תנחומא בובר, בלקMidrash Tanchuma Buber, Balak
א׳ וירא בלק בן צפור (במדבר כב ב). זש"ה הצור תמים פעלו וגו' (דברים לב ד), שלא] הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו, ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם הזה, [מה] עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים ונביאים [וחכמים] לישראל, כך העמיד מאומות העולם, ונדבקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם [של ישראל] עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם, העמיד שלמה מלך על כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר, זה בנה בית המקדש, וזה החריבו, נתן לדוד עושר לקח הבית לשמו, נתן להמן עושר ולקח אומר שלימה לטבחה, כל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו אומות העולם. כיוצא בה העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה, העמיד בלעם לאומות העולם כדי שידבר עמו כל זמן שירצה, ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג יז), ונביא שעמד מן האומות, העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא, ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה על כן מעי למואב ככנור יהמו וגו' (ישעיה טז יא), וכן יחזקאל אמר שא על צור קינה (יחזקאל כז ב), וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם שזה עמד מהן וראה מה עשה.
1
ב׳ וירא בלק. ראה פורענות שעשו ישראל לאמורי, נוח לרשעים שיהו סומין, שעיניהם מביאין מאירה לעולם, בדור המבול [כתיב] ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו' (בראשית ו ב), [וכתיב] וירא חם אבי כנען (שם ט כב), [וכתיב] ויראו אותה שרי פרעה וגו' (שם יב טו), [וכתיב] וירא אותה שכם בן חמור וגו' (שם לד ב), וכן [כאן] וירא בלק, משל למי שהושיב שומרין לשומרו מן הגייס, והיה בטוח עליהן שהיו גבורים, עבר הגייס והרגן, והיה מרתת על עצמו, אף בלק כך, ראה מה נעשה בסיחון ועוג, שהיה מעלה עליהן שכר לשומרו, ונתיירא מעצמו, ועוד שראה נסים של נחלי ארנון.
2
ג׳ ויגר מואב (במדבר כב ג). מהו ויקר, כשהיו נראים לעמונים נראים עטופים לשלום, למואבים נראים מזויינים, שנאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם [ואל תתגר בם (דברים ב יט), אל תצורם] כל מיני צרה, ואל תתגר בם כל מין גירוי, ולמואב אמר אל תצר את מואב [ואל תתגר בם מלחמה] (שם שם ט), מה שאתה יכול לחטוף מן החוץ חטוף, לפיכך נראין מזויינין והם היו נאגרים לעריהם, שנאמר ויגר מואב, אין ויגר אלא לשון אסיפה, כמד"א אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י ה).
3
ד׳ד"א ויגר. לשון יראה, שהיו מתייראין מפניהם.
4
ה׳ויקץ מואב, שהיו רואין את עצמן כקוץ בפניהם.
5
ו׳ ויאמר מואב אל זקני מדין (במדבר כב ד). מה טיבן של זקני מדין כאן, אלא שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הנוצחין, אמרו מנהיג שלהם במדין נתגדל נדע בהם מה מדתו, אמרו להם זקני מדין אין כחו אלא בפיו, אמרו להם אף אנו נביא אדם כנגדן שכחו בפיו.
6
ז׳ויאמר מואב אל זקני מדין. והלא אתה מוצא שמדינים נלחמין עם המואבים, שנאמר המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו לה), והשנאה ביניהם מעולם, משל [לשני] כלבים שהיו צהובין זה לזה, בא זאב על אחד מהם, אמר חבירו אם איני עוזרו, היום הורג את זה, למחר יבא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין.
7
ח׳עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור (במדבר שם). מה שור כחו בפיו, אף הם כחם בפיהם, מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה, אף אלו כל מה שמלחכין, אין בו סימן ברכה, מה שור מנגח בקרניו, אף אלו וקרני ראם קרניו (דברים לג יז).
8
ט׳ובלק בן צפור מלך (מואב) [למואב] (במדבר שם ד). והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון וגו' (יהושע יג כא), אלא כיון שנהרג סיחון המליכוהו תחתיו.
9
י׳בעת ההוא (במדבר שם). שנזדמנה לו אותה שעה.
10
י״א וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה (שם שם ה). שם עירו, ויש אומרים שולחני היה שהיו מלכי אומות העולם נמלכים בו, כשולחני שהכל מריצים לו, ויש אומרים בתחלה פותר חלומות היה, חזר להיות קוסם, וחזר לרוח הקודש.
11
י״בארץ בני עמו (שם). שמשם היה בלק, והוא אמר לו סופך למלוך.
12
י״גלקרוא לו (שם). שכתב לו לא תהא סבור שלעצמי בלבד אתה עשה, ואני לבדי מכבדך, אם תעקרם מכל האומות אתה מתכבד, וכנענים ומצרים הכל משתחוים לך.
13
י״דהנה עם יצא ממצרים (שם) א"ל אתה מה איכפת לך, א"ל הנה כסה את עין הארץ (שם), שתי עינים שהארץ תלויה בהן, סיחון ועוג, החרימום וכיסו עיניהם
14
ט״ווהוא יושב ממולי (שם). ממלי כתיב, כד"א בשם ה' כי אמילם (תהלים קיח יא).
15
ט״ז ועתה לכה נא ארה לי (במדבר כב ו). מהו ארה לי, אולי אוכל אני לשלוט בהן קימעא קימעא, כאדם שהוא אורה את התאנה.
16
י״זכי עצום הוא ממני (במדבר כב ו). לא שהן גבורים ממני, ולא חיילותיהם מרובין משלי, אלא שהן נוצחין בפיהם, מה שאיני יכול לעשות.
17
י״חאולי אוכל נכה בו (שם). מה ראה זה להתגרות בה, לא כך אמר להם הקב"ה, שלא נוטלים מארצם, אלא שהיה בעל נחשים וקסמים יותר מבלעם, שכך כתיב בו וירא בלק, אלא שלא היה מכוין הדברים לאמיתם, וכן הוא אומר נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך הנה היו כקש וגו' (ישעיה מז יג יד), והיה רואה שישראל נופלים בידו, לפיכך הפקיר את בתו ונפלו בה כ"ד אלף, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך, אולי אוכל נכה בו, כמו שמנכה אחד מן כ"ד בסאה, וכך נפלו כ"ד אלף מישראל חסר אחד, (פי' כ"ד פעמים כ' אלף הם מ"ח ריבואות, וכ"ד פעמים ה' אלפים הם י"ב ריבואות, נמצא שאם נמצא כ"ה אלף זהו חלק כ"ד מס' ריבוא, ולא נפלו כי אם כ"ד אלף, הרי חסר אלף אחד).
18
י״טואגרשנו מן הארץ (במדבר שם). שלא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ.
19
כ׳כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר (שם). מנין שהיה יודע, שבשעה שביקש סיחון להלחם במואב היה מתיירא, לפי שהיו גבורים, שכר בלעם ואביו לקלל את מואב, שכן הוא אומר על כן יאמרו המושלים וגו', כי אש יצאה מחשבון וגו', אוי לך מואב וגו', (שם כא כז כח כט), לכך אמר כי ידעתי וגו'.
20
כ״א וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (שם כב ז). שהוליכו בידם כל מיני קסמים, שהן קוסמים בהם, שלא ליתן לו עלילה, וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו אם יבא עמנו יצליח, ואם יעכב שעה אין בו תועלת, כיון שראו שאמר לינו פה הלילה, הלכו להם זקני מדין, שידעו בקסמים שלהם שאין בהם תועלת.
21
כ״ב ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך (במדבר כב ט). זש"ה משגה ישרים בדרך רע [בשחותו הוא יפול] (משלי כח י), שבתחלה היו הבריות [נוהגות] בכשרות, ובדבריו אלו נפרצו בעריות, שבראשונים [כתיב] ורחל באה עם הצאן (בראשית כט ט), ולכהן מדין שבע בנות (שמות ב טז), עמד בלע הרשע והטעה את הבריות בעריות, וכמו שהטעה הוטעה, בעצה שנתן בה נפל, [היינו דכתיב] בשחותו הוא יפול (משלי שם), והטעהו הקב"ה, שנאמר משגיא לגוים ויאבדם שטח לגוים וינחם (איוב יב כג), שאל לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע איני יודע בהם, אלא בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, הנה העם היוצא ממצרים וגו', להודיע שהוא שונא ישראל יותר מבלק, לפי שבלק לא אמר קבה, אלא ארה (במדבר שם ו), וזה אמר קבה בפירוש, והוא אמר ואגרשנו וגו' (שם), וזה אמר וגרשתיו (שם שם יא), מן העולם הזה ומן העולם הבא.
22
כ״ג ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם (שם שם יב). א"ל א"כ אקללם במקומי, לא תאר את העם (שם), א"ל אברכם, א"ל אין צריכין לברכתך, כי ברוך הוא (שם), משל אמרי ליה לצרעה, לא מן דובשך ולא מן עוקצך.
23
כ״דויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם וגו' (שם שם יג). לא אמר להם לא נתן לי הקב"ה רשות לילך ולא לקלל, אלא מאן ה' לתתי להלוך עמכם (שם), אמר לי אינו כבודך לילך עם אילו, אלא עם גדולים מהם, שהוא חפץ בכבודי, ויקומו שרי מואב (וילכו) [ויבאו] אל בלק ויאמרו מאן בלעם הלוך עמנו (שם שם יד), לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה (שם שם טו).
24
כ״הויבואו אל בלעם ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור וגו' כי כבד אכבדך מאד (שם שם טז יז), יותר ממה שהיית [מבקש] לשעבר אני נותן, וכל מה שאתה חפץ, ומה שאתה גוזר אעשה.
25
כ״ו ויען בלעם ויאמר אל (שרי) [עבדי] בלק אם יתן לי בלק וגו' (שם שם יח). מיכאן אתה למד שהיה בו (רוח גבוה, עין רעה), [עין רעה, רוח גבוה], נפש רחבה. עין רעה, שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו (שם כד ב), ורוח גבוהה, מאן ה' לתתי להלוך עמכם (שם כב יג), נפש רחבה, אם יתן לי בלק [מלא ביתו כסף וזהב] (שם שם יח).
26
כ״זלא אוכל לעבור [את פי ה'] (במדבר כב יח). מתנבא שאינ יכול לבטל את הברכות שנתברכו אבות מפי השכינה.
27
כ״חועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה (שם שם יט). שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים.
28
כ״טואדעה מה יוסף ה' (שם). שהיה מתנבא שעתיד הקב"ה להוסיף להם ברכות על ידו.
29
ל׳ ויבא אלהים אל בלעם לילה (שם שם כ). זש"ה בחלום (בחזיון) [חזיון] לילה וגו', אז יגלה אוזן אנשים וגו', להסיר (מאדם) [אדם] מעשה וגוה מגבר יכסה (איוב לג טו טז יז), מהו מגבר יכסה, העלים הקב"ה ממנו, שהליכתו מאבדתו מן העולם, ומוליכו לבאר שחת, שבשעה שאדם הולך לחטא השטן מרקד לפניו, עד שהוא גומר את העבירה, כיון שאיבדו חוזר ומודיעו, שנאמר הולך אחריה פתאום וגו' עד יפלח חץ כבדו (משלי ז כב כג), כך העלים הקב"ה מבלעם עד שהלך ואיבד את נפשו, משיצא מכבודו והלך ואיבד את נפשו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו, תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג י).
30
ל״א ויבא אלהים אל בלעם לילה. זש"ה ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה (שמות יב מב), כל נסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה היה, ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא כד), ויבא אלהים אל אבימלך [בחלום הלילה] (שם כ ג), ויהי בחצי הלילה (שמות יב יט), ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שם יד כ), ויחלק עליהם לילה (בראשית יד טו), וכולם ליל שמורים.
31
ל״בד"א למה נגלה עליו בלילה, לא היה ראוי לרוח הקודש [אלא בלילה], לפי שכל נביאי העובדי כוכבים בלילה מדבר עמם, וכן אליפז אומר בשעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג).
32
ל״גקום לך אתם (במדבר שם כ). כיון שהעיז פניו, שנאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא (שם שם כב), אמר הקב"ה רשע איני חפץ במיתתן של רשעים, הואיל ואתה רוצה ליאבד מן העולם, קום לך אתם.
33
ל״דואך את הדבר [אשר אדבר אליך אותו תעשה] (במדבר שם כ). ללמדך שהלך בהתראה. מיד השכים בבקר, ויקם בלעם בבקר ויחבוש את (חמורו) [אתונו] (שם שם כא), וכי לא היה לו עבד או שפחה, אלא ששנאת ישראל קדמתו, ועמד בזריזות הוא בעצמו, א"ל הקב"ה רשע כבר קידמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו וישכם אברהם בבקר וגו' (בראשית כב ג).
34
ל״הוילך עם שרי מואב (במדבר שם). ללמדך שהיה שמח בפורענות של ישראל.
35
ל״וויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' [בדרך לשטן לו] (שם שם כב), מלאך של רחמים היה ולו נעשה שטן, וכך אמר [אל] בלעם גרמת לי לשמש אומנות שאינה שלי, שנאמר הנה אנכי יצאתי לשטן (שם שם לב).
36
ל״זושני נעריו עמו (שם שם כב). זו דרך ארץ, היוצא לדרך צריך שנים לשמשו, וחוזרין ומשמשין זה את זה.
37
ל״חותרא האתון את מלאך ה' (שם שם כג). וכי לא היה המלאך יכול לנשוף בו, ולהוציא רוחו, אלא שלף חרבו, והרי כתיב בסנחריב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (מ"ב יט לה), וכתיב וגם נשף בהם ויבשו וגו' (ישעיה מ כד), אלא אמר לו הפה ניתנה ליעקב, שנאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כז כב), והאומות כולם בחרב חייהם, ואתה תחליף אומנותך ותבא עליהם בשלחהם, אף אני אבא עליך בשלך.
38
ל״ט ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים (במדבר כב כד). וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה, אלא כך מדתו של הקב"ה, מלך ב"ו משלח ספקלטור להרוג את האדם, הולך אחריו ימים רבים וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה, והספקלטור מהלך אחריו ממקום למקום, ולפני הקב"ה אינו כן, אלא הספקלטור במקומו, ומי שנתחייב מיתה בא צלו ברגלו, כדי שלא יהא מלאך נצטער לילך אחר בלעם אלא קדמו לדרך, שכך כתיב ועמוד מלאך ה' במשעול הכרמים וגו', א"ל הכרמים נמכרים בשועלים.
39
מ׳גדר מזה וגדר מזה (שם). אין אתה יכול לשלוט בהם, שבידם לוחות כתובים [משני עבריהם] זה ומזה הם כתובים (שמות לב טו).
40
מ״אותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ וגו' ויוסף מלאך ה' עבור (במדבר שם כה כו). מה ראה לקדמו ג' פעמים, סימנים של אבות הראהו כאן, עמד לו בראשונה והיה ריוח מיכאן ומכאן, [שנאמר] ותט האתון מן הדרך (שם שם כג), בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד, בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל, ומה היו הסימנין,
41
מ״באם אילו ביקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא בני ישמעאל ובני קטורה מיכאן ומיכאן, ביקש לקלל בניו של יצחק היה מוצא בניו של עשו לצד אחד ותלחץ אל הקיר,
אלא בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך כתיב בשלישית במקום צר.
אלא בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך כתיב בשלישית במקום צר.
42
מ״ג ותרא האתון אל מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם וגו' ויך את האתון במקל (שם שם כז), על בזיון שביזתה אותו.
43
מ״דויפתח ה' את פי האתון (ש ם שם כח). להודיעך שפה ולשון ברשותו שאם ביקש לקלל פיו ברשותו.
44
מ״הותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים (שם). רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.
45
מ״וויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי (שם שם כט). אע"פ שהיה עובד כוכבים היה מדבר בלשון הקודש. עובד כוכבים לשונו סרוח.
46
מ״זלו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם). משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך הנחש בדרך, ראה אנקה בדרך, התחיל מבקש מטה להורגה, אמרו לו זה אין אתה יכול ליטול, האיך באתה לרפאות בלשונך נשוך נחש, כך אמרה האתון לבלעם לי אין אתה יכול להרגני, אלא אם כן יש חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה, שתק ולא מצא תשובה, התחילו תמיהים שרי מואב, שראו נס שלא היה כמותו בעולם. ויש אומרים שאמר להם אינה שלי, השיבתהו הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה (במדבר כה ל), הא למדת שלא היה זקן, שהיתה גדולה ממנו.
47
מ״חההסכן הסכנתי לעשות לך כה (שם). כיון שדיברה מתה, שלא יהו הבריות אומרים זו היא שדיברה ועושין אותה יראה.
48
מ״ט ד"א חס הקב"ה על כבוד של אותו רשע, שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם.
49
נ׳ ויגל ה' את עיני בלעם וירא (שם שם לא). וכי סומא היה, אלא להודיעו שאף העין ברשותו.
50
נ״אויקד וישתחו (על אפיו) [לאפיו] (שם). שדיבר עמו.
51
נ״בויאמר אליו מלאך ה' וגו' (שם שם לב). עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו, אמר לו ומה האתון שאין לה זכות, ולא זכות אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלימה שאתה בא לעקור על אחת כמה וכמה.
52
נ״גהנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי (שם). יראתה ראתה נטתה.
53
נ״דותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים, אולי נטתה מפני כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי (שם שם לג). מיכאן אתה למד שהרג את האתון.
54
נ״ה ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי (שם שם לד). להודיע כי הוא רשע גמור, ידע כי אינו עומד בפני הפורענות אלא תשובה, שכל מי שיחטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו.
55
נ״וכי לא ידעתי (שם). אע"פ שמשבח אותו רשע ויודע דעת עליון, פיו העיד ואמר לא ידעתי.
56
נ״זועתה אם רע בעיניך אשובה לי (שם). אמר לו אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה קום לך אתם (שם שם כ), ואתה אומר שאחזור כך אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו, ואחר כך ויקרא אליו מלאך ה' [וגו'] ויאמר אל תשלח ידך (בראשית כב יא יב), למוד הוא לומר דבר, ומלאך בא ומחזירו, הוא אמר לי לך אתם, ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי.
57
נ״חויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים (במדבר כב לה). שחלקך עמהם וסופך ליאבד עמהם מן העולם.
58
נ״טוילך בלעם עם שרי בלק (שם). [מלמד שכשם שהם שמחים לקלל, כך הוא שמח.
59
ס׳וישמע בלק כי בא בלעם (שם שם לו)], מלמד ששלח שלוחים אל בלק לבשרו.
60
ס״א ויצא לקראתו אל עיר מואב (שם). אל מטרפולין שלהן, מה ראה לקדמו לגבולין, א"ל הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תיכנס אומה בגבול חבירתה, אלו באין לקלקל, והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבול סיחון, כאילו קובל עליהן.
61
ס״ב ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך וגו' (שם שם לז). נתנבא שסופו לילך בקלון, ואף בלעם השיבו בענינו, ויאמר בלעם אלבלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה (שם שם לח). שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה.
62
ס״ג וילך בלעם אל בלק ויבואו קרית חוצות (שם שם לט). שעשה שווקים של מקח וממכר, ועשה אטלס, כדי להאות לו אוכלוסין, לומר מה אלו באים להרוג בנים ותינוקות שלא חטאו להם.
63
ס״ד ויזבח בלק בקר וצאן (שם שם מ). הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, באברהם כתיב ואקחה פת לחם (בראשית יח ה), ואחר כך מהרי שלש סאים וגו' (שם שם ו), ואל הבקר רץ אברהם וגו' (שם שם ז), והרשעים אומרים הרבה ועושים מעט, בלק אמר כי כבד אכבדך מאד וגו' (במדבר כבי ז), כשבא לא שיגר אלא בקר וצאן, התחיל בלעם חורק שיניו עליו, שהיתה דעתו רחבה, אמר כך שלח לי זה, למחר אני נותן מאירה בנכסיו, [שנאמר] ויאמר בלעם [אל בלק] בנה לי בזה וגו' (שם כג א).
64
ס״הויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל (שם כב מא). בלק היה בעל קסמים ונחשים יתר מבלעם, שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא, למה היו שניהם דומין, לאחד שהיה בידו סכין, ואינו מכיר את הפרקים, וחבירו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין, בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהם ויעלהו במות בעל, זה בעל פעור, שראה שישראל נופלין שם.
65
ס״וויאמר בלעם [אל בלק] בנה לי בזה וגו' (שם כג א). למה שבע מזבחות, כנגד שבעה צדיקים שבנו שבע מזבחות, מאדם עד משה ונתקבלו, אדם הבל נח ואברהם ויצחק ויעקב ומשה, ואמר למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם, לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות, ולא מאומה אחת, השיבו רוח הקודש טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז א), טובה מנחה בלולה בשמן וחריבה, מבית מלוא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין בני ישראלף.
66
ס״ז ויעש בלק כאשר (אמר) [דבר] בלעם וגו', ויאמר בלעם התתיצב על וגו' וילך שפי (במדבר כג ב ג), שפוי היה לקלל, שעד אותה שעה היה שפוי, ומאותה שעה נטרד.
67
ס״חויקר אלהים אל בלעם (שם שם ד). א"ל הקב"ה רשע מה אתה עושה.
68
ס״ט ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי (שם). משל לשולחני שמשקר במשקלות, בא בעל השוק הרגיש בו, א"ל מה אתה מעול ומשקר במשקלות, א"ל כבר שלחתי דורון לבית אדוני, אף כך בלעם קראו רוח הקודש, א"ל רשע מה אתה עושה, א"ל את שבעת המזבחות (הזה) ערכתי, א"ל טוב ארוחת ירק [ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו] (משלי טו יז), סעודה שאכלו ישראל במצרים על מצות ומרוים, מפרים שאתה מקריב על ידי [שנאה], (שנאמר) וישם ה' דבר בפי בלעם (במדבר שם ה). שעיקם פיו ופקמו, כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ור' יהושע אומר היה מחכה.
69
ע׳ ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר, וישב אליו והנה נצב על עולתו וגו' (שם שם ה ו). שהיו עומדין ומצפין מתי יבא.
70
ע״א וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (שם שם ז). מן הרמים הייתי, והורידני בלק לבאר שחת.
71
ע״בינחני. כמה דאת אמר (נחה) [נהה] על המון מצרים והורידהו (יחזקאל לב יח).
72
ע״גד"א מן ארם עם רם של מעלן הייתי, והורידני בלק מן כבודי. משל למי שמהלך עם המלך, ראה ליסטין, הניח את המלך ומטייל עם הליסטין, כשחזר עם המלך, אמר לך עם מי שטיילת עמו, שאי אפשר לך שתלך עמי עוד, כך בלעם נזקק לרוח הקודש, כשנזדווג עם בלק נסתלקה ממנו רוח הקודש, וחזר להיות קוסם כבתחלה, שנאמר ואת בלעם [בן בעור] הקוסם (יהושע יג כב), לכך צווח רם הייתי והורידני בלק.
73
ע״דד"א מן ארם ינחני, א"ל השוינו גם שנינו להיות כפוי טובה, שאילולי אברהם אבינו לא היה בלק, שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט (בראשית יט כט), כי אילולי אברהם לא פלט לוט מן סדום, ואתה מן בני בניו של לוט, ואילולי יעקב איבהם לא עמדתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה כתיב ורחל באה עם הצאן (שם כט ט), ואילו היה לו בנים, היאך בתו רועה, כיון שהלך יעקב לשם נתנו לו בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן וגו' (שם לא א), ויאמר וגו' נחשתי ויברכני ה' בגללך (שם ל כז), ואילולי אבותם אני ואתה לא עמדנו בעולם.
74
ע״הלכה נא ארה לי (במדבר כב ו). מי שמאררן, עצמו הוא מארר, שנאמר ומקללך אאור (בראשית יב ג), ואומר אורריך ארור ומברכיך ברוך (שם כז כט).
75
ע״ולכה ארה לי יעקב. אילו אומה אחרת אמרת לי לקלל, כגון [בני] אברהם ויצחק הייתי יכול, אלא יעקב, מלך שבורר לעצמו מנה ועמד אחר ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים, ואלו נחלתו וחבלתו וסגולתו, שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' (שמות יט ה).
76
ע״ז ולכה זועמה ישראל (במדבר כג ז). מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ואמר אדם עליה שאינה כלום, יש לו חיים, ואלו כתיב בהם ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג).
77
ע״ח מה אקוב לא קבה אל (במדבר שם ח). בשעה שהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות, דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו' (בראשית כז טז), אמר לו אביו מי אתה (שם שם יח), א"ל אנכי עשו בכורך (שם שם יט), המוציא בפיו שקר אינו ראוי להתקלל, ולא עוד אלא שנתברך, שנאמר גם ברוך יהיה (שם שם לג), והיאך אני מקללו לא קבה אל.
78
ע״ט ד"א [מה אקוב לא קבה אל]. בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לכך לא היו ראויין לכללותן אפילו באותה שעה, לא זז מחיבתן אלא לווה עליהם ענני כבוד, ולא מנע מהם המן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו', ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר וגו'] ומנך לא מנעת מפיהם (נחמיה ט יח יט כ), והיאך אני יכול לקללם, זש"ה מה אקוב לא קבה אל.
79
פ׳[ד"א מה אקוב לא קבה אל]. בשעה שהיה מצווה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן, שנאמר אלה יעמדו לברך את העם וגו' (דברים כז יב), ובקללות לא היה תובען, שנאמר ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל (שם שם יג), ועוד כשהן חוטאין ואומרין להביא עליהן קללה, אינו כתיב שהוא מביאן, אלא בברכות הוא מברכן, שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע (שם כח א), ונתנך ה' אלהיך עליון (שם שם ב), יצו ה' אתך את הברכה (שם שם ח), ובקללות והיה אם לא תשמע [וגו'] ובאו עליך (שם שם טו), מעצמן, הוי מה אקוב לא קבה אל.
80
פ״א כי מראש צורים אראנו (במדבר כג ט). להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבותיו, למה הוא דומה לאדם שבא לקוץ את האילן, מי שאינו בקי קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתייגע, והפקח מגלה את השרשים וקוצץ, כך אמר אותו רשע מה אני מקלל לכל שבט ושבט, הרי אני הולך לשורשיהם, בא ליגע ומצאן קשים, לכך נאמר כי מראש צורים.
81
פ״ב[ד"א] כי מראש צורים. אלו האבות, ומגבעות אשורנו, אלו האמהות.
82
פ״גהן עם לבדד ישכון (במדבר כג ט). כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן, אלא הכל לוקין [שנאמר] ה' בדד ינחנו [ואין עמו אל נכר] (דברים לב יב), וכשהאומות שמחין בעולם הזה, הם אוכלים עם כל מלכות ומלוכת, ואינן עולה להם מן החשבון, שנאמר ובגוים לא יתחשב (במדבר כג ט).
83
פ״ד מי מנה עפר יעקב (שם שם י). מי יוכל למנות מצות הן עושין כעפר, לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב י), לא תזרע כרמך (שם שם ט), ואסף איש טהור את אפר הפרה (במדבר יט ט), שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא יט כג), ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (במדבר ה יז).
84
פ״הומספר את רובע ישראל (שם כג י), הרביעיות שלהן, מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מתוכן מאותן שהן חוטפות ומחבבות את המצות, שנאמר ותאמר לה המעט קחתך את אישי (בראשית ל טו), הנה אמתי בלהה בא אליה (שם שם ג), ותרא לאה כי עמדה מלדת (שם שם ט), ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה וגו' (שם טז ג).
85
פ״ותמות נפשי מות ישרים (במדבר שם). משל לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך, התחיל המלך צופה, כיון שהרגיש כך, התחיל משליך את הסכין, ומשפשפף בה, וממלא את האבוס לפניה, התחל לומר תצא נפשי שבאתי [לשומטה, והרי זיניתה, כך אמר בלעם תצא נפשי שבאתי] לקלל ואני אברך, הרי תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו.
86
פ״ז ויקחהו שדה צופים [אל ראש הפסגה] (שם שם יד). ראה שישראל נפרצין שם, ששם מת משה, שנאמר על ראש הפסגה (דברים ג כז), יש פירצה גדולה מזו, ראה בנחשים והיה סבור שבידו הם נופלין שם.
87
פ״חויבן שבעה מזבחות [וגו'] ויאמר אל בלק התיצב כה וגו', (וישב) [ויבא] אליו והנו נצב על עולתו ושרי מואב אתו (במדבר כג יד טו יז). בראשונה כתיב הוא וכל שרי מואב (שם שם ו), כשראו שלע הועילו כלום, הניחוהו ונשתיירו עמו מקצת שרי מואב.
88
פ״טויאמר לו בלק מה דבר ה' (שם שם יז). שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה הוא רוצה ישב לו והיה משחק בו, כיון שראה שהיה משחק אמר לו בלעם עמוד משם, אין אתה רשאי לישב, ודברי המקום נאמרים, קול בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור (שם שם יח), שניהם היו מנה בן פרס, שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם, נאם בלעם בנו בעור (שם כד ג).
89
צ׳לא איש אל ויכזב (שם כג יט). אינו כבשר ודם, [בשר ודם] קונה אוהבים, מצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים, והוא אינו כן, אי אפשר לו לכזב בשבועת אבות הראשונים
90
צ״אההוא אמר ולא יעשה (שם). כשהוא אומר להביא עליהם רעות, שאם עשו תשובה מבטלן, אתה מוצא כתיב זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט), ועשו את העגל, לא היו ראויין כליה, והייתי סבור לקללן ולהכחידן, ומעט עשו תשובה וביטל וינחם ה' על הרעה (שם לב יד).
91
צ״ב לא הביט און ביעקב (במדבר כג כא). אמר בלעם אינו מסתכל בעבירות שבידם ולא בגיאות שלהם. ה' אלהיו עמו (שם). אמרת לי לכה נא ארה לי, פרדס שאין לו שומר הגנב יכול להזיקו, או אם ישן לו השומר, נכנס הגנב, ואלו הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד), והיאך אני יכול להזיקן, ה' אלהיו עמו, א"ל בלק הואיל ואין אתה יכול ליגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה אחריו מה יהיה, א"ל אף הוא קשה כמותו, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, תוקע ומריע ומפיל חומה.
92
צ״גאל מוציאם ממצרים (במדבר שם כב). אמרת לי הנה עם יצא ממצרים (שם כב ה), אינו כן אלא הוא בעצמו הוציאן.
93
צ״ד כתועפות ראם לו (שם). כך הוא מדתו, חטאו קימעא הורידן כעוף, שנאמר אפרים כעוף יתעופף כבודם (הושע ט יא), זכו מעלן ומרומם למעלה כעוף, שנאמר מי אלה כעב תעופינה (ישעיה ס ח).
94
צ״ה כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר שם כג). הרי אתה מנחש ומקוסם באיזה מקום תשלוט בהן, והן אינן כן, כשהן צריכין להלחם בשונאים, עומד כהן גדול ולובש אורים ותומים, ונשאלין בהקב"ה, וכל הגוים מקסמים ומנחשים, ואלו מבדין אותן בתשובה ומבטלין קסמיהן, דכתיב מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיה מד כה).
95
צ״ו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג כג). ראתה עינו שישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו, ושומעים כל פרשה ופרשה למה נכתבה, וכן הוא אומר כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה וגו' (ישעיה כג יח), ואומר ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך (שם ל כ), ומלאכי השרת שואלין אותם מה הורה לכם הקב"ה, לפי שאינן יכולין להכנס למחיצתן, שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.
96
צ״זהן עם כלביא יקום (במדבר שם כד). אין לך אומה בעולם כיוצא בהם, הרי הם ישנים מן התורה ומן המצות, עמדו משנתן עומדין כאריות, חוטפין קרית שמע, ממליכין להקב"ה, ונעשין כאריות, מפליגין לדרך ארץ, למשא ומתן, אם נתקל אחד מהן, או אם מחבלין באין לינע באחד מהם ממליך להקב"ה.
97
צ״חלא ישכב עד יאכל טרף (שם). כשהוא אומר ה' אחד, נחבלים המחבלים מפניו, ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והוא נסמך בקרית שמע משומרי היום לשומרי הלילה, וכשבא לישן הוא מפקיד רוחו ביד הקב"ה, שנאמר בידך אפקיד רוחי (תהלים לא ו), וכשננער ממליך להקב"ה, שומרי הלילה מוסרין אותו לשומרי היום, שנאמר נפשי לה' משומרים לבקר (שם קל ו), לכך בלעם אומר אין אומה כזו.
98
צ״טודם חללים ישתה (במדבר שם). נתנבא שאין משה שוכב עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין, לא ישכב עד יאכל טרף, זה בלעם. ודם חללים ישתה אלו חמשת מלכי מדין וכלי [הקודש (שם לא ו), זה] הציץ, שנאמר בו קדש לה', וחצוצרות התרועה בידו (שם), אמר משה להם לישראל, בלעם הרשע עשה לכם כשפים, ומפריח לחמשת מלכים, ופורח ומפריח, הראו לו את הציץ, ששמו של הקב"ה גלוף בו, והן נופלין לפניכם, תדע שכן כתיב ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו', ואת בלעם בן בעור (שם לא ח), מה ביקש אותו רשע עם מלכי מדין, לא כך כתיב וילך וישב למקומו (שם כד כה), אלא כששמע שנפלו בעצתו ארבעה ועשרים אלף, חזר ליטול שכרו, לכך כתיב בלעם בן בעור עם חמשת מלכי מדין.
99
ק׳וישא משלו ויאמר (שם כג ג). ילמדנו רבינו מי שאכל ולא נטל ידיו, מה יהא חייב, כך שנו רבותינו, נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה. מעשה היה בשעת השמד בחנוני ישראל שהיה מבשל בשר טהור, ובשר חזיר, ומוכר שלא ירגישו בו שהוא יהודי, וכך היה מנהגו, כל מי שנכנס לחנות שלו ואינו נוטל ידיו, היה יודע שהוא עובד כוכבים, ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שהיה נוטל ידיו ומברך, יודע שהוא יהודי, ומאכילו בשר טהור, פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם, ולא נטל את ידיו, היה סבור שהוא עובד כוכבים, נתן לפניו בשר חזיר, אכל ולא בירך, בא לעושת עמו חשבון על הפת ועל הבשר, ובשר חזיר נמכר ביוקר א"ל יש לי עליך כך וכך מן בשר שאכלת, שהחתיכה שוה עשרה מנה, א"ל אתמול נתת אותה לי בשמונה, והיום אתה רוצה עשרה, א"ל זו של חזיר היא שאכלת, כיון שא"ל כך עמדו לו שערותיו, ונבהל ונפחד, א"ל בצינעה יהודי אי ונתת לי בשר חזיר, א"ל תיפח רוחך כשראיתי שאכלת בלא נטילל ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה עובד כוכבים, מיכאן אמרו חכמים מים הראושנים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש.
100
ק״אמעשה באדם אחד אשכל קיטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו, אמר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שגרי לו אותו טבעת, לאחר שעה בא בעלה, אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו פלוני בא בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא חימה עמד והרגה, לפיכך מי שאינו נוטל את ידיו אחר המזון כאילו הורג את הנפש, לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לפשוע אפילו במצות קלות, שנאמר כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם (דברים לב מז), אפילו דבר מצוה שאתה רואה אותה שהיא ריקה וקלה, בה חיים, ואריכות ימים, אמר הקב"ה לישראל אם שמרתם את מצותי, אני אפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע וכגו' (תהלים פא יד טו). כשראה בלעם היאך ישראל משמרים את המצות הקלות, אמר מי יוכל לקלל את אלו שהם משמרים מצות, ושמו גלוף עליהם, שנאמר ה' אלהיו עמו (במדבר כג כא), המקלל מקלל לעצמו, ששמו משותף עמהם, התחיחל הופך למשלים.
101
ק״בוישא משלו. זש"ה מברך רעהו בקול (רם) [גדול] בבקר השכים קללה תחשב לו (משלי כז יד), כשבא בלעם לקלל את ישראל, פקם הקב"ה את לשונו והתחיל לברך, שנאמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כג ו), נתן הקב"ה כח בקולו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן, ועליו נאמר מברך רעהו בקול (רם) [גדול] וגו', שאמר לכה איעצך, והרג ארבעה ועשרים אלף, יש קללה כזו.
102
ק״גוישב ישראל בשטים (במדבר כה א). ילמדנו רבינו בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים, כך שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו שמם, ולא שינו לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם, ולא נפרצו בעריות.
103
ק״דשלא שינו שמם, שראובן ושמעון ירדו וראובן ושמעון עלו. ולא שינו לשונם, שנאמר כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב), שהיו מספרין בלשון הקודש. שלא גילו מסתורין שלהן שאמר להם משה ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב), והיה הדבר מופקד אצלם י"ב חודש, ולא גילו למצרים, ולא נפרצו בעריות, שנאמר גן נעול מעין חתום אלו הנקבות, תדע לך שהוא כן, שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, ויצא בן אשה ישראלית [וגו', ושם אמו שלומיצת בת דברי למטה דן] (ויקרא כד י יא), וכל אותן מ' שנה שהיו במדבר לא סרחו בערוה עד שבאו לשטים, לכך נאמר וישב ישראל בטשטים וגו'. שטים, שעשו שטות, שנאמר נואף אשה חסר לב (משלי ו לב).
104
ק״הוישב ישראל בשטים ויחל העם וגו' (במדבר כה א). יש מעיינות שמגדלים גבורים, ויש שמגדלים חלשים, ויש נאים, ויש מכוערים, [ויש צנועים], ויש שטופים בזימה, ומעיין שטים של זנות היה, והוא היה משקה סדום. אתה מוצא שאמ איה האנשים וגו' (בראשית יט ה), ולפי שנתקלקל אותו מעיין, עתיד הקב"ה ליבשו, שנאמר ומעין מבית ה' יצא והשקה [את] נחל השטים (יואל ד יח), מימות אברהם לא נפרצו בעריות, עד שבאו לשטים ושתו מימיו, וכיון ששתו מימיו, נפרצו בזנות, שנאמר ויחל העם לזנות וגו'.
105
ק״וויחל העם. כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא, ויהי העם כמתאוננים רע (בעיני) [באזני] ה' (במדבר יא א), וידבר העם באלהים ובמשה (שם כא ה), עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' (שם יד יא), (וירא) [וישמע] משה את העם בוכה למשפחותיו (שם יא י), ויבכו העם בלילה ההוא (שם יד א), ויקהל העם על אהרן (שמות לב א).
106
ק״זויחל העם וגו'. זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל, מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף. (את) אמותיהם התחילו בזנות, ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו', ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (בראשית יט לג לד), לימדה אותה בזנות, ולפיכך חס הקב"ה על הצעירה ולא פירסמה, אלא ותשכב עמו (שם שם לה), ובגדולה כתיב ותשכב את אביה (שם שם לג), אותה שפתחה בזנות תחלה, השלימו בנותיה תחלה לזנות, ויחל העם לזנות אל בנות מואב.
107
ק״ח ותקראן לעם לזבחי אלהיהן (במדבר כה ב). שהלכו בעצת בלעם, שנאמר הן הנה היו לבני ישראל וגו' (שם לא טז), עשו להם קלעים, והושיבו בהן זונות, ובידיהן כל כלי חמדה, והיתה זקינה מסרסרת לילדה, שהית הזקינה בפנים מן החנות, בשעה שישראל עוברין לטייל בשוק, זקינה אומרת לו בודאי מבקש אתה כלי פשתן שבאו מבית שאן, והיתה מראה לו, זקינה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות, מיכאן ואילך ילדה אומרת לו אתה כבן בית שב, וצרצור יין עמוני מונח אצלה, שעדיין לא נאסר יין של עובדי כוכבים, וילדה יוצאת מבוסמת ומקושטת ומפתה אותו, ואומרת לו למה אנו אוהבים אתכם, ואתם שונאים אותנו, טול לך כלי זה חנם, כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, ואין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים ושחטנו כמצותכם ואכלו, מיד משקתו היין, ובער בו השטן, והיה נשטה אחריה.
108
ק״טויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם יין, שלא יסונו כשתויי יין אלא כמזידין, כיון שהיה תובעה, היתה אומרת איני שומעת לך, עד שתשחוט לפעור, והוא נשטה אחריה, ושוחט תרנגול לפעור ואוכל עמה, ונצמדים זה לזו, לכך כתיב ותראן לעם [וגו']. ויצמד ישראל לבעל פעור, כצמידים הללו, ר' לוי אמר זו היתה קשה מן העגל, [דאילו בעגל כתיב ויתפרקו כל העם (שמות לב ג), וכאן ויצמד ישראל, כצמידים, בעגל נפל כשלשת אלפים, וכאן ארבע ועשרים אלף].
109
ק״י קח את כל ראשי העם והוקע אותם (במדבר כה ד). אמר ר' יודן ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם המסויימין בהם כשמש, ר' נחמיה אמר לא תלה, אלא אמר הקב"ה למשה הושיב להם ראשי סנהדראות ויהיו דנין כל מי שהלך לפעור, אמר ליה ומי מודיעו, א"ל הקב"ה אני מפרסמו, כל מי שטעה, הענן נקלף מעליו, והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, וידעו הכל מי שטעה ויתלו אותו, תדע לך שהוא כן, ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו' (שם שם ה).
110
קי״א והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית (שם שם ו). מה ראה לעשות כן, ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, ועליו נאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון (משלי כא כד), אמרה לו איני נשמעת אלא למשה, או לאלעזר, שהיא בת מלך, אמר לה אף אני גדול כמותן שלעיניהם אני מביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה, ואם תאמר שהיא אסורה, זו היא מדינית אותה שתחתיך מדינית, ומי התירה לך, נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד (במדבר כה ו), למה בוכים, שנתרפו ידיהן באותה שעה, משל למה הדבר דומה, לבת מלך שנתקשטה ליכנס בחופה, לישב באפריון, ונמצאת מקלקלת עם אחר, נתרפו ידי אוהביה וקרוביה, כך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור אל ארץ ישראל, ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה ויהי צדיקים עמו, ולמה נתעלמה הלכה ממנו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו, ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר, לעשות רצון קונו שבשמים, ומיכאן אתה למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה.
111
קי״ב וירא פינחס (במדבר שם ז). וכולן לא ראו (והלא לעיני כל ישראל ולעיני משה), [והלא כתיב לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל (שם שם ו), אלא ראה מעשה ונזכר הלכה, שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
112
קי״גויקם מתוך העדה (שם שם ז). מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר, אם הוא חייב מיתה, אם לאו, והוא עמד מתוך העדה ונתנדב.
113
קי״ד ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). נטל שיני של ברזל בידו, והניחו בחיקו, והתחיל מסמיך על העץ כמקל, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו, כיון שהגיע אצלם, אמרו לו למה באתה, אמר להם אף אני באתי לעשות צרכי, הניחוהו ונכנס, שאלמלא כן לא הניחוהו.
114
קי״הויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם (שם שם ח). דקר את שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים לא היתה שם טומאה, בא וראה כמה נסים ננעשו שם, נתן כח בזרועו לסובלן, וכח במקל לעמוד בהן, ונתלה הפתח שיצאו שניהם תלויין, כשיצאו עמדו בני שבטו לפגוע בו, ועמד המלאך ונגף לפניו, כשראה פינחס שעמד לכלותן חבטן בקרקע, ועמד והתפלל וסילקן, הה"ד ויעמד פינחס ויפלל (תהלים קו ל), שהוא עשה את הדין, אין ויפלל אלא דין, שנאמר ונתן בפלילים (שמות כא כב).
115
קי״וויהיו המתים במגפה וגו' (במדבר שם ט). להודיעך בכל שעה שנופלין נמנין, אמ הקב"ה בעולם הזה על ידי סרחון נופלין, אבל לעתיד לבא והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו' (הושע ב א).
116
קי״זחסלת פרשת בלק
117