מדרש תנחומא, שופטים ז׳Midrash Tanchuma, Shoftim 7
א׳לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַּכִּיר פָּנִים. אַזְהָרָה לַנָּשִׂיא, שֶׁלֹּא יוֹשִׁיב הָרָאוּי לְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאֶת הָרָאוּי לְמַטָּה לְמַעְלָה. דָּבָר אַחֵר, לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט, בְּמָמוֹן. וְלֹא תַּכִּיר פָּנִים, בְּכָבוֹד, שֶׁלֹּא יְהֵא עָנִי עוֹמֵד וְעָשִׁיר יוֹשֵׁב. דָּבָר אַחֵר, לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט, אַזְהָרָה לֶחָכָם, שֶׁלֹּא יוֹשִׁיב אֶצְלוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַדִּין. וְאִם הוֹשִׁיב, כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה, דְּסָמִיךְ לֵיהּ, לֹא תִּטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה. לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַדַּיָּנִין רוֹאִין כְּאִלּוּ שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (שם פב, א), מִכָּאן לְבַעֲלֵי דִּינִין שֶׁיִּנְהֲגוּ אֵימָה לְעַצְמָן. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ דִּין עִם מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי, וְעָמַד לִפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח. אָמַר לֵיהּ: דִּין יֵשׁ לִי אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח לָהֶם לְאוֹתָן דַּיָּנִין שֶׁדָּנִין עִמּוֹ, אִם מְשַׁגֵּר אֲנִי בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ, אַתֶּם מוֹכִיחִים אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. שִׁגֵּר בִּשְׁבִילוֹ. בָּא, וְנָתְנוּ אֶת כִּסְּאוֹ וְיָשַׁב בְּצַד שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְתֵן אֶת הַדִּין. אָמַר לוֹ: וְכִי דָּנִין אֶת הַמֶּלֶךְ. פָּנָה לִימִינוֹ, כָּבְשׁוּ הַדַּיָּנִין אֶת פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. לִשְׂמֹאלוֹ, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. בָּא הַמַּלְאָךְ וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָן. מִיָּד נִזְדַּעְזֵעַ הַמֶּלֶךְ. מִיָּד אָמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְתֵן אֶת הַדִּין, שֶׁלֹּא לְפָנַי אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' (דברים יט, יז). מִיָּד עָמַד עַל רַגְלָיו וְנָתַן אֶת הַדִּין. לְכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהוּ בַּעֲלֵי דִּינִין נוֹהֲגִין אֵימָה בְּעַצְמָן, וְהַדַּיָּנִין יְהוּ נוֹהֲגִין אֵימָה בְּעַצְמָן, כִּבְיָכוֹל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן דָּנִין. שֶׁכָּךְ אָמַר יְהוֹשָׁפָט לַדַּיָּנִין, כִּי לֹא לָאָדָם תִּשְׁפֹּטוּ כִּי לַה' (דה״ב יט, ו). אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, בֹּא וּרְאֵה אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. בָּשָׂר וָדָם דָּן לְבוֹרְאוֹ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדַּיָּנִין, הֱיוּ נוֹהֲגִים אֵימָה בְּעַצְמְכֶם, כְּאִלּוּ אוֹתִי אַתֶּם דָּנִין. כֵּיצַד, אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת לְפָנַי, גָּזַרְתִּי עָלָיו לִתֵּן לוֹ מֵאָה שָׂדוֹת. אִם אַתָּה מַעֲבִיר עָלָיו אֶת הַדִּין בְּאַחַת מַה שֶּׁגָּזַרְתִּי עָלָיו, אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִשֶּׁלִּי, וּמַעֲלֵנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ מִמֶּנִּי נָטַלְתְּ.
1
