מדרש שכל טוב, שמות י״ב:ח׳Midrash Sekhel Tov, Shemot 12:8
א׳ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים והחסחוסים, ואמרי' בגמרא הכי קאמר כל מה שאדם יכול לאכול בשור הגדול שליק הרבה יכול למנות עליו בפסח דהיינו גדי הרך לאוכלו צלי, ומה הן ראשי כנפים, דהיינו רך שבסוף הכף דחשיב להו בשר כנף קרי לכף, כדכתיב מכנף הארץ (ישעיה כד טז), דהיינו מקצה הארץ. והחסחוסים היינו תנוך דמתרגמינן חסחוסי, והוא קשה שבאוזן וגידים שסופן להקשות קיי"ל בהו כר' יוחנן. דאמר אין נמנין עליהן בפסח דלא חשיב להו בשר:
1
ב׳בלילה הזה. שומעני כל הלילה, תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בקר (להלן פסוק י), אני אקרא והנותר ממנו באש תשרופו, למה נאמר עד בקר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואיזה זה זה עמוד השחר, מכאן אמרו אכילת זבחים ואכילת פסחים והקטר חלבים והקטר אברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, א"כ למה נאמר עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהא אוכל עד הנץ החמה:
2
ג׳ותנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים, ואמרינן מאן תנא, אמר רב יוסף ר"א בן עזריה היא, דסבר עד חצות מדאורייתא היא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר"א בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר לו ר' עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון, עד שעת חפזון, א"כ מה ת"ל בלילה הזה, יכול יהא נאכל ביום כקדשים, ת"ל בלילה, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום, לר"א בן עזריה דאמר דעד חצות מדאוריתא היא, לא יצא ידי חובתו פשיטא, מהו דתימא כי אהדרי' קרא לחיובא הוא דאהדרי', קמ"ל כי אפקי' קרא לגמריה אפקיה, וכי אהדרי' קרא לכולי מילתא אהדרי', והני מילי לר' אלעזר בן עזריה, אבל לר' עקיבה דסבר דאכילת פסח עד חצות מדרבנן היא, אכילת מצה דמצוה עד שיעלה עמוד השחר שפיר דמי, וקיימא לן כר' עקיבה:
3
ד׳צלי אש. ולא שפוד מתכת, ולא צלי אסכלה, [ולא צלי חרס של תנור] דהיינו לבינה שמלבנין אותה באור תנור, ותנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, פי' נגע הפסח בחרסו של תנור, דהוי מלובן באור יקלוף הפסח באותו מקום שנגע בחרס, לפי שאותו מקום ניצלה מחמת החרס ולא הוי צלי אש ניטף מרוטבו של פסח על החרס, וחזר אותו רוטב כשהוא רותח על הפסח יטול מאותו מקום שחזר לו הרוטב לפסח לפי שנצלה מחמת רוטב הרותח ולא מחמת האש, ולא סגיא לי' הכא בקליפה דרוטב מרתח לי' טפי:
4
ה׳(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. הוסיף לו הכתוב שתי מצות, חוץ ממצות שבגופו, מניין שאם אין לו מצות ומרורים שהן יוצאין ידי חובתן בפסח, פי' דלאו הני מעכבי, ת"ל יאכלוהו, מכל מקום:
5
ו׳תנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור, בחזרת, דהיינו חסא, לטוגא בלע"ז. וחזרת גלין, היינו חסא מרא שבשדות:
6
ז׳ובעולשין. קריספינו בלע"ז, ועילשי שדה כעילשי גנה וכחזרת:
7
ח׳ובתמכה. היינו גרדא בלע"ז. ויש אומרין מרוביו. ובחרחבינא ובמרור. אחרים אומרים כל ירק מר יש לו שרף ופניו (מחסיפין) [מכסיפין], ואמר רב הונא הלכה כאחרים, ויוצאין בהם בין לחין ובין יבישין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין בכזית. א"ר חסדא לא שנו אלא קלח, אבל עלין לחין אין, יבישין לא, ויוצאין בכמושין. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. תנא דבי שמואל מצוה בחזרת. ואמר רבא מאי חסא, דחס רחמנא עלן, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רכה וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה, בתחילה כתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' (שמות א יד):
8
ט׳(על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, כיצד הפסח נאכל על השובע, דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול, פי' שבא י"ד בניסן בחול, ובטהרה ובמועט, בזמן שבא י"ד בשבת, ובמרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים, ואמרי' בגמרא מאן תנא דקתני חגיגה תני הרכבתו והבאתו דלא דחיא שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, ואימתי מביאין חגיגה, בארבע עשר כגון שנמנו רבים, דהיינו חבורה גדולה עליו ואין להם ספק לאכול מן הפסח כדי להם ומביאין עמו חגיגה בזמן שבא י"ד בחול ובטהרה ובמועט, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אמר רב אשי שמע מינה חגיגת ארבע עשר לאו חובא דההיא ליליא היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט, מיהת ודאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא נאכל הפסח על השובע, והיינו דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב), וקיי"ל דיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא לאו חובת אותו לילה היא:
9