת, אמר להו רב חמא בר יוסף נשכור, אמר להו רב אסי לא נשכור, אמר ר' חייא בר אבא נשכור ונסמוך על דברי הזקן, אתו ושיילוה לרבי יוחנן אמר להו יפה עשיתם ששכרתם, והני מילי בדיבורא בעלמא, כגון דאמרי ליה לגוי, אי מוגרת לן רשותך דנשתרי ביה למיעבד צרכינו לא אפסדת, כגון דשרו רבנן למימר בדליקה, אבל למיתב ליה מידי באגריה ביומא דשבתא לא, והאמר ר' יחנן שוכר כמערב דמי, ומתרץ הכי קאמר מה מערב אפילו בפחות משוה פרוטה אף שוכר כך, ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו, אף שוכר כך, ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולם, אף שוכר אחד מערב על ידי כולם, וכן הלכתא. ואמר ר' יוחנן יש ביטול רשות מחצר לחצר, יש ביטול רשות בחורבה, וקיימא לן כרבי יוחנן:

1803

1804ההוא ינוקא דאשתפיך חמימה. אמר רבא לייתי ליה מגו ביתא, אמר ליה אביי הא לא ערבינן, [א"ל] נסמוך אשיתוף, [א"ל] הא לא שתפינן, אימא ליה לגוי דליזיל וליתי ליה. והכי הלכתא:

1804

1805וכבר פסיקנא לה בפרשת מילת אבינו אברהם:

1805

1806ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא ליפנו ליה [מאני] מבי גברא לבי נשא דאזיל ואותיב התם, ואיבטיל להו האי חצר, אמר ליה רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול [רשות] מחצר לחצר, אמר ליה אנא כרבי יוחנן סבירא לי, דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר:

1806

1807מתני' אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו'. פי' צדוקי זה נתן רשותו לבני מבוי וצריכין הן בני מבוי להוציא כליהן להחזיק במבוי קודם שיוציא הצדוקי כליו למבוי ולבטל נתינת רשותו ויאסור עליכם. כדתנן מי שנתן רשותו והוציא כליו. במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר. פי' כדברי ר' יהודה דקיימא לן כוותיה בעירובין, ולהכי אמר אביו של רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיהן למבוי עד שלא יוציא זה את כליו ויאסור עליכם:

1807

1808תניא ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק מבטל רשות, פי' אע"פ שהוא מחלל את השבת בסתר מבטל רשות דלא הוה ליה כגוי. ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, דהוה ליה כגוי, מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור, כיצד ישראל אומר לחבירו רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך, קנה ואפילו בשבת ואין צריך לזכות:

1808

1809מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהן, ושלהן מותרין לו ולהן, נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים, היו שנים ששכחו ולא עירבו עם שאר בני חצר רשותן אינן מותרין להכניס ולהוציא, שכיון ששניהם לא עירבו אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות ואין נוטלין רשות. פשיטא, לא צריכא דאי הדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה. מהו דתימא לשתרו קשמע לן כיון דבעידנא דבטיל להו לא הוי שריותא בההוא חצר. תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, ואע"ג דכולהו לא עירבו לא קנסינן להו, אבל אחד שעירב אין נותן רשותו לאחד שלא עירב, ואין שנים שעירבו נותנים רשותן לשנים שלא עירבו, ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו, ואע"ג דאמרו ליה לחד מינייהו קני על מנת להקנות:

1809

1810מתני' מאימתי נותנין רשות. בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים אפילו משתחשך. וקיימא לן כבית הלל דבטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקא בשבתא שפיר דמי. פי' כגון דאמר אין לי בדבר זה רשות וידי מסולקת הימנו:

1810

1811מתני' בעל הבית שהיה שותף לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב. אמר רב ובכלי אחד:

1811

1812והיכא דאיכא בביתא דפתחא חד מנהון כוותא או בבא לחבריה אי מדליא ההיא כוותא או ההיא בבא טפי מן עשרה טפחים שרי לטלטולי מן ההוא (כוותא) [ביתא] לההוא ביתא, ולא צריך עירוביה, ואי מיתתיא ההיא כוותא או ההיא בבא מתנח בהו עירובא. מאי עירוב ומאי שיתוף, כדתניא מערבין לחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין, ומשתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין, מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מערבין או משתתפין. אמר ר' יוחנן נהגו העם כרבי מאיר, ואילו דברי הגאון. דאילו אית למתא שורא אי נמי הדרן לה נהרוותא אי נמי יתבא אטולא דמידליא עשרה טפחים זהו עירובה ואינה צריכה אלא עירובי חצירות. ואע"ג דתלו לה עירובא למתא כולה צריכין בני מתא לערובי בפת, והיכי עבדין גבו מכל ביתא וביתא דאית בה ריפתא ריפתא ומחתין ליה לההוא עירוב בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות. ומברך חד מינייהו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ומתנה ואומר בדין יהא לן שרי לאפוקי ולעיולי ולטלטולי בשבתא בכולה מתא דנא לנו ולכל ישראל הסמוכין על עירוב זה עד זמן פלוני:

1812

1813ואי מתא דגוים הוא צריכין למיזבן רשותא מגוים, כי היכי דתיקום מתא כולה ברשותא דישראל, והדר הוי עירובא, והוא הדין למבוי, דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי עד שישכור רשותו ממנו:

1813

1814ואי לית בהו גוים כלל מערבין בחצירות, ואפילו היכא דאיכא מתא דלא מערבא אפילו כולה ישראל, אסור לטלטולי בתוך שבילי דמתא, ומן שבילי לדראתא ומן דראתא לשבילי, ומן דראתא לדראתא, ומן תרבצי לתרבצי, ומן תרבצי לשבילי, ומן שבילי לתרבצי עד דתלו לעירובא אפומא דשבילי, ועבדין עירובי חצירות בפת, ושיתופי מבואות בכל דבר, ואפילו ביין ובשכר ובחומץ. עירובי חצירות היכי עבדין, הנך בתי דבעי לטלטולי בהו מביתא דמר לביתא דמר, אי נמי מחצר דמר לחצר דמר, ואפילו דרתא דאית בה [חמשה בתי לחמשה אינשי] אפילו מאה בתי למאה אינשי, כולהון צריכין לערב בהדי הדדי, והדר משתרי להו לטלטולי אינש אינש ברשותא דחבריה, והיכי עבדין מגבו ומייתא אינש אינש ריפתא ומכנפין ומתנחין לההיא עירובא בחד ביתא מן הנך ביתא דדרתא דהוה ביה ארבע אמות על ארבע אמות:

1814

1815ומברך ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, בדין יהא שרא לן לטלטולי מתרביצא דמר לתרביצא דמר ומן ביתא דמר לביתא דמר לנו ולכל ישראל הסמוכים על עירוב זה עד זמן פלוני:

1815

1816וצריך בדיקה בכל ערב שבת שאם נאכל או נאבד הרי הן אסורין לטלטל בחצר, וכן במבוי, וכן בעיר:

1816

1817והיכי דמערב חד לכל בני המבוי או לכל בני החצר אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב בה לכולהו צריך (לגבויי) [לזכויי] להו על ידי אחר דפליג מיניה ויימר ליה הכי, זכי ביה בההוא עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר. ואי אית להו אוכלא גביה ובעי לעירובי עילווייהו ומשקל מדידהו צריך לאודועינהו. דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של ר' מאיר שהלכה לבית המרחץ ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם משל חמותה צריך לזכות ואם משלה צריך להודיע:

1817

1818ומאן דאיתא בספינתא בשבת לא צריך למזבן רשותא מן מרא דספינתא דכיון דאגר ליה לא צריך עוד למזבן רשותא. ומאן דאיתיה (ברשותא) [בשייארא] ומקדים איהו ויתיב וקני שביתה בדוכתא, אף על גב (דאיתא למיא חוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שייראתא) דלא אתו גמלאי אלא בשבתא שפיר דמי. והני מילי הוא דסגיא שיעור אלפים אמה אבל טפי אסור. ומאן דאיתיה ברשותא ומשדר ליה לגוי לאתויי מיא, אי איכא התם חד ארמא אע"ג דאתיא למיא מחוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שיירתא דישראל מחלפין להדדי שפיר דמי. וכמה הוא תחום שבת שני אלפים אמה, והיינו שני מילין, וריס אחד משבעה ומחצה במיל דהוויין להו חמיסר ריסי תרי מילי, ומילי רבעא דפרסה, והריס שלושים קנים, והקנה ארבע אמות:

1818

1819מתני' חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד, בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולם, ומודים בית הלל שאם היו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה:

1819

1820האחים שאכלו על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד, לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו, אימתי בזמן שהיו מוליכין את עירובן למקום אחד, אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. שמעינן מינה דאם החצר כולה דחד גברא היא, ואית לי' כמה בנין, או כמה אינשי דסמיכין עילויה, וכולהו אכלין מחד רפתא, ולא פליגין מהדדי, לא צריכי לעירובא:

1820

1821תנו רבנן מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו, אינו אוסר עליו אלא מקום בית דירה בלבד, ומאי מקום בית דירה, רב אמר מקום פיתא, והלכתא כרב, ושמעינן מינה הלכה כר' יהודה:

1821

1822מתני' חמש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי [מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי] ושכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין כאן וכאן. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצירות ואסורין במבוי שהמבוי לחצירות כחצר לבתים:

1822

1823מתני' שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה פנימיות ולא עירבה חיצונה פנימיות מותרות וחיצונה אסורה, עירבה חיצונה ולא עירבה פנימיות שתיהן אסורות, עירבה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ר' עקיבא אוסר את החיצונה מפני שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסר:

1823

1824וקיימא לן כרבנן דאין הלכה כר' עקיבא מחביריו חכמים, ועוד דקיימא לן הלכה כדברי מי שמיקל בעירוב:

1824

1825מתני' שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימיות מותרת וחיצונה אסורה, מן הפנימיות ולא עירב שתיהן אסורות, נתנו את עירובן בחיצונה שהיא מקום מיוחד לשתיהן, ושכח אחד מהן בין מן החיצונה ובין מן הפנימיות ולא עירב שתיהם אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. אמר שמואל לעולם מותרין עד שיהיו שנים בפנימיות ואחד בחיצונה. אמר רבי אליעזר גוי הרי הוא כרבים ואוסר עד דמוגר. אמר רב שתי חצירות ושלשה בתים ביניהן זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, וזה בא והניח עירובו בזה, זה נעשה בית שער לזה, וזה נעשה בית שער לזה, ואמצע הוה ליה בית שמניחין בו עירוב, וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת:

1825

1826[פרק ז'] חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה טפחים. בתוך עשרה טפחים מערבין שניים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מארבעה על ארבעה או שהוא למעלה מעשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. ואסיקנא דלול הפתוח מהבית לעליה אין צריך סולם קבוע להתירו. פי' ולאו דאמרינן דכל פחות מארבעה טפחים כלבוד דמי אלא לענין פיתחא אפילו רבנן מודו דארבעה טפחים חשוב מקום:

1826

1827מתני' כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, היה בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. ובלבד שלא יורידו למטה. אמר רב נחמן הכי קאמר יש בו ארבעה עולין אין מעלין לא, אין בו ארבעה אפילו מעלין, ואמר רבי יוחנן מקום שאין בו ארבע אמות על ארבע טפחים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו:

1827

1828מתני' נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח, יתר מעשר אמות מערבין אחד ואין מערבין שנים:

1828

1829חריץ שבין שני חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואפילו מלא תבן או קש, היה מלא עפר או צרורות, מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואפילו בסתמא, ולא צריך לבטולי בבית, מאי טעמא, אמר רב אשי חריץ למיטיימיה קאי, בית למיפניה קאי:

1829

1830מתני' נתן עליו נסר [שרחב] ארבעה טפחים. אמר רבא [לא שנו] אלא שנותנו לרוחבו, אבל נותנו לאורכו אפילו כל שהוא נמי, שהרי מיעטו מארבע:

1830

1831וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ודוקא זו כנגד זו, אבל זו שלא כנגד זו, או שזו למעלה מזו לא, ולא אמרן אלא שיש בין זו לזו שלשה טפחים. אבל אין בין זו לזו שלשה טפחים גזוזטרא עקומה היא:

1831

1832מתני' מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים, ואין מערבין אחד, אלו מאכילין מכאן, ואלו מאכילין מכאן, נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים:

1832

1833כיצד משתתפין במבוי, מניח את החביות ואומר הרי זו לכל בני מבוי, ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ועל ידי אשתו, אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. אמר רב יהודה חביות של שיתופי מבואות צריך להגביהו מן הקרקע טפח. אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. ואמר רב נחומי בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות:

1833

1834כיצד משתתפין במבוי, מביאין חביות של יין, או של שמן, או של תמרים, או של שאר מיני פירות, ומניחה בחצר שבמבוי ואומר בהדין שיתופא יהא לן שרא לאפוקי ולעיולא מן דראתא למבואה, ומן מבואה לדרתא, ומן דרתא לדרתא, ומן דרתא לביתא, ומן ביתא לדרתא, לנו ולכל בני ישראל שבמבוי זה עד זמן פלוני, ולא צריך לברוכי על שיתופי דמבואה, ואם משלו הוא צריך לזכות את כולן, ואם משלהן צריך להודיען. אמרו משמיה דר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואשתו של גוי משכרת רשות לישראל שלא מדעת בעלה. אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף עמהם, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף על כרחו:

1834

1835מתני' נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ניתוספו בני אדם עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. סוגיא דשמעתתא אם האוכל מין אחד הוא אפילו כלה מזכה ואין צריך להודיע, ואם הן שני מינין ונתמעט מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ואוקימנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר, אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע, ומאי טעמא דזכות היא לו וזכין לו לאדם בין בפניו בין שלא בפניו:

1835

1836מתני' וכמה שיעורן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, בזמן שהן מועטין בגרוגרת להוצאות שבת לכל אחד ואחד, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת עירוב, אבל בשירי עירוב כל שהוא, ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות, וכמה מרובין, אמר רב יהודה אמר שמואל משמונה עשרה בני אדם ואילך, ומאי שנא שמונה עשר דנקט, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו מחלקו [למזון שתי סעודות ביניהן] ואין [מגיעות] גרוגרות לכל אחד ואחד, הן הן מרובין, וסגיא במזון שתי סעודות ואי לאו הן הן מועטין, ואגב אורחיה קא משמע לן דשתי סעודות הוויין י"ח גרוגרות:

1836

1837מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב, ואפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, ככר כאיסר והוא שלם מערבין בה. תנינא חדא זמנא בכל מערבין ומשתתפין וכו'. אלא סוגיא כי הא דתניא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות חוץ מן המים ומן המלח כדברי ר' אליעזר, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד, וכשמערבין בחצר אין מערבין בפת פרוסה אלא בככר שלם ואפילו כאיסר והוא שלם מערבין בו כדברי יהושע, ומאי טעם אין מערבין בפרוסה, אמר ר' [יוסי בן שאול] משום איבה, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולם בפרוסות מהו אמר ליה אינו עירוב, שמא יחזור הדבר לקילקולו, ומפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום:

1837

1838מתני' נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובו, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין זכין לו מעותיו, ומודין בשאר כל אדם, פי' דהיינו בעל הבית, שזכין לו מעותיו. שאין (זכין) [מערבין] לאדם אלא מדעתו. א"ר יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין. אבל בעירובי חצירות מערבין בה בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה:

1838

1839[פרק ח'] כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית, בבית שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, ואומר הרי זו לכל בני העיר. אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, דתנן וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכן נמי להקביל פני אביו, או פני רבו, או לבית המדרש, וכיוצא באלו:

1839

1840מתני' כל מי שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. תניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, וכמה עד בן שש. תניא לא יערב אדם לא ע"י בנו ובתו הגדולים, ולא ע"י עבדו ושפחתו העבריים, ולא ע"י אשתו, אלא מדעתן, אבל מערב הוא ע"י בנו ובתו הקטנים. וע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן בין שלא מדעתן, וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן, יוצאין בשל רבן, חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות. ואמר רבא אשה וכל דכוותה, דכיון שעירבה אין לך מחאה גדולה מזו, אי נמי דאמרי לא, אבל בסתמא נפקא בדבעלה:

1840

1841מתני' וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא שבת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונין להקל, רבי יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משליש לקב, חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה גווייה. תנא וקרובין דבריהם להיות שוין, דבריהם דמאן, אי דר' יוחנן בן ברוקא ארבעה סעודתא לקבא, אי דר' יהושע תשע סעודתא לקבא, אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנווני, הוו להו לר' יוחנן בן ברוקה תמני, ולר' יהושע תשעה, והיינו דקא אמרינן וקרובין דבריהם להיות שוין, וקיי"ל כר"י ב"ב אליבא דר' יהודה, הלכך כד הוויין תמני סעודות לקב, והקב יש לו ת' זוזין גדולים, דהיינו ת' דינרין, נמצא הקב ד' ליטרין, וכל ליטרא ק' זוזין, דהיינו ק' דינרין וק' [דינרין] הרי הן במשקל של ערביים קמ"ד [זוז] כייל, והן ליטרא הווין ב' סעודות ליטרא קמח וכל סעודה [חצי] ליטרא קמח:

1841

1842ר' מאיר אומר מזונו לחול, דהיינו סעודת עראי. ר' יהודא אומר מזונו לשבת, דמלפת לה בלפתן, היינו דזה וזה מתכוונין להקל:

1842

1843תניא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודא, ר' יוסי אומר שתי בצים שוחקות, שיער רבי שתי בצים ועוד, וכמה עוד, אחת מעשרים בביצה, וקיימא לן הלכה כרבי:

1843

1844מתני' אנשי חצר [ואנשי מרפסת] ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר, שניהם אסורים. חוליות הבור והסלע שהם גבוהים י' למרפסת, פחות מיכן לחצר שניהם אסורים. במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה י' טפחים לחצר ואיזו היא הסמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו, בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות ובית העצים, הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. היכי תפיסת יד א"ר חנינא כגון חצירו של מביוס, פי' מביוס היה עשיר וכל בית שהיה לו בחצירו היה לו שם סחורה ופרקמטיא. רבה בר בר חנא אמר כגון יתד של מחרישה. תנא [דבי שמואל] דבר הניטל בשבת אוסר, ודבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר:

1844

1845מתני' המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו אוסר. ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. ר' שמעון אומר אף המניח את ביתו והלך לשבות (אינו ביתיה) [אצל בתו] באותה העיר אינו אוסר, שהרי הסיח מלבו:

1845

1846אמר רב הלכה כרבי שמעון, ודוקא בתו אבל בנו לא, כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבח בך גורייתא פוק:

1846

1847מתני' בור שבין שתי חצירות, אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמטה בין מלמעלה, א"ר שמעון בן גמליאל בית שמאי אומרים מלמטה, ובית הלל אומרים מלמעלה, א"ר יהודה לא תהא מחיצה גבוה מן הכותל שביניהם. ויש פוסקין כרב הונא דהוא המיקל, ולא כרבי יהודה דהוא מיקל טפי, דאין הלכה כר' יהודה במחיצות, וסוגיא כר' יהודה דאמר למטה למטה מן המים, למעלה למעלה מן המים, וקיי"ל כב"ה, הילכך צריכה מחיצה של קנים להיות למעלה מן המים, וצריך לשקע המחיצה בתוך המים טפח, שלא יהא זה מרשותו של זה, וזה מרשותו של זה:

1847

1848מתני' אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה וביציאה, ר' יוסי אומר כותל שעל גבה תידון משום מחיצה. אמר ר' יהודא מעשה באמת המים שהיתה מביאה מים מאבל לציפורי והיו ממלאין הימנה בחצר, פי' בלא כלי מחיצה זולת כותל של חצר, על פי זקנים, אמרו לו משם ראיה מפני שלא היה בו שיעור. תנא מפני שלא היה בעומקא י' טפחים ורחבה ד' וצריך להיות מחיצת אמת המים של כניסה ושל יציאה משוקעת במים טפח, כדי שתחלוק בין המים שברה"ר ובין רה"י:

1848

1849מתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה י' טפחים, בין מלמעלה ובין מלמטה, וכן ב' דיוטות זו כנגד זו והיה זו למעלה מזו, עשה לעליונה ולא עשה לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור, אלא אפילו לשפוך נמי שרי, והוא שעשה לה מחיצה עשרה טפחים:

1849

1850מתני' חצר שפחותה מד' אמות, אין שופכין לה מים בשבת, אלא א"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מפנים ובין מבחוץ, אלא שבחוץ צריך לקמור, מבפנים אינו צריך לקמור. סאתים מ"ט אמר רבא מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים ביום:

1850

1851מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שקמור ד"א בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת, אבל גג או חצר לא ישפוך לביב. תנא במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה, מאי טעמא אמר רבא רוצה אדם שיבלעו המים במקומן:

1851

1852מתני' וכן שני דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשוי עוקה ומקצן לא עשוי, את שעשוי עוקה מותרין, ואת שלא עשוי עוקה אסורין:

1852

1853אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין, שלא עירבו אמאי אסורין, אמר רב אשי גזירה דילמא אתי לטלטולי כלים מבתים לחצר:

1853

1854[פרק ט'] כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה י' או נמוך י' דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשותו בפני עצמו, ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. והלכה כר' שמעון בין עירב ובין לא עירב. ספינה, רב אמר מותר לטלטל בכולו, דהא דאיכא מחיצות. ושמואל אמר אין מטלטלין בו אלא ד"א, דמחיצות להבריח מים עשויין, והלכתא כרב, אפילו היא רחבה יותר מבית סאתים, ומודה רב שאם כפה על פיה לוופתי', שאין מטלטלין בו אלא ד"א:

1854

1855מתני' גג גדול הסמוך לגג קטן, הגדול מותר והקטן אסור. חצר גדולה שנפרצה לקטנה. גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה דרש מרימר קידר חמשה ומחיצה חמשה מצטרף, וכן הלכתא. ודיורין הבאין בשבת אינן אוסרין. וכן אם עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. עירב דרך החלון ונסתם החלון, אינן אוסרין בשבת, כיון שהותרה מקצתה הותרה כולה. כותל שבין ב' חצירות שנפל, רב אמר אין מטלטלין בה אלא ד"א, ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה [וזה מטלטל עד עיקר מחיצה], והלכתא כשמואל בהא דהא קיי"ל דדיורין הבאין בשבת לא אסרי הואיל והותרה שבת במקצת הותרה כולה:

1855

1856מתני' חצר שנפרצה לר"ה המכניס מרשות ביתו לתוכה או מתוכה לר"ה חייב, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית. ואסיקנא דבצידי רה"ר איפלגי ר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמי, וקיי"ל כרבנן דפטור אבל אסור:

1856

1857מתני' הבונה עלייה ע"ג שני בתים וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה. וחכמים אוסרין, ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי המפולש וחכמים אוסרין:

1857

1858[פרק י'] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. רבן גמליאל אומר שנים שנים, בד"א בישינים, אבל בחדשים פטור, מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ובסכנה מכסה והולך לו. בחדשים [מ"ט] לא, חיישינן דלמא קמיע נינהו, אבל ישינים כיון דמקושרין נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע, אילו הישנים כל שיש בהן רצועות (ואינן מקושרין) [ומקושרין], חדשים שאינן מקושרים. א"ר יהודא [אמר רב] הן הן צבתים הן הן כריכות, אלא צבתים זוזי זוזי, כריכות דכריכות טובא:

1858

1859ובסכנה מכסה והולך לו. כגון סכנת השמד, אבל סכנת ליסטין מוליכן כולן כאחת פחות פחות מד' אמות. תניא היה בא בדרך ותפילין בראשו וקידש עליהן היום, מניח ידו עליהן עד שיגיע לביתו:

1859

1860מתני' רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה וקיי"ל כרבנן ואע"פ דלהצלת כתבי קודש קא מכוין כיון דאוושא מילתא היא בשבת לא עבדינן כר' שמעון אלא כרבנן, ולא גזרינן פחות מד"א אטו ד' אמות, וה"ה לבנו (שיירתו) [שילדתו] אמו (כשירה) [בשדה] א"א לעשות כרבנן עביד, ואי לא עביד כר' שמעון ונותנו לחבירו וחבירו לחבירו, ואפילו הן מאה, ולא עוד אלא אפילו הוא יחידי מביאו אפילו מחוץ לתחום מפני הצלת נפשות:

1860

1861ר' יודא אומר נותן אדם לחבירו חבית וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה. וקיי"ל כרבנן:

1861

1862מתני' עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י, ברה"י ומטלטל ברה"ר, ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א, לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר, ברה"ר וישתין ברה"י, וכן לא ירוק. א"ר יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת, ואע"ג דלא עקר מעט מעט ד' טפחים:

1862

1863בור ברה"ר וחולייתה גבוה י', חלון ע"ג ממלאין הימנה בשבת, ואשפה ברה"ר גבוה י' טפחים וחלון ע"ג זורקין לה בשבת. דכיון דחוליות הבור גבוה י' טפחים שרי למלויי מחלון שעל גבה, דקיי"ל דאין רה"ר [עולה] למעלה מעשרה, אלא הוי מקום פטור:

1863

1864מתני' ואשפה ברה"ר וכו'. הב"ע באשפה של רבים שאינה עשוייה לפנות. אבל דיחיד לא דחיישינן דילמא מפנה לה והוי לה רשות הרבים:

1864

1865מתני' דלת שבמוקצה. פי' שבמקום מוקצה, וחדקין שנפרצה ומחצלת אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ. כגון דגבוה מכרמלית ונעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר או סהר ונעשה לו דלת וכן חדקין שבפרצה, דהיינו קוצין שסותמין בהן את הפרצה שלא יכנס שם גנב או חיה רעה. והמחצלאות אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ כל שהוא. דילמא אתי למיעבד חריץ. תניא דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר אם גבוהין מן הארץ אפילו כמלא נימא נועלין בהן בשבת. ואין צריך לומר ביו"ט. ומתרץ לה רבא כשיש להן ציר או שגבוהין מן הארץ. ת"ר דלת אלמנה, היינו דלית ליה שיבוץ, דהיינו לא אחד, מלשון כי שובבים יהיה (הושע ח ו), ושיבוץ מכשורא, איכא דאמרי שיפא, ואיכא דאמרי נשאמה, דהיינו אסקופה התחתונה אין נועלין בה בשבת אלא מורידין אותה ע"ג הארץ מפני צורך השבת, וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה, ולא נועלין בה:

1865

1866מתני' לא יעמוד אדם ברה"ר ויפתח ברה"י. ברה"י ויפתח ברה"ר. אלא א"כ עשוי לו מחיצה גבוה י' טפחים דברי ר' מאיר. אמרו לו מעשה בנומק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שע"ג הפתח. ר' יוסי אומר שוק של צמרים היה. ת"ר [פיתחי] שערי גינה (כגון) [בזמן] שהיה להן בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים, מבחוץ פותח ונועל מבחוץ:

1866

1867מתני' נגר שיש בראשו גלוסטרין ר' [אליעזר] אוסר ור' יוסי מתיר. איזה נגר הנגרר שנועלין בה במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. ר' יודא אומר אף במדינה מותר. ואיזהו שאסור במדינה כל שאינו לא לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זויות, א"ר אסי אמר שמואל הלכה כר' יודא. (א"ר) [אמר רבא] והוא שקשור בדלת, ואם ניטל באיגודו אפילו אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר, קשור בגמי לא (ישרוק ביה) [נטרוק בעי]. תניא נקמז מותר נשמט אסור. ר' יודא אומר נקמז אעפ"י שלא נשמט אסור, וא"ר יודא אמר שמואל הלכה כר' יודא בנקמז. וטעמא מאי משום דמחזי כבונה:

1867

1868מתני' מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה. אבל לכתחילה כאן וכאן אסור, קושרין נימין במקדש אבל לא במדינה, אבל לכתחילה כאן וכאן אסור. רטייה שפירשה מע"ג המכה ע"ג קרקע ד"ה אסור להחזירה, פירשה ע"ג כלי, ר' יודא אוסר ות"ק שרי, ולסברת רב אשי פליג בפירשה ע"ג קרקע, והלכתא כת"ק. הוחלקה למעלה דוחקה למטה, למטה דוחקה למעלה. ומקנחין המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטייה, ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח, שאם מירח חייב חטאת:

1868

1869מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי בשבת במקדש אבל לא במדינה. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. דרש רבא חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ממקום שמעורב לחצר, ומרדה בה. וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה:

1869

1870מתני' ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. ומבור הקר ביו"ט. ומבאר הקר, מאי בור הקר א"ר נחמן בר יצחק באר מים חיים, שנאמר כהקיר ביר מימיה, (ירמי' ו ז). גופא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה רבו עליו והתירו, מפני שמנהג אבותיהם הוויין:

1870

1871מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה, ר' יודא אומר בצבת של עץ שלא להרבות את הטומאה, מהיכן מוציאו אותו מן ההיכל, ומאולם, ומבין אולם למזבח, דברי ר' שמעון בן ננס, ר' עקיבא אומר ממקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופה עליו פסכתר, ר"ש אומר כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות, והיכא קאי ר"ש דקאמר ת"ק קושרין נימא במקדש. א"ל ר"ש [עונבה] עניבה דלאו קשירה היא, ולא אתיא לידי חיוב חטאת לא גזר רבנן, קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזור רבנן:

1871

1872הן אלה קצות דרכי עירובין בקיצורן ויתרן ותיקנן שישנן במסכת מבוי על סדר עתיק:

1872

1873יא יב) וידבר ה' אל משה לאמר שמעתי את תלונות בני ישראל. אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני מה שאמרו ישראל, ומה שעתידין לומר, כל התלונות של ישראל חסירין, שכל תלונותיהם חשובים כתלונה אחת. [ד"א] אעפ"י שהן מתלוננים לפני, בניי הם, זרע אברהם בני יצחק אוהבי הנעקד לשמי:

1873

1874דבר אליהם. בלשון קשה כענין שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):

1874

1875אמר. לשון רכה ולשון נחת, ולכך תאמר להם בין שני דברים אתם עומדים, שאלתם לחם שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא לחם, הרי אני נותנו לכם לשבעה, ומזמנה לכם תחלה בפנים מאירות, שנאמר ובבקר תשבעו לחם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים לאחר שנשבעתם לחם הריני נותנו לכם בפנים מחשיכות שלא תאמרו שאין ספק בידו ליתנו לנו ולבסוף אני פורע מכם:

1875

1876וידעתם כי אני ה' אלהיכם. דיין לפרוע מכם, שנאמר לכן שמע ה' ויתעבר וגם אף עלה בישראל (תהלים עח כא):

1876

1877ותעל שכבת הטל. כזרוח השמש נסתלק הטל שהיה פרוס על המן, למדנו שהטל מלמעלה, וכתיב ובבקר היתה שכבת הטל, אלמא הטל מלמטה, הא כיצד, טל מלמטה וטל מלמעלה, והמן באמצע, בשביל שלא יתלכלך:

1877

1878והנה על פני המדבר. על הפנוי שבמדבר לא על הפנים שנראה במדבר, דהיינו דרך יש לכל צד ולא בכל המדבר:

1878

1879דק מחספס. היה המן דק, כענין עד אשר דק לעפר (דברים ט כא), שהיה מוצנע ומכוסה בטל ועכשיו בזרוח השמש נעלה הטל ונשאר המן במדבר דק כעפר:

1879

1880מחספס. היינו מגולה, ואין לו דמיון במקרא, ואשר אמר אונקלוס מקלף לא סבירא לי, דעיקר המלה לשון חשף, מפני שני דברים, הא' כי נכתב מחספס בסמ"ך, ועוד כי כל מלה שיסודה ג' אותיות לא יאות בשילוה אות אחת זולתי בב' אותיות, כמו ירקרק אדמדם, ואל תשיבני פרחת, כי כפל החיתי"ן הוא, אבל לכפול אות התיכונה לא נמצא במקרא, אבל אונקלוס כך סבר, מתוך שהטל נעלה מעליו נשאר המן מגולה, ועדיין אינו יודע דקיקתו כיצד, וכשהוא אומר כזרע גד לבן, פירש הכתוב שהוא דק כזרע כוסבר:

1880

1881דק ככפור על הארץ. זה הטל שהיה דקיקתו כעין גליד, ועדיין איני יודע דקיקתו כיצד, כשהוא אומר כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז), למדנו משני כתובים שהיה הטל דק כאפר:

1881

1882ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. מזון מזומן לנו הוא, ודומה לו וימן אלהים דג גדול (יונה ב א), וימן האלהים תולעת (שם ד ז), יסוד המלה מ' נ', אפס כי רבותינו הדבירוהו על מזון ממש, כדכתיב חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), ואמרו רבנן מאי משמע דהאי מן לישנא דמזונא היא, דכתיב וימן להם המלך דבר יום ביומו, מפת [בג] המלך (דניאל א ה):

1882

1883כי לא ידעו מה הוא. לא היו יודעין מה בירור הדבר:

1883

1884ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים וזקנים לישראל:

1884

1885הוא הלחם. שאמר הקב"ה ובבקר תשבעו לחם:

1885

1886אשר נתן ה' לכם לאכלה. מששת ימי בראשית היה מזומן לכם בשחקים ועכשיו נתנו לכם, מכאן א"ר יוסי כסוסים נתפטמו ישראל מן המן, שנאמר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה):

1886

1887ויעשו כן בני ישראל. כמו שנצטוו:

1887

1888וילקטו המרבה. בשביל נפשות הרבה שבאהלו:

1888

1889והממעיט. בשביל נפשות מועטות שבאהלו:

1889

1890וימודו בעומר. לא שלקטו באומד הדעת והניחו אלא לקטו במידת העומר, דהיינו עשירית האיפה, והאיפה ג' סאין, הסאה ששת קבין, הקב ד' לוגין, והלוג ו' ביצים, סימן גוד"ו אילנא (דניאל ד יא), נמצא הקב כ"ד ביצים, הסאה קמ"ד ביצים, האיפה תל"ב ביצים, העומר שהוא עישור תל"ב ביצים, מ"ג ביצים וחומש ביצה, ואם יש בעיסה כשיעור הזה חייבת בחלה, פחות מכאן אינה חייבת בחלה, וכשיעור הזה לשין עיסה בפסח, כדי שלא לערב קמח בפסח יותר מזה ליטול הימנה חלה כראוי:

1890

1891ולא העדיף המרבה. שיש לו נפשות הרבה בתוך אהלו ללקוט באיפה אלא בעומר:

1891

1892והממעיט. שאין לו אפילו נפש אחת:

1892

1893לא החסיר. מעומר אחד:

1893

1894איש לפי אכלו לקטו. עומר לכל נפש:

1894

1895ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים, וזקנים אמרו לכל ישראל:

1895

1896איש. שום בעל הבית:

1896

1897אל יותיר ממנו עד בוקר. וה"ה לכל מ' שנה וי"ד יום שהיו אוכלין את המן, וכל כך למה, כדי להכין את לבם לאביהם שבשמים. שהרי מי שהיה לו בנים ובנות דואג ואומר למחר לא ירד המן ויהא לבו נכון לאביו שבשמים:

1897

1898וילקטו אותו בבקר בבקר. עד ארבע שעות, וראיה לדבר שאמרו תפלת השחר עד חצות, ר' יודא אומר עד ד' שעות, לר' יודא כולה ד' שעות צפרא הוא אי ר' יודא בבקר בבקר פי' בקר דלא הוי עד ד' שעות, כדכתיב את [הכבש] האחד תעשה בבקר (שמות כט לט), וקיי"ל כר"י שהרי ר' יהודא בן בבא העיד על תמיד של שחר שהיה קרב והולך עד ד' שעות, ועכשיו לענין המן חלקו לשני בקרים, בקר א' שתי שעות, ובקר א' שתי שעות, הזריזין מקדימין ומלקטין בשתי שעות, דהיינו בקר ראשון, והעצלים מלקטים אותם בד' שעות, דהיינו בקר שני, ואיבעית אימא רבנן אהני לי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, דהא לרבנן תמיד קרב עד חצות, דהיינו עד שש שעות, ולא עד בכלל, ובקר ו' שעות הוי, והאי בקר יתירא דכתיב בו להקדים לקיטת המן שעה אחת לתמיד של שחר, ואשתכח דלרבנן לקיטת המן בד' שעות ולתמיד של שחר עד ד' שעות ולא עד בכלל, והלכתא כרבי יודא:

1898

1899איש לפי אכלו. מלמד שמכאן ואילך לא הותירו:

1899

1900וחם השמש. בד' שעות ממש, מאי משמע, א"ר אחא בר יעקב איזהו שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר זו שעה ד' ממש:

1900

1901ונמס. השמש מחממו, והוא נימס ופושר והולך, ונחלים מושכין ממנו והולכין לים הגדול, ובאים איילים וצבאים ושאר חיות ובהמות ושותין מהן, ובאין אומות העולם וצודין מהן ואוכלין, והיו טועמין בה טעם מן ומשבחין לאלהינו:

1901

1902והיה [ויהי] ביום הששי. ששי לימות השבוע וחמישי לירידת המן, וזה ששנינו בסדר עולם שניסן שיצאו ישראל ממדבר הוקבע ערב שבת חסר אייר ובא באחד בשבת ובט"ו בו באו אל מדבר סין בט"ז בו שהוא ב' בשבת ירד המן תחלה ולקטו ממנו עומר לגלגולת ד' בקרים, ורמז לדבר ולא שהוא ראיה, וילקטו אותו בבקר בבקר, ד' בקרים שני בשבת שלישי בשבת ורביעי וחמישי, וביום הששי לקטו לחם משנה, זה לחם כפול שני העומר לאחד, כלומר באותו עומר של חול ליקטו עכשיו שני עומרין לכל אחד, כמו שנצטוו כבר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' (שמות טז ה):

1902

1903ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. אמרו לו רבינו משה עשינו מה שציוותנו, אבל אין אנו יודעין מה נשתנה היום הזה מכל הימים:

1903

1904ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה. לפי שמתחלה קצף עליהם כשהצניעו ממנו ויבאש, לפיכך הוצרך עכשיו לומר כאשר צוה משה:

1904

1905ולא הבאיש. לא נתן ריח רע:

1905

1906ורימה לא היתה בו. מה הפרש בין רימה לתולעת, אלא רימה אינה אוכלת ואינה שותה, אבל תולעת אוכלת כברייה בעלת שינים, ורמז לדבר ומאכלות מתלעותיו (משלי ל יד):

1906

1907ויאמר משה אכלוהו היום. לפי שהיו ישראל רגילין לצאת שחרית, אמר להן משה אכלוה לזה סעודה שהנחתם היום שאינו מצוי במדבר, אמרו לו הואיל ואינו מצאנו שחרית נמצא אותו בין הערביים, אמר להם כי שבת היום לה', ואין המן יורד בו כלל, להודיע בו כי כך שבת בו מכל מלאכה בראשית, באותו שעה בקע לבם של אבותינו, שהיו אומרים הואיל ופסק היום שמא לא נמצא למחר, אמר להם משה היום לא תמצאוהו בשדה וה"ה לכל שבת ויו"ט, אבל למחר אתם מוצאים:

1907

1908מדרש ר' הונדקא אומר מכאן לשלש סעודות בשבת, שהרי שלשה פעמים נאמר היום בפסוק זה, ר' אליעזר המודעי אומר אם אתם משמרין את השבת תנצלו משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומלחמות גוג ומגוג, ומדין יום גדול:

1908

1909ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת. הרי הוא שובת, ואינו יורד, יו"ט מנין ת"ל [שבת] לא יהיה בו, בדומה לו, שכל ימים טובים נקראו שבתון, ויום כיפור נמי שבת שבתון:

1909

1910ויאמר משה אכלוהו היום. ג' היום למה, אמר ר' יהושע כך אמר להם אם תזכו לשמור את השבת עתיד ליתן לכם ג' ימים טובים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות:

1910

1911אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אלו אלפים אמה שהן רשות לשבת להלוך בהן לכל רוח ממקום ששבת בו. מאי משמעו, אמר חסדא למדנו מקום ממקום, כתיב הכא אל יצא איש ממקומו, וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יג), ומקום ילפינן מניסה, דכתיב ביה בהאי פסוק אשר ינוס שמה, וניסה זו ילפינן מניסה, דכתיב התם ואם יצא [יצא] הרוצח את גבול [עיר] מקלטו, אשר ינוס שמה (במדבר לה כו), וניסה זו מגבול, דכתיב ביה בהאי פסוק את גבול עיר מקלטו, וגבול זה מגבול, דכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו (שם שם כז), וחוץ זה מחוץ, דכתיב התם ומדותם מחוץ לעיר את [פאת] קדמה אלפים באמה (שם שם ה), הא למדנו שתחום שבת אלפים אמה, וא"ת אלו אלפים אמה לענין ערי מקלט נאמרו, הא כתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (שם שם ד), וא"ת אלפים אמה היו שדות וכרמים ואלף אמה היה מגרש, אעפ"כ למדנו מכאן תחום שבת מהיקש ומגזירה שוה, היקש היא שאין הדברים דומין זה לזה לא במכתב ולא בקריאה, והואיל וכתובין שניהן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון מקום מניסה, וניסה מגבול, וגבול מחוץ, גזירה שוה היא שני דברים שדומין זה לזה, ואע"פ שאינן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון ניסה מניסה, וגבול מגבול, וחוץ מחוץ וכן דבר כל התורה, ואמרו רבנן קל וחומר ניתן לכל אדם לדרוש, גזירה שוה והיקש לא ניתנו לדרוש, אלא במה שדרשו חכמים לפי המסורת שבידם:

1911

1912ושנו רבותינו ז"ל:

1912

1913[פרק א] יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מידו והוציא, העני חייב ובעה"ב פטור. ומסיק דאם הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב ואינו דומה לידו. מאי טעמא ידו לא (נייד) [נייח] גופו (נייד) [נייח]:

1913

1914מתני' פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והחזירה בעה"ב חייב, והעני פטור, ומאי טעמא בעה"ב חייב, אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד':

1914

1915פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנטל מתוכה והוציא, שניהם פטורים. פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורים. וכולהו דאמרינן בהו דפטורים, פטורים מקרבן חטאת, אבל איסורים עבדין, לבר מתלת דמפרשי להו לקמן. תניא היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ באותה חצר מותר, לחצר אחרת אסור, והכא לא אתעביד מחשבתו, והא דאמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, כגון זו דלאו לסעודת שבת היא, ולאו היינו טעמא אלא משום דהדביק בשבת, ומשום הכי לא שרי ליה אלא כי היכי דלא ליתי לידי איסור סקילה, אבל פת שהיא לצורך שבת, כגון דשכח פת בתנור וקידש עליו היום, להוציא ממנה שלש סעודות לשבת שרי מדאורייתא. דתני ר' שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינה מלאכה ואפילו הכי בעי לשנויי שלא ירדה במרדה אלא בסכין וכיוצא בו. תניא אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, בן עזאי פוטר, אמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק דחייב דקיי"ל ד' רשויות לשבת, רה"י רה"ר כרמלית ומקום פטור, איזהו רה"י חריץ שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ד', וכן גדר שהיא גבוה י' ורחב ד' זו רה"י גמורה, אין מוציאין מרה"י זו לרה"י זו, ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"ר זו, ואם הוציא או הכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל:

1915

1916מנלן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת המשכן ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, מלמד שהיו מביאין דרך רה"ר, דאורח מלבוא היא, ואסור ליה לאינש לטלטולי ד' אמות היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין [מן] מבוי למבוי ומן מבוי לחצר, ומן חצר לחצר, ומן חצר לבית, ומבית לחצר אסור לטלטולי אפילו במבוי גופיה אסור לטלטולי ד' אמות אלא א"כ עירבו, שנאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיה יז כב). ומנלן דעירוב מתיר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). אבל הים והבקעה והאסתוונית והכרמלית אינן לא כרה"ר ולא כרה"י, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן [בתוכה] פטור, ואין מוציאין מתוכה לרה"ר. ולא מרה"ר לתוכה, [ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י], ואם הוציא והכניס פטור. והכרמלית, אטו כולהו לאו כרמלית נינהו, אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זויות הסמוכה לרה"ר, אע"ג דזימנין דדחקי [ביה] רבים ועיילי להתם כיון דלאו ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא. ואקילו בה רבנן דאי איכא ד' על ד' ככרמלית הוי, ואי לא לא. ואם גבוה י' טפחים ככרמלית הוי, למעלה מי' טפחים לא, כללא דמלתא כל דאית ביה ד' על ד' טפחים ולא גבוה יו"ד טפחים הוי ליה ככרמלית. מאי משמע דהאי כרמלית לישנא דבצירותא היא דכתיב וכרמל (ויקרא כג יד), ומפרשי ליה רבנן רך מל. ואי לית ביה ד' על ד' טפחים אע"ג דגבוה. [אדם] עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו. נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני ולא מעני ויתן לבעה"ב. ואם נטל ונתן שלשתן פטורין, אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות. בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואם היתה אסקופה גבוה עשרה טפחים ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה. א"ר חסדא נעץ קנה ברה"ר וזרק ונח על גביו ואפילו גבוה ק' אמה חייב. שרה"ר עולה עד לרקיע. היה ר' מאיר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות א'. כגון עמוד ברה"י גבוה י' ורחבה ד', אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברה"ר:

1916

1917מתני' לא ישב אדם לפני הספר לכתחלה סמוך למנחה גדולה עד שיתפלל, גזירה שמא ישבור הזוג:

1917

1918ולא יכנס למרחץ. ואפילו להזיע בעלמא, גזירה שמא יתעלף:

1918

1919ולא לבורסקי. אפילו לעיוני בעלמא, גזירה שמא הוי הפסידא בזביני וטריד:

1919

1920ולא לסעוד. אפילו בסעודה קטנה דלמא אתי לאימשוכי:

1920

1921ולא לדין. בגמר דין דלמא חזי טענתא וסתיר דינא:

1921

1922ת"ר לדעת כי אני ה' מקדישכם (שמות לא יג). אמר לו הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם לישראל ואע"ג דשבת מלתא דעבידא לגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. אמר רב חמא בר גוריא [אמר רב, יפה] תענית לחלום כאש לנעורת, וא"ר חסדא ובו ביום, א"ר יוסף אפילו בשבת, ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבת, אבל תענית בעלמא לא, ואפילו על תענית חלום חוזרין וגובין מהן דין תענוג, ובעי למיתב תענית לתעניתיה:

1922

1923ירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אמרו אסור להתענות עד שש שעות בשבת, א"ר יוסי בר אבין מתניתין היא, דתנן בתענית קודם חצות לא ישלימו בו, ואם התחילו בו אין מפסיקין בו, ההיא לדברי תורה, דבדורות הראשונים כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן היא אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה:

1923

1924מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו. תני ר' שמואל יוצא אדם בתפיליו סמוך לחשיכה, מאי טעמא כיון שהוא חייב למשמש בהו בכל שעה, קל וחומר מציץ, [הלכך] מדכר דכיר להו:

1924

1925ולא יפלה את כליו. לאור הנר, אפילו להבחין בין שני בגדי לבינים, גזרה שמא יטה. ת"ר המפלה את כליו ביום מולל וזורק ובלבד שלא ימלול. ור' אליעזר הוא דאמר ההורג כינה בשבת כאלו הורג גמל. אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. א"ר הונא הלכה מולל וזורק, וזהו כבודו ואפילו בחול. תני ר' שמעון בן אליעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת, ואין משדכין (על) [את] התינוקת לארס, (ועל) [ואת] התינוק ללמדו תורה, או אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין החולה בשבת, דברי ב"ש, וב"ה מתירין בכולן. רבא כד הוה מפלה את כליו הוי מקטע ליה. א"ר יוחנן לבנתיה קטולין ואשמע לי קלא דסנוותי', ורב ששת נמי מקטע להו:

1925

1926ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. א"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, לפי שאין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמי, אבל על עסקי חולה מותר, משום דשכינה גביה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד):

1926

1927ולא יקרא לאור הנר. ואפילו גבוה שתי קומות, או שתי מרדעות, ואפילו (שני) [עשרה] בתים זה ע"ג זה, וה"מ ביחיד, אבל שנים קורין וכענין אחד, אבל בתרי עניני לא, ובמדורה אפילו עשרה כאחד לא יקראו, אמר רבא אם אדם חשוב הוא שאין דרכו לכבות את הנר מותר:

1927

1928פעם א' קרא [והטה] ר' ישמעאל בן אלישע [וכתב על פנקסו] קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה, אמר רבא שאני ר' ישמעאל בן אלישע הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט. ושמש קבוע בודק כוסות וקערות לכבוד שבת לאור הנר, והלכה היא ואין מורין כן:

1928

1929מתני' באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין, אבל הוא לא יקרא. אבל מסדר ראשי פרקים, אבל כולה פרשה לא, ותינוקות של בית רבן אפילו כל הפרשה כולה מסדרין מפני שאימת רבן עליהם, ולא אתי לאטוי:

1929

1930מתני' אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניא [בן חזקיה] בן גוריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו ב"ש על ב"ה, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום:

1930

1931מתני' ב"ש אומרים אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבלו [מבעוד יום] ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין, וב"ה מתירין. ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה, ומתמלא והולכת כל היום כולו, [ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו] ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור ע"ג העין ואיספלנית ע"ג המכה, ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ולדברי ב"ה דלית להו שביתת כלים, נותנין חיטים לתוך הרחיים של מים אפילו בכדי שלא יטחנו:

1931

1932ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה. ואם עשו כן למ"ש אסורין בכדי שיעשו, גזירה שמא יחתה בגחלים. והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדירה חייתא בשיל שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסור, ואי שדי בי (גומרי) [גרמא] חיה שפיר דמי, והשתא דאמר מר כל מידי דקשה ליה זיקא לא (מנא) [מגלו] ליה האי פירא רוביא בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, ודברחא נמי בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, דקיי"ל כלישנא בתרא וכרב אשי. ואיכא מרבותי דפסקי דברחא אסור וכדרבינא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשה ליה זיקא כדגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור:

1932

1933מתני' ב"ש אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום, וב"ה מתירין, ב"ש אומרין אין מוכרין לנכרי, ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי, אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עם השמש. ת"ר לא ימכור אדם הפיציו ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, וב"ה מתירין, כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, רע"א כדי שיגיע לפתח הסמוך לביתו. א"ר יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. ת"ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו, כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו. ת"ר אין משלחין איגרת ביד גוי ערב שבת עם חשיכה, אא"כ קצץ לו דמים, ואם לא קצץ לו דמים אסור, אלא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, והיכא דקצץ לו דמים משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ואי ליכא קבוע בבי דואר במתא, אין משלחין כלל אא"כ קצץ, פי' בי דואר איש ידוע בעיר שכל כתב אליו יובל, והוא משלח כל איגרת למי שנשתלחה אליו. ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות. אבל לדבר מצוה מותר, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי, ר"ש בן גמליאל אומר, אינו צריך ומציר לצידון אפילו בערב שבת מותר. איכא דאמר דלהכי אסור בזמן שהספינה גוששת שאין במים עשרה טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה, אבל כשיש במים י' טפחים לא גזרו, ומשום הכין נהגו העם להפליג בים הגדול. ת"ר אין צרין על העיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי דורש עד רדתה (דברים כ כ), אפילו בשבת. א"ר יודא אמר רב גוים שצרו על עיר של ישראל אין יוצאין עליו בכלי זיין, ואין מחללין עליהם את השבת, במה דברים אמורים דבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהם בכלי זיין, ומחללין עליהם את השבת:

1933

1934מתני' אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו [מבעוד יום] ואין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה, ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ובשר ובצל וביצה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, אתמר נמי [אמר רב אסי א"ר יוחנן] כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים:

1934

1935כדי שיקרמו פניה. מאי היא. תני ר' אילעאי כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור:

1935

1936מתני' משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מנהני מילי א"ר הונא אמר קרא ולא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות לה ג), בכל מושבותיכם אי אתם מבערין, אבל אתם מבערין לאיברים ופדרים. ובגבולין עד כדי שיצית האור ברובו. וכבר דרישנא ליה בפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם (שם יג כב):

1936

1937[פרק ב'] במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין, לא בלכש. ל"א לא בלגש, דהיינו עמרניתא דאית ביה כשוכא, ד"א דארגזא:

1937

1938ולא בחוסן דהיינו כיתנא דדייק ולא נפיץ:

1938

1939ולא בכלך הכי שמיה. ר' יצחק בר זעירא אמר גושגרא שמיה. ורבא אמר היינו מטכסא:

1939

1940ולא בפתילת האידן היינו עמרניתא דביני ביני דקליפי דאחוינא:

1940

1941ולא בפתילת המדבר (שכרא) [שברא]:

1941

1942ולא בירוקה שעל פני המים. אוכמא דארבי. תנא הוסיפו עליהן של צמר ושל שיער:

1942

1943ולא בזפת אמר רמי בר אבא עיטרן פסילותא דזפת, שעוה פסולת דדבש תמרים, עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים. ת"ר כל אלו שאמרו אין עושין מהם פתילות לשבת, אבל עושין מהן מדורה לשבת, בין להתחמם כנגדה, ובין להשתמש לאורה, בין ע"ג קרקע, ובין ע"ג מנורה, ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד, משום שהאור מסכסכת בהן:

1943

1944ולא בשמן קיק. היינו עוף שבכרכי הים וקיק שמו ומשומנו מוציאין שמן. ריש לקיש אומר קקיון דיונה ומפרצידוהו עבדי משחא. ר' יודא אומר משחא דזזא, ומפני מה אין מדליקין נר בשבת בשמנים הללו, לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ואם נתן לתוכה שמן זית כל שהוא נמי אין מדליקין, חוץ מקרבי דגים שנימוחו, שאם עירב לתוכה שמן מדליק בהן, משום דאמשיך אחר הפתילה, וה"ה לחלב מהותך, וכן נמי לגבי פתילה, אם כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו מותר, במה דברים אמורים להקפות, דהיינו להעבית ראש הפתילה כדי להרבות האורה, אבל להדליק אסור. א"ר אסדא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת מדליק בהן נר חנוכה בין בחול ובין בע"ש עם חשיכה:

1944

1945ת"ר מצות נר חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין קיי"ל כב"ה דאמרי יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, משום דמעלין בקודש ולא מורידין. נר חנוכה מ"ט מדליקין, דתניא מן כ"ה בכסליו ואילך תמני יומי דילה נעשה נס וכו', לשנה אחרת קבעו ועשאו יו"ט וקיבלו עליהם להדליק נרות ח' ימים, ולגמור בהן את ההלל, ולהזכיר על הנסים במודים. ל"א בהודאה, בין בתפלה ובין בברכת המזון, וכן בר"ח, ובחנוכה צריך לומר על הנסים במוסף, ואם טעה אין מחזירין אותו. אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, וקידוש היום אפשר דמקדש אריפתא, נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, משום שלום בית. ונשים חייבות בנר חנוכה, ומדליקין נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. נר חנוכה מצוה להניח בטפח הסמוך לפתח משמאל כניסת בעל הבית, כדי שתהא לו בכניסתו מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. אמר ר' חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, ביום ראשון שלש, מכאן ואילך מברך שתים, היכא מברך, אמר ר' יודא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו להדליק נר של חנוכה, ושעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך מברך שתים, ושהחיינו לא, היכא צוונו, אמר רב אויא מלא תסור (דברים יז יא). ורב נחמן בר יצחק אומר משאל אביך ויגדך (שם לב ז). ורב ירמיה בר אבא אמר הרואה נמי צריך לברך, יום ראשון מברך שעשה נסים ושהחיינו. מכאן ואילך מברך שעשה נסים בלבד, ודוקא בשלא הדליק הוא בתוך ביתו ולא בירך, אלא הדליק בתוך ביתו ובירך, ואח"כ ראה, בין בביתו בין בבית חבירו אין צריך לברך דה"ל מוציא שם שמים לבטלה. מצות נר חנוכה להדליק משתשקע החמה, לא הדליק משתשקע, הרואה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, מ"ט שיהנו בני אדם מאורו, ויברכו עליו, וקיי"ל בהא כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר. ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו הסמוך לרה"ר, ואם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וקיי"ל כרב דאמר כבתה זקוק לה. ואסור להשתמש לאורה. ואמר רב אשי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, וה"ה לשמוש אחר כיוצא בו, מ"ט כדי שלא יהא מצוה בזויה עליו, וכי היכא דהדלקה מצוה הנחה נמי מצוה, שאם היה תופס נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום, מ"ט הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט ליה, והשתא דאמר הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. ואין מדליק נר חנוכה בפתילה ישינה כגון שהדליקו בה בלילה אחר וכבתה. ואין מבדילין על נר חנוכה לברך בורא מאורי האש, משום דמבטל לה ממצוותה, דמחזי דלהבדלה מדליקה. נר חנוכה מצוה להניחה בתוך י' טפחים, ואם הגביהה למעלה מי' אמה פסולה כסוכה וכמבוי:

1945

1946ולא בשמן שריפה. דהיינו שמן תרומה שנטמא דעומד לשריפה, וביו"ט שחל להיות בשבת עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:

1946

1947לא באליה ולא בחלב, נחום המדי אומר (אין) מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. חכמים היינו ת"ק, איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב דאמר לעיל דמדליקין בקירבי דגים דנימוחו ובחלב מהותך, ולא מסיימי, ולא קשיא הא דרב ברונא בדעריב ביה שמן זית, והא דחכמים ות"ק בחלב גרידא:

1947

1948מתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט וכו'. וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין ובשמן אגוזים בשמן צנונות ובשמן דגים. היינו קירבי דגים שנימוחו ועירב בהן שמן. בשמן פקועות, בעטרן דהיינו פסולת של זפת, ואע"פ שריחו רע בשעת הדחק מותר, ויש מפרש שמעיני הדגים גדולים מוציאין שמן. ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין. אלא בשמן זית בלבד, והלכתא כת"ק בשעת הדחק, ושלא בשעת הדחק מצוה בשמן זית, דאמר ריב"ל כל השמנים יפה לנר ושמן זית מן המובחר. אמר ר' שמעון בן אליעזר אין מדליקין בצרי לפי שאינו שמן אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:

1948

1949כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכו'. פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, ר' אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה, ור"ע אומר טהורה היא ומדליקין בה. אמר רבא טעמא דר"א לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת, ובסמרטוטין שאינן מחורכין. וקיפול אינו מועיל, והוי לה שבר כלי, וקיי"ל כר' אליעזר דאמר מסיקין בכלים בי"ט, ואין מסיקין בשברי כלים, ה"נ מדליקין בכלים ואין מדליקין בשברי כלים, וטעמא דר"ע מדליקין בפתילה שאינה מחורכה, ובסמרטוטין שאינן מחורכין, וקיפול מועיל, ובטולי בטלי מתורת שברי כלי, וכי קא מדליק בשבר כלי בעלמא קא מדליק. אמר רבא מאי אריא דתני פתילת הבגד ליתני פתילת של בגד, אלא מאי פתילת דעדיין בגד הוא. וקיי"ל בהא כר"ע:

1949

1950מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה:

1950

1951ואפילו היא של חרס בשביל שתהא מנטפת. דכיון דמאיסה לא אתי לאיסתפוקי מינה. ור' יהודה מתיר, ולית הלכתא כוותיה. אבל אם חיברה היוצר להאי שפופרת של חרס נר מתחילה או אם חיברה נמי כעין יוצר בסיד ובחרסית מותר, מפני שהוא כלי אחד. ולא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה כדי שתהא שואבת, דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה, ור' יהודה מתיר בין בקערה בין בשפופרת, דקסבר דלא אתי לאיסתפוקי מינה כל היכא דדלקן, ולית הלכתא כוותיה, אבל בתר דכביין אסר לי' ר' יודא להאי שמן דמשתייר בנר ובקערה משום מוקצה, ור' שמעון שרי דלית ליה מוקצה בהנ"ל, דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דברי ר' יהודא, ור' שמעון מתיר, וקיי"ל כר' שמעון:

1951

1952מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטין או מפני רוח רעה הבאה לפניו, או כגון שסמוך הנר לקש ולתבן ולכיוצא בהן, ומתיירא שמא תפול דליקה על תינוק בבית, או אם בשביל החולה שישן, ואין לו דבר לעשות מחיצה בין החולה לבין הנר, פטור. סוגיא דשמעתתא אם הוא חולה שיש בו סכנה מותר לכתחלה ואפילו לר' יודא. ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר' שמעון לא יכבה את הנר ואם כבה פטור אבל אסור, ולר' יודא חייב חטאת:

1952

1953מתני' חס על הנר, חס על השמן חס על הפתילה, וכיבה לדברי הכל חייב חטאת, על הפתילה ועל הנר ועל השמן ת"ק מחייב חטאת, ור' יוסי פוטר מחטאת אבל אסור. ועל הפתילה מחייב נמי ר' יוסי כרבנן דסבירא ליה לר' יוסי כר' שמעון, דהכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבהא אפילו ר' שמעון מודה דאסור משום דקא מתקן מנא:

1953

1954מתני' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. בשעת לידתן מאי טעמא, אמר ר' יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה, תינח נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר, כדדריש האי גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, נשמה נתתי בכם שקרויה נר, על עסקי הנר הזהרתי אתכם, אם אתם משמרין מוטב, ואם לאו אני נוטל נשמה מכם, ומאי שנא בשעת לידתן, אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא:

1954

1955מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר [בתוך ביתו] ע"ש עם חשיכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. מה"מ אריב"ל דאמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה כד), ואי לא עשרו כיון דלא שרי למיכל, ליכא שלום בביתו, ואי לא עריבו כיון דלא שרי ליה לטלטולי, ליכא שלום בביתו. ואי לא אדליק את הנר, ליכא שלום בביתו, דכתיב גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה (וחולי) [וחליו] וקצף (קהלת ה טז), ואומר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג יז), ואמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת, ואפילו הכי מיבעיא ליה לממרינהו בניחותא כי היכא דליקבלו מיניה, דאמר רב יהודא אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף בא לידי שלשה עבירות. ג"ע, ש"ד וחילול שבת, מנלן מפלגש בגבעה:

1955

1956מתני' ספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. בכירה גרופה וקטומה בדבר שאינו מוסיף הבל. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שמוסיף הבל, כגון גפת וזבל ועצים ומלח וסיד וחול ואפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח. ומפני מה אמרו משחשיכה וודאי אפילו בדבר שאינו מוסיף, כגון כסות ופירות וכנפי יונה. גזירה שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי בגחלים, אבל ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין בדבר שאינו מוסיף. ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומרא שני ימים, לענין טומאה, איזהו בין השמשות וכו', אמר רבה כרוך ותני, איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא, הכסיף העליון והשווה לתחתון לילה, דברי ר' יהודא, ור' נחמי' אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, וא"א לעמוד עליו, וקי"ל כתירוצא דרבה ולא כרב יוסף בר פלוגתיהו דסוגיא בכולי תלמודא כל היכא דאיפלגי אהדדי הלכתא כרבה, בר מכופין על מדת סדום, וקנין ומחצה, וקי"ל דבתר דשלים בין השמשות דר' יהודא מתחיל בין השמשות דר' יוסי, ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי לענין שבת לחומרא, והלכתא כר' יוסי לאכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי, ומסקינן משתשקע החמה איקדש לי' יומא ואסור בעשיית מלאכה. אמר ר' יהודא אמר שמואל כוכב א' יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה, אמר ר' יוסי בר' אבין לא כוכבים גדולים שנראים ביום, ולא כוכבים קטנים שנראים בלילה, אלא כוכבים בינוניים, אמר להו רבא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אי דאיכא שמשא אריש דיקלא איתלי שרגא, ביום המעונן במתא חזו לתרנגולים, בדברא חזו לעורבא:

1956

1957[פרק ג'] כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל, וב"ה אומרים חמין ותבשיל. ושקלינן וטרינן ואסיקנא סוגיא דשמעתא דאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה מן הרמץ, וממילא שמעינן דמימרא דרב ששת בכירה, וסייעתא דרבא וכל מאי דדמי להו בכירה דחויות נינהו (הלכתא) [הילכך] כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו, ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, כגון דייסא ולפת ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור, וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, ואפילו לא בישל כל צורכו, כל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקרא דגזירה דלמא אתי לאחתויי [בגחלים היא] וכיון שהיא גרופה וקטומה לא אתי לאחתויי בגחלים, ואי שכח ושהה מידי דלא בשיל כל צורכו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, וכ"ש אם הזיד ושהה, ומשרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו חכמים ז"ל וקנסו אף השוכח, אבל אם שכח מידי דמצטמק ויפה לו, איבעיא בגמרא ולא איפשיט, והוי ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא:

1957

1958ולגבי הא דתני המבשל לחולה בשבת בשוגג לא קיי"ל לא כר' מאיר ולא כר' יוחנן הסנדלר, אלא כר' יהודה דאמר המבשל לחולה בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין לו ובין לאחרים, במזיד, יאכל למ"ש לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית, והא דפליגי רב אחאי ורבינא בקרא, דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם (שמות לא יד), חד אמר הוא קודש ומעשיה קודש, ומעשה שבת מדאורייתא אסור, וחד אמר היא קודש ואין מעשיה קודש, ומעשה שבת מדרבנן אסור, קיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל בהו. וראיתי שפסק הגאון המבשל בשבת דלאו לחולה הלכה כר' יוחנן הסנדלר, דאמר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים:

1958

1959אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קשחיט, המבשל לחולה בשבת אסור לאכול ממנו בריא, גזירה שמא ירבה בשבילו:

1959

1960מתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא [לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, כופח שהסיקה בקש ובגבבא] הרי היא ככיריים, בגפת ובעצים הרי היא כתנור. אמר ר' יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדירה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדירות, ואסקינן הלכתא דכל מידי דאסור להשהותה ע"ג כירה אלא א"כ היא גרופה וקטומה אסור נמי לשהויי ע"ג כופח, מידי דהוה אכירה דאסור לשהויי ע"ג אלא א"כ גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צורכו, מיהו לשהויי עליה מידי דבשיל כל צורכו שרי, הכא נמי לא שנא, ודוקא מידי דמצטמק ורע לו דומיא דכירה:

1960

1961מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתגלגל ותצלה. ואם גלגל הוא בידו חייב חטאת. אמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינא חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

1961

1962ולא יפקיענה בסודרין. דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדה אור:

1962

1963ור' יוסי מתיר. והלכתא כת"ק:

1963

1964ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ובהא אפילו ר' יוסי מודה, מ"ט אמר רבא גזירה שמא יזיז עפר ממקומו:

1964

1965מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת ה"ה כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ובשתיה, בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורים ברחיצה ומותרים בשתייה. אמר רב נחמן תברינהו אנשי תבריא לסילונייהו, והלכתא כרב נחמן אליבא דרבנן. תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן, דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר, ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר, אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה, הלכך בחמין אסור בין בכלי ובין בקרקע, ודוקא חמי אור, אבל חמי טבריא שרי:

1965

1966אתמר חמין שהוחמו מע"ש, [רב אמר] למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר לא התירו לו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, והלכתא כשמואל משום דתניא כוותיה, ואין צריך לומר בחמין שהוחמו בשבת או בי"ט דלדברי הכל אסור. מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למ"ש רוחצין בו מיד. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהודה משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת, אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה, ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים מזיעין אנחנו עצמינו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם את חמי טבריא, ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו, אסרו להם חמי טבריא, והתירו להם את הצונן, כיון שראו חכמים שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, וזיעה באיסורה עומדת. אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא:

1966

1967ת"ר לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ואי אית לי' גידודי שרי, מאי טעמא כי עקר להו מיא הא איכא גידודי דמהדרי להו:

1967

1968ת"ר מתחמם אדם נגד המדורה, ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו:

1968

1969ת"ר מיחם אדם אלונתית ומניחה ע"ג מעיים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקמים של [מים] חמין, ויניחנו ע"ג מעיים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה:

1969

1970ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפוג צינתן. ר' יהודה אומר מביאה אשה פך שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שיופשר. אמר רשב"ג אף סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל, אלא בשביל שיופשר, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אמר ר' יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר, היכי דמי יד סולדת בו, כל שכריסו של תינוק נכוית:

1970

1971מתני' מוליאור הגרוף, דהיינו גחלים מבפנים ומים מבחוץ. שותין הימנו בשבת, אנטיכי, דהיינו בי דודי, אין שותין הימנו בשבת, ואע"פי שהיא גרופה, מפני שהנחושת מחממתה:

1971

1972מתני' מיחם שפינהו וכו'. ואסיקנן מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, ומיחם שפינהו ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני מצרף, ור' יהודה היא, ולא קיי"ל כוותיה אלא כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אמר רבינא קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד' אמות, בכרמלית אפילו טובא:

1972

1973מתני' אבל נותן הוא מים לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן:

1973

1974ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין דברי ב"ש, וב"ה אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר, בד"א בכוס, אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך החמין, והלכתא כב"ה, דאמר רב הונא ברי' דר' יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד. מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין:

1974

1975מתני' אילפס וקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין, אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי, ר' יהודא אומר לכל הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. והלכתא כת"ק. תניא ר' יהודא אומר לכל האילפסין הוא נותן ולכל הקדירות שהעבירן מרותחין הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי המזון לא בשלה, והיינו דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבישרא דתורא:

1975

1976מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, אבל ניאותין הימנו, מפני שאינו מן המוכן. אמר רב חסדא אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, שאסור לבטל כלי מהיכנו, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. איתמר מת המוטל בחמה אמר ר' יהודא אמר שמואל בשבת הופכו מלמטה למעלה. ורב אחאי בר שלמיה משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. והלכתא כרב. אמר ר' יהודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת בפני הדליקה בשבת. ואעפ"י דטלטול מן הצד שמיה טלטול שרי. מ"ט מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לידי כיבוי דאורייתא. א"ר יוחנן הלכה כר' יהודא בן לקיש במת אבל בעלמא אסור:

1976

1977ובן שמונה חי נמי מצילין בפני הדליקה, אבל בעלמא אין מטלטלין אותו בשבת, שהרי הוא כאבן, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, אבל פגה שטמנה בתבן וכיוצא בהן, כגון אוכלין שהוא צריך לאוכלן בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מלתא לאו שמיה טלטול:

1977

1978[מתני'] מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והכי אסקינן להו, נר שהדליקו בהן באותה שבת אעפ"י שכבתה אסור לטלטלה דמוקצה מחמת איסור הוא, וכן מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק מאותו שמן באותו שבת משום איסור מוקצה. אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליה באותו שבת אסור לטלטלה, לא הדליקו עליה לאותה שבת דברי הכל מותר לטלטלה, והכי הלכתא. ומטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה ובין לא יחדה, ואם היו עליה מע"ש אסור לטלטלה, [והוא שלא יהו עליה בין השמשות אבל] אם היו עלי' בין השמשות דמיקרי איתקצי לבין השמשות איתקצי לכולי שבת, והוה לי' כמוקצה מחמת איסור, והלכתא מניחין נר ע"ג אילן בשבת, אבל לא בי"ט, כיון דבשבת בדיל מן הנר, לא אתי לאישתמושי באילן, ביו"ט דלא בדיל מן הנר אתי לאשתמושי באילן. אמר ר' יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד. והכי מ"ט הואיל ומכיר אותם בנתים:

1978

1979תניא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחין שבקביים לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקעם, ואם תקעם חייב חטאת, אמר רשב"ג ואם היה רפוי מותר:

1979

1980מתני' נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות, שאין בהן ממש, ושרי לטלטולי וההיא כלי דלא מבטל מהיכנו:

1980

1981אבל לא יתן לתוכו מים, בי"ט, ואין צריך לומר בשבת משום שהוא מכבה:

1981

1982[פרק ד'] במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחים ובין יבשים. ואסקינן לעולם לענין הטמנה, אפילו גפת דשומשמין נמי אסור כ"ש גפת של זיתים, ולענין אסוקי הבלא דשומשמין לא אסיק לי' הבלא, כללא דמלתא כל דבר שמוסיף כגון גפת וזבל ומלח וסיד וחול אין טומנין בהן:

1982

1983ולא בתבן ולא בזגין לחין. כגון מורטא דביני [אטמי]:

1983

1984מתני' ולא בעשבין בזמן שהן לחין, מחמת עצמן, אבל טומנין בהן בזמן שהן יבישין. תניא אין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, נשרו מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביו"ט. מתירין בית הצוואר בשבת, אבל לא פותחין מפני שהוא חיבור, אבל מגופת החבית נוטלה מפני שאינה חיבור:

1984

1985מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. ומסתברא כר' יוסי דאמר שלחין של בעל הבית ול"ש שלחין של אומן מותר, דשלחא הוא, ונתברר לר' יוסי שאין האומנין מקפידין עליהם, וה"ה לעורות:

1985

1986מתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את (הקידרה) [הכסוי] והן נופלות, והקופה מטה על צידה ונוטל ומחזיר. לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כיסהו ונתגלה מותר לכסותו:

1986

1987טומנין בגיזי צמר וכו'. אמר רבא לא שנו אלא שלא ייחדם להטמנה, אבל ייחדם להטמנה מטלטלין אותן. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשרן, רשב"ג אין צריך לקשר, והלכתא כרשב"ג:

1987

1988מתני' ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אמר רב יהודא אמר רב מותר להטמין את הצונן. ת"ר אעפ"י שאמרו אין טומנין את החמין אלא בדבר שאינו מוסיף, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה ר' שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא שפינה מאותה מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם מותר. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל, וכיסה בדבר הניטל [בשבת], הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל [בשבת], או שטמן בדבר הניטל [בשבת], וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתו נוטל ומחזיר. ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. מניחין מיחם ע"ג מיחם, וקדירה ע"ג קדירה, אבל לא מיחם ע"ג קדירה, ולא קדירה ע"ג מיחם, וטח את פיהם בבצק לא בשביל שיחמו אלא בשביל שישמרם, וכשם שאין טומנין את החמין לאחר חשיכה, כך אין טומנין את הצונן, ורבי התיר [להטמין] את הצונן. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיהן, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש:

1988

1989[פרק ה'] במה בהמה יוצאה. ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחוטם, פי' נאקה היינו בכרא, בכרה קלה (ירמי' ב כג) מתרגמינן ינקא קלילא. ולובדקים (בפרומיא) [בפרומביא], והסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכים בשיר. כללא דמילתא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור, ואע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה דסבר נטירותא יתירתא לאו משאוי היא, לית הלכתא כוותיה, דהא רב פליג עליה, והלכתא כרב באיסורין:

1989

1990[מתני' חמור יוצא במרדעת]. תניא חמור יוצא במרדעת בזמן שהיתה קשורה לו מע"ש ולא באוכף אעפ"י שקשור לו מע"ש. בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת בשביל שלא ייקיז, אמר לי' מותר, ובלבד שלא יצא בו חוץ לחצר המעורבת, אבל (קלמת) [קרסטל] רב שרי ושמואל אסר, והלכתא כשמואל, דהא אותביניה תרתי תיובתא לרב ולשמואל ואיפרקו אליבא דשמואל, ולא איפרקי אליבא דרב. סכין (ומפרסין) [ומפרכסין] לאדם משום תענוג כ"ש משום צער ומכה, אבל לבהמה אי אית לה מכה (מפרכין) [מפרכסין] משום צער בעלי חיים, ולא גזרינן משום שחיקת סממנים, והלכתא כר' יאשי':

1990

1991תניא לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו, ולא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחוסם שבפיה, ולא סייחין בקרסטלין שבפיהן, ולא בהמה בסנדל שברגלה, ולא בקמיע אעפ"י שהוא מומחה, וזה חומר בבהמה מאדם. אבל יוצא הוא באוגד שע"ג המכה, ובקשישין שע"ג השבר, ובשליא המדולדלת בה ופוקק לה [זוג] בצווארה ומטיילת עמה בחצר:

1991

1992מתני' הזכרים יוצאין לבובין. היינו [עור] שקושרין להם על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות. והרחלים יוצאין שחוזות, היינו שאוחזין אליה שלהן למעלה, כדי שיעלו עליהם זכרים. וכבילות שמכבלין אותן למילת, אמר רב אשי כצמר נקי ורך בן יומו שמכבלין אותן למילת. אמר רב הלכה כת"ק דאמר עיזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב:

1992

1993(כב) מתני' ובמה אינה יוצאה, לא יצא הגמל במטולטלת, לא עקוד ולא עגול, וכן שאר כל הבהמות, ולא יקשור גמלים זה בזה וימשך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשך, ובלבד שלא יכרוך ויקשור:

1993

1994מתני' אין חמור יוצא במרדעת. כדפסקינן לעיל גזירה דלמא אתי לאתויי מרדעת:

1994

1995ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק. משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, ומערב לי' בי"ט:

1995

1996מתני' ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגליו. סולם היינו בר לועה, למאי עבדי ליה היכא דאית לה מכה דלא הדר חכיך לה:

1996

1997ולא ברצועה. דעבדי לה לגיזרין, פי' כל שפסיעותיה מרחיקות וקצרות ונוגעות רגליה זו בזו, ועקביה [נוגעות] זו בזו, והיא ניזוקת, עושין להן מטלית או רצועה על עקביהן כדי שלא תיזוק:

1997

1998מתני' ולא התרנגולים יוצאין בחוטין, דעבדי להו סימנא כי היכי דלא ליחלפי:

1998

1999ולא ברצועה שברגליהן. דעבדו להו כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו ליתברו מאני:

1999

2000מתני' אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן. דעבדא לה כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו:

2000

2001ואין הרחלים יוצאין חנונות. מאי חנונות אמר רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, מביאין קיסם ממנו, ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרכין שבראשה, אי הכי זכרים נמי, זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלו:

2001

2002מתני' ואין העגל יוצא בגימון. אמר רב הונא בר נורא אמר ר' אליעזר מאי משמע דהאי גימון לשנא דאוכף הוא, דכתיב הלכוף כאגמון ראשו (ישעי' נח ה):

2002

2003ולא פרה בעור הקופר. אי הכי זכרים נמי. זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלן דעבדי לה כי היכא דלא לימציוותא יאלי:

2003

2004ולא ברצועה שבין קרניה. והלכתא כרב דאמר בין לנוי ובין לשמר אסור:

2004

2005מתני' פרתו של ר' אליעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. תנא לא שלו היתה אלא של שכינו היתה מתוך שלא מיחה בו נקראת על שמו, מכאן שכל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו:

2005

2006[פרק ו'] במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועה שבראשה, ולא תטבול בהם עד שתתרפם. בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא דלאו גדילתא מאי, אמר ליה אריג קאמרת כל שהוא ארוג לא גזור. תנן התם אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועה שבראשי הבנות, ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים נכנסין בהן. ואמר שמואל ומודים חכמים לר' יהודה בחוטי שיער שאין חוצצין:

2006

2007ולא בטטפת מאי טטפת, חומרת דקטיפתא דהיינו חוליא ידועה שתולין אותה בצוואר משום עין רעה. משמיה דאביי אמרו (אפילו זיני) [אפוזייני] דהיינו ציץ, וכבר פירשתי בפ' תפילין:

2007

2008ולא בכבול לר"ה. כבול היינו כיפה של צמר, והיינו חוטי צמר דגדילן ועבדין כי הוצא ורחב כשתי אצבעות. (מאי הוצא) [תניא יוצאה אשה בכבול ובאצטמא כו' מאי אצטמא כליא פרוחי] פי' כליא פרוחי מטלית שתולין בה חוטין, כגון גלופקרא שתולין לכלה. לכלות ממנה [זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו]:

2008

2009יוצא עבד בחותם של טיט שבצווארו, אבל לא בחותם של מתכת שבבגדו, דדבר המקפיד עליו אין יוצאין, ושאין מקפיד עליו יוצאין בו:

2009

2010מתני' ולא בעיר של זהב. אמר ר' יוחנן ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו. וכלילא שרי מ"מ. רוקתא היינו כגון מטלית ואותן חתיכות קבועות על המטלית ושריא, מידי דהוי (אמטלית) [אטלית] מוזהבת, וקמרא נמי שרי דהיינו חגור, והיינו זינרא, דכתיב וחגור נתנה לכנעני (משלי לא כד), ומתרגמינן וזנרא יהבת לתגרא. ואזור מתרגמינן יגמור, ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא, מידי דהוה אאבנט של מלכים:

2010

2011מתני' ולא בקטלה. דהיינו מנקטרי פארי:

2011

2012ולא בנזמים. דהיינו נזמי האף:

2012

2013ולא בטבעת שיש עליה חותם. שאם יש עליה חותם תכשיט של זכר הוא וחייב חטאת:

2013

2014ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא, תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה. ובשבת מניחתה על פדחתה, ואם יוצאת אינה חייבת חטאת:

2014

2015מתני' לא יצא איש בסנדל מסומר. מ"ט אמר ר' אבא אמר שמואל שלפי השמד היו, והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יוצא, נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורים היו אחד מהם יצא וראוהו אויבים והרגוהו, ועכשיו באין עלינו, דחקו זה בזה, והרגו זה בזה, יותר ממה שהרגו בהם אויבים, וכשיצאו גזרו חכמים שלא יצא האיש בסנדל המסומר לא בשבת ולא ביו"ט, משום דאיכא כנופיא דאיסורא, אבל בתענית שרי משום דאיכא כנופיא דהיתירא, פי' כיון שנהפך סנדלו של אחד מהן כלפי המסמרים ונתחבטו המסמרים בסטיו המערה עשה קול שמעו קול הברה, והיינו דתנן אין משלחין סנדל המסומר וכו'. אמר ר' יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לחזק, אבל לנוי מותר, וכמה לנוי, ר' יוחנן אמר ה' מכאן וה' מכאן, ור' חנינא אמר ג' מכאן וג' מכאן. תפרו מבפנים שרי משום דהוי ליה כמנעל דבמנעל לא גזרו ביה רבנן. תניא לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו מבית לבית, ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותן לכסות בהן את הכלי, ולסמוך בו כרעי המטה. נשרו רוב מסמרותיה ונשתיירו בו ד' או ה' מותר, ורבי מתיר עד שבע. חיפהו בעור מלמטה, וקבעו בו מסמרים מלמעלה מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד, או שחיפהו כולו מסמרים כדי שלא יהיה קרקע אוכלתו מותר:

2015

2016מתני' ולא במנעל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה. טעמא דאין ברגלו מכה, הא יש ברגלו מכה נפיק באותו שאין ברגלו מכה, דמנעל לשם תענוג עביד, וזו שיש בו מכה מכה מוכחת עליה:

2016

2017מתני' ולא בתפילין. אפילו למ"ד שבת זמן תפילין היא, ואפילו הכי אסור מדרבנן, די"ל דאיפסיק ואתי לאתויי ברה"ר, ואפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין, אם יצא בהם אינו חייב חטאת, דדרך מלבוש עבידא, אבל איסורא עביד:

2017

2018מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל עביד ליה אדם מומחה, אע"ג דקמיע לא איתמחי שרי למיפק ביה. ת"ר איזהו קמיע מומחה, כל שריפא ושינה ושילש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין. ת"ר אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה יוצאין בקמיע, ולא שנכפה, אלא שלא יכפה, וקושר ומתיר [אפילו] ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת, ויוצאין בקמיע לרה"ר, משום מראית עין הרע. ת"ר הברכות, דהיינו הפיוטין. והקמיעות, אעפ"י שיש בהם אותיות של שם. ומעיינות של תמרה, אין מחללין עליהם את השבת להצילן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן, אם היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנז. היו הקמיעין מחופין בעור נכנס בהם לבית הכסא קבוע ואם לאו אסור. ותפילין היינו טעמא דאין נכנסין בהן לבה"כ משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:

2018

2019מתני' ולא בשריון. דהיינו זירא:

2019

2020ולא בקסדא. אמר רב היינו סנוורתא, והיינו כובע של ברזל המכוסה על הראש:

2020

2021ולא במגפיים. דהיינו פזמקי:

2021

2022מתני' לא תצא אשה לא במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם. אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה, ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, והכי מסקנא דשמעתתא, ולאו הוצאה כלאחר יד הוא, דכיון שפעמים שאדם נותן לאשתו בחול טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומנחת בידה עד שמגעת לקופסא, ונמצאת דרך הוצאתה באצבע, ואינה כלאחר יד, הלכך אם יצאה בה בשבת חייבת חטאת, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכו לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע לאומן, ונמצאת דרך הוצאתו בחול באצבע, הלכך אינה כלאחר יד, ומש"ה אם יצא בשבת חייב חטאת, אבל טבעת שיש עליה חותם תכשיט של זכר היא ולא אשכחן מאן דאסר, וחילופיהן הוי משוי וחייבין עליהם חטאת:

2022

2023מתני' ולא בכוליאר. אמר רב היינו מכבנתא. דהייני מידי דמקיף ליה לרישיה כעין רדיד:

2023

2024ולא בכובלת. היינו חומרתא דפילון. פי' חוליא של בושם שהאשה מתקשטת בה להעביר ממנה ריח רע. ועיקר מילת פילון מלשון בלול בשמן (ויקרא יד כא) דמתרגמינן דפיל במשח. וחכמים פוטרין מקרבן חטאת בכובלת ובצלוחית של פלייטין לאשה:

2024

2025מתני' לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר תכשיטין של נוי הן לאיש, ומש"ה שרי, דכתיב חגור חרבך על ירך [גבור] הודך והדרך (תהלים מה ד). וחכמים אומרים אינן לו אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (ישעי' ב ד):

2025

2026מתני' בירית טהורה. דהיינו דעומדת תחת אצעדה ויוצאין בה בשבת:

2026

2027כבלין טמאין ואין יוצאין בהם [בשבת]. היינו מטילין שלשלת ביניהן ונעשה כבלים:

2027

2028מתני' יוצאת אשה בחוטי שיער בין משלה ובין משל חבירתה, בין משל בהמה, ובטטפת, ובסרביטין, בזמן שהן (רפויין) [תפורין], בכבול ובפיאה נכרית לחצר, ובמוך שבאזנה, והוא שקשור לה באזנה, ובמוך שבסנדלה, והוא שקשור לה בעקיבה, ובמוך שהתקינה לנדתה, ואעפ"י שאינו קשור ליה בין יריכותיה דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי:

2028

2029מתני' בפלפל, דעבדי לה לריח הפה:

2029

2030ובגרגר מלח דעבדי לה לדורשיני:

2030

2031ובכל דבר שתתן לתוך פיה. כגון זנגבילא:

2031

2032ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר, שן תותבת. תניא שן של כסף ד"ה מותר:

2032

2033שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים. והלכתא כרבנן:

2033

2034מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית, הבנות יוצאות בחוטין. פי' חוטין של צבעונים אסורים ושלא של צבעונים מותרים, כי הא דאבוה דשמואל:

2034

2035ואפילו בקסמין שבאזניהם, נשים ערביות יוצאות ברעלות, דרגילין בהו, כדכתיב הנטיפות והשרות והרעלות (ישעיה ג יט):

2035

2036ונשים מדיות יוצאין פרופות בבגדיהן, דהכי רגילין. פורפת על האבן ועל האגוז, אבל על המטבע לא תפרוף לכתחלה בשבת:

2036

2037הקיטע יוצא בקב שלו, דברי ר' יהודה ור' יוסי אוסר, והלכתא כר' יוסי:

2037

2038תניא [יוצאין] בשק עבה ובסקוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, והרועין יוצאין בשקין, ולא רועים בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. ותניא יוצאין במוך, ובמוך שמונחין על המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהם משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שעל המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. ויוצאין בעוקד שעל גבי המכה בשבת, וקושרו ומתירו בשבת. איספלנית שפירשה מן העוקד מחזירה עם העוקד, ויוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. וכבר ברירנא בעירובין החזרת רטייה:

2038

2039מתני' הבנים יוצאין בקשרים. דהיינו קשורי פואה:

2039

2040וכל אדם בזווגין:

2040

2041אוקמה רב באריג בכסותו. אמר רב חמא בר גוריא. לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. ת"ר יוצאין באבן תקומה בשבת, ר' מאיר אומר אף במשקל אבן תקומה, וקיי"ל כר' מאיר, ולא שהפילה אלא אפילו שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל:

2041

2042מתני' יוצאין בביצת החרגול. דעבדא לשיחלא, דהיינו רפיון הירך, כדתנן השחול, איזהו שחול שנשמטת יריכו:

2042

2043ובשן של שועל. דעבדא לה לשינתא. דחייא למאן דנאים דמיתה למאן דלא נאים:

2043

2044ובמסמר מן הצלוב. דעבדא לה לזירפא, כמו שריפה [ומסמר הצלוב], מעמידה כדי שלא תוסיף ומשום רפואה:

2044

2045ת"ר נותנים בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, ונותנים חרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק:

2045

2046[פרק ז'] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אחת ואחת, והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה, והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. תניא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה [ימים] ומשמר יום אחד. אמר רבא בכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפילו האי יומא, וההוא יומא במאי מנכר ליה, בקידושא ואבדלתא. ואמר רבא הי' מכיר מקצת יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו, ואפילו איקרי ליה שיירתא במעלי שבתא ונפק:

2046

2047מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש והאופה. משום דתנא הוי קאי בארץ ישראל דזרעי ברישא והדר כרבי, להכי תנא ברישא הזורע, והדר החורש. תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן, זומר וצריך לעצים, ואי נמי קטיל אספסתא חייב ב', א' משום קוצר, וא' משום נוטע, וה"ה למאן דקניב סילקא. תנא החופר והחורש בארץ והחורין כולן מלאכה אחת הן, היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש, וה"ה לגומא וטממה. אמר רבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפילו לר' יהודה דאמר חייב עליה, ה"מ מתקן, אבל האי מקלקל הוא. תנא הקוצר והבוצר והגוזר והמוסק והמורה חייב, וכולן מלאכה אחת הן. תנא הדש והמנפס והמנפם כולן מלאכה אחת הן. ואע"ג דאיכא מלאכה דדמיא לחברתה כגון זורר דהיינו בורר וטוחן דהיינו מרקד, כיון דכולהו הוו במשכן חשיב להו, אבל כותש לא חשיב, שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין וכו'. אמר אביי הכי קאמר בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. היו לפניו שני מיני אוכלין בירר בנפה ובכברה ואכל או בירר והניח חייב חטאת, בירר בקנון ובתמחוי ובכברה ואכל פטור אבל אסור. הבורר פסולת מתוך אוכל חייב משום טוחן, וכן נמי מאן דסלית סילתא, דהיינו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי בנימין שלהם וכשמפריד אותן הנימין יוצא מביניהן כגון קמח דק, ולהכי חשיב כטוחן:

2047

2048מתני' הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה, והמסיך והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין. ת"ר התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. אמר ר"ל התולש חייב משום נגזז, קוטם חייב משום מחתך, ממרט חייב משום ממחק, והקושר והמתיר כגון קשר הגמלים וקשר הספנים:

2048

2049והתופר שתי תפירות. אמר ר' יוחנן והוא שקשרן. והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות:

2049

2050המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. והלומד דבר אחד מן המגוש, דהיינו גידופי חייב מיתה, והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכותב אומר ואת פעל ה' לא הביטו (ישעי' ה' י"ב):

2050

2051מתני' הצד צבי השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו. היינו מולח היינו מעבד. אלא מאי מעבד דעביד לי' שירטוט. האי מאן דמלח בישרא וקא בעי ליה לאורחא חייב משום מעבד, אבל לביתיה לא, דלא משוי אינש מיכליה עץ. הלכתא משום מעבד לא מחייב חטאת, אבל איסורא מדרבנן היא, דאפילו ביומא טבא לא שרו ליה רבנן אלא משום הכשר אוכלי יו"ט:

2051

2052מתני' והמוחקו והמחתכו. אמר ר' שמעון הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש:

2052

2053והכותב שתי אותיות. ת"ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי וזה חומר במוחק מבכותב:

2053

2054הבונה והסותר. רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, הרי אלו ארבעים חסר אחת:

2054

2055מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניע. ולאו דאמרינן כיון דהוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה, לאפוקי מאי, רב מתנא אמר לאפוקי דם נדה דמצנעא לה לשונרא, מר עוקבא אמר כיון דחולשא לא מצנעא ליה. אלא לאפוקי עצי אשירה:

2055

2056מתני' המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה, פי' דהיינו תבן. כמלוא פי גמל, עמיר כמלוא פי טלה, עשבים כמלא פי הגדי, עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבישין כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן:

2056

2057המוציא אוכלין כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן. ועוקציהן וסובין ומורסנן. ואקשינן והתנן ה' רביעים קמח חייבין בחלה וסובן ומורסנן, ותריץ אביי שאני התם שכן עני אוכל פיתו [בעיסה] בלוסה:

2057

2058[פרק ח'] המוציא יין כדי מזיגת הכוס. תנא כדי מזיגת כוס יפה, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזוג ויעמוד על רביעית, וכדרבא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תילתא מיא, לאו חמרא הוא:

2058

2059חלב של בהמה כדי גמיעה, כדכתיב הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז):

2059

2060חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה [של קילור]:

2060

2061קילור כדי לשוף במים:

2061

2062דבש כדי ליתן על פי הכתית. שמן כדי לסוך אבר קטן, של קטן בן יומו. מים כדי לשוף בהם את הקילור, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית, ר' שמעון אומר כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית, משום דחזו (לקבל) [לגבל] בהם טיט:

2062

2063מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. ת"ר המוציא הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן של יין. רבב כדי לשוף תחת איספוגית קטנה, וכמה שיעורה כסלע, ומאי איספוגית רקיק. מוכין כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורה כאגוז. נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין דהיינו שתי אותיות דידן ובית אחיזה וזהו קשר מוכסין. ת"ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראו למוכס חייב, משהראו למוכס פטור, ר' יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו להראותו למוכס שני, דאמר ליה חזי גברא דמוכס אנא:

2063

2064ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב, משפרעו פטור, ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב, מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב:

2064

2065מתני' עור כדי לעשות קמיע. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין וזהו היא שמע ישראל. אמר רב קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, וזו וזו כותבין עליו מזוזה, אבל תפילין אינן נכתבות על דוכסוסטוס אלא על קלף בלבד, וכן הלכתא, והלכה למשה מסיני הוא תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער. ורבנן הוא דשרי לי' למזוזה למכתבה נמי אקלף:

2065

2066מתני' דיו כדי לכתוב שתי אותיות. תנא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס. שתי אותיות בקומרין:

2066

2067כחול כדי לכחול עין אחת. אמר רב אחא שכן צנועות כוחלות עין אחת:

2067

2068זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת. תנא כדי ליתן בראש השפשף שבראש קנה של ציידין:

2068

2069חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, סובין כדי ליתן על [פי] כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד קטנה שבבנות, להשיר שערה. דאמר רב יהודה אמר רב בנות שהגיעו לפירקן ולא הגיעו [לשנים] בנות עניים טופלין אותן בסיד [בנות] עשירים בסולת, בנות מלכים בשמן המור, דהיינו סתכת, ולמה כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר:

2069

2070ר' יודא אומר כדי לסוד כילכול, ר' נחמיה אומר כדי לסוד אנדיפי. ומאי ניהו צידעה ובת צידעה. ואיבעית אימא מאי אנדיפי אפותא, כדכתיב מנחיריו יצא עשן (איוב מא יב), ומתרגמינן מאפותא נפיק קוטרא:

2070

2071מתני' אדמה כחותם המרצופין, דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים כחותם האגרות, זבל וחול הדק כדי לזבל [קלח של כרוב דברי ר"ע וחכמים אומרים כדי לזבל] כרישה. חול הגס כדי לערב כמלא כף סיד, קנה כדי לעשות קולמוס, המגיע לקישרי אצבעותיהן. ואם היה עבה או מרוסס כדי לבשל בו ביצת תרנגולת, שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. טרופה ונתונה באילפס:

2071

2072מתני' עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר, דהיינו רייו בלע"ז, צרור [או] אבן כדי לזרוק בעוף. ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יוחנן והוא שמרגשת הבהמה בה, דהיינו משקל עשרה זוז. ת"ר בשבת שלשה אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא מתוך ד' אמות, וכמה שיעורן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. והלכתא נמנו וגמרו מלוא היד. אמר ר' יהודה אבל לא את הפיאס, מאי פיאס, אמר ר' זירא כרשיני בבלייאתא, דהיינו גופי אדמה שקרובין להתפרק. אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת לישב כדרך שמשמש בחול, מתקיף ליה מר זוטרא ליסתכן, אלא כלאחר יד, אמר ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלוא היד, ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר, פי' עד היינו סמרטוט, כדתנן התם משמשת בעדים, והן הן עיוותיה, והן הן תיקוניה. ירדו גשמים על אותן אבנים מקורזלות ונטבעו בקרקע, אם היה רישומן ניכר מותר, מפני שגדול כבוד הבריות, ולא מחייב לא משום סותר ולא משום טוחן. אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, בבית פטור אבל אסור. אמר ר' יוחנן אסור לקנח בשבת בחרס. ואע"ג דאיכא תורת כלי עליה, ולא מבעיא בשבת דאסור אלא אפילו בחול נמי אסור, משום כשפים:

2072

2073מתני' חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית, אמר ר' מאיר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד (ישעי' ל יד), אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא (שם שם), והלכתא כר' יוסי, וקיי"ל דשיעוריה בציר מדברי מאיר:

2073

2074[פרק ט'] אמר ר"ע מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה (שם שם כב):

2074

2075המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. דהיינו ביצת תרנגולת, טרופה ונתונה באילפס:

2075

2076כדפסקינן לגבי קנה עבה או מרוסס:

2076

2077תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים וקליפי רימונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן, פי סבכה, מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג כדי לכבס בהם בגד קטן. פי סבכה ר' יהודה אומר כדי להעביר את הכתם:

2077

2078פלפלת כל שהו, משום דחזי לריח הפה. עיטרן כל שהו משום דחזי לצילמא. מיני בשמים כל שהן. ת"ר המוציא ריח רע כל שהוא משום דחזי לריח הפה:

2078

2079שמן טוב כל שהו, ארגמן טוב כל שהן, בתולת הוורד, מיני מתכות כל שהן, שכן ראוי לעשות הימנו דרבן קטן:

2079

2080מתני' המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, זרעוני גינה פחות מגרוגרות, ר' יהודה בן בתירה אומר חמשה. זרע קישואין שנים. ת"ר המוציא גרעינין אם לאכילה כמלוא פי חזיר. וכמה כמלוא פי חזיר אחת. ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה וכו':

2080

2081ת"ר המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, מפני שמצניעין אותן לנשבן, מקשה של חזיר אחת, צירי דקל שתים תורי דקל אחת:

2081

2082מתני' חגב חי טהור כל שהו, מת כגרוגרת, ציפורת כרמים בין חיה ובין מתה כל שהוא, מפני שמצניעין אותו לרפואה. חגב מת ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין:

2082

2083[פרק י'] המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו, וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו:

2083

2084דלא אמרינן נתחייב זה במחשבתו של זה:

2084

2085חזר והכניסו אינו חייב עליו אלא כשיעורו:

2085

2086המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. וקיי"ל דאיסקופה לאו רה"ר היא, ולאו רה"י היא, אלא ככרמלית, וקיי"ל טעמא דנח בכרמלית, הא לא נח בכרמלית חייב, וכדתניא המוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו חייב, ולא קיי"ל כבן עזאי דפוטר:

2086

2087מתני' קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה אעפ"י שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא כל הקופה. אמר חזקי' לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודילועין, וכיוצא בהן, אבל מלאה חרדל, וכיוצא בו, חייב. וקיי"ל כחזקי' דהא רבא קאי כוותיה. תניא הגונב כיס בשבת חייב בתשלומין, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור מן התשלומין, שהרי איסור גניבה ושבת באין כאחת וקם ליה בדרבה מיניה:

2087

2088מתני' המוציא בין בימינו ובין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת, אמר ר' אליעזר המוצאי משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דכתיב על המשכן ועל המזבח (במדבר ג כו), מקיש (משכן למזבח) [מזבח למשכן], מה משכן עשר אמות, דכתיב עשר אמות אורך הקרש (שמות כו טז), וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן (שם שם), אף מזבח עשר אמות. אמר רב משום ר' חייא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור, אבל אסור, ואת"ל אנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתם אצל כל אדם:

2088

2089מתני' המוציא כלאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו באזנו בשערו בפונדתו ובפיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור אבל אסור, שלא הוציא כדרך המוציאין:

2089

2090המתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו פטור, דלא איתעבידא מחשבתו, לאחריו ובא לו לפניו חייב, משום דנתכוין לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה:

2090

2091מתני' באמת אמרו האשה חוגרת בסינר. בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר, ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. תנא שכן לבלרי מלכים עושין כן:

2091

2092המוציא ככר לרה"ר חייב, הוציאו שנים פטורין, לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר. ת"ר בעשותה אחת ממצות ה' (ויקרא ד כז) העושה את כולה חייב חטאת, ולא העושה מקצתה, כיצד שנים שהן אוחזין במלגז ולגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה, והוציאו לרה"ר, יכול יהו חייבין, ת"ל בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה, בעיגול של דבילה או בקורה והוציאו לרה"ר, ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שניים חייבין, ואם לאו פטורין, זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל זה שיכול חייב, וזה שאינו יכול הוי ליה מסייע, ומסייע אין בו ממש, וקיי"ל כר' יהודה דהא סתם לן תנא כוותיה, ועוד דהא בתניא אחריתי קאי ר' מאיר כוותיה, דתניא זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב, ובבא קמא לא קיי"ל כר' מאיר. זה אינו יכול וזה אינו יכול, ר' מאיר ור' יהודה מחייבין, ור' שמעון פוטר, והוה לי' ר' שמעון יחיד לגבי רבים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב משום צידה. נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ואמרינן שיעור אחד לשניהם לאו דאמרינן ליתיב שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה, ותניא נמי השותפים שגנבו וטבחו שניהם חייבין ולא עבדינן שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה, ותניא נמי ב' שהוציאו קנה של גרדי חייבין, ולא עבדינן שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה:

2092

2093מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי. לפי שהכלי טפילה לו. ת"ר המוציא אוכלין כשיעור [אם] בכלי חייב על האוכלין, ופטור על הכלים, ואם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי. אמר רב אשי הכי במאי עסקינן כגון ששגג בהוצאה ונודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה:

2093

2094מתני' את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. תניא המוציא בהמה וחיה ועוף לרה"ר, בין חיין ובין שחוטין חייב, ודוקא בהמה חיה ועוף דמשרבטו נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו דברי הכל דפטור עליו מקרבן חטאת, אבל איסורא מיהו עביד:

2094

2095את המת במטה חייב וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר, וקיי"ל כת"ק. ההוא שכבא דהי' בדרוקרת שרו להו רב נחמן בר יצחק לטלטולי ע"י ככר, לאפוקי לכרמלית, אמר לי' ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון, אימור דפוטר ר' שמעון מחיוב קרבן חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא, אמר לי' (בהא) [האלהים] עיילת בי' ואפילו לר' יהודה דמחייב מי קא אמינא לרה"ר, לכרמלית קא אמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:

2095

2096מתני' הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו. א"ר ר' אליעזר מחלוקת ביד, אבל בכלי ד"ה חייב. ואמר ר' אליעזר מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו דברי הכל פטור. וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אוסרין משום שבות. תנא הנוטל מלא פי הזוג, דהיינו שתי שערות, חייב, וכן לקרחה. ואם מתכוין הוא ללקוט לבנים מתוך שחורים אפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור. משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה). תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר ציפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן ליטלן ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, לא פרשו רובן כו'. בכלי חייב חטאת. והלכתא כר' שמעון בן אליעזר. א"ר יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערין אותו. וכן הגודלת וכו'. כוחלת מחייבא משום כותב, וגודלת ופוקסת חייבת משום בונה, שכן לקילעתא קורין בכרכי הים בנייתא, ומשום הכי העושה לעצמה פטורה מקרבן, לחברתה חייבת. החולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש קיי"ל כרבנן ומיחייב משום שבות. והרוצה לכבד את ביתו מכבדו מבעוד יום, ופורס סדינין, או מחצלת, או ע"ג קרקע, ולמחר נוטלן, ונמצא ביתו מתכבד מאיליו. תניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת, מביא עריבה מליאה מים, ורוחץ פניו בזויות זו וידיו בזויות זו ורגליו בזויות זו, ונמצא הבית מתרבץ מאיליו, והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה:

2096

2097מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. משום דיונקין זרעונין דביניק הקרקע והוה לי' מחובר:

2097

2098ושאינו נקוב פטור, אבל אסור:

2098

2099ורבי שמעון פוטר. והלכתא כר' שמעון כתלוש משוי ליה לגבי שבת:

2099

2100[פרק י"א] הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא אומר חייב חטאת, וחכמים פוטרין, אבל אסור משום שבות. מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשה עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), ומשה הוה יתיב במחנה לויה. דהויה רשות הרבים, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותייתו מרשות היחיד לרשות הרבים, וממאי דבשבת הוה קאי, ומשום איסורא הוה מזהיר להו, גמר העברה מיום הכיפורים, כתיב הכא ויעבירו קול במחנה (שם שם), וכתיב התם ביום הכיפורים תעבירו שופר (ויקרא כה ט), מה התם ביום אסור, אף כאן ביום אסור, אשכחן הוצאה הכנסה מנלן, סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה עיולי. ומפורש בקבלה השמרו בנפשותיכם [וגו] (ואל) [ולא] תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמי' יז כא וכב). תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב חטאת וחכמים פוטרין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי, אבל שאינו מקורה לא. תנו רבנן [הזורק] מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב חטאת פחות מן ארבע אמות פטור, אבל אסור, מאי קמ"ל, הא קמ"ל רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמה שהונחה דמיא. אמר רב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר, איני והא עגלות דמקורות הוויין, ואמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רשות הרבים, כי קאמר רב בדראתא:

2100

2101מתני' שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב, שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין:

2101

2102חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים, ורחב ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מכאן פטור. ומדתני חולית הבור, שמע מינה דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה טפחים. דתניא בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה (עשרה) [ארבע] אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשוי לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, ואין שותין הימנה בשבת, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו לבור. ובור וחולייתה מצטרפין לעשרה. ועמוד וכיוצא בו דבר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב, דתנן הנוטל מהן והנותן על גביו חייב. א"ר יוחנן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה, ואינו רחב ארבעה, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד, וזרק ונח על גביו חייב, לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן. אמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, וזרק לתוכה מלאה מים חייב, מלאה פירות פטור, מים לא מבטלי מחיצתא, פירות מבטלי מחיצתא. תניא נמי הכי הזורק מן הים לאיסטרטיא או מאיסטרטיא לים פטור, ר' שמעון אומר אם יש במקום שזורק עמוק או גבוה עשרה, ורחב ארבעה חייב:

2102

2103מתני' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר ופטור, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ והזורק בארץ (ארבעה טפחים) [ארבע אמות] חייב, והוא דנח בכותל כגון דבר המודבק, כגון דבילה שמינה. ותניא זרק למעלה מעשרה טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין, והלכתא כרבנן:

2103

2104מתני' זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו, תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכנסתו לתוך ארבע. אעפ"י שחזרה הרוח והוציאתו חוץ לארבע אמות פטור, דהא לא נח, אחזתו הרוח משהו אעפ"י שחזרה והכניסתו חייב דהא נח. אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו:

2104

2105מתני' הזורק בים ארבע אמות פטור ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו וזרק לתוכו ארבע אמות חייב, וכמה הוא רקק מים, פחות מעשרה טפחים, ורקק שרשות הרבים מהלכת בו אפילו פחות מארבע אמות הזורק לתוכו ארבע אמות חייב:

2105

2106הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, מן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומן ספינה לחברתה, פטור אבל אסור. איתמר ספינה רב אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא דקסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא כארעא סמיכתא היא, ואי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מרשות הכרמלית לרשות היחיד. והלכתא כוותייהו, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא ספינה שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, אבל להשליך בים עצמות וקליפין מותר:

2106

2107מתני' ספינות קשורות זו לזו מטלטלין מזו לזו, ועל ידי עירוב, וכדרב ספרא, דאמר רב ספרא לא נצרכא [אלא] לערב ולטלטל מזו לזו, וכדתניא ספינות הקשורות זו לזו מערבין ומטלטלין מזו לזו ואם נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין, בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, וכן מחצלאות הפרוסות ברשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו, ואם נגללו נאסרו, חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה, איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור, כי אתמר דרב נחמן אמזיד איתמר, אמר שמואל ואפילו קשורה בחוט הסרבל, וכיון דיכול להעמידה היכירא בעלמא היא, הלכך אפילו בחוט הסרבל, וע"י עירוב, וכבר פסיקנא בעירובין על ספינה שנכנסה בתוך תחום שבת קודם חשיכה שיכיר וידע שהוא בתוך אלפים אמה, מותר לצאת ממנה על הכבש שעושין המלחים לצאת בהם, ואם עשאוהו לצורך ישראל אסור, וכן אם נמשכה הספינה על הארץ מותר לשוב ולצאת על הכבש, אבל להוציא ממנה כלום אסור, ואם לא נכנסה הספינה לתוך התחום לאחר שחשיכה אסור לצאת ממנה ולהוציא ממנה כלום עד מוצאי שבת שאין להבחין בין מוצאי יום זה להכנסת זה, דקיי"ל כר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו. ופסק הגאון על ישראל שהיה יושב בספינה בשבת והיא מהלכת, מוציא ממנה זיז ועושה כלי שיש בו ארבע טפחים על ארבע טפחים, ומשליך לתוכו ומשלשל דלי וממלאהו על ידי זיז ועל ידי מקום ארבע, והיינו דרב הונא ורב חסדא. וספינה שנכנסה לתוך התחום לאחר שחשיכה, בני העיר מותרין לכנוס ולסעוד בתוכה בשבת, אבל לא להוציא, אבל בני הספינה אין רשאין לצאת אפילו לדבר מצוה, ולהפליג בים להלך יותר מאלפים אמה בשבת ויום טוב אסור, ואין נכנסין בספינה לכתחילה כדי לפרוש בים או בנהר יותר מאלפים אמה, אפילו על הגשר שעושין המלחים לעצמן, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), ומפרש בקבלה וכבדתו מעשות דרכיך, אבל אם נכנס בספינה קודם חשיכה קנה שם שביתה, ואם הפליגה אחר כך הספינה בים כל היום כולו שפיר דמי, ואם לא נסעה הספינה מותר לירד הימנה ולעלות לתוכה על הכבש, ואפילו נסעה והלכה פחות מאלפים אמה וחזרה ונמשכה ליבשה מותר נמי לירד על הכבש שעושין המלחים לעצמן, ואם בשביל ישראל אסור. וספינה שנכנסה לתוך התחום מבעוד יום ולמחר הוליכוהו עד העיר פחות מאלפים אמה מותר לצאת הימנה אלפים אמה אסור:

2107

2108מתני' אם אינן קשורות זו לזו אעפ"י שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. לפי שאין עירוב מועיל להן, דהוו להו כשתי חצירות ורשות הרבים מהלכת בהן:

2108

2109מתני' הזורק ונזכר לאחר שיצאתה מידו קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור. לפי שלא נחה, הא נחה חייב, במה דברים אמורים כשחזר ושכח, אבל לא שכח וחזר פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופו שגגה:

2109

2110הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה היה תחלתן זדון וסופן שגגה או תחלתן שגגה וסופן זדון אינן חייבין חטאת. אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב, והאנן תנן קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה פטור, ומתרץ הא במתכוין הא שלא במתכוין. דכיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום:

2110

2111[פרק י"ב] הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא. שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו. אביי אמר שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. אי נמי שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו:

2111

2112המסתת והמכה בפטיש ובמעצד, והקודח כל שהוא. העושה נקב בלול של תרנגולים ודעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה:

2112

2113זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת שהיא מתקיימת חייב, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשבת בשעת גמר מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה. שכן מרדדי טסי משכן עושין כן:

2113

2114החורש כל שהוא. דחזי לבירא דקרא, דכוותה גבי משכן ראוי לקלח אחד של סממנין:

2114

2115המנכש והמקרקש והמזרד כל שהוא. [חייב]. תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות קרקע חבירו כל שהוא:

2115

2116מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו. והוא שולט בשתי ידיו. בין שכתבן משם אחד, בין משני שמות, בין בשני סימניות בכל לשון חייב:

2116

2117כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם חייב, דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד חייב. תניא ר' שמעון אומר ועשה אחת מכל מצות ה' (ויקרא ד כב), יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו, ת"ל ועשה מאחת מהנה (שם שם ב). ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן, פעמים שחייב על כל אחת ואחת. אמר ר' יוסי בר' חנינא מאי טעמא דר' יוסי, אחת מאחת והנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:

2117

2118מתני הכותב שתי אותיות בהעלם אחת חייב, כתב בדיו בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם, על שני כותלי זויות, ועל שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה חייב. בכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי, לאתויי הא דתני ר' חנינא לגבי גט, כתבו במי טריא ואפצא כשר, תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחר כשר:

2118

2119מתני' הכותב על בשרו חייב, המסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין. והלכתא כרבנן:

2119

2120כתב במשקין. במי פירות, באבק דרכים, באבק סופרים, בכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו, כתב אות אחת סמוך לכתב, ואות אחת על גבי כתב פטור. תנא כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחת והשלימו לבגד חייב, ואפילו לרבנן דאמרי לקמן אינו חייב עד שיכתוב שתי אותיות ועד שיארוג שתי חוטין, להשלים שאני. אמר ר' אמי כתב אות אחת בטבריא, ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. אבל אינה מחוסרת מעשה דקריבה כגון שנהגין זו עם זו:

2120

2121מתני' נתכוין לכתוב אות ח' וכתב שני זייני"ן. תנא הגיה אות אחת חייב, השתא כתב אות אחת פטור. הגיה אות אחת חייב, אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש. תנא נתכווין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב, והתניא פטור, לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני:

2121

2122מתני' כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי הפנקס, אם אינן נהגין זה עם זה פטור, כתב אות אחת נוטריקון. רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין. היכי דמי נוטריקון כגון א"ב המו"ן (בראשית יז ה). אב בחור המון חביב מלך ותיק נאמן לאומות. אנכ"י (שמות כ ב), אמירה נעימה כתיבה יהיבה. יר"ט (במדבר כב לב), יראתה ראתה נטתה. כרמ"ל (ויקרא ב יד) כר מלא, נמרצ"ת (מ"א ב ח), נואף מואבי רוצח צורר תועבה. נצטד"ק (בראשית מד טז), נאמנים צדיקים טהורים דכים קדושים אנחנו:

2122

2123מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערביים, ר' גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. במאי קא מפלגי, ר"ג סבר אין ידיעה לחצי שיעור, ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור, והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים:

2123

2124[פרק י"ג] ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב. וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורן שני חוטין. תניא האורג שני חוטין על הגס ועל האימרא חייב. סתמא כרבנן:

2124

2125העושה שני בתי נירין בנירין דהיינו תרתי בבתי נירא וחדא בנירא:

2125

2126ובקירוס. היינו מצוביתא:

2126

2127בנפה ובכברה ובסל חייב, והתופר שתי תפירות וקושרן, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. דעבדא בכיסתא:

2127

2128מתני' הקורע בחמתו ועל מתו. פי' מתו דלא בר אבילות הוא:

2128

2129וכל המקלקלין פטורין. תנא הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע היום אמר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"ז. והולך ועובד. אמר רב חנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתא לית לן בה:

2129

2130והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן, שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלוא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט, דהיינו ד' אצבעות. ר' יוסי מחוי כפוף, ר' חייא בר אבא מחוי פשוט:

2130

2131מתני' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל, וצבי לבית חייב, וחכמים אומר' צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין [חייב]. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שווין, זה הכלל כל המחוסר צידה פטור, ושאין מחוסר צידה חייב. והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ת"ר הצד חגבין (וזבובין) [גזין] וצירעין ויתושין בשבת חייב חטאת דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב חטאת, וכל שאין במינו ניצוד פטור, אבל אסור:

2131

2132מתני' צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב חטאת, נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר:

2132

2133ישב האחד על הפתח לא מילאהו, וישב השני ומילאהו, השני חייב, ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב על צידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב, והשני פטור ומותר, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור מקרבן חטאת, אבל אסור מדרבנן, לבר מתלת דפטור ומותר לכתחלה, חדא הא, דמדתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו וכו', שמע מינה דפטור ומותר. ואידך המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב חטאת, ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ שמע מיניה דפטור ומותר. ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב, דמדתנן כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא יישך שמע מיניה דפטור ומותר:

2133

2134[פרק י"ד] שמונה שרצים האמורין בתורה. דהיינו החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת (ויקרא יא כט ל):

2134

2135הצדן והחובל בהן חייב, לפי שיש להן עורות:

2135

2136ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, לפי שאין עורן חלוק מבשרן:

2136

2137הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. הא הרגן חייב לדברי הכל, לפי שפרין ורבין כאלים ושאר בהמה חיה ורמש, אבל בכינה פליגי ר' אליעזר ורבנן, דתנא ר' אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל בשבת, ושניהם לא למדוה אלא מאלים, ר' אליעזר סבר כאלים מה אלים שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, שכן במשכן שוחטין אותן ומפשיטין אותן, דכתיב ועורות אלים מאדמים (שמות כה ה), אף כל שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, וכינה יש בה נטילת נשמה, ורבנן סברי כאלים מה אלים דפרין ורבין ולהכי חייב ההורגן בשבת אף כל שפרה ורבה ההורגן בשבת חייב, וכינה אינה פרה ורבה, וכי תימא הא אמרינן, הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. מינא הוא דמקרי ביצי כנים, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין, וקיימא לן כר' יהושע. אבל ההורג פרעוש בשבת אפילו ר' יהושע מודה דחייב:

2137

2138מתני' חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. משום דאית להו עור. ואע"ג דאית ליה ניקבי ניקבי קיי"ל כדאמרי במערכא, כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. תניא אין עושין מי מלח מרובין לתוך הכבשין שבתוך הגיסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל. וקיימא לן הכי. אין עושין מי מלח עזין, אביי ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שהביצה צפה בהן, וכמה, אמר אביי תרי תילתא מילחא ותילתא מיא. למאי עביד ליה למורייסא. אמר רב חזקי' משמיה דאביי ממלח צנון בשבת אסור וביצה מותרת, וכן הלכתא. יין לתוך העין אסור, על גבי העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. ושורה אדם פתו ביין ונותן על גב העין בשבת. ואמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גבי עינים בשבת ואינו חושש. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ואי מסתכן הוא בה שוחק סממנים בשבת, ומביא ברשות הרבים, דההיא אמתא דהוות בי מר שמואל הקדיחא לה עינא בשבתא, צווחא צווחא וליכא דאשגח בה, פקע עינה ומתה, אלמא סכנת נפש היא, כגון רירא דיצא דמא ודמעתא ותחילת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא דלא. אמר ר' חנינא מצילין אזנים בשבת בסס אבל לא ביד. דיד איזרף זריף. חנן התם במסכת יומא מתיא בן חרש אומר החושש בפיו מטילין לו סם בפיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וספק נפשות להקל, ודוחה את השבת. ואע"ג דאמדוה עד למחר לא מעכבינן ליה עד לאורתא, כי היכי דלא ניחול עלי' שבתא, אלא עבדינן ליה לאלתר. וכן נמי כי אמדוה לתמני יומי מחללין עליו תרי שבתא. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה [בשבת] בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו חמין מיד, וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא ע"י גוים, ולא ע"י קטנים, אלא ע"י גדולי ישראל, ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דמיתציידי כוורא בהדיה, ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעליהו, ואע"ג דקא מתקן דרגא לחול. ראה שננעלה דלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי. מכבין ומפסיקין לפני הדליקה להציל את הנפש, ואע"ג דקא מכביך כוביא. בכולהו ובכל כיוצא בהן שהן לפיקוח נפש מישראל מחללין את השבת ואין צורך ליטול רשות מב"ד, והזריז הרי זה משובח. אמר מר עוקבא מי שניגפה ידו או רגלו צומתו ביין בשבת ואינו חושש, ואי אגבא דכרעי' הוא צמית ליה בחלא, דאמר רב [אדא בר] מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת:

2138

2139מתני' אין אוכלין איזובין בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, מאי איזובין, שומשוק, ואכלי לי' כשבע תמרי אוכמתא ומעלי לקוקאני דהווין מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין:

2139

2140מתני' כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת. ואפילו טחול לשיניים וכרשינין לבני מעיים:

2140

2141וכל המשקין הוא שותה ואפילו מי צלפין בחומץ, אבל מי רגלים לא איקרו משקין דלא שתו להו אינשי הלכך אסירי. אין לועסין משטיכי בשבת ולא יטוף סם בשיניו, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אבל מפני ריח הפה מותר:

2141

2142מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע, מטבל כדרכו ואינו חושש. החושש בגרונו לא יערערנו בשמן לכתחילה אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מיא דסילקא:

2142

2143מתני' החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך שמן ואפילו וורד. והלכתא כר' שמעון דשרי, ואליבא דרב דסבר אי שכיח אין ואי לא שכיח לא:

2143

2144[פרק ט"ו] ואלו קשרין שחייבין עליהן, קשר הגמלין, וקשר הספנין, וכשם שהוא חייב על קישורן, כך הוא חייב על התירן, ר' מאיר אומר כל שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייב עליו:

2144

2145קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל, ור' יהודה מתיר, כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ויש לך [קשרין] שאין חייבין עליהן חטאת, אבל איסורא איכא, ומאי נינהו קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא:

2145

2146יש לך קשרין שאין חייבין עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנין, קושרת אשה מפתחי חלוקה לכתחילה. ורצועות סנדל, דאושכפי דמעשה אומן הוא, אם התירן חייב מפני שהוא קשר של קיימא, ואי מעשה הדיוט הוא פטור אבל אסור, ורצועות היוצאות מגופה של מנעל וקושרין על הרגל דלאו מעשה אומן הוא. ולאו קשר של קיימא הוא ומותר לכתחילה:

2146

2147מתני' מקפלין את הכלים אפילו ארבע וחמש פעמים, ומציעין את המטות [מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות] מיום הכפורים לשבת. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא באדם אחד, ובבגדים חדשים ולבינים, ובמי שאין לו להחליף, אבל בשני בני אדם לא, דעביד כמעשה חול, אי נמי בבגדים ישנים לא דלמא אתי למקרעינהו, ובבגדים צבועים נמי לא, שאין ניאותן בהן בכך, ומי שיש לו להחליף נמי לא, אמר רב הונא יש לו להחליף חייב להחליף, דכתיב וכבדתו מעשות דרכיך וגו' (ישעי' נח יג), וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דר' יוחנן דהוה קרי למאניה מכבדותי', וכתיב ותחת כבודו יקד יקוד (ישעי' י טז), ותרגם יונתן בן עוזיאל ותחות לבושיה יקרהון מיקד יקדון. וא"ר יוחנן מנין לשינוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (ויקרא ו ד). ותנא דבי ר' ישמעאל [לימדך תורה דרך ארץ] בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, לא ימזוג בהן כוס לרבו:

2147

2148מעשות דרכיך (ישעי' נח יג) שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול, דלא ליפסע פסיעה גסה דהויא אמה. ומרהט בשבתא לבית המדרש או לבית הכנסת שפיר דמי. ואין בדבר משום חילול שבת, דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג (הושע יא י). היה מהלך בשבת ופגע באמת המים שרי למפסע פסיעה גסה כי היכי דלא ליקיף. אי נמי דלא למיתווסן מאני דלא ליתי לידי סחיטה. וכיון דלא אפשר ליה דלא ליפסע שרי:

2148

2149ממצוא חפצך (ישעי' נח יג), חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין:

2149

2150ודבר דבר (שם שם), שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, בשבת דיבור של חפצי רשות אסור, הרהור מותר:

2150

2151[פרק ט"ז] כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה. פי' שכתובין בלשון הקודש:

2151

2152בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן, אעפ"י שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. איתמר היו כתובין תרגום או בשאר לשונות רב הונא אמר אין מצילין, דהא לא ניתנו לכתוב, ושקורין בהן נביאים ושאין קורין בהן כתובים. ורב חסדא אמר מצילין, סבר מפני בזיון דברי קדושה, ושקורין בהן דכתיבי בלשון הקודש, ושאין קורין בהן, דכתיב תרגום ובכל לשון. והלכתא כרב הונא, דהוא רביה דרב חסדא. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

2152

2153היו כתובין בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה:

2153

2154והברכות, דהיינו פיוטין:

2154

2155והקמיעות אין מצילין אותן מפני הדליקה. וכבר פסיקנון לאחרן. וספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך שלימות, ואפילו בכללן יגר שהדותא דהוי לשון תרגום, אי נמי פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות אלא שיש בה אזכרות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותו מפני הדליקה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו, דמפקי עבדייהו גוים לחירות, ומסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, והלכך אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת:

2155

2156מתני' מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אעפ"י שיש בתוכן מעות. משום שנעשו בסיס לדבר המותר להציל ובלבד שלא יערים, דהאי דשרו ליה רבנן להציל כשיש מעות בתוכו, כגון דקטירי דאי מצרכת ליה לאפוקינהו אדהכי והכי נפלה דליקה בכתבי הקודש:

2156

2157מתני' ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש, בן בתירא אומר אף למפולש. היכי דמי אמר רב אשי שלשה מחיצות ולחי אחד. והן מבוי שאינו מפולש. ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי ולא בחצר:

2157

2158מתני' מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, כיצד מצילין נפלה דליקה במבוי בשבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת. תניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה. ובלבד שלא יביא אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף, נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרף ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט ואין מערימין בכך. ת"ר הציל פת נקייה אינו מציל פת הדראה. הציל פת הדראה מציל פת נקייה. לכבוד תענוג שבת. ומצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים, ואין צריך לומר מיו"ט לחול ולא משבת ליו"ט, (אלא) [ולא] משבת זו לשבת אחרת. אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם ערב שבת להוצאות שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה), והכינו לאלתר:

2158

2159תנו רבנן שכח פת בתנור וקדש [עליו] היום, מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יעשה עמהן חשבון לאחר השבת, והרודה רודה בסכין אבל לא במרדה, וכבר אסיקנא ליה לאחרן:

2159

2160ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ר' חידקא אומר ארבע, אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' (שם שם כה), רבנן סברי הני תלת היום דכתיבי בהדי דאורתא, ור' חידקא סבר לבר מדאורתא, והלכתא כתנא קמא:

2160

2161תנו רבנן מדיחין כלים בשבת לצורך שבת, באיזה צד קערות שאכל בהן בלילי שבת מדיחן כדי שיאכל בהן בשחרית, אכל בהן בשחרית מדיחן כדי שיאכל בהן במנחה, אכל בהן במנחה לא ידיחם מעתה, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחית מדיחן כל היום, לפי שאין קבע לשתייה. א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, דכתיב בהו שלש פעמים היום, מחבלו של משיח, דכתיב כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג יט), וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב והיה ביום ההוא ביום בוא גוג (יחזקאל לח יח), ומדינה של גיהנם, דכתיב יום עברה היום ההוא (צפני' א טו). אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים לז ד), במה מענגו, בדגים גדולים, בתבשילין נאים, במיני בגדים, במאכל במשתה, בכסות נקייה. אמר רבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות, מאי טעמא, לחם משנה כתיב (שמות טז כב). אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה נקיט תרתי ככרות ובצע חדא. רב אמי ורב אסי כי הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עילווי', אמרי הואיל ואיתעבידא בה מצוה חדא נעביד בה מצוה אחריתי. אמר ר' אליעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב [שבת], ואפילו אינו צריך לאכול כזית. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, בזמן שמוצאין לו נר דלוק ושולחנו ערוך, ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר כך לשבת אחרת, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לא מצאו כך מלאך רע אומר כך לשבת הבאה, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו, מאי תקנתיה לקדום אקדומי. אמר ר' חנינא לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת, כדי שתהא מתוקנת לו כל השבת כולה. תניא נמי הכי חמין במצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא:

2161

2162בשמים במוצאי שבת מצוה, מאי טעמא משום נשמה יתירה שניתנת באדם בערב שבת ובמוצאי שבת ניטלת הימנו, שנאמר שבת וינפש (שמות לא יז), כיון ששבת וי אבדה נפש. אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. אמר רב הונא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו באין שני מלאכי השרת ומניחין ידיהן על ראשו, ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעי' ו ז). אמר רב חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית, דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכתיב התם בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ו):

2162

2163וקידוש יום מן התורה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שולחנך, מאי מקדש נוטל כוס של יין ואומר ויכולו השמים עד סוף הפרשה, בא"י אמ"ה בפה"ג, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. אין לי אלא שבת, חג המצות מנין ת"ל למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז ג), חג השבועות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים (שם ה טו). חג הסוכות מנין, ת"ל ויפדך ה' אלהיך (שם טו טו) ומנלן דבחג הסוכות קאים מדעלויה קרא כתיב וזכרת כי עבד היית (שם טז יב), וכתיב בתריה חג הסוכות תעשה לך (שם טז יג). ותניא לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון, שבת ויו"ט יש בהן הזכרה בברכת המזון, אבל קידוש על הכוס אין בהן, ואע"ג דמידכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון, מאי טעמא זכור וזכרת תרי קראי כתיבי ואתון מועדות וילפי משבת, מה שבת בתפלה ועל הכוס, אף יו"ט בתפלה ועל הכוס, והיכא דלית ליה חמרא ואית ליה קיטופי דענבי עצר ומקדש עילויה. דאמר ר' יהושע בן לוי סוחט אדם אשכול של ענבים מערב שבת ומקדש עליו לשבת, הואיל וגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו ד). והיכא דיהבו ליה כסא דחמרא לקדושי וקדיש, ואישתלי ולא טעים מידי ושקלוה אחריני ושתיוה, מתיין ליה כסא אחרינא ומברך בפה"ג ושותה, דאמר מר המקדש אם טעים מלוא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. והיכא דאיסתניס ולא קדיש באורתא אחמרא, מקדש בצפרא, ואפילו כולי יומא, דאמר רבא הלכתא מי שלא קידש בלילי שבת מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבוע כולה, והני מילי הוא דלא טעים מידי, דקיימא לן הלכתא טעם מקדש, טעם אינו מבדיל:

2163

2164והיכא דפשיטא ליה מילתא דלבי שמשא בשבתא לא מתרמי לי' חמרא לקדושי עלי', ואיתרמי ליה [חמרא] במנחתא דמעלי שבתא, אי נמי היכא דיתיב ושתי חמרא בפניא דמעלי שבתא, וידע דלאורתא לא מתרמי לי' חמרא, מקדש מבעוד יום ואומר ויכולו, ואע"ג דאיכא עידנא טובא, ולאורתא כד אתי לביתיה מקדש אריפתא להוציא בניו ובני ביתו:

2164

2165ויתר ערכי הקידוש פסקתי במסכת פסחים בפרק אחרון:

2165

2166והיכא דקא בעי לצלויי בשבתא בערב שבת במנחה מצלי, דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס במנחה:

2166

2167ומתשע שעות ולמעלה דמעלי שבתא ודמעלי יומא טבא, לא מתבעי ליה לאינש לאתחולי בסעודתא, דתנו רבנן לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו ר' יוסי לא קאמר אלא דאינו מפסיק, אבל להתחיל אפילו ר' יוסי מודה דלא יתחיל:

2167

2168והיכא דקבע סעודתיה מקמי ט' שעות בערב שבת וקידש עליה יומא ועדיין יתיב בסעודתא, פריס מפה עילויה פתורא ומקדש, ואע"ג דלא בריך ברכת המזון, ולבתר דמקדש שארי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון:

2168

2169וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכי נמי מפסיקין להבדלה. דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה, ואמרינן למאי, לאו לעקירת שלחן, לא לפריסת מפה. ובדוכתא דמקדש אינש, התם מתבעי ליה למיכרך ריפתא, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), במקום שקראת שבת שם יהא עונג:

2169

2170והיכא דאיכא דוכתא דלא שכיח חמרא, ואיכא דוכתא אחריתי בתוך התחום דשכיח בי' חמרא, וביממא דשבתא הוא דיכול למיזל, ובליליא לא יכול למיזל למוצאי שבת, ליזיל ביממא ומבדיל:

2170

2171וכן נמי מאן דיתיב בהדי פניא דשבתא וקא שתי חמרא, וידע דלאורתא לית ליה חמרא לאבדלתא, מבדיל כד בעי למיקם, ואע"ג דאיכא עידנא טובא:

2171

2172ואסור ליה למעבד עבידתא עד אורתא, ולאורתא כד חזי נורא מברך בורא מאורי האש, ואומר הבדלה על הכוס:

2172

2173והיכא דנפקא לן לשבתא וצריך לה למעבד עבידתא מקמי צלותא אתבעי לי' לברוכי המבדיל בין קודש לחול, והדר משתרי לי' והוא דאמר בה הזכרת שם ומלכות. דאמר ליה ר' אבא לרב אשי במערבא מברכינן בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ועבדינן עבידתא, והני מילי מקמי צלויי, אבל בתר צלויי כיון דאבדיל בצלותא לא צריך לברוכי [המבדיל] מיקמי מלאכה:

2173

2174והיכא דאקדיש ליה באושפיזא, ואיתרמי ליה אינשי בדוכתא אחריתי דלא גמירי לאקדושי אזיל ומקדש להו, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מקדש לן בשבתא, וכי הוה אתי ארישיה מדברא הוה הדר ומקדש להו, אמר להוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי:

2174

2175ונשים ועבדים וקטנים חייבין בקידוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור (שמות יג ג, דברי' ה יב), כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ונשים ועבדים הואיל ואיתנהו בשמירה דשבתא, איתנהו בזכירה:

2175

2176והיכא דאישתלי ולא אידכר דשבתא ודיומא טבא בין בתפילה בין בברכת המזון מחזירין אותו, והני מילי הוא דפתח בהטוב והמטיב, אבל לא פתח בהטוב והמטיב, בשבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית כאשר דבר בא"י מקדש השבת, וביום טוב אומר ברוך שנתן מועדים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון כאשר דבר בא"י מקדש ישראל והזמנים:

2176

2177טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילת ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה אלא ביום, ולא שנא חודש מלא ולא שנא חודש חסר:

2177

2178ואם טעה יחיד ולא הזכיר של שבת ושל יום טוב של חולו של מועד בערבית מחזירין אותו, ואע"ג דקיימא לן דתפלת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא קיבלה עליה לצלויי כלל, אבל האידנא דפשט דבר זה בכל ישראל לצלויי תפלת ערבית, איקבעה לה עלייהו חובה, וכיון דצלי שוויי' עלייהו חובה, ואי לא אידכר מיתבעי ליה למהדר לצלויי, דאי לא תימא הכי בראש חודש מאי איצטריך לן למימר שאין מקדשין ראש חודש בלילה אלא ביום, ולהכי אין מחזירין אותו, ותיפוק לי דשבתות ודימים טובים נמי אין מחזירין אותו, דהא תפלת ערבית רשות היא. אלא לאו שמע מינה דכי אמרי תפלת ערבית רשות היא היכא דלא קבילו עלייהו לצלויי כלל, אבל היכא דצלי לי' שווייה עליה בחובה, ואי לא אידכר מטרחינן ליה למהדר לצלויי, משום דלא אידכר של שבת ושל יום טוב, ואלו דברי הגאון:

2178

2179והיכא דטעה בשבת או ביום טוב ופתח באתה חונן, או באחת מכל הברכות האמצעיות, גומר אותה ברכה וחוזר ואומר של שבת או של יום טוב:

2179

2180ומאן דיתיב בתענית בשבת, כגון תענית חלום, כיון דליכא ברכת שומע תפלה, לא מבעי ליה למימר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בכל עת צרה וצוקה באנפי נפשיה למימרי' ברכה ולמיחתם העונה בעת צרה, אלא בתר דמסיים עושה שלום אומר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בעת צרה וצוקה, ואומר יהיו לרצון אמרי פי ומשלים תעניתא, ומותיב תעניתא אחריתי לתעניתי':

2180

2181ומאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא משלים, דדריש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכתא מתענה ומשלים:

2181

2182ובאחד בשבת אמור רבנן דלא גזרינן תעניתא, מפני שהוא שלישי ליצירה, כענין שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (בראשית לד כה), והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, כד מקלע ט' באב באחד בשבת ומתבעי לי' לאפסוקי מאכילה ושתייה מבעוד יום דשבת מהו לאבדולי אכסא דחמרא, כיון דאמר מר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכי נמי מבדיל, או דילמא כיון דערב תשעה באב גופיה שבת, היא ומסעודתא דמפסיק בה ואילך מחייב בתוספת עינוי ולא מצי לאבדולי. תא שמע דרב איקלע לגבי גניבא צלי של שבת בערב שבת. אמר ליה ר' ירמי' בר אבא לרב מי בדיל מר ממלאכה אמר ליה בדילנא, אלמא כוון דקבלה לשבתא עילויה איתסר ליה למעבד עבידתא, הכא נמי כיון דבעי למימר המבדיל בין קודש לחול אפיק ליה חולא מפומיה, הלכך לא מצי לאבדולי:

2182

2183אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עבד ע"ז כאנוש, הקב"ה מוחל לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו (ישעי' נו ב), אל תקרי מחללו אלא מחול לו:

2183

2184מתני' מצילין סל מלא ככרות אעפ"י שיש שם מאה סעודות, ועיגול של דבילה, והבית של יין ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אם היו פיקחין עושין עמו חשבון וכו'. הכי אסיקנא אם היו פיקחין ויודעין דכי האי גוונא לאו שכר דאסור בשבת הוא והוו צורבא מדרבנן דלא ניחא להו דליתהנו מאחרים ובחנם נמי לא ניחא להו דליטרחו, עושין עמו חשבון לאחר השבת:

2184

2185להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת, בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת. ולית הלכתא כבן בתירא:

2185

2186ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו, ולובש כל שהוא יכול ללבוש, ועוטף מה שהוא יכול לעטוף, ר' יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן, מקטורין, אונקלי, פי' אונקלי בגד דקיק מאד שעל ראשו. פונדא בגד אדם שלובש אדם ותפור בכמה מקומות ומניח שם דבר המאורע לו. אנפיליון ערילרס, ואם הוא של עור הוי חופה את רוב הרגל, כדתנן חלצה באנפיליון חליצתה פסולה. מעפורת פי' בגד צמר שמתעטפין בו. ויש מפרשים סודר שמעטף בו ראשו, וזהו שכתיב ויתחפש באפר (עליו) [על עיניו] (מ"א כ לח) ותרגם יונתן בן עוזיאל וכריך במעפורת על עינוהי. אוורקסין פי' מכנסיים, ועשה להם מכנסי בד (שמות כח מב), תירגם ירושלמי ועבד להון אברקסין דבוץ. ואלו הן מקטורן אונקלי ופונדא ואנפליון ומעפורת וקנבוס של פשתן וחלוק ושני אוורסקין ושני מנעלים ושני פרגוד ושני אנפליות וחגור שבמתניו וכובע שבראש וסודא שעל צווארו, ופירושן למעלה, והלכתא כתנא קמא ולא כר' יוסי:

2186

2187מתני' ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי [שידה] תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אומר בכלי חרס חדשים מלאים מים, מפני שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' שמעון בן ננס. תניא ספר תורה שאחז בה האור מצד אחר נוטלו וקורא בה, ואם כבה כבה, כיוצא בו טלית שאחז בה האור מצד אחד נוטלה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה, ודוקא ביום דזמן ציצית הוא, דאתי עשה ודחי את לא תעשה, אבל בלילי שבת, דלילה לא זמן ציצית היא לא. ת"ר נר שעל גבי טבלא ומתיירא מפני גוים מפני ליסטין מפני רוח רעה, מנער את הטבלא והיא נופלת מאיליה, וכי האי גוונא פטור ומותר, ובשוכח הנר על גבי טבלא, אבל במניח מדעתו נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור. ואי מנער לה ונפלה וכבתה פטור אבל אסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כנגדה אפילו ברוח מצויה וכל שכן בשאינה מצויה:

2187

2188מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו על ישראל. אבל ישראל קטן שבא לכבות אין מניחין לו מפני ששביתתו עליהן. שמע מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו, א"ר חמא בשעת הדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:

2188

2189מתני' כופין את הקערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן, וצואה של תרנגולים בשביל קטן שלא יוזק בה ומותר לכבדה מאותה חצר ולהוליכה לבית הכסא דגרף של ריעי הן. וקיימא לן גרף של ריעי מותר לטלטלו:

2189

2190ועל עקרב שלא תשיך. תניא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן לדברי הכל. תנו רבנן נזדמנו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן, [לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו] ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בנישופין בו. אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא צירעה דורסו לפי דרכו, וכן נמי רוק דורסו לפי דרכו:

2190

2191מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, עשה גוי כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים. תנו רבנן גוי שליקט עשבים לאכול בהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל, במה דברים אמורים בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו אסור, מפני שמרגילו אצלו לשבת אחרת, ואישתכח דקא אתי ועבדי לצורך ישראל, אי נמי גזירה שמא ירבה בשביל ישראל, ודוקא מים ועשבים דחיישינן להכי, אבל להדלקת הנר ועשיית הכבש, וכיוצא בהן, דליכא למיגזר בהו שמא ירבה בשביל ישראל מותר, דנר לאחר נר למאה, אעפ"י שהוא מכירו, אם עשה גוי בשביל עצמו מותר אחריו ישראל, והא דקתני גוי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל בהמתו, אוקימנא דקאים לה באנפה, ואזלה היא ואכלה, אבל לאוקומה ישראל עלייהו אסור דהוי כמוקצה:

2191

2192ת"ר עיר שישראל וגוים דרין בה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בה מיד, פירוש מיד היינו מיד דלמוצאי שבת ואין צריך להמתין בכדי שיעשו או שייחמו, אם רוב ישראל ממתין בכדי שייחמו, וכן מחצה על מחצה אסור, דהוי לה כרובה ואדעתא דרובה קא מחממי. ונר הדלוק במסיבה אם רוב גוים משתמש ישראל לאורה אם רוב ישראל אסור. מחצה על מחצה נמי אסור, והני מילי בסתם, אבל אם ידוע דגוים לתשמישייהו ממש קא מדליקי ליה כגון למיקרי בשטרייהו אפילו רוב ישראל מותר להשתמש לאורה:

2192

2193רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכיר אדם מרחץ לגוי מפני שנקראת על שמו של ישראל וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים, אבל שדהו לגוי מותר, דאמרי אריסותיה קא עביד:

2193

2194וישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי בשעה שבאו לחשבון, טול אתה חלקך בשבת, ואני חלקי בחול, ואם הותנו בשעת שותפות מותר, הנהו מוריקאי דהוה נקיט גוי בשבת, וישראל נקיט חד בשבת, אתי לקמיה דרבא שרא להו מסתמא, ולא היא אלא צריך לאתנויי מעיקרא:

2194

2195[פרק י"ז] כל הכלים ניטלין בשבת. מוקמינן לה להכי, כל הכלים הניטלין בשבת דלתתויהן ניטלין עמהם, אעפ"י שנתפרקו בחול ניטלין בשבת:

2195

2196ואין דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן, שדלתות הבית קבועין ולא הוכנו לטילטול, ואלו מוכנין לטילטול. תנו רבנן דלת של [שידה ושל] תיבה ושל מגדל ושל לול של תרנגולין ניטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע:

2196

2197מתני' נוטל אדם קורדום לפצע בו אגוזין וכיוצא בהן אבל לא קורנס ואפילו קורנס של אגוזין לא יטול, וכן סיכי, דהיינו יתידות לתקן המשי. וכן מזורי, היינו עצים דחביט בהו, וכן זיירי, היינו כעין (קשרים) [קרשים] לנער בהן משי, כולהו אסורין ליטלן לפצע בהן אגוזים וכיוצא בהם, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום והוי מוקצה:

2197

2198מתני' נוטל אדם קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו. תנו רבנן פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, ואם לאו אסור לטלטלה, ר"א בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהן, אמר רב נחמן הלכה כר"א בן תדאי:

2198

2199מחט של יד ליטול בה את הקוץ, בין נקובה ובין שאינה נקובה, והלכה כרב יוסף:

2199

2200ושל סקאין לפתוח בה את הדלת:

2200

2201[מתני'] קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. ובין כך ובין כך ניטל בשבת:

2201

2202כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי:

2202

2203פירוש אוכלא היינו אבל גדולה שמכבס ומלבן הכובס את הבגדים כששורה אותן במים ומכה אותן במזורי ומהפך ושורה ומכה. אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ואסירי:

2203

2204מתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. אוקמה רבא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך מקומו בין לצורך גופו הוא ניטל, ושלא לצורך אפילו מחמה לצל לא, ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו דבן אדם אין, מחמה לצל לא. אמר רבא דבר בשביל שלא יגנב זהו טילטול שלא לצורך ואסור, טעמא שלא יגנב אבל לצורך גופו דבן אדם ולצורך מקומו מותר. ומכבדות של מילת. פירוש כגון זנב שועל וכיוצא בה שמכבדין בהן כלי מילת. מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא אא"כ צריך לגופו או למקומו:

2204

2205מתני' כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין [עמהן], ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בה את הכד שברי זכוכית לכסות בה פי הפך, ר' יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה [לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית] לצוק בתוכן שמן. והלכתא כתנא קמא ולא כרבי יהודה. ולא אמרינן סתמא ר' מאיר, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אלא ודאי הלכה כסתם משנה, ואעפ"י שנשתברו בשבת מוכן הוא ומותר, כל שכן כשנשתברו מערב שבת, דאפילו לר' יהודה מותרין. אמר רב נחמן הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטלינהו בשבת, [דחזו למיזגא עלייהו] שרגינהו ודאי אקצינהו. וחרס קטנה מותר לטלטלה בשבת ברשות הרבים ארבע אמות, כגון דאיתווסו ליה (מאניה) [מסאניה] ושקיל לה וכפר בה ממנה. אמר שמואל מגופת חביות שנשברה היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת, ולא יספות, כלומר ולא יחתוך, כדאמרי' סופת הוא באבטיח, ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. אמר שמואל שירי מחצלת שבלו מותר לטלטלן בשבת לכסות בהן צואה:

2205

2206מתני' האבן שבקרויא אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה, זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת, קשורה אין שאינה קשורה לא גזירה שמא יקטום:

2206

2207מתני' ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו, וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו:

2207

2208כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות. אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. אמר ר' יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, דכולי עלמא כסויי הקרקעות אם יש להם בית אחיזה ניטלין ואם לאו אין ניטלין, כסויי הכלים אע"ג דאין להם בית אחיזה שרו, כי פליגי בדכלים וחברינהו בארעא תנא קמא סבר גזרינן, ור' יוסי סבר לא גזרינן, והלכתא כתנא קמא:

2208

2209[פרק י"ח] מפנין ארבע וחמש קופות של תבן מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש בשבת, אבל לא את האוצר. השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, אמר רב חסדא ד' מה' כדאמרי אינשי ואפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את כל האוצר, דלמא אתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחיל, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, והלכתא כוותיה בשבת דסתם לן תנא כוותיה. ואע"ג דסגיא שמעתתא כרב חסדא וסתם ברייתא כוותיה לא קיימא לן כוותיה:

2209

2210תבואה צבורה מותר לטלטלה בשבת כר' שמעון ואעפ"י שלא התחיל בה מערב שבת. וכמה שיעור תבואה לתך, והני ד' וה' קופות דקאמרינן איבעיא ולא איפשיטא ולהכי עבדינן לחומרא, והכל לפי האורחין, וכל חד וחד מפנה לנפשיה, ודוקא מפני האורחין להסב לסעודה ומפני ביטול בית המדרש למיזגא התלמידים דהוי להו דברים של מצוה, אבל שלא במקום מצוה לא:

2210

2211מתני' ולא את הלוף ולא את החרדל. ת"ר מטלטלין את החצב להאכיל לצביים ואת החרדל להאכיל ליונים. פירוש חצב היינו דאמרינן ביום טוב חציבא מקטע רגליהון [דרשיעיא, נטיעה מקטע רגליהון] דקצבים ודבועלי נדות, והיינו עשב שרשיו הולכין ומעמיקין הרבה ומיושרין למטה, ובו תיחם יהושע בן נון את הארץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית להאכיל לנעמיות, וחבילי זמורות להאכיל לפילין:

2211

2212מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם הכינם למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין. והכי הלכתא. חבילת אזוב וכן פיגם וכל מיני בשמים, אם מסתפק מהן בשבת קוטם ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו. אשכול של ענבים וכל מיני פירות שכיוצא בו בורר אוכל אוכל ומניח את הפסולת. איתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר, רב חסדא אמר אסור. וקיימא לן כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוה. מטלטלין את העצמות בשבת להאכיל לכלבים, ובשר תפוח להאכיל לחיה, ומים מגולין להשקות לחתול, אמר רב שמעון בן גמליאל אסור להשהותן מפני הסכנה. ת"ר דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטל, בשר חי או מליח מותר לטלטלו:

2212

2213[מתני'] כופין את הסל לפני האפרוחין. בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות, בחצר המעורבת, ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. דאע"ג דמבטלי כלי מהיכנו דביטול כלי מהיכנו מדרבנן וצער בעלי חיים מדאורייתא, דכתיב רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (שמות כג ה). ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ואם אפשר לו לעשות לה פרנסה במקומה עושה לה ודיו:

2213

2214תנו רבנן מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא תרנגולת. אבל דוחין את התרנגולת. ת"ר אין עוקרין בהמה חיה ועוף אכל דוחין אותן שיכנסו לחצר:

2214

2215והאשה מדדה את בנה, א"ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור:

2215

2216וקיימא לן כר' יהודה דכל היכא דאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:

2216

2217מתני' אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, כל שכן בשבת, אבל מסעדין ביום טוב, אבל לא בשבת. כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא תפול לארץ, ונופחין לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שייניק. אמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט, היכי עביד, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם על ולדה, ומזלפין מי שיליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו:

2217

2218מתני' מיילדין את האשה בשבת. וקורין לה חכמה מחוץ לתחום ומחללין עליה את השבת. ת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה נר, ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה. ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי, ואפילו דרך רשות הרבים, דכתיב אשר יעשה [אותם] האדם וחי בהם (יחזקאל כ יא), ולא שימות בהן. אמר רב יהודה אמר רב חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, נסתם הקבר בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, והכי הילכתא דספק נפשות להקל. מאימתי פתיחת הקבר, אמר אביי משעה שתשב על המשבר, רב הונא בריה דר' יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר, אמר אביי ג' ימים. רבא אמר משמי' דרב יהודה שבעה. ואמרי לה שלשים, אמרי נהרדעי חיה ג' ז' ל', ג' בין אמרה צריכה אני בין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין ע"י גוי, כרב עולא בריה דרב עלאי דאמר כל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת, וכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, אמר ר' יהודה אמר שמואל לחיה שלשים יום, שלשים יום למאי הלכתא, אמרי נהרדעי לטבילה, אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה, אכל בעלה עמה בעלה מחממתה, כדכתיב כי אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם (קהלת ד יא). עושין מדורה לחולה ולחיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא מיבעיא ודאי חולה אלא אפילו ספק, היכי דמי רופא אחד אומר צריך לאחולי עליה שבתא, ורופא אחד אומר לא צריך, מחללין עליה שבתא, והיכא דרופא א' אומר צריך ואע"ג דהוא אומר לא צריך, ואיהו קים לי' בנפשיה לרופא שמעינן. אמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה בשבת על ידי ארמאי, ואפילו בתקופת תמוז:

2218

2219מתני' וקושרין את הטיבור בשבת ר' יוסי אומר אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. וכן צורכי דוולד נמי עבדינן בשבת. קטריין ליה לטיבוריה דלא ליעול ביה זיקא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת (יחזקאל טז ד). ומולדותיך ביום הולדת, מכאן שמיילדין את הוולד בשבת, לא כרת שרך, מכאן שחותכין הטיבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי, מכאן שרוחצין הוולד בשבת, והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין הולד בשבת, והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין את הוולד בשבת:

2219

2220[פרק י"ט] ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו עפ"י עדים. וכולה עניינא דמילה עסיקנא לה במילת אבינו אברהם וכער"ע חתן דמים:

2220

2221[פרק כ'] רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביו"ט:

2221

2222תלה מאי אמר רב יוסף חייב חטאת. ולא היא דהא תלינן כוזא בסיכתא אלא מדרבנן הוא דאסור גזירה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

2222

2223טלית כפולה, היינו שקשורה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ, ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל, ואין בגגה טפח, ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינה אהל קבוע אלא אהל ארעי, ולהכי פטור אם עשה בשבת, אבל אסור, ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותה היום מותר:

2223

2224ווילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. ואמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. א"ר ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור, ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמי, ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור:

2224

2225ואמר רב ששת האי סיאנא שרי, דהיינו כובע שמשתמשין בני אדם על ראשם ומאהיל על פניהם בשביל השמש. והני מילי דמהדק, ואי לא מהדק אסור. ואע"ג דלית ביה טפח. אמר רב הונא אמר רב היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי:

2225

2226מתני' נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצולו. אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא:

2226

2227מסננין את היין בסודרין בשבת. ואם היה היין תוסס ואינו עדיין צלול טורד חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוכה אפילו מים עכורין ואינו חושש:

2227

2228מסננין היין בסודרין ובלבד שלא יעשנו לסודר כעין גומא:

2228

2229ובכפיפה מצרית. א"ר חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח:

2229

2230אמר רב האי פרונקא, דהיינו מטלית, אפלגיה דכובא שרי אכולי כובא אסור:

2230

2231מתני' ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת, ר' יהודה אומר בשבת בכוס, בי"ט בלגין ובמועד בחביות. ואין עושין אלונטית בשבת, ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונטית, אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר:

2231

2232חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב, וכן שום וכל כיוצא בהן:

2232

2233מתני' אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ, ואין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה, אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס:

2233

2234גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא, וחכמים אוסרין, והלכתא כוותייהו. נוטלין מפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:

2234

2235מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענע בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו. אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור. אמר רב יהודה הני פלפלי מדיק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק, דלמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית, אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות ואסור כחו בכרמלית לא גזרו, אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא מאי טעמא בכותל לא משום דמיחזי כבונה האי בנין תקלא הוא, אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשויי גומות. איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור. רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר, והלכתא כרב פפא, אמר רב כהנא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. תני ר' חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו חושש. אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו, אבל לעבדו אסור, לעבדו פשיטא ותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי, אלא אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסור:

2235

2236תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואין יוצאין במנעל חדש, באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה. תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצתה בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצתה בו מערב שבת מותר, תני חדא שומטין מנעל מעל גבי אימום, ותניא אידך אין שומטין, לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן, דתנן מנעל שעל גבי אימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו מותר שפיר, אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר, לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר, הכא במאי עסקינן ברפוי, דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי לא, הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור שפיר, אלא לרבא דאמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר מאי איריא רפוי אפילו לא רפוי נמי ההיא דר' יהודה משום דר' אליעזר הוא, דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אם היה רפוי מותר:

2236

2237[פרק כ"א] נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה. אמרי דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ודוקא אבן דאי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, אבל דינר אסור, דאי נפיל אתי אבוה לאיתויי:

2237

2238מתני' האבן שעל פי החביות מטה על צידה והיא נופלת. אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור:

2238

2239היתה בין החביות מגביה ומטה על צידה והיא נופלת, מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט, היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה:

2239

2240אמר ר' חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לבר האסור. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו:

2240

2241א"ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר או תינוק ומביאו, ולית הלכתא כוותיה, דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבוד הבריות דעדיף, אבל הכא כופה עליו את הכלי ומשמרו:

2241

2242מתני' בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא כולה ומערה. אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה, ובית הלל כר' שמעון, וכי קא שרי ר' שמעון [לטלטולי] כגון [עצמות] דחזיין לכלבים וקליפין דחזינן למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי:

2242

2243מתני' מעבירין מעל גבי שולחן פירורין שהן פחות מכזית, ושיער של פולין ושל עדשין מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו, בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה והני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסיתא אסור והוא הדין לכל גרעינין. וקליפין הנאכלין בין לבהמה בין לאדם מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלא א"כ לצורך גופו של אדם או לצורך מקומו:

2243

2244[פרק כ"ב] חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג. [תנא לא יספוג] ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושין בחול. תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא ילקט לא לתוך הסל, ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

2244

2245מתני' אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין. ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור. אמר רב יהודה אמר שמואל מודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות. ואמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה. ודוקא כשיש בקדירה אוכל, דבהכי הוי ליה אוכל הבא לאוכל, וכל אוכל הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל אינו סוחט לתוך הקערה, ודוקא בקערה שאין בה אוכל, דבהכי הוי ליה משקה הבא לאוכל ואסור, מכל שכן על מנת לשתות דאסור, אבל אם יש אוכל בקערה נמי שרי, איכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל ביום טוב ולא בשבת, וכן מוכחין בעל הלכות גדולות שכתבוה בהלכות יום טוב. ואיכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל אפילו בשבת, ומוקים לה למתניתין בסוחט לתוך הקערה, דהוי להו משקין, אבל לתוך הקדירה סוחטין כדברי שמואל, כדפסיקנא, ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא ביום טוב הוא בלחוד, וכן הדעת נוטה, דאמר רב חסדא מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה, ומסתברא דביום טוב קאי, ולעולם הלכה כרב ושמואל לענין סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה, וכר' יוחנן דאמר הסוחט כבשין ושלקית למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת לאו איריא היא בהאי מימרא בהא ר' יוחנן בסוחט לתוך הקערה או לתוך הכוס קאי דאסור, דהוה ליה להוציא מהן משקין ממש לשתותן, או לטבול בהם בפני עצמן, אבל לסוחטן לתוך אוכלין שבקדירה אלו ואלו מותרין לסוחטן, דהוי להו אוכל הבא לאוכל ולא משקין, ועוד דר' יוחנן לא איירי באשכול כלל, והא דאמרי נמי לינק את הבהמה ביום טוב אסור, וכל שכן לחלוב לאו הכין הוא שהיונק מן הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדירה, שהיונק בפיו כסוחט למשקה ביד הוא, והחולב לתוך הקדירה כמפרק אוכל הוא, ולהכי שרי, ועוד דאותיב עלה רבינא דהוא בתרא והוא נמי מפרק לה, ורמי בר חמא נמי מותיב עלה ומפרקינן לה, וקמה לה הלכתא כשמואל באשכול, ולהכי הלכתא נמי כרב חסדא דקא יליף מינה דחולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדירה שיש בה אוכל, אבל לא לתוך הקערה, והכין חזינן דפסיק הגאון כדפסיקנא, ולית בה ספיקא:

2245

2246תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בהו רבנן. אמר ר' יעקב הלכה כר' מרינוס. תניא נחום איש גם זו אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצינעא ברגלו בשבת מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בהו רבנן. והא דאמר אבא שאול בפרק חרש שנשא פקחת נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב קאי ומשום דלית ביה איסור סקילה שרו רבנן. אבל בשבת דחמירא לא שרו רבנן:

2246

2247גופא כבשין ושלקות שסחטן בשבת אמר רב לגופן פטור ומותר, למימיהן פטור אבל אסור. וכן נמי אמר שמואל. ור' יוחנן אמר לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת דהוו להו רב ושמואל בחדא שיטתא. ור' יוחנן (לחוד) [יחיד] ואין דבריו של אחד במקום שנים:

2247

2248מנתי' חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו בשבת מעצמן אסורים, ור' אליעזר ור' שמעון מתירין. והלכתא כוותיהו.:

2248

2249[מתני'] כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. כגון תרנגולתא דר' אבא, דהוה מלוחה ביותר וכשביקשו לאוכלה לא היתה נאכלת מחמת מילחה, והיו שורין אותה בחמין בשבת:

2249

2250וכל שלא שהה בחמין מערב שבת מדיחין אותה בחמין בשבת, חוץ מן המליח וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

2250

2251שובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף, מבעוד יום כשהוא כלי אחד, ואם אינו כלי אחד מתיז את ראשה ממנה ואפילו בשבת, ומניחה לפני האורחין בשבת, מפני שמתכוין לעין יפה, ואינו חושש מחטאת. תניא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. ולמיברז חביתא בבורטייא אסור בשבתא משום דליפתח קא מכוין:

2251

2252מתני' אין נוקבין מגופה של חביות דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין, ולא יקבנה מצדה לדברי הכל, וקיימא לן כרבנן:

2252

2253ת"ר אין נוקבין נקב חדש לכתחלה בשבת, ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין. דרש רב נחמן בר יצחק משמיה דר' יוחנן הלכתא (כשמואל) [כיש אומרים]:

2253

2254ושווין שנוקבין נקב ישן לכתחלה בשבת, אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לשמר, דהיינו להוציא יין מן השמרים, אבל לחזק דברי הכל אסור. היכי דמי אמר רבא כשהוא נוקבה למעלה מן היין זהו לשמר ומותר. וכשהוא נוקבה למטה מן היין השמרים זהו לחזק ואסור. והלכתא כתירוציה דרבא. גובתא דהיינו שפופרת אין חותכין אותה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ור' יאשיה מיקל בחתיכה. והלכתא כר' יאשיה. נפלה מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וטעמא דר' יאשיה דמיקל בחתיכה דלא מתקן מנא דהא לא מיתקנח בקנקנין:

2254

2255מתני' אם היתה המגופה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח, אמר ר' יהודה מעשה ובא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת. מישחא רב אסר ושמואל שרא, והלכתא כרב:

2255

2256מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמין בשביל שייחמו. ולא גזרינן דלמא אתי לאטמוני ברמץ:

2256

2257מתני' מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהם ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. והלכתא כרב. והאי דקתני שוטחין בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא. ואע"ג דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכתא כמחלוקת דברייתא וכר' יהודה דהא רב קאי כוותיה. אמר רב הונא המנער טליתו חייב חטאת. ולא אמרן דאסור אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה, וחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי אבל בחיוורא וסומקא לית לן בה. עולא איקלע לפומבדיתא חזי לרבנן דקא מנערי גלימייהו, אמר להו קא מחללי רבנן שבתא, אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי. אלמא בקפידא תליא מלתא, קפיד עליה אסור, לא קפיד שרי. אמר ר' יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת, תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאין בטלית מקופלת ומונחות להם על כתפיהן בשבתא חייבין חטאת, ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שכן דרכן של סוחרי כסות לצאת בכך. ותנינא חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו בשבת חייב חטאת, ולא חנווני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של בני חנווני לצאת בכך. והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן בשבת, ולא הרטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרטנין לצאת בכך. אמר ר' יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר"א בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא כרוכה לו באצבעו, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא הלכה אעפ"י שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו. עולא איקלע לבי אסי בר היני בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר ר' אלעי אסור לעשות מרזב לשבת, מאי מרזב, א"ר זירא כיסי בבלייתא, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא א"ל הכי מאי, א"ל אסור והכי מאי, א"ל אסור, אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא דלכנופי אסור, כל דלהתנאות שרי, כי הא שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה, כי אתי רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו, אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר בזו לא חייב ר"מ חטאת, א"ל דקדק ר"מ ע"כ שילשל רבי טליתו, כי אתי רבין אמר לא יהושע בן זירוז הוה אלא יהושע בן כפוסאי היה חתנו של ר"ע אמר בזו לא חייב ר"ע חטאת, א"ל דקדק ר"ע עד כאן שילשל רבי טליתו, כי אתא רב שמואל בר רבי יהודה אמר נשאל אתמר:

2257

2258מתני' הרוחץ במי מערה או במי טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו, אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידם. קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא חמין, אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין, לכתחלה לא, והיינו דקתני מי טבריא לגבי מי מערה לגלויי עלייהו דחמין נינהו. ומי טבריא רוחצין בהן לכתחילה. אבל מי מערה דקיימא לן דמערה מיטלטלא ונפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה משום הכי לא שרי ליה רבנן לכתחילה:

2258

2259ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד, ר' חמא בר חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש, ר' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת:

2259

2260ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין [כלי] על גב העין בשבת, אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בכלי הניטל בשבת, אבל כלי שאינו ניטל בשבת אסור. ואין שואלין דבר מן השד בשבת, ר' יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר' יוסי לא אמר אלא בשעת הסכנה:

2260

2261מתני' אבל לא מתעמלין. כגון קרקעיתה של דייסית שמעמלת ומתרפאת:

2261

2262ולא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת בשבת, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש, רב שמואל בר יהודא עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא:

2262

2263ודוקא רגליו ממש, אבל מנעלים שברגליו אסור ליה למיגרר במגררת, כדפסיקנא בשילהי פירקא דר' אליעזר אומר תולין את המשמרת, והכין הלכתא:

2263

2264אין יורדין לקורדימא, דהיינו פילומא, מאי טעמא משום פיקא:

2264

2265ואין עושין אפיקטוזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ומסתברא דהני מילי היכא דלית ליה צער, אבל בזמן שיש לו צער מותר:

2265

2266מתני' אין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, והא אנן תנן אין מעצבין, התם בחומרי שדרה דמיחזי כבונה. ואין מחזירין את השבר. א"ר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר בשבת:

2266

2267מי שנתפרקה ידו או רגלו לא יטרפם (בשמן) [בצונן] אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

2267

2268[פרק כ"ג] שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן האשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח את טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. א"ל [רבא בר] רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב, והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא"ל השאיליני ולא קפיד עילויה ואתי למכתב בשבת נמי אתי למכתב, א"ל בחול דלא שנא כי א"ל הלויני ל"ש כי א"ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למכתב, בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מנברא מילתא ולא אתי למכתב:

2268

2269איתמר הלוואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר ניתנה ליתבע. והלכתא כרבה:

2269

2270מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. משום קוביא. מונה אדם וכו'. וקיימא לן כאביי דאמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות:

2270

2271והא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להינחם לפניהם וקורין מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מן הכתב שעל גבי טבלא ופינקס. אוקימנא לה בדחייק מיחק, דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל כתוב בכתיבה בעלמא אסור, בין מידלי בין מתתאי. תניא אין רואין במראה בשבת, ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל, מ"ש הקבוע בכותל דאדהכי והכי מידכר, שאינו קבוע נמי אדהכי והכי מדכר, הכא במראה של מתכות עסקינן, וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין, וקיימא לן כתנא קמא:

2271

2272מתני' מפיס אדם עם בניו וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים זה על זה עוברים משום מידה ומשום משקל [ומשום מנין] ומשום לוין ופורעין ביום טוב כל שכן בשבת וכדברי בית הלל אף משום ריבית, אבל בניו ובני ביתו מותר, דאמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להלוות את בניו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית ויזהרו בו:

2272

2273מתני' מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא המנות. אמר ר' יעקב ברה דבת יעקב אבל לא [על] המנות של חול ביום טוב, מכלל שעל המנות של יום טוב ביום טוב מותר:

2273

2274מתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחבירו שכור לי פועלים ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. תניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ור' יהושע בן קרחה מתיר, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה, מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה, דאמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג), דיבור אסור הרהור מותר. רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, דכתיב ממצוא חפצך (שם שם), חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. ואמר ר' אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. ואמר רבי יוחנן הולכין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת, ואמר ר' יהונתן הולכין לתרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת. ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארס. ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת. תניא מחשבין חשבונות של מה בכך. וסוגיא דשמעתא כך הוא, דאפילו חשבונות שעברו אסורים, כגון דצריכי ליה, כגון דאיכא אגירי אחריני גביה דצריך למידע כמה בעי למיתב להו דהוו להו חשבונות שצריכין, ומשום הכי אסורים, ואי ליכא אגירי גביה הוו להו חשבונות שאינן צריכין ושרי. אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך:

2274

2275מתני' אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. ואע"ג דלא אבדיל. והאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אסור לו לאדם שיעשה חפיציו קודם שיבדיל. וכי תימא דמבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, [וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא] ואוקמא ר' נתן בר אמי כגון דהוה בין הגיתות ומבדיל על הכוס. וכבר אסיקנא בפרק כל כתבי הקודש והכין מיתוקמי ממרייהו דרבא ורב אשי דאמרו דצריך למימר המבדיל בין קודש לחול והדר עביד צורכיה, דדוקא בדלא צלי ולא אבדיל בצלותא לא משתרי למעבד צורכיה עד דמברך המבדיל בין קודש לחול, ומבעי למימר בה הזכרת השם ומלכות, אבל אי אבדיל בצלותא אע"ג דקיימא לן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, מיהו בעשית מלאכה מותר, ואע"ג דאכתי לא אבדיל על הכוס, וכן הילכתא:

2275

2276מתני' כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. כדרב פפא דאמר מותר לו לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי:

2276

2277תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה. הא כיצד היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה:

2277

2278ומחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה ועל עיסקי המת [להביא לו ארון ותכריכין]. הא כיצד אמר לו אם אתה מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים, ר' יוסי בר' יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח:

2278

2279השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק, אעפ"י ששכרו לפני השבת ופסק לו דמים, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו, אם היה [שכיר שנה] שכיר שבת שכיר חודש, נותנין לו שכרו של שבת לפיכך אחריות שבת עליו, לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של כך וכך ימים:

2279

2280מתני' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. אמר רב ממקום קרוב ממש, ושמואל חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, הלכך ימתין ולא יספוד בהן ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב, והלכתא כשמואל, דדייקא מתניתין כוותיה:

2280

2281מתני' עושין כל צורכי המת בשבת. סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזוז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף. ת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו, כדי שלא תיכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד (שלא) [אשר לא] ירתק חבל הכסף (קהלת יב ו), זה חוט השדרה, ותרוץ גולת הזהב (שם שם), זה אמה, ותשבר כד על המבוע (שם שם), זה הכרס, ונרוץ הגלגל אל הבור (שם שם) זה פרש, וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (מלאכי ב ג). אמר רב הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים. א"ר לוי אמר רב פפי א"ר יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומר לו טול מה שנתת בי:

2281

2282מתני' אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. תנו רבנן המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה שיתעצמו עיניו של מת, נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן מתעצמין מאיליהן. תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, כיון שמת אדם בטל מן המצות, והיינו דאמר ר' יוחנן במתים חפשי (תהלים פח ו), כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה (בראשית ט ב), כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו:

2282

2283א"ר פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפול, ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רבי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג):

2283

2284[פרק כ"ד] מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות [ברה"ר]. אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא, פשיטא כיסו תנן, מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה, והאי דקתני כיסו, אורחא דמלתי קתני קמ"ל, ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה, אבל אתי לידיה ככיסיה דמי. ואע"ג דסלקא לישנא בתרא בתיקו, הוי ליה ספיקא מדרבנן למיתבה לנכרי, וספיקא דרבנן לקולא, כי היכי דלא ליתי לאחולי עלה שבתא:

2284

2285אם אין עמו נכרי. שאינו מצווה על שביתתו מניחו על החמור, שמצווה על שביתתו. תניא כשהחמור מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלה הימנו, ולא יחמר עליה, דכתיב לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י), ולחמר אחר בהמתו טעונה מלאכה היא, דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, אלא נוטלה הימנה בקרוב לה, כי היכי דלא ליעבד עקירה והנחה. אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת, בחבירו פטור אבל אסור, וכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה:

2285

2286אין עמו לא חמור ולא נכרי מניחו על חרש שוטה שאינו מצווה על שביתתו. ולקטן לא יהיב ליה דילמא אתי למיסרך, אין עמו לא חמור ולא נכרי ולא חרש שוטה מאי. א"ר יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מאי היא, מוליכו פחות פחות מארבע אמות סמוך לביתו, ואמאי לא רצו חכמים לגלותה, דכתיב כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה ב), דאי שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

2286

2287אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. ודוקא רץ אבל קליל קליל לא וכי מטי לביתיה זריק לה כלאחר יד כי היכי דלא ליעביד עקירה והנחה. אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בין בשוגג בין במזיד פטור מחטאת אבל אסור, בשוגג לא מיחייב, דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו כט ל), הוקשה כל התורה לע"ז, מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה חייב ואי לא לא, אף כל דעביד מעשה בגופיה מיחייב, ואי לא עביד מעשה בגופיה לא מחייב, ובמזיד אינו חייב חטאת, דתנן על המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, מכלל דעל זדון שבת אינו חייב חטאת על לאו נמי לא מיחייב חטאת דהוי ליה לאו שנתנה לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין, שאני הכא דאמר קרא אתה ובהמתך (שמות כ י), אתה למה לי, הוא ניהו דימחייב כי עביד מלאכה, בהמתו לא מיחייב איהו חטאת, אבל איסורא מיהא איכא:

2287

2288מתני' הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאין ניטלין בשבת מתיר הכלים והשקין נופלין [מאליהן]. היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר את החבלים והשקין נופלין. והוא הדין לכל דבר שאינו ניטל בשבת מתיר את החבלים והוא נופל:

2288

2289מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפים אבל לא את הזירין. אמר רב הונא הן הן פקיעין הן הן זירין הן הן כיפים, פקיעין תרין, כיפים תלתא, זירין דארזא, וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין, וה"ה לכיפים, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר:

2289

2290מתני' אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה, ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. תני רב חנין מנהרדעא מערבין תבן ואספסתא לפני בהמה ונבילה לפני הכלבים ושמעינן מינה למיטרח באוכלא טרחינן, שוויה אוכלא לא משווינן:

2290

2291מתני' אין אובסין את הגמל. דהיינו לעשות לה איבוס במעיה, כי הא דההוא טייעא דאכלה כורא ואטעינה כורא:

2291

2292ולא דורסין האוכלין בגופו, אבל מלעיטין, אין מאמרין את העגלים (ולא) [אבל] מלעיטין. וכבר פרישנא מהו אמראה ומהו הלעטה בפרשת אלה תולדות יצחק:

2292

2293תנא המראה כשהיא מרביצה ופוקק את פיה ונותן לה מים וכרשינן בבת אחת, הלעטה מאכילה מעומד ומשקה אותה מעומד ונותן לה מים בפני עצמן וכרשינן בפני עצמן:

2293

2294ומהלקטין את התרנגולים. דהיינו דספי ליה בידים והוא בולע מעצמו. תנן נותנין מזונות לפני הכלבים, ואין נותנין מזונות לפני החזיר, ומה הפרש בין זה לזה, זה מזונותן עליך, וזה אין מזונותן עליך. אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דקא תני אין נותנין מזונות לפני דבורים ולא לפני יונים שבשובך, אבל נותנין מזונות לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הרדיסאות, מאי טעמא לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונתן עליך:

2294

2295מתני' מחתכין את הדילועין לפני הבהמה. ואת הנבילה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. אוקמה רב נחמן במסכת יום טוב דסתמא דהאי מתני' כר' שמעון, והכי קאמר מחתכין את הדילועין תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טירחא דלא צריך הוא, ואת הנבילה לפני הכלבים, ואעפ"י שנתנבלה בשבת, וקיימא לן כר' שמעון בשבת משום דמיקל, ומשום דשבת חמורה היא במצוותיה ובכרת ולא אתי לזלזולי בהו, ואי מקילינן בה חדא קולא לא אתי לאקולי ביה טפי סתם לן כר' שמעון דמיקל:

2295

2296מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצורך השבת. תנן הפרת נדרים כל היום, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד נדרה בלילי שבת מיפר לה בלילי שבת, נדרה ביום השבת מיפר לה עד בין השמשות, נדרה בין השמשות מיפר לה עד שלא תחשך, נדרה משתחשך שוב אינו מיפר. תניא מפירין נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר מעת לעת, והלכתא הפרת נדרים כל היום [בלבד], וליתא לדר' יוסי בר' יהודה ולדר' שמעון בן ר' אלעזר, דגרסינן בפרק נערה המאורסה א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג, ואסיקנא הילכתא דמפירין נדרים בשבת, בין לצורך ובין שלא לצורך, ואמר רב נחמן הילכתא נשאלין נדרים עומד וביחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו איפשר להן מבעוד יום:

2296

2297מתני' ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו:

2297

2298ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. אמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור [וכו']. עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משה ליה, אמר ליה אימור דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא, והילכתא כעולא:

2298

2299הנה זאת דרך קצרה אשר קצבתי לתהלוכות מסכת יציאות, תהלה והוד למלך ה' צבאות. ושאריתן ומחלוקתן וסייומן וסיתומן וקייומן במסכת הלא בראש סדר עתך:

2299

2300וישבתו העם ביום השביעי. כיון ששמעו כך מפי משה ומפי הגבורה עמדו וקיבלו עליהם שביתה:

2300

2301ויקראו בני ישראל את שמו מן. ומתחילה היה שמו לחם אבירים כדכתיב לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם היורד ממקום אבירים, כלומר משחקים ממקום הגדולים, ודומה לו אביר ישראל (ש"א כא ח), ועכשיו בשביל שאמרו מן הוא, לפיכך קראו שמו מן, לענין שדרשנו:

2301

2302והוא כזרע גד. אנשי עיר הקודש תירגמו כזרע כסבר, ר' יהושע אומר דומה לזרע פשתן, יכול שהוא אדום כזרע פשתן, ת"ל לבן, ומאחר שדומה לזרע פשתן למה מדמה לזרע גד, אלא כדר' יוסי, דאמר ר' יוסי כשם שהנביא מגיד חדרים נסתרים, כך המן מגיד חדרים נסתרים לישראל, כיצד איש ואשתו שבאו לפני משה לדין זה אומר סרחה עלי ויצאה מביתי, וזאת אומרת הוא סרח עלי ויוציאני מביתו, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא העומר שלה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו ויצאה, ואם נמצא העומר שלה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה, וכן ב' [שבאו לדין] זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה לבקר משפט, למחר נמצא העומר בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא העומר שלו בבית רבו השני בידוע שהוא מכרו לו, ואע"ג דאמר ר' יהושע דזרע גד דומה לזרע פשתן לא מסתבר לן טעמא, אלא כדתרגמו אנשי עיר הקודש דאמרי כזרע גד כסבר. ד"א [אמר] ר' יוסי עגול כגידא ולבן כמרגליות, ובלע"ז קורין גד קוליינדירי:

2302

2303וטעמו כצפיחת בדבש. צפיחת הוא המאכל שעושין מסולת נקייה ודבש נקי ועושין עושה רכה ונוחה היא לציקרי מאד, ובלשון משנה קורין אותה צפחת, כדתנן כל הניצוק טהור חוץ מדבש הזיפין, הבא ממקום זיף, וי"א חוץ מדבש הזייפין, פי' משום שהוא נקי מאד מזייפין אותן ומערבין בו פסולת. והצפחת, דהיינו מאכל רך הרכה מסולת ודבש, וכן א"ר אליעזר ולמדרשינו הראשון עבדי לה קלישתא ורכיכתא לדברי רבי יהושע דעבדי לה סמיכתא. כדתנן חלת המשרת והאיסקרוטין:

2303

2304ורבותינו דרשו ותעל שכבת הטל. ר' אליעזר המודעי אומר עלה תפילתן של אבותינו כטל שהיו שוכבין בעפר:

2304

2305דק. יורד מן הרקיע שנקרא דוק, שנאמר הנוטה כדוק שמים (ישעי' מ כב):

2305

2306מחוספס. ר"ל אמר דבר הנימוח על פסח היד. ור' יוחנן אמר דבר שנבלע ברמ"ח איברים מנין מחוספס. א"ר נחמן מחספס כתיב חסר וי"ו. ור' טרפון אמר אינו יורד לא על האופסים כביכול פשט הקב"ה את ידו ונטל את תפילתן של אבותינו שהיו שוכבין על הארץ והוריד המן לישראל, כענין שנאמר ומצאתי כופר (איוב לג כד):

2306

2307ת"ר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותה דברי ר' עקיבא וכשנאמרו הדברים לפני ר' ישמעאל אמר להן צאו ואמרו לר"ע טעית, וכי מלכי השרת אוכלין [לחם], והלא כתיב לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים ט ט), אלא אל תקרי אבירים אלא אברים, דבר הנבלע ברמ"ח איברים, וכה"א ונפשנו קצה בלחם הקלקל (במדבר כא ה), קל היה במעיהם שאינן ניפנין, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך (דברים כג יד), וקאמר במה שתגרי אומות העולם מוכרין להם, וכבר היו ר' טרפון [ורבי ישמעאל] וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן, נענה ר' אליעזר המודעי ואמר מן שירד לישראל גבוה ששים אמה, אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב [דברים] ומביא עלינו, א"ל מקרא אני דורש חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (בראשית ז כ), וכי ט"ו בעומק, ט"ו בשפלה, וט"ו בהרים, וכי מיא שורי שורי קיימא, ועוד תיבה היכי מסגיא, אלא מעיקרא נבקעו כל מעיינות תהום רבה עד דשוו מיא בהדי טורא, והדר חמש עשרה אמות מלמעלה גברו המים, לאחר שנפתחו ארובות השמים ומדה טובה מרובה ממדת פרעניות, ובמדה של טובה כתיב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו (תהלים עח כד), ובמדת פורעניות כתיב וארובות (שמים) [השמים] (בראשית ז יא) מיעוט ארובות שנים, תנא כמה ארובות בדלת ארבע, וארבע בדלת אחרת, הרי שמונה ארובות, ובשתי ארובות גברו המים ט"ו אמה, נמצא שבשמונה ארובות היה גובהו של מן ששים אמה:

2307

2308תניא איסי בן יהודא אומר מן שירד לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי (תהלים כג ה):

2308

2309את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ר' אליעזר המודעי אומר על האפוי אפו ועל המבושל בשלו, הא כיצד יו"ט שחל להיות ערב שבת מנין אתה אומר שאין רשאין לאפות ולבשל מיו"ט לשבת אלא א"כ עירבו בדבר האפוי או מבושל אפילו כזית כגון פת או מין מאכל כדי שיסמוך עליו לשבת שלא יראה כמבשל ביו"ט לשבת שהרי הכין מעיו"ט, שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז כג):

2309

2310ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה'. לפי שעה צוה הקב"ה למשה שיקח מלוא העומר מן ממנו למשמרת, למשמרת שיהא שמור שלא יבאיש ושלא יתליע ולא יימס. לדודותיכם. לדורות שבארץ ישראל:

2310

2311למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. וכן מצינו בירמי' שאמר להם לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס באותו שעה הוציא ירמי' צלוחית של מן אמר להם הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל (ירמי' ב לא), אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה פרנסם הקב"ה, אף אתם אם אתם עוסקים בתורה הקב"ה מפרנס אתכם:

2311

2312ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת. איני יודע ממה היא אם ממתכת או מעץ, אלא משם אתה למד מכלי חרש צנצנת שהיה מצננת המשקין שבתוכה ורמז לדבר צנים (ופחים) [פחים] בדרך עקש (משלי כב ה), שאין לך דבר שהוא מצין את חבירו אלא כלי חרס, ועוד דכתיב ביה למשמרת, ואין לך דבר שמשמר מה שבתוכו ככלי חרש, וכן הוא אמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים (ירמי' לב יד):

2312

2313והנח אותו לפני ד'. עד שנה השישית עשה את המשכן וכלי הקודש, ומשחו את הארון, ונתנו שם את העדות ונמשח אהרן, אז לקח אהרן את צנצנת המן והניחה לפני הארון:

2313

2314כאשר צוה ה' (את) [אל] משה. בזמן ירידת המן בתחילה כן עשה אהרן בשנה השנית:

2314

2315ויניחהו אהרן. אחר שנמשה לפני העדות לאחר שניתן אל הארון:

2315

2316למשמרת. לעתיד לבא, כי בשעה שמצא חלקיהו הכהן ספר תורה פתוח בהיכל, בזמן שהיה ירמיהו בו מתנבא על ישראל, שלשים שנה קודם שהיה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן, והיה כתוב בס"ת יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת (דברים כח לו), מיד עמד וגנז כל מלאכת המשכן תחת מחילת ההיכל והארון והבדים וכל כלים שנעשה במדבר וצנצנת המן ומטה אהרן ושקדיה ופרחיה והמזבח עם אש תמיד ושמן המשחה וקטורת הסמים ואפר הפרה, שנאמר ויאמר המלך לכהנים המבינים בעם תנו לכם את הארון ברית ה' כי אין לכם משא בכתף ועתה עבדו את ה' בכל לבבכם (דה"ב לה ג), ואמר ר' אליעזר אתיין משמרת משמרת, כתיב במקלו של אהרן למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז כה), וכתיב בצנצנת המן למשמרת לדורותיכם, וכתיב לפני עדות למשמרת, ללמדך שבמקום אחד גנז ועתיד להעמידן לישראל, שנאמר למשמרת לדורותיכם, דור העוה"ז ודור העוה"ב:

2316

2317[ובני ישראל אכלו את המן] למה נאמר ובני ישראל אכלו את המן, אלא ללמדך אעפ"י שפסק את השליו, לא פסק המן מ' שנה קטועות:

2317

2318עד בואם אל ארץ נושבת. דהיינו ארץ הגלעד, ואעפ"כ לא פסק המן, אלא את המן אכלו בלעדי השליו אחר שנכבשה ארץ הגלעד בימי משה ועד יום פטירתו, דהוי ליה מ' שנה חסירין מנין ע' יום, ואחר פטירתו שבעים יום, עד בואם אל ארץ כנען, דהיינו ארבעים שנה שלימים, כיצד בששה עשרה באייר ירד המן לישראל חסרו משנה ראשונה שיצאו ממצרים ל' יום של ניסן וי"ו של אייר הרי מ"ג יום חסירין משנה ראשונה, ואכלו כל אותה שנה, ול"ט שנים אחרים, דהיינו מ' שנה שהלכו ישראל במדבר, ובשנת המ' מת משה בז' באדר, ופסק המן באותו יום, וחזר בזכות שנתעסקו בהספידו, ואכלו הימנו ע' יום, כיצד כ"ד של אדר של שנת הארבעים וכ"ט של אדר שני וי"ז של ניסן בכניסתן לארץ, שנאמר וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ (יהושע ה יב), בששה עשר בניסן אכלו מתבואה חדשה של ארץ ולמחרתו שבת המן, הרי לך מ' שנה שלימים, וקיי"ל כר"א המודעי, דאמר שבעים יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה, הא כיצד משה מת בז' באדר ואכלו ממנו כ"ד של אדר הראשון, ושלשים של אדר השני ששנת עיבור היתה וששה עשר של ניסן, ואי קשיא לך ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום (דברים לד ח), דמשמע דבסוף ל' אמר הקב"ה ליהושע קום עבור את הירדן הזה (יהושע א יב), הכי קיי"ל דשלשים ושלשים הוו, והכי נמי תנינן בסוף ספרי בפסוק ויבכו בני ישראל את משה, ומריבוי דקרא ילפינן לה, דכיון דכתיב ויבכו בני ישראל את משה ל' יום, א"כ מה ת"ל ויתמו ימי בכי אבל משה, אלא שלשים של בכי ושלשים של אבל, דהוי ליה ששים יום, דהיינו כ"ד של אדר ראשון ושלשים של אדר שני וששה של ניסן ובז' בניסן אמר הקב"ה לישראל משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה (יהושע א ב), ועברו את הירדן בעשור לחודש הראשון ועשו את הפסח בי"ד בניסן בערב בערבות יריחו ובי"ז בניסן אכלו מן החדש, ולמחרת דהיינו י"ז בניסן, פסק המן, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה יא) דהיינו יום י"ז בניסן, וכתיב וישבות המן ממחרת (שם שם יב), היינו יום י"ז למחרת של יום י"ו:

2318

2319והעומר עשירית האיפה היא. וכמה האיפה א' משבעת רבעים קמח ועוד, דהיינו תל"ב ביצים, והעומר עשירית האיפה אחד מחמשה ברביע, דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה מנין חל"ה:

2319

2320ירוויחו דורשי פרשת שבת ראשונה והילכותיה ישימו לה' כבוד וישכילו, וסמוך לה פרשת צמאון, ומלחמת שונא, ולמה נסמכה לכדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות טז כז), וסמוך לאותו ענין ויבא עמלק (שם יז ח):

2320

2321ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים. למה נקרא שמה רפידים, שרפו ידיהם מן המצות שנצטוו במרה ופירשו מן התורה, ולפיכך בא השונא עליהם, שאין השונא בא אלא על חטא ועל העבירה:

2321

2322ואין מים לשתות העם, כדי לייגען:

2322

2323וירב העם (על) [עם] משה. עברו על שורת הדין, דרך ארץ כשאדם כועס בתוך ביתו, אינו נותן עיניו אלא בקטן, ואלו נותנין עיניהן בגדול שבהן:

2323

2324ויאמרו תנה לנו מים ונשתה. שיתפו כבוד יוצרם עם משה:

2324

2325ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'. אמר להם כל זמן שאתם מדיינין עמי כאילו אתם מנסין להקב"ה:

2325

2326ויצמא שם העם למים. במקום אחר מהוא אומר ולא יכלו לשתות מים (שמות טו כג), אבל כאן נגע בהן צמאון, וחסרו דבר השווה לכל, דהיינו מים ולפיכך נתרעמו:

2326

2327וילן העם על משה. זה אחד מן הדברים שאין יכולת לידע טעמן בלעדי ענין הסמוך לו, כי יש לומר וילן לשון תלונה, כגון זה, ויש לומר וילן שם בלילה ההוא (בראשית לב יד), וספרני דייקני נקדו וילן שם בלילה ההוא סגו"ל תחת למ"ד, דהיינו פתחא, כענין ובהמרותם תלן עיני (איוב יז ב), ונקדו וילן העם דהוי לשון תלונה, ציר"י תחת למ"ד, וזה לך הכרת אותותם:

2327

2328ויאמר. מלמד שכולם הסכימו במאמר אחד:

2328

2329למה זה העליתנו ממצרים. כביכול משה לבדו זולתי דבר הקודש:

2329

2330להמית אותי ואת מקני בצמא. השוו בהמתן לגופן, לפי שבהמתו של אדם היא חייו, כשאדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא הרבה:

2330

2331ויצעק משה אל ה' לאמר. אמר לפניו רבונו של עולם בינך ובינם אני הרוג, אתה אמרת לי אל תקפיד כנגדם, שנאמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך (במדבר יא יב), והם מבקשים להורגני:

2331

2332מה אעשה לעם הזה. איני יכול לעשות להם או לתת להם כלום זולתי בדבריך:

2332

2333עוד מעט וסקלוני. כלומר אם אמתין עוד כשעה קלה קמים עלי וסוקלין אותי, ודומה לדבר עוד [אחת] מעט [היא] ואני מרעיש (חגי ב ו), ועוד מעט ואיננו בוא וראה שבחו של משה רבינו שלא ביקש לטורדם, אלא ביקש עליהם רחמים, אלא שהיה מגביה דברי תרעומתם עליו והקב"ה ממיך, ובמקום אחר הקב"ה מגביה ומשה ממיך שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי ואכלם (שמות לב י). ואחריו מהו אומר, ויחל משה את פני ה' אלהיו (שם שם יא):

2333

2334ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם. אחוז בשררותך, כדכתיב ויעבור מלכם לפניהם (מיכה ב יג). ר' יהודה אומר עבור מהן שאתה מוציא להן המים. ר' נחמיה אומר עבור על דבריהם עבור על פשעיהם:

2334

2335וקח אתך מזקני ישראל. להיותם לך לעדות שלא יאמרו ישראל מעיינות היו שם:

2335

2336ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. וי"ו שבראש תיבת והלכת היא משמעתה לשון עתיד, אמר קחנו ותלך לך מפני התרעומות, וזה אחד משלשה דברים שהיו ישראל מתרעמין עליהן, והיו אומרים מיני פורעניות הן, ואלו הן:

2336

2337הקטורת והארון והמטה, אמרו קטורת זו הרגה את נדב ואת אביהו, לכך ידעו שהיא של ברכה, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, (במדבר יז יב), אמרו ארון זה הרג את עוזא, שנאמר ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל (ש"ב ו ז), והוא הכה באנשי בית שמש, שנאמר ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' (ש"א ו יט), לכך ידעו שהיא של ברכה, שנאמר ויברך ה' את עובד אדום ואת [כל] ביתו [וגו'] בעבור ארון האלהים (ש"ב ו יא ויב), אמרו מטה זה של סנפירינון הוא הביא עשר מכות על המצריים במצרים, ועשר על הים, לפיכך ידעו שהוא של ניסים, שנאמר והכית בצור ויצאו ממנו מים (פסוק ו):

2337

2338הנני עומד לפניך. עמד כתיב חסר וי"ו, אמר לו הקב"ה כבר שכינתי מוקדמת לך, וכל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם, שם אני לפניך:

2338

2339שם על הצור בחורב היה לו מראה מקום:

2339

2340והכית בצור. במטה שבידך הכה בצור, זהו פשטיה דקרא, אלא אמר יוסי בן זימרא מיכן שהמטה היה של סנפירינון שנאמר והכית בצור, על הצור לא נאמר, אלא בצור, כלומר בצור שבידך, ולא מסתבר, דכתיב ויצאו ממנו, דמשמע ממנו מאותו הצור שאתה מכהו:

2340

2341ושתה העם. כלומר וישתה העם, וכן הוא אומר המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח טו), ואומר הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו:

2341

2342(תהלים עח כ):

2342

2343ויעש כן משה לעיני זקני ישראל:

2343

2344ויקרא שם המקום. ממש:

2344

2345מסה ומריבה על ריב בני ישראל. עם משה:

2345

2346ועל נסותם את ה' לאמור [ר' אליעזר אומר] אם מספיק לנו את צורכינו נעבדנו, ואם לאו לא נעבדנו:

2346

2347היש ה' בקרבנו אם אין. ר' יהושע אומר כך אמרו, אם הוא רבון כל המעשים כשם שהוא רבון עלינו נדע. ואם אין נלך ונעבוד ע"ז. דרש ר' אלעזר המודעי המקום קראו מסה ומריבה, שנאמר ויקרא שם המקום. ר' יהושע אומר [מכאן] לבית דין הגדול שהוא [קרוי] מקום:

2347

2348ירוויחו דורשי פרשת מסה ויבינו, וסמוך לה פרשת שונא, דדרש ר' יהושע ור' אלעזר חסמא המקרא הזה רשום ומפורש על ידי איוב, שנאמר היגאה גומה בלא ביצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא), כשם שאי אפשר לגומא זה להתגדל בלי מים, ואי אפשר לאחו זה בלי מים כך אי אפשר להם לישראל להיות אלא אם כן עסוקין בדברי תורה, ולפי שפירשו מדברי תורה בא שונא עליהן, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה, לכך נאמר בלשון זה ויבא עמלק:

2348

2349ויבא עמלק. מהררי שעיר בא ופסע ארבע מאות פרסה, ובא לעשות מלחמה כדי לנקום נקמת עשו זקינו, דכתיב וישטום עשו את יעקב (בראשית כז מא), שכך ציוה עשו את אליפז בכורו להתגרות בבני יעקב, אלא לפי שנתגדל עם איוב וחביריו, והיה מדבר ברוח הקודש, לפיכך לא נתגרה בהם ובא עמלק בנו ואמר שאין לך שעה מוטבת מזו שישראל מרודין במדבר כינס חמשה עממים ואמר להם בואו וסייעוני, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (והכנעני) והחתי וגו' (במדבר יג כט), שהיה יושב לפנים מכולן, אמר להם בואו ואתן לכם [עצה] מה תעשו, אלך אני לפניכם אם ינצחוני ברחו לכם, ואם לאו תכנסו במלחמה וסייעוני:

2349

2350וילחם עם ישראל. ר' אלעזר המודעי אומר היה עמלק נכנס סמוך לכנפי הענן. וגונב נפשות מבני דן, שהיו נוסעין באחרונה, והיה בהם זהוהי הלב, שהיו זונים אחר פסלו של מיכה שהוציאו עמהם ממצרים, ולפיכך היה הענן פולטם, והיה עמלק גונבם ומחתך את מילתם וזורקן כלפי מעלה, ואמר ראה מה שאני עושה בבני בריתך, שנאמר ויזנב בך כל הנחשלים (דברים כה יח):

2350

2351ברפידים. א"ר חנניה שאלתי את ר' אלעזר שהיה יושב במתיבתא רבא, רפידים מהו, ואמר לי כמשמעו, אחרים אומרים אין רפידים אלא על שם רפיון ידים, לענין שדרשו לעיל, ולמה נקרא שמו עמלק, שבא על עם ה' ללוק דמם ככלב:

2351

2352ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, לא אמר בחר לי, אלא בחר לנו, השווה כבוד תלמידו לכבוד עצמו, והיינו דתנן יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכך אמר שאול לנערו פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו (ש"א ט ה), לפיכך זכה למלכות, ומנין שיהא עליך כבוד חבירך חביב כמורא רבך, שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני (במדבר יב יא), והלא שווין היו, דכתיב הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, ולא עוד אלא שאהרן גדול ממשה שלש שנים, ומה ת"ל בי אדוני שעשאו כרבו. ומניין למורא רבך שיהא עליך כמורא שמים, שנאמר אדוני משה כלאם (שם יא כח). כשם שהקב"ה כלאם, כך אתה כלאם:

2352

2353אנשים. גבורים ויראי חטא:

2353

2354וצא. מתחת הענן:

2354

2355הלחם בעמלק. וקבלה היתה ביד משה שאין עמלק נופל אלא ביד בני יוסף, שנאמר ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדי' א יח), לפיכך זירז את יהושע להלחם בעמלק:

2355

2356מחר. איסי בן יהודה אומר חמשה דברים בתורה אין להם הכרע, אלו הן:

2356

2357שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, שאי אתה יכול להכריע התיבה ממש עם שלפניה או עם שלאחריה, הלא אם תטיב שאת (בראשית ד ז), או שאת אם לא תטיב, וברצונם עקרו שור ארור (שם מט ו), או ארור אפם כי עז, וצא הלחם בעמלק מחר (שמות יז ט), או מחר אנכי נצב, ארבעה גביעים משוקדים (שם כה לד), או משוקדים כפתוריה ופרחיה, הנך שכב עם אבותיך וקם (דברים לא טז), או וקם העם הזה:

2357

2358מחר אנכי נצב. ר' אלעזר המודעי אומר למחר בשעת מלחמה נגזור תענית ונהיה מעותדים:

2358

2359על ראש הגבעה. אלו מעשה אבות ואימהות, שנאמר כי מראש הרים אראנו ומגבעות אשורנו (במדבר כג ט), זהו מדרשו, אבל פשטיה דקרא כר' יהושע דאמר על ראש הגבעה ממש כמשמעו:

2359

2360ומטה האלהים בידי. במקום דגל, מטה שבו נקרע הים ובו נעשה כמה ניסים ושמו של הקב"ה חקוק בו, אקחנו בידי לדגל, ובו נכה את עמלק:

2360

2361ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק. עשה כמו שהתפקד לא עבר על גזירת משה:

2361

2362ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. כמשמעו, וכדברי ר' אלעזר המודעי על ראש הגבעה לזכור מעשה אבות ואימהות, כענין שנאמר מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב ח). כל מקום שהם סמוכין כתיב משה ואהרן, וכאן כתיב משה אהרן, לענין המפורש בפסוק שני ושלישי:

2362

2363והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או שוברות את עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן, והמקום עושה להם ניסים וגבורות ומשבר את עמלק, וכן אתה דורש בפסוק עשה לך שרף (במדבר כא ח):

2363

2364וידי משה כבדים. כתיב ידו וכתיב וידי. לפי שתחלה היה מגביה ידו אחת וממיך ידו אחת עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים, ולמה כבדו שתי ידיו, לפי שהשהה ישועתן של ישראל מהיום למחר, לפיכך נצטער כך והיו ידיו כבדים, כאדם שתלויין לו שתי כדי מים בשתי זרועותיו, מיכן שלא ישהה אדם במצוות:

2364

2365ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליהן, אלא כדי להצטער בצערן של ישראל, מיכן בזמן שהציבור בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא ישתתף בצערן של ציבור, שכל המשתתף בצערן של ציבור, זוכה לראות בנחמת ציבור, וכן הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת ציבור:

2365

2366ואהרן וחור תמכו בידיו. שהיה מעלן ומורידן, עיקר מלת תמך לשון מסעד כדי לכוין הדבר במקומו, ודומה לו ויתמוך יד אביו (בראשית מח יז), תמוך אשורי במעגלותיך (תהלים יז ה), וכל דומיהם:

2366

2367מזה אחד ומזה אחד. זה תומך ידו אחת וזה תומך ידו אחת, מיכן אמרו אין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה ביום תענית ציבור. ויהי. לשון יחיד, ידיו לשון נקבה ולשון רבות, וצריך מדרש להתאימן, אלא כך אמר ויהי משה ידיו פרושות באמונה עד בוא השמש, שכל אותו היום מתענה עד בוא השמש, אבל רבותינו דרשו ויהי ידיו, שכך אמר בידי אחת שלא קבלתי בה מישראל כלום, דכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו), תזכור ותעשה בה ניסים וגבורות לישראל, ובידי אחת שהוצאת על ידי את ישראל ממצרים, וקרעת להם את הים, ועשית להם ניסים וגבורות, תזכור ותעשה בה ניסים וגבורות לישראל, בשעה הזאת, אמונה שוות כאחת עומדות ומתאמנות כל יד ויד נכונה לעמוד, ודומה לדבר מימיו נאמנים (ישעי' לג טז), נאמן ביתך וממלכתך (ש"ב ז טז), כל דבר שהוא קיים קוראו נאמן:

2367

2368עד בוא השמש. ד' הן שמליאים ו' במקרא, וכולן לדרשה, וזה למה מלא ו', לפי שלמדנו על המלכיות כולן שאינן עושות מלחמה אלא עד ו' שעות, אבל מלכות חייבת זו עושה מלחמה משחרית לערבית, לאחר ששקעה החמה:

2368

2369ויחלוש יהושע. החלישם תחילה כאדם המכה את העכברים ומכתשם, ודומה לדבר אין קול ענות חלושה (שמות לב יח), החלש יאמר גבור אני (יואל ד י), וכל דומיהן מדוברין על אופן חלשות:

2369

2370עמלק. כמשמעו:

2370

2371את עמלק. לרבות אשתו ובניו:

2371

2372עמו אלו חיילים שעמו, כשהוא אומר זאת עמו לרבות חיילים שעם בניו:

2372

2373לפי חרב. ר' יהושע אומר לא נוולם אלא דנם מיתה יפה, היה מתיז את ראשיהם בסייף וחוזר ומכתשם:

2373

2374ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר. כתוב זאת, מה שכתוב במלחמת זאת כאן ובמשנה תורה:

2374

2375זכרון. מה שכתוב בנביאים, שנאמר כה אמר ה' [צבאות] פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (ש"א טו ב). פקידה וזכירה ענין אחד הן:

2375

2376בספר. מה שכתוב במגילה, שנאמר ונכתב בספר (אסתר ט לב):

2376

2377ושים באזני יהושע. הסדר הדברים באזניו שיהא זהיר בהן, מגיד שבאותו היום נמשח יהושע, דברי ר' יהושע, ר' אלעזר המודעי אומר זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם הקב"ה רמז שנים חשו ושנים לא חשו, יעקב נתן לו רמז ולא חש, שנאמר הנה אנכי עמך ושמרתיך (בראשית כח טו), ובסוף לא חש שהיה ירא, שנאמר ויירא יעקב מאד (שם לב ח), אמר שמא יגרום החטא, משה נתן לו רמז ולא חש, שנאמר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה, אמר לו יהושע מנחיל את הארץ לישראל, בסוף לא חש והיה עומד ומתפלל, שנאמר ואתחנן אל ה' (דברים ג כג), אמר לפניו רבונו של עולם דרך בני אדם מושל זה גוזר גזירה ובא מושל גדול הימנו ומבטלה, שנאמר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה ז), אבל אתה כשאתה גוזר גזירות אין מי מבטלן על ידך, אלא צדיקים עומדים בתפילה לפניך ואתה מבטלן, שנאמר ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב כח), וכתיב צדיק מושל (ביראת) [יראת] אלהים (ש"ב כג ג), בבקשה ממך אעברה נא ואראה וגו' (דברים ג כה), דוד נתן לו רמז וחש, שנאמר גם את הארי (ואת) [גם] הדוב הכה עבדך וגו' (ש"א יז לו), אמר דוד וכי מה אני ספין [שהכתי חיות רעות אלו], אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידים לינצל על ידי. מרדכי נתן לו רמז וחש, שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים (אסתר ב יא), אמר וכי אפשר לחסידה זו שתינשא לרשע ערל זה, אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידים להינצל על ידיה:

2377

2378כי מחה. ה' כתיב ו' קרי, ונדרש אם למסורת, כלומר כי מחה את זכר מקצת בני ישראל שחתך מלותיהם ומנעם מלהוליד, לפיכך אמחה לו ולכל תולדותיו:

2378

2379זכר עמלק. לכל בני משפחתו, כשהוא אומר את זכר לרבות בנות משפחתו ולהכי איענש רביה דיואב דגמר ליה תמחה את זכר עמלק, פרט לנשים, ואסריך ליה ליואב וקיימנה לה לנשי דבית עמלק, וארגיש דוד מלך ישראל במילתא וקטליה, אמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמי' מח י), דלא גמיר ולא מסבר להו לשמעיה בדוקיא, וארור מונע חרבו מדם (שם שם), דלא קטיל לך, משום דגרמת לאקייומי דבית עמלק בנשייהו:

2379

2380מתחת השמים. מתחת מפרס השמים, ודבר זה לא יתקיים ממש, אלא לעתיד לבוא, שנאמר ולא יהיה שריד לבית עשו כי (פי) ה' דבר (עובדי' א יח), אימתי דיבר, במלחמת עמלק:

2380

2381ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. אמר משה הנס שעשה הקב"ה במקום הזה בגיני עשאו. פשטיה דקרא כך נראה לי ה' דגל שלי, ודומה לו אל עמים ארים נסי (ישעי' מט כב), וכן על הר נשפה שאו נס (שם יג ב), פירוש אחר ה' נסי הקב"ה משתתף בנס שנעשה לי. וכן אתה מוצא כל זמן שישראל בנס כביכול הנס לפני הקב"ה, שנאמר ה' נסי, צרה לישראל כאילו צרה לפניו, שנאמר בכל צרתם לו צר (ישעי' סג ט), שמחה לישראל שמחה לפניו, שנאמר כי שמחתי בישועתך (ש"א ב א):

2381

2382ויאמר כי יד. אין יד אלא שבועה, כענין שנאמר כי אשא אל שמים ידי (דברים לב מ), כך כי יד על כס יה, כביכול כאדם שמניח ידו בתפילין או בספר תורה ונשבע, ולמה נכתב כאן יה שם חסר, ר' אלעזר המודעי אומר נשבע הקב"ה בכסא כבודו אם אניח נין ונכד לעמלק או זכר בעולם, שלא יהו אומרים גמל זה רחל זו של עמלק היא, ואימתי אני אמחה את זכרו, בשעה שתעקר ע"ז היא ועובדיה מכל תחת מפרס השמים, ואהיה אני יחיד בעולם, שלא תהא אלהות זולתי אלהותי שתהא מיוחדת בכל העולם כולו, ותהא מלכותי שלימה, ואין מלכות בעולם זולתי מלכותי לעולם ולעולמי עולמים, באותה שעה אני מכרית אותם מן העולם, שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו' (זכרי' יד ג), וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (שם שם ט), שלא יקרא שמי יה מעתה אלא יהוה. כסא שלם, שם שלם, מלכות שלימה, שמעתה לא יהא שם חול משותף לשם הנכבד והנורא:

2382

2383מלחמה לה' בעמלק. על אותו זמן נאמר תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' (איכה ג סו):

2383

2384יראו עיניי אני מנחם עבדך אשר יחלתי לחסדך:

2384

2385מלחמה לה' בעמלק. שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכרי' יד ג):

2385

2386מדור דור. ר' יהושע אומר מדור [אלו] חיי העולם הזה, דור [אלו] חיי העולם הבא. ר' אליעזר אומר מדורו של משיח שהן ג' דורות, ומנין שהם ג' דורות, שנאמר ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים (תהלים עב ה), דור חד, דורים תרי. הרי שלשה, ר' אליעזר המודעי אומר מדור דור, מדורו של משה, ומדורו של שמואל הרמתי, ר' נתן אומר לא בא המן אלא להיות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם (אסתר ט כח):

2386

2387חסדי ה' אזכיר תהילות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', ורב טוב לבית ישראל [אשר גמלם] כרחמיו וכרוב חסדיו (ישעי' סג ז), למדנו שכיון שאדם שומע גבורות הקב"ה שעושה בעולמו, וטובות שהוא גומל לחייבים או לחסידיו, צריך ליתן הודאה לפניו, ולהזכיר חסדיו בכל זמן, ומקבל שכר על כך, שכן מצינו ביתרו שכיון ששמע קריעת ים סוף ומתן תורה ומלחמת עמלק, בא ונתן ברכה להקב"ה, ונתן הודאה לפניו, לפיכך זכה וניתותרה פרשה אחת על ידו, וניתוספה אות אחת בשמו, שבתחלה היו קוראין אותו יתר, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת, שנאמר ויאמר יתרו למשה לך לשלום (שם שם), חמשה שמות נקראו לו, יתר שהותיר פרשה אחת בתורה, יתרו שהותיר במעשים טובים, חובב שנעשה חביב למקום, רעואל שהיה ריע לאל, פוטיאל שפיטפט באלילי ע"ז ונפטר הימנה, קני שקינא לשמים וקנה לו דברי תורה וחיי העולם הבא, וכן אתה מוצא באברהם שניתוספה לו אות אחת בשמו, וכן ביהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (דברים לא ז), ולענין הרשעים אינו כן, אלא הכתוב גורע אות אחת משמם, שכן מצינו בעפרון שכל זמן שלא נטל דמיה של ארץ ישראל נקרא עפרון מלא ו', לאחר כך נכתב עפרן חסר ו', וכן ביהונדב בן שמעה אחי דוד, בתחלה היו קוראין אותו יהונדב, ולאחר שנתחבר לאמנון לייעצו על אותו מעשה, מנעו ממנו אות אחת, והיו קוראין אותו יונדב, מיכן אמרו אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה:

2387

2388וישמע יתרו כהן מדין. כהן היה, ר' יהושע אומר כומר היה, כענין שנאמר ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני (שופטים יח ל), וכן הוא אומר רק אדמת הכהנים לא קנה (בראשי' מז כב):

2388

2389חותן משה. בתחלה היה משה מתכבד בחמיו, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), ועכשיו חמיו מתכבד במשה שנאמר חותן משה, כשאומרים לו מה טיבך, אומר להם חותן משה אני:

2389

2390את כל אשר עשה אלהים למשה. שבחרו לו לנביא, ועשה על ידו ניסים וגבורות:

2390

2391ולישראל עמו. שקול משה כנגד כל ישראל, וישראל שקולין כמשה:

2391

2392כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, מגיד ששקולה יציאת מצרים כנגד כל ניסים וגבורות שעשה הקב"ה לישראל:

2392

2393ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה. מלמד שהיתה צדקת וראויה היתה לו למשה:

2393

2394אחר שלוחיה. ר' יהושע אומר מאחר שפטרה הימנו בגט, נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח, דכתיב ושלחה מביתו (דברים כד א), מה להלן גט כריתות, אף כאן גט כריתות. ופשטיה דקרא לאחר שהוליכה למצרים עם בניו וראה את אחיו בצער, ואת עצמו ואשתו ובניו בסכנה, אמר הרי יש לי חמי במקום רחוק, טוב לי לשלוח אצלו את אשתי ואת בניי להנצל שם. אי נמי ששלחה ופטרה הימנו במאמר, ופרע לה מתן מוהרה, שנקראו שילוחים, ודומה לדבר לכן תתני שילוחים על מורשת גת (מיכה א יד), ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מ"א ט טז), ותירגם יונתן בן עוזיאל ויהבה מתנן:

2394

2395ואת שני בניה. לפי ששילחם מעליו בעצתו של אהרן וגדלו אצל אמם, לפיכך קוראם הכתוב בניה:

2395

2396אשר שם האחד גרשם. וזהו הבכור, ולמה קראו גרשם, כי אמר משה גר הייתי בארץ נכריה, ולהכי חסר ו', כלומר גר שם, ודומה לדבר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה כז):

2396

2397בארץ נכריה. ר' יהושע אומר נכריה היתה לו שגלה מעל קרוביו:

2397

2398ושם האחד אליעזר. לא נאמר ושם השני, אלא ושם האחד אליעזר, זה מיוחד לצפורה, וזה גרשם מיוחד למשה, ולמה קראו אליעזר, כי אמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. אימתי היה הדבר הזה, כשאמר לו דתן מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב יד), וכתיב וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה (שם שם טו), אמרו תפשו את משה והעלוהו לבימה וכפתוהו והניחו סייף על צוארו, ירד מלאך ונדמה להם בדמותו של משה. תפסו את המלאך והניחו את משה, ר' אליעזר אומר בני אדם שתפסוהו למשה, מהן נעשו אלמים, ומהן חרשין, ומהן סומין, והיו שואלים לאלמים להיכן ברח משה, ולא היו מדברים, ולחרשין ולא היו שומעין, ולסומין ולא היו רואין, לכך נאמר כי אלהי אבי בעזרי, ולפיכך אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח או עור (שמות ד יא):

2398

2399ויבא יתרו חותן משה. שהיה מתכבד במשה ובניו, לפי שנאמר ואת שני בניה, שומעני בניה ממקום אחר, ת"ל ובניו בניו של משה:

2399

2400ואשתו. לפי שנאמר אחר שילוחיה, שומעני נתיאשה בו, ת"ל ואשתו:

2400

2401אל משה. מפני כבודו של משה:

2401

2402אל המדבר. הרי הכתוב מתמיה עליו שהיה שרוי בתוך כבודו של עולם וביקש לצאת אל המדבר מקום תוהו שאין בו כלום:

2402

2403אשר הוא חונה שם הר האלהים. לאהלו של משה:

2403

2404הר האלהים. זה הר חורב שנגלה שם כבוד השכינה, מיכן אמרו שאין מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, שנא' הר האלהים:

2404

2405ויאמר אל משה. על ידי שליח. ר' יהושע אומר אגרת כתב ושלח לו לאמר:

2405

2406אני חותנך יתרו שמתכבד בשמך:

2406

2407בא אליך. כלומר מבקש להיות בא אצלך באהבתי אותך:

2407

2408ואשתך ושני בניה עמה. לפיכך באתי עמהם שאם תעשה בגיני צא לקראתי וקבליני, ואם לאו, עשה בשביל אשתך, ואם לאו, עשה בשביל בניה, דהיינו בניך, אלא אתה עסוק ללמד תורה ומצות לישראל, ואת בניך הנחת עמה והרחקתם מעליך:

2408

2409ויצא משה לקראת חותנו. קבלה היא ביד משה מימי אברהם אבינו לקרב את הרחוקים תחת כנפי השכינה, ונאמר לו ברוח הקודש אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב, ולא המרחק, שנאמר (האלהים) [האלהי] מקרוב אני נאום ה' ולא (האלהים) [אלהי] מרחוק (ירמיה כג כג), אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר, ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו, מיכן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין:

2409

2410וישתחו וישק לו. מיכן אמרו שחייב אדם להיות נוהג כבוד בחמיו:

2410

2411וישאלו איש לרעהו לשלום. משה שנקרא האיש משה עניו מאד (במדבר יב ג), הוא הקדים שלום לחמיו, מיכן אמרו לעולם יקדים אדם שלום לחבירו, ואפילו לגוי בשוק:

2411

2412ויבאו האהלה. זה בית המדרש:

2412

2413ויספר משה לחותנו. כדי למושכו לקרבו לתורה:

2413

2414את כל אשר עשה לפרעה ולמצרים על אדות ישראל. כדי שיודה לישועתן של ישראל:

2414

2415את כל התלאה. לשון טורח וליאות, ודומה לו ותלה ארץ מצרים (בראשית מז יג), ונלאו מצרים (שמות ז יח), מסלסלי התורה גבורי כח יכולין לומר כי ל' לבדה היא יסוד התיבה, אפם כי חלוקין חכמי ישראל על מלת ותלה, כי מפרשים מקצת חכמים כי ל' ה' יסוד התיבה בלבד, והיא לשון שגעון, ודומה לה כמתלהלה היורה (חצים) [זיקים] (משלי כו יח), שהרי ותלה אין א' בתיבה, ואם תאמר ותלה ת' ל' הן יסוד התיבה, יש להשיב כי ברוב התיבות שהן בלשון הזה ל' א' הן יסוד התיבה ואין שם תי"ו, כגון ונלאו מצרים (שמות ז יח), נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכל דומיהם, ואני אומר כל שהוא פועל הרי התיבה מיוסדת בתי"ו למ"ד אל"ף, כגון התלאה אשר מצאתם (פסוק ט), אל ימעט לפניך את כל התלאה (נחמיה ט לב), וכל שהוא מפעל הרי התיבה מיוסדת בלמ"ד אל"ף לבד, כגון ונלאו, וילאו, נלאיתי, נלאה:

2415

2416אשר מצאתם. לפי שהתלאה לשון נקבה, לפיכך נאמר מצאתם, כלומר מצא אותם בדרך, היאך רדף אחריהם פרעה וחילו, והיאך סגר לפניהם הים והמדבר, והיאך באו למרה ומצאו מימיה מרים, והיאך חסר לחמם במדבר סין, והיאך צמאו למים ברפידים, והיאך נלחם עמהם עמלק ברפידים:

2416

2417ויצילם ה'. מכל התלאות הללו והוציאם לרוייה:

2417

2418ויחד יתרו. כענין ויבן, ויפת, יפת, אותם התיבות אשר בבג"ד כפ"ת דגש והיה משפטו להיות ב' שוואין בתיבה, אך מפני החי"ת אשר משפטו להיפתח לא ניתן לתיבה זולתי חטף אחת, והטעם בי' הפועלת כמשפטו:

2418

2419ויחד. לשון חדוה, ודומה לו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח י), ורחש לבי לדבר אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), על אופן זה, וכן הוא (למעלה) [למטה] הימנו אל תבא רננה בו (שם שם ז):

2419

2420על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל. ר' יהושע אומר כל לרבות המן, אמרו לו מן זה שאנו אוכלים אנו טועמין בו כל מיני מטעמים, דכתיב כטעם לשד השמן (במדבר יא ח), מה השד הזה תינוק טועם בו כמה מטעמים, כך המן היה מתהפך לכמה מטעמים, קל וחומר ומה לחם היוצא מן הארץ מתקנין ממנו אלף מיני מאכלות, כדאמרו רבנן בהגדה, אשה שנתנה בנה ללמדו מיני בישולים ולמד ת"ק מיני מטעמים בחטה, לחם שיורד מן השמים על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר, אמרו לו הבאר הזה שנתן לנו הקב"ה אנו טועמין בה יין ישן, טעם יין חדש, טעם חלב, טעם דבש, וכל מיני ממתקים, דמדהוה ליה למכתב על טוב אשר עשה ה' וכתיב הטוב, הטובה, כל הטובה ש"מ לרבויי הוא דאתא:

2420

2421ויאמר יתרו ברוך ה', א"ר פפוס בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי היו שם ששים ריבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם שבירך את הקב"ה, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה', לפיכך זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית:

2421

2422אשר הציל אתכם מיד מצרים. מיד סבלותם:

2422

2423ומיד פרעה, התנין הגדול ההוא:

2423

2424אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר אשר הציל אתכם מיד מצרים, אלא אמר מתחלה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, ועכשיו הוציא את העם כולו יחד מתחת יד מצרים ולא היו יכולין למחות בידם:

2424

2425עתה ידעתי בניסים וגבורות הללו שעשה לכם מודה אני לו:

2425

2426כי גדול ה' מכל האלהים. מכל אותן הדברים שקורין אותן אלהות, אמרו לא הניח יתרו ע"ז בכל מקום שלא חיזר עליה ועבדה, לכך אמר מכל האלהים, שכחן את כולן ולא ראה בהן ממש, ונעמן הודה בדבר יותר ממנו, שנא' הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מ"ב ה טו), וכן רחב הזונה אמרה כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב יא):

2426

2427כי בדבר אשר זדו עליהם. אמר בכך אני יודע גדולתו של הקב"ה בדבר אשר הזידו פרעה ומצרים בזדונם על ישראל לאבדם במים, ועכשיו ראיתי שהקב"ה נתגדל ואיבדם באותו דבר ואיבדם במים. וראיתי לרבותי שהדבירו מילת זדו על אופן תבשיל, כענין ויזד יעקב נזיד (בראשית כה כט), כלומר בדבר אשר זדו, בכלי אשר בישלו לישראל בה בישל להם, ודומה לדבר היא הסיר ואנחנו הבשר (יחזקאל יא ג), ומאי בדבר אשר זדו, זה מקוה המים שגזרו לאבד את ישראל בו, והקב"ה איבדם בתוך מקוה ההיא, הוא היה להם לסיר והם נעשו נזיד בתוכו שהיו המים מרתיחין בים סוף ומבשלם:

2427

2428ויקת יתרו חותן משה. הרי הכתוב מתמיה עליו אדם שהיה עובד ומזבח ומקטר ומנסך ומשתחווה לע"ז שלו, ועכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים, לפיכך ויבא אהרן וכל זקני ישראל, נפנו מלעשות עולותיו וזבחי שלמים ובאו לאכול לחם עם חותן משה, ומשה עצמו להיכן הלך, והלא כתיב ויצא משה לקראת חותנו וגו' (פסוק ז), אלא שהיה עכשיו עומד ומשמש עליהם, וממי למד מאברהם אבינו, שנאמר והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), ואברהם למד מהקב"ה, שעומד בשמי מרום ושולח דבר קדשו ומשרת את בריותיו ונותן לכל אחד ואחד צורכו, שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז):

2428

2429לפני האלהים. מה ת"ל, אלא מלמד שכל המקבל פני תלמידי חכמים, וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאילו מקבל פני שכינה, אלא פשטיה דקרא לפני האלהים. היינו באהל משה שהיה סמוך לעמוד הענן, ההולך לפני מחנה ישראל אשר רוח אלהים חיים וכבוד שכינה נראה בו למשה:

2429

2430ויהי ממחרת. יום הסעודה הזו. אפס ששנו רבותינו ממחרת יום הכיפורים:

2430

2431וישב משה לשפוט את העם. אותו היום באו ערב רב, דהיינו האספסוף, והיו תובעין לישראל שללה של מצרים, והיו ישראל מתרעמין זה על זה:

2431

2432ויעמוד העם על משה. כמלך שיושב על כסאו ועבדיו עומדין סמוך לו, ודומה לדבר שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו ב), וכל צבא השמים עומדים עליו (מ"א כב יט), להתיצב על ה' (איוב א ו), נצבים עליו (בראשית יח ב), מיכן לשני בעלי דינים שיהו שניהם עומדין, ובית דין יושבין, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם יושבין, אבל לעמוד אחד ולהושיב אחד אסור, שנאמר לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז):

2432

2433מן הבקר (ועוד) [עד] הערב. ואעפ"י שאין בית דין דנין אלא עד זמן סעודה, הוציאו הכתוב בלשון זה וכתב מן הבקר עד הערב, ללמדך שכל דיין שמוציא דין לאמתו מעלין עליו כאילו נעשה שותף [עם הקב"ה] במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), וכל כך למה. לפי שמעמיד את העולם, כדתנן על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, וכל מי שדן דין אמת אפילו שעה אחת ביום כאילו יושב ודן כל היום כולו, ואע"ג דאיצטריך לדרשה, מיהו אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שאותו היום נטרד משה באותו דין מהבקר עד הערב כמשמעו:

2433

2434וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם. שהיה טרוד בעבורם ומתבטל מדברי תורה ויושב ומשיב לכל אחד ואחד כפי דבריו ומטריח עצמו בריבותיהם הרבה:

2434

2435ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. כדמפרש ואזיל:

2435

2436מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך. ומריבין זה על זה ואתה נטרד להם מן בוקר עד ערב:

2436

2437ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש את אלהים. לדרוש מוסר הקב"ה ואזהרותיו על ידי, ודומה לדבר באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני (יחזקאל כ א):

2437

2438כי יהיה להם דבר. שמסתפק להם בין טומאה לטהרה:

2438

2439בא אלי. ואני בודקן לטהרו או לטמאו, אי נמי כשיש להם תביעת ממון ושפטתי בדין שאין בו פשרה, אי נמי כשרוצים לפשר בין איש ובין רעהו להתרועע זה עם זה:

2439

2440והודעתי את חוקי האלהים. אלו מדרשות:

2440

2441את תורותיו. אלו ההוראות:

2441

2442ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה . לעצמך, וודאי מה שאתה מורה ומזהיר אותם טוב הוא, אבל מה שאתה מטריח עצמך כל כך לא טוב:

2442

2443נבל תבל. לשון השרה ונפילה, ודומה לדבר ואולם הר נופל יבול (איוב יד יח), כנבול עלה מגפן (ישעי' לד ד), (כתאנה) [כאלה] נובלת עליה (שם א ל), ועליהו לא יבול (תהלים א ג), וכל דומיהן, בי"ת למ"ד לבדם הן יסוד התיבה, נו"ן תי"ו הן תכשיטין שכן דרך אותיות אית"ן להיותן תכשיטין לתיבה להדבירה על אופן מפעל:

2443

2444נבל תבל גם אתה. שיגע למאד:

2444

2445גם העם הזה. שרובם נפטרין לערב בפחי נפש שאינך יכול לצאת ידי כולם:

2445

2446גם אתה. אתה זה משה עצמו, גם לרבות אהרן:

2446

2447העם הזה אשר עמך. אלו שבעים זקנים, גם לרבות נדב ואביהוא, ולא שהיו אלו דיינים עכשיו אלא עומדין כפופין לפני משה כתלמיד לפני רבו, שהוא שומע ומבין ואינו מורה במקומו כי עד עכשיו לא ניתנה להם רשות לדון ולא נסמכו:

2447

2448כי כבד ממך הדבר. לשון כובד משא, ודומה לו כובד אבן ונטל החול (משלי כז ג), מחול ימים יכבד (איוב ו ג), וכל דומיהם, הסתכל בקורה זו כשהיא לחה היא כבידה שנים או שלשה אם נכנסין תחתיה אינם יכולין לעמוד בה:

2448

2449לא תוכל עשוהו לבדך, כלומר לעשותו לבדך. לעמוד ולהשיב לכל אחד ואחד תשובותיו:

2449

2450עתה שמע בקולי איעצך. אם תשמעני ייטב לך:

2450

2451ויהי אלהים עמך. צא והמלך בגבורה:

2451

2452היה אתה לעם מול האלהים. עומד כמליץ בינם לבין הקב"ה, ודומה לו מול הגלגל (במדבר יא ל), ממולי (שם כב ה). אפס כי רבותינו הדבירוהו לשון מילוי, כלומר היה להם ככלי מלא דבירות:

2452

2453והבאת אתה את הדברים אל האלהים. דברים שאתה שומע תבוא ותרצה בהן:

2453

2454והזהרתה. מלא ה'. אתהם מלא ה', כלומר מדהוה ליה למכתב והזהרת אותם, וכתיב הכי מליאי ההי"ן ש"מ לדרשה, לרבות עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, כדמפרש בסנהדרין:

2454

2455את החוקים. אלו מדרשות:

2455

2456ואת התורות. אלו ההוריות:

2456

2457והודעת להם את הדרך ילכו בה. זה תלמוד תורה, ודומה לדבר אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח יז):

2457

2458ואת המעשה אשר יעשון. אלו מצות עשה:

2458

2459יעשון. מלא ן' לרבות סייגות של תורה:

2459

2460ואתה תחזה מכל העם. מדהוה ליה למימר תראה ואמר תחזה, שמע מינה לשון נבואה, ודומה לו חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה (ישעי' א א), חזות קשה הוגד לי (שם כא ב), וכל כדומה:

2460

2461[אנשי חיל]. ולמה אנשי חיל, עשירים בעלי נכסים, ודומה לו עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), ומתרגמינן קנו לי ית ניכסיא האילין, וכן ואת כל חילם ואת כל טפם וגו' (בראשית לד כט), ולמה הוצרך לומר שיברור דיינים עשירים, שלא יהו נצרכין לבריות וכפופין לפניהם, דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרעומות יהרסנה (משלי כט ד), וכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות:

2461

2462יראי אלהים. שכשיהיו יושבין בדין יהא פחד אלהים לנגד עיניהם, ודומה להן כאילו שכינה עמהם, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א):

2462

2463אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו, שמובטחים הם שהם בני העולם הבא:

2463

2464שונאי בצע. ששונאין ממון עצמן, כלומר שמניחין עיסקיהן ועוסקין לדון דינין בישראל, ואם ממון עצמן שונאים לעסוק בם, לקבל ממון מחבריהם על אחת כמה וכמה:

2464

2465ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. [שרי אלפים שש מאות] שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו כל דייני ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות:

2465

2466ושפטו. וי"ו שבראש התיבה משמעותה לשון עתיד:

2466

2467את העם בכל עת. בני אדם שמתבטלין ממלאכתן ועוסקין בתורה יהו דנין את העם בכל עת, אלו דברי ר' אלעזר המודעי, אלא ר' יהושע אומר בני אדם שהם בטלין ממלאכתן ואינן מתיישבין בתלמודם תדיר יהו דנין את העם בכל עת, והיינו דדרשינן לקמן באם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים (פסוק כג):

2467

2468והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך. הגדל חסר וי"ו, דלא תימא דבר של גדול כגון שבט ונביא השקר וכהן גדול, משום דלאו מהכא נפקא, אלא הדבר הגדול, דין שהוא גדול ומופלא, כדכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז ח), ואפילו דבר קטן ומופלא או דבר של אדם קטן ומופלא זהו דבר גדול בעיניהם:

2468

2469יביאו אליך. כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט (דברים יז ט):

2469

2470וכל הדבר הקטן. היינו דבר פשוט:

2470

2471ישפטו הם. קדמאה ישפטו, בתראה (פסוק כו) ישפוטו ומה הפרש בין זה לזה, אלא ישפטו בדיבור, כגון דאמר לזה חייב אתה, לזה זכאי אתה, אי נמי פטור, וטמא, אבל ישפוטו משפט שיש בו מעשה, כגון מלקות ומיתות בית דין, ודומה לדבר ושפוטים עשו (כך) [בה] (יחזקאל כג י):

2471

2472והקל מעליך. לפי שכבר אמר לו כי כבד ממך הדבר (פסוק יח), לכך אמר לו והקל מעליך, דלא לימטייא לך אלא שיבא מכשורא:

2472

2473ונשאו אתך וכן הוא אומר להלן ונשאו אתך במשא העם וגו' (במדבר יא יז), והאי אתך אייתר ליה לדרשא. אתך בדומין לך, מיכן אמרו החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו:

2473

2474אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים. אם תפנה עצמך מן הדינים, תהא יכול לשמוע דברי שכינה מה שהוא מצווה אותך:

2474

2475ויכלת עמוד. לפני הקב"ה, ודומה לדבר חי ה' אשר עמדתי לפניו (מ"ב ה טז), מיכן אמרו שכל מי שעסוק בדינים אינו יכול להתיישב בתלמודו:

2475

2476וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום. שאינן צריכין עוד לבוא לעמוד צפופין עליך אלא יהא נידונים בשעריהם איש במקומו:

2476

2477בשלום. שיהא להם נחת רוח בדבר:

2477

2478וישמע משה לקול חותנו. ודאי, כדכתיב שומע לעצה חכם (משלי יב טו):

2478

2479ויעש כל אשר אמר. לו הקב"ה, שהרי כך אמר לו חותנו צא והמלך בגבורה, וכן עשה:

2479

2480ויבחר משה אנשי חיל. קיצר הענין ואמר אנשי חיל, אנשי חיל בממון ובמצות וביראת חטא:

2480

2481ויתן אותם ראשים על העם. למה נקראו המושלים ראשים, כשם שהראש מלך לגוף, כך הם על העם:

2481

2482שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות:

2482

2483ושפטו את העם. ושפטו הראשון (פסוק כב), לשון ציווי, וזה לשון סיפור:

2483

2484בכל עת. יכול אפילו בלילה, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז), מיכן אמרו דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה:

2484

2485את הדבר הקשה. זהו דין של שבט, ונביא השקר, וכהן גדול, כדתנן דיני נפשות בעשרים ושלשה, ותנן נמי אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד:

2485

2486יביאון אל משה. וכיוצא בו לפי דורו, יביאון מלא וי"ו, שאם נפלא דבר לבית דין שבשערי ישראל, באין לבית דין שהיה עומד על פתח הבית, ואמר כך דרשתי, וכך דרשו חביריי, כך למדתי, וכך למדו חביריי, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה' (דברים יז י), לכך נאמר יביאון אל משה, ששני בתי דיני של עשרים ושלשה מביאין דבר הקשה לבית דין הגדול, תנן אין דנין לא את השבט ולא נביא השקר ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואמרינן מנא הני מילי, אמר רב אדא בר אהבה דאמר קרא (את) [כל] הדבר הגדול יביאון אליך (פסוק כב), דבריו של גדול, מיתבי דבר גדול דבר קשה אתה אומר כן או אינו אלא הדבר הגדול דבריו של גדול, כשהוא אומר את הדבר הקשה הרי דבריו של גדול אמור, הא מה אני מקיים דבר גדול דבר קשה, תניא אידך הדבר הגדול דבריו של גדול, אתה אומר כן או אינו אלא דבר קשה, כשהוא אומר את הדבר הקשה הרי דבר קשה אמור, הא מה אני מקיים הדבר הגדול, דבריו של גדול, כגון שבט ונביא וכהן גדול:

2486

2487וכל הדבר הקטן ישפוטו הם. שאפילו דבר של דיני נפשות והוא פשוט להם יעשו בו שפוטים בעשרים ושלשה, ובלבד שלא יהא דין שבט ונביא השקר וכהן גדול:

2487

2488וישלח משה את חותנו. ליווהו ושילחו לכבודו של עולם:

2488

2489וילך לו אל ארצו. הלך לגייר בני משפחתו, ר' חנניה בן גמליאל אומר כל הענין הזה חזר ונאמר בשנה שניה, בשעה שביקש משה להעמיד מכסיוטונוס, היינו דגלים, על ישראל, שנאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב ב):

2489

2490ורבותינו דרשו וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצידו, ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל זעו כל מלכי תבל בהיכליהם, שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד (תהלים כט ט), ופחדו שמא הקב"ה מאבד עולמו במבול אש, אמר להם בלעם הקוסם חס ושלום, אינו אלא שהוא נותן תורה לעמו, מיד נתנו שבח להקב"ה, שנאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (שם קלח ד). ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר ויהי בשמוע כל מלכי האמורי [וגו'] וימס לבבם (יהושע ה א):

2490

2491כהן מדין. ר' אלעזר המודעי אומר שר היה, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):

2491

2492אחר שלוחיה. לאחר שפטרה הימנו במאמר, כי כשהלך משה למצרים בשליחות הקב"ה נטל אשתו ובניו עמו, באותה שעה נאמר לאהרן לך לקראת משה המדברה (שמות ד כז), וכן עשה, וכשראה עמו את אשתו ואת בניו, [אמר לו מה טף ונשים אלו שעמך, אמר לו אשתי ושני בני, אמר לו ולהיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים], אמר לו לא דיי לנו שאנו מצטערין על אותם שבמצרים אלא אתה מוסיף עליהם להוליך את אלו למצרים, מיד אמר לה משה לכי לבית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה, לכך נאמר אחר שילוחיה:

2492

2493כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. כענין שנאמר נכריה עבודתו (ישעי' כח כא), אמר ר' אלעזר המודעי כך אמר משה הואיל וכל העולם עובדי ע"ז הם אני אעבוד למי שאמר והיה העולם, שבשעה שנשא את צפורה לאשה השביעו יתרו שאותו בן שיהא לו תחלה יהא לע"ז, מיכאן ואילך לשם שמים, וקיבל עליו על כרחו, שנאמר ויואל משה לשבת את האיש (שמות ב כא), ואין ויואל אלא לשון אלה, וכן הוא אומר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב (ש"א יד כד), ואומר הואל וקח ככרים (מ"ב ה כג) ולפיכך הקדים המלאך להרוג את משה. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ביקש להרוג [את משה] אלא לתינוק, כדפרישנא התם:

2493

2494ויחד יתרו על כל הטובה. ר' אליעזר אומר בטובת ארץ ישראל הכתוב מדבר, אמרו לו חמש מתנות טובות עתיד הקב"ה ליתן לנו, ארץ ישראל והעולם הבא דהיינו העולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה ולוייה, דמדהוה ליה למכתב טוב וכתיב טובה, הטובה, על הטובה, על כל הטובה, שמע מיניה לרבויי כל הני הוא דאתי:

2494

2495כי גדול ה' מכל האלהים. אמר עד עכשיו הייתי מכירו ועכשיו ביותר, שהרי נתגדל שמו בעולם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל, בו נפרע מהן, שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), עליהם נהפך:

2495

2496והזהרתה אתהם את החקים. ר' אלעזר המודעי אומר החוקים אלו עריות, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות (ויקרא יח ל):

2496

2497והתורות. אלו ההוריות:

2497

2498והודעת להם, זה בית חייהם, הודיעם זמנים שילכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ולהראות פני את ה' במקום אשר יבחר, וזכר לדבר גם חסידה בשמים ידעה מועדיה (ירמי' ח ז):

2498

2499את הדרך. זו ביקור חולים:

2499

2500ילכו. זו קבורת מתים. שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה):

2500

2501בה. זה גמילות חסדים:

2501

2502ואת המעשה. זה שורת הדין:

2502

2503אשר יעשון. זו לפנים משורת הדין:

2503

2504ואתה תחזה. ר' אלעזר [המודעי] אומר תחזה להן באספקלריא, במחזית זו שחוזין בה מלכים:

2504

2505אנשי חיל. בעלי הבטחה:

2505

2506יראי אלהים. אלו שעושין פשרה בדין:

2506

2507אנשי אמת. כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו דאי יהבו להו כל חללי דעלמא לא הוו משנו בדיבורייהו:

2507

2508וצוך אלהים ויכלת עמוד. אם מודה לך אתה יכול לעמוד ואם לאו אי אתה יכול לעמוד:

2508

2509ושפטו את העם בכל עת. יכול בלילה, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז), כדמפרש התם, מיכן אמרו שאין דנין אלא ביום. עשרה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות בעשרים ושלשה, דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות אין פותחין אלא לזכות, דיני ממונות מטין על פי עד אחד, בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות אין מטין, הכי תנן דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות ועל פי שנים לחובה, דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות אין הכל מלמדין חובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, דיני ממונות, הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות, אלא כהנים לוים וישראלים הכשרים לינשא לכהונה, דכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז):

2509

2510וישלח משה את חותנו. נתן לו מתנות, שנא' אל נא תעזוב אותנו (במדבר י לא), ושם נפרש דברים הללו, וכאן נכתוב דרך קצרה:

2510

2511וילך לו אל ארצו. לגייר כל בני משפחתו, וכן הוא אומר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב (דה"א ב נה). סופרים אלו תלמידי חכמים שסופרין כל אותיות שבתורה:

2511

2512יושבי יעבץ. שישבו לעסוק בתורה לפני יעבץ, שיעץ וריבץ תורה בישראל:

2512

2513תרעתים שמעתים. שהיו משמיעין קולם בתלמוד תורה כתרועות:

2513

2514סוכתים. שהיו יושבין בסוכות, שנאמר ונשב באהלים ונשמע (ונעשה) [ונעש] ככל אשר ציונו (יהונדב) [יונדב] אבינו (ירמי' לה י):

2514

2515המה הקנים. בני קני חותן משה:

2515

2516[הבאים מחמת אבי בית רכב] הבאים תחת כנפי השכינה מחמת זכותו של משה אבי כל הנביאים, שרכב על הר סיני ועמד עם השכינה ארבעים יום וארבעים לילה:

2516

2517יעבץ ביקש רחמים שירבה הקב"ה גבולו בתלמידים, שנאמר ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני וגו' (דה"א ד י). אם ברך תברכני. בתורה:

2517

2518והרבית את גבולי (שם). בתלמידים:

2518

2519והיתה ידך עמי (שם). שלא אשכח משנתי:

2519

2520ועשית מרעה (שם). שתעשה לי ריעים כמותי:

2520

2521לבלתי עצבי (שם). שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה:

2521

2522ויבא אלהים את אשר שאל (שם). הם היו מבקשין להם רב, והוא היה מבקש תלמידים, נתן להם הקב"ה מה ששאלו, ולו נתן מה ששאל, זימן לו הקב"ה בני קני ולימדם תורה, זהו שאמר שלמה בחכמתו רש ואיש תככים [נפגשו] מאיר עיני שניהם ה' (משלי כט יג), וכתיב עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (שם כב ב), הא כיצד תלמיד שבא לשמש את הרב, והרב רוצה ללמדו מאיר עיני שניהם ה', מגלין לו מן השמים רזי [טעמי] תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר המתגבר והולך ומלמדו, ואם אינו רוצה ללמדו עושה כולם ה', מי שעשה את זה חכם, סופו לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש, סופו לעשותו חכם, כיוצא בדבר אתה אומר בנותני צדקה, כיצד עני שפשט ידו לבעל הבית, ובעל הבית רוצה ליתן לו, מאיר עיני שניהם ה', לא רצה ליתן לו עושה כולם ה', סופו שמעני את זה ומעשיר את זה:

2522

2523ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת מתן תורה, ולמה נסמכה לה, מלמד ששבין מלחמת עמלק לבין מתן תורה בא יתרו להתגייר, ואתיא כר' יהושע דתנו רבנן וישמע יתרו ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שכתובה בצידו שמע ובא, ואפילו לר' אלעזר דאמר מתן תורה שמע ובא, ונראות ענין הפרשיות מוקדם ומאוחר, לא קשיא לן, דנקיטינן דאין דין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי ענייני, אבל בחד עניינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאוחר מאוחר דוקא:

2523

2524בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מגיד שמונין חדשים ליציאת מצרים, אין לי אלא חדשים, שנים מנין, ת"ל בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן (שמות מ יז), לאחר שנבנה בית המקדש היו מונים לבניינו, שנאמר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה [את שני הבתים] את בית ה' (מ"א ט י), לא זכו למנות לבניינו מנו לחורבנו, שנאמר [בעשרים וחמש שנה וגו'] אחר אשר הוכתה העיר (יחזקאל מ א), זהו שאמר הכתוב שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א ו), לא רצו למנות למלכי ישראל, מנו למלכי גוים, שנאמר [ביום עשרים וארבעה לחדש] בששי בשנת שתים לדריוש (חגי א טו):

2524

2525ביום הזה באו מדבר סיני. מלמד שיום ראש חודש סיון היה:

2525

2526ויסעו מרפידים. מאי רפידים, ר' אליעזר אומר רפידים שמה, ר' יהושע אומר שרפו ידיהם מדברי תורה:

2526

2527ויבואו מדבר סיני. מה ת"ל והלא כבר נאמר ביום הזה באו מדבר סיני (פסוק א), אלא מקיש ביאתן למדבר סיני לנסיעתן מרפידים, מה נסיעתן מרפידים מכעיסין למקום, ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, אף ביאתן למדבר סיני מכעיסין למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו:

2527

2528ויחנו במדבר. ר' יוסי אומר הרי הוא אומר לא מראש בסתר (ישעיה מח טז), כשנתתי תורה לישראל לא נתתיה במקום הסתר, אלא במדבר מקום פרהסיא מקום הפקר, שכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל:

2528

2529ויחן שם ישראל. מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחנו במדבר, אלא כל מקום שנאמר ויסעו ויחנו נוסעין במחלוקת, אבל כאן כתיב ויחנו, וכתיב ויחן, תחלה ויחנו במחלוקת, ולבסוף ויחן, הושוו כולם לב אחד, ומה ת"ל שם, אלא מלמד שאמר להם זמן הרבה אתם עושים שם, וכן היה, שנאמר ויהי בשנה השנית [בחדש השני] בעשרים בחודש נעלה הענן וגו' (במדבר י יא), וכתיב ויסעו בני ישראל וגו' (שם יב), דהיינו שנים עשר חודש חסר עשרה ימים:

2529

2530נגד ההר. למזרחו של הר, כל מה שאת מוצא נגד פנים למזרח:

2530

2531ומשה עלה. בשני לחודש:

2531

2532אל האלהים. למקום שהשכינה שרויה בהר:

2532

2533ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. מלמד שהקריאה קדמה לעלייה, שלא היה לו רשות ליכנס למחיצת השכינה אלא אם כן הדיבור קראו, וכן מצינו באהל מועד, שנאמר ויקרא אל משה (ויקרא א א):

2533

2534כה תאמר. בלשון הקודש בסדר הזה שלא תפחות ולא תוסיף:

2534

2535לבית יעקב. אלו הנשים, אמור להן ראשי דברים, מצות קלות בלשון רכה, ודברי נחת שלא יוכבדו בעיניהם:

2535

2536ותגיד לבני ישראל. לאנשים, תדקדק עמהם חומרי מצות:

2536

2537ותגיד מלא כתיב, כלומר אמור להם אזהרות ועונשין כרת ומיתות בית דין שהן מרים כגידין, דהיינו לענה, לעוברי עבירה:

2537

2538אתם ראיתם. לא במסורת אני אומר לכם, ולא כתבים אני מראה לכם, ולא עדים אני מעמיד עליכם, אלא אתם ראיתם בעיניכם אשר עשיתי במצרים שהכיתים עשר מכות ועשיתי שפטים באלהיהם, ראו על כמה היו חייבין לי על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא נפרעתי מהם על כל אלה זולתי על ידיכם:

2538

2539ואשא אתכם על כנפי נשרים. ר' אליעזר אומר זה יום רעמסס שנתקבצו כולם ובאו רעמסס בשעה קלה:

2539

2540ואבא. חסר יו"ד כתיב, שעדיין חסירין קבלת עשרת הדברות:

2540

2541ואבא אתכם אלי. לפני הר סיני. ומה נשתנה נשר מכל העופות, אלא שכל העופות נוטלין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר, שמא יפרח עליהן, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם בלבד, שמא יזרוק בו חץ, לפיכך נוטל את גוזליו על אברתו, שנאמר יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב יא), אומר מוטב שיכנס חץ בגופי, ולא בבניי, וכן עשה הקב"ה נשא את בניו על ענני כבוד בשעה קלה, והביאם למקום הר המוריה, ואכלו שם הפסח, והחזירם מיד למצרים:

2541

2542ועתה אם שמע תשמעו. קבלו עליכם שכל התחלות קשות, מיכן אמרו שמע אדם למצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, שנאמר אם שמע תשמעו, שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, שנאמר אם שכח תשכח (דברים ח יט):

2542

2543ושמרתם את בריתי. זו היא כלל כל התורה, כדכתיב ויקח ספר הברית (שמות כד ז):

2543

2544והייתם לי. פנויים לי ועסוקין בתורתי ולא בדברים אחרים:

2544

2545סגולה. מה סגולתו של אדם חביבה עליו, דהיינו כגון דקל מיוחד או ספר תורה מיוחד, שחביבין על האדם, כך תהיו חביבין לי, ושמא תאמר כשם שהאשה מסגלת מאחר בעלה, והבן מאחר אביו, והעבד מאחר רבו, והשפחה מאחרי גבירתה, יכול אף אתם מסוגלין לי, ואין שאר האומות תחת רשותי, ת"ל כי לי כל הארץ:

2545

2546ואתם תהיו לי. שאם אתם רוצים איני משליט עליכם אחרים אלא אני:

2546

2547ממלכת. שאיני ממליך עליכם נכרי מאומות העולם אלא מלך מכם, וכן הוא אומר אחת היא יונתי תמתי (שה"ש ו ט), וכתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים יז טו), וכתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד):

2547

2548כהנים. יכול מבטלנים, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח), ת"ל וגוי קדוש, מיכן אמרו ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו מעשה העגל, ומשעשו מעשה העגל ניטלו וניתנו לכהנים, שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם (ויקרא כא ו), ועכשיו מה אני מקיים וגוי קדוש, כדכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט ב), פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם:

2548

2549אלה הדברים. שלא תפחות ולא תוסיף:

2549

2550אשר תדבר אל בני ישראל. כסדר הזה:

2550

2551ויבא משה ויקרא לזקני העם. חלק כבוד לזקנים:

2551

2552וישם לפניהם. האיר עיניהם ביחודו של מקום וקרבם אל יחידו של עולם, כל מקום שאתה מוצא שימת דברים בלשון הזה, אינו לצרף האדם על כורחו אלא לרצונו:

2552

2553את כל הדברים האלה. ראשון ראשון, ואחרון אחרון:

2553

2554אשר ציוהו ה'. אף לנשים אמור:

2554

2555ויענו כל העם יחדו. לא ענו בחוצפא ולא קיבלו זה מזה, אלא השוו כולם לב אחד:

2555

2556ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. אע"פ שלא שמענו עדיין מה שהוא מצוינו:

2556

2557וישב משה את דברי העם אל ה'. וכי מה הוצרך משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני מה שעשיתי איני צריך להשיבו, תלמוד לומר וישב משה, והיה מקבל שכר על כל עלייה ועלייה ועל כל ירידה וירידה:

2557

2558ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך. זה היה בשלישי בחודש, שכינת קודשי נגליתי לך:

2558

2559בעב הענן. דהיינו ענן עבה, ואיזה זה, ערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ יח), שעד עכשיו דבר קדשי היה מדבר עמך מתוך אויר הנכבד, שהוא ענין דק מכל דק, וחזק מכל חזק, ונראה לך בראיית לבבך ובראיית נשמתך, ואין ישראל רואין ולא שומעין כשאני מדבר עמך, ועכשיו אני מראה מקום מחיצת שכינתי לכולם בעין ממש, וכבודי יהיו רואין בראיית הלב, ובראיית נשמתן, ודברי ה' שומעין מפורש, שנאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כך אמר לו הקב"ה למשה הריני קוראך מראש ההר, והם שומעין ואתה עולה:

2559

2560וגם בך יאמינו לעולם. כדכתיב תורה צוה לנו משה מורשה [קהלת יעקב], ירושת עולם היא לקהלת יעקב, וגם לרבות הנביאים העומדים אחריך:

2560

2561ויגד משה את דברי העם אל ה'. ר' אלעזר בן פרטא אומר מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם אתה יודע שאמר להם אם מקבלין אתם עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלין שכר, ואם לאו אתם מקבלים פורענות, וקיבלו עליהם עונשין בשמחה, רבי אומר וכי מה אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה שיאמר למקום, אלא אמרו רצונינו לשמוע מפי מלכינו, שלא דומה שומע מפי סרסור כשומע מפי המלך, ונתן להם מה שביקשו, שנאמר בעבור ישמע העם, וכשסיפר משה להם שיהיו שומעין הם בעצמם מפי מלכם, חזרו ואמרו רצונינו לראות כבוד מלכינו, שאינו דומה רואה לשומע, מיד ויגד משה את דברי העם אל ה', אמר הקב"ה אני נותן להם מה שביקשו, שנאמר ירד ה' לעיני כל העם (פסוק יא), אלא תחלה לך וקדשם, כל זה היה בשלישי לחודש, ר' יוסי הגלילי אומר מצות הגבלה אמר להם:

2561

2562ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. וזימנתם. תני במכילתא היום הזה רביעי לחודש, ומחר יום חמישי לשבת, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח תחת ההר, ולאו דווקא, ולא קיימא לן הכי, דמתניתא יחידאה היא ואליבא דר' יוסי היא נשנית ופליגי רבנן עליה, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, דכתיב אחרי רבים להטות (שמות כג ב), דתנו רבנן בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר' יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא דבראש חדש באו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה, וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש, דכולי עלמא בשבת ניתנו עשרת הדברות לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעצומו של יום עומד ומזהיר, אף כאן בעצומו של יום עוד ומזהיר, כי פליגי בקביעא דירחי, ר' יוסי סבר בחד בשבת איקלע ראש חודש סיון, ורבנן סברי בשני בשבת, ואע"ג דר' יוסי נימוקו עמו ואמר משה הוסיף יום אחד מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר ר' יוסי בשבעה בו, והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מכל מקום נראין הדברים כרבנן, שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חודש סיון, ודווקא כדפרישנא בירידת המן, שראש חודש שבו יצאו ישראל ממצרים הוקבע בערב שבת, וראש חודש אייר שבת ואחד בשבת, ובאחד בשבת הוא יום ראש חודש אייר באו למדבר סין, ואכלו את המן חמשה ימים לפני שבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו [וביום השביעי שבת לא יהיה בו] (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר להם באחד בשבת על ירידת המן, לכך אמר להם ששת ימים תלקטוהו, כלומר ששת ימי השבוע, אבל המן לא נמצא עד הבוקר של יום שני בשבת, שנאמר ובוקר וראיתם את כבוד ה' (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו מדבר סיני, אותו היום היו טרודין מן הדרך, ולא אמר להם כלום, בשני לחודש שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (פסוק ו). בשלישי בשבת לחודש...:

2562

Today's Learning

מדרש שכל טוב, שמותMidrash Sekhel Tov, Shemot