תנחומא בובר, קרחMidrash Tanchuma Buber, Korach

א׳ויקח קרח (במדבר טז א). זש"ה אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון (משלי יח יט), אח נפשע זה קרח, שחלק כנגד משה, ומרד וירד מכבוד שהיה בידו, ואין נפשע אלא מרידה, שנאמר מלך מואב פשע בי (מ"ב ג ז), ואומר אז תפשע לבנה (שם ח כב), ומדינים כבריה ארמון (שם), שחלק על הקב"ה ועל משה.

ב׳ [ד"א] ויקח. אין ויקח אלא לשון משיכת דברים רכים, שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו, במשה כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה וגו' (במדבר א יז), וכן כתיב קח את אהרן ואת בניו וגו' (שם כ כה), הוי ויקח קרח, שבדברים רכים משך לבם.

ג׳ ויקח קרח. על [ידי] מה נחלק, על [ידי] אליצפן בן אחי אביו, שנעשה על משפחתו נשיא, שנאמר ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עויאל (שם ג ל), אמר קרח ארבעה אחים היו [אחי אבא] , ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל (שמות ו יח), עמרם הבכור זכה אהרן בנו לכהונה גדולה, ומשה אחיו למלכות, ומי ראוי ליטול השניה, לא השני, ובני קהת עמרם ויצהר, ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא של משפחתי, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא יהא גדולי עלי, הרי אני חולק ומבטל כל דבריו כל מה שעשה, לפיכך היתה מחלוקת.

ד׳ ויקח קרח. מה כתיב למעלה מן הענין, דבר אל בני ישראל [ואמרת אליהם] ועשו להם ציצית (במדבר טו לח), א"ל קרח למשה רבינו, משה טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית, א"ל משה חייבת בציצית, א"ל קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה, בית שמלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה, א"ל חייב במזוזה, א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה, ואינן פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית, א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם, אלא מלבך את בודאם, הדה הוא דכתיב ויקח קרח.

ה׳ויקח קרח. אין ויקח אלא לשון פליגא שלבו לקחו, שנאמר מה יקחך לבך (איוב טו יב), הוא שמשה אמר להם המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגו' (במדבר טז ט), כל אותו הענין, עד כמות כל האדם (שם שם כט), אמרו חכמים חכם גדול היה קרח, ומטועני הארון היה קרח, שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (שם ז ט), וקרח בן יצהר בן קהת, כשאמר משה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (שם טו לח), מה עשה, מיד צוה ועשו מאתים וחמשים טליתות של תכלת, ונתעטפו בהן אותן מאתים וחמשים ראשי סנהדראות שקמו על משה, כענין שנאמר ויקומו לפני משה [ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים וגו'] (שם טז ב), עמד קרח ועשה להם משתה, ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת, באו בני אהרן ליטול מתנותיהם, חזה ושוק הימין, עמדו כנגדם ואמרו להם מי צוה אתכם ליטול כך, אמרו משה, ענו הם ואומר לא נין לכם כלום שלא ציוהו הקב"ה, באו והודיעו למשה, הלך לפייסן, מיד עמדו כנגדו, שנאמר ויקומו לפני משה (שם), ומי היו אליצור בן שדיאור וחביריו, האנשים אשר נקבו בשמות (שם א יז), אע"פ שלא פיסמן הכתוב, נותן את סימניהם, ומתוך המקראות אתה מבין אותם, משל למה הדבר דומה, לבן טובים שגנב כלים מן המרחץ, ולא היה רוצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימניו, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר בן טובים, בעל קומה, ושיניו נאות, שערו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, ואף כאן שסתמן הכתוב, ולא פירש שמותן ובא ונתן את סימניהם, אתה יודע מי הם, נאמר להלן אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם (שם שם טז), וכתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות (שם שם יז), וכאן כתיב נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (שם טז ב).

ו׳ ויקח קרח. לקח טליתו והלך ליטול עצה מן אשתו, בשעה שאמר הקב"ה קח את הלוים מתו בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם וגו', והעבירו תער על כל בשרם (שם ח ו ז), מיד עשה כך לקרח, התחיל לחזר על כל ישראל, ולא היו מכירים אותו, אמרו לו מי עש לך כך, אמר להם משה, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי ומניף אותי, ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקישטו ככלה, והושיבו אהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, תרומת מעשר לכהן, כ"ד מתנות כהונה לכהן, מיד ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (במדבר טז ג), אמר ר' לוי באותה שעה כינס קרח את עדתו ויאמר להם הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת מצרים ולא תחת ידכם, שבכל שנה מתין ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמש, וביקשו לסקלו, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו (שם שם ד), אמר להם משה לא מלוכה אני מבקש, ולא אהרן כהונה גדולה, שנאמר ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (שם שם יא), אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לא כך צויתני, ואתה הקרב אליך וגו' (שמות כח טו), והם עמדו עלינו להרגנו, א"ל בוקר ויודע ה' (במדבר טז ה), (מהיכן) [מהו כן], אמר ר' נתן אמר הקב"ה אם יתקבצו כל חרטומי העולם וביקשו להפוך את הבוקר לערב לא יוכלו, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך הבדלתי אהרן להקדישו קודש קדשים, מיד וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה (שם שם יב), לא נלך ולא נבא, אין כתיב כאן, אלא לא נעלה, פי כסיל מחתה לו (משלי יח ז), פתחו פיהם בירידה, לומר שאי להם עלייה, כשם שאמרו, כך מתו, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במדבר טז לג), אמר משה הואיל ולא רצו לבוא, אני אלך אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (שם שם כה), כשראו אותו התחילו לחרף ולגדף, שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים (שם שם כז), וכי יושבין או כורעין או נופלין יוצאין בני אדם, אלא שיצאו הן מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר להלן בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב ויצא איש הבינים [וגו'] ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז ד טז) מה יציאה והצבה דהתם חירופין וגידופין, אף יציאה והצבה דכאן חירופין וגידופין לכך פתח משה ואמר אם כמות כל האדם וגו', ותפתח הארץ את פיה וגו' (במדבר טז כט ל), בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו, שנאמר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש (שם שם לה), אמר ר' ברכיה כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אינן קונסין אלא מבן עשרים שנה, וב"ד של מטה מבן שלש עשרה שנה, ומחלוקתו של קרח תינוקות בני יומן נשרפו, ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם (שם שם כז), וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (שם שם לג), לכך נאמר ויקח קרח.

ז׳ ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא כתיב בן יעקב בן ישראל, זש"ה בסודם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), אלו המרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי (שם), זה קרח, אמר יעקב לפני הקב"ה, רבש"ע לא במרגלים ולא במחלוקתו של קרח יזכר שמי, [ל] אותן הרשעים שעתידין להכעיס, ואימתי יתייחד שמי, כשהן מתייחדין לעמוד על הדוכן, בן אסיר בן אביאסף בן קרח בן יצהר [בן קהת] בן לוי בן ישראל (דה"א ו כב כג).

ח׳ ודתן ואבירם (במדבר טז א). מיכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו, דתן ואבירם, שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום, דכתיב משפחות בני קהת יחנו וגו' (שם ג כט), דגלו של ראובן סמוך להם, [שנאמר] דגל מחנה ראובן תימנה (שם ב י), אבל דגל של יהודה היה במזרח, וישככשר וזבולון עמו, [שנאמר] והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה (שם שם ג), וסמוכין להן משה אהרן ובניו, [שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו] (שם ג לח), לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, לכך זכו להיות בני תורה, דכתיב יהודה מחוקקי (תהלים ס ט), [וכתיב] ומבני ישככר יודעי בינה לעתים (דה" יב לב), [וכתיב] ומזבולון מושכים בשבט סופר (שופטים ה יד), ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל מחלוקת, לקו ואבדו מן העולם.

ט׳ ויקהל עליהם קרח (במדבר טז יט). אמר להם, כי כל העדה כולם קדושים [ובתוכם ה'] (שם שם ג), וכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך, ומדוע תתנשאו (שם), מיד נזדעזע משה, לפי שכבר היה סורחן רביעי בידם, משל לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר כמה פעמים אטריח על המלך, אף כן משה, חטאו בעגל, ויחל משה (שמות לב יא), במתאוננים ויתפלל משה אל ה' (במדבר יא ב), [במרגלים ויאמר משה אל ה'] (שם יד יג), ושמעו מצרים וגו' (שם), במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו, אמר כמה אוכל להטריח לפני המקום, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו (שם טז ד).

י׳ וידבק אל קרח ואל כל עדתו לאמר בוקר [ויודע ה' את אשר לו] (שם שם ה), מה ראה לומר בוקר ויודע ה', אמר משה שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה, לפיכך אמר בוקר, שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה, אמר להם אין [לי] רשות ליכנס עכשיו, אין לפניו לא אכילה ולא שתיה, אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו.

י״אד"א בוקר. אמר משה גבולות חלק להם הקב"ה בעולמו, יכולים אתם לערב בוקר לערב, והוא דכתיב בתחלה ויהי ערב ויהי בוקר (בראשית א ה), ויבדל אלהים בין אור ובין החושך, כך הבדיל ישראל מן האומות [שנאמר] ואבדיל אתכם מן העמים (ויקרא כ כו), וכך הבדיל אהרן, [שנאמר ויבדל אהרן] להקדישו קדש קדשים הוא ובניו (דה"א כג יג), אם יכולים אתם לערב אותם הבדלות שהבדיל בין היום ובין הלילה, אתם יכולים לבטל את זו, לכך אמר להם בוקר ויודע ה' את אשר לו, כבר הוא מתוקן, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

י״ב זאת עשו קחו לכם מחתות [קרח וכל עדתו] ותנו בהן אש (במדבר טז ו ז). מה ראה לומר להם כך, אמר להם בדתי העובדי כוכבים טעיות הרבה יש, (ונימתרין) [ונימוסין] הרבה, וכומרין הרבה, כולם מתקבצין בבית אחד, ואני אין לי אלא ה' אחד, ותורה אחת, ומשפט אחד, ומזבח אחד, כהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמשים איש, מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך, לכך אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (במדבר טז יא). זאת עשו קחו לכם מחתות, הרי לכם תשמיש חביב מהכל, היא הקטורת חביבה מן הקרבנות, וסם המות ניתן בתוכה, שבה שרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהן, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש וגו' (שם שם ז), כבר הוא בקדושתו, והיה האיש אשר יבחר ה', כבר הוא שמי שיבחר ה' הוא הקדוש, אלא אמר להם משה, הרי אני אומר לכם שלא תחייבו בנפשותיכם חמשים ומאתים שאתם מקריבים מי שיבחר מכם יצא חי, וכולכם אבודין.

י״גרב לכם בני לוי (שם שם ז). הרי אמרתי לכם, לא טיפשין היו, שכך התרה בהם וקיבלו עליהם, הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשות (שם יז ג), וקרח שפיקח היה מה ראה לעשות שטות זו, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו, שכולן מתנבאין ברוח הקודש, [שנאמר] כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי (אלהים) [האלהים] להרים קרן (דה"א כה ה), אמר אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני, ואני אובד ולא ראה יפה, לפי שבניו עומדין בתשובה ויוצאין מהן, כך היה רואה, לכך נשתטה לבוא לאותה חוקה ששמע מפי משה שכולם אבודין ואחד פלט, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש.

י״ד ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי (שם טז ח). יש לך אדם שמדבר עם יוסף, ואומר לשמעון שמע, יש אומרים שהיה מבקש שיחזור בו ואמר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע לו, אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו יחזרו בהן, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי, הקטון הוא הכבוד שבידכם, המעט מכם וגו' (שם שם ט), חזר על קרח, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך (שם שם י), שהיה הגדול בשבט שנעשו אחיו טפילה לו.

ט״ו לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (שם שם יא). המחלוקת הזו שאתם עושים אותה כנגדינו, אינה אלא כנגד הקב"ה, משל למלך שהיו לו עבדים הרבה, רצה לעשות אחד מהם בר חורין, ליתן לו זמורה, חזר ועשה אותו סנקליטין, עמדו חביריו כנגדו, אילו הוא עצמו עשה בר חורין ונטל לעצמו אותה גדולה, יפה עמדו כנגדו עכשיו שרבו עשה לו, כל מי שעומד כנגדו לא כנגד רבו עומד, אף כך אמר להם משה, אילו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, הקב"ה נתן לו, שהמלכות והגדולה שלו, כל מי שעומד על אהרן אחי, לא על הקב"ה הוא חולק, לפיכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (במדבר טז יא), בא וראה חסידותו של אהרן הצדיק, בשעה שהציק משה על אהרן שמן המשחה, נזדעזע אהרן ונבעת, אמר לו למשה אחיו שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן המשחה, ומעלתי ונתחייבתי כרת, שנאמר על בשר אדם לא ייסך (שמות ל לב), לפיכך העיד עליו הקב"ה, הנה מה טוב ומה נעים וגו', כשמן הטוב [על הראש] יורד על הזקן זקן אהרן וגו', כטל חרמון וגו' (תהלים קלג א ב ג), הקיש שמן המשחה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה, כך שמן המשחה שעל ראש אהרן אין בו מעילה, לפיכך כתיב הנועדים על ה'.

ט״ז [ואהרן מה הוא כי תלינו עליו] (במדבר טז יא). כל הדברים האלו פייס משה לקרח, ואין אתה מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פיקח ברשעו, אמר אם אני משיבו יודע אני שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ומקלקלני ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקק לו, כיון שראה משה שאין בו תועלת, פירש הימנו, וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם (שם שם יב), אף הם עמדו ברשען, ולא נזדקקו להשיבו, ויאמרו לא נעלה (שם), פיהן הכשילן לרשעים, וברית כרותה לשפתים, וירדו להם לשאול, שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (שם שם לג), לאחר שירדו חיים שאולה מתו.

י״ז המעט כי העליתנו וגו' (שם שם יג). על מה אתה מתרברב עלינו, מה טובה עשית עמנו, הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ובארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר, והנגף משתלח בנו בכל יום, העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה (שם שם יד).

י״חויחר למשה מאד (שם שם טו). מצטער למה, שהאדם דן עם חבירו מתווכח עמו ומשיבו יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו הרי זה צער גדול.

י״ט ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם (שם). אל תקבלם בתשובה, היה צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם, מהו אל מנחתם, כך אמר לפני הקב"ה, רבש"ע יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריב, [שנאמר] מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכה (במדבר כח לא), והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אילו מבניך, אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ולא תאכלנו.

כ׳ לא חמור אחד מהם נשאתי (שם טז טו). מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי, בנוהג שבעולם דם שהוא עשה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, בשעה שהייתי יורד ממדין דמצרים, היה דרכי ליטול מהם חמור, שבשביל צורכיהם אני יורד ולט נטלתי, וכן שמואל הצדיק אמ הננו ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי (ואת חמור) [וחמור] מי לקחתי (ש"א יב ג), שור שהייתי מקריב לקרבנותיהם, ומבקש רחמים עליהם, וכן למשוה עליהם מלך משלי היה, שנאמר עגלת בקר תקח בידך וגו' (שם טז ב), וכן הוא אומר כי זבח היום לעם בבמה (שם ט יב), ולא נטלתי משלהם, ובשעה שהייתי חוזר ועושה את דיניהם וצורכיהם והולך וסובב עיירות, שנאמר והלך מדי שנה בשנה וגו' (שם ז טז), דרך העולם בעלי דינין הולכין אצל הדיין, ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום, וכן אמר משה לישראל כי יהיה להם דבר בא אלי (שמות יח טז), ואני לא עשיתי כן, אלא אני מטריח והולך אצלם, ולא הרעותי (לאחד) [את אחד] מהם (במדבר טז טו), שלא חייבתי את הזכאי, ולא זכיתי את החייב, כשראה משה שעמדו בגאותם ובמרדיהם, ויאמר משה לקרח אתה וכל עדתך וגו', וקחו איש מחתתו וגו', ויקחו איש את מחתתו וגו' (שם שם ט זיז יח), הלך קרח כל אותה הלילה, והיה מטעה את ישראל, ואומר להם מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול הגדולה לעצמי, אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כולנו, שמשה נטל גדולה לעצמו, וכהונה גדולה נתן לאהרן אחיו לחק עולם, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו עמו, מנין שבשעה שנכנסו ובאו עמו, מיד וידבר ה' וגו', הבדלו וגו', ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו' (שם שם כ כא כב), אמרו לפניו רבש"ע, מלך שמרדה עליו מדינה, שעמדו וקיללו את המלך, או שלוחיו עשרה או עשרים מהן, משלח לגיונותיו, ועושה בה אנדרולומוסיא, והורג הטובים עם רעים, לפי שאינו מכיר בהם, מי מרד ומי לא מרד, מי כיבד את המלך וי קיללו, אבל אתה יודע מחשבותיו של כל אדם, ומה הלבבות והכליות יועצות, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, ואתה יודע רוח של כל אחד ואחד, לכך נאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, אמר להם הקב"ה יפה אמרתם, אני מודיע את הדבר מי חטא ומי לא חטא.

כ״א וידבר ה' [וגו'] דבר אל העדה לאמר העלו מסביב (שם שם כג כד). אע"פ ששמע משה מפי הגבורה, לא אמר להם העלו, עד שהלך והתרה בהם, שנאמר ויקם משה וילך וגו' (שם שם כה), להודיע רשעתן, שאע"פ שהלך משה ברגליו אצלם, הרשעים קשים לרצות, מה עשו לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו, כיון שראה משה כך, אמר עד כאן היה עלי לעשות.

כ״ב [סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה] (שם טז כו). שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים,

כ״גהפושט ידו על חבירו להכותו, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב יג), הכית לא נאמר אלא למה תכה.
והלוה ואינו משלם, שנאמר לוה רשע ולא ישלם (תהלים לז כא).
[ומי שיש לו עזות פנים ואינו מתבייש מגדול הימנו, שנאמר העז איש רשע בפניו (משלי כא כט)].
ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר סורו נא מעל אהלי [האנשים] הרשעים (במדבר טז כו),

כ״ד ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים, ומחלוקת, מחלוקת באותיותיה נדרשות, מ' מכה, ח' חרם, ל' ליקוי, ק קללה, ת' תועבה. ויש אומרים תכלית, כלייה מביא לעולם.

כ״ה ויעלו מעל משכן קרח (שם שם כז). כיון שראו כך שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפין, שנאמר יצאו נצבים (שם), ולהלן ויגש הפלשתי השכם והערב (ש"א יז טז), פתח משה ואמר, בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' (במדבר שם כח), משל למה הדבר דומה, לשושבין בתו של מלך, שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מן המסובין כנגדו, וקילל את השושבין, [ואמר] לא היו בתולין לבתו של מלך, עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו [אם] אין אתה מוצא זה להרגו בפני הכל, אף אני אומר בודאי לא היו בתולים לבתו של מלך, מיד אמר המלך מוטב לי להרוג את זה, שלא יוציא השושבין שם רע על בתי, כך קרח נחלק על משה, ואמר בלבו ומעצמו אמר משה אל כל הדברים האלה, פתח ואמר כי בזאת תדעון כי ה' שלחני אם כמות כל האדם, ואף אני אומר לא ה' שלחני ומלבי אמרתי.

כ״וויהי ככלותו לדבר [וגו'] ותקבע האדמה אשר תחתיהם (במדבר טז לא). שמכל מקום שהוא רוצה הוא מצמיח את הפורענות.

כ״זוירדו הם וכל אשר להם וגו' (שם שם לג). יש אומרים חיים נידונין עד עכשיו.

כ״חותכס עליהם הארץ (שם), הם אבדו אבל לא סררותם, אבל נעשו תחתיהם שרים אחרים.

כ״טוכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם (שם שם לד), שהיו צווחין למשה משה רבינו הצילנו.

ל׳ ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת (שם שם לה), אלו היו נבלעים, ואלו היו נשרפים וקרח עומד בין השרופים ,שאמר משה, ואתה ואהרן איש מחתתו (שם שם יז), וקרח לקח יותר מן כולם, שנשרף ונבלע, ולמה נעשה בו שני דינים, שאילו נשרף ולא נבלע, היו הבלועים מתרעמים ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורענות אלא קרח, והרי הן בלועין והוא ניצול, ואילו היה נבלע ולא נשרף, היו השרופין מתרעמין ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורענות הזו אלא קרח, והרי הן שרופין והוא ניצול, לפיכך נידון בשתי מיתות, ליהטו האש תחלה לעין כל השרופים, שבידו היה המחתה, ובה הקטורת, וקיפלתו האש כדור, האש מגלגלת בו, עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים, שנאמר ותפתח הארץ את פיה (שם שם לב).

ל״א ואון בן פלת (שם שם א). למה נקרא שמו און, שלן באנינות כל ימיו. בן פלת, בן שנעשו לו פלאות, אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, ואמרה ליה מה לך בהדין פלוגתא, אי אהרן כהנא רבא, אנת תלמידא, [אי קרח כהנא רבא את תלמידא], אמר לה ידענא דכולה כנישתא קדישא, דכתיב כי כל העדה כולם קדושים (שם שם ג), מה עבדא אשקיתיה חמרא ארויתיה ואגניתיה בערסיה, והוה יתבא היא אבבא [דביתא], וסתריה לזייה, כל מאן דאתי בשביל און בעלה חזיה והדר, אדהכי והכי נבלעו, היינו דכתיב חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א) זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנה (שם), זו אשתו של קרח.

ל״ב ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד (במדבר טז ב), שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם (שם), שהיה להם שם בכל [העולם].

ל״גוישמע משה (שם שם ד). מה שמועה שמע, שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו טז), אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב מלמד שכל אחד ואחד קינא לאשתו ממשה.

ל״ד דרש רבא [מה דכתיב] שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג יא), מלמד שעלו שמש וירח לזבול, ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו לא נצא, עד שזרק בהם חצים, אמ להם לכבודי לא מחיתם, לכבוד בשר ודם מחיתם, והאידנא עד דמחו להו לא נפקי.

ל״ה דרש רבא מאי דכתיב ואם בריאה יברא ה' (במדבר טז ל), למאי אילימא למיברייה ממש, והכתיב ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א ט), אלא לקרובי פיתחא, ובני קרח לא מתו (במדבר כו יא), תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו [ואמרו שירה], אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא באורחא ואמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך בלועי דקרח, אזלי וחזאי תרי ביזעי דקא נפקי קיטרא מינייהו, שקלי גבבא דעמרא ואמשייה במיא, ואותבה בריש רומחא ואיחרך, ואמר לי אצית מאי שמעת, שמעי דהוו קא אמרי משה ותורתו אמת והן בדאין, ולעתיד לבא הקב"ה עתיד להוציאם, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל (ש"א ב ו).

ל״וחסלת פרשת קרח