מדרש שמואל ל״בMidrash Shmuel 32
א׳ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים (שמואל ב' כ"ד כ"ד), תני רבי שמעון בן יוחי כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, וכתוב אחד אומר ויתן דוד (לארון במקום בשש מאות שקלים) [לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות] (דה"א כ"א כ"ה), אלא אמור מעתה חמשים שקלים מכל שבט ושבט, הרי שש מאות שקלים רבי אומר בשם אבא יוסי בן דרוסאי כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן וגו', וכתוב אחד אומר ויתן דוד (לארן) [לארנן] במקום וגו', אלא מקום המזבח בחמשים, ומקום הגורן בשש מאות שקל, אמר רבי אלעזר בן שמוע אנא לא שמעתה מפומיה דאבא, חברא שמעונה מפומיה דאבא, ויתן דוד לארנן וגו', אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים, בכסף שקלים חמשים.
1
ב׳ויבן דוד שם מזבח לה' וגו' (שמואל ב' כ"ד כ"ה), רבי תנחומא ורב ביבי בשם רבי אליעזר בן יעקב נמשלו ישראל כחול, מה החול הזה את חופר בו גומא מבערב, בשחרית את מוצא אותה שנתמלאה מאיליה, כך כל אותן האוכלוסין שנפלו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה, הדא הוא דכתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על (שפת) הים לרב (מלכים א' ד' כ'), אמר רבי יהודה ברבי סימון אנא לא שמעתה מפומיה דאבא, חבריה אינון שמענוה מפומיה דאבא, ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל (שמואל ב' שם שם).
2
ג׳כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו' כל נפש ששים ושש (בראשית מ"ו כ"ו כ"ז), ובני יוסף אשר יולד לו במצרים (שם), רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן ראית מימיך אדם נותן לחבירו ששים וששה, וחוזר ונותן לו אף שלשה, והוא מונה אותן שבעים אלא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, והוא מונה אותה שנאמר ושם אשת עמרם יוכבד וגו' (במדבר כ"ו נ"ט), רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן למוד הוא הקב"ה שהוא מונה את השבט הזה עד שהוא במעי אמו, הדא הוא דכתיב לידותון בני ידותון גדליהו צרי וישעיהו חשביהו ומתתיהו ששה (דה"א כ"ה ג'), בפרט חמשה ובכלל ששה, אלא זה שמעי שמנאו הקדוש ברוך הוא עד שהוא במעי אמו, ואם יאמר לך אדם עשירי שמעי, אמור לו עשירי לדוכן, ויש אומרים [חושים] בן דן השלים עמהם, בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב ובני דן חושים (בראשית מ"ו כ"ג) (ובני) [ובן] דן חשים, הדא הוא דכתיב ויבאו הגלעדה ואל ארץ תחתים (חדשו) [חדשי] ויבאו דנה [יעק] [יען] וסביב אל צידון (שמואל ב' כ"ד ו'), ויבאו הגלעדה גרש, ארץ תחתים חדשי, בית (ירם) [ירח] דנה פנייס דנה [יעק] [יען] מדה כנגד מדה, דן נכנס בצלמוניתו אצל אביו ומתברך בשבעים אלף, ובנימין נכנס בעשרה, ומתברך בארבעים אלף, ויש אומרים סרח בת אשר השלימה עמהן, שנאמר ותקרא אשה חכמה וגו' ויקרב אליה וגו' (שמואל ב' כ' ט"ז י"ז), אמרה ליה קצור את ולית את לפום שמך. ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה (שם שם י"ח), אין את בן תורה ואין דוד בן תורה, וכן התמו (שם), על כן תמו דברי תורה, לא כן כתיב כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ' י'), שמא למלחמה כתב אמר לה ואת מאן את, אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל (שמואל ב' שם י"ט), אני שהשלמתי מניינם של ישראל במצרים אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה, מה (את) [אתה מבקש] להמית עיר, ולא [עוד] שאני אם בישראל, למה תבלע נחלת ה' (שם שם), מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה (שם שם כ'), שני פעמים, אלא חלילה ליואב וחלילה לדוד חלילה לדוד וחלילה למלכותו, אלא לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד (שם שם כ"א), אם במלך למה בדוד, ואם בדוד למה במלך, רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון ללמדך שכל מי שמעמיד פניו במלך כאלו מעמיד [פניו] בתלמידי חכמים, על אחת כמה וכמה שהיה דוד מלך ישראל ותלמיד חכם, אמר רבי יודן כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה, שנאמר נשא ידו במלך בדוד, במלך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד זה דוד מלך ישראל, ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו משלך אליך (שם), ומנין הות ידעה, אלא אמרה כל מאן דמחצף אפיה במלכות בית דוד מרים הוא רישיה מן לעיל, מיד ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה (שם שם כ"ב), ומה היתה חכמתה, דאמרת להון לית אתון שמיעין ביואב, לית אתון שמיעין בדוד, הידא אומה קמה בהון או האי מלכות קמת קדמיהון, אמרין לה ומהו בעי, אמרה להון אלף גברין הוא בעי, לא טב לכון למיתן אלף גברין ולא למיחרב מדינתכון, אמרין לה כל בר נש ובר נש יהיב לפום מה דאית ליה, אמרה להון אנא אזלה ומפייס ליה, דילמא דהוא שביק ציבחר, עבדת גרמה אזלה ואתיא אמרה להון חמש מאוון גברי הוא בעי, לא טב למיתן ליה חמש מאוון גברין ולא למיחרב מדינתכון, עתדון ליה (וחמש) [חמש] מאוון גברין, אמרה אנא אזלה ומפייסה ליה דילמא דהוא שביק ציבחר, עבדת גרמא אזלה ואתיא, אמרה להון חד גבר הוא בעי מנכון, אמרין לה אי טב קרתא הוא אנן יהבין יתיה ליה, אמרה להון אכסנאי הוא ושבע בן בכרי שמו, מיד עמדו כל העם ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל יואב וגו' (שם שם).
3
ד׳אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מפני מה זכו מרדכי ואסתר (לעשות) [להעשות] נס זה על ידם, מפני אשתו של שמעי אם אביהם שהצילה שני צדיקים מן ההריגה, ואלו הן אחימעץ ויונתן, בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם, רצו והכניסו לביתו של שמעי, מה עשתה אותה הצדקת הכניסה אותם בתוך הבאר, ופירעה את עצמה וישבה על פי הבאר, כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה, כיון שנכנסו עבדי אבשלום וראו אותה שהוא מפורעת, חזרו לאחוריהם, אמרו איפשר שני צדיקים חבויין בתוך הבאר ואשה חשובה כזו מפורעת עליהם, מנא לך דהכי כתיב, ותקח האשה ותפרוש את המסך על (פי) [פני] הבאר ותשטח עליו הריפות (שמואל ב' י"ז י"ט), מהו ותשטח עליו הריפות, שהירפה וניוולה את עצמה כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה, אמר לה הקדוש ברוך הוא הואיל וביזיתה את עצמך על שני הצדיקים הללו אני אוציא ממך שני צדיקים שיעמדו בפרצותיהן של ישראל, ובשבילן אני מציל את ישראל מן ההריגה.
4
ה׳ערב תשעה באב כל אותם השנים שהיו ישראל במדבר היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז הכל לחפור, והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה ילין בו, למחר היה הכרוז יוצא ומכריז יבדלו החיים מן המתים, ועמדו כולם, כיון שראו שעמדו כולם נתייראו ואמרו שמא תעינו בחשבון החדש [חזרו] בלילי עשירי ולנו כל אחד ואחד בקברו, למחר עמדו כולם, עוד חזרו בלילי אחד עשר, וכן בשנים עשר, וכן בשלשה עשר, וכן בארבעה עשר, וכן בחמשה עשר באב, וכיון שראו שאין אחד מהם מת, ידעו שבטלה הגזירה ועשאוהו יום טוב. וכך שנו חכמים לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו'.
5