תנחומא בובר, מצורעMidrash Tanchuma Buber, Metzora

א׳זאת תהיה תורת המצורע וגו' (ועקרא יד ב). ילמדנו רבינו כמה בני אדם אין להם חלק לעולם הבא. כך שנו רבותינו אלו שאין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה. אמר ר' יהודה הלוי בר שלום בקשו חכמי המשנה לשנות ארבעה מלכים ולמנות עמהן שלמה, אלא שיצתה בת קול ואמרה על תגעו במשיחי (תהלים קה טו), ואע"פ כן חזרו יום אחד לשנות, באתה אש מן השמים וליחכה בספסליהם, חזרה ואמרה, המעמך ישלמנה כי מאסת (איוב לד לג), כל כך למה היו שונים, על שכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות [וגו'], ויעש שלמה הרע בעיני ה' (מ"א יא א ו). וארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי, אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נתחייבו לגיהנם, בלעם על ידי לשונו נדחף לגיהנם, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב (במדבר כג ז), מן הרמים הייתי, ממחיצת אבות הייתי, ינחני בלק וזרקני לגיהנם, ואין ינחני אלא גיהנם, שנאמר בן אדם נחה על המון מצרים והורידהו וגו' אל ארץ תחתיות (יחזקאל לב יח), וכן דואג על לשונו נטרד, אימתי בשעה שברח דוד לנוב עיר הכנים (לאחימלך) וקיבלו [אחימלך], הרגיש שאול וכינס כל עבדיו, ואמר להם יפה אתם עושים לי, כי דוד עשה כל מה שהוא מבקש, ואין אחד מכם גולה את אזני, שנאמר כי קשרתם כולכם [עלי ואין גולה את אזני וגו'] (ש"א כב ח), התחיל דואג לספר לשון הרע, שנאמר ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול (שם שם ט), ועל ידו נהרגו שמונים וחמשה כהנים נושאי אפוד, ואחימלך כהן גדול, ונוב עיר הכהנים הכה לפי חרב. וכן אחיתופל על לשונו נטרד, שנאמר ואחיתול ראה כי לא נעשתה עצתו וגו' ויצו אל ביתו ויחנק (ש"ב יז כג). וגחזי על לשונו נטרד, בשעה שנצטרע נעמן, ונתרפא על ידי אלישע, התחיל נעמן ליתן כסף וזהב ודורונות לאלישע ולא רצה לקבל, היה גחזי משמש לפני אלישע, ראה את הכסף ואת הזב ואת הבגדים, ואמר חשך אדני את נעמן וגו' (מ"ב ה כ). וצרעת נעמן [תדבק בך ובזרעך לעולם] (שם שם כז), למה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), והיה נעמן ומלך ארם עובדין ע"ז, וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך וגו' (שם ז כו), ואמרת ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה (מ"ב ה כ), חייך מומו אתה לוקח, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך, אמר ר' פדת ברית כרותה להקב"ה בעולם, שכל המספר בלשון הרע לוקה בצרעת, מנין ממה שכתיב בענין זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע:

ב׳[זאת תהיה תורת המצורע]. אמרו רבותינו אין הנגעים באדם אלא על לשון הרע שיוצא מפיו, ורוח הקודש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ה), להלקות את גופך, [ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא] (שם שם), ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי מפי את הדבור, שכל דבור שיצא מפיך בספר נכתבין, בין טוטב ובין רע בשוגג ובין במזיד, ומנין שהוא כן, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו [ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'] (מלאכי ג טז), וכן במדת פורענות אמר דוד אתה ידעת שבתי וקומי וגו' (תהלים קלט ב), ואמר איוב על שרשי רגלי תתחקה (איוב יג כז), למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהלת שם), אלו הידים והגוף שהן לוקין בנגעים.

ג׳ד"א אל תתן את פיך. בלשון נקי דברה לך התורה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותיגע בה, אל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי ולא הייתי יודע, למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקים בנגעים. אמר ר' אחא אם שימש אדם את אשתו נדה, הבנים לוקין בצרעת, כיצד שימש ביום ראשון לנדתה, הבן נולד מהם לוקה לעשר שנה, שימש עמה ביום שני לוקה לעשרים שנה, ביום שלישי לוקה לשלשים שנה, ביום רביעי לוקה לארבעים שנה, ביום חמישי לוקה לחמשים שנה, ביום ששי לוקה לששים שנה, ביום שביעי לוקה לשבעים שנה כנגד שבעת ימי נדתה. ואינו יוצא מן העולם לעד שרואה פירותיו מקולקלין, ואין ימי חייו של אדם אלא שבעים שנה, שכן דוד הוא אומר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' (תהלים צ י), ואם זכה שמונים, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה (שם), לכך אם שימש אדם עם האשה נשדה בשביעי, הולד לוקה בן שבעים שנה, שלא יצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין, כביכול אין המרדות הללו משלי, כבר העדתי בך ואמרתי לך זאת תהיה תורת המצורע.

ד׳ ד"א אל תתן את פיך. אם עשית בזדון ותטעה כהן גדול שנקרא מלאך, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז), ותאמר בשגגה חטאתי, אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה לעצמך אתה מטעה, את עצמך את מכה, קול שאת מוצא מפיך יחבל את מעשה ידיך, למה יקצף האלהים על קולך [וחבל את מעשה ידיך] אלו הבנים שלוקין בצרעת שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו'.

ה׳[זאת תהיה תורת המצורע]. זש"ה מות וחיים ביד (הלשון) [לשון] (משלי יח כא). הכל תלוי בלשון, זכה זכה לחיים, לא זכה נתחייב למיתה, עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה [נקראת חיים שנאמר] עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג יח), והיא רפואתו על לשון הרע, שנאמר מרפא לשון עץ חיים (שם טו ד), ואם עסק בלשון הרע מתחייב נפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו, דואג אמר על אחימלך לשון הרע ונהרג, [שנאמר] ויאמר (שאול) [המלך] מות תמות אחימלך (ש"א כב טז), ונהרג שאול [שנאמר] במעלו אשר מעל בה' (דה"א י יג), וכן שאול אמר עמוד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ (ש"ב א ט), קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כח יג). ודואג נשתרש מחיי העולם זה, ומכל חיי העולם הבא, שנאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ (החיים) [חיים] סלה (תהלים נב ז), מן חיי העולם הבא. מי קשה המכה בחרב או מכה בחץ, [הוי אומר המכה בחץ], המכה בחרב אינו יכול להמית את חבירו אלא אם כן קירב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל מקום שהוא רואה אותו, לכך נמשל מספר לשון הרע לחץ, שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר (ירמיה ט ז). ואומר בני אדם שיניהם חנית וחצים [ולשונם חרב חדה] (תהלים נז ה). ראה מה קשה לשון הרע שהוא קשה מגילוי עריות ומשפיכות דמים ומעבודה זרה, מגילוי עריות, דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (בראשית לט ט). משפיכות דמים, דכתיב ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא (שם ד יג). ע"ז, דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא). וכשהוא מזכיר לשון הרע אינו אומר לא גדול ולא גדולה, אלא גדולות, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהלים יב ד), לכך נאמר מות וחיים ביד (הלשון) [לשון].

ו׳[ד"א מות וחיים ביד לשון] אל תאמר הואיל ונתנה לי רשות לדבר הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש, הרי כבר הזהירה התורה אותך נצור לשונך מרע [ושפתיך מדבר מרמה] (שם לד יד), שמא תאמר שאתה מחסר, אין אתה אלא משתכר, ורוח הקדש מצווחת שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), אל תהי קורא כן, אלא שומר מצרעת נפשו.

ז׳ד"א מות וחיים ביד (הלשון) [לשון]. קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו (תהלים יב ה), כביכול הקב"ה צווח על מספרי לשון הרע, מי יקום לי עם מרעים וגו' (שם צד טז), מי יכול לעמוד בהן, ומי יעמוד בהן גיהנם, וגיהנם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בהן, אמר הקב"ה אני מלמעלן ואתה מלמטן, אני זורק בהם חצים מלמעלה, ואת הופכת עליהם גחלים מלמטה, שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (שם קכ ד), אמר להם הקב"ה רצונכם להמלט מגיהנם רחקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכין בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (שם לד יג), החפץ חיים בעולם הזה, אוהב ימים לעולם הבא, לכך נאמר נצור לשונך מרע וגו' (שם שם יד). אמרו רבותינו מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות, והיה מכריז ואומר מי מבקש סם חיים, שמעה בתו של ר' ינאי, אמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מי מבקש סם של חיים, אמר לה לכי וקראי לו,] הלכה וקראה לו אצל ר' ינאי, א"ל איזהו סם של חיים שאתה מוכר, א"ל אותו הרוכל בי אין אתה יודע מה הסם הזה, א"ל אפילו כן הודיעני, א"ל הבא לי ספר תלים, הביאו לו וגיללו, והוא מראה לו מה שאמר דוד, מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' (תהלים לד יד). מה עשה ר' ינאי נתן לו ששה סלעים, אמו לו תלמידיו רבי לא היית יודע הפסוק הזה, א"ל הן, אלא שבא זה וביררו בידי. (לפיכך הצרעת בא על מי שמספר לשון הרע, זאת תהיה תורת המצורע), ללמדך שהמספר לשון הרע הנגעים באין עליו, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע.

ח׳[זאת תהיה תורת המצורע. מי שהוא מדבר לשון הרע בחבירו הצרעת באה עליו, מנין את למד ממרים], ראה מה כתיב במרים, ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב א), לפיכך ויפן אהרן אל מרים והנה [מרים] מצורעת כשלג (שם שם י), מה כתיב שם, זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים (דברים כד ט), ומה דברה במשה, אמרה נטל משה אשה, והוא בטל מפריה ורביה, מה עשה להן הקב"ה, נגלה עליהן, והיו צריכין טבילה, שנאמר ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים (במדבר יב ד), מהו פתאום, שנגלה אליהם והיו צריכין למים פתאום, אמר להם וכך היו צריכין למים, ואני מדבר עמכם, מיד לקתה מרים בצרעת, שנאמר והנה מרים מצורעת כשלג (שם שם י), והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברי כי אם באחיה חביבה שלא בפניו, ולא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו, כך, המספר לשון הרע על חבירו על אחת כמה וכמה, מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח), ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו ידו של הקב"ה, שנאמר ויחר אף ה' בם (במדבר יב ט), באהרן ובמרים, אלא שאהרן נתרפא מיד, ומרים לאחר [שבעת] ימים, [שנאמר] ותסגר מרים [מחוץ למחנה] שבעת ימים (במדבר יב טו), הוי זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע שמצא רע.

ט׳[זאת תהיה תורת המצורע]. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע, ומה אמר, אמר ר' יהושע בן לוי כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו [וגו'] (בראשית ג ה), אמר לה כל אומן שונא את חבירו, וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות כמוהו, אמר לה הקב"ה את ספרת לשון הרע, סופך ללקות, שנאמר ויאמר ה' אל הנחש וגו' (שם שם יד). במה איררו בצרעת, ואין ארירה אלא צרעת, שנאמר כי צרעת ממארת הוא (ויקרא יג נא). אמר ר' הונא דשאב [בשם] ר' יהושע בן לוי, הסלעין (פי' הגוונין) שהן על הנחש הוא צרעותו, ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין לעולם הבא והנחש אינו מתרפא, שנאמר ארור אתה מכל הבהמה (בראשית שם), מהו מכל, שהכל מתרפאין והוא איננו מתרפא, בני אדם מתרפאין, שנאמר (אז ידלג כאיל פסח וגו') אז תפקחנה עיני עורים וגו' [אז ידלג כאיל פסח וגו'] (ישעיה לה ה ו), ובחיה ובהמה כתיב, זאב וטלה ירעו כאחד (שם סה כה), אבל הנחש אין לו רפואה, שנאמר ונחש עפר לחמו (שם), אמר ר' חלבו אפילו אוכל כל מעדני עולם, אינו טועמן אלא עפר, ואף לעתיד לבא כן, ונחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם, שהוא הוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, עטל ידי שאמר לשון הרע, לכך זאת תהיה תורת המצורע, הרבה תורות בספר הזה, (זאת תורת האשם), זאת תורת העולה (ויקרא ו ב), [זאת תורת האשם] (שם ז א), זאת תורת זבח השלמים (שם שם יא), ואף כאן התקנתי תורה למצורע, זאת תהיה תורת המצורע וגו'.

י׳[זאת תהיה תורת המצורע] ביום טהרתו. במה בשתי צפרים חיות טהורות, מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות, אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן, שנאמר כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ).

י״אועץ ארז. הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת, דאמר ר' שמעון בן אלעזר על גסות הרוח הצרעת באה, שכן אתה מוצא בעזיהו (ובחזקתו) [וכחזקתו] גבה לבו עד להשחית וימעול (מעל) בה' [אלהיו], ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו (דה"ב כו טז יט), ובאזוב, אין באילנות ]נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב.

י״ב ושחט את הצפור האחת (ויקרא יד ה). למה שוחט אחת ומשלח אחת, אלא אם עשה תשובה אין את רואה אותה עוד, ואם אין את חוזר בך, הצרעת חוזרת עליך, כשם שהצפור החיה יכולה לחזור, לכך ושלח את הצפור וגו'.

י״ג והובא אל הכהן (שם שם ב). מהו והובא, והוא בא, למה שהכל רחוקין ממנו, שכן דוד אמר אוהבי ורעי (רחקו ממני) מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו (תהלים לח יב), וכן הוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה (ויקרא יג מו), לכך נאמר והובא, והוא בא.

י״דד"א זאת תהיה תורת המצורע. מדבר בישראל כשהיו בירושלים, והיה ירמיה אומר להן עשו תשובה, ולא עשו, ומה עשה הקב"ה הלקה אותן בצרעת, שנאמר וספח ה' קדקד בנות ציון (ישעיה ג יז), ואין ספח אלא צרעת, שנאמר שאת או ספחת וגו' (ויקרא יג ב).

ט״ווראה הכהן. זה ירמיה, שנאמר מן הכהנים אשר בענתות וגו' (ירמיה א א). והנה נרפא נגע הצרעת. שהגלה אותן לבבל, משגלו א"ל נבוכדנצר שיכרעו לצלם, שנאמר ומן די לא יפול ויסגוד (דניאל ג ו), א"ל לאלהך (לית אנחנא) [לא איתנא] פלחין וגו' (שם שם יח), מה עשה. ולקח הכהן עץ ארז ושני תולעת ואזוב, זה חנניה מישאל ועזריה, והשליך אל תוך שרפת הפרה, שהשליכן לאש, שנאמר ורמיו לגו אתון נורא וגו' (שם שם כא), א"ל הקב"ה בעולם הזה מפני העונות הייתם מתיסרין ומטהרין וחוזרין ומתיסרין, לעתיד לבא אני הוא שמטהר אתכם מלמעלן, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו כה).

ט״זכי תבואו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד לד) ילמדנו רבינו על כמה דברים הצרעת באה, כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים, על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין רעה, [ואת דורש כולן].

י״זעל ע"ז מנין, שבשעה שעשו את העגל לקו בצרעת, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב כה), וכתיב במצורע ראשו יהיה פרוע (ויקרא יג מה). ועל ברכת השם מנין, מגלית שנאמר ברו לכם איש (ש"א יז ח), ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו ג), וכתיב היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנאמר והסגירו הכהן (ויקרא יג ה). ועל גילוי עריות, דכתיב וספח ה' קדקד (ישעיה ג יז), וכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת (ויקרא יד נו). על הגניבות ועל שבועת שוא, שנאמר הוצאתיה נאם ה' (אלהים) [צבאות] ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו (את) [ואת] עציו ואת אבניו (זכריה ה ד), ואיזה הוא דבר שמכלה עצים ואבנים, הוי אומר זה צרעת, דכתיב ונתץ את הבית [את אבניו ואת עציו] (ויקרא יד מה). ועל לשון הרע, מן מרים, [דכתיב והנה מרים מצורעת כשלג, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת] (במדבר יב י), ואומר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע. ועל מעידי עדות שקר, שהעידו ישראל על הקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לקו בצרעת, דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא (שם שם כה). ועל הדיין המקלקל את דין, שנאמר והיה כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפא (פרחם) [שרשם] כמק יהיה (ושרשם) [ופרחם] כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיה ה כד), ואין פרחם אלא צרעת, שנאמר אם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא יג יב). ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר והצרעת זרחה במצחו (דה"ב כו יט). ועל המשלח מדנים בין אחים, שנאמר וינגע ה' את פרעה (בראשית יב יז), על שנטל שרה מאברהם.

י״חועל עין הרע, אמר ר' יצחק כיון שעינו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואומר השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל חפץ ואומר לו אין לי. מה עושה לו הקב"ה מלקה ביתו בצרעת, הוא בא לכהן, ואומר לו כנגע נראה לי בבית, והוא מצוה ונתץ את הבית וגו' (ויקרא יד מה), והכל רואין את כליו כשהן (מוציאין וגוררין) [גוררין ומוציאין] לחוץ, ומפרסמין את כליו, והכל אומרים לא היה אומר לא יש לי מגל, לא יש לי קרדום, הרי יש לו חפץ פלוני פלוני, ולא היה רוצה להשאיל, והיה עינו צרה [והוא מתפרסם] מנין שכן וא אומר יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו (איוב כ כח). ויש אומרים אף על גסות הרוח מנעמן, ונעמן שר צבא מלך ארם [וגו' והאיש היה גבור חיל מצורע] (מ"ב ה א), שהיה גס רוח. ועל האומר דבר על חבירו, שכן אתה מוצא במשה רבינו על שאמר (והם) [והן] לא יאמינו (בי) [לי] (שמות ד א), א"ל הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים, [מאמינים] ויאמן העם (שם שם לא), בני מאמינים שנאמר והאמין בה' (בראשית טו ו), אלא שצריך [אתה] ללקות (בגופו) [בגופך] שהחושד בכשרים לוקה בגופו, שנאמר ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך [ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג] (שמות ד ו), אמר להם הקב"ה לישראל, ראו מה ביניכם לאומות העולם, כשהן חוטאין, בגופן אני נוגע תחילה, ואחר כך בבתיהם, שנאמר וינגע ה' את פרע נגעים גדולים ואת ביתו (בראשית יב יז), אבל אם אתם חוטאים, בבתיכם אני נוגע תחילה, מנין (שנאמר) [ממה שקראו בענין] כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם.

י״טד"א כי תבואו אל ארץ וגו'. זש"ה אך טוב לישראל [אלהים], יכול לכל, ת"ל לברי לבב (תהלים עג א). [כיוצא בדבר אתה אומר טוב ה' לקויו (איכה ג כה), יכול לכל, ת"ל לנפש תדרשנו (שם), כיוצא בדבר אתה אומר טוב ה' למעוז ביום צרה (נחום א ז), יכול לכל, ת"ל ויודע חוסי בו (שם), כיוצא בדבר אתה אומר טוב לה' לכל (תהלים קמה ט), יכול לכל, ת"ל ורחמיו על כל מעשיו (שם), כיוצא בדבר אתה אומר אשרי אדם עוז לו בך (שם פד ו), יכול לכל, ת"ל מסלות בלבבם (שם), אלין דשבילייא דאורייתא בלביהון, כיוצא בו הטיבה ה' לטובים (שם קכה ד), יכול לכל, ת"ל לישרים בלבותם (שם), כיוצא בו קרוב ה' לכל קוראיו (שם קמה יח), יכול לכל, ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת (שם), כיוצא בדבר אתה אומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז יח), יכול לכל, ת"ל לשארית נחלתו (שם), לפיכך אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, אינו אומר טוב לישראל אלהים, אלא אך טוב, אך מיעוט היסורין שהביא עליהם טובים, למה לברי לבב, לברר אותו היום לעולם הבא, לכך נאמר אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה (תהלים עג ג), ראיתי שלותן והייתי מקנא, באלו שהן עושין חללים חללים, שנאמר כל ימי רשע הוא מתחולל וגו' (איוב טו כ), שלום רשעים, יושבים השקט ובטח בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם (איוב כא ט), כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים שם ד), מה חרצובות לא הורדתם לאין ולא חרצבתם ליסורין, ובריא אולם, לפיכך הם בריאים כאולם.

כ׳ד"א ובריא אולם, שהם בריאים כסבלו של עולם, יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב (שם שם ז)].

כ״אד"א כי תבואו אל ארץ וגו'. מה חטאת הארץ שלוקה, אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר ארץ פרי מלחה מרעת יושבי בה (תהלים קז לד), מפני מה היסורין באין לעולם, מפני הבריות שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא הוא לוקה, ומי שלא חטא אינו לוקה, ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין, כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה, וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ובקש הקב"ה להגלותן, אמר הקב"ה אם אני מגלה אותן תחלה, עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא סנחריב הרשע על כל האומות והגלה אותן, שנאמר ותמצא כקן ידי חיל העמים (ישעיה י יד), וכתיב ואסיר גבולות עמים וגו' (שם שם יג), אמר הקב"ה יהיו ישראל רואים שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה ויראו במשפטי, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי וגו' (צפניה ג ו ז), כיון שלא עשו תשובה מיד גלו, לכך הקב"ה מתרה אותם ומלקה בתיהם תחלה, כדי שיעשו תשובה, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו, שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' (ויקרא טו ב), (לפיכך האבנים לוקים תחילה), עשה תשובה מוטב ואם לאו בגדיו לוקין, שנאמר והבגד כי יהיה בו נגע צרעת (שם י גמז), ואם לא חזר לוקה בגופו, שנאמר ואיש כי ימרט ראשו (שם יג מ), ועדיין יש במריטת הראש ממש ספק לטמא ספק לטהור, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בשחין, שנאמר [ובשר] כי יהיה בו שחין [ונרפא] (שם שם יח), חזר בו מוטב ואם לאו לוקה חמשה מגלבין (פי' הכאות), שאת ספחת בהרת נתק ונגע, וכל כך למה על שלא חזר בו, אמר (הקב"ה) [הכתוב] נכונו ללצים שפטים [ומהלומות לגו כסיים] (משלי יט כט), אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו, משל לעבד רע שהיה נמכר, הלך רבו לקנותו, והיה יודע בו שהוא עבד רע, לקח עמו כבלים ומגלבים, שאם סרח (והוא) [יהיה] רודה אותו בהם, כיון שסרח הביא את הכבלים וכיבלו, הביא את המגלבים והכהו, א"ל העבד לא היתה יודע שאני עבד רע, למה קנית אותי, אמר לו לפי שהייתי יודע שאתה עבד רע, התקנתי לך כבלים ומגלבים, שאם תסרח, אני ארדה אותך בהן, אף הקב"ה יתברך שמו, עד שלא ברא את האדם, התקין לו יסורין, לפי שהוא יודע כי יצר לב האדם רע [מנעוריו] (בראשית ח כא), לפיכך התקין לו את כל אלו, שנאמר נכונו ללצים שפטים [ומהלומות לגו כסילים].

כ״בואשה כי יזוב דמה וגו' (ויקרא טו כה). ילמדנו רבינו, מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת, זה לצד אחד וזה לצד אחד. כך שנו רבותינו אסור לשכב, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת, ואומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח יט), ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה, שלא יעשו כמעשה העובדי כוכבים, ולא יטמאו בנשותיהן כשהן נדות, שכל המשמש עם אשתו כשהיא נדה חייב בהכרת, שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ונכרתו שניהם (שם כ יח), לפי שהעובדי כוכבים אינם בדילים מן הנדה חייבין בהכרת, שנאמר כי יכרת ה' [אלהים] את הגוים (דברים יב כט), לפי שכל העובדי כוכבים בני נדות ונקראו שקץ טומאה ותועבה וחרם כע"ז שלהם, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך (שם ז כו).

כ״גואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. והלא שבעה ימי נדה הם, ולמה קרא אותם ימים רבים, [אלא לפי שפורשת מן בעלה והן ימים של צער לפיכך קורא אותם ימים רבים], כיוצא בו ויהי בימים הרבים ההם (שמות ב כג), על שהיו ימים של צער קורא אותם ימים רבים.

כ״דכי יזוב זוב דמה ימים רבים. שלשה ימים הן, כיצד האשה הזו נטמאה שבעת ימים, ונטהרת ביום השמיני, אם ראתה דם באותו יום, שומרת יום כנגד יום ונטהרת, חזרה וראתה ביום (השמיני) [התשיעי] שומרת אותו יום ונטהרת, [חזרה וראתה ביום העשירי שומרת אותו ונטהרת], הרי שלשה ימים שהן ימים רבים, אבל אם ראתה דם ביום אחד עשר, שהוא יום רביעי לטהרתה, חוזרת לטומאתה ושומרת שבעת ימי נדתה מתחילה, שכך שנו חכמים אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני, לפיכך האשה צריכה שתהא שומרת חמשה עשר יום. כיצד היא עושה, שומרת שבעת ימי נדתה, ואחר כך סופרת שבעה ימי נקיים, ונטהרת ביום השמיני, וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה, והיא מותרת לבעלה, שנאמר ואם טהרה מזובה [וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר] (ויקרא טו כח).

כ״הואשה כי יזוב זוב דמה. למה אשה ולא איש. לשעבר הייתה נוהגת באנשים ובנשים, שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' (שם שם ב), ר' מאיר אומר טומאת האיש חמורה היתה מטומאת האשה, למה שטומאת האשה סימן לבנים, אבל של איש צער הוא, שנאמר וזאת תהיה טומאתו (מזובו) [בזובו] רד בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם שם ג), דבר שחתום וסגור, לשעבר היו האנשים רואים דמים, עד שעמדה רחל, [ואמרה] כי דרך נשים לי (בראשית לא לה) [ונתן לה], לכך נאמר ואשה כי יזוב זוב דמה.

כ״וואשה כי יזוב זוב דמה וגו'. כך שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, למה שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ולשלשתן מן התורה, נדה מנין, ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו כה), חלה מנין, דכתיב ראשית עריסותיכם חלה וגו' (במדבר טו כ). הדלקת הנר [מנין], דתנו רבנן מנין שחייב אדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג), זו הדלקת הנר, ולמה נמסרו לאשה, אמר הקב"ה היא כבתה נרו של עולם, דכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ כז), לפיכך תשמור מצות נר. [חלה] אמר הקב"ה היא טימאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, שהיה חלתו של עולם, דאמר ר' יוסי בן קצרתה כשם שהאשה משקשקת עיסתה במים, ואחר כך נוטלת חלה, כך היה אדם הראשון, ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), ואחר כך וייצר [ה' אלהים וגו'] (שם שם ז). נדה, אמר הקב"ה היא שפכה דמו של אדם הראשון, והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנאמר שופך דם האדם וגו' (בראשית ט ו), תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה, הוי ואשה כי יזוב זוב דמה וגו', לפיכך הקב"ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקב"ה לטהר ישראל, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו' (יחזקאל לו כה).

כ״זד"א כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, כטומאת הנדה ולא כטומאת המת, המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם, אבל נדה כהן גדול נכנס עמה בבית, ויושב עמה על האיסטווא, ובלבד שלא תהא מתנדדת, כך אילו ישראל נמשלו לטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אבל נמשלו בנדה שיש לה טהרה במקוה, והכהן עמה בבית ואינו חושש, כך השכינה שורה עם ישראל, אע"פ שהן טמאים מן העובדי כוכבים, שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם (וירא טז טז). אמרו רבותינו בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות הנשים דם נדות, מפני אימת מצרים עליהם, ואף משיצאו ישראל ממצרים לא ראו נדות במדבר, שהשכינה היתה ביניהם, והנשים קיבלו את התורה תחילה, שנאמר כה תאמר לבית יעקב (שמות יט ג), אלו הנשים, ותגד לבני ישראל (שם), אלו האנשים, וכן הוא אומר איומה כנדגלות (שה"ש ו י), ועליהם נאמר גן נעול [אחותי כלה] גל נעול [מעין חתום] (שם ד יב), אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה הייתם מטהרין וחוזרין ומטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר [אתכם] שלא תטמאו עולמית, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו כה).

כ״חחסלת פרשה מצורע