מדרש שכל טוב, שמות ט״ז:י׳Midrash Sekhel Tov, Shemot 16:10

א׳ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל. מה ת"ל ויהי, אלא מלמד שכשם שגזר הקב"ה כך היה מיד:

ב׳ויפנו אל המדבר. ר' יוסי אומר אף כאן בקשו לסקול את משה ואת אהרן, שכל זמן שהיו ישראל מבקשים לסוקלם היה נראה מיד כבוד ה' בענן, וכה"א להלן ויאמרו כל העדה לרגם אותם באבנים וכבוד ה' נראה (בענן) [באוהל מועד] (במדבר יד י), וכל כך למה, אמר הקב"ה מוטב שילקה הענן ואל יסקלו משה ואהרן. ר' אליעזר המודעי אומר לא הפנו אלא שיזכור להם הקב"ה מעשה אבות שנאמר ויפנו אל המדבר, מה המדבר הזה אין בו ישוב ולא עון ולא חטא, כך אבות הראשונים אין בהן עון ולא חטא, ומעין זה אמרו רבותינו בשליח ציבור שצריך שיהא זקן ורגיל ופירקו נאה וביתו כמדבר:

ג׳ורבותינו דרשו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, כלומר יכינו ביום הששי במבואות ובחצרות תיקוני לחיים וקורות וצורות פתחים ועירובים ושיתופים להתיר להם את אשר יביאו ביום השבת מרשות לרשות:

ד׳[פרק א'] מכאן שנינו מבוי שהוא גבוה [למעלה] מעשרים אמה ימעט. כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה וקיימא לן הלכתא כתנא קמא. היה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים, מקצת סכך בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים, במבוי כשר ובסוכה נמי כשר. חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, זה וזה עשרים אמה. היה גבוה מעשרים אמה ממעטו בקורה שרחבה טפח, דדין דקורה משום היכר הוא, והיכר של מטה כהיכר של מעלה, כשם שלמעלה, דייה טפח, כדתנן דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כך הקורה שממעט בה למטה המינה דייה שתהא רחבה טפח. היה גובהו פחות מעשרה טפחים חוקקין ארבע אמות ברוחב וארבע אמות באורך כדי להשלימו לעשרה טפחים. דקיימא לן כאביי. איתמר משמיה (דרבאי ורבדי) [דרבי אמי ורבי אסי] אם יש שם פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר ואם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר, שלשה אינו מתיר. אמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי כגון זה פחות מד' אמות נידון משום לחי, ואינו צריך לחי אחר להתירו. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ואותו לחי היכן מעמידו, אמר רב פפא דמוקים ליה באידך ניסא. ואי מוקים ליה בהדי מטפי ליה פורתא או מבציר ביה פורתא. וקיימא לן כרב אשי דאמר בין במבוי שהוא שמונה אמות בין במבוי שהוא שבע אמות אין צריך לחי, ממה נפשך אי עומד נפיש הוי ניתר כעומד מרובה על הפרוץ, אי פרוץ נפיש נידון משום לחי. מאי אמרת אי כהדדי נינהו הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. ובמבוי עקום כגון זה קיימא לן כרב, דאמר תורתו כמפולש. תנו רבנן כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וקיימא לן הכי ולא כחנני' דפליג עלי'. והני מילי מבואות המפולשין לרשות הרבים הוא דסגי להו בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, אבל רשות הרבים גופיה לא מערבא אלא בדלתות מכאן ומכאן, והוא שננעלות בלילה. אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים, החצר מותרת והמבוי אסור, פי' חצר מותרת ואע"ג דבקעי בה רבים, דתניא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ומבוי אסור משום שהוא מפולש לרשות הרבים. איתמר מבוי העשוי כנדל, דהיינו שרץ מרבה רגלים, וכן למבוי זה יש שבילין הרבה מכאן ומכאן והן מפולשין לרשות הרבים, אמר אביי עושה צורת הפתח לגדול (ואידך) [והנך] כולהו משתרי בלחי וקורה, ורבא אמר עושה צורת הפתח לכולהו מחד גיסא, ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה. מבוי שצידו אחד קצר וצידו אחד ארוך בין שהוא ארבע אמות בין שהוא פחות מארבע אמות מניח את הקורה כנגד הקצר, דקיימא לן כרבא דהוא בתרא, דסבירא ליה לרבא דכיון דצידו אחד עודף ד' אמות או פחות מד' אמות על צידו השני הוה ליה כמבוי בפני עצמו, ולהכי צריך המחיצה כנגדו.:

ה׳מתני' והרחב מעשר אמות ימעט (מבוי שהוא רחב עשרים אמה) אמר אביי עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע לארכו של מבוי, אי נמי עביד כדאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה, מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות, ואי איכא מבוי דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא ומהאי גיסא. וצורת הפתח שעשאה מצידו של כותל, דהוה ליה פתחא בקרן זויות, לא עשה ולא כלום. ואמר רב חסדא צורת הפתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפילו דלת של קשין. ואמר רב נחמן אין צריכין ליגע, פי' אילו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהין יו"ד טפחים ולא הגיעו לקורה שלמעלה כשר, וקיימא לן הכי:

ו׳מתני' הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה, והלכתא כבית הלל, ופלוגתא דחנני' ותנא קמא במבוי המפולש הוא. אמר ר' יוחנן חצר צריכה שתפרוץ משתי רוחות, וכל פס במשהו, ואי מרוח אחת צריך שיהא הפס ארבעה טפחים. תנו רבנן לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם עשה לו מחיצה גבוה יו"ד טפחים, בד"א כשפרצתה יתר מעשר אמות, אבל אין עשר אין צריך כלום, מימלא הוא דלא ממלאינן מיני' הא טלטולי מטלטלינן, והלא נפרצה חצר [במלואה] למקום האסור, (הא) [הכא] במאי עסקינן דאית ליה גידודי, דהיינו כעין פסין:

ז׳ואמר רב מבוי שאורכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו, ואינו ניתר בקורה טפח, דכיון דארכו כרחבו הוי ליה חצר, וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה, אמר רב נחמן נקטינן איזוהי מבוי שניתר בלחי וקורה, כל שאין ארכה יתר על רחבה, אבל ארכה יתר על רחבה אפי' משהו הוי ליה מבוי ומבוי בלחי וקורה סגיא:

ח׳מתני' קורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים. דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו. רחבה ובריאה לקבל אריח. ומוקים רב חסדא דמעמידין הקורה צריכין שיהיו בריאין. קורה היוצאה מכותל זה ואינו נוגע זו לזו פחות מן ג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת פירוש דכלבוד דמי. ג' טפחים צריך להביא קורה אחרת. פחות מן ד' אין צריך להביא קורה אחרת, וכן שתי קורות המתאימות ולא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. היה אחת למעלה ואחת לטה, ר' יוסי [ברבי יהודה] אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה, והתחתונה למטה מעשרה טפחים:

ט׳מתני' היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. היתה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת שאם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח. לחיין שאמרו גובהן יו"ד טפחים רוחבן ועוביין כל שהוא:

י׳אמר ר' זירא היא בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים. היא למעלה (מעשרים) [מעשרה] ועקמומיתה למטה (מעשרים) [מעשרה], רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. לחיים שאמרו גובהן יו"ד טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא. תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבן. ת"ר עשה לחי (לחצר) [לחצי] מבוי. פי' אם בא (לחצר) [לחצי] מבוי לחי הפנימי ועשה בו לחי והניח חצי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש באותו חצי הפנימי מן הלחי ולפנים, ומן הלחי ולחוץ אסור להשתמש, דבמבוי בפני עצמו דמי. אמר רבא עשה לחי למבוי והגביה מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו מן הכותל ג' טפחים לא עשה ולא כלום. ואפילו לר' שמעון בן גמליאל דאמר אמרינן לבוד, הני מילי למעלה, אבל למטה כיון דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא [קאמר]. ר' יוסי אומר רחבן ג' טפחים. ולית הלכתא כוותיה. איתמר לחי העומד מאיליו, אביי אמר הוי לחי, בדסמכינן עליה מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי. והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם:

י״אמתני' בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ור' מאיר אוסר. וקיי"ל כרבנן.:

י״במתני' שיירא שחנתה בבקעה והיקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא הגדר גבוה יו"ד טפחים, ולא יהיו פרוצות יתירות על הבניין, וכל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, יתר (על כן) [מכאן] אסור. ובפרוץ כעומד קיימא לן כרב פפא דאמר מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא. ומתניתין נמי דייקא הכי ובלבד שלא יהיו פרוצות יתירות על הבניין. הא כהדדי שרי.:

י״ג[מתני'] מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים, שיעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהיו (הכל) [חבל] עשרה טפחים, מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה. וכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה. דברי ר' יוסי בר' יהודא, וחכמים אומרים אחד משני דברים:

י״דארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום. פי' בחול, ולא חיישינן משום גזל. ופטורים מרחיצת ידים, ומן הדמאי ומלערב:

ט״ודרש רב נחמן משום רבינו שמואל חצר שתשמישו לאויר ומוקפת או שתי או ערב, ליחיד נותנין לו בית סאתים שהן מאה אמה על חמשים אמה שהוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כחצר המשכן, דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים (שמות כז יח). ונקראת חצר והיא עמודים וקלעים כדרך הולכי מדברות, דכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, הלכך יחיד נותנין לו בית סאתים, וכן לשניים שלשה נעשה שיירא ונותנין להם כל צורכן, ואעפ"י שהיא שתי בלא ערב:

ט״זופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשונים, אבל מים האחרונים חובה, מפני שמלח סדומית יש ומסמא את העינים. אמר רב אשי ומשתכחא כי קורטא בכורא. ומיכל לא מיבעיא דודאי צריך נטילת ידים:

י״זומדמאי. דקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:

י״חומלערב. דבי ר' ינאי אמרי לא שנו אלא עירובי חצירות, אבל ערובי תחומין חייבין, דתני ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה. השתא קים לן דתחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאורייתא מאלפים אמה עד שנים עשר מיל לוקה עליהן מדרבנן. אמר ר' עקיבא תחומין דאורייתא לוקה עליהן מדאורייתא, דכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (במדבר לה ד), וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה וגו' (שם שם ה), אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה, שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. ורבנן סברי אלף אמה שדות וכרמים, ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהן מדאורייתא לדברי הכל, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), והיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל אבל מאלפים אמה ולפנים מותרין לדברי הכל:

י״ט[פרק ב'] עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה [כו']. גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועוביין כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות [של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר"י אומר של] ארבע ארבע בקר קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדברי ר' יהודא, מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין:

כ׳ר' יהודא בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר עושין חגירה גבוה עשרה טפחים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בבא. ואמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל לא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד:

כ״א[מתני'] ועוד אמר ר' יהודא בן בבא חנינא והקרפף שהיא שבעים אמה [ושירים על שבעים אמה] ושיריים המוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר (ר' עקיבא) [ר' יהודה] אומר אפילו אין בו אלא דבר אחד, כגון בור או שיח או מערה מטלטלין בתוכה והיא כשרה [ר"ע אומר אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה] ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ר' יוסי אומר אפילו אורכה (כשניים) [פי שנים] ברחבה מטלטלין בתוכה. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' עקיבא ותרוייהו לקולא. אמר ר' אילעאי שמעתי מר' אליעזר אפילו היא כבית כור. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להן מותרין. והתניא ביתו אסור לו ולהם, אמר רב הונא בר חיננא אמר רב ששת לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן, כשתמצא לומר לדברי ר' אליעזר מבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל, לרבנן מבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. וחמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהן ולא עירב, לר' אליעזר כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ואי גליא דעתיה ואמר בטילית רשות חצירי ורשות ביתי, אפילו לרבנן כיון דגלי גלי והוו להו מבוטלין:

כ״ב[פרק ג'] בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. אמר ר' יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ, דהאיכא כמהין ופטריות. ודוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו, אבל מים ומלח כאחת מערבין בהן. תניא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס, ובמזון שתי סעודות לעירוב. סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי, אמר ליה רבא אפילו למחצה לשליש ולרביע. אמר ליה לרבא ההוא מרבנן תפוחים בכמה. ואסיקנא תפוחים בקב. תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק, יו"ד אגוזים. ה' אפרסקין, ב' רימונים, ואתרוג אחד וכן לעירוב. יין כדי לאכול בו מזון שתי סעודות, חומץ כדי לטבול בו, זיתים ובצלים כדי לטבול בהן מזון שתי סעודות, ויין דאמרן יין מבושל, אבל שאינו מבושל מערבין בשתי רביעיות, ובצלים נמי דאמרן באימהות אבל בעלין לא, והני מילי דלא בדילי עלים דרתא דרתא, אבל בדילי דרתא דרתא לית לן בה. אמר ר' יהודא [אמר שמואל] כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, וכל שאינו ליפתן כדי לאכול ממנו שתי סעודות, צלי כדי לאכול בו שתי סעודות, ומערבין בבצים, וכמה אמר רב נחמן שתים:

כ״גמתני' מערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה וכו':

כ״דמערבין בדמאי וכו':

כ״ההשולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב, כגון כותי אינו עירוב, ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב, והוא שעומד ורואהו:

כ״ומתני' נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב. למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב, נתנו בכלכלה ותלאו באילן שהוא עומד ברשות הרבים וקא מיכוין לשבות למטה, אפילו אם נתנו למעלה מעשרה הרי זה עירוב. וכן אם נתנו בבור ואפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. ולא מיבעיא בור ברשות היחיד אלא אפילו בור העומד בכרמלית וקא מכוין לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהיא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

כ״זנתנו בראש הקנה או בראש הקונטס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. אבל אם אינו תלוש ונעוץ לא גזירה שמא יקטום:

כ״חמתני' נתנו במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח עירובו עירוב, ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכא במנעל דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה. דר' אליעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אפילו תרווד אפילו (סכין) [טלית] אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. ורבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך:

כ״טמתני' נתגלגל ויצא חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, ואם ספק כשר, דאמר ר' יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר. וצריכין למבדקי' לעירובייהו ולשיתופייהו בכל ערב שבת, ולהכי רגילי לאשתתופי בחומץ שהוא עומד ואין צריך בדיקה אלא אחת לכמה:

ל׳מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים מן המזרח עירובו למערב, ואם באו מן המערב עירובו למזרח ואם באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך, לא באו לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי, והוא הדין לחכם הבא:

ל״אר' אליעזר אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב, הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי. וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר וכו'. לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים. וטעמא דר' אליעזר משום הכנה. דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה), חול מכין לשבת וכן ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. תנו רבנן ערב ברגליו בראשון וכו'. רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני, אמר רב הלכה כארבעה זקנים הללו. ואליבא דר' אליעזר דאמר שני קדושות הן, ארבעה זקנים הללו היינו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דהכא ור' אליעזר בר' שמעון ור' יוסי בר' יהודא סתימתאה, ורב גמרא גמיר לה:

ל״בר' יהודה אומר ראש השנה שהוא ירא שמא תתעבר, פי' כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי ולא הודה לו ר' יוסי. ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב הראשון ואוכלו בשני, וכן ביצה שנולדה בראשון תיאכל בשני ולא הודה לו ר' יוסי. תנו רבנן כיצד אמר ר' יהודה היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורין עליה שם ואוכלה, ור' יוסי אוסר, וכן נמי היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות, והלכתא כר' יהודה בשני ימים טובים של גליות, אבל בימים טובים של ראש השנה הלכתא כר' יוסי. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתצד ביום טוב ראשון של גליות ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלו דקסברי שתי קדושות הן, והלכתא כוותייהו, דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות דשתי קדושות הן. ההוא ליפתא דאתי למחוזא, חזייה רבא דמכמשא אמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול ישראל אחר וכל שכן הא דעל דעתי' דגוים אתאי שרייה רבא למיכל מיניה. ואית דגרסי שרא רבא למזון לערב ומיכל לאלתר, פי' דלא בעי לשהות בכדי שילקטו, כיון דחזי דקא מפשי ואתיין אסר להו. הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר, אתו שיילוהו לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו:

ל״ג[פרק ד'] מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא. אמר רב נחמן [אמר שמואל] יצא לדעת אעפ"י שהחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות, וכל שכן כשיצא לדעת וחזר לדעת. בעי מיניה מרבא הוצרך לנקביו מהו אמר להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה אמרי נהרדעי ואי פיקח הוא ועיל לתחומא כיון דעל על. אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ואפילו במזיד לא הפסידו את מקומן, מאי טעם אנוסים נינהו. אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך עד אלפים פסיעות בינונית וזהו תחום שבת, וכן ישראל ששבת בבקעה והיקיפוה גוים מחיצה בשבת מהלך אמה ומטלטל בכולה על ידי (בדיקה) [זריקה]. ותניא כוותיה דשמואל הי' מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את העיר ברגליו. פי' כיון שאסור לו לעבור את העיר ברגליו, כיון שכלה התחום תוך חצי העיר האיך מטלטל בכל העיר כולה אלא ע"י זריקה:

ל״דמתני' הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר, ר"ג וראב"ע אומרים מהלך את כולה, ר' יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ארבע מאות. וקיימא לן כדפסק רב הלכה כרבן גמליאל בספינה ודיר וסהר:

ל״המתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו מה אנו לירד אמר להן מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט בה וצופה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים, והרוצה לידע כמה עומקה של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ביבשה, ויודע כמה עומקה של גיא. נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתא שמעתתיה, ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמר לו לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' שנמצא כאלו הוא בתוך דיר או סהר שמותר להלוך בו, ודוקא שיצא בלא דעת, אבל יצא לדעת לא, והנהו דעבדי מחיצה נמי בעינן דעבדי שלא לדעת, אבל מיעבד מחיצה לדעת לא, והא דעבד רב חסדא מחיצה לדעת, ההיא שלא מן המנין הוה. הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בי אדם נגדינהו מר שמואל אמר אם אמרו שלא לדעת יאמרו לדעת מתיר:

ל״ו[מתני'] מי שיצא לרשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן:

ל״ז[מתני'] מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס, ואמר ר' יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. (כשם) [יש מי] שמפרש ואמר כיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר, אעפ"י שעכשיו לא הזכיר כלום, הרי הוא כמו שיצא לילך לעיר שמערבין [לו] בה שמותר לו לילך עד אותה העיר אם היא היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו, וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין, (דשאני) [שני] תחומי שבת כמו שעירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתינו במי ששבת בתוך התחום היא, וקיימא לן כר' יהודה דסבר כיון שאילו היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה, אלא עם בני העיר, והרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם ומותר לכנס [עמהן] לעיר ולהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

ל״ח[מתני'] מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן כן נורי, והלכה כדברי המיקל בעירוב. פי' דישן קונה שביתה כמו הניער. א"ר יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל:

ל״טחרס דהיינו [חריץ] מלא מים שבין שני תחומי שבת לא קיימא לן כר' חייא דאמר דצריך מחיצה של ברזל (להתירו) [להפסיקו] אלא כרבנן דאקילו במים, ואפילו מחיצת קנים מתרת להפסיקו ולהתיר חציין לתחום זה וחציין לתחום זה:

מ׳[מתני'] מי שבא בדרך והוא ירא שמא תחשך ואמר שביתתי במקומי, והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו, לא אמר ולא כלום. מאי לא אמר ולא כלום, אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, והלכתא כרב, וטעמא דרב משום דלא סיים אתריה, איכא דאמרי טעמיה דרב כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, פי' כשם שאין לו לאדם לקנות ארבע אמות מקום שביתה לאחר שקנה במקום אחד, כך אין לו לקנות שיעור שני מקומות בבת אחת:

מ״א[מתני'] אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי, זכה לו מקומו, ויש לו אלפים אמות עגולות, דברי ר' חנניא בן אנטיגנוס. תניא כוותיה דרב מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן ואמר שביתתי תחתיו, לא אמר כלום, אמר שביתתי במקום פלוני, מהלך עד מקום פלוני, הגיע למקום פלוני מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, בד"א במקום המסויים, כגון ששבת בתל שגבוה עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן בנקע שהוא עמוק עשרה טפחים, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, אבל במקום שאינו מסויים אין לו ארבע אמות. היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, בד"א כשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים ארבע אמות שקבע, לא יזיז ממקומו, ואע"ג דתניא אחריתי כוותיה דשמואל והוות תיובתיה דרב קיימא לן כרב וכסיעתי', ורב תנא ותנא אתנא לא רמינן:

מ״במהלך ממקום רגליו וכו'. אמר רבא והוא דכי רהיט מטי:

מ״גמתני' וחכמים אומרים מרובעת כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות, כמו שאמרו העני מערב ברגליו, ר' מאיר אומר אין לנו אלא עני, ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, ולא אמרו מערבין אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. אמר רב נחמן מחלוקת במקומו, דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא, ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר, אבל במקום פלוני עני אין אבל עשיר לא, וקיימא לן כרב נחמן אליבא דר' יהודה:

מ״דמתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודא. וקיימא לן כוותיה. מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו, אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת, איהו כיון דנפיק ליה לאורחא הוה ליה עני, ואינהו הוו עשירים:

מ״המתני' מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:

מ״ומי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:

מ״ז[פרק ה] כיצד מעברין את הערים, בית נכנס ובית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא, תנא ארוכה כמות שהיא, עגולה עושין לה זוית, מרובעת אין עושין לה זוית, היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאילו היא שוה, היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגום, או שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פוגמין, רואין אותו כאילו חוט מתוח עליהן, ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה, היתה עשויה כמין קשת או כמין גם כזה רואין אותו כאילו היא מלאה בתים וחצירות ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה:

מ״חמתני' נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין נותנין קרפף לעיר אלא לשתי עירות בלבד. אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף את שתיהן להיות אחת, וכן לשלשה כפרים (המפולשין) [המשולשין] אם יש שם בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש עושה האמצעי את שלשתן להיות אחת:

מ״טומנלן דעיבורא דמעברינן לה, לגופא דמתא דמיא, דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה יג). מאי ביריחו, אי נימא ביריחו ממש, והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת (שם ו א), אלא בעיבורה דהוה עייל מיניה ונפיק מיניה וקרו לה יריחו. ודלמא מאי ביריחו בתחומא הוה קאי דמתקרי על שמה דילה ההוא מחוץ לעיר איקראי. והיכא דשבת במתא הא קאמרינן דהוה ליה כבני מתא ומשחינן ליה תחומא לבר ממתא:

נ׳מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה. מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים (שמות כז יח), אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד. לא פחות מפני שמרבה, ולא יותר מפני שממעט, ואין מודדין אלא בחבל של פשתן:

נ״אהיה מודד והגיע לגיא, או לגדר, מבליעו וחוזר למדתו והולך לו, הגיע להר מבליע וחוזר למידתו. אמר רבה לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש, אבל הר המתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו.:

נ״במתני' ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מאי טעמא אמר רב כהנא גזירה שמא יאמרו מדת תחומין בא לכאן:

נ״גאם אינו יכול להבליעו. אמר ר' דוסתאי בר' ינאי שמעתי שמקדרין בהרים:

נ״דואין מודדין אלא מן המומחה. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר אלא להקל:

נ״הואילו היכא דאזיל ומחית עירוביה במתא לאשתרויי למיזל לקנויה אלפים אמה משוינן ליה כבני עירו, ואזיל לה לכולה מתא בלא מדידה, דכיון דאקילו בה רבנן אקילו בה. דתנן אנשי עיר גדולה מהלכין עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר גדולה. כיצד מי שהיה בעיר גדולה נותן את עירובו בעיר קטנה. מי שהיה בעיר קטנה נותן את עירובו בעיר גדולה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ר"ע אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה בלבד. ותניא שבת בעיר אפילו גדולה כאנטוכיא, ובמערה ואפילו גדולה כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וקיימא לן כרבנן דאקילו, דאמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין, ואמר רבה פלגאה בעירובין לית דחש לה לדרבי עקיבא:

נ״ו[פרק ו] הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב. פי' כגון כותי, הרי זה אוסר עליו. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה. דכולי עלמא דירת גוי לאו שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמוד ממעשיו קא מפלגי, ר' אליעזר בן יעקב אומר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן, חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן, ותנא קמא סבר זימנין דמיקרי דדייר. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב, דקיימא לן שמשנתו קב ונקי. ההוא מבואה מבואה דהוה דייר בה והמן, פי' כך היה שמו וישראל עם הארץ היה, בר רסתק, אמרו ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו. בטיל לן רשותך לא בטיל להו. אמר להו רבא ליזל חד מינייכו ולישאיל מיניה דוכתא וליתיב מידי התם כי היכי דיהוי ליה כשכירו ולקיטו, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו. ר' שמעון ותלמידי ר' חנינה איקלעו להאי פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר, אמרו מהו למיגר מיניה, היכי דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דהא לא אפשר, כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה. דכיון דמצי מסלק ליה אגרינן, או דלמא השתא מיהת לא סלקיה, אמר ריש לקיש נשכור, וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, אתו שיילוה לרבי אפס, אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. ר' חייא בר יוסף ור' חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא גוי בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה, שוכר כמערב דמי, מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום, או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי, מה ביטול רשות אפילו בשבת, אף שוכר נמי אפילו בשבת, אמר להו רב חמא בר יוסף נשכור, אמר להו רב אסי לא נשכור, אמר ר' חייא בר אבא נשכור ונסמוך על דברי הזקן, אתו ושיילוה לרבי יוחנן אמר להו יפה עשיתם ששכרתם, והני מילי בדיבורא בעלמא, כגון דאמרי ליה לגוי, אי מוגרת לן רשותך דנשתרי ביה למיעבד צרכינו לא אפסדת, כגון דשרו רבנן למימר בדליקה, אבל למיתב ליה מידי באגריה ביומא דשבתא לא, והאמר ר' יחנן שוכר כמערב דמי, ומתרץ הכי קאמר מה מערב אפילו בפחות משוה פרוטה אף שוכר כך, ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו, אף שוכר כך, ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולם, אף שוכר אחד מערב על ידי כולם, וכן הלכתא. ואמר ר' יוחנן יש ביטול רשות מחצר לחצר, יש ביטול רשות בחורבה, וקיימא לן כרבי יוחנן:

נ״זההוא ינוקא דאשתפיך חמימה. אמר רבא לייתי ליה מגו ביתא, אמר ליה אביי הא לא ערבינן, [א"ל] נסמוך אשיתוף, [א"ל] הא לא שתפינן, אימא ליה לגוי דליזיל וליתי ליה. והכי הלכתא:

נ״חוכבר פסיקנא לה בפרשת מילת אבינו אברהם:

נ״טההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא ליפנו ליה [מאני] מבי גברא לבי נשא דאזיל ואותיב התם, ואיבטיל להו האי חצר, אמר ליה רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול [רשות] מחצר לחצר, אמר ליה אנא כרבי יוחנן סבירא לי, דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר:

ס׳מתני' אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו'. פי' צדוקי זה נתן רשותו לבני מבוי וצריכין הן בני מבוי להוציא כליהן להחזיק במבוי קודם שיוציא הצדוקי כליו למבוי ולבטל נתינת רשותו ויאסור עליכם. כדתנן מי שנתן רשותו והוציא כליו. במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר. פי' כדברי ר' יהודה דקיימא לן כוותיה בעירובין, ולהכי אמר אביו של רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיהן למבוי עד שלא יוציא זה את כליו ויאסור עליכם:

ס״אתניא ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק מבטל רשות, פי' אע"פ שהוא מחלל את השבת בסתר מבטל רשות דלא הוה ליה כגוי. ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, דהוה ליה כגוי, מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור, כיצד ישראל אומר לחבירו רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך, קנה ואפילו בשבת ואין צריך לזכות:

ס״במתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהן, ושלהן מותרין לו ולהן, נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים, היו שנים ששכחו ולא עירבו עם שאר בני חצר רשותן אינן מותרין להכניס ולהוציא, שכיון ששניהם לא עירבו אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות ואין נוטלין רשות. פשיטא, לא צריכא דאי הדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה. מהו דתימא לשתרו קשמע לן כיון דבעידנא דבטיל להו לא הוי שריותא בההוא חצר. תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, ואע"ג דכולהו לא עירבו לא קנסינן להו, אבל אחד שעירב אין נותן רשותו לאחד שלא עירב, ואין שנים שעירבו נותנים רשותן לשנים שלא עירבו, ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו, ואע"ג דאמרו ליה לחד מינייהו קני על מנת להקנות:

ס״גמתני' מאימתי נותנין רשות. בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים אפילו משתחשך. וקיימא לן כבית הלל דבטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקא בשבתא שפיר דמי. פי' כגון דאמר אין לי בדבר זה רשות וידי מסולקת הימנו:

ס״דמתני' בעל הבית שהיה שותף לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב. אמר רב ובכלי אחד:

ס״הוהיכא דאיכא בביתא דפתחא חד מנהון כוותא או בבא לחבריה אי מדליא ההיא כוותא או ההיא בבא טפי מן עשרה טפחים שרי לטלטולי מן ההוא (כוותא) [ביתא] לההוא ביתא, ולא צריך עירוביה, ואי מיתתיא ההיא כוותא או ההיא בבא מתנח בהו עירובא. מאי עירוב ומאי שיתוף, כדתניא מערבין לחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין, ומשתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין, מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מערבין או משתתפין. אמר ר' יוחנן נהגו העם כרבי מאיר, ואילו דברי הגאון. דאילו אית למתא שורא אי נמי הדרן לה נהרוותא אי נמי יתבא אטולא דמידליא עשרה טפחים זהו עירובה ואינה צריכה אלא עירובי חצירות. ואע"ג דתלו לה עירובא למתא כולה צריכין בני מתא לערובי בפת, והיכי עבדין גבו מכל ביתא וביתא דאית בה ריפתא ריפתא ומחתין ליה לההוא עירוב בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות. ומברך חד מינייהו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ומתנה ואומר בדין יהא לן שרי לאפוקי ולעיולי ולטלטולי בשבתא בכולה מתא דנא לנו ולכל ישראל הסמוכין על עירוב זה עד זמן פלוני:

ס״וואי מתא דגוים הוא צריכין למיזבן רשותא מגוים, כי היכי דתיקום מתא כולה ברשותא דישראל, והדר הוי עירובא, והוא הדין למבוי, דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי עד שישכור רשותו ממנו:

ס״זואי לית בהו גוים כלל מערבין בחצירות, ואפילו היכא דאיכא מתא דלא מערבא אפילו כולה ישראל, אסור לטלטולי בתוך שבילי דמתא, ומן שבילי לדראתא ומן דראתא לשבילי, ומן דראתא לדראתא, ומן תרבצי לתרבצי, ומן תרבצי לשבילי, ומן שבילי לתרבצי עד דתלו לעירובא אפומא דשבילי, ועבדין עירובי חצירות בפת, ושיתופי מבואות בכל דבר, ואפילו ביין ובשכר ובחומץ. עירובי חצירות היכי עבדין, הנך בתי דבעי לטלטולי בהו מביתא דמר לביתא דמר, אי נמי מחצר דמר לחצר דמר, ואפילו דרתא דאית בה [חמשה בתי לחמשה אינשי] אפילו מאה בתי למאה אינשי, כולהון צריכין לערב בהדי הדדי, והדר משתרי להו לטלטולי אינש אינש ברשותא דחבריה, והיכי עבדין מגבו ומייתא אינש אינש ריפתא ומכנפין ומתנחין לההיא עירובא בחד ביתא מן הנך ביתא דדרתא דהוה ביה ארבע אמות על ארבע אמות:

ס״חומברך ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, בדין יהא שרא לן לטלטולי מתרביצא דמר לתרביצא דמר ומן ביתא דמר לביתא דמר לנו ולכל ישראל הסמוכים על עירוב זה עד זמן פלוני:

ס״טוצריך בדיקה בכל ערב שבת שאם נאכל או נאבד הרי הן אסורין לטלטל בחצר, וכן במבוי, וכן בעיר:

ע׳והיכי דמערב חד לכל בני המבוי או לכל בני החצר אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב בה לכולהו צריך (לגבויי) [לזכויי] להו על ידי אחר דפליג מיניה ויימר ליה הכי, זכי ביה בההוא עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר. ואי אית להו אוכלא גביה ובעי לעירובי עילווייהו ומשקל מדידהו צריך לאודועינהו. דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של ר' מאיר שהלכה לבית המרחץ ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם משל חמותה צריך לזכות ואם משלה צריך להודיע:

ע״אומאן דאיתא בספינתא בשבת לא צריך למזבן רשותא מן מרא דספינתא דכיון דאגר ליה לא צריך עוד למזבן רשותא. ומאן דאיתיה (ברשותא) [בשייארא] ומקדים איהו ויתיב וקני שביתה בדוכתא, אף על גב (דאיתא למיא חוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שייראתא) דלא אתו גמלאי אלא בשבתא שפיר דמי. והני מילי הוא דסגיא שיעור אלפים אמה אבל טפי אסור. ומאן דאיתיה ברשותא ומשדר ליה לגוי לאתויי מיא, אי איכא התם חד ארמא אע"ג דאתיא למיא מחוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שיירתא דישראל מחלפין להדדי שפיר דמי. וכמה הוא תחום שבת שני אלפים אמה, והיינו שני מילין, וריס אחד משבעה ומחצה במיל דהוויין להו חמיסר ריסי תרי מילי, ומילי רבעא דפרסה, והריס שלושים קנים, והקנה ארבע אמות:

ע״במתני' חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד, בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולם, ומודים בית הלל שאם היו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה:

ע״גהאחים שאכלו על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד, לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו, אימתי בזמן שהיו מוליכין את עירובן למקום אחד, אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. שמעינן מינה דאם החצר כולה דחד גברא היא, ואית לי' כמה בנין, או כמה אינשי דסמיכין עילויה, וכולהו אכלין מחד רפתא, ולא פליגין מהדדי, לא צריכי לעירובא:

ע״דתנו רבנן מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו, אינו אוסר עליו אלא מקום בית דירה בלבד, ומאי מקום בית דירה, רב אמר מקום פיתא, והלכתא כרב, ושמעינן מינה הלכה כר' יהודה:

ע״המתני' חמש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי [מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי] ושכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין כאן וכאן. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצירות ואסורין במבוי שהמבוי לחצירות כחצר לבתים:

ע״ומתני' שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה פנימיות ולא עירבה חיצונה פנימיות מותרות וחיצונה אסורה, עירבה חיצונה ולא עירבה פנימיות שתיהן אסורות, עירבה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ר' עקיבא אוסר את החיצונה מפני שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסר:

ע״זוקיימא לן כרבנן דאין הלכה כר' עקיבא מחביריו חכמים, ועוד דקיימא לן הלכה כדברי מי שמיקל בעירוב:

ע״חמתני' שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימיות מותרת וחיצונה אסורה, מן הפנימיות ולא עירב שתיהן אסורות, נתנו את עירובן בחיצונה שהיא מקום מיוחד לשתיהן, ושכח אחד מהן בין מן החיצונה ובין מן הפנימיות ולא עירב שתיהם אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. אמר שמואל לעולם מותרין עד שיהיו שנים בפנימיות ואחד בחיצונה. אמר רבי אליעזר גוי הרי הוא כרבים ואוסר עד דמוגר. אמר רב שתי חצירות ושלשה בתים ביניהן זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, וזה בא והניח עירובו בזה, זה נעשה בית שער לזה, וזה נעשה בית שער לזה, ואמצע הוה ליה בית שמניחין בו עירוב, וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת:

ע״ט[פרק ז'] חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה טפחים. בתוך עשרה טפחים מערבין שניים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מארבעה על ארבעה או שהוא למעלה מעשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. ואסיקנא דלול הפתוח מהבית לעליה אין צריך סולם קבוע להתירו. פי' ולאו דאמרינן דכל פחות מארבעה טפחים כלבוד דמי אלא לענין פיתחא אפילו רבנן מודו דארבעה טפחים חשוב מקום:

פ׳מתני' כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, היה בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. ובלבד שלא יורידו למטה. אמר רב נחמן הכי קאמר יש בו ארבעה עולין אין מעלין לא, אין בו ארבעה אפילו מעלין, ואמר רבי יוחנן מקום שאין בו ארבע אמות על ארבע טפחים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו:

פ״אמתני' נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח, יתר מעשר אמות מערבין אחד ואין מערבין שנים:

פ״בחריץ שבין שני חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואפילו מלא תבן או קש, היה מלא עפר או צרורות, מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואפילו בסתמא, ולא צריך לבטולי בבית, מאי טעמא, אמר רב אשי חריץ למיטיימיה קאי, בית למיפניה קאי:

פ״גמתני' נתן עליו נסר [שרחב] ארבעה טפחים. אמר רבא [לא שנו] אלא שנותנו לרוחבו, אבל נותנו לאורכו אפילו כל שהוא נמי, שהרי מיעטו מארבע:

פ״דוכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ודוקא זו כנגד זו, אבל זו שלא כנגד זו, או שזו למעלה מזו לא, ולא אמרן אלא שיש בין זו לזו שלשה טפחים. אבל אין בין זו לזו שלשה טפחים גזוזטרא עקומה היא:

פ״המתני' מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים, ואין מערבין אחד, אלו מאכילין מכאן, ואלו מאכילין מכאן, נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים:

פ״וכיצד משתתפין במבוי, מניח את החביות ואומר הרי זו לכל בני מבוי, ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ועל ידי אשתו, אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. אמר רב יהודה חביות של שיתופי מבואות צריך להגביהו מן הקרקע טפח. אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. ואמר רב נחומי בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות:

פ״זכיצד משתתפין במבוי, מביאין חביות של יין, או של שמן, או של תמרים, או של שאר מיני פירות, ומניחה בחצר שבמבוי ואומר בהדין שיתופא יהא לן שרא לאפוקי ולעיולא מן דראתא למבואה, ומן מבואה לדרתא, ומן דרתא לדרתא, ומן דרתא לביתא, ומן ביתא לדרתא, לנו ולכל בני ישראל שבמבוי זה עד זמן פלוני, ולא צריך לברוכי על שיתופי דמבואה, ואם משלו הוא צריך לזכות את כולן, ואם משלהן צריך להודיען. אמרו משמיה דר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואשתו של גוי משכרת רשות לישראל שלא מדעת בעלה. אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף עמהם, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף על כרחו:

פ״חמתני' נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ניתוספו בני אדם עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. סוגיא דשמעתתא אם האוכל מין אחד הוא אפילו כלה מזכה ואין צריך להודיע, ואם הן שני מינין ונתמעט מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ואוקימנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר, אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע, ומאי טעמא דזכות היא לו וזכין לו לאדם בין בפניו בין שלא בפניו:

פ״טמתני' וכמה שיעורן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, בזמן שהן מועטין בגרוגרת להוצאות שבת לכל אחד ואחד, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת עירוב, אבל בשירי עירוב כל שהוא, ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות, וכמה מרובין, אמר רב יהודה אמר שמואל משמונה עשרה בני אדם ואילך, ומאי שנא שמונה עשר דנקט, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו מחלקו [למזון שתי סעודות ביניהן] ואין [מגיעות] גרוגרות לכל אחד ואחד, הן הן מרובין, וסגיא במזון שתי סעודות ואי לאו הן הן מועטין, ואגב אורחיה קא משמע לן דשתי סעודות הוויין י"ח גרוגרות:

צ׳מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב, ואפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, ככר כאיסר והוא שלם מערבין בה. תנינא חדא זמנא בכל מערבין ומשתתפין וכו'. אלא סוגיא כי הא דתניא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות חוץ מן המים ומן המלח כדברי ר' אליעזר, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד, וכשמערבין בחצר אין מערבין בפת פרוסה אלא בככר שלם ואפילו כאיסר והוא שלם מערבין בו כדברי יהושע, ומאי טעם אין מערבין בפרוסה, אמר ר' [יוסי בן שאול] משום איבה, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולם בפרוסות מהו אמר ליה אינו עירוב, שמא יחזור הדבר לקילקולו, ומפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום:

צ״אמתני' נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובו, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין זכין לו מעותיו, ומודין בשאר כל אדם, פי' דהיינו בעל הבית, שזכין לו מעותיו. שאין (זכין) [מערבין] לאדם אלא מדעתו. א"ר יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין. אבל בעירובי חצירות מערבין בה בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה:

צ״ב[פרק ח'] כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית, בבית שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, ואומר הרי זו לכל בני העיר. אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, דתנן וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכן נמי להקביל פני אביו, או פני רבו, או לבית המדרש, וכיוצא באלו:

צ״גמתני' כל מי שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. תניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, וכמה עד בן שש. תניא לא יערב אדם לא ע"י בנו ובתו הגדולים, ולא ע"י עבדו ושפחתו העבריים, ולא ע"י אשתו, אלא מדעתן, אבל מערב הוא ע"י בנו ובתו הקטנים. וע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן בין שלא מדעתן, וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן, יוצאין בשל רבן, חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות. ואמר רבא אשה וכל דכוותה, דכיון שעירבה אין לך מחאה גדולה מזו, אי נמי דאמרי לא, אבל בסתמא נפקא בדבעלה:

צ״דמתני' וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא שבת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונין להקל, רבי יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משליש לקב, חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה גווייה. תנא וקרובין דבריהם להיות שוין, דבריהם דמאן, אי דר' יוחנן בן ברוקא ארבעה סעודתא לקבא, אי דר' יהושע תשע סעודתא לקבא, אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנווני, הוו להו לר' יוחנן בן ברוקה תמני, ולר' יהושע תשעה, והיינו דקא אמרינן וקרובין דבריהם להיות שוין, וקיי"ל כר"י ב"ב אליבא דר' יהודה, הלכך כד הוויין תמני סעודות לקב, והקב יש לו ת' זוזין גדולים, דהיינו ת' דינרין, נמצא הקב ד' ליטרין, וכל ליטרא ק' זוזין, דהיינו ק' דינרין וק' [דינרין] הרי הן במשקל של ערביים קמ"ד [זוז] כייל, והן ליטרא הווין ב' סעודות ליטרא קמח וכל סעודה [חצי] ליטרא קמח:

צ״הר' מאיר אומר מזונו לחול, דהיינו סעודת עראי. ר' יהודא אומר מזונו לשבת, דמלפת לה בלפתן, היינו דזה וזה מתכוונין להקל:

צ״ותניא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודא, ר' יוסי אומר שתי בצים שוחקות, שיער רבי שתי בצים ועוד, וכמה עוד, אחת מעשרים בביצה, וקיימא לן הלכה כרבי:

צ״זמתני' אנשי חצר [ואנשי מרפסת] ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר, שניהם אסורים. חוליות הבור והסלע שהם גבוהים י' למרפסת, פחות מיכן לחצר שניהם אסורים. במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה י' טפחים לחצר ואיזו היא הסמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו, בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות ובית העצים, הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. היכי תפיסת יד א"ר חנינא כגון חצירו של מביוס, פי' מביוס היה עשיר וכל בית שהיה לו בחצירו היה לו שם סחורה ופרקמטיא. רבה בר בר חנא אמר כגון יתד של מחרישה. תנא [דבי שמואל] דבר הניטל בשבת אוסר, ודבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר:

צ״חמתני' המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו אוסר. ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. ר' שמעון אומר אף המניח את ביתו והלך לשבות (אינו ביתיה) [אצל בתו] באותה העיר אינו אוסר, שהרי הסיח מלבו:

צ״טאמר רב הלכה כרבי שמעון, ודוקא בתו אבל בנו לא, כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבח בך גורייתא פוק:

ק׳מתני' בור שבין שתי חצירות, אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמטה בין מלמעלה, א"ר שמעון בן גמליאל בית שמאי אומרים מלמטה, ובית הלל אומרים מלמעלה, א"ר יהודה לא תהא מחיצה גבוה מן הכותל שביניהם. ויש פוסקין כרב הונא דהוא המיקל, ולא כרבי יהודה דהוא מיקל טפי, דאין הלכה כר' יהודה במחיצות, וסוגיא כר' יהודה דאמר למטה למטה מן המים, למעלה למעלה מן המים, וקיי"ל כב"ה, הילכך צריכה מחיצה של קנים להיות למעלה מן המים, וצריך לשקע המחיצה בתוך המים טפח, שלא יהא זה מרשותו של זה, וזה מרשותו של זה:

100

ק״אמתני' אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה וביציאה, ר' יוסי אומר כותל שעל גבה תידון משום מחיצה. אמר ר' יהודא מעשה באמת המים שהיתה מביאה מים מאבל לציפורי והיו ממלאין הימנה בחצר, פי' בלא כלי מחיצה זולת כותל של חצר, על פי זקנים, אמרו לו משם ראיה מפני שלא היה בו שיעור. תנא מפני שלא היה בעומקא י' טפחים ורחבה ד' וצריך להיות מחיצת אמת המים של כניסה ושל יציאה משוקעת במים טפח, כדי שתחלוק בין המים שברה"ר ובין רה"י:

101

ק״במתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה י' טפחים, בין מלמעלה ובין מלמטה, וכן ב' דיוטות זו כנגד זו והיה זו למעלה מזו, עשה לעליונה ולא עשה לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור, אלא אפילו לשפוך נמי שרי, והוא שעשה לה מחיצה עשרה טפחים:

102

ק״גמתני' חצר שפחותה מד' אמות, אין שופכין לה מים בשבת, אלא א"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מפנים ובין מבחוץ, אלא שבחוץ צריך לקמור, מבפנים אינו צריך לקמור. סאתים מ"ט אמר רבא מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים ביום:

103

ק״דמתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שקמור ד"א בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת, אבל גג או חצר לא ישפוך לביב. תנא במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה, מאי טעמא אמר רבא רוצה אדם שיבלעו המים במקומן:

104

ק״המתני' וכן שני דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשוי עוקה ומקצן לא עשוי, את שעשוי עוקה מותרין, ואת שלא עשוי עוקה אסורין:

105

ק״ואמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין, שלא עירבו אמאי אסורין, אמר רב אשי גזירה דילמא אתי לטלטולי כלים מבתים לחצר:

106

ק״ז[פרק ט'] כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה י' או נמוך י' דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשותו בפני עצמו, ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. והלכה כר' שמעון בין עירב ובין לא עירב. ספינה, רב אמר מותר לטלטל בכולו, דהא דאיכא מחיצות. ושמואל אמר אין מטלטלין בו אלא ד"א, דמחיצות להבריח מים עשויין, והלכתא כרב, אפילו היא רחבה יותר מבית סאתים, ומודה רב שאם כפה על פיה לוופתי', שאין מטלטלין בו אלא ד"א:

107

ק״חמתני' גג גדול הסמוך לגג קטן, הגדול מותר והקטן אסור. חצר גדולה שנפרצה לקטנה. גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה דרש מרימר קידר חמשה ומחיצה חמשה מצטרף, וכן הלכתא. ודיורין הבאין בשבת אינן אוסרין. וכן אם עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. עירב דרך החלון ונסתם החלון, אינן אוסרין בשבת, כיון שהותרה מקצתה הותרה כולה. כותל שבין ב' חצירות שנפל, רב אמר אין מטלטלין בה אלא ד"א, ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה [וזה מטלטל עד עיקר מחיצה], והלכתא כשמואל בהא דהא קיי"ל דדיורין הבאין בשבת לא אסרי הואיל והותרה שבת במקצת הותרה כולה:

108

ק״טמתני' חצר שנפרצה לר"ה המכניס מרשות ביתו לתוכה או מתוכה לר"ה חייב, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית. ואסיקנא דבצידי רה"ר איפלגי ר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמי, וקיי"ל כרבנן דפטור אבל אסור:

109

ק״ימתני' הבונה עלייה ע"ג שני בתים וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה. וחכמים אוסרין, ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי המפולש וחכמים אוסרין:

110

קי״א[פרק י'] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. רבן גמליאל אומר שנים שנים, בד"א בישינים, אבל בחדשים פטור, מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ובסכנה מכסה והולך לו. בחדשים [מ"ט] לא, חיישינן דלמא קמיע נינהו, אבל ישינים כיון דמקושרין נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע, אילו הישנים כל שיש בהן רצועות (ואינן מקושרין) [ומקושרין], חדשים שאינן מקושרים. א"ר יהודא [אמר רב] הן הן צבתים הן הן כריכות, אלא צבתים זוזי זוזי, כריכות דכריכות טובא:

111

קי״בובסכנה מכסה והולך לו. כגון סכנת השמד, אבל סכנת ליסטין מוליכן כולן כאחת פחות פחות מד' אמות. תניא היה בא בדרך ותפילין בראשו וקידש עליהן היום, מניח ידו עליהן עד שיגיע לביתו:

112

קי״גמתני' רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה וקיי"ל כרבנן ואע"פ דלהצלת כתבי קודש קא מכוין כיון דאוושא מילתא היא בשבת לא עבדינן כר' שמעון אלא כרבנן, ולא גזרינן פחות מד"א אטו ד' אמות, וה"ה לבנו (שיירתו) [שילדתו] אמו (כשירה) [בשדה] א"א לעשות כרבנן עביד, ואי לא עביד כר' שמעון ונותנו לחבירו וחבירו לחבירו, ואפילו הן מאה, ולא עוד אלא אפילו הוא יחידי מביאו אפילו מחוץ לתחום מפני הצלת נפשות:

113

קי״דר' יודא אומר נותן אדם לחבירו חבית וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה. וקיי"ל כרבנן:

114

קי״המתני' עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י, ברה"י ומטלטל ברה"ר, ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א, לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר, ברה"ר וישתין ברה"י, וכן לא ירוק. א"ר יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת, ואע"ג דלא עקר מעט מעט ד' טפחים:

115

קי״ובור ברה"ר וחולייתה גבוה י', חלון ע"ג ממלאין הימנה בשבת, ואשפה ברה"ר גבוה י' טפחים וחלון ע"ג זורקין לה בשבת. דכיון דחוליות הבור גבוה י' טפחים שרי למלויי מחלון שעל גבה, דקיי"ל דאין רה"ר [עולה] למעלה מעשרה, אלא הוי מקום פטור:

116

קי״זמתני' ואשפה ברה"ר וכו'. הב"ע באשפה של רבים שאינה עשוייה לפנות. אבל דיחיד לא דחיישינן דילמא מפנה לה והוי לה רשות הרבים:

117

קי״חמתני' דלת שבמוקצה. פי' שבמקום מוקצה, וחדקין שנפרצה ומחצלת אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ. כגון דגבוה מכרמלית ונעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר או סהר ונעשה לו דלת וכן חדקין שבפרצה, דהיינו קוצין שסותמין בהן את הפרצה שלא יכנס שם גנב או חיה רעה. והמחצלאות אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ כל שהוא. דילמא אתי למיעבד חריץ. תניא דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר אם גבוהין מן הארץ אפילו כמלא נימא נועלין בהן בשבת. ואין צריך לומר ביו"ט. ומתרץ לה רבא כשיש להן ציר או שגבוהין מן הארץ. ת"ר דלת אלמנה, היינו דלית ליה שיבוץ, דהיינו לא אחד, מלשון כי שובבים יהיה (הושע ח ו), ושיבוץ מכשורא, איכא דאמרי שיפא, ואיכא דאמרי נשאמה, דהיינו אסקופה התחתונה אין נועלין בה בשבת אלא מורידין אותה ע"ג הארץ מפני צורך השבת, וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה, ולא נועלין בה:

118

קי״טמתני' לא יעמוד אדם ברה"ר ויפתח ברה"י. ברה"י ויפתח ברה"ר. אלא א"כ עשוי לו מחיצה גבוה י' טפחים דברי ר' מאיר. אמרו לו מעשה בנומק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שע"ג הפתח. ר' יוסי אומר שוק של צמרים היה. ת"ר [פיתחי] שערי גינה (כגון) [בזמן] שהיה להן בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים, מבחוץ פותח ונועל מבחוץ:

119

ק״כמתני' נגר שיש בראשו גלוסטרין ר' [אליעזר] אוסר ור' יוסי מתיר. איזה נגר הנגרר שנועלין בה במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. ר' יודא אומר אף במדינה מותר. ואיזהו שאסור במדינה כל שאינו לא לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זויות, א"ר אסי אמר שמואל הלכה כר' יודא. (א"ר) [אמר רבא] והוא שקשור בדלת, ואם ניטל באיגודו אפילו אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר, קשור בגמי לא (ישרוק ביה) [נטרוק בעי]. תניא נקמז מותר נשמט אסור. ר' יודא אומר נקמז אעפ"י שלא נשמט אסור, וא"ר יודא אמר שמואל הלכה כר' יודא בנקמז. וטעמא מאי משום דמחזי כבונה:

120

קכ״אמתני' מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה. אבל לכתחילה כאן וכאן אסור, קושרין נימין במקדש אבל לא במדינה, אבל לכתחילה כאן וכאן אסור. רטייה שפירשה מע"ג המכה ע"ג קרקע ד"ה אסור להחזירה, פירשה ע"ג כלי, ר' יודא אוסר ות"ק שרי, ולסברת רב אשי פליג בפירשה ע"ג קרקע, והלכתא כת"ק. הוחלקה למעלה דוחקה למטה, למטה דוחקה למעלה. ומקנחין המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטייה, ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח, שאם מירח חייב חטאת:

121

קכ״במתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי בשבת במקדש אבל לא במדינה. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. דרש רבא חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ממקום שמעורב לחצר, ומרדה בה. וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה:

122

קכ״גמתני' ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. ומבור הקר ביו"ט. ומבאר הקר, מאי בור הקר א"ר נחמן בר יצחק באר מים חיים, שנאמר כהקיר ביר מימיה, (ירמי' ו ז). גופא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה רבו עליו והתירו, מפני שמנהג אבותיהם הוויין:

123

קכ״דמתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה, ר' יודא אומר בצבת של עץ שלא להרבות את הטומאה, מהיכן מוציאו אותו מן ההיכל, ומאולם, ומבין אולם למזבח, דברי ר' שמעון בן ננס, ר' עקיבא אומר ממקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופה עליו פסכתר, ר"ש אומר כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות, והיכא קאי ר"ש דקאמר ת"ק קושרין נימא במקדש. א"ל ר"ש [עונבה] עניבה דלאו קשירה היא, ולא אתיא לידי חיוב חטאת לא גזר רבנן, קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזור רבנן:

124

קכ״ההן אלה קצות דרכי עירובין בקיצורן ויתרן ותיקנן שישנן במסכת מבוי על סדר עתיק:

125

קכ״ויא יב) וידבר ה' אל משה לאמר שמעתי את תלונות בני ישראל. אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני מה שאמרו ישראל, ומה שעתידין לומר, כל התלונות של ישראל חסירין, שכל תלונותיהם חשובים כתלונה אחת. [ד"א] אעפ"י שהן מתלוננים לפני, בניי הם, זרע אברהם בני יצחק אוהבי הנעקד לשמי:

126

קכ״זדבר אליהם. בלשון קשה כענין שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):

127

קכ״חאמר. לשון רכה ולשון נחת, ולכך תאמר להם בין שני דברים אתם עומדים, שאלתם לחם שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא לחם, הרי אני נותנו לכם לשבעה, ומזמנה לכם תחלה בפנים מאירות, שנאמר ובבקר תשבעו לחם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים לאחר שנשבעתם לחם הריני נותנו לכם בפנים מחשיכות שלא תאמרו שאין ספק בידו ליתנו לנו ולבסוף אני פורע מכם:

128

קכ״טוידעתם כי אני ה' אלהיכם. דיין לפרוע מכם, שנאמר לכן שמע ה' ויתעבר וגם אף עלה בישראל (תהלים עח כא):

129