מדרש שכל טוב, שמות י״ב:כ׳Midrash Sekhel Tov, Shemot 12:20

א׳כל מחמצת לא תאכלו. למה נאמר עוד פסוק זה לפי שהוא אומר [כי כל אוכל חמץ ונכרתה (פסוק טו)]. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (פסוק יט), אין לי אלא חמץ גמור, תערובתן מניין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום, היכי דמי תערובת, כגון הני דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכולה מפרשי לקמן במדרש רבותינו:

ב׳בכל מושבתיכם תאכלו מצות. למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך ותירושך ויצהרך (דברים יד כג), הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מצה, ומניין שאינו יוצא משום מצה לא במעשר ולא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים, ת"ל בכל מושבתיכם תאכלו מצות, בדבר שנאכל בכל מושבות היינו חולין אתה יוצא בו משום מצה בפסח, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות אלא לפני ה' אלהיך:

ג׳ורבותינו דרשו במשנתם. החדש הזה לכם ראש חדשים. תנן ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן בגמ' למלכים למאי הלכתא, אמר ר' חסדא לשטרות, שכיון שניסן מיוחד ראש השנה למלכים, וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין שטרות המוקדמין והמאוחרין לפוסלם או להכשירם, דתנן בשלהי מס' שביעית פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרים, מאי טעמא דפרוזבול שכיון שראה הלל הזקן שמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו' (דברים טו ט), עמד ותקן להן פרוזבול, ומאי פרוזבול, פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים, בוטי אלו העניים, תיקן לעניים שילוום העשירים ממון, תיקן לעשירים שלא יחטאו. ויש מפרשים ריוח, כדאמרינן מפריזין על המדות. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם ב"ד שבמקום פלוני כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין למטה, או העדים, כדי שיהא סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כל שנת השמיטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה עליו שמיטה, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב מוקדמין לנתינת הממון פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב למלוה כלום בעת כתיבת השטר, כי אמנה היו דבריהם, שהבטיחו המלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נתנם לו עד ניסן, והואיל ונכתב השטר מתשרי שלפני ניסן, שכך כתוב לו מכאן ועד ג' או ד' שנים והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא היה חייב לו כלום למלוה, וכיצד יתבחנו השטרות הללו, אם מוקדין הם ופסולים, או מאוחרין הן וכשרים, אם כתוב בו בשנת אחת למלך פלוני בירח תשרי והעדים מעידין כי בשנת אחת למלך פלוני בירח ניסן ניתן המעות, בידוע שהשטר הזה מאוחר הוא וכשר, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בו בשנת אחת למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, בידוע שזה תשרי אחר ניסן, והשטר מוקדם הוא ופסול, ואינו גובה בו אפי' בזמנו, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כלו. ואם נתעברה השנה ובא לכתוב השטר באדר הראשון, אינו צריך לכתוב בכך וכך לאדר הראשון, אי נמי באדר תניין, ואם כתב ת' מן תניין דיו, דמוכחא מילתא דהאי ת' לא כתבה אלא לסימנא, דהא מר צייר מכותא, ומר צייר כוורא, וכתיב והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט ד), ואם בא לכתוב זמן השטר בראש חדש אדר הראשון, ביום ראשון של ראש חדש, צריך למיכתב הכי, בכך וכך בשבת, ביום שלשים לירח שבט, ואם למחרתו, צריך לכתוב באחד לירח אדר סתם, וה"ה אם בא לכתוב ביום ראשון של ראש חדש אדר השני, צריך למיכתב ביום ל' לירח אדר סתם, ואם למחרתו הוא כותב, צריך לכתוב באחד לירח אדר תניין, דקי"ל דעבדינן חד מלא וחד חסר, וה"ה שאר חדשי השנה, ואע"ג דקיימא לן שאין בין מולד לבנה למולד לבנה הסמוך לו אלא כ"ט יום ומחצה, ותשצ"ג חלקים, כיון דלא אזלינן בתר מולד לבנה לקידוש החדש דהא איכא מולד דקדים לראש חדש חד יומא, אי נמי תרי יממא. ואפ"ה לא מקדשינן ראש חדש אלא חד לסוף כ"ט, וחד לסוף למ"ד, ועוד דקרי רבנן לחד מלי ולחד חסר, השתא אע"ג דהוי מולד לבנה ביום ראשון של ראש חדש, אי נמי מקמי ראש חדש לא מנינן לירחא בתראה אלא מיום שני של ראש חדש:

ד׳החדש הזה לכם ראש חדשים. סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה, ואומות העולם לחמה, הקטן מונה לקטן, והגדול לגדול, וכשם שהחדש מתחדש, כך ישראל עתידין להתחדש, שנא' קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (ישעיה ס א), וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העוה"ז והעוה"ב, וכשם שאין כח ללבנה ביום מפני החמה, כך אין לישראל כח בעולם הזה מפני אומות העולם. ומנלן דמלכי ישראל מונין לה מניסן. משלמה, כדדרשינן בפרשה. ולרגלים נמי הוי ניסן ראש השנה דרגל שבו הוי ראשון לרגלים, לענין נדרים לבל תאחר, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם (דברים טז טז), ובעינן שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה:

ה׳ד"א החדש הזה. דבר חדש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (שם ד לד):

ו׳ראשון הוא לכם. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, סבור אתה לומר מיעוט חדשים שנים, ת"ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה:

ז׳ד"א ראשון הוא לכם. שכיון שקדשתה חדש ניסן אי אתה רשאי לעבר ולעשות ניסן אחר:

ח׳תנו רבנן על שלשה סימנין מעברין את השנה. על אביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה, וכה"א ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מ"א ד ז), וכתיב ונציב אחד אשר בארץ (שם שם יט), מאי נציב אחד, אמר ר' יהודה ור' נחמיא חד אמר ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור היה, וקיימא לן כמאן דאמר כנגד חדש העיבור היה. וכמה עיבור שנה חדש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה, הוי אומר זה אדר השני, ועוד כשם שהחדש מתעבר ממנויו, דהיינו יום אחד בחדש, אף שנה מתעברת ממנויה, דהיינו אחד משנים עשר חדש, ומה חדש עבורו בסופו, אף שנה עבורה בסופה:

ט׳ואף על פי שתקון המועדות הוא שמעברין את השנה, הני מילי דמעברין לה בסופה ולעתים מזומנים שבע שנים בכל מחזור י"ט שנה שלישית ששית ושמינית ואחת עשרה וארבע עשרה ושבע עשרה ותשע עשרה. סי' גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט, אבל מכל מקום העיבורין סדרן של המאורות הן, והשויית השנים הן, וכיון שטרי הרקיע והשויית הגלגל מששת ימי בראשית הן, דכתיב והיו לאתות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א יד), השמש אות הוא ליום שאינה נוהג בלילה, והירח אות הוא בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו, כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע ומהלכת כל יום מה שמהלכת החמה כל השנה, כי י"ב מזלות הן. טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים. וכל אחד יש לו שלשים מעלות כנגד שלשים יום של חדש, ובכל יום עולה השמש מעלה אחת, בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו, לכך הלבנה בתחלת החדש לעולם קרובה לחמה, וכמו כן בסוף החדש, כי הלבנה רצה מהרה, ועד שהחמה מגיע לסוף המזל הלבנה עוברת כל שנים עשר מזלות ומשגת את החמה בסוף המזרח כל י"ב חדש, ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחילתו, וע"כ שמה שנה שמשתנית. וימי השנה של לבנה שנ"ד ושליש, ושנות החמה יתירה עליו י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים, ולכך העבורים מתוקנים לעתים מזומנים ז' עבורים במחזור י"ט גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה ואילולי העבורים היו חדשי הקיץ באין בחורף, וחדשי החורף באין בקיץ, והפסח בא בסוף האסיף, וחג הסכות בא באביב כל שנת י"ח, והתורה אמרה שמור את חדש האביב ועשית פסח (שמות לד יח), וכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), וכיון שברור לנו ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה יו"ד ימים כ"א שעות ר"ד חלקים. נדע כי מאלו יכאר"ד העבורין יוצאין, כי י"ט פעמים יכאר"ד עושין ר"ז ימים י"ח שעות תרל"ו חלקים, וכשתעשה מהן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים לא נותר בידיך זולתי שעה אחת ותפ"ה חלקים, ואותן ז' פעמים כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים הן הן ז' חדשי העבורין שבמחזור י"ט שנים, וזה מקום מוצאם כדי להשוות הגלגל ומהלכות השמש והירח לעתים מזומנים ומועדי ה' ואותה שעה ותפ"ה חלקים שנותרו בידך מכל יתירין שנות החמה על שנות הלבנה לכל י"ט שנה של מחזור, צריכין הן הגבורי כח היודעים בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, לדעת דקדוק התקופה באיזה יום, ובאיזה שעה, ובכמה ימים בחדש התקופה נופלת יחשוב שנים משנברא העולם ועד שנה שהוא עומד בה, ויעשה מהן מחזורין של י"ט שנה, ויטול מכל מחזור שעה אחת ותפ"ה חלקים העודפים מתשלום ז' חדשי עבורין, ואם נותרו בידו שנים שלא השלימו מחזור י"ט יקח מכל שנה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים העודפים משנת הלבנה ויעשה מאותן החלקים שעה תתר"ף חלקים לשעה ומן השעות ימים כ"ד שעות ליום, ויכלול הכל ויעשה מן הכל חדשי הלבנה כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לחדש, ומה שעדפו בימים שלא השלימו לחדש הוצא מהן ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, ומה שישאר בידו בכנגדו יחשוב ממולד ניסן הבא, ובמקום שיכלה החשבון בימים ובשעות שם תקופת ניסן נופלת, ואם נותרו בידו חלקים אל תשגיח להם שאין מניין חלקים לתקופה, ולמה פוחתין מחשבון התקופה ז' ימים ט' שעות תרמ"ב חלקים, שהרי ביום רביעי נבראו המאורות, ואדם הראשון נולד ביום ו' יום ר"ח תשרי, ונטרד באותו יום מגן עדן, ולא היה יכול לקדש החדש בו ביום ולשנה הבאה חשב אדם בחשבון שהיה לפני הקב"ה על ב' שעות ת"ח חלקים, שכך היו המאורות שוין שניהן, והוסיף ד' ימים ח' שעות תתע"ו חלקים ת"ח תתע"ו הרי שעה אחת ר"ד חלקים וח' שעות הרי ט' שעות ר"ד חלקים השלך ד' שעות על ב' שעות שהיו המאורות שוין הרי כ"ד שעות, ונמצא יום ד' שיצא והלך נותרו ה' שעות ר"ד חלקים, ועכשו חשוב ד' ימים ותתחיל מיום חמישי יום ה' יום ו' יום ז' יום א' ובא המולד להיות בליל שני בה' שעות ר"ד חלקים. ובכך קידש אדם את החדש. ועכשו כשאתה בא למנות לתקופה הוסיף על ה' שעות ר"ד חלקים ב' ימים ד' שעות תל"א חלקים, הרי ט' שעות תרמ"ב חלקים ותחשוב מיום רביעי ז' ימים הרי תחלת חשבון התקופה מליל ד' הבא ט' שעות תרמ"ב חלקים והשליכם לעלמא ומסופם תחל לספור כשכתבנו לעיל:

י׳ד"א החדש הזה לכם. לכם הוא מסור, ואי אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין ישראל אותו על החשבון. שמואל בר אבא אומר כל חודש שנולד קודם לשש שעות יש כח בעין לראותו, [משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראותו], ואותו חדש ניסן שבמצרים נולד לאחר חצות לפיכך הראהו הקב"ה למשה ואמר לו החדש הזה לכם ראש חדשים. ובזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן היו מקדשין את החדש על פי ראיית העדים שראו את הלבנה, כדמפורש במס' ראש השנה, ומשגלו אין ב"ד קבוע לקבוע ולקדש חדשים, וכדי שלא יהיו ישראל עושים ב' ימים טובים משונים זה מזה, האב היום והבן למחר, ואחיו למחרתיים, עמדו ישראל על תקנת סוד העבור שהיו מונים מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו ליעקב, ויעקב לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן ולבניו וליהושע ועד היום הזה הוא מסור ביד חכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע"פ שמצוה לקדש על פי הראייה, אין הדבר תלוי בראיית הלבנה אלא בקידוש ב"ד, ומשגלו ישראל אין בית דין קבוע, לפיכך אין מקדשין אותו בב"ד שיהיו ב"ד מעיינין ואומרים מקודש מקודש החדש אינו מקודש, ואם יהיה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר בדעתך שלא לקדש החדש, ת"ל לכם לכם, שלפיכך נאמר בפסוק לכם לכם ב' פעמים, לומר לך לכם לקדש ע"פ הראייה, ואם לאו לכם הוא לקדש בסוד העבור, ואם תאמר היאך הוא מתאחר בראייתו בלא זמן מעונן אחר קידושו, ת"ל עשה ירח למועדים (תהלים קד יט), מזעדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים בא בקצרה, לכך ראוי לסמוך על סוד העיבור, ולא יעשו ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל קדש של זה, וזה לאכול בעינויו של זה, כי יש להתבונן לאנשי בינה שאם תהיה השנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבא אדם לעשות עשרת החדשים כולן שלימין כמשפט נח בתיבה אח"כ תראה הלבנה בשליש הרקיע ולזה יהיה לו ראש חדש, הא למדת שאין זה דרך הבינה לחשב החדשים כולן שלימין משלשים יום לכל חרש, והמונה כן ברשע נמצא שאינו חס על כבוד קונו, והוא נעקר מן העולם, ועליו ועל כיוצא בו נאמר רועים רבים שחתו כרמי וגו' (ירמיה יב י), ואומר רועיהם התעום הרים שובבים וגו' (שם נ ו), ואומר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע (שם ז כד) וכשצוה הקב"ה את המועדות לכל ישראל צוה לעשותם ביום אחד, שנאמר בעצם ביום הזה (ויקרא כג כט), ולא שיעשם זה היום וזה למחר, וכשישראל נפוצים בארצות, ואין הלבנה נראית בגולה במקום עמוק, כדרך שהיא נראית בהררי ארץ ישראל, שגבוהין מכל הארצות, לפיכך אין לנו לסמוך על הראייה, אלא על סוד העיבור שיהיו כל ישראל עושין מועדי ה' ביום אחד, כדכתיב תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט) ולא חילוק דתות.:

י״אד"א החדש. דרשי ליה רבנן בלשון נוטריקון החד"ש "הנה "חשבון "ד' "שערים, ומאי ניהו אלו שערי בינה שנמסרו לאנשי כנסת הגדולה לדחות ראש השנה וניסן מיום ליום ולמחרתים ולקבעם בזמן הראוי להם:

י״בשער א'. כל תשרי שיש לפניו עיבור חדש ומולדו קודם תצ"א חלקים פי' ומולדו של תשרי משעה ט' ליום ו' זקן הוא ודוחין לראש השנה ליום שבת, למאי נפקא מינה דאפי' היה יום ו' כשר לראש השנה נדחה הוא למחר, כ"ש שאינו כשר, ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד תצ"א חלקים משעה ט' ליום ו' כמו כן דחוי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין ומולד ניסן יהיה באותו שנה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום ג' קובעין הפסח ביום ג', ואם נולד ניסן אחר זה המנין אפי' חלק אחד כגון תרמ"ב, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ה', ואם אין באותה שנה עיבור ולא בשנה הבאה ונולד תשרי מתחילת שעה ז' של יום ה' עד ת"ח חלקים של שעה א' לליל ו' זקן הוא, ודוחין ראש השנה ליום ז' ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה המניין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות של יום ז' נדחה נמי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יבא עד ד' שעות ותתמ"ה חלקים בליל א' והפסח קובעו ביום א', ולשנה הבאה יבא מולד ניסן עד שעה ותרמ"א חלקים ליום ה', והפסח ביום ה', ואם יעבור אפי' חלק אחד על מנין זה כגון לא"ד תתמ"ו, זקן הוא, ודוחין הפסח מיום א' ליום ג', ולפיכך מרחשון וכסליו שלימין, כדי שלא יהא מולד ניסן האחר בתרמ"ב חלקים משעת ב' ליום ה' ויהא הפסח צריך להידחות מיום ה' ליום ז', ואי אפשר להיות ו' ימים בין פסח לפסח בשנה פשוטה, ואם יהיה בשנה הבאה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים משעה עשירית בליל ו', זקן הוא וקובעו ר"ה ליום ז', אלא שמרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה מניין אפילו חלק אחד עד סוף ו' שעות ביום ז' ראש השנה נמי ביום ז', אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יהיה עד שעה ותרמ"א חלקים ליום א' והפסח ביום א', מפני שעיבור של שנה הבאה נכנס ביניהון ומזקין הפסח של שנה הבאה ודוחה ליום ז', ואם נולד ניסן אחר זה המנין דהיינו תרמ"ב חלקים לשעת ב' ליום א' זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ג', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין:

י״גשער ב'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תרצ"ה חלקים בשעת י"ב מליל ד', זקן הוא ודוחין ראש השנה ליום ה' ומרחשון וכסליו חסרין ואם נולד אחר זה המנין עד סוף שש שעות ליום ה' קובעו ראש השנה ליום ה', ומרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן אם בא עד ד' שעות תתמ"ה חלקים בליל א' קובע הפסח ליום א', ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד, כגון תתמ"ו, זקן הוא ודוחין הפסח ליום ג', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין, מפני ששנה הבאה יהא מולד ניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה', וצריך הפסח להידחות ליום ז', ומפני ששנה היתה מעוברת ושנה הבא תהא פשוטה, ואי אפשר להיות ו' ימים ביניהם, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעה עשירית בליל ה' קובעת ראש השנה ביום ה', ומרחשון וכסליו כסדרן, ואם מולד ניסן עד תרמ"א חלקים משעה ב' ליום ז' קובעה הפסח ביום ז', ואם נולד אחר זה המנין כגון תרמ"ב דוחין את הפסח ליום א', ואם נולד תשרי אחר ר"ד חלקים בשעה עשירית מליל ה', קובע נמי ראש השנה ביום ה', אלא שמרחשון וכסליו שלימין, וכיון שמולד ניסן עולה עד תרמ"ב חלקים לשעת ב' ביום ז', זקן הוא, ודוחין הפסח ליום א', ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין.:

י״דשער ג' כל תשרי מעובר ונולד קודם שעת ז' ליום ג' ראש השנה נדחה ליום ג' וכסדרן, ומולד ניסן יבא עד י"א שעות ק"ג חלקים לליל ז' והפסח יום ז', ואם נולד תשרי אחר זה המניין בתחלת שעת ז' ליום ג', דוחין ראש השנה ליום ה' וחסירין, לפי שמולד ניסן שוהה לבוא עד קנ"א חלקים משעת י"ב לליל שבת, ומולד תשרי של שנה הבאה שוהה לבוא תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב', ולפיכך מרחשון וכסליו חסירין ודוחין הפסח מיום ז' ליום א', ומה הוצרך זה הפסח להידחות מן י"א שעות וקנ"א חלקים מליל שבת ולקבוע הפסח ביום א', והרי כולן נקבעין עד תרמ"א חלקים משעת ב' ביום א', אלא מפני ששנה שעברה אחר תרמ"א חלקים משעה ב' ליום א' ודחינו הפסח ליום ג' והעיבור בא ביניהן ומדחה הפסח של שנתו מיום ז' ליום א', לפי ששנת העיבור החסרה בחדשים מרחשון וכסליו אין פסח שלא נקבע בפחות מחמשה ימים לפסח שקדמה לפניה, ואם אין ביניהן עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעת יו"ד מליל ג' ראש השנה יום ג' וכסדרן ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ביום ה' והפסח ביום ה', ואם נולד אחר זה המניין בלא עיבור דחינין הפסח שלפני ראש השנה מיום א' ליום ג' ודוחין גם ראש השנה מיום ג' ליום ה' וכסדרן ופסח הבא יבא בשבת.:

ט״ושער ד'. כל תשרי מעובר ונולד קודם תצ"א חלקים משעת ט' של יום א' ראש השנה יום א' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה' ופסח ביום ה', ואם יעבור מולד ניסן גבול זה אפי' חלק אחד כגון תרמ"ב משעת ב' ליום ה' דוחין הפסח מיום ה' ליום ז', ואם נולד אותו תשרי שלפני ניסן זה של שנת עיבור אחר זה המניין קודם תחלת שעת ז' של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר"ד חלקים של שעת יו"ד לליל א' דוחין ראש השנה ליום ב' וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ג' ופסח ביום ג', ואם נולד ניסן אחר מנין זה שיעבור על תרמ"א כגון תרמ"ב משעת ב' ליום ג' דוחין הפסח מיום ג' ליום ה'. ואם נולד תשרי אחר מנין זה קודם תחלת ז' שעות של יום ב' ראש השנה יום ב' ושלימין, ואם היתה שנה שעברה מעוברת ונולד תשרי תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' ראש השנה דוחין ליום ג' וכסדרן. ואם נולד ניסן מתחלת הלילה עד תרמ"א חלקים משעת ב' ליום שבת קובעין הפסח בו ביום שהיא בחורה. ואם נולד אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום שבת זקינה היא, ודוחין הפסח מיום ז' ליום א' ומיום א' ליום ג' ומיום ג' ליום ה' ומיום ה' ליום ז':

ט״זוזהו סדר קיבוען ודחייתן חוץ מיום א' ויום ז' שפעמים שנידחין בפחות משיעור זה, יום א' כיצד בזמן שמולד ניסן עובר על תתמ"ה חלקים משעת ה' בליל א', ואין עיבור לשנה הבאה, דוחין הפסח מיום א' ליום ג' ומשתנה ממסורת שכללנו מפני ששנה הבאה יעבור מולד ניסן על תרמ"א חלקים משעת ב' ליום ה', ואי אתה יכול לקבוע בו הפסח מפני שהוא זקן, ולא למחר ביום ו' מפני שאינו כשר ודוחין הפסח ליום שבת, וכיון שאין עיבור ביניהן אי אתה יכול לדחות הפסח של שנה זו ליום ז', אלא אם כן דחיתה בשנה זו מיום א' ליום ג'. שאפי' אתה עושה מרחשון וכסליו שלימין אין שנה פשוטה עולה על שנ"ה ימים, ומיום א' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה שנ"ו ימים הן, לפיכך מקדימין ודוחין את זה מיום א' ליום ג' בפחות משיעורו, וכן נמי ביום שבת בזמן שהשנה מעוברת ונולד ניסן קנ"א חלקים של שעת י"ב מליל שבת דוחין את הפסח מיום ז' ליום א', מפני ששנה שעברה היה מולד הניסן אחר תרמ"א חלקים משעת ב' ליום א', ודחינו הפסח ליום ג' כחוק השערים ומכיון שהעיבור בנתיים. אפי' חיסרנו מרחשון וכסליו אין שנת העיבור פחותה מן שפ"ג ומיום ג' של שנה זו ליום ז' של שנה הבאה המעוברת אינו אלא שפ"ב ימים ולכך נדחה אותו הפסח מיום ז' ליום א', גם שנה זו משתנית מדת האחרת, נמצאו כולן נקבעו ונידחין במדה אחת, זו לצורך שנה זו, וזו לצורך שנה שעברה, ופירשו טעם דחייתם בכללם ובפרטם:

י״זסדר אחר בדרך הקצרה.:

י״חא. שהרי הפסח נקבע באגה"ז. ונדחה מן בד"ו וראש השנה נקבע בבגה"ז ונדחה מן אד"ו וגבולין האיך נדחה מיום כשר ליום כשר שלפניו זהו אם הקדים מולד תשרי לשעת ז' של יום ז' אפי' חלק א' ראש השנה קבוע בו ביום בשבת. ואם נכנס המולד אפי' חלק א' בשעת ז' ביום ז' זקן הוא, ודוחין ר"ה ליום שני כי למחר שהוא יום א' אינו כשר, ואפי' שלא יבא יום הושענא בשבת שאין ערבה דוחה את השבת לכך דוחין אותו מיום ז' ליום ב':

י״טב. וכן אם קידם המולד לשעת ז' ליום ב' אפי' חלק אחד ר"ה קבוע בו ביום ב', חוץ ממוצאי שנת העיבור שאם היה מולד תשרי תקפ"ט חלקים משעת ד' ליום ב' אע"פ שקדם המולד לשעת ז' ר"ה נדחה מן יום ב' למחרתו שהוא יום ג' וע"כ אמרו חכמים דחה אע"פ שהיה ראוי לקובעו בשני נקבע בשלישי:

כ׳ג. ואם הקדים המולד של תשרי לשעה שביעית של יום שלישי אפילו חלק א' ר"ה נקבע בו ביום חוץ משנה פשוטה שאם עבר המולד על ט' שעות ר"ג חלקים מליל ג' אע"פ שקדם המולד לשעת ז' של יום ג' ר"ה נדחה ליום ה':

כ״אד. וכן אם קידם מולד תשרי לשעת ז' של יום ה' ראש השנה נקבע בו ביום, וכן מאחר הכנסת שעה שביעית ליום ה' עד הכנסת שעת ז' ליום ז' ראש השנה נקבע בו ביום ז':

כ״בסדר אחר לדחיות ולקיבועין ז' שערי בינה:

כ״גשער א' יום א'. כל תשרי מעובר באדר וחל מולדו מתחלת ליל א' עד ח' שעות ליום א' ות"צ חלקים ראש השנה יום ב' מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום א' ראש השנה יום ב' מרחשון וכסלו שלימין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל א' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל א' ר"ה יום ב' וחסירין. ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר"ה יום ב' ושלימין:

כ״דשער ב' יום ב'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ב' ועד חלק אחרון לשעת ששית ליום ר"ה יום ב' מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב' ר"ה נדחה ליום ג' מרחשון וכסלו כסדרן, ואם היה מוצאי עיבור ונולד מתחלת ליל ב' עד ג' שעות תקפ"ח חלקים ליום ב' ר"ה יום ב' ושלימים. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב' ר"ה נדחה ליום ג' וכסדרן:

כ״השער ג' ליום ג'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ג' עד חלק אחרון של שעה ששית ליום ר"ה יום ג' מרחשון וכסליו כסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ג' ר"ה נדחה ליום ה' וחסירין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ג' ועד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ג' ר"ה יום ג' וכסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל ליל ג' וכל היום ר"ה נדחה ליום ה' וכסדרן:

כ״ושער ד' ליום ד'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ד' עד י"א שעות תרצ"ד חלקים בליל ד' ר"ה יום ה' מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר"ה יום ה', ומרחשון וכסליו שלימין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ד' כל הלילה וכל היום ר"ה יום ה' מרחשון וכסליו כסדרן:

כ״זשער ה' ליום ה'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ה' עד חלק אחרון לשעה ששית ליום ה' ר"ה בו ביום. ומרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה' ר"ה נדחה ליום ז' וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ה' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ה' ר"ה בו ביום וכסדרן. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה עד חלק אחרון של שעת ו' ליום ה' ר"ה יום ה' ושלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה' ר"ה נדחה ליום ז' וחסירין:

כ״חשער ו' ליום ו'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ו' עד ח' שעות ת"צ חלקים ליום ו' ר"ה יום ז' מרחשון וכסלו חסירין. ואם אינו מעובר ולא שנה מעוברת אחריה ונולד מתחלת ליל ו' עד ת"ז חלקים לשעת א' לליל ו' ר"ה יום ז' וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה וכל היום ששי ר"ה יום ז' ושלימין. ואם שנה שלאחריה מעוברת ונולד מתחלת ליל ו' עד ט' שעות ר"ג חלקים לליל ו' ר"ה יום ז' וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל ליל ו' וכל היום ר"ה יום ז' ושלימין:

כ״טשער ז' ליום ז'. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ז' עד חלק אחרון לשעת ו' ליום ז' ר"ה יום ז' מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ז' ר"ה נדחה ליום ב' וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ז' עד חלק אחרון לשעת ו' ליום ז' ר"ה יום שבת מרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום השבת ר"ה נדחה ליום ב' שבאחד בשבת אינו כשר לקובעו ומרחשון וכסליו חסירין:

ל׳נמצאו שלשת סדרי שערי הבינה מדוברין על אופן אחד לדחות ולקבוע לעתים מזומנים, ואע"פ שדוחין ראש חדש מיום למחרתו או למחרתיים אינו גורע ואינו מוסיף על כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים לכל חדש וחדש:

ל״אתנו דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך מברכין על ראיית הלבנה מעומד, מאי מברך, בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אשר פעלו צדק ואמונה, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, לפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים, ואם היה זמן מעונן ולא ניראית הלבנה סמוך למולדה, אפילו עד יום מלואתה מברך עליה ויוצא ידי חובתו:

ל״בנשוב למדרש הפרשה.:

ל״גדברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. למה פסח מצרים לקיחתו בעשור אלא רמז להם לישראל שעתידין לעבור בירדן בעשור לחדש, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש (יהושע ד יט), חבא זכות לקיחת פסח בעשור, ותתחבר עם זכות לקיחת אבנים מן הירדן בעשור. ר' מתיא בן חרש אומר לפי שהגיע זמן השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו בין הבתרים שיגאל את בניו זירזם כדי שיקדימו ויהיו עסוקין במצות, שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח), עת אהבת דודים לזכור אהבת האבות שהיו חביבין לפני, ואפרוש כנפי עליך (שם שם) גליתי לך קצת מצות, ואעפ"כ ד' מצות אחרות היו בידם, שהיו גדורים מן העריות, שנאמר ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (ויקרא כד י), לא נמצא בהם אלא היא ופרסמה הכתוב. ולא שינו שמותם, שכדרך שנתייחסו בירידתם למצרים, כך נתייחסו בעלייתם ממצרים, ראובן שמעון לוי ויהודה, וכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב ד). ולא גילו את סודם, דכתיב ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב). ולא שינו את לשונם, דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג), ובהם כתיב אלהי העבריים נקרא עלינו (שמות ג יח):

ל״דוהיה לכם למשמרת. לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו, ועכשיו כששחטו ישראל את פסחיהן, היו המצרים חורקין שן עליהם ואינם יכולין להרע להם, לפי שנפל פחדו של הקב"ה עליהם, אמר להם משה כל ערל לא יאכל בו, אמרו ישראל מה נעשה אם לא נקיים מצוותיו של הקב"ה, הרי הוא מניחנו, ובאין המצריים והורגין אותנו, על ששחטנו את תועבתם, מיד מלו כולם, והיה מתערב דם המילה ודם שחיטת פסחיהם זה בזה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז ו):

ל״הועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. אשלח עברתי ויראתי על מצרים, וכה"א ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה'] בא אכזרי ועברה וחרון אף (ישעיה יג ט) אמר הקב"ה תהא עברתי מלאה עליהם כאשה עברה:

ל״וופסחתי עליכם. ר' יאשיה אמר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, מלמד שהיה דבר הקודש רוח אלהים חיים מדלג על בתי אבותינו במצרים, בזכות האבות והאימהות, וכה"א מדלג על ההרים (שה"ש ב ח); על זכות האבות שנמשלו בהררי קדם:

ל״זמקפץ על הגבעות (שם שם). בזכות אימהות שנמשלו בגבעות עולם. ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים:

ל״חשבעת ימים מצות תאכלו; אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ר' יוסי הגלילי אומר אך חלק דהוה ליה מערב יו"ט; יכול מן הבוקר ת"ל אך חלק דהיינו בתחילת שש:

ל״טד"א א"ך בגימטריא ח"ץ מן אח"ס בטע [גי"ף דכ"ץ] א' במקום ח', ך' במקום צ'. ויש מפרשים א' תחלת האותיות כ' חצי האותיות וזהו אך חלק:

מ׳ביום הראשון. קודם יו"ט, כענין ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב). שפירושו קודם יום השביעי, וזהו מן התורה:

מ״אורבותינו עשו משמרת למשמרת מלבם ועשו סייג לתורה, מוטב לפושעים שיעברו על דבריהם ויחזורו, ואל יבואו לעבור על דברי הקב"ה, דכתיב ביה אל קנא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חימה וגו' (נחום א ב):

מ״בולפי שמצות חמץ חמורה היא וחייבין עליו מלקות בפחות מכזית וכרת בכזית, לכך שנו במשנתם להתחיל לחפש אחריו כדי להשבית מלילי ארבעה עשר. דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו'. ובעינא בגמרא מאי אור, רב הונא אמר נגהי, רב יהודה אמר לילי, וקא סלקא דעתי דמאן דאמר נגהי אורה ממש, דכתיב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), ומותבינן ומשנינן ואסיקנן הלכתא דבין רב הונא ובין רב יהודה אור אורתא הוא, דהיינו לילי, ולא פליגי מר כי אתריה, ומר כי אתריה, באתרא דרב הונא קרי נגהי, כדכתיב ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו' (ישעיה ס יט), וכתיב [ונגה] כאור תהי' (חבקוק ג ד). באתרא דרב יהודה קרו לילי כפירושי', ותנא מאי טעמה לא תני לילי כפירושי', משום דאתחיל ליה לישנא מעליא, כגון הנהו דקרו לסמיא סגי נהור. תנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, משום דדרכו של איש לרכוב, ובאשה קראו מושב, דכתיב וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא טו כ), לפי שמרכב הוא פיסוק רגלים, ודרך גנאי הוא להזכיר פיסוק הרגלים גבי אשה במקום שאפשר להזכיר בלשון כבוד, והאי דכתיב ותרכבנה על הגמלים (בראשית כד סא), משום ביעתותא דגמלא שמא תפול, וכן מפורש באיוב כי יאלף עונך ביך ותבחר לשון ערומים (איוב טו ה), אמרו לו חוטא אתה שאין אתה מספר בלשון כבוד כלפי בוראך, ויש לך לבחור לשון ערומים, שיש בהם ערמומית והשכל לספר בלשון כבוד ולפתות את בוראם, ואפילו במילי דרבנן נמי צריך לספר בלשון כבוד, שנאמר ודעת שפתי ברור מללו (איוב לג ג), כבר הברור מתוך הצרורות:

מ״גהשתא דקיימא לן דכולי עלמא אור אורתא הוא, ומאורתא צריך למבדקיה, ואמאי מכדי בין לר"מ דאמר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ובין לר' יהודה דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ולא שרפי ליה ושורפין בתחלת שש, חמץ לא אסור אלא משש שעות ולמעלה, ומה לי לבדוק באור י"ד, ולבדוק בתחלת שית תיכף לשריפה, וכי תימא משום הכי בדקינן באור י"ד דזריזין מקדימין למצות, כל היכא דאמרינן זריזין מקדימין למצות לא הוי אלא מצפרא, כמו דאשכחן באבות, ונבדוק בצפרא, אמר רב נחמן בר יצחק להכי בדקינן מאורתא דהוי לה שעה שבני אדם מצויין בבתיהם, אבל ביומא טרידי בשוקא ובדברא, כל שכן בערבי פסחים דטרידי בצרכי יומא טבא, ודלמא אתי לאיתרשולי' ועבר זמן בדיקה דאורייתא, ותו שאור הנר יפה לבדיקה, דכתיב בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), אמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה, כלומר לא ילמוד כל לילי י"ד עד שיבדוק באורתא דתליסר נגהי ארביסר בניסן, דלמא מימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצות בדיקה דרבנן. פי' ואיצטריך אביי למימר תרתי אורתא די"ג נגהי י"ד ובעי למימר לישנא מעליא דהיינו נגהי לילי ממש כרב הונא להכי אמר אורתא די"ג נגהי י"ד היינו יום י"ג לערב שהוא אורתא דארביסר דהוי לילי י"ד ממש, ותו לא מסתפק, אי נמי להכי איצטריך ליה למימר כל הני לישני דאפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה לא יתחיל דילמא מימשכא לי' וכו':

מ״דבעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד בניסן על מי לבדוק, ופשיט להו ממתניתין אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק דאיסורא ברשותי' משתכח בשעת ביעור, ואם אחר שמסר לו מפתח על השוכר לבדוק, הואיל ובשעה דאיחייב לבדוק מפתח ברשותי' קאי ותו בעינא. המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא, וכגון דליתיה למשכיר לשיולי' ליה מי מטרחינן לשוכר לחזור אחר משכיר או לא, ואסיקנא כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, דכתיב תשביתו, ולא אמר תבערו:

מ״האי אמרו נשים ועבדים וקטנים בדוק הוא נאמנים והוא דהוו בני דעת, אבל לא על הביטול שהוא מן התורה, ותו אין בדברי קטן כלום. ואי יהבי לי' סתם בי"ד חזקתו בדוק. ואי יהבי' ליה בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק וטרח שוכר גופיה אי נמי יהיב דמי ובדקי' אין המשכיר חייב בדיני אדם משום מקח טעות, בין באתרא דיהבי אגרה ובדקי, בין באתרא דבדקי אינהו גופייהו, דמצי אמר ליה חזקה ניחא להו לישראל לקייומיה מצוה בממוניה כל שכן בגופיה ובשכר שכירות סברת וקבילת והשתא הוא דהדרת. תני ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב טו), ביום הראשון היינו יום י"ד דמיקמי יו"ט ואם איתא דהאי יום הראשון יו"ט הוא, הא כתיב וכל מלאכה לא (תעשו) [יעשה] (שם שם טז) והיכי מצית משכחת ליה, והא אין ביעור חמץ אלא בשריפה, ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, ולא הותרה הבערה ביו"ט אלא לצורך אוכל נפש בלבד, הלכך כיון דטעון שריפה אי אפשר להשבתת שאור ביו"ט, ושמע מינה האי ביום הראשון היינו י"ד ממש. אמר רבא שמע מינה מדר' עקיבא תלתא, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה ללאו יצאת, וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש. תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב יט), מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שם יג ז), לפי שנאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור], אין לי אלא דאי אתה רואה שלך, אבל אתה רשאי לראות ברשותך של גוים ושל הקדש, יכול יטמין את שלו ולא עבר משום לא יראה, ויקבל פקדונות מן הגוים ולא עבר משום לך, ת"ל לא ימצא בבתיכם כלל, אין לי אלא בבתים בבורות בשיחין ובמערות מנין, ת"ל בכל גבולך, ועדיין אני אומר בבתים עובר משום לא יראה ולא ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אבל בגבולין שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של גוי ושל הקדש, ומנין ליתן את (של) האמור בזה לשל זה, ואת האמור של זה בזה, ת"ל שאור שאור לגזירה שוה, נאמר שאור בבתים, ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים כיון דמשתכח בביתיה עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אף שאור האמור בגבולין כיון דמשתכח ברשותיה עבר בכולה, אבל של גוי ושל הקדש מותר בבתים ובגבולין, ואסיקנא הא דתני שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהיינו גוים, אין לי דמותר לך לראות חמיצו, אלא בגוי שלא כיבשתו דלא מצית למינעו, אי נמי דכיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר לך לראותו בתוך רשותו, ת"ל לא ימצא לך; ומתמהינן האי תנא מהדר אהיתרא לאתויי ראיית חמוצו של גוי דשרי ונסיב לי' קרא דאיסורא, דתני ת"ל לא ימצא לך, ואהדר האי לא ימצא לאו לאיסורא הוא דנקטי' אלא להיתירא, משום דכתיב לך לך תרי זימני, והכי קאמר אין לי מלא יראה חמץ ומלא יראה לך שאור דאתה רואה אלא חימוצו של גוי שלא כיבשתו ושאינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר נמי, ת"ל קרא אחרינא לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים (דברים טז ד), שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר. אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים ת"ל לא ימצא, והאמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי, ומתרץ ליה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות דדוקא קא תני פקדונות ולכי אסור, והא דלא קביל עליו אחריות, ומשום הכי שרי למחזייה:

מ״ותנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אינו זקוק ישראל להוציא מידו ולבערו, הפך ידו אצל ישראל חייב לבער, משום דמחייב באחריותי', אבל אם ייחד לו בית לגוי אין ישראל זקוק לבער, דהא ברשותיה דגוי קאי, דבשכירות קניא ליה לבית ובדידיה קא מעייל. אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביום טוב שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי ומכסהו, דחיישינן שמא יאכלוהו קטני ביתו. ואסור לטלטולי ולאצנועי' דהוי כאבן וכעפר וכביצה שנולדה ביו"ט הראשון. אמר רבא אם חמץ של הקדש הוא, אינו צריך לכסותו, ומאי טעמא מיבדל בדילי מיניה מקמי הכי ולא אתי למיכליה דחמיר עליהו איסורא דהקדש. ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי דהוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, דכל מחיצה דגבוה עשרה טפחים הוי לה רשות אחרת. ואע"ג דכל ביתו ברשותו הויא מיהו לא עביד ליה מחיצה אלא דחייש משום קטני ביתו דלא ליתו למיכליה. ואמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך למחיצה, כאמור לעיל. ואמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בדרך בשיירא קודם לפסח שלשים יום אינו זקוק לבער, הואיל דאכתי לא עייל זמן הלכות הפסח ולא חייל עליה חיוב ביעור. וכדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי אמרת כי מטי פסח האיכא חמץ בביתיה וקא עבר על בל ימצא, אפ"ה לא מחייב אלא על חמץ דעמו בביתו, דכתיב לא (ימצא) [יראה] לך (שמות יג ז), מי שמצוי בידך תוך ל' יום הואיל ונכנס זמן הפסח מחייב עליה בביעור, אמר רבא הא דקאמרת קודם ל' יום אינו זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה, נמי זקוק לבער, דדלמא אתי ערב הפסח בין השמשות ולא מצי לבעוריה, וכי האי גוונא אסיק רבא בהעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל' יום, ובספק, אבל אי בוודאי איכא חמץ צריך הבער אפילו קודם שלשים. הני שלשים יום מאי עבידתייהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' (במדבר ט ו), וכולי' עניינא. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא במדבר סיני (במדבר ט א), וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני (שם א א), מה להלן בריש ספרא ראש חודש, אף כאן בענין הפסח ראש חודש, אלא דאיבעי ליה למכתב ענין הפסח, דהיינו בחודש הראשון מקמי דליכתוב ענין פיקודים, דהיינו ראש חודש אייר דבריש ספרא, אמר רב מנשיא בר תחליפא [משמיה דרב] זאת אומרת, כלומר זה הענין מוכיח, שאין דין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא פעמים שהקדים המאוחר ומאחר המוקדם, פי' דאין דנין המאוחר כאילו הוא מוקדם, ולא דנין המוקדם, כאלו הוא מאוחר. אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א א), דבריש סיפרא, דהוי ענין פיקודים. והאיך במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון (שם ט א), דכתיב לבתר כמה פרשיות, דכי האי גוונא אמרינן אין דין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ענין אחד הוא, אע"ג דזה נכתב אחר זה, מיהו באמירה ובצוואה ענין הפסח שהוא בחודש הראשון הוא נאמר תחלה, ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאחר מאוחר דוקא. והוא הדין לכלל ופרט המרוחקין זה מזה:

מ״זוארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחייבין בני ברית לבער כל שאור דחמץ מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, דהיינו אכילת לילי שבת ויום שבת עד ארבע שעות, הורו לנו רבותינו שאלו שתי הסעודות אינן באכילת עוגות אלא באכילת חמץ, מדתניא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ממנו מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע, אלמא ממה שמשיירין ממנו אוכלין עד ארבע שעות ותו לא. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה קודם זמנה כבא על ארוסתו בבית חמיו, ומדדייק ותני כבא על ארוסתו, אלמא לא בשאר ימות השנה קא מיירי, אלא בסמוך לזמנה, ומקדים עצמו ואכיל כארוס דמקדים ובא על ארוסתו קודם זמן חופתו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מדרבנן. והסומך על מה ששמענו שונין בפסחים מאי לאו אפילו לאכול לא לבער, וסבר דלא אכלינן חמץ בד' שעות די"ד בניסן שחל להיות בשבת, טעות בידו, דההיא אידחיית ולא קמת ואדחיתא ליכא למסמך:

מ״חאמר רב יהודה הבודק לאחר שיבער את הכל צריך שיבטל בלבו מה שאין ידוע לו, ולאו משום פירורין, אלא משום גזירה, שמא אית ליה בשום מקום גלוסקא יפיפיה ולא ידע ליה ומשכח ליה בפסח וקא עבר משום בל יראה בל ימצא, דההיא ודאי חשיבא דדעתיה עילויה ואי ס"ל דסגי בביטול לכי משכח לה ניבטל, דילמא משכח לה לבתר איסורא דלאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטלה, דאמר רב המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי דשרירן, ואפילו הויין חיטי קורדנייתא, היינו חיטי דגדילין בהרי קורדו, שהן קשין ושרירן דנכנס בהו מיא אין חוששין לקידושין דהא אין חמץ ברשותו משש שעות ולמעלה, ותנן עבר זמנו אסור בהנאתו ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושין לאו קידושין, ואע"ג דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדרבנן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. תניא תלמיד היושב לפני רבו בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמץ, קדים ומבטל לה בלבו מקמי דמחמיץ, אחד שבת שהוא ערב יו"ט, ואחד יו"ט שאינו חל בשבת. אמר רב הפת שעיפשה ולא מינברא אי מצה אי חמץ היא כיון שרבתה מצה מותרת אחר הפסח. ותירץ רבא לא תימא שרבתה מצה, אלא אימא כיון שרבו ימי מצה עלה מותרת לאחר הפסח באכילה דזיל בתר בתרא, דכיון דהאידנא כל הפסח שעושין מצה היא, אף האי נמי מצה היא, חזקה דחמץ כבר עבר זמנו, ומאי רבתה מצה כגון שיש שם רוב מצות סלקא דעתיך אמינא כיון דעיפושה מרובה חמץ מעליא היא, קא משמע לן כיון שרבו ימי המצה עליה אמרינן כל יומא ויומא מצה חמימא אפה ושדי עלי' ואעפשה טפי:

מ״טאמר רב יהודה הבודק צריך לברך מקמי דמתחיל לבער בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, והדר בדיק, דכולי עלמא מודו דמעיקרא מברך על כל המצות כולן והדר עביד להו, חוץ מטבילת גר בלבד, דאכתי לא חזי לברוכי ברוך אשר קדשנו, דלאו גברא חזי הוא, דתנן בית הלל אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אבל שאר חייבי טבילות מברכי והדר טבל, דהא גרסינן נדה קוצה לה חלתה:

נ׳תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, ובעינן האי אור החמה היכי דמי דלא בדקינן לאורה, אילימא בחצר, והאמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם ואכלי פירורין דחמץ דאיכא התם, ואלא באכסדרה, והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת שהיא פתוחה מלמעלה ונבדקת לאורה של חמה דשלטה לה בכולה, ומהדר לא צריכא לארובה דבחדר, ומקשינן האי ארובה דהיכא, אי להדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין, ואקשינן ואבוקה לא, והאמר רבא מאי דכתיב ונוגה כאור תהיה וקרנים מידו לו (חבקוק ג ד), כלומר וקרינת אורו של הקב"ה לצדיק, ואעפ"כ ושם חביון עוזו (שם שם), ואצל הקב"ה תוקפה של אורה. ולמה צדיקים דומים בפני כבוד שכינה, כנר בפני אבוקה, דכתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב ג), ובכבוד שכינה כתיב ביחזקאל הוא מראה דמות כבוד ה' (יחזקאל א כח), וכתיב וארא כעין חשמל כמראה [אש] בית לה סביב [וגו'] ונוגה לו סביב, (שם שם כז) אלמא אור האבוקה עדיף מאור הנר. ירושלמי הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדיקת הנר, לא סוף דבר בית שאין בו אורה, אלא אפילו בית שיש בו אורה, פי' משום חורין וסדקין:

נ״אואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, משום דנפיש נהורה. אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין למבדקינהו, אבל אבוקה לא. רבינא אמר האי משיך נהורה, ושל אבוקה מיקטף איקטופי, דאין אורה נמשכת אלא פוסקת, ועד דאזיל ומבער לי' חמץ מיכסי מיני', הלכך לא בדקינן לאורה:

נ״בכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, וכדתניא בהדיא חורי הבית [העליונים] התחתונים, פי' דאין דרך בני אדם להצניע שם כלום, והעליונים דאין יכול להגיע שם בידו. וגג היציע, דהיינו הצלע והיינו התא דלא ניחא תשמישתיה שהרי בחבל אי נמי בסולם עולין לו, ולהכי אין מצניעין שם לחם. ורפת בקר ולולין, דהיינו ארובה, כדכתיב ובלולים יעלו (או) [על] התיכונה (מ"א ו ח), והני לולין דבריתא לתרנגולים הוויין. ומתבן, דהיינו מקום לתבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ואקשינן והתניא אוצרות יין צריכה בדיקה ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ומתרצינן הכא במאי עסקינן באוצרות יין דמסתפק מינייהו, ומקשינן אי הכי שמן נמי, ומתרצינן שמן יש קבע לאכילה, כי שקיל מיניה קודם אכילה שקיל די סיפוקו כי היכי דלא אצטריך למהדר בגו סעודתיה, אבל יין אין קבע לשתייה, דאינו יודע כמה יין מצטריך ליה בסעודתיה. תני ר' חייא עשו אוצרות שכר בבל כאוצרות יין שבארץ ישראל, במסתפק מהן ובדיק להו. אמר רב חסדא בי דגים אין צריכין בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, לא קשיא הא ברברבא מליחי דאית להו קצבה, ולהכי אין צריכין בדיקה, והא בזוטרו מליחי דאין להם קצבה, וקאי בגו סעודתא ואזיל ושקיל מינייהו למטוי למכרך בהי ריפתא ודלמא ממטי ריפתא בידי' ושביק התם, ולהכי צריכה בדיקה, והוא הדין לבי מילחי ובי קירי, דהיינו מקום שנוטלין ממנו שעוה להדליק בו. וכן נמי בי תמרי ובי צבי, דמסתפק מינייהו כולהו צריכי בדיקה. תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני סכנת נפשות, אלא בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו, כגון חור שבין יהודי לארמאי, וכיוצא בו, דכל היכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אניסא, ואע"ג דקא עסיק במצוה, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי (ש"א טז ב):

נ״גבמה אמרו שתי שורות במרתף. כלומר אמאי איצטריך למתני מרתף הואיל ואמרו אוצרות יין אין צריכין בדיקה במה אמרו מרתף בשתי שורות צריכה בדיקה, ומהדר מקום שמשתמשין חמץ ובמסתפק הימנו תדיר:

נ״דבית הלל אומרים שתי שורות החיצונות. מרתף היינו בית מלא כדי יין במדת רוחב המרתף מן הקצה אל הקצה שורות שורות ושורה שלישית למעלה מהן על גביהן כד אחת על גבי שתים כגון אריח על גבי לבינה. רב אמר עליונה ושלמטה הימנו, מאי טעמא דייק חיצונות, והא קתני העליונות למעוטי תיתאה דתיתאה, וקיימא לן כשמואל דאמר שתי שורות החיצונות שהן העליונות דאמרי ב"ה חיצונה ושלפנים הימנה, אותה שורה החיצונה שאצל החיצונה בצד שמי קורה ושורה שלפנים הימנה נמי בצד שמי קורה ולא שורה שלמטה הימנו והיינו שנים העליונות שסמוכות לשמי קורה זו אצל זו, ואקשינן והיכי מצית אמרת זו לפנים מזו, והא קתני חיצונות, ופריק להכי קרי להן חיצונות למעוטי שלפנים מהן דשמואל דייק עליונות, וקיימא לן כוותיה:

נ״המתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. והא דקתני ומה שמשייר לילי י"ד ליום י"ד יניחנו בצינעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו דאלמא חיישינן לחולדה שמא תגרור מן הנשאר. אוקמי רב מרי שמא יניח עשר חתיכות חמץ וימצא תשע, דכיון דחסר חדא מינייהו חשיב לה כאילו נטלה בפנינו. וכן ציבור אחד של מצה ואחד של חמץ, וכל כי האי גוונא דמספקא לן, אי אתי עכבר ושקיל מהני דחמץ, אי נמי מבתי דלא איבדק ועייל להאי דאיבדק חיישינן וצריך בדיקה. אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרך העכבר לפרר. תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר.:

נ״ומתני' ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור, דהיינו בשעה חמישית. והני ג' בדיקות דאמר רב יהודה כנגד מי. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרו תרוייהו כנגד שלש השבתות שבתורה, לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שמות יג ז), שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שם יב יט), אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם שם טו). ולאו דר' יהודה בעי ג' בדיקות בזו אחר זו אלא בבדיקה אחת סגי ליה דבהדיא אמר ר' יהודה כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק, ובהא פליגי רבנן עלי' דר' יהודה סבר עד שעת הביעור בודק ואם מצא חמץ אחר זמן הביעור שוב אינו בודק דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:

נ״זוחכ"א בודק בתוך המועד ולאחר המועד, כגון שהי' במדינת הים ובא בפסח או לאחר הפסח שבודק ואם מוצא חמץ שורפו ולא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה דהאי מיבדל בדיל מיני'.:

נ״חמתני' ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. פירוש שניהם מודים כי בתחלת שעה ששית ראוי לשרוף וחלוקתן בשעה החמישית כולה דר' מאיר סבר אוכלין, ור' יהודה סבר תולין, דאסיק ר"מ אדעתי' שמתברר לאדם סוף שעה חמישית ותחילת שעה ששית, ולפיכך יכול לאכול עד עת שריפה, ור' יהודה סבר טועה אדם בשעות ואין זה מתברר, לפיכך צריך לימנע מלאכול שעה אחת קודם עת שריפה, לא שנא יום המעונן, ולא שנא יום שאינו מעונן. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, ולא כר' מאיר, ואע"ג דסתמא מיחזי דסתים כוותיה, [דתנן] כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה וכו' משום דקשיא לי' מותר, ולא כר' גמליאל ואע"ג דמיחזי כמכריע דוודאי לאו מכריע הוא:

נ״טפרק ב' כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה ולחיות ולעופות וכו'. אסיקנא דמתניתין לאו ר' יהודה היא, דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו נאכל ומאכיל לבהמה לחיות ולעופות, ולא ר' מאיר היא דקשיא ליה מותר, כל שעה שמותר לאכול מאכילו כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי' לי', אלא רבן גמליאל היא, דתנן בפירקין קמא רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והכי קאמר כל שעה שכהן מותר לאכול בתרומה, דהיינו שעה חמישית, מאכיל ישראל חולין לבהמה לחיה ולעופות, למה לי למתני לתלתייהו, איצטריך דאע"ג דבהמה משיירא ולא מיצנעא וזימנין דלאו אדעתיה דבעלים ולא קלי להאי דמשיירא מקמי זמן איסורא, קמשמע לן דאפילו הכי מאכיל לה. וחיה דמישיירא ומצנעא ולא חזו בעלים וזימנין דמשכח ליה בתר הפסח ואכיל ליה וקעבר עליו, קמשמע לן דמאכיל לה, ועופות איידי דתני בהמה וחיה תנא נמי עופות:

ס׳ומוכרו לנכרי. והלכתא כסתם משנה:

ס״אר' יהודא בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח, דכיון דמלפתי בו את הפת לפרקים ברי לו דאינו כלה קודם הפסח, דלא אכלי אינשי כותחא אלא על יד על יד:

ס״בומותר בהנאתו. לאחר זמנו, וכדרבא דאמר רבא חרכו, פירוש שהתחיל לשורפו, קודם זמנו מותר בהנאתו, ושורפו תחת תבשילו, מאי טעמא עץ בעלמא הוא:

ס״געבר זמנו אסור בהנאתו. ואמרינן פשיטא, דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא, דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות י"ב ט"ו), אך חלק, ומהדר לא צריכא לשעות דרבנן, ולאו דעברה שעה ששית אלא מאתחלתא דשעה ששית דאסור מדרבנן:

ס״דולא יסיק בו תנור וכירים. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דסלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה דישרפנו בתנור או בכירה תחת תבשילו וממילא הוי ליה הסקה, קמשמע לן לא יסיק בו וכו':

ס״האמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ (שמות יג ג), לא יהא בו היתר אכילה, היינו דלא יעשה בו דבר לצורך אכילה, כגון להסיקו תחת תבשילו:

ס״ור' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומייתי לי' בדין קל וחומר ובגזירה שוה מיותר ואותבוה רבנן מדידיה ושתיק:

ס״זוחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשהוא שלם בלי פרירה. וסבירא לן דכל הנהרות קרי להו ים, דכתיב ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א י). ואוקימנא לה אליבא דרבא דבים המלח לא בעי פירור. ואליבא דרב יוסף בנהמא לא בעי פירור. דכיון דשהי קימעא במים מימאיס אבל חיטי בעיניהו לא מימאסי. הלכך בעי פרירה כגון טחינא אי נמי בקיעה:

ס״ח[מתני'] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר לא יראה לך חמץ (שמות יג ז), כלומר ויליף שאור דאכילה משאור דראיה, ודרשינן לא יאכל לך לא תהנה משלך, הא משל גוי מותר להנות ולא סגי לישראל בחמץ דידיה, אלא בהטלתו ליום בעיני' ובנהר עד שיטחננו או יבקענו ויטילנו בו.:

ס״ט[הגה אוקמא רבא למתניתין כר' שמעון דאמר חמץ לאחר זמנו מותר וקנסא הוא דקא קניס ר' שמעון משום דעבר על לא יראה. ומה שבפנים אינו נראה דההוא כרב אחא דאוקמא אליבא דר' יהודה והדר ביה]:

ע׳ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, או נותנו במתנה, ואם מצטרך לו אחר הפסח, חוזר וקונה הימנו אחר הפסח, ובלבד שלא יערים, אלא יתנהו לגוי מכירה גמורה או מתנה גמורה, אבל רשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח מגוי חבירך במאתים, קח ממני במנה, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח:

ע״אאמר רב הלכתא חמץ בזמן איסורו בין במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בעיסת מצה, ובין שלא במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בתבשיל אחר, כולהו אסירי ואפילו במשהו, אחר זמן איסורו במינו אסור שלא במינו מותר, ואם היה חמצו של גוי בין במינו ובין שלא במינו, בזמן איסורו אסור, אחר זמן איסורו מותר. אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקו [שבעה] יומי דפסחא אמר לן פוקי אייתו לי חמירא מבני חילא, גוים, ולא נהמא ממש, אלא שאור לאחמועי עיסה, ואיבעית אימא נהמא ממש, וברשותי' דישראל הוי קיימא, דאי לא תימא הכי הא פיתן אסור, והיכי אכיל ליה רב נחמן:

ע״באמר רב קדירות בפסח ישברו, משום דנשתמש בהן חמץ כל השנה כולה, ולהכי חיישינן דאי משהו להו לאחר הפסח אתי לבשולי בהו לכתחילה. ושמואל אמר לא ישברו, לישהינהו אחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי, דהיינו אגני, אי נמי כדים של חרס, אשוו זבינייכו, כלומר מכרו בזול הכדים החדשים, ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון, דאמר לאחר זמן מותר, וקיימא לן בהא כשמואל:

ע״גהאי תנורא דטחא ביה טחיא, דשומן של בשר, אסרה רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במילחא לעולם, מאי טעמא דילמא אתי למיכלי' (בכמכא) [בכותחא] ואיתותב ולית הלכתא כוותיה, אלא כי הא דתניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, דילמא אתי למיכלה בבשר, כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור, אלמא מכי הוסק התנור שרי לאחר מכאן, ואע"ג דמפרש רב אשי מילתי' דרב, לא קיימא לן כוותיה בקדירות, אלא כשמואל:

ע״דההיא כובייא, דהיינו לבינה שמסיקין תחתיה ואופין עליה דגים, ויש מפרשים כלי אבן שמעמידין אותו באמצע מדורה ועושין האש סביב ועושין בתוכו מאכל, ופעמים שנותנין לתוכו קמח וחמין, וכיון דהסיקו מבחוץ הוא אסור. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהיינו טיגון של חרס שאופין עליו עוגות ומליי' גחלים וארתחה למיפא ביה מצה ואי מלייא גומרי לההיא כוביא שפיר דמי:

ע״ההני סכינא בפסחא היכי עבדינן להו, ואסיקנא הלכתא דקתיא ופרזליא ברותחין ולא צריך באור אלא לאייתינהו בכלי ראשון ביורה רותחת ועל האור, ולא כששופכין מן היורה על הסכין:

ע״ואמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור, דהיינו תרווד שמבחשין ומנערין בו את הקדירה רותחת, מגעילו ברותחין כסכין, דקא סבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות:

ע״זהנהו מאני דקוניא, דהיינו כלי חרס, אסירי בפסח אם נשתמש בהו חמץ, וכן בשאר ימות השנה אם נשתמש בהו גוי אסירי, ולא שנא בין אוכמי בין חיוורא, וכל שכן ירוקי, ולא תימא הני דאית בהו קרטופני, דהיינו סדקין להכי אסירי, אלא אע"ג דשיעי, כיון דמידייתו, כלומר שמזיעין אסירי לעולם. ואית דמפרשי כיון דמדייתי, כלומר כשמשתמשין בהן נעשין כשחורין משחלי שחלי. וכולהו אסירי להשתמש בהו בפסח משום דתשמישייהו ברותחין ולאחר הפסח שרו בקדרות, אבל לגבי יין נסך דתשמישתיה בצונן בהרתחה סגי להו, וכיון דקיימא לן דבלעי לית להו תקנתא לאכשירינהו בפסח לאישתמושי בהו עד לבתר הפסח, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). מה טעם ישבר משום דלא פליטי מאי דבלע מן החטאת. אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה על ידי רחיצה ושטיפה, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה, דכיון דחריף הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו מצה אלא על ידי הגעלה בכלי ראשון. אמר רב חסדא בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי. פירוש בית חרוסת היינו שעושין מחומץ ומשאור כדי לטבול בו פתן. ובית (חרוסת) [שאור] היינו כלי שמניחין אותו בתוכו:

ע״ח[מתני'] נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. ואוקימנא בשהרהינו ישראל להאי חמץ ועבר הזמן שקבע לו קודם הפסח והוי אצלו דגוי דקנייה גוי ונעשה כחימוצו של גוי ממש:

ע״טוישראל שהלוה את הגוי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה. וקיימא לן דהרהין הוי כמאן דאמר ליה הגעתיך הפת הזו והרי היא שלך אם איני פורעך לזמן הקצוב. ותניא גוי שהרהין פת פורני, דהיינו תנור מלא פת, אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר. ואקשינן אטו רישא לא הגעתיך הוא, אלא הכי קאמר שאני היכא דאמר ליה מעכשיו להיכא דלא אמר ליה מעכשו שמע מינה. תנו רבנן חנות של גוי ומליאי שבחנות דהיינו סחורה של ישראל, ופועלים גוים נכנסין לשם ונמצא שם חמץ, אחר הפסח אסור בהנאה, כללא דמלתא אחר פועלים אזלינן, אם ישראלים הם חמוצן אסור לאחר הפסח ואם גוים הם חמיצן מותר.:

פ׳[מתני'] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים, משום דיותר מכאן אינו מריח ריח חמץ ואינו חייב לחפור ולהוציאו ולשרפו אלא מבטלו בלבו. אבל פקדון דכספים בטפח סגי להו, דלאו משום ריחא הוא אלא משום איכסויי מעינא:

פ״א[מתני'] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דלא מחייב עלי' כרת, משלם קרן וחומש על התרומה, אבל לא משום דמי עצים. אבל במזיד פטור מכולם מן התשלומין ומדמי עצים. משום דקם ליה בדרבה מיניה:

פ״ב[מתני'] אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה, בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון. תנא כוסמין מין חיטין, דהיינו אישפילתא בלע"ז. שבולת שועל, היינו ווינא בלע"ז, דעבדא כזנב שועל והוא מין שעורים. ושיפון נמי מין שעורים, הני אין, אורז ודוחן לא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח, יצאו אורז ודוחן שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. מפרשא בני מערבא ר' שמואל בר נחמני שמע כולהון מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה כסמן וכסמת גבולתו (ישעיה כח כה), חטה אלו החיטין. שורה זו שבולת שועל שעשוייה כשורה, שעורה אלו שעורים, כסמן זו השיפון, וכסמת אלו כוסמין, גבולתו [לחם], עד כאן גבולו של לחם, וקא משמע לן דלמדין מדברי קבלה:

פ״גבדמאי, כגון דקנייה מעם הארץ, וקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:

פ״דובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בשיבולין. פירוש שקידם ישראל והפריש עומר אחד מעשרה ונותנו ללוי קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציא ממנו תרומה גדולה ולוי מעשר מן המעשר לכהן:

פ״הובמעשר שני והקדש שנפדו. דקיימא לן דאין החומש מעכב:

פ״ווהכהנים בחלה. וקא משמע לן דלא בעינן מצה הראויה לכל ישראל:

פ״זאבל לא בטבל. אפילו טבל דמדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, דלא יניק מן הקרקע:

פ״חולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. ואפילו הקדימו בכרי אסור, דכיון דאידגן מיחייב לעשר כראוי:

פ״טולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. כתיקונן אלא חיללו למעשר שני על גב אסימון, דהיינו כסף שאין עליו צורה, דכתיב וצרת הכסף (דברים יד כה). אי נמי הקדש שחיללו על גבי קרקע. דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ולאו דנפקא לן מלחם עוני אלא דרשינן ליה כשמואל, דאמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים, היינו הגדה והלל:

צ׳תניא אין לשין את העיסה ביין או שמן או דבש, בלא מים, ואעפ"י שאין לשין בהם מקטפין בהם. מלשון וקטפת מלילות (דברים כג כו), היינו דחותכין העיסה. וחכ"א אין לשין אף לא מקטפין ואם לש או קיטף בשאר ימי הפסח זולת יום ראשון דבעינן מצה ענייה מותרת:

צ״אאמר ר' עקיבא שבתי הייתי אצל ר' אליעזר ור' יהושע, היינו שבוע שהגיעה בחלקי לשמשם כדרך התלמידים המשמשין את הרב, ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש, ולא אמרו לי דבר איסור. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, ואיתמר מאי טעמא משום דהוי להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. וכן אורי ר' יהושע בן לוי לבניו יומא קמא לא תלושו לי אלא במיא מכאן ואילך לושו בשמן ודבש. אבל בחלב אין לשין מפני הרגל עבירה, דלמא אתי למיכליה בבשרא. אבל כעיני' דתורא, דהיינו דבר מועט, כעינו של שור, ומיכלי מיד שרי. ושוין שאין לשין את העיסה ברותחין מפני שחולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין. לתיתה דהיינו שרייה נמי אסור, ואפילו בזריזין. תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט, היינו שנילוש ברותחין, כגון שהטיל מי גלושין על גבי קמח, ומעיסה שהטיל קמח על מי גלושין זו וזו אסורות. ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד, היינו דאינה נקייה, ת"ל מצות מצות ריבה, ואפילו כמצות של שלמה. אשישה לישנא דחשיבותא היא, דכתיב ואשפר אחד ואשישה אחת (ש"ב ו יט). ואמר רב חנן בר רבא [אשישה] אחד מששה באיפה. תנו רבנן בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה, דהיינו פת מרובה בפסח. ואפילו בשאר ימים טובים מפני הטורח, ובית הלל מתירין:

צ״בתנו רבנן יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין, שעושין מרקיקין במהירות ולא מן גלוסקאות דעביין מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצתן. יוצאין במצה נא, כגון שהיא נאפה ואין חוטין נמשכין הימנה, וכן במצה העשוייה באילפס שהרתיח ולבסוף הדביקה בו ואפאה בתנור:

צ״ג[מתני'] ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום מרור. בחזרת, דהיינו חסא, דהיינו לטוק"א בלע"ז ובעולשין שבשדות ושבגינה, דהיינו כריספיניו בלע"ז, ובתמכה דהיינו קרדו בורדוני. ויש אומרים דהיינו מרוביו בלע"ז. ובחרחבינה, דהיינו ציקוריירי בלע"ז. ובחרחלין, דהיינו רונדומי בלע"ז. (ובגרעינן) [ובחרגינין] דהיינו גרדי פורציני בלע"ז. ובחזרת גלין, דהיינו לטוקא מן שדה:

צ״דובהרדפנין. אחרים אומרים בכל ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין אלא שמצוה בחזרת, דאמר ר' יוחנן מאי חזרת שחזרה שכינה למקומה, ואמר רבא מאי [חזרת] חסא [מאי חסא] דחס רחמנא עלן, ויתר מדרשו מפורשים בפרשה:

צ״ה[מתני'] אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין, האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש, ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצין. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. תניא אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת, ואם נתן ישרף מיד, לתוך החרדל, ר' מאיר אומר ישרף מיד, וחכ"א יאכל מיד. וקיימא לן כרבנן:

צ״ואין מבשלין את הפסח. דרשנו בפרשה. תנו רבנן אכל כזית צלי מבעוד יום פטור, כזית נא משחשיכה חייב. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח מיקמי דמקדש כבא על ארוסתו בבית חמיו. מה זה לוקה מדרבנן אף זה לוקה:

צ״זמי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. אי נפישי דקוו שופכין במדרון, ואי דלא נפיש דלא קוו שופכין אפילו במקום האשבורן, דהיינו דוכתא דלא מידלי. אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים הגרופין, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו העיסה, ואחד שמצננת בו את ידיה, עברה ולשה, רב אשי אמר אסור, והלכתא כוותיה. ורבנן בתראי אומרים לא מיבעיא [מיתב] בשימשא ומילש דאסור, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש נמי אסור, [ואע"ג דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא] מאי טעמא יומא דעיבא כולה שימשא:

צ״חומחייבין לנטורי ללישה דלא ליתי לידי חמץ, דכתיב ושמרתם את המצות (שמות יב יז):

צ״טובמצת כותי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל, דשרי לה בשעת הדחק, והוא הדין לעבד ושפחה שטבלו, ודוקא לילה הראשונה, אבל מכאן ואילך אפילו לא טבלו מותר:

ק׳[פרק ג] ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, דעביד ממילחא ונסיובי דחלבא וקומניתא דאומא:

100

ק״אושכר המדי משום דרמו בהן שערי:

101

ק״בוחומץ האדומי. דשדי ביה נמי שערי:

102

ק״גוזיתום המצרי דהוי תילתא חיטי ותילתא קורטמי ותילתא (קמחא) [מלחא], ותרו להו וקלו להו, וטחנו להו, ושתו להו מפסח ועד עצרת:

103

ק״דוזומא של צבעין. היינו מים שהמחה בהן סובין:

104

ק״הועמילן של טבחין. פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על גבי קדירה ושואבת את הזוהמא:

105

ק״ווקולן של סופרים. שמדבקין בו הסופרים את ניירותיהן:

106

ק״זזה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. אלא על חמץ ושאור בלבד ממש:

107

ק״ח[מתני'] בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו, וכן לענין הטומאה. אוקמה רב יהודה במקום שיש בו סדק או נקב ונתן שם הבצק לסותמו, דהיינו לחזק, שנמצא שעושה מלאכת עץ ובטל ההיא דהוי פחות מכזית. אבל כזית במקום אחד אע"ג דעשוי לחזק חייב לבער, וקיי"ל הכא כלישנא בתרא דמחמירין בה, דתניא בצק שבסדקי עריבה במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר משום לא ימצא, במקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר, במה דברים אמורים בפחות מכזית, אבל כזית אפילו במקום העשוי לחזק חוצץ ועובר, דדילמא מיתלש האי פחות מכזית ומיתלש ומיעריב אהדדי ומחמצה, ושני חצאי זית בעריבה דזימנין דמטיף מיא עליו ומימחיא ונגעה בה עיסת מצה ומיתליש ומיעריב בהדי עיסת מצה ואפילו על שפת העריבה אסור, וחוט של בצק ביניהן חייב לבערו, מפני שהחוט מצרפן:

108

ק״טומקמי פסחא צריך לחוורי כל מאני דאישתמיש בהו חמץ בחמין, כגון קידרי וכפי ופטילי וצריך למעבד להו הגעלה ברותחין:

109

ק״יוהיכי עביד אמר רב הונא מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דההוא דודא דהוה ליה לרב עקביא עביד לה גדפנא דלישא ומליא מיא וארתחא, אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי גוונא אי לאו רב עקביא דגברא רבא הוא, קסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ודאי קערות וכיוצא בהן דתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי:

110

קי״אוהני כורמי דגללי שריין בהדחה:

111

קי״בתנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, אם היא תרומה, ולא אמרינן הא קא מטמיא תרומה דהויא לה כעפרא בעלמא, הואיל ולא חזיא לאדם, וקיימא לן כתנא קמא, דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול הכלב:

112

קי״גתנו רבנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח [תוך] ג' ימים קודם לפסח חייב לבער, דהא לא אסרה ואכתי הוי חמץ, אבל נתן לתוכה חמץ קודם ג' ימים, כגון בי"א בניסן אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דבד' ימים מסרח. אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו לתוך ג' ימים אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דלאלתר מסרח. אמר רבא הלכתא כר' נתן ואפילו יום אחד:

113

קי״דהקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער, וכן מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער:

114

קי״ה[מתני'] בצק החרש. פירוש משום הכי קרי ליה חרש, דהוי כחרש שאינו שומע, כך אינו יודע דבר זה:

115

קי״ואם יש כיוצא בו שהחמיץ. ואע"ג דחרש הוא ואין אדם יכול להרגיש בו דאין שם כיוצא בו, ואם שהה משעה שגמר הלישה כשיעור הליכת מיל, אסור דודאי החמיץ. פי' אחר כגון חרש שאין אדם שיכול להרגיש בו:

116

קי״ז[מתני'] כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. פירוש בפני הבית קתני דמפרשי חלה בטהרה דרחמנא קרייה תרומה וכל האופין שאופין בטהרה מפרישין ונותנין לכהן ואם נצרך לאפות והוא טמא אם בחול הוא מפריש החלה מן העיסה רצה שורפה בצק רצה אופה ושורפה, אבל ביו"ט לא, דאי תימה יניחנה בצק עד לערב וישרפנה, הרי היא מחמצת, ואם תאמר יאפה מיד, כיון דאינה ראוייה לאכילה, לא לכהן משום דהיא טמאה, ולא לישראל משום דהוא טבל אסור לאפותה בי"ט, דכתיב אך אשר יאכל לכל הנפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב טז). ולהכי אמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתיאפה דמשתכח דבשעת אפייה האשה אופה לצורכה ומותר, וקיימא לן כוותיה, ואידחיין דבן בתירא ור' יהושע:

117

קי״חונהגו ישראל להפריש מראשית העיסה לשום חלה ומברך עלי' ושורפה, ומפריש חלה אחרת ונותנה לכהן, וכיון שאסור לשרוף קדשים ביו"ט אופין הבצק ההיא הראשון ונותנה לכהן קטן ואוכלו, ואם אין שם כהן קטן מניחו אפוי ושורפו במוצאי יו"ט, ומסקנא כר' אליעזר, והני (כולהו) [מילי] בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוץ לארץ שאין אוכלין חוליהן בטהרה, כהן קטן שלא ראה קרי אי נמי בת כהן שלא פירסה נדה מותרין לאכול חלה בטומאה, וכדשמואל דאמר אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ואמר רבא נדה קוצה לה חלה ומברכת ואכיל לה כהן קטן:

118

קי״ט[מתני'] רבן גמליאל אומר שלש נשים שלשות כאחת אופות בתנור אחד זו אחר זו וזו אחר זו. וחכ"א שלש נשים עסוקות בבצק [כאחת] אחת לשה ואחת עורכת, דהיינו מקטפת ואחת אופה, וחוזרת חלילה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים תפח תלטוש, פי' תקרר בצונן. כלומר בין זריזות בין שאינן זריזות יכולות להתעסק בבצק ובלבד שלא יתפח אבל תפח תלטוש בצונן:

119

ק״כ[מתני'] שיאור ישרף והאוכלו פטור מכרת וחייב מלקות ארבעים. סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, איזוהו שיאור כקרני חגבים, פירוש שמרוחקין סדקים זה מזה כקרני חגבים שאמרו שמרוחקין זה מזה:

120

קכ״אסידוק. היינו שנתערבו סדקין זה בזה והיינו שאור גמור דברי ר' מאיר. וחכ"א זה וזה כלומר בין כקרני חגבים בין שנתערבו סדקין זה בזה האוכלן חייב כרת. ואיזוהו שיאור שסופג עליו את הארבעים כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:

121

קכ״ב[מתני'] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, חוץ ממזון שתי סעודות של שבת כדי שיאכל עד ארבע שעות, וחכ"א מבערו בזמנו, דהיינו בתחלת שש שעות בשבת עצמו, וכי תימא הא לא מצי שריף ליה ולא להטיל לים ולא להזרות לרוח, יתננו לכלבו, אי נמי יקרא גוי ויאכילנו במתנה, ואפילו הכי חייב למיבדק ערב שבת סמוך לחשיכה ומברך על ביעור חמץ, ומשיר מזון שתי סעודות ומניח בצינעא כדי שלא יבוא לידי איסור שלא יטלנו חתול או חולדה וכיוצא בהן. ובההוא שבת לא מיבעי ליה לאורוכי' בסעודתי' כמו שאר שבתות כדי שלא יבא לידי איסור שלא יאכל חמץ אחר ד' שעות, ולאחר ד' שעות דפסיק סעודתיה מחייב לבטל בלבו אי נמי למימר כדאמרינן בחול, כל חמירא דמשתכח ברשותי דלא ידענא ביה יהא בטל וחשוב כחסף תביר דלית ביה מששא. ואם הוא בספינה נותנו לגוי במתנה, אי נמי נותנה בשפת הספינה כי היכי דליגנדר וליפול בים או בנהר, ולא בעי לפרוריה כמעשה דחול, וכן נמי בשיירא יתננו לגוי, אי נמי לכלב ולחמורו:

122

קכ״ג[מתני'] ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וליכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולכל דבר מצוה ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור ולילך למצותו יחזור ויבער, ואם לאו יבטלו בלבו. ההולך לדבר הרשות, כגון להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת יבטל בלבו וישבות שביתת הרשות ויחזור מיד, וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש בכזית, או חמץ בכביצה, אם עבר הצופים שורפו במקום שנזכר, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. וקיימא לן כרבנן, ואדחיין דר' מאיר ודר' יהודה, ובפחות מכאן אין חוזרין:

123

קכ״ד[פרק ד'] מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם שיצא ממקום שאינן עושין למקום שעושין. ולא יקל לעצמו מפני המחלוקת, דאין בזה שינוי המחלוקת דמאי אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא:

124

קכ״הובלילי י"ד מותר כל הלילה עד הנץ החמה. ר"י אומר שלש אומניות עושין בערבי פסחים עד חצות, החייטין והספרין והכובסין. מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. וגורפין מתחת רגלי הבהמה בי"ד, ובערבי שבתות וי"ט אינו אסור אלא משש שעות ומחצה ולמעלה. ולאו דמשמתינן אהכי אלא שהתרו בו חכמים והעובר על התרייתם ועושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל בערבי פסחים דאית ליה לאיעסוקי בענין הפסח אסור מחצות היום ולהלן. ומשמתינן לעושה מלאכה במזיד. וכן נמי בעושה מלאכה במוצאי שבתות ויו"ט קודם שיבדיל בתפלה אינו רואה סימן ברכה ולא משמתינן ליה. והוא הדין לכל יום שיש בו נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור, כדתנן ממעטין במשא ובמתן ובמלאכה, ומאי נדנוד עבירה, דלמא אתי למיעבד בזמן דאסור מדאורייתא, כגון במוצאי שבת ויו"ט קודם זמן הבדלה.:

125

קכ״ו[מתני'] מקום שנהגו לאכול בשר צלי בלילי פסחים אוכלין ושלא לאכול אין אוכלין. וגדי מקולס היינו ראשו על כרעיו ועל קרבו אפילו בסתמא היינו דלא אמר גדי זה לפסח אסור ליכול בלילי פסחים. דדמי כמאן דאכיל קדשים בחוץ דהכי הוו עבדין מקולס בפני הבית. אבל שאינו מקולס אי פריש ואמר יהא בשר זה לשם פסח אסור אבל סתמא שרי. ודוקא בשר דכי האי גוונא אסיר כד פריש. אבל חיטין אע"ג דפריש ואמר חיטין הללו לפסח שרי ולא חיישינן משום דמפרשי להו למנחות:

126

קכ״ז[מתני'] מקום שנהגו להדליק את הנר בביתו בלילי יום הכיפורים מדליקין ושלא להדליק אין מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס כא), בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. דמאן דאמר להדליק סבר אם יהא הבית אופל ישמש מטתו ולהכי צריך, ואם יש שם נר מתרחק מדבר שגורם לעבירה, ומאן דאמר שלא להדליק סבר דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות:

127

קכ״חתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור מאבותיהם אי אתה רשאי להתירן בפניהם של בנים. אמר רב חסדא בכותאי הוא דאי אתה רשאי להתיר בפניהן משום דסרכי ואמרי הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והוה מותר. הכי נמי היאך שרי ואתי למשרי איסורא דאורייתא. ולאו בכותאי בלבד אמרו אלא אפילו במקום שאינן בני תורה חיישינן לכי האי גוונא ולא שרינן להו אבל לשאר עלמא שרינן. ירושלמי ר' אליעזר בשם ר' בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל לחכם ומתיר לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ומחמיר ונוהג בו איסור אם נשאל אין מתירין לו. וכן הוא בשחיטת חולין בתרבא דאייתרא:

128

קכ״ט[פרק ה] תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה, ובערב פסח נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו. מנא הני מילי דתמיד נשחט בשמונה ומחצה. ואתא ר' יהודה בן לוי ותירצה למתניתין ואידחי, ופשיט רבא מצוותיה דתמיד מכי ינטו צללי ערב, מאי טעמא דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט), בין ערב דאתמול לערב דהאידנא, נמצאת מצות תמיד של בין הערבים מתחילת שעה ז', הלכך כל השנה כולה דבעינן להשלים כל קרבן מקמי שחיטת תמיד של בין הערבים, דאמר קרא והקטיר עליו חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם כל הקרבנות מקמי דידה מאחרינן ליה תרתי שעה ועבדינן ליה משמונה ומחצה, בערב פסח נמי דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבע ומחצה והפסח אחריו, חל להיות ערב פסח בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת ובעי למיצלייה קודם חשיכה, מוקמינן לתמיד אדיניה, ועבדינן ליה בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו:

129

ק״ל[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל הדם או הוליך או זרק שלא לשמו או לשתי שמות לשם פסח ושלמים או לשם שלמים ולשם פסח פסול. והכי נמי תנן בריש מסכתין דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ופסח בזמנו ותמיד בכל זמן. וקרא דידיה דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך (דברים טז א), וכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שמות יב כז):

130

קל״א[מתני'] שחטו שלא לאוכליו. דרשינן ליה בפרשה:

131

קל״בשחטו קודם חצות פסול, דכתיב בין הערבים (שמות כט לט). [שחטו] קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר:

132

קל״ג[מתני'] השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות כג יח). ר' יהודה אומר אף התמיד של בין הערבים בערב פסח, אמרו לו לא אמרו דעובר בלא תעשה אלא על הפסח בלבד:

133

קל״ד[מתני'] הפסח נשחט בשלש כיתות דרשינן ליה בפרשה. שחט ישראל פסחו דשחיטה כשרה בזר, וקיבל הכהן את הדם בבזך שבידו, ונותנו לחבירו, העומד בשורה אצלו. שמעת מינה הולכה שלא ברגל כשרה ושמה הולכה, דהא אין מוליכין את הדם למזבח אלא בידים. שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו, דדלמא נייד רגלים פורתא, והא קמשמע לן הני שורות של כהנים אינן רק משום ברב עם הדרת מלך (משלי יד כח). מקבל את בזך המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא דאין מעבירין על המצות:

134

קל״הכהן הקרב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, דכתיב ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר (במדבר יח יז), לימד על בכור ומעשר ופסח שהם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח. ודטעון יסוד מנלן, אמר ר' אליעזר אתיא זריקה זריקה מעולה, ועולה גופה מנלן, דכתיב אל יסוד המזבח (שמות כב יט). יצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה. שנייה ונכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית, וכל כת וכת היו קורין את ההלל אם גמרו עד שלא נעשו הפסחים היו שונים וקורין. ואם גמרו לשנות עד שלא נעשו הפסחים היו משלשין וקורין. מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה', עד שנעשו פסחיהם, מפני שעמה מועטין ולא היה להם פסחים כל כך, ונעשים פסחיהם במהרה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה במים בשבת, דסבירא להו כרבנן, דאמרי שבות הוא ואין שבות במקדש, ור' נתן אוסר:

135

קל״ור' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזרק זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים. דלא מכפר אלא דם שהנפש יוצא בו. תניא אמר ר' יהודה לחכמים למה פוקקין, היינו דסותמין את העזרה שלא יצא הדם, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכבותיהם בהם, וכי תימא הא קא הוי חציצה לח הוא ואינו חוצץ. וכי תימא הא קא מיתויסי (מנייהו) [מאנייהו]. דמידלי להו. ואחר כך מריצין לתוכה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלבה:

136

קל״זכיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל עקומות היו קבועין בכתלים ובעמודים, כדכתיב והשפתים [טפח] אחד (יחזקאל מ מג), ותרגום יונתן בן עוזיאל ועונקלין פשך חד. ובהן היו תולין ומפשיטין, וכל מי שאין לו מקום לתלות היו שם מקלות דקין חלקין שלא ינתחו לגידים, מניח על כתיפו ועל כתף חבירו והשלישי תולה ומפשיט, ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת, שאין רשאי לטלטל מקלות דאסור משום שבות דהואיל ואפשר שמניח ידו על כתף חבירו הויא לה שבות שאינה צריכה, ולהכי מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, קרעו והוציא את אמורין נתנם במגיס והקטיר אותן על גבי המזבח, יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית משום דאין יכולין לשאת פסחיהן להוליך לבתיהם דרך רשות הרבים, שניה בחיל, דהיינו בין שתי חומות שבעזרה. שלישית יושבת במקומה, כיון שחשיכה יצאת כת ראשונה. תנא כל אחד ואחד נותן טייעין שמפשילין טעונן אחריהן. יצאו וצלו את פסחיהן:

137

קל״ח[פרק ו] אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו דכתיב ביה במועדו (במדבר ט ב), כדכתיב בתמיד, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, כלומר ומכת קרביו, מכה מתרגמינן מחתא, היכי דמי רב הונא אמר מנקבן בסכין להוציא את הריעי שבהן לחוץ כדי שלא יסריחו עד חשיכה. חייא בר רב אמר שורקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [דסכינא] כדכתיב חרבות מחים גרים יאכלו (ישעיה ה יז), ומתרגמינן ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון. פירוש שורקא דמעייא. הפרש הדבוק במעיים שאינו מתפרק אלא (בגרירה) [בגרידה] בסכין כרשעים הללו שמחזיקין בנכסי הצדיקים:

138

קל״טוהקטר חלביו. תניא אמר ר' שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים (ואימורים) [ואיברים] כשרים כל הלילה, ואפילו הכי אין ממתינין להם ערבי פסחים שחל להיות בשבת עד שתחשך מוצאי שבת:

139

ק״מ[מתני'] אימתי מביאין עמו חגיגה. דרשנוהו בפרשה. ושאר הלכות הפרק מפורשת בפרשה:

140

קמ״א[מתני'] הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת, ושאר כל הזבחים ששחטן שלא לשמן אם אינן ראויין חייב, ואם ראויין ר"א מחייב, וחכמים ור' ישמעאל פוטרין, ואוקימנא רישא בטועה דסבר דהאי שלמים פסח הוא ושחטו לשם פסח, וסיפא בעוקר דידע דפסח הוא ועקר מיני' שם פסח ושחטו לשם שלמים ומשום דעיקרו משום הפסח להכי חייב חטאת:

141

קמ״בשחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאים בשבת חייב חטאת, לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים פטור מכרת, כדדרשינן בעשותה אחת (מכל מצות) [ממצות] ה' (ויקרא ד כז), אבל באיסורא קאי:

142

קמ״גשחטו ונמצא שהוא בעל מום חייב חטאת, דכתיב שה תמים (שמות יב ה):

143

קמ״דשחטו ונמצא טריפה באיברים המגולים נמי חייב חטאת, בסתר כגון בריאה ושאר סרכות שבתוך הגוף פטור מכלום דהא לא ידע בהו:

144

קמ״השחטו ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידיהן או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות:

145

קמ״ותנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב. ותניא אינו מביא כשהוא אונן ואיפרק קושיין וילפת מיניה אם מת אביו קודם חצות די"ד דאכתי לא איחזי לפסח חלה עליו אנינות ואינו מביא את פסחו וידחה לפסח שני, ואם מת אחר חצות שכבר נתחייב בפסח אין אנינות חלה עליו לדחות מעליו חיוב הפסח, אלא אעפ"י שהוא עכשיו אונן על מתו שוחטין וזורקין עליו ואוכל פסחו לערב, דכיון דאנינות לילה מדרבנן היא לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, שאין הפסח נאכל אלא למנוייו:

146

קמ״ז[פרק ז'] כיצד צולין את הפסח. דרישנא ליה בפרשה. ובגמרא מפרש דלא נייתי שפוד של מתכת דכיון דחם מקצתו חם כולו וקא מטוי מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש (שמות יב ח), ולא של דקל דכיון דאית ביה שיבי, כדאמרינן שיבא מכשורא. ויש אומרים לשון שאיבה. דמפיק מיא כשהוא מתחמם והוי כמבושל. ויש מפרשים חריתות כעין שורות. ולא של תאנה, דכיון דמחלחל, דהיינו שהוא חלול מבפנים ומפיק מיא כשהוא מתחמם הוי נמי כמבושל:

147

קמ״חוכן של אגוז ושל שקמה, וכל אילן דאית ליה קישרי דלא שייעי אלא פתיחי, לא יביאם דכיון דפתיחי קיטרייהו מפקי מיא והוי כמבושל, אבל של רימון שייעי קיטרייהו ולא מפקי מיא:

148

קמ״טאין צולין. דרשינן בפרשה:

149

ק״נ[מתני'] סכו בשמן של תרומה, אם חבורות כהנים הן יאכלו, ואם חבורות של ישראלים הם אם חי הוא ידיחנו, ואם צלי מקליף את החיצון, סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים על בני החבורה שאין פודין מעשר שני בירושלים:

150

קנ״אאין צולין שתי פסחים כאחת. משום תערובת גופן שמא יתערבו נמצאת חבורה זו אוכלת פיסחה של זו וזו פיסחה של זו:

151

קנ״ב[מתני'] הפסח שבא בטומאה, כגון שרוב הציבור טמיאי מתים ולכתחילה עושין אותו בטומאה, והיינו שקרב הדם והאימורים בטומאה, נאכל הבשר בטומאה, שאי אפשר בלא אכילה, שמתחלה לא בא אלא לאכילה:

152

קנ״ג[מתני'] נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם, ובמוקדשים היינו שאר קרבנות יחיד, אעפ"י שנטמא הבשר הואיל והחלב קיים זורק את הדם, דלא קאי לאכילה:

153

קנ״ד[מתני'] נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשוהו בטומאה, ואין בו לגבי מזבח כלום, דאינן יכולין לזרוק את הדם אלא בטהרה. ואפילו ישראלים והכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ובשבת עסקינן שאין יכולין לחזור אחר סכינין טהורים. ובסכין שנטמא בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב (במדבר יט טז), וטמא טומאת שבעה ומטמא נמי לאדם דהוי לי' אב הטומאה, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמא ליה, אבל לגברא לא מטמא ליה טהורים עבדין ליה, טמאים לא עבדין ליה, דמוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), ולית ביה כרת, היינו דאכלי טהורים בשר שנגע בסכין שניטמא ולא יאכלו ממנו טמאים, דהא איכא חיוב כרת בטמא שאכל קודש, דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא (ויקרא ז כ). אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוייה היא אצל ציבור, כגון דחיית שבת שדחויה מפני דברים, שנאמר בהם במועדו (במדבר ט ב), אבל כל דבר שאפשר ליעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ולאו כהיתר דמיא. ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), כלומר יאכל בטהרה ולא בטומאה, אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף. תניא אלו עושין את פסח השני הזבין והזבות הנדות והיולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר אשר הוא טמא, דאי בעי למעבד [בראשון] לא שבקינן. ולמה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת. ומרבינן לזבין וזבות מאיש איש:

154

קנ״ה[מתני'] הפסח שבא בטומאה אין הציץ מרצה, נודע שהוא טמא וכבר נזרק הדם הציץ מרצה. נטמא הגוף של בעלים בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובלבד שתהא זריקתו בשוגג דבשעת זריקה שכח לטומאה אבל לא נודע לו ואח"כ נזרק הדם ונזכר לטומאה דהויא לה זריקה במזיד לא הורצה:

155

קנ״ו[מתני'] נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני המקדש בעזרה מעצי המערכה מאי טעמא לפני הבירה, כדי לביישם שפשעו בו. נטמא מיעוטו וכן הנותר, שורפין אותן בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן. אלא שהציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל להנות מעצי המערכה:

156

קנ״ז[מתני'] הפסח שיצא מן הבית או שניטמא פסולו בגופו ישרף מיד בי"ד. נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן וישרף בט"ז ולא בט"ו שאין שורפין קדשים ביו"ט:

157

קנ״ח[מתני'] העצמות והגידין ובשר הנותר ישרפו לששה עשר. וכדדרשינן בפרשה:

158

קנ״טחל להיות ששה עשר בשבת ישרפו לשבעה עשר. שאין שריפתן דוחה לא את השבת ולא את היו"ט. ולא תימא חל להיות ממש דא"כ חל הפסח בבד"ו, אלא תני אילו חל להיות ט"ז בשבת דין הוא שישרפו למחר:

159

ק״ס[מתני'] כל הנאכל בשור הגדול. דרשינן ליה בפרשה:

160

קס״א[מתני'] אבר שיצא מקצתו מירושלים ונפסל חותך עד שמגיע לעצם ומפריש בין הבשר שיצא ובין הבשר שנשאר באבר שלא יצא וקולף הבשר עד שמגיע לפרק, נמצא הבשר המופשט תלוי בפסח והבשר שיצא מחובר לעצם ושורף הבשר שיצא והעצם עמו ושאר הבשר שקלף מן העור כשר לאכילה:

161

קס״בוהמוקדשין קוצץ בקופיץ שאין בהם משום שבירת העצם, מן האגף דהיינו עובי הפתח ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, דחשיב ליה יוצא. החלונות ועובי החומה כלפנים, וכן לתפלה, להשלים עשרה, אם היו תשעה בב"ה ועשירי חוץ לאגף אין מצטרפין,:

162

קס״ג[מתני'] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד פסח אחד, שחלקוהו לשני חלקים, אלו הופכין את פניהם אילך, ואלו הופכין את פניהם אילך, שאם יראו אלו כנגד אלו היה נאכל כבשתי מקומות. ומתניתין ר' יהודה היא, דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז) מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול יהא נאכל בשתי מקומות, ת"ל בבית אחד יאכל (שם שם מו) מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם היה פיקח ממלא את כריסו הימנו, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצידו, דברי ר' יהודה, וסבירא ליה לר' יהודה דיש אם למסורת, דהכי קרינן בבית אחד יאכל, והכי עיקר. ור"ש שמע מתני' איפכא דנאכל בשני מקומות ולא בשתי חבורות, וסבירא ליה יש אם למקרא, כשמסרו לנו רבותינו יאכל הפסח בבית אחד בחבורה חדא:

163

קס״דוהמיחם זה שמוזגין עליו באמצע כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, דלא יראה כאוכל עם חבורה זו:

164

קס״הוהכלה הופכת את פניה, מפני שהיא בושה, ואוכלת:

165

קס״ו[פרק ח] האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, יתום ששחטו עליו שני אפטרופין יאכל במקום שהוא רוצה בשעת שחיטה, עבד של שני שותפין, וקפדי אההדי, לא יאכל משל שניהם. אבל לא קפדי אהדדי רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו:

166

קס״ז[מתני'] האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל, ואע"ג דרגיל בטלה. שחט טלה יאכל, ואע"ג דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. אמר אביי מתניתין במלך ומלכה שדעתן קלה. אבל שאר ישראל לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דתניא אין נימנין על שני פסחים כאחד:

167

קס״חשכח העבד מה אמר לו רבו, ולא ידע או גדי או טלה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי יהא טלה שלו וגדי שלי. ואקשינן אמתניתין דתני שלי שלי דמה שקנה עבד קנה רבו, והיכי תני זה של רבי וזה שלי, אמר אביי הולך לו אצל רועה שרבו רגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואומר לו על מנת שאין לו רשות לרבו בו. שכח רבו מה שאמר לו לעבדו ושחט עבדו גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו דפטורים אלא ששחט רבו אחר זריקת הדם משום דבעידנא דאזדריק דם הוי חזי [לאכילה], אבל שכח מקמי זריקת דם חייבים לעשות פסח שני:

168

קס״ט[מתני'] האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מנת מי שיעלה לירושלים תחלה, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו לפנים מחומת ירושלים, זכה בחלקו וזיכה את אחיו עמו. אמר ר' יוחנן האי דאמר הכי כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי כוותיה דר' יוחנן מעשה וקידמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים:

169

ק״ע[מתני'] לעולם נימנין. דרשינן בפרשה:

170

קע״א[מתני'] זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, והוא דטביל ליה, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר הערב שמש כיון דאינו צריך בפרה שוחטין עליו דשימשא ממילא ערבא:

171

קע״בראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני, והא קמשמע לן דאע"ג דמחוסר כפרה שוחטין עליו דהא יש בידו לתקן דהיינו לאתויי כפרתו קודם חשיכה וליכל בפסח לערב. והוא הדין לזבה. ואע"ג דמחוסרה כפרה שוחטין עלי' דמצי לממסר כפרתה לבד.:

172

קע״ג[מתני'] האונן והמפקח גל עגול שיש טומאה תחתיו, ושהבטיחוהו גוים להוציא מבית האסורין והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית, שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן. שלא יביאו את הפסח לידי פסול, לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח את הגל בגל עגול דחייב שהיה טמא מתחלתו. ומאי טעמא שוחטין עליו, אימור טהור היה בשעת שחיטה, כלומר שעדיין לא מת.:

173

קע״ד[מתני'] אין שוחטין את הפסח על היחיד. תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (דברים טז ה), דברי ר' יהודה, ור' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו שוחטין לו בפני עצמו, עשרה ואינם יכולים לאוכלו אין שוחטין עליהן, דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה (שמות יב ד):

174

קע״האין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים משום תיפלות, עבדים וקטנים משום פריצותא. א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בדבר ויביאוהו לידי פסול. ת"ר פסח לילה הראשון חובה, דכתיב ואכלו את (הפסח) [הבשר] בלילה הזה (שמות יב ח). מצה ומרור בלילה הראשונה חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שם שם יח), וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח), וכתיב ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ. ר' שמעון אומר באנשים חובה בנשים רשות.:

175

קע״ו[מתני'] אונן טובל ואוכל פסחו לערב. כדפרישית לאחרן. גר שנתגייר ערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב. וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי השתא נמי אטבול ואיכול. וב"ש סברי לא גזרינן. אבל בערל ישראל שמל ערב הפסח ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב, דלא גזרינן ערל ישראל אטו ערל גוי, תנ"ה א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב, ועל מה נחלקו על ערל גוי, שב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, וב"ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, מה הפורש מטומאת קבר טמא שבעת ימים, אף גוי הפורש מן הערלה טמא שבעת ימים, ולהכי צריך טבילה נמי בשמיני:

176

קע״ז[פרק ט] מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורים מן ההכרת, פי' משום דלא מצי למעבד פסח ראשון, ומזיד דמצי למעבד חייב בהכרת.:

177

קע״ח[מתני'] איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים לירושלים, דהיינו חמשה עשר מיל, וכמידתם לכל רוח, דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א דרחוקה לומר לך מפני שהיא רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ולחוץ:

178

קע״טותניא ר' יוסי אומר ממשמע שנאמר בדרך שומע אני שתים ושלש פרסאות ת"ל רחוקה, ואפילו פסיעה אחת, וקיימא לן כר' יוסי דקם בשיטתיה דר' אליעזר, ולא אמרינן הלכה כר' עקיבא במקום רבו:

179

ק״פ[מתני'] מה בין פסח ראשון לשני. הראשון אסור בבל יראה חמץ ובל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, דאמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט). לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאינה מקודש לחג אין טעון הלל:

180

קפ״אוזה וזה טעונין הלל בעשייתן. איבעית אימא לילה קא ממעט קרא, איבעית אימא אפשר ישראל אוכלין פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל:

181

קפ״בונאכלין צלי על מצה ומרור, ודוחין את השבת, שבת דחי טומאה לא דחי, מאי טעמא מפני טומאה נדחה יחזור ויעשוה בטומאה:

182

קפ״ג[מתני'] הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין מכרת. דכתיב והנפש אשר תאכל בשר (מבשר זבח) [מזבח] השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז כ), על זבח שנאכל לטהורים חייבין עליו כרת משום טומאה, ועל זבח שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו כרת משום טומאה. ת"ר פסח ראשון דוחה את השבת והשני נמי דוחה את השבת, ראשון דוחה את הטומאה, והשני אינו דוחה את הטומאה, ראשון טעון לינה, שני אין טעון לינה דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים זה וזה דוחין את השבת, וזה וזה דוחין הטומאה, וזה וזה טעון לינה:

183

קפ״ד[מתני'] מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב [ועל המשקוף] ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון, מה שאין כן בפסח דורות, וחימוצו כל היום דכתיב זכור את היום [הזה] אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי (ביד חזקה) [בחוזק יד] הוציא ה' אתכם (ממצרים) [מזה] ולא יאכל חמץ, היום אתם יוצאים (שמות יג ג ד), ופסח דורות חימוצו נוהג כל שבעה:

184

קפ״ה[מתני'] הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכן תמורתו.:

185

קפ״ו[מתני'] המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושמעינן מינה תלת, שמע מינה בעלי חיים נידחין, ושמע מינה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ושמע מינה יש דיחוי בדמים:

186

קפ״זהמפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. ת"ר המפריש פסח ומת אחר חצות, בנו שנמנה עמו יביאנו לשם פסח, אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים, לששה עשר ולא לחמשה עשר, קסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט:

187

קפ״ח[מתני'] הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו, נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו. דקסבר מביאין קדשים לבית הפסול. דתנן אשם שנתערב בשלמים ר' שמעון אומר ישחטו בצפון וישחטו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. ורבנן היכי עבדינן, אמר רבא ממתין להם עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימרו כל היכא דאיתא לפסח תיחול קדושתו עלוי' דהאי וליכול להנך בתורת בכור:

188

קפ״ט[מתני'] חבורה שאבד פסחו ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו, אם שלהם נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, [ואם] אין ידוע איזה נשחט ראשון, או שנשחטו שניהם כאחת, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהם יצא לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר להם אם איחרתי שחטו עלי, והלך הוא ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל עמהם, ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו [ואם] אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני, אמר להן ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו, אינן אחראין זה לזה. מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשין, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי יז כח):

189

ק״צשתי חבורות שנתערבו פסחיהם אלו מושכים להם אחד ואלו מושכין להם אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונימנינו על שלך, וטעמא דמתניתין מפורש בפרשה בפסוק אם ימעט הבית (שמות יב ד):

190

קצ״אוכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך היו אומרים:

191

קצ״בשל חמשה אין של ארבע לא. ומה טעם לא. משום דלא פייש חד מבני חבורה גביה. וכדין שתי חבורות כך דין שנים שנתערבו פסחיהן זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומר אם שלי הוא פסח זה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי, ואם שלך הוא פסח זה ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך:

192

קצ״ג[פרק יוד] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, משום חיובא דמצה. ואפילו שאר מילי כגון בישרא וכוורא לא יכול כדי שיבא תאב לאכילת מצה, כל שכן מצה לאסור ליכול עד הערב כדפרישית לאחרן. אבל מטבל הוא במיני תרגימא, דהיינו פירות ובשר בלא לחם, אי נמי בירקא:

193

קצ״דואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסבו ובתר כסי קמאי בעי הסיבה, משום דבעי למימר חירות, אבל בבתראי לא מחייב בהסיבה, דמאי דהוה הוה, ופלוגתא דרבנן היא ואסיקנא דכולהו בעי הסיבה. פרקדן לאו שמיה הסיבה, הסיבת ימין לאו שמה הסיבה, אלא בצד שמאל, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה, ואשה חשובה צריכה הסיבה, ושאר הנשים אין צריכות הסיבה, שאין דרכן של נשים להסב אצל בעליהן מפני הכבוד, בן אצל אביו צריך הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו לא, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. והשמש צריך הסיבה, דאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ידי חובתו, מיסב אין לא מיסב לא:

194

קצ״הולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי:

195

קצ״וואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס, בכלל הגאולה. אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, שתאן בבת אחת יצא. אמר רבא ידי [יין יצא ידי] ארבע כוסות לא יצא. שתאן חי יצא. אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. השקה מהן בניו ובני ביתו יצא. אמר רבא והוא דשתה הוא רובא דכסא. תנו רבנן ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד התינוקות. אמר ר' יהודה וכי מה הנאה יש ביין לתינוקות אלא מחלק להם קליות ואגוזין כדי שישאלו:

196

קצ״זואפילו מן התמחוי. ואמרינן פשיטא, ומהדרינן לא צריכא [אלא אפילו] לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אפילו הכי משום ניסא מודה:

197

קצ״ח[מתני'] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין, [מפני] שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, שהיין גורם לקידוש שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. מאי מברך, ואמר רב אם חל להיות במוצאי שבת יקנ"ה, ורבא אמר יקנה"ז, והלכתא כרבא. וזה סדרן י' יין בורא פרי הגפן. ק' קידוש אשר בחר בנו מכל עם וכו' עד מקדש ישראל והזמנים:

198

קצ״טנ' נר בא"י אמ"ה בורא מאורי האש. ה' הבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ויום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש. פירוש בין קודש חמור לקודש קל. דאמר רב תחליפא המבדיל צריך שיבדיל מעין חתימתה דהיינו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ז' זמן שהוא שהחיינו ושותין, ואם חל להיות בשבת מקדשין ויכולו עד סוף הפרשה, פרי הגפן וקידוש אשר בחר בנו וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ושהחיינו, ואם חל להיות בחול מקדשין יק"ז, פרי הגפן אשר בחר בנו וחותם מקדש ישראל והזמנים, ושהחיינו, וכולהו ילפי להו רבנן מדאורייתא, דמאי טעמא מקדשין על היין קודם סעודה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שלחנך, אשכחן שבת, לילי פסחים מנלן, דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שמות יג ג), ואתיא זכור זכור משבת, ושאר ימים טובים דרשינן להו במסכת שבת, אין לי אלא בלילה ביום מניין, ת"ל זכור את יום (שם כ ח), ומאי טעם אומרים הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים, דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו), וסמוך ליה והבדלתם (שם שם כה), אמר הקב"ה כשם שאני מבדילכם מאומות העולם ועושה אתכם קודש ואותם חול, כך אתם תהיו מבדילין בין טהרה לטומאה ובין קודש לחול, וכשם שמבדילין בין קודש לחול, כך מבדילין בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין שבת ליו"ט, דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג ה) אחרי דרכיו ואחרי מצוותיו, שכך הקב"ה הבדיל בין שבט הלוי לשאר שבטים, ואעפ"כ חזר והבדיל בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין אהרן ובניו לשאר בני לוי, דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש (הקדשים) [קדשים] (דה"א כ"ג י"ג), ומאי טעמא מקדמינן קידוש להבדלה, מסתברא איפרכוס נכנס ומלך יוצא, יוצאין לקראת איפרכוס, ומכניסין אותו ואח"כ יוצאין עם המלך, ומלוין אותו, וכן מצינו באברהם, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג), ביקש מאת הקב"ה שימתין לו עד שיכניס עוברים ושבים. ומאי טעמא מברכינן שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). אמר להם משה לישראל צריכים אתם להודות להקב"ה שמנעכם מעון פעור והחיה אתכם עד עתה:

199

ר׳ואם אין לבר ישראל יין כדי רביעית לקדש עליו ויש לו צימוקין ישרם במים ויעשה בהם ערבי פסחים קידוש, הואיל ולגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה וגו' (במדבר ו ד), ואינו יוצא ידי חובת קידוש בלא יין, אבל בלילי שבתות ושארי ימים טובים מצי לקדושי אריפתא. ולבתר דשתה כוס ראשון נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, מאי טעם משום דבעי למטבל בחרוסת, דאמר ר' אליעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. אמר רב פפא שמע מינה האי מרור צריך לשקועי בחרוסת דאי משום קפא למה לי נטילת ידים. ולא נישהי לי' בגווה דאגב חוליא דחרוסת מבסים ליה למרור ובעינן טעם מרור וליכא:

200

ר״א[מתני'] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת, ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואי לית ליה חזרת, דהיינו חסא, מייתי חמא אי דדברא אי כרפסא וטמיש בחרוסת ואכיל, והיכי דאית לי' תרי מיני ירקא, מברך ברישא על מינא חדא בורא פרי האדמה, וכי מטי לגבי מרור מברך על אכילת מרור, ואי לית ליה אלא מינא חדא ירקא, אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה, ולא טעים ולא משתעי עד דהדר ומברך עליה על אכילת מרור, וטמיש בחרוסת ואכיל, דאמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה, דאי סלקא דעתיך אין צריכות כוונה, למה לי למטבל תרי טיבולי, בטיבולא חדא סגי ליה, ואקשינן עליה ממאי דלמא לעולם אימא לך מצות אין צריכות כוונה והא קמ"ל דבעי תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. ומהדר א"כ נשמעינן בשאר מיני ירקא. ואמרינן אי אשמעינן שאר מיני ירקא הוה אמינא שאר מיני ירקא בעינן טיבולא אחריתא אבל בחד ירקא אימא לא קמ"ל דאפילו לית ליה אלא מינא חדא טביל ביה תרי טיבולי, וכי מטי גבי מרור אכיל ליה בלא ברכה דקי"ל הלכתא כר' אליעזר חסמא, ואיכא דמוקמי לה משמיה דרב חסדא:

201

ר״בהביאו לפניו מצה וחרוסת וחזרת אעפ"י שאין חרוסת מצוה, מן התורה אלא האי דמייתי ליה מצוה מדרבנן, ומאי מצוה, כדתניא, תבלין שבחרוסת זכר לתבן, וחרוסת גופיה זכר לטיט, עבודת אבותינו במצרים. תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטיבל מצוה להביא לפניו חרוסת וחזרת ושני תבשילין, מאן נינהו שני תבשילין, חזקיהו אמר אפילו דג וביצה. ורב פפא אמר שני מיני בשר. אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

202

ר״גונוטל הבקי מצה שלפניו ובוצעה לשתי פרוסות, ומניח פרוסה אחת בשלחן, ופרוסה השנית תוך הקערה שבה החזרת ושני תבשילין, ועוקרין את השלחן ממקומו, ואומר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין:

203

ר״דאמר רב שימי בר אשי מצה בפני כל אחד ואחד וחרוסת בפני כל אחד ואחד. ולמה עוקרין השלחן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו, דכתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג יד):

204

ר״ה[מתני'] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם שם ח). תנו רבנן אם חכם בנו, בנו שואלו, ואם לאו הוא בעצמו שואל, שנאמר זכור את יום הזה אשר יצאת ממצרים (שם שם ג), ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה לזה, מה הן אומרים, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'. מתחיל בגנות, היינו דמתחיל לומר עבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיים בשבח, היינו דמסיים בשבחו של הקב"ה בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, וחותם בא"י גאל ישראל. דקיימא לן כרבא דאמר רבא אמת של ק"ש, והלל של לילי פסחים, חתימתן גאל ישראל, וטעמא מאי, כיון דמדכרינן בהו יציאת מצרים חתמינן בהו גאל ישראל, דהיינו לשעבר, דמודינן לקב"ה דפריק ית ישראל ממצרים, ובתפלה חתמינן גאל ישראל דכיון דלא אמרינן בההיא ברכה יציאת מצרים אלא מצלינן לקב"ה דיפרוק יתן מן גלותא חתמינן בה גואל ישראל לשון עתיד. אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו' (דברים ו' כג) וצריך שיאמר כמה מעלות טובות, ולא יפחות מחמש עשרה דהיינו ט"ו גמולות טובות שגמל הקב"ה עמנו משיצאנו ממצרים עד שנבנה בית המקדש, והני ט"ו מעלות כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד. אמר רבא צריך להגביה המצה ולומר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב"ה, שנאמר ויאפו את הבצק וגו' (שמות יב לט). וצריך לומר מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו, שנאמר וימררו את חייהם וכו' (שמות א יד). וצריך להגביהו. אבל להגביה בשר ולומר בשר זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו אסור, ואפילו לומר אדם בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אבל מזכיר ואומר פסח מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' (שמות יב כז). דתנן רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, וכו' ומסיים בשבח כדלעיל. ואומר לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לנצח ולגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. ואומר הללויה הללו עבדי ה'. עד היכן אומר. בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט), ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (שם קיד):

205

ר״וואין מברכין בלילי פסחים לא לגמור את ההלל, ולא לקרוא את ההלל, מפני שחולקין אותו באמצע, ומפסיקין בו בברכת גאולה ובסעודה, ובברכת המזון, כדבעינן למימר לקמן. דתנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל. וכי מטי לחלמיש למעינו מים מברך בא"י גאל ישראל, ומברך נמי בורא פרי הגפן, ושותין ונוטל ידיו ומברך עליו על נטילת ידים, דתנן נטל ידיו לטיבול ראשון, דהיינו טיבול ירקות בחרוסת, חוזר ונוטל לטיבול שני, דהיינו של לחם, דטביל ליה במלח או ליפתן. ונוטל מצה הפרוסה ומניחה בתוך מצה שלימה ובוצע מן הפרוסה. דאמר רב פפא הכל מודין לענין לילי פסחים שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה, מאי טעם לחם עוני (דברים ט"ז ג'), כתיב, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ומאי טעם מניחה בתוך שלימה, לקיים ביה לחם משנה (שמות טז כב), כשאר שבתות וימים טובים, דבוצע על שתי ככרות, ויש מדייקין ואומרים שמניח פרוסה בתוך שני שלימות ובוצע מאחת מהן, ברכה בר דנקיט תרתי ובצע חדא, ולא בצע אלא שלימה, כר' יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר. והא דאמרינן מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה, כלומר לא על שתי שלימות אלא על שלימה ופרוסה, דבשאר ימים טובים בוצע על שתי שלימות, אבל הכא כתיב לחם עוני אתא קרא דא וגרעתה לפלגא חדא מינייהו. והיכי עביד, בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ובצע לה וחוזר ומברך על ההוא אומצא ברכה שנית בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצה, וטמיש במילחא, אי נמי בליפתן ואכיל, ויהיב לבני הסיבה ואוכלין, ולא מיבעיא ליה למטמיש בחרוסת דאין מטבילין בלילי פסחים אלא שתי פעמים, והני מילי ירקות אבל פת לא, והלכתא ברישא מברך המוציא לחם מן הארץ, והדר על אכילת מצה, היכא דאיכא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד מסתברא דבעי לברוכי ברישא לקב"ה דפקידיתן דניכול לחמא דהוי מצה משום ניסא דעבד לו בה בפסח, ואסור לאישתעויי בין ברכת המוציא לברכת אכילת מצה. ואסור למיכלה לההוא אומצא דבריך עלה המוציא על אומצא חדא, ועל אכילת מצה על אומצא אחריתי, דמיחזי דהא מצה דמינטרא והא לאו מצה דמינטרא, והני מילי דאסור למיכלא עד דמברך על אכילת מצה בלילי פסחים דחיובא מדאורייתא היא למיכל מצה. דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), אבל מכאן ואילך דאי בעי למיכל מצה אכיל ואי בעי לא אכיל, כי אכיל לה אין צריך לברך עלה על אכילת מצה, אלא מברך המוציא לחם מן הארץ לבד, ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא, אבל מרור לא צריך הסיבה, ונוטל חזרת דהיינו חסא ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מרור, וטובל בחרוסת, ואוכל, וכן כולם, וזה טיבול שני, וחוזר ונוטל כזית מצה וכורכה עם מרור ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש, פי' דבמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח ונוטל כזית בשר ממנו ומצה ומרור וכורכן כאחת ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול פסח מצה ומרור, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), וכיון שחרב בית המקדש ובטלו קדשים אין לנו להזכיר בשר פסח כל עיקר, אלא כורכין מצה ומרור ואוכלין בלא ברכה זכר למקדש החרב. דתנא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רב יהודה חלוקין עליו חביריו על הלל, תניא נמי הכי יכול יהיו כורכין למצה ומרור בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, ת"ל יאכלוהו, דמשמע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבא מברך ברישא על אכילת מצה ובתרה המוציא ואכיל לה ומברך על אכילת מרור ואכיל ליה. והדר אכיל מתרווייהו ואכיל להו בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש. ואוכלין ושותין כל צורכיהן עלוי פתורה, ואי אית להן מגדני דלאו מכשירי דלחמא אינון או פירי, מברך על כל חד וחד מעין ברכה דידיה ואכלין להו (ולא צריך) [וצריך] לברוכי עלייהו ברכה אחרונה כדרב פפא. והיכא דאיכא זקן או חולה או קטן דלא מצי למיכל מצה כמות שהיא קשה שרו להו ואכלי להו. והיכא דקדיש בחד ביתא ואיצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי בפסחא מקדש, היכא עביד, מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל, וגמיר להו ברכת מצה ומרור, ושביק להו ומברכין ואוכלין מצה ומרור וכל צורכיהון, ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה כולה, ואכיל מצה ומרור ואכיל, ושתי כל צורכיה, ומברך ברכת המזון, ושתי כסא דברכתא, והדר אזיל לביתא קמא וגמר להו הלילא ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הליליא, ושתי כסא דהלילא. והני מילי דמזדקק להו מעיקרא לאפוקינהו חובתייהו, אבל בדיעבד כגון דקדיש בביתיה ואמר הגדה ואכל מצה ומרור וגמר סעודתיה ובריך ברכת המזון וגמר הלילא ושתי, ובתר הכי איצטריך לאפוקי לאחריני ידי חובתייהו מן כולהו ארבע כסי, הדר ומקדש להו ומפיק להו מחובת ארבע כסי והמוציא וברכת מצה ומרור, דתני אהבה בריה דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא [חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא] ואם יצא אינו מוציא, והני מילי ביומי דחול דלאו חובה עליה למסעד ואי בעי אכיל ושתי, ואי בעי לא אכיל ולא שתי, ולהכי אי בריך אינש ברכת המוציא וברכת המזון לנפשיה לא מברך לאחריני, דכיון דלאו חובה היא משתכח דמוציא שם שמים לבטלה, אבל ברכת מגילה ואכילת מצה ומרור דחובה נינהו על כל ישראל, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), וכן נמי קידוש של לילי שבתות וימים טובים, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שם כ ח), זכריהו על היין, וחייב אתה לקדשו על שלחנך וקידוש לילי ימים טובים, דאתיא זכירה זכירה מלילי שבת, כדפרישת לאחרן:

206

ר״זוברכת היין של ארבע כוסות של לילי פסחים דאמרו רבנן לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי, בכולהו אע"ג דבריך וטעים איהו לגרמיה, חוזר ומברך לאחרים וטעים מינייהו, דבעי רבא ברכת הלחם של אכילת מצה וברכת היין של קידוש היום מאי, אי אמרינן כיון דנפיק ליה ידי חובתו לא מפיק לאחריני, או דלמא כיון דחובה הוויין על כל ישראל דלא סגיא לשום ישראל דלא אכיל כשאר מצות דמיין ואע"ג שיצא מוציא, תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב (פפא) [פפי] הוי מקדש לו וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. ש"מ אעפ"י שיצא בהני מצות חוזר ומוציא את אחרים ידי חובתם וטעים בהדייהו דאי לא טעים לא נפקין ידי חובותייהו:

207

ר״חוהלכתא בין ארבע כוסות של פסח בין בקידוש של לילי שבתות ולילי ימים טובים ובין בכוס של הבדלה ובין בכוס של ברכת המזון צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, פירוש היינו ביצה ומחצה, וצריך שישתה המברך רובו של כוס, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, כדמפרש במסכת שבת:

208

ר״טוהלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו', והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד' גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר' יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב"ה לאומות העולם, זש"ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי' כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה' וכו' (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה' מלא מסך וגו' (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי' במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי' במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי' כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה' כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר' יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א"ר יוחנן] מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר' יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה' לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג:

209

ר״י[מתני'] ישנו מקצתן יאכלו וכולן לא יאכלו. הפסח אחר חצות מטמא את הידים. מאן תנא אמר ר' יוסף ר' אליעזר בן עזרי' היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה (שמות יב ח). וכולה להילכתא, וכבר דרישנא לה בפרשה. אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא דמהו דתימא כי אהדריה קרא לחיובא אהדריה קמ"ל כי אפקיה לגמרי אפקיה, וכי אהדריה קרא לכולה מלתא אהדריה:

210

רי״אהפיגול והנותר מטמאה את הידים. רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה, וחד אמר משום עצלי כהונה, חד מתני אפיגול, וחד מתני אנותר, מר מתני כזית כאיסור אכילתו. ומר מתני כביצה כטומאתו:

211

רי״ב[מתני'] בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, של זבח לא פטר את של פסח, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו. אם תימצי לומר לדברי ר' ישמעאל שפיכה בכלל זריקה. אבל זריקה אינה בכלל שפיכה. דדם הפסח בזריקה. ודם הזבח בשפיכה. לדברי ר' עקיבא לא זריקה בכלל שפיכה. ולא שפיכה בכלל זריקה:

212

רי״גובעינן לגבי פדיון הבן מאי ואסיקנא דאבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן, ואשר החייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה:

213

רי״דהן אלה קצות הלכות הפסח ורעם דתותיו במסכת אור על סדר עתך:

214

רי״הירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

215

רי״ולאחר שנצטווה משה ואהרן עמו כל הלכות הפסח האמורים בפרשה, מיד קרא לזקנים וחלק להם כבוד, שכך אמר לו המקום לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג' טז), חלוק להם כבוד:

216